¹

ילד חדש יֻלד לחכמת המדינה במחצית המאה האחרונה, ותהי המשרה על שכמו לשנות סדרי ממשלות רבות וגורל לאֻמים שונים ­– אלה להחיות ואלו להמית ברוח פיו.

קטן ונבזה היה בהולדו; אך עד מהרה הפך מראהו, וישגה וייף מאד, וישב לכסא לשפֹט ברוח משפט וברוח בער עמים וממלכות, מלכים ורֹזני ארץ, וישם שמות בארץ ועוד ידו נטויה לשנות את פני אירופה כלה.

הילד הזה הוא: רעיון הלאֹמות.

מי הולידו? מי ומה קראהו מרחם התהו לצאת ולאור באור החיים?

הנה זאת השאלה אשר עליה עלינו להשיב בחפצנו לתת לנו מושג נאמן מהרעיון המדֻבר ואם נשים מבטינו בדברי ימי המאה האחרונה נוכח לדעת כי מעשה מקרי לפי הנראה הוליד כל אלה.

אולם מאד נשגה אם נאמר כי המקרה ההוא מקור ראשית הרעיון. לכל המעשים אשר יֵעָשׂוּ תחת השמש, כבחיי אנשים פרטיים כן גם בחיי עמים ולאמים, נמצא, אם נתבונן, סבות קרובות ורחוקות, ואם הראשונות תוכלנה להיות גם מקרים קלי הערך, הנה האחרונות הֵנה תולדות כל חיי הלאם וקֹרותיו בכלל, הטבעת האחרֹנה משרשרת המעשים אשר נעשו במשך הוייתו.

מה היא סבת מפלתנו הנוראה והריסת ממלכתנו?

הסבה הקרובה היו הרומיים אשר גברו עלינו ויגרשונו ממולדתנו; אך הסבה הרחוקה המה חיי לאמנו בכלל, חיי עבודת האדמה בלי עבדים ובלי אנשי חיל תמיד, אשר למדו ידיהם לקרב, – חיי שקט, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, בעת אשר אריות טורפים סבוהו מכל צד, בעת אשר כל העמים חיו אך על חרבם וקשתם, אשר כל ישעם וחפצם היה לרשת ארצות לא להם. גם לרעיון הלאֹמות סבה קרובה ורחוקה; רוח המאה האחרונה בכלל, רוח החירות, רוח התקוממות הנכנעים על מכניעיהם, הרוח אשר הולידה את ההתקוממות הצרפתית בשנת 1789, – הרוח הזאת יצרה גם את רעיון הלאמות ותרקמהו בתהו, וירחף באויר עד בֹא איש אחד אשר (מבלי חפצו) קרא להרעיון הזה לצאת מעולם התהו לעולם המעשה ולהפֹך משרשו כל אשר עשה קֹראהוּ, ואשר יצר ברוחו הגדול. האיש הזה היה בֹנַפַּרְטְ נַפָּלְיוֹן². “כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו” אמרו חכמי התלמוד, ומה מאד נאמנו דבריהם אלה ביחוס אל נפוליון; כגדלו כן הרבה חטא ופשע עד להשחית, ויתאו לכונן ממלכתו בכל אֵרפה כלה, למשול בכל ולשית עֻלו על כל העמים; ויבגד בארצו אשר נבחר להיות נשיאה, וישם כתר מלכות בראשו, ובחרבו הקשה הרגיז ארצות, הרעיש ממלכות, ויכניע את אשכנז, ספרד, אוסטריה, פִיֶמוֹנט ונעאפל, ויצא ללכת ארצה רוסיה; אך פה פנתה לו ההצלחה עֹרף וינָגף לפני הרוסים ויֻכֶּה שוק על ירך, וגם הטבע התקוממה לו, כי קור החורף הקשה זִנֵּב באנשי צבאו, ואך במתי מעט נמלט אל נפשו. אלם גם האיד הזה לא הכניע את גאות איש הדמים, ויוסף להלחם בהאשכנזים; אך הפעם גברה עליו יד מלכי הברית אשר התאחדו יחד נגדו, וישימו קץ לפלגי הדם אשר שפך נפליון.

והמעשים האלה עוררו את רגש הלאמות בלב האשכנזים ראשונה, ובשם הרעיון הזה החלו ממלכות אשכנז הנפרדות להתאחד נגד אויבם הכללי. אולם גם אחרי אשר אבד נפליון לא אבד רעיון הלאמות גם אז; לא ארכו הימים וישא עם היונים בשנת 1821 גם הוא את ראשו, אחרי הכנעו תחת ידי התוגרמים ארבע מאות שנה, וידרוש מאת לוחציו את זכותו הלאומית, ובעזרת הצרפתים, האנגלים והרוסים הושבה להיונים בשנת 1829 זכותם זאת. אז בא התור גם ללאומות עמים רבים: האונגרים גם הם התקוממו בשם הרעיון הזה בשנת 1848 נגד אוסטריה, הרומאנים נגד התוגרמים, – ותתעורר גם איטליה בשנת 1849, וכה הלך רעיון זה ויעש חיל עד אשר זה לא כבר הושבה זכות הלאומות גם להבולגארים.

תולדות הרעיון הזה תראינה לדעת כי מושגו בראשית היה: פריקת עול רודים³ (טִירַנֶן) מעל צוארי העמים הנלחצים, אך בכל אשר רוח חיים בו, גם הרעיון הזה התפתח לאט לאט במשך הזמן ויקבל צורה אחרת ומושג חדש, בהצדיקו ובחזקו את התשוקה הטבעית אשר לכל עם ולאום להגן על “לאמותו”, לשמור את רוחו ומדותיו לבל תתבללנה ותחלפנה.

במושגו הרחב הזה קנה לו רעיון הלאומות אויבים רבים במחנות הַסֹּצִּיַלִיסְטִים ובעלי השתפות (קוֹמוּנִסטים) באמרם כי הוא רעיון צר הצורר להשתלמות האנושית, אשר אז כל משפחות האדם השונות, כל העמים והלשונות כליל יתבוללו (?)⁴ ולא יבדל איש מאיש ועם לא יֻכּר לפני עם. “רעיון הלאמות יצמצם את הרגש ואת הרוח” יאמר פרודן; “על האנושות לפרֹק עול הרעיון הזה מעליה למען הגיע לחירות אהבת כל האדם (קָסמָפִליטיזם)” יאמר פִיחטֶע.

*

אם כי רצויות כונותיהם של אלה החכמים יען בשם אהבת אדם ידברו, בכל זאת אערב את לבי לאמר, כי שגו מאד בדעתם, כי בנויה היא ברוח, בדמיון ובמשכיות לב, אולם כל יסוד אין לה. הדבר ריק היא הלאומות? ההמצאת האנשים היא אשר המציאוה לנחת רוחם? מדוע ישָנה עם זה מאחר במזגו בתכונת רוחו, בשפתו ובמדותיו? הלא כל אלה בטבע יסודותן: סבות טבעיות כשנוי הארצות, מראיהם ותכונות מזגי אוירם השונות, הרים ובקעות, ימים ונהרות, קור וחום, ליח ויבש, וכל אלה יפעלו על האדם ויפתחו עליו חֹתם תכניתם, ואם כן, היש איפא לאל ידנו לשנות כל אלה לפי רצוננו? הנוכל צוֹת להטבע כי תְשֻנָה? התהפך כל הארץ לבקעה אחת? התוציא ארץ הצפון עצי תמר? וכל עוד לא תֵעשינה הנפלאות האלה גם האדם אשר יד הטבע תמשול בו בזרוע כחה, גם האדם לא יחדל מהִפָּלג לעמים ולאומים שונים בתכונות רוחיהם, בכשרונותיהם, בנטיותיהם וכו' וכו'.

אך לו גם היה כדבר הזה; לו גם יד נעלמה עשתה פלא ותשנה את פני הטבע כלה – המאושרת היתה אז האנושית? הכזאת תשתלם ותכלל בהיותה כלה לתמונה אחת כהה תחת הדר התמונות הרבות והוד הצבעים השֹׁנים אשר בהמה תגלה עתה? ההפכים והשנויים המתאימים (הארמאנידענע) יחד – בזאת הדר והוד הטבע כלה ובזאת הדר הרוח האנושית גם היא! רוח האדם גם היא, ככל אשר בהטבע חֹנן בכח המושך והדוחה; הראשון ימשך ויקרב אישי מין האנושי אלה לאלה בגלל קרבות תכונת רוחם בכלל, והשני ידחה וירחק אלה מאלה בגלל השנויים הפרטיים אשר לרוח כל איש ואיש; וככה ילחמו שני הכחות האלה תמיד, ככה יתאבקו איש את רעהו, ולפי רבות האחדות או ההבדל יגבר הכח האחד על משנהו, ואלה אשר אחדות רוחם רב מהסגולות הפרטיות המבדילות ביניהם יקבצו ויגשו אחד לאחד והיו לעם אחד, ללאומות אחת, ושוא עמל אלה החפצים לתת מדה אחת וקצב אחד לרוח כל העמים: היה לא יהיה כדבר הזה! שנאת העמים איש לרעהו, המלחמות הנוראות והדם הרב אשר ישפך עתה על לא דבר – כל זאת כליל תחלוף מן הארץ, כל העמים כלם יתנו ידיהם זה לזה ללכת יחד בדרך המובילה אל תכלית כלילת האנושות; אך השפות השונות ותכונות רוח העמים השונים לא תחדלנה מקרב הארץ לאֹשר האנושות כלה.

אך אם באמת הצדקה לכל עם ולאום להגן על לאומותו ולסוכך עליה לבל ימח שמה מתחת השמים, הלא אז גם לנו העברים (כה ישפט שכל ישר של כל בן תמותה) הצדקה הזאת; כי מדוע יגרע חלקנו מחלק כל העמים? במה נופלים אנחנו מהם? אך אהה! לא כל אשר ייטיב בעיני השכל הישר ייטב גם בעיני הפילוסופיה, וגם הפעם נגזר גם עלינו כי ביחוס אל השאלה הזאת תתנגד הפילוסופיה לשכל כל בן-תמותה. “כבר חדלה העברית מהיות עם” – תשים בפי כהניה, – “כבר נאספה לאמות העברים, ורק דת היהודית והמאמינים בה רק המה נשארו בארץ, ולכן להתבולל עם אחיהם בני מֹלדתם, רק זה הוא אֹשר מאמיני בדת היהדות בהעתיד”.

את הדעה הרעה והנשחתה הזאת ערך כבר מלחמה ה' סמאלענסקין בספריו היקרים, ובדבריו הבוערים מאש אהבת עמו הראה לדעת מה עשתה לנו הדעה הזאת בארץ אשכנז, ארץ מֹלדת אביה, ומה עוד תעשה לנו אם לא נקדם את פני הרעה הזאת. ולא שת לבו להחרפות והגדופים אשר המטירו עליו המקנאים לרבם בן-מנחם, אשר סביב שתו עליו, ואחריו יצא גם הח' א. שולמאן בספרו היקר “ממקור ישראל”, ויחזק את דבריו בהראותו מה מאד השחיתו את דרכם כל הנוהים אחרי בן-מנחם בתתם כתף סוררת ליהדות ולהעברים. הבה נבחון נא גם אנחנו את הפילוסופיה הזאת ונראה הנכונה בפיה; ואם קָצֹר קצרה יד השכל הישר להתחרות את הפילוסופיה, הלא לא קצרה ידנו גם אנו להתפלסף ולפלפל ככל אות נפש הפילוסופים ולהראות כי דבריהם גם הם נופלים מעט מדברי האורים והתֻמים.

\×

הלאמות מה היא ומה גדרה? הרק אלה אשר יחשבו לעם אחד אשר שפה אחת להם? וללאומי אמריקה, בעלגיה ושוייץ השפה אחת לאיש איש מהם? והאשכנזים השפה אחת ידברו כלם? והצרפתים, האמנם לא צרפתים המה הברֶטָנים, הפיוֶנסים והאלזסים יען לא צרפתית ידברו? ומדוע אם כן יחרצו אחדים מבני עמנו (כח' פיליפזאן במ"ע) כי לא מוכשרים אנחנו לחיי לאום יען לא שפה אחת נדבר כלנו? והלא עוד יתר שאת לנו העברים, כי יש לנו שפה אשר בה נוכל לכתב עתה ככל העולה על רוחנו, וגם לדבר בה יש לאל ידנו אם אך נחפוץ.⁵ ואם רבים מבני עמנו לא ידעו אף קרֹא עברית, – במי האשם? מי הסיר מאתנו דעת השפה הזאת אם לא הפילוסופיה הזאת בעצמה? או אולי אלה אשר ממשלה אחת להם, אלה היושבים בארץ אחת אך המה יחָשבו ללאֹם אחד? והיונים בתוגרמה, והבולגרים מרומליה המזרחית, והעברים אשר התגוררו באלכסנדריה, ברומא ובבבל, החדלו מהיות יונים, בולגרים או עברים?

ומה איפוא גדר הלאמות?

סופרים רבים דברו בדבר הזה והטובים שבהם החליטו לאמר: ההכרה והרגש הפנימי אשר יתעוררו בלבות מספר ידוע מהאנשים ויתנו חפץ בלבבם להיות יחד אם רב ואם מעט מספרם, – המה יתנו הצדקה להם לחיות חיי לאום בפני עצמו, והחוב לתת להם זכותם זאת (יוסף אֵטוֶס Eoetves, הסופר ההגרי, נולד בשנת 1813 במכתב להמְליץ בעד שווי זכויות העברים); וזשון סטוארט מילל יאמר כדברים האלה: “הלאמות תציץ בלבב האנשים, רגש המַטֶה אותם להשתתף יחד במפעליהם הם מאשר עם אנשים אחרים, הנותן חפץ לחיות תחת ממשלה אחת וכי הממשלה הזאת תהי מביניהם המה. הרגש הלאמי יוכל להולד על ידי סבות שונות. יש אשר הוא פעולת אחדות המשפחה והמטה ויש אשר אחדות השפה והדת יולידוהו, אך הסבה היותר חזקה היא: אחדות הקורות בזמן העבר, ומזאת תולד אחדות הזכרונות,גאוה והשפלות – אשר מעשה אחד בהעבר ישמח את כלם ומעשה אחד ימלא את לב כלם יגון!”

ולנו העברים – אף כי מפזרים הננו בכל קצוי ארץ – האין לנו כל אלה? האם לא יאחדנו כלנו רגש אחד, רגש קדוש וטהור, רגש נשא ונשגב להיות כלנו ערבים זה בזה? האם לא ממקור אחד חצבנו, האם לא אמונה אחת לנו? וקֹרות עמנו מהעבר, האם לא יקרות הנה לכלנו יחד? האם לא נתגאה כלנו באנשי הרוח אשר יצאו מקרבנו לכבוד ולתפארת? האם לא תדכה בעפר נפש כלנו בקראנו דברי ימי עמנו בימי הבינים? ומדוע איפוא נעשק התקוה לשוב ולחיות חיי לאום בארצנו השוממה, האבלה על בניה אשר נדחו ממנה לארצות רחוקות זה אלפים שנה? ומדוע לא נעשה גם אנחנו ככל העמים, למקטן ועד גדול, ומדוע לא נעשה גם אנו דבר להגן על לאמותנו לבל תאבד ותכחד מן הארץ?

הן אמנם לא בראשונה היא לעמנו להיות בגולה; גם המזמור הזה כי אבדה כל תקוה לנו לא בראשונה היא לעמנו לשמעו. בהיות ישראל בבבל גם אז קראו רבים (אשר ארץ גלותם מצאה חן בעיניהם) לאמר: “יבשו עצמותנו, אבדה תקותנו, נגזרנו לנו” (יחזקאל ל“ז י”א). אך נביאי אל כישעיהו השני ויחזקאל, ברוחם האדיר ובעז אהבתם לעמם ולארצם, קראו בקול חוצב להבות אש: עוד תחיינה העצמות האלה, עוד ישוב ישראל ויפרח כחבצלת! וינחמו את עמם, ויחזקו את תקותם, ויראו לנו את עתידותם, ויולידו בקרבם תשוקה עזה לשוב ולהאחז בארצם, ובדבריהם הבוערים העירו בלב כורש מלך פרס לתת צו: מי אשר ה' אלהיו עמו – ויעל! ואנשי רוח כחגי, זכריה, מלאכי, זרבבל, צדוק הכהן, עזרה ונחמיה, התעוררו גם המה לקול דבריהם לפעול ולעשות לטובת עמם: “העת לכם עתה לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב?” – קראו לעמם. ודבריהם לא שבו ריקם, לא על צחיח סלע זרעו זרעיהם, כי אהבת הארץ תבער בלב עמנו: אך הפיחו בה והיתה לשלהבת-יה!

אך גם לנו עתה נביאים, סופרים המגידים לעמנו פשעו, המתימרים גם המה באהבת עמם. ומה ינבאו ועל מה ישאו משאם? מה תעשה ספרותנו ובמה תשתעשע? צורות רבות לבשה ופשטה ספרותנו התקופית מאז נולדה ועד היום, ותשנה את טעמה, ותחליף את מראה עשרת מֹנים. עת היתה לה להספרות אשר אך במרומי ה“פַרנַס” ישבה, ההר חמדו להם האלהים, ותעד מחלצות המליצה והשיר, ויזלו בשמיה לאף כל קורא. אך עד מהרה ראתה כי כלנו בני תמותה, היושבים לרגלי ההר, לא נזיד לעלות לראשו ומעט מעט נרחק מעליו, ותשפיל ספרותנו ותרד מן ההר. ותט במטה הקסם אשר בידה, ותהפכנה מחלצותיה פעם אחת וַתֵראה לעיני קוראיה והנה עוטה שלמת החכמה והמדע. אך גם בגדיה אלה לא מצאו חן בעיני הקוראים, ותסירם גם אותם מעליה, ותקח חרב בידה, ותצא ותערוך מלחמה את הקבלה והחסידות, את מנהגים קלי הערך, את המלבושים והפאות הארוכים יותר מדי וכו' וכו'. כל אלה חלפו עברו למו בספרותנו מבלי השאיר אחריהם רושם גדול בחיי עמנו. לשוא תתהלל הספרות כי היא שנתה את פני היהדות, כי בכחה ובזרוע עֻזה עלתה היהדות מעלות מספר במעלות ההשכלה. כבארצות המערב כן גם בארץ רוסיה לא פעלה הספרות מאומה בחיי העם.

ומדוע? במה נופלת ספרותנו מספרות כל עם ועם העושות נפלאות?

לדאבון נפשנו עלינו להודות כי קצר העינים אשר לספרותנו הוא עשה כל אלה. מאז ועד עתה הלכו תמיד החיים לפני הספרות ויעבירוה, ואך ברחוק החיים ממנה רב, רק אז התאמצה הספרות גם היא לרדוף אחריהם ולהשיגם. זאת היתה תכונת ספרותנו מאז, וזאת תכונתה גם במשך הזמן האחרון; קצרת עינים היא ואיננה רואה את הנולד! אך מתי מספר מסופרינו התעלו מעל לההוה ויפקחו עיניהם לראות את העתיד ולהתבונן מה יקרה את עמנו באחרית הימים, ויבהלו בראותם מה נורא מצב עמנו עתה ומה נוראה הסכנה המרחפת על פניו, ויצאו להלחם את הדעות הנשחתות אשר בשם ההשכלה תדגולנה ואשר כקוץ מכאיב וכסלון ממאיר הנה לעמנו.

אך דבריהם לא מצאו למו כמעט כל הד בספרותנו אשר תוסיף לאחז דרכה.

*

אם הפרזתי מעט על המדה בדברי אלה אז אבקש סליחה מסופרינו ומספרותנו; אך אחשב כי בכלל הצדק אתי.

הן רבות ידברו בדבר שאלת היהודים בספרותנו עתה. אלה יאמרו כי בהאחז העברים ברוסיה ובעבדם את אדמתה אז מאושרת תהיה היהדות כלה; ואלה יחוו דעת, כי אך בהוסד בתי ספר לרבנים (כל זאת ברוסיה) אז יכלו כל נגע ופגע מעמנו; ואלה יקראו בקול: הפילו את הקיר המבדיל ביניכם ובין אחיכם הרוסים ואז תעלה רפואה שלמה למכתכם! מה רבו הרופאים, מה רבו הרפואות, ומה מעט התועלת אשר תצא מכל אלה, – מה נוראה המכה הטריה אשר תשאר בגוית לאומנו בהרפאו בכמו אלה!! האֻמנם לא תראו כי גם מבלי עזרת הספרות כבר נפל הקיר ומאומה לא תבדיל עוד בין צעירי עמנו ואחיהם הרוסים? האמנם בהפך עשרת אלפים מבני עמנו לאכרים רוסים והמה וצאצאיהם אחריהם לא ישובו עוד לדרכי לאמנו, האמנם בזאת יושח הלאם כלו? האמנם לא תראו כי תחת חפציכם להיטיב את היהדות תדכאו נפשה? תחת הטיב גהה תפזרו מלח על פצעיה? תחת חַזֵּק אחדותה תכוה לרסיסים? מדוע לא נתרומם ולא נשלח מבטנו אל העתיד? מדוע הננו חובקים ידינו בצלחת לבלתי עשות דבר אשר יהיה כמקור נאמן לתשועת העם כלו?

לשוא יהיה כל עמלנו כל עוד לא נתן מרכז ללאמות⁶, מרכז אשר ימשוך ויקרב אליו כל אישי הגויה הזאת. לשוא כל עמל סופרינו להחיות את השפה אם כל העם כלו יוָתר בארצות פזורות בין העמים המדברים שפות שונות.

לשוא יהיה כל עמלנו, כי הוא לא יצלח להכחידנו מתחת השמים: לשוא!

הן אמנם עד עתה נותר עמנו בחזקו ותקפו. כל גלי ומשברי המקרים שעברו עליו, הצרות הרבות אשר מצאוהו, האש, המים והחרב אשר שטפוהו הם לא עצרו כח לכלותנו מעל פני האדמה. אך מה נתן לנו ללאומנו כח-ענק זה? הלא אך דתו השונה מדתי כל העמים ושנאת העמים לו, ולולא שתי אלה שהיו ללאומנו כבר חדל ישראל מהיות גוי כאשר תמו עמים רבים אשר שמם נשאר רק בספרי הקורות; ועתה – כזאת כן גם האחרת לא תעצרנה עוד כח לסוכך על לאומתנו אשר נשארה כעיר פרוצה אין חומה, ואם רק נחפץ כי שם ישראל לא ימחה מעל פני האדמה כי אז עלינו לעשות דבר אשר יהיה כמרכז⁷ לכל עמנו כלו, כלב בגויה אשר ממנו יזרֹם הדם בעורקי גוית הלאֹם ויתן חיים לו. והדבר הזה הוא – ישוב ארץ ישראל.

*

לא חדש הוא הרעיון הזה ולא לגלות חדשות ונצורות באתי במאמרי הפעם. כבר ראו חכמי התלמוד כי אך בזאת תשועת ישראל, כי רק בהאחז העם מעט מעט בהארץ אשר גֹרש ממנה, רק בעשותו זאת תרפא מכתו בימים יבאו, ויגזרו אמר: “הדר בחו”ל דומה כמו שאין לו אלה" (כתובות ק"י); “ישראלים בחו”ל עובדי עבודה זרה בטברה הם (ע“ז ח. ע”א, ועוד מאמרים רבים כאלה המפזרים בכל התלמוד); ויקוו כי במאמריהם אלה ישיבו לב בנים אל אם יולדתם. כי ידעו חכמינו רוח העם אשר אליו ידברו ויבינו כי רק במשחם את הרעיון הזה בצבע הדת ורוחה יפיחו בקרבו, – רק אז ימצא לו הרעיון מהלכים בין בני עמנו.

ובאמת היה לאל יד המאמרים האלה להשיב את עמנו לאט לאט לארצו לולא חזקה יד הקורות הנוראות אשר עברו על הארץ העזובה הזאת במשך אלפי שני גלותנו, לולא הפכה את הארץ אשר ארץ זבת חלב ודבש היתה לפנים לארץ משכלת בעיני יושבי אירפה, לולי שתה גם האגדה ברוב הבליה נוספות לספר כי גם עוף השמים לא יעיז לעופף בסביבות הירדן מארס האויר אשר שם. אך כל החלומות וההבלים האלה עפו הלכו למו לאור המדע אשר הפיצו כל התרים החדשים את הארץ הקדושה בהראותם לדעת כי כאז כן גם עתה, אחרי אשר היתה שוממה כאלפים שנה, ארץ ברוכה הארץ הזאת, ארץ אשר לא במסכנות נאכל בה לחם, ארץ פֹריה אשר חֹננה מאת הטבע בכל הוד והדר מרהיבי עין ומרחיבי לב, ארץ אשר אך ידים עמלות תחסרנה בה – ולולא זאת כי אז היתה המאושרה בארצות (עיין בספרי הנוסעים הצרפתים כגֵרֶן, לִמאִין, סֹלסי וכו' והנוסעים האנגלים והאשכזים החדשים). כה יעידו ויגידו כל הנוסעים פה אחד, ועתה באה העת גם לנו העברים לעשות ולפעול למען הדבר הזה הגדול הזה.

אך הלא הוא אשר אמרתי: בכל עת הלכו החיים לפני הספרות ויעבירוה וגם ביחוס אל השאלה הזאת כנים דברי ולא חטאתי נגד הספרות.

כבר עמדו חברות אחדות אשר מטרתם היא ישוב ארץ ישראל; גם חברתנו המהוללה, חברת כי"ח, גם היא יסדה בסביבות העיר יפו בית ספר לעבודת האדמה ומושבה בשם “מקוה ישראל”; גם אדוננו סיר משה מונטיפיורי, אשר כל בני עמנו יעריצו ויקדישו את שמו, – גם אדוננו משה רבות עשה בדבר הזה ועוד ידו נטויה לעשות מבלי שום לב לעת זקנתו. אך כל אלה לא עשו תושיה ותולדות כל מפעליהם ומעשיהם יחד אך קלות הערך הנה, אשר אין לאל ידיהן לרפא את מכת עמנו ולהעלות ארוכה לו.

ומדוע? האם לא באמונה עשו גדולינו אלה את מעשיהם? האם חמלו על כספם וכחם הדרושים להדבר הזה? אך לא! לא בהם האשם, אם קצרו ידי אנשים אחדים להוציא לפעל דבר גדול כזה הנוגע להעם כלו. אם זה האחרון יִוָתר במנוחתו ולא יתן גם הוא ידים לפעל האנשים אשר התנדבו לעשות למענו, קצרו ידי אנשים אחדים לעשות כדבר הזה לו גם יגדל עשרם עד מאד; ולכן מליצים נחוצים להם, מליצים ביניהם ובין העם, מליצים אשר יסבירו להעם את חפץ הפועלים⁸, אשר יעירו את רוחו לבוא לעזרת הדבר ההוא.

וזאת הלא היא תעודת הספרות והסופרים.

ומדוע איפוא תחשה ספרותנו ומדוע ישימו סופרינו יד לפה? מדוע תחפוץ הספרות לגהות מזור אבר אחד מכל הגויה כלה בעת אשר עלינו לרפאותה בלבה?

הן רבים מבני עמנו ברוסיה יחפצו עתה להקדיש חייהם לעבודת האדמה, רבים חכו כי תקנה חברת כי"ח קרקעות ברוסיה ותחלק להם לעבדם ולשמרם, והאֻמנם אך אדמת ארץ רוסיה תמתק לכל העם? האמנם טובה הארץ שם מאדמת ארץ ישראל אשר תוכל להעניק את עובדיה⁹ מפריה בשפע רב? ומדוע אם כן לא תעיר הספרות את לבות בני עמנו כלם לחזק בכספם ובכחם את החברות אשר כבר תמצאנה או ליסד חברות חדשות להמטרה הזאת?

ניסד חברה כזאת אשר תהיה כסניף להחברה הגדולה חברת כי“ח, אשר מטרתה תהיה לקנות קרקעות בארץ ישראל וכל הדברים הנחוצים לחיי עבודת¹⁰ האדמה; לחלק את הקרקעות האלה לבני עמנו היושבים כבר שמה או לאלה מחו”ל אשר יחפצו ללכת שמה; לתת להם הכסף הנחוץ אם אין ידם משגת לעשות דרכם בכספם לבד; ועל הספרות לישא וליתן בהשאלה הזאת – איך ומה נעשה להפיץ הדעה הזאת בכל העם, לתת חשבון נאמן בכל שבוע ושבוע או בכל חדש וחדש, להראות לפני העם מה עשתה החברה במשך הזמן הזה, וכו' וכו'.

אם עשה נעשה הדבר ויכלנו עמוד ותשועת ישראל מהרה תצמח.

ארץ ישראל תהיה המרכז¹¹ להעם כלו, וגם אלה אשר יהיו בחו"ל ידעו כי "עמם בארצו ישב, כי שפה וספרות לו שמה; גם השפה תעשה חיל, סופרים רבים יולדו להספרות, יען שמה תהיה ביד הספרות להעניק את עובדיה ולהיות ללאומנות בידם כספרות כל עם ועם. אך אז תחדש ספרותנו נעוריה, יען סופריה לא אך מאהבה יעבדוה כי אם על מנת לקבל פרס ולא יהיו נאלצים לכתב בשעה שאינה לא יום ולא לילה כאשר יעשו עתה, – כי נטל עליהם לעבוד למען מצוא מחיתם, יען סופרינו עתה לא יראו ברכה בעמל ידיהם.

וחכמת ישראל גם היא תשגה ותעשה פרי ותפרח כאזרח רענן בארצה והיתה לברכה לכל העם.

בזאת תשועת כל העם ואֹשר לאמותנו!

פאריז, י"ג אדר¹²

האדון המו“ל את “החבצלת” נשא את פני, ויעתר לבקשתי, ויאסוף את מאמרי הראשון מעל דבר החנוך אל מכתב עתו¹ (גליון ז') “אם כי לא התאים מאמרי את רעיוניו בשאלה הנשגבה זאת, וביחוד בנוגע אל מצב פתרונה בירושלם”. משא הפנים אשר הראה לי האדון המו”ל הפעם (ואשר ידעתי להעריך ערכו) השיאנו לנסות עוד דבר בשאלה הזאת ולבקש שנית מאת האדון המו“ל לבל ימנע ממני דלתות מכתב עתו – אף אם לא יתאימו דברי את רעיוניו גם הפעם – ובטוב לב האדון המו”ל בטחתי כי ישאני ויסלח לי אם הקשיתי לשאול זה פעמים בדבר אשר דברתי במאמרי הראשון אדבר גם עתה רק “בתוספת ביאור”.

כל אלה אשר נסו להטיב מצב החנוך בירושלם לא שמו לב לרוח העם² דבר אשר איננו לפי דעתם אחרי כי לא עם אנחנו, אחרי כי כבר חדלנו מהיות עברים והננו עתה רק יהודים (בפולין) או ישראלים (בארצות המערב), אחרי כי השם עברי לחגא גם להטובים בסופריהם³, ואיך יכלו לשית לב לרוח העם?

לא להלחם את הדעה הזאת חפצתי הפעם. יש דעות אשר מקורן ברגש וכל האותות והמופתים גם כל הראיות שבעולם לא יצליחו לשנות את הדעות ההן כל עוד לא שנה הרגש. אנחנו העברים, אנחנו אשר שם עברי יקר לנו, יען השם הזה יזכירנו עברנו ויתן תקוה בלבנו לימים יצרו, – אנחנו אוהבים את עמנו ולאומתנו לא בפלפול ובסברה כי אם ברגש; לבנו ישא בקרבו אהבת יה זאת כאשר ישא לב הבן אהבתו לאמו בלי כל פלסופיה. שאלו נא לאם רחמניה מדוע תאהב את בנה אף כי בן שכנתה טוב מבנה בכל: התדע ענות דבר? אהבתה לבנה תבער בלבה מבלי שאל את פיה, ולכן תאהבנו ולכן תרחמנו. וגם אנחנו הקוראים “עם אנחנו!” – ידענו את זאת לא על פי הקישי ההגיון, לא על פי פלסופיה, כי אם יען נרגיש כי עם אנחנו, יען רגש הלאמות המאחד אותנו – את כל אחינו העברים – חי בקרבנו תמיד!

רבות יחרפונו אויבינו, רבות השליכו קוצים עלינו וישימונו לשמצה בעיני כל בטפלם עלינו עונות ופשעים עד למאד. שקר הם דוברים – הנבזים והנקלים האלה! ובשאט נפש אביט עליהם ועל דבריהם מבלי עשות להם את הכבוד והיקר להשיבם כחרפתם; אך לו גם אמת דבר פיהם, לו גם רבו פשעי עמי כדבריהם, – גם אז אהבתיו בדאבון נפש ובכאב לב ובאהבה בלי מצרים! אהבתי את עמי יען בן אנכי לעם הזה, וכאהבת הבן את עמו ההולכת בדרך לא טוב אוכל לאהוב גם את לאמתי –

גם הקוראים בכל עוז: הרפו ממנו כי לא עם אנחנו; חדלו לכם ממנו כי רק צרפתים, אשכנזים וגו' אנחנו המאמינים בדת היהודית; מדקדקים אנחנו במצוה קלה (כאזכרת נשמות) יותר מבחמורה, רק לא עברים אנחנו; – גם הדוברים ככה צדקו יחדיו ואין לנו העברים כל צדקה לדבר אתם משפטים ⁴ או להתאונן עליהם, יען מדברים המה כאשר עם לבבם, לפי רגשם, והנוכל צוות לרגש: “ואהבת!”?

הוא אשר דברתי: כי לא לערוך מלחמה את הדעה הזאת חפצתי הפעם כי אם להוכיח כי לא יכלו הדבקים בה לשית את לבם לרוח העם, ודברי האדון המו“ל על חברת כי”ח לי לעדה, כי לא שגיתי במשפטי וכי אמנם רק רוח הצרפתים לה לקו בכל מעשיה וכל מפעליה נושאים עליהם חותם צרפתי “והרוח הזה ממלאה יותר מרוח היהדות” (:החבצלת" שנה תשיעית גליון כ“ב, ול”ח.)

היש לנו כל צדקה לחוות דעתנו במעשי החברה הזאת?

בלי כל ספק – אין!

אם כסף אינך נותן דעתך אל תחוה – דעתך אל תחוה – יאמר משל העברים בפולין ובתורה הזאת יחזיקו גם חברי חברת כי“ח, ולכן לא יטו את אזנם לדבר הסופרים הכותבים עברית, גם אם הצדק את הסופרים האלה, וכל מקום אשר תדרוך כף רגלם שם יאמרו לעשותו צרפתי ולעשות את היהודים יושבי המקום ההוא לישראלים צרפתים. “לא ללמדכם את התלמוד אנחנו באים, כי אם ללמדכם את ההשכלה הצרפתית” – אמר לי האדון כ.⁵ בדברי אתו על דבר היהודים בא”י.

ובכל זאת, “אלה אשר העֹני והחסר ימלאו חדרי בתיהם ובנים להם, – יאמר האדון המו”ל – יחפצו מאוד לתקן בבניהם את אשר עותו אבותיהם בהם" ויאותו לשלוח את צאצאיהם לבתי ספר אלה. אך המביאים ראיה מהמכֻּים והמעֻנּים מתגרת ידי המחסור והכפן? אומללים כאלה שולחים את צאצאיהם גם לבתי ספר המסיתים ולא ישימו לב גם לחרמות ונדויים יען הרעב יאכוף עליהם, ומה לא יעשה האדם בעת ירעב ללחם? ושוטני ההשכלה – אם כי כונת רובם לא לשם שמים היא, – רק למען הראות פרסותיהם לסימן טהרה, אף כי שבע תועבות בלבבם, אם כי לא נקיים הם מאהבת בצע, אהבת הכבוד, המשרה; אם כי יש בהם כל המדות המגונות אשר מנו חכמים בצבועים “העושים מעשי זמרי ומבקשים שכר כפנחס”, אך הלא ימצאו ביניהם נשים שלשה אשר קנאה טהורה וקדושה תדבר מתוך גרונם, אשר קנאתם לאמונתם ולעמם תמריצם להתחבר אל הנבזים, הצבועים והחנפים ולהוסיף עוז ועצמה להם בשימם ידם אתם ובהיותם בידי הצבועים למופת לעיני העם כי גם מחשבתם הם טהורה ונשגבה. –

ובמה נצליח להפריד את מתי מספר אלה מעל המון הצבועים אם לא בהרימנו את אבני הנגף מעל דרך ההשכלה? אם לא בהניחנו אבן הפנה להשכלה לאמית, ולא השכלה צרפתית או אשכנזית? אם לא ביסדנו בתי ספר אשר בם יורו לילדינו להיות עברים (לא יהודים וישראלים) טרם יורום להיות אנשים??

ובמה נצליח ליסד השכלה לאמית אם לא נקח שפת עברית לשפת החנוך?

כי אל נא נשית שקר בנפשנו; אל נא נעצום את עינינו מראות הדברים כמו ביראנו פן לא ימצאו חן בעינינו או פן יכבד עלינו הדבר לעשות כפי אשר ידרוש ממנו מצבנו האמתי. הבה, נהיה נא לאנשים, לגבורי לב אשר עֹז ברוחם לגזור אבר חולה אחד מגופם למען הציל את הגוף כלו. רק בחנכנו את נערינו בשפת עברית, בהסכינם לדבר את השפה הזאת תמיד גם בדברם את לבבם או בהגותם ברוחם, – רק אז יסכין הנער העברי או הנערה העבריה להיות בעיניהם עברים; רק אז יסכין הנער העברי לאהוב את עמו עוד בימי ילדותו ולא יחדול מאהוב את העם הזה עד יומו האחרון. אך אם בשפה אחרת נחנכהו, – שפה הזרה להוריו, שפה אשר לא שמע גם הוא עד יום צעדו על מפתן הבתים האלה, – אז יאהוב את העם אשר את שפתו ידבר, אשר את ספרותו יקרא, אשר הסכין לראות תמיד בספרות ההיא תפארת העם ההוא, ואת עמו… אך את עמו לא ידע, את שמו ראה מנאץ בפי סופרי השפה אשר ידבר הוא עמו.

אך מה לו ולעם אשר ארץ ושפה אין לו, אשר כל העמים ישטמוהו ויחרפוהו, – מה לו, המדבר צרפתית, אשכנזית או תוגרמית – מה לו ולעמו?

רק אנחנו, אשר חונכנו בשפת עברית, רק אנחנו אשר בלינו רוב ימינו על התלמוד ומפרשיו – ואשר רק הוא נפח בקרבנו רוח האהבה לעמנו, – רק אנחנו מרגישים כי עם אנחנו. אך צאצאינו אשר ילמדו את שפת עברית רק למען יוכלו להתפלל עברית, – צאצאינו אלה לא ירגישו דבר, כל רגש לאמי להעברים יהיה זר להם כלכל הישראלים בארצות המערב, ולכן אשנה את אשר אמרתי במאמרי הראשון – כי אם חפץ נחפוץ בקיום הלאום, אם חפצנו כי בנינו יהיו עברים עלינו לחנכם בשפת עברית ולעשותה השפה העקרית בחנוך בנינו.

*

אך איפה נעשה כזאת?

הבארצות המערב “מקום עשר ואשר?”

חלילה לנו מחשוב כזאת, חלילה לנו להעלות כזאת על רוחנו, – חלילה, חלילה!

התלהבותנו הלאמית אולי רבה מדי, ואולם גם היא לא עצרה כח להשכיחנו אף רגע כי רק “ישראלים” נמצא שם, רק מאמינים בדתנו אשר כל תקוה להתאחד אתנו בימים יבאו אין להם, והנוכל איפוא לחשוב מחשבת עון ובוגדים כזאת ולדרוש מאתם לחנך את בניהם לא בשפת לאומם? לאלה אשר לב עברי יפעם בקרבם – להם נחוצה גם שפת עברית, שפת לאמם, אך מה לישראלים ולהשפה העברית?

ברוסיה, בפולניה, בגליציה יש אמנם מקום להרעיון הזה, אף כי גם הארצות האלה לא מקום עשר ואשר הן ואף כי גם שם “שלובה שאלה החנוך בשאלת הקיבה” עוד רב מבארץ-ישראל. אך הבת חורים היא ארץ-ישראל להפטר מהדבר הזה יעו יש גם ארצות אחרות אשר תוכלנה לעשות ככה? ומי האיש אשר לא יראה כי נקל ליושבי ארץ ישראל להוציא את הדבר הגדול הזה לפעולת אדם מליושבי הארצות ההן? שם קל מאד ערך מספר העברים לעומת מספר העמים האחרים, אשר יסובבום מכל צד, אשר העברים ביניהם בטלים ברבבה; ילדי העברים ישחקו את ילדי העמים האחרים הרבים מהם במספרם, ולכן יסכינו לדבר את השפה המדבֻרת שמה ובבואם אחרי כן לבתי ספר הממשלה יבושו לדבר שפה זרה לחבריהן המתקלסים בהם תמיד. בארץ ישראל, לפי עדות מספר המפקד האחרון, ערך מספר העברים למספר העמים האחרים לא קטן כבארצות ההן; ⁶ זאת, ועוד אחרת, כי לפי עדות הטובים בסופרים אשר תרו את סוריה ושכנו כל עממיה הרבים עם עם לבדו לשבטיהם ולמשפחותיהם, ולו גם חפצו העברים לא יכלו להתבֹלל בין יתר העממים שם, וצאצאיהם לא ילמדו למעשי בני העמים האחרים וללשונם.

ועתה, אם נשאל לנפשנו: “במה תרע שפת עברית בחנכנו בה את צאצאינו לשאלת הקיבה?” – לא נוכל לענות דבר. כי החפץ נחפוץ לגרש בלה את יתר השפות מבתי החנוך? הדמה דמינו להסתפק רק בשפת עברית? מה דרוש להילד העברי בארץ ישראל? מלבד שפתו הלאומית עליו לדעת עוד שפת תוגרמית כשפת המדינה ואחת השפות המדֻברות בארופה – שפת אנגלית למען יוכל להשתלם אחרי כן בלמודים אם יכשר לזה: וגם שפת ערבית כשפת יושבי הארץ וכאחות לשפתנו⁷.

אך איה איפה נמצא בית ספר אשר מספר הלשונות הנלמדות בו מעל מחמש ושש?

ברוסיה ילמדו התלמידים שפת רוסית, שפת רומים ויונית, שפת אשכנזית או צרפתית או שתיהן יחד; בצרפת שפת צרפתית, רומית ויונית, אשכנזית, אנגלית או ספרדית וכדומה.הילד אשר כשרונותיו לא יתנוהו ללכת מעלה מעלה ולבקר בתי מדרש העליונים (לא הגבוהים כאשר הסכימו סופרינו, כי הבתים ההם יוכלו להיות גם נמוכים או שפלי קומה⁸), – לו הלא די גם שתים שפות: שפת עברית וערבית, ושתיהן נקל לו ללמוד, כי בשפת עברית יחונך ושפת ערבית ישמע מכל עבר ופנה, והילד החנן בכשרונות טובים ואשר ישהה בבית הספר שש או שבע שנים, – הוא הלא יצליח ללמוד במשך הזמן הרב הזה ארבע השפות יחד ולדעתן בשלימותן.

ובמה איפוא נרע לשאלת הקיבה?!

וגם אם נחנך את צאצאינו בשפה אחרת – הלא גם אז עלינו ללמדהו שפת עברית; ואם-כן בלקחנו את השפה הזאת לשפת החנוך לא נרב גם מספר הלמודים, ולא נעמיס על התלמיד משא חדש, – ואיה איפה הרעה אשר תולד מזה?

ומדוע אין מקום להרעיון הזה באה"ק?

ומדוע הוא רק כאשר יאמר האשכנזי: “איין פראממער וואונש”?

*

הבה! אקרא עוד הפעם, הבה ונהיה לאנשים!

נאזר עוז להוחיל דבר גדול ונשגב: – אף כי נגדלו יביא מֹרך בלבנו ויפחידנו. היום יש לאל לעשות ומעשינו יצליח בידנו.

אך מחר, מי יודע מה יהיה מחר? מי יודע אם ⁹ ימצאו מחר אחד בעיר ושנים במשפחה אשר ישמעו שפת עברית?

ועל אזן מי נדבר אז?

עת המשבר היום ואם נחבק ידינו ונתרפה, – וחטאנו לעמנו וללאמנו חטאת לא נוכל כפרה.

לכן אקרא: הבה ונהיה אנשים!

פאריז¹⁰

כאשר עגמה נפשי ליושבי ירושלם בקראי גליון “החבצלת” הארבעים ושנים (שנה שעברה¹) כן כאב לבי בקרבי בקראי דברי האדון בעל החבצלת בגליונו הארבעים ושלושה: מלחמת ההשכלה עוד לא שקטה בירושלים, וממוני ופקידי הכוללים יכבידו את ידם על האביונים החפצים להקל ענים ולתת את בניהם על יד אנשי החסד אשר נדבם לבם לבוא לעזרתם. היֹקר יגדל מיום ליום. מחיר התבואה עולה במעלות אשר ירד בעת הקציר, והממונים לא ישימו לב כי אם לחלקם השמן אשר הם מרימים להם מכסף החלוקה, ועל פני כל העם פחד ומגור מפני הרעב הלוטש מרחוק עיניו עליהם.

כזה מראה העיר ירושלם היום וכזה מראה עיר קדשנו כל הימים.

כארבע מאות רבוא רו“כ² יאסף בחו”ל מדי שנה בשנה, כשתים עשרה מאות רבוא פרנק ירימו יהודי חו“ל ליושבי ארץ ישראל שנה בשנה – ומה פרי הכסף הרב הזה? רק ריב ומצה כל הימים, קול זעקת העניים ושועת האומללים תשמענה אזנינו תמיד; אבל הטוב היום מיום אתמול? הייטב יום מחר מהיום? אהה! היה לא תהיה כזאת בירושלם והארץ ישראל, כי אם עוד ירבו העניים, עוד רע יהיה גורלם מחר מגורלם היום, עוד יוסיפו לזעוק, עוד יגדילו שועתם, עוד ירבו היהודים אשר בחו”ל לשלח פי שנים מאשר הם שולחים היום, ותשועת ארץ ישראל לא תבא, אהה! עד קץ הימים!

והאֻמה כלה, – זאת הבת יהודה אשר כאלפים שנה תקו לתשועה, – הולכת הלך ונטה לנפול. רבים מבניה בגדו בה, וירחקו מעליה, וימירוה בבת עם נכר, רבים יבגדו בה מחר, וביום השלישי, הה! מי יודע אם ישאר לה איש מכל בנים גִדלה?

ועשירינו וגדולינו, אשר עֹז בידם להושיענו והחפצים באשרנו – בכל עת להמטיר ברוח נדיבה מטרות כסף וזהב למען הצמח ישועה לעמם, – עומדים מרחוק, רואים בעיניהם חרב מלאך המות שלופה ונטויה על אמם ילדתם, – על אומתם ממנה יצאו, – שומעים באזניהם את פעמי הקץ הנורא ההולך וקרב, שומעים ורואים וחפצים להושיענו ויש לאל ידם לעשות, – ואינם עושים דבר!

הלא נתמה על החפץ הזה! מדוע רחוקה תשועת בת יהודה? מדוע עוד לא נושעה שיבת בת ציון?

– אהה! יען דבקה בה צרעת מלחמת ההשכלה! ³

לא להצדיק את הממונים חפצי: דעתם רבה וחטאתם גדולה מאד, כי מה אחרית הנערים האלה העוזבים אחרי כן את ירושלם ובאים פריסה? היודעים הממונים הצדיקים מה הם מעשיהם שם? החשב יחשבו הממונים כי ישבו שם על התורה והעבודה? כי יצומו שם חמישי ושני וחמישי? כי יענו את נפשותיהם בכל חמשת הענויים? הוא אשר אמרתי: כי לא להצדיק את מעשי הממונים חפצתי, כי חטא יחטאו גם לאמונתם ודתם כחטאתם לאֻמתם ולארץ קדשם. אך למה נשוה גם אנחנו אליהם? למה נקשה ערפנו, למה נוסיף להלחם אתם, כמו אין דרך אחרת להושיע את יושבי ארץ ישראל⁴ ואתם יחד את האֻמה כלה?

מדוע בחרנו לנו את הדרך הזאת ומדוע נוסיף ללכת בה ולהגדיל מדורת המחלקת אשר תשחית בישראל מנפש ועד בשר? אם בלב טהור או בלב מגעל הקדישו אויבי ההשכלה מלחמה עליה, – מי יודע! אך למה נעזור להם אנחנו, למה נתן להם פתחון פה להשתרר על יושבי יהודה וירושלם?

כאשר לא יצליח עם בלתי אם ילך לאור ההשכלה החדשה, כן לא ישכיל עם בלתי אם תקל מעליו יד העוני. ועתה איך נצליח על דרכנו, איך תעשינה ידינו תושיה אחרי אשר הפכנו הסדר, אחרי אשר נאכף על היהודים להשכיל ועָנים יכבד עליהם כמלפנים? יוקל נא העֹני מיושבי ירושלים, ישאפו נא רוח חיים, ומאליהם יחפצו להשכיל, ואז תהי ההשכלה לטוב להם, כי תהי השכלה לאמית יען צרכי חיי האֻמה ילדוה.

אך לא בהשכלה יקל עָנים – כי אם בהקילנו עָנים⁵ ישכילו. התוסיף ההשכלה תבואת אדמת הארץ? התוסיף הגפן לתת יינה אם ידעו היהודים בארץ ישראל לדבר צרפתית? ומה עושר עם אם לא תבואת הארץ אשר הוא יושב בה? איך יעשיר עם אם תבואת ארצו לא תרבה?

לא ההשכלה היתה הסבה הראשונה לעושר ארץ אנגליה כי אם עָשרה הסב בהשכלתה, ובבוא מלתוס וירא כי תבואת ארץ אנגליה לא תמצא לה לפי מספר יושביה ההולך הלך ורב, לא דרש להשכיל את העניים או ללמדם שפות זרות, כי אם דרש להגדיל תבואת הארץ או יעץ להאנגלים לבלתי הרבות זרע.

לא חדשים הדברים האלה; כל איש ידעם, – אך איש לא ישית אליהם לב. על חנוך העברים יגולו כל עָנים וכל צרותיהם, ואיש לא יחשוב להקל עָנים למען הטיב חנוך בניהם, כי אם יחפצו להטיב חנוך בניהם למען הקל עָנים! אמנם, רע רע חנוך היהודים אשר הם מחנכים את בניהם, אך היטיבו כל גויי ארפה לחנך את בניהם מהיהודים? כמעט כל היהודים יודעי ספר המה, כמעט כלם יודעים לקרוא ולכתוב; היוכלו הצרפתים להתפאר בזה על היהודים? ובכל זאת הלא הצליחו הצרפתים וגם השכילו וגם עשו עושר וגם היו לתהלה בכל הארץ, כי גדוליהם שמו לבם להגדיל תבואת ארצם, להטיב חיי העם כלו, ובדבר הזה הגדילו גם השכלתם.

אך לא כן יחשוב היהודי, לבושה לו וגם לחרפה לשית לבו לדברים קלי ערך כאלה.⁶ השכלה והטבת החנוך, ועוד דברים נעלים כאלה, – בהם יחשבו גדולינו לעשות נפלאות!

ועל כן אקרא לגדולינו החפצים באושר היהודים בארץ ישראל לאמר: חדלו לכם, אדוני, מההשכלה! לא בורים היהודים כהאכרים בכל ארצות אייראפא; איש איש מהיהודים יודע לקרא ספר מוסר בשבת וביו"ט, ובהרבותם את עָשרם, – כאשר יסכינו יושבי ירושלם ויהודה לראות טוב בחייהם ולאכול מיגיע כפיהם, – אז יבינו הטוב הצפון בהשכלה ודרשו המה מכם כי מתבנו להם בתי-ספר, או גם בלי עזרתכם יעשו כזאת!

חדלו לכם, אדוני, מחשוב כי רק בהשכלה תעלו ארוכה לשבא בת עמכם! טובה השכלה עם עֹשר, אך טוב לעם עֹשר בלא השכלה מהשכלה בלא עֹשר!

כי המעטה השכלת העברים אשר בארץ ישראל מהשכלת הערבים או הנוצרים אשר בה? ומי משלשתם ירעב ללחם? הלא טוב גורל הערבים מגורל היהודים! אל נא נשית שקר בנפשינו! טוב טוב להערבים היושבים בארץ ישראל מליהודים,⁷ כי ארצינו ארצם ופרי אדמתנו יאכלו המה, והיהודים אשר בארץ הזאת יחיו חיי צער ועֹני על נדבות אחיהם בחוץ לארץ!

על כן נעזוב-נא את ההשכלה וגם החנוך! למה נאבד את כחותינו וכספנו חנם? העת קצרה והמלאכה רבה, והמעשים הנעשים באייראפא עתה יעידו בנו להזהר ולעמוד על נפשינו אם חפצי חיים אנחנו. נשמע נה לקול המעשים האלה ואל נשעה בדברים אשר לא יביאו כל תועלת לנו – כי אם עוד ירַפו את ידינו בהפרידם הלבבות ובהכותם את אֻמתנו לרסיסים! יחנכן היהודים את צאצאיהם כאשר חנכו אותנו אבותינו. הלא חיינו בחנוכנו זה עד היום, והמית לא ימיתנו גם עתה.

לא טוב החנות הזה: זאת נשנה עוד הפעם! אך מרעת החנוך בלבדו לא ימות עם. היש לנו הצדקה לפזר כחנו וכספנו לבלי הועיל? היש לנו הצדקה להלחם בעת הזאת? אחדות דרושה לנו! אחדות גמורה וחלוטה! רק היא תתן לנו כח ועוז להציל את האֻמה מידי הכליון, ואם ערלה אזני הממונים והפקידים משמוע, ואם לב אבן שמו להם תחת לה בשר, ואם כל רגש אנושי גרשו מלבם, הבעבור זה נתן את האֻמה לגוע? ועל כן נשט מעליהם! נחכה מעט עד אשר נקל מעל יושבי ארץ קדשנו את עָנים הנורא.⁸

לדבר הזה נקדיש כל כחנו! לדבר הזה נקדיש כל כספנו ואל נפנה לבנו לבטלה!

ישימו נא גדולינו, החפצים את אושר עמם באמת ובלב תמים, את לבם לדברים האלה. ישימו נא גם אוהבי ההשכלה בירושלם ובכל מקום שהם את לבם לדברי, כי בדמי לבבי הפצוע כתבתים. ⁹

מה ההשכלה וכל טובה ויפיה בפני חיי האמה? הרבה אהבתנו לההשכלה מאהבת חכמינו לתורתם? עת לעשות להאמה – הפרו השכלתכם! כי אין דבר העומד בפני חיי האֻמה! גם הנדיבים והממונים, גם החכמים והרבנים, – הספרדים כאשכנזים והחסידים כמתנגדים, – ישימו נא כלם את לבם לדברים האלה. יסירו נא מפיהם שמות הכתות החולקים לביתם, כי אחד ישראל! ובאחדותו זאת יקים את הריסות ארצו.

אחד ישראל! ואיש אל יעיז לנגוע בהאחדות הזאת, כי נפש עמו הוא משחית!

העת קצרה והמלאכה רבה, ועל כן אל נא נעשה היום את אשר נוכל לעשות מחר, כי אם נעשה היום אשר לא נוכל לעשות מחר! נתחזק נא מעט מעט על אדמת אבותינו; נחיה מעט מעט את שפתנו ונשימה בפי העם כלו;

ידעתי, כי אויבי ההשכלה החרימו גם שפת אבותיהם, שפת נביאינו, שפת חכמי התלמוד, – זאת השפה אשר בה כל חיי רוחנו. אם אך נחדול אנחנו מהלחם לההשכלה בשפתינו, אם רק לחיי האמת נלחם במכתבי עתינו ובספרותנו, ונפקחו עיניהם וראו כי בחיי השפה חיי העם, והבינו אז כי לא לחנם חרה לנחמיה בראותו בני הגולה אשר שבו מבבל “חצים מדברים אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית” (נחמיה י“ג כ”ד).

נגדיל נא מספר היהודים בארצנו, נקנה אדמה ונחנכם לעָבדה ולהוציא מחיקה את פריה; ניצר נא מעט מעט עם חזק בגו וברוח המנֻסה במסות החיים והעבודה. והיה בעשותנו כזאת – ותולד השכלתו מצרכי חייו, והוטב חנוך צאצאיו לפי רוחו, ובא אז בלי מלחמה ובלי נפתולים הדבר אשר לא נוכל עשות עתה בכל כחנו.

אלגאזיר¹⁰.

הקדמה

להקורא

הדפים הבאים בזה הם שער אחד משערי המבוא הגדול לספרי “מלון הלשון העברית הישנה והחדשה”. בשערים הקודמים באו דברי הימים של חיי הלשון והשתלשלות החליפות והשנויים שעברו עליה למן ראשיתה ועד חורבן מלכות יהודה על-ידי נבוכדנאצר מלך בבל, והשער שבדפים הבאים מספּר את דברי הימים של הפּעולה העזה שפּעל על הלשון זה השבר הגדול של האומה, השנויים הפּנימיים שהביא בקרבה המאורע הזה, והתחדשותה וקבלת צורתה החדשה במאות השנים למן שיבת הגולים מבבל ועד חורבן המדינה היהודית על-ידי הרומאים, ודברי הימים של זמן גסיסתה עד הימים המרים שנשתתקה בדבור פּה בחיי יום-יום לדורי-דורות.

חכמי ישראל, גם בדורות שלפנינו וגם בזמנם, לא הרבו לחקר בשאלה זו. רק קצתם, ששמם יזכר להלן, נגעו בה רק דרך אגב. יותר מהם נשאו ונתנו בשאלה זו חכמי אומות העולם, בפרט מפּני תשוקתם לברר באיזו לשון דבר ישו הנוצרי ותלמידיו. אפס, מפּני שהמקורות היחידים לשאלה זו הם ספרי התלמוד, ואלה הספרים הם “ספר החתום” אפילו להיותר ידענים שבחכמי אומות העולם בספרות התלמודית, לכן לא יכלו אלה החכמים לרדת לעמקה של שאלה זו כל צרכה.

וכדי לברר שאלה חשובה זו לכל פּרטיה ולבוא לידי תשובה מכרעת, היה עלי להרבות בראיות ממקורות התלמודיים ולהכנס לפעמים גם בקצת פּלפּולים, לפי טבע אלה המקורות. ואולם בדפים הבאים, שהם נועדו יותר לקריאה לקהל ולא לחקירה מדעית לחכמים, טבע הדבר הכריח אותי לקצר ולצמצם בהרבה מקומות, ובפרט להשמיט חלק גדול מגוף דברי החכמים שקדמוני בחקירת שאלה זו, ולהניחם עד הדפסת המבוא להמלון, ששם יבואו כולם במלואם.

ניו-יורק בסוף ימי גלות, חודש שבט, שנה שניה לשחרור ארץ-ישראל על-ידי צבאות אנגליה בהשתתפות הגדודים היהודים.

¹

א. מאחרי חורבן יהודה עד חגי, זכריה ומלאכי

חורבן ממלכת יהודה, מלבד שהוא היה שבר מדיני להאומה, היה כמו כן שבר לשוני גדול. ובבחינה זו בפרט נכונים דברי החכם האמריקאי טש. טורי בספרו החשוב על עזרא ( Ch. Torrey,Ezra Studies ), שאמר:

The catastrophe which included the destruction of the Temple and the extinction of the monarchy was indeed a crushing blow… but the dispersion was a calamity which was far more significant, and whose mark on the heart of Israel was much deeper (p. 289).

אין ספק בדבר, כי גם קודם החורבן הזה, יצאו הרבה מבני יהודה לארצות הנכר, מפּני סבות מתחלפות, וכבר התאוננו על זה הנביאים שלפני החורבן ², אַך זו התפוצה שלפני החורבן, גם בכמותה וגם באיכותה, לא היתה חשובה ביותר. כמותם של היוצאים מהארץ על כל פּנים היתה מעטה לעומת מספר של העם כולו, ואיכותם היתה בודאי גרועה, בהיותם בודאי רק מדלת העם. וההפך מזה היתה התפוצה שלאחרי החורבן. היא היתה גדולה גם בכמות, ועוד יותר מזה היתה רבה באיכות.

גם הפּעם אָמנם לקחו הבבלים בגולה רק חלק קטן מן העם, לכל היותר כארבעים אלף איש, אבל גם זה הוא מספּר מסוים בערך למספּר העם בזמן ההוא.

אך העיקר, כי כל אלה היו ראשי העם, שריו, גבוריו, החרש והמסגר, ומה שנשאר בארץ לא היה, כמו שהעיד הכתוב בּעצמו, אלא דלת העם.

הגוף של האומה נחלק עתה לשנים. החלק הגדול של זה הגוף נשאר עוד אמנם בארץ, אבל זה היה גוף בלי ראש, בלי נפש. גם כחם החמרי של אלה דלת העם לא היה גדול, ועל אחת כמה וכמה כחם הרוחני. והחלק השני, פחות בכמות, אבל גדול ורב האיכות, השרים ורבי המלכות, שנשארו בחיים, וכל גדולי העם נדד רובו בבלה ומקצתו למצרים. ואם רוצים אָנו לדעת בּאיזו לשון דבּרו עתה היהודים, עלינו להתבונן לשני חלקי האומה, להשארית שנשארה על אדמת האבות ולהחלק שנדח מאדמה זו וישב בגולה.

מה היתה לשון השארית על אדמת אבות?

שום עדות לא נשארה ולא נשמרה לנו מהזמן ההוא, כמו בכלל אודות חיי שארית זו כך גם אודות לשונם. כל מה שנוכל להגיד בענין זה הוא רק על פּי אומד הדעת, אך יש שאומד הדעת הוא יותר ודאי מעדות מפורשת היותר כשרה.

ברית כרותה לאדם שיהא דבק בלשון שהוא מדבר מרוך ימי ילדותו ושהוא חי בּה רוב ימיו. זה הרגש טבעי וקבוע הוא אצל כל אדם וכל צבּור אנשים, אף כי מדת חזקו שונה היא, והנסיון של דברי הימים כמו גם הנסיון היומי מעידים ששום צבור, יהיה איזה שיהיה, אינו עוזב את לשונו בבת אחת ועל נקלה, אפילו בתנאים היותר קשים ורעים לזו הלשון.

ולכן אין ספק בדבר, כי זה הצבור הקטן, הדל, שנשאר בארץ ישראל אחרי השבר המדיני הגדול התמיד לדבר את לשונו, אותה הלשון העברית שדבר קודם החורבן, אותה הלשון ששמע מפּי ירמיהו ומפּי חנניה בן עזור ויתר הנביאים.

אבל, גם בזה אין ספק, כי גם על אדמת קודש זו של לשון הנביאים קמה צרה לזו הלשון, והיא הלשון הארמית, ומעט מעט התחזקה צרתה של הלשון העברית והחלה להצר צעדיה בכל עבר ופנה.

מצפון נפתחה הרעה. הנכרים שהושיב סנחריב בגליל אחרי חורבן ממלכת יהודה היו רובם ארמיים ודברו ארמית, והלשון הארמית היתה גם לשון השררה, ששלטה שם בשם מלכות בבל. הצבור היהודי נתמעט ברבות הימים בחלק הזה של הארץ שהיה לפנים ממלכת ישראל, והשארית שנשארה פה התערבה מעט-מעט עם הנכרים יושבי הארץ ולשונם גם היא מעט מעט הלכה הלך והתקלקל, הלך וקבל לתוכה מלים מהלשון הארמית וגם צורות דקדוקיות של הלשון הארמית. אַך כל זמן שממלכת יהודה עמדה בתקפה היתה היא חומת ברזל להלשון העברית בפני הלשון הארמית. ולא עוד, אלא שכח החיים של הלשון העברית ביהודה חזק גם את הלשון העברית בפי הצבור היהודי בגליל, שתוכל לעמוד על נפשה בפני צרתה. ואולם, עם נפילת חומת ירושלים נפלה גם חומת לשונה של ירושלים והלשון הארמית התחילה לסול לה מסילה גם אל תוך יהודה.

גם מדרום התחילו נכרים להדחק לתוך נחלת ישראל, כמו שנאמר: הנני אליך הר-שעיר ונטיתי ידי עליך ונתתיך שממה ומשמה, יען היות לך איבת עולם ותגר את בני ישראל על ידי חרב בעת אידם… יען אמרך את שני הגוים ואת שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה (יחזקאל ל"ה, ג‘-י’). כה אָמר ה' אלהים אם לא באש קנאתי דברתי על שארית הגוים ועל אדום כלא אשר נתנו את ארצי להם למורשה בשמחת כל לבב בשאט נפש (שם ל"ו, ה'). אבל, אפשר שהאדומים לא הזיקו הרבה להלשון העברית, מפּני שגם לשונם הם היתה באמת עברית גמורה. ומכל מקום אולי גם לשונם של האדומים גרמה קצת קלקול להלשון העברית, מפּני שאפשר שגם היא בעצמה כבר נתקלקלה בזמן הזה. אַך סכנה יותר גדולה מזו התחילה מרחפת על הלשון העברית ביהודה מצד השררה הבבלית ששלטה עתה גם ביהודה, וכל שרי הממשלה דברו בודאי ארמית, כמו שאָנו רואים זה אַחר כך בזמן שיבת גלות בבל.

במעמד זה ובתנאים אלה בודאי לא היה בלשון העברית די כח לעמוד בפני צרתה הארמית שלא תגע בנפשה ועל כרחה היה עליה לוותר קצת על עצמיותה, גם באוצר המלים ואפילו בקצת צורות דקדוקיות, אבל כל זה לא יכול להעשות בבת אחת, בזמן קצר, אלא מעט מעט.

גם אודות לשון הדבור של הגולה היהודית בבבל אין לנו עדות מפורשת, אבל גם פּה אנו יכולים לדון במדרגה גדולה של ודאות על פּי אומד הדעת, ואם אין לנו ראיות ברורות חיוביות על כל פּנים יש קצת ראיות שליליות, שהן יחד עם אומד הדעת עושות את הדבר לודאות גמורה.

בגולה הבבלית נמצאו הגולים היהודים בארץ ארמית, באויר ארמי. ואַף-על-פּי שהלשון האשורית היתה לשונם של המושלים, של חצר המלכות ורבי הממשלה, בכל זאת רוב המון העם דבר ארמית. וגם הממשלה השתמשה בלשון זו בענין הרשות, אולי ביחוד מפּני שהכתב האַשורי היה קשה לשמוש הכללי של עניני יום-יום. ובהיות שהלשון הארמית היא קרובה ודומה הרבּה להלשון העברית, ובהיות ששרי המלכות בירושלים ידעו ארמית, כמו שאָנו רואים מדברי אליקים ושבנא ויואח עם רבשקה, ורגלים לדבר כי הגולים מיהודה מצאו בבבל מספּר מה מאחיהם הגולים מעשרת השבטים, שהיו כבר בארץ גלותם בשני דורות ובודאי קצתם דברו כבר ארמית, לכן במהרה נכבש הדרך במדה מן המדות להלשון הארמית אל תוך מחנה הגולה מיהודה. ואַף-על-פּי-כן, כאן יותר מביהודה היתה בכחה של הלשון העברית לעמוד על נפשה. הגולים מיהודה היו רובם גדולי האומה ומבחרי בניה, כולם האמינו וקוו כי גלותם אינה אלא זמנית וכי בוא יבוא היום בקרוב שישובו לארצם. עד כמה היתה תקוה זו חזקה בלב הגולים הראשונים, אשר הגלה נבוכדנצר מירושלים, אנו רואים ממכתביו של שמעיהו הנחלמי אשר שלח מבּבל ירושלימה דברים קשים ומרים על ירמיהו אשר כתב להגולים: ארוכה היא, בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פּריהן. ואפילו אחרי החורבן השלם של הממלכה לא רפתה התקוה בלבות הגולים מיד, כי הלא גם ירמיהו בעצמו נבא להם כי עוד ישמע במקום הזה אשר אתם אומרים חרב הוא מאין אָדם ומאין בהמה, בערי יהודה ובחוצות ירושלים הנשמות קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, כי אָשיב את שבות הארץ כבראשונה, – ועוד דברי נחמה כאלה. הגולים לא היו מפוזרים בּתוך עם הארץ, אלא ישבו צבורים צבורים יחד במקומות מיוחדים, כי כך היה הדבר נהוג בפרט לפנים בכל הארצות וכך אָנו שומעים בפרוש מיחזקאל, שבני הגולה ישבו יחד בתל אָביב. ובתוך הצבור הזה היו נביאים גדולים כיחזקאל וחבריו שבכל התוכחות שלהם להעם על חטאותיהם לא חדלו מלנחם את העם ולדבר לו דברים טובים, דברי נחומים, כי אלהי ישראל ישוב וירחמם ויקבץ נפוצותיהם מארבע כנפות הארץ וישיבם לגבולם כבראשונה. רק אחרי זמן רק נזדעזעה האמונה והתחילו לאמר “יבשו עצמותינו, אבדה תקותנו”.

ואם בכלל כל צבור, על פּי הטבע המונח באדם, אינו עלול לעזוב על נקלה את לשונו, אפילו בתנאים היותר רעים, כמו שכבר הזכרתי זאת קודם, על אַחת כמה וכמה צבור כצבור גולי יהודה בתנאים שנמצאו בהם בארץ גלותם הבבלית.

וסעד להנחה זו, כי בני הגולה לא עזבו את לשונם, אנו מוצאים גם בדברי הנביאים שקמו בגולה, ואם לא סעד חיובי מפורש, על כל פּנים סעד שלילי, וסעד שלילי זה אינו פחות מסעד חיובי.

יחזקאל הוא אחד המוכיחים היותר קשים בנביאים המוכיחים. הוא הוכיח את הצבור על כל עון ופשע שאפשר למצא בצבור היותר רע, היותר נשחת ונתעב, ואין ספק בדבר, כי מרוב חבה להעם הוכיחו גם על עונות ופשעים שבודאי לא היו כלל אצלם. הוכח הוכיח את בני עמו המדברים בו אצל הקירות ובפתחי הבּתים, כי עגבים בּפיהם ואחרי בצעם לבּם הולך, וכיוצא בזה, ובשום מקום לא נמלטה מפיו תוכחה כי עזבו לשונם, וכמו כן בכל דברי הנחמה שלו, כי ישובו לאדמתם ויהיו לגוי אחד ודוד יהיה למלך עליהם וישבו בשלום בארצם וילכו בחוקות התורה, בכל דברי התנחומים האלה לא נמלטה מפיו הבשורה כי ישובו לדבר לשונם. וכן שאר נביאי הגולה, גם אותם שהוכיחו את היושבים בקברים ובנצורים ילינו, האוכלים בשר החזיר, וכיוצא בזה, שום אחד מהם לא הזכיר אף פעם אפילו ברמז קל, כי בני הגולה עזבו לשון אבותיהם.

רק תשובה אחת אפשר להשיב על זה, והיא, כי בעיני כל אלה הנביאים לא היתה ללשון האבות שום מעלה ועזיבתה לא היתה נחשבת בעיניהם לשום עון, אפילו לא כמו הישיבה בקברים ולינה בנצורים.

אַך רגש כזה הוא נגד הטבע האנושי ואין משלו בדברי הימים של שום עם מעולם ועד היום הזה, ושום דבר במהותם של הנביאים אינו נותן לנו יסוד ורשות להוציא עליהם לעז לא טבעי כזה.

ולכן אין לנו אלא לאמר כי גם בגולה הבבלית כמו על אדמת ישראל, הדבר הלך כמנהגו של עולם. צבור הגולים בכללו התמיד לדבר את לשון האבות, אך האויר הארמי, רוב המדברים ארמית מסביב, ושמוש הממשלה בלשון הארמית בעניני הרשות, פּעלו מעט מעט על הלשון העברית של צבּור הגולים, ומעט מעט נתרבּו בה מלים מהלשון הארמית, ובודאי גם קצת צורות דקדוקיות התגברו מעט מעט בתוך הלשון העברית של הגולים, ומקצת הגולים שהתערבו יותר עם הגוי שבתוכו ישבו, הם מעט מעט עזבו את לשון האבות ויותר ויותר דברו ארמית.

ואין ספק בדבר, כי כך היה מעמד הדבר כשהגיע [מלה חסרה במקור המודפס] הגדול של שיבת הגולים לארץ האבות.

כאשר התחילה השעה הגדולה ממשמשת ובאה, כשנשמע קול עקבות מי שנקרא להשקות את בבל את כוס התרעלה, אשר השקתה היא את בת ציון, הוערה שנית רוח קודש ממרום על יחידי סגולה בבני הגולה ויקומו נביאים נלהבים מנחמי ציון ויתנבאו על הגאולה בדברים כאש ובלשון עברית כל כך נשגבה, כל כך עשירה, רבת מלים ורבת גונים, שנדמה לך באמת שאזניך שומעות שוב את ישעיהו בן אמוץ בכל עוז תפארת מליצתו. בלשון זו, בפרט בלשונו של אותו מנחם ציון המכונה עתה בפי החכמים בשם ישעיהו השני, אינך מרגיש כמעט שום שנוי לשוני מהלשון העברית של ירמיהו, ואפילו בעצם הפּרשיות שמהן כמו נודף ריח הלשון העברית שעתידה להגלות לעינינו בקרוב, עוד הלשון העברית שמלפני החורבן כמעט בעינה עומדת. אין זה מעיד, כי כך היתה הלשון גם בפי כל העם, או לפחות בפי גדולי העם, כי רוח הקודש אשר שרתה על הנביאים האלה על ידי חזיון הגאולה הקרובה הניפה טל של חיים על לשונם. אך אתה מרגיש, כי אין זו לשון מלאכותית, של אנשים מדברים לשון אחרת, וכי אין אלה דברים שנכתבו בתחילה על מגילת ספר, אלא דברים נבעים מהפה ואמורים על פּה באזני אנשים, שהמה לא בלבד שומעים ומבינים זו הלשון, אלא שמדברים גם הם זו הלשון בעצמה, אולי בקצת שנויים קלים באוצר המלים ובצורות דקדוקיות.

אבל גזרה שגזרו דברי הימים אין לקרוע. אפילו נביאים גדולים כהמנחם ציון, בכל רוח קדשם, בכל עוז התלהבותם, אינם יכולים לרפא שבר, שהביאו דברי הימים על לשון מהלשונות, רפואה שלמה ולהשיבה לקדמותה. זו הלשון העברית של המנחם ציון היא בת קול האחרונה מלשונם של ישעיהו, הושע וחבריהם, ויותר לא נשמעה עד עולם. הלשון שנשמעה מעתה היא גם היא אָמנם לשון עברית, גם היא היתה עלולה לתת פרי הלולים אלמלא היו דברי הימים של הדורות הבאים לקראתנו עלולים לזה, אבל זו לשון עברית אחרת וימי חייה השלמים היו מעטים ורעים. גולי יהודה זכו לראות בעיניהם מפּלתה של מחרבת ארצם. בת בבל השדודה נפלה בידי הפּרסים, נפלה לבלתי קום עוד. ומחריבה של בבל, כרש הפּרסי, הרשה להגולים היהודים לשוב ליהודה ולהקים בירושלים מקדש אלהי ישראל שהחריבו הבבלים. ולקול הקריאה הנלהבה, שקראו הנביאים מבשרי הגאולה לאמר:

צאו מבבל, ברחו מכשדים בקול רנה, הגידו, השמיעו זאת, הוציאוה עד קצה הארץ, אמרו גאל ה' עבדי יעקב, שמעו כחמשים אלף איש ויצאו מארץ גלותם וישובו לארץ אבותיהם.

בודאי לא כל גולי יהודה יצאו עתה מארץ גלותם, לא כולם רצו, לא כולם יכלו, ולא כולם מצאו עוז בלבבם לעשות זאת. אלמלא לא היתה לנו שום עדות לזה, אומד הדעת מחייב אותנו להחליט כזאת, יען זה בטבע האנושי. בכל צבור יש אנשים שמעמדם החמרי יקר עליהם מרגשות רוחניים, ויש שבכל רצונם להקריב קרבן על מזבח הדבר הרוחני אינם יכולים לעשות זאת, אינם מוצאים בנפשם די כח רוחני הנצרך.

בודאי לא מעטים מהגולים עשו מה שיעץ ירמיהו לעשות ובנו בתים ונטעו גנים ולקחו נשים והולידו בנים ובנות ולקחו לבניהם נשים ואת בנותיהם נתנו לאנשים וילדו בנים ובנות, ורבו שם ודרשו את שלום העיר, אשר הגלו שמה והתפּללו בעדה והרגישו כי בשלומה יהיה להם שלום. ומה שאָנו צריכים להניח על פּי אומד הדעת אנו לומדים גם מדברים מסיחים לפי תומם בספר עזרא ונחמיה, כי הנשארים בכל המקומות אשר גרו שם חזקו את ידי היוצאים ברכוש, בבהמה ובמגדנות, וכך היתה המסורה חיה בקרב העם בדורות הבאים כי רוב הגולה נשאר בארץ גלותם. כך מעיד יוסף בן מתתיהו כי החלק הגדול של עם ישראל נשאר בארץ בבל. וכך הוכיח אחד מחכמי הדורות הבאים, הוא ריש לקיש, בדברים קשים את בני גלות בבל על זה ואָמר: “אם עשיתם את עצמיכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין הרקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בּו” (יומא, ט:).

אלה הדברים המחוכמים של רבי שמעון בן לקיש הם אמתים מבחינה המדינית של האומה. בודאי, אילו עשו כל הגולים בבבל את עצמם כחומה אחת ועלו כולם לארץ ישראל היה עתידו המדיני של הצבור היהודי בודאי הרבה יותר טוב ממה שהיה אחרי עליה חלקית זו. כי רגלים לדבר, שהנשארים בגלות היו היותר עשירים, היותר חזקים במעמדם החמרי, כי כך הוא מנהגו של עולם, כי אלה הם האנשים הנוטים יותר להשאר במקום מושבם ולא לנדוד למקום אחר. אלמלא שבו גם הם אז לארץ האבות, היה הצבור היהודי שם יותר רב המספּר ויותר חזק המעמד, והיה בו יותר כח לעבוד בפני הנכרים מסביב, שהיו כספּחת להצבור היהודי מן הרגע הראשון.

אבל מבחינת הלשון, אפשר להחליט בודאות כי גם זו לטובה. זה המעל שמעלו רוב הגולים בארץ האבות ובחרו להשאר בנכר, הוא היה לטובה להצבור החדש מבחינת לשון האבות.

כי כשם שאין ספק בדבר, שהנשארים בגולה היו היותר עשירים, כך ברור הוא שהם היו היותר ארמיים בּלשונם. כבר העיר על זה הרצפלד בּחבּורו על גלות בבל, והדבר הוא כל כך בטבע האנושי שאין צורך לזה בראיות מיוחדות. אלמלי באו כל הארמיים האלה לארץ ישראל, אלה רבי הכמות ורבי האיכות, לפחות במעמדם החמרי, עם נשותיהם, שקצתן היו בודאי ארמיות גמורות, ועם ילדיהם, שבודאי קצתם כבר לא ידעו דבר עברית כלל, כי אז אולי לא היה כח להלשון העברית להרים שוב ראשה.

אך אלה נשארו בגולה. ועולי בבל, שהם היו מעטי הכמות ובודאי גם מעטי האיכות במעמדם החמרי, היו בודאי גדולי האיכות ברוח. הם היו בודאי היותר לאומיים, כמו שאומרים עתה, היותר דבקים בארץ האבות ובודאי גם בלשון האבות. ואפילו אם אמת נכון הדבר, שאומרים קצת החוקרים החדשים, שגם השארית שנשארה ביהודה אחרי החורבן הספיקה להתחזק קצת ולרפא את המכות הנוראות של החורבן, וכשבאו עולי בבל מצאו על אדמת האבות צבור חשוב, בכל זאת אין ספק שהגולים השבים, בכחם הרוחני, בהתלהבותם הלאומית, פּעלו על הצבור שמצאו בארץ פּעולה עזה וחזקו את רוחו והעירוהו לחיים חדשים.

ושוב אנו שומעים את קול הלשון העברית מפּי נביאים. חגי, זכריה ומלאכי מוכיחים את העם שמתרשל בבנין בית המקדש, מפארים אל יהושע הכהן הגדול ובפרט את זרבבל פּחת יהודה, ומנבאים מאורעות גדולים ומוכיחים את הכהנים והעם, וכל זה בלשון עברית דומה כמעט דמיון גמור להלשון העברית שלפני החורבן ושל הנביאים הגדולים של הגולה. בדקדוק הלשון אין שום הבדל בין לשונם של אלה השלשה ובין הלשון שלפני החורבן, וגם בּאוצר המלים אין הרבּה חדשות, רק בּהברת קצת אותיות גרוניות אָנו שומעים כבר קצת רפיון, לפחות בּקצת מלים.

מי היו אלה שלשה הנביאים המדברים אלינו שוב עברית צחה זו? ההיו בני הצבור היהודי של יהודה או המה היו מעולי בבל? אין לנו שום סמך להשיב על שאלה זו תשובה פחות או יותר ודאית, וכמו כן אי אפשר לברר עד כמה היתה זה הלשון רחוקה מהלשון שדבר אז הצבור היהודי בירושלים. רגלים לדבר, כי הלשון של המון העם בפרט היה כבר מגוון יותר בגוון ארמי, אבל זה אפשר לאמר בהחלט, אַף על פּי שאין לזה ראיות מפורשות ורק על פּי הרשם שעושים דברי אלה הנביאים, כי לא בלבד שזו היתה באמת לשונם הם, רצוני לאמר לשון הדבור שלהם, אלא שגם הצבור שאליו דברו, שמעו והבינו את זו הלשון, מפּני שהלשון של זה הצבור היתה אָמנם קצת משונה מהלשון של הנביאים האלה, אבל בעצם הדבר היתה זו הלשון בעצמה, ולכן גם אלה הנביאים, שהם הוכיחו את הצבור על אשר בעלו בת אל נכר, ועל גרשם נשותיהם וכיוצא בזה, לא הוכיחום כי עזבו את לשון אבותיהם.

ועוד על דבר אחד ראוי להעיר כאן.

כפי הנראה, הכהנים שהיו אז בבית המקדש לא היו אנשי מעלה ביותר, לא בתורה ולא במדות. חגי שאלם תורה והם ענו לו, וכבר נחלקו חכמי התלמוד בדבר אם השתבשו הכהנים או לא השתבשו הכהנים. אבל, אפילו אם בתורה זו ששאלם חגי בהלכות טומאה וטהרה לא טעו הכהנים, על כל פּנים בכלל אנשים חשובים ביותר לא היו, כמו שהעיד עליהם מלאכי בפירוש לאמר: וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים לכל העם. ואף על פּי כן אין ספק בדבר, שהם דברו עברית, כי אלמלא כן לא היו אלה הנביאים נמנעים בין שאר התוכחות להכהנים להזכיר גם את זאת, שאינם יודעים לדבר בלשון האבות.

בהתאַחדות זו ראו עזרא וחבריו סכנה לעתידו

ב. הסופרים עזרא ונחמיה

משמתו חגי, זכריה ומלאכי הנביאים האחרונים פּסקה רוח הקודש מישראל (תוספתא סוטה י"ג, גמ' בבלי, יומא ט.), ונחתמה הנבואה והתחיל זמן חדש בישראל, זמן הסופרים, והראשון בהם הוא עזרא הסופר.

בראש הפּרשה המתחלת לספּר את מעשיו נרשמה מגילת יוחסים שלו, שבעה עשר דור זה למעלה מזה עד אהרן הכהן, ואחר כך נאמר שם כי הוא היה סופר מהיר בתורת משה אשר נתן ה' אלהי ישראל, ספר דברי מצות ה' וחוקיו על ישראל, ובכתב הדת של המלך ארתחשסתא, שנתפרסם שם, הוא נקרא בארמית: עזרא כהנא ספר דתא די אלה שמיא.

אבל צריך להודות, כי אחרי כל הפּרטים האלה אין אָנו יודעים בדיוק מה היתה מהות משרתו של עזרא בקרב צבּור הגולים היהודים בּבבל, ומה היתה “סופרות” זו. ואולם רגלים לדבר, כי הוא היה הדיין הראשי של הצבּור היהודי בבבל, גם בּימי שלטון האַשורים ועוד בּזמן יותר מאוחר, בּימי שלטון הפּרסים, היה להצבּורים הנכרים היושבים בּארץ הנהגה פנימית, צבּור-צבּור על-פּי דרכיו ומנהגיו, וגם רשות לדין בּין אָדם לחברו של הצבּור הזה ע"פּ הדינים שהיו נהוגים אצל הצבור ההוא, עד כמה שהדרכים והמנהגים והדינים האלה לא הי מתנגדים לדיני המלכות הכללית. ראשי הצבורים האלה, שהם היו מתמנים על-פּי המלכות או לפחות מקוימים על פּיה, היו, על-פּי מנהגי המלכות בכלל, כהני כל צבור וצבור, ועל-פּי מנהג המלכות ראש כל צבור וצבור היה נקרא “ספר דתא” של הצבור ההוא³ ובהיות שדתי הצבּור היהודי היו מקובּלים בּאומה שהם נתונים מאלהי השמים, וכך היו ידועים להמלכות, היה הכהן ראש הצבור היהודי נקרא “ספר דתא די אלהא שמיא”, שהוא היה דן על-פּי תורת ישראל, לא בלבד תורה שבּכתב, אלא גם תורה שבּעל-פּה, על-פּי כל החוקים והדינים שהיו נהוגים בישראל לפני החורבן בארצם ונשמרו על פּה אצל ראשי העם ושופטיו שהגלו מירושלים⁴. וממילא מובן, כי הוא לא היה דן יחידי, אלא היה לו בית דין, והוא היה אב בית דין.

מה שנזכר אחר כך בהמקורות התלמודיים "עזרא ובית דינו " אינו דבר חדש שנעשה בארץ-ישראל, אלא עוד היה זה בבבל. זו היתה משרה גדולה, ובעל משרה זו, שהיה לו כח המלכות לחייב את בּני הצבּור שלו להשמע לו, היה חשוב בעיני המלכות והיה תופס מקום חשוב גם בתוך השררה הכללית, ואם מותר לכנות דברים של זמן קדום בשמות של זמנים מאוחרים, הנה השם היותר נאה לכנות בו את בעל משרה זו בבבל בשם הנהוג בממשלת תורקיה לראש הצבור היהודי, והוא: חכם באשי. בימי ארתחששתא היה החכם באשי בבבל: עזרא, ששמו הרשמי היה לא רב ראשי, ולא חכם באשי, אלא, לפי מנהגי מלכות בבל: כהנא ספר דתא די אלהא שמיא. וזה ראש הצבור היהודי, זה החכם באשי, נשלח “מטעם המלך ושבעה יועציו” לירושלים.

למה? מה הניע את ארתחששתא לזה?

דבר זה מבואר בּעצם כתב הנשתון, והוא: “לבקרה על יהודה ולירושלים”, ומחבר ספר עזרא הוסיף עוד, כי: המלך נתן לו לעזרא כל בקשתו.

המעשה איפוא ברור. החכם באשי עזרא בקש מהמלכות, כי תשלחהו לירושלים לעשות שם בקרת, ואַף-על-פּי שלא נאמר בּפירוש איזו בקורת בּקש עזרא לעשות שם על-פּי דת אלהים שבידו, הנה ממעמד הענינים וממעשי עזרא מיד בבואו ירושלימה אָנו יכולים ללמד זאת בודאיות גמורה. בירושלים היו אָז שתי סיעות, בזה אין שום ספק. סיעת מי שרצו להבדל מכל עמי הנכר וסיעת מי שרצו להתקרב להנכרים ובין אלה שתי הסיעות היו בכל זמן ובכל מקום נפתולים וקרבות חזקים, ומשני הצדדים נשלחו קובלנות לבבל, בודאי להחכם בּאשי, כנהוג גם עכשיו בכל ממלכת תורקיה, ויבקש החכם באשי מהמלכות לשלחו לירושלים לבקר את הדבר בין שתי הסיעות על-פּי דת אלהים, ולתת לו די כח המלכות להכריח את הסיעות המתנגדות להכנע למשפּטו, ודבר טבעי הוא, כי המלכות הסכימה למעשה זה של הנהגת המדינה⁵. ובהיות שעזרא היה ידוע ומפורסם להמלכות בחכמת אלהים שבו לספר דתא גדול ובכלל לחכם גדול בחכמת המשפּטים והחוקים, החליטו שבעה יועצי המלך, שהם היו ה"וזרה " הפּרסית, למנותו לראש עניני המשפּטים בכל “עבר נהרא”, שתהיה לו רשות למנות שופטים ודינים לא בלבד על-פּי דתי ישראל, אלא גם על-פּי דת המלך, ולהעניש ולהמית את כל העובר על הדתות האלה. כל זה נאמר מפורש בכתב הנשתון:

ואנת עזרא כחכמת אלהך די בידך מני שפטין ודינין די להון דאנין לכל עמא די בעבר נהרא⁶ וכל די לא להוא עבד דתא די אלהך ודתא די מלכא אספרנא דינא להוא מתעבד מנה הן למות הן לשרשו הן לענש נכסין ולאסורין (עזרא ז', כ"ה).

מי העיר את יועצי המלך למנות את החכם באשי של היהודים למשרת שר המשפּטים על כל עבר הנהר? ההתעוררו לזה מדעת עצמם, מפּני חכמתו של עזרא בחכמת הדתות, או עזרא בעצמו הציע זאת לפני המלכות כדי שיהיה לו יותר כח להמטרה העיקרית שלו, או שעזרו לזה אותם מהיהודים שהיו חשובים בחצר המלכות? באמת אין להכריע בזה, אַך אין הדבר הזה חשוב ביותר. כל מי שהוא בקי בעניני המלכות בארצות המזרח, למשל בתורקיה, בפרט עד זמן הכרזת החשמה, הוא יודע כי כל זה היה אפשר לפי מנהגי המלכות בימים ההם. ורגלים לדבר, כי גם ראשי הצבורים הנכרים היו משתתפים לפחות לפעמים בישיבות יועצי המלכות, כמו שהוא נהוג בּתורקיה, כי הפּטריקים הנוצרים והחכם בּאשי היהודי משתתפים בּישיבות הוזרה התורקית, בּפרט בּכל פּעם שהיא דנה על שאלה הנוגעת להצבורים הנכרים. ולכן אפשר שעצם נוסח הנשתון של ארתחששתא ועזרא נעשה בהשתתפות עזרא בעצמו, ובזה יבוארו הפּרטים היהודים שבו. אבל, מי שרוצה לראות בנשתון זה קצת הוספות מידי מחבר ספר עזרא על-פּי רוחו, כנהוג אצל כותבי דברי הימים בזמנים קדמונים, הוא יקבע את גוף נוסח הנשתון כמו שיצא מידי יועצי המלכות כך:

ארתחששתא מלך מלכיא לעזרא כהנא ספר דתא די אלהא שמיא גמיר וכענת. מני שים טעם די כל מתנדב במלכותי מן עמא ישראל וכהנוהי ולויא למהך לירושלם עמך יהך. כל קבל די מן קדם מלכא ושבעת יעטהי שליח לבקרה על יהוד ולירושלם בדת אלהך די בידך… (עזרא ז', י"ג).

ובהשאר יראה הוספות מאוחרות בכונה מיוחדת.

זו היתה המלאכות הרשמית שניתנה מארתחששתא ושבעת יועציו לעזרא, וכל הקושי שנתקשו בה החוקרים החדשים סר כולו, ויחד עם זה נפל כל הבנין שבנו בדבר הספר שבּדא עזרא מלבו והביא אותו לירושלים, בסמכם על הדבור “ספר” דתא, ורואים בו הכונה “כתב ספר הדת” מפּני שכתוב: כחכמת אלהך די בידך.

וכשבא עזרא לירושלים מעוטר בעטרת יוחסים כל כך מפוארה, ושמו הגדול של “סופר החוקים” ר"ל החכם באשי, הלך לפניו, וכבוד המשרה החדשה וכח הגדול של המלכות בידו למנות דיינים ולדין ולהעניש וגם להמית מיתת בית דין, היה לאל ידו לעשות אל כל המעשים הגדולים אשר עשה בחיי הצבור היהודי בארץ ישראל, כל אותם המעשים שנעשו בפרסום גדול, כמו הבדלת זרע הקודש מזרע עמי הארצות וגרוש הנשים הנכריות, וגם אותם המעשים שנעשו בחשאי, מפּני סבות מתחלפות, ושלא נתפרסמו עוד בספרים שנכתבו בימים ההם, אבל נשמרו בזכרון הדורות הבאים.

ואחד המעשים האלה, שבמדה מן המדות הוא נוגע להלשון, הוא חלוף הכתב של הלשון העברית.

בעצם מעשה השתנות הכתב בזמן מן הזמנים אי אפשר עתה לפקפק, כי הלא דבר ברור הוא שהיהודים כתבו לפנים לא בכתב המקובל עתה אצלנו. על זה מעידות כל הכתבות בלשון עברית שנמצאו עד כה, שבהן קצתן כתבות פּחות או יותר צבוריות, כמו כתובת השלח וכיוצא בה, ובהן גם כתבות פּרטיות, של אנשים יחידים, כמו חותמות ורשימות, שמות על ידות כלים וכדומה. ולכן, גם אלמלא לא נשאר לנו אודות מעשה זה שום עדות מפורשת, היינו חייבים להניח זאת מדעת עצמנו, אבל יש לנו לזה גם עדות מפורשת שאי אפשר לפקפק בזה פקפוק היותר קל.

הכתב המקובל אצלנו, שבו כתובים הספרים שלנו מדורי דורות, נקרא כתב אשורי. השם הזה אינו חדש, הוא שם קדום, שנזכר כבר במשנה קדומה, ובמשנה זו המסיחה לפי תומה בדבר הלכה, אָנו רואים, כי בזמן ההוא היו ידועים להם שני כתבים, האחד היה נקרא כתב עברי והשני כתב אשורי.

משנה זו אומרת: מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא נכתב עברי אינו מטמא את הידים עד שיכתבו בכתב אשורית על הספר ובדיו (משנה ידים, ד"ה). ומלבד משנה זו יש לנו שתי עדיות מפורשות משנים מהיותר גדולים בחכמי התלמוד, מדור השני של התנאים, וזה לשונם:

תניא ר"א בן יעקב אומר שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח ועל מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבים אף על פּי שאין בית, ואחד שהעיד להם על התורה שתכתב אשורית (זבחים ס"ב.).

תניא ר' יוסי אומר ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו לישראל אלמלא לא קדמו משה, במשה הוא אומר וכו', ואַף-על-פּי שלא ניתנה תורה על ידו, נשתנה על ידו הכתב (סנהדרין כ"א:).

ואמרו שם:

למה נקרא אשורית, שעלה עמהם מאשור (שם כ"ב.). וגם רבּנו הקדוש מחבּר המשנה מודה בעצם הדבר, שנשתנה הכתב אלא מפּני שקשה היה לו לקבּל כי התורה עתה כתובה לא בכתב שנכתבה בה מתחילה, עשה פשרה ואָמר:

בּתחילה בכתב זה ניתנה תורה לישראל, כיון שחטאו נהפך להם לרועץ, כיון שחזרו בהם החזירו להן (שם).

ומפני שהשם כתב אשורי, שהיה ידוע ומקובל אצלם, היה סותר לדעתו זה, נדחק רבי לפרש את השם בדרך דרש ואָמר: למה נקרא שמה אשורית, שמאושרת בכתב (שם).

אַך דרוש לשוני זה כל כך דחוק ורחוק, שאינו יכול לעמוד אַף רגע בפני דרוש הטבעי והאמתי של ר' יוסי.

רק ר' אליעזר המודעי כפר בכל הדבר ואמר: כתב זה לא נשתנה כל עיקר (שם), אך אין דעת יחיד זו יכולה לעמוד בפני שלשת העדיות המפורשות והמחלטות, בפרט עדותו של ר"א בן יעקב, שאינו מסתיע בשום דרשה, אלא מעיד עדות אודות שינוי הכתב בין שתי עדיות אחרות, ואתה שומע מסגנון הדברים, כי זו עדות קדומה שבאה לו בקבלה. ובאמת אי אפשר כלל להעלות על הדעת שיבדא אדם עדות כזו, כי איך יכול אדם מעצמו להעיד ולאמר דבר כזה כי התורה הקדושה אינה כתובה באותו הכתב שנכתב באצבע אלהים!

ואולם בדברי ר"א המודעי אתה מרגיש כי אינם אלא סברתו הוא, כדי להנצל מן הקושי שיש בדבר להניח כי התורה כתובה עתה לא באותו הכתב שנתנה למשה מסיני. ורגלים לדבר, שמעשה זה של חלוף הכתב היה דבר מקובל אצל חכמי ישראל בזמן שלאחרי זה, שהרי איזביוס, שלמד תורה אצל חכמי ישראל, העיד בפרוש, כי “דבר ידוע הוא”⁷.

ואם בּעצם מעשה שנוי הכתב אין לפקפּק, אין לפקפּק כמו כן באמתות העדות כי מעשה זה נעשה בימי עזרא ועל ידי עזרא. כי אמנם בכל הזמנים של דברי הימים של העם קודם ימי עזרא ואחריו אין למצא זמן שהיה למעשה כזה מקום וסבה ואפשרות, ולא אדם שיכול לעשות מעשה כל כך חמור, לשנות כתב הספר היותר קדוש אצל האומה. רק בזמן הזה היה מעשה חמור כל כך אפשרי כמעט בדרך טבעי, כמעט מבלי שירגיש המון העם בדבר. כי רגלים לדבר, כי במעמד הדל של שארית הצבור היהודי ביהודה לא היו ספרים בכתב העברי מצויים אצלם, בתי ספר עדיין לא היו להם והילדים גדלו בודאי בבערות גמורה, והיו בהם אולי רבים שלא ראו מימיהם דבר כתוב בכתב העברי הקדום, בעוד שהכתב הארמי היה מתפּשט בכל הארץ על ידי השמוש בו בכל עניני המלכות והרשות.

וכעין זה היה הדבר גם בקרב הגולה בבבל. גם שם, בפרט אחרי עבור עשרות אחדות של שנים, לא היו הרבה כתבים בכתב עברי מצוי אצלם, בעוד שהכתב הארמי היה ידוע לכולם והם היו רגילים בו גם על ידי מעשי בית דין היהודי, שהכל היה נעשה בכתב ארמי, כמו שנתבּאר למעלה. אבל עוד היו בודאי יחידי סגולה, גם בארץ וגם בּקרב הגולה, שעוד היו להם הספרים בּכתב העברי הקדום. ואלו יחידי הסגולה בודאי לא היו מניחים לעשות מעשה כל כך חמור בּדבר כל כך קדוש, אלמלא לא היה העושה אדם כל כך רם המעלה שמפּני גדולתו הרוחנית וכחו המלכותי נחתו כולם מפּניו.

האדם הזה בימים האלה היה עזרא הסופר.

אחד מחכמי התלמוד מזמן יותר מאוחר הרחיק ללכת עוד פּסיעה אחת ואמר כי לא בלבד הכתב נשתנה בימי עזרא, אלא גם הלשון של התורה. הדורות שלאחרי כך לא ידעו יותר בּודאות אם האומר זה היה מר זוטרא או מר עוקבא, אך אחד מהם אמר: בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי ביררו להם לישראל כתב אשורית ולשון הקודש והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי (שם סנהדרין כ"א:).

להנחה זו אין שום יסוד, ושום דבר בדברי הימים אינו נותן לנו שום רמז לזה. ויש לחשב, כי מה שהביא את בעל מאמר זה לדעה זו הוא מה שראה בעיניו בימיו, כי שם שאלו: מאן הדיוטות, והשיב רב חסדא: כותאי. ושאלו עוד: מאי כתב עברית, וענה חסדא: כתב לבונאה. ובאמת, הכותים, שהם השומרונים, היו כותבים התורה בכתב עברי ובלשון ארמית, הוא תרגום השומרוני הידוע, אף אל פּי שהיה להם גם הנוסח העברי, וסבר בּעל המאמר, כי זה הנוסח הארמי של התורה בכתב לבונאה בא להם להכותים מישראל. ואולי היתה כוונת בּעל המאמר לתרגום הארמי שהביאו אתם שבי הגולה מבּבל.

אך אם חלק המאמר בדבר הלשון הוא רק סברת האומר, מכל מקום יש בו בזה המאמר גם חלק מיוסד על קבלה מסורה, והוא מה שנאמר בדבר הכתב, שהניחו אותו להדיוטות. החלק המסורי שבמאמר זה חשוב מאד, מפּני שהוא מאיר על השאלה הגדולה:

למה עשה עזרא כל המעשה הזה? מה היתה כונתו בכך?

כבר ראינו אָמנם, כי עזרא בעצמו היה רגיל בכתב זה, ובודאי גם רב המון העם בימים ההם היה יותר רגיל בכתב זה מבכתב העברי, ואַף על פּי כן אי אפשר להעלות על הדעת, שסבות קלות כאלו הספּיקו לאדם כעזרא להחליט שנוי כל כך גדול וחמור, כל כך עקרי להאומה, ככתב ספריו הקדושים.

בודאי היתה לו לעזרא וחבריו סבה גדולה, חשובה מאד, שהכריעה את הכף לצד מעשה זה.

וסבה זו נגלית לנו בהמסורה כי “הניחו להדיוטות כתב עברי”, ובפירושו של רב חסדא, כי הכונה בהדיוטות היא כותאי.

כי עיקר פּעולתו של עזרא וחבריו היתה להבדיל זרע הקודש מעמי הארצות, להבדיל זרע ישראל מכל בני נכר, ובפרט להרחיק את הצבור החדש מעל הכותים, השומרונים, שבאו אז בטענות, כי “ככם נדרש לאלהיכם ולו אנחנו זובחים”. כלל הדבר: להיות לצבור אחד, להתחתן ביניהם ולהיות לעדה אחת.

בהתאַחדות זו ראו עזרא וחבריו סכנה לעתידו של הצבור היהודי ועשו את המעשה הגדול של גרוש כל הנשים הנכריות, שעל ידי זה נעשה קרע גמור ביניהם ובין השומרונים. הצדקו עזרא וחבריו בדבר זה? זו שאלה שאין כאן, בדברי הימים של הלשון, מקום לעסוק בה. אך לפי ראות עיניהם עשו כל מה שהיה בכחם להרחיב את הקרע הזה, ואחד מהאמצעים לזה היה בלי ספק שנוי הכתב של הספר הקדוש. בשביל כונה גדולה כזו לא נרתעו לאחור מפּני חומר עצם המעשה, אבל בודאי מעשה חמור כזה, אם השעה צריכה לכך, אין מגלים אלא לצנועים ועושים אותו בחשאי שלא ירגיש בו הצבור בכלל. ולכן נעשה הדבר הזה בשתיקה, בלי פרסום, ולא היו מדברים על זה ברבים, אלא היו מוסרים המעשה מפּה לפה לצנועים.

אך זו הכונה בעצמה, להבדיל בין הצבור היהודי והצבור הכותי, היא היתה צריכה גם להניע את ראשי הצבור בעת הזאת להשתדל לחזק את הלשון העברית, מפּני שהשומרונים דברו זו הלשון.

ואולם בדבר הזה אין אנו רואים מצד עזרא שום מעשה מיוחד. אין ספק בדבר שהוא בעצמו דבר עברית. מעצם דבריו לא נשאר לנו הרבה, רק חלק קטן מספר עזרא (מן ז‘, כ"ז ועד ט’, ט"ו), אך זה הקטע מספּיק ללמוד ממנו מה היתה לשונו של עזרא. בכללה היא דומה ללשון הנביאים האחרונים, רק שאתה מריח בה עוד יותר ריח הלשון של הדורות הבאים. אבל אתה מרגיש גם בה, כי היא לשונו. גם לשון הדבור שלו, לא בלבד לשון הספר, ואין ספק כי בכלל דבר עברית. אבל יותר מזה אין אָנו מוצאים שום רמז, שעשה דבר לחזק את הלשון העברית, זולת מה שעשה להרביץ תורה בישראל. ואם אמת בפי המסורה, האומרת, שבקריאת התורה בצבור תקן שיתרגמו הדברים ארמית, זה היה תחילת פּריצת גדרה של הלשון העברית לפני צרתה הארמית. בודאי, הכונה היתה רצויה, כדי שיבינו את דברי התורה גם אותם מעולי הגולה שלא ידעו עברית, שאף על פּי שבודאי לא רב היה מספּרם, כמו שנתבאר למעלה, בכל זה אין ספק שהיו יחידים שלא ידעו הלשון העברית היטב. אך זו הכונה הרצויה לא היתה שוה בנזק שהביאה להלשון. גם עצם השנוי של הכתב, אם הבדל הבדיל את הצבור היהודי מהכותים, הלא הקרב הקריב אותו בכלל להארמיים בבחינת הלשון.

ואולם, בודאי סכנה הרבה יותר גדולה קמה בזמן ההוא להלשון העברית של הצבור הזה ממקום אחר, מהנשים הנכריות שנשאו רבים מהם מעמי הארצות מסביב. כי דבר טבעי הוא שבלשון הדבור של הילד יש להאם יותר חלק מלהאב, ולא לחנם קראו כבר היונים את הלשון שאדם מדבר מילדותו לשון האם. את קולות לשון אמו שומעות אָזני הילד מרגע הראשון להולדו, ואותם הן שומעות יותר תדיר מקולות של האב, ומתיקות אלה הקולות של האם, שהיא מטפּלת בפרי בטנה בכל כך רוך וחבה, נקבעת עמוק בנפשו של הילד, ולשון אמו מתוקה לו ביותר. אַך בזמנים כסדרם אצל עם מהעמים, כשלשונו עומדת אצלו בכל תקפה וכח החיים שלה נובע מנפש כל העם ואין אויבים לה מסביב, אין הסכנה מאם נכריה גדולה ביותר, כי כשהילד יוצא מארבע אמות של חדר האם ונכנס לתוך החיים הכלליים של האומה, חלל האויר שמסביב, שהוא מלא קולות הלשון הלאומית, פּועל על הילד הפּעולה הרצויה, והלשון הלאומית גוברת סוף סוף על לשון האם הנכריה. לא כן הדבר בזמן של זעזוע לאומי, כשהלשון הלאומית של העם נזדעזעה גם היא בכח המאורעות, וכח החיים שלה לוקה וצרתה אורבת לה לבלעה. בשעה כזו, אם נכריה היא האויב היותר נורא להלשון הלאומית.

וזה היה המעמד הלשוני בקרב הצבור היהודי בימים האלה. עם הנשים הנכריות נכנסה הצרה אל תוך הבית פּנימה, אל תוך המשפּחה, שהיא על פּי רוב המשגב האחרון להלשון, והאם הנכריה התחילה מגדלת זרים להאומה, בפרט מבחינת הלשון, בנים שאינם שומעים את הלשון הלאומית ומזלזלים בה ואינם רוצים בה. ומבחינה זו בפרט היתה הגזרה שגזרו עזרא וכנסת הגדולה בדבר גרוש הנשים הנכריות, מעשה לאומי גדול שהשעה היתה צריכה לזו.

אבל מעזרא בעצמו, לפחות במה שנשאר לנו ממנו, אין אָנו שומעים כלום בדבר הלשון. אין שום רמז קל, כי מהנשים הנכריות היתה סכנה להלשון, ואין רמז שבמעשהו הגדול היתה כונתו לפחות “גם” להלשון. אפשר שבתחילת בואו עוד לא היתה הרעה כל כך גדולה, ואפשר שלפי מצות ה' וחוקיו ", ועל כל פּנים מה שאין אנו שומעים ממנו כלום, זאת ראה והרגיש וחש חברו המדיני הגדול, נחמיה בן חכליה.

זה הלאומי הגדול, במשמעה היותר טובה והיותר נעלה של מלה זו, זה המדיני המדבר בלשון כל כך אנושית, שבכל מלה ומלה היוצאות מפיו נדמה לך שאתה שומע אדם בן זמננו מדבר לך, בן זמננו ברגשותיו, בן זמננו במנהגיו, בן זמננו במעשיו ובדבריו, זה האיש שלהיועצים לו להמלט אל ההיכל מפּני האויבים המבקשים את נפשו, ענה: האיש כמוני יברח… והיה להם לשם רע למען יחרפוני, – הוא בנפשו המדינית חש מה היא הלשון להאומה, הוא ראה את זה הצד של הסכנה מהנשים הנכריות ולא עבר בשתיקה על זה הצד של הדבר, ויתן לזה ארשת שפתים של לאומי בן זמננו.

הכל יודעים מה שספּר נחמיה בסוף ספרו בענין הלשון.

ואלה דבריו:

בימים ההם ראיתי את היהודים הושיבו נשים אַשדודיות, עמוניות, מואביות ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית ובלשון עם ועם⁸. ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם באלהים אם תתנו בנותיכם לבניהם ואם תשאו מבנותיהם לבניכם לכם.

אלה הדברים של נחמיה הם עדות מפורשת ומכרעת למה שהכרחתי עד כה על פּי אומד הדעת, והוא, שלשונו של הצבור היהודי בזמן ההוא לא היה ארמית, אלא עברית. כי הלא הוא קרא את הלשון שדברו היהודים אז יהודית, והלשון הארמית היתה בארץ ישראל אז לא לשון יהודית, אלא לשון של כל העמים מסביב. ומי שמתעקש לומר כי הכונה ב“יהודית” ללשון ארמית משונה קצת בּפי היהודים, הרי הוא בעצמו מודה שאנו מחויבים להניח, כי היהודים דברו אז לשון מיוחדת להם, שהיתה נקראת יהודית, ומה מכריח אותם ומה מרשה לנו לעקר את המלה יהודית ממשמעתה הטבעית, הפּשוטה, שהוא לשון של עם יהודה, ולדחוק עצמנו ולפרשה פרוש דחוק, שהיא לשון ארמית שדברו היהודים. הלא יש לנו עדות מפורשת שאין לפקפּק בה, שהיהודים בעצמם, לפחות אנשי יהודה, קראו את לשונם הקדומה, שדברו בה בימי חזקיהו וישעיהו, יהודית, שכך אמרו שרי המלך חזקיהו לשליחו של מלך אשור: דבר נא אל עבדיך ארמית, כי שומעים אנחנו ואל תדבר אלינו יהודית באזני העם אשר על החומה⁹. וכבר אָמרו גם בני סמך מחכמי אומות העולם, כי אי אפשר להניח שנחמיה קנא קנאה גדולה כל כך ללשון ארמית, אפילו ללשון ארמית שכבר הספּיקו היהודים לקלקלה ולשנותה קצת. כך אמר זקן חכמי הלשונות השמיות בדורנו Th. Noeldeke, וזה לשונו:

ודבר מובן מאליו הוא אחרי כל זה, שנחמיה בעצמו דבר עברית, ואת מהות לשונו אנו רואים בהזכרונות שכתב הוא בעצמו אודות מעשיו בירושלים. בהם אנו רואים עוד פּסיעה לעומת הלשון של הדורות הבאים, יותר מבלשונו של עזרא. וזה דבר טבעי, אַף על פּי ששניהם היו בני זמן אחד, כי עזרא, שהיה סופר מהיר בתורת אלהים, היה כל ימיו קורא במקרא, ולכן היתה לשונו קצת יותר דומה ללשון המקרא, ואלו נחמיה היה יותר אדם מן החיים, ולכן היתה לשונו בודאי ממש הלשון הנהוגה בחיים בזמן ההוא, מלבד ההבדל שיש בכלל בין לשון הדבור השגור בפי כל איש ללשון של כתיבה.

שמו של נחמיה יהיה נזכר לעולם בדברי הימים הכללים של עם ישראל ברגשי כבוד בלי גבול בעד פּעולתו הגדולה לבנין האומה. וגם סופר דברי הימים של הלשון העברית יזכיר את שמו בחבה מיוחדה, בגלל קנאתו בכונה מפורשת להלשון הלאומית, ובגלל שהוא היה הראשון בעמו שנתן ארשת שפתים להרגש הטבעי של כל עם ועם ללשונו. בודאי, גם קודם אהבו היהודים את לשונם, ובזמן הזה שאָנו עוסקים בו אין לנו רשות להטיל ספק בחבת כל הצבור היהודי ובפרט ראשיו ללשונם. זה רגש טבעי יותר מדי, ורק אדם שהוא בעל מום רוחני אין לו רגש זה. אבל נחמיה, כמו שבכל רגשותיו הלאומיים והמדיניים היה דומה לבן זמננו, כך גם בענין הלשון, ועל כל פּנים הוא הראשון שאָנו רואים בו הרגש הזה מפורש בכל תקפו.

ג. זמן הכנסת הגדולה

אחרי המאורעות של ימי עזרא ונחמיה מתחיל בדברי הימים של האומה היהודית זמן של חושך ואפלה, זמן שתאר אותו בצבע עז ואמתי כותב דברי הימים שלנו, צבי גרץ, באחד ממאמריו בהקובץ החדשי לדברי הימים של היהדות שלו ,(Monatsschrift, 1887) וזה לשונו:

“רגש מיוחד אוחז את חוקר דברי הימים של היהודים כשהוא עוזב את הספרים האחרונים של כתבי הקודש, הם ספרי עזרא ונחמיה, ורוצה לעקב אחרי חוט המסכת בספרי דברי הימים של יוסף בן מתתיהו. התהלך התהלך עד כה בעולם רב המעשים, המון שמות של אנשים סאנו מסביב לו, בעלי צורה חשובים יוצאים מגדר הרגיל העירו בכח עוז את התענינותו בהם, ולפתע פּתאום, שקט גמור שולט בחלל העולם הזה, ואזניו שומעות רק מעת לעת הברות יחידות בלחש, ובזמן ארוך של מאתים שנה הוא פוגש לפעמים אנשים יחידים, שאינם לא פועלים לפני עיניו ולא מדברים באזניו והם אינם נבדלים זה מזה אלא בשמותיהם בלבד”.

בעולם המדיני נהיו אחרי זמן קצר זעזועים גדולים מאד. השלטון בכיפּה שהיה בידי מלכי פּרס לוקח מידם בכחו של המרעיש ממלכות, אלכסנדר מוקדון, שבשנים מעטות כבש כמעט את כל העולם העתיק, שהיה ידוע בימים ההם, וגם ארץ ישראל באה תחת ממשלת ידו. האגדה מספּרת, כי אלכסנדר מוקדון, על דרכו צפונה, נטה גם ירושלימה והכהן הגדול, שהיה בימים ההם, יצא לקראתו לקבל פּניו ברוב פּאר וכבוד, ואלכסנדר האיר פּנים לכהן הגדול ויט אליו חסד ויתן לו בקשתו לטובת הצבור היהודי ונגד השומרונים. אם אמת בפי שמועה זו או אין, על כל פּנים אין ספק בדבר, כי ימי אלכסנדר מוקדון היו ימי מנוחה פחות או יותר להצבור היהודי, כמו שהם היו ימי מנוחה לרוב העמים בכל המדינות שכבש. וגם אחרי מותו, כשנחלקה מלכותו, וארץ ישראל נפלה בחבלם של מלכי מצרים, לא נשתנה המעמד החמרי של הצבור היהודי, ואולי עוד הוטב יותר. מלכי מצרים מבית תלמי היו בכלל מלכי חסד, אוהבי שלום ואוהבי חכמה ודעת, ולחיל צבאם שכרו שכירים מעמי הנכר, ובתוכם גם מהיהודים. ומקצת היהודים האלה עזבו אחרי כן עבודת הצבא ועשו להם הון. ואליהם נוספו יהודים, שבאו מעט מעט מצרימה לעשות מסחר וקנין ורבים מהם עשו עושר והיו גם מקורבים לחצר המלכות, ועשו מה שיכלו לטובת הצבור היהודי שביהודה. ויש לחשוב, כי הצבור היהודי הזה חזק מעט מעט במעמד החמרי כל כך עד שאחד מהם, יוסף בן טוביה, היה יכול לחכור את המכס של יהודה מתלמי המלך, וע"י זה קנה גם כח של שלטון בארץ, כנהוג בימים ההם, והצבור היהודי נשתחרר גם מנגישות של החוכרים מהגוים מסביב. ואם זהו כל מה שאנו יכולים להגיד על המעמד החמרי של הצבור היהודי של אז, עוד פּחות מזה יש להגיד בודאות על המעמד הרוחני. קצת החוקרים החדשים בחכמי אומות העולם, שהם רואים בזמן הזה ימי התהוותה של כל היהדות של כל הדורות הבאים, מיחסים לזמן זה פעולה רוחנית גדולה מאד. שטאדה, וילהויזין, וחבריהם אומרים, כי בזמן הזה נתחבר חלק מהתורה, רוב התהלים, משלי, איוב ועוד ועוד. אלמלא היה זה אמת, כי אז היה זה הזמן היותר מפואר של ישראל בבחינת היצירה הרוחנית. אך כל דברי החוקרים האלה אינם אלא השערות בלי יסוד נכון, ואין כותב דברי הימים יכול לסמך עליהן. אבל אין חלום בלי גרגיר של אמת, והגרגיר של אמת בזה החלום של אלה החכמים הוא, כי זה היה זמן של הכנה למה שנתהוה בחיים הרוחניים של היהודים בדורות שלאחריו, והכל היה תולדה טבעית ממה שיסד עזרא וחבריו. הצבור היהודי, שאף על פּי שנכרים משלו בארץ, בתחילה הפּרסים ואחר כך מלכי בית תלמי, היתה לו חרות של הנהגה פנימית לא בלבד בענינים הדתיים, אלא גם בסדרי הצבור, כמו שהיה לפנים מנהג הכובשים בארצות שכבשו להסתפּק בגביית מסים ובשלטון כללי עליון ולהניח להצבורים הכבושים את חייהם כמו שהם. הצבור הזה לא יכול להתקיים בלי הלכות קבועות בכל עניני החיים, גם בענינים שבין אדם למקום ואף בענינים שבין אדם לחברו. אלה ההלכות היו צריכות להקבע על ידי חבר אנשים מקוים גם מצד הרשות העומדת מצד המלכות וגם מקובל על הצבור היהודי. זה החבר היה, בלי שום ספק, אותה כנסת הגדולה שקרא עזרא גם בתחילה בדבר התקנה להבדיל זרע קודש מעמי הארצות, ושסמך עליה כל הקהל אז ושקיים אותה גם נחמיה בשם המלכות, וכמו כל אותם הדיינים שמנה עזרא בכח המלכות שניתן בידו. זו הכנסת הגדולה היתה בודאי, ברוב בנינה ורוב מנינה, מעולי בבל, ורגלים לדבר שרובה, אם לא כולה, היתה מבני כהנים גדולים, כמו עזרא בעצמו, ועוד היה חי אצלם זכרון מנהגי בית המקדש מלפני החורבן ועניני טומאה וטהרה, וכמו כן חוקים ומשפּטים בדברים שבין אדם לחברו שהיו נהוגים בישראל בעוד הממלכה על מכונה. על פּי כל הזכרונות האלה קבעה זו הכנסת הלכות שתקן עזרא בהסכמת חבריו ושנתקנו גם אחריו ברוחו לפי צרכי השעה בתנאים החדשים של חיי הצבור היהודי.

מה לשון דברו אלה אנשי כנסת הגדולה, ובאיזו לשון נסחו את ההלכות שקבעו?

כל מי שאינו רוצה להתעקש, מפּני נטיה מיוחדה, ולהניח הנחה שכדי לקיימה יהיה אנוס להכנס בתירוצים דחוקים על קשיות הרבה, מחויב להשיב על שאלה זו התשובה ההגיונית האחת:

אלה האנשים התמידו לדבר אותה הלשון שדברו עזרא ונחמיה, ושאנו יודעים על פּי מה שנשאר מהם בעצמם, ושכבר הכרחתי בדרך שאין לפקפּק בו, שזו היתה לשונם באמת, ר"ל גם לשון הדבור שלהם, ושזו היתה גם לשונו של רוב הצבור היהודי בזמן ההוא, ממילא מובן בקצת הבדל שיש לעולם בין לשון הדבור ולשון הספר.

מאמר אחד שנאמר בפירוש שהם אמרוהו הוא המאמר הידוע, שנמסר בשמם במסכת אבות, והוא:

הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה.

ואלמלא היינו יודעים בודאות גמורה שאנשי כנסת הגדולה אָמרו את המאמר הזה באותה הלשון שהוא כתוב עתה, כי אָז היתה לנו בו עדות, כי לפחות מאמריהם היו בעברית. אַך בהיות שבזה יש מקום לטוען לטעון ולאמר, שאין זו עצם לשונם של אנשי כנסת הגדולה, אלא לשונו של מי שסדר את מסכת אבות, לכן אניח זה לפרק הבא.

ובזו הלשון שדברו אותה אנשי כנסת הגדולה וששמע וגם דבר הצבור היהודי בזמן ההוא, הם נסחו את ההלכות שקבעו על פּי המסורה החיה בזכרונם ממנהגי ישראל מלפני החורבן וגם תקנות שתקנו לפי צרכי השעה.

אבל, קצת דברים היו בודאי כותבים בלשון ארמית, והם כל נוסחאות של מעשי בית דין ושטרי אמנה בין אדם לחברו במשא ומתן וכיוצא בזה, שבלשון זו היו אלה הנוסחאות נהוגות אצלם כבר בשבתם בבבל, כמו שכבר בארתי זה למעלה.

ומדוע לא שנו אנשי כנסת הגדולה את לשון הנוסחאות האלה ולא נסחו גם אותן בעברית? על שאלה זו לא קשה לענות.

בתחילה, בכל זמן שלטון הפּרסים ביהודה, אולי מפּני הצורך, כדי שיהיו למעשי בית דין והשטרות כח המלכות, ואחר כך, כשבאה יהודה ברשות מלכי בית תלמי, שהם בודאי לא היו קנאים ביותר ללשון היונית ובודאי הניחו להצבור היהודי, כמו לשאר הצבורים, לנסח המסמכים הצבוריים שלהם צבור צבור בלשונו, אָז כבר הגיעה השעה אצל הצבור היהודי שהדבר המקובל היה קדוש, ואיש לא העיז לנגוע בו.

כי אנשי כנסת הגדולה, לפי הרוח שנאצל עליהם מבתחילה, לא היו קנאים להלשון, בזה אין ספק. בענין הלשון אחזו מעשי אבותיהם בידיהם בלי כונה מיוחדה, בזה אין לפקפק. זו הלשון שהיתה נחלת אבות ועוד היתה להם לשון האם, היתה רצויה להם וחביבה עליהם, כמנהג העולם, אבל הם לא היו קנאים לה. אפשר ללמד עליהם זכות, שהם, לפי כל רוחם, לא הרגישו שאיזו סכנה מרחפת על זו הלשון, אך שהם לא היו קנאים לה ושלא עשו שום דבר לשמור עליה, שום תקנה שתהיה לה סייג, כמו שעשו סייג לתורה בכונה רצויה, בזה אין שום ספק. זה העדר הקנאה ללשון האבות, זה העורון הלאומי בענין הלשון, היה צרה גדולה בשעתה, והיא שגרמה שיקרה מה שקרה אחר כך. אבל, לנו, בבקשנו לדעת מעמד הלשון העברית בזמן ההוא, אם עודנה היתה חיה בפי הצבור היהודי או כבר שבתה מפּיו, זו האדישות של אנשי כנסת הגדולה ללשון האבות, זה העדר כל מעשה להגן עליה, הוא העושה לודאות גמורה מה שהכרחתי קודם בהקשים הגיוניים, שהלשון העברית היתה באמת לשונם של אנשי כנסת הגדולה, גם לשון הדבור שלה. כי אלמלא ראינו בהם איזו קנאה מיוחדת להלשון היינו יכולים לחשד שמה שנסחו בעברית היה מפּני קנאה ללשון העברית, אף על פּי שלא הצבור ולא הם דברו עברית. עכשיו, שאין אָנו מוצאים אצלם שום סימן לקנאה להלשון, יכולים אנו להחליט בודאות, כי מה שנסחו בעברית היה מפּני שזו היתה לא בלבד לשונם הם, אלא גם הלשון של הצבור.

כל הפּעולה הרוחנית הזאת של אנשי כנסת הגדולה היתה בעיקרה “הלכה למעשה”, לצורך החיים המעשיים של הצבור יום יום. ואולם, גם מפעולה ספרותית טהורה לא היה הזמן הזה אלמן כולו, ואם, כמו שכבר אמרתי, הרבה ממה שיחסו חכמי אומות העולם לזמן זה אינו אלא השערות בלי יסוד נכון, אך ארבעה ספרים חשובים בלשון עברית הם בודאי פרי הזמן הזה, ובהם אנו רואים בפעם הראשונה את הלשון העברית הספרותית של הזמן ההוא, ותחלת הלשון העברית החדשה בכללה.

אלה ארבעה הספרים הם:

דברי הימים, שסופו הוא ספרי עזרא ונחמיה,

קהלת,

אסתר,

בן סירא.

אודות ספר דברי הימים אמרו בתלמוד:

עזרא כתב ספרו וספר נחמיה ודברי הימים.

והנה בעצם ספר דברי הימים אינו מן הנמנעות שעזרא כתבו, כי הוא באמת ברוחו של עזרא. אבל שלא עזרא כתב ספרו וספר נחמיה, בזה אי אפשר לפקפּק. רק חלק מספר עזרא (ז‘, כ"ז; ט’, ו') כתוב בלשון מדבר בעדו, ואין ספק כי אלה הדברים כתבם עזרא בעצמו, וכמו כן התפלה עד סוף פּרשה ט' היא מעזרא בעצמו, ושאר הספר מדבר על עזרא בלשון נסתר, בודאי מפּני שאחר כתבו, אולי אחד מתלמידיו. וכך גם בספר נחמיה, שבהחלקים שלא כתבם נחמיה בעצמו, שבהם הוא מדבר בלשון מדבר בעדו, מדובר גם על עזרא בלשון נסתר, מוכח שגם אלה החלקים כתבם לא עזרא, אלא מי שכתב את החלקים של עזרא שמדובר שם עליו בלשון נסתר. ובאמת, הלשון אחת והסגנון אחד. ובהיות שבאמת כל הלשון של דברי הימים, והחלקים של עזרא ונחמיה שלא יצאו מפּיהם בעצמם, הם ברוחם ובסגנונם דומים ממש, בודאי יד אחת כתבם, והיד הזאת בודאי אינה ידו של עזרא, כי אם אולי אחד מתלמידיו, על כל פּנים קצת אחריו, והוא הכניס בתוך דבריו מה שמצא בארמית אולי בידי אחד שכתב זכרונות מהימים ההם.

כי לא המלך שלמה בן דוד כתב את ספר קהלת אין צורך יותר להוכיח, כי אפילו היותר אדוק אם יש לו קצת רגש מדעי של דברי הימים, מוכרח להודות בזה. לא התוכן ומכל שכן שלא הלשון אינם מרשים לפקפּק בזה הפּקפּוק היותר קל, אבל עלינו להכיר טובה למחבר הספר הזה, יהי מי שהיה, שבכונה רצויה קרא אותו על שם שלמה, כי רק זכותו של שלמה יכלה להציל ספר כזה מידי גניזה ובודאי גם מכליה גמורה, כמו שהעיד עליו רב בפירוש, שרצו לגנוז ספר קהלת. ובענין זה באמת נתקיימו הדברים “גדולה עברה לשמה”. זהו הזיוף לשם שמים שעשה מחבר קהלת, הציל לנו אחד מהספרים היותר יקרים של ספרותנו, ובאמת הספר הראשון אצלנו שנעשה לשמו של ספר. בפעם הראשונה אָנו פוגשים אדם מישראל יושב ומחשב מחשבות סתם על העולם והנעשה תחת השמש, וכותב את מחשבותיו אלה על ספר לשם חבור ספר. ומה תמוהות ומה יפות הן אלה המחשבות שלו. כמה הן משונות ממחשבות רוב העולם סביבו. אלה מחשבות פּקח יהודי, שרואה הכל בעין פּקוחה וחדה. אמנם יש בו בזה הספר הרבה דברים סותרים זה את זה, כמו שכבר העיר על זה רב, והיו קצת חכמים שאמרו כי זו היא תכונתו של קהלת, שהוא בעיקרו פּקפּקן, ששום דבר לא ברי לו, ומה שהוא מחליט רגע אחד, הוא חוזר בו ממנו מיד. אבל האמת היא מה שהעירו כבר קצת חכמי המפרשים, כי הדברים הסותרים לההנחות העיקריות של הספר הן הגהות שנעשו אולי בעלית חנניה בן חזקיהו בן גוריון, שדרש אותו והוסיף בו דברים בכונה רצויה כדי להצילו מגניזה.

לנושא הספר הזה, שהיה כל כך משונה מנושאי כל הספרים שנעשו לפניו בישראל בלשון עברית, היה צורך בסגנון חדש, וגם במדה מן המדות בלשון חדשה, במלים חדשות. דבר כזה אינו נעשה בשום לשון על נקלה, ובכל לשון הפּסיעות הראשונות בּמקצוע ספרותי חדש הן קצל שמאליות, קצת לא חלקות, כמו שנראה את הדבר הזה בדורות הבאים בזמן תחילת יצירת הספרות המחקרית שלנו. ולכן לא תמוה, אם אנו רואים גם את קהלת בקצת מקומות כאלו נפתל נפתולים קשים בעד מלה נכונה, בעד מבטא נכון, ואם בקצת מקומות לא עלה בידו להכריח את הלשון להשמע לו לכל דקות מחשבותיו, הנה בכלל לנסיון ראשון בשדה כל כך לא נעבד, יצא מהנפתולים הקשים וידו על העליונה.

ופה אָנו רואים את הלשון העברית כמעט בצורתה שנפגשנה בהדורות הקרובים. לתוך אוצר המלים של הלשון נכנסו קצת מלים שבודאי הן ארמיות בעיקרן, וגם הסגנון וקצת צורות דקדוקיות חתומים קצת בחותם הלשון הארמית, אך אין שום יסוד לחשב כי אין זה עצם לשון המחבר, כי אם תרגום מלשון אחרת, וכמו כן אין כל יסוד להניח שהמחבר לא דבר זו הלשון שבו כתוב הספר. הרושם שעשה כל הספר הוא, שאתה שומע אדם שכתב בלשון שהוא מדבר.

בקהלת אָנו רואים השמוש בהאות “ש” תחת המלה אשר בכל מקום, וגם השמוש בצרוף שתי האותיות כש…, ואלה המלים: ברם, דברת, יתרון, כבר, כנס, כשרון, מדינה, מדע, ענין, פּרדס, פּתגם, רעות, רעיון, שדה, שדות, שרים, שרות, שתי, תקן… רוב המלים האלה בודאי ארמיות, אך אין לברר כמה מן אלה המלים הן שאולות מהלשון הארמית על ידי המחבר בעצמו, וכמה מהן כבר נכנסו לתוך הלשון העברית של הזמן ההוא, והשאר אין לברר אם הן מלים לקוחות מהלשון הרגילה של היהודים בזמן ההוא, או הן יצירות המחבר בעצמו משרשים שהיו רגילים בלשון.

על כל פּנים, מחבר ספר קהלת הוא לא בלבד אחד מגדולי חכמי ישראל וגם מחכמי העולם כולו, לא בלבד אחד מאותם יחידי סגולה בכל אומה ולשון שזוכים ליצור מקצוע חדש בּספרות האומה, כי אם גם מבּחינת הלשון העברית, הוא אחד שכבש לה דרך חדש, שהעשיר אותה בצורות וגם במלים.

יותר קלה היתה המלאכה על בן סירא. בהנושא כבר קדמו ספר משלי, ובסגנון ובמלים – ספר קהלת. הלשון בכללה דומה ללשון קהלת, רק עוד פּסיעה יותר לעומת הלשון של הדורות הבאים. גם בצורות דקדוקיות וגם במלים יש בו חדש. הצורות היו כבר בודאי מנהג הלשון בעת ההיא, ובנוגע להמלים אין לברר אם הן לקוחות מהלשון הרגילה, או קצתן הן יצירות של המחבר בעצמו. גם זה הספר חשוב לא בלבד מבחינת תכנו, בשביל הרעיונות והענינים שלו, אלא גם מבחינת הלשון, מה שהוסיף והעשיר אותה.

ועוד מבחינה אחרת הוא חשוב, מבחינת עדות ללשון הדבור של הצבור היהודי בימיו. לא עדות מדברת בפירוש, אלא עדות שותקת, אך שתיקה זו דומה כהודאה מפורשת.

בן סירא היה גם מוכיח. בפרשות אחדות מספרו הוא מוכיח את בני עמו, לא בזעם של אש כמו הנביאים הקודמים, אלא בקצת לעג מר, בשביל כמה וכמה קלקולים מוסריים בחיי הצבור היהודי, ובשום מקום לא נמלט מפיו שום רמז של תוכחה כי אינם מדברים לשון אבותיהם. הוא בעצמו בודאי דבר עברית. בכל פּרשה ופרשה של הספר אתה מרגיש שאתה שומע דברי איש כותב בלשון שהוא מדבר, ואלמלא כבר עזב הצבור היהודי או רובו, או חלק גדול ממנו את לשון אבותיו, אי אפשר שלא היה הוא מערער על הדבר ומגנה אותם ומיסר אותם בשוט לשונו.

אחת הפּרשיות היותר יפות בספרו של בן סירא היא הפּרשה האחרונה, שהיא מזמור בשבח גדולי אומת ישראל מראשיתה ועד ימיו של בן סירא. בין אלה גדולי האומה הוא מזכיר גם את נחמיה, אך אינו מזכיר את עזרא, ובזה מסתייעים אותם החכמים הכופרים במציאותו של עזרא, ואומרים כי בימיו של בן סירא עוד לא היה השם הזה ידוע ומפורסם בקרב הצבור העברי, מפּני שעוד לא נתחבר ספר דברי הימים, שמחברו בדא את עזרא. אבל, אף על פּי שבאמת תמוה הוא, שבן סירא השמיט את עזרא מבין גדולי האומה שהוא ספּר בשבחם, אף על פּי כן אי אפשר לכפור בעצם מציאותו של עזרא, כמו שכבר העירותי על זה למעלה. מה שאפשר לומר כדי לתרץ קושיה זו, הוא או שבזמנו של בן סירא עוד לא גדלה חשיבותו של עזרא בעיני העם בכלל, וזה קצת דחוק, או שבעיניו של בן סירא לא גדלה חשיבותו, שהוא לא היה מרוצה אולי בדרך פּעולתו שהיתה תורתית בלבד ולא מדינית, והרבה בשבחו של נחמיה שהיתה בעיקרית מדינית לאומית, מה שהיה יותר לפי רוחו של בן סירא, שהוא היה בודאי חכם עולמי יותר מחכם תורתי.

ופרשה יפה זו מסיים בן סירא במזמור להכהן הגדול שמעון, שבו הוא מפאר מעשיו הגדולים לטובת האומה ומתאר את הדר תפארתו בצאתו מבית המקדש ביום הכפּורים במליצה שמגיעה עד מרום השירה היותר נשגבה.

וחכמים בּני סמך בּדבר אומרים, כי זה הכהן הגדול שמעון הוא הוא אותו שמעון הצדיק המפואר כל כך במסורות הדורות הבאים, ושאמרו עליו אחר כך שהוא היה משיירי אנשי כנסת הגדולה.

מזה שמעון הצדיק נשמר במקורות של דורות הבאים מאמר מוסרי אחד יפה בלשון עברית של הדורות הבאים ושיחה קצרה בלשון זו וספּור מעשה אחד בלשון זו במליצה יפה מאד.

וכמו שכבר אמרתי בענין המאמר, שנמסר לנו בשם אנשי כנסת הגדולה, אלמלי היינו יודעים בודאות, כי כל הדברים האלה מסורים ממש בלשון שאמרם שמעון הצדיק, כי אז היתה לנו בהם עדות מפורשת כי שמעון הצדיק לא בלבד נסח מאמרים בעברית, אלא גם סח בעברית וספּר מעשים בעברית. בשאלה זו של לשון המאמרים שבמקורות הדורות הבאים אשא ואתן בפרק שלקמן ולעת עתה עלי להניח שאלה זו לא מוכרעת.

הספר השלישי של הזמן הזה, הוא ספר אסתר, מספּר מאורע שאירע להצבור היהודי בימי המלך אחשורוש, ומכל דבריו נראה ברור, כי המחבר היה בקי מאד בכל מנהגי חצר המלכות של מלכי פרס ממש כמו שהיו, ולכן אין ספק שהוא חי או בעצם זמן מלכות פּרס או לכל היותר בזמן קרוב אחר כך. לשונו של זה הספר דומה בכל ללשון שאר הספרים של הזמן הזה, ולפי טבע הדבר, יש בו קצת יותר מלים פּרסיות, ומפּסוק אחד בספר זה אָנו יכולים לדון כי בזמן המחבר היו ליהודים כתב ולשון להם לבדם, לא דומה לכתבם ולשונם של שאר העמים, כי הוא מספּר שכתב הדת של מרדכי נכתב לכל מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו וליהודים ככתבם וכלשונם (ח‘, ט’). אנו רואים איפוא, כי למחבר “אסתר” היה זה דבר ידוע ומפורסם כי בשעת המאורע היו ליהודים כתבם ולשונם הם, ובהיות שהוא היה בעצמו קרוב לזמן של המאורע שהוא מספּר, הנה אלו לא היו אָז ליהודים כתבם ולשונם לא יכול לכתוב הדברים האלה בלי שום הערה שכך היה בזמן ההוא מה שאין כן עכשיו. ואין לאמר, כי כונתו היתה ללשון הארמית, שהלא הוא ידע כי זו אינו כתבם ולשונם של היהודים בלבד, אלא של עמים רבים אחרים בכל מדינות המלך אחשורוש.

ד. תרגום התורה ליונית

עתה תחלפנה שנית הרבה עשרות בשנים עד שנפגש שוב קול הלשון העברית לפחות בכתב. במשך הזמן של כל אלה השנים הרבות אין לנו שום עדות, מתוך הזמן הזה, לא מפורשת ולא אפילו סתמית למעמד הלשון בין בדבור פּה או בכתב. רק ממה שנראה בדורות הבאים נוכל לדון וללמוד למפרע למעמד הדבר בזמן הזה שאנו דנים בו כעת. אבל קודם שאבוא לאלה הדורות עלי לדבר על מאורע ספרותי חשוב, שאירע במשך הזמן הזה, שאף על פּי שהוא אינו נוגע בעצם הלשון העברית, בכל זאת הוא חשוב לדברי הימים של הלשון מכמה נקודות.

זה המאורע הוא מעשה תרגום התורה ליונית.

בעקבות חילותיו של אלכסנדר מוקדון התחילו היונים להתפּשט בּמספּר פּחות או יותר רב בּכל הארצות שהוא כבש, ואתם פּשטה בכל מקום הלשון היונית ותחל להצר את צעדי הלשון הארמית ותמגר אותה מכסא מלכותה בתור לשון המסחרית של העולם, ותירש את מקומה.

גם בארץ ישראל התישבו יונים ומספּרם הלך ורב, בפרט בערי החוף, בימי מלכות בית תלמי, ואַף על פּי כן לא לשון הספרים שנתחברו בזמן הזה ומעט אחר כך ולא מעמד הלשון כמו שנמצאה בדור הבא, אינם נותנים לנו בית אחיזה לאמר, כי הלשון היונית פּעלה פעולה מסוימת על הלשון העברית. ובמדה מן המדות אפשר להחליט, כי זו המהפּכה הלשונית בעולם וגם בארץ ישראל הביאה ברכה להלשון העברית, לעת עתה לפחות. אלמלא נשארה הלשון הארמית בכחה ועוזה בכל העולם וגם בארץ ישראל, כי אז היתה בודאי התארמותה של הלשון העברית מתקדמת, הלך והתקדם הרבה יותר מהרה ובמדה עוד יותר רבה, מפּני קרבת זו הלשון להלשון העברית ומפּני הסבות הכלליות שהביאו התארמות זו, שכבר נזכרו פעמים רבות. אבל, התפּשטותה של הלשון היונית הרפּה את כחה של הלשון הארמית גם בארץ ישראל. המקורבים למלכות, כמו בני טוביה, בודאי יותר סגלו להם דעת הלשון היונית, וזו הלשון, הרחוקה כל כך מהלשון העברית, לא היתה עלולה להתגנב אל תוכם כל כך על נקלה כמו הלשון הארמית.

אבל אלכסנדריה של מצרים נעשה בזמן הזה מרכז להעולם היוני, להתרבות היונית, ולהלשון היונית, פּה נוצרה חכמת הלשון היונית, פּה התחזקה היהירות היונית בכל החוצפּה המציינת אותה מעולם, והצבורים שגרו בעיר זו נתיונו במהרה בכל דרכי החיים ובפרט בהלשון. הכל דברו יונית, וכל מי שהיה מח בקדקדו, יהי בן איזה צבור שיהיה, התאמץ לסגל לו את הלשון היונית בדבור פּה ובכתב.

ובין הצבורים מעמי הנכר היה פה בזמן הזה גם צבור יהודי. לא בבת אחת בא הצבור הזה הנה מארץ ישראל. מעט מעט, במשך הרבה מאות שנים נתקבץ ויהי לצבור מסוים. יש לנו עדות מפורשת שאחרי חורבן ירושלים באו אנשים ונשים וטף מיהודה עם ירמיהו למצרים. אַך מספּרם בודאי לא היה רב מאד, ובבואם שמה מצאו יהודים שבאו שמה קודם, כמו שאנו רואים רמזים לזה בדברי הנביאים מלפני החורבן. פּסוק אחד בפרשת שופטים (דברים י"ז, א') מרמז לנו כי מלכי ישראל היו משיבים את העם מצרימה למען הרבות להם סוס, ודברי הימים מקיימים את הדבר, כי מלכי מצרים היו שוכרים להם שכירים להצבא ממלכי ארם במספּר רב, מפּני שבני מצרים בעצמם לא היו נוטים לעבודת הצבא. אלה השכירים מארצות ארם היו רבים מאד, והשכירים מישראל ומיהודה היו לעומתם מתי מעט, וכשבאו בין השכירים הארמיים היה זה דבר טבעי והכרחי שהם התרגלו מעט מעט לדבר לשון ארמית, לשון רוב הגדול של הצבא. מעט מעט נוספו עליהם עוד ועוד יהודים, ודבר מובן הוא, שאלה הבאים החדשים לא יכלו לעמוד בעבריותם בתוך אחיהם שנהיו כבר ארמיים בלשונם, וכך נתהוו מעט מעט במצרים הדרומית צבורים של יהודים ארמיים. מאלה הצבורים של יהודים ארמיים נתגלו בזמן האחרון כתבי גומא מעיר סונה, שמאירים אור ברור על המעשה הזה של דברי הימים של ראשית הצבורים היהודים במצרים.

ברבות הימים יצאו רבים מהשכירים האלה מעבודת הצבא, ומסורה, שבעיקרה היא מיוסדה על מעשה שהיה, אומרת בפירוש, כי המלך תלמי שחרר מאה אלף יהודים שהיו שבויים בארצו.

מאלה השכירים המשוחררים נתהוו מעט מעט הצבורים בני החורין של היהודים במצרים, ואנו רואים כי ראשיתם היו כולם אנשים שכבר נהיו ארמיים בלשונם, ודבר טבעי הוא שכאשר נוספו עליהם אחר כך מעט מעט יהודים חפשים מארץ ישראל שבאו למצרים לשם מסחר וקנין, נטמעו בתוך אחיהם הארמיים ודברו גם הם ארמית.

אבל בפני כחה ועוזה של הלשון היונית בזמן שאנו עומדים בו, לא יכול הצבור היהודי הארמי לעמוד, לו גם רצה, וגם בּודאי לא רצה, כי לא מצא שום סבּה לאמץ כחו לזה, כי הלא חש וידע, כי גם הלשון הארמית אינה לשון אבותיו. ולכן התיון הצבור היהודי במהרה באלכסנדריה, ולא נשאר אצלם מהלשון הארמית אלא קצת מלים בענינים מיוחדים של היהודים, כמו שמות החגים, כהנים, וכיוצא בזה. והילדים שנולדו להם עתה לא ידעו יותר לא עברית ואף לא ארמית, זולת אותם המלים של עניני היהודים שהיו מצוים בלשון הצבור היהודי, וכשגדלו הילדים והיה צריך ללמדם לפחות מעט מתורת משה, היה צורך ללמד להם תורה יונית.

אלה המלמדים הלועזים את התורה ליונית היו אנשים מתוך זה הצבור בעצמו, וגם הם דברו את הלשון היונית שהיתה שגורה אָז בּפי הצבּור היהודי, לא הלשון היונית הספרותית, אלא הלשון היונית ההמונית, הלשון שדבר המון העם היוני שבאלכסנדריה ושנוספו בה בפי היהודים תערובות מלים מלשון הארמית לרוב הדברים היהודיים ביחוד, כמו חגי היהודים ושאר עניני היהודים.

וכך נתהווה אצל זה הצבור היהודי תרגום יוני בתחילה של התורה, ואחר כך של קצת ספרי הנביאים, ממש כמו התרגום האשכנזי אצל היהודים בארצות אשכנז והתרגום לדינו שהיה נמסר אחר כך מאיש לאיש על פּה אצל היהודים הספרדיים.

וכשקם המלך החכם תלמי, אותו תלמי, שיסד בית ספרים בּאלכסנדריה, ושמע אדות ספר תורת משה ורצה שיהיה לו בבית הספרים גם תרגום הספר הזה, קבץ את היותר חכמים בהמלמדים האלה ודרש שיכתבו לו את התרגום השגור בפיהם, ונתן להם שכרם כיד המלך. ובכל אשר התיונו היהודים האלכסנדרונים יותר כן הלכו והתנכרו להלשון העברית עד שאפילו הטובים שבהם, כמו הפילוסוף ידידיה האלכסנדרוני, לא ידע מהלשון העברית כלום, ולא למד את התורה אלא בהתרגום היוני.

אלה תולדות התרגום היוני של המקרא, שנשמר לנו על ידי הכנסת הנוצרית, והידוע בּשם: תרגום השבעים.

בתרגום זה נשאר לנו פירוש המקרא לפי מה שהיה מקובל אצל הצבור היהודי הזה איש מפּי איש מעת צאתם מארץ-ישראל. אַך דבר טבעי הוא, כי ברבות הימים נשכח אצלם הרבה דברים ותרגמו אחר כך אולי בטעות על-פּי סברה ועל-פּי קבלה משובשת. ומלבד זה, זה התרגום בודאי לא נשאר כהויתו, מידי המתרגמים היהודים, אלא ברבות הימים נשתבש ונפלו בו שבושים פּחות או יותר גדולים. את זאת אנו רואים משנויי הנוסחאות של כתבי היד של התרגום הזה. ואף על פּי כן, בודאי הוא מקור חשוב מאד לדעת מה היה הפּירוש המקובל אצל הצבור היהודי בזמן ההוא מהמלים של המקרא. זו העדות היותר קדומה שנשמרה לנו, והוא גם חשוב בענין הנסחה המסורה שלנו, שבכללו התרגום הזה מקים את אמתתה, בהיותו עדות בפני עצמה. בהרבה מקומות התרגום הזה אינו מסכים להנסחה המסורה שלנו, אַך כבר הוכיחו החכמים, כי בקצתם זו טעות סופר, ובקצתם זו טעות המתרגמים שבעצמם כבר לא הבינו את דברי הכתוב. אבל, אין ספק בדבר, שבקצת מקומות התרגום מעיד שהנסחה שהיתה בידי המתרגמים היתה משונה מהנסחה שלנו, ושהנסחה ההיא שהיתה בידיהם היא האמתית.

אודות התרגום היוני נשארו לנו שתי עדיות, העדות האחת בתלמוד, והשנית באגרת בלשון יונית המיוחסת להחקרן אריסתיאס לידידו בּילוקראטיס.

העדות התלמודית מספּרת:

מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להן על מה כנסן ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולם לדעה אחת (מגילה ט'), והמספּר הלך ומנה קצת השנויים שעשו כולם בהסכמה אחת. בתחילה התנגדו חכמי ישראל בירושלים במעשה התרגום, ואמרו כי יום שבו נתרגמה התורה יונית היה יום צרה לישראל, אך אחר כך הכשירו את התרגום היוני.

והאגרת המיוחסת לאריסתיאס מספּרת, כי דימיטריוס מן פלרום, שהיה שומר הספרים של המלך תלמי השני פילדלפי (כשלש מאות שנה לפני החורבן) יעץ לזה המלך להשיג לבית הספרים שלו תרגום יוני מספר תורת ישראל, וישמע המלך לעצתו, וישחרר מאה אלף יהודים שבויים שהיו במצרים ויתן בידו של דימיטריוס מתנה יקרה גפן זהב גדולה כך וכך משקלה למקדש אלהי ישראל וישלחנו לכהן הגדול בירושלים אלעזר בבקשה שישלח לו שנים ושבעים זקן שיתרגמו לו את תורת ישראל יונית, ויקבלהו הכהן הגדול אלעזר בכבוד וישלח אתו את שנים ושבעים הזקנים ויבואו אלכסנדריה ויקבלם המלך תלמי בכבוד ויביאם להאי פרוס ויושיבם שם בשנים ושבעים בית, ויתרגמו שם את התורה.

והנה, העדות שבמקורות היהודים מספּרת בקצרה את מעשה התרגום בדרך טבעי מאד, ויש לחשב באמת שתלמי המלך ברצונו להיות בטוח שהתרגום הוא אמתי, הושיב את המתרגמים שלקח לו כל אחד לבדו, והם בודאי תרגמו כולם מלה במלה, יען זה התרגום היה מקובל אצלם מאיש לאיש.

והאגרת של אריסתיאס, בכל פּרטי הפּרטים שלה, כל החכמים מודים עתה שהיא כולה מזויפת. כי זה הכותב שקרא עצמו אריסתיאס ואמר שהוא אחד מחצרני תלמי, אילו באמת היה כך, היה יודע כי דימיטריוס נבאש בעיני תלמי בראשית מלכותו מפּני שנחשד כי ידו היתה בקושרים על תלמי. גם כל מה שהוא מספּר על ירושלים מעיד שכותב האגרת מעולם לא היה בעיר זו ולא ראה אותה בעיניה. ולכן דעת רב החכמים היא, כי מחבר המכתב הוא איש יהודי מהצבור היהודי באלכסנדריה זמן אחרי הזמן שהוא מספּר ושהוא לשם שמים, למען הגדיל כבוד ישראל, עשה הזיוף הזה ליחס אגרת זו לפקיד חצר המלכות בעצמו, ולא רחוק הוא כי מחבר האגרת הוא אותו הפילוסוף היהודי היוני ארסטובליס, שכתב ביונית “פּירוש על התורה הקדושה” בדרך פּילוסופי ורמזי. גם הפּילוסוף היהודי ידידיה האלכסנדרוני, הוא פילון, העיד, כי על אי פרוס חוגגים בכל שנה חג לכבוד היום שבו נשלמה מלאכת התרגום היוני.

ה. ימי החשמונאים

בימים ההם התחילו שמי יהודה להתקדר שוב. עבים כבדים, ושואה שחורה, זעומה, הרת רעמים איומים וברקים מבהילים, פּשטה על כל הארץ. בתוך הברקים האלה היתה עין בוחנת יכולה לראות אור חדש מתבקע על האומה, אבל אין אנו יודעים אם בעת צרה זו היתה בתוך הצבור היהודי עין אחת כזאת.

בסבת התנגחות מלך הצפון במלך הנגב נקרע הצבור היהודי לשתים, ויהי קצתו נוטה אחרי מלכי סוריה וקצתו אחרי מלכי מצרים, וכאשר גברה ידו של אנטיוכוס ויקרע את יהודה מעל בית תלמי, האיר פּנים להנוטים אחריו, אף נתן הנחות להצבור היהודי שבארץ ישראל וגם שבכל ארצות ממשלתו, ומיהודים יושבי בבל לקח ויביאם למבצרי קצת ערי החוף בממלכתו לשמור על העמים ילידי הארצות לבלתי יפשעו בו. בעקב המעשים האלה התחילו קצת משפּחות יהודיות, בפרט בני טוביה והדבקים בהם, להתקרב יותר ויותר אל היונים וללמד למעשיהם ולהתנהג במנהגיהם. ויהי הדבר הזה למורת רוח לרוב הצבור, ומלחמה עזה וקשה החלה ביניהם והקרע הלך ורחב ומעבר מזה ומעבר מזה הרחיקו ללכת עד הקצה האחרון, וכאשר עלה על כסא המלכות אנטיוכוס הרשע נהיו המתיונים האלה “פריצי עמם” בּאמת, מרשיעי ברית, ועזור עזרו להמלך הרשע בכל מעלליו האיומים שעולל ברוח שגעונו להצבור היהודי בימים הנוראים האלה.

ואם נדון על פּי אומד הדעת לפי טבע הדברים צריך להניח, כי אלה פריצי העם, מרשיעי הברית, בתאותם להדמות להיונים, כדי להתחבב עליהם, עזבו גם את לשון האבות ודברו יונית גם בבתיהם בינם לבין עצמם.

אבל, צריך להודות, כי למעל זה אין שום עדות מפורשת, ויש עדות של שתיקה שהיא מעידה כמעט עדות ברורה לזכותם של המתיונים, לפחות בענין הלשון. כי שני הספרים המספּרים את המאורעות של הזמן ההוא, שהם המקור האחד כמעט לדברי הימים ההם, הם שני ספרי המכביים, אינם אומרים לנו בשום מקום, לא בדברים מפורשים ולא ברמז, כי המתיונים חדלו מדבר לשון עמם. לא בלבד הספר הראשון של המכבים, שהוא בכלל קצת מקצר בתאור המעמד הרוחני ועוסק יותר בספּור המעשים המדיניים, אלא גם הספר השני של החשמונאים, שהוא מרבּה לספּר פּרטי דרכי המתיונים, שהיו לובשים מלבּושי היונים ולא שכח להזכיר בּפירוש אפילו את הכובע היוני שלבשו המתיונים, אינו אומר בשום מקום, כי הם גם דברו יונית. ובהיות שאפילו המפקפּקים בּדבּור בּלשון עברית בּזמן הזה, ואפילו הכופרים בו כפירה גמורה, כמו פּרופיסור דלמן, אינם יכולים אפילו לשער כי הלשון היונית היתה אָז לשונו של הצבּור היהודי בארץ ישראל בזמן ההוא, ומי שאינו רוצה להודות שהיהודים דברו אָז עברית אָמר, כי לשונו היתה ארמית ולשון זו כבר היתה אצלם לשון האומה, איך אפשר שמחבּרי שני הספרים האלה, בפרט מחבּר ספר השני של המכבּיים, לא פקד על המתיונים גם את עונם זה, שעזבו גם את הלשון של היהודים? מי שפּקד עליהם עון לבישת הכובע היוני יעבור בשתיקה גמורה על שלא דברו יהודית? עלינו איפוא להניח כדבר שאין ספק בּו, שאפילו בעת צרה זו של בגידה לאומית הראשונה בישראל נשארו גם הבוגדים יהודים בּלשונם. גם רוב המתיונים דבּרו יהודית בבתיהם ובינם לבין עצמם בכל מקום. קצתם אָמנם כבר נקובים בשמות בצורה יונית, אבל אין צורת השם של אָדם ראיה מכרעת בענין לשון הדבור שלו, כמו השמות רבי טרפון וסומכוס שהם יונים אינם מעידים שלשונם של אלה שני חכמי התלמוד היתה יונית. וזו הלשון היהודית של הצבור היהודי היתה גם בזמן זה מה שהיתה עד כה, היא הלשון העברית בצורה שראינוה כבר בספרים האחרונים שנזכרו למעלה.

וספר שנתחבר בזמן ההוא ומדבר על מאורעות הימים ההם הוא ספר דניאל, נכתב בעקרו בזו הלשון העברית בעצמה, בה הוא מתחיל ובה הוא מסיים.

אבל החלק האמצעי, והוא מחצית כל הספר, כתוב בלשון ארמית. תחילת חלק זה היא במקום שהמחבר מתחיל להביא את דבריהם של הכשדים למלך נבוכדנצר ודברי נבוכדנצר אליהם, וכמו כן דברי שאר שרי המלכות ודברים שהיו בין דניאל בעצמו והמלך. וכדי להראות אמתת כל ספּור המעשה הזה הוא מביא את הדברים בעצם לשונם של המדברים, וכיון שהלשון הארמית בפיו, הוא מגיד בארמית גם המעשים המפסיקים בין השיחות האלה, עד שהוא מגיע להמקום שאין לו יותר מגע ומשא עם המלכים והחרטומים הכשדים ואָז הוא שב לדבר בלשונו, בעברית.

מעשה זה של הפסקה הארמית בתוך ספר כתוב ליהודים אינו מזעזע כל שהוא עצם ההנחה שלשון הדבור של הצבור היהודי עוד היתה עברית, וכמו כן אין הדבר הזה מוכיח שלשון הדברו של מחבר זה הספר לא היתה הלשון העברית. אדרבּה, הרושם הכללי של ספר דניאל הוא אותו הרושם שעשו הספרים שקדמו לו, והוא שהמחבר, בחלק העברי של הספר, כתב בלשונו, ר"ל בלשון שהוא מדבר, ושהוא כתב לאנשים שמדברים זו הלשון בעצמה, ושהחלק הארמי הוא בלשון זרה להמחבר בעצמו ולמי שהספר כתוב, והובא בלשון זו מפּני שבּזו הלשון דבּרו המדבּרים, ואולם, מפּני שגם לשון זו שגורה בפי המחבר לכן הוא מספּר גם המעשים המפסיקים בארמית, ואינו רואה צורך לתרגמם עברית, מפּני שהוא יודע כי גם “קהל הקוראים” יבינו אותם היטב בלי כל תרגום.

זה מעיד על כל פּנים שכבר התחזק בקרב הצבור היהודי אותו המעמד הלשוני שהתמיד מעתה במשך כל הדורות הבאים והלך הלך ורע להלשון העברית עד השבר הגדול האחרון שלה.

שרשו של המעמד הזה כבר ראינו בתחילת שיבת הגולה מבבל. אַף על פּי רובו ככולו של הצבור שעלה מבבל דבר עברית, בכל זאת היו בתוכו, בפרט מהערב רב, אנשים שלשון הדבור שלהם היתה ארמית, וע"י הנשים הנכריות פשתה הצרעת הארמית יותר ויותר בתוך הרבה משפּחות של הצבור. פּעולתם של עזרא ונחמיה בדבר גרוש הנשים הנכריות עצרו בודאי לזמן מה בעד הרעה, אך העדר קנאתם והתרשלותם של ראשי הצבור שבאו אחריהם, שלא עשו שום סיג להלשון, הם גרמו, שהלשון הארמית, שהיתה לשון המלכות וגם לשון המסחרית הכללית, הוסיפה מעט מעט להבקיע אל תוך הלשון העברית. לזמן קצר באה הרוחה להלשון העברית מהתגברות הלשון היונית, שירשה בעולם את מקומה של הלשון הארמית, אבל בימים האלה שאנו עומדים עתה בהם גרם השנוי המדיני שנעשה ביהודה שהלשון הארמית התחילה שוב להתחזק בקרב הצבור היהודי במדה שאולי לא היתה כמותה עד כה.

על-ידי התחברות ארץ-ישראל למלכות סוריה, שגם ארם נהרים היתה ברשותה, נתחדש שוב המגע והמשא יותר בין בבל וארץ ישראל, ומלבד זה, אנטיוכוס הגדול היה מלך טוב וכבר ראינו כי יהודי בבל שהיו מוחזקים אצלו לנאמנים לו ביחוד היו רצויים לו והוא הביא הרבה יהודים מבבל לארצות ממשלתו והפקיד בידיהם את מבצרי המצבים שלו לשמור על ילידי הארץ לבלתי יפשעו בו, וגם להגליל באו בימים האלה הרבה יהודים מבבל והתישבו שם.

אלה היהודים מבבל הביאו אתם את הלשון הארמית. כבר העירותי על זה למעלה, כי היהודים משבי ירושלים שנשארו בבבל ולא עלו עם זרובבל ועם עזרא היו הפּחות לאומיים שבּהם, המתבּוללים, שהם הסתגלו כבר להחיים של בבל בכל דבר וגם בענין הלשון. ודבר טבעי הוא, שכאשר עלו מבבל היותר לאומיים, ונשארו הם לבדם, נשתקעו יותר ויותר בּארמיותם, וכשבּאו יהודי בבל להגליל נוספו גם הם על שארית היהודים שנשארו שם עוד מימי חורבן מלכות ישראל, ובהיותם מעטי מספּר ודלי האיכות והיו מוקפים עממים מדברי ארמית, לא יכלו לעמוד בעבריותם. ככה נתהוה בגליל צבור יהודי כולו כמעט ארמי בלשונו. זו הלשון הארמית היתה משונה קצת מהלשון הארמית של בבל, כי גם היהודים הבבלים, שבאו הנה מעט מעט, היו תמיד המועט בבחינת הצורה של הלשון לעומת שאר המדברים ארמית מסביב, ובדרך טבעי סגלו לעצמם גם הם במהרה את הצורה של הלשון הארמית של הגליל.

וביהודה, אַף על פּי שבכלל עוד היה הצבור היהודי עברי בלשונו, בכל זאת, מפּני אותה לא-הקנאות וההתרשלות להקיף את הלשון העברית סייגים חזקים, הלכה הלשון הארמית הלך ופשט יותר ויותר בקרב הצבור. כי מבני הגליל באו ליהודה אנשים הרבה כמו שהוא נהוג בין שתי מדינות גובלות זו בזו, בפרט שיהודה היתה עתה המרכז להצבור היהודי, ובפרט אנשים שרצו ללמוד תורה ודעת היו צריכים לבוא ירושלימה. וגם מבבל בעצמה באו רבים לירושלים, בפרט ללמוד תורת ישראל, כדי לשוב ללמדם את הילדים ולהורות דבר ה' להצבור היהודי שבבבל. אלה האנשים, בפרט תלמידי החכמים, מעט מעט אמנם החלו לדבר עברית, אך בזמן הראשון לבואם היו מדברים ארמית, וככה היה תמיד בתוך הצבור העברי צבור קטן ארמי ועל ידי המגע והמשא הפּנימי בינו ובין הצבור הגדול נהיתה לשונו של זה הצבור הקטן יותר ויותר מקורבה להצבור הגדול העברי.

ועוד מבצר אחד מצאה לה הלשון הארמית בתוך ירושלים לשלוח חציה משם אל לבה של הלשון העברית, והוא – בית המקדש.

זה אחד מהדברים היותר מרים בדברי הימים של הלשון, שמקדשה של האומה נהיה, לפחות לזמן מה, מדור לצרתה של לשון האומה.

אַך כאן עלי להפסיק את חוט המטוה של ספּור המעשים כדי לברר נקודות אחדות הנצרכות להצעת מהלך הדברים אחר כך.

על אמתת המעשה שבבית המקדש בירושלים בזמן הזה ובזמן קרוב אחריו, דברו ארמית, מעידים שני מאמרים. האחד מאחד מחכמי הזמן הזה, הוא יוסי בן יועזר איש צרידא, שנמסרה עדות בשמו בענין מעניני בית המקדש בלשון ארמית, והשניה היא אגדה על שני כהנים גדולים ששמעו בת קול בתוך המקדש בלשון ארמית.

מאמרו של יוסי בן יועזר איש צרידא היא במשנה עדיות וז"ל:

העיד יוסי בן יועזר איש צרידא מעשה ששמע שמעון הצדיק יוצא מבית קודש הקדשים ואמר נהרג גייס גוליקוס ובטלו גזירותיו, מעשה שיצאו נערים להלחם באנטיוכיא ושמע יוחנן כהן גדול בת קול יוצאת מבית קודש הקדשים ואומרת נצחו טלייא דאגחו קרבא באנטיוכיא וכתבו אותה העת וכתבו בו זמן וכיוונו שבאותה שעה היתה. (ירושלמי, סוטה, ט', י"ג.).

והנה בנוסח הבת קול של שמעון הצדיק ברור הדבר כי נפל שבּוש בּשני המקורים, גם בּתוספתא וגמ' בּבלית וגם בגמ' ירוש‘. כי אין ספק בדבר, כי השם גסגלגס שבתוספתא ובבלי היא גייס גוליקוס שבגמ’ ירוש‘, והכונה לקיסר קאיוס קליגולוס, ובגזירותיו הכונה להגזירה הידועה שלו להעמיד צלמו בהיכל, וזה אירע אחרי דורות הרבה אחרי שמעון הצדיק. ואם נאמר כי הכונה בהחצי הארמי שהובאה בתוספתא ובבלי בלבד כמו כן למאורע זה צריך לאמר כי כל בת קול זו נתיחסה בטעות לשמעון הצדיק והדבר קרה לכהן גדול בזמן המאורע וששמו היה כמו כן שמעון. ואם הכונה בהחצי הארמי הוא לאיזה מאורע אחר, צריך להניח כי בתוספתה ובבלי הורכבו שתי אגדות יחד, האחת בדבר בת קול בלשון ארמית ששמע שמעון הצדיק והשניה בדבר בת קול בעברית ששמע כהן אחר ששמו היה שמעון בזמן קאיוס קאליגולוס, ובירוש’ נשמטה כל הבת קול הארמית של שמעון הצדיק ונשארה רק הבת קול של שמעון הכהן שבזמן המלך הרומי קאיוס קאליגולוס ונתיחסה היא לשמעון הצדיק.

על כל פּנים, מעשה הבת קול הארמית של שמעון הצדיק אינו ברור לנו. אך במעשה הבת קול של יוחנן כהן גדול אין לפקפק בעצם הדבר שיוחנן כהן גדול שמע באמת בת קול זו, כי אין ספק שהמעשה הזה היה מפורסם בקרב כל העם בזמן המעשה, וראיה לזה היא, כי עוד מקור אחר מספּר זה המעשה בעצמו, והמקור ההוא הוא מזמן קודם חבור המקורים התלמודיים, ובהיות שדבר ידוע כי המקורים התלמודיים לא שאבו מזה המקור כלום, הרי שני אלו המקורים הם שני עדים עומדים כל אחד ואחד בפני עצמו ועדיותיהם מקימות זו את זו. המקור האחר הזה הוא ספרו של יוסף בן מתתיהו, שהוא מספּר את ענין הבת קול.

אין ספק איפוא כי המעשה היה מפורסם בקרב העם כבר בזמנו של יוסף בן מתתיה. והנה יוסף אינו אמר כלום בדבר הלשון של הבת קול, אך עדות המקור התלמודי, שהוא נותן את הבת קול בלשון ארמית ¹⁰עשה את הדבר לודאי, כי כך היתה הקבלה בידם כי בלשון זו שמע יוחנן כהן גדול את הבת קול. כי אלמלא לא היה זה בקבלה כך כי אז לא היתה שום סבה להמקור התלמודי, לנסח אותה בארמית, הואיל ובשני המקומות, בגמ' ירוש' כמו בתוספתא, המקור מספּר את כל המעשה בעברית. על כרחנו אָנו צריכים להניח, כי יוחנן כהן גדול באמת שמע את הבּת קול בּלשון זו ושמעון שמע אותה בארמית או מפּני שהוא בעצמו דבר בשם ארמית או מפּני שאחרים דברו שם בלשון זו.

ועל סמך שתי העדיות האלה, של יוסי בן יועזר איש צרידה ושל הבת קול של יוחנן כהן גדול ושמעון הצדיק, לפי המקור האחד, החליט אחד מחכמי ישראל בזמננו, ד"ר ביכלר בספרו על העבודה במקדש בּפרק מיוחד לדבר הלשון בּמקדש, כי הלשון שהיו משתמשים בּה הכהנים בּבית המקדש בּשעת עבודתם היתה הלשון הארמית.

אבל, ד"ר ביכלר בעצמו ראה סתירה חזקה להנחה זו בדברים רבים אחרים שהובאו במקורות התלמודיים מעניני בית המקדש שהם כתובים במקורות האלה בעברית, והוא מישב תמה זה בתירוץ דחוק, שכל מה שמסופּר במשנה בעברית הוא מזמן שלאחרי נצחון הפּרושים על הצדוקים, שבין שאר התקנות עשו הפּרושים גם תקנה זו בענין הלשון שגרשו את הלשון הארמית מבית המקדש ותקנו שידברו הכהנים עברית.

אבל תירוץ זה אינו מניח את הדעת מפּני כמה טעמים. אין לנו ראיה ודאית כי הצדוקים החזיקו יותר בארמית מהפּרושים, ומהמקורות התלמודיים בעצמם יש להביא ראיות שגם הם דברו עברית, על כל פּנים לא פחות מהפּרושים. וכמו שעד כה לא מצאנו סימנים של קנאות להלשון העברית אצל אנשי כנסת הגדולה כן אין אנו מוצאים קנאות זו אצל חכמי ישראל מעתה והלאה, כמו שיתברר במשך דברי הימים האלה. ומלבד זה, אלמלא היה שנוי זה בלשון מתקנות הפּרושים נגד הצדוקים, אי אפשר שלא היה נזכר מעשה רב זה בפירוש בין שאר מעשי הפּרושים שעשו ונתנו לכולם באור מיוחד כדי להוציא מלבם של צדוקים.

ואחד מחכמי אומות העולם שחקרו בשאלת לשון הצבור היהודי בזמנים האלה ובא לכלל מסקנה, כי הצבור היהודי כבר עזב את הלשון העברית בימי עזרא, הוא ד“ר ג. דלמן, דחה תירוצו זה של ד”ר ביכלר ואתו יחד גם את עצם הראיה מהדבור בעברית שהביאה המשנה בעניני בית המקדש, כי הוא פסל את כל העדות הזאת כדברים האלה:

מדבריו לה של דלמן¹¹ אָנו רואים, כי ההכרעה בשאלה זו תלויה בברור נקודה אחת, והיא: עד כמה המקורים התלמודיים הם בני סמך לענין דברי הימים של הדבור בעברית. ובהיות שמלבד זה מעתה והלאה המקורים התלמודיים הם המקור היחיד לנו לדברי הימים האלה, עלי להתעכב כאן זמן מה כדי לברר נקודה זו כל צרכה.

ו. תורה שבעל פה וכתיבתה

התלמוד הוא האוצר של תורה שבעל פּה, לעומת המקרא שהוא האוצר של תורה שבכתב¹², והכונה המפורסמה בשני אלה השמות היא כי תורה שבכתב נתנה למשה מסיני על מנת שימסרנה לישראל בכתב והתורה הכלולה שבתלמוד נתנה לועל מנת שהוא ימסרנה לראשי העם בעל פּה. והנה, אם בכלל זו היא הכונה בשני השמות, מכל מקום ביחוד בנוגע להשם תורה שבעל פּה אי אפשר שזו בלבד היא הכונה בו, כי הלא החלק שאמרו החכמים בפירוש שהוא “הלכה למשה מסיני” הוא מצער מאד לעומת כל התורה שבתלמוד, שרובו ככולו הוא דברים שחדשו חכמי הדורות לפי ראות עינם, לפי צרכי הזמן ולפי פּלפּוליהם בּתורה שבּכתב. אָמנם, ר' יהושע בן לוי אמר: כל מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה מסיני (ירו' חגי' סוף א'), אך זה רק דרך דרש בעולם. ולכן אין ספק, כי עוד כונה שניה היתה להם בהשמות תורה שבכתב ותורה שבעל פּה, והיא: שהראשונה היתה בכתב ונשמרה בכתב ונמסרה מדור לדור רק בכתב, והשניה נאמרה על פּה ונמסרה לאיש מפּי איש רק על פּה, בפרט במשך זמן הדורות הראשונים.

ואת הדבר הזה הודיעו לנו חכמי התלמוד בדברים מפורשים, שאינם מניחים שום מקום לשום פקפוק היותר קל.

והראשון שהגיד לנו זאת בפירוש הוא הגדול בחכמי הדור השני שלאחר המשנה, הוא ר' יוחנן, שעל פּי רוחו ובבית מדרשו נסתדר התלמוד הירושלמי.

במסכת תמורה מספּרת לנו הגמרא, כי רב דימי כשבא לארץ-ישראל רצה לשלח אגרת לרב יוסף לבבל בדבר הלכה אחת שנאמרה משמו של רב דימי, ומקשה שם הגמרא איך רצה רב דימי לעשות כזאת והלא אמר ר' אבא בנו של ר' חייא בן אבא:

אמר רבי יוחנן כותבי הלכות כשורף התורה והלומד מהן אינו נוטל שכר.

ודרש ר' יהודה בר נחמני מתורגמנו של ריש לקיש:

כתוב אחד אומר כתוב לך את הדברים האלה וכתוב אחד אומר כי על פּי הדברים האלה, לומר לך דברים שעל פּה אי אתה רשאי לומר בּכתב ושבּכתב אי אַתה רשאי לאומרן על פּה.

ותנא דבי ר' ישמעאל:

כתוב אחד אומר כתוב לך את הדברים האלה, אלה הדברים אתה כותב, אבל אין אַתה כותב הלכות (שם דף י"ד:).

ולא בלבד הלכות אלא גם אגדה היה אסור לכתוב, ועל מעשה רבי יוחנן ור"ש בן לקיש שהיו מעינים בספר אגדה שאלו בגמרא (גיט' ס'.) איך עשו כזאת והלא אסור לכתוב אגדה בספר, וענו שעשו זאת מפּני ההכרח שאי אפשר לא לכתוב, מפּני הסכנה פּן תשתכח התורה מישראל.

והנה טעם האיסור לאמר על פּה דברי תורה שבכתב מובן היטב, מפּני שחששו שמא תפּול בהם טעות. בודאי היו חכמים שהיו כל כך בקיאים בתורה שבכתב שידעו לכתבה על פּה בלי שום טעות. כך אמרו עליו על ר' מאיר שכתב כל מגלת אסתר על פּה¹³ ועל רב חננאל ספּרו שמצאו רב חסדא שהוא כתב ספרים שלא מן הכתב וגער בו אף על פּי שהוא ידע בו ברב חננאל שהוא ידע לכתוב כל התורה על פּה בלי טעות¹⁴, ואף על פּי כן לחשש היה צריך וכדי לגדור הגדר גזרו שלא לכתוב כלל על פּה. אבל, בענין התורה שבעל פּה לכאורה קצת תמוה מה טעם אסרו לכתבה, הלא בודאי עדיף שיהיו הדברים נכתבים כדי שישמרו גם הם מהטעיות שדברים על פּה עלולים להן.

ואולם כשנתבונן קצת למעמד הענינים של הזמן ההוא יגלה לנו גם טעם איסור זה על נקלה, ולא עוד אלא שהוא יאיר לנו אור על רוחם של חכמי ישראל בימים ההם.

כתיבת ספרים לא היה דבר קל אפילו בדורות יותר מאוחרים ומכל שכן בדורות ההם, ולא בלבד מפּני קושי מלאכת הכתיבה בעצמה, אלא גם מפּני שהגויל לכתוב עליו היה לא מצוי וקשה להשיגו. וכבר נשתבח רבי חייא בדורות הבאים שהוא עשה שלא תשתכח תורה מישראל בּזה שהיה נוטע פּשתן וגודל נשבים וצד צבאים ועשה מגילות לכתוב עליהם חמשה חומשי התורה¹⁵. ולכן היו דברים כתובים יקרי המציאות, וזה גרם שכל דבר כתוב היה מכובד וכמעט קדוש בעיני הכל. ואף על פּי שהתורה שבעל פּה היתה חשובה מאד אצלם, אף על פּי כן לא עמדה במדרגה אחת עם קדושת תורה שבכתב ורצו לעשות גבול כדי להבדיל ביניהם הבדל גלוי וניכר. ומלבד זה, מפּני שהעולם היה אז תמיד במעמד של זעזועים ובלבולים במדינות היו מתרגשים ובאים תדיר, היה מקום לחשש שדבר מהתורה שבעל פּה כתוב על מגלה יסופּח בטעות בשעת בהלה על מגילות תורה שבכתב ויחשב גם הוא לתורה שבכתב.

וכמו שאָמרו אחר כך: אם אַתה מכניס לביתך יותר מכ"ד ספרים מהומה אַתה מכניס לביתך. ושחשש זה לא היה בלי יסוד אָנו לומדים מזה, שאחרי כל השמירה ששמו החכמים להתורה והנביאים נתיחסו אחר כך ספרים מזמן מאוחר לזמנים קדומים. על כל פּנים, אין ספק בּדבר, כי במדה רבּה אָנו חייבים לתקנה גדולה שתקנו אָז, שדברים שבּעל פּה אָסור לכתוב, שלא גדלה עוד יותר המהומה ולא נתייחס לתורה שבכתב חלק מתורה שבעל-פּה.

אבל, בּודאי לא נעלם מעיני החכמים שתקנו תקנה זו גם הצד הרע שבּדבר, כי דברים שבּעל-פּה עלולים להשתבּש יותר מדברים שבּכתב, וכדי למעט את הרע הזה כמה שאפשר חפשו ומצאו עוד תקנה אחרת, תקנה גדולה באמת, תקנה מוכרחת, שבּלעדה היתה תורה שבּעל-פּה דבר אי אפשרי. זו התקנה הנפלאה “שחייב אָדם לאמר בלשון רבו”. תקנה זו אָנו מוצאים בפעם הראשונה באחד ממקורות הקדומים של התלמוד.

ז. החובה לאמר בלשון הרב ותוצאותיה

במשנה עדיות (א. נ.) נאמר:

הלל אומר מלא הין מים שאובין פּוטרין את המקוה אלא שאָדם חייב לאמר בּלשון רבּו.

בפירוש כונת הערה זו יש מקום לפקפּק ונחלקו בו המפרשים. אבל, על כל פּנים, לפי כל הפּרושים אָנו רואים, כי מה שאמר הלל בלשון זו אין בו שום תועלת לעצם ההלכה ולכל הפּחות היה מיותר, ואַף על פּי כן שמר לאמר מלה זו כדי לאמר בלשון רבּו.

וכך אָנו רואים במקום אחר, שרב מרדכי אמר לרב אַשי: אַתם שונים הלכה זו כך ואָנו שונים אותה להיפך, אלא שכונת הדברים הם כך וכך. ושאלו שם אם כן, הלא זהו בעצם הדבר כמו שאָנו שנינו, והשיבו הוא משמיענו חייב אָדם לאמר בלשון רבּו, ופירש רש“י וז”ל: אף על גב דתרוייהו כי הדדי הוי פירושייהו אפילו הכי קאמר ליה בלשון שלמדתיה. ע"כ (בכו' ה.). ואם קרה שמוסר הדברים שינה קצת הלשון, אם היה מי ששמע מפּי האומר בקצת שנוי לשון, תקן את טעות של המוסר אפילו; אבל אם השנוי היה בדבר שאין בּו שום הבדל לדין, אלא מפּני החובה לאמר בלשון רבו. כך קרה לו לרב יהודה בן רב שמואל בן שילת שאמר בשם רב: אין המסובין רשאין לאכול כלום עד שיטעם הבוצע. וישב שם רב ספרא ויקרא: לטעום נאמר, ושאלו שם מהו ההבדל אם נאמר רשאי לאכול או רשאי לטעום, וענו: שחייב אָדם לאמר בלשון רבו¹⁶.

בודאי עיקר הכונה בתקנה זו היה למנוע שנויים במקום שהשנוי יכול לגרום הבדל בדין או בדברי הימים וכיוצא בזה, אך בּשביל מטרה זו היו מוכרחים לעשות סיג ולהזהר מכל שנוי, אפילו במקום שאין בו שום הבדל לאיזה דבר שיהיה. ובאמת אלמלא הניחו את הדבר בידי התלמידים לדון לפי ראות עיניהם מה הם רשאים לשנות ומה אינם רשאים, כי אָז לא היו בטוחים גם בדבר הלכה אם ממש כך נאמרה כמו שמסרה התלמיד, כי לא כל תלמיד ותלמיד הוא בן סמך לדון מה הוא חשוב – ולא לשנות ומה אינו חשוב – ולשנות. ולכן יכלו החכמים לדייק דבר הלכה מכל מלה ומלה של הנוסח שבו היא נאמרה. כך, למשל, אָמר שמואל: “אין לנו בעירובין אלא כלשון משנתנו אנשי חצר ולא אנשי חצרות” (עירובין ס"ו:). אלמלא לא היו נזהרין לאמר בלשון רבּו לא היה אפשר להוכיח כלום ממה שכתוב “אנשי חצר” ולא “אנשי חצרות”, כי אפשר שהתלמיד שמסר הלכה זו שנה לשון אומרה.

ואין לשאל איך היה דבר זה באפשרות שיזכור התלמיד מה ששמע מפּי רבו ממש מלה במלה ולא לשנות כלום, יען כל דרכי הלמוד בּימים ההם היו מכוונים לזה שישמור התלמיד את דברי רבּו כהויתם.

התלמידים לא היו ילדים אלא בחורים ועל פּי רוב נשואים והיה המנהג, כי בשעת הארוסים היו האָבות פּוסקים כמה שנים ישב בּנם בּפני רבּו לפני הנשואים או אחר כך. כך פּסקו עליו על בנו של רבי בשעת אירוסיו עם בת ר' יוסי בן זמרא שתים עשרה שנה לפני הנשואין, אבל כאשר העבירו לפניו את כלתו והוא הציץ בה ומצאה חן בעיניו, בקש שימעיטו לו את מספּר השנים והסתפּקו בשש שנים. וכאשר העבירוה לפניו שנית רצה לישא אותה וללכת אחר הנשואין ושבחהו רבו על זה. וישאה וילך וישב בבית הרב שתים עשרה שנה. ר' חנניה בן חכינאי הלך אחרי נשואיו לבית הרב וישב שתים עשרה שנה. בינתים נשתנו שבילי עיר מושבו, וכאשר שב שמה לא ידע הדרך לביתו וילך וישב על שפת הנהר וישמע נערות אומרות לריבה אחת: בּת חכינאי, מלאי כדך ובואי ונלך, ויאמר: זו בודאי הריבה שלי, וילך אחריה אל ביתו, וכשראתהו אשתו נתעלפה. וכך רבי חמא בר ביסא. רבא פסק על רב יוסי בנו שש שנים, אך אחרי שש שנים השתוקק רב יוסף לראות את אשתו וישב בערב יום הכפּורים לביתו, ויצא רבא אָביו לקראתו וידבּר לו קשות ויעש אתו מריבה עזה בשביל זה.

ובמשך השנים הרבּות שהיה התלמיד יושב לפני רבּו, היה שומע מהרב את השמועות הרבּה והרבּה פעמים. כך אמר רבי חנינא: ייתי עלי אם לא כל מעשה ומעשה, שהייתי מוציא אם לא שמעתי אותו מרבי להלכה כשערות ראשי ולמעשה שלש פּעמים (ירושלמי נ"ד. סוף פּרק ב'). וכל שמועה שהיו שומעים מפּי הרב וחבריו, היו לומדים וחוזרים הרבּה והרבּה פעמים, על פּי רוב עד ארבּעים פּעם, והיו מסדרים הדברים לפני עצמם עד ארבּעים פּעם והיו נכנסים אחר כך לפני הרב ומציעים לפניו. וכך היו חוזרים את למודיהם לפני הרב פּעם בשלשים יום, ומי שהיה בכל זאת חושש שמא ישכח, היה רושם ראשי פרקים על לוח של כתיבה שהיו מחזיקים אצלם בחשאי, ועל פּי רוב לא היה אדם אומר שמועה אלא בשם מי שהוא היה מכיר ויודע, והיה מי שיעץ, כי “כל האומר שמועה מפּי אומרה יהא רואה בעל השמועה כאילו הוא עומד כנגדו” (ירושלמי שבת, א. ב.), וזה מיוסד על טבע הנפש וטבע כח הזכרון, שמראה פניו של אָדם ודמותו מסייעים להזכרון לזכור בדיוק גדול את הדברים שיצאו מפּיו.

וצריך להוסיף עוד לזה, כי אלה התלמידים היו, לפחות, רובם זריזים וממולחים וחריפים מאד, ואם היה שהנסיון הוכיח, כי הוא אינו זריז וממולח וחריף די הצורך, היה עוזב את למודו. כדבר הזה קרה לו ליעקב בנו של רב אחא בר יעקב, ששלחו אביו ללמוד לפני אבּיי, ובשובו מבית רבו בימי הפּגרה, ראה אביו שאין שמועותיו חדות, אמר לו: אני עדיף ממך, שב אַתה בבית ואני אלך ללמוד.

ומלבד זה, לכל אחד מגדולי החכמים היה התנא שלו, הוא בעל כח זכרון חוץ מגדר הרגיל, שכל תפקידו היה לזכור את דברי הרב ולתנות אותם אחר כך מלה במלה, כמו שיצאו מפּיו, וכבר קרא בעל “דורות הראשונים” את התנאים האלה “ספרים חיים”.

ואַף על פּי כן לא כל התלמידים היו זוכרים היטב את כל השמועות שהיו שומעים מפּי רבּם, אלא מי שהיה להם יותר כח הזכרון. ולכן מכל התלמידים הרבּים של כל אחד ואחד מגדולי החכמים של הדורות הבּאים רק קצתם הם המוסרים את השמועות של הרב, ומהם – קצת שמועות. ולכן אין לתמוה אם אנשים חריפים שישבו שתים עשרה ופעמים ארבע ועשרים שנה בישיבה, והקשיבו להשמועות מפּי רבם ושנו אותן תיכף ומיד עד כארבּעים פּעם, ואחרי כן חזרו עליהם אולי מאות פּעם, – אין לתמוה אם היו הדברים על פּי רוב קבועים בפיהם ממש כמו שיצאו מפּי בעל השמועה. דבר מובן מאליו הוא, כי מכל מקום הטבע האנושית עשתה את שלה, ולפעמים בגד כח הזכרון של התלמיד ונשתנה נוסח השמועה פחות או יותר. זה ראינו כבר במה שקרה לרב יהודה בן רב שמואל בן שילת בשמועה שאמר בשם רב, ובמקום “לטעום” שאמר רב, אמר הוא “לאכול”.

ובהמקורות התלמודיים בעצמם אָנו מוצאים עדות מפורשת בּהרבּה מקומות למקרי שכחה אפילו אצל היותר גדולים שבּחכמי התלמוד, שבּסבּת השכחה אָמרו פעם ההפך ממה שאמרו קודם. כך קרה לרבּן יוחנן בּן זכאי בּעצמו (או להלל), וכאשר העירוהו תלמידיו על זה הודה ולא בוש, והתוספתא מספּרת לנו המקרה בזה הלשון:

שאלו תלמידיו את רבּן יוחנן בּן זכאי¹⁷ בודק מהו שאוכל אָמר להם אינו אוכל אָמרו לו למדתנו שאוכל אמר להם יפה אמרתם מעשה שעשו ידי וראו עיני ושכחתי מה ששמעו אזני על אחת כמה וכמה.

אָמנם, המספּר את זה המקרה חש צורך להקל קצת את הצד הקשה שיש בדבר זה, ליחס חולשה כזאת לאחד מעמודי התורה שבעל פּה, ויאמר: ולא שהיה יודע, אלא שהיה מבקש לזרז את התלמידים. אבל, בבאור זה אינו יכול להכריע את הכף כנגד פּשוטו של המעשה. ואפילו אם נרצה לקבל באור זה, על כל פּנים אָנו רואים, כי פעמים היה הרב אומר באזני תלמידיו ההפך ממה שאמר פּעם אחרת, לכונה מן הכונות, ואפשר מאד, כי קרה מקרה שאחד התלמידים, שישב אולי באחת השורות האחרונות, יצא מבית המדרש קודם שהספּיק הרב לבאר כי זה היה בכונה מיוחדה, והשמועה נקבעה בזכרונו של זה התלמיד בנוסח הזה ומסר אותה כך לאחרים כמו ששמעה הפּעם.

ועוד פּעם קרה לו לרבּן יוחנן בּן זכאי (או להלל) כמעשה הזה ושוב הודה וענה לתלמידיו באותו הלשון:

שאלו תלמידיו את רבּן יוחנן בּן זכאי פּרה במה נעשית אמר להם בבגדיהם אמרו לו למדתנו בבגדי לבן אמר להם יפה אמרתם ומעשה שעשו ידי וראו עיני ושכחתי, מה ששמעו אזני על אחת כמה וכמה.

וגם כאן באר המספּר כמו במעשה הקודם, אבל גם כאן העיקר הוא פשוטו כמשמעו.

ור' שמעון מספּר בעצמו מה שקרה כעין זה:

אמר ר' שמעון מצאתי חנינא בן גמליאל בצידון¹⁸ פסולה מטמאָה בגדים אחר פּסולה אין מטמאָה בגדים אמר לי והלא משמך אמר לי רבי אליעזר בין לפני פסולה בין לאחר פּסולה מטמאָה בגדים מפּני שהיא נידונת על שם סופה אמרתי לו לא אמרתי אלא בין אָמרתי בין לא אָמרתי נראין דברי.

כאן אָנו רואים בּו ברבּן שמעון שבּתחילה שכח כליל שאמר פּעם ההפך מה שאמר עתה וכפר בכל, אַך אחר כך נמלך ואמר שאפילו אם אמר, על כל פּנים עתה רואה הוא את הדברים שאמר עכשיו.

וכעין זה קרה גם לאחד מחכמי דורות הבאים:

אמר רבה בר חנה א“ר יוחנן מעשה ותלו את השליא בוולד עד כ”ג יום א“ל רב יוסף עד כ”ד אמרת לן (ניד' כ"ז).

וכמו כן עוד לאחר:

א“ר אחא בריה דרב עוירא א”ר יצחק מעשה ונשתהה הוולד אחר חבירו ל“ג יום א”ל רב יוסף ל"ד אמרת לן (שם).

ופעמים שכח אחד מהם, כי הוא אמר שמועה בשם פּלוני ונדמה לו אחר כך שהוא לא שמע מעולם שמועה זו עד שהזכירו חברו, כי הוא בעצמו אמרה:

אמר רב יוסף לא שמיעא לי היא שמעתא אמר ליה אבּיי את אמרת לן ניהלן והכי אמרת ניהלן¹⁹.

וכך א"ר יוסי בעצמו:

מיליה שמעית מן דרבי שמואל בּר יצחק הכא ולית אנא ידע מה היא (ירוש' ב“ק ד”ה).

ופעמים שבעל השמועה חזר בו מדברי עצמו ואמר אחר כך לא כמו שאָמר קודם, אך עבר בשתיקה על שנוי זה בדעתו.

כך אָמרו על ר"ע שבּבואו מזפרינה הורה לא כמו שהורה קודם:

מנין אתה אומר בגוזל את הגר ונשבע לו והלך להביא את הכסף ואת האשם ולא הספּיק להביא עד שמת שהיורשים פּטורין ת“ל מלבד איל הכפּורים. כך היה ר”ע שונה עד שלא בא לזפרינה, אבל משבּא מזפרינה אָמר אפילו נתן הכסף לאנשי משמר ומת היורשין פּטורין ואין מוצאין אחד כהן (ספרי נשא פסקה ד' ובמד"ר בקצת שנויים).

והנה, לו שמע תלמיד אחד רק מה שאָמר קודם בּואו מזפרינה ואחד רק מה שאָמר אחרי בואו מזפרינה היה כל אחד מהם אומר בשם ר"ע לא בלבד בלשון אחרת, אלא דברים סותרים למה שאומר חברו.

וכך אמרו בפירוש על רבי: מעיקרא סבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וסתמה והדר סבר אין לוקין עליו וסתמה ומשנה לא זזה ממקומה (שבו' ד.).

שמענו מכל זה, כי שנוי נוסח ושנוי דברים בלשונם של שנים המוסרים שמועה אחת בשם פּלוני אינו ראיה, כי כל אחד מהם אמר השמועה בלשון ובנוסח ובמלים שהוא בחר לו כרצונו, והעיקר שאָדם חייב לומר בלשון רבו ממש לא זז ממקומו.

ולא בלבד שדקדקו ונזהרו לאמר השמועות בלשון רבם, אלא שהיה מי שדקדק אפילו לאמר באותו האופן שאמר רבו, אם בקול רם או בלחש וכדומה:

ר' הושעיה רבה אמר לר' יודן נשייא שמעת מאביך תרנגולת מותר לטלטלה וכו' אמרה לו בלחישה א“ל למה את אומרה לי בלחישה א”ל כשם ששמעתיה בלחישה כך אני אומרה לך בלחישה (ירוש' ביצ' א' י"א).

וכל זה מפּני שהתלמיד לא הרשה לעצמו לשנות כקוצה של יו"ד מדברי בעל השמועה מפּני חשש שמא היתה לבעל השמועה כונה מיוחדה במה שהשתמש דוקא באותן המלים שהוא השתמש בהם או באותו אופן שאמר את השמועה, ומפּני שזה גם מועיל לכח הזכרון לזכר הדברים ששמע.

והסתפּק לא הסתפּקו התלמידים במה ששמעו תורת רבם בבית המדרש, אלא השתוקקו להיות בקרבת הרב כמה שאפשר יותר, כדי לראות את מעשיו וכדי לשמע גם שיחות חולין שלו. ושתי סבות היו להם לזה. האחת, והיא העיקרית, החשיבות שהיתה בעיניהם להלכה למעשה, מפּני שידעו שכל זמן שעוד לא הגיע הדבר לידי מעשה יכול הרב להורות דבר שעוד לא נתבּרר אצלו כל צרכו. והסבּה השנית היא, שכל אחד מהם רצה להדמות עד כמה שאפשר לרבו במנהגיו בכל עניני החיים ולשמוע תמיד את דבריו אולי ימלט מפּי רבּו איזה דבר חכמה, וכיוצא בזה. ובשביל זה היה כל אחד מבקש לשמש את רבו, והדבר הזה היה נקרא אצלם שמוש חכמים, שמושה של תורה, ובין שמונה וארבעים מעלות שהתורה נקנית בהן מנו שמוש חכמים, שכך אמרו: והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים בתלמוד בשמיעת האוזן בעריכת שפתים בבינת הלב בשכלות הלב באימה ביראה בענוה בשמחה בשמוש חכמים בדקדוק חברים ובפלפול התלמידים (אב' ו' ו').

וכבר אָמר אחד מגדולי החכמים של הזמן ההוא, הוא רבי שמעון בן יוחאי: גדול שמושה של תורה מלמודה, שנאמר: אלישע בּן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו, למד לא נאמר אלא יצק מים (ברכ' ז:). ורבּים מגדולי החכמים שמשו את רבּם שנים רבות. כך הגדול שבכולם, רבי עקיבא, שמש את נחום איש גם זו שתים ועשרים שנה²⁰ ונחמיה העמסוני שמש את ר“ע כ”ב שנה, וכך רבי שמלאי היה שמשו של רבי²¹, ר' יעקב בר אידי שמשו של ר' יוחנן²², ר' אבא בר זמיננא שמשו של ר' זעירא²³, ר' נחום שמשו של ר' אבהו²⁴, ועוד. ואמר ר' יוחנן: כל המונע תלמידו מלשמשו כאילו מונע ממנו חסד (כתוב' צ"ו). זה השמוש היה פשוטו כמשמעו, כשמוש עבד לרבו, וכבר אמר ר' יהושע בן לוי בפירוש: כל מלאכות העבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו חוץ מהתרת מנעל (כתוב' צ"ו.), והיה מנהגם שהרב היה מסתמך על כתפות תלמידו שמשו²⁵, וגם היו התלמידים נושאים את רבם על כתפותיהם, ובשעת הלכה היו נשאים ונתנים עם רבם בדבר הלכה²⁶, או שחים שיחת חולין בענין מהענינים²⁷. אַף היו אורבים ממש לגדולי החכמים ומסתתרים מפּניהם כדי לראותם איך הם מתנהגים כשהם בפני עצמם ומה הם מדברים, ולא היו נמנעים מלהכנס אחריהם בסתר לחדרי חדרים ולמקום של צנעה, כמו לבתי הכסאות או אפילו לתחת המטה לראות מנהגיהם ולשמוע שיחה קלה שלהם עם נשותיהם.

כך ספּר ר' עקיבא בעצמו שנכנס אחר ר' יהושע לבית הכסא לראות מנהגו שם:

אמר רבי עקיבא נכנסתי אחר רבי יהושע לראות המעשה. אמרו לו מה ראית אמר להן יושב וצידו כלפּי מערב ולא פירע עד שישב ולא ישב עד ששיפשף ולא קינח בימין אלא בשמאל.

וכששאלו בן עזאי לאמר: עד כאן העזת פּניך ברבּך, ענה לו ר' עקיבא לאמר: תורה היא וללמוד אני צריך (ברכ' ס"ב).

ואף בן עזאי בעצמו ספּר שנכנס אחר רבי עקיבא לבית הכסא, וכששאלו ר' יהודה אותה השאלה ששאל הוא את רבי עקיבא ענה גם הוא מה שענה רבי עקיבא (שם). ורב כהנא הסתתר תחת מטתו של רב בלילה כדי לדעת מנהגיו של רב בשעת תשמיש וכשגער בו רב בשביל זה ענה גם הוא אותה התשובה: תורה היא וללמוד אני צריך²⁸. וכך היה ר' זעירא מסתתר בין הקפות מאחרי למטתו של ר' שמואל בּר נחמני כדי לשמוע איך הוא מתנהג בקריאת שמע לפני השנה²⁹.

ובשעות של שמוש היו המשמשים לפני החכמים מטים את אזנם לא בלבד לדברי הלכה, אלא גם לשיחות חולין שלהם, וכל דבור ודבור שמצא בו השמש איזה דבר של חכמה, או של חדוש, או ספּור מעשה וכיוצא בזה, היה מתאמץ לקבע זאת בזכרונו, והיו מספּרים אחר כך את הדברים ששמעו. ופעמים היו השומעים לומדים מתוך שיחות חולין אלה גם דבר הלכה, ולכן אמרו: אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכין למוד (ע“ז י”ט:).

ודבר מובן מאליו הוא, שהואיל והיו למדין משיחות החולין גם הלכה, היתה חובה גמורה להזהר גם בשיחות החולין, שלא לשנות בהן אפילו מלה אחת, כי אילו היה מוסר השיחה מרשה לעצמו להכניס בדברי בעל השיחה מלה אחת משלו, לא היה אפשר לסמוך על השיחות האלה וללמוד מהם דבר. כך דקדקו בדברי ר' שמעון שאמר: משיחתו של רבן גמליאל ולא מדבריו, שרצה להשמיע בזה, ששיחת תלמידי חכמים צריכה למוד³⁰. והנה כל הדיוק הזה יש לו מקום רק אם אין לפקפּק בדבר אם באמת אמר ר' שמעון משיחתו ולא מדבריו. והודאות הזאת היתה להם מפּני שהיה ידוע, כי לא בלבד בעצם דבר ההלכה, כי אם גם בהדברים הצדדיים נזהרו המוסרים לאמר בלשון בעל המאמר.

ואם כך דקדקו ונזהרו שלא לשנות בדברי בעל השמועה אפילו מלה אחת ולהשתמש במקומה במלה אחרת, הלא על אחת כמה וכמה שנזהרו מאד מאד שלא לשנות מלשון ללשון, שלא לאמר ארמית מה ששמעו מפּי בעל השמועה בעברית ולא עברית מה ששמעו בארמית.

הנחה זו מחויבת על פּי אומד הדעת ההגיוני במדה שאינה מנחת כל מקום לפקפּוק היותר קל. כי הלא יותר משנוי מלה יכול שנוי מלשון ללשון לתת מקום לטעות בדברי בעל השמועה וליחס לו כונה שלא עלתה על דעתו, כי מי ערב שעלה בידי מוסר השמועה לתרגם את דברי בעל השמועה ממש לפי כונתו של בעל השמועה. הלא דבר ידוע הוא לכל, כי אפילו בשתי לשונות קרובות מאד זו לזו, כמו עברית וארמית, אין כל מלה של האחת מכוונת בכל משמעותיה לזו של אחותה.

ובאמת, כל מה שאָדם מרבה לקרוא בהמקורות התלמודיים ומתעמק בהם ומאזין באוזן לשונית אל כל מאמרי החכמים המובאים בהם, לפחות בהמקורות הקדומים, המוסמכים, והם התוספתא והמשנה וגמרא של תלמוד ירושלמי ובבלי, יותר הוא בא לכלל הכרה גמורה, שאין זה סתם מקרה שדברי האחד מובאים בעברית ודברי זולתו בארמית, או שדברי חכם אחד בעצמו מובאים פּעם בעברית ופעם בארמית, כי אם שדברי כל אחד ואחד מהם מובאים באותה הלשון שהוא אמרם.

אַתה רואה אנשים שכל דבריהם, גם שיחות שלהם, מובאים בעברית ואחרים מאותו הזמן קצת דבריהם מובאים בארמית, ואנשים שחצי דבריהם בארמית, ואנשים שרוב דבריהם ארמית, ואנשים שכל דבריהם ארמית, בפרט שיחות חולין שלהם, וככל מה שאתה יורד בסדר הדורות, כך מתמעט החלק העברי ומתרבה החלק הארמי, ואיך אפשר לאמר, כי זה אינו אלא מקרה סתם? ואם אתה מוסיף להכרה זו את העיקר שחייב אָדם לאמר בלשון רבו, זו ההכרה מתהפּכת לודאות גמורה, שדברי כל אחד מהם מובאים בלשון שהוא אמרם.

זהו מה שאומד הדעת מכריח אותנו להחליט. ואַף על פּי כן, כדי שלא להניח מקום למתעקש לטעון, אביא כאן ראיות מוכיחות, כי באמת כך היה הדבר.

כבר ראינו למעלה, בענין הלשון בבית המקדש, כי דברי יוסי בן יועזר הובאו במשנה בלשון ארמית. והנה בכל מסכת עדיות, שם נקבצו עדיות שהעידו חכמים בעניני זמן ימי כנסת הגדולה אין עדות בארמית אלא זו בלבד, ואיך אפשר לאמר, כי זה היה במקרה, כי זו העדות נכתבה בארמית.

במסכת אבות הובאו מאמרי הלל, רובם בעברית ואחד או שנים מהם בארמית. על כרחנו עלינו לאמר, כי מה שהובא בארמית באמת אָמר הלל בארמית. וכך כל מסכת אָבות כתובה בעברית ופתאום, סוף פּרק ה', אחרי דבריו של יהודה בן תימא בעברית מובאים דברי בן בּג בּג בּארמית.

ולמה הובאו דבריו של בן בג בג בארמית אחרי כל הדברים הכתובים עברית? על כרחנו אָנו צריכים לאמר, כי בן בג בג אמר הדברים באמת בארמית. גם אלמלא היה מסדר המשנה בעצמו אוהב הלשון הארמית, לא היה אפשר להניח, כי המאמרים נאמרו בעברית והוא תרגמם בארמית, כי אם כן מדוע לא הוסיף לעשות כך, מדוע לא תרגם ארמית כל שאר מאמרי מסכת זו. ועל אחת כמה וכמה אחרי שדבר ידוע הוא, כי רבי לא היה רוצה בלשון הארמית, כמו שנראה זאת אחר כך, ואיך יעלה על הדעת, כי הוא נתן בארמית מאמר שנאמר בעברית?

בכל התוספתא יש עשרה מקומות בארמית. מהם ארבעה נוסחאות של שטרות בארמית, אחד – שני מכתביו של רבן גמליאל בארמית³¹, שני משלים בארמית של ר' יוחנן בן נורי ושל ר' יהושע, מאמר של ר' עקיבא בארמית, דברי שמואל הקטן לפני מותו בארמית, ושתי בנות הקול בבית המקדש בארמית שנזכרו למעלה, וכולם יחד, יצאו נסחאות השטרות, הם כעשרים שורה.

והנה התוספתא היא ספר גדול הכמות, במהדורה של צוקרמנדל 690 דף של 30–25 שורה בכל דף, שסך הכל הוא לכל הפּחות כעשרים אלף שורה, ובתוכם רק עשרים שורה בארמית. היעלה על הדעת לאמר, כי זה מקרה סתם שאלה עשרים השורה נכתבו בארמית, אַף על פּי שאומריהם אָמרון בּעברית? על כרחנו אָנו צריכים לאמר גם כאן, כי אלה המאמרים הובאו בארמית מפּני שבאמת כך נאמרו בארמית.

והנה בזה, שאלה המאמרים שהובאו במשנה ובתוספתא בארמית, כך באמת נאמרו בארמית, אין אחד מהחוקרים מפקפּק, והם הם המאמרים שכולם משתמשים בהם להוכיח שהיהודים דברו ארמית בזמן ההוא. אבל, הלא שני אלה הספרים כתובים מראשם ועד סופם עברית, חוץ מאלה המקומות, ולמה הביאום מסדרי שני הספרים בּארמית? מדוע לא הביאו גם אותם בּעברית? ובפרט מסדר המשנה, שהוא היה מדבר תמיד עברית ולא רצה בארמית? על כרחנו עלינו לאמר, כי אפילו רבי לא העיז לשנות לשון המאמרים שאסף מארמית לעברית, אף על פּי שכל חבורו כתוב עברית ואף על פּי שהוא בכלל לא היה רוצה בארמית, והסבה לזה מפּני העיקר: שחייב אָדם לאמר בלשון אומר גם בבחינת השפה, אם עברית או ארמית.

ובזה כבר נתברר בעצמו, שכל מה שיש במשנה ובתוספתא בעברית, כך נאמר בעברית, ובזה בטלו דברי דלמן שהטיל חשד בהספרות הרבנית שמתחלת בהמשנה ואמר שאין להביא ראיה ממנה שאותם האנשים שמדברים בה בעברית באמת כך דברו, מפּני אפשר שכל זה כתוב בּעברית אף על פּי שהאנשים האלה דבּרו לא בעברית.

ועוד יותר הדבר גלוי לעין בגמרה של שני התלמודים, הירושלמי והבבלי. בשני אלה הספרים הלשון הארמית רבה על העברית והיא בכלל השלטת שם עד שבכלל שני הספרים האלה הם כמעט ארמיים, ואין שום מקום לחשוד את מחבריהם בנטיה יתירה להלשון העברית. והנה יש בהם הרבה קטעים עבריים, שעצם טיבם מעיד לנו, שהם נאמרו בלשון שהם כתובים. ויש מקומות שארמית ועברית משמשות בהם יחד, ובהם אָנו רואים דבר ברור כשמש בצהרים, כי הם נזהרו לא לשנות את שפת הדברים ודקדקו לתתם בשפה שבה נאמרו.

ואביא כאן קצתם.

עובדא אתא קומי רבי בחד דחמתי מגלי ומכסי אמר (רבי) מפּני רשע זה ניקלקל את הכסויין (ירוש' תרומה' חג').

והנה המעשה מסופּר בארמית, ולמה הפסיק המספּר והביא את דברי רבי בעברית, אם לא מפּני שכך נאמרו ולא יכול לשנות את השפה. כההוא דאמר ר' אימי עשירים היו בחשיבות או כההוא דאמר ר' נסא כאינש ראית ביה תרי טעמין והוא מותיב חד מנהון (שם כלא' בג').

כאן מסדר הגמרא מדבר ארמית ומביא מאמרי שני אנשים ובמאמרו של ר' אימי הוא מפסיק את דבורו בארמית ומביא את מאמרו של ר' אימי בעברית, ואחר כך שב לדבריו בארמית ומביא את מאמרו של נסא בארמית. ומדוע לא הביא גם דברי ר' אימי בארמית או גם את דברי ר' נסא בעברית? מפּני שהוא מביא כל אחד מהם בלשון שנאמר.

א"ר בא בני מיישא קבילו עליהן שלא לפרוש בים הגדול אתון שאלון לרבי אמרין ליה אבותינו נהגו שלא לפרוש בים הגדול אנו מה אנו אמר להן מכיון שנהגו בהן אבותיכם איסור אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש (שם פּסח' דא).

והנה ר' בא מדבר ארמית, אלא שהדברים שלא לפרוש בים הגדול הוא אומר בעברית מפּני שזו דבר הלכה נהוגה בנוסח זה, אבל אחר כך מדבר בלשונו בארמית, ומפסיק ומביא דברי אנשי מיישא ודברי רבי בעברית.

רבי ורבי יוסי בר יהודה נחתין לעכו ואתקבלנן נבי רבי מנא אמר ליה רבי עשה לנו לפס אחד של ירק עבד ליה קופר למחר אמר ליה עשה לנו לפס אחד של ירק עבד ליה תרנגולתא אמר רבי ניכר הוא זה שהוא מפתח של שמואל (שם שבי' וד).

כאן העברית והארמית משמשות בסירוגין באופן שאי אפשר לפקפּק בסבת הדבר. המספּר מדבר ארמית, אך את דברי רבי לא יכול להביא אלא בעברית, מפּני שהוא כך אמרם, ובכל פּעם הוא שב ללשונו הארמית.

רב הונא אשכח תומרתא דחינוניתא שקלה כרכה בסודריה אתא רבה בריה א“ל מורחינא ריחא דחינינותא א”ל בני טהרה יש בך והבה ניהלים אדהכי אתא אבא בריה שקלה יהביה ניהליה א"ל בני שמחת את לבי והקהת את שיני (בבלי סוטה מ"ט.).

אתא עובדה (של ענין יבום) קומי ר' חייא בר לוא אמר לו בני האשה הזאת אינה רוצה להנשא לך דרך יבום אלא חלוץ לה עקור זיקתך ממנה ונישא לך דרך נישואיך מן דחלץ לה א"ל אין אתי משה ושמואל לא שרייה ליה (ירוש' יבמ' סוף פּרק י"ב).

ספּור המעשה בארמית ודברי רבי בעברית, שאין ספק, כי כך באמת אמרם לו בעברית, ושוב המשך הספּור בארמית וגם דברי רבי בארמית.

חד זמן היה עבר בשוקא וחמת הדא איתת סחותא חביתא וטלקת ונפלת גו רישיה ואמר דומה שהיום חברי מגריבין אותי (שם מו"ק גא).

ר' הושא רבא אזל לחד אתר חמא אבילייא בשובתא ושאל בין אמר אני איני יודע מנהג מקומכם אלא שלום עליכם כמנהג מקומינו (שם גה).

אמר ר' חנא פתוראה עילא מינאי הוה קאי בר נפחא ובעא מיני דינרא קורדינאה לשערי ביה טריפתא ובעי למיקם מקמיה ולא שבקנא אמר לי שב בני שב אין בעלי אומניות רשאין לעמד מפּני ת"ח בשעה שעסוקין במלאכתן (חול נ"ד:).

כאן מספּר שולחני ומדבר בלשונו בארמית, אבל גם הוא לא שינה שפת התלמיד חכם שדבר לו בעברית.

ספּור ארוך מענין מאד בבחינה זו הוא המעשה בר“א בר”ש:

ר“א בר”ש אשכח לההוא פרהגונא דקא תפיס גנבי א“ל היכי יכולת להו וכו' דילמא שקלית צדיקא ושבקית רשיעי א”ל ומה איעביד הרמנא דמלכא היא אמר תא אגמרך היכי תעביד וכו' (הכל בּארמית) אשתמע מילתא בי מלכא אמרו קריינא דאיגרתא איהי ליהו פרונקא אתיוה לר“א בר' שמעון וקא תפיס גנבא ואזיל שלח ליה ר' יהושע בן קרחה חומץ בן יין עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה שלח ליה קוצים אני מכלה מן הכרם שלח ליה יבוא בעל הקוצים ויכלה את קוציו יומא חד פגע ביה ההוא כובס קרייה חומץ בן יין אמר מדחציף כולי האי ש”מ רשיעא הוא אמר להו תפסוה לבתר דנח דעתיה אזל בתריה לפרוקיה ולא מצי קרי עליה שומר פּיו ולשונו שומר מצרה נפשו זקפוהו קם תותי זקיפא וקא בכי אמרו ליה רבי אל ירע בעיניך שהוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביוה"כ הניח ידו על בני מעיו אמר שישו בני מעי שישו ומה ספקות שלכם כך ודאות שלכם על אחת כמה וכמה מובטח אני בכם שאין רימה ותולעה שולטת בכם ואפי' הכי לא מייתבא דעתיה וכו' (הכל ארמית) (ב“מ פ”ג:).

חליפות בסרוגים משמוש הארמית בדברי המספּר ודברי ר“א בר”ש להפרהגונא והעברית בדברי ר' יהושע בן קרחה ור“א בר”ש אליו וחברי תלמידיו וחבריו לעצמו ושוב הארמית בדברי המספּר.

וכך עוד מעשה אחר בחליפות בסרוגים כעין זה:

דכי הוו יתבי רשב“ג ור' יהושע בן קרחה אספסלי יתבי קמייהו ר”א בר“ש ורבי אארעא מקשו ומפרקי אמרי מימיהם אנו שותים והם יושבים ע”ג קרקע עבדו להו ספסלי אסקינהו אמר להן רשב“ג פרידה אחת יש לי ביניכם ואתם מבקשים לאבדה הימני אחתיה לרבי אמר להן ר' יהושע בן קרחה מי שיש לו אב יחיה ומי שאין לו אב ימות אחתיה נמי לר”א בר“ש חלש דעתיה אמר קא חשיבתו ליה כוותי עד ההוא יומא כי הווה אמר רבי מילתא הווה מסייע ליה ר”א בר“ש מכאן ואילך כי הווה אמר רבי יש לי להשיב א”ל ר“א בר”ש כך וכך יש לך להשיב זו היא תשובתך השתא היקפתנו תשובות חבולות שאין בהן ממש חלש דעתיה דרבי אתא א“ל לאביהם אמר ליה בני אל ירע לך שהוא ארי בן ארי ואתן ארי בן שועל והיינו דא”ר שלשה ענוותנין הן ואלו הן אבא ובני בתירא ויונתן בן עוזיאל.

ר' יהודה ור' יוסי איסתפיק להו מילתא בטהרות שדרו רבנן לגבי בניה של ר' חנינא בן אנטיגונוס אזילו אמרו ליה לעיין בה אשכחיה דקא טעין טהרות אותיב רבנן מדידיה לגבייהו וקאי איהו לעיוני בה אתו אמרו ליה לר' יהודה ור' יוסי אמר להן ר' יהודה אביו של זה ביזה תלמידי חכמים אף הוא מבזה תלמידי חכמים (בכור' ל:).

ואמר ר' יעקב בר אידי אלמלי הוה ר' יוחנן באתרא דאורו בה חברותא להיתירא וכו' לאפרכיה דא"ר חנינא אמר רבי שמוטת ירך בעוף כשרה ותרנגולת היתה לו לרב חנינא שנשמטה ירך שלה והביאה לפני רבי והתירה לו ומלחה רבי חנינא והוה מורה בה הלכה לתלמידים זה התיר לי רבי זה התיר לי רבי (חול' נ"ז:).

כי הוה גמיר רבי תלת עשרי אפי הילכתא אגמריה לרבי חייא שבע מנהון לבסוף חלש רבי אהדר רבי חייא קמיה הנהו שבעה אבי דאגמריה שיתא אזדו הוה ההוא קצרא הוה שמיע ליה לר' כדהוה גריס להו אזל ר' חייא וגמר יתהון קמי קצרא ואתא ואהדר יתהון קמי ר' כד הוה חזי ליה רבי לההוא קצרא א"ל רבי אתה עשית אותי ואת חייא (נדר' מ"א.).

ההוא דאמר להו נכסיי לטוביה שכיב אתא טוביה א"ר יוחנן הרי בא טוביה (כתוב' פ"ה:).

אמר להו רב נחמן דינא הוא וכו' (בארמית) אמר לו בר שמואל אם כן נמצאת מכשילן לעתיד לבוא אמר ליה אטו כל יומא בצורתא שכיחא (שם צ"ב.).

ר' צדוק הוה ליה בוכרא רמא ליה שערי וכו' בהדי דקא אכיל איבזע שיפתיה אתא לקמיה דר' יהושע אמר ליה כלום חילקנו בין חבר לע“ה אמר לו ר' יהושע הן אתא לקמיה דר”ג א“ל חילקנו בין חבר לע”ה א"ל לא (בכור ל“ו. ברכ' כ”ז:).

ר"ל ותלמידי דרבי חנינא איקלעו לההוא פונדק וכו' (בארמית הכל) או דילמא השתא מיהא לא סלקי אמר להן ריש לקיש נשכור וכשנגיע אצל רבותינו שבדרום נשאל להן אתי ושאלו לר' אפס אמר להן יפה עשיתן ששכרתם.

בוניים בן בוניים אתא לקמיה דרבי ואמר להו פנו מקום לבן מאה מנה אתא אינש אחרינא אמר להן פּנו מקום לבן מאתים מנה (עירוב' פ"ה:).

ר“ש בר רבי ובר קפּרא הוו יתבו וקא גרסו קשיא להו שמעתא א”ל ר“ש לבר קפרא דבר זה צריך רבי א”ל בר קפרא לר“ש ומה רבי אומר בדבר זה אזל א”ל לאבוה איקפד אתא ר' חייא לאיתחבויי ליה אמר ליה עייא מי קורא לך בחוץ ידע דנקט מילתא בדעתיה.

כי אתא לקמיה דר' אמי אמר להו וכי מאחר שרבי יוחנן מלמדינו פעם ראשונה ושנייה הלכה כר' יוסי אני מה אעשה (ב“ב קמ”ח).

רבי יוסי ורבי יהודה חד אכיל דייסא באצבעתיה וחד אכיל בהוצא א“ל דאכל בהוצא לדאכל באצבעתיה עד מתי אתה מאכילנו צואתך א”ל דאכיל באצבעתיה לדאכל בהוצא עד מתי אתה מאכילנו רוקך (נדר' מ"ט:).

רבי יהודה הוה יתיב קמיה דר“ט א”ל ר"ט היום פניך צהובין אמר ליה אמש יצאו עבדיך לשדה והביאו לנו תרדים ואכלנום בלא מלח ואם אכלנום במלח כל שכן שהיו פנינו צהובים (שם).

וגם בדברי אדם אחד בעצמו פעמים שהוא מתחיל בארמית ומסיים בעברית:

אמר לך ר' מנא חדא מן תרתי לא פליט לכון אם אבילים אתם למה אכלתם בשר ושתיתם יין ואם אין אתם מתאבלין למה נטמאתם (ירוש' ברכ' נ"א).

ופעמים שהתלמיד בעצמו העיר על זה שרבו אמר הדבר פּעם בלשון עברית ופעם בלשון ארמית. כך ספּר רבה בר בר חנה על ר' אלעזר, שכשהיו הולכים אחרי ר' אלעזר לבקר חולה היה פעם מברך את החולה כשנפרד ממנו בעברית: המקום יפקדך לשלום ופעם בארמית: רחמנא ידכיריך לשלם³².

ועתה, האפשר אחרי כל המשלים האלה לפקפּק הפּקפּוק היותר קל, כי לא במקרה באו דברי החכמים במקורות התלמודיים פּעם בארמית ופעם בעברית, כי אם בכונה, מפּני שהובאו בלשון אומרם גם בבחינת השפה, מפּני העיקר הגדול שהיו זהירים בו, שחייב אָדם לאמר בלשון רבו, כמו בענין הנסחה, כך גם בענין השפה.

ח. הלשון בבית המקדש

נוכל עתה לחזור לשאלת הלשון בבית-המקדש.

מכל האמור למעלה מוכח בודאות גמורה, כי מה שבא במקורות התלמודיים בארמית כך באמת נאמר בארמית ומה שבא בעברית כך יצא מפּי אומרו. ולכן, כשם שאין ספק שהדברים בארמית שהובאו במקורות התלמודיים מבית המקדש, והם דברי יוסי בן יועזר, ודברי הבת-קול, באמת כך נאמרו בארמית, וזה מעיד, כי באמת דבר דברו בבית המקדש גם בארמית, כך כל הדבורים בעברית שהובאו במשנה מתוך בית המקדש, שהובאו למעלה, כך היו באמת בעברית. וכך מסופּר במקום אחד גם בגמרא על שיחה בין כהנים בבית המקדש, והיא מעידה, כי היתה השיחה באמת בעברית.

הנהו תלתא כהני חד אמר הגיעני כפול וחד אמר הגיעני כזית וחד אמר הגיעני כזנב הלטאה (פסח' ג:). גם כאן ארמית ועברית משמשות חליפות בסירוגים, הספּור בארמית ועצם השיחה בעברית, ואין ספק איפוא, כי באמת בעברית סחו.

אין איפוא לפקפּק בדבר, כי המקורות התלמודיים מעידים על שמוש הלשון העברית בבית המקדש בזמן ההוא. כבר דחיתי דעתו של ד"ר בּיכלר שלשון ארמית היתה מושלת בבית המקדש עד זמן נצחון הפּרושים על הצדוקים ושמו במקומה את הלשון העברית, ולמן אָז היתה הלשון העברית מושלת במקדש עד זמן החורבן, שהוא כשש או לכל היותר כעשר שנים, וכל מה שיש בעברית במשנה מהמקדש הוא משש שנים אלה. זה דבר שאי אפשר, מפּני שאלמלא היתה זו פעולת הפּרושים לא היו הפּרושים נמנעים מהכריז זאת ומלעשות לדבר זה פרסום גדול ולחוג אותו, על כל פּנים לא פחות ממה שעשו לשמחת בית השואבה. דבר ברור הוא, שבשעת נצחון זה מצאו הפּרושים את הלשון העברית בבית המקדש ולא היה מקום לעשות בענין זה שום תיקון, ולכן לא הזכירו הפּרושים כלום מזה.

אבל, אימתי נעשה מעשה השנוי הזה בלשון בבית המקדש? אימתי נדחתה הלשון הארמית משם, והלשון העברית לקחה את מקומה?

לא מספרי דברי הימים מזמן ההוא, לא מספרי החשמונאים ולא מספרי יוסף בן מתתיה ואף לא מהמקורות התלמודיים אין לנו שום רמז למעשה של שנוי חשוב זה, ולכן בודאי לא נעשה כלל מעשה כזה בבית המקדש, מעשה של דחוי הלשון הארמית והשבת הלשון העברית על כנה, ובודאי מעולם לא היתה הלשון הארמית מושלת בבית המקדש בדרך רשמי, אם אפשר להשתמש בלשון של זמננו לעניני הזמן ההוא. אלא, שבודאי מן זמן שיבת הגולה מבבל ועד החורבן היו זמנים שבבית המקדש דברו ארמית פּחות או יותר, וזה היה תלוי לפי מספּר הכהנים הבבלים ולפי טיבם ואיכותם.

כי אין ספק בדבר, כי למן שיבת הגולה והלאה תפס תפסו הכהנים מקום חשוב בבית המקדש. עזרא היה בעצמו כהן ומהודו הגדול נאצל מאליו על הכהנים הקרובים לו שעלו אתו, ויש לחשוב, כי בתחילה לפחות היו הכהנים שעלו מבּבל חכמים ויודעי תורה במדה יותר גדולה מהכהנים שמצאו עולי בבל בירושלים, כמו שהיה הדבר גם בכלל, שעולי בבל תפסו בתחילה על-פּי מעמד הענינים מקום בראש הצבור היהודי המחודש. עד כמה היה כבוד עולי בבל חשוב עוד אצל הדורות הבאים נראה מזה, ששתי המלים האלה “עולי בבל” נהיו כעין שם מיוחד להמושג של הצבּור היהודי, של האומה כולה בלשון דיני צבור. כך אָמרו בדורות הבאים: בור שבאמצע הדרך הרי זה של עולי בבל (תוספתא ב"ק ה'). וטבע הדבר מחייבת, שמעט מעט התחילו אלה עולי בבל בכלל, והכהנים הבבלים בפרט, לנהג סלסול בעצמם ולהתגדר ולהתיהר ביחוסם. והדבר היה מקובל אחר כך, כי “לא עלה עזרא מבּבל עד שעשה כסולת נקיה ועלה” (בבלי קדוש' ע"א:), וכמו שכל הארצות הן בענין היחוס וטהרת המשפּחה עיסה לארץ-ישראל כך ארץ-ישראל עיסה לבבל (שם ע"א).

הדבר הזה היה רע בעיני בני ארץ-ישראל בדורות הבאים, וכמה פעמים רצו לבטלו, אבל כל כך החזיקו המשפּחות הבבליות בדבר זה, שאפילו רבנו הקדוש מאן לוותר עליו, וכשרצו לעשות בימיו בבל עיסה לארץ-ישראל³³ נתרגז וקרא: קוצים אתם משימים לי בעיני³⁴. וכדי להשקיט תרעומות בני ארץ-ישראל היה צריך רבי להסתיע בעדות ר' חנינא בר חמא שהעיד, שהוא מקובל מר' ישמעאל בר' יוסי בשם אביו כך. ואף על פּי כן לא נתקררה דעתם של בני ארץ-ישראל, ועוד פּעם רצו לעשות את בבל עיסה לארץ-ישראל בימי ר' פּינחס, והגיע אָז הדבר לידי סכנה³⁵. ועד מה הגיעה היוהרה של הבבליים בענין זה אפשר לראות ממה שקרה אחר כך לר' יוחנן בעצמו, שהוא רצה להשיא את בתו לתלמידו זעירי שבא מבבל, אך זעירי השתמט מזה, מפּני שמשפּחת ר' יוחנן, שהיה מקור מחצבה מארץ-ישראל, לא היתה די בחזקת כשרות אצל הבּבלי זעירי עד שלא יכול ר' יוחנן יותר להתאַפּק וגער בו ואמר: תורתנו כשרה לכם ובנותינו אינן כשרות³⁶ וסימן ליחוסו הבבלי של אָדם היתה לשונו: מי שסח בּבלית, הרי זה מיוחס, עד שאחד מחכמי בבל קבע זה להלכה ואמר, וז"ל: כל שסיחתו כבבל³⁷ משיאין לו אשה (שם), אַך הוסיפו שם שעכשיו שיש רמאים גם הלשון אינה סימן³⁸.

ואם כך היתה גדולה יהירותם של הבבליים הפּשוטים, הזרים, בגלל יחוסם הבבלית, על אחת כמה וכמה שהכהנים הבבליים היו מתהדרים בבבליותם. כבר ראינו, כי למן תחילת הסתדרותו של הצבור היהודי, אחרי שיבת הגולה מבבל, הביא מעמד הענינים לידי כך, שהכהנים הבּבליים היו היותר חשובים במקדש, וטבע הדבר מחייבת שבּרבות הימים נהיו הם קצת כעין כתה בפני עצמה, ועדות מסיחה לפי תומה מהמקורות התלמודיים מקיימת לנו, כי המעמד הזה נמשך באמת בדורות הבאים. המשנה (מנח' י"א ז') אומרת: שעיר של יום הכפּורים נאכל לערב והבבליים³⁹ אוכלין אותו חי מפּני שדעתן יפה. והנה כאן העיד גם ר' יוסי: לא בבליים הם (האוכלים אותו חי) אלא אלכסנדריים הם ומתוך ששונאים את הבבליים קוראין אותן על שמן, ובשביל זה הכיר לו ר' יהודה טובה ואמר לו: תנוח את דעתך שהנחת את דעתי⁴⁰. אבל, גם אם כך היה הדבר, שאלה הכהנים שהיו אוכלים את השעיר חי היו אלכסנדריים, אין ספק, כי היו באמת במקדש כהנים בבליים⁴¹ והם היו מכונים סתם הבבליים, והם היו שנואים לבני ישראל, ולכן אחר כך כנו אנשי ארץ-ישראל בבליים גם כהנים מארצות אחרות שעשו איזה דבר שלא כהוגן. ורגלים לדבר, כי באמת גם הכהנים מארצות אחרות, בפרט באלכסנדריה, שהיו במקדש היו מתקרבים יותר להבבליים, כטבע הדבר שהנכרים במקום אחד מתקרבים יחד זה לזה, ובפרט שגם הלשון היה מקרבתם. והנה כבר ראינו, כי להבבלים סתם היתה לשון בבלית, שיחה בבלית סימן ליחוסם הבּבלי, ואין ספק, כי הכהנים הבבליים היו מחזיקים בקנאה גדולה בסימן היחוס הזה. כי אָמנם הכהנים הבבליים הראשונים שעלו עם עזרא דברו עברית, מפּני שעוד רב הגולה הבבלית דברה עברית, אבל, ברבות הימים, שהנשארים בבבל, שהם היו רובם מדברים בארמית, כמו שבּארתי למעלה, היו שם רוב היהודים והמגע ומשא בין בבל לארץ-ישראל נהיה לא כל כך תדיר, נהיתה הגולה הבבלית יותר ויותר ארמית בלשונה, והכהנים שהיו באים מבבל לירושלים היו בודאי מדברים ארמית ושומרים על לשונם הארמית בקנאה. וכבר ראינו למעלה, כי לשון היהודים במצרים היתה ארמית, וכשהיה כהן מאלכסנדריה בא לבית המקדש היה בדרך הטבע נספח אל הבּבליים שם, וכך נקבע השם בבליים כנוי לכל הכהנים הנכרים לא בני ארץ-ישראל, אפילו בזמן שמספּר הכהנים הבבליים באמת לא היה רב ביותר.

מכל המשא והמתן הזה יוצאת לנו מסקנה ברורה, והיא: אין ספק, כי הפרז הפריז ביכלר הרבה על המדה בהחלטתו, כי עד זמן נצחון הפּרושים על הצדוקים היתה הלשון הארמית הלשון הכללית, הרשמית, בבית המקדש בכלל וגם בכל עניני העבודה. ורגלים לדבר, כי השיחות בעברית שבאו בהמשנה מעניני העבודה במקדש כך נמסרו מפּה לפה לשמשי בית המקדש מזמן שיבת הגולה. אבל גם בזה אין ספק, כי הכהנים הבבליים היו מדברים ביניהם לבין עצמם לשון בבלית ומהם שמע יוסי בן יועזר מה שהעיד בענין המשקים בבית המטבחים שבמקדש, ועם אלה הכהנים הבבלים סח יוחנן כהן גדול על ארסטובלוס והורקנוס, שהלכו לערוך מלחמה ושמע אחר כך הבת קול על אדות נצחונם, כמו כן בארמית, בּאותה הלשון שהוא סח עם הכהנים על זאת, ודבר טבעי הוא, כי אלה הכהנים הבבליים, שפעמים היו רבים וכח פּעולתם היה חזק, במה זהם דברו ארמית אפילו בבית המקדש גרמו נזק רב להלשון העברית, כי חזק חזקו בזה את הלשון הארמית בכלל בקרב הצבור היהודי, שגם בלעדם היו לה עוזרים רבים מתוך שאר הבבליים שהיו מוסיפים לבוא מבבל ליהודה וגם מתוך היהודים שהיו באים ליהודה מהגליל. כך היה המעמד הלשוני בארץ-ישראל בימים שלפני הסערה הגדולה שהתחוללה מיד על-ידי המרד של החשמונאים.

ט. לשונם של החשמונאים

מעשה החשמונאים הראשונים, שהוא היה נזכר לעולם בדברי הימים שלנו כאחד המעשים היותר גדולים והיותר מפוארים של עמנו, העלה את הצבור היהודי שוב למעלת אומה מדינית. ומה היתה לשונה של אומה זו? מה לשון דבר מתתיה עם בניו ועם ההולכים אחריו? מה לשון דבר יהודה המכבּי לחיילותיו? מה לשון דברו אחיו אחר כך כשנהיו נשיאי ישראל, מלכי ישראל?

גם כאן אין לנו שום עדות מפרשת בנוגע לשאלה זו. רק על-פּי אומד הדעת נוכל לדון ולהחליט, כי לא בלבד שהצבור היהודי כולו התמיד לדבר בלשון העברית שדבר בה לפני המרד, כמו שנתברר למעלה, וכך דברו גם החשמונאים, אלא שהמהפּכה הגדולה, שעשתה את הצבור היהודי לאומה יהודית, חזקה גם את הלשון של האומה במדה מרובה. המטבּעות של החשמונאים הראשונים טבועות בלשון עברית, אַך זה אינו ראיה, כי גם לשון הדבור היתה עברית. המזמורים האחדים מזמן התשועה הזאת שנשמרו בתספר תהלים גם הם אינם ראיה ללשון הדבור, כי דבר טבעי הוא שבעלי המזמורים האלה חקו את לשון הנביאים של הימים הקדומים. קצת יותר אפשר להסתיע בענין זה בפועל ספרותי אחד מהזמן ההוא, הוא ספר דברי הימים של הזמן שלפני מרד החשמונאים ושל המרד בעצמו ושל הנצחון והימים הקרובים שלאחרי התשועה הגדולה, הוא “ספר המכבּים הראשון”. זה הספר נכתב בעברית⁴², ואף על פּי שלא מן הנמנעות הוא, כי מי שכתב דברי הימים האלה, שהוא היה בודאי יהודי לאומי, אם נדבר על אדות הימים ההם בלשון של זמננו, כתב עברית אף על פּי שהצבור דבר ארמית, אַך מעצם הספר יש להוכיח, כי לא היה כך, כי אלמלא היה באמת כך הדבר, שהוא כתב עברית אף על פּי שהצבור לא דבר עברית, רק מפּני הקנאה להלשון העברית, אי אפשר שלא היה פוקד עון זה של עזיבת הלשון העברית על הצבור היהודי. ובהיות שבכל הספר אין שום תוכחה, אפילו היותר קלה, על זה, מכרח הוא, שהוא היה כתוב בלשון שכל הצבור, או לפחות רובו הגדול של הצבור, דבר בה.

רק מעשה אחד של החשמונאים, שנשארה לנו על אדותיו עדות, נוגע גם בלשון, וממנו נוכל להסתיע קצת בשאלה זו. ר' אבהו, שבידו היו שמורות קצת מסורות של דברי הימים מזמן ההוא, העיד, כי החשמונאים שנו שם אחת מערי ישראל וקראו לה בשם חדש, וזה השם יוכל להיות לנו לעדות בענין הלשון שדברו החשמונאים. וז"ל של ר' אבהו:

א"ר אבהו עקרון תעקר זו קיסרי בת אדום שהיא יושבת בין החולות והיא היתה יתד תקועה לישראל בימי יונים וכשגברה מלכות בית החשמונאים ונצחום היו קורין לה אחידת מגדל שיר (מגי' ו').

והנה בעצם מעשה זה של שנוי השם של קסריה אין לפקפּק, יען כי זו עדות מסיחה לפי תומה והשם וכל סגנון המאמר מעידים על אמתותו, אלא שיש לתמוה איך שנו החשמונאים שמה של קיסריה שלא נבנתה אלא על-ידי הורדוס. והתשובה היותר פּשוטה היא לכאורה, כי המעשה נעשה אחר כך ובטעות יחס אותה ר' אבהו להחשמונאים, אך מעמד הענינים בארץ-ישראל למן זמן הורדוס ואילך אינו מרשה להניח הנחה זו, כי בכל הימים שלאחרי מלכות הורדוס לא היה רגע אחד עלול למעשה שנוי שם כזה אלא בימי המרד ברומאים, והמסורה של ר' אבהו מדברת ביונים. ומלבד זה, המרד האחרון היה יותר מדי קרוב לזמנם של חכמי התלמוד וזכרונות מעשי קנאי המרד ההוא היו יותר מדי קבועים בדעתם, ואי אפשר שיחסו מעשה שלהם להחשמונאים. אבל התירוץ האמתי לקושיה זו הוא, כי המסורה שהיתה בידי ר' אבהו לא נתכונה לאמר שהחשמונאים שנו את השם “קיסריה” להשם החדש, אלא שהם שנו את שם העיר הזאת. כי אין ספק בדבר, שהורדוס בנה את העיר שקרא לה קיסריה לא במקום שלא היה שם שום ישוב מעולם. ובודאי היונים הרגישו כבר בטיב המקום ההוא והתישבו שמה, וכשפּשטה מלכות היונים בארץ-ישראל קבעה לה המלכות בעיר זו, שבודאי היו רוב יושביה יונים, יתד נאמן לשלטונה, וכמו שאמרה המסורה של ר' אבהו בלשונה העזה כל כך: שהיא היתה יתד תקועה לישראל בימי היונים, וכמו שפירש רש"י: יתד תקועה לרעה, ובודאי קראו היונים למקום זה שם ביונית, ואחר כך כשגברו החשמונאים קראו לו שם חדש. ובימי ר' אבהו כבר נשכח השם היוני שהיה למקום זה קודם החשמונאים, רק היה ידוע המעשה, כי העיר הזאת, שהיתה מפורסמת בשמה החדש קיסריה, היתה נקראת לפנים בשם אחר, והמסורה של ר' אבהו אמרה, כי השם ההוא קראו לה החשמונאים. ובכן, אין ספק בדבר, כי החשמונאים עשו מעשה לשוני חשוב, נאה להם ומסכים לכל מה שאָנו יודעים ממעשיהם ברוח הלאומי, ויש לחשוב, כי לא שם המקום הזה בלבד שנו, אלא גם מקומות אחרים שקראו להם היונים שמות בלשון יונית קראו להם החשמונאים שמות בלשון היהודים.

וכדי שנוכל לדון מה היתה זו הלשון שבה קראו החשמונאים שמות להמקומות שנקראו קודם בלשון נכרית צריך לבדוק בטבעו של זה השם שקראו להמקום שקרא לה הורדוס קיסריה.

המסורה של ר' אבהו, בנוסחה שהיא לפנינו בגמרא בבלית, אומרת, כי היו קוראין לה אחידת מגדל שיר. והנה במלה השלישית של זה השם אין גרסאות מתחלפות בגמרא בבלית בעצמה: הערוך הביא שתי גרסאות, האחת שר⁴³, והשני שד, ובספר עין יעקב הגרסה היא צור. אבל בשתי המלים הראשונות של השם אין גרסאות מתחלפות בּגמרא בבלית, ואת המלה הראשונה אחידת פּרש הערוך במשמעות כבוש ולכידה: ערוך: אחזנו מגדל, וכך רש"י במשמעות כבישת מגדל. והנה אחידת במקום אחיזה במשמעות וכבּוש ולכידה זו לשון ארמית, כמו שכבר הביא ר' בנימין מוספיא בהגהותיו על הערוך תרגום ולכוד לא ילכוד ומיחד לא אחיד, ותרגום אחוזת נחלה אחידת אחסנתא, שהיא היא המלה שבמסורת ר' אבהו. הרי לנו ראיה, כי החשמונאים בשם חדש שקראו לעיר מערי ארץ-ישראל אחרי נצחונם השתמשו בלשון ארמית, וזו עדות כמעט מפורשת שהם דברו ארמית.

ואולם זו המלה אחידת שבמסורת ר' אבהו בנסחת הגמרא הבבלית היא חשודה מאד גם מצד עצמה וגם מצד שתי המלים האחרות של השם הזה. כי עצם המלה אחידת אינה טבעית לשם מקום, כי זה שם פּעולה ולא שם דבר, וכמו שבאמת הערוך תרגם בעברית בפעל: אחזנו, וגם רש"י שתרגם כבישת הוא על כל פּנים פּעול, ואין זה נאות לשם מקום. ומצד שתי המלים שקודם המלה אחידת, זו המלה אחידת עוד חשודה ביותר. כי אם באמת השתמש השתמשו החשמונאים בהמלה הארמית אחידת, איך השתמשו בשתי המלים האחרות בצורה עברית? הלא בטבע הדברים היה להשתמש גם בחלק השני של השם בצורה ארמית ולקרוא אחידת מגדלא דשירא, או דצורה, כמו אחידת אחסנתא. חוש הלשוני של האָדם, אפילו בלי שום כונה, מכריחו בכח טבעי לתת להשם צורה לשונית אחת ולא הרכבה בשם אחד בשתי לשונות יחד.

אָנו רואים איפוא, כי על-פּי עצם נסחת גמרא בבלית, בלי שום עדות אחרת, חלק הראשון של השם שבמסורת ר' אבהו חשוד. אבל, יש עדות מפרשת כשרה, שזה החלק הראשון של השם הוא באמת משובש. כי השם הקדום הזה של קיסריה נמצא עוד בשני מקומות תלמודיים אחרים, ויותר קדומים מתלמוד בבלי, והם: תוספתה ותלמוד ירושלמי. ואפילו אם נאמר, כי המקור שבתלמוד ירושלמי הוא הוא המקור שבתוספתה, על כל פּנים זה מקור אחד שנשמר בשני מקומות מתחלפים בצורה אחת. והנה בזה המקור, חלק הראשון של השם איננו אחידת אלא חומת. וזה לשון התוספתה: תחום ארץ-ישראל פרשת אשקלון חומת מגדל שרשן דקיסריה ושרא דרור ושורא דעכו כבריתא וכו' (תוספתה שבי“ד, מהדו' צו”מ).

וכך בגמרא ירושלמית:

תחומי ארץ-ישראל פרשת חומת מגדול שיר ושינא דרור ושירא דעכו וכו' (שם פּרק ט').

בשני המקורות האלה (שכמעט בכל שאר השמות יש שנויי נסחאות בין זה לזה, וגם בעצם שם זה בחלק השלישי אינם מסכימים, שבהתוספתה הוא משונה מהנסחה שבגמרא בבלית ובירושלמי הוא כמו בנסחה הבבלית), – בחלק הראשון של השם שמהם מסכימים ובשניהם הוא לא אחידת, אלא: חומת.

וזו המלה חומת, גם במהותה וגם בצורתה נאותה ומכונת לשתי המלים האחרות של השם. כי הוא שם אמתי ולא שם פּעולה, וצורתה צורה עברית גמורה, וזה בהסכמה גמורה לצורת שאר שתי המלים של השם הזה.

ואם נוסיף זו העדות הכשרה למה שכבר ראינו, כי גם בלי זה חלק הראשון של השם כמו שהוא בנסחה גמרא בבלית הוא חשוד כל כך, לא ישאר יותר מקום לשום פּקפּוק בדבר שהחלק הזה של השם שבנסחה הבבלית הוא משובש.

והנה עלי להודות, כי גם הגרסה חומת אינה נקיה אצלי מכל חשד, כי קצת קשה בעיני שיקראו לכל העיר חומה, שאינה אלא שם לכותל המקיף את העיר. ואולי יש לראות רמז להגרסה האמתית של חלק הזה של השם בעצם דברי המסורה של ר' אבהו: “שהיא יושבת בין החולות “, ולכן אפשר שהשם האמתי שקראו החשמונאים היתה לא חומת מגדל וכו' אלא חולת מגדל וכו', ובאמת אָנו מוצאים מלה זו בצירף לשמות ערים עוד במקומות אחרים במקורות התלמודיים: חולת של מחוזא, חולת של יבנה (תוספתה ערכ'), ובמשנה (שם ג' ב') בחולת המחוז, וכן חולת אַנטיוכיא (ירוש' דמא' ב'), בפירוש מלה זו נחלקו המפרשים הקדמונים. רגמ”ה ורש”י פרשו סביבות העיר, מלשון מחול הכרם, והערוך פּרש מקום של חול. ויותר נראה הפּרוש הראשון, עיין המלון ערך חולת. זה השם חולת בא עוד בצורה אחרת, ביו“ד במקום ו”ו: חילת: אין מלמדין את הפּרה אלא בחילת בלוד (תוספתה שבי' ג'), המצמיח על גבי ביצים ועל גבי חילת חייב (שם בלא א). ואין זו פּשוט שבוש, אלא שתי צורות של שם אחד, ולא רחוק הדבר, כי במסורה של ר' אבהו היה השם חילת במקום חולת, ואחר כן נמחק ראשה של הלמ“ד וטען הסופר וחשב שזו דלי”ת, וכתב חידת, ואחר כן הוסיף סופר אחר אל“ף בראש המלה אם בכונה שחשב באמת שזו היא מלת אחידת אם בטעות, מפּני שהיה בין לה והמלה חידת בבואה של איזו אות שנכתבה בטעות ונמחקה ונדמה לו שזו אות אל”ף.

על כל פּנים יהי איך שיהיה בענין השתבשות השם במסורת ר' אבהו, הדבר הוא למעלה מכל ספק, כי החלק הראשון של השם שקראו החשמונאים להעיר שנקראה אחר על ידי הורדוס קיסריה היה חומת או חולת, – על כל פּנים שתיהן מלות עבריות בעצמן ובצורתן.

יש לנו איפוא בזה עדות מפרשת למעשה לשוני חשוב מאד מצד החשמונאים. עיר שהיתה נקראת בשם יוני, קראו הם בשם עברי. ובהיות שאין להניח, כי דוקא בעיר זו בלבד עשו כזאת, לכן יש להחליט בודאות גמורה, כי זה היה מעשה לאומי כללי, שכל מקום ומקום, עיר או כפר, שנקרא בזמן היונים בשם יוני, שנו הם את שמו וקראו לו שם עברי, אלא שמקומות כאלה בודאי לא היו רבים, ולכן לא עשה המעשה רושם מיוחד בקהל.

והנה יש מקום לטוען לטעון, כי אפילו אם נניח, כי כל זה אמת, שהחשמונאים קראו למקום זה בעברית ולא בארמית, אין זו עדיין ראיה, שהם גם דברו עברית, כי הלא אפשר שאף על פּי שדבר לא דברו עברית, בכל זאת, מקנאה להלשון הלאומית, קראו להערים שכבשו שמות עברים. ואני מודה, כי אין זה מן הנמנעות. ואַף על פּי כן, אומד הדעת הטבעית אינו יכול לקבל הנחה זאת. כי מה נפשך: מה היו החשמונאים? קנאים להלשון העברית או לא קנאים? אם לא היו קנאים להלשון העברית, למה קראו שמות בעברית? מדוע לא קראו בארמית, בלשון שדברו הם והעם כולו? ואם הם היו קנאים, ובמה שקראו בעברית ולא בארמית עשו מעשה של קנאה להלשון העברית, איך אפשר שהם בעצמם לא עזבו את הלשון הארמית והחלו לדבר עברית? איך לא עשו איזה מעשה בענין הדבור בלשון העברית לכל העם? ואם עשו מעשה כזה, לעזוב הלשון ולפעול שגם אחרים יעשו כך, איך לא הודיעו זאת שני ספרי המכבּים? וגדולה מזו: אם גם עצם שנוי שם זה היה מעשה של קנאה להעברית, נגד הלשון שדבר כל העם, איך לא הזכירו גם זאת מחברי ספרי המכבּים? ואין להשיב על זה, כי בעיני מחברי שני הספרים האלה לא היתה הלשון העברית חשובה, כי הלא הם היו בדעה אחת בכל דבר עם החשמונאים, ואם בעיני החשמונאים בעצמם היה הדבר הזה חשוב, אי אפשר שגם בעיניהם לא היה הדבר הזה חשוב.

ובאמת, באותו מקום שנזכר השם העברי של קיסריה נזכרו גם שמות מקומות בלשון ארמית. קצת אלה השמות בודאי נשתבשו, כך תרנגולתא, במקומות אחרים תרנגול, אבל השאר באמת כך היה שמם בצורה הארמית. קצתם שמות מקומות בגליל, ששם כבר שלטה הלשון הארמית, וקצתם גם ביהודה, אַך זה אינו ראיה, כי כל העם ביהודה דברו ארמית, אלא שבמקומות האלה ישבו אנשים מדברים ארמית, אולי שנתאחזו שם בזמן שהיתה הארץ שממה, כמו שכבר הזכיר זאת יחזקאל, או שנתאחזו שם אנשי גליל. והנה אָנו רואים, כי אותם לא שנו החשמונאים בשמות עברים. מזה אנו לומדים, כי בכל קנאת החשמונאים ללשון האומה נגד לשון היונית, לא קנאו ביותר נגד לשון הארמית, ולכן אלמלא דברו הם ארמית בודאי היו קוראים גם את המקומות שהיו להם שמות יונים בשמות בצורה ארמית.

ומה שהכרחתי למעלה על-פּי אומד הדעת ועל סמך קריאת השם בעברית להעיר שקראוה היונים ביונית, מתקיים כמו כן במה שנראה בזמן הקרוב לזה. כי אָנו מתקרבים עתה לזמן שיש לנו עליו עדיות רבות מפורשות אדות לשון הדבור של הצבור היהודי, כי נשמרו לנו עצם דבריהם של אנשים רבים, ולא בלבד מה שדברו בעניני תורה ומשפּט ודין, אלא גם מה שסחו שיחות חולין בכל עניני החיים. מבעד לערפל הדורות אזנינו שומעות כמעט את עצם קולם מדבר לנו ואָנו יודעים בודאות גמורה מה לשון דברו. ובין אלה הקולות של שיחה היה קול אחד בא לנו מתוך חצר המלכות של דור השני של החשמונאים בעצמם. אדות ינאי המלך מסופּר לנו בגמרא בבלית (סוטה כ"ב:) לאמר:

אמר לה ינאי לדביתהו: אל תתיראי מן הפּרושים ולא ממי שאינן פּרושים אלא מן הצבועים שדומין לפרושים שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס.

והנה כבר נתבאר למעלה בראיות ברורות, שהמקורות התלמודיים מביאים כמעט בכל מקום את דברי האנשים בלשון אומרם, גם בענין השפה, אם נאמרו בעברית הדברים מובאים בעברית ואם בארמית – בארמית. והדבר הזה הוא ברור בפרט במקום שהמספּר מספּר מעשה בארמית, וכשהוא מגיע לעצם דברי האומר הוא פוסק ועוזב את הלשון הארמית ומביא הדברים בעברית. שם אין ספק ספקה שהדברים המובאים בעברית באמת כך נאמרו בעברית. וכך הדבר כאן. המספּר מעשה השיחה בין ינאי ואשתו מספּר בארמית, אבל עצם דברי ינאי הוא מוסר בעברית. אין ספק איפוא, כי אלה הדברים אמר ינאי לאשתו באמת בזו הלשון שהם כתובים עתה לפנינו. והנה כבר ראה רש"י, כי הדברים האלה של ינאי הם דברי צואתו לאשתו לפני מותו⁴⁴, וכך גם דעת החוקרים החדשים. אָנו רואים איפוא, כי ינאי המלך ברגעים האחרונים של חייו, בשעה שאין בטבע האָדם לדבר אלא בלשון שהוא רגיל בה, סח עם אשתו עברית.

עוד הובאו דברים בעברית מינאי המלך, כעין מנאם קטן של סעודה שנאם להחכמים שהזמין אליו אחרי שובו ממערכות מלחמה בנצחון גדול:

מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים והיה שמח שמחה גדולה וקרא לכל חכמי ישראל אמר להם אבותינו אכלו מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש אף אָנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו. אבל כל ספּור מעשה זה נראה שהוא קטע מן ספר דברי הימים של החשמונאים, ולכן אפשר לחשד, כי הדברים נאמרו בלשון אחרת והסופר כתבם בעברית.

ועוד קול אחד אָנו שומעים מזה הזמן, וזה הקול אם איננו מעצם חצר המלכות, על כל פּנים מאדם קרוב למלכות, מאחי המלכה אשת ינאי המלך, הוא שמעון בן שטח. ממנו נשמר מאמר במסכת אבות, בעברו, ומלבד זה שיחה עם רוצח ברגעים של התרגשות עזה וקצף גדול, כשראה כמעט בעיניו מעשה הרצח ולא יכול לדון אותו למיתה, ושיחה ארוכה בעברית עם חוני המעגל וכן שיחה עם חברו יהודי בן טבאי (עי' כל זה בשיחות שמעון בן שטח בספר “אבות הלשון העברית”). כל אלה שיחות שעצם טבע שלהן מעיד עליהן, שכך יצאו מפּיו של שמעון בן שטח.

אבל, גם דברים בארמית הובאו משמו של ינאי המלך ואשתו ושמעון בן שטח במקורות התלמודיים. במקום אחד מספּר, כי פּעם אחת ישב שמעון בן שטח בסעודה עם ינאי המלך וסחו יחד ארמית. מעשה זה מסופּר בשני מקורות, בתלמוד ירושלמי ובתלמוד בבלי, בשניהם בלשון ארמית, אך בנסחאות מתחלפות זו מזו. בירושלמי נאמר, כי היה מעשה שנצרכו הרבה מאות קרבנות לנזירים שבאו ירושלימה ובקש ר' שמעון בן שטח מינאי המלך שיתן הוא החצי משלו ואחר כך נודע לינאי המלך שרבי שמעון בן שטח לא נתן כלום, ויקצוף המלך עליו בשביל זה ויברח רבי שמעון בן שטח. לימים באו גדולי מלכות פּרס לינאי המלך ובשבתם במסבת ינאי בסעודה שעשה המלך לכבודם אמרו לו זכורני שהיה כאן איש זקן והיה אומר לנו דברי חכמה, וכשספּר ינאי מה שקרה לו עם שמעון בן שטח בקשו ממנו שיביאהו בחזרה וישלח ינאי המלך אחרי רבי שמעון ויבטיח לו כי לא יגע בו ויבוא ר' שמעון וישיחו יחד בארמית. ובבבלי נאמר, כי הסבּה שבּשבילה בּרח ר' שמעון בן שטח היתה הריגת ינאי את חכמי ישראל והסבה שהביאו ינאי בחזרה היתה מפּני שלא היה לו לינאי המלך אָדם שיברך בסעודה. אבל כל ספּור מעשה זה חשוד לפחות בצורה שהוא מסופּר לנו. ההבדלים העיקריים בין הירושלמי והבבלי בסבת בריחתו של ר' שמעון וסבות הבאתו בחזרה מספּיקות לתת מקום לחשד, וגם טבע עצם הדברים שמספּר שסחו בשעת הסעודה עושה קצת קשה שנחשבם לאמתים, כי כמעט אינו מתקבל על הדעת שבחצר המלכות בסעודה יתוכחו באופן כזה בדברים כאלה, אף על פּי שאין זה מן הנמנעות אצל השליטים בארצות המזרח, כי שיחות קצת דומות לזה בטבען יש רבות אצל הערבים בין האמירים והחליפים והליצנים שלהם. על כל פּנים, המעשה כמו שהוא מסופּר בשני המקורות אינו עושה רושם של מאורע אמתי של דברי הימים. ואם בכל זאת נאמר, כי אי אפשר שכולו יהיה בדוי ונרצה לקבל את עצם המעשה לאמת, עלינו לפשר בין שני המקורות ולאמר, כי סבת הבריחה היתה מה שמספּרת גמרא בבלית וסבת הבאתו חזרה מה שמספּרת גמרא ירושלמי, שהדבר נעשה בהשתדלות אנשים גדולים ממכלות פּרס, ובהיות שמלכות פּרס לא היתה כבר בעולם בזמן ההוא, צריך לאמר, כי הכונה בהמלים “מלכותא דפרס” היתה לאחת מהארצות שהיתה לפנים תחת מלכות פּרס, ואולי התכונה בזה לארץ הדייב, שהיא גובלת בארץ מדי מזרחה, ואפשר ששמעון בן שטח נמלט שמה בעת הריגת הפּרושים, כמו שהיתה ארץ הדייב מקום מנוס ומפלט לבני בית החשמונאים גם אחר כן בזמן הורדוס, ואחר כן באו אולי אנשים גדולים מחצר המלכות של הדייב שהיו בודאי בידידות עם ינאי ועל-פּי השתדלותם נעתר להם והבטיח להם שלא יגע בו, וכששב שמעון בן שטח עשתה המלכה אחותו סעודה להאורחים ושמעון אחיה יחד. ואם כך היה הדבר, לא תמוה הוא, כי המלך ינאי ושמעון סחו בסעודה זו בארמית, כי הלא האורחים לא היו כלל יהודים, כי רק אחר כך, בזמן הילני המלכה, נתיהד בית המלכות של הדייב, והם לא ידעו כלל עברית, ובהיות שהלשון הארמית היתה עוד גם בזמן ההוא קצת משותפת לכל עמי המזרח, לכן בּסעודה שהיו מסובּים בּה גם שרים נכרים סחו כלם בלשון ארמית.

אבל מעשה אחד של שמעון בן שטח מוכיח לכאורה שלשון הדבור של המון העם של הצבור היהודי בימיו היה באמת ארמית.

בּרייתא מוסכמת מעידה, כי שמעון בּן שטח תקן כתובה לאשה (שבת י"ד:), והנה דבר ידוע הוא, שנוסח כתובת האשה הנהוג בכל ישראל, יצאו הקראים, עד היום הזה הוא בלשון ארמית, ואין ספק בדבר, כי זה הנוסח הוא קדום, כי הוא נמצא בעינו במקורות התלמודיים הקדומים (תוספתא כתוב' ג‘, משנה שם ד’ ועוד), ולכאורה אומד הדעת נותן, כי לא נתנסחה הכתובה בארמית אלא כדי שיבינו האיש והאשה במה הם מתחייבים זה לזו, ועל כרחינו עלינו לאמר, לכאורה, כי זו ראיה נצחת שבּזמנו של שמעון בן שטח דבּר רוב העם היהודי בארמית.

ובאמת, הנוסח הארמי של הכתובה הלא אחת מהראיות שבהן מסתייעים ביותר כל אותם החכמים שהחליטו, כי בזמן ההוא היה כבר הצבור היהודי גם ביהודה ארמי בלשונו. ולא בלבד כתובת האשה, אלא גם שאר נוסחאות מעשי בית-דין ושטרות של משא-ומתן שבאו במקורות התלמודיים הקדומים, המוסמכים, רובם הם בארמית. כך שטר קבלת שדה (תוספתא ב"מ ט'), שטר מלוה (משנה ב“ב י”ב), ועוד.

ואולם כל עצמה של ראיה זו ללשון הדבור של הצבור היהודי בנוי על יסוד רעוע מעיקרו. כי ההנחה, שבשביל זה נתנסחו כל אלה השטרות בארמית מפּני שהיא היתה לשון רוב הצבור היהודי, אינה עומדת בפני מנהג ישראל למן אָז ועד היום. בכל תפוצות ישראל נהוג הנוסח הארמי של הכתובה ושל הגט גם עתה, אַף על-פּי שרובו ככלו של הצבור היהודי אינו מבין ארמית אפילו באותן הארצות שהלשון העברית היא עודנה נחלת רוב הצבור. הסבה לזה היא, שכך הוא טבעו של הצבור היהודי לא לנגוע ולא לעשות שום שנוי בדבר מקובל מדורות קדומים. רק הקראים בראשיתם, שהרימו יד בהקבלה בכלל, דחו גם את הנוסח הארמי של הכתובה והגט ותקנו במקומה נוסח עברי.

וכך היה הדבר בזמן שאָנו עומדים בו. מכל המקורות התלמודיים אָנו רואים, כי כל אלה הנוסחאות הארמיות הן נוסחאות קדומות באמת, ורגלים לדבר, כמו שכבר בארתי למעלה, כי אלה הנוסחאות נתנסחו עוד בתוך הגולה הבבלית על-פּי עזרא וחבריו, שהם היו הרשות המשפּטית של הצבור היהודי שם, ונתנסחו בארמית, מפּני שזו היתה הלשון הרשמית של המלכות, והיה צריך שכל מעשי בית-דין בעניני נשואים ובעניני מקח-וממכר ואריסות וכיוצא באלה יהיו כתובים בלשון שמבינים פּקידי המלכות, כדי שיהיה להם כח חוקי. אלה הנוסחאות הרשמיות הובאו על-ידי עזרא ובית-דינו אחר כך גם ליהודה, וכך נקבעו גם שם, וכך היו נהוגים אחר-כך דור אחר דור, מפּני שכבר נקבעה אצלם הנטיה לא לנגוע בדבר מקובל.

וראיה ברורה לזה היא, כי נוסח שטר אחד שנתקן בעיקרו בארץ-ישראל נתנסח באמת בעברית.

זה השטר הוא הפּרוזבול. את השטר הזה תקן הלל, והמשנה בעצמה מסרה לנו את גוף נוסחתו, וז"ל: זה אחד מהדברים שהתקין הלל וכו' וזה גופו של פּרוזבול מוסר אני לכם פּלוני ופלוני הדיינים שבמקום פּלוני ופלוני, שכל חוב שיש לי אגבנו כל-זמן שארצה (שבי' ג'), הרי נוסח שטר שנולד בארץ-ישראל והוא נתנסח לא בארמית, אלא בעברית, אַף על פּי שמי שהתקין אותו ונסח אותו היה בעצמו בבלי ולא היה נזהר לא להשתמש בלשון שהיתה על כל פּנים לשון הדבור שלו עד בואו לארץ-ישראל ונשמרו ממנו דבורים בארמית גם מימי שבתו בארץ-ישראל.

אַך אותם השטרות שארץ מולדתם היתה בבל נתנסחו שם בלשון המלכות של הארץ שם ובנוסחה זו הובאו לארץ-ישראל על-ידי עזרא ובית-דינו, ובנוסחה מקובלה זו נשמרו גם אחר-כך בלי שנוי בשפת הנוסחה.

וגם נוסח הכתובה הוא, בלי ספק, נוסח קדום עוד מימי הגולה בבבל, שנעשה בעיקרו בבית-דינו של עזרא, ומה שנאמר במקורות התלמודיים, שהובאו למעלה, כי שמעון בן שטח תקן כתובה לאשה, אין הכונה בזה שקודם שמעון בן שטח לא היתה כל כתובה נהוגה בישראל, אלא, שבהכתובה הנהוגה מקודם תקן הוא דבר חדש, ולתיקון זה נסח גם הנוסחה. והדבר מבואר בפרוש בתוספתא (כתוב' י"ב), וז"ל: בראשונה שהיתה כתובתה אצל אָביה והיתה קלה בעיניו להוציאה התקין שמעון בן שטח שתהא כתובתה אצל בעלה והיה כותב לה כל נכסיי דאית לי אחראין וערבאין לכסף כתובתיך.

וכך בגמ' שם (פּ"ב:), וז"ל:

בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים וכו' ועדיין כשהוא כועס עליה אומר לה טלי כתובתיך וצאי, עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב לה כל נכסיי אחראין לכתובתה.

שני המקומות התלמודיים האלה מעידים עדות שאין לפקפּק באמתותה, שגם קודם שמעון בן שטח היתה כתובה נהוגה בישראל, ושמעון בן שטח תקן בה, בזו הכתובה, תקון חשוב, שלא תהא האשה קלה בעיני בעלה לגרשה, ודבר טבעי הוא, שהמלים שהוסיף שמעון בן שטח לתוך נוסח הכתובה הנהוג מזמן קדום נתנסחו גם הן באותה הלשון שכל הכתובה היתה מנוסחת בה, – היא הלשון הבבלית, הארמית.

י. לשון חכמים; עברית בבית המדרש

מכאן ואילך הקולות של הדבור בעברית שנשמרו מהזמן ההוא הולכים הלך ורב. החלק הגדול בהם דברי חכמים, אך לא בלבד דברי משאם-ומתנם בהלכות ואגדות בבית-המדרש, אלא גם שיחות חולין שלהם במקרים מתחלפים במעשי יום יום, בשבתם בביתם ובלכתם בדרך, בשעות של שמחה וברגעים של צרה ויגון, וזהו מה שמוכיח, כי זו הלשון שבה נשמרו לנו השיחות האלו היתה באמת לשון הדברו הרגיל שלהם. ולא עוד אלא שפּעמים אָזנינו שומעות פּתאום בת-קול של שיחה בעברית מתוך העם, מפּי אנשים ונשים וטף, כל זה נשמר לנו בהמקורות התלמודיים מהזמן ההוא, ואחר כל האָמור למעלה בזה הענין אין יותר מקום לפקפּק אם באמת נאמרו כל אלה הדברים בזו הלשון בעצמה שבה הם כתובים לפנינו בהמקורות הנזכרים.

ואָנו עומדים כעת בעצם זמנה של אותה הלשון העברית, שתחלתה ראינו בספרים האחרונים של המקרא ובספר בן-סירא, ובזמן שאָנו עומדים בו עתה הגע הגיעה למרום תקפה ויפיה. בכל היותה בעיקרה אותה הלשון שדבר העם כלו בימי המלכים והנביאים השתנה השתנה עתה גונה ולבש לבשה צורה חדשה. את זו הלשון קרא אחד מחכמי הדורות הבאים, הוא רבי יוחנן, לשון חכמים, מפּני שבימיו היתה כבר באמת כמעט רק לשון חכמים בלבד. ורב העם כבר השתמש בדבור הרגיל בכל עניניו בלשון הארמית, והלשון בצורתה העתיקה שבה כתובים ספרי המקרא קראו חכמי התלמוד לשון תורה. ואחרים קראו להלשון בצורתה החדשה לשון המשנה, מפּני שהלשון בצורה זו נשמרה לנו בפרט בהמשניות המתחלפות שנשמרו לנו מהדורות ההם, ובזה השם החזיקו גם חכמי זמננו.

אבל, אם אין ספק בדבר, כי הלשון הארמית, שהיתה בזמנים ההם לשון שפּשט שמושה כמעט בכל העולם המזרחי ובכל עניני משא-ומתן, פּעלה פּעולה גדולה על הלשון העברית, ופעולה זו היתה בודאי אחת הסבות להצורה החדשה של הלשון העברית, כמו שהיא נגלית לפנינו במקורות התלמודיים של הזמן ההוא, אַף על פּי כן ההחלטה, כי זו הלשון אינה אלא תרגום הלשון הארמית, או אינה אלא לשון ארמית מעוברת, היא ממש כאלו יחליט אָדם שהלשון הגרמנית בימי הומבלד אינה לשון חיה, טבעית, אלא תרגום הלשון הצרפתית, או אינה אלא לשון צרפתית מגורמנת, מפּני שהיו בה בזמן ההוא לא בלבד הרבה מלים צרפתיות אלא מבטאים ודבורים בצרפתית הרבה היו נהוגים בה, והרבה מאד דבורים ומבטאים היו מתורגמים מצרפתית, כמו שצוחו על על זה חכמי הלשון הגרמנית בדור ההוא.

לרגע אחד נדמה, כי החורבּן השני הגדול של האומה כאלו לא נגע כלל בלשון לרעה. ציון, שדה נחרשה, ממקום המקדש שועלים יוצאים, אַך מיבנה, מברור חיל, מלוד עוד קולות הלשון בכל תקפה ויפיה עולים באָזנינו, ואולי מי שמטה קצת אזן קשבת ישמע מבין הקולות החיים האלה בת-קול מחרדת המנהמת ואומרת כי גזר-דינה של הלשון נחתמה וימי גסיסתה ממשמשים ובאים. כי כל הימים שחומת ירושלים עמדה, היא היתה גם חומה להלשון העברית בפני צרתה, הלשון הארמית, ובנפלה עם הקנאים האחרונים נפלה גם חומת הלשון העברית ואין מציל.

אבל, לעת-עתה אָנו שומעים את כל חכמי הדור הזה ושלאחריו, לא לבד נושאים ונותנים בעברית בדברי הלכה בבתי-מדרשיהם, אלא שחים שיחות חולין בעברית ביניהם ובין עצמם וגם עם עבדיהם ושפחותיהם ועם אנשים מהשוק בענינים מתחלפים מעניני החיים, ורק במקרים מעטים אָנו שומעים מהם דברים בארמית. אַך זה היוצא מן הכלל מוכיח, כי כל הנאמר בשמם בעברית, כך באמת יצא מפּיהם בעברית; והוא גם מקיים שוב מה שכבר העירותי פעמים אחדות, כי רובּם ככולם לא היו קנאים להלשון העברית, ומה שדברו עברית, זה היה לא מפּני שרצו לדבר בזה הלשון, אלא מפּני שזו היתה לשונם הטבעית, אַך בכל מקרה שבא לידם לא נמנעו מלדבר ארמית. בודאי, זה מעשה שאינו ראוי לתהלה ביותר, ורגלים לדבר, כי אלמלי היו קנאים להלשון כמו שהיו קנאים להתורה, היה גם זה מתקים בידם, ומי יודע, אולים נצלה הלשון העברית בדבור פּה מגזר-דין הכליה שכבר רחף עליה. אבל, לפחות, בדבר הזה אָנו יכולים לסתום פּיות הטוענים, כי הדבּור העברי של חכמי הדור היה דבר מלאכותי בכונה, לשם שמים.

ואולם כמו שאין ספק בדבר, כי בדור הזה עוד היתה השיחה בעברית נהוגה לא בלבד בין החכמים גם בעניני הויות העולם, אלא גם בקרב חלק גדול מהמון העם, כן ברור הדבר, כי הבגידה בהלשון הלאומית הלכה עתה הלך והתפּשט בתוך העם בפסיעות גסות כל-כך, שהדבור בעברית חדל להיות המעמד הטבעי, הרגיל של אדם בישראל, שאין בו זכות מיוחדת בו, והתחיל להיות בעיני חכמי הדור למעשה טוב, ומצוה, שהעושה אותה ראוי לשכר טוב כמו בעד שאר המצוות שאדם מישראל חיב בעשייתן לשם מצוה. את זאת אָנו שומעים מתוך מאמרו היפה של רבי מאיר שאמר, וז“ל: כל מי שקבוע בארץ-ישראל ומדבר בלשון הקדש ואוכל פּירותיו בטהרה וקורא ק”ש בבקר ובערב, יהא מבושר שבן עוה"ב הוא (ירוש' שקל' ג, ה).

ואם כך, רבי מאיר שאמר שהמדבר בלה"ק מובטח לו שהוא בן עולם הבא, אחרים מחכמי הדור ההוא על אחת כמה וכמה, שאף על פּי שדבורם הרגיל היה עוד בעברית, התרשל התרשלו מקנאה להלשון ולא עשו כלום לרחק את הסכנה אשר רחפה עליה, ובודאי היתה השעה האחרונה של חיי הלשון בדבור פּה ממהרת לבוא אלמלי קם לה מושיע בהגדול בחכמי ישראל בדורות ההם, הוא רבי יהודה, המכונה רבי סתם, מסדר המשנה, שבמעשהו הגדול בענין הלשון בביתו האריך את חיי הלשון העברית בדבור פּה לימי דור אחד.

רבי זכה לתורה וגדולה כאחת. לא בלבד שהיה גדול בתורה, אלא היה גם גדול במעמד המדיני. הוא היה נשיא בעמו ומקורב למלכות המושלת בארץ-ישראל, וכל מעשיו ומנהגיו ודבר צוואתו לבנו, כלם מעידים עליו שהיה לו חוש מדיני עמוק, ודבר טבעי הוא שהוא, כמו נחמיה בשעתו, חש כמה גדולה הסכנה להנפש הלאומית מעזיבת הלשון הלאומית, לשון האָבות, בדבור פּה, ויתן ארשת שפתים להרגש הזה במאמרו המפורסם, שקרא בו תגר על המדברים ארמית: בארץ-ישראל לשון סורסי למה או לשון הקודש או לשון יונית (סוטה מ"ט:), ואע“פּ שאין הדבר מפורש, מכל מקום אין ספק שבמה שאמר או לשה”ק או יונית, היתה כונתו שהלשון העברית תהיה לשון הדבור הרגיל ליהודים ביניהם לבין עצמם ולשון היונית למשא-ומתן עם לא-יהודים ועם המלכות.

ורבי היה נאה מקיים כמו שהיה נאה דורש וישלט את הלשון העברית בתוך ביתו שלטון גמור עם שגם אמתו לא בלבד שהיתה שומעת עברית אלא שזו היתה לשונה הרגילה ודבר דברה עברית צחה ויפה.

אבל כיון ששקע שמשו של רבי כהו פתאום בבת-אחת קרניה האחרונות של הלשון העברית בדבור פּה והלשון הסורסית התחילה נדחקת בכח עז גם אל תוך בית-המדרש, שהוא היה עד כה על כל פּנים כמעט כלו עברי.

ומסבות הענינים גרמו, שאדם גדול אחד של הדור הזה, אדם שבחריפות השכל ובמעוף הרוח היה אולי גדול מרבי עצמו, הוא, בכונה או שלא בכונה, נתן יד להפּשיעה בלשון האבות; הוא פתח לפני צרתה הסורסית שערי בית-המדרש ונתן לה להלזו כח לדחק מעט מעט את הלשון הלאומית גם ממשגבה האחרון הזה. בין כל תלמידיו של רבי לא היה אחד כל כך חריף השכל כל-כך בעל רוח שירית כאותו התלמיד הבבלי בן אחותו של ר' חייא, שנקרא אחר-כך רב – סתם. כשעלה זה התלמיד עם דודו ר' חייא מבבל ובא לבית-מדרשו של רבי, והוא עודנו רך בשנים, הסביר לו רבי פנים ויזמינהו אל שלחנו לסעודה ויושיבהו בשורות הראשונות של תלמידיו. אך לא עברו ימים מועטים וזה התלמיד הבבלי, שהיה, כמו רוב הבבלים, קנתרן, התחיל מקפּח את רבי בשאלות ותשובות חריפות, עד שהיו זקוקים של אש יוצאים מפּיו של התלמיד הבבלי לפיו של רבי⁴⁵, ולא תמוה הוא שמעט מעט נולדה טינא בלבו של רבי על התלמיד הקנתרן, וכשמת ראש הסדרה בישיבתו של רבי לא נתן רבי משרה זו להתלמיד הבבלי, אף על פּי שהוא היה ראוי לה אולי יותר מכל יתר תלמידיו. ואולם גם את נפשו של התלמיד הבּבלי נוכל להבין, כי חש עלבון ועול במעשה זה של רבי, והחליט לשוב לארץ מולדתו בבל; ורבי, שבעינו הפּקוחה ראה כי מהתלמיד הגדול הזה סכנה נשקפה לארץ-ישראל, לא נעתר להשתדלותו של ר' חייא בפניו שיתן לבן אחותו סמיכה לדין ולהורות בבבל, אַך הבבלי החריף לא נרתע לאחוריו ולא נפל לבּו בקרבּו לילך לסורא, ויכונן שם ישיבה ובגודל חכמתו וחריפותו וברחב דעתו ומעוף רוח גדלה תפארת ישיבתו מהרה מעל לישיבת בן דורו שמואל בנהרדעא ומכל קצוי בבל נהרו לישיבה החדשה מאות ומאות תלמידים, ובכח הדברים נהיתה ישיבתו של רב בבבל כעין צרה לישיבתו של רבי בארץ-ישראל.

ואם רב בעצמו עוד לבו היה נוקפו להוציא מפּיו איזה דבר נגד ארץ-ישראל, הנה הרוח ששלט בישיבתו נתגלה בתלמידו המובהק, שאמר בפרוש:

כל הדר בבבל כאלו דר בארץ-ישראל (כתוב' קי"א).

ולא התקררה עוד דעתו בזה עד שאמר עוד:

כל העולה מבּבל לארץ-ישראל עובר בּעשה (שם ק"י:).

וזה לא היה דרשה בעולם, או אפילו מאמר להלכה בלבד, אלא זה היה בכונה של הלכה למעשה למנוע את התלמידים עד כמה שאפשר מלעלות לארץ-ישראל, וכשאחד מתלמידיו של רב יהודא, הוא ר' זעירא, רצה בכל זאת לעלות לארץ-ישראל, היה מוכרח להשתמט מפּני רב יהודא, להתגנב ממנו⁴⁶.

ומי שהוא בקי קצת בּטבע האנושית של האָדם ראה יראה, כי רב, בּמעמד נפשי זה, לא היה עלול בּיותר לקנא קנאת הלשון של ארץ-ישראל נגד הלשון הבּבלית, והתיר את הרצועה, – ולא בלבד שכמעט כל שיחותיו, בביתו, על שלחנו, עם בּני ביתו, הם בּלשון הבּבלית, אלא גם משא ומתן בּהלכה אָנו שומעים ממנו בארמית. הן, אָמנם, בּן דורו הזקן ממנו, שמואל ירחינאי, כבר קדמו בכל זה וסח ארמית עם אריסו (ב“ק צ”ב.) וגם עם רב יהודא תלמידו (פסח' ג'), וגם בּמשא ומתן של הלכה ודברי חכמה. אבל, שמואל היה בכלל אָדם אשר רק השכל ולא הרגש היה שולט עליו והיה יותר שועה בשבילי הרקיע ובדיני ממונות וכיוצא בזה מבּדברים המסורים ללב. הוא היה בּבלי, ומעולם אולי לא שאַף אוירה של ארץ-ישראל, אבל רב היה גדול הרגש, כמו שהיה גדול השכל, רוח שירה אמתית היתה מפעמת בּקרבּו, ושלט בּמליצה העברית בּכל תוקף ועוז, ואַף על פּי כן לא עמד בּנסיון של טבע האנושית ושערי בית מדרשו נפתחו לרוחה להלשון הארמית, ובהיות שאחרי מותו של רבּי הלך הצבּור היהודי בארץ-ישראל הלוך ודל והצבּור היהודי בּבבל הלך הלוך וגדול בּכמות ואיכות, הלכה מעתה גם הלשון הארמית הלוך וגבור גם בּארץ-ישראל לא בלבד בּשוק, אלא גם בּבית המדרש, ומדור לדור יותר ויותר אָנו שומעים את קול הלשון הארמית מטרטר גם בּתוך כתלי בית המדרש, וקצו של הדבּור בּעברית הולך ומתקרב גם בּארץ-ישראל. עוד אָנו שומעים גם עתה, במשך דורות אחדים, תלמידי חכמים סחים עברית גם בּינם לבין עצמם ופעמים גם אנשים מהמון העם, ובמשא ומתן של הלכה, עצם ההלכה נאמרת על-פּי רוב בּעברית והמשא ומתן פּעמים שמתחיל בּעברית ועובר לארמית ומחליף שנית וחוזר חלילה, אַך בּכלל, השעה האחרונה קרובה.

ועוד מעט, עוד דור אחד, והלשון העברית מתה בדבּור פּה.

מכתב להעורך

לכבוד עורך ‘החינוך’.

ברצון מסכים אני להצעת המערכת שאשתתף אתכם מעת לעת בירחונכם החשוב במאמרים הנוגעים ‘בפרט בשאלות הלשון והתפתחותה ולימודה בבתי-הספר’, אך מחוסר פנאי אנוס אני להסתפק הפעם במכתב קצר, שבו אני רוצה לפנות בקריאה אל כל המנהלים והמורים בבתי-הספר וגני-הילדים שלנו בדבר, שלפי דעתי הוא אחד מהיותר חשובים בשעה זו בעניין תחיית לשוננו בפיות התלמידים והתלמידות, שהם-הם עתידותה של התחייה העברית בארצנו.

אין אני יודע אם מעולם, בקרב אומה מאומות העולם, היתה מוטלת על חבורה קטנה של אנשים אחריות כל-כך גדולה באחד האוצרות היותר יקרים לכל אומה, באשר היא אומה, כאחריות המוטלת על יחידי הסגולה, המורים והמורות בבתי-הספר וגני-הילדים שלנו.

כמו בכל דברי-הימים שלנו, כן גם במקצוע הלשון הלאומית, משונים אנו מכל אומות העולם. בכל אומה מבוע חיי הלשון הוא בתוך העם בעצמו. העם הוא יוצר הלשון, העם החי הוא גם נותן חיים טבעיים ללשוננו, הוא מרחיבה ומאדירה ברוח החיים שבקרבנו. ואם אמנם אין שום לשון נשמרת בהווייתה הראשונה, ואם אמנם כל לשון הולכת ומשתנה, לובשת גם צורות חדשות, נוטה לפעמים גם מדרכה הראשונה ומחליפה גם את ההברה, מוחקת ומחלשת קצת קולות ומגוונת אותם בגוונים חדשים – הרי כל זה עושה העם החי, בכוח רוח החיים שבו, ואין על בתי-הספר, על המורים והמורות אלא לשמור על טהרת הלשון לפי מה שהיא בכל זמן מהזמנים בפי העם.

אך מעולם לא היה כדבר הזה בשום אומה, שמבוע החיים של הלשון יהיה בידי חבורה אחת קטנה, כמונו היום, שהיא תהיה לא בלבד השומרת על הלשון כי אם גם הנותנת לה את צורתה, את צלצולה, את גונה המיוחד, את נפשה, את נשמתה!

המעשה הזה, היחיד והמיוחד בדברי-ימי עולם, הוא המטיל על החבורה הקטנה הזאת אחריות גדולה, כבדה, שמחייבת את נושאי האחריות הזאת לשים אליה לבם בייחוד, להכיר הכרה שלמה את חשיבותה וערכה ולעשות כל פה שאפשר כדי לשלוח יד בפרט במה שהוא רוח החיים של הלשון.

ואחד מעורקי החיים של הלשון הוא – ההברה, רצוני לאמור: ההברה בכלל, הגוון הכללי של הברת האותיות, וההברה הנכונה והמלאה של כל האותיות, שהניחה הלשון להגות בהן את כל קולותיה בגונם המיוחד והטבעי שלהם.

הלשון העברית הניחה שתיים ועשרים אותיות להברת הקולות המיוחדים שלה, אבל בדיבור שלנו, וגת בבתי-הספר, בפרט בבתי-הספר שרוב המורים הם בני חוץ-לארץ, שעוד לא הספיקה להם השעה לסגל להם את ההברה המזרחית, אנו מוחקים כמעט כליל את הקול המיוחד של שלוש אותיות לפחות ט. ע. ק, ובזה אנו ממעיטים שלושה קולות, שהם אחת מהסגולות המיוחדות של הלשונות השמיות והם הנותנים ללשונות האלה את גונם וצלצולם המזרחי.

ומלבד שלושה הקולות האלה, שאין אנו רשאים לגזול מלשוננו בזרוע מזיד, ברצוננו הטוב, כל זמן שאין הדבר הזה נעשה לאט בהתפתחות טבעית של העם החי, כמו שהיה למשל בלשון הכנענית – מלבד זה אנו שוללים מלשוננו את עוזה וכוחה על-ידי הזלזול שאנו מזלזלים בהברת הדגושים, שעל-ידי זה כל הלשון היא רפה, חלשה, בלי העוז המיוחד שהדגש נותן להמלה, ושוללים אנו מלשוננו את חליפות הצלצול, במה שאנו הוגים את כל התנועות במידה אחת ואין אנו מבדילים בין תנועה ארוכה ובין תנועה קצרה.

מדבר אני למורים, וחושב אני שאוכל לפטור את עצמי מהחובה לבאר חשיבות הדברים האלה לכל לשון. ועל אחת כמה וכמה גדולה חשיבות זאת ללשוננו, שהיא צריכה עתה לכבוש לה זכות הקיום, וצריכה להקפיד ביותר על דקדוקי תכונות סגולותיה הטבעיות. רק בקצרה אעיר גם על הצד המעשי שיש בעניין זה, להקל לימוד הלשון על התלמידים. מי כמו המורים והמורות יודע כמה זמן עמל וטורח צריך להתלמיד עד שהוא מגיע לדעת את הכתיב הנכון של המילים, במקום שצריך א או ע, ת או ט, כ או ק, במקום שצריך להדגיש, לקמוץ או לפתוח.

אבל ידעתי, כי גם אותם המורים והמורות שכבר סיגלו להם פחות או יותר הברה נכונה בלשוננו, לא הגיעו לידי אותה מדרגה שיוכלו לפעול על כל ההברה של התלמידים והתלמידות. זה אחד מהדברים היותר קשים בכל לשון, ובפרט קשה על המערביים לסגל להם את ההברה הנכונה של קצת הקולות של הלשונות המזרחיות; ואין אחד מאתנו יכול לעמוד על זה אלא אחרי הרבה הרבה שנים, ורק מי שחונן באוזן דקה להבחין הקולות. וכבר דן ועד הלשון בשאלה זו פעמים אחדות, ובהכרתו את חשיבות הדבר מכל בחינה, מבחינת שמירת טבע הלשון ותכונתה המזרחית ויופיה ועוזה, וכמו כן מהבחינה המעשית של הקלת הלימוד, פנה כבר פעם אל מנהלי בתי-הספר בהצעה לכונן בכל בית-ספר שיעור מיוחד, לימוד ההברה, על-ידי מורה הלשון העברית, אם הוא מילידי הארץ, שרק הוא יוכל לתת בהכרה טבעית לא מעושה, לא מלאכותית את הגוון האמיתי לקול של כל אות ואות, ומידת הזמן שהדיבור הטבעי החי מודד לתנועה ארוכה במקום שהיא ארוכה על-פי טבעה, ולא על-פי צורתה, ובמקום שהיא קצרה.

ובשם קדושת הדבר המסור בידינו בשם האחריות הגדולה המוטלת עלינו, אני קורא להמורים והמורות בבתי-הספר מכל המדרגות ובגני-הילדים: אל נא תזלזלו בעניין זה! זכרו נא, כי הלשון תהיה בעתיד מה שתעשוה אתם אותה כעת! כבר אולי איחרנו קצת את השעה הראויה. כבר יש אלפי ילדים, שמחר יהיו הדור העברי החי שלנו, והם מדברים לשון עברית אמנם אך לשון כל-כך לא מזרחית, כל-כך חסרה הצלצול והעוז של לשון מזרחית שמית! אל-נא תשכחו כי בכל לשון מה שנותן לה את צורתה, את נשמתה, אינו כל-כך המלים, או לפחות מקורן של המלים, כמו ההברה והגוון של הקולות! בוודאי, עלינו מחיי הלשון, עלינו להיזהר גם בעניין המלים זהירות גדולה מאוד, או לפחות ממקור שמי טהור, ושתהיינה המלים בנויות לפי דקדוק הלשון, ברוחה, וגם – וזה עיקר גדול מאוד, שתהיינה יפות. אבל, אם אנו לפעמים נכשלים במלה מן המלים אין הסכנה גדולה כל-כך. המלים, כמו כל יצור חי, נלחמות בעד קיומן, וכל החזקה מחברתה באחת המעלות שמנו חכמים במלים בכל לשון ולשון, היא המנצחת, והמלה בעלת מום, שנוצרה אולי בשעה לא טובה, תמות ותפנה מקום לאחרת יותר יפה, יותר אמיתית. אך ההברה, הגוון של הקולות, אם כבר נכנעו כלי הדיבור והסתגלו להברה אחת, להוציא את הקולות באופן אחד, והם התפשט הדבר בקרב רוב העם, כמעט אין יותר שום אפשרות לתקן המעוות!

זהו, אדוני העורך, מה שרציתי להגיד הפעם לקוראי ‘החינוך’, שהם מחיי לשוננו, הם יוצריה, ובידיהם לעשותה לכלי מפואר או חלילה לכלי מכוער!

א. בן-יהודה

ז. החובה לאמר בלשון הרב ותוצאותיה

במשנה עדיות (א. נ.) נאמר:

הלל אומר מלא הין מים שאובין פּוטרין את המקוה אלא שאָדם חייב לאמר בּלשון רבּו.

בפירוש כונת הערה זו יש מקום לפקפּק ונחלקו בו המפרשים. אבל, על כל פּנים, לפי כל הפּרושים אָנו רואים, כי מה שאמר הלל בלשון זו אין בו שום תועלת לעצם ההלכה ולכל הפּחות היה מיותר, ואַף על פּי כן שמר לאמר מלה זו כדי לאמר בלשון רבּו.

וכך אָנו רואים במקום אחר, שרב מרדכי אמר לרב אַשי: אַתם שונים הלכה זו כך ואָנו שונים אותה להיפך, אלא שכונת הדברים הם כך וכך. ושאלו שם אם כן, הלא זהו בעצם הדבר כמו שאָנו שנינו, והשיבו הוא משמיענו חייב אָדם לאמר בלשון רבּו, ופירש רש“י וז”ל: אף על גב דתרוייהו כי הדדי הוי פירושייהו אפילו הכי קאמר ליה בלשון שלמדתיה. ע"כ (בכו' ה.). ואם קרה שמוסר הדברים שינה קצת הלשון, אם היה מי ששמע מפּי האומר בקצת שנוי לשון, תקן את טעות של המוסר אפילו; אבל אם השנוי היה בדבר שאין בּו שום הבדל לדין, אלא מפּני החובה לאמר בלשון רבו. כך קרה לו לרב יהודה בן רב שמואל בן שילת שאמר בשם רב: אין המסובין רשאין לאכול כלום עד שיטעם הבוצע. וישב שם רב ספרא ויקרא: לטעום נאמר, ושאלו שם מהו ההבדל אם נאמר רשאי לאכול או רשאי לטעום, וענו: שחייב אָדם לאמר בלשון רבו¹.

בודאי עיקר הכונה בתקנה זו היה למנוע שנויים במקום שהשנוי יכול לגרום הבדל בדין או בדברי הימים וכיוצא בזה, אך בּשביל מטרה זו היו מוכרחים לעשות סיג ולהזהר מכל שנוי, אפילו במקום שאין בו שום הבדל לאיזה דבר שיהיה. ובאמת אלמלא הניחו את הדבר בידי התלמידים לדון לפי ראות עיניהם מה הם רשאים לשנות ומה אינם רשאים, כי אָז לא היו בטוחים גם בדבר הלכה אם ממש כך נאמרה כמו שמסרה התלמיד, כי לא כל תלמיד ותלמיד הוא בן סמך לדון מה הוא חשוב – ולא לשנות ומה אינו חשוב – ולשנות. ולכן יכלו החכמים לדייק דבר הלכה מכל מלה ומלה של הנוסח שבו היא נאמרה. כך, למשל, אָמר שמואל: “אין לנו בעירובין אלא כלשון משנתנו אנשי חצר ולא אנשי חצרות” (עירובין ס"ו:). אלמלא לא היו נזהרין לאמר בלשון רבּו לא היה אפשר להוכיח כלום ממה שכתוב “אנשי חצר” ולא “אנשי חצרות”, כי אפשר שהתלמיד שמסר הלכה זו שנה לשון אומרה.

ואין לשאל איך היה דבר זה באפשרות שיזכור התלמיד מה ששמע מפּי רבו ממש מלה במלה ולא לשנות כלום, יען כל דרכי הלמוד בּימים ההם היו מכוונים לזה שישמור התלמיד את דברי רבּו כהויתם.

התלמידים לא היו ילדים אלא בחורים ועל פּי רוב נשואים והיה המנהג, כי בשעת הארוסים היו האָבות פּוסקים כמה שנים ישב בּנם בּפני רבּו לפני הנשואים או אחר כך. כך פּסקו עליו על בנו של רבי בשעת אירוסיו עם בת ר' יוסי בן זמרא שתים עשרה שנה לפני הנשואין, אבל כאשר העבירו לפניו את כלתו והוא הציץ בה ומצאה חן בעיניו, בקש שימעיטו לו את מספּר השנים והסתפּקו בשש שנים. וכאשר העבירוה לפניו שנית רצה לישא אותה וללכת אחר הנשואין ושבחהו רבו על זה. וישאה וילך וישב בבית הרב שתים עשרה שנה. ר' חנניה בן חכינאי הלך אחרי נשואיו לבית הרב וישב שתים עשרה שנה. בינתים נשתנו שבילי עיר מושבו, וכאשר שב שמה לא ידע הדרך לביתו וילך וישב על שפת הנהר וישמע נערות אומרות לריבה אחת: בּת חכינאי, מלאי כדך ובואי ונלך, ויאמר: זו בודאי הריבה שלי, וילך אחריה אל ביתו, וכשראתהו אשתו נתעלפה. וכך רבי חמא בר ביסא. רבא פסק על רב יוסי בנו שש שנים, אך אחרי שש שנים השתוקק רב יוסף לראות את אשתו וישב בערב יום הכפּורים לביתו, ויצא רבא אָביו לקראתו וידבּר לו קשות ויעש אתו מריבה עזה בשביל זה.

ובמשך השנים הרבּות שהיה התלמיד יושב לפני רבּו, היה שומע מהרב את השמועות הרבּה והרבּה פעמים. כך אמר רבי חנינא: ייתי עלי אם לא כל מעשה ומעשה, שהייתי מוציא אם לא שמעתי אותו מרבי להלכה כשערות ראשי ולמעשה שלש פּעמים (ירושלמי נ"ד. סוף פּרק ב'). וכל שמועה שהיו שומעים מפּי הרב וחבריו, היו לומדים וחוזרים הרבּה והרבּה פעמים, על פּי רוב עד ארבּעים פּעם, והיו מסדרים הדברים לפני עצמם עד ארבּעים פּעם והיו נכנסים אחר כך לפני הרב ומציעים לפניו. וכך היו חוזרים את למודיהם לפני הרב פּעם בשלשים יום, ומי שהיה בכל זאת חושש שמא ישכח, היה רושם ראשי פרקים על לוח של כתיבה שהיו מחזיקים אצלם בחשאי, ועל פּי רוב לא היה אדם אומר שמועה אלא בשם מי שהוא היה מכיר ויודע, והיה מי שיעץ, כי “כל האומר שמועה מפּי אומרה יהא רואה בעל השמועה כאילו הוא עומד כנגדו” (ירושלמי שבת, א. ב.), וזה מיוסד על טבע הנפש וטבע כח הזכרון, שמראה פניו של אָדם ודמותו מסייעים להזכרון לזכור בדיוק גדול את הדברים שיצאו מפּיו.

וצריך להוסיף עוד לזה, כי אלה התלמידים היו, לפחות, רובם זריזים וממולחים וחריפים מאד, ואם היה שהנסיון הוכיח, כי הוא אינו זריז וממולח וחריף די הצורך, היה עוזב את למודו. כדבר הזה קרה לו ליעקב בנו של רב אחא בר יעקב, ששלחו אביו ללמוד לפני אבּיי, ובשובו מבית רבו בימי הפּגרה, ראה אביו שאין שמועותיו חדות, אמר לו: אני עדיף ממך, שב אַתה בבית ואני אלך ללמוד.

ומלבד זה, לכל אחד מגדולי החכמים היה התנא שלו, הוא בעל כח זכרון חוץ מגדר הרגיל, שכל תפקידו היה לזכור את דברי הרב ולתנות אותם אחר כך מלה במלה, כמו שיצאו מפּיו, וכבר קרא בעל “דורות הראשונים” את התנאים האלה “ספרים חיים”.

ואַף על פּי כן לא כל התלמידים היו זוכרים היטב את כל השמועות שהיו שומעים מפּי רבּם, אלא מי שהיה להם יותר כח הזכרון. ולכן מכל התלמידים הרבּים של כל אחד ואחד מגדולי החכמים של הדורות הבּאים רק קצתם הם המוסרים את השמועות של הרב, ומהם – קצת שמועות. ולכן אין לתמוה אם אנשים חריפים שישבו שתים עשרה ופעמים ארבע ועשרים שנה בישיבה, והקשיבו להשמועות מפּי רבם ושנו אותן תיכף ומיד עד כארבּעים פּעם, ואחרי כן חזרו עליהם אולי מאות פּעם, – אין לתמוה אם היו הדברים על פּי רוב קבועים בפיהם ממש כמו שיצאו מפּי בעל השמועה. דבר מובן מאליו הוא, כי מכל מקום הטבע האנושית עשתה את שלה, ולפעמים בגד כח הזכרון של התלמיד ונשתנה נוסח השמועה פחות או יותר. זה ראינו כבר במה שקרה לרב יהודה בן רב שמואל בן שילת בשמועה שאמר בשם רב, ובמקום “לטעום” שאמר רב, אמר הוא “לאכול”.

ובהמקורות התלמודיים בעצמם אָנו מוצאים עדות מפורשת בּהרבּה מקומות למקרי שכחה אפילו אצל היותר גדולים שבּחכמי התלמוד, שבּסבּת השכחה אָמרו פעם ההפך ממה שאמרו קודם. כך קרה לרבּן יוחנן בּן זכאי בּעצמו (או להלל), וכאשר העירוהו תלמידיו על זה הודה ולא בוש, והתוספתא מספּרת לנו המקרה בזה הלשון:

שאלו תלמידיו את רבּן יוחנן בּן זכאי² בודק מהו שאוכל אָמר להם אינו אוכל אָמרו לו למדתנו שאוכל אמר להם יפה אמרתם מעשה שעשו ידי וראו עיני ושכחתי מה ששמעו אזני על אחת כמה וכמה.

אָמנם, המספּר את זה המקרה חש צורך להקל קצת את הצד הקשה שיש בדבר זה, ליחס חולשה כזאת לאחד מעמודי התורה שבעל פּה, ויאמר: ולא שהיה יודע, אלא שהיה מבקש לזרז את התלמידים. אבל, בבאור זה אינו יכול להכריע את הכף כנגד פּשוטו של המעשה. ואפילו אם נרצה לקבל באור זה, על כל פּנים אָנו רואים, כי פעמים היה הרב אומר באזני תלמידיו ההפך ממה שאמר פּעם אחרת, לכונה מן הכונות, ואפשר מאד, כי קרה מקרה שאחד התלמידים, שישב אולי באחת השורות האחרונות, יצא מבית המדרש קודם שהספּיק הרב לבאר כי זה היה בכונה מיוחדה, והשמועה נקבעה בזכרונו של זה התלמיד בנוסח הזה ומסר אותה כך לאחרים כמו ששמעה הפּעם.

ועוד פּעם קרה לו לרבּן יוחנן בּן זכאי (או להלל) כמעשה הזה ושוב הודה וענה לתלמידיו באותו הלשון:

שאלו תלמידיו את רבּן יוחנן בּן זכאי פּרה במה נעשית אמר להם בבגדיהם אמרו לו למדתנו בבגדי לבן אמר להם יפה אמרתם ומעשה שעשו ידי וראו עיני ושכחתי, מה ששמעו אזני על אחת כמה וכמה.

וגם כאן באר המספּר כמו במעשה הקודם, אבל גם כאן העיקר הוא פשוטו כמשמעו.

ור' שמעון מספּר בעצמו מה שקרה כעין זה:

אמר ר' שמעון מצאתי חנינא בן גמליאל בצידון³ פסולה מטמאָה בגדים אחר פּסולה אין מטמאָה בגדים אמר לי והלא משמך אמר לי רבי אליעזר בין לפני פסולה בין לאחר פּסולה מטמאָה בגדים מפּני שהיא נידונת על שם סופה אמרתי לו לא אמרתי אלא בין אָמרתי בין לא אָמרתי נראין דברי.

כאן אָנו רואים בּו ברבּן שמעון שבּתחילה שכח כליל שאמר פּעם ההפך מה שאמר עתה וכפר בכל, אַך אחר כך נמלך ואמר שאפילו אם אמר, על כל פּנים עתה רואה הוא את הדברים שאמר עכשיו.

וכעין זה קרה גם לאחד מחכמי דורות הבאים:

אמר רבה בר חנה א“ר יוחנן מעשה ותלו את השליא בוולד עד כ”ג יום א“ל רב יוסף עד כ”ד אמרת לן (ניד' כ"ז).

וכמו כן עוד לאחר:

א“ר אחא בריה דרב עוירא א”ר יצחק מעשה ונשתהה הוולד אחר חבירו ל“ג יום א”ל רב יוסף ל"ד אמרת לן (שם).

ופעמים שכח אחד מהם, כי הוא אמר שמועה בשם פּלוני ונדמה לו אחר כך שהוא לא שמע מעולם שמועה זו עד שהזכירו חברו, כי הוא בעצמו אמרה:

אמר רב יוסף לא שמיעא לי היא שמעתא אמר ליה אבּיי את אמרת לן ניהלן והכי אמרת ניהלן⁴.

וכך א"ר יוסי בעצמו:

מיליה שמעית מן דרבי שמואל בּר יצחק הכא ולית אנא ידע מה היא (ירוש' ב“ק ד”ה).

ופעמים שבעל השמועה חזר בו מדברי עצמו ואמר אחר כך לא כמו שאָמר קודם, אך עבר בשתיקה על שנוי זה בדעתו.

כך אָמרו על ר"ע שבּבואו מזפרינה הורה לא כמו שהורה קודם:

מנין אתה אומר בגוזל את הגר ונשבע לו והלך להביא את הכסף ואת האשם ולא הספּיק להביא עד שמת שהיורשים פּטורין ת“ל מלבד איל הכפּורים. כך היה ר”ע שונה עד שלא בא לזפרינה, אבל משבּא מזפרינה אָמר אפילו נתן הכסף לאנשי משמר ומת היורשין פּטורין ואין מוצאין אחד כהן (ספרי נשא פסקה ד' ובמד"ר בקצת שנויים).

והנה, לו שמע תלמיד אחד רק מה שאָמר קודם בּואו מזפרינה ואחד רק מה שאָמר אחרי בואו מזפרינה היה כל אחד מהם אומר בשם ר"ע לא בלבד בלשון אחרת, אלא דברים סותרים למה שאומר חברו.

וכך אמרו בפירוש על רבי: מעיקרא סבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וסתמה והדר סבר אין לוקין עליו וסתמה ומשנה לא זזה ממקומה (שבו' ד.).

שמענו מכל זה, כי שנוי נוסח ושנוי דברים בלשונם של שנים המוסרים שמועה אחת בשם פּלוני אינו ראיה, כי כל אחד מהם אמר השמועה בלשון ובנוסח ובמלים שהוא בחר לו כרצונו, והעיקר שאָדם חייב לומר בלשון רבו ממש לא זז ממקומו.

ולא בלבד שדקדקו ונזהרו לאמר השמועות בלשון רבם, אלא שהיה מי שדקדק אפילו לאמר באותו האופן שאמר רבו, אם בקול רם או בלחש וכדומה:

ר' הושעיה רבה אמר לר' יודן נשייא שמעת מאביך תרנגולת מותר לטלטלה וכו' אמרה לו בלחישה א“ל למה את אומרה לי בלחישה א”ל כשם ששמעתיה בלחישה כך אני אומרה לך בלחישה (ירוש' ביצ' א' י"א).

וכל זה מפּני שהתלמיד לא הרשה לעצמו לשנות כקוצה של יו"ד מדברי בעל השמועה מפּני חשש שמא היתה לבעל השמועה כונה מיוחדה במה שהשתמש דוקא באותן המלים שהוא השתמש בהם או באותו אופן שאמר את השמועה, ומפּני שזה גם מועיל לכח הזכרון לזכר הדברים ששמע.

והסתפּק לא הסתפּקו התלמידים במה ששמעו תורת רבם בבית המדרש, אלא השתוקקו להיות בקרבת הרב כמה שאפשר יותר, כדי לראות את מעשיו וכדי לשמע גם שיחות חולין שלו. ושתי סבות היו להם לזה. האחת, והיא העיקרית, החשיבות שהיתה בעיניהם להלכה למעשה, מפּני שידעו שכל זמן שעוד לא הגיע הדבר לידי מעשה יכול הרב להורות דבר שעוד לא נתבּרר אצלו כל צרכו. והסבּה השנית היא, שכל אחד מהם רצה להדמות עד כמה שאפשר לרבו במנהגיו בכל עניני החיים ולשמוע תמיד את דבריו אולי ימלט מפּי רבּו איזה דבר חכמה, וכיוצא בזה. ובשביל זה היה כל אחד מבקש לשמש את רבו, והדבר הזה היה נקרא אצלם שמוש חכמים, שמושה של תורה, ובין שמונה וארבעים מעלות שהתורה נקנית בהן מנו שמוש חכמים, שכך אמרו: והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים בתלמוד בשמיעת האוזן בעריכת שפתים בבינת הלב בשכלות הלב באימה ביראה בענוה בשמחה בשמוש חכמים בדקדוק חברים ובפלפול התלמידים (אב' ו' ו').

וכבר אָמר אחד מגדולי החכמים של הזמן ההוא, הוא רבי שמעון בן יוחאי: גדול שמושה של תורה מלמודה, שנאמר: אלישע בּן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו, למד לא נאמר אלא יצק מים (ברכ' ז:). ורבּים מגדולי החכמים שמשו את רבּם שנים רבות. כך הגדול שבכולם, רבי עקיבא, שמש את נחום איש גם זו שתים ועשרים שנה⁵ ונחמיה העמסוני שמש את ר“ע כ”ב שנה, וכך רבי שמלאי היה שמשו של רבי⁶, ר' יעקב בר אידי שמשו של ר' יוחנן⁷, ר' אבא בר זמיננא שמשו של ר' זעירא⁸, ר' נחום שמשו של ר' אבהו⁹, ועוד. ואמר ר' יוחנן: כל המונע תלמידו מלשמשו כאילו מונע ממנו חסד (כתוב' צ"ו). זה השמוש היה פשוטו כמשמעו, כשמוש עבד לרבו, וכבר אמר ר' יהושע בן לוי בפירוש: כל מלאכות העבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו חוץ מהתרת מנעל (כתוב' צ"ו.), והיה מנהגם שהרב היה מסתמך על כתפות תלמידו שמשו¹⁰, וגם היו התלמידים נושאים את רבם על כתפותיהם, ובשעת הלכה היו נשאים ונתנים עם רבם בדבר הלכה¹¹, או שחים שיחת חולין בענין מהענינים¹². אַף היו אורבים ממש לגדולי החכמים ומסתתרים מפּניהם כדי לראותם איך הם מתנהגים כשהם בפני עצמם ומה הם מדברים, ולא היו נמנעים מלהכנס אחריהם בסתר לחדרי חדרים ולמקום של צנעה, כמו לבתי הכסאות או אפילו לתחת המטה לראות מנהגיהם ולשמוע שיחה קלה שלהם עם נשותיהם.

כך ספּר ר' עקיבא בעצמו שנכנס אחר ר' יהושע לבית הכסא לראות מנהגו שם:

אמר רבי עקיבא נכנסתי אחר רבי יהושע לראות המעשה. אמרו לו מה ראית אמר להן יושב וצידו כלפּי מערב ולא פירע עד שישב ולא ישב עד ששיפשף ולא קינח בימין אלא בשמאל.

וכששאלו בן עזאי לאמר: עד כאן העזת פּניך ברבּך, ענה לו ר' עקיבא לאמר: תורה היא וללמוד אני צריך (ברכ' ס"ב).

ואף בן עזאי בעצמו ספּר שנכנס אחר רבי עקיבא לבית הכסא, וכששאלו ר' יהודה אותה השאלה ששאל הוא את רבי עקיבא ענה גם הוא מה שענה רבי עקיבא (שם). ורב כהנא הסתתר תחת מטתו של רב בלילה כדי לדעת מנהגיו של רב בשעת תשמיש וכשגער בו רב בשביל זה ענה גם הוא אותה התשובה: תורה היא וללמוד אני צריך¹³. וכך היה ר' זעירא מסתתר בין הקפות מאחרי למטתו של ר' שמואל בּר נחמני כדי לשמוע איך הוא מתנהג בקריאת שמע לפני השנה¹⁴.

ובשעות של שמוש היו המשמשים לפני החכמים מטים את אזנם לא בלבד לדברי הלכה, אלא גם לשיחות חולין שלהם, וכל דבור ודבור שמצא בו השמש איזה דבר של חכמה, או של חדוש, או ספּור מעשה וכיוצא בזה, היה מתאמץ לקבע זאת בזכרונו, והיו מספּרים אחר כך את הדברים ששמעו. ופעמים היו השומעים לומדים מתוך שיחות חולין אלה גם דבר הלכה, ולכן אמרו: אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכין למוד (ע“ז י”ט:).

ודבר מובן מאליו הוא, שהואיל והיו למדין משיחות החולין גם הלכה, היתה חובה גמורה להזהר גם בשיחות החולין, שלא לשנות בהן אפילו מלה אחת, כי אילו היה מוסר השיחה מרשה לעצמו להכניס בדברי בעל השיחה מלה אחת משלו, לא היה אפשר לסמוך על השיחות האלה וללמוד מהם דבר. כך דקדקו בדברי ר' שמעון שאמר: משיחתו של רבן גמליאל ולא מדבריו, שרצה להשמיע בזה, ששיחת תלמידי חכמים צריכה למוד¹⁵. והנה כל הדיוק הזה יש לו מקום רק אם אין לפקפּק בדבר אם באמת אמר ר' שמעון משיחתו ולא מדבריו. והודאות הזאת היתה להם מפּני שהיה ידוע, כי לא בלבד בעצם דבר ההלכה, כי אם גם בהדברים הצדדיים נזהרו המוסרים לאמר בלשון בעל המאמר.

ואם כך דקדקו ונזהרו שלא לשנות בדברי בעל השמועה אפילו מלה אחת ולהשתמש במקומה במלה אחרת, הלא על אחת כמה וכמה שנזהרו מאד מאד שלא לשנות מלשון ללשון, שלא לאמר ארמית מה ששמעו מפּי בעל השמועה בעברית ולא עברית מה ששמעו בארמית.

הנחה זו מחויבת על פּי אומד הדעת ההגיוני במדה שאינה מנחת כל מקום לפקפּוק היותר קל. כי הלא יותר משנוי מלה יכול שנוי מלשון ללשון לתת מקום לטעות בדברי בעל השמועה וליחס לו כונה שלא עלתה על דעתו, כי מי ערב שעלה בידי מוסר השמועה לתרגם את דברי בעל השמועה ממש לפי כונתו של בעל השמועה. הלא דבר ידוע הוא לכל, כי אפילו בשתי לשונות קרובות מאד זו לזו, כמו עברית וארמית, אין כל מלה של האחת מכוונת בכל משמעותיה לזו של אחותה.

ובאמת, כל מה שאָדם מרבה לקרוא בהמקורות התלמודיים ומתעמק בהם ומאזין באוזן לשונית אל כל מאמרי החכמים המובאים בהם, לפחות בהמקורות הקדומים, המוסמכים, והם התוספתא והמשנה וגמרא של תלמוד ירושלמי ובבלי, יותר הוא בא לכלל הכרה גמורה, שאין זה סתם מקרה שדברי האחד מובאים בעברית ודברי זולתו בארמית, או שדברי חכם אחד בעצמו מובאים פּעם בעברית ופעם בארמית, כי אם שדברי כל אחד ואחד מהם מובאים באותה הלשון שהוא אמרם.

אַתה רואה אנשים שכל דבריהם, גם שיחות שלהם, מובאים בעברית ואחרים מאותו הזמן קצת דבריהם מובאים בארמית, ואנשים שחצי דבריהם בארמית, ואנשים שרוב דבריהם ארמית, ואנשים שכל דבריהם ארמית, בפרט שיחות חולין שלהם, וככל מה שאתה יורד בסדר הדורות, כך מתמעט החלק העברי ומתרבה החלק הארמי, ואיך אפשר לאמר, כי זה אינו אלא מקרה סתם? ואם אתה מוסיף להכרה זו את העיקר שחייב אָדם לאמר בלשון רבו, זו ההכרה מתהפּכת לודאות גמורה, שדברי כל אחד מהם מובאים בלשון שהוא אמרם.

זהו מה שאומד הדעת מכריח אותנו להחליט. ואַף על פּי כן, כדי שלא להניח מקום למתעקש לטעון, אביא כאן ראיות מוכיחות, כי באמת כך היה הדבר.

כבר ראינו למעלה, בענין הלשון בבית המקדש, כי דברי יוסי בן יועזר הובאו במשנה בלשון ארמית. והנה בכל מסכת עדיות, שם נקבצו עדיות שהעידו חכמים בעניני זמן ימי כנסת הגדולה אין עדות בארמית אלא זו בלבד, ואיך אפשר לאמר, כי זה היה במקרה, כי זו העדות נכתבה בארמית.

במסכת אבות הובאו מאמרי הלל, רובם בעברית ואחד או שנים מהם בארמית. על כרחנו עלינו לאמר, כי מה שהובא בארמית באמת אָמר הלל בארמית. וכך כל מסכת אָבות כתובה בעברית ופתאום, סוף פּרק ה', אחרי דבריו של יהודה בן תימא בעברית מובאים דברי בן בּג בּג בּארמית.

ולמה הובאו דבריו של בן בג בג בארמית אחרי כל הדברים הכתובים עברית? על כרחנו אָנו צריכים לאמר, כי בן בג בג אמר הדברים באמת בארמית. גם אלמלא היה מסדר המשנה בעצמו אוהב הלשון הארמית, לא היה אפשר להניח, כי המאמרים נאמרו בעברית והוא תרגמם בארמית, כי אם כן מדוע לא הוסיף לעשות כך, מדוע לא תרגם ארמית כל שאר מאמרי מסכת זו. ועל אחת כמה וכמה אחרי שדבר ידוע הוא, כי רבי לא היה רוצה בלשון הארמית, כמו שנראה זאת אחר כך, ואיך יעלה על הדעת, כי הוא נתן בארמית מאמר שנאמר בעברית?

בכל התוספתא יש עשרה מקומות בארמית. מהם ארבעה נוסחאות של שטרות בארמית, אחד – שני מכתביו של רבן גמליאל בארמית¹⁶, שני משלים בארמית של ר' יוחנן בן נורי ושל ר' יהושע, מאמר של ר' עקיבא בארמית, דברי שמואל הקטן לפני מותו בארמית, ושתי בנות הקול בבית המקדש בארמית שנזכרו למעלה, וכולם יחד, יצאו נסחאות השטרות, הם כעשרים שורה.

והנה התוספתא היא ספר גדול הכמות, במהדורה של צוקרמנדל 690 דף של 30–25 שורה בכל דף, שסך הכל הוא לכל הפּחות כעשרים אלף שורה, ובתוכם רק עשרים שורה בארמית. היעלה על הדעת לאמר, כי זה מקרה סתם שאלה עשרים השורה נכתבו בארמית, אַף על פּי שאומריהם אָמרון בּעברית? על כרחנו אָנו צריכים לאמר גם כאן, כי אלה המאמרים הובאו בארמית מפּני שבאמת כך נאמרו בארמית.

והנה בזה, שאלה המאמרים שהובאו במשנה ובתוספתא בארמית, כך באמת נאמרו בארמית, אין אחד מהחוקרים מפקפּק, והם הם המאמרים שכולם משתמשים בהם להוכיח שהיהודים דברו ארמית בזמן ההוא. אבל, הלא שני אלה הספרים כתובים מראשם ועד סופם עברית, חוץ מאלה המקומות, ולמה הביאום מסדרי שני הספרים בּארמית? מדוע לא הביאו גם אותם בּעברית? ובפרט מסדר המשנה, שהוא היה מדבר תמיד עברית ולא רצה בארמית? על כרחנו עלינו לאמר, כי אפילו רבי לא העיז לשנות לשון המאמרים שאסף מארמית לעברית, אף על פּי שכל חבורו כתוב עברית ואף על פּי שהוא בכלל לא היה רוצה בארמית, והסבה לזה מפּני העיקר: שחייב אָדם לאמר בלשון אומר גם בבחינת השפה, אם עברית או ארמית.

ובזה כבר נתברר בעצמו, שכל מה שיש במשנה ובתוספתא בעברית, כך נאמר בעברית, ובזה בטלו דברי דלמן שהטיל חשד בהספרות הרבנית שמתחלת בהמשנה ואמר שאין להביא ראיה ממנה שאותם האנשים שמדברים בה בעברית באמת כך דברו, מפּני אפשר שכל זה כתוב בּעברית אף על פּי שהאנשים האלה דבּרו לא בעברית.

ועוד יותר הדבר גלוי לעין בגמרה של שני התלמודים, הירושלמי והבבלי. בשני אלה הספרים הלשון הארמית רבה על העברית והיא בכלל השלטת שם עד שבכלל שני הספרים האלה הם כמעט ארמיים, ואין שום מקום לחשוד את מחבריהם בנטיה יתירה להלשון העברית. והנה יש בהם הרבה קטעים עבריים, שעצם טיבם מעיד לנו, שהם נאמרו בלשון שהם כתובים. ויש מקומות שארמית ועברית משמשות בהם יחד, ובהם אָנו רואים דבר ברור כשמש בצהרים, כי הם נזהרו לא לשנות את שפת הדברים ודקדקו לתתם בשפה שבה נאמרו.

ואביא כאן קצתם.

עובדא אתא קומי רבי בחד דחמתי מגלי ומכסי אמר (רבי) מפּני רשע זה ניקלקל את הכסויין (ירוש' תרומה' חג').

והנה המעשה מסופּר בארמית, ולמה הפסיק המספּר והביא את דברי רבי בעברית, אם לא מפּני שכך נאמרו ולא יכול לשנות את השפה. כההוא דאמר ר' אימי עשירים היו בחשיבות או כההוא דאמר ר' נסא כאינש ראית ביה תרי טעמין והוא מותיב חד מנהון (שם כלא' בג').

כאן מסדר הגמרא מדבר ארמית ומביא מאמרי שני אנשים ובמאמרו של ר' אימי הוא מפסיק את דבורו בארמית ומביא את מאמרו של ר' אימי בעברית, ואחר כך שב לדבריו בארמית ומביא את מאמרו של נסא בארמית. ומדוע לא הביא גם דברי ר' אימי בארמית או גם את דברי ר' נסא בעברית? מפּני שהוא מביא כל אחד מהם בלשון שנאמר.

א"ר בא בני מיישא קבילו עליהן שלא לפרוש בים הגדול אתון שאלון לרבי אמרין ליה אבותינו נהגו שלא לפרוש בים הגדול אנו מה אנו אמר להן מכיון שנהגו בהן אבותיכם איסור אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש (שם פּסח' דא).

והנה ר' בא מדבר ארמית, אלא שהדברים שלא לפרוש בים הגדול הוא אומר בעברית מפּני שזו דבר הלכה נהוגה בנוסח זה, אבל אחר כך מדבר בלשונו בארמית, ומפסיק ומביא דברי אנשי מיישא ודברי רבי בעברית.

רבי ורבי יוסי בר יהודה נחתין לעכו ואתקבלנן נבי רבי מנא אמר ליה רבי עשה לנו לפס אחד של ירק עבד ליה קופר למחר אמר ליה עשה לנו לפס אחד של ירק עבד ליה תרנגולתא אמר רבי ניכר הוא זה שהוא מפתח של שמואל (שם שבי' וד).

כאן העברית והארמית משמשות בסירוגין באופן שאי אפשר לפקפּק בסבת הדבר. המספּר מדבר ארמית, אך את דברי רבי לא יכול להביא אלא בעברית, מפּני שהוא כך אמרם, ובכל פּעם הוא שב ללשונו הארמית.

רב הונא אשכח תומרתא דחינוניתא שקלה כרכה בסודריה אתא רבה בריה א“ל מורחינא ריחא דחינינותא א”ל בני טהרה יש בך והבה ניהלים אדהכי אתא אבא בריה שקלה יהביה ניהליה א"ל בני שמחת את לבי והקהת את שיני (בבלי סוטה מ"ט.).

אתא עובדה (של ענין יבום) קומי ר' חייא בר לוא אמר לו בני האשה הזאת אינה רוצה להנשא לך דרך יבום אלא חלוץ לה עקור זיקתך ממנה ונישא לך דרך נישואיך מן דחלץ לה א"ל אין אתי משה ושמואל לא שרייה ליה (ירוש' יבמ' סוף פּרק י"ב).

ספּור המעשה בארמית ודברי רבי בעברית, שאין ספק, כי כך באמת אמרם לו בעברית, ושוב המשך הספּור בארמית וגם דברי רבי בארמית.

חד זמן היה עבר בשוקא וחמת הדא איתת סחותא חביתא וטלקת ונפלת גו רישיה ואמר דומה שהיום חברי מגריבין אותי (שם מו"ק גא).

ר' הושא רבא אזל לחד אתר חמא אבילייא בשובתא ושאל בין אמר אני איני יודע מנהג מקומכם אלא שלום עליכם כמנהג מקומינו (שם גה).

אמר ר' חנא פתוראה עילא מינאי הוה קאי בר נפחא ובעא מיני דינרא קורדינאה לשערי ביה טריפתא ובעי למיקם מקמיה ולא שבקנא אמר לי שב בני שב אין בעלי אומניות רשאין לעמד מפּני ת"ח בשעה שעסוקין במלאכתן (חול נ"ד:).

כאן מספּר שולחני ומדבר בלשונו בארמית, אבל גם הוא לא שינה שפת התלמיד חכם שדבר לו בעברית.

ספּור ארוך מענין מאד בבחינה זו הוא המעשה בר“א בר”ש:

ר“א בר”ש אשכח לההוא פרהגונא דקא תפיס גנבי א“ל היכי יכולת להו וכו' דילמא שקלית צדיקא ושבקית רשיעי א”ל ומה איעביד הרמנא דמלכא היא אמר תא אגמרך היכי תעביד וכו' (הכל בּארמית) אשתמע מילתא בי מלכא אמרו קריינא דאיגרתא איהי ליהו פרונקא אתיוה לר“א בר' שמעון וקא תפיס גנבא ואזיל שלח ליה ר' יהושע בן קרחה חומץ בן יין עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה שלח ליה קוצים אני מכלה מן הכרם שלח ליה יבוא בעל הקוצים ויכלה את קוציו יומא חד פגע ביה ההוא כובס קרייה חומץ בן יין אמר מדחציף כולי האי ש”מ רשיעא הוא אמר להו תפסוה לבתר דנח דעתיה אזל בתריה לפרוקיה ולא מצי קרי עליה שומר פּיו ולשונו שומר מצרה נפשו זקפוהו קם תותי זקיפא וקא בכי אמרו ליה רבי אל ירע בעיניך שהוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביוה"כ הניח ידו על בני מעיו אמר שישו בני מעי שישו ומה ספקות שלכם כך ודאות שלכם על אחת כמה וכמה מובטח אני בכם שאין רימה ותולעה שולטת בכם ואפי' הכי לא מייתבא דעתיה וכו' (הכל ארמית) (ב“מ פ”ג:).

חליפות בסרוגים משמוש הארמית בדברי המספּר ודברי ר“א בר”ש להפרהגונא והעברית בדברי ר' יהושע בן קרחה ור“א בר”ש אליו וחברי תלמידיו וחבריו לעצמו ושוב הארמית בדברי המספּר.

וכך עוד מעשה אחר בחליפות בסרוגים כעין זה:

דכי הוו יתבי רשב“ג ור' יהושע בן קרחה אספסלי יתבי קמייהו ר”א בר“ש ורבי אארעא מקשו ומפרקי אמרי מימיהם אנו שותים והם יושבים ע”ג קרקע עבדו להו ספסלי אסקינהו אמר להן רשב“ג פרידה אחת יש לי ביניכם ואתם מבקשים לאבדה הימני אחתיה לרבי אמר להן ר' יהושע בן קרחה מי שיש לו אב יחיה ומי שאין לו אב ימות אחתיה נמי לר”א בר“ש חלש דעתיה אמר קא חשיבתו ליה כוותי עד ההוא יומא כי הווה אמר רבי מילתא הווה מסייע ליה ר”א בר“ש מכאן ואילך כי הווה אמר רבי יש לי להשיב א”ל ר“א בר”ש כך וכך יש לך להשיב זו היא תשובתך השתא היקפתנו תשובות חבולות שאין בהן ממש חלש דעתיה דרבי אתא א“ל לאביהם אמר ליה בני אל ירע לך שהוא ארי בן ארי ואתן ארי בן שועל והיינו דא”ר שלשה ענוותנין הן ואלו הן אבא ובני בתירא ויונתן בן עוזיאל.

ר' יהודה ור' יוסי איסתפיק להו מילתא בטהרות שדרו רבנן לגבי בניה של ר' חנינא בן אנטיגונוס אזילו אמרו ליה לעיין בה אשכחיה דקא טעין טהרות אותיב רבנן מדידיה לגבייהו וקאי איהו לעיוני בה אתו אמרו ליה לר' יהודה ור' יוסי אמר להן ר' יהודה אביו של זה ביזה תלמידי חכמים אף הוא מבזה תלמידי חכמים (בכור' ל:).

ואמר ר' יעקב בר אידי אלמלי הוה ר' יוחנן באתרא דאורו בה חברותא להיתירא וכו' לאפרכיה דא"ר חנינא אמר רבי שמוטת ירך בעוף כשרה ותרנגולת היתה לו לרב חנינא שנשמטה ירך שלה והביאה לפני רבי והתירה לו ומלחה רבי חנינא והוה מורה בה הלכה לתלמידים זה התיר לי רבי זה התיר לי רבי (חול' נ"ז:).

כי הוה גמיר רבי תלת עשרי אפי הילכתא אגמריה לרבי חייא שבע מנהון לבסוף חלש רבי אהדר רבי חייא קמיה הנהו שבעה אבי דאגמריה שיתא אזדו הוה ההוא קצרא הוה שמיע ליה לר' כדהוה גריס להו אזל ר' חייא וגמר יתהון קמי קצרא ואתא ואהדר יתהון קמי ר' כד הוה חזי ליה רבי לההוא קצרא א"ל רבי אתה עשית אותי ואת חייא (נדר' מ"א.).

ההוא דאמר להו נכסיי לטוביה שכיב אתא טוביה א"ר יוחנן הרי בא טוביה (כתוב' פ"ה:).

אמר להו רב נחמן דינא הוא וכו' (בארמית) אמר לו בר שמואל אם כן נמצאת מכשילן לעתיד לבוא אמר ליה אטו כל יומא בצורתא שכיחא (שם צ"ב.).

ר' צדוק הוה ליה בוכרא רמא ליה שערי וכו' בהדי דקא אכיל איבזע שיפתיה אתא לקמיה דר' יהושע אמר ליה כלום חילקנו בין חבר לע“ה אמר לו ר' יהושע הן אתא לקמיה דר”ג א“ל חילקנו בין חבר לע”ה א"ל לא (בכור ל“ו. ברכ' כ”ז:).

ר"ל ותלמידי דרבי חנינא איקלעו לההוא פונדק וכו' (בארמית הכל) או דילמא השתא מיהא לא סלקי אמר להן ריש לקיש נשכור וכשנגיע אצל רבותינו שבדרום נשאל להן אתי ושאלו לר' אפס אמר להן יפה עשיתן ששכרתם.

בוניים בן בוניים אתא לקמיה דרבי ואמר להו פנו מקום לבן מאה מנה אתא אינש אחרינא אמר להן פּנו מקום לבן מאתים מנה (עירוב' פ"ה:).

ר“ש בר רבי ובר קפּרא הוו יתבו וקא גרסו קשיא להו שמעתא א”ל ר“ש לבר קפרא דבר זה צריך רבי א”ל בר קפרא לר“ש ומה רבי אומר בדבר זה אזל א”ל לאבוה איקפד אתא ר' חייא לאיתחבויי ליה אמר ליה עייא מי קורא לך בחוץ ידע דנקט מילתא בדעתיה.

כי אתא לקמיה דר' אמי אמר להו וכי מאחר שרבי יוחנן מלמדינו פעם ראשונה ושנייה הלכה כר' יוסי אני מה אעשה (ב“ב קמ”ח).

רבי יוסי ורבי יהודה חד אכיל דייסא באצבעתיה וחד אכיל בהוצא א“ל דאכל בהוצא לדאכל באצבעתיה עד מתי אתה מאכילנו צואתך א”ל דאכיל באצבעתיה לדאכל בהוצא עד מתי אתה מאכילנו רוקך (נדר' מ"ט:).

רבי יהודה הוה יתיב קמיה דר“ט א”ל ר"ט היום פניך צהובין אמר ליה אמש יצאו עבדיך לשדה והביאו לנו תרדים ואכלנום בלא מלח ואם אכלנום במלח כל שכן שהיו פנינו צהובים (שם).

וגם בדברי אדם אחד בעצמו פעמים שהוא מתחיל בארמית ומסיים בעברית:

אמר לך ר' מנא חדא מן תרתי לא פליט לכון אם אבילים אתם למה אכלתם בשר ושתיתם יין ואם אין אתם מתאבלין למה נטמאתם (ירוש' ברכ' נ"א).

ופעמים שהתלמיד בעצמו העיר על זה שרבו אמר הדבר פּעם בלשון עברית ופעם בלשון ארמית. כך ספּר רבה בר בר חנה על ר' אלעזר, שכשהיו הולכים אחרי ר' אלעזר לבקר חולה היה פעם מברך את החולה כשנפרד ממנו בעברית: המקום יפקדך לשלום ופעם בארמית: רחמנא ידכיריך לשלם¹⁷.

ועתה, האפשר אחרי כל המשלים האלה לפקפּק הפּקפּוק היותר קל, כי לא במקרה באו דברי החכמים במקורות התלמודיים פּעם בארמית ופעם בעברית, כי אם בכונה, מפּני שהובאו בלשון אומרם גם בבחינת השפה, מפּני העיקר הגדול שהיו זהירים בו, שחייב אָדם לאמר בלשון רבו, כמו בענין הנסחה, כך גם בענין השפה.

י. לשון חכמים; עברית בבית המדרש

מכאן ואילך הקולות של הדבור בעברית שנשמרו מהזמן ההוא הולכים הלך ורב. החלק הגדול בהם דברי חכמים, אך לא בלבד דברי משאם-ומתנם בהלכות ואגדות בבית-המדרש, אלא גם שיחות חולין שלהם במקרים מתחלפים במעשי יום יום, בשבתם בביתם ובלכתם בדרך, בשעות של שמחה וברגעים של צרה ויגון, וזהו מה שמוכיח, כי זו הלשון שבה נשמרו לנו השיחות האלו היתה באמת לשון הדברו הרגיל שלהם. ולא עוד אלא שפּעמים אָזנינו שומעות פּתאום בת-קול של שיחה בעברית מתוך העם, מפּי אנשים ונשים וטף, כל זה נשמר לנו בהמקורות התלמודיים מהזמן ההוא, ואחר כל האָמור למעלה בזה הענין אין יותר מקום לפקפּק אם באמת נאמרו כל אלה הדברים בזו הלשון בעצמה שבה הם כתובים לפנינו בהמקורות הנזכרים.

ואָנו עומדים כעת בעצם זמנה של אותה הלשון העברית, שתחלתה ראינו בספרים האחרונים של המקרא ובספר בן-סירא, ובזמן שאָנו עומדים בו עתה הגע הגיעה למרום תקפה ויפיה. בכל היותה בעיקרה אותה הלשון שדבר העם כלו בימי המלכים והנביאים השתנה השתנה עתה גונה ולבש לבשה צורה חדשה. את זו הלשון קרא אחד מחכמי הדורות הבאים, הוא רבי יוחנן, לשון חכמים, מפּני שבימיו היתה כבר באמת כמעט רק לשון חכמים בלבד. ורב העם כבר השתמש בדבור הרגיל בכל עניניו בלשון הארמית, והלשון בצורתה העתיקה שבה כתובים ספרי המקרא קראו חכמי התלמוד לשון תורה. ואחרים קראו להלשון בצורתה החדשה לשון המשנה, מפּני שהלשון בצורה זו נשמרה לנו בפרט בהמשניות המתחלפות שנשמרו לנו מהדורות ההם, ובזה השם החזיקו גם חכמי זמננו.

אבל, אם אין ספק בדבר, כי הלשון הארמית, שהיתה בזמנים ההם לשון שפּשט שמושה כמעט בכל העולם המזרחי ובכל עניני משא-ומתן, פּעלה פּעולה גדולה על הלשון העברית, ופעולה זו היתה בודאי אחת הסבות להצורה החדשה של הלשון העברית, כמו שהיא נגלית לפנינו במקורות התלמודיים של הזמן ההוא, אַף על פּי כן ההחלטה, כי זו הלשון אינה אלא תרגום הלשון הארמית, או אינה אלא לשון ארמית מעוברת, היא ממש כאלו יחליט אָדם שהלשון הגרמנית בימי הומבלד אינה לשון חיה, טבעית, אלא תרגום הלשון הצרפתית, או אינה אלא לשון צרפתית מגורמנת, מפּני שהיו בה בזמן ההוא לא בלבד הרבה מלים צרפתיות אלא מבטאים ודבורים בצרפתית הרבה היו נהוגים בה, והרבה מאד דבורים ומבטאים היו מתורגמים מצרפתית, כמו שצוחו על על זה חכמי הלשון הגרמנית בדור ההוא.

לרגע אחד נדמה, כי החורבּן השני הגדול של האומה כאלו לא נגע כלל בלשון לרעה. ציון, שדה נחרשה, ממקום המקדש שועלים יוצאים, אַך מיבנה, מברור חיל, מלוד עוד קולות הלשון בכל תקפה ויפיה עולים באָזנינו, ואולי מי שמטה קצת אזן קשבת ישמע מבין הקולות החיים האלה בת-קול מחרדת המנהמת ואומרת כי גזר-דינה של הלשון נחתמה וימי גסיסתה ממשמשים ובאים. כי כל הימים שחומת ירושלים עמדה, היא היתה גם חומה להלשון העברית בפני צרתה, הלשון הארמית, ובנפלה עם הקנאים האחרונים נפלה גם חומת הלשון העברית ואין מציל.

אבל, לעת-עתה אָנו שומעים את כל חכמי הדור הזה ושלאחריו, לא לבד נושאים ונותנים בעברית בדברי הלכה בבתי-מדרשיהם, אלא שחים שיחות חולין בעברית ביניהם ובין עצמם וגם עם עבדיהם ושפחותיהם ועם אנשים מהשוק בענינים מתחלפים מעניני החיים, ורק במקרים מעטים אָנו שומעים מהם דברים בארמית. אַך זה היוצא מן הכלל מוכיח, כי כל הנאמר בשמם בעברית, כך באמת יצא מפּיהם בעברית; והוא גם מקיים שוב מה שכבר העירותי פעמים אחדות, כי רובּם ככולם לא היו קנאים להלשון העברית, ומה שדברו עברית, זה היה לא מפּני שרצו לדבר בזה הלשון, אלא מפּני שזו היתה לשונם הטבעית, אַך בכל מקרה שבא לידם לא נמנעו מלדבר ארמית. בודאי, זה מעשה שאינו ראוי לתהלה ביותר, ורגלים לדבר, כי אלמלי היו קנאים להלשון כמו שהיו קנאים להתורה, היה גם זה מתקים בידם, ומי יודע, אולים נצלה הלשון העברית בדבור פּה מגזר-דין הכליה שכבר רחף עליה. אבל, לפחות, בדבר הזה אָנו יכולים לסתום פּיות הטוענים, כי הדבּור העברי של חכמי הדור היה דבר מלאכותי בכונה, לשם שמים.

ואולם כמו שאין ספק בדבר, כי בדור הזה עוד היתה השיחה בעברית נהוגה לא בלבד בין החכמים גם בעניני הויות העולם, אלא גם בקרב חלק גדול מהמון העם, כן ברור הדבר, כי הבגידה בהלשון הלאומית הלכה עתה הלך והתפּשט בתוך העם בפסיעות גסות כל-כך, שהדבור בעברית חדל להיות המעמד הטבעי, הרגיל של אדם בישראל, שאין בו זכות מיוחדת בו, והתחיל להיות בעיני חכמי הדור למעשה טוב, ומצוה, שהעושה אותה ראוי לשכר טוב כמו בעד שאר המצוות שאדם מישראל חיב בעשייתן לשם מצוה. את זאת אָנו שומעים מתוך מאמרו היפה של רבי מאיר שאמר, וז“ל: כל מי שקבוע בארץ-ישראל ומדבר בלשון הקדש ואוכל פּירותיו בטהרה וקורא ק”ש בבקר ובערב, יהא מבושר שבן עוה"ב הוא (ירוש' שקל' ג, ה).

ואם כך, רבי מאיר שאמר שהמדבר בלה"ק מובטח לו שהוא בן עולם הבא, אחרים מחכמי הדור ההוא על אחת כמה וכמה, שאף על פּי שדבורם הרגיל היה עוד בעברית, התרשל התרשלו מקנאה להלשון ולא עשו כלום לרחק את הסכנה אשר רחפה עליה, ובודאי היתה השעה האחרונה של חיי הלשון בדבור פּה ממהרת לבוא אלמלי קם לה מושיע בהגדול בחכמי ישראל בדורות ההם, הוא רבי יהודה, המכונה רבי סתם, מסדר המשנה, שבמעשהו הגדול בענין הלשון בביתו האריך את חיי הלשון העברית בדבור פּה לימי דור אחד.

רבי זכה לתורה וגדולה כאחת. לא בלבד שהיה גדול בתורה, אלא היה גם גדול במעמד המדיני. הוא היה נשיא בעמו ומקורב למלכות המושלת בארץ-ישראל, וכל מעשיו ומנהגיו ודבר צוואתו לבנו, כלם מעידים עליו שהיה לו חוש מדיני עמוק, ודבר טבעי הוא שהוא, כמו נחמיה בשעתו, חש כמה גדולה הסכנה להנפש הלאומית מעזיבת הלשון הלאומית, לשון האָבות, בדבור פּה, ויתן ארשת שפתים להרגש הזה במאמרו המפורסם, שקרא בו תגר על המדברים ארמית: בארץ-ישראל לשון סורסי למה או לשון הקודש או לשון יונית (סוטה מ"ט:), ואע“פּ שאין הדבר מפורש, מכל מקום אין ספק שבמה שאמר או לשה”ק או יונית, היתה כונתו שהלשון העברית תהיה לשון הדבור הרגיל ליהודים ביניהם לבין עצמם ולשון היונית למשא-ומתן עם לא-יהודים ועם המלכות.

ורבי היה נאה מקיים כמו שהיה נאה דורש וישלט את הלשון העברית בתוך ביתו שלטון גמור עם שגם אמתו לא בלבד שהיתה שומעת עברית אלא שזו היתה לשונה הרגילה ודבר דברה עברית צחה ויפה.

אבל כיון ששקע שמשו של רבי כהו פתאום בבת-אחת קרניה האחרונות של הלשון העברית בדבור פּה והלשון הסורסית התחילה נדחקת בכח עז גם אל תוך בית-המדרש, שהוא היה עד כה על כל פּנים כמעט כלו עברי.

ומסבות הענינים גרמו, שאדם גדול אחד של הדור הזה, אדם שבחריפות השכל ובמעוף הרוח היה אולי גדול מרבי עצמו, הוא, בכונה או שלא בכונה, נתן יד להפּשיעה בלשון האבות; הוא פתח לפני צרתה הסורסית שערי בית-המדרש ונתן לה להלזו כח לדחק מעט מעט את הלשון הלאומית גם ממשגבה האחרון הזה. בין כל תלמידיו של רבי לא היה אחד כל כך חריף השכל כל-כך בעל רוח שירית כאותו התלמיד הבבלי בן אחותו של ר' חייא, שנקרא אחר-כך רב – סתם. כשעלה זה התלמיד עם דודו ר' חייא מבבל ובא לבית-מדרשו של רבי, והוא עודנו רך בשנים, הסביר לו רבי פנים ויזמינהו אל שלחנו לסעודה ויושיבהו בשורות הראשונות של תלמידיו. אך לא עברו ימים מועטים וזה התלמיד הבבלי, שהיה, כמו רוב הבבלים, קנתרן, התחיל מקפּח את רבי בשאלות ותשובות חריפות, עד שהיו זקוקים של אש יוצאים מפּיו של התלמיד הבבלי לפיו של רבי¹, ולא תמוה הוא שמעט מעט נולדה טינא בלבו של רבי על התלמיד הקנתרן, וכשמת ראש הסדרה בישיבתו של רבי לא נתן רבי משרה זו להתלמיד הבבלי, אף על פּי שהוא היה ראוי לה אולי יותר מכל יתר תלמידיו. ואולם גם את נפשו של התלמיד הבּבלי נוכל להבין, כי חש עלבון ועול במעשה זה של רבי, והחליט לשוב לארץ מולדתו בבל; ורבי, שבעינו הפּקוחה ראה כי מהתלמיד הגדול הזה סכנה נשקפה לארץ-ישראל, לא נעתר להשתדלותו של ר' חייא בפניו שיתן לבן אחותו סמיכה לדין ולהורות בבבל, אַך הבבלי החריף לא נרתע לאחוריו ולא נפל לבּו בקרבּו לילך לסורא, ויכונן שם ישיבה ובגודל חכמתו וחריפותו וברחב דעתו ומעוף רוח גדלה תפארת ישיבתו מהרה מעל לישיבת בן דורו שמואל בנהרדעא ומכל קצוי בבל נהרו לישיבה החדשה מאות ומאות תלמידים, ובכח הדברים נהיתה ישיבתו של רב בבבל כעין צרה לישיבתו של רבי בארץ-ישראל.

ואם רב בעצמו עוד לבו היה נוקפו להוציא מפּיו איזה דבר נגד ארץ-ישראל, הנה הרוח ששלט בישיבתו נתגלה בתלמידו המובהק, שאמר בפרוש:

כל הדר בבבל כאלו דר בארץ-ישראל (כתוב' קי"א).

ולא התקררה עוד דעתו בזה עד שאמר עוד:

כל העולה מבּבל לארץ-ישראל עובר בּעשה (שם ק"י:).

וזה לא היה דרשה בעולם, או אפילו מאמר להלכה בלבד, אלא זה היה בכונה של הלכה למעשה למנוע את התלמידים עד כמה שאפשר מלעלות לארץ-ישראל, וכשאחד מתלמידיו של רב יהודא, הוא ר' זעירא, רצה בכל זאת לעלות לארץ-ישראל, היה מוכרח להשתמט מפּני רב יהודא, להתגנב ממנו².

ומי שהוא בקי קצת בּטבע האנושית של האָדם ראה יראה, כי רב, בּמעמד נפשי זה, לא היה עלול בּיותר לקנא קנאת הלשון של ארץ-ישראל נגד הלשון הבּבלית, והתיר את הרצועה, – ולא בלבד שכמעט כל שיחותיו, בביתו, על שלחנו, עם בּני ביתו, הם בּלשון הבּבלית, אלא גם משא ומתן בּהלכה אָנו שומעים ממנו בארמית. הן, אָמנם, בּן דורו הזקן ממנו, שמואל ירחינאי, כבר קדמו בכל זה וסח ארמית עם אריסו (ב“ק צ”ב.) וגם עם רב יהודא תלמידו (פסח' ג'), וגם בּמשא ומתן של הלכה ודברי חכמה. אבל, שמואל היה בכלל אָדם אשר רק השכל ולא הרגש היה שולט עליו והיה יותר שועה בשבילי הרקיע ובדיני ממונות וכיוצא בזה מבּדברים המסורים ללב. הוא היה בּבלי, ומעולם אולי לא שאַף אוירה של ארץ-ישראל, אבל רב היה גדול הרגש, כמו שהיה גדול השכל, רוח שירה אמתית היתה מפעמת בּקרבּו, ושלט בּמליצה העברית בּכל תוקף ועוז, ואַף על פּי כן לא עמד בּנסיון של טבע האנושית ושערי בית מדרשו נפתחו לרוחה להלשון הארמית, ובהיות שאחרי מותו של רבּי הלך הצבּור היהודי בארץ-ישראל הלוך ודל והצבּור היהודי בּבבל הלך הלוך וגדול בּכמות ואיכות, הלכה מעתה גם הלשון הארמית הלוך וגבור גם בּארץ-ישראל לא בלבד בּשוק, אלא גם בּבית המדרש, ומדור לדור יותר ויותר אָנו שומעים את קול הלשון הארמית מטרטר גם בּתוך כתלי בית המדרש, וקצו של הדבּור בּעברית הולך ומתקרב גם בּארץ-ישראל. עוד אָנו שומעים גם עתה, במשך דורות אחדים, תלמידי חכמים סחים עברית גם בּינם לבין עצמם ופעמים גם אנשים מהמון העם, ובמשא ומתן של הלכה, עצם ההלכה נאמרת על-פּי רוב בּעברית והמשא ומתן פּעמים שמתחיל בּעברית ועובר לארמית ומחליף שנית וחוזר חלילה, אַך בּכלל, השעה האחרונה קרובה.

ועוד מעט, עוד דור אחד, והלשון העברית מתה בדבּור פּה.

ד. תרגום התורה ליונית

עתה תחלפנה שנית הרבה עשרות בשנים עד שנפגש שוב קול הלשון העברית לפחות בכתב. במשך הזמן של כל אלה השנים הרבות אין לנו שום עדות, מתוך הזמן הזה, לא מפורשת ולא אפילו סתמית למעמד הלשון בין בדבור פּה או בכתב. רק ממה שנראה בדורות הבאים נוכל לדון וללמוד למפרע למעמד הדבר בזמן הזה שאנו דנים בו כעת. אבל קודם שאבוא לאלה הדורות עלי לדבר על מאורע ספרותי חשוב, שאירע במשך הזמן הזה, שאף על פּי שהוא אינו נוגע בעצם הלשון העברית, בכל זאת הוא חשוב לדברי הימים של הלשון מכמה נקודות.

זה המאורע הוא מעשה תרגום התורה ליונית.

בעקבות חילותיו של אלכסנדר מוקדון התחילו היונים להתפּשט בּמספּר פּחות או יותר רב בּכל הארצות שהוא כבש, ואתם פּשטה בכל מקום הלשון היונית ותחל להצר את צעדי הלשון הארמית ותמגר אותה מכסא מלכותה בתור לשון המסחרית של העולם, ותירש את מקומה.

גם בארץ ישראל התישבו יונים ומספּרם הלך ורב, בפרט בערי החוף, בימי מלכות בית תלמי, ואַף על פּי כן לא לשון הספרים שנתחברו בזמן הזה ומעט אחר כך ולא מעמד הלשון כמו שנמצאה בדור הבא, אינם נותנים לנו בית אחיזה לאמר, כי הלשון היונית פּעלה פעולה מסוימת על הלשון העברית. ובמדה מן המדות אפשר להחליט, כי זו המהפּכה הלשונית בעולם וגם בארץ ישראל הביאה ברכה להלשון העברית, לעת עתה לפחות. אלמלא נשארה הלשון הארמית בכחה ועוזה בכל העולם וגם בארץ ישראל, כי אז היתה בודאי התארמותה של הלשון העברית מתקדמת, הלך והתקדם הרבה יותר מהרה ובמדה עוד יותר רבה, מפּני קרבת זו הלשון להלשון העברית ומפּני הסבות הכלליות שהביאו התארמות זו, שכבר נזכרו פעמים רבות. אבל, התפּשטותה של הלשון היונית הרפּה את כחה של הלשון הארמית גם בארץ ישראל. המקורבים למלכות, כמו בני טוביה, בודאי יותר סגלו להם דעת הלשון היונית, וזו הלשון, הרחוקה כל כך מהלשון העברית, לא היתה עלולה להתגנב אל תוכם כל כך על נקלה כמו הלשון הארמית.

אבל אלכסנדריה של מצרים נעשה בזמן הזה מרכז להעולם היוני, להתרבות היונית, ולהלשון היונית, פּה נוצרה חכמת הלשון היונית, פּה התחזקה היהירות היונית בכל החוצפּה המציינת אותה מעולם, והצבורים שגרו בעיר זו נתיונו במהרה בכל דרכי החיים ובפרט בהלשון. הכל דברו יונית, וכל מי שהיה מח בקדקדו, יהי בן איזה צבור שיהיה, התאמץ לסגל לו את הלשון היונית בדבור פּה ובכתב.

ובין הצבורים מעמי הנכר היה פה בזמן הזה גם צבור יהודי. לא בבת אחת בא הצבור הזה הנה מארץ ישראל. מעט מעט, במשך הרבה מאות שנים נתקבץ ויהי לצבור מסוים. יש לנו עדות מפורשת שאחרי חורבן ירושלים באו אנשים ונשים וטף מיהודה עם ירמיהו למצרים. אַך מספּרם בודאי לא היה רב מאד, ובבואם שמה מצאו יהודים שבאו שמה קודם, כמו שאנו רואים רמזים לזה בדברי הנביאים מלפני החורבן. פּסוק אחד בפרשת שופטים (דברים י"ז, א') מרמז לנו כי מלכי ישראל היו משיבים את העם מצרימה למען הרבות להם סוס, ודברי הימים מקיימים את הדבר, כי מלכי מצרים היו שוכרים להם שכירים להצבא ממלכי ארם במספּר רב, מפּני שבני מצרים בעצמם לא היו נוטים לעבודת הצבא. אלה השכירים מארצות ארם היו רבים מאד, והשכירים מישראל ומיהודה היו לעומתם מתי מעט, וכשבאו בין השכירים הארמיים היה זה דבר טבעי והכרחי שהם התרגלו מעט מעט לדבר לשון ארמית, לשון רוב הגדול של הצבא. מעט מעט נוספו עליהם עוד ועוד יהודים, ודבר מובן הוא, שאלה הבאים החדשים לא יכלו לעמוד בעבריותם בתוך אחיהם שנהיו כבר ארמיים בלשונם, וכך נתהוו מעט מעט במצרים הדרומית צבורים של יהודים ארמיים. מאלה הצבורים של יהודים ארמיים נתגלו בזמן האחרון כתבי גומא מעיר סונה, שמאירים אור ברור על המעשה הזה של דברי הימים של ראשית הצבורים היהודים במצרים.

ברבות הימים יצאו רבים מהשכירים האלה מעבודת הצבא, ומסורה, שבעיקרה היא מיוסדה על מעשה שהיה, אומרת בפירוש, כי המלך תלמי שחרר מאה אלף יהודים שהיו שבויים בארצו.

מאלה השכירים המשוחררים נתהוו מעט מעט הצבורים בני החורין של היהודים במצרים, ואנו רואים כי ראשיתם היו כולם אנשים שכבר נהיו ארמיים בלשונם, ודבר טבעי הוא שכאשר נוספו עליהם אחר כך מעט מעט יהודים חפשים מארץ ישראל שבאו למצרים לשם מסחר וקנין, נטמעו בתוך אחיהם הארמיים ודברו גם הם ארמית.

אבל בפני כחה ועוזה של הלשון היונית בזמן שאנו עומדים בו, לא יכול הצבור היהודי הארמי לעמוד, לו גם רצה, וגם בּודאי לא רצה, כי לא מצא שום סבּה לאמץ כחו לזה, כי הלא חש וידע, כי גם הלשון הארמית אינה לשון אבותיו. ולכן התיון הצבור היהודי במהרה באלכסנדריה, ולא נשאר אצלם מהלשון הארמית אלא קצת מלים בענינים מיוחדים של היהודים, כמו שמות החגים, כהנים, וכיוצא בזה. והילדים שנולדו להם עתה לא ידעו יותר לא עברית ואף לא ארמית, זולת אותם המלים של עניני היהודים שהיו מצוים בלשון הצבור היהודי, וכשגדלו הילדים והיה צריך ללמדם לפחות מעט מתורת משה, היה צורך ללמד להם תורה יונית.

אלה המלמדים הלועזים את התורה ליונית היו אנשים מתוך זה הצבור בעצמו, וגם הם דברו את הלשון היונית שהיתה שגורה אָז בּפי הצבּור היהודי, לא הלשון היונית הספרותית, אלא הלשון היונית ההמונית, הלשון שדבר המון העם היוני שבאלכסנדריה ושנוספו בה בפי היהודים תערובות מלים מלשון הארמית לרוב הדברים היהודיים ביחוד, כמו חגי היהודים ושאר עניני היהודים.

וכך נתהווה אצל זה הצבור היהודי תרגום יוני בתחילה של התורה, ואחר כך של קצת ספרי הנביאים, ממש כמו התרגום האשכנזי אצל היהודים בארצות אשכנז והתרגום לדינו שהיה נמסר אחר כך מאיש לאיש על פּה אצל היהודים הספרדיים.

וכשקם המלך החכם תלמי, אותו תלמי, שיסד בית ספרים בּאלכסנדריה, ושמע אדות ספר תורת משה ורצה שיהיה לו בבית הספרים גם תרגום הספר הזה, קבץ את היותר חכמים בהמלמדים האלה ודרש שיכתבו לו את התרגום השגור בפיהם, ונתן להם שכרם כיד המלך. ובכל אשר התיונו היהודים האלכסנדרונים יותר כן הלכו והתנכרו להלשון העברית עד שאפילו הטובים שבהם, כמו הפילוסוף ידידיה האלכסנדרוני, לא ידע מהלשון העברית כלום, ולא למד את התורה אלא בהתרגום היוני.

אלה תולדות התרגום היוני של המקרא, שנשמר לנו על ידי הכנסת הנוצרית, והידוע בּשם: תרגום השבעים.

בתרגום זה נשאר לנו פירוש המקרא לפי מה שהיה מקובל אצל הצבור היהודי הזה איש מפּי איש מעת צאתם מארץ-ישראל. אַך דבר טבעי הוא, כי ברבות הימים נשכח אצלם הרבה דברים ותרגמו אחר כך אולי בטעות על-פּי סברה ועל-פּי קבלה משובשת. ומלבד זה, זה התרגום בודאי לא נשאר כהויתו, מידי המתרגמים היהודים, אלא ברבות הימים נשתבש ונפלו בו שבושים פּחות או יותר גדולים. את זאת אנו רואים משנויי הנוסחאות של כתבי היד של התרגום הזה. ואף על פּי כן, בודאי הוא מקור חשוב מאד לדעת מה היה הפּירוש המקובל אצל הצבור היהודי בזמן ההוא מהמלים של המקרא. זו העדות היותר קדומה שנשמרה לנו, והוא גם חשוב בענין הנסחה המסורה שלנו, שבכללו התרגום הזה מקים את אמתתה, בהיותו עדות בפני עצמה. בהרבה מקומות התרגום הזה אינו מסכים להנסחה המסורה שלנו, אַך כבר הוכיחו החכמים, כי בקצתם זו טעות סופר, ובקצתם זו טעות המתרגמים שבעצמם כבר לא הבינו את דברי הכתוב. אבל, אין ספק בדבר, שבקצת מקומות התרגום מעיד שהנסחה שהיתה בידי המתרגמים היתה משונה מהנסחה שלנו, ושהנסחה ההיא שהיתה בידיהם היא האמתית.

אודות התרגום היוני נשארו לנו שתי עדיות, העדות האחת בתלמוד, והשנית באגרת בלשון יונית המיוחסת להחקרן אריסתיאס לידידו בּילוקראטיס.

העדות התלמודית מספּרת:

מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להן על מה כנסן ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולם לדעה אחת (מגילה ט'), והמספּר הלך ומנה קצת השנויים שעשו כולם בהסכמה אחת. בתחילה התנגדו חכמי ישראל בירושלים במעשה התרגום, ואמרו כי יום שבו נתרגמה התורה יונית היה יום צרה לישראל, אך אחר כך הכשירו את התרגום היוני.

והאגרת המיוחסת לאריסתיאס מספּרת, כי דימיטריוס מן פלרום, שהיה שומר הספרים של המלך תלמי השני פילדלפי (כשלש מאות שנה לפני החורבן) יעץ לזה המלך להשיג לבית הספרים שלו תרגום יוני מספר תורת ישראל, וישמע המלך לעצתו, וישחרר מאה אלף יהודים שבויים שהיו במצרים ויתן בידו של דימיטריוס מתנה יקרה גפן זהב גדולה כך וכך משקלה למקדש אלהי ישראל וישלחנו לכהן הגדול בירושלים אלעזר בבקשה שישלח לו שנים ושבעים זקן שיתרגמו לו את תורת ישראל יונית, ויקבלהו הכהן הגדול אלעזר בכבוד וישלח אתו את שנים ושבעים הזקנים ויבואו אלכסנדריה ויקבלם המלך תלמי בכבוד ויביאם להאי פרוס ויושיבם שם בשנים ושבעים בית, ויתרגמו שם את התורה.

והנה, העדות שבמקורות היהודים מספּרת בקצרה את מעשה התרגום בדרך טבעי מאד, ויש לחשב באמת שתלמי המלך ברצונו להיות בטוח שהתרגום הוא אמתי, הושיב את המתרגמים שלקח לו כל אחד לבדו, והם בודאי תרגמו כולם מלה במלה, יען זה התרגום היה מקובל אצלם מאיש לאיש.

והאגרת של אריסתיאס, בכל פּרטי הפּרטים שלה, כל החכמים מודים עתה שהיא כולה מזויפת. כי זה הכותב שקרא עצמו אריסתיאס ואמר שהוא אחד מחצרני תלמי, אילו באמת היה כך, היה יודע כי דימיטריוס נבאש בעיני תלמי בראשית מלכותו מפּני שנחשד כי ידו היתה בקושרים על תלמי. גם כל מה שהוא מספּר על ירושלים מעיד שכותב האגרת מעולם לא היה בעיר זו ולא ראה אותה בעיניה. ולכן דעת רב החכמים היא, כי מחבר המכתב הוא איש יהודי מהצבור היהודי באלכסנדריה זמן אחרי הזמן שהוא מספּר ושהוא לשם שמים, למען הגדיל כבוד ישראל, עשה הזיוף הזה ליחס אגרת זו לפקיד חצר המלכות בעצמו, ולא רחוק הוא כי מחבר האגרת הוא אותו הפילוסוף היהודי היוני ארסטובליס, שכתב ביונית “פּירוש על התורה הקדושה” בדרך פּילוסופי ורמזי. גם הפּילוסוף היהודי ידידיה האלכסנדרוני, הוא פילון, העיד, כי על אי פרוס חוגגים בכל שנה חג לכבוד היום שבו נשלמה מלאכת התרגום היוני.

למן הרגע הראשון, אשר אנו נפגשים בדברי ימינו באנשי הגליל ובאנשי יהודה, ואחרי-כן במשך כל דברי ימינו עד גלות ישראל ויהודה כליל מעל אדמתם, ראה נראה בין שני החלקים האלה של עמנו הבדל בלשון, במדות ובתכונת הנפש ובדרכי החיים, – הבדל כל כך גדול, עמוק, עד שכמעט קשה לחשבם לבני עם אחד, שיצאו ממקור אחד.

בני אפרים נגלים לפנינו מהשעה הראשונה באמת “כבן יקיר לי ילד שעשועים”. הם בקרב שבטי ישראל אז – הצרפתים בקרב העם בימינו, בכל פרטיהם ודקדוקיהם. ילדי שעשועים אלה הם עליזי חיים, קצתם קלי דעת, אוהבים משתה ושיר, מתהדרים ביֹפי, במלבושים, מושחים עצמם בשמנים וכל מיני ריחות, רועי רוח, רודפי קדים, שטופים בתענוגי נשים, עושים בכל יום מהפכות וקשר ומרד המדינה, מורידים ומעלים מלכים בכל שתים שלש שנים, – אם לא בכל שנים שלשה ימים, – מתרגשים על נקלה, מתגדרים, מתפארים, מתהללים, אוהבים חרות, רודפים אחר כבוד מלחמה, מוכנים ומזומנים לשרוף את יפתח ואת ביתו עליו, רק בגלל אשר לא קרא גם אותם ללכת אתו למלחמה על בני עמון.

וצריך לאמר האמת: חרף כל הזעם והחמה אשר שפעו הנביאים, בפרישותם הקצונה, על ראשי “גי שמנים” כלפי ילדי השעשועים בעליזותם ובחביבותם – מושכים הם אליהם את הלב, לאהבה אותם יתר מבני יהודה, בכל רצינותם המעוננה קצת. אין ספק כי יפה היתה שעה אחת של קורת-רוח בתרצה או בשומרון מאשר בירושלם, כמו שיותר נעים עתה להעביר זמן מה בפריש מאשר בלונדון או בברלין למרות רוח כל בעלי המוסר והפרישות שבעולם.

אחרי גלות בבל נשתנה המראה כליל, אך ההבדל בין אנשי הגליל ואנשי יהודה לא נמחק, ואולי עוד התחדד. בודאי: עתה אפרים לא יקנא יתר את יהודה ויהודה לא יצר את אפרים.לעליזות, לתענוגים,לשעשועים, לכל מעשי ילדות אין מקום עתה, לא ביהודה ולא באפרים. ימי הגלות, ימי יון הרשעה, ואפילו ימי החשמונאים ומכל-שכן ימי הורדוס לא יכלו לפשט את הקמטים מעל מצח ישראל, להשיב לו ששון ילדותו. ישראל כלו נעשה איש בא בימים, כמעט זקן, וכבר השח את ראשו ומצחו נחרש תלמים.

ובכל זאת מה נשתנו אלו מאלו!

אייש יהודה נעשה “תלמיד חכם” למדן, חריף מפולפל, “מעיל פילא בקופא דמחטא”, עוסק בהויות אביי ורבא. והגלילי, הוא, התגבה, נעשה “עם הארץ” גס, מגושם, חקלאי, פלח! בני יהודה מדקדקים בלשונם, ובני הגליל – בפיהם חמור וחמר (יין) וצמר הכל אחד. ובני יהודה זחוחי הלב בלמדנותם, בחריפותם, בלשונם המדוקדק מתקלסים ב“הגליל השוטה” בבואו לירושלם למכור פרי שדהו.

ועוד פעם צריך לאמר האמת:

בכל גסותם ו“עם-הארצותם” של בני הגליל בימים האלה, – הלב נמשך אליהם בחבה פנימית, חַמָּה. יש לחשֹב כי בודאי היה יתר נעים לשבת במסבה יפה עם תלמידי חכמים ירושלמים, מדברים יפה, חריפים, מחודדים, נקיי הדעת מאשר במסבה של עמי הארץ הגלילים, תמימים, אך גסים, מדברים לשון גסה, מקלקלה. אך איזה קול נסתר, פנימי לוחש לך באזניך, כי בעמי הארץ האלה דופק לב-חם, נוזלים דמים רותחים. בבני יהודה נתחדד הראש, אך הלב, – צריך להודות, – החל להתיבש מעט: בני יהודה הם בבעלי דעת מיושבת, שקולה. הם חושבים שכר כל דבר כנגד הפסדו. בבני הגליל אמנם הראש קצת מטומטם, אך הלב, – מה הוא רענן! מה הוא מלא לח! אל תנסה להכנס אתם בוכוחים דקים, לשקול במאזנים כחם הם לעמת כחם של צבאות רומא, להבינם כי לשוא ינסו לעמוד בפניהם, כי מבוסתם תהיה שלמה; כל אלה עניני הראש, אך לב בני הגליל כבר בוער, דמם כבר רותח, ועד הטפה האחרונה שפכוהו תחת חרב הרומאים בעד חרות ארצם.

יוסף בן מתתיהו ויוחנן מגוש חלב – הנה יהודה והגליל בעת הזאת. ממילא מובן כי היו יוצאים מהכלל.

ומה הסב בהבדל הגדול הזה בין בני יהודה ובני הגליל מעולם?

גם אם אי אפשר ליחס כל תכונת עם מהעמים לפעולת האקלים, לתכונת הארץ שהעם ההוא יושב בה, אין ספק, כי באיזה מדה, פחות או יותר גדולה, יש לתכונת הארץ פעולה על יושביה. והגליל ויהודה מה משונות הנה אשה מרעותה! גם ביהודה יש מקומות יפים, גם להרי יהודה, אפילו הערומים, אפילו הזרועים סלעים, יש יפי, יש גדלות. אך הגליל באמת יפה, הכרמל באמת נהדר, עמק יזרעאל באמת מלא ברכת ד'. פה באמת ארץ זבת חלב ודבש, ארץ אשר לא יחסר כל בה. הגליל ירוקה, רעננה, – כח הצמיחה של הטבע בכל תקפו בה.

ושם בגליל יש לנו מושבות.

התפעלנה תכונות יהודה והגליל גם עתה, – מובן ברבות הימים, – פעולות מתחלפות על תכונות יושביהם כמו בימים ההם? אם נדמה את בני צפת לבני ירושלם, נמצא כמדומה איזה רמז על ההבדל – העתיד אולי לבוא – בין בני יהודה ובני הגליל בימים יבואו. כמה בדוים גמורים תמצא בבני צפת, ובבני ירושלים – אין אף אחד!

בני צפת הרבה יצר, כמדומה, קרובים להטבע מבני ירושלם.

בכל זאת יש איזה דבר הַמְצַיֵן גם את מושבות הגליל.

על כל פנים, זאת חידת העתיד, שאי אפשר לפתור עתה¹.

ירושלם, אתתל"ג לחרבן²

“השאלה האחת אשר על כלנו החובה לשאול ולהשיב היא - על דבר מצבנו המוסרי: איך נוכל לחדש ברית אחותנו כקדם, איך נפח חיים חדשים בקרב העצמות היבשות אשר החלו להפרד מן הגויה, איך נחזיק אשיות הארמון אשר קירותיו החלו להתמוטט? בדבר הזה עלינו לדבר ולכתוב ולהורות, כי בידינו היא ועתה היא עת לטעת בכרם ישראל”.

אלה הדברים אשר דבר סופרנו הנעלה, האדון סמולנסקי, בסוף ספרו “עת לטעת” (השחר שנה ט' ח“ב י”ב, דף תרל"ה).

מי אוהב עמו לעולם לו לראות את אשר עשתה לנו העת החדשה, אשר שמה נזכר כל היום, – ולא יתעורר לקול הקריאה אשר העביר סופרנו המרומם בספרותנו ואשר יקרא השכם וקרא זה שנים מספר? לב מי לא יענה, כהד הרים, על דברי סופרנו המלאים אהבת הלאום? “עת לטעת! עת לעשות!” יקרא האדון סמולנסקי, והדברים נאלצים ונמרצים יגידנו, כי אם מהר לא נמהר לעשות, אם חוש לא נחוש לטעת, ימהר יחיש ההרס מעשיו, והרס את לאמותנו, ויכלנה מעל פני האדמה.

עת לטעת! עת לעשות!

אך לא כמעשי משכילי-ברלין ולא כמפעליהם, יוסיף האדון בעל “השחר”. מפעלי משכילי-ברלין הרעו לעם רעה רבה, במשפטם כי לא עם אנחנו; הרבו הרעו לנו מכל צוררי העברים עד היום. את רגש הלאומי גרשו מלבות העברים הנשבעים לדגלם, וישימו איבה בין העברים יושבי הארצות השונות וישימו לאל תקות הגאולה “אשר אמרנו בצלה נחיה כגוים” (קאמינר, המגיד ז' תשרי התר"מ) “לבלתי יאמרו כי עם סכל העברים” (גייגר במ"ע); ועל כן לא יוסיפו בני דור החדש לדעת שפת עברית, ועל כן לא ידעוה גם רבניהם, וכי מה להם, הלא-עברים, ולשפת עברית!

אלה תולדות מעשי משכילי-ברלין וזה פרי השכלתם גם בארצות אחרות. ממזרח וממערב, מצפון ומים, מכל ארצות פזורי עמנו אשר ההשכלה הברלינית שלחה שם קרניה (לשון משכילינו) קול בוכים תשמענה אזנינו, קול אוהבי עמם הנאנחים והנאנקים על רגש הלאם כי פג מלבות בני נעורינו, על שפת עבר כי לא ידעוה, על בני דור החדש כי יתחתנו בעמים אחרים ועל צאצאיהם כי לא ידעו כי מהעברים מוצאם – וילבש האדון בעל “השחר” קנאה כמדו, ויט ידו על ההשכלה ועל מולידיה, ויראה כי משחתה בה, כי “עת לעשות ולטעת” פן תבצע ההשכלה הזאת את אשר החלה לעשות!

עת לטעת! עת לעשות!

אך מה ומה נטע? מה ומה נעשה?

רבות יחלנו לעצת סופרנו, – לשמוע מה בפיו ובמה יחשוב להושיע את עמנו, ונשיש מאד לקראת חֹברת “השחר” האחרונה לשנת ט'. אמרנו: עוד מעט וחדשות לא שערום נשמע, עוד מעט ונדע איה נפנה; קראנו את דברי האדון סמולנסקי, ונשים לב לכל אמר ולכל מלה, אך אהה! עצת סופרנו ממנו נפלאה, וידע לא נדע איך תצמיח ישועה להעם כלו…

כי הנה לא ב“שאלת היהודים” ישעה האדון בעל השחר; לא להרבות עשרם, אף לא להגדיל חירותם וזכויותיהם בארצות שונות יחשוב האדון סמולנסקי מחשבות; כל הדברים האלה לא בידינו הם, לא אנחנו נוכל הטיבם; לחזק את לאמותנו ההולכת הלך ורפה – זה חפצו! לאחד את כל העברים ברגש אחד – זאת תשוקתו! לטעת בלב כלנו התקוה להגאל בימים יוצרו, – זה כל עמלנו! ולכן יעץ “לעשות דבר גדול ונכבד אשר בו תלוי קיום ישראל ותורתו וחכמתו וכבודו ואחדותו וכחו לימים הבאים, והדבר הזה הוא – בתי ספר לרבנים דף תר”מ)

*

כל הנפלאות האלה יעשו אפוא בתי הספר לרבנים. המה יהפכו לכל העם רוח אחרת, המה יתנו לו לב העברי תחת לב עם-לועז אשר בו; המה יחזקו אשיות הארמון אשר קירותיו החלו להתמוטט; המה יפיחו רוח חיים חדשים בקרב העצמות היבשות…

הה! לו תהיה לאל ידינו לברוא בתים כאלה! לו ישמעון כל העם לקולנו ושלחו את צאצאיהם אל הבתים אשר נבנה! לו הקשיבו הנערים בלמודים אשר נלמדם אנחנו! אך ההי' יהי‘¹ כדבר הזה? מי ומי ידפקו על דלתות בתי ספר אלה? הלא רק אשר יכונו להיות רבנים, רק הם ילמדו שפת עברית, רק המה ידעו דברי ימי העברים, רק בלבם ינטע הנטע אשר יאמר האדון המו"ל את “השחר” לטעת; העם כלו לא ישנה מאשר הוא עתה; יום יום תכבה אש רגשו הלאומי; יום יום יקטן מספר היודעים שפתנו והחפצים לדעתה; והיכל יוכלו’ איפוא, הרבנים לפחת רוח חדשה בקרב העצמות האלה? הישמעו להם בני עדתם, אם יתנו להם אוזן קשבת?

רק דבר בעתו יפעול על האדם וימצא מסלות בלבבם; רק בהלוך איש לרוח בני דורו ימצא מקשיבים לקולו. לו הקדים לותר לבֹא מאתים שנה, כי אז שחת דבריו ללא הועיל ולא עשה כל תושיה; לו נגלה… להיהודים בצרפת לא מצא לו מקנאים כיום. ועתה איך נוכל לקוות כי הרבנים, אשר יטיפו דבריהם לאנשים הרחוקים מהם ברוח כרחוק מזרח ממערב, ימצאו אוזן קשבת לדבריהם ויטו את לבותם אל אשר יחפצו?

כי אמרנו: יש תקוה כי שלח ישלחו כל העברים את בניהם לבתי ספר אלה, כי למד ילמדו כל בני נעורינו שפת עברית הידעוה? הידעוה אחרי צאתם מבתי-הספר? השכח לא ישכחוה כאשר ישכחו שפת יונית ורומית אשר יבלו ימי נעוריהם בם? היבין הילד תועלת השפה הזאת? השום ישים את לבו ללמדה ולהבינה? החשב לא יחשבנה למשא כבד אשר ישימו עליו הוריו ומוריו לנחת רוח? הראה לא נראה גם עתה כדבר הזה יום יום?

רגש לאמי להעברים – הנוכל לטעת על לבות בני נעורינו? ההסכן לא יסכון הילד העברי מן ילדותו לאהוב הנוצרים וכל מנהגי חייהם ממנהגי חיי העברים? הלא שפתם שפתו, אם לא חגיהם חגו! חג פסחם וראש שנתם אם לא טובים הם לו מחג פסחנו וראש שנתנו? מה הרשם אשר יעשו חגינו בלב הילד? הינתן לו כסף לחגיגה? אם ישלח מנות להילד רעהו? או ילמדו הספור הנעים “רות” בשלשת ימי ההגבלה? כל הדברים האלה, אשר קלי ערך הם בעיני משכילינו, פעלו על לבותינו אנחנו בנוער פעולה עצומה וחזקה, פעולה אשר עד נצח לא נוכל למחותה; ולכן נאהב את עמנו; ולכן נרגיש בנפשינו כי עם אנחנו.

ובני נעורינו?…

הישיבו לנו בתי ספר לרבנים את מנהגינו אלה? היהיו הבתים האלה בצרפת, אשכנז, אנגליה וכו' חיינו אשר חיינו לפנים? ואם חיים עברים לא יהי' לנו, ואם חיי לאם לא נחיה, הנוכל לפחת חיים חדשים בהעצמות היבשות?

זה היה סלף מולידי השכלת-ברלין וסלף כל משכילינו – תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם. דתנו וחֻקיה ופרטי מנהגיה היו בעיניהם כדתי העמים האחרים.

לותר תקן וטהר את דת הנוצרים ויעמידוה על עקריה, ויגרש כל חק וכל מנהג אשר לא בדת יסודו: ויחפצו גם משכילינו לטהר את דתנו ולהעמידה על עקריה, ויערכו מלחמה את החקים והמנהגים אשר לא בדת יסודם, וחשבו כי יגדילו לעשות, כי עתה יאמרו כל העמים כלם פה אחד: רק עם חכם ונבון² הגוי הגדול הזה!!

מה נואלו החכמים האלה! מה רב עורונם!!

חיי העברי בכל משפטיהם ומנהגיהם – השונים מחיי כל העמים – היו לו גם ארצו ומולדתו; המה היו לו לחומה בצורה ביום תוכחה ונאצה; המה השכיחו את העברי בעתות מרגוע ומנוחה (אף כי מעטות היו) כי גר הנהו בארץ נכריה; בערבי שבתותיו ויוט"ביו³ בכל מנהג קל אשר נמסר לו מאבותיו, ראה העברי המרדף בלי חשך את ארצו וממלכתו. כי ידע העברי, כי בכל כנפות הארץ, בכל מקום פזורי אחיו יחוגו עתה אחיו בני עמו כמוהו, וברגש אחד נעים ונעלה התאחדו אז לבבות העם כלו. אש ידע העברי כי עם אחד הנהו, כי אחד היה הרגש אשר מלא לבב כל עברי באשר הוא!

ועתה?…

חיי העברי היו לו ארצו ומולדתו; הנוגע בם בהחפץ להתנהג כמנהגי הגוים – בוגד ופושע בארץ מולדתו יקרא. זאת לא השכילו לראות משכילינו, מאז וגם היום עוד יעצמו עיניהם ויחפצו להושיע את עמם, אשר גלה שלישית מארצו ומולדתו, מחייו ומנהגיו, אחרי אשר הרסו הם במעשיהם את הלאמות וישרשוה מאדמתה.

זאת היתה רעת השכלת-ברלין; ועל כן הרעה לנו מאד. לכל עמי אירופה לא תרע ההשכלה; הצרפתי המשכיל לא יהפוך ערף ללאמותו, לא יחדל מאהוב את עמו כי בארצו ישב, כי שפתו ידבר, כי השכלתו לאמית היא לכל משפטיה, כי על אדמת צרפת גדלה ותגמול פרייה; ואנחנו על אדמתנו לא נשב, שפתנו לא נדבר,⁴ וגם חיינו חדלו מהיות חיים עברים – כל אשר לנו לא אנחנו הולדנום, וחפץ נחפוץ “לחדש ברית אחותנו כקדם, לפחת חיים חדשים בהעצמות היבשות, לחזק אשיות הארמון אשר קירותיו החלו להתמוטט”.

לשוא! הבל כל יגיענו! עמלנו לא יעשה פרי!

ולמה איפוא נשתעשע בתקות שוא? למה נשית שקר בנפשנו ונעצם את עינינו לבלתי ראות מצבנו המוסרי הנורא במאה התשע עשרה לסה"נ (גם כי אני משכיל וכדבר אחד המשכילים אדבר). לא יחיה עם בארץ נכריה שנים רבות. רק כמהים ופטריות יגדלו מן האויר ועם רק על אדמתו יחיה. הה! תנו לנו אדמתנו, עשירינו וחפצי אשרנו! השיבו לנו שפתנו, משכילינו וסופרינו! ישבו ארצנו השוממה, וסדו שם בתי ספר ולמדו את צאצאינו בשפת עברית והניחו לנו לחיות חיים עברים!

רבו העניים והאומללים בעמנו בכל מקומות מושבותם, רבו מאד; רבו המבקשים להם עבודה ומלאכת יד להחיות נפשות בני ביתם ולא ימצאו; כעל כל הון ישמחו האנשים האלה אן תנתן להם אדמה וכל הדרוש לעבודתה. ואם בשתים שלש שנים הראשונות לא תרב אדמתם תת כחה, כי הסכן לא הסכינו בזה – ורבתה תבואתם בשנה הרביעית, ושלמה להם את שלש שנים הראשונות, ולאט לאט יסכונו לעבוד את האדמה כאשר יסכונו לכל העבודות הכבדות אשר לא למדו מנער.

העברית יושבי כוש, הפלשים, "אשר כלם עובדי אדמה ופועלים טובים מאד – יאהבו את ארץ ישראל באהבה עזה מאד וכל חמדתם לעזוב ארץ גלותם ולהאחז בארץ אבותיהם, ונקל “מאד להביא פלשים עובדי אדמה לאלפים ארצה ישראל”.

כדברים האלה כתב האדון הלוי מכוש לחברת כל ישראל חברים בשנת תרל"ח (עיין זכרונות החברה לשנה ההיא), אך איש לא שם אליהם לב, ואיש לא ישים אליהם לב גם היום, – ומה רב ערכם אם באמת ובלב תמים יש את לבנו להושיע להעם כלו! ⁵

לפי רבות ישוב כל הארץ ירב גם עשרה ואֹשר העם היושב עליה. זאת התורה אשר תורנו חכמת כלכלת המדינה. נגדילה נא ישוב ארץ-ישראל; נישב את הפלשים על האדמה הפֹריה הזאת; עובדי אדמה הם ובכח ידיהם ירבו את תבואת הארץ ובזה יגדילו גם את עשר ואשר אחיהם יושבי הערים אשר רבם אולי לא יסכנו לעבודת האדמה ויסכנו מאד להיות בעלי מלאכה, סוחרים, חכמים, וסופרים.

וברבות עשר העם – ירב חפצו להשכיל; “אם אין קמח אין תורה” – תאמר חכמת כלכלת המדינה. ההשכלה הזאת תהיה לאמית, – כי העם יחפצנה, העם ידרשנה, העם יולידנה. שפת עברית תהיה אבן־הפנה להמבנה הגדול הזה. עברית יסכון הנער העברי לדבר מיום דרכו על מפתן בית-הספר; בספרים כתובים עברית יקרא הנער את הספורים הנפלאים, ילדי הדמיון, הערֵבים לאזניו והמחקקים בלבו עמוק עמוק. אז לא תהיה שפת עברית על הנער למשא כבד, כי אהב יאהבנה, כי גם לשעשועים תהיה לו בספורי הילדים אשר תלחש באזניו. אז לא יפנה ערף לה, – גם כי יזקין לא יעזבנה, כאשר לא יעזבו בני העמים האחרים את לשונם גם אם ידעו שפות אחרות.

הגדלת ישוב ארצנו, חיים לאמים והשכלה לאמית – אלה הדברים אשר עוז להם להצמיח ישועה, לפחת חיים חדשים בהעצמות היבשות.

הבה, סופרינו ומשכילנו! נעבירה נא את הקול הזה בספרותנו! נחלץ חושים ונקרא בקול גדול ולא נסוף את הדברים האלה!

אז יראה העם ויבין כי עברים אנחנו, כי רק טובתו נדרוש; אז יתן ידיו לנו ויעזרנו בכספו ובכל אשר לו; אל נא נירא ולבנו אל ירך מכֹבד הדבר הזה! קראו נא מעל ספר דברי ימי העברים וראיתם כי הסכן הסכין העם הזה לעשות נפלאות כאלה, כי אין דבר אשר יבצר ממנו לעשותו, כי כל יכול הוא!

עת לטעת הלאמות על אדמתה!

עת לעשות! – נקרא גם אנחנו את האדון סמולנסקי.

פאריז, א' אייר התר"מ⁶

עברים אנחנו! / אליעזר בן-יהודה

עֹני עם בני ישראל במצרים היה גדול מאד; נוגשיו הכבידו עליו עלם ויעבידוהו בפרך; שרי מסים שמו עליו לענותו בסבלותיהם, וישקיעוהו בחמשים שערי טֻמאתיהם וישכיחוהו את חירותו, – וישכיחוהו כי בני חורים ולא עבדים באו מצרימה, – שכח העם הזה כל אלה ויט שכמו לסבול.

אך דברים שלשה לא שכח העם גם בימי חייו המרים האלה: את שפתו דבר, שמותיו שלא שִנה ולבושים כלבושי אבותיו לבש. נחלת אבותיו זאת היתה שמורה אתו, ולכן לא חדל מהיות “עם בני ישראל”, אף כי טֻמאת מצרים דבקה בו ותטמאהו, ועל כן מהרה ישועתו לבא ויצא מעבדות לחירות!

כי שמע אלהים את נאקת בני ישראל מפני נוגשיו וידע את מכאוביו הרבים והעצומים, ויחוש אלהים להצילם ולגאלם, ויֵּרא אל משה בלבת אש ויקרא אליו מתוך הסנה לאמר: “לכה ואשלחה אל פרעה והוצאת את עמי בני ישראל ממצרים”.

לו השכיל משה כמונו היום, כי אז ענה לאלהים הדובר אליו כדברים האלה:

“הקצר קצרה ידך, אהיה, מהושיע את עמך במצרים, ארץ מולדתם? הטה את לב פרעה לטוב והקל עֻלו מעל עמך, ונתן לו זכיות שוות את יתר אחיו המצריים, ואנכי אקרא באזניהם קול גדול לבנות להם בתי ספר, ללמוד את שפת ארצם, להסיר מעליהם את בגדיהם אשר יבדילו בינם ובין אחיהם המצריים, והיה כל עמך, אהיה, משכילים!”

אהה! בימים ההם לא זרחה שמש ההשכלה (אחת אמרתי" נשכיל אנכי!) על אופק השמים, וכל משכיל טרם יהיה בארץ. גם אדון הנביאים לא היה משכיל, ולכן אחרת ענה אל שולחו: “והן לא יאמינו לי” – קרא איש האלהים בלב נשבר “והן לא יאמינו לי ולא ישמעון לקולי!”

אל העם הזה, אל עם בני ישראל, שולחים גם אנחנו.

מי שולחנו?

אהבת הלאם.

“לכו ואשלחכם אל עמכם” – תלחש באזנינו בלבת אשה, – “דברו על לבו, עוצו עצה, דברו השכם ודבר, והושעתם את עמכם, וחייתם את העצמות היבשות, ונפחתם בהן רוח חיים, וחיו”.

רגע נטה אזן לדברים הנעימים האלה, רגע נחלום חלום נעים כי על אדמה פוריה ולא על צחיח סלע נזרע זרעינו, כי דברנו יעשו פרי, כי לא לריק נכתב, כי ישימו לדברינו לב… והנה קול דברים באזנינו, דוקרים כמדקרות חרב, ומרַכים לבנו ומרַפים ידינו. “אל תשעו בדברי שקר” – תשמענה אזנינו – “כי הן לא יאמינו לכם ולא ישמעו לקולכם”.

מדוע? מה חטאנו לעמנו כי לא יאמין לנו? מדוע יאמינו העמים האחרים לסופריהם? מדוע ישמעו לקולם? מדוע עוז לספרותיהם וספרותנו אין אונים?

יען רק לוחמים להשכלה היינו עד כה ולא לוחמים להלאומות; יען רק קול אחד שמע בעם מפינו: השכלה, השכלה! השכלה חפצנו, ויעבור עלינו מה!

הה! באכזריות חֵמה נלחמנו לההשכלה. לא חמלנו על כל, לא שמנו לב למאום: “השכלה!” – קראנו בכל גרון, – "פנו דרך, סלו המסלה, הרימו כל מכשול, כי הנה ההשכלה באה; פקחו עיניכם, עברים עורים, וראו מה נהדרה, מה יָפיה ומה רב טובה!

כה היו דברינו כל היום; בזאת מלאנו כל מכתבי עתנו, כזאת קראנו בכל פנה, על כל דבר; על כל “השאלות” אשר שאלונו אחת ענינו: ההשכלה! נשכילה, – אמרנו – ונעשיר, נשכילה – ויאהבונו כל העמים, נשכילה – ורבתה חירותנו, ורבו זכויותינו, וארכו ימי שבתנו (גלותנו!)¹ בארצות מולדתנו, נשכילה והיינו מאֻשרים בתבל!

רק זאת שמע העם מפינו וכבני עם לועז היינו בעיניו, כי את ההשכלה הזאת לא הבין, כי לא הוא הולידה. לא צרכיו חבלוה. זמורת זר ראה העם ולא פרי מטעיו. את הרגש אשר ירגישו עמי מערב אירופה אל ההשכלה הזאת, – רגש הורים אל פרי בטנם יען הם הולידוה, – הרגש הזה לא היה בלב העברים; זרה היתה להם ההשכלה וכזרה חשבוה, וכזרים היו בעיניהם גם הלוחמים לה והבאים בבריתה.

*

ועתה, היש לנו צדקה להתאונן על אשר לא יאמין העם לנו, – כי ינקם ממנו על אחת שבע ולא ישים לב לדברינו?

לא יאמינו בני-עמנו לסופריו – ולכן לא יחזיקו בידם, ועל כן עזובה ספרותנו; איש לא יאספה הביתה, איש לא יתפלל לדעת על מה יכתוב, על מה נשא דברינו, מה יעצנו, מה נהלל ומה נחלל. איש! בלתי הסופרים – הם יכתבו והם יקראו וישובו ויכתבו וישובו ויקראו! העם מרחוק יעמוד, כי יירא מגשת אל הספרות הזאת, כי לא יאמין לנו ולדברינו.

כי אמנם אשמת עורכי² מכתבי עתנו היא כי ספרותנו ירד תרד ועלה לא תעלה; כי לא כעורכי כתבי העתים להעמיס עורכי מכתבי עתנו; כי אסף יאספו אל מכתביהם מכל הבא בידם בלי בחינה ובלי בקרת, ומלאו מכתבי עתינו הבל ורעות רוח אשר יולידו הנערים-הסופרים; ומלאו דברים זרים, ומלאו שפה לועזת, בלי טעם ובלי הגיון, הלי כל רוח שפת עברית ובלי כל זכר לדקדוקה, עד כי יהיו דבריהם לזרא להקוראים היודעים שפתנו, ובלי חמדה ישובו לקרוא שנית מכתב עתי כזה; חטא יחטאו עורכי מכתבי עתנו בזה להשפה ולעמם וגם לכיסם, כי על סחורה כזאת לא ירבו הקופצים. צדק האדון “הפלאי” בדברו כזאת ב“המגיד”, אך גם הרעה הזאת מהרעה הראשונה יצאה, כי לא יאמין עמנו לסופריו, כי לא יתמוך בידיהם, ולכן מעט מאד מספר סופרינו הטובים – ויונקי שדים יורו דעה יבינו שמועה!

לא יאמין העם לסופריו, ולכן לא ישמע לקולם, ולכן לא יתמוך בידיהם, ולכן לא ישים לב לדבריהם; ועל כן כל דברינו כקול קורא במדבר: גם הרע לא ירעו, גם הטוב לא יטיבו…

*

בדם לבבי ובמיץ עורקי כתבתי את כל הדברים האלה. בלב נשבר וברוח נכערה גליתי לכם, אחי הסופרים את מחשבתי על דבר מלאכותנו אשר תשלחנו אהבת הלאם.

אך הסכנה תתן אמץ לב.

בעת רעה העת הזאת לעמנו, רעה אשר כמוה לא היתה מיום היינו לגוי; רעה נוראה נגד פני לאמותנו: הכליון ילטוש עיניו לה, ההרס החל לעשות מעשיו, על עברי פי פחת נצבנו. איומה ונוראה תהי מפלת עמנו אם לא נזהירנו, אם לא נקרא בכח: “עמדו-עמודו”!

נקרא בלי חשך: בת קולנו תשמע גם באזני העם! נרעימה רעם, נברוק ברקים, ושמע העם את הקולות, וראה את הלפידים, ושאל לנפשו: על מה יעשו הסופרים את כל אלה?

ונטה העם אזן קשבת לדברינו, וראה מה חפצנו, והבין כי עברים אנחנו, כי את לאמותנו נאהב בכל נפשנו ומאדנו, כי להושיעה ולהצילה חפצנו!!

עברים אנחנו ולהלאמות נלחם הכל כחנו!

פאריז, ז' אייר התר"מ³.

¹

כעלות איש יהודי, הבא מרחוק, ירושלימה וקָרב אל ההר אשר עליו תעמוד העיר הזאת, וראה הבית הראשון העומד מימינו – בית יפה וחֹתם העֹשר עליו – ושאל את העגלון:

למי הבית הזה?

וענהו העגלון ואמר לו: לאיש יהודי אחד.

ועלתה העגלה עוד מעט, וראה האורח כשלשים בית בנוים יחד, כלם בתי אבן, תחתיים ושניים, ושאל האורח שנית:

והבתים האלה למי הם?

וענהו העגלון כדבר הראשון ואמר לו:

גם אלה בתי יהודים ובית יעקב שמם, אשר בנתה חברת יהודים בשנים האלה.

ועברה העגלה עוד, וראה האורח עוד ועוד בתים, בתים גדולים ויפים וגנים סביב להם ובהם בתים רבים בנוים יחד, ושאל על כלם את העגלון, ושמע ממנו תשובה אחת לאמר:

בתי יהודים הם.

ואמר האורח בנפשו: הזאת היא ירושלם החרבה, שאמרו לה כלילת חרבן, והנה בתים יפים לנגד עיני וגני חמד – וכל אלה ליהודים. אין זאת כי אכן החלה העיר הזאת להתנער מערמת אשפה והיהודים הם בוניה.

ואמנם כן הדבר.

העיר ירושלם החלה להסיר מעליה מעט מעט את צעיף אלמנותה; כי ראתה כי החלו בניה לשוב אליה מעט מעט ולבנות הריסותיה – ותשמח האם הרחמניה הזאת, ותמח מעט דמעותיה מעל פניה, אף כי עוד לבה נשבר בקרבה, והנה היא מראה לבניה הבאים אליה מרחוק פנים צוהלים מעט, בראשית בֹאם, לחזק את לבבם ולאמר להם כי יש תקוה.

ואת פני ירושלים הצוהלים האלה יראה האורח בירושלם החדשה אשר בנו היהודים מחוץ לחומת העיר הישנה בשלשים השנה האחרונות. כי לפני שלשים שנה לא היה כל בנין מחוץ לחומת העיר “כי לא היה איש בוטח בחייו” (קרלוס פון ראומר בספרו על ארץ ישראל), ועל כן לא העיז איש לצאת לבדו משער העיר וחוצה, ויהי מראה המקום לפני ירושלם שמם ומעציב לב כל הקרוב אליה.

ויהי בשנת תרט“ו, ויעל השר מונטיפיורי ואשתו יהודית ירושלימה, וכסף המנוח יהודה טורה בידו, אשר השאיר הנדיב הזה אחרי מותו לעניי ירושלם, ויואל השר מונטיפיורי לעשות דבר גדול להעיר הזאת ולענייה היהודים להוציאם מן המצר, אשר היו כלואים בתוך העיר, ויאמר לבנות בתים לעניי ירושלם מחוץ לחומה ולתת להם שם גם אדמה ללמד ידיהם לעבודתה; ויקן חלקת שדה במערב ירושלם על הגבעה אשר על פני העיר ממערב לעמק הרפאים (אשר יקראו לו עתה “גי בן הנם”), ויצו לבנות קיר סביב השדה ואחר, צוה לבנות שני בתים. ויהי אחר שתי שנים, בשנת תרי”ז, ויעל השר מונטיפיורי שנית ירושלימה, ויחנך את שני הבתים הבנוים, ויצו לבנות מטחנה הסובבת ברוח – כי היו אנשים אשר אמרו כי הדבר הזה יביא תועלת רבה מאד לירושלם, כי ירד מחיר הטחינה לחצי, כי תהיה יכֹלת לטחון בריחים האלה כל הקמח הצריך לירושלם. ויבנו המטחנה וכסף הרבה מאד הוציא השר עליה, כי הביאו את כל הכלים מאנגליה, וייעד השר את שני הבתים אשר נבנו בשדהו לצרכי המטחנה ולדירת הפקיד אשר הופקד לשמור את השדה וכל אשר בו. ויצו השר להוסיף לבנות עוד בתים, ויבנו עד שנת תר"ך כארבעה ועשרים בית, ויקראו להם “משכנות שאננים”.ויהיו בתים האלה הראשונים אשר נבנו מחוץ לחומת העיר, והשר מונטיפיורי אשר היה הראשון בדורו, בין גדולי ישראל, להעלות את זכר ארץ ישראל לפניהם היה גם הראשון בדבר הזה להרים את ירושלם מערמת עפרה. אפס כי איש לא אבה לגור בבתים האלה ממגור ופחד אשר פחדו אז כל אנשי ירושלם לשבת מחוץ לחומת העיר, ויפילו גורלות – מי יצא בראשונה לדור שם, ויתן להם השר גם את הבתים למגורתם חנם ועוד שכר נתן להם בעד זה, והשכר הזה ישלח להאנשים האלה גם עתה מדי שנה בשנה.

ובשנת תרכ"ו עלה השר עוד ירושלימה ויצו להחל בבנין עוד ארבעה בתים.

ויהי כראות אנשי ירושלם, כי אך פחד שוא היה פחדם לשבת מחוץ לעיר, כי יושבי “משכנות שאננים”, שאננים באמת ושלום להם כמו להיושבים בתוך העיר, ויחלו לחשוב גם הם להרחיב את גבולם מעט מחוץ לחומה; ויתעוררו חמשה אנשים: ר' בינש סלנט ור' יואל משה ור' לייב הורביץ ור' יהושע יֶלִין ור' מיכל כהן, ויקנו חלקת שדה על הדרך ההולך ליפו, וישלמו בעד כל אמה מרֻבעת חמשה ושלשים פרוטה (ועתה זה שוה כחמישה ושלשים גרוש האמה²). ואל היתה לאל ידם לבנות בתים על האדמה אשר קנו מאין כסף, ויחפרו בור ויבנוהו, ויעמדו מבנות עוד כל בנין עד תרכ"ט. ויהי בשנה הזאת, ויספחו על חמשת האנשים הראשונים עוד שני אנשים, ר' יוסף ריבלין ור' חיים הלוי, ויקנו מהקונים הראשונים חלקת האדמה, וירבו לשלם במחיר אדמתם – כי עלה מחיר האדמה בעת המעטה הזאת פי שלשה – ויתאחדו שבעת האנשים האלה לאגודה אחת ויחלו לבנות בתים ויקראו להם “נחלת שבעה”. ואחר נמצאו אנשים אחרים אשר קנו אדמה אצל הראשונים, וירחב המקום הלך ורחב ועתה יש במקום הזה כמאתיים בית וכארבע מאות משפחה תשבנה שם.

ועד כה ועד כה ומספר היהודים, כספרדים כאשכנזים, גדל בירושלם; כי הרבו העם לבא בימים ההם, ויגדל שכר הדירה פי חמשה מאשר היה עד כה, והגויים, בעלי הבתים, הרימו ראש ויציקו ליהודים מאד. ואיש מהם לא אבה למכור את ביתו, ויגדל הלחץ בין היהודים בירושלם, ותשבנה שתים שלש משפחות בבית קטן אחד, ותרבינה המחלות בעיר מאפס אויר, ויגדל עֹני בני ישראל ומצוקתם, ותהיינה כל מחשבותיהם לצאת מן המצר למרחב, ויקראו ראשי העדה עצרות רבות להתיעץ ולמצוא עצה ותחבולה להקל עֳני העם אשר הם סובלים מיוקר הדירות. ויעל ברוח י' יוסף ריבלין רעיון גדול, אשר הביא תשועה רבה ליושבי ירושלם היהודים. כי יעץ לעשות חברה לבנות בתים לא כל איש לבדו בכספו, כי אם יתנו אנשי החברה את הכסף הצריך לבנין הבתים לכל אנשי החברה מעט מעט וקנו על כסף החברה אשר יתנו כל החברים בראשונה את האדמה, ושלמו אחרי כן מעט מעט לקֻפת החברה – ובנתה החברה הבתים מעט מעט. ותישר העצה בעיני יהודי ירושלם וביום אחד נכונה חברה ממאה איש, ויתן איש מהם שתי לירות תוגרמה בראשונה, ויקנו אדמה במאתים לירה (בעשרים פרוטה האמה) צפונה מערבה מהעיר, ותהי חובת כל חבר לתת מדי שנה בשנה שש לירות.

ובר“ח כסלו שנת תרל”ד בחרו ועד, ויבנו את מאת הבתים למאת החברים בעשר שנים, עשרה בתים בכל שנה, ויקראו להעיר הזאת מאה שערים; ועתה בעיר הזאת כמאה וחמשים בית.

ודבר בנין הבתים בחברה קנתה את לב כל אנשי ירושלם, ויואילו רבים, כעשירים כעניים, לבא בברית החברה ולבנות להם בתים, ובשנה אחת, היא שנת תרל“ה, נכונו שלש חברות חדשות לדבר הזה, ותהי החברה הראשונה חברת אנשים עשירים משלשה וחמשים איש ויקראו לה אב”ן ישראל" לפי מספר החברים; ותקנה החברה אדמה על דרך יפו, קרובה מנחלת שבעה (ששה גרוש האמה) ויחלו לבנות הבתים כמשפט הבנין במאה שערים, ויתנו החברים בראשונה איש איש חמש עשרה לירה לקנין האדמה, ולשנה נתנו שתים עשרה לירה. ועתה בעיר הזאת כששים משפחה. וחברה שנית נכונה בשנה ההיא, היא חברת “משכנות ישראל”, מאנשים אשר לא יכלו תת גם שש לירות לשנה בפעם אחת. ויהי מספר החברים בחברה הזאת בראשונה מאה וארבעים. ותהי חובתם לתת בראשונה איש איש חמש לירות לקנין האדמה ותשעה גרוש וחצי לשבוע (כארבע לירות לשנה) ויקן הועד אדמה לא רחוק מ“אבן ישראל” (נגבה מערבה, כשלשה גרוש האמה) ויחל לבנות הבתים, ויבן ארבעה וארבעים בית; ולא יכל להוסיף לבנות עוד כי היו באנשי החברה רבים אשר לא היתה לאל ידם לתת לקפת החברה כחובתם, ותהי החברה הזאת בדעה כי כל החברים נתנו כסף אם מעט ואם הרבה, ובתים לא בנו לכלם, וימכרו רבים מהחברים העניים את חלקם במחיר מצער – רק למען הציל ככל אשר יוכלו יען ראו כי לא מהרה יבנו בתים לכלם ועד כה ועד כה עליהם לשלם שכר דירה וכספם אשר נתנו לא ישא להם כל פרי, עד בֹא האדון יחיאל מיכל פינס במלאכות ועד “מזכרת משה”, וילוה להחברה מכסף הועד כדי הצריך לבנים מאה וששים בית לשלם להועד את הכסף הזה בחמש עשרה שנה מיום כלות בנין הבתים. ותקן החברה עוד אדמה למען יבנו פה שמנים בתים גם לספרדים, ועד עתה נבנו במקום הזה עוד כחמשים בית.

והחברה השלישית, היא חברת “בית-יעקב” משבעים איש, כמספר הנפשות אשר ירדו עם יעקב מצרימה, קנתה אדמה ממערב לאבן ישראל רחוק מהעיר –, כי מחיר האדמה אצל העיר עלה הרבה מאד, – אפס בגלל המרחק מהעיר לא יכלה החברה הזאת לעמוד עוד ותבא בצרה גדולה עד בא הד“ר ישראל הורביץ, ממונה לכולל הורודנה ותני עצתו כי ייקנה כולל הורודנה מהחברה כעשרה בתים לתתם לעניי הכולל הזה לדור בהם שש שנים חנם, ותֵעש עצת הד”ר ישראל הורביץ, ויקן כולל הורודנה את הבתים ויבנו ב“בית יעקב” כל צרכי ישוב, בית תפלה ותנור, ויתחזק הישוב גם במקום הזה.

בשנה ההיא כונן ר' נסים ב"ק חברה אחרת, ויקן אדמה מצפון לירושלם על דרך ההולך שכמה, ויבן שם כעשרים בית – ועוד יש להחברה הזאת אדמה הרבה, אפס מאין כסף עמדה החברה מבנות עוד.

והגביר ר' דוד ממזרטש קנה אדמה בכספו גם כן מחוץ לעיר בין “נחלת שבעה” ובין “מאה שערים”, ויבן בכספו עשרה בתים, ויבן גם בית התפלה וכל הצריך לישוב יהודים, וינדבם לעניים לדור בם חנם שש שנים, שש שנים ויקרא להבתים האלה “בית דוד” על שמו.

ועד כה ועד כה בנו גם יהודים רבים בתים גדולים ויפים מחוץ לעיר, ותהי ירושלם החדשה הזאת לעיר גדולה ויפה, ומספר בתיה כשש מאות ומספר יושביה כארבעת אלפים נפש יהודים.

ירושלים, שבט, אתתט"ו לחרבן³

א.

את אשר היתה ההשכלה למשכילינו לפנים, – היתה עתה הלאומיות לרבים מסופרינו.

מטר המהתלות הנתך על ההשכלה בשנים האחרונות והמכות הנאמנות אשר הוכתה בספרותנו הסירו את שם האלילה הזאת מפי סופרינו. תחת דברם לפנים בשם ההשכלה, ידברו עתה בשם הלאומיות וישימוה כחותם על כל אמריהם. תקוה טובה נשקפת לספרותנו, כי עוד מעט ותהי לאומית באמת. הסופרים, אשר נתנו ספר כריתות ללאומיות העברים, ימשכו מעט מעט את ידיהם גם מספרותנו, כי מה שפת עברית ומה ספרותה לאיש אשר לבבו איננו שלם עם לאומיות העברים? רוח חדשה, עזה וחזקה, נשבה בספרותנו ותפח באפה רוח חיים. כי רק רגש הלאומי, אשר החל לפעם בלב רבים מסופרינו בכל עֻזו ותקפו, נפח רוח חיים בספרותנו, רק הרגש הזה, אשר חִיָּה עמים לא מעט אחרי אמרם נואש לכל תקותיהם, חיה גם את ספרותנו בעז רוחו אשר שפך עליה ויתן לה כח ועצמה לחיות ולהאריך ימים, ויתן לה עדנת נוער אחרי בלותה. משכילינו אשר עמלו להחיות את שפת עבר ולהסיר מעם כל הלשונות את צעיף אלמנותה, עמלו גם למהר קצה. בהלחמם לה' נלחמו אתה.

כי מה שפה וספרות בלי לאומיות? התאריך ימים פה על האדמה נשמה בלי גויתה? משכילינו כחשו בלאומיות העברים ויתאמצו בכל עז להסיר הרגש הזה מלבות בני בריתם. רק להשכלה הטיפו. “יהודים אנחנו בבתי כנסיותינו, ובצאתנו משם אנשים אנחנו ככל הגויים אשר בתוכם נשב” – היה דברם כל הימים.

אף כי קנאה גדולה קנאו לשפת עברית ויקראו לבני נעורינו השכם וקרא לבל יעזבו שפת אבותיהם ולבל יבזו ליקחת שפתנו הזקנה, – הנה דבריהם אלה עלו בתהו וכל עמלם היה לריק.

“העבודה הזאת לנו?” – שאלו בצדק בני נעורינו, – “למה נעבוד את השפה הזאת וספרותה? מה תתן ומה תוסיף לנו? היכול לא נוכל להיות ישראלים גם בלי דעת שפת עברית? הידָעה אדאלף קרמיע? הידעוה הרבנים החדשים? ומדוע אפוא תשבחו ותפארו ותרוממו ותקדישו את שם קרעמיע? מדוע לא נלך בדרכיו…”?

ומה יכלו המשכילים לענות? כמה יכלו הַקהות את שם בני נעורינו? “אך צדקו בני הנעורים” – אמרו המשכילים בנפשם. “אשמת אבותינו היא אשר למדונו השפה הזאת, אשר לא תועילנו עד מה. לו חכמנו גם אנחנו בנעורינו כמוהם היום, לוא ידענו אז להלוך נגד רוח החיים, כי עתה לא עבדנו את השפה הזאת אשר גם עושר גם כבוד לא תתן לנו”.

הלא תגידו המשכילים, אם לא אמת דברתי, אם טפלתי עליכם שקר אשר לא דברתם ולא עלה על לבכם? ואיך תחיה ספרות, אשר כאלה מחשְבות סופריה? היעמיקו דבריה לחדור בלבות קוראיה? היוכלו סופרים כאלה להביע דברים חיים ממקור לבם ולהחיות נפש קוראיהם בם ובלבבם חורב וציה אין ליח בו? ועל כן היתה ספרותינו בעיני רבים למשחק ילדים; על כן היתה חרבה ושוממה, ורוח קרה כצנת השלג נשבה מקרבה – כמבית אשר ימים רבים לא ישב בו איש; על כן נאחזו בה שועלים קטנים מחבלים טעם השפה והוד יפיה;

עד אשר נראה אור חדש על חוג שמי ספרותנו וישנה את פניה פעם אחת פתאום, וזרם דברים חיים פרץ מפי סופרינו; רגש הלאומי הוציא מלבבם דברים לוהטים כאש, ומי האיש אשר יסכיל לשאלתנו עתה למה נחזיק בשפה הזאת וספרותה? מה לאומיות בלי שפה וספרות לאומית? היחיה גוי בלי נשמתו? הילחם עם ללאומיותו בלתי אם בשפתו הלאומית?

אך עוד עול-ימים רעיון הלאומיות בספרותנו, ואויבים רבים לו מקצה מזה ומקצה מזה. ההשכלה עשה תעשה מעשיה באמונה. מפני קרני אורה יכהה רגש הלאומי בלבות העברים בכל מקומות פזוריהם, – ובמה נצעוד בעד הרעה הזאת? במה נחזק את אשיות הבנין אשר עוד מעט ויפול למשואות נצח? מי מבעלי הלאומיות אשר לא ישאל לנפשו כדבר הזה? אך לשוא נחכה עצה מפיהם: לשוא נחפש בדבריהם דברים ברורים אשר יגידונו באר היטב מה עצתם ומה חפצם; את שם הלאומית ישאו תמיד על שפתותיהם ויחשבו כי כדבר הזה בלבדו יצאו ידי חובת סופר לאומי!

ישאוני נא סופרי הלאומיות אם נגעתי בכבודם בדברי אלה. בשמחת לב ישבתי מדי פעם בפעם לקרוא את דבריהם, וברגש אהבת בני דעה אחת ספגתי דבריהם כספוג, ותוגה עמוקה מלאה כל חדרי נפשי מדי כלותי לקרוא. אך אחת נחמני ביגוני: “המשך יבא” – אמרתי לנפשי, – “ושם אמצא את אשר אבקש”. אך אהה! כלו כל “ההמשכים” ועצה ותושיה לא מצאתי!

בדברים קשים כגידים הוכיחו אחדים מסופרי הלאומיות את עשירי העברים ויוריקו עליהם שפע תוכחתם על כי ילכו בשרירות לבם ואחרי חזות עיניהם; על פזרם כספם על בתי תיאטראות ושרותיהם; על אשר לא ידאגו לבניהם העוזבים את עמנו והבוזים לכל סגולת העברים ולכל יקרת תפארתנו. “שחתם דרככם” – קראו סופרינו אלה למו – “כי עזבתם תורה ושפת עברית לא תדעו. דברי ימינו כספר החתום לכם! הטיבו דרככם בית ישראל! שובו לתורה ולתושיה! למדו את בניכם עברית. למדום דברי ימי עמם; למדו תורת ה' תמימה בסדר נכון וישר; השכילו אך בהשכלה צרופה ולא בהשכלה רמיה”… ומי לא יראה כי טובים ונכבדים הם לתפארת המה לאומרם, כי יעידו על עז אהבתו לעמו ועל טהר נפשו ולבבו?

טובים ויפים הדברים, ולבבנו חם בקרבנו מדי קראנום; אך היכול נוכל, – לו גם חפצנו, – להטיב דרכנו? היש לאל ידינו עתה ללכת בדרך אשר נבחר אנחנו לנו?

הימים, אשר יכולנו אנחנו העברים ללכת בדרך אשר בחרנו אנחנו לנו, – הימים הטובים והמאושרים ההם חלפו עברו להם, ומי יודע מתי ישובו לנו? למן היום אשר החילונו להפיל הקיר המבדיל בינינו ובין אחינו הנוצרים חדלנו מלכת בדרך מיוחדת. בדרכי העמים אשר ביניהם נפזרנו נלך על כרחנו, ואין לאל ידינו לפנות ימין ושמאל. על כרחנו אנחנו משכילים, כי משכילים העמים אשר בארצותיהם נשב. על כרחנו נעשה כמעשיהם, על כרחנו נדבר בשפתם, על כרחנו נתנהג כמנהגיהם. חוקת הטבע היא, כי המה הרבים ואנחנו המעטים; המה הים ואנחנו הטפה! וההשכלה הזאת אשר אמרתים כי רמיה היא, – לא אנחנו ילדנוה, לא קורות עמנו חִבלוה; לא על ארצנו צמחה אף לא על אדמתנו גמלה פריה, ולמה איפה נתמה על אשר עשתה באושים? השכלת העמים היא, ואין לנו ידים לבחור לנו השכלה אחרת אשר לא כהשכלתם; ולמה ניגע, לבלי הועיל, לברוא לנו השכלה צרופה?

“למדו את בניכם שפת עברית” – יקראו סופרי הלאומיות: טובה ורצויה מחשבתם, אך חסרי אונים אנחנו לעשות כזאת, כי לא כל אשר יחפצו ההורים יעשו הבנים. בני הנעורים לא ישמעו לקולנו ללמוד שפת עברית ולהחזיק בה כאשר לא שמענו אנחנו בקול אבותינו לבלתי לכת אחרי נביאי ההשכלה. המקום והזמן ימשלו באדם ממשל רב וידריכוהו בדרך ילך. בימינו ובארצות מושבותינו כל עמלנו ללמד את בני נעורינו עברית לא יצלח. שפה מתה היא לבני דור החדש, ולא טובה היא להם משפת יונית או רומית. וכאשר יעזבו התלמידים את השפות האלה אחרי צאתם מבית המדרש, ככה יעזוב הנער העברי את שפת עברית; עזוב יעזבנה ויתאונן על אבותיו על אשר הוגיעוהו בשפה הזאת אשר לא תועילנו עד מה. יעמדו נא משכילינו, סופרינו וחכמינו; יעמדו נא כל אלה אשר בנים להם ואשר נסו ללמד את בניהם אלה עברית – יעמדו נא ויעידו בי אם לא כדברי כן הוא! למי ממשכילינו וחכמינו בנים היודעים שפת עברית והמחזיקים בבריתה? יעיד נא החכם ש“ז אם לא עמל לשוא ללמד את בנין השנים שפתנו ולטעת אהבת לאומיותנו בלבבם! כנכרים העברית להם. נכריה להם שפתנו וכל אשר לנו. ומי כהחכם ז' אוהב את עמו ושפתו וחכמתו?! יעיד נא החכם יוסף הלוי, אם לא ענוהו תלמידי בית הספר לבני קדם¹ אשר לחברת כי”ח בפריז, כי כל צורך אין להם בשפת עברית “כי יכול אדם להיות ישראלי גם בלתה.” – ורוח היהדות תשורר בבית הזה בעצם תקפו: הדירעקטור² יעיר למוסר את אזן תלמידיו יום יום ויזכירם כי יהודים הם, כי עליהם לאהוב את עמם, לאהוב את שפתנו וחכמתנו, כי רק למען הדבר הזה תטיב אתם חברת כי"ח, – ומה פריו?

אם אין את לבבנו להשיא את נפשותינו ונפשות קוראי דברינו בשוא, עלינו להודות כי בדברים כאלה לא יושע העם –, אף כי טובים ונכבדים הם, – וכי לא כל הנושא שם הלאומיות על שפתיו לאומי הוא. שלשה דברים חרותים באותיות של אש על דגל הלאומיות: ארץ, שפה לאומית, והשכלה לאומית – –

ואיש כי יכחש באחד מהם כופר בעקר הלאומיות הוא!

נניחה לעשירינו! יענגו את בשרם ככל אשר לאל ידם; ירבו להם נשים ופלגשים כטוב בעיניהם – לא על זאת עלינו לשית עתה לב; לא לנו להגיד להם חובתם לאלקים; יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו! יבאו בעלי המוסר ויקראו להם ספר ראשית חכמה מהחל עד כלה. אף אם לא לעורר קינה על שפת עברית כי תלך הלך ודלה, כי לא עת דמעות עתה לנו – כי אם עת לעשות!

אשרי העם השומע בקול סופריו; אך אוי לו לעם המבקש עצה מפי סופריו – ואין.

גדול כים שברך גם את בת עמי, כי סופריך ירפאו את מכתך האנושה על נקלה וישאו לך משאות שוא ומדוחים! במה אנחמך בת עמי, ומה אדבר על לבתך האמולה? איפה אקח דברים ולבי נקרע לקרעים בהגותי בך ובקראי את דברי סופריך! איך אמחה דמעה מעל פניך ועיני-מקור דמעה, ודמעותי רותחות כדם! אהבתיך, הבת יהודה! אהבתיך בכל נפשי ובכל מאדי! ואיך לא אבכה על שברך, ואיל לא יהמה לבי על פידך! העוד לא נרצה עונך, העוד לא מלא צבאך, העוד לא לקחת מיד אויביך שבע בכל חטאיך?!

אהה! מה גדול שברך, בת עמי, ומי ירפא לך!

אך כמעט שכחתי את אשר אמרתי – כי לא עת דמעות עתה: כפרץ מים פרצו אנחותי אלה מלבי ויכול אל יכולתי לעצור בעדם. צעקת בן היא, הרואה בלטוש מלאך המות את חרבו ויעופפנה על אמו האהובה לו. אולם ידעתי גם ידעתי כי גם בזאת לא יושע הלאום; גם בכי ואנחה, כתוכחת מוסר, הועיל לא יועילו. אך רגע אם יכנע איש מפני רגשי לבבו ההומים ויפלג לשטפם כי עז תעלה. יקל משאם מעליו והעיק לא יעיקוהו עוד והיתה אז לאל ידו לשית את חוקי ההגיון למשקלת לרעיוניו ולדבריו.

ב.

עת רצון עתה באייראפא: כל עם ועם, כקטון כגדול, מתעורר מתרדמתו ברוח לאומיותו.

מדוע נחשה אנחנו? על מה נחכה? אל מי נקוה? אם אין אנו לנו מי לנו? אם נדבר, אם נרים קול אולי ישמע קולנו באזני מושלינו וגדולינו? כסף לא יחסר לעם ישראל בחפצו לעשות דבר גדול כזה. כשנה וחצי עברו למן היום אשר אחזתי עט סופרים בראשונה. האדון אשכנזי בא אז לפריז למען דבר עם קרמי' ז“ל על דבר קנית אדמה לאחבנ”י בארץ רוססיא. את הדבר הזה שמתי ליסוד מאמרי אז להעיר את בני עמנו גם על ישוב ארץ-ישראל. הלא יגידו כל התרים החדשים פה אחד, כי גם ארץ ישראל פוריה היא, כי יכול תוכל להעניק את עובדיה בשפע רב, כי חוננה מאת הטבע בכל הוד והדר מרהיבי עין ומרחיבי לב, וכי לולא חסרה ידים עובדות כי עתה היתה המאושרה בארצות; ומדוע נשא עינינו אל ארצות אחרות,וארץ אבותינו אבלה ושוממה, ולא תתן דודיה לאיש עד בא יבאו בניה לתוכה?

ימים עברו וחדשים חלפו; רבות דברו בספרותנו על כל הנעשה בתבל; על ספרי ליוטוסטנסקי, אשר לא ידעו לנו עד מה – הרבו דברים כחול ימים, אך על דברי בענין ההוא תשובה לא מצאתי. מדוע? האמנם איננה כדי להשיב עליה? ועתה ­­­– אחרי אשר רבות חשבתי וקראתי, אחרי אשר דרשתי, חקרתי ושאלתי, – אומר בפה מלא ובלב בטוח כי איש לא יכזיבני, כי טובה גם אדמת ארץ ישראל לעבודה וליהנות מטובה, – ומה גם לעובדי אדמה יהודים.

לא על נקלה אמרתי אז כי טובה האדמה וכי יכל תוכל להעניק את עובדיה בשפע רב, אף כי כן יחשוב האדון “שוחר תושיה”. ספרי תרים רבים קראתי אשר תרו את הארץ הזאת בלי מחשבה זרה, ושמות אחדים מהם קראתי במאמרי ההוא. ההיתה לאל ידי להעתיק כל דבריהם – והספרים האלה נמצאים בכל ארצות אייראפא – ולמה, חשבתי, אגבב על הקוראים דברים רק למען הגדיל מאמרי? ומי לנו נאמן מרענאן, זה רענאן האיש השמח על כל עקיצה שהוא יכול לעקוץ את העברים כעל כל הון, המהלל את אדמת ארץ הגליל במקומות רבים בספרו “חיי ישו”? וגם אדמת ארץ יהודה, הרעה בנפות ארץ ישראל, טובה מאד לעבודת הגפן והתאנה. האדמה סביב לזיר אליהו הקדוש (בנגב ירושלים) אחוזת היונים היא אשר קנו במקום הזה זה שנים מספר, – נטעו בה גפנים, תאנים ועוד עצי פרי כאלה, עשרם הולך הלך וגדול ומספרם יירב מיום ליום. (Guérun, Judee, I, 241) והשרון? והשפלה? והגנים הנפלאים סביב רמלה? המקום הזה באמת פורה מאד מאד; בו שדות מלאים cactus (לא ידעתי שמם בעברית³) ותאנים ותמרים. לפנים רחבה עבודה האדמה במקום הזה מאשר היא עתה, כי בורות רבים עזובים נמצאים בשדות. אך גם בנקום הזה, כמו בכל מקום בארץ הזאת, האדמה תחסר ידים, ומתי מעט העובדים חסרים מגן ועזרה (שם מ"ח); וסביבות בית לחם? (שם קכ"ו) שפועי ההרים בעמק צאטאף (לא רחוק מירושלים, כדרך שלש שעות ימה) נטועים כרמים. השם הטוב אשר ליין המקום הזה ראוי לו בצדק (שם חלק ב' דף ה'). העמק המשתרע לרגלי הגבעה בית-אל-גמל (עיר גנים, לא רחוקה מהעיר ירמות) פורה מאד (שם כ"ו). כדרך שתי שעות מתמנה (תבנה בערבית) תחול ואד (נחל) שראט (נחל הפלשתים. הנחל הזה ילפת דרך עמק ירק [–]⁴ ויפה ופרה מאד (d’une admiralbe fertilité) והמשתרע עד הים הגדול. בכל אשר אשלח מבט עיני לא אראה כי אם שדות דגן וחטה, עשב ופרחים (שם ל"א ב'). ועתה נקח נא את מפת ארץ יהודה ונשים עינינו על מקומות האלה אשר זכרתי בשמם ונראה כי אדמת ארץ יהודה כלה (יצא לשון הארץ הנקראת מדבר יהודה במזרחית דרומית) טובה מאד מאד, וכי באמת היא “ארץ חטים ושעורה, גפן תאנה ורמון, ארץ אשר לא יחסר כל בה” כי גם תפוחי זהב, לוז, בטנים ושקדים, גם צמר גפן גם טאבק ימצאו בה. ביפו נותנים כחמשה עשר תפוחי זהב בעד פיאסטר אחד (ככ"ב סנטים אן כשש קפיקות) (גרין חלק א' י"א). מימי מלחמת אמריקה האחרונה רחבה עבודת צמר-הגפן במקומות רבים בארץ ישראל, למשל בבקעת הפלשתים (שם חלק ב' כ"ג). זיתי ארץ ישראל טובים גם עתה מזיתי פרובנציה, אך השמן לא טוב בארץ הזאת (ר“ש מונק, פאלסטין כ”ד).

כמעט כל הסופרים אשר חקרו מה היה מספר יושבי הארץ הזאת לפנים – הסכימו פה אחד כי מספרם היה כחמש מאות רבוא איש. בימי טיטוס הרשע, אחרי המלחמות הנוראות והצרות הרבות אשר עברו על הארץ, היה מספר יושביה כארבע מאות רבוא איש. ירושת עולי מצרים היתה קטנה מירושת עולי בבל, כי בימי ממלכת חשמונאים רחבו גבולות הארץ, ותהי גם ארץ פלשתים ימה, ארץ עמון ומואב קדמה וארץ אדום נגבה נחלה להעברים. הירושה הראשונה היתה קטנה; מספר יושביה היה גדול מאד בערכם אל הארץ; ובכל זאת לא הביאו העברים אל ארצם מחוץ לארץ כי אם זהב וכסף. תבואת ארצם מצאה להם, ועוד סחרו את צור ויתנו מערבה בחטי מנית ופנג ודבש ושמן וצרי (יחזקאל כ“ז י”ז).

ברוח נדיבה העניקה הטבע מטובה להארץ הזאת. על ראשי ההרים ינוח שלג עולמים; מזג האויר התיכון במקומות האלה מעלה אחת למטה מהאפס; על הגבעות מחמש עשרה עד עשרים מעלות למעלה מאפס; בעמקים על יד שפת הים מעשרים עד עשרים מעלות ואחת; בעמק הירדן מעשרים ואחת עד עשרים ושלש. אקלימי ארצות שונות נמצא פה. מזג האויר התיכון לכל הארץ הזאת,מונה עשרה מעלה, ובצדק נוכל לקרא לה “איטאליאה המזרחית”, כי יפה ונעימה היא כאיטליאה⁵.

ומי האיש אשר יכזיבני לאמר כי לא טובה היא לעבודת האדמה? מי לא יודה כי ארץ כזאת תוכל להעניק עובדיה בשפע רב?

ולעובדי אדמה יהודים מה טוב מארץ גפן! הנה עוד לא הסכינו היהודים לעבוד את האדמה, ועל כן טוב טוב להם להתמכר לעבודת הגפן אשר עבודתו קלה ומעטה מעבודת שדות דגן וחטה. הגפן היא הטובה במתנות הטבע. בכל תבואות אדמה אין דבר אשר ישוה לו. על כרם קטון יחיה איש ובני ביתו ושדה דגן הגדול ממנו פי שנים לא ימצא להם. הגפן לא ישלול מהאדמה את כחה כדגן. את הדבר הזה יגידונו כל חכמי הטבע אשר העמיקו לחקור בזה.⁶

אך דבר אחד נותן באמת פתחון פה לאויבי ארצנו: חובות הארץ, תרומה, מעשר ושביעית, יגרעו מתבואת עובד האדמה היהודי בארץ ישראל, וכדבר הזה ירע גורלו מגורל עובד האדמה בחוץ לארץ. לא לנו הסופרים לחרוץ משפט בדבר הזה. על הרבנים אשר התורה אומנתם; על הרבנים אשר עיני כל ישראל נשואות אליהם; על הרבנים האוהבים את עמם כתורתם – עליהם לחות דעתם ולהעמיק חקר בשאלה הזאת. תלמידיהם אנחנו בדבר הזה; לקול דבריהם המיוסדים על התורה נשמע. אהבתם לעמם תורם הדרך ילכו בה להקל מעל עניי היהודים את משא המעשרות. לא לעבור על מצות התורה והתלמוד חפצנו; את ההלכה נחפוץ לשית לאבן הפנה לכל מעשינו. אך אז ביד הרבנים להערים ולהתקין תקנה בדבר שאין הצבור יכול לעמוד בו. כח ביד הרבנים לעבור אף על הדבר מן התורה אם השעה צריכה לזה, ותרומות ומעשרות בזמן הזה רק מדבריהם! הלא התקין הלל הזקן פרוסבול! הלא התקינו החכמים מכירת חמץ! ומדוע לא יתקינו הרבנים עתה מכירת האדמה לגוי? ארץ ישראל בזמם הזה כמו סוריא בזמן הבית, ו“הקונה פירות מן הגוי בסוריא בין תלושין בין מחוברים אפי' קודם שהגיעו לעונת המעשרות אע”פ שמירחן ישראל הואיל ואינו מקרקע שלו פטור" (רמב“ם, הלכות תרומות פרק א' ט”ו). כי בזמן הזה אין לנו לאמר, “אין קנין לעכו”ם בארץ ישראל" אחרי שחובות הארץ רק מדרבנן ובמילתא דרבנן לא אמרינן אין קנין (כסף משנה שם י“ג, בשם הר”י קורקוס).

חובות הארץ חוקים מדיניים הם; העובר עליהם בזדון חוטא הוא, ובוגד ופושע בחוקי ארצו יֵאמר לו. אך ביד הרבנים לעשות תקנות לפי צרך השעה. את הכח הזה נתנה להם התורה; עת לעשות לה' – הפרו תורה! ומתי היתה עת לעשות לה' כאשר היא עתה?

הרבנים! הביטו וראו – מי זאת הנצבת לפניכם עטופה שחורים, פניה חורו, עצמותיה תרחפנה, שפתיה נעות והיא נֹטה לנפול? הלא תכירוה: בת עמכם היא ההולכת למות; המתנפלת לרגליכם ולוחכת עפרן, המפרשת כפיה אליכם ומבקשת מעט צרי למכתה האנושה אולי ירפא לה! הלא תחושו רבנים לעזרתה! הלא תמהרו לעזרתכם אתם, כי בנפלה תפלו גם אתם למשאות נצח! הרבנים! שימו לב: התורה חבה על כספם של ישראל. בזמן הבית היו כהנים ולויים; חלק לא היה להם בארץ והתרומות והמעשרות היו חלקם; אך עתה הכהנים והלויים אים? כהן גם אני ככל הכהנים אחי: אך היש לנו ספרי היחס? הידענו באמת כי כהנים אנחנו? ואיך נאכל את התרומות והמעשרות? הרבנים! עשו כאשר תורכם חכמתכם ואהבת עמכם! חוסו נא על כספם של עניים החפצים לעבוד ולשמור את ארצנו הקדושה, החרבה והשוממת והמתאבלת על בניה כי אינם! עשו והייתם גם אתם לברכה בפי עמכם עד העולם! ⁷

עֹני היהודים בארצות אחרות גדול מאד; אך רב ממנו עֹני היהודים יושבי ארץ ישראל. הבה נעביר את העודף מבני עמנו בארצות אחרות לארץ ישראל. בדבר הזה נעזור לשניהם, כי ברבות מספר יושבי ארץ ישראל ירב גם עשרה ועושר העם היושב בה. האנשים היושבים בה עתה, האוכלים לחם עצלות, ההולכים בטל כל היום והתוקעים בשופרות להחרים את פלוני המשכיל,– האנשים האלה ישלחו במסחר ידיהם ובמסחרם יעזרו להעניים עובדי האדמה. הארץ הנשמה הזאת, המבקשת עתה עזר מאחרים, תשביע אז את יושביה מתבואתה, וחדלו היהודים לשלוח כסף רב מדי שנה בשנה ליושבי הארץ הקדושה.

לדבר הגדול הזה דרוש כסף רב… אך עוד הפעם אשנה אשר אמרתי, – כי לישראל לא יחסר כסף בחפצו לעשות זאת. החברות השונות אשר נוסדו עתה לקנות אדמה לאחב"י באמעריקא וכו', לא תעשינה תושיה כי הכסף אשר לכל אחת מהן לא ימצא לה; אך בהקבץ כל הכסף יחד, בהוסד חברה אחת גדולה אשר כל העברים כלם יעזרוה, – אז נראה נפלאות! כימי ארץ בבל נראה היהודים נאספים אל ארצם מכל קצוות פזוריהם; בבכי יבאו וברנה ישאו אלֻמות שדותיהם ואשכולות גפניהם. ביום ההוא יאמר לירושלם: אל תיראי ציון! אך תרפינה ידיך!! –

ג.

שפת עברית היא שפתנו הלאומית. על כל מלה, על כל אות, על כל נקודה מנקדותיה שופכו דמי אבותינו כמים ומבחר בניהם הוצאו להורג. מספר מלותיה היו הקרבנות אשר הקרבנו על מזבחה. היא הסגולה היקרה והנשארה לנו מכל מחמדינו ותפארתנו בימי קדם, – הנעזבנה אנחנו? הנוסיף חטא על פשע אבותינו לתת את מלאך המות לנגוע בה?

חטא חטאו אבותינו בהחליפם את שפתנו בשפות זרות, אך בגלל דמם ודם בניהם תסלח להם חטאתם זאת, ואנחנו במה נצטדק? התאריך שפתנו וספרותנו ימים אם לא נשימה בפי צאצאינו, אם לא נחינה, אם לא נעשינה לשפה מדֻברת? ואיך נצליח לעשותה שפה מדֻברת בלתי אם בעשותנו אותה לשפת החנוך בבתי הספר?

לא באייראפא, אף לא באחת ארצות גלותנו!

בכל הארצות האלה אנחנו בטלים ברוב, וכל עמלנו ללמד את בנינו את שפתנו לא יצלח.

אך בארצנו, בארץ ישראל, בבתי הספר אשר ניסד בארץ הזאת, עלינו לעשותה לשפת החנוך והתלמוד. את הדבר הזה הגדתי לראשונה במאמרי בהחבצלת (התר"מ גליון ז'). ידעתי גם אז, כי רבים יתנוני בגלל דברי אלה למשוגע ולאיש אשר רוח רעה מבעתהו, וידעתי גם היום כי כן אהיה בעיני רבים! ובכל זאת – מדעתי לא אסור ואחַוינה גם הפעם ואיש כטוב בעיניו ישפטני!

אך הפעם לא יחיד אנכי: גם בעל החבצלת רואה את דברי בבתי ספר לבני שבע ושמונה שנים, גם הח' נפתלי הלוי מלאנדאן מחזיק בדברי (החבצלת התר“מ גליון כ”ה).

הישכילו גם מיסדי בתי הספר בירושלים לשים עינם ולבם על הדבר הזה? הזוכים סופרים שפת עברית כי יקָראו דבריהם באזני גדולים אלה?

לא ידעתי.

אם כה ואם כה נדבר!

גם לדברי יחזקאל לא שמעו בית ישראל; לשמוע קולו הנעים היו באים ולדבריו לא הטו אזנים. החדל יחזקאל מדבר? “והמה אם ישמעו ואם יחדלו!” היה אליו דבר אלקים “וידעו כי נביא היה בתוכם”! וכדבר הזה נאמר גם אנחנו: והמה אן ישמעו ואם יחדלו – נדבר! אם לא ישמעו המה דברינו היום ישמעו אחרים את דברינו מחר! נדבר השכם ודבר, וידעו כי סופרים היו בתוכם!

סופר עברי אנכי ולכן שפל רוח אנכי מאד מאד. על כן לא ימלאני לבי לחשוב כי יטו גדולינו את אזניהם, המעוגנות רק על שפת צרפתית ואנגלית, לדברי הכתובים עברית; אך מי יתן ועשו לי גדולינו את הכבוד הרב הזה, כי אז אשאלם לומר: הלא רק מאהבתכם ליושבי הארץ הקדושה ומחפצכם באשרם התעוררתם ליסד בארץ הזאת בתי-ספר; כל מחשבה זרה רחוקה מכם – ומדוע איפוא לא תחנו את שפת עברית ותעשוה לשפת החנוך והלמוד בהבתים אשר תיסדו? ההיה יהיה הדבר הזה לצור מכשול על דרכם? ההסיר תסיר השפה הזאת את לב יושבי הארץ הזאת מההשכלה? היקטן אשרם בגללה? היכול לא יוכל הנער העברי הדובר עברית ללמוד ולדעת גם שפת תוגרמית, ערבית אנגלית וצרפתית? ובמה תרע, אשאלכם אדוני, שפת עברית בהיותה שפת החנוך והתלמוד לבני הנעורים בארץ ישראל אשר רק אָשרם תחפצו?

ככל הדברים האלה דברתי בחבצלת (התר“מ גליון י”ג וי"ד). באהבה וברכה רבה השיב לי האדון בעל החבצלת (בגליון ט"ו) על דברי, אפס לא בכל אשר דברתי במאמרי ההוא צדקתי לפי דעתו. אך הלא אמת נכון הדבר, כי רוב בני נעורינו, מיום דרכם על מפתן בתי הספר השונים, ירחקו מעל עמם ונפשם תקע ממנו? מי האיש אשר יכזיבני בדבר הזה? ואם כן, איך לא צדקו היהודים ברוססיא ופולניא ואיך לא יצדקו גם יושבי ארץ ישראל באיבתם את ההשכלה? כאשר לא יאבה הצרפתי כי תרפה אהבת עמו וארצו בלבב בנו, וכאשר יזרה האנגלי הלאה כל דבר מזיק לאהבת עמו וארצו, – ככה חפץ העברי גם הוא להגן על צאצאיו לבלתי תגזול אותם ההשכלה מחיק אֻמתם. אמנם כן! הסכילו העברים לעשות באסרם את המלחמה הזאת, כי איך ילחם ננס עם ענק? איך תתיצב טפה קטנה בפני גל נורא ההולך וקרב לבלעה? והמשכילים הראשונים לא ילדו דבר; לא המה היו אבות ההשכלה. דברי ימי אייראפא חבלוה והעת ההיא ילדתה. ובהנשא גלי ההשכלה ובהֵרומם משבריה היו המה הראשונים אשר הרכינו ראשיהם, – כי טוב להיות טפה מהגל מהיות טפה בפני הגל. לא כן חשבו יהודי רוססיא ופולניא וינסו להלחם, אך לשוא! הסכילו עשות! זאת נראה היום; אך מי האיש אשר ימצא את לבבו להאשימם בגלל הדבר הזה?

לא רעה היא ההשכלה. את העמים יולדיה תאשר בדרכי האושר והעושר ותתן להם כח ועצמה להאריך ימים על אדמתם. רק לנו תרע ההשכלה בארצות גלותנו, – לא רעה גשמית כי אם רעה רוחנית, ואם חפץ נחפוץ להשכיל ולחיות עלינו לפחת בההשכלה את רוחנו, רוח עברית רוח לאומית. ואיה נוכל עשות כדבר הזה אם לא בארץ ישראל? ובמה, אם לא בשפת עברית? רק בדבר הזה לבדו נכבה אש המלחמה אשר נשקה בין העברים יושבי הארץ הקדושה בגלל ההשכלה. ואם שנא ישנאו עתה שונאי ההשכלה גם את שפת עברית, אל נתמה על החפץ – כי ראה ראו את אויבי ההשכלה כי הלוחמים לה מחזיקים בשפת עברית ואיך לא יחשבו כי מות להאומה גם בספרי שפת עברית? אך נעשה נא את השפה הזאת לשפת החנוך והתלמוד. נשים נא לפני בני נעורינו השכלה עברית – וראה העם את פרי ההשכלה הזאת כי ברכה בו; וראה העברי את בנו המשכיל עברי באמת ובלב תמים; וראה כל העם כלו כי מקור נאמן יפתח מהדבר הזה לתשועת ישראל ותקותו; וראה ושש ללבו ותגל נפשו להוביל את צאצאיו לבתי הספר בשמחה ובששון ובחפץ לב. וחדלה המלחמה במחנה ישראל! וחדלו היהודים מהיות לשני מחנות; והיינו כלנו עברים, ורגש אחד יחיינו כלנו, – רגש הלאומיות!

ובעיני גויי אייראפא מה יגדל גדלנו ומה תרב תפארתנו! תחית השפה תהיה לאות כי גם תחית האומה בא תבוא ולא תאחר! אז יאמרו בגויים: הגדיל עם ישראל עשֹה! כאלפים שנה מפוזר ומפרד הנהו בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים; כל כלי משחית עבר עליו; לאלפים ולרבבות נהרגו בניו; המונים במונים עלו על המוקד ואך הונח לו מעט מרגזו ויזכר את סגולת חמדתו את שפת אבותיו, – ויפח בה רוח חיים, ותחי!…

והיה בעלות שנית שאלת המזרח לפני כסאות משפטים, ועלה גם זכר עם ישראל לפניהם, וראו כי לא אמרנו נֹאש, כי לא עזבנו את תקותנו, כי קוה נקוה וכי בא יבא יום אשר גם קולנו אנחנו ישמע בבואנו לבקש משפטנו ככל העמים!…⁸

אלה הדברים אשר חפצתי להגיד באר היטב לעיני קהל הקוראים וסופרי הלאומות.

את דגל הלאומיות אשר אשא אנכי פרשתי לפניכם, ואראה אתכם את הדברים אשר כתבתי עליו באש אהבתי עמי.

ועתה, – מי ללאומיות ומי לצריה?

פאריז⁹

¹

בעלות זכר ארץ ישראל גם לפני המשכילים בעמנו, לטובה או לרעה, היתה החלוקה הדבר הראשון אשר ראו בה והדבר האחרון, ויחלו לשפוט אותה שפט זה בכה וזה בכה. ויהי אחרית דברם פה אחד, כי רק רעה היא וכל דבר טוב אין בה, וירשיעוה בדבר אחד אשר די עֹז היה לו בימים הנפלאים ההם להוציא על פיו לבדו משפט כל דבר אם לטובה ואם לרעה, ויאמרו כי רק היא המקשה את לבות אנשי ארץ ישראל היהודים לבלתי לכת אחרי נביאי ההשכלה ולבלתי פקוח עיניהם לראות באור ההשכלה הזאת המאירה את כל הארץ, והדבר הזה בלבדו היה די בימים ההם למתוח מדת דין קשה על החלוקה.

כי מי הקשה בעת ההיא להשכלה וישלם?

אלה היו דברי הסופרים אשר מצאו בהשכלה תרופה לכל חֹלי ולכל מדוח.

אבל היו גם סופרים אחרים אשר דברו גם הם רעות על החלוקה לא בעבור חטאה להשכלה כי אם יען מצא מצאו בה מקור כל מדה רעה וכל מנהג נשחת אשר ראו ביהודים יושבי הארץ הזאת, ויאמרו כי היא היתה ליושבי ארץ ישראל היהודים להיות נרפים ולשעות בדברי שקר וללכת בטלים כל היום ובכל מלאכה לא יחפצו, כי בחלוקה שמן חלקם ובה מאכלם בריא, ולמה איפוא יעמלו חנם ופרנסתם מוכנת לפניהם בלי כל עמל ובלי כל דאגה?

וישכחו השופטים האלה כי בדבריהם הראשונים או האחרונים דברו גם הם על עֹני בני ישראל בעת הזאת ועל הרושם הנורא כי שפק לא תשפק החלוקה לרֹב היהודים גם ללחם יבש לכל נפשות ביתם, וישכחו גם זאת כי חצי היהודים היושבים בארץ ישראל הם ספרדים אשר רק לחכמיהם יש חלוקה וליתר העם כל חלוקה אין; והמדות הרעות – הלא מצאו בכל היהודים בארץ הזאת כמעט אין נקי. ויהי הצד השוה בכל הסופרים והשופטים אשר רק נגעו בדבר הנורא הזה, כי יצאה החלוקה מלפני כסא משפטם חַיֶּבת בכל, כי כל זכות לא מצאו בה, ויהי משפט כלם אחד לעשות בה כלה פעם אחת. וישכחו גם את הדבר הזה כי בנין אשר בנוהו בונים רבים מאות בשנים לא יעצור איש כח להרסהו כלו בפעם אחת, אף לא שמו את לבם לחשוב כי גם אם עצם הבנין רע, אולי נוסדו עליו גם בנינים טובים אשר אם יהרס הבנין הזה טרם יכונו יסודות טובים ואשיות חדשות להבנינים הטובים ונפלו גם הם במפלתו ומי יודע אם נצליח לשוב ולבנות את הבנינים הטובים האלה מהרה? אבל לכל זה לא שמו, שופטי החלוקה, את לבם, כי גם מליציה לא מצאו דבר אשר יוכל באמת להכריע את כף המאזנים לצדה. ויהי זה גורל העלובה הזאת, כי נשאר שמה לחרפה ולקלסה גם בעת האחרונה, אשר רעיון ישוב ארץ ישראל הפך הגלגל על דברים רבים – ואשר היה עד כה לחרפה בפי הסופרים היה עתה פתאם לתהלה ולברכה בפיהם, וגם נביאי ישוב ארץ ישראל התנפלו עליה מכל עבר, כי לא מצאו גם הם בה כל דבר טוב להרעיון אשר ישאו את נפשם אליו – ויחרצו גם הם משפטה לרעה.

אבל הראשונים אשר יצרו את החלוקה, הר“י קארו, בעל בית יוסף, ור”מ אלשיך, וכל הגדולים אשר באו אחריהם, ויעסקו בזה לחזק את דבר החלוקה ולהקימה על אשיות חזקות לבלתי תמוט, הלא דברו גם הם בשם ישוב ארץ ישראל, ולמען ישוב הארץ יצרוה ויכוננוה, ואיך היה הדבר כי נביאי ישוב ארץ ישראל החדשים יאמרו רק רע לאשר יצרו נביאי ישוב הארץ הראשונים? הן תמה לא נתמה אם נביאי ההשכלה וההתבוללות בין הגויים יביטו בעין רעה על הכסף הנשלח מדי שנה בשנה לארץ, אשר מחו את זכרה מתפלותיהם, לבלתי יחשדום הגוים כי הם נושאים את נפשם לארץ הזאת ואמרו עליהם כי יש להם עוד תקוה להיות עם לבדו; כי מפני החשד הנורא הזה ייראו נביאי ההשכלה ופחד יפחדו ממנו וממוראם הגדול לא יעשו בזה כמשפטים תמיד ללמוד אל כל דרכי הגוים ולעשות כמעשיהם בכל דבר, ובעת אשר “שאר האֻמות שולחות הנה מדי שנה בשנה ככרי כסף וככרי זהב לאלפים יאמרו הם לאמר: מה לנו ולארץ ישראל מאחר שכבר השליך אותנו משם? אין לנו עוד ארץ ישראל בארצות העמים, אשר אנחנו יושבים שם שקטים ושאננים, ומה לנו ולצרה הזאת שבני ארץ ישראל יהיו יושבים שם ואח”כ יבאו לקחת ממוננו לפדיון נפשם" (לשון הר"מ חגיז בספרו שפת אמת). תמה לא נתמה על נביאי ההשכלה אם ידברו כזאת, כי להם נאה ולהם יאה לדבר כן. אך מדוע לא מצאו גם החפצים בישוב ארץ ישראל כל דבר טוב בחלוקה וישפטוה שפט כליל לרעה, והיא הלא נוצרה בראשונה בעבור ישוב ארץ ישראל?

הן אמנם אין את לבבי לאמר כי כל דבר אמת אין במרשיעי החלוקה, אף אין את נפשי לכסות על החסרונות אשר יש בה באמת, ולאמר כֻלה טובה וכל דופי בה אין. כמוהם ידעתי גם אני – וידעו גם הראשונים יוצרי החלוקה – כי לא טוב לאדם לאכול לחם חנם ולחיות לא על יגיע כפיו ולצפות למתנת אחרים, וידעתי גם אני כי עֹז להדבר הזה להשחית באדם מדות טובות רבות, כי ישחה נפשו והוליד בו שפלות רוח וערמה ועוד מדות רעות כאלה. אבל הלא נְחַשֵּׁב נזק הדבר בתועלת אשר הביא; הלא נחשב אם היתה יכלת לכונן ישוב בארץ ישראל בעת ההיא בלעדי החלוקה; הלא נחשב כי אמנם יש עתה ישוב יהודים בארץ הזאת אף כי לא טוב מאד.

ואם מצא נמצא כי גדולה התועלת מהנזק אשר הביאה החלוקה – היש לנו צדקה לאמר כי כל דבר טוב אין בה ולקרא מלא על עצם החלוקה ועל יוצריה ועל מקבליה? כי במה חטאו לוקחי החלוקה? הבזה כי הם היו הראשונים לעסוק בישוב הארץ בעת אשר אנחנו לא חשבנו בזה וגם לא עלה על חבנו, בעת הרעה אשר סכנה היתה מרחפת עליהם בכל צעד אשר צעדו, ובעת אשר חשבנו אנחנו מחשבות למחות את ישראל מגוי ונוָאש מכל תקוה לימים יבאו זולתי התקוה האחת כי נחדול מהיות ישראל? ואם ראה נראה עתה כי החלוקה, אשר בלתה לא יכלו להאָחז בארץ, השחיתה בהם הרבה, הלא נגיד להם ונחשוב מחשבות לתקן את המעֻות הזה מעט מעט, ולא נקרא אחריהם מלא, ולא נגרע את ערך עבודתם אשר עבדו לנו, ולא מהרוס פתאם את הבנין אשר רֹב חיי החלוצים האלה, נוסד עליו².

אך הוא הדבר, כי החפצים עתה בישוב ארץ ישראל, לא ראו בחלוקה כל תועלת להענין אשר הם נושאים את נפשם אליו יען נעלמו מהם עניני הארץ הזאת ולא ידעו מה עשו היהודים בה בהחלוקה, והמעט אשר הם יודעים לא יֵחשב בעיניהם למאומה, כי הם רק בעבודת האדמה יראו ישוב ארץ ישראל, ובזה אמנם לא עשו היהודים היושבים בארץ הזאת הרבה, וכל דבר אחר אשר יחזק את היהודים בארץ אבותיהם לא יֵחשב בעיני החפצים בעישוב ארץ ישראל עתה לישוב הארץ, ועל כן נגזר מלפניהם דין החלוקה רק לרעה.

אבל גם חכמינו הראשונים, בעלי התלמוד, חפצו מעט בישוב ארץ ישראל, אפס כי לא כמחשבת החפצים עתה בישוב הארץ היתה מחשבתם הם, ותהא להם הישיבה בלבדה, בארץ הזאת, לדבר גדול וירבו לדבר על הישיבה בארץ ישראל ולחבבה על היהודים הכל אשר יכלו, ויאמרו כי חביבה לאלהים כת קטנה בארץ ישראל מסנהדרי גדולה בחוץ לארץ (ירושלמי סנהדרין פרק ראשון). ו“היושב בחוץ לארץ דומה כמו אין לו אלֹהַ” ועוד דברים רבים כאלה. כי ידע ידעו חכמינו כי הישיבה בארץ זה ישובה; כי בכל מקום אשר ישבו אנשים יחדיו, אם רק מחשבתם להשאר בארץ הזאת הם ובניהם אחריהם – יעסקו בישוב המקום ההוא. ואף אם באו האנשים שמה – רק למות שם – וכל חפץ אין להם בחיים, הנה בנים יולידו להם אשר ארץ אחרת לא ראו עיניהם, והמקום הזה ארץ מֹלדתם. וכטבע כל האדם לבנות ולנטוע ולעשות מסחר וקנין כן יעשו גם הם ומעט מעט יאחזו בארץ ותקעו להם פה יתד במקום נאמן ותחת אשר היו אבותיהם גרים בה בלי רכוש ובלי מה יהיו הם אזרחים בה אשר יאהבוה ולא יאבו עוד לעזבנה.

האין זאת ישוב הארץ?

והחלוקה אשר נתנה יכֹלת לאלפי יהודים להאחז בארץ ישראל

ולפרות ולרבות בה אף לעשות בה מסחר ולקנות אדמה ולבנות בתים – האמנם לא הביאה לנו כל תועלת במחיר הכסף אשר הוצאנו?

האמנם לא שוה הדבר הזה מאומה להאֻמה כלה, כי נאמר כל טוב בה אין?

וחלק גדול מישוב היהודים אשר יש עתה בארץ הזאת עשתה החלוקה.

כי הנה הספרדים הם יושבי הארץ מימים רבים, כי לפנים הרבו הספרדים מהאשכנזים לבוא לארץ ישראל, יען מקומות מושבותיהם קרובים לה ויודעים הם את שפת עם הארץ ולא כבד עליהם לשבת בארץ הזאת – והאשכנזים אך זה מעט כי החלו להאחז בה ובעת המעטה הזאת רבו האשכנזים על הספרדים. ועתה האין לנו הצדקה לאמר כי החלוקה עשתה זאת? וו היתה חלוקה להספרדים כלם, אין נקי, כמו להאשכנזים ולא להחכמים בלבד, כי עתה היה אולי מספרם גדול פי עשרה ממספרם כעת בארץ. הן אמנם על החלוקה לבדו לא יחיה האדם, אבל עזר גדול הוא לעני ובלתו לא יכול לחיות פה בימים הראשונים כאשר החל הישוב, כי הלא נכרי היה פה בארץ ואת דרכיה לא ידע, ושפת העם היושב בה לא הבין, ולא היתה לאל ידע לעשות דבר למחיתו, – ותהי לו החלוקה לתשועה, והדבר הזה היה למשען לאנשים רבים אשר אוו לשבת בארץ הקדש ויבאו הנה – אף כי בידם לא היה די כסף לפרנסתם – יען ידעו כי מעט נכון להם פה ולא יגועו ברעב בראשית בואם הנה, ויקוו כי אחרי כן ימצאו מקור לפרנסת בני ביתם.

ואם היתה תקותם או אין, ואם במסכנות חיו כל ימיהם פה ויאכלו לחם צר ומים לחץ שתו, – הנה נשארו בניהם ובני בניהם אחריהם בארץ ויעשו מסחר, ויקבצו אולי כסף בעזרת החלוקה, והנה הם קונים עתה אדמה ובונים בתים ומתחזקים בה.

האין זאת ישוב הארץ?

כי על כן לא לנו החפצים בישוב הארץ לדבר רק רע בעצם החלוקה וביוצריה ובמחזקיה גם עתה, ובכבוד אשר אנחנו נכונים לתת לכל איש אשר עשה דבר גדול לישוב ארץ קדשנו, עלינו לתת גם לשם האנשים הגדולים אשר יצרו את החלוקה ברוח פיהם. לא לנו להרוס את הבנין הגדול הזה, אשר מלבד התועלת אשר הביאה עד עתה יוכל להביא עוד תועלת גדולה בימים יבאו, אם נשנה מעט את פניו ותִקַּנו בו המעֻות³.

ידעתי כי כח אין לנו עתה לתקן בו דבר, כי האנשים אשר הדבר הזה עתה בידיהם לא ישמעו קולנו לעשות ככל אשר ניעצם. אך לא לנו לערוך אתם מלחמה למען הוציא את הדבר מידיהם בחזקה, – כי מי יודע מה תהי אחרית המלחמה הזאת, – פן נצליח רק להרוס את עצם הבנין והבאנו עתה רעה רבה גם על אלפי אנשים אשר החלוקה להם עתה לעזר בעת צרתם וגם נהרוס בידינו דבר אשר לא על נקלה נצליח לבנותו שנית.

נבחר לנו דרך אחרת, – לבנות ולא להרוס, לנטוע ולא לעקור נטוע.

נעמול נא להגדיל בארץ הזאת חרֹשת כל מעשה, נלמד את ידי כל הנעורים פה כל עבודה, ובמעשה ולא בדברים בלבד נראם כי חרפה לאיש לקחת מתנת חנם מאדם בעת אשר יש יכֹלת בידו לחיות על יגיע כפיו.

נעמול להרבות בארץ קדשנו מספר האנשים אשר יוכלו להתפרנס בעמל ידיהם ולא יצטרכו לעזרת אחרים, וראו אז בני דור החדש בעיניהם מה בין בן-חורים אשר בעבודתו יביא לחמו ובים המצפה לשלחן אחרים, ומאסו גם הם בלחם הזה מעט, ולא יחפצו בו.

ובכסף החלוקה נוכל אז לעשות דברים אחרים לישוב הארץ.

ירושלים, שבט, אתת ט"ו לחרבן⁴.

בשורה טובה הביא לנו מכתב העתים האנגלי דשואיש כרוניכל בימים האלה, ואם אמת נכון הדבר ולא שמועת שוא היא כשמועות אשר יקלטו כַתָבי¹ מכתבי העתים לפעמים מהאויר, – תגדל שמחת חובבי ארץ אבותינו בכל הארצות לאין חקר ולעליצת נפשם לא יהיה קץ, וכאשר שמחו לפנים הדבקים בארץ אבותיהם בנפול בת בבל השדודה לפני כֹרש וישמעו קול קורא בכח: “מי בעם היהודים החפץ לעלות לארץ אבותיו יהי ה' עמו ויעל”, כן ישמחו עתה על בשורת הכרונכל כל אוהבי עמנו באמת החפצים בתקומתו.

כי הנה בימים האחרונים גדלה מאד תוגת חובבי ציון; אין ערך למצוקת לבם וכל רגשיהם מי יחוש מבלעדם? מי יחוש את הבהלה אשר הפילה עליהם הבשורה כי נסגר לפני היהודים הדרך אל הארץ האחת בכל רחבי תבל אשר אמרנו בה נמצא מנוח, ולמבוכתם בעת הזאת מי ישכיל? מי יבין את הכאב הנורא אשר הכאיבה הבשורה הזאת את לב כל הדבקים באֻמתנו באמת, וכל נטפי הדם אשר נטפו לבות הסופרים, בהֵאמר להם: אתם בדבריכם הבאתם עלינו את הרעה הזאת, מי יספור? הנה כאיש תועה בישימון נורא ומסביב לו חיתו טרף יארבו לדמו ויתנפלו עליו בכל אשר יפנה – כן היהודים עתה בכל ארצות גלותם. תועה ישראל בארצות נושבות ומלאות כל טוב וכל הוד ויופי, אך לנו הן ישימון נורא ויושביהן כחיתו טרף יארבו לדמו ומזמתם כל היום לעשות אותו כלה ולמחות את שמו מעל פני האדמה. בכל מקום שמו מנֹאץ ולא יחשכו ממנו כלמות וגדופים כל היום. במדבר נורא ישראל, ורק מגור ואימה וצרה ומצוקה חלקו תמיד, ואם רגע ירפו אויביו ממנו וגדל שברו פי אלף כי בגד ומעל יאכלו בכל פה. אז ישכחו רבים מבניו כי לא הם בביתם הם, והתכחשו לאֻמתם ולמולדתם יפנו עֹרף ואמרו: הנה אלה חיתו הטרף אשר אמרו לנו אבותינו, “אך עצמנו ובשרנו הם, אחינו הם, ולמה ניראה”. נשליכה נא את מלחמתנו מידינו ואת רוח עמנו אשר היה כשריון לנו מפני אויב נתפשטה, והיה כי יראונו בני עמנו ערומים מכל ואהבונו ושלום יהיה לנו. אבל הבוגדים האלה ירעו לישראל מכל אויביו יחד, כי אויביו ילחמו בו ודי כח לעם משה להלחם ולעמוד על נפשו בפני אויבים רבים ועצומים, וזרע המרעים האלה ישכירוהו ולא ידע, ישקוהו כוס תרעלה ולא יחוש, וסם מות יברוהו להמיתו מעט מעט.

זה גורל ישראל בכל ארצות גלותם, מלחמה נוראה או בגד בֹגדים.

והנה נפקחו עיני אחדים מקרבנו, ויראו כי יש ארץ אחת אשר לבות מלכיה היו מעולם טובים לישראל ובה ינוח מעצבו ומרגזו, לא יאמרו לו בה – נכרים אתם פה, ובניו לא יתכחשו לאֻמתו, כי זכרונות ימי קדם החרותים בארץ הזאת על כל אבן ועל כל צרור; המה ימלאו את לבותם רגש קֹדש ושלהבת אהבת יה לעמם. ותראינה עינינו הפעם דבר נפלא אשר עוד לא היה בישראל מיום היות לו הספרות העברית החדשה ועד היום הזה. התבוננו לדברי ימי הספרות הזאת מעת צאת המאספים, ובכל ספריה ודברי סופריה חפשו וראו – ההיתה כזאת? הזכה זכה סופר עברי אחד כי ישמע העם בקול דבריו ועשה כעצתו? הקמה עצת אחד הסופרים העברים, אשר דברו לעמם עברית וייעץ להם לעשות דבר?

הן אמנם השחת השחיתו הסופרים הרבה מאד ברוח ישראל ובדבקותו לאֻמתו, והריב“ל, אשר לשמו יזמרו עתה תהלות מקצה ארץ רוסיה עד קציה, הרבה להשחית ולהרע מכל הסופרים יחד, כי צֹרך השעה עִור את עיניו ויסכל את חכמתו לבלתי ראות דבר אחרי השעה הזאת. ויעמול בכל כחו ובכל חכמתו ובקיאותו הרבה בספרות התלמוד והרבנים לעקר משרש כל אהבה לשפתנו, וישתדל לאבד מלב היהודי את תקוה הגאולה, – וכל אשר חשב אולי בן מנחם ויירא להגיד בקהל כתב הריב”ל בפרוש. ודבריו הנראים כחזקים עשו פרי בלבות צעירי ישראל. ² אך כל הדברים האלה היו מצות לא תעשה: אל תדבקו בעמכם כי כל האדם אחיכם, ובעד רוח אֻמתכם את גוכם אל תשליכו מנגד כי חדלתם מהיות אומה. אל תקדישו שפת עברית מיתר השפות, כי כל קדושה בה אין וברוסיה – לשון הקדש למה? או רוסית או אשכנזית! אל תחכו עוד להגאל ולארץ אבותיכם לפנים אל תשאו עיניכם, כי טוב לכם פה משם, וההשכלה (לאמר אם תקימו כל מצות לא תעשה האלה, כי זאת היא השכלתכם), תגאל אתכם גאולה שלמה מהרבנים והפוסקים “במהרה בימינו”.

זה היה דבר הסופרים ומי לא ישמע בקול דברים נעימים כאלה?

אך איה אחת ממצות עשה אשר צוו סופרינו לעמם לעשות בידיהם ובכפיהם ותעש? כי כל הימים אשר השתגעו סופרינו שגעון נצח ליעץ לעמם לחדול מהיות עברים, לא היה כל כח לדבריהם בלתי אם להשחית ולעקור ולנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס – רק לא לבנות ולנטוע, כי איך תתן שפתנו הקדושה את כחה להחפצים לעשותה לסם מות לעמה, ועל אנשי לשון כאלה איך תאציל מרוחה? אבל רק מצא מצאו סופרינו את דרך האמת היאה לשפת עברית, וימצאו מהרה אזנים קשובות וידים נכונות לעשות.

והנה קול רעם נורא החריד את לבותינו והבשורה באה כי נסגרה לפנינו הארץ האחת הזאת, ואכזרים אשר רחם לא ידעו באו ברגע הזה להוסיף מכאוב על מכאובנו ויקראו: אתם, בדבריכם, הבאתם עלינו את כל הרעה הזאת. אשמים אתם, כי למה דברתם לאליכם ותיעצום להמלט על נפשם אל המקום הזה אשר אנחנו יושבים בו במנוחה שקטים ושלוים.

ובעת צרה הזאת לכל חובבי אֻמתנו באמת, בא מכתב העתים דשואיש כרוניכל ויביא בשורה טובה לאמר: יהודים אחדים הגישו לממשלת תוגרמה מכתב בקשה בדבר ישוב היהודים בארץ ישראל, ויועד סוד שרי הממשלה, ויתיעצו בדבר הזה, ויחליטו כי ינתן רשות ליהודי כל הארצות להאחז בארץ הזאת ולקנות בה אדמה – רק אם קבל יקבלו עליהם את ממשלת תוגרמה.

ומה תרב שמחת חובבי אֻמתנו אם אמת הדבר, ומי מהחפצים להאחז בארץ הזאת לא יאבה לקבל עליו בשמחת לבב את ממשלת תוגרמה אשר נטתה חסדה לנו גם הפעם הזאת כאשר עשתה פעמים רבות לישראל בעת צרתו? אבל גם אם שמועת שקר השמיענו מכתב העתים הזה היום והחלט לא החליטה הממשלה דבר לטובתנו, – הנה הבהלה הראשונה עברה ולב חובבי אֻמתנו חזק מעט ותקותם שבה להם כבראשונה. כי ידע ידעו, כי סוף סוף יראו שרי ממשלת תוגרמה כי רק טובה וברכה נביא להארץ הזאת וגם להממשלה, וכל נזק קטן לא יקרה לה חלילה בגללנו. כי הנה שממה נוראה בכל הארץ, אין עבודת האדמה, אין מסחר ואין חרֹשת כל מעשה וכל מלאכת מחשבת, והערבים יושבים רפי-כח ולא יוכלו להקים הריסותיה והריסותם גם הם בכחם לבדם, וגוים רבים לוטשים עיניהם על הארץ הזאת לקרוע אותה מעל תוגרמה. והיה אם יֵאחזו בה היהודים מעט מעט והביאו אתם את כספם ואת כח ידיהם ואת אמץ רוחם וחריצותם, ובאהבתם הרבה לעצם הארץ ובידעם כי פה באמת בשלומה יהי להם שלום ובאשרה יאֻשרו גם הם, ועשו נפלאות, והפכו את ציותיה לגן-עדן בידיהם וברוחם וחריצותם, יפריחו בה את המסחר והמלאכות, ואת חסדי הממשלה ישמרו לה תמיד והיו עבדים נאמנים לשולטן, ירום הודו, ולעזרה בעת צרה לבלתי תת לנכרים לשים להם יש בארץ הזאת. כי בכל החטאים והעונות אשר יטפלו עלינו אויבינו ובכל חמדות הרעות אשר הם אומרים למצוא בנו לא העיז איש מהם לאמר, כי כפויי טובה אנחנו. חסדי כרש מלך בבל נשארו בכתבי קדשינו עד היום ושמו יהיה לברכה בפי כל ישראל לעולם, וחסדי בַוַזִיד השני גם הם לא נשכחו מלבות בני עמנו, ובימי מלחמת הרוסים האחרונה בתוגרמה הראו היהודים בכל הארצות את רגשי אהבתם לתוגרמה בדבריהם ובמעשיהם בכל אשר יכלו.

וגם יהודי רוסיה, אשר חובתם לארץ מגוריהם נטלה עליהם להיות בצבא אויבי תוגרמה וימלאו את החובה הזאת בכל נפשם ובכל מאדם, הנה בלבם הגו אהבה לתוגרמה, ובעת אשר נלחמו כאריות משחיתים את צבא התוגרמים ויפליאו את מכותיהם, ידעו בלבם כי מחובתם למלכם הם עושים זאת ולא משנאתם לתוגרמה.

ואם הפיל נפיל את תחנותנו לפני הוד השולטן הרחמן, ירום הודו, וגלינו להוד מלכותו את כל לבנו ולא נכחד ממנו דבר, והטה חסדו לנו ופתח שערי ארץ אבותינו כמלפנים. כי אמנם – יען ארץ אבותינו היא על כן חפצנו בה מאשר במדינות תוגרמה האחרות. יען ידענו כי רק בארץ הזאת תהיה לנו תקומה ורק פה נוכל לחיות לפי חקי תורתנו ומנהגי אבותינו, ורק בארץ הזאת לא ירב בקרבנו הבגד והמעל להתכחש להאֻמה ולחקות למעשי הגוים למען מצוא חן בעיניהם.

ידע ידענו כי בכל מקום, בכל ארץ ממשלת השולטן יר"ה, תהיינה עיני המלך הרחמן הזה עלינו לטובה, אך אנה נלך מאיבת הגוים ומשנאתם איה נסתר? היונים, אויבינו מאז, יושבים עתה בכל המדינות האלה ויתר הנוצרים יחזקו את ידיהם להציקנו וללחצנו, והיינו גם פה כבים

חיתו טרף, ומנוחה לא תהיה לנו, והבאנו רק מהומה ומבוכה בארץ השולטן יר"ה, ותועלת גדולה לממשלתו לא נוכל להביא כתועלת אשר נביא פה בארץ אשר נחוש כי בביתנו אנחנו ואיש לא יעיז לאמר לנו כי נכרים אנחנו בה.

אבל אם אמת הדבר ופתח פתחה לנו ממשלת תוגרמה את שערי הארץ הזאת, עלינו עתה להזהר במעשינו לבלתי הביא עלינו רעה שנית מרוב מהומה ומבוכה ומאין סדרים.

הזהירו את העם בכל מקומות מושבותיהם לבלתי יהין איש לעלות ארצה ישראל הידים ריקות – ואף אם מעט כסף לו אם לא יודע הוא כל מלאכה.

הגידו בקהל עם השכם והגד, העריב ודבר כי לא כאמריקה הארץ הזאת, ובלא דבר לא יוכל אדם להחיות את נפשו ואת נפש צאצאיו פה ואחריתו להלכד ברשת המסיתים הטמונה לכל היהודים הבאים הנה בידים ריקות והרעב יאכף עליהם לבקש עזרה ממקור הטמא הזה. הודיעו את עניני המסחר והמלאכה לכל משפטיהם בארץ הזאת, – והיה אם יראה איש כי די כסף לו ודי כח לעשות דבר ועלה, ואם אין, וחכה בארצו ולא יהיה עתה למכשול ולפוקה לכל הענין.

והיה אם כן נעשה, וצוה ה' את הברכה במעשי ידינו, וראתה הממשלה כי לשקר הוציאו דבתנו לרעה לפניה, ותחת און ומרמה תראה רוח אמונים ואהבה לארץ ולמלכה הרחמן ירום הודו.

ירושלם, אתתט"ו לחרבן³.

¹

הרצאת אליעזר בן-יהודה

אדוני,

על-פי יסודות עבודת הוועד, עבודתו נחלקת לשתיים. האחת – לאסוף מספרותנו העתיקה והחדשה כל המלים שאינן ידועות להקהל ולהשתמש בהן לצרכי החיים. עבודה זו באמת אינה חכמה, אלא מלאכה. אמנם גם היא היתה יכולה להיות גם חכמה, אילמלא יכולנו לעסוק בחקירת פירוש המלים ולקבע משמעותן בדרך מדעית. אבל, כבר נתברר הדבר, כי הוועד, בפרט לעת עתה, בזמן המעט שיש לו לעבודתו המעשית, אינו יכול להיכנס בחקירות מדעיות הדורשות חיפוש וחקירות רחבות ועמוקות, וסוף-סוף קשה להגיע לידי הסכמה בחקירות מדעיות, שאי-אפשר להכריע בהן על-פי רוב דעות. ולכן החליט הוועד להימנע עד כמה שאפשר מהשתמש במלים שפירושן מוטל בספק ויש בו מחלוקת בין המפרשים והחכמים. ותמיד יש מקום לחולק לחלוק ולאמור, כי הוא מסכים לפירושו של פלוני המפרש ולא להסכמת הוועד. וביותר צריך הוועד להימנע מזה עתה, אחרי שהחליט הוועד לבוא במגע ומשא עם חכמי הלשון בחוץ-לארץ, ודבר ידוע הוא כי החכמים האלה מקפידים מאוד על היסוד המדעי ואינם מוותרים אפילו כחוט השערה, וכל אחד מהחכמים יעמוד בוודאי על דעתו בפירוש כל מלה מסופקה.

ולכן, על-כורחנו אנו צריכים להסתפק בקיבוץ המלים שאין כמעט ספק בפירושן, וזה, כמו שאמרתי, אינו חכמה אלא מלאכה פשוטה.

וצריך להודות עוד, שצד זה של עבודתנו, מלבד שאין בו חכמה רבה, אין בו גם תועלת גדולה למטרתו של הוועד. אנו חייבים לעשות זאת, פן ניכשל ביצירת מלה חדשה במקום שיש מלה ישנה למושג המבוקש;אבל בוודאי, תבואה מרובה לא תביא עבודתנו זו, כי אמנם יש הרבה והרבה מלים בספרותנו, שאינן ידועות בקהל, אבל רובן הן בדברים מופשטים ובקצת חכמות ומדעים, אך לצורכי החיים הפשוטים הנצרכים לנו, מעט מאוד מספר המלים שנוכל עוד למצוא בספרותנו העתיקה ואפילו בספרות שלאחרי זמן התלמוד והמדרשים.

ולאלה הצרכים נוכל למלא החסר לנו בלשוננו רק בחלק השני של עבודתנו, שהוא: יצירת מלים חדשות. עבודה זו היא באמת חכמה יתר ממלאכה.

היו זמנים ששלטה הדעה להלכה לא בלבד אצלנו אלא גם אצל אומות העולם שאסור בכלל לחדש מלים בלשון, והיו קצת החכמים מסתייעים בדעה זו מדברי הימים, – – – וזו היתה דעת רבים בקרבנו בראשית ימי חידוש המלים. כולנו זוכרים כמה גדל זעמו של אחד מחשובי הסופרים של דור העבר, הרמל"ל, על המלים החדשות, ובאיזו מרירות נלחם בהן. אבל כל חיציו ששלח לעומת המחדשים והמלים המחודשות נזדקרו לאחור מפני שריון הברזל של הצורך. המלים המחודשות נתקבלו ומשתמשים בהן עכשיו גם אותם שנלחמו בהן ולעגו עליהן, ועתה הגיעו ימים שלא בלבד שאין איש פוצה פה ומצפצף נגד יצירות חדשות, אלא שכל סופר וכל מורה יוצר ובורא לו מלים ככל אוות נפשו, ונעשתה לשוננו עתה באמת כעיר פרוצה אין חומה, ומלבד הבלבולים שהביאו המלים המתחלפות למושג אחד, הרבה מהיצירות האלה אינן מצטיינות ביופי וחן מכעירות באמת את לשוננו.

ובינתיים תחיית לשוננו בארצנו מתקדמת בכוח כמעט שלא פיללנו. הדיבור העברי הולך ומתפשט בבתי-הספר ובענייני החיים הרגילים יותר ויותר, והצרכים למלים טבעיות בכל מקצועות החיים הולכים ומתרבים. ויותר ויותר תובע תפקידו של הוועד ממנו ביד חזקה לעסוק ביצירת מלים חדשות, כדי להספיק הצרכים האלה וכמו-כן כדי למנוע שתרבינה בלשון יצירות בעלות מומים לא רצויות לה.

ולצערי הגדול, דווקא הצד הזה של עבודת הוועד הוא רפה מאוד. במשך שתיים השנים האחרונות של עבודתנו חידשנו אולי לא יותר מעשרים מלה. ואני מתבייש בזה. הוועד אמנם קבע מלים רבות להתעמלות, למלבושים, לחשבון, וכדומה, אבל רובן הגדול של אלה המלים אינן אלא מלים ישנות שהוועד קבע אותן בקצת גזרה לשימוש הרצוי. מלאכה כזו היתה יכולה להיעשות גם בחוץ-לארץ, ואין צורך לזה בוועד בארץ-ישראל דווקא ובירושלים. הרעיון העיקרי לייסוד ועד הלשון בירושלים הוא, שהדיבור החי בלשוננו השגורה בפינו, והרוח המזרחי, וידיעת הלשון הערבית, ואולי גם שארית רוח הקודש של העבריות העתיקה המרחפת באוויר פה, הכול יחד יעזור לנו ליצור באמת יצירות עבריות נאות בלשוננו. והנה אנו רואים כי הכוח הזה של יצירה כאילו נפסק ונסתלק ממנו.

שאלה זו העסיקה את דעתי הרבה בשנה האחרונה והתעמקתי בחקירה לדעת סיבת הדבר, מדוע כל-כך רפה כוח היצירה אצלנו, ורצוני כעת הלנתיע לפניכם מחשבותי בעניין זה.

ובתחילת המחקר הזה אקדים לפניכם דברים אחדים על אודות הלשון היוונית העתיקה מתוך דרשה יפה שדרש בזמן האחרון אחד מהגדולים בחכמי הלשון היוונית, פרופ' וילאמוביץ, באספת חכמים בווינה. בתוך שאר דבריו על תכונתה וטיבה של הלשון היוונית אמר:

שום לשון לא תוכל התפאר בטהרתה כמו הלשון היוונית. בלשון היוונית יש הרבה מלים מלאכותיות, אך מעט מלים זרות. בטביעת צורות חדשות מפוארות היא מלכת כל הלשונות. העם הבין – בסיבת העדר יסודות של לשונות זרות בכל זמן את הלשון הספרותית, שנשארה מאות בשנים בלי שינויים. היוונים היו מלאים אמונה שלמה בערכה הנעלה של לשונם ולכן לא למדו לשונות זרות כמו הרומאים, אלא יצרו בלשונם הם כל המונחים להמדעים והמלאכות – ואמנם בתכלית השלימות. בהמושגים והמלים המלאכותיות של החשבון והתשבורת וכמו-כן בחכמת הרפואה וחכמת הצמחים, התגלתה במידה אחת התאמצות עבודת רוחם ובהן מתגלה כל כוח היצירה ההסתכלותי של רוח היוונים.

עד כאן דברי פרופ' וילאמוביץ בנוגע ללשון היוונית בעניין יצירת מלים ומונחם מעצם הלשון.

ובכן פרופ' וילאמוביץ מייחס את כוחה זה של הלשון היוונית, שיצרה לה כל המונחים בחכמות והמדעים מעצמה ולא שאלה מזרים כלום, לטבעו של רוח היוונים ולטבעה של הלשון היוונית. ואין אני רוצה לדחות כל הנחה זו כולה. בוודאי, חלק גדול מהאמת יש בה. בוודאי, הלשון היוונית, על-פי טבעה הדקדוקי, בריבוי התחיליות והסופיות שלה, היא כלי אומנות נפלא ליצירת מלים למושגים דקים, מופשטים. ואף-על-פי-כן, לא זו בלבד היא הסיבה שבלשון היוונים אין הרבה מלים זרות ומעצמה יצרה כמעט כל המונחים להכחמות והמדעים. היתה לזה עוד סיבה אחרת, ואולי סיבה זו היתה יותר חשובה מהראשונה. סיבה זו נשמטה מדעתו של פרופ' וילאמוביץ, או אולי השמיטה בכוונה בחיבתו הגדולה להלשון היוונית. כי הלא גם היוונים הכניסו לתוך לשונם הרבה מלים מלשון עברית ומלשון כנענית, לאותם הדברים שבאו להם מארץ המזרח, כמו שכבר הראו זאת חוקרי הלשון היוונית, כמו למשל H. Lewy בספרו Die semit. Fremdw. In d. grich. Spr.. ואם בהפילוסופיה והחכמות יצרו חכמיה יוונים בעצמם מתוך לשונם, הסיבה לזה היא פשוטה כי לא היה להם ממי לקחת מן המוכן, כמו שהיה למשל להרומאים. בוודאי, הלשון הרומאית אינה כל-כך גמישה ורבת כוח היצירה כמו היוונית, ואף-על-פי-כן הרי אנו רואים, שבכל ימי-הביניים יצרו החכמים והפילוסופים מלים למושגיהם הדקים דוקא מלשון זו, ואת בוודאי יכלו גם הרומאים בעצמם לעשות אילו יצרו הם בעצמם את הפילוסופיה והחכמות ולא מצאו להן שולחן ערוך מהיוונים. כי גם בעניין הלשון שולט היסוד השולט בעולם החומרי והכלכלי: כל זמן שאתה יכול לגזול ולחמוס מאחרים, אתה חוטף ולוקח מבלי לייגע את עצמך בעבודה קשה ליצור חדש. גם היוונים, בכל מה שהיתה לשונם עלולה ליצירת מלים חדשות, כשבא להם מעם נכרי דבר שלא היה להם קודם לקחו על-פי-רוב עם העצם הדבר גם את שמו, כמו רוב המלים שלקחו מהלשונות השמיות. אך במקום שלא מצאו מן המוכן יצרו על-כורחם מעצם לשונם, וממילא מובן שטבע לשונם עזר להם בזה ועשה להם היצירה קלה ויותר נוחה. אבל גם לשונות אחרות, במקום שאין לקחת מן המוכן על-ידי אחרים, יוצרות להן המלים הנצרכות לצורכי השימוש. כבר אמרו חכמים כי אין כלל לשון פחות או יותר תרבותית, שלא יהיה בכוחה ליצור כל הנצרך לעם המדבר בה. גם היהודים, אף-על-פי שאין לשונם, בבחינות רבות, כל-כך נוחה ועלולה ליצירות חדשות, בכל-זאת, כל זמן שלא באו במגע-ומשא עם עמים נכרים, יצרו להם בלשונם כל הנצרך להם. רק אחר-כך, כשבאו במגע-ומשא עם היוונים, ובפרט בזמן ירידת הרוח הלאומי, התחילו לקחת מהיוונים ואחר-כך מהרומאים המלים שהיו שגורות בפי הנכרים האלה. הגיעו בעצמכם, אילמלא לא באו היהודים במגע-ומשא עם היוונים והרומאים והיו ממציאים דברים בצורכי השימוש בחיים או בחכמות ומדעים, האפשר שלא היו ממציאים גם לאלה הדברים מלים כמו שהמציאו ויצרו מלים בלשונם לכל שארה צורכי החיים?

והנה גם בעניין עבודתנו נתקיים המאמר הידוע: אין רע בלי טוב. הרעה הגדולה שאין לשוננו עדיין לשון הדיבור והשימוש לכל עמנו, יש בה גם צד של טובה, שאין אנו מוכרחים תיכף ומיד לקבל מלים נכריות לכל הדברים שאנו מקבלים מהנכרים, כי אין הצרכים דוחקים אותנו כל-כך ויש לנו קצת שהות לשבת פה על האובניים וליצור מלים. בשעה שאנו יושבים על האובניים האלה האנו צריכים ואנו יכולים להעמיד את עצמנו באותו מעמד של עם, שלא בא במגע- ומשא עם עַם נכרי והמציא איזה דבר חדש והוא יוצר לו על-כורחו שם לזה מתוך לשונו הוא, הואיל ואין לו ממי לקחת מלה מן המוכן. אנו רוצים להשכיח את עצמנו כי אנו יודעם לשונות נכריות ושבהן יש למושג פלוני או אלמוני שאנו עוסקים בו מלה מוכנה, ואנו רוצים ומאמצים כוחנו ליצור מלה חדשה מתוך לשוננו.

ומדוע איפוא אין מלאכת יצירה זו עולה בידינו כמו שעלתה בידי היוונים לפנים, וכמו שעלתה גם בידי אבותינו כל זמן שלא באו במגע-ומשא על הנכרים, היוונים והרומאים?

התשובה על שאלה זו היא פשוטה.

היוונים כשיצרו כל המונחים להחכמות והמדעים היה להם ממה ליצור, יען לשונם היתה אצלם אז בכל שלמותה. כל השורשים שנבראו בלשונם בזמן הקדום היו מוכנים לפניהם, והיה להם חומר רב, אבני-בניין, ככמה לבנות את המלים החדשות. וכן גם אבותינו, גם הם כשיצרו יצירות חדשות היתה לפניהם לשוננו בשלמותה, כל השורשים שנוצרו בלשוננו בזמנים הקדומים היו לפניהם, והם היו אבני-הבניין, מהם יצרו להצרכים שנתחדשו בחיים.

אבל אנו עתה בשבתנו לחדש ליצור, אין לנו הרבה ממה ובמה ליצור, כי לשוננו אינה לפנינו בשלמותה. מהשורשים הרבים שהיו בלשוננו לא נשמר לנו במקרה אלא חלק קטן, והשאר אבד, ואין לנו החומר הנצרך ליצירה. בכל החפירות שחפרו עד כה לא נמצאו כתובות עבריות חשובות ורק שתיים שלוש מלים חדשות נמצאו בכתובת השילוח. ולכן שמחנו כל כך שמחה רבה כשנתבשרנו לפני שנתיים כי בהחפירות בשומרון נמצאו כתובות בלשון עברית מימי מלכי ישראל. מלבד חשיבות הדבר מבחינות רבות, אנו, בוועד הלשון, שמחנו על זה בפרט מהבחינה הלשונית, כי פתאום האירה קרן אורה של תקווה לפנינו כי נמצאו מלים שאבדו לנו, ומלבד עצם המלים להמושגים שהיו משמשות הנה השורשים שלהן יוכלו להיות לחומר ליצירת מלים חדשות לצרכינו המרובים. אבל, שמחתנו זו היתה שמחת שווא, מה שנמצא שם, לפחות מה שנתפרסם עד כה, אינו אלא קצת שמות פרטיים ושמות של דברים שישנם גם במקרא, כמו יין, שמן וכדומה, ואנו נשארנו בעוניינו בבחינת השורשים והחומר לבניין כמו מקודם ולכן אין לנו כוח של יצירה אמיתית.

והנה, אדוני, אוכל להתפאר לפניכם ולקרוא: מצאתי, מצאתי! מצאתי שורשים עברים לעשרות, למאות! אף לא אעלים מכם המקום ששם מצאתי את המטמונים האלה. מצוא מצאתים – בהמילונים הערבים!

ופה עלי לענות על טענה שטוען חברנו האדון ליפשיץ בכל פעם שהמקרה בא לפנינו, והיא: כי הלשון הארמית יותר קרובה ללשוננו מהלשון הערבית. בוודאי, גם אני יודע כי הלשון העברית והארמית הן מהמשפחה הצפונית של הלשונות השמיות, ואילו הערבית היא מהמשפחה הדרומית. אבל, מה נעשה ועל המשפחה הצפונית של הלשונות השמיות גזרו דברי-הימים כליה פחות או יותר שלמה. מאחת מבנות משפחה זו, שהיתה עוד יותר קרובה ללשוננו, היא הלשון הכנענית, לא נשאר אלא מעט מזער וכל הכתובות הכנעניות שנמצאו בדורנו בהחפירות לא הביאו לנו אלא שתיים שלוש מלים שאין לנו בעברית, כמו טנא במשמעות הקים מצבה, ועלת במשמעות חדר, ושמות קצת חרשים וכד', ולא יותר. מהבת האחרת של משפחה זו, שגם היא דומה כמעט לגמרי ללשוננו, היא המואבית, לא נשאר כמעט כלום, ובהאבן של מישע מלך מואב אין אלא מלה אחת או שתיים פחות או יותר חדשה לנו, שאין לנו במקרא ובתלמוד ומדרשים. ואם מהארמית נשאר יותר, הלא רוב המלים שנשמרו ממנה יש לנו כבר במקרא ובתו"מ, ומלים חדשות שאין לנו בהמקורות העברים שלנו, גם אם נצרף מה שיש בלשון הסורית, אין בהן אלא מעט, ובוודאי מה שיש בהן תועלת לנו אנו מקבלים, אבל המעט הזה אינו יכול להספיק לנו החומר הנצרך לנו בבחינת היצירה החדשה.

אבל המשפחה הדרומית, ובפרט הבת העיקרית שלה, הלשון הערבית, נשמרה כולה בכל עושרה הגדול. הכל יודעים עד כמה עשיר הוא אוצר המלים של הלשון הערבית, ואם אפילו אמת הדבר כי הארמית היא יותר קרובה להעברית, בד"א בצורות הדקדוקיות, אבל באוצר המלים אין כמעט הבדל בין כל האחיות השמיות, וכל המלים שישנן במילוני הערבית אינן ערביות בלבד אלא הן שמיות, וממילא גם עבריות. רק מי שהוא מתבונן כל הימים כמוני ומשווה את המלים של שתי לשונות הללו, רק הוא יכול לחוש בכל הכוח עד כמה בבחינת אוצר המלים אין כמעט הבדל ביניהן. אפשר להחליט כי כמעט כל שורש עברי ישנו גם בערבית, אם לא ממש בצירופו העברי על כל פנים באיזה צירוף אחר. ולכן רשאים אנו להחליט גם ההיפך, כי גם רוב השורשים שישנם באוצר-המלים הערבי היו גם באוצר-המלים העברי, וכל אלה השורשים אינם זרים, אינם ערבים. אלא שלנו הם. שאבדו לנו וחזרנו ומצאנום. קצתם שינו צורתם החיצונה, או לבושם העליון, אבל אם רק נשנה מעט צורתם ונלבישם לבוש עברי הכול יכירום כי הם – זרע בירך ה'!

ולכן אני מציע כי ועד הלשון יוציא כעין דבר מלכות מלפניו להכריז שכל השורשים שבאוצר המלים הערבי, יצאו אותם שהם לא שמיים, הם גם עבריים! הוועד ישתדל ללקט מהמילונים הערבים השורשים אינם עתה בלשוננו ולהכין לכל ישיבה של ועד הלשון מספר שורשים בביאור משמעותם ושימושם בערבית, ואז ידון עליהם ויחליט מה שראוי להכניס תחת כנפי השכינה הלשונית שלנו, ואת השורשים שקיבלו נפרסם במחברותינו, ובזה נרחיב את לשוננו הרחבה אמיתית, בעצם השורשים והמלים הנכניס, ומלבד זאת היה יהיו לנו השורשים האלה לחומר ולאבני-בניין לחדש מלים למושגים אחרים על-ידי יצירה אמיתית נאה ויאה לוועד הלשון.

וסופרינו, ובפרט משוררינו הצמאים כל-כך למלים, המחפשים בנרות אחרי כל הגה שיוכל יותר לתרגם את רעיונותיהם ורגשותיהם, יכניסו הם את כל השורשים האלה לתוך הלשון, ויפיחו בהם רוח חיים של מלים עבריות.

זהו צעד גדול על דרך הרחבת הלשון.

אבל יודע אנוכי כי הצעד הזה בלבד עדיין לא יספיק לנו, יען גם באוצר המלים שבלשון הערבית, בכל עושרו הרב והעצום, המבהיל כמעט, אין די חומר לבניין מלים חדשות לכל צרכינו אנו. מפני שרוב השורשים של אוצר-המלים הערבי נברא בחיים מדבריים רחוקים ומשונים מאד מחיי התרבות העירונית, ובפרט החדשה, של זמננו. ולכן, צעוד אצעד צעד עוד יותר רחוק, אף-על-פי שאני חש כי מה שאומר עתה תהיה מינות גמורה בעיני חברי הוועד.

דבר דיברתי עד כה ביצירת מלים חדשות. אבל באמת יצירות אלו אינן יתירות במשמעה האמיתית² של יצירה, כי אין זו אלא יצירה יש מיש, בניין חדש מחומר שינו כבר בלשון, הולדת צורות חדשות משורשים שישנם בה. זהו מה שקוראים בלשון המדעית של חכמת הלשון הכללית יצירות למדניות (créations savantes; Gelehrtenbildungen) אבל יש עוד מין יצירה אחרית בלשון, היא יצירת יש מאין, בריאה מקורית מלא דבר, רוצה לומר, יצירת שורש חדש, של צירוף קולות חדשים, שלא היה כלל בלשון עד כה, והוא מה שקראו לו חכמי הלשון הגרמנים Urschöpfung, בריאה מקורית, יש מאין, נהוגה עתה בלשונות. וכבר אמרו כי Urschöpfung אמיתית, בריאה יש מאין, רוצה לומר מלה חדשה לא בנויה משורש שחיה בלשון, אלא מצירוף קולות חדש שלא היה כלל בלשון. – בריאה כזאת ידועה רק אחת הנבראה בדורות האחרונים, והיא – המילה הלועזית gaz. לגופים האדיים, שיצר אותה החכם ההולנדי ואן הילמונט בסוף המאה השבע עשרה למספרם, שאז התחילו חכמי הטבע לחקור ולעסוק ביותר בגופים האלה, וחש החכם הנזכר צורך בם מיוחד להם ויחדש את המלה gaz ולא גזר המלה משום שורש שהיה בלשון אלא בדא צירוף קולות גז ועשם למלה אחת למושג שנתחדש לו אז. יש אומרים אמנם שזה צמצום מהמלה Geist, ghost, אבל, על-כל-פנים, זהו חיבור קולות חדש לגמרה, יצירה מקורית ומלה בדויה שנתקבלה בכל הלשונות, והיא עתה מלה ככל המלות היותר מיוחסות בעתיקותן. וגם במקרה זה אנו רואים כי יש קצת אמת בהמאמר: הכל תלוי במזל. גם מלים חדשות תלויות במזל! אותו החכם ואן הילמונט יצר בו בזמן עוד מלה חדשה Clas למעמד מיוחד של האוויר, והנה המלה gaz נתקבלה ונשתרשה בכל הלשונות, והמלה Clas לא נתקבלה ונשכחה וחלפה ומתה.

נראה-נא איפוא מה דעת החכמים בני-סמך בשאלה זו עד כמה Urschöpfung, יצירה יש מאין, נהוגה ואפשרית עתה בלשון.

שניים מהיותר גדולים ומהיותר בני-סמך בחכמת הלשון הכללית בדורנו הם החכמים הגרמנים, האחד W. Wundt, שהוא בפרט בן-סמך בחכמת הנפש, והשני H. Paul שהוא יותר בן-סמך בחכמת הלשון.

הראשון הקדיש שני כרכים גדולים מספרו הגדול על חכמת הנפש של העמים (Vőlkerpsychologie) לחכמת הלשון, (Die Sprache, 3 Aufl., 1911), והשני, שהוא אחד מהמחברים של המילון הגדול של הלשון הגרמנית על שם גרים, ומחבר מילון גרמני מיוחד שלו, הוא חיבר ספר על השאלות העיקריות של חכמת הלשון (Grundprizipien des Sprachgeschichte, 4 Aufl., 1901), שנתקבל בעולם המדעי כספר יסודי בחכמת הלשון.

נשמע נא איפוא את דבריהם בשאלה זו של היצירה יש מאין Urschöpfung.

בפרקים רבים ביאר וונדט ברכך הראשון מספרו והוכיח, כי הכוחות הקדומים ששלטו באדם והניעוהו ליצירת מלים עודם שולטים בנפש האדם גם כעת. ופרק ד' אמר:

אם הכוחות הנפשיים, שבזמן מן הזמנים הקדומים של התהוות הלשון חיברו קולות הברה למלים, אינם משונים מאותם הכוחות השולטים עוד כיום בחיי הלשון, הרי המסקנה הקרובה מזה היא, כי גם בריאת מלים יש מאין die Urschőpfung der Wőrter אינה דבר שכבר נפסק, אלא הוא הולך ומתמיד וחוזר בחיי הלשון.

ממילא מובן, כי יצירת מלים חדשות בזמנים מאוחרים אינה במהותה ממש כמו היצירה בזמנים קדומים של הלשון, מפני שעל היצירות בזמנים המאוחרים משפיע כל מה שקיבל כבר צורה קבועה בלשון. ואמנם הלשון שישנה כבר הגבילה את תחום היצירה החדשה רק למילואים למה שחסר, ודבר טבעי הוא, שכל מה שהלשון המסורה לנו היא יותר שלמה ומלאה ויותר מספקת להצרכים שלנו, כן יותר צר ומוגבל התחום של יצירת מלים חדשות. ולכן יש לנו להיות מוכנים לזה, שעם התקדמות התפתחות הלשון המבוע של הבריאה יש מאין ילך הלוך ונשות יותר ויותר לא מפני שחסרים הכוחות, שיוכלו להביע אותו מחיק האדמה הקדומה של הלשון, אלא מפני שהסיבות שהכריחום לצאת אל הפועל הולכות וחסרות.

עד כאן דברי ווּנדט.

דברים יותר מפורטים וברורים בשאלה זו כתב ה' פאול בספרו הנזכר, בפרק מיוחד שלם שהקדיש לה, הוא הפרק התשיעי מספרו Urschöpfung IX Kapitel.

ה' פאול פותח פרק זה בהקדמה, כי הוא שם לו ליסוד-מוסד בחקירתו בשאלות הלשון לכונן השקפותיו רק על-פי התבוננות בהתפתחות הלשונות, שאפשר לראות בבירור השתלשלותה בדברי-הימים. ואחר כך הוא אומר:

ולכן עוד מרחף על מהלך (יצירת המלים) מעין אפלה מסתורית, וצצות השקפות שמייחסות אותה לסגולה מיוחדה שהיתה לאדם הקדמון ושאבדה עתה. השקפות הללו צריך לדחות בכל תוקף. גם בטבע הנוכחית, הגופנית והרוחנית של האדם, מוכרח שיהיו במציאות כל אותם התנאים שהיו נצרכים ליצירה לשונית קדומה. ולא עוד, אלא הואיל והסגולות הרוחניות של האדם הלכו הלוך והתפתח למדרגה עליונה, על-כורחנו אני צריכים להעלות מזה מסקנה, שגם אותם התנאים (של יצירה לשונית) נמצאים באדם עתה עוד בשלמות יותר גדולה ממה שהיו בזמן תחילת הלשון האנושית. ואם בכלל אין אנו יוצרים עתה חומר לשוני חדש, הסיבה לזה פשוטה, שאין צורך בזה, יען בקושי אפשר שיעלה על דעתנו איזה מושג ואיזה רגש שלא יהיה איזה שיתוף עם חומר הלשוני שישנו כבר כעין גשר מחבר ביניהם. החומר העצום הזה, שכבר אנו מורגלים ובקיאים בו, אינו מניח שום חדש להיעשות, ובפרט שיש הרכבות רבות והשאלות רבות לעזור לנו במקום הצורך… רשאים אנו להחליט, שאפילו בלשונות של העמים התרבותים האירופיים יצירת חומר חדש בלשון לא פסקה מעולם. אחרי כל הקדמה שנעשתה בחכמת חקירת המלים בלשונות הגרמניות עוד נשאר מספר מסוים מאוד של מלים, שאין אנו יכולים לברר מקורם בשורשים של הלשון הקדומה, ולא בלשונות זרות, ולכן אנו חייבים לייחס גם לזמנים המאוחרים והחדשים לא בלבד הסגולה של יצירה מקורית של מלים, אלא גם עצם היצירה בפועל ממש. גם בזה אין אנו צריכים להניח שתתקיים ההשקפה שבהתפתחות הלשון יש שתי תקופות, האחת תקופת יצירת חומר חדש, והשנייה תקופה שיש בכוחה רק להשתמש בהחומר הנוצר ולחבר צירופים ממה שיש כבר במציאות, אבל לא ליצור חומר חדש. בשום זמן של התפתחות הלשון העממית לא היה זמן, שהבריאה יש מאין בהלשון פסקה הספק גמור.

כל אלה דברי ה' פאול.

היוצר מדברי שני החכמים האלה הוא, כי עצם כוח היצירה של יש מאין ישנו בנפש האדם גם כעת, וגם בזמנים החדשים ובלשונות התרבותיות הוא עודנו שולט ופועל פעולתו, ואם בכל זאת יצירות באמת יש מאין אינן נוצרות בלשונות החיות במידה מרובה, הסיבה לזה היא רק מפני שאין בלשונות האלה צורך הכרחי בזה, כי אפשר להסתפק ביצירות יש מיש. בחידוש צורות בלבד מהחומר שכבר ישנו.

ואולם במה דברים אמורים? בלשונות החיות שבאמת אין סיבה הכרחית לברוא יש מאין. אבל בלשוננו, שכבר הוכחתי שאפילו אחרי שנכניס תחת כנפיה השורשים שיש במילונים הערבים, עוד לא נוכל למלא את כל החסר לנו, אשרים אנו, על סמך החלטות החכמים בני-סמך האלה, להשתמש לצרכינו בכוח היצירה של יש מאין, רצוני לומר: פשוט, לברוא שורשים חדשים ולקבעם לשימוש במושגים שלא נמצא יכולת למצוא להם תרגומים מדויקים ביצירת יש מיש.

בוודאי, אין זה דבר קל ביותר לברוא שורשים חדשים, כי אינו כל-כך דבר קל למצוא צירוף קולות שעוד איננו בלשון. אבל בחינה זו דווקא יש יתרון ללשונות השמיות, שלהן סגולות שלשיות השורשים. הלשונות האלה, בפרט בתקופה שהן הגיעו בהן לרום התפתחותן, בנו להן כמעט את כל המלים שלהן משורשים של שלוש אותיות, בצרפן אותן בהצירופים האפשרים לשלוש אבים: אבג, אגב, בגא, באג, גאב, גבא, אבל, ידוע הוא, שלא בכל שורש השתמשו הלשונות האלה בכל הצירופים. קצת הצירופים הרצוים לא בכולם השתמשה הלשון, ולכן נקל לנו למצוא הצירופים החסרים עוד, ואתם השורשים ששום דבר בטבע הלשון אינו מתנגד להם, נוכל לקבוע למה שחסר לנו.

ישיבה שנייה

בישיבה קודמת ביארתי לפניכם, כי סיבת רפיון כוח היצירה שלנו היא מפני שאין לנו די חומר ממה ליצור, יען חלק גדול מאוד מהשורשים שהיו בלשון העברית נאבדו ממנו, והראיתי לכם מקום מאין נוכל להחזיר לנו את אבידתנו – באוצר-המלים של הלשון הערבית, יען רוב השורשים שישנם בלשון זו אינם ערבים בלבד, אלא שמיים, רוצה לומר גם עברים כמו ערבים.

להחלטתי זו אוכל להביא לכם עוד תנא מסייע לי, אחד מחכמי הלשונות השמיות שהצטיין בפרט בחוש הלשון במדרגה שאין כמעט לשום חכם אחר, והוא החכם הצרפתי רנאן, שבספרו ‘דברי-הימים הכללים ללשונות השמיות’ (Histoire génerale des langues Sémitiqe) אמר: כל-כך אמת הדבר כי במושג כללי אין באמת אלא לשון אחת שמית.

ולכן רשאים אנו להכריז את השורשים שבאוצר-המלים הערבי לעברים גמורים ולהכניסם ללשוננו. ממילא מובן, כי גם זה אינו מלאכה פשוטה. צריך עיון ובחינה מה לקרב ומה לרחק. אעיר לעת עתה רק על דבר אחד שצריך להתבונן בהשורשים הערבים. דבר ידוע הוא, כי רובם משמשים במשמעות רבות מתחלפות מאוד, ויש שאין כל יחס וקירוב בין המשמעות הללו, עד שאי-אפשר לאמור כי הן הסתעפו זו מזו בדרך הגיוני. והסיבה לזה מונחה בהתמזגות שני שורשים בעלי אותיות דומות, למשל של ח וח' ע ועֹ' שמשעותיהן היו מתחלפות, בשורש אחד של אחת מאותיות הללו, והמשמעות הרחוקות של שני השורשים נתחברו אחר כך בהשורש האחד הממוזג. צריך איפוא להבחין ולהבדיל את שני השורשים זה מזה. ויש עוד חקירות אחרות, שצריך יהיה להשגיח בהן בהכניסנו את השרשים שבאוצר המלים הערבי לתוך לשוננו.

ובדבר היצירה יש מאין, מה שקראו חכמי הגרמנים בלשונם Urschöpfung שדיברתי עליה בישיבה ההיא, עלי להוסיף דברים אחדים.

כבר ביארתי לפניכם מהותה של יצירה זו ובמה היא נבדלת מיצירה יש מיש. ביצירה יש מיש אנן משתמשים בשורש שישנו כבר בלשון, רוצה לומר בצירוף קולות שנתחבר כבר בזמנים קדומים למלה אחת, ואנו בונים ממנו רק צורה חדשה על-פי הצורות הרגילות בלשון ועל-פי דקדוקה. והיצירה יש מאין היא יצירת עצם השורש, לאמור, חיבור קולות למלה אחת שלא היתה מעולם בלשון.

אבל, מכל החכמים שנשאו ונתנו בשאלה זו, וגם משני החכמים שהתעמקו בה ביותר, שהבאתי את דבריהם בישבה הקודמת, נשמטה נקודה אחת שלא העירו עליה, אף-על-פי שהיא חשובה מאוד. ואפשר שלא נשמטה מהם, אלא שלעניין חקירתם הם, להלכה בדבר היצירה יש מאין, ולא למעשה, להשתמש בה, לא ראו צורך גדול לעמוד על נקודה זו, ואולם לנו, שדווקא הצד המעשי הוא חשוב, בירור נקודה זו מעניין ביותר.

כבר ראינו, כי יצירה יש מאין היא לחדש בלשון חיבור קולות שלא היה בה מקודם. משל חיבור ט, פ, מ, לשורש אחד טפם – הוא יצירה יש מאין בעברית כיוון שאין בעברית שורש זה. והנה ביצירה כזאת שני צדדים. האחד כלפי היוצר והשני כלפי מקבל היצירה, רוצה לומר כלפי הלשון.

כלפי היוצר כיצד? כי חיבור הקולות שהמחדש לא מצא, לא בלשון הלכה למעשה, להתיר Urschöpfung בלשון. נקח למשל האותיות ק, ז, פ, שיש מהם בלשוננו הצירופים זקף, זפק, קפז. והנה נניח שבא מחדש וחיבר עוד צירוף אחר, פ, ז, ק, והניח את הצירוף הזה למושג טבע הדברים ששולט בעולם. בוודאי שכלפי הלשון היא יצירה יש מאין, כיוון שאין בלשוננו צירוף זה. ומה עושים מי שמשתמשים במלים זרות בלשוננו? הם משתמשים בהמלה הזרה פיזיק לטבע הדברים ולחכמת הטבע, והריהם בזה עושים מעשה של יצירה יש מאין בהלשון ומורים בזה גם הלכה שיצירה יש מאין, Urschöpfung, מותרת בלשון!

ולכן, זו הצעתי, שבמקום שלא נוכל להיעזר ביצירה יש מיש, לאמור מהשורשים שישנם בלשונות השמיות, נשתמש ביצירה יש מאין, לאמור ביצירת שורשים חדשים. ובעצם העניין אין זה כלל דבר חדש בלשון, ודווקא המתנגדים ליצירות חדשות ומכניסים מלים זרות, הם הם שכבר פרצו הגדר והורו להלכה ולמעשה שיצירה יש מאין מותרת.

וירפאו את שבר בת עמי על נקלה לאמר: שלום, שלום – ואין שלום! (ירמיהו).

“מחלת סתר דבקה ביהודים הארורים ולרפאותה דרושים להם דמי בנינו ובנותינו…”

בדברים האלה האשימונו במשך ימי-הבינים בכל ארפה כלה ולא יקר הוא לשמוע הדברים האלה נשאים על שפת סופרים רבים גם היום. רבות סבלנו, באש ובמים שפטונו בגלל העלילה הנתעבה והנוראה הזאת, אך דם העברים אשר שפכו שונאיהם כמו רצו לרפאֵנו בדמינו אנו. אך שוא. הבל כל עמלם. ממחלתנו לא נרפאנו, למכתנו לא עלתה ארוכה!

כן, אויבינו, צדקתם! מחלה נוראה דבקה בנו, מחלה אשר לא נוכל הרפא ממנה, מחלה משַכֶּלֶת המכַלָּה מנפש ועד הבשר, אך לא דמיכם, – שונאינו – נשפוך, לא צאצאיכם ננכריע לטבח למען שָבֹר צמאוננו לדם אדם כחיתי-טרף. הן אמנם יהודים אנחנו, אך ידינו בכל זאת לא נגאלות בדמי-אדם, לא זאבי ערבות אנחנו, לא נארוב בכל פנה לבניכם ובנותיכם; הה, לא דמיכם, – שונאינו – ישָפכו כי אם דמינו אנו, דמי הלאֹם כלו המה יגרו ארצה כמים זה אלפי שנים; ועוד כבדה מחלתנו, עוד נחלה מכתנו, עוד מֻכִּים ומעונים אנחנו מתגרת ידה, עוד תחזיק ותרדה בנו באכזריות נוראה; ואנחנו, אהה! נעצם את עינינו ונתברך בלבבנו לאמר: שלום לנו.

וסופרינו גם המה ירפאו את שברנו על נקלה לאמר: עשו כזאת וכזאת וחייתם וכל חֹלי ונגע ירחקו מכם! חֹלים אנחנו, ואחרי מתי עוד לא נאבה לפקוח עינינו לראות את חלינו כי נורא הוא? אחרי מתי עוד לא נתבונן כי מכת נַפתולי-המפללגות שלא בעתן, –

כי המכה הזאת תאכלנו בכל פה מאז היינו ועד היום וכי ידה נטויה לעשות אתנו כלה? אחרי מתי עוד לא נתבונן כי נפתולי המפלגות אשר אִשְׁרוּ כל עמי אֵרֹפה בדרך ההשכלה, – המה אשר בלעדיהן אין צעד-קדימה, אין השכלה, אין תתקון המדות; הנפתולים אשר הפכו את העמים הפראים ויעלום במעלות הדעת עד שמי-יה, – הנפתולים האלה אִבְּדו אותנו וַיְכַלְלוּ¹ את שברנו הנורא, גרשונו מארצנו ויפזרונו לקצות השמים!

ומדוע? מה סבת המחזה הזה?

יען נפתולי-המפלגות היו בנו בכל פעם שלא בעתם!

כן, בכל עת מלחמה מחוץ, בכל עת אשר אויבי העברים כלם חותתו יחד עליהם לכלותם ולאבדם, – לעת כזאת נראה תמיד כי מפלגות שונות בחיק הלאֹם תלחמנה ותפתלנה אשה את רעותה, קורעות את הלאֹם לקרעים, מרפות את ידיו ונותנות מֹרך בלבו עד אשר יכשל כחו, – עמוד לא יוכל בפני אויבו ויפול לפניו בלא כח והיה מרמס לרגליו. לו נפתלו המפלגות בעמנו רק בעת אשר שלום היה להעם מחוץ, – ובעת מלחמה, בעת אשר האויב פער פיו לבלוע את כל העם כלו, לוא התחברו והתאחדו כל המפלגות יחד לעת כזאת לצאת בלב אחד וברגש אחד בעֹז ובגבורה נגד צר ואויב, – לוא כזאת היתה בנו, כי אז מי יודע, מי יודע אם גדל כה שברנו עתה, אם הגלינו מארצנו הגלת שלימים, אם לא היינו גם עתה עם בארצו –, אולי נכנעים תחת ידי התוגרמים; אך הלא טוב טוב להיות בארץ אחת, ואם גם תחת שבט מושל זר, מהיות מפזרים ומפרדים לכל רוחות השמים בארצות שונות בלי ארץ מולדת, בלי שפה לאֻמית, בלי רגש לאֻמי! ²

אך אהה לשברנו, לא כזאת עשו מפלגותינו~ מאז ומעולם ראה נראה כי נפתולי-המפלגות וחלוקות הלבבות גדלו וגברו עוד יותר בימי מלחמה, בימי צרה ומצוקה מחוץ, וזאת היא שהיתה בעוכרינו, זאת היא אשר הפליאה אידנו עד מאד!

*

מי מאתנו העברים לא יֵדע כל זאת? לב מי לא נקרע לקרעים מדי קראו את ספר ירמיהו? עין מי מאתנו לא נגרה מדי קראו דברי הימים ההם? חיל מלך בבל חנה על ירושלים ויביא אטתה במצור; כל העמים מסביב בשנאתם כמות אשר שנאו את העברים, נוספו גם המה על מלך בבל ויעלו להלחם ביהודים שנואי-נפשם. המות רחף על פני היהדות, אויב נורא גזר אֹמר להשמיד את עם-עברתו זה לבל יזכר שמו עוד; הרג ואבדון הכין, ויתאזר חיל למלחמה הזאת בידעו גבורת העברים בהלחמם ביד ארצם ודתם. ומה עשו יושבי ירושלים בפני האויב? ההשלם השלימו כלם לצאת כאיש אחד לקראתו? השכחו את נפתולי-המפלגות אף במעוף עין? חלילה! מחוץ שכלה חרב האויב, ובבית עשו פרעות המפלגות בהפתלן יחד, וַיֵּרָפוּ ידי אנשי המלחמה, ויפתחו שערי העיר להאויב, ויבֹא שעריה בקול תרועת נצחון, ויכין מטבח נורא להעם היושב בקרבה, וירצח ויהרג ויתוץ ויהרס, ויגל את העם בבלה, ויותר רק מדלת העם תחת ידי גדליהו בן אחיקם בן שפן אשר הפקידו נבוכדנצר מלך בבל לפקיד על העם הנשאר. מה גדל שבר העם! מה נפלאתה מפלתו הפעם! אך הלקח מוסר? ההטיב את דרכו? ההתבונן לדעת כי הוא הוא היה בעוכריו? אהה! העם לא נרפא ממחלתו, וימאן גם להתבוןנן כי חולה הנהו.

מתי מספר שבו מבבל לארצם ויתנדבו בכל נפשם ומאדם להקים את הלאֹמות ולהפיח בה רוח חיים חדשים. שוא היה עמל צורריהם הרבים, שקר היו כל מזמותיהם ונכליהם אשר התנכלו ליהודים. באהבתם העזה לארצם ולעמם שאפו מתי מספר ההאלה מעט מעט רוח ויטען נטעי נאמנים בכרם הלאמות. נכנעים תחת ידי מלכי מדי ופרס, תחת ידי אלכסנדר מוקדון, תחת ידי מלכי מצרים וסוריא, הבליגו היהודים מעט מעט ויחלו להתנער מעפרם; רק שלון, שלום בבית היה דרוש להם. אחדות-הלבבות בכל – הדבר הזה נדרש להם מכל הון למעו התחזק ולאסוף עצמה להמלחמה הנוראה אשר הכינו להם. אך עוד הפעם, אויה! להב נפתולי-המפלגות עלה בם, ואש מלחמת פנים נשקה בהם: צדוקים, פרושים, אוהבי-היונים ערכו מלחמה אלה באלה, ויכו את הבנין –, אשר עוד לא נרפא משבריו, – לרסיסים.

העת הנוראה, המלחמה לחיים או למות לא אֵחרה לבוא. אנטיוכס הגדול מת, ואנטייובס אפיפַנס ישב על כסאו. אז התקדרו שמי-היהדות ותחשך עליה השמש. באכזריות נוראה רדה העריץ הזה בהעברים, ואחרי אשר גברה ידו על מלך מצרים, בא ירושלימה ויכריע לטבח חמשת רבֹא איש, וכמספר הזה לקח בשבי למכרם לעבדים ולשפחות. כשך כח סבל היהודים ולא יכלו עוד נשֹא; ויתעוררו מתי מספר אשר לבם היה שלם את עמם, ויחגרו שררית עזם, ויקומו תחת דגל מתתיהו מבית החשמונאים להגן בעד לאמותם ואמונתם. מחזה נורא יעבור לפנינו: פלטת אנשים, חלוצים רק באהבתם לעמם וקנאתם לדתם, יעשו מלחמה את חיל עצום ורב. מה תהיינה תוצאות המלחמה הזאת? במה יתם המחזה? לבנו סחרחר, כח דמיוננו יבער… והנה, האח! גברו היהודים! “הידד!” – נקרא גם אנחנו יחד את הגבורים האלה; קול “הללויה!” יתפרץ מקרב לבנו, ששון אין קץ ימלא את כל חדרי נפשנו, אור חדש יחל להאיר להעם, שחר חדש יעלה על אופק היהדות, שחר חדש אשר מעו מעט ילך הלוך ואור עד נכון היום. עוד הפעם הראה העם את גבורת ידו לאהבתו לארצו ולאמונתו, עוד הפעם נשא את ראשו וינתק את העבותות אשר אסרו בהן ידיו, ויפרוק עול זרים מעל צוארו.

דימיטריוס השני, מלך סוריא, קיים את חֹפש ארץ ישראל; אנטיוכס השביעי גם הוא כרת ברית שלום את יוחנן-הורקנוס. גבולות הארץ רחקו. השומרונים, אלה צוררי היהודים מאז, הכנעו תחת ידי העברים; האדומים גם בם שתו את הכוס הזה והיו ליהודים למס; ברית השלום את הרומים, אשר כֹרת על ידי שמעון המכבי חֻדש עתה. לוא שלום שרר עתה בארץ, לולא קנאו המפלגות אשה ברעותה, כי אז גברה ממלכת העברים הלך וגבֹר, יען כל אשר קדם הראה לדעת כי לא בדבר שפתים יגברו על האויב, כי אם עצה וגבורה וידים למדות לקרב דרושות למלחמה.

אך אהה! מלחמת המפלגות לא חדלה, כי אם עוד פשטה ועברה בכל הארץ. מפלגה מפלגה ברוב תחבולותיה הכתה גלים ותשים את הממלכה כמרקחה. הגלים נשאו וגדלו עד כי צללה האניה לתהום תחתית! הצדוקים והפרושים לא חדלו מהפתל איש את רעהו. מפלגת הפרושים היתה מפלגת הלאֹם, מפלגת העם, וכמעט שפכו ממשלתם על כל הארץ. אך לְפידנו הנורא נחלקה מפלגת הפרושים גם היא לשנתים, לשני בתים: בית שמאי ובית הלל עמדו בקרב המפלגה הזאת, ותרבינה הפרעות, ותגתדל המהומה, ותרב המבוכה, כי לא ידע העם אנה יפנה ואחרי מי ילך.

*

שמאי והלל, האנשים אשר קֹראו להיות לראשים לבני הבתים האלה, שונים איש מרעהו עד מאד בתכונת רוחיהם, בנטיותיהם, במזגם וגם בקורות חייהם.

הראשון נולד בארץ ישראל. בעינים כלות ונפש עוכרת ראה האיש הזה את כל הרעות אשר מצאו את עמו וארצו מעת לקחו להם האדומים (בית הורדוס) ממשלה בחֹזק. עין בעין ראה את אשר עשו אוהבי היונים להלאֹם, ותוצת שלהבת הקנאה לעמו בלבבו, ותבער כשלהבת-יה. האהבה לעמו, הקנאה לאמונתו – רק אותן נראה בכל מפעליו, רק הנה תשקפנה לנו מבינות לכל דבריו. ואם לפעמים הפריז יתר על המדה

ויעבור גבול, הלא לנו לשית לב למצב היהדות אז וגם לטבע האדם אשר אם רק ימצא לו רעיון נשגב קן לו בלבבו, אז תכהינה מעט עיניו מראות: רק את רעיונו יראה, רק רגש אחד ימלא כל חדרי נפשו, רק על פיו ידבר, רק על פיו יפעל. ואם אולי לא טובה היא קנאה כזאת לעת אחרת, אך בעת אשר הסכנה מרחפת על פני הלאֹם כלו, בעת אשר דרֹש מהעם להגביר כל חילו, לחגור שארית עֻזו, – בעת כזאת רק אנשי רוח כאלה, רק איש אשר קנאתו ללאֻמו תאכלהו, רק איש כזה יוכל לעצור בהעם ולהטותו לכל אשר יחפוץ, ואם רק לנו לא יתנו אחרים מכשול על דרכו – רק איש כזה יוכל להושיע את העם בהעלותו בלבו אש האהבה לארצו ובהאצילו מרוחו עליו. לא כן היה הלל, אשר נולד בבבל. האיש הנפלא הזה במדותיו הנעלות ובתכונת רוחו הנפלאה, באהבתו את השלום מכל הון ואהבתו לכל אדם באשר הוא אדם, – האיש הגדול הזה, קצרו ידיו מהושיע את עמו בגדלו זה בעת כזאת. לא אהבת כל אדם היתה דרושה להעם אז, כי אם אהבת ארץ מולדת ואהבת הלאֹם; לא ענוה ושפלות רוח, לא לחשוב “וכשאני לעצמי מה אני” – לא אלה היו נחוצות להעם לתשועתו, כי אם גֹבה-לב ואֹמץ-רוח, להיות נכון בטוח כי כחו ועוצם ידו יעשה לו חיל.

אלה המה האנשים אשר עמדו בראשם של שני הבתים האלה; ומפלגת העם גם היא, אשר אליה נשא העם את עיניו, אשר דבריה היו לו דברי האורים והתֻמים, – המפלגה הזאת נפלגה גם היא לשנים – ומאז והלאה, עד אשר כבתה גחלת הלאום האחרונה, לא קרבו שני הבתים האלה, לא התאחדו יחד גם בעת צרה, – מפלגה מפלגה הלכה לה בדרכה; האחת קנאה להלאום ותגזור אומר לפול כלם יחד על שדה-קטל מעשות שלום את האויב אשר רק להכחיד שם העברים בלבבו, ורעותה עשתה תחבולות להטות לב העם לעשות שלום ולהכנע לפני אויבם בנפש. חלק לב העם עוד הפעם, ובבוא עליו צר ואויב – גם אז לא נרפא ממשובתו זאת, ויעזור להאויב, ויקל לו את המלחמה אתו, וירבו חללי חרב מלחמת-פנים מחללי החרב הרומים; ותרבינה הפרעות, ותגדל המהומה והמבוכה, ותוסר העטרת מעל בת יהודה, ותשח ותשפל עד לעפר! מבחר בניה הוצאו להורג, בחוריה ובתולותיה הלכו שבי; וימכרו לעבדים ולשפחות, ויהיו לברות לפריצי חיות בהלחמם אתן לשעשע את הרומים. אהה! גדל שבר בת יהודה, אך העם לא שב ממשובתו, עוד לא נרפא מחליו הנורא, עוד לא חדלו נפתולי המפלגות שלא בעתם – ועוד מוסר לא לקחנו!

*

עוד לא חדלו נפתולי-המפלגות שלא בעתם!

כאלפים שנה עברו מאז, תקופות שונות עברו עלינו בכל מקומות פזורינו: סבלנו, נרדפנו, טלטלנו, נדחפנו, נשמנו, וכסחי נמאסנו, – כל זאת באתנו ומוסר לא לקחנו.

לא פקחנו עינינו לראות כי האחדות רק היא תוכל להושיענו: רק אם נתאחד כלנו, אשר שם עברי יקר לנו, לעשות דבר לתועלת הלאם כלו, – רק אז נצליח, רק אש ידינו תעשינה תושיה, רק אז עמלנו לא יעלה בתהו, רק אז נִוָּשֵׁעַ! כאז כן עתה, בפני הסכנה הנוראה המרחפת עתה על פני הלאום, למפלגות מפלגות נפלגנו, מפללגות הצוררות אשה את רעותה, מפלגות אשר לא תשמע האחת את שפת השניה, – למפלגות רבות נפלגנו ולכן גדול שברנו גם הפעם, לכן יתם לריק כחנו! בני הדור הישן (הקנאים, כאשר נכנם אנחנו) ואנחנו בני הדור החדש (המשכילים, השם אשר לקחנו אנחנו לנו) –

מדוע יצרור איש את רעהו, מדוע רק מלחמה נקרא, מדוע נחפוץ אנחנו תמיד לעשות את אשר לא יוכלו המה כי יאתו לזה בפחדם (ואולי בצדק) כי יהרסו יסורי הדת וישראל בגוים יתבולל?! ואת מי נאשים? האָשם נאשים את הקנאים, – המה אשר לפי דברינו קנאתם תעור עיניהם מראות, – המה אשר מבלי הבין אותנו יתנונו לאויבי הלאום, לשונאי ישראל! אך אנחנו גלויי העינים, אנחנו המיטיבים לראות, אנחנו אשר לאור ההשכלה נלך מדוע לא נראה אנחנו כי אם לא נמהר להתאחד כלנו יחד, כי אז עד מהרה יבא הקץ הנורא אשר תקות עמנו לנצח תאבד ודבר לא נוכל לעשות לתשועתנו! ³

*

אך מה היא הנקודה אשר בה נוכל להתאחד כלנו? מה הדבר אשר כלנו כקנאים, כמשכילים, כחסידים, כמתנגדים, כעברי ארץ זאת כן גם עברי ארץ אחרת, – אשר כלנו כול לעשות ולפעול יחד להוציאה לפעולת אדם למען הושיע את הלאום כלו? מה הוא הדבר הזה אם לא ישוב ארץ ישראל? רק בדבר הזה, כאשר כבר אמרתי⁴, נוכל לקדם את הרעה הנשקפת ללאמותנו, רק הדבר הזה יעלה ארוכה לגוית הלאום, ורק על הדרך הזה נוכל ללכת כלנו אחוזי ייד ושלובי זרוע (כאשר יאהבו סופרינו לדבר)⁵.

לא רעיון רוח הוא, כאשר יאמרו רבים, הרעיון הזה לא דמיון כוזב הוא, כאשר יאמרו אחדים, דמיון אשר ימצא לו מהלכים בין רק בין קנאים-כסילים או בין אויבי העברים, אשר יחפצו לגרש אותנו מארֹפה; לא! אהבת הלאום – היא אשר תוליד את הרעיון הזה, היא תגדלהו, היא תְטַפְּחֵהוּ וּתְרַבֵּהוּ; החפץ לראות באֹשר העם, באשרו הגשמשי כבאשרו הרוחני; התשוקה להטיב את גורל העם האמלל הזה כל אלה ילחשו באזנינו לאמר: קומו ועשו!

נקום ונעשה, נתמכר נא רק להדבר הזה בחפץ לב, נרים נא תרומה מכחותינו וכספינו, איש איש כאשר תשיג ידו, ואז נראה כי לא לתהו וריק כלינו כחנו, כי גורל העם יהפך לטוב, כי אשרו הגשמי ואשרו הרוחני שני אלה יחד יגדלו ויעשו פרי-ברכה בהקבצו לאט לאט לארצו העזובה עתה מאים יושב, אשר רק ידים עמלות תחסרנה בה ןהוציא מחיקה את העֹשר הרב הטמון באדמתה, ועד מהרה תהיה לארץ מאושרה המענקת מטובה ביד נדיבה לעם היושב בה.

הן רעה נשקפת נגד פני הלאמות, ולכן הבה, נשכח נא רגע אם משכילים, חסידים או מתנגדים אנחנו, אם בארץ צרפת, בגאליציון או באשכנז נשב, נשכח נא כל זאת ורק אחת נזכור, רק אחת נשוה נגד פנינו, כי עברים אנחנו, כי עם היינו, עם הננו, ועם נרצה להיות בימים יצרו. רק את הדבר הזה נזכור ונתקע כפינו איש לרעהו ונאמר: חזק! נשלח מעל פנינו נפתולי-המפלגות, נתאחד כלנו לעשות ולפעול!

ואתם הרבנים, הישנים כחדשים, אתם המגידים והמטיפים, אתם אשר תאהבו את עמכם, אתם אשר העם יטה תמיד אזן לקול דבריכם, אתם אשר לבו בידכם הנהו להטותו לכל אשר תחפצו, אתם אשר הקדשתם את ימיכם לדאוג בעד אֹשר העם הרוחני, – השייבו רבנים ומטיפים על לב כי רק בדרך הזאת תוכלו להטיב לצאן מרעיתכם, ועליכם להעיר את לב העם ולהבינו מה אשרו שואל ממנו.

הבה נתאחד נא גם אנחנו, הרבנים והסופרים, אשר כשני מחנות היינו עד עתה, – נתחבר נא גם אנו במפעלותינו לתשועת העם: כמוכם כמונו, הלא מטרה אחת לנו, הלא רגש אחד יְחַיֵּנוּ, הלא אֹשר העם אותו נחפו. כלנו; ולכן הבה, נתקעה נא גם אנו כפינו איש לרעהו, וראיתם, רבנים, כי לא אויביכם אנחנו, כי אם עוזריכם בעטינו אשר בידינו.

*

יש אחרית להעם הזה בארצו!

תקוה טובה נשקפת לו שמה: רק בארץ הזאת, ערש העם בילדותו; רק בארץ הזאת, אשר בה השתלמה תכונת רוחו ומזגו; רק בארץ אשר כל מדרך כף רגל, כל אבן, כל הר, כל בקעה יזכירוהו אשרו ואידו בימים עברו – רק בארץ הזאת תגלה רוח העברים, רק בארץ הזאת, תחת תכלת השמים, בחיק הטבע בכל הודה והדרה, יתמכר העם הזה, אשר חנן בכשרונות נפלאים, לעשות גדולות בכל גבולות מפעלי האדם, ובהרבותו את עשרו ואשרו הפרטי ירבה בזה עֹשר ואֹשר האנושות בכלל.

יש אחרית להעם הזה בארצו!

כנטע רך שתול בקרן בן שמן על יבלי מים, אם יסח ממקומו למקום אין מים בו, למקום אשר השמש לא תשלח קויה שמה לתת להנטע חום וחיים – הלא חלף יחליף לחו, הלא שחר ישחר גזעו, הלא נבל יבל עלהו, – בלי כח יכוף ראשו. אך אם רק עוד לא יבש שרשו, אם עוד לא נחר תוכו, – הלא בהריחו מים, בהנטעו עוד הפעם באדמתו, – מה ייף ויגדל הנטע, מה תארכנה נטישותיו, מה תרבינה סעפותיו, מה ישמח את העין, מה יריהיב את הלב ומה יענג את החוסה בצל ענפיו!!

פאריז, סיון תרל"ט⁶.

“אלה דברי הפקודה”

כבוד החכם באשי לקהלת היהודים בירושלם

קבלנו עתה מכתבים מבית פקודת שר עניני

מלכותנו החיצונים ואלה דבריהם: הן אמנם חקי

מלכותנו הם בעזרת הנכרים הנתונים להמסחר

בארצות תוגרמה בחירות, אך העזר הזה הוא רק

במקומות המסחר ולא במקומות אשר לא למסחר

נכונו. והנה פלשתינה איננה מוכנה למסחר, כאשר

ירושלם לא מקום מסחר, ועל כן נוכל לקבל כל הבא

מבני ישראל רק לפקד את המקומות הקדושים, ורק

לזמן קצוב, ובתנאי כי לא ישארו אחרי פקדם את

המקומות הקדושים יותר מחדש ימים, ואם יהיה

בידיהם מכתב רשיון (הזכרה) להותר באופן הזה ואם

גם במכתבי מסעם יכָתב התנאי הזה, לא נוכל לקבל

את האנשים מבני ישראל הבאים הנה לתכלית

המסחר.

והנה, כל הדרוש להודיע לממלא מקומנו ביפו

הודענו, וגם להשוטרים פה צוינו לשים עינם על זה.

אפס יען חושדים כי בני ישראל הבאים דרך יבשה

ישכנו בבתי החברות האלה ולכל היהודים השוכנים

מחוץ לעיר – לזאת צריך לצוות לראשי החברות האלה

ולכל היהודים השוכנים מחוץ לעיר, כי יודיעו

להממשלה מהרה על כל יהודי אשר יבא אליהם,

למען נעשה כמשפט; וצריך להודיעם כי אם בא

יבאו אליהם יהודים בדרך הזה ואת הממשלה לא

יודיעו – ונשאו את עונם כמשפט.

הפחה¹.

אלה דברי הפקודה אשר שלח כבוד הפחה לרבני ירושלם.

והנה רק שוא והבל לחקור מה היתה סבת הגזרה, כי כל זה לא יועילנו.

מעבר מזה הריעו רבים תרועת שמחת נקמה על הסופרים ויקראו: אתם הסופרים הבאתם עלינו את כל הרעה הזאת בדבריכם, והצדיקים האלה, המצרים בצרת עמם, לא ישימו על לבם כי גם אם כדבריהם כן הוא, גם אם באמת היו דברי הסופרים סבת הגזרה, לא להסופרים לבקש סליחה וכפרה על חטאתם לעמם; כי עשה עשו הסופרים את חובתם, ואם רבים מהם אולי דברו אולת הנה לא בגללם יאשמו כל הסופרים ולא הפעם הראשונה היא בדברי ימי היהודים כי ראשית דברי דורשי טובת עמם כמו הביאה על העם רק רעה.

אבל גם מעבר מזה הפריזו יתר על המדה ויאשימו את מקבלי החלוקה כי הם הו סבת הגזרה. הן אמנם יש בין ראשי עדת ירושלם אחדים אשר ענה לא יתענו כרבע צדוק ארבעים שנה על בטול ענין ישוב א“י ואולי עוד יתנו בעד זה מכיסם לר”מ ב“נ; אך חלילה להם להיות מוסרים, ובבא הפקודה עשו כל אשר בכחם, ויכתבו מכתב גדול להחכם באשי הרה”ג משה הלוי איפינדי, ראש רבני תוגרמה, ויבקשו ממנו להשתדל להעביר את רוע הגזרה. והרה“ג ראש רבני תוגרמה לא אחר לעשות אשר שאלו ממנו, וה' נתן חנו בעיני השרים, – ויעתרו לו, ויאמרו לו כי הגזרה היא רק על האשכנזים ולא על הספרדים. וישמח הרה”ג ראש רבני תוגרמה מאד, ומה יכלו עוד לעשות ולא עשו?

אך כל זה לא יועילו לנו. ראה ראינו כי הממשלה חושדת אותנו ועלינו להשתדל בכל אשר נוכל להראות את הוד מלכות השולטן כי חפצנו רק להחסות תחת כנפי חסדו ולמצוא מקום מחסה לנו בארץ אשר לא ישטמונו ויתעוללו בנו כמו בארצות המערב. עלינו להראות להוד מלכותו, כי רק טוב וברכה נביא להארץ הזאת, אשר נעבדנה בכל אהבתנו לה והפכנו את מדברה לעדן וציותיה לגן ה'. עלינו להשתדל להראות להוד מלכותו כי טוב טוב לממשלת תוגרמה אם נֵאחז אנחנו פה מאשר אם יֵאחזו פה צרפתים או אשכנזים, – כי אנחנו נכיר טובה להוד מלכותו בגלל חסדו והיינו לו תמיד עבדים נאמנים, וצרפתים או אשכנזים אם יאחזו בארץ וחזקו את ממשלות ארצם.

אך לא בכל עת ימָצאו אנשים אשר יצלחו למלאכות כזאת. גם אלהים שאל: את מי נשלח ומי ילך לנו? הימָצא עתה ישעיה אשר ישיב: הנני, שלחני? הימָצא איש אשר יוכל לדבר לפני הוד מלכות השולטן בדברים נשגבים ויוצאים מן הלב – להראות לו מה חפצנו באמת למען יטה חסדו אלינו ככל מלכי בית עותמן?

למצוא איש כזה עלינו להשתדל בכל כחנו, כי בזה כל תקותנו.

ועד כה ועד כה, עד אשר יטה השולטן יר"ה אלינו ואמר למלאכיו הרף, תמתח הממשלה מדת דין קשה על המושבות. בפתח-תקוה עוד הגזרה לא לבנות בתים חדשים בתקפה עומדת, ובסמרין² – מלבד זה עוד תאמר הממשלה כי כל האדמה לה והצדק לה למכרה לכל המרבה במחירה; כי האיש אשר על שמו נקנתה אדמת סמרין בראשונה היה ברשות תוגרמה וימת בלי בנים והממשלה יורשת אותו.

ומי יודע מה תהי אחרית כל זאת?

“המסיתים מצפת”

רק אנשי צפת לא ידאגו על כל זה, כי שלח להם אלהים ענין אחר לענות בו, ודבר אחר נתן להם לעסוק בו. כי במות הצדיק מסאדיגורי, אשר היה הגבאי על כל כסף א“י מארץ ממשלתו, נחצו אנשי צפת לשתים: החצי האחד חפצים כי רק בני הצדיק ימשלו בכסף הזה, והחצי השני חפצים להשליט על כסף החלוקה גם אחד מקרובי הצדיק היושב ברומניה, ובגלל הדבר הזה יריבו עתה אנשי צפת בחזקה, ומכתבים לאלפים נדפסו ונשלחו לחוץ-לארץ משני העברים, להגיש עצומותיהם לפני נותני החלוקה. ותקח המריבה הזאת את לב כל אנשי צפת, ולא יוכלו להתבונן למעשי המסיתים אשר החלו לפרוש רשתם גן בעיר הזאת, – כי שלח שלחו שמה רופא אשר יְרַפא חולי היהודים חנם אין כסף, ונתן יתן גם רפואות חנם, ועוד מעט והכינו שם גם בית לחולים והפילו ברשתם רבים ועצומים מאד יתר מאשר בירושלם. כי בירושלם יש רופאים לא מהמסיתים ויש רופאים גם ליהודים המרפאים חנם, ובכל זאת בית החולים להמסיתים מלא יהודים – אף כי לפני כל חולה יושם ברית החדשה והרופא בכבודו ובנפשו ידבר את החולה על עניני הדת, ובנעם לקחו ידבר להחולה בעת חָליו על טוב דת הנוצרים ועל רעת דת העברים. וא”כ הדבר בירושלם ומה יהי משפטו בצפת? וינסו רבני צפת בראשונה לאסור בחרם את רופא המסיתים, אך מהרה ראו כי איש לא ישים לב לחרמם, אף חשו כי אולי הם יהיו הראשונים לעבור על החרם ולשאול ברופא המסיתים, – כאשר גם בירושלם הגדולים הם הראשונים בפרץ הזה,– וישובו ויתירו. ועצה הנה עושים המסיתים את מעשיהם בהתר הבד"ץ, ויש רבים העושים מלאכה את המסיתים, ויש גם אשר נעשו לסרסרים למשוך נפשות ברשתם, והמסיתים ששים ושמחים כי הצליחו להציב להם יד בין היהודים עוד בעיר אחת בארץ ישראל. והיהודים רואים מחשים.

אתה ה', מה תהי אחרית כל אלה?

ירושלים, אתתט"ו לחרבן³.

ו. תורה שבעל פה וכתיבתה

התלמוד הוא האוצר של תורה שבעל פּה, לעומת המקרא שהוא האוצר של תורה שבכתב¹, והכונה המפורסמה בשני אלה השמות היא כי תורה שבכתב נתנה למשה מסיני על מנת שימסרנה לישראל בכתב והתורה הכלולה שבתלמוד נתנה לועל מנת שהוא ימסרנה לראשי העם בעל פּה. והנה, אם בכלל זו היא הכונה בשני השמות, מכל מקום ביחוד בנוגע להשם תורה שבעל פּה אי אפשר שזו בלבד היא הכונה בו, כי הלא החלק שאמרו החכמים בפירוש שהוא “הלכה למשה מסיני” הוא מצער מאד לעומת כל התורה שבתלמוד, שרובו ככולו הוא דברים שחדשו חכמי הדורות לפי ראות עינם, לפי צרכי הזמן ולפי פּלפּוליהם בּתורה שבּכתב. אָמנם, ר' יהושע בן לוי אמר: כל מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה מסיני (ירו' חגי' סוף א'), אך זה רק דרך דרש בעולם. ולכן אין ספק, כי עוד כונה שניה היתה להם בהשמות תורה שבכתב ותורה שבעל פּה, והיא: שהראשונה היתה בכתב ונשמרה בכתב ונמסרה מדור לדור רק בכתב, והשניה נאמרה על פּה ונמסרה לאיש מפּי איש רק על פּה, בפרט במשך זמן הדורות הראשונים.

ואת הדבר הזה הודיעו לנו חכמי התלמוד בדברים מפורשים, שאינם מניחים שום מקום לשום פקפוק היותר קל.

והראשון שהגיד לנו זאת בפירוש הוא הגדול בחכמי הדור השני שלאחר המשנה, הוא ר' יוחנן, שעל פּי רוחו ובבית מדרשו נסתדר התלמוד הירושלמי.

במסכת תמורה מספּרת לנו הגמרא, כי רב דימי כשבא לארץ-ישראל רצה לשלח אגרת לרב יוסף לבבל בדבר הלכה אחת שנאמרה משמו של רב דימי, ומקשה שם הגמרא איך רצה רב דימי לעשות כזאת והלא אמר ר' אבא בנו של ר' חייא בן אבא:

אמר רבי יוחנן כותבי הלכות כשורף התורה והלומד מהן אינו נוטל שכר.

ודרש ר' יהודה בר נחמני מתורגמנו של ריש לקיש:

כתוב אחד אומר כתוב לך את הדברים האלה וכתוב אחד אומר כי על פּי הדברים האלה, לומר לך דברים שעל פּה אי אתה רשאי לומר בּכתב ושבּכתב אי אַתה רשאי לאומרן על פּה.

ותנא דבי ר' ישמעאל:

כתוב אחד אומר כתוב לך את הדברים האלה, אלה הדברים אתה כותב, אבל אין אַתה כותב הלכות (שם דף י"ד:).

ולא בלבד הלכות אלא גם אגדה היה אסור לכתוב, ועל מעשה רבי יוחנן ור"ש בן לקיש שהיו מעינים בספר אגדה שאלו בגמרא (גיט' ס'.) איך עשו כזאת והלא אסור לכתוב אגדה בספר, וענו שעשו זאת מפּני ההכרח שאי אפשר לא לכתוב, מפּני הסכנה פּן תשתכח התורה מישראל.

והנה טעם האיסור לאמר על פּה דברי תורה שבכתב מובן היטב, מפּני שחששו שמא תפּול בהם טעות. בודאי היו חכמים שהיו כל כך בקיאים בתורה שבכתב שידעו לכתבה על פּה בלי שום טעות. כך אמרו עליו על ר' מאיר שכתב כל מגלת אסתר על פּה² ועל רב חננאל ספּרו שמצאו רב חסדא שהוא כתב ספרים שלא מן הכתב וגער בו אף על פּי שהוא ידע בו ברב חננאל שהוא ידע לכתוב כל התורה על פּה בלי טעות³, ואף על פּי כן לחשש היה צריך וכדי לגדור הגדר גזרו שלא לכתוב כלל על פּה. אבל, בענין התורה שבעל פּה לכאורה קצת תמוה מה טעם אסרו לכתבה, הלא בודאי עדיף שיהיו הדברים נכתבים כדי שישמרו גם הם מהטעיות שדברים על פּה עלולים להן.

ואולם כשנתבונן קצת למעמד הענינים של הזמן ההוא יגלה לנו גם טעם איסור זה על נקלה, ולא עוד אלא שהוא יאיר לנו אור על רוחם של חכמי ישראל בימים ההם.

כתיבת ספרים לא היה דבר קל אפילו בדורות יותר מאוחרים ומכל שכן בדורות ההם, ולא בלבד מפּני קושי מלאכת הכתיבה בעצמה, אלא גם מפּני שהגויל לכתוב עליו היה לא מצוי וקשה להשיגו. וכבר נשתבח רבי חייא בדורות הבאים שהוא עשה שלא תשתכח תורה מישראל בּזה שהיה נוטע פּשתן וגודל נשבים וצד צבאים ועשה מגילות לכתוב עליהם חמשה חומשי התורה⁴. ולכן היו דברים כתובים יקרי המציאות, וזה גרם שכל דבר כתוב היה מכובד וכמעט קדוש בעיני הכל. ואף על פּי שהתורה שבעל פּה היתה חשובה מאד אצלם, אף על פּי כן לא עמדה במדרגה אחת עם קדושת תורה שבכתב ורצו לעשות גבול כדי להבדיל ביניהם הבדל גלוי וניכר. ומלבד זה, מפּני שהעולם היה אז תמיד במעמד של זעזועים ובלבולים במדינות היו מתרגשים ובאים תדיר, היה מקום לחשש שדבר מהתורה שבעל פּה כתוב על מגלה יסופּח בטעות בשעת בהלה על מגילות תורה שבכתב ויחשב גם הוא לתורה שבכתב.

וכמו שאָמרו אחר כך: אם אַתה מכניס לביתך יותר מכ"ד ספרים מהומה אַתה מכניס לביתך. ושחשש זה לא היה בלי יסוד אָנו לומדים מזה, שאחרי כל השמירה ששמו החכמים להתורה והנביאים נתיחסו אחר כך ספרים מזמן מאוחר לזמנים קדומים. על כל פּנים, אין ספק בּדבר, כי במדה רבּה אָנו חייבים לתקנה גדולה שתקנו אָז, שדברים שבּעל פּה אָסור לכתוב, שלא גדלה עוד יותר המהומה ולא נתייחס לתורה שבכתב חלק מתורה שבעל-פּה.

אבל, בּודאי לא נעלם מעיני החכמים שתקנו תקנה זו גם הצד הרע שבּדבר, כי דברים שבּעל-פּה עלולים להשתבּש יותר מדברים שבּכתב, וכדי למעט את הרע הזה כמה שאפשר חפשו ומצאו עוד תקנה אחרת, תקנה גדולה באמת, תקנה מוכרחת, שבּלעדה היתה תורה שבּעל-פּה דבר אי אפשרי. זו התקנה הנפלאה “שחייב אָדם לאמר בלשון רבו”. תקנה זו אָנו מוצאים בפעם הראשונה באחד ממקורות הקדומים של התלמוד.

¹

הנה שקטה הסערה הנוראה אשר התנשאה לפני שנתיים במחנה ישראל בגלל ישוב ארץ מֹלֶדת אבותינו, והמהומה והמבוכה אשר אחזו בעת ההיא בכל העם מקצהו, – אשר לא ידע אנה יפנה ומאין יבא עזרו – חדלו עתה גם הן. וידֹם גם שאון קול המלחמה אשר פרצה אז בין סופרינו משני עברים, בין הנביאים אשר התנבאו לארץ ישראל ולתחית האֻמה מעבר מזה ובים הנביאים אשר התנבאו לחירות ולכליון האֻמה מעבר השני. עתה חדל השאון והלוחמים לארץ ישראל ולתחית האֻמה לא עוד יתקעו בשופרות, ולא ישתקשקו עוד בחרבות עטיהם, ולא ידברו עוד בשפתים דולקות ובלשון מדברת גדולות כבימים ההם ורק זעיר פה זעיר שם ישמיעו עד קולם – כיראים וחרדים פן יפקדו עליהם עונם בעת המהומה ופן ישיאו עליהם אסון קשי היום אשר שמעו לקולם וילכו אחריהם להארץ אשר קראום הנביאים האלה שמה. ומעבר השני נביאי החירות וכליון האֻמה, – אשר ראו אז עתידות טובות לישראל רק בארצות גלותם ובאהבתם לעמם ומחמלתם עליו ובחפצם להאכילו חלב גוים במקומות אשר לא יחפץ עוד לשוב ממממשם אל מאהביו אלה עד עולם, חפשו וימצאו לעמן ארצות גֹלה חדשות בקצוי ארץ ואיים רחוקים וימטירו אש וגפרית ומהתלות וגדופים על נביאי הרוח אשר התנבאו לבנין בית ישראל הארץ אבותיו –, הנה עתה נדמו אף הם וגם קולם עוד לא ישמע כמו יראים הם פן יפקד עמם גם עליהם עון ופשע, ולב רבים מהם נהפך לטוב לדבר ישוב ארץ ישראל. כי ראה ראו בשתי השנים האלה כי לא דברי רוח היו הדברים אשר קראו נביאי הרוח, כי עוד לא נמחה כליל מלב היהודי זכרון ארץ אבותיו ובכח גדול היא מושכת אליה את היהודי מכל עבר ופנה; ויראו כי כל הדברים אשר ידברו וכל עמלם אשר יעמלו לעצור בעד היהודים הנאמנים לאֻמתם לבלתי ישובו לארץ הזאת לא יועילו בלתי אם להגדיל את אסון האנשים וצרתם ומצוקתם בארץ חמדתם ועצר לא יעצרו בעדם. ומה עז תחת השמש מכח באמת? מי לא יכנע מפני כח אם באמת כח הוא? ויכנעו גם האנשים האלה מפני הרעיון אשר הקים את הסערה במחנה ישראל, והנם נכונים גם לעזור לכל איש בדבר הזה אם רק יראו כי ברכה בו.

אבל עתה הנה שקט ודומיה מכל עברים, ואין פוצה פה לרעה לישוב ארץ ישראל; כי גבר הרעיון הזה על כל אויביו, ותבא עתה העת לנו להתבונן להדבר הגדול הזה בעינים פקוחות ובמנוחה ובדעת מיושבת לראות מה נעשה בעת הסערה והמהומה והמבוכה ומה היתה אחריתן, ולדעת מה נעשו לימים יבאו למען נצליח במעשניו ולבלתי יאבד עמלנו ללא הועיל. ותבא עתה העת לנו לדעת גם את הארץ הזאת אשר בכחה העז משכה אליה את עיני כל היהודים מקצה, לדעת את כל עניניה דעת נאמנה לכל משפטיהם, לדעת תמיד מה יֵעשה במושבות אשר נכונו בה ליהודים בשתי שנות הסערה ומה מחסוריהם ובמה השכילו מוסדיהן ויצליחו, ובמה שגו ויכשלו?

כי אמנם לא ללא הועיל עברה הסערה הנוראה הזאת במחנה ישראל וכמו בכל דבר תחת השמש היה גם בה רעה וגם טובה יחד, וככל דבר אשר פתאם יבא ובעז וכח ישנה את תהלוכת החיים אשר הלכו עד כה לאט הלא בדרכו ירע וישחית לרבים אשר לא נכונו ליום בואו, – כן הביא גם דבר ישוב ארץ ישראל אסון ורעה רבה על רבים מבני עמנו אשר לא נכונו לבואו ולא פללו כי פתאם יסחו מארץ חייהם אשר חיו (חיי צער ורעה( עד עתה ויטֻלטלו לארץ אחרת אשר, אף כי ארץ אבותיהם היא וקדושה להם קדש קדשים, זרה היא להם מכל ארץ אחרת.

וגם לעצם הדבר הביאה הסערה רעה רבה כי החלה הממשלה בארץ הזאת להביט על היהודים בעין רעה וכמעט סגרה לפניהם את שערי הארץ הזאת לבלתי יאחזו בה. אבל גם דבר טוב היה בסערה הזאת, כי רק לה היה די כח להעביר במחנה ולטהר את האויר מהאדים הרעים אשר העלתה בו שמש ההשכלה במאת השנים האחרונות, ולפתח את הלבבות לרעיון ישוב הארץ ותחיה האֻמה אשר אף כי לא חדש הוא, – כי הלא אלפי שנים קוה לו היהודי ובכל יום הזכירו בפיו פעמים אין מספר, – הנה נראה כחדש לכל העם בהֵראותו לפניהם במראהו הפשוט ערם בלי כל לבוש; רק הסערה הזאת עשתה את הפלא הנפלא להרוס ביום אחד את הבנין אשר בנו נביאי ההשכלה וכליון האֻמה זה מאה שנה, ורק להסערה הזאת היה הכח להעלות שלהבת יה מהניצוץ אשר בלב היהודי, אשר כמעט עמם בשנות הרעה האלה.

זה היה הדבר הטוב בסערה ואחריתה היתה, כי נכונו ליהודים בארץ קדשנו חמש מושבות וכשלש עוד תבנינה ואולי מהרה וחלקת אדמה לא מעטה (כשלשה ושלשים אלף דונם, ובמדת רוסיה כשלשת אלפים דיסטין) נגאלה מיד זרים ותבא בידינו וכאלף וחמש מאות נפש מקרבנו נוספו בארץ הזאת; ואם אמנם לא במחיר מצער קנינו זה, אך היש דבר אשר יעשה בעת מהומה ומבוכה ולא ישֻלם במחירו פי עשרה? ובדבר גדול כזה לא להמחיר נשית לב, וכל מחיר אשר שלמו בעד המעט הזה שוה הוא להאֻמה כלה. אבל הדבר אשר היה טוב לשעתו ירע וישחית הרבה מאד עתה, והמהומה והמבוכה, ולא-הדעת ולא-הסדרים אשר לא ימלט מהם כל דבר חדש בראשיתו, יהיו לנו לפוקה ולמכשול ולמקור רעה ואסון אם לא יוסרו עתה כליל.

ולדבר הזה צריכים צופים נאמנים אשר יעמדו תמיד על המשמר וראו את כל הנעשה בארץ הזאת בתוך יושביה היהודים וגם בתוך יושביה הגויים ולשית לב לתהלוכות הישוב בערים ובכפרים ולהתבונן בעין פקוחה לכל עניני היהודים פה אם הם עולים הלך ועלה מעלה מעלה ומתחזקים בארץ ומתעצמים בה או יורדים הם חלילה למטה או עומדים על עמדם – אשר גם זה ירידה היא לעם – ולהודיע את כל הדברים האלה למועדים במחנה ישראל. ויהי זה מַאֲוַיֵּנו, כי נהיה אנחנו הצופים האלה לבית ישראל בארץ קדשנו, ולהודיעם מידי חדש בחדשו את כל עניני הארץ הזאת – כעניני העת ההוה ומקריה וכעניני ימים עברו ואשר עבר על יושביה היהודים עד אשר הצליחו לכונן ישובם פה, – ולשית לבנו לעניני עבודת האדמה ותהלוכת המסחר וחרשת כל מעשה בה, למען ידעו האנשים החפצים להאחז בה במה יבחרו וממה ירחקו, ולהיות מליץ בין אחינו בארצות הגולה ובים שארית יהודה פה בארץ אבותינו.

זאת תשוקתנו וזאת היא התכלית אשר שמנו לנו לעבודתנו בספרי-החדשים² האלה אשר נוציא פה מדי חדש בחדשו במדת הספר אשר אנחנו שולחים הפעם, והיה כי נראה כי הצלחנו וכי ישר הדבר בעיני הקהל הקוראים והגדלנו את הספרים והוספנו מאמרים לפי צרכי העת ולפי ערך הדבר.

והנה החֹברת הראשונה הזאת יוצאת בחנכה, וזכרון המעשים שנעשו בעת ההיא יחזקו את לבנו בעבודתנו זאת, וקוינו כי ירַצו אוהבי ציון את מעשינו.

ירושלים, טבת, אתתט"ו לחרבן³.

יא: [העסקנים זונחים את ירושלים]

ובכן היה הייתי עתה בדרך רשמי, על-פי דין המלכות, אזרח ירושלים, ושם כינויי היה כמו-כן בדרך רשמי, על-פי דין המלכות, בלשון עברית: בן-יהודה.

עכשיו, שזכינו כבר בארץ-ישראל להרבה שמות-משפחה בעברית ובן-פלוני ובן-אלמוני וכיוצא בזה הם מצויים בחוצות ירושלים וערי יהודה ומושבותיה – עכשיו זה נדמה דבר כל-כך טבעי, כל-כך פשוט, שאני בעצמי תמה עכשיו על חשיבות המעשה הזה בעיני אז. אך אני מודה, כי ברגע ההוא חשתי בזה מאורע גדול בחיי. הרגש הרגשתי כאילו נולדתי מחדש. נותק כליל החיבור ביני ובין הגלות. אני עתה על-פי דין המלכות אזרח ארץ אבותי, והכול חייבים לקרוא אותי בשם כינויי העברי ולא בשם כינויי הגלותי.

הן אמנם למן היום אשר דרכו רגלי על אדמת האבות קראתי את עצמי בן-יהודה ובשמי הגלותי לא נודעתי להקהל, אך שמי הגלותי היה כתוב בהקונסוליה הרוסית ואיש יהודי אחד – התורגמן היהודי, שאחר-כך נתברר כי הוא היה דודי אחי אמי – הוא ידע את שמי זה, שם רוסי לכל חוקיו ומשפטיו עם ‘nov’ בסופו, וחששתי פן יתפרסם שמי זה ברבים, ואני הלא ידעתי את אחי בני ישראל, בפרט האשכנזים, הריני כפרתם, שקנתרנים הם בטבעם, אוהבים הם לקנתר אותך ולהכעיסך לא מרוע לב, חלילה, אלא מפני נחת-רוח שהם מוצאים בעצם מעשי הקנתור, וחששתי שמא להכעיס התעקש יתעקשו אולי לקרוא אותי דווקא בשמי הרוסי וכך ייקבע הדבר על-כורחי ושלא בטובתי. פעמים אחדות כבר קרה לי שאחד ממכרי נכנס אתי בשיחה כדברים האלה:

– יאמר-נא, אדוני, מה שם כינוי משפחתו?

– בן-יהודה.

– כן, בן-יהודה! אבל זה הלא שם בדוי, בוודאי על שם אביו, שלקח לו אדוני לשם כינוי לחתום על מאמריו בהעיתונים העברים. אך מה שם כינוי משפחתו האמתי?…

והנה עתה נגמר הדבר. עתה הנה כלי-זיני עלי. הנפוש (כך קוראים בערבית לתעודת הלידה) התורכי היה תמיד אתי, וכששאלני אדם מה שם כינויי האמיתי, הוצאתי הנפוש והראיתי לו – ונסתתמו טענותיו.

ובמעשה זה תם ונשלם העידן הראשון של שברו של החלום, אשר חלמתי בשבתי על ספסל המדרשה הרוסית בעיר דינאבורג, העידן שהלכתי בו יחידי בדרך שהתוויתי לי לעבודתי להתכלית המקווה. רעיון תחיית ישראל כבר כבש לו אמנם אלפי לבבות, ולא באומר ודברים בלבד בעיתונים העברים, אלא גם במעשה, בתנועה רחבה, נלהבה, בפרט בארץ רומניה וארץ רוסיה, לשם ייסוד מושבות בארץ-ישראל, ובשורות טובות התחילו באות כל שבוע, כי כבר נוסדו בשתי הארצות ההן חברות למטרה זו, וכי גם אחד מחסידי אומות העולם, האנגלי לורנס אוליפאנט, שאמרו עליו שיש לו יד בחצר המלכות של השולטן, כבר בא בדברים עם רבי

הממשלה התורכית כדי להשיג רשיון לייסד מושבות יהודיות בארץ-ישראל ויש תקווה רבה כי השתדלותו תעשה פרי. אבל, כל זה נעשה שם, בחוץ לארץ, אך פה, בארץ האבות בעצמה, רק באוזנינו שמענו על אודות כל המעשים האלה ובעינינו עוד לא ראינו עד כה לא אנשים בארץ ולא שום פעולה של הכנה למעשה כל-כך גדול ועצום. הקהל היהודי בארץ-ישראל לא נע ולא זע. הספרדים מפני אדישותם בכלל, והאשכנזים – בראשיהם ומנהיגיהם אני מדבר, בהרבנים וממוני הכוללות בזמן ההוא – מפני שהם היו רובם ככולם מתנגדים לעצם התנועה הזאת.

זו ההתנגדות של ראשי עדת האשכנזים של הזמן ההוא בירושלים לייסוד מושבות לעבודת-האדמה ליהודים בארץ-ישראל נגלתה כבר לפני חמש-עשרה שנה, כשהתחיל הרב הגדול צבי קאלישר להשתדל בדבר יישוב ארץ-הקודש ועבד בדבר בהתלהבות נפלאה ובמסירות-נפש, ועלה בידו להטות לזה קצת מגדולי הרבנים האדוקים בגרמניה ובשאר הארצות, וגם אנשים רבים מחשובי הקהל, בפרט מבין האדוקים, ויסדו חברת יישוב ארץ-ישראל. על מעשה גדול זה של רב מפורסם בתורתו ובחסידותו ושל עוד רבנים גדולים כמותו יצאו מערערים מקרב האשכנזים בירושלים, כמו שהעיד על זה הרב צבי קאלישר בעצמו במכתב שנתפרסם ב’המגיד', שנת תרכ“ה, גיליון כ”ג.

זה עוונם הלאומי הגדול של ראשי עדת האשכנזים בירושלים בזמן ההוא נגלה לי רק אחר-כך כשאיבתם להיישוב החדש יצאה ממחבואה לאור עולם. אך בזמן שאני עומד בו כעת לא בלבד שלא חשדתים באיבה לרעיון התחייה הלאומית, אלא שהשאתי את נפשי במשאות-שווא והאמנתי אמונה שלמה, שהם-הם יעמדו בראש תנועת התחייה בכל נפשם ומאודם. וסיוע לתקוותי זאת מצאתי במעשה רב שעשו לפני שנים מספר אנשים אחדים מחשובי עדת האשכנזים בירושלים, ובראשם ר' יואל משה מדפיס ור' דוד גוטמאן, שיסדו חברה וקנו אדמה בכוונה רצויה להתיישב עליה ולעסוק בעבודת-האדמה כדי לקיים מצוות התלויות בארץ. כוונתם הטובה הזאת לא יצאה בזמנה לפעולה, מפני שלא היו להם לא אנשים עלולים לזה ולא הסכומים הנצרכים לזה, והאדמה אשר קנו נעזבה והיתה שממה, והכסף אשר השקיעו בה לא היה מביא להם שום פרי, ולכן כאשר התחילה, בשנה שלפני בואי ירושלימה, התנועה בקרב היהודים ברומניה ורוסיה בדבר ייסוד מושבות בארץ-ישראל, ראו ראשי זו החברה שעת-הכושר להם למצוא קופצים ויפרסמו כרוז נלהב בדבר יישוב הארץ ואודות האדמה אשר בידיהם, ועל כרוזם זה חתמו גם אחדים מרבני האשכנזים שבירושלים, בזה הכרוז הנלהב ובחתימת אלה הרבנים עליו ראיתי, בתום לבבי, עדות ברורה, כי רבני האשכנזים בירושלים נוטים לרעיון תחיית האומה על אדמת האבות, ומה גדול היה מפח נפשי עתה כשראיתים עומדים מרחוק בשתיקה לא של רצון והסכמה, אלא של התאפקות מעוררת מגור פנימי, נסתר, שאינך יודע מה טיבו.

ואפילו שני האנשים היחידים בירושלים אז, שבהם מצאתי נטיית רצון לשברו של החלום שחלמתי, הם ר' ישראל-דוב והרי“מ פינס, לא החזיקו בדבר בהתלהבות יתירה, בעל ה’חבצלת' מפני שהיה יותר ‘חסיד’ מלאומי, וחגיגת שמחת בית-השואבה לפי מנהג חב”ד היתה תופסת אצלו יותר מקום מחלומות אודות דברים פשוטים וגסים כל-כך כתחיית האומה; ור' יחיאל מיכל, שבעצם הדבר עלי להעיד, כי התייחס לרעיון התחייה ברצינות ראויה לתהילה, הנה טבעו לפנות את דעתו לדברים קטנים ולמצוא נחת-רוח בדקדוקים פחות או יותר חריפים ובתיקונים פחות או יותר קשים בענייני הדת והחיים הציבוריים הדלים – טבעו זו מנעתו מהתמכר בכל כוחות רוחו להרעיון אשר גודלו לא נעלם ממנו.

עוד אדם חשוב אחד היה אז בירושלים, שאחר-כך השתתף במידה מן המידות בעבודת התחייה, אך בעת ההיא עמד מרחוק – הוא הרצברג, בעל הספר בלשון הגרמנית Familienpapiern שעשה בזמנו רושם גם בעולם היהודי בהחיבה החמה ליהדות, שהספר מצטיין בה. האדון הרצברג היה אז מנהל בית-היתומים שיסדו יהודי גרמניה בירושלים, וברוחו נטה לרעיון התחייה הלאומית, אך הלשון העברית היתה זרה לו כליל ומהספרות העברית לא ידע אלא מעט מאוד, וכל דרך חייו כמנהג אשכנז גרם, שהיינו קצת זרים זה לזה. והאדון נסים בכר, שלפני זמן-מה בא ירושלימה בשליחות חברת ‘כל ישראל חברים’ לפתוח בית-ספר לבנים – הוא, אף-על-פי שבלבו היה נוטה להתחייה הלאומית, היה מחויב לעשות רצון שולחיו, ובהיותם הם מתנגדים לכל הרעיון הלאומי היהודי יכול לא יכול הוא להסביר פנים ביותר לבעלי ההזיה הרעה.

אבל המעשים בחוץ-לארץ הלכו דחופים בכוח עז, ולא עברו עוד חודשים מועטים ולחוף יפו התחילו ספינות מביאות מדי שבוע בשבוע עשרות משפחות מיהודי רוסיה שנמלטו מהגלות ובאו להתיישב בארץ-ישראל, ובזה התחיל העידן השני של שברו של חלומי, העידן של מעשים ממשיים על אדמת האבות, העידן הגדול – בכל קוטנו וקטנותו, הנפלא והנהדר – בכל דלותו, העידן של תחילת היישוב החדש, של ראשית ייסוד המושבות שלנו, של התרבות היהודים בארץ, העידן, שבכל קטנותו ודלותו אילמלא הוא לא זכינו עתה, לסוף שברו של החלום ונפלאותיו! וכשאני מחשב כעת באותם הימים התמוהים, וכשאותם המעשים מתייצבים שוב לפני עיני ואני מסתכל בהם מבעד למספר השנים שעברו למן אז ועד עתה – אני שוב עומד ותוהה מפני המחשבה, שכל זה נעשה לא לפני דורות ודורות, אלא לפני רק שנות דור אחד!

*

כשניים-שלושה שבועות לפני הפסח באותה השנה באו ליפו שני שלוחים מחברה יהודית אחת מרוסיה, ששלחתם לקנות לה קרקע לייסוד מושבה לחבריה. בערב פסח באו שני השלוחים ירושלימה וילכו מיד לכותל המערבי, ומשם באו אל ביתי לקבל פני. אלה שני השלוחים, שאחד מהם הוא יוסף פיינברג מניקולאיוב כבר שבק חיים לכל חי בארץ-ישראל, והשני הוא האדון ז. ד. ליבונתין, ייבדל לחיים, זכה לראות בעיניו עתה את שברו של החלום שחלם אז גם הוא – הם היו לי המבשרים הראשונים של זמן הפעולה הממשית שהתחילה אז. עיני היו קבועות בהם ולא שבעו מהביט בהם, ואוזני היו קשובות לכל דבר, לכל מלה שיצאה מפיהם, ולא שבעו מהקשיב. אם כן אמת נכון הדבר. מאות ומאות משפחות של יהודים, ובהם גם הרבה אמיצים ולא מעט גם עשירים, עומדים מוכנים ומזומנים לצאת מארץ גלותם ולשוב לארץ האבות, להתיישב בה ולהתחיל חיים חדשים, להחליף אמת-המידה של חנוונות במחרשת האיכר, לעבוד את אדמת הקודש ולחדש את גופם וגם את רוחם. מה יפים, מה מתוקים היו לי הדברים האלה, באיזה רטט קדוש הקשבתי להם! ז. ד. ליבונתין ידע לדבר עברית, בהברה גלותית אך בשגירות לשון, כי כבר התרגל קצת בדיבור בעברית על-ידי מגע-ומשא עם הפקידים ביפו, אך מפני חברו יוסף פיינברג, שלא ידע – לא לגנאי ייחשב לו – אף מלה אחת בעברית, סח אתי רוסית גם הוא, וגם לשון זו נדמתה לי באותו רגע לשון הקודש! חשתי כאילו רוח הקודש מרחף בחלל אווירו של חדר משכני הקטן שישבתי בו, וכאילו נפש אחת מחייה את שלושתנו, כאילו רגש של אחדות שלמה מקשר אותנו באגודה אחת.

ופתאום, דבר אחד, שיצא מפיהם לפי תומם, עקצני כעקיצת עקרב, והרגשתי כאילו ניתק החוט המאגד אותנו יחד ונתפרדה החבילה. הגד הגידו לי, כי כבר התחילו את עבודתם וכבר נתנו עיניהם בקרקעות אחדים שעומדים למכירה ויש תקווה, כי יעלה בידם לקנותם, כי לא לחברתם בלבד בדעתם לקנות אדמה, אלא עוד לחברות אחדות וגם להרבה יחידים, ומיד בשובם ליפו יתחילו לעשות הכנות לייסוד ועד מרכזי ליישוב ארץ-ישראל.

– כיצד ‘בשובכם ליפו’? האמנם יש בדעתכם לייסד את הוועד ביפו ולא בירושלים?

– בוודאי ביפו, זו עיר-החוף. כל מי שבא לארץ-ישראל בא בתחילה לעיר זו, וכל מי שצריך לצאת לאירופה, מיפו הוא מפליג בספינה. הקרקעות שאנו רוצים לקנות הם בסביבות יפו, ומלבד זה בירושלים יד הקנאים שולטת, וקשה לדור אתם לאנשים הבאים הנה מאירופה…

אלה היו הטעמים שנתנו שני השלוחים להחלטתם לקבוע דירתם ופעולתם ואת הוועד המרכזי שלהם ביפו ולא בירושלים. ואף-על-פי שלא יכולתי לא להודות שבמקצת טענותיהם צדקו הם מבחינת התועלת שקרבת החוף וקרבת הקרקעות העומדים למכירה תוכל להביא להם, טעון טענתי עליהם בשם קדושתה של ירושלים בתור עיר-האם של ארץ-ישראל, ובשם חשיבותה גם עתה לנו. העידותי בהם, כי בעיר יפו, שהציבור היהודי בה קטן ודל, והערבים יושבי הארץ לא הסכינו לראות יהודים רבים בחוצות העיר, תוכל לשלוט בהם עין-הרע ותגרום אולי שהרשות תתחיל להתבונן אליהם יותר ממה שרצוי לנו. אך כל טענותי היו לשווא. כוחה של עיר-החוף הכריע נגד קדושתה הלאומית של עיר-האם העתיקה של האומה, והתחרות בין אלה שתי הערים נגלתה מיד, למן הצעד הראשון של מייסדי היישוב החדש, בכל עצם תוקפה, התחרות שלמן הרגע ההוא הלכה

וחזקה בה במידה שהיישוב החדש הלך והתקדם. מרכז עבודת היישוב החדש נהיתה יפו, ורבות בשנים הזניחו ‘חובבי ציון’ ו’הציונים' את ציון כליל וכמעט מחקוה מתוך ארץ-ישראל שלהם, וקצתם, כמו משה ליב ליליינבלום, אמרו בפירוש, כי אין לנו שום צורך בירושלים ולא נחסר כלום אם תהיה לעולם נחלת זרים. רק בשנים האחרונות לפני המלחמה נשתנה קצת היחס של הציונים לטובה לירושלים, אך עוד עמה יפו כצרה לירושלים גם בזמן האחרון, וההתחרות והקנאה ביניהן אולי עוד לא חדלה גם עתה.

יב: [גזירות על העלייה ועל רכישת קרקעות]

ורואה אני חובה לעצמי להעיד כי בשאלה זו של בחירת מקום מושב להוועד, שעלה במחשבה עתה להיברא לעניין היישוב, הסכם הסכים הרי"מ פינס לדעתי ויאמץ כל כוחו להכריע את הכף לצד ירושלים, ואף הוא טען, כי מלבד הצד הרוחני של הדבר, מלבד שכדאית היא ירושלים להקריב על מזבח כבודה את הקרבן הקטן הזה של התועלת המעשית, יש עוד הסיבה האחרת לדבר, והיא הסכנה, שבעיר הקטנה יפו תשלוט בהוועד ובמעשיו עין-הרע של ההמון הערבי ושל הרשות. אבל גם מאמצי כוחו של האדון פינס היו לשווא. התועלת המעשית החיצונה היתה נראית ובולטת יותר מדי, שדברים כל-כך מופשטים, ככבוד עיר האם של ימי תפארתנו, יוכלו להכריע את כף המאזניים נגדה, ושני החלוצים הראשונים של התחייה הלאומית שבו יפו ויעטרוה בעטרת מרכז לכל עבודתם, ובזה נחתם גזר-דינה של ירושלים לשנים רבות להיות בעיני חובבי ציון ואחר-כך הציונים כבת חורגת, שאינה זוכה אלא בשיריים שנופלים מהשולחן הגבוה…

ומה שיגורנו שנינו, האדון פינס ואני, לא איחר לבוא. האלפים האחדים מיהודי רוסיה, שבאו במשך שניים-שלושה החודשים אחר-כך ליפו, מילאו ממש את החוצות והרחובות היותר סמוכים אל שפת הים, והערביים של יפו, שמעולם לא ראו כל-כך יהודים משוטטים חבורות-חבורות יום ולילה בשווקים וברחובות וממלאים את חלל אווירה של עירם בקולות של לשון כל-כך זרה להם, התחילו מביטים בהם בעין רעה, וכמנהגו של עולם נמצוא נמצאו במהרה בקרבם אנשי זדון, שהתחילו להביא דיבתם של אלה ה’מוסקוב' רעה לפני הרשות המקומית בכל מיני עלילות בדויות, ולא עברו חודשים מועטים, ושמועות רעות התחילו מגיעות מעיר-הבירה של הממלכה, כי הממשלה המרכזית עומדת לאסור, או כבר אסרה, על היהודים לבוא לארץ-ישראל. בתחילה לא אבינו להאמין בשמועות האלה. אחר-כך השלינו את נפשנו בתנחומים של הבל, כי רק את חוף יפו יש בדעתה של הממשלה לסגור בפני היהודים הנכרים, אך בשאר חופי הארץ קבל תקבל אותם ממשלת תוגרמה באותה האהבה להיהודים, שהצטיינה בה מאז מעולם. מעט-מעט התחילו אלה השמועות להתגשם, להיהפך למעשים, ובשורות רעות התחילו באות זו אחרי זו, שבוע אחרי שבוע, עם כל ספינה שנכנסה במפרץ יפו עם מספר-מה של משפחות יהודיות. הרשות התחילה בודקת אותן ולהחמיר בהלכות ביאת אנשים נכרים לארץ תוגרמה ולהבדיל בין כל האדם ובין האדם היהודי, שממנו דרשה, שיהיה לו רשיון מיוחד מהממשלה המרכזית להיכנס להארץ. ובהיות ששום אחד ממנו לא רצה לחשוד את ממשלת תורכיה במעשה לא-נאה כזה ביחס ליהודים, חשוד חשדנו את הפקידים הממונים על החוף, שהם בדאו את כל הדבר מעיקרו, ובאמת אין שום איסור מהממשלה העליונה, או שהם בעצמם גרמו לזה בדיבות רעות שהביאו לפני הרשות העליונה על היהודים הבאים בכל שבוע, וכל זה כדי שיהיה לאל-ידם לעשות את אלה הבאים למעיין נובע של שלמונים במידה שמעולם לא היה להם כמותה. ובאמת, משבוע לשבוע, ומספינה לספינה, הלך ועלה השער של היתר הכניסה להארץ.

האכלנות של ה’מאמורים' ביפו הלכה וגברה מיום ליום. מה שאפשר היה בתחילה לגמור בשניים-שלושה

‘בישליקים’ (כרבע או חצי דולאר) היה צריך אחר-כך לקנות במג’ידות (דולארים), וגם בחצאי זהובים, ואחר-כך בזהובים שלמים, שקולים וטובים. מעט-מעט התחיל הדבר מקבל צורת עסק לכל חוקיו ומשפטיו. סרסרים ידועים היו מתווכים את העסק בין הבאים ובין ה’מאמורים', ודבר טבעי הוא, שאלה הסרסרים – וצריך להודות שכולם היו מאחינו – ראו תועלת להעסק, שהאיסור יהיה יותר ויותר חמור, מפני שחומר הגזרה נתן להם פתחון-פה לדרוש מחיר גדול בעד ההיתר.

זהו מקור הברכה, שנפתח פתאום לה’מאמורים' התורכים, שהיו ממונים על החוף, ולעוזריהם מתוך סגירת החוף בעד היהודים הנכרים, הוא שהוליד בדעתנו, כמו שכבר אמרתי, החשד, כי אלה ה’מאמורים' הם בעצמם היו הגורמים בדבר, ובחשד זה מצאנו לנו קצת תנחומים, יען יכולנו להשלות את נפשנו במחשבה טובה, כי לא הממשלה העליונה המרכזית חייבת בכל זה, והיהודי הלא מלומד בנסים, שגזרה עשויה להיבטל – על-ידי הסגולה הבדוקה של אבן-החן הידועה, וכבר גם נמצאו הדרכים להגיע לזה. בזמן ההוא היה התורגמן של הפחה בירושלים איש יהודי, יוסף קריגר שמו. זה האדון קריגר היה אדם פשוט, עם-הארץ בכל דבר, אך ידוע ידע לדבר ולכתוב צרפתית ותורכית, וזה כל מה שנצרך לתורגמן בתורכיה, ובימים ההם, התורגמן של הפחה היה כמעט משנה-למלך. בנוהג שבעולם בתורכיה, הפחה היה בידו של תורגמנו כחומר ביד היוצר, ואל כל אשר חפץ התורגמן היה מטהו. התורגמן היה המתווך בין הקהל והפחה, וכל איש שהיה לו דבר להפחה היה מוצא לו דרך על-ידי התורגמן, וכפחה כתורגמן היו מרוצים זה בזה. ומעלה יתרה היתה בו בהתורגמן יוסף קריגר, כי הוא היה מחותן להאדון חיים אמזלג ביפו, איש יהודי ספרדי, שהיה ממלא מקום סגן-קונסול אנגליה בעיר החוף, ועם האדון אמזלג זה היו שני השליחים של יהודי רוסיה, האדון ליבונתין והאדון פיינברג, בקירוב-דעת, מפני שהוא היה הסרסר בעסק הקרקע, שהיה בדעתם לקנות לייסוד מושבה. ויתן האדון אמזלג זה מכתב-מליצה למחותנו, השר הגדול יוסף אפנדי קריגר, בבקשה שיעשה כל מה שנצרך ליישר ההדורים ולהרים המכשולים מעל הדרך.

והשר יוסף אפנדי קריגר הבטיח, ובוודאי עשה מה שהיה בידו לעשות, כי האדון קריגר בעצמו לא היה חלילה מתנגד לביאת היהודים לארץ-ישראל ולייסוד מושבות בארץ – אף נעתר לפני חודשים מספר לבקשת ר' יואל משה מדפיס ור' דוד גוטמאן, ויתן הסכמתו על הכרוז שפרסמו בדבר הקרקע אשר קנו, ואף-על-פי-כן, הגזרה לא בלבד שלא בטלה, ואף לא קלה, אלא משבוע לשבוע הלכה וחזקה וכבר קרו פעמים אחדות, שגם בכוחה של הסגולה המנוסה לא היה אפשר לקרוע את רוע הגזירה, וספינות אחדות שהביאו משפחות יהודיות, הוכרחו לשוב עם יהודיהן למצרים, וככל אשר חזקה הגזרה, כן הלך גם השר הגדול יוסף קריגר והתרחק מאתנו, וביום תשעה באב באותו הקיץ קרה הדבר, שפגשתיו מחוץ לשער יפו, ויקרא אלי בקול שמחת-נצחון בלשון צרפתית:

– אם כן, אדוני בן-יהודה, נגמר!

כמדקרות חרב פגעו דבריו בלבי, ובחרדה שאלתיו:

– מה נגמר?

– נגמר כל הדמיון שלכם! גזירה מפורשת באה מהדר השולטן, שלא להניח להיהודים הנכרים לבוא להארץ ולא לקנות קרקעות ולא לייסד מושבות! נגמר, נגמר!

למן היום ההוא, יום תשעה באב תרמ"ב, עמדה הגזרה הזאת בכל תוקפה כחמש ושלושים שנה, ולמן הרגע ההוא הוכרזה מלחמה בין ממשלת תורכיה ובינינו. זו היתה מלחמה קשה מאוד לנו, כי לא היינו מוכנים ומסודרים למלחמה כזו, ובידינו לא היה שום נשק, חוץ מכלי-זין הגלותי – השוחד! בכלי-זין הזה נלחמנו ככל מה שהיה לאל-ידנו, והרבה ניצחונות ניצחנו על-ידו, והרבה-הרבה ממה שעשינו – בכוח כלי-זין זה עשינו. אבל לא בכל פעם עמד לנו כוחו של כלי-זיננו זה. היו זמנים, שחודו של נשקנו זה קהה ולא יכול לפעול פעולתו הרגילה, ואז עברו עלינו שעות רעות, חשכות, שעות שכמעט נואשנו מכל תקווה.

והראשונה בשעות הרעות האלה באה לנו אחרי זמן קצר. לירושלים בא פחה חדש, רעוף-פשא, ולא עברו ימים מועטים ובתוך עולמנו הקטן התחילו אנשים מתלחשים זה לזה על-אודות צרה גדולה שבאה עלינו, כי הפחה החדש הוא – נקי-כפיים!

– הוא איננו אוכל! – הדיבור הזה עבר מפה אל פה.

הפועל ‘אכול’ במשמעות לקיחת שוחד שגור בפי הערביים, ובפרט בפי ה’מאמורים' התורכים. פחה שאינו אוכל הוא צרה אמיתית גם לה’מאמורים' וגם להציבור בכללו, כמו שכבר ביארתי באחד מהפרקים הקודמים ושבעתיים היתה צרה זו צרה לנו בעבודתנו הלאומית. וצרה ממין זה היה לנו זה הפחה רעוף. הוא היה אחד מהתורכים הזקנים בכל ענייננו, אך בדבר אחד לא דמה להם – הוא היה באמת נקי-כפיים, באמת לא אכל!

רעוף-פשא זה לא אכל בעצמו ורצה, כי גם שאר הפקידים של הממשלה המקומית לא יאכלו, ואין אני צריך לאמור, כי תאוותו זו לא עלתה בידו. גם בימיו, וכמו-כן בימי הפחה אברהים שבא אחריו, שגם הוא היה, לפחות בתחילתו, נקי-כפיים, היו ה’מאמורים' אוכלים ככל מה שנתנו על פיהם, אבל ניקיון כפיהם של אלה שני הפחות עשה, שאכילתם של ה’מאמורים' עלתה לנו ביוקר, שהאמיר יותר ויותר, והכבידה על מהלך היישוב כמשא כבד מאוד, ודבר טבעי הוא, שהתאמצנו בכל כוחנו להסיר את אבן-נגף זו מעל דרכנו. ולעולם לא אשכח מראה אשר ראו עיני פעם בעניין זה זמן-מה אחר-כך.

האדון נסים בכר, שהזכרתי כבר פעמים מספר, הספיק בינתיים להתחבב על העולם הרשמי של הממשלה המקומית, בכוח משרתו בתור מנהל בית-הספר של חברת ‘כל ישראל חברים’, שבימים ההם עוד היה כבודה של זו החברה גדול אצל הממשלה התורכית, ובכוח טבעו ותכונותיו הפרטיות, ואחרון-אחרון חשוב ביותר – בכוח אבן-החן שניתנה בידו, בפרט מהעת שהנדיב הידוע התחיל לתמוך בהיישוב והפקידות היתה מוציאה סכומים עצומים כדי להמתיק הדינים, והרבה פעמים עלתה בידי האדון נסים בכר לבטל

גזירה רעה על הציבור היהודי בכלל ועל היישוב החדש בפרט. ואולם כל מאמצי כוחו לפלס לו נתיב אל לבו של רעוף-פשא היו לשווא. התורגמן של הפחה, שהיה בעת ההיא איש יווני, פשארא אפנדי, עשה מה שיכול לרכך את לבו של רעוף-פשא, אך זמן רב לא אבה הפחה להניח לו, לנסים בכר, להתקרב אליו ביותר. והנה, פעם נזדמן לי לגשת אל בית-הספר של חברת ‘כל ישראל חברים’ בתחילת הלילה, ואמצא את האדון נסים בכר עומד בשער והוא לבוש הדר בבגדי-הכבוד שלו, והצצתי בפניו לאור הלבנה והנה כולו חרד.

– מה החרדה הזאת? – שאלתי את האדון בכר. – למה אדוני עומד כך בחשכת הלילה בכל לבוש הכבוד הזה?

ובקול חרד עונה לי האדון נסים בכר:

– אני מחכה לשמשו של הפחה, שיבוא לקראני אל הפחה, שהתרצה סוף-סוף להזמינני אליו לשיח אתו ביני לבינו בביתו!

בזמן ההוא היה זה מאורע גדול בעולמנו. הפחה נקי-הכפיים התרצה סוף-סוף להזמין את השתדלן בענייני היישוב אליו הביתה ולשיח אתו ביחידות! כמעט שראינו בזה תשועה אמיתית לפעולתנו, כמעט התחלה של הגאולה!

אבל זו היתה שמחת שווא. רעוף-פשא נשאר נקי-כפיים, וה’מאמורים' הוסיפו לאכול בתיאבון שגדל מיום ליום.

ומעשה אחד, שהיה בי בעצמי אחרי שנים מספר, מאיר אור מבהיק על טיבה של זו הממשלה בעניין זה.

כבר הזכרתי שאחרי רעוף-פשא היה אברהים-פשא הפחה של ירושלים, ושגם הוא היה נקי-כפיים. בימיו חזקה מאוד הגזירה, שלא להניח ליהודים מרוסיה לבוא לארץ-ישראל, וזה היה הזמן היותר קשה, היותר מכוער בכל השנים של עבודתנו על אדמת האבות. כל איש יהודי שרצה להיכנס להארץ, לא בלבד שהיה צריך לשלם לה’מאמורים' סכום מסוים, אלא שהיה צריך להתחבא בהסירה שהביאה את הנוסעים מהספינה הגדולה ולהסתתר תחת חבילות הסחורה שבסירה, תחת שקים של קמח, של אורז, של תפוחי-אדמה, ולהתגנב ממחבואם בסתר, כשעין המאמור לא שלטה בהסירה – ממילא מובן, ברצונו הטוב. והנה הגיע לי מברק מיפו, כי אמי, אשה זקנה כבת שמונים באה בספינה שבאה מרוסיה, והיא מבקשת שאעלנה על החוף. ולא רציתי להשתמש בדרכים לא-הגונים, לא לפי דיני המלכות, ואומר: אלך אצל הפחה ואבקש ממנו רשות להביא את אמי אלי מהספינה.

ואבוא אל הפחה ואומר לו:

– אדוני, אני עותומני, ממלא את כל חובותי לממשלת הארץ. והנה באה אלי מרוסיה אמי, אשה זקנה, כבת שמונים, ואני מבקש ממעלת אדוני לתת לי רשיון לקחתה מהספינה. הלא האיסור על היהודים לבוא לארצנו הוא, מפני שאין ממשלתנו רוצה בהתרבות היהודים במדינה זו. אך אמי אשה זקנה. ילדים לא תלד, אף לא תאריך ימים פה. לכל היותר חיה תחיה שנה או שתיים.

ולא נתפעל הפחה מכל דברי, ויקרא: לא!

ואוסיף לדבר לו ואומר:

– אבל, אדוני הפחה! מה אעשה באמי? האצווה להשליכנה הימה? הן אין לה שום מקום לשוב, כי ברוסיה לא נשאר לה כל מכר וגואל!

– איני יכול לתת לה רשיון, זה נגד החוק.

ואלך ואשלח יפו הסכום הנצרך, ואמי עלתה על החוף כמו שאר היהודים שבאו בספינה אתה.

יג: [נולד הילד העברי הראשון]

ובכן, ביום המר בדברי-הימים של ישראל, היום המוכן לפורענות, הוא יום תשעה באב, בישר לי תורגמנו של הפחה אחינו השר יוסף קריגר, כי כל חלומנו על-אודות שיבת היהודים לארץ אבותיהם בטל ומבוטל, כי גזירה מוחלטה יצאה מלפני הדר השולטן בעצמו ובכבודו לסגור את שערי הארץ לפני כל היהודים מכל תפוצות ישראל.

ואילמלא היו דברי הימים מתנהגים על-פי ההיגיון של המעשים הגלויים ומעמד העניינים הנראים בלבדם, כי-אז בוודאי היתה גזירה זו של הדר השולטן שמה קץ לכל אשר יזמו החולמים האחדים באמונה עיוורת.

אבל במהלך דברי-הימים יש מעשים תחתיים נעלמים, שבשעות הגדולות של העמים הם, בכל מה שהם קטנים וקלים למראית-עין, הם-הם המניעים את אופני המרכבה של המאורעות הכלליים, העליונים.

ובשני מעשים כאלה ענו באותה שעה אלה החולמים על הגזירה של הדר השולטן.

שישה ימים אחרי כן, ביום חמישה-עשר באב, נוסדה המושבה הראשונה של היישוב החדש, היא המושבה ראשון-לציון, ובאותו היום עצמו, בחדר קטן בפינה חשכה, קרוב למקום המקדש, נולד הילד שבו היה צריך להיעשות הניסיון הראשון של תחיית הלשון העברית בדיבור-פה.

פרטי מעשי ייסוד ראשון-לציון, שהוא היה באמת אבן-היסוד לכל בניין התחייה שלנו, סיפרו בני המושבה בעצמם בספר הזיכרון שפרסמו בשנת היובל של עשרים וחמש שנה לייסוד המושבה. שמות האנשים, שהשתתפו במעשה זה, יישארו בוודאי לזכר עולם בדברי-ימי התחייה שלנו, ובראש כולם – שמו של האדון ז. ד. ליבונתין, ראש המוסד הממוני הלאומי שלנו בארצנו מיום היווסדו ועד היום, שאילמלא הוא, שעלה בידו לפתות את דודו להשתתף בסכום גדול וקנה האדמה להמושבה, לא נוסדה המושבה באותה שעה, ואילולא נוסדה באותה שעה, מי יודע אם לא היתה השעה נחטפת מלפניהם כולה.

והאם לא אחד מהדברים התמוהים הוא במהלך המאורעות בעולם, שתחילת התחייה האדמתית שלנו, אם יאות לדבר כך, ותחילת התחייה הלשונית שלנו נזדמנו יחד, ביום אחד, כמעט בשעה אחת? ביום שנוסדה על אדמת האבות המושבה הראשונה של העם, שהחליט לשוב לארץ האבות, בו ביום נולד הילד, שנועד להיות הראשון לילדי העם, שישוב לדבר בלשון האבות.

אולי ראה יראה מי מהקוראים כעין יוהרה מצדי, שאני בעצמי מרומם כל-כך מאורע זה, שסוף דבר הוא מאורע פרטי בחיי אני. אך יש שהאדם חייב למצוא את לבו לאמור מה שצריך ולא להשגיח במה שיראו הבריות בדבריו. ועתה, שסיפור החלום ושברו הביאני לידי כך לדבר במאורע זה, אני חש חובה עמוקה באמת להזכיר כאן ברגשי-קודש את הנפש היקרה, שהתנדבה ברצונה הטוב לשאת ולסבול הכול, הכול, אפילו מה שהוא כמעט למעלה מכוח אנושי, רק שהניסיון הגדול, הקשה, יצליח!

זו הנפש היקרה, הקדושה היא אם הילד שנולד ביום ההוא, היא האם הראשונה בישראל בזמננו, שדיברה לילדיה עברית מרגע הראשון להיוולדם, היא אשתי הראשונה דבורה. מעמדנו החומרי לא היה אז מן המובחר. שכרי בבית-הספר של חברת ‘כל ישראל חברים’ היה – כמו שכבר סיפרתי – חמישים פראנק, שהוא עשרה דולאר, לחודש ושכרי במערכת ה’חבצלת' היה – עשרים פראנק, שהוא ארבעה דולאר, כמו-כן לחודש. אך ארבעה דולאר האלה לחודש היה בעל ה’חבצלת' משלם לי לא בדיוק מדוקדק. לא חלילה מפני רוע-לב, אלא, פשוט, מפני שהם לא היו מצויים גם בכיסו בכל חודש וחודש. בשכר גדול כזה, כשישים פראנק, כשנים-עשר דולאר לחודש, היה קשה אפילו בזמן ההוא לאדם בירושלים להרבות לו עבדים ושפחות. ואולם אפילו בשכר זה היה אפשר להחזיק משרתת אחת, לפחות קטנה, לפחות לעבוד בעבודות הקלות בבית, כי בימים ההם היה אפשר להשיג בירושלים נערה כבת חמש-עשרה לשרת בבית בחצי מג’ידה, שהוא פחות מחצי דולאר, לחודש. והיולדת, אם הילד, היתה חלשה ורפת-כוח בטבעה, וחיי הדוחק וההיריון והלידה החלישוה עוד יותר. ואף-על-פי-כן הסכם הסכימה מרצונה הטוב לא לקחת שום משרתת הביתה, לבלתי תשמענה אוזני הילד קול הברת מלים של שום לשון, זולתי קולות מלים של הלשון העברית. יראנו מכותלי ביתנו, יראנו מחלל אוויר חדרנו, שמא יקלטו קולות לשון זרה בצאתם מפי המשרתת, ובת-קולם תפגע באוזני הילד, ואלה הקולות הזרים יפגמו את השמיעה העברית, והמלים העבריות לא תיקלטנה כראוי, ככל צורכן, והילד לא ידבר עברית. הניסיון הוכיח אחר-כך, כי אלה היו חששות יתרות, מוגזמות. ראה ראינו אחר-כך מעשים הרבה בילדים שגדלו באוויר לא כל-כך עברי טהור, שאוזניהם לא נשמרו כל-כך מקליטת קולות לא-עבריים, ובכל-זאת, אם הלשון העיקרית בבית היתה עברית והאב והאם דיברו עברית, גם הילדים דיברו עברית. ולא עוד, אלא שהניסיון הוכיח אחר-כך עוד, שמשרתת, בפרט נערה צעירה לימים, כשהיא בבית עברי, שבעלי-הבית מדברים בינם לבין עצמם רק עברית ומקפידים על הדיבור העברי, היא בעצמה לומדת במהרה המלים היותר נצרכות בחיים הרגילים בענייני הבית, ונזהרת בעצמה לבלי הוציא מפיה דיבור בלעז. כל זה לימדנו הניסיון אחר-כך, כשהדיבור בעברית בפי הילדים היה כבר מעשה שאין יותר לפקפק באפשרותו. אך בראשית הניסיון, שהכול היה עוד מוטל בספק, חששנו גם חששות רחוקות, רצינו להקיף את הדיבור של הילד סייגים אחרי סייגים, חומה אחרי חומה, כדי להרחיק מאוזנו כל תערובת של קולות זרים. וזו הנפש הקדושה, מי שנועדה להיות האם הראשונה בזמן התחייה הלאומית, שתיתן להאומה דור מדבר עברית, היא קיבלה עליה באהבה את הייסורים של גידול ילד בלי כל עזרת שירות היותר קלה, אף-על-פי שהיתה בעצמה חלשה ורפת-רוח מאוד. ועמדה הנפש היקרה הזאת בניסיון הקשה זמן רב, ועבדה בעצמה ולבדה גם כל עבודות הבית וגם כל עבודות הטיפול בילד – עד שהסכנה עברה, עד שזכינו לשמוע את הקולות הראשונים של המלים העבריות יוצאות מפי הילד, עד שזכינו לשמוע עילוג לשון עברית מפי ילד, עד שזכינו לשמוע פטפוטי ילדות בעברית!

וכאילו היה צריך עוד מעשה כדי להשלים את הפלא של הזדמנות המקרים, לא עברו ימים מועטים ובחדר

ששם שכבה היולדת במיטתה עם הרך הנולד, נכנס האדון מרדכי אדלמאן, אותו האיש, שאתו סחתי

עברית בפעם הראשונה באחד בתי-הקהווה באחד הרחובות בפאריז וביארתי לו מה אני זומם בדבר תחיית הלשון העברית בדיבור-פה בארץ האבות. האדון אדלמאן בא מפאריז לפני ימים אחדים ליפו, וכשנכנס לחדרנו וראה את היולדת במיטה עם הילד ואמרתי לו: ‘הנה תחילת פתרון החלום’, – השתומם באמת למראה עיניו.

כך ענינו, אנו החולמים ההוזים הראשונים, על הגזירה החמורה של הדר השולטן הגדול נגד ביאת יהודים לארץ האבות: נוסדה המושבה הראשונה ונולד הילד העברי הראשון. ביום הזה, יום חמישה-עשר באב בשנה ההיא, נתאששה התחייה הלאומית שלנו בשני מושגיה, האדמתי והלשוני, שבלי אחד מהם לא היתה יכולה להתקיים. ובשניהם יחד, שנולדו ויצאו לאור עולם ביום אחד, כמעט בשעה אחת, יצאה היא בעצמה מגדר של חלום של הזיה, ונכנסה לתוך גדר של מציאות, של דבר חי, ומעתה נהיתה לבריה חיה, שתילחם בעד קיומה, ושום כלי יוצר, שום גזירה רעה משום שולטן תורכי בעולם, לא יצלח יותר נגדה.

למן היום ההוא, יום היווסד המושבה הראשונה על אדמת האבות ויום היוולד הילד הראשון, שלשון גמגומיו הראשונים היתה הלשון העברית – התחילו דברי-הימים של התחייה הלאומית שלנו בארץ האבות להתנהג בכבדות אמנם, אך בהתקדמות בטוחה מיום ליום, וככל אשר רבו וחזקו הגזירות מצד הממשלה התורכית, וככל אשר התרבו המכשולים ואבני-הנגף על הדרך הקשה, כן גדלה וחזקה ההתלהבות של החלוצים הראשונים, וכן חזקו וגדלו מאמצי-כוחם להתגבר על כל המכשולים ולעמוד בקשרי המלחמה בנשק האחד שהוא בידינו – כוח-רצון מוחלט וגמור וקנאה ומסירות-נפש להרעיון האחד, שנהיה מאז באמת לרוח אפנו, לנשמת החיים שלנו כולנו. ושני צדדי התחייה הזאת, האדמתית והלשונית, הלכו יחד, כמעט יד ביד, אף-על-פי שלתחייה הלשונית לא נמצאו כל-כך מהרה נדיבים תומכים כמו להתחייה האדמתית.

יום החמישה-עשר באב שנת תרמ"ב – הוא יום גדול בדברי-הימים של התחייה הלאומית הכפולה שלנו: האדמתית והלשונית.

ימי חג החנכה עתה לישראל ואור נרות השמן הנשקף בערבי שמֹנת הימים האלה מבעד לחלון כל בית איש יהודי, כעשיר כרש, בכל ארצות פזוריו יזכירוהו זכרונות נפלאים וקדושים אשר גם בדברי היהודים הנפלאים כלם כמעט אין מָשלם. כי אמנם נפלאים כל דברי האֻמה הזאת מראשיתם ועד אחריתם, נפלאים ויפים הם בספרם את לדתה הנפלאה ועלותה מעלה מעלה ואת כבודה ותפארתה בימי נביאיה ומלכיה הגדולים, ונפלאים הם שבעתים בספרם את רדתה מטה מטה ואת עניה ואידה בימי מרוריה הרבים; אבל הנפלאים והיפים בכל דברי הימים הנפלאים האלה, הדברים אשר עֹז להם לחזק את לב היהודי בכל עת וצרה וצוקה ולאמץ את תקותו לימים טובים גם בעת רעה – הם דברי ימי החג הנפלא הזה.

כי אל לעם, אשר עתות כעת ההיא היו לו ויֶחי, ירא מפני מות!

אל לעם כזה אשר מחלציו יצאו החשמונאי ובניו, לגור מפני מתכחשים לאֻמתם ומפני פריצים ומרשיעי ברית אשר יעמלו בכל כחם להביא עליה כליון וקרץ.

ואל לעם כזה הוָאש מחיים גם בעת אשר המות שִלַח בו את מלאכיו הרעים להחלישו ולהַחֲלה את כל אבריו מכף רגל ועד ראש כבעת הזאת.

נפלאים ויפים דברי ימי החנכה האלה, כי בהם יראה היהודי מה רב כחו בעת צרה לגבור על כל אויביו מחוץ ומבית – אם ברוח אהבה נאמנה לעמו לבדו בלי כל תערובת אהבה אחרת יצא לקרב. קדושים ונעימים הם זכרונות העת ההיא, כי כבכור ברזל תצרף נפש ההוגה בהם ויצאה טהורה מכל סוג וזכה וברה מכל חלאה; כי זכר יהודי המכבי יצית בה אש מצרפת ומטהרת.

כי לא גבור מלחמה עם אויבי עמו בלבד היה הגבור הנפלא הזה, כי גם גבור על יצרו: גבור לגבור על תאות הכבוד הראוי לו באמת, גבור לגבור גם על התשוקה לראות באושר אשר הביא הוא לעמו ובכבוד אשר הנחילהו הוא בגבורותיו. רבות ונפלאות היו הגבורות אשר עשה גבורנו זה בימים מספר וכקול רעם בגלגל החריד שמע גבורותיו את כל העמים הצוררים לישראל בעת הרעה ההיא, וכאור ברק בליל חשך ואפלה כן האיר הגבור הזה פתאם את שמי היהודים אשר עננה נוראה כסתם מסביב. ברוחו הכבירה הפך חלשים לגבורים ובידו העזה היתה חרב אפולוניאוס הקהה לחרב חדה משכלת אויבי עמו לאלפים.

אבל הגדולה ונפלאה בכך גבורותיו אשר עשה היא מותו במלחמה עם האויב.

כן טבע כל האדם, כי ילבוש עז וכח בעת עצם הסכנה ועשה אז באמת גדולות ונפלאות; אך הסכנה כי עברה מעט, ורפו גם ידיו, וגדלה אז הסכנה שבעתים מאשר היתה בראשונה. כי לא גדולה היא הסכנה לאדם אם הוא יודע כי סכנה היא ועליו להתאזר בכל כחו למען הנצל ממנה; כי מה עז תחת השמש מהאדם בעת אשר כל כחו נתון לדבר אחד? אך גדולה ונוראה היא הסכנה בעת אשר יחשוב האדם כי כמעט גבר עליה וירחיקנה מעליו, ובלי מגור יחפוץ להתענג על גבורתו. אז תבא עתו. אז הוא משחק בידי הסכנה להדפהו ולהפילהו פעם אחת אשר לא יקום עוד, אז הוא חלש מכל, ולכל מקרה קטן די כח להכריעו לנצח.

גם החסידים בעת ההיא, כראותם את הסכנה בעיניהם, כי ממשלת הזדון גברה בארץ מֹלדתם וידידי היונים נשאו ראש וישלחו ידם בכל להשבית ולבלע כל קדוש להאֻמה ולהרוס החיץ המבדיל בינם ובין היונים – ויאזרו אז החסידים עֹז וגבורה, ויתקבצו כלם תחת דגל הגבורים אשר קמו להושיע את עמם, ויעשו נפלאות. אך הנה הסכנה מעט רחקה, היונים גֹרשו מהארץ וידידיהם גם הם ירדו שפלו כי תם כחם, ויראו החסידים כי היתה רוחה מעט, ויעזבו חיש מהרה החרב מידיהם, ויסירו מגן וצינה מעליהם, וגדודי יהודה מעטו.

וירא אז הגבור הזה כי עתה באה הסכנה על עמו, ויבן כי עתה באה לו העת להראות את כל גבורות רוחו, – לצאת למלחמה על האויב – לא לגבור עליו כי אם למען נפול בידיו, ולא זע ולא נע מפני הדבר הנורא הזה ולא נסוג אחור.

ובשמנה מאות גבורי החיל אשר נשארו לו מכל מחנהו גזר אומר לצאת לקראת האויב העצום והרב, ויקרא להם ויאמר: קומו ונלכה! לשוא הפצירו בו הגבורים בגבוריו לבלתי יחל את המלחמה הפעם הזאת, כי אין כל תקוה לגבור במתי מעט האלה על חיל גדול ועצום; כי ידע ידע גם יהודה כי כל תקוה אין, כי נפל יפל הפעם ועיניו לא תחזינה באֹשר עמו אשר אהב, ובכל זאת – לא נפל לבהו ולא חשב ולא פקפק אף רגע, וישיב לגבוריו רק דברים מעטים ויאמר להם: אם בוא באה עתנו למות הלא נביא במותנו תשועה לעמנו.

ויהיו הדברים המעטים והפשוטים האלה לגבוריו, אשר הסכינו לשמוע ממנו רק דבר גבורה ונצחון כשמן לאש, ויחזק גם לבם למראה שר צבאם ולשמע קולו בפעם האחרונה. ויחל יהודה את המלחמה כמשפטו. ורגעים נפלאים אשר אין על עפר משלם חי הגבור הזה ביום ההוא, כי חזה ברוחו את א­ֹשר עמו אחרי מותו, כי ראה יראה העם כי עוד לא עברה הסכנה כליל כי מת גבורהו, וגבר חיל להכריע את אויבו. וירא הגבור בגבורים הזה הפעם את כל גבורתו, וירא כי יודע הוא גם למות כדעתו לגבור, ויפליא את מכות האויב כל היום ההוא, ויך וישחית בהם, ויטרוף זרוע אף קדקד כארי נורא בעת זעמו אשר לא יחת מפני כל, וירב בהם חללים עד הערב – עד אשר באה עתו ויפל על פניו מת לארץ.

אז יראה ישראל כי הסכנה מרחפת עוד עליו – כי יהודה איננו, – ויבן כי לא באה לא עוד העת לפתח את כלי מלחמתו, כי רק עתה החלה המלחמה עם האויב בחוץ ועם האויב בבית, ועוד ימים רבים לו ללא מנוחה וללא שלום, כי עליו להלחם בכל שארית כחו עד אשר יכריע או אויביו כליל – או נפול יפול הוא, – ויעש את אשר השעה מבקשת ממנו ויצליח.

וגבורת הגבור הזה במותו, אחרי כל הנפלאות אשר עשה לעמו, ודבריו האחרונים אשר דבר לגבוריו ויבינם כי כרוב כחו ל גבור על האויב כן עֹז לו גם לנפול בידו בעת שאֹשר עמו דורשת זה ממנו, יחזק את לב היהודי בימים הרעים האלה.

כי לא לעם אשר בנים כיהודה המכבי לו להוָאש בעת רעה.

ירושלים, טבת, אתתט"ו לחורבן¹.

(זכרון למשה מונטיפיורי¹)

שאל שאלו היהודים את נפשם בכל ארצות גלותם לאמר: הנה באה שנת המאה לאיש האלהים משה מונטיפיורי, והוא כבודנו ותפארתנו ומופת דורנו, ובמה נכבדנו עתה, ומה נעשה לו לזכרון עולם – למען ידע דור אחרון את האיש הזה ואת מפעליו, – ואיה נעשה את אשר נואיל לעשות?

ויהיו אחינו באנגליה הראשונים להשיב על השאלה הזאת ויאמרו: נכונן בית חולים גדול וטוב ברמסגט, עיר מגורת משה, והיו שעריו פתוחים לכל איש חולה מכל אמונות הארץ אין מַפְלֶה, וחי בו איש כמשפט אמונתו אין אונס, והיה הדבר הזה למזכרת נצח להאיש משה ולנדבת לבבו ולאהבתו הרבה אשר אהב כל האדם יחד.

ולא מצאה העצה חן בעיני משה, כי אהב אהב משה את היהודים עמו ראשית אהבה, – ואיה זכרונה?

את ארץ אבותיו חבב תכלית חבה, – ושמה איפה הוא?

וימאן משה בכבוד אשר הואילו לעשות לו ידידיו ואוהביו, ויפר את מחשבותיהם ועצתם לא קמה.

ותהי עתה עצת רבים לכונן הארת ישראל מושבה ליהודים, והיתה המושבה הזאת לזכרון לאהבת משה את ארץ אבותיו ולעמלו אשר עמל כי ימי חייו לעזור ליהודים היושבים בארץ הזאת – כי יוכלו לחיות על יגיע כפיהם.

ואמנם טובה העצה הזאת מעצת הראשונים. אולם גם הדבר הזה לא יספר לדור אחרון את טבע האדם הגדול ותכונת רוחו ונטיות נפשו לכל משפטיהן, ולא להאיש משה כלו יהיה הדבר הזה למזכרת. היהיה פסל עני ורוכב על חמור מצבת זכרון לגבור מלחמה? ואם יהיה פסל איש וחרב בידו נטויה על האויב סמל דמות סופר אשר על עטו יחיה? גם מושבה, אחת אשר שם האיש משה תקרא עליה, לא תהיה סמל דמות האדם הזה וראה לא יראו בה דור יבא מה היה משה מונטיפיורי ובמה נפלה מבני דורו.

כי אם נתבונן לחיי משה מונטיפיורי ולמפעליו – וראינו בו מלבד אהבתו לאחיו בני עמו ומלבד אהבתו הרבה לארץ אבותיו עוד אהבה אחת בלבו וחבה עזה מאד לתורה וללומדיה, לחכמים ולרבנים ולכל אשר תורתם אמנתם. ובזה יפָלה משה מונטיפיורי מרבים מחובבי ארץ קדשנו וחפצים בתקונה. את עמו יאהב ואת ארץ אבותיו יחבב ובתורת אלהיו דבקה נפשו מאד ואת דורשיה יתמך, ובבאנו עתה לעשות זכר עולם לאיש הזה, עלינו לשית לב לשלה אלה, ולעשות דבר אשר שלשה אלה יֵראו בו לעיני כל.

זאת הדבר אשר נשיג, אם נכונן בירושלם ישיבה גדולה לתלמוד תורה וקֹרא לה “ישיבת משה”.

*

ואל נא ימהר הקורא לשאלני לאמר: החסרת ישיבות ירושלם כי תאמר לנו לאסוף כסף ולבנות בה ישיבה חדשה? ואם תלמידי חכמים אין בה או בטלנים יחסרון כי נוסיף עליהם עוד? גם ישיבות, גם חכמים, גם תלמידים יש בירושלם, גם בטלנים יש בה ברוך השם די! ועל כן אמרתי, כי בישיבה אחת גדולה וטובה לתלמוד תורה נשים באמת זכר עולם למשה מונטיפיורי – לאהבתו את עמנו ואת ארץ קדשנו ואת תורתנו.

כי יש בירושלם ישיבות רבות קטנות, אך אין בה ישיבה אחת אשר ממנה תצא תורה לכל ישראל, ובדבר הזה לא תדמה ירושלם עיר הקדש גם לולוזין ולמיר ברוסיה. יש בירושלם ישיבות קטנות אשר נכונו בראשונה בכסף נדיבי לב, וינתן הכסף בראשונה ביד אחד החכמים כי יהיה לאב לישיבה ולתלמידיה, ויהי כבֹא עת החכם ההוא להאסף אל עמיו ולא שכח את הישיבה וישאירה לבנו אחריו ויהי לה בנו לראש, וכמעשה הזה עשה גם הבן בבא עתו, ותהיינה עתה הישיבות האלה לירושת עולם למשפחות החכמים אשר זכו בהן. ויָשבו בישובות האלה תלמידי חכמים באים בימים וזקנים, והחכם אשר חלה לו הישיבה בירושתו, יקרא לפניהם שעור מדי יום ביומו או פעמים שלש בשבוע, והגו תלמידי החכמים האלה כל היום בספריהם ושכרם נכון לפניהם בעולם הבא וגם בזה; אך פרי לא תעשינה הישיבות האלה ולא מהן יצאו חכמים גדולים להאיר את כל ישראל באור תורתם. למד ילמדו בישיבות האלה תורה לשמה, לקים “והגית בה יומם ולילה”, אך חלילה לא למען היות חכם וגדול בישראל, ועל כן כל תלמידי הישיבות האלה יבשים כעץ אשר פרי לא יתן. למד ילמדו כל ימי חייהם, וזה כבודם ותפארתם, אך לא מהם יצא איש אשר מפיהו יבקש ישראל תורה.

גם שתים שלש הישיבות, אשר תלמידים, נערים ובחורים, ישבו על ספסליהם, לא תעשינה פרי הדר בירושלם, וכֹכבים חדשים לא יצאו מהן להאיר ברקיע בתורה – כי לא לזה נוצרו. כי אין כח בכל הישיבות הקטנות האלה לעשות דברים גדולים, ובשבת התלמידים בהן שתים שלש שנים וראו כי אין כל תכלית לתלמודם, – כי לא יסכנו לרבנים גדולים בערי ישראל, וגם אם ירבו לשבת בישיבות האלה לא יבאו עד תכלית כזאת, – והתקצפו ועזבו מעט מעט את הישיבות, ואחזו בכל אשר תמצא ידם להחיות את נפשם.

זאת היא ירושלם עיר הקדש.

בחורי ישראל אשר נפשם חשקה בתורה לא ישאו את עיניהם ירושלימה, כאשר נשאו לפנים כל ישראל את עיניהם לסורא ופומפדיתא.

כי בירושלם לא ימצאו את אשר הם מבקשים, ולא מירושלם יבקשו כל ישראל אבנים; כי חכמת עיר הקדש לא תָרן בחוץ כמלפנים ואור תורתה לא יאיר לכל היהודים בארצות גלותם, ועל כן שבת כבודה וכחה אבד ולא תוכל עשה תושיה.

אבל לא לתקנת ירושלם בלבד תועיל הישיבה אשר אמרתי – כי עֹז לדבר הזה להשיב לישראל את אחדותו אשר השביתה העת החדשה. כי מי איש חולה על שבר עמנו ולא ארר את העת הזאת על שַסותה ממנו את כחנו זה ותפוררנה? גְוִיָה אחת היינו לפנים, בנפש אחת ורוח אחת, ותבא העת החדשה בקסמיה ותפרקנו לאברים מתים, ולא יחוש האחד בכאב משנהו. ובמה נחבר את כל האברים האלה ורוח חיים אחת מאין תבא בקרבם להחיותם שית כבראשונה? איה מרכז אורנו עתה ומקור חיינו איפה הוא? כי מעולם היה מרכז לישראל וממקור אחד נבעו מים חיים לכל העם. בבל בראשונה, וצפון אפריקה וספרד אחריה, וצרפת ואשכנז ופולניה היו מרכז לחיי עמנו. ארץ ישראל במועדה – שמה נשאו כל ישראל עיניהם, ומשם יצאה רוח אחת לכל הגולה, ועתה חדלנו כל זה וַנִפָּלֵג לפי מספר ערֵינו, וידל כחנו וידינו רפו ובבא עלינו שואה פתאם לא נדע מה נעשה ואיך נחלץ ממנה, כי לא נשמע איש את שפת רעהו.

*

מרכז צריך עתה לישראל, כמרכז אשר היה לו תמיד בגלותו – אשר כחו תהיה התורה. כי רק התורה כחנו באמת, ורק בירושלם נוכל להקים עתה מרכז לדתנו. כי קדש ירושלם לכל ישראל, ואם היה תהיה העיר הזאת גם מקור לחכמת תורתנו והיתה באמת למרכז לחיי עמנו בארצות גלותו, ומה נאוה למזכרת להאיש משה מנטיפיורי מדבר גדול כזה? כי בו יראה דור יבא את אהבת משה עמנו ולארץ אבותינו ולתורת אלהינו יחד, וזכרו לא ימוש מפי בנינו לעולם, כי בגללו הושם היסוד ואבן הפנה לאחדות ישראל בעת הרעה הזאת.

והיה אם יאסף די כסף למקנה מקום טוב ורחב ידים ולמבנה בית גדול ומרֻוח לכבוד ולתפארת, והוכנה בירושלם ישיבה גדולה, ונאספו אליה מכל הארצות גדולי חכמינו בדור הזה בתורה ובכל מקצועות חכמת ישראל, – אנשי חיל ואוהבי עמם, – אשר כח להם להבין מה עמם שואל מהם, והיו לראשי הישיבה הזאת. והיה הבית הזה לישראל עתה את אשר היו ישיבות בבל לפנים. אז ידע כל ישראל כי יש מבוע, אשר משם נובעים מים חיים ליהודים ומכל ארצות הגֹלה ינהרו תלמידים להבית הזה למאות לרוות ממים החיים האלה, ובחורי כל ישראל אשר יקדישו נפשם להיות רבנים יעבדו דרך הבית הזה טרם יעלו על כסאותם, – כי פה יסמכו עליהם גדולי חכמי ישראל את ידיהם והאצילו עליהם מחכמתם ומהודם, והיו בכחם זה לראשי עדת ישראל באמת.

והיה הבחור אשר נשאו לבו להיות לרב, ולמד בארצו בבתי מדרש לרבנים ראשית הלמודים וכל הדברים הצריכים לו למען היות רב בארץ ההיא, ולמד שם את לשון הארץ ההיא, ואת דברי ימיה, ורשימת עריה וכפריה, ועיניהם לכל משפטים, ועלה אחרי כן ירושלימה וישב בישיבתה כשלש שנים ולמד בה כל אשר עליו לדעת למען היות רב בישראל.

וזה משפט הישיבה אשר עלינו לכונן לזכר משה מונטיפיורי:

יצא תצא ממנו תורה אחת ורוח אחת לכל ישראל, והיתה הרוח הזאת לרוח חיים וחִיְתה את אברינו המפורקים ונגשו אחד באחד ושבו והיו לגויה אחת כמלפנים. בארצם ילמדו תלמידי הרבנים את צרכי עדתם ובישיבת ירושלם ילמדו את צרכי עמם, כי ישב ישבו בישיבה הזאת על ספסל אנשים מארצות רבות וספר איש לרעהו את משפט בני עמו בארצו ואת מחסורם, ורחב לבבם וידעו כלם את משפט ישראל בכל הארצות, ובאה עליהם רוח ראשי הישיבה מלמעלה, רוח אהבת העם כלו, רוח חכמה ובינה להבין כי עם אחד ישראל וגוי אחד גם בארצות גלותו.

ומי איש בישראל לא ירים תרומה מכספו לדבר הגדול הזה?

כי בדבר הזה נקים זכר עולם, אשר לא יכרת להשר משה מונטיפיורי.

ולארץ אבותינו נעשה בזה דבר אשר ישים לה כבוד ותפארת בישראל, ולא תהיה עוד לשנינה בפיהם כאשר היא עתה.

ולהעם כלו נשיב את אחדותו אשר בלתה לא יכֹן ישראל בארץ.

וגם לשפת עברית, הגֹועת לעינינו בכל הארצות, נעשה בזה ארוכה ואולי נצליח להחיותה בארץ קדשנו.

כי בבית הזה – אשר ינהרו אליו תלמידים מכל קצות הארץ ומכל הלשונות, – תהיה שפת עברית השפה המאחדת את כלם.

כי כלם יבינוה ובה ילמדו בבית הזה את כל למודם.

והפחנו בזה רוח חיים בעצמות שפת קדשנו, ההולכת הלך ויבש, ושמנו לה יסוד נאמן לבלתי ישחיתו ויחללו יָפיה ביום הזה.

יפו, שפת הים, אתתט"ו לחרבן².

(זכרון למשה מונטיפיורי)

שאל שאלו היהודים את נפשם בכל ארצות גלותם לאמר: הנה באה שנת המאה לאיש האלהים משה מונטיפיורי, והוא כבודנו ותפארתנו ומופת דורנו, ובמה נכבדנו עתה, ומה נעשה לו לזכרון עולם – למען ידע דור אחרון את האיש הזה ואת מפעליו, – ואיה נעשה את אשר נואיל לעשות?

ויהיו אחינו באנגליה הראשונים להשיב על השאלה הזאת ויאמרו: נכונן בית חולים גדול וטוב ברמסגט, עיר מגורת משה, והיו שעריו פתוחים לכל איש חולה מכל אמונות הארץ אין מַפְלֶה, וחי בו איש כמשפט אמונתו אין אונס, והיה הדבר הזה למזכרת נצח להאיש משה ולנדבת לבבו ולאהבתו הרבה אשר אהב כל האדם יחד.

ולא מצאה העצה חן בעיני משה, כי אהב אהב משה את היהודים עמו ראשית אהבה, – ואיה זכרונה?

את ארץ אבותיו חבב תכלית חבה, – ושמה איפה הוא?

וימאן משה בכבוד אשר הואילו לעשות לו ידידיו ואוהביו, ויפר את מחשבותיהם ועצתם לא קמה.

ותהי עתה עצת רבים לכונן הארת ישראל מושבה ליהודים, והיתה המושבה הזאת לזכרון לאהבת משה את ארץ אבותיו ולעמלו אשר עמל כי ימי חייו לעזור ליהודים היושבים בארץ הזאת – כי יוכלו לחיות על יגיע כפיהם.

ואמנם טובה העצה הזאת מעצת הראשונים. אולם גם הדבר הזה לא יספר לדור אחרון את טבע האדם הגדול ותכונת רוחו ונטיות נפשו לכל משפטיהן, ולא להאיש משה כלו יהיה הדבר הזה למזכרת. היהיה פסל עני ורוכב על חמור מצבת זכרון לגבור מלחמה? ואם יהיה פסל איש וחרב בידו נטויה על האויב סמל דמות סופר אשר על עטו יחיה? גם מושבה, אחת אשר שם האיש משה תקרא עליה, לא תהיה סמל דמות האדם הזה וראה לא יראו בה דור יבא מה היה משה מונטיפיורי ובמה נפלה מבני דורו.

כי אם נתבונן לחיי משה מונטיפיורי ולמפעליו – וראינו בו מלבד אהבתו לאחיו בני עמו ומלבד אהבתו הרבה לארץ אבותיו עוד אהבה אחת בלבו וחבה עזה מאד לתורה וללומדיה, לחכמים ולרבנים ולכל אשר תורתם אמנתם. ובזה יפָלה משה מונטיפיורי מרבים מחובבי ארץ קדשנו וחפצים בתקונה. את עמו יאהב ואת ארץ אבותיו יחבב ובתורת אלהיו דבקה נפשו מאד ואת דורשיה יתמך, ובבאנו עתה לעשות זכר עולם לאיש הזה, עלינו לשית לב לשלה אלה, ולעשות דבר אשר שלשה אלה יֵראו בו לעיני כל.

זאת הדבר אשר נשיג, אם נכונן בירושלם ישיבה גדולה לתלמוד תורה וקֹרא לה “ישיבת משה”.

                                        *   *

                                           *

ואל נא ימהר הקורא לשאלני לאמר: החסרת ישיבות ירושלם כי תאמר לנו לאסוף כסף ולבנות בה ישיבה חדשה? ואם תלמידי חכמים אין בה או בטלנים יחסרון כי נוסיף עליהם עוד? גם ישיבות, גם חכמים, גם תלמידים יש בירושלם, גם בטלנים יש בה ברוך השם די! ועל כן אמרתי, כי בישיבה אחת גדולה וטובה לתלמוד תורה נשים באמת זכר עולם למשה מונטיפיורי – לאהבתו את עמנו ואת ארץ קדשנו ואת תורתנו.

כי יש בירושלם ישיבות רבות קטנות, אך אין בה ישיבה אחת אשר ממנה תצא תורה לכל ישראל, ובדבר הזה לא תדמה ירושלם עיר הקדש גם לולוזין ולמיר ברוסיה. יש בירושלם ישיבות קטנות אשר נכונו בראשונה בכסף נדיבי לב, וינתן הכסף בראשונה ביד אחד החכמים כי יהיה לאב לישיבה ולתלמידיה, ויהי כבֹא עת החכם ההוא להאסף אל עמיו ולא שכח את הישיבה וישאירה לבנו אחריו ויהי לה בנו לראש, וכמעשה הזה עשה גם הבן בבא עתו, ותהיינה עתה הישיבות האלה לירושת עולם למשפחות החכמים אשר זכו בהן. ויָשבו בישובות האלה תלמידי חכמים באים בימים וזקנים, והחכם אשר חלה לו הישיבה בירושתו, יקרא לפניהם שעור מדי יום ביומו או פעמים שלש בשבוע, והגו תלמידי החכמים האלה כל היום בספריהם ושכרם נכון לפניהם בעולם הבא וגם בזה; אך פרי לא תעשינה הישיבות האלה ולא מהן יצאו חכמים גדולים להאיר את כל ישראל באור תורתם. למד ילמדו בישיבות האלה תורה לשמה, לקים “והגית בה יומם ולילה”, אך חלילה לא למען היות חכם וגדול בישראל, ועל כן כל תלמידי הישיבות האלה יבשים כעץ אשר פרי לא יתן. למד ילמדו כל ימי חייהם, וזה כבודם ותפארתם, אך לא מהם יצא איש אשר מפיהו יבקש ישראל תורה.

גם שתים שלש הישיבות, אשר תלמידים, נערים ובחורים, ישבו על ספסליהם, לא תעשינה פרי הדר בירושלם, וכֹכבים חדשים לא יצאו מהן להאיר ברקיע בתורה – כי לא לזה נוצרו. כי אין כח בכל הישיבות הקטנות האלה לעשות דברים גדולים, ובשבת התלמידים בהן שתים שלש שנים וראו כי אין כל תכלית לתלמודם, – כי לא יסכנו לרבנים גדולים בערי ישראל, וגם אם ירבו לשבת בישיבות האלה לא יבאו עד תכלית כזאת, – והתקצפו ועזבו מעט מעט את הישיבות, ואחזו בכל אשר תמצא ידם להחיות את נפשם.

זאת היא ירושלם עיר הקדש.

בחורי ישראל אשר נפשם חשקה בתורה לא ישאו את עיניהם ירושלימה, כאשר נשאו לפנים כל ישראל את עיניהם לסורא ופומפדיתא.

כי בירושלם לא ימצאו את אשר הם מבקשים, ולא מירושלם יבקשו כל ישראל אבנים; כי חכמת עיר הקדש לא תָרן בחוץ כמלפנים ואור תורתה לא יאיר לכל היהודים בארצות גלותם, ועל כן שבת כבודה וכחה אבד ולא תוכל עשה תושיה.

אבל לא לתקנת ירושלם בלבד תועיל הישיבה אשר אמרתי – כי עֹז לדבר הזה להשיב לישראל את אחדותו אשר השביתה העת החדשה. כי מי איש חולה על שבר עמנו ולא ארר את העת הזאת על שַסותה ממנו את כחנו זה ותפוררנה? גְוִיָה אחת היינו לפנים, בנפש אחת ורוח אחת, ותבא העת החדשה בקסמיה ותפרקנו לאברים מתים, ולא יחוש האחד בכאב משנהו. ובמה נחבר את כל האברים האלה ורוח חיים אחת מאין תבא בקרבם להחיותם שית כבראשונה? איה מרכז אורנו עתה ומקור חיינו איפה הוא? כי מעולם היה מרכז לישראל וממקור אחד נבעו מים חיים לכל העם. בבל בראשונה, וצפון אפריקה וספרד אחריה, וצרפת ואשכנז ופולניה היו מרכז לחיי עמנו. ארץ ישראל במועדה – שמה נשאו כל ישראל עיניהם, ומשם יצאה רוח אחת לכל הגולה, ועתה חדלנו כל זה וַנִפָּלֵג לפי מספר ערֵינו, וידל כחנו וידינו רפו ובבא עלינו שואה פתאם לא נדע מה נעשה ואיך נחלץ ממנה, כי לא נשמע איש את שפת רעהו.

                                         *   *

                                           *

מרכז צריך עתה לישראל, כמרכז אשר היה לו תמיד בגלותו – אשר כחו תהיה התורה. כי רק התורה כחנו באמת, ורק בירושלם נוכל להקים עתה מרכז לדתנו. כי קדש ירושלם לכל ישראל, ואם היה תהיה העיר הזאת גם מקור לחכמת תורתנו והיתה באמת למרכז לחיי עמנו בארצות גלותו, ומה נאוה למזכרת להאיש משה מנטיפיורי מדבר גדול כזה? כי בו יראה דור יבא את אהבת משה עמנו ולארץ אבותינו ולתורת אלהינו יחד, וזכרו לא ימוש מפי בנינו לעולם, כי בגללו הושם היסוד ואבן הפנה לאחדות ישראל בעת הרעה הזאת.

והיה אם יאסף די כסף למקנה מקום טוב ורחב ידים ולמבנה בית גדול ומרֻוח לכבוד ולתפארת, והוכנה בירושלם ישיבה גדולה, ונאספו אליה מכל הארצות גדולי חכמינו בדור הזה בתורה ובכל מקצועות חכמת ישראל, – אנשי חיל ואוהבי עמם, – אשר כח להם להבין מה עמם שואל מהם, והיו לראשי הישיבה הזאת. והיה הבית הזה לישראל עתה את אשר היו ישיבות בבל לפנים. אז ידע כל ישראל כי יש מבוע, אשר משם נובעים מים חיים ליהודים ומכל ארצות הגֹלה ינהרו תלמידים להבית הזה למאות לרוות ממים החיים האלה, ובחורי כל ישראל אשר יקדישו נפשם להיות רבנים יעבדו דרך הבית הזה טרם יעלו על כסאותם, – כי פה יסמכו עליהם גדולי חכמי ישראל את ידיהם והאצילו עליהם מחכמתם ומהודם, והיו בכחם זה לראשי עדת ישראל באמת.

והיה הבחור אשר נשאו לבו להיות לרב, ולמד בארצו בבתי מדרש לרבנים ראשית הלמודים וכל הדברים הצריכים לו למען היות רב בארץ ההיא, ולמד שם את לשון הארץ ההיא, ואת דברי ימיה, ורשימת עריה וכפריה, ועיניהם לכל משפטים, ועלה אחרי כן ירושלימה וישב בישיבתה כשלש שנים ולמד בה כל אשר עליו לדעת למען היות רב בישראל.

וזה משפט הישיבה אשר עלינו לכונן לזכר משה מונטיפיורי:

יצא תצא ממנו תורה אחת ורוח אחת לכל ישראל, והיתה הרוח הזאת לרוח חיים וחִיְתה את אברינו המפורקים ונגשו אחד באחד ושבו והיו לגויה אחת כמלפנים. בארצם ילמדו תלמידי הרבנים את צרכי עדתם ובישיבת ירושלם ילמדו את צרכי עמם, כי ישב ישבו בישיבה הזאת על ספסל אנשים מארצות רבות וספר איש לרעהו את משפט בני עמו בארצו ואת מחסורם, ורחב לבבם וידעו כלם את משפט ישראל בכל הארצות, ובאה עליהם רוח ראשי הישיבה מלמעלה, רוח אהבת העם כלו, רוח חכמה ובינה להבין כי עם אחד ישראל וגוי אחד גם בארצות גלותו.

ומי איש בישראל לא ירים תרומה מכספו לדבר הגדול הזה?

כי בדבר הזה נקים זכר עולם, אשר לא יכרת להשר משה מונטיפיורי.

ולארץ אבותינו נעשה בזה דבר אשר ישים לה כבוד ותפארת בישראל, ולא תהיה עוד לשנינה בפיהם כאשר היא עתה.

ולהעם כלו נשיב את אחדותו אשר בלתה לא יכֹן ישראל בארץ.

וגם לשפת עברית, הגֹועת לעינינו בכל הארצות, נעשה בזה ארוכה ואולי נצליח להחיותה בארץ קדשנו.

כי בבית הזה – אשר ינהרו אליו תלמידים מכל קצות הארץ ומכל הלשונות, – תהיה שפת עברית השפה המאחדת את כלם.

כי כלם יבינוה ובה ילמדו בבית הזה את כל למודם.

והפחנו בזה רוח חיים בעצמות שפת קדשנו, ההולכת הלך ויבש, ושמנו לה יסוד נאמן לבלתי ישחיתו ויחללו יָפיה ביום הזה.

יפו, שפת הים, אתתט"ו לחרבן.

מכתב “האיש לבית הלוי”, אשר קראתי בגליון “המגיד” השלשים ושלשה (שנת תרמ"א) עורר בי זכרון יום אחד מימי שבתי בפאריז.

ישבתי בבית הקאפע ואצו אל הגרסון (הנער המשרת) לתת לי מכתב עתי. ויהי הראשון אשר נתן לי הגרסון Le Grand Journal, – מכתב עת גדול באמת על ניר יפה, היוצא לאור בבקר בבקר. ויהי בפרשי את הגליון וכשומי עיני בו, ולבי החל לפעם בחזקה, ואגלי דמעות התפרצו מעיני, וששון אין קץ מלא כל בתי נפשי.

צחק תצחק הקורא בהודע לך מה היה מקור דמעות משמחתי; אך מאשר יקרת לי מאד וחפץ אחפץ כי תצחק ותטיב לכך – על כן לא אכחד ממך את הדבר הזה ואתה תשפטני כטוב בעיניך.

ראיתי כדברים האלה לאמר: “הֻגד הֻגד לנו כי במספר הדברים אשר שולח האדון גושן, ציר מלכות בריטניא, לדבר אל השולטן, ימנה גם דבר מכירת ארץ הגלעד ליהודים. היהודים יבחרו להם נשיא מעמם אשר יעצר בם בשם השולטן,ובזאת תוסד ראשית מלכות היהודים”.

כמעט לא האמנתי למראה עיני. שלמתי בעד כוס הקאפע וכחץ מקשת יצאתי מהבית, וארוץ, ואקנה את גליון מכתב העתי ההוא. המון רגשותי התרוצצו בקרבי. התקוה בשלל צבעיה רחפה ודמיוני, יצרי, פרש כנפיו ויגביה עוף, וישאני על כנפיו ויביאני בארץ קדשנו. ואראה והנה עמקיה עוטפים בר וגפן וכל עץ פרי מכסים צלעות הרריה; ואראה את עמי שוכן איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, ואשמע בחורים ובתולות מדברים עברית. ואראה והנה שם, באחת הרחובות אשר לפני בית-המועד, קהל גדול נאספים; בתוכן נצב איש ותמונת אלקים על פניו, וכל העם שומעים אל דבריו הנמלצים ואל המשא אשר הוא נושא על הגויים והממלכות… עוד הוא מדבר והנה חיל אנשי צבא באים כלולים בהדרם ושריהם בראשם, המפקדים אותם ומדברים אליהם עברית… חפצתי לדבר למען הקל מעלי משא רגשותי, אך איש ממכרי לא היה אתי.

רגעים מספר התהלכתי ברחוב והנה והלום – גליון מכתב העתי בידי ועיני בדברים הנפלאים ההם ומחשבותי תועות בארץ הקדושה, והנה לפני ט… ידידי¹, סופר במכתבי עתים רוססים [רוסים] וצרפתים. הושטתי לו את הגליון, ואראה לו באצבע ואֹמר:

– קרא נא זה!

– מי יתן ויֵאמנו הדברים האלה, – ענני ידידי – אך מי יודע?

– לכן, – אמרתי אליו, – לכה ונלכה אל עורכי מכתב העתי הזה – ונשאלה את פיהם, ויגידו לנו מי הגיד להם כל זאת.

– כן נעשה כאשר דברת, אך נאכל נא מעט ואחר נלכה.

לשוא!

אנכי לא יכלתי משל ברוחי, ונלך ונבא אל הבית אשר שם יערך מכתב העתי הזה – ונשאלה ממנו ממי יצאו הדברים האלה? וישיבונו לאמר, כי כדבר הזה קראו גם הם במכתב עתי אחר.

הלכנו גם שמה וישיבונו גם שם כדבר אשר השיבונו בראשונה, – עד אשר באה אלי “הצפירה” וארא כי מקור הדברים “בהקעלנישע צייטונג”.

למן היום ההוא ועד עתה – כחמשת ירחים ימים. ארץ הגלעד נשכחה מלב ואיש לא יזכרנה ולא ידבר בה. רק בהארכיו איזראעליט ( Archives Israèlites ) קראתי מימים את הדבר שנית, ומכתב העתי הזה יוסיף לאמר כי רק משוגעים וקנאים ישעו בדבר כזה. צדקו הארכיו איזראליט ואין לנו דין ודברים עמהם, – ורק אשר אחשוב אנכי בדבר הזה אותה אגיד לקוראי.

לכל עם ועם הצדקה לחפוץ בחיים, אך לא כל עם ועם יחיה.

לא רק בכחו הרוחני יחיה עם, – כאשר לא יחיה איש בלתי אם כח חמרי לו להיות.

האיש החלש ורפה הכח, אשר יכל לא יוכל לחיות בכח ידיו או בכח שכלו, – עני ואביון הוא, ואין לו כל צדקה לחיות, ועל כן חיה לא יחיה בלתי אם בנדבת אחרים; אך מה חיים כאלה לאיש המוקיר ערכו? עני חשוב כמת!

כמשפט האיש משפט העם.

על כן, על העם החפץ חיים להגביר חילים ולהיות חזק ועצום, ועל העם הדורש משפטו והמבקש עזרה מעמים אחרים לעזרהו לחייו, – על העם המבקש כזאת – לא להראות כי מוכשר הוא וכח לו לחיות.

לו רק בשפתותיהם וקינותיהם דרשו היונים, האטלקים, הסרבים והבולגארים את משפטם; לוא הרבו דברים כל הימים להראות כי יחוסם גדול מיחס התוגרמים וכי לא למענם כי אם למען זכות אבותיהם הם דורשים משפטם, כי עתה לא באה גאולתם גם היום והיו עבדים להתוגרמים כאשר היו עד עתה וכל דבריהם היפים והצודקים עלו בתהו ולא עשו פרי.

חלילה לי מהקטין ערך היחס וזכות אבות. יחס העמים הוא גָדלם ובו יתפארו. אך לא ביחס ולא בזכות אבות לבד יגבר עם כי אם בכחו הרוחני והחומרי יחד.

כמשפט כל העמים משפטנו גם אנו – רק בדרך אחרת.

לא לנו לאחוז בחרב ולשוב לארץ אבותינו. אך אם באמת ובלב תמים חפצי חיים אנחנו, עלינו עכ“פ להתחזק באופן אחר, לאסוף כח ועצמה למען נוכל לחיות אח”כ בשוב ישראל לנוהו בלי עזרת אחרים. רק בזאת ניסד את עתידנו על יסוד חזק אשר לא יפול אחרי הבנותו.

הכי כח לנו עתה לחיות? הנסינו במסת חיים מדיניים? ומה תתן ומה תוסיף לנו אם תמכר לנו ארץ הגלעד במחיר כספנו?

אמנם גם עושר העם כחו, ולמי הכח לעשות חיל ועושר כעם ישראל? בכחנו זה נבטח כי גדול יגדל עם בני ישראל בהאחזו בארצו ובהשתמשו בכל כחות נפשו ורוחו הנפלאים על האדמה אשר נולד עליה ותחת השמים אשר היו לכפה עליו ביום לדתו. בכחנו זה נתפאר והוא תהלתנו, כי רק מאפס כח לא יעשו הגויים עושר כמונו ומקנאתם בנו ישימו את הדבר הזה לנו לחטאה: כחנו זה רב מאד.

אך בכח הזה לבדו לא יחיה עם כאשר לא יחיה עם בלתו. בני צור וצידון וקרתא-חדתא (קרתגא) אים? שמם נכחד מארץ החיים, יען רק לישות עושר היה כחם; גם שם הרומאים וממלכות סוריא נמחה מתחת פני השמים כי רק לכבוש ארצות ולהכניע גויים היה כחם ולעשות עושר רק יכלו. אך עם העברים חיה יחיה! בעת שלום נלחם את האדמה ויוציא ממנה את לשדה; כעמקים כהאים ענו תחת ידיו ויתנו לו פרייהם, ובמסחרו את בני צור וצידון עשה עושר, ובבא עת מלחמה הראה לאויביו הרומאים את גבורות ימינו ויפליא את מכותיהם הפלא ופלא, אף אם רב היה ממספריו מספרם. על כן חיה יחיה עם היהודים כי רב כחו!

אך במלחמתנו האחרונה את הרומאים נשבר כחו זה. בן כוזיבא היה גבורנו האחרון, “נפל ככב הגיע אדמה, נפלו מאתנו עזר ותשועה” (נתן נטע סמואלי, כנף רננים). על כן בחפצנו להיות עלינו לרפא את שברנו זה ולהוסיף על כחנו לעשות חיל גם כח לדבר את אויב בשער בעת אשר בעזרת ד' וברצון ועזרת מלכי ארץ נשוב לאדמתנו.

על כן, אל נא נמהר; אל נא נשים את המחרשת לפני השור (משל הצרפתים)! נגביר חילים, נאסוף מעט מעט ארץ ישראל, ארץ אבותינו, הכח והעצמה הדרושים לעם ועם, ואז תשוב לנו ארצנו. רחוק היו ההוא, – אך קרוב הוא מאשר נחשוב: אך נִכון נא והיינו נכונים~

הלא ראינו כזאת בדברי ימינו.

בצאת יהודה מבבל בדבר מלך חסד, כרש, מלך פרס, אשר נתן להם את ארצנו מנדבת לבבו, היתה ארץ יהודה ברעב גדולה. עמל זרובבל היה לשוא. כמאה שנה אחרי צאתם בראשונה עם זרובבל באו אנשים מיהודה ויגידו לנחמיה לאמר: הנשארים אשר נשארו מן השבי שם במדינה ברעה גדולה ובחרפה וחומת ירושלים מפֹרצת ושעריה נצתו באש (נחמיה א' ג'). גם כל עמל האדם הגדול הזה, כל כחו ועֻזו וגם ידו הקשה אשר הראה והעוברים על דבריו, – כל אלה לא הרימו את העם משפלותם – כי לא יולד גוי פעם אחת; אך מעט מעט אספו כחם.

יום המשפט בא בא. החשמונאים קמו אח"כ בראש העם, אשר אסף די כח לרשת את ארצו בכחו, ומן היום ההוא גדלו היהודים הלך וגדל ויצליחו מאבותיהם…

נניח כי מכר ימכר לנו השולטן את הארץ הזאת – מה נעשה בה? הרק שמנו יקרא עליה וכל העם יוסיף לשבת ולעשות מסחר וקנין בארצות גלותו, ולא ישבו בה העורים והפסחים, הצדיקים והחסידים אוכלי לחם העצבים לחם החלוקה?

ומדוע לא נעשה אז למען השיב לכה"פ חלק קטן מהיהודים אל ארץ אבותיהם? המקום אין בגליל, בשומרון ובארץ יהודה להתישב שם, לעבוד את האדמה ולעשות גם מסחר וקנין? כל הארץ אשר על יד הירדן, ממי מרום עד ים המלח, חרבה ושוממה מאים יושב בה. כל הארץ אשר על יד ים כנרת, אשר יוסף בן מתתיהו יגדיל תהלתה מאד (מלחמת היהודים, תרגום שולמן, ז' ג' ח') לא תעָבד ולא תזָרע כי אם לפעמים בידי הערבים הנוסעים בעדר: “ארץ הגליל טובה מעבר הירדן במשמני אדמתה” – יאמר יוסף בן מתתיהו (שם ג' ג' ג'). גם דברי ימי עמנו קשורים בחלק הארץ הזאת; כל עיר, כל כפר, כל נחל וכל גבעה, כל אבן מאבניה וכל מערה ממערותיה מצבות זכרון הם להמעשים אשר נעשו שם בשבת אבותינו על האדמה הזאת. גדולה האהבה אשר יאהב היהודי את הארץ הזאת: “ינעם לנפשו הלוך ערום ויחף עלי חרבות שממה אשר היו דביריה” (רבי יהודה הלוי).

ולמה נשא עינינו אל עבר הירדן? למה נחבק ידינו ולא נעשה דבר עד אשר תנתן לנו ארץ הגלעד במחיר כספנו? הבזאת נכבד בעיני גויי אייראפא? התשימנה ממלכות אייראפא אלינו לב בראותן כי דבר לא נעשה להושיב חלק מעמנו בארץ אבותיהם?

שני דברים עלינו עתה לעשות, והדברים האלה בידינו לעשותם: להרבות מספר היהודים בארץ ישראל ולשים שפת עברית בפי העם.

אם עשה לא נעשה עתה כזאת תאבד תקותנו, ובפעם הזאת תאבד לנצח.

גדול היה שברנו בבא טיטוס בשערי ירושלים, אך שברנו עתה יגדל ממנו פי אלף.

טיטוס החריב את בית המקדש ואנחנו נחריב את אומתנו! טיטוס הגלה את עמנו מעל אדמתם ואנחנו נגלם מארץ החיים! כי הנה קץ ממלכת התוגרמים קרוב מאד. עוד מעט וארץ ממלכת השולטן תחלק בגורל. זה חפץ גלאדסטאן משנאתו להמושלימים, וארץ ישראל תהיה לנחלה להצרפתים או להאנגלים – כי הצרפתים כהאנגלים ילטשו עליה עיניהם; כי לא כמחשבת משכילינו מחשבתם, ואף כי ארצות גדולות וטובות להן, יתנו עיניהם גם בארץ הזאת.

ועתה – הנשיא את נפשותינו לחשוב כי נתן יתנו לנו העמים האלה להתישב בארצנו ולהרבות מספר היהודים בה ממספרם הם? לא כתוגרמים – גויי אייראפא: המה למרחק יביטו, ועל כן ירבו לשבת בארצנו צרפתים או אנגלים או נוצרים אחרים לבלתי ירב מספרנו עליהם באחרית הימים.

גם הצרפתים גם האנגלים ישאו שם הלאמות על שפתם, – אבל רק למען המריד יושבי אי הבלקאני במלכות תוגרמה. אך הבאמת ובלב תמים קדוש להם משפט הלאמות? ומדוע איפוא התנחלו הצרפתים את ארץ אלגזאיר, האנגלים את ארץ הודו המזרחית? רק בשפתם ישאו שם הלאמות ולבם אין אתם, ועל כן עלינו למהר ולהחיש מעשינו ולהרבות מספר היהודים בארץ ישראל; לקנות אדמה ולתתה להחפצים לעבדה; להסיר מפי יושבי יהודה וירושלם שפת עם נכר וללמדם לדבר עברית, למען תהיה שפת אחת לכל היהודים היושבים בא"י, למען תשפוך עליהם השפה את רוחה, למען יסכינו לאהוב את ארצם, למען יסכינו לאהוב עבודת האדמה, – כי שתי אלה אחת – רוח שפת עברית ורוח העברית בהיותם על אדמתם –, למען יתחזק היהודי בגו וברוח, למען ילמד מעט מעט לחיות חיים מדיניים על ארץ אבותינו. כי מלכות תוגרמה לא תעשוק מהעמים, אשר תחת ממשלתה, את כל חייהם הלאומיים ולעם ועם הצדקה להשפט לפי משפטיו וחוקיו; לעם ועם הצדקה ללמד את בניו בשפתו.

הארץ אשר כאלה משפטיה – לא יבצר ממנו לעשות – את אשר נחפוץ זאת כל הדרוש לבנין אחדות לאום ישראל בארץ אבותינו.

על גדולינו, החפצים בקיום האומה הישראלית ואשר מחשבתם לא כמחשבת ה“ארשיוו איזראעליט”. – לשים לב לדברים האלה ולעשות את אשר בידם לעשות: כל העם יתן ידו להם ויעזרום ככל יכלתו.

הרק בשפתיו יקרא היהודי זה אלפים שנה: לשנה הבאה בירושלם!?

הרק בשפתיו יקרא היהודי בכך כחו את הדברים האלה ולבו בל עמו?

גש הלאה, האיש החושב כזאת!

כי נבלה חשבת על ישראל!

באמת ובלב תמים יקראו היהודים את הדברים הנפלאים והקדושים האלה, ואת כל העם יחד נקרא גם אנחנו בכל לב:

לשנה הבאה בירושלים!! לשנה הבאה בירושלים!!

אלגאזיר²

ה. ימי החשמונאים

בימים ההם התחילו שמי יהודה להתקדר שוב. עבים כבדים, ושואה שחורה, זעומה, הרת רעמים איומים וברקים מבהילים, פּשטה על כל הארץ. בתוך הברקים האלה היתה עין בוחנת יכולה לראות אור חדש מתבקע על האומה, אבל אין אנו יודעים אם בעת צרה זו היתה בתוך הצבור היהודי עין אחת כזאת.

בסבת התנגחות מלך הצפון במלך הנגב נקרע הצבור היהודי לשתים, ויהי קצתו נוטה אחרי מלכי סוריה וקצתו אחרי מלכי מצרים, וכאשר גברה ידו של אנטיוכוס ויקרע את יהודה מעל בית תלמי, האיר פּנים להנוטים אחריו, אף נתן הנחות להצבור היהודי שבארץ ישראל וגם שבכל ארצות ממשלתו, ומיהודים יושבי בבל לקח ויביאם למבצרי קצת ערי החוף בממלכתו לשמור על העמים ילידי הארצות לבלתי יפשעו בו. בעקב המעשים האלה התחילו קצת משפּחות יהודיות, בפרט בני טוביה והדבקים בהם, להתקרב יותר ויותר אל היונים וללמד למעשיהם ולהתנהג במנהגיהם. ויהי הדבר הזה למורת רוח לרוב הצבור, ומלחמה עזה וקשה החלה ביניהם והקרע הלך ורחב ומעבר מזה ומעבר מזה הרחיקו ללכת עד הקצה האחרון, וכאשר עלה על כסא המלכות אנטיוכוס הרשע נהיו המתיונים האלה “פריצי עמם” בּאמת, מרשיעי ברית, ועזור עזרו להמלך הרשע בכל מעלליו האיומים שעולל ברוח שגעונו להצבור היהודי בימים הנוראים האלה.

ואם נדון על פּי אומד הדעת לפי טבע הדברים צריך להניח, כי אלה פריצי העם, מרשיעי הברית, בתאותם להדמות להיונים, כדי להתחבב עליהם, עזבו גם את לשון האבות ודברו יונית גם בבתיהם בינם לבין עצמם.

אבל, צריך להודות, כי למעל זה אין שום עדות מפורשת, ויש עדות של שתיקה שהיא מעידה כמעט עדות ברורה לזכותם של המתיונים, לפחות בענין הלשון. כי שני הספרים המספּרים את המאורעות של הזמן ההוא, שהם המקור האחד כמעט לדברי הימים ההם, הם שני ספרי המכביים, אינם אומרים לנו בשום מקום, לא בדברים מפורשים ולא ברמז, כי המתיונים חדלו מדבר לשון עמם. לא בלבד הספר הראשון של המכבים, שהוא בכלל קצת מקצר בתאור המעמד הרוחני ועוסק יותר בספּור המעשים המדיניים, אלא גם הספר השני של החשמונאים, שהוא מרבּה לספּר פּרטי דרכי המתיונים, שהיו לובשים מלבּושי היונים ולא שכח להזכיר בּפירוש אפילו את הכובע היוני שלבשו המתיונים, אינו אומר בשום מקום, כי הם גם דברו יונית. ובהיות שאפילו המפקפּקים בּדבּור בּלשון עברית בּזמן הזה, ואפילו הכופרים בו כפירה גמורה, כמו פּרופיסור דלמן, אינם יכולים אפילו לשער כי הלשון היונית היתה אָז לשונו של הצבּור היהודי בארץ ישראל בזמן ההוא, ומי שאינו רוצה להודות שהיהודים דברו אָז עברית אָמר, כי לשונו היתה ארמית ולשון זו כבר היתה אצלם לשון האומה, איך אפשר שמחבּרי שני הספרים האלה, בפרט מחבּר ספר השני של המכבּיים, לא פקד על המתיונים גם את עונם זה, שעזבו גם את הלשון של היהודים? מי שפּקד עליהם עון לבישת הכובע היוני יעבור בשתיקה גמורה על שלא דברו יהודית? עלינו איפוא להניח כדבר שאין ספק בּו, שאפילו בעת צרה זו של בגידה לאומית הראשונה בישראל נשארו גם הבוגדים יהודים בּלשונם. גם רוב המתיונים דבּרו יהודית בבתיהם ובינם לבין עצמם בכל מקום. קצתם אָמנם כבר נקובים בשמות בצורה יונית, אבל אין צורת השם של אָדם ראיה מכרעת בענין לשון הדבור שלו, כמו השמות רבי טרפון וסומכוס שהם יונים אינם מעידים שלשונם של אלה שני חכמי התלמוד היתה יונית. וזו הלשון היהודית של הצבור היהודי היתה גם בזמן זה מה שהיתה עד כה, היא הלשון העברית בצורה שראינוה כבר בספרים האחרונים שנזכרו למעלה.

וספר שנתחבר בזמן ההוא ומדבר על מאורעות הימים ההם הוא ספר דניאל, נכתב בעקרו בזו הלשון העברית בעצמה, בה הוא מתחיל ובה הוא מסיים.

אבל החלק האמצעי, והוא מחצית כל הספר, כתוב בלשון ארמית. תחילת חלק זה היא במקום שהמחבר מתחיל להביא את דבריהם של הכשדים למלך נבוכדנצר ודברי נבוכדנצר אליהם, וכמו כן דברי שאר שרי המלכות ודברים שהיו בין דניאל בעצמו והמלך. וכדי להראות אמתת כל ספּור המעשה הזה הוא מביא את הדברים בעצם לשונם של המדברים, וכיון שהלשון הארמית בפיו, הוא מגיד בארמית גם המעשים המפסיקים בין השיחות האלה, עד שהוא מגיע להמקום שאין לו יותר מגע ומשא עם המלכים והחרטומים הכשדים ואָז הוא שב לדבר בלשונו, בעברית.

מעשה זה של הפסקה הארמית בתוך ספר כתוב ליהודים אינו מזעזע כל שהוא עצם ההנחה שלשון הדבור של הצבור היהודי עוד היתה עברית, וכמו כן אין הדבר הזה מוכיח שלשון הדברו של מחבר זה הספר לא היתה הלשון העברית. אדרבּה, הרושם הכללי של ספר דניאל הוא אותו הרושם שעשו הספרים שקדמו לו, והוא שהמחבר, בחלק העברי של הספר, כתב בלשונו, ר"ל בלשון שהוא מדבר, ושהוא כתב לאנשים שמדברים זו הלשון בעצמה, ושהחלק הארמי הוא בלשון זרה להמחבר בעצמו ולמי שהספר כתוב, והובא בלשון זו מפּני שבּזו הלשון דבּרו המדבּרים, ואולם, מפּני שגם לשון זו שגורה בפי המחבר לכן הוא מספּר גם המעשים המפסיקים בארמית, ואינו רואה צורך לתרגמם עברית, מפּני שהוא יודע כי גם “קהל הקוראים” יבינו אותם היטב בלי כל תרגום.

זה מעיד על כל פּנים שכבר התחזק בקרב הצבור היהודי אותו המעמד הלשוני שהתמיד מעתה במשך כל הדורות הבאים והלך הלך ורע להלשון העברית עד השבר הגדול האחרון שלה.

שרשו של המעמד הזה כבר ראינו בתחילת שיבת הגולה מבבל. אַף על פּי רובו ככולו של הצבור שעלה מבבל דבר עברית, בכל זאת היו בתוכו, בפרט מהערב רב, אנשים שלשון הדבור שלהם היתה ארמית, וע"י הנשים הנכריות פשתה הצרעת הארמית יותר ויותר בתוך הרבה משפּחות של הצבור. פּעולתם של עזרא ונחמיה בדבר גרוש הנשים הנכריות עצרו בודאי לזמן מה בעד הרעה, אך העדר קנאתם והתרשלותם של ראשי הצבור שבאו אחריהם, שלא עשו שום סיג להלשון, הם גרמו, שהלשון הארמית, שהיתה לשון המלכות וגם לשון המסחרית הכללית, הוסיפה מעט מעט להבקיע אל תוך הלשון העברית. לזמן קצר באה הרוחה להלשון העברית מהתגברות הלשון היונית, שירשה בעולם את מקומה של הלשון הארמית, אבל בימים האלה שאנו עומדים עתה בהם גרם השנוי המדיני שנעשה ביהודה שהלשון הארמית התחילה שוב להתחזק בקרב הצבור היהודי במדה שאולי לא היתה כמותה עד כה.

על-ידי התחברות ארץ-ישראל למלכות סוריה, שגם ארם נהרים היתה ברשותה, נתחדש שוב המגע והמשא יותר בין בבל וארץ ישראל, ומלבד זה, אנטיוכוס הגדול היה מלך טוב וכבר ראינו כי יהודי בבל שהיו מוחזקים אצלו לנאמנים לו ביחוד היו רצויים לו והוא הביא הרבה יהודים מבבל לארצות ממשלתו והפקיד בידיהם את מבצרי המצבים שלו לשמור על ילידי הארץ לבלתי יפשעו בו, וגם להגליל באו בימים האלה הרבה יהודים מבבל והתישבו שם.

אלה היהודים מבבל הביאו אתם את הלשון הארמית. כבר העירותי על זה למעלה, כי היהודים משבי ירושלים שנשארו בבבל ולא עלו עם זרובבל ועם עזרא היו הפּחות לאומיים שבּהם, המתבּוללים, שהם הסתגלו כבר להחיים של בבל בכל דבר וגם בענין הלשון. ודבר טבעי הוא, שכאשר עלו מבבל היותר לאומיים, ונשארו הם לבדם, נשתקעו יותר ויותר בּארמיותם, וכשבּאו יהודי בבל להגליל נוספו גם הם על שארית היהודים שנשארו שם עוד מימי חורבן מלכות ישראל, ובהיותם מעטי מספּר ודלי האיכות והיו מוקפים עממים מדברי ארמית, לא יכלו לעמוד בעבריותם. ככה נתהוה בגליל צבור יהודי כולו כמעט ארמי בלשונו. זו הלשון הארמית היתה משונה קצת מהלשון הארמית של בבל, כי גם היהודים הבבלים, שבאו הנה מעט מעט, היו תמיד המועט בבחינת הצורה של הלשון לעומת שאר המדברים ארמית מסביב, ובדרך טבעי סגלו לעצמם גם הם במהרה את הצורה של הלשון הארמית של הגליל.

וביהודה, אַף על פּי שבכלל עוד היה הצבור היהודי עברי בלשונו, בכל זאת, מפּני אותה לא-הקנאות וההתרשלות להקיף את הלשון העברית סייגים חזקים, הלכה הלשון הארמית הלך ופשט יותר ויותר בקרב הצבור. כי מבני הגליל באו ליהודה אנשים הרבה כמו שהוא נהוג בין שתי מדינות גובלות זו בזו, בפרט שיהודה היתה עתה המרכז להצבור היהודי, ובפרט אנשים שרצו ללמוד תורה ודעת היו צריכים לבוא ירושלימה. וגם מבבל בעצמה באו רבים לירושלים, בפרט ללמוד תורת ישראל, כדי לשוב ללמדם את הילדים ולהורות דבר ה' להצבור היהודי שבבבל. אלה האנשים, בפרט תלמידי החכמים, מעט מעט אמנם החלו לדבר עברית, אך בזמן הראשון לבואם היו מדברים ארמית, וככה היה תמיד בתוך הצבור העברי צבור קטן ארמי ועל ידי המגע והמשא הפּנימי בינו ובין הצבור הגדול נהיתה לשונו של זה הצבור הקטן יותר ויותר מקורבה להצבור הגדול העברי.

ועוד מבצר אחד מצאה לה הלשון הארמית בתוך ירושלים לשלוח חציה משם אל לבה של הלשון העברית, והוא – בית המקדש.

זה אחד מהדברים היותר מרים בדברי הימים של הלשון, שמקדשה של האומה נהיה, לפחות לזמן מה, מדור לצרתה של לשון האומה.

אַך כאן עלי להפסיק את חוט המטוה של ספּור המעשים כדי לברר נקודות אחדות הנצרכות להצעת מהלך הדברים אחר כך.

על אמתת המעשה שבבית המקדש בירושלים בזמן הזה ובזמן קרוב אחריו, דברו ארמית, מעידים שני מאמרים. האחד מאחד מחכמי הזמן הזה, הוא יוסי בן יועזר איש צרידא, שנמסרה עדות בשמו בענין מעניני בית המקדש בלשון ארמית, והשניה היא אגדה על שני כהנים גדולים ששמעו בת קול בתוך המקדש בלשון ארמית.

מאמרו של יוסי בן יועזר איש צרידא היא במשנה עדיות וז"ל:

העיד יוסי בן יועזר איש צרידא מעשה ששמע שמעון הצדיק יוצא מבית קודש הקדשים ואמר נהרג גייס גוליקוס ובטלו גזירותיו, מעשה שיצאו נערים להלחם באנטיוכיא ושמע יוחנן כהן גדול בת קול יוצאת מבית קודש הקדשים ואומרת נצחו טלייא דאגחו קרבא באנטיוכיא וכתבו אותה העת וכתבו בו זמן וכיוונו שבאותה שעה היתה. (ירושלמי, סוטה, ט', י"ג.).

והנה בנוסח הבת קול של שמעון הצדיק ברור הדבר כי נפל שבּוש בּשני המקורים, גם בּתוספתא וגמ' בּבלית וגם בגמ' ירוש‘. כי אין ספק בדבר, כי השם גסגלגס שבתוספתא ובבלי היא גייס גוליקוס שבגמ’ ירוש‘, והכונה לקיסר קאיוס קליגולוס, ובגזירותיו הכונה להגזירה הידועה שלו להעמיד צלמו בהיכל, וזה אירע אחרי דורות הרבה אחרי שמעון הצדיק. ואם נאמר כי הכונה בהחצי הארמי שהובאה בתוספתא ובבלי בלבד כמו כן למאורע זה צריך לאמר כי כל בת קול זו נתיחסה בטעות לשמעון הצדיק והדבר קרה לכהן גדול בזמן המאורע וששמו היה כמו כן שמעון. ואם הכונה בהחצי הארמי הוא לאיזה מאורע אחר, צריך להניח כי בתוספתה ובבלי הורכבו שתי אגדות יחד, האחת בדבר בת קול בלשון ארמית ששמע שמעון הצדיק והשניה בדבר בת קול בעברית ששמע כהן אחר ששמו היה שמעון בזמן קאיוס קאליגולוס, ובירוש’ נשמטה כל הבת קול הארמית של שמעון הצדיק ונשארה רק הבת קול של שמעון הכהן שבזמן המלך הרומי קאיוס קאליגולוס ונתיחסה היא לשמעון הצדיק.

על כל פּנים, מעשה הבת קול הארמית של שמעון הצדיק אינו ברור לנו. אך במעשה הבת קול של יוחנן כהן גדול אין לפקפק בעצם הדבר שיוחנן כהן גדול שמע באמת בת קול זו, כי אין ספק שהמעשה הזה היה מפורסם בקרב כל העם בזמן המעשה, וראיה לזה היא, כי עוד מקור אחר מספּר זה המעשה בעצמו, והמקור ההוא הוא מזמן קודם חבור המקורים התלמודיים, ובהיות שדבר ידוע כי המקורים התלמודיים לא שאבו מזה המקור כלום, הרי שני אלו המקורים הם שני עדים עומדים כל אחד ואחד בפני עצמו ועדיותיהם מקימות זו את זו. המקור האחר הזה הוא ספרו של יוסף בן מתתיהו, שהוא מספּר את ענין הבת קול.

אין ספק איפוא כי המעשה היה מפורסם בקרב העם כבר בזמנו של יוסף בן מתתיה. והנה יוסף אינו אמר כלום בדבר הלשון של הבת קול, אך עדות המקור התלמודי, שהוא נותן את הבת קול בלשון ארמית ¹עשה את הדבר לודאי, כי כך היתה הקבלה בידם כי בלשון זו שמע יוחנן כהן גדול את הבת קול. כי אלמלא לא היה זה בקבלה כך כי אז לא היתה שום סבה להמקור התלמודי, לנסח אותה בארמית, הואיל ובשני המקומות, בגמ' ירוש' כמו בתוספתא, המקור מספּר את כל המעשה בעברית. על כרחנו אָנו צריכים להניח, כי יוחנן כהן גדול באמת שמע את הבּת קול בּלשון זו ושמעון שמע אותה בארמית או מפּני שהוא בעצמו דבר בשם ארמית או מפּני שאחרים דברו שם בלשון זו.

ועל סמך שתי העדיות האלה, של יוסי בן יועזר איש צרידה ושל הבת קול של יוחנן כהן גדול ושמעון הצדיק, לפי המקור האחד, החליט אחד מחכמי ישראל בזמננו, ד"ר ביכלר בספרו על העבודה במקדש בּפרק מיוחד לדבר הלשון בּמקדש, כי הלשון שהיו משתמשים בּה הכהנים בּבית המקדש בּשעת עבודתם היתה הלשון הארמית.

אבל, ד"ר ביכלר בעצמו ראה סתירה חזקה להנחה זו בדברים רבים אחרים שהובאו במקורות התלמודיים מעניני בית המקדש שהם כתובים במקורות האלה בעברית, והוא מישב תמה זה בתירוץ דחוק, שכל מה שמסופּר במשנה בעברית הוא מזמן שלאחרי נצחון הפּרושים על הצדוקים, שבין שאר התקנות עשו הפּרושים גם תקנה זו בענין הלשון שגרשו את הלשון הארמית מבית המקדש ותקנו שידברו הכהנים עברית.

אבל תירוץ זה אינו מניח את הדעת מפּני כמה טעמים. אין לנו ראיה ודאית כי הצדוקים החזיקו יותר בארמית מהפּרושים, ומהמקורות התלמודיים בעצמם יש להביא ראיות שגם הם דברו עברית, על כל פּנים לא פחות מהפּרושים. וכמו שעד כה לא מצאנו סימנים של קנאות להלשון העברית אצל אנשי כנסת הגדולה כן אין אנו מוצאים קנאות זו אצל חכמי ישראל מעתה והלאה, כמו שיתברר במשך דברי הימים האלה. ומלבד זה, אלמלא היה שנוי זה בלשון מתקנות הפּרושים נגד הצדוקים, אי אפשר שלא היה נזכר מעשה רב זה בפירוש בין שאר מעשי הפּרושים שעשו ונתנו לכולם באור מיוחד כדי להוציא מלבם של צדוקים.

ואחד מחכמי אומות העולם שחקרו בשאלת לשון הצבור היהודי בזמנים האלה ובא לכלל מסקנה, כי הצבור היהודי כבר עזב את הלשון העברית בימי עזרא, הוא ד“ר ג. דלמן, דחה תירוצו זה של ד”ר ביכלר ואתו יחד גם את עצם הראיה מהדבור בעברית שהביאה המשנה בעניני בית המקדש, כי הוא פסל את כל העדות הזאת כדברים האלה:

מדבריו לה של דלמן² אָנו רואים, כי ההכרעה בשאלה זו תלויה בברור נקודה אחת, והיא: עד כמה המקורים התלמודיים הם בני סמך לענין דברי הימים של הדבור בעברית. ובהיות שמלבד זה מעתה והלאה המקורים התלמודיים הם המקור היחיד לנו לדברי הימים האלה, עלי להתעכב כאן זמן מה כדי לברר נקודה זו כל צרכה.

לא בלבד בלשוננו הענייה, חצי-מתה, קמו יוצרי מלים חדשות. גם בלשונות החיות חיים שלמים, העשירות, הרחבות, נהגה ונוהגת גם עתה – חוץ מיצירה הטבעית, בלי כוונה, של המון העם – עוד יצירה מלאכותית לשם הרחבה, ולא על-פי כנסת גדולה של חכמים, כמו שדורשים ותובעים מתנגדי המלים החדשות בקרבנו, אלא דווקא על-ידי סופרים יחידים, בני-תמותה פשוטים, היושבים על האובניים ויוצרים מלים על-פי רוח הלשון, ולפעמים גם נגד רוח הלשון; ואלה פנים החדשים הנקראים בלעז נאולוגיזם (דבר חדש), אשר האקדמיה אינה מכנסת אותם במחיצת מילונה עידן ועידנים, מתקבלים על אפה ועל חמתה בראשונה מסופרים אחדים, ואחר מכל העם, ואז תבוא גם האקדמיה ותפנה מקום להממזרים האלה, שנולדו בלי חופה וקידושים של האקדמיה, בין כל המלות המיוחסות המתהדרות על עמודי מילוניה.

אמנם גם שם, כמו בקרבנו, יש מתנגדים להיצירות החדשות; וצריך להודות, כי להם יש הרבה יותר מאשר לנו יסוד וצדק להתנגד ליצירת מלים, מפני שעל כל פנים, הלשונות ההן בערך ללשוננו, הן רוטשילד בערך לקבצן ירושלמי. מה חסר ללשונות האלה? אסמיהן מלאים כל טוב, אוצרות מליהם גדושים בכל הנצרך לענייני החיים, בעתרת שמות ופעלים אשר בארץ מתחת וגם אשר בשמים ממעל ואשר בקרב נפש האדם פנימה. רק בכל זאת, יש שירגיש הסופר הצרפתי או הגרמני כי בכל המלים הנמצאות בלשונו אין תיבה אחת המכוונת לגמרה למחשבתו, לרגשו, להדבר אשר הוא חפץ להגיד בדיוק, וברא לו בריאה חדשה.

על ההרחבה הזאת, אשר סוף-סוף גם בלעדיה אין הצרפתי והגרמני אילם, יש עוררים בקרב חכמי לשונות ההן. אבל גם הערעורים האלה אינם יכולים מאומה נגד כוח הצורך. אם יש באמת צורך במלה החדשה, אם היא מתרגמת איזה מושג מעט יותר טוב, מעט יותר בדיוק מהמלים הנמצאות מכבר בלשון, אם היא נותנת לרגש מהרגשות או לתנועה מהתנועות איזה גוון מיוחד, והיה הילד החדש בן-קיימא בהלשון, וכל הצעקות לא תצלחנה עליו, וחיה יחיה!

די לנו לסקור סקירת עין על פני עמודי המילונים הגדולים להלשונות החיות, למשל מילון הלשון הצרפתית של ליטרה. בכל עמוד ועמוד נראה תיבות רבות שציוּנים בצדן, המכריזים עליהן כי פנים חדשות הן וכי עוד לא זכו להתקדש בקדושת האקדמיה הצרפתית, אך הוא, ליטרה, בן-סמך היותר גדול בענייני הלשון הצרפתית, אשר סופרי כל צרפת פוסקים הלכה בלשון על-פי מילונו, סמך ידו על הממזרים האלה אשר הולידום סופרים, ולפעמים לא סופרי המופת!

אחד מגדולי חכמי לשון צרפת, א. דארמשטטר, יהודי, חיבר ספר שלם בדבר יצירת מלים חדשות בלשון הצרפתית בימינו. הרי הננו רואים כי גם לשון הצרפתית העשירה כל-כך, אשר היתה והוֹוה גם עתה מקור מעיין חי לכל לשונות אירופה, שממנה שאבו רוב המלים למושגי חיי ההשכלה, גם בה עוסקים החכמים, בדרך מלאכותי, ביצירת מלים חדשות עוד בימינו, מפני שגם היא אינה מספקת להאדם המשכיל לתת ארשת שפתיים לכל רגשותיו ומחשבותיו.

החכם דארמשטטר פותח מחקרו זה בהצעת דברי-הימים ליצירת מלים חדשות בלשון הצרפתית, ואומר:

למן ימי סופרי המופת של השפה שומעים אנו מבקרים ומדקדקים מתלוננים על יצירת מלים חדשות, המשחיתות את טוהר הלשון, ובה בשעה אחרים מתאוננים על עוניה, על לא יכולתה לברוא מלים חדשות, וקוראים תגר על גאוותנותה של אביונה זו.

הניסיון הראשון של יצירת מלים חדשות בכוונה, לשם הרחבת הלשון נעשה בלשון הצרפתית על-ידי הסופר רוֹנסאר (Ronsard). הוא יסד בשנת 1540 חברת בני עיש (Pléiade’s), אשר תכליתה היתה להעשיר ולהרחיב את לשון הצרפתית. ואם אמנם רבים קמו עליו בימים ההם ויתנוהו ללעג ולקלסה, בכל זאת עמלו לא היה לשווא. הלשון הצרפתית בחצי השני של ה’מאה השש עשרה' היתה אמנם קצת קשה, אך על-ידי עבודתו של רוֹנסאר ותלמידיו מלאה, עשירה, נמרצה, חיה ועזה.

אבל בראשית מאה השבע-עשרה קמו המטהרים ובראשם Descartes, Malherbe, Duperron, Bertaux, Balzac ויערכו מלחמה על המרחיבים. אז נפתח בית המועד של Rambouillet, האקדמיה נוסדה ומלכות ה’מתהדרות' (Les précieuses) החלה. על-ידי פעולת חצר המלכות ובתי-המועד, הלשון מיטהרת, קובעים חברה קבועה וגוזרים איסור על חלק גדול מהמלים השגורות בפי המדברים והכותבים, מפני שאינם ‘על טהרת הלשון’, ממש כמו בעלי הטהרה שלנו בראשית התחדשות לשוננו. ‘המנהג היפה’ הוא תורת משה בהלכות הלשון, וכל מלה שאינה נהוגה ‘בהמנהג היפה’ בת מוות היא ועוברים עליה בבל ייראה ובל יימצא. – – –

‘אחד מעיקרי ה“מטהרים” היה’, אומר החכם דארמשטטר, ‘לגזור חרם על יצירת מלים חדשות. הלשון הצרפתית חדלה מהיות לשון פתוחה: אוצר המלים שלה נסגר’. הסופר וג’לא (Vaugelas) היה אחד מהיותר קנאים ומחמירים בטהרת הלשון, וב“ההערות” שלו הקדיש מלחמה על כל המלים "שלא נאמרו מעולם בלשון הצרפתית' – – –

וג’לא העמיד תלמידים הרבה, ותורת ‘טהרת הלשון’ נהיתה ל’תורה מסיני' לקהל סופרים רבים, שהוסיפו לטהר את לשון הצרפתית.

ומכל מקום אפילו בדור טהור ההוא נמצאו סופרים אשר הרגישו הצורך והרשו לעצמם לברוא מלים ‘אשר לא נאמרו עדיין מעולם בלשון הצרפתית’. – – – –

תלמיד מובהק להסופר וג’לא היה בימים ההם האב בוהור מחברת ישו. הוא היה מחמיר גדול בהלכות טהרת הלשון והיה מדקדק עם ה’מרחיבים המחריבים' כחוט השערה. – – –

והנה מי יגלה עפר מעיני שניהם, וראו כל אלה הממזרים שהאחד התקלס בשני והשני הפך בזכותם, נאספו אל תוך המחנה של המלים הצרפתיות לא בלבד במילונו הגדול של ליטרה, אלא גם במילון האקדמיה, והם נחשבים עתה לטהורים וקדושים ככל אחיהם ואחיותיהם, ומי שיעיז עתה לאמור כי אינם מלות צרפתיות והעיד על עצמו כי משוגע הוא, ולא עוד, אלא שאיש לא יוכל להבין כעת איך אפשר לדבר צרפתית בלי המלות האלה? – – –

בשנת 1692 פרסם פראנסוא דיקייר ספר ‘על המלים הנהוגות כעת בלשון’ (Des mots a la mode). אחריו החרה-החזיק עוד מטהר אחר, בוּרסו (Boursault), ויחבר מחזה-התולים על הדבר הזה בעצמו, ויחבר גם הוא פסוקים שלמים מהמלים החדשות, וישימן לראווה לפני הקהל. בין המלים ההן נמצאות גם impolitesse, גם היא היתה בימים ההם מלה חדשה, וגם אותה החרימו המטהרים החביבים, אף-על-פי שזה בורסו האיש בעצמו חש כי בעקב הגסות בימים ההם היה צורך במלה זו.

אבל, כמעט באותה שעה בעצמה אנו שומעים קול אחר מסופר קצת יותר חשוב מזה בוּרסו. פנלון המפורסם, במכתבו להאקדמיה, מתאונן על רישה ודלותה של לשון צרפתית, ומצטער על מלים רבות שהיו נהוגות בה לפנים והמטהרים גזרו עליהן חרם. ובין יתר דבריו הוא אומר:

אבל מלבד זה אני רוצה להכניס בלשוננו מלים חדשות. לפי דעתי, צריך להרשות ולקבל ברצון כל מלה החסרה לנו רק אם יש לה צלצול יפה. צריך כי אנשים בעלי טעם טוב יבורו את המלים הראויות להתקבל, והיותר עלולות לתכלית זו הן הלקוחות מלשון רומית, מפני שהן קרובות למלים רבות שכבר השתמשו בלשוננו ואין להן לעשות אלא פסיעה אחת להיכנס אלינו.

ופנלון היה נאה דורש וגם מקיים, ובמכתביו להכוהן לנגירון השתמש במלים חדשות יצירי-כפיו. אך צריך להודות על האמת, כי דווקא יצוריו הוא לא עלו יפה ולא נתקבלו בלשון, ואילו יצורי המלגלגים נתקדשו בקדושת הצרפתיות במהרה. כי אמנם לא כל הרוצה ליטול את השם מרחיב יבוא וייטול. יצירת מלים חדשות אינה סגולה נתונה לטובי הסופרים בכלל. לזה נצרך חוש מיוחד. ומי שאין לו הכשרון הזה, כל יצירותיו הן בעלי מומים אפילו אם הוא גדול בסופרים.

ממילה מובן, כי המטהרים הצרפתים הוסיפו לקרוא חמס על המשחיתים הוד יפי הלשון וטהרתו. הכוהן דיפונטן חיבר ‘ערוך השלם’ מהמלים החדשות, וישם בראשו הקדמה שבה הפך בזכותם של המתחדשים, בסגנון של ‘סגי נהור’:

בימים הרעים האלה, אמר בעל ערוך השלם הזה בלגלוג דק, אי-אפשר יותר ליצור מחשבות ורעיונות. מוחנו מלא דברים ישנים. אבל יש תחבולה לתת להישגים האלה צורה של חדש, והוא להלבישן לבושים חדשים, מלים חדשות שלא שיערון אבותינו. אבל ישיבו לנו על זה, אין אדם רשאי לחדש מלים בלשון. – אף אני אשאלכם, על מה אתם סומכים לגזור גזרה זו על הציבור? לשוננו עתה משנה הרבה ממה שהיתה לפנים, קבל קיבלה הרבה מלים שלא היו בה קודם, ואין אנו שואלים אפילו מאין באו ומה מולדתן. לשוננו עתה יותר עשירה, יותר נוחה לתשמיש, ואולם, אחרי כל זה עוד לא הגענו לתכלית השלמות, ועוד אין בה כל המלים הנצרכות. ולמלא החיסרון באתי אני הצעיר בחיבור ה’ערוך השלם' הזה, אשר יראה לכם ברור כשמש בצהריים כמה הסופרים המפוארים יוצרי המלים החדשות העשירו את שפתנו, והער יעיר אותנו להוסיף לכת בדרכיהם ולברוא עוד חדשות.

כל זה נאמר בלעג; והמחבר הלך והתקלס במלים החדשות érudit וכדומה.

במחנה המערערים על ה’מרחיבים' בלשון צרפתית בימים ההם נמצא גם את הסופר הגדול וולטר. גם הוא מייסר בשוט לשונו את היוצרים מלים חדשות במקום שאין צורך לזה. רק למען התהדר, רק למען הגד באופן חדש מה שכבר אמרוהו אחרים.

‘מי שאינו יכול לנוצץ במחשבה חדשה’, אומר אבי הליטריות במאמרו אודות לשון צרפתית ב’מילון הפילוסופי' שלו, הוא ‘מבקש להצטיין ולנצנץ במלה מחודשה’.

אבל, איש כוולטר לא יכול להתנגד לעצם דבר יצירת מלים חדשות. אפילו בלשון צרפתית העשירה קצת יותר מלשוננו, והפה הזה שאסר הוא הפה שהתיר בחתימת אותו המאמר בעצמו, וז"ל:

מלה חדשה לא תוכל למצוא חנינה אלא אם יש בה צורך גמור, ובתנאי שיבינוה הקוראים, ושצלצולה יפה לאוזן. אנו חייבים ליצור מלים בחכמת הטבע. תגלית חדשה, מכונה חדשה, דורשת מלה חדשה. אבל, האפשר לגלות חדשות ונצורות בלב האנושי? היש גודל אחר מאותו אשר נתנו לו ארשת שפתיים קורניל ובוסיאה? היש חוות נפש אחרות מאותן שצייר רסין?

וכיוון שלכל המושגים האלה היו לפי דעתו של וולטר מלים כדי הצורך בלשון צרפתית בימיו, לא נטה לבו אחרי ה’מרחיבים'.

המלחמה בין שני המחנות האלה בלשון צרפתית לא חדלה עוד ימים רבים. המרחיבים הוסיפו ליצור ולהרחיב את הלשון, והמטהרים הקדישו מלחמה על המלים החדשות כמו: désobligeant, baigneuse, chenille, dormouse, chiffonnier כל אלה מלים שאין מפקפק עתה בצרפתיותן.

והנה באה המהפכה הצרפתית הגדולה, ובעצם ידה ניפצה לרביבים. כמו את כל אלילי הקדושה של הישנות, גם אליל טהרת הלשון של המטהרים. הלב האנושי, חרף דעתו של וולטר, הרגיש בימים ההם רגשות אשר לא שיערו אבותינו מעולם, ולהרגשות ולהמושגים האלה היה צורך במלים חדשות, ואת המלים האלה יצרו לא חברות חכמים, כתביעות מתנגדי המרחיבים בקרבנו, כי אם סופרים, וכל אחד מבלי שאלת רשות משום אקדמיה שבעולם. ומה שעוד יותר נורא, כי איש אחד, ש. פוג’ן (Ch. Peugens) העיז לעשות מעשה מרחיב לשמו ולשמה של ההרחבה, ויחבר מילון של אלף מלים חדשות שהוא יצר, והחכם דארמשטטר מעיד עליו, כי רוב המלים נתקבלו בלשון הצרפתית. ובעקבות פוג’ן הלך סופר מצוין אחד, מארסיה, ויחבר גם הוא ערוך מלים, ובהקדמתו הכה על קודקודם של ה’מטהרים' ויטען כי רשאי ורשאי כל סופר בן-סמך בדבר ליצור מלים חדשות, ולא עוד אלא כי החרות הגמורה בעניין זה, אפילו אם היא עוברת את הגבול, הרבה פחות רעה למחשבת האדם ולהלשון בעצמה מהלחץ והדחק בלשון. והכלל האחד שהוא נותן בזה הוא, שלא תהיה המלה החדשה מתנגדת לדקדוק הלשון, ושתהיה דומה בצורתה ליתר המלים ממין ההוא בלשון.

בשנת 1872 פרסם ב. רישר (J. b. Richard) ספר קטן בשם: ‘העשרת לשון צרפתית. ערוך מלים חדשות’. המחבר בהקדמתו אומר, כי את המלים האלה לקח בכתבי הסופרים החדשים. ובאמת, מקצת המלים הן יצירי סופרי הזמן ההוא, ואולם רובן הן יצירי המחבר בעצמו, אפס כי רצה להיתלות באילן גדול.

עברה שנה, והמחבר פרסם מהדורה חדשה מהערוך הזה, בו הוא מודה ומתוודה על עוונו, כי הוא-הוא יצר כל המלים החדשות האלה, וחותם הקדמתו במלים האלה:

במספר רב כל כך של מלים חדשות שאני נותן בזה, מקצתן בוודאי תהיינה בהשקפה ראשונה מוזרות להעיניים, קשות להאוזן, ולארשת שפתיים; אבל, אם יחזור אדם את המלים האלה פעמים מספר בשפתיו, וחדלה זרותן והיו ככל יתר המלים הצרפתיות.

והמרחיב הזה לא פקפק הרבה, ויערוך עשרים אלף מלים חדשות, והעשיר בהן את לשון צרפתית.

מעט מעט שככה המלחמה הזאת. רק קולות בודדים נשמעו עוד בספרות הצרפתית נגד ‘מחדשי המלים’. אחד ‘מארבעים הנצחיים’ חברי האקדמיה הצרפתית, וינה (Vinnet) קרא בישיבת כנסת הגדולה הזאת, ביום י"ד אגוסטוס שנת 1855, ‘איגרת לבואלו’ (Boileau), כולה מלאה שנינה חדה ומהתלות מרות על ‘המחדשים’.

'ארורים אלה מחברי ה“ערוכים”,

המטילים עלינו מלים

שלהן אין אנו צריכים!'

קרא ה’מטהר' הזה, ויחרוז מחרוזות שלמות מהמלים הארורות. ובתוכן גם utiliser, fixa, entrain, lyrisme, formula, activer אלה המלים, אשר בלעדן לא ירים שום סופר צרפתי בימינו את עטו לכתוב אף שורה אחת.

זאת ה’איגרת לבואלו' עשתה רושם פחות או יותר גדול בעולם הספרות. במשך שבועות שלושה לא דיברו אלא ב’מחדשי המלים', וילגלגו עליהם כיד הלגלוג הטובה על הצרפתים.

ואולם, ה’ניאולוגיזם', לאמור יצירת מלים חדשות, לא מת, והוא חי וקיים בלשון צרפתית כיום הזה, והסופרים הצרפתים הולכים ומחדשים ויוצרים מלים חדשות בכל יום ויום ומרחיבים ומאדירים את לשונם.

ה’ניאולוגיזם' לא מת, מפני שהוא דבר טבעי, מפני שהוא צורך, שהוא הכרח לכל לשון, ושום דבר בעולם לא יוכל נגד הצורך האמיתי, נגד הכרח.

במקום שיש צורך, מה כוחה של התפלספות ריקה, של התחכמות אווילית? מה יוכלו קצפם ולגלוגיהם של כל המטהרים שבעולם? הצורך עשה שכמעט כל המלים אשר לגלגו עליהם המטהרים הצרפתים והתקלסו בהן, נתאזרחו בלשון זו, ואפילו ה’אקדמיה' בעצמה ובכבודה אשר כל עיקרה לא נבראה אלא לשמור על טהרת הלשון, פתוח פתחה סוף סוף דלתות ‘מקדש’ הלשון שלה לרוב המלים האלה, והן נתקדשו בקדושת הצרפתיות.

ואחרון שבאחרוני הפוסקים בהלכות לשון צרפתית, שכבר סמכו עליו חכמי הדור את ידם, הוא בן-עמנו החכם א. דארמשטטר, בספרו המשובח ‘ביצירת מלים חדשות בלשון צרפתית בזמן הזה’ (De la création actuelle de mots nouveaux dans la langue française) אשר ממנו שאבתי את כל הדברים שבאו בפרקים האלה, קובע הלכה בהוויה זו לאמור:

דרוש שהמלה החדשה תהיה נצרכה בהמקום ההוא, ושתהיה תרגום היותר ברור או היותר חזק של המושג הנרצה. בתנאים האלה יכופר לו להסופר החידוש; ולא זה בלבד, אלא שהמלה החדשה הזאת תהיה ראויה להתקיים בלשון, והיא תתקיים, כי אמנם רק בחוצפות כאלה יעשירו סופרינו הגדולים את לשוננו.

מכל האמור בדפים הקודמים ראו הקוראים כי בשאלה זו, אם רשאי היחיד לחדש מלים בלשון כשהוא מרגיש כי אין לו במה לתרגם את מחשבתו בדיוק לכל גווניה, נתחבטו ונתלבטו מאות בשנים סופרי לשון צרפתית. ואם אמנם נמצאו גם בהם מערערים על חוצפת המרחיבים, הלוקחים עטרה לעצמם ומעיזים לעשות ‘מה שאפילו המלך אינו רשאי’, הנה כמעט כל הסופרים הגדולים אשר בהם תתפאר הספרות הצרפתית הורו הלכה ולמעשה, כי בממלכת הלשון הסופר המוסמך הוא השליט לבדו, והוא רשאי ליצור יצורים ככל אשר תורהו הרגשתו. והזמן סמך ידיו על הלכה זו ורבבות מלים חדשות, אשר בגללם זעמו המרחיבים ביותר ופיהם לא פסק מלגלוגים היותר מרים, נתקבלו בהלשון הצרפתית, והן נוצצות עתה לעינינו מעל עמודי ה’ערוך' המקודש של האקדמיה הצרפתית בעצמה ובכבודה.

אבל אם בלשון צרפתית, אשר על כל פנים גם טרם הרחיבוה ‘המרחיבים’ היו בה רבבות מלים לכל צורכי החיים ולכל חליפות רגשות האדם ומחשבתו, היה איזה מקום להתנגדות ליצירת מלים חדשות, הנה באמת פליאה דעה ממני איך יכול בר דעת, שיש לו קצת מוח בקודקודו, להתנגד ל’הרחבת הלשון' וליצירת מלים חדשות בלשון עברית הענייה, הדלה, אשר גם אם תכניס באוצרה כל המלים, אפילו היווניות והרומיות והפרסיות, שבכל התלמוד והמדרשים, ואפילו גם כל המלים שבהספרות שלאחרי התלמוד, עוד לא תגי אפילו לקרסולי אחת הלשונות היותר עניות שמשתמשים בהן בני אדם מנומסים בימינו?

רק למי שלשון עברית היא ‘לשון הקודש’, שבה נברא העולם מפני שכל מלותיה הן צירופי שמות קדושים על-פי החכמה העליונה, רק לו נאה ויאה לאסור לחדש בה אפילו כקוצה של יוד. כי אמנם, איך יעיז בשר ודם, ילוד אשה, עפר ואפר, לנגוע בדבר הקדוש הזה, להוסיף אות אחת, נקודה אחת מדעתו ושכלו הגס, על השמות הקדושים האלה, ולפגוע בעולמות עליונים?

טענה זו אני מבין, ועליה אין בידי להשים כלום. בלשון הקודש אין שום אדם רשאי לחוש מאומה, זולתי מי שהופיע רוח הקודש בבית-מדרשו, ומסופקני מאוד אם אחד מ’המרחיבים' בימינו יוכל להתפאר כי זכה לכך.

אבל מי שלשון עברית היא בעיניו לשון בני-אדם ככל הלשונות שבעולם, מי שחפץ, אם לא בתחיית הלשון, לפחות בקיום הלשון הזאת, לא בתור מצבה על קברנו, כי אם ככלי שרת לנו, לדבר אל העם לא בלבד דברים שבקדושה, כי אם גם על כל הנעשה בעולמנו אנו ובעולם הגדול מחוץ למחננו, איך ימצא הוא את לבו להתנגד ל’המרחיבים' בכלל, ולהחליט כי אין סופר רשאי לחדש מלים בעברית?

ומלבד זה, זאת ההרחבה, זו יצירת מלים חדשות, אינה דבר חדש בלשוננו. לא המרחיבים עושים מה שלא עשו מעולם בלשוננו אלא המתנגדים להם, הקוראים חמס עליהם, המחרימים אותם. רק מי שאין לו אלא מושג עכור מאוד מכל הספרות מאחרי התלמוד ועד ימי ‘המאספים’, רק מי שעומד עוד על אותה הנקודה שעמדו עליה ‘המליצים’ בעלי על ‘טהרת לשון הקודש’ – רק הוא אינו חולה ואינו מרגיש כי מי שמתלוצץ על ה’מרחיבים המחריבים‘, הרי הוא מתקלס לא בלבד בהקליר, אשר על מליצתו כבר נהגו ה’מטהרים’ לדבר בזלזול כמו לו היה פייטן חשוך מאחת ערי ליטה הקטנות, כל אחד בכל עמודי הספרות, בכל גדולי הפיוט והשירה, הפוסקים והמפרשים והחוקרים: ר' יוסי בן יוסי, ר' ינאי, אליעזר הקליר, ר' סעדיה גאון, רב האי גאון, ר' אליהו הזקן, ר' יוסף אביתור, מנחם בן סרוק, דונש בן לברט, שמואל הנגיד, שלמה בן גבירול, יהודה הלוי, משה בן עזרא, וגם אותו אברהם בן עזרא בעצמו, אשר הקשה לדבר כל כך על הקליר והרמב“ם, ורבנו גרשום מאור הגולה. והפרשנדתא הגדול רש”י, ורבנו תם, ועוד מאות גדולי ספרותנו. כולם חידשו ויצרו מלים, איש איש לפי שיעורו, לפי הכשרון אשר היה לו ולפי הצורך, הם בחכמה ומחקר, או באיגרות שלום.

כי למן הרגע אשר ניסו חכמינו לצאת מחוג הצר של המשא-והמתן בהלכות איסור והיתר ויציגו כף רגלם על אדמה אחרת, בשדה המחקר והפילוסופיה, הרגישו את קוצר לשוננו, ויחושו כי אי-אפשר במעט המלים שנשאר לנו ממנה במקרה להגות אפילו מחשבה אחת כתיקונה, בכל דקותה. וזו היתה הסיבה העיקרית אשר הביאתם לכתוב את ספריהם בלשון ערבית, כאשר העידו על זה החכמים ההם בעצמם. וכאשר באו התיבונים ויאמרו לתרגם עברית את הספרים היקרים ההם, ראו כי אם לא ירחיבו את הלשון, אם לא יחדשו מלים, אם לא יכניסו אל תוכה מאות מלים מלשון ערבית, לא יעלה בידם לתרגם אף פסוק אחד כצורתו, ויחלו בהרחבה, ויחדשו, ויכניסו גרים, ויעשירו את לשוננו, ויסגלוה לסגנון מחקרי, וכמעט כל המלים נתקבלו בלשוננו ואין איש מרגיש עוד שום זרות בה.

בהתאַחדות זו ראו עזרא וחבריו סכנה לעתידו

ב. הסופרים עזרא ונחמיה

משמתו חגי, זכריה ומלאכי הנביאים האחרונים פּסקה רוח הקודש מישראל (תוספתא סוטה י"ג, גמ' בבלי, יומא ט.), ונחתמה הנבואה והתחיל זמן חדש בישראל, זמן הסופרים, והראשון בהם הוא עזרא הסופר.

בראש הפּרשה המתחלת לספּר את מעשיו נרשמה מגילת יוחסים שלו, שבעה עשר דור זה למעלה מזה עד אהרן הכהן, ואחר כך נאמר שם כי הוא היה סופר מהיר בתורת משה אשר נתן ה' אלהי ישראל, ספר דברי מצות ה' וחוקיו על ישראל, ובכתב הדת של המלך ארתחשסתא, שנתפרסם שם, הוא נקרא בארמית: עזרא כהנא ספר דתא די אלה שמיא.

אבל צריך להודות, כי אחרי כל הפּרטים האלה אין אָנו יודעים בדיוק מה היתה מהות משרתו של עזרא בקרב צבּור הגולים היהודים בּבבל, ומה היתה “סופרות” זו. ואולם רגלים לדבר, כי הוא היה הדיין הראשי של הצבּור היהודי בבבל, גם בּימי שלטון האַשורים ועוד בּזמן יותר מאוחר, בּימי שלטון הפּרסים, היה להצבּורים הנכרים היושבים בּארץ הנהגה פנימית, צבּור-צבּור על-פּי דרכיו ומנהגיו, וגם רשות לדין בּין אָדם לחברו של הצבּור הזה ע"פּ הדינים שהיו נהוגים אצל הצבור ההוא, עד כמה שהדרכים והמנהגים והדינים האלה לא הי מתנגדים לדיני המלכות הכללית. ראשי הצבורים האלה, שהם היו מתמנים על-פּי המלכות או לפחות מקוימים על פּיה, היו, על-פּי מנהגי המלכות בכלל, כהני כל צבור וצבור, ועל-פּי מנהג המלכות ראש כל צבור וצבור היה נקרא “ספר דתא” של הצבור ההוא¹ ובהיות שדתי הצבּור היהודי היו מקובּלים בּאומה שהם נתונים מאלהי השמים, וכך היו ידועים להמלכות, היה הכהן ראש הצבור היהודי נקרא “ספר דתא די אלהא שמיא”, שהוא היה דן על-פּי תורת ישראל, לא בלבד תורה שבּכתב, אלא גם תורה שבּעל-פּה, על-פּי כל החוקים והדינים שהיו נהוגים בישראל לפני החורבן בארצם ונשמרו על פּה אצל ראשי העם ושופטיו שהגלו מירושלים². וממילא מובן, כי הוא לא היה דן יחידי, אלא היה לו בית דין, והוא היה אב בית דין.

מה שנזכר אחר כך בהמקורות התלמודיים "עזרא ובית דינו " אינו דבר חדש שנעשה בארץ-ישראל, אלא עוד היה זה בבבל. זו היתה משרה גדולה, ובעל משרה זו, שהיה לו כח המלכות לחייב את בּני הצבּור שלו להשמע לו, היה חשוב בעיני המלכות והיה תופס מקום חשוב גם בתוך השררה הכללית, ואם מותר לכנות דברים של זמן קדום בשמות של זמנים מאוחרים, הנה השם היותר נאה לכנות בו את בעל משרה זו בבבל בשם הנהוג בממשלת תורקיה לראש הצבור היהודי, והוא: חכם באשי. בימי ארתחששתא היה החכם באשי בבבל: עזרא, ששמו הרשמי היה לא רב ראשי, ולא חכם באשי, אלא, לפי מנהגי מלכות בבל: כהנא ספר דתא די אלהא שמיא. וזה ראש הצבור היהודי, זה החכם באשי, נשלח “מטעם המלך ושבעה יועציו” לירושלים.

למה? מה הניע את ארתחששתא לזה?

דבר זה מבואר בּעצם כתב הנשתון, והוא: “לבקרה על יהודה ולירושלים”, ומחבר ספר עזרא הוסיף עוד, כי: המלך נתן לו לעזרא כל בקשתו.

המעשה איפוא ברור. החכם באשי עזרא בקש מהמלכות, כי תשלחהו לירושלים לעשות שם בקרת, ואַף-על-פּי שלא נאמר בּפירוש איזו בקורת בּקש עזרא לעשות שם על-פּי דת אלהים שבידו, הנה ממעמד הענינים וממעשי עזרא מיד בבואו ירושלימה אָנו יכולים ללמד זאת בודאיות גמורה. בירושלים היו אָז שתי סיעות, בזה אין שום ספק. סיעת מי שרצו להבדל מכל עמי הנכר וסיעת מי שרצו להתקרב להנכרים ובין אלה שתי הסיעות היו בכל זמן ובכל מקום נפתולים וקרבות חזקים, ומשני הצדדים נשלחו קובלנות לבבל, בודאי להחכם בּאשי, כנהוג גם עכשיו בכל ממלכת תורקיה, ויבקש החכם באשי מהמלכות לשלחו לירושלים לבקר את הדבר בין שתי הסיעות על-פּי דת אלהים, ולתת לו די כח המלכות להכריח את הסיעות המתנגדות להכנע למשפּטו, ודבר טבעי הוא, כי המלכות הסכימה למעשה זה של הנהגת המדינה³. ובהיות שעזרא היה ידוע ומפורסם להמלכות בחכמת אלהים שבו לספר דתא גדול ובכלל לחכם גדול בחכמת המשפּטים והחוקים, החליטו שבעה יועצי המלך, שהם היו ה"וזרה " הפּרסית, למנותו לראש עניני המשפּטים בכל “עבר נהרא”, שתהיה לו רשות למנות שופטים ודינים לא בלבד על-פּי דתי ישראל, אלא גם על-פּי דת המלך, ולהעניש ולהמית את כל העובר על הדתות האלה. כל זה נאמר מפורש בכתב הנשתון:

ואנת עזרא כחכמת אלהך די בידך מני שפטין ודינין די להון דאנין לכל עמא די בעבר נהרא⁴ וכל די לא להוא עבד דתא די אלהך ודתא די מלכא אספרנא דינא להוא מתעבד מנה הן למות הן לשרשו הן לענש נכסין ולאסורין (עזרא ז', כ"ה).

מי העיר את יועצי המלך למנות את החכם באשי של היהודים למשרת שר המשפּטים על כל עבר הנהר? ההתעוררו לזה מדעת עצמם, מפּני חכמתו של עזרא בחכמת הדתות, או עזרא בעצמו הציע זאת לפני המלכות כדי שיהיה לו יותר כח להמטרה העיקרית שלו, או שעזרו לזה אותם מהיהודים שהיו חשובים בחצר המלכות? באמת אין להכריע בזה, אַך אין הדבר הזה חשוב ביותר. כל מי שהוא בקי בעניני המלכות בארצות המזרח, למשל בתורקיה, בפרט עד זמן הכרזת החשמה, הוא יודע כי כל זה היה אפשר לפי מנהגי המלכות בימים ההם. ורגלים לדבר, כי גם ראשי הצבורים הנכרים היו משתתפים לפחות לפעמים בישיבות יועצי המלכות, כמו שהוא נהוג בּתורקיה, כי הפּטריקים הנוצרים והחכם בּאשי היהודי משתתפים בּישיבות הוזרה התורקית, בּפרט בּכל פּעם שהיא דנה על שאלה הנוגעת להצבורים הנכרים. ולכן אפשר שעצם נוסח הנשתון של ארתחששתא ועזרא נעשה בהשתתפות עזרא בעצמו, ובזה יבוארו הפּרטים היהודים שבו. אבל, מי שרוצה לראות בנשתון זה קצת הוספות מידי מחבר ספר עזרא על-פּי רוחו, כנהוג אצל כותבי דברי הימים בזמנים קדמונים, הוא יקבע את גוף נוסח הנשתון כמו שיצא מידי יועצי המלכות כך:

ארתחששתא מלך מלכיא לעזרא כהנא ספר דתא די אלהא שמיא גמיר וכענת. מני שים טעם די כל מתנדב במלכותי מן עמא ישראל וכהנוהי ולויא למהך לירושלם עמך יהך. כל קבל די מן קדם מלכא ושבעת יעטהי שליח לבקרה על יהוד ולירושלם בדת אלהך די בידך… (עזרא ז', י"ג).

ובהשאר יראה הוספות מאוחרות בכונה מיוחדת.

זו היתה המלאכות הרשמית שניתנה מארתחששתא ושבעת יועציו לעזרא, וכל הקושי שנתקשו בה החוקרים החדשים סר כולו, ויחד עם זה נפל כל הבנין שבנו בדבר הספר שבּדא עזרא מלבו והביא אותו לירושלים, בסמכם על הדבור “ספר” דתא, ורואים בו הכונה “כתב ספר הדת” מפּני שכתוב: כחכמת אלהך די בידך.

וכשבא עזרא לירושלים מעוטר בעטרת יוחסים כל כך מפוארה, ושמו הגדול של “סופר החוקים” ר"ל החכם באשי, הלך לפניו, וכבוד המשרה החדשה וכח הגדול של המלכות בידו למנות דיינים ולדין ולהעניש וגם להמית מיתת בית דין, היה לאל ידו לעשות אל כל המעשים הגדולים אשר עשה בחיי הצבור היהודי בארץ ישראל, כל אותם המעשים שנעשו בפרסום גדול, כמו הבדלת זרע הקודש מזרע עמי הארצות וגרוש הנשים הנכריות, וגם אותם המעשים שנעשו בחשאי, מפּני סבות מתחלפות, ושלא נתפרסמו עוד בספרים שנכתבו בימים ההם, אבל נשמרו בזכרון הדורות הבאים.

ואחד המעשים האלה, שבמדה מן המדות הוא נוגע להלשון, הוא חלוף הכתב של הלשון העברית.

בעצם מעשה השתנות הכתב בזמן מן הזמנים אי אפשר עתה לפקפק, כי הלא דבר ברור הוא שהיהודים כתבו לפנים לא בכתב המקובל עתה אצלנו. על זה מעידות כל הכתבות בלשון עברית שנמצאו עד כה, שבהן קצתן כתבות פּחות או יותר צבוריות, כמו כתובת השלח וכיוצא בה, ובהן גם כתבות פּרטיות, של אנשים יחידים, כמו חותמות ורשימות, שמות על ידות כלים וכדומה. ולכן, גם אלמלא לא נשאר לנו אודות מעשה זה שום עדות מפורשת, היינו חייבים להניח זאת מדעת עצמנו, אבל יש לנו לזה גם עדות מפורשת שאי אפשר לפקפק בזה פקפוק היותר קל.

הכתב המקובל אצלנו, שבו כתובים הספרים שלנו מדורי דורות, נקרא כתב אשורי. השם הזה אינו חדש, הוא שם קדום, שנזכר כבר במשנה קדומה, ובמשנה זו המסיחה לפי תומה בדבר הלכה, אָנו רואים, כי בזמן ההוא היו ידועים להם שני כתבים, האחד היה נקרא כתב עברי והשני כתב אשורי.

משנה זו אומרת: מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא נכתב עברי אינו מטמא את הידים עד שיכתבו בכתב אשורית על הספר ובדיו (משנה ידים, ד"ה). ומלבד משנה זו יש לנו שתי עדיות מפורשות משנים מהיותר גדולים בחכמי התלמוד, מדור השני של התנאים, וזה לשונם:

תניא ר"א בן יעקב אומר שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח ועל מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבים אף על פּי שאין בית, ואחד שהעיד להם על התורה שתכתב אשורית (זבחים ס"ב.).

תניא ר' יוסי אומר ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו לישראל אלמלא לא קדמו משה, במשה הוא אומר וכו', ואַף-על-פּי שלא ניתנה תורה על ידו, נשתנה על ידו הכתב (סנהדרין כ"א:).

ואמרו שם:

למה נקרא אשורית, שעלה עמהם מאשור (שם כ"ב.). וגם רבּנו הקדוש מחבּר המשנה מודה בעצם הדבר, שנשתנה הכתב אלא מפּני שקשה היה לו לקבּל כי התורה עתה כתובה לא בכתב שנכתבה בה מתחילה, עשה פשרה ואָמר:

בּתחילה בכתב זה ניתנה תורה לישראל, כיון שחטאו נהפך להם לרועץ, כיון שחזרו בהם החזירו להן (שם).

ומפני שהשם כתב אשורי, שהיה ידוע ומקובל אצלם, היה סותר לדעתו זה, נדחק רבי לפרש את השם בדרך דרש ואָמר: למה נקרא שמה אשורית, שמאושרת בכתב (שם).

אַך דרוש לשוני זה כל כך דחוק ורחוק, שאינו יכול לעמוד אַף רגע בפני דרוש הטבעי והאמתי של ר' יוסי.

רק ר' אליעזר המודעי כפר בכל הדבר ואמר: כתב זה לא נשתנה כל עיקר (שם), אך אין דעת יחיד זו יכולה לעמוד בפני שלשת העדיות המפורשות והמחלטות, בפרט עדותו של ר"א בן יעקב, שאינו מסתיע בשום דרשה, אלא מעיד עדות אודות שינוי הכתב בין שתי עדיות אחרות, ואתה שומע מסגנון הדברים, כי זו עדות קדומה שבאה לו בקבלה. ובאמת אי אפשר כלל להעלות על הדעת שיבדא אדם עדות כזו, כי איך יכול אדם מעצמו להעיד ולאמר דבר כזה כי התורה הקדושה אינה כתובה באותו הכתב שנכתב באצבע אלהים!

ואולם בדברי ר"א המודעי אתה מרגיש כי אינם אלא סברתו הוא, כדי להנצל מן הקושי שיש בדבר להניח כי התורה כתובה עתה לא באותו הכתב שנתנה למשה מסיני. ורגלים לדבר, שמעשה זה של חלוף הכתב היה דבר מקובל אצל חכמי ישראל בזמן שלאחרי זה, שהרי איזביוס, שלמד תורה אצל חכמי ישראל, העיד בפרוש, כי “דבר ידוע הוא”⁵.

ואם בּעצם מעשה שנוי הכתב אין לפקפּק, אין לפקפּק כמו כן באמתות העדות כי מעשה זה נעשה בימי עזרא ועל ידי עזרא. כי אמנם בכל הזמנים של דברי הימים של העם קודם ימי עזרא ואחריו אין למצא זמן שהיה למעשה כזה מקום וסבה ואפשרות, ולא אדם שיכול לעשות מעשה כל כך חמור, לשנות כתב הספר היותר קדוש אצל האומה. רק בזמן הזה היה מעשה חמור כל כך אפשרי כמעט בדרך טבעי, כמעט מבלי שירגיש המון העם בדבר. כי רגלים לדבר, כי במעמד הדל של שארית הצבור היהודי ביהודה לא היו ספרים בכתב העברי מצויים אצלם, בתי ספר עדיין לא היו להם והילדים גדלו בודאי בבערות גמורה, והיו בהם אולי רבים שלא ראו מימיהם דבר כתוב בכתב העברי הקדום, בעוד שהכתב הארמי היה מתפּשט בכל הארץ על ידי השמוש בו בכל עניני המלכות והרשות.

וכעין זה היה הדבר גם בקרב הגולה בבבל. גם שם, בפרט אחרי עבור עשרות אחדות של שנים, לא היו הרבה כתבים בכתב עברי מצוי אצלם, בעוד שהכתב הארמי היה ידוע לכולם והם היו רגילים בו גם על ידי מעשי בית דין היהודי, שהכל היה נעשה בכתב ארמי, כמו שנתבּאר למעלה. אבל עוד היו בודאי יחידי סגולה, גם בארץ וגם בּקרב הגולה, שעוד היו להם הספרים בּכתב העברי הקדום. ואלו יחידי הסגולה בודאי לא היו מניחים לעשות מעשה כל כך חמור בּדבר כל כך קדוש, אלמלא לא היה העושה אדם כל כך רם המעלה שמפּני גדולתו הרוחנית וכחו המלכותי נחתו כולם מפּניו.

האדם הזה בימים האלה היה עזרא הסופר.

אחד מחכמי התלמוד מזמן יותר מאוחר הרחיק ללכת עוד פּסיעה אחת ואמר כי לא בלבד הכתב נשתנה בימי עזרא, אלא גם הלשון של התורה. הדורות שלאחרי כך לא ידעו יותר בּודאות אם האומר זה היה מר זוטרא או מר עוקבא, אך אחד מהם אמר: בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי ביררו להם לישראל כתב אשורית ולשון הקודש והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי (שם סנהדרין כ"א:).

להנחה זו אין שום יסוד, ושום דבר בדברי הימים אינו נותן לנו שום רמז לזה. ויש לחשב, כי מה שהביא את בעל מאמר זה לדעה זו הוא מה שראה בעיניו בימיו, כי שם שאלו: מאן הדיוטות, והשיב רב חסדא: כותאי. ושאלו עוד: מאי כתב עברית, וענה חסדא: כתב לבונאה. ובאמת, הכותים, שהם השומרונים, היו כותבים התורה בכתב עברי ובלשון ארמית, הוא תרגום השומרוני הידוע, אף אל פּי שהיה להם גם הנוסח העברי, וסבר בּעל המאמר, כי זה הנוסח הארמי של התורה בכתב לבונאה בא להם להכותים מישראל. ואולי היתה כוונת בּעל המאמר לתרגום הארמי שהביאו אתם שבי הגולה מבּבל.

אך אם חלק המאמר בדבר הלשון הוא רק סברת האומר, מכל מקום יש בו בזה המאמר גם חלק מיוסד על קבלה מסורה, והוא מה שנאמר בדבר הכתב, שהניחו אותו להדיוטות. החלק המסורי שבמאמר זה חשוב מאד, מפּני שהוא מאיר על השאלה הגדולה:

למה עשה עזרא כל המעשה הזה? מה היתה כונתו בכך?

כבר ראינו אָמנם, כי עזרא בעצמו היה רגיל בכתב זה, ובודאי גם רב המון העם בימים ההם היה יותר רגיל בכתב זה מבכתב העברי, ואַף על פּי כן אי אפשר להעלות על הדעת, שסבות קלות כאלו הספּיקו לאדם כעזרא להחליט שנוי כל כך גדול וחמור, כל כך עקרי להאומה, ככתב ספריו הקדושים.

בודאי היתה לו לעזרא וחבריו סבה גדולה, חשובה מאד, שהכריעה את הכף לצד מעשה זה.

וסבה זו נגלית לנו בהמסורה כי “הניחו להדיוטות כתב עברי”, ובפירושו של רב חסדא, כי הכונה בהדיוטות היא כותאי.

כי עיקר פּעולתו של עזרא וחבריו היתה להבדיל זרע הקודש מעמי הארצות, להבדיל זרע ישראל מכל בני נכר, ובפרט להרחיק את הצבור החדש מעל הכותים, השומרונים, שבאו אז בטענות, כי “ככם נדרש לאלהיכם ולו אנחנו זובחים”. כלל הדבר: להיות לצבור אחד, להתחתן ביניהם ולהיות לעדה אחת.

בהתאַחדות זו ראו עזרא וחבריו סכנה לעתידו של הצבור היהודי ועשו את המעשה הגדול של גרוש כל הנשים הנכריות, שעל ידי זה נעשה קרע גמור ביניהם ובין השומרונים. הצדקו עזרא וחבריו בדבר זה? זו שאלה שאין כאן, בדברי הימים של הלשון, מקום לעסוק בה. אך לפי ראות עיניהם עשו כל מה שהיה בכחם להרחיב את הקרע הזה, ואחד מהאמצעים לזה היה בלי ספק שנוי הכתב של הספר הקדוש. בשביל כונה גדולה כזו לא נרתעו לאחור מפּני חומר עצם המעשה, אבל בודאי מעשה חמור כזה, אם השעה צריכה לכך, אין מגלים אלא לצנועים ועושים אותו בחשאי שלא ירגיש בו הצבור בכלל. ולכן נעשה הדבר הזה בשתיקה, בלי פרסום, ולא היו מדברים על זה ברבים, אלא היו מוסרים המעשה מפּה לפה לצנועים.

אך זו הכונה בעצמה, להבדיל בין הצבור היהודי והצבור הכותי, היא היתה צריכה גם להניע את ראשי הצבור בעת הזאת להשתדל לחזק את הלשון העברית, מפּני שהשומרונים דברו זו הלשון.

ואולם בדבר הזה אין אנו רואים מצד עזרא שום מעשה מיוחד. אין ספק בדבר שהוא בעצמו דבר עברית. מעצם דבריו לא נשאר לנו הרבה, רק חלק קטן מספר עזרא (מן ז‘, כ"ז ועד ט’, ט"ו), אך זה הקטע מספּיק ללמוד ממנו מה היתה לשונו של עזרא. בכללה היא דומה ללשון הנביאים האחרונים, רק שאתה מריח בה עוד יותר ריח הלשון של הדורות הבאים. אבל אתה מרגיש גם בה, כי היא לשונו. גם לשון הדבור שלו, לא בלבד לשון הספר, ואין ספק כי בכלל דבר עברית. אבל יותר מזה אין אָנו מוצאים שום רמז, שעשה דבר לחזק את הלשון העברית, זולת מה שעשה להרביץ תורה בישראל. ואם אמת בפי המסורה, האומרת, שבקריאת התורה בצבור תקן שיתרגמו הדברים ארמית, זה היה תחילת פּריצת גדרה של הלשון העברית לפני צרתה הארמית. בודאי, הכונה היתה רצויה, כדי שיבינו את דברי התורה גם אותם מעולי הגולה שלא ידעו עברית, שאף על פּי שבודאי לא רב היה מספּרם, כמו שנתבאר למעלה, בכל זה אין ספק שהיו יחידים שלא ידעו הלשון העברית היטב. אך זו הכונה הרצויה לא היתה שוה בנזק שהביאה להלשון. גם עצם השנוי של הכתב, אם הבדל הבדיל את הצבור היהודי מהכותים, הלא הקרב הקריב אותו בכלל להארמיים בבחינת הלשון.

ואולם, בודאי סכנה הרבה יותר גדולה קמה בזמן ההוא להלשון העברית של הצבור הזה ממקום אחר, מהנשים הנכריות שנשאו רבים מהם מעמי הארצות מסביב. כי דבר טבעי הוא שבלשון הדבור של הילד יש להאם יותר חלק מלהאב, ולא לחנם קראו כבר היונים את הלשון שאדם מדבר מילדותו לשון האם. את קולות לשון אמו שומעות אָזני הילד מרגע הראשון להולדו, ואותם הן שומעות יותר תדיר מקולות של האב, ומתיקות אלה הקולות של האם, שהיא מטפּלת בפרי בטנה בכל כך רוך וחבה, נקבעת עמוק בנפשו של הילד, ולשון אמו מתוקה לו ביותר. אַך בזמנים כסדרם אצל עם מהעמים, כשלשונו עומדת אצלו בכל תקפה וכח החיים שלה נובע מנפש כל העם ואין אויבים לה מסביב, אין הסכנה מאם נכריה גדולה ביותר, כי כשהילד יוצא מארבע אמות של חדר האם ונכנס לתוך החיים הכלליים של האומה, חלל האויר שמסביב, שהוא מלא קולות הלשון הלאומית, פּועל על הילד הפּעולה הרצויה, והלשון הלאומית גוברת סוף סוף על לשון האם הנכריה. לא כן הדבר בזמן של זעזוע לאומי, כשהלשון הלאומית של העם נזדעזעה גם היא בכח המאורעות, וכח החיים שלה לוקה וצרתה אורבת לה לבלעה. בשעה כזו, אם נכריה היא האויב היותר נורא להלשון הלאומית.

וזה היה המעמד הלשוני בקרב הצבור היהודי בימים האלה. עם הנשים הנכריות נכנסה הצרה אל תוך הבית פּנימה, אל תוך המשפּחה, שהיא על פּי רוב המשגב האחרון להלשון, והאם הנכריה התחילה מגדלת זרים להאומה, בפרט מבחינת הלשון, בנים שאינם שומעים את הלשון הלאומית ומזלזלים בה ואינם רוצים בה. ומבחינה זו בפרט היתה הגזרה שגזרו עזרא וכנסת הגדולה בדבר גרוש הנשים הנכריות, מעשה לאומי גדול שהשעה היתה צריכה לזו.

אבל מעזרא בעצמו, לפחות במה שנשאר לנו ממנו, אין אָנו שומעים כלום בדבר הלשון. אין שום רמז קל, כי מהנשים הנכריות היתה סכנה להלשון, ואין רמז שבמעשהו הגדול היתה כונתו לפחות “גם” להלשון. אפשר שבתחילת בואו עוד לא היתה הרעה כל כך גדולה, ואפשר שלפי מצות ה' וחוקיו ", ועל כל פּנים מה שאין אנו שומעים ממנו כלום, זאת ראה והרגיש וחש חברו המדיני הגדול, נחמיה בן חכליה.

זה הלאומי הגדול, במשמעה היותר טובה והיותר נעלה של מלה זו, זה המדיני המדבר בלשון כל כך אנושית, שבכל מלה ומלה היוצאות מפיו נדמה לך שאתה שומע אדם בן זמננו מדבר לך, בן זמננו ברגשותיו, בן זמננו במנהגיו, בן זמננו במעשיו ובדבריו, זה האיש שלהיועצים לו להמלט אל ההיכל מפּני האויבים המבקשים את נפשו, ענה: האיש כמוני יברח… והיה להם לשם רע למען יחרפוני, – הוא בנפשו המדינית חש מה היא הלשון להאומה, הוא ראה את זה הצד של הסכנה מהנשים הנכריות ולא עבר בשתיקה על זה הצד של הדבר, ויתן לזה ארשת שפתים של לאומי בן זמננו.

הכל יודעים מה שספּר נחמיה בסוף ספרו בענין הלשון.

ואלה דבריו:

בימים ההם ראיתי את היהודים הושיבו נשים אַשדודיות, עמוניות, מואביות ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית ובלשון עם ועם⁶. ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם באלהים אם תתנו בנותיכם לבניהם ואם תשאו מבנותיהם לבניכם לכם.

אלה הדברים של נחמיה הם עדות מפורשת ומכרעת למה שהכרחתי עד כה על פּי אומד הדעת, והוא, שלשונו של הצבור היהודי בזמן ההוא לא היה ארמית, אלא עברית. כי הלא הוא קרא את הלשון שדברו היהודים אז יהודית, והלשון הארמית היתה בארץ ישראל אז לא לשון יהודית, אלא לשון של כל העמים מסביב. ומי שמתעקש לומר כי הכונה ב“יהודית” ללשון ארמית משונה קצת בּפי היהודים, הרי הוא בעצמו מודה שאנו מחויבים להניח, כי היהודים דברו אז לשון מיוחדת להם, שהיתה נקראת יהודית, ומה מכריח אותם ומה מרשה לנו לעקר את המלה יהודית ממשמעתה הטבעית, הפּשוטה, שהוא לשון של עם יהודה, ולדחוק עצמנו ולפרשה פרוש דחוק, שהיא לשון ארמית שדברו היהודים. הלא יש לנו עדות מפורשת שאין לפקפּק בה, שהיהודים בעצמם, לפחות אנשי יהודה, קראו את לשונם הקדומה, שדברו בה בימי חזקיהו וישעיהו, יהודית, שכך אמרו שרי המלך חזקיהו לשליחו של מלך אשור: דבר נא אל עבדיך ארמית, כי שומעים אנחנו ואל תדבר אלינו יהודית באזני העם אשר על החומה⁷. וכבר אָמרו גם בני סמך מחכמי אומות העולם, כי אי אפשר להניח שנחמיה קנא קנאה גדולה כל כך ללשון ארמית, אפילו ללשון ארמית שכבר הספּיקו היהודים לקלקלה ולשנותה קצת. כך אמר זקן חכמי הלשונות השמיות בדורנו Th. Noeldeke, וזה לשונו:

ודבר מובן מאליו הוא אחרי כל זה, שנחמיה בעצמו דבר עברית, ואת מהות לשונו אנו רואים בהזכרונות שכתב הוא בעצמו אודות מעשיו בירושלים. בהם אנו רואים עוד פּסיעה לעומת הלשון של הדורות הבאים, יותר מבלשונו של עזרא. וזה דבר טבעי, אַף על פּי ששניהם היו בני זמן אחד, כי עזרא, שהיה סופר מהיר בתורת אלהים, היה כל ימיו קורא במקרא, ולכן היתה לשונו קצת יותר דומה ללשון המקרא, ואלו נחמיה היה יותר אדם מן החיים, ולכן היתה לשונו בודאי ממש הלשון הנהוגה בחיים בזמן ההוא, מלבד ההבדל שיש בכלל בין לשון הדבור השגור בפי כל איש ללשון של כתיבה.

שמו של נחמיה יהיה נזכר לעולם בדברי הימים הכללים של עם ישראל ברגשי כבוד בלי גבול בעד פּעולתו הגדולה לבנין האומה. וגם סופר דברי הימים של הלשון העברית יזכיר את שמו בחבה מיוחדה, בגלל קנאתו בכונה מפורשת להלשון הלאומית, ובגלל שהוא היה הראשון בעמו שנתן ארשת שפתים להרגש הטבעי של כל עם ועם ללשונו. בודאי, גם קודם אהבו היהודים את לשונם, ובזמן הזה שאָנו עוסקים בו אין לנו רשות להטיל ספק בחבת כל הצבור היהודי ובפרט ראשיו ללשונם. זה רגש טבעי יותר מדי, ורק אדם שהוא בעל מום רוחני אין לו רגש זה. אבל נחמיה, כמו שבכל רגשותיו הלאומיים והמדיניים היה דומה לבן זמננו, כך גם בענין הלשון, ועל כל פּנים הוא הראשון שאָנו רואים בו הרגש הזה מפורש בכל תקפו.

א

[אש האהבה ללשון העברית נדלקה בנפשי]

חלום חלמתי.

כשלוש וארבעים שנה עברו למן הרגע הנפלא ההוא בחיי, כשנגלה לפני עיני בפעם הראשונה פתאום החיזיון בליל אפילת הגלות, רק כשלוש וארבעים שנה, עוד לא יובל שלם – הנה אני רואה שברו!

וזה שברו שזכיתי לראות עתה בעיני, זה שברו של אותו החלום, הוא כל-כך נהדר, כל-כך מבהיק בזוהר הוד ויופי, שיש רגעים שהרהורים רעים עולים על דעתי, שמא אין זו מציאות, שמא מה שנדמה לי שברו של החלום אינו בעצמו אלא עוד פעם חלום…

ואולם רגש של הממשות המציאית של הדבר גובר במהרה ומפזר את כל ההרהורים. אם אין הכול חלום, אם כל המאורעות האיומים של ארבע השנים האחרונות שאנו רואים בעינינו אינם גם הם חלום, – אז גם מראה שברו של אותו החלום שחלמתי כמעט לפני יובל שנים, שאנו רואים עתה כולנו, איננו חלום, זה מעשה של מציאות. הדברים שכתב באלפור ללורד רוטשילד בשם ממשלת אנגליה הם ממשיים בממשות מציאית…

לא! זה לא חלום, כי אם שברו של החלום.

ובמידה שזה הרגש של ממשות הדבר מתגבר ונקבע בנפשי, בה במידה מחשבותי שטות ודאות על-פני אלה ארבעים השנה שעברו בין החלום ובין שברו, וזכרונות רבים מתנשאים ממעמקים ועולים וצפים ומתייצבים לפני עיני רוחי, ואני חוזה בהם ומוצא בהם לא מעטים, שנדמה לי שהם ראויים להתפרסם בקהל דוקא עתה, באלה הרגעים הגדולים של תחילת שברו של החלום ההוא.

אבל, כעין הקדמה לעצם החלום רואה אני צורך לרשום בקווים מעטים את הדרך שבו הנחתני יד מקרי חיי בילדותי עד החלום אשר חלמתי.

*

על שני דברים אני מצטער כל ימי ואינני יכול למצוא לי תנחומים.

נולדתי לא בירושלים, ואף לא בארץ-ישראל.

ודיבורי מהרגע שהייתי נפש ממללת היה – לא בעברית.

למן הרגע אשר דרכה כף רגלי על אדמת האבות אימצתי את כל כוחי ל‘התארץ-ישראל’: התאבקתי באהבה בעפרה, שאפתי בצמא את אווירה, הסתכלתי בעונג בהריה ובעמקיה, בהדר חליפות צבעי שמיה, בזריחת שמשה ובשקיעתה, הקשבתי ברגש-קודש לגעגועי נהריה ונחליה, ואוכל לאמור, כי בכלל אני מרגיש את עצמי ארץ-ישראלי, ירושלמי. ניתק כל חיבור וקשר ביני ובין כל שאר הארצות, ואני חש אהבה רק לארץ אחת – לארץ-ישראל אהובה עלי עצם הארץ, חביבים עלי אפילו ייסוריה, אפילו מחלותיה, קדחותיה.

ואף-על-פי-כן אני חייב להודות, כי בקצת רגעים בחיים, כשזכרונות הילדות מתגברים, כשגעגועים למקום מולדת מתעוררים במסתרים, אז – יש שפתאום עומד לפני עיני מראה של מקומות לא מארץ-ישראל, ואלה המקומות מדברים לנפשי לשון של חיבה נסתרה, ואז אני מרגיש, כי לא נולדתי בארץ-ישראל וכי לעולם לא אוכל לחוש לאדמת האבות אותה החיבה העמוקה, שאדם חש למקום מולדו וילדותו.

וכמו בעניין הארץ כן גם בעניין הלשון.

כמדומני, כי כל חברי בני הגולה שהתיישבו בארבעים שנה האחרונות בארץ-ישראל יודו, כי אני יותר עברי מהם. לא חלילה באהבה להלשון העברית, ולא בדעת הלשון, כי-אם, פשוט בזמן ובכמות. אני התחלתי לדבר עברית שנים הרבה קודם להם, ואני מדבר עברית כל יום ויום הרבה יותר מהם. אני מדבר עברית, ורק עברית, לא בלבד עם כל בני ביתי, כי-אם גם עם כל איש ואשה שידעתי, שהם שומעים עברית, פחות או יותר, ואיני משגיח בזה לא בהלכות דרך-ארץ ולא בהלכות כיבוד נשים, ומתנהג בזה בגסות גדולה, גסות שגרמה הרבה שנאה והתנגדות לי בארץ-ישראל. וכבר נהייתה הלשון העברית לא בלבד בדיבור, אלא גם במחשבה, ואני מחשב בעברית ביום ובלילה, בהקיץ ובחלום, כשאני בריא וכשאני חולה, ואפילו כשאני מעונה במכאובים גופניים קשים.

ואף-על-פי-כן, עלי להודות שוב: פעמים, כשדעתי צוללת במחשבות, בפרט מימים עברו, מימי הילדות והנעורים, והיא משתחררת לרגע, מבלי שארגיש זאת, מהעול העברי שהרכבתי עליה במשך כל-כך שנים בחזקת היד, אז – יש שאני חש פתאום שחשבתי רגע לא בעברית, שמתחת להמחשבה במלים עבריות צפו למעלה קצת מלים נוכריות, באשכנזית וגם ברוסית וצרפתית! ואז אני חש, כי אפילו אצלי אין הלשון העברית לשון האם, שמילולי הראשונים לא היו בעברית, שלא ינקתי את קולות הלשון הזאת עם חלב שדי אמי, ולא שמעתם אוזני כשיישנתני אמי בעריסתי, ואז אני מרגיש, כי בכל אהבתי להלשון העברית בוודאי אין אני יודע אותו הטעם של חיבה להלשון, שחש מי שאוזניו שמעו את קולותיה מיום היוולדו ומי שדיבר בה מרגע מילוליו הראשונים.

ובכל פעם שאני שואל את נפשי, למי אני חייב הכרת טובה ביותר, שבכל זאת אני גם ארץ-ישראלי, וגם עברי, מי הביאני לידי כך, שעזבתי את ארץ-מולדתי הנכרייה ולשון-דיבורי הנכרייה, והלכתי עוד לפני ארבעים שנה והשתקעתי בארץ אבותי והתחלתי לדבר בלשון האבות, – בכל פעם שאני שואל את נפשי שאלה זו, מאירות לפני עיני פניו של אחד מרבותי בימי נעורי, הוא ר' יוסי בלויקר, ראש-הישיבה בעיר פלוצק ברוסיה.

כשבאתי לעיר זו ללמוד תורה בהישיבה הגדולה, כדי להיות רב בישראל, נזדמנתי שם במקרה עם אחד ה’בחורים‘, וידבר ה’בחור’ הזה על לבי לא ללכת להישיבה הגדולה, שמספר התלמידים בה רב מאוד, אלא להישיבה החדשה הקטנה, שיש בה פחות תלמידים וראש הישיבה שלה, ר' יוסי בלויקר, אף-על-פי שהוא עוד צעיר לימים, הוא גדול בתורה וחריף יותר מראש הישיבה הישנה הגדולה. נפתיתי לדברי הבחור, ובמוצאי שבת מיד אחרי תפילת ערבית הוליכני הבחור אל ביתו של ראש הישיבה. המראה שנגלה לעיני, כשנכנסתי בבית, והפעולה שפעל מראה זה עלי – לא אשכח לעולם. בחדר מרווח, – ולפי הזמן ומעמד הרבנים ותלמידי החכמים ברוסיה אז גם די נאה, – התהלך הנה והנה איש כבן חמש ושלושים, גבה-קומה, דק הגוף, אדמוני עם יפה עיניים, עטוף בגד אטלס יקר, השכינה שרויה על פניו והוא מזמר בקול ערב ונעים:

– אליהו הנביא, אליהו הנביא, אליהו הנביא,

אליהו התשבי, אליהו התשבי, אליהו הגלעדי,

במהרה יביא אלינו את משיח בן דוד.

עמדתי אצל ה’בחור' כמעט בלי נשימה, ולא גרעתי עיני מראש הישיבה, שנדמה לי באמת כמלאך ה' צבאות, ומראהו הנחמד וקול זמרתו הערב לקחו את נפשי שבי.

אחרי כרבע שעה, כשכילה ראש הישיבה את הזמירות למוצאי שבת, ניגש אליו הבחור ויגד לו, מי אני ומה חפצי. ויפן אלי ראש הישיבה במבט של רצון ובלשון רכה, וישאלני ראשי פרקים על מה שלמדתי עד כה, ויאמר לי, כי הוא רוצה להכניסני אל ישיבתו, ויצו לי לבוא למחרתו להיבחן לפניו.

והמיבחן עלה יפה. ויבחר בי ר' יוסי בלויקר להיות חבר עוזר לאחד מתלמידיו, בן אחד העשירים מאנשי היישובים שלמד אצלו, ומלבד למידתי לפניו בהישיבה ובביתו עם חברי התלמיד העשיר, היטה ראש הישיבה חסד מיוחד לי ויזמינני לבוא אל ביתו בכל ליל שבת קודם אור היום ללמוד יחד אתו טור הלכות שבת עם כל נושאי כליו, הבית-יוסף והב"ח.

ודבר טבעי הוא, כי הזמנה זו מילאה את נפשי רגש של גאווה על הכבוד הגדול הזה, שעשה לי ראש הישיבה. אך מלבד זה, חוש חשתי תשוקה עזה באמת ללמוד בפני רב שכזה ספר כל-כך נשגב, שאפילו תלמידי-חכמים גדולים אינם בקיאים בו ביותר. ולכן לא חסרתי אפילו לילה אחד מלילות השבת במשך כל ה’זמן' ההוא. זה היה ‘זמן’ של חורף; אבל, אפילו בלילות של סופות-שלג וקרה עזה התגברתי באמת כארי וקמתי והלכתי לביתו של ר' יוסי בלויקר. בתחילה היה קצת קשה לי לקום בשעה מוקדמת כל-כך אך שמש בית-הכנסת היה עובר מדי לילה בלילה בלילות השבת והיה מקיץ נרדמים בקריאה חציה בלשון-הקודש וחציה (המלים הסגורות בחצאי הלבנה) באשכנזית בקול זימרה עגומה:

– ישראל עם קדושים, (זכרו את) בורא הכול, (קומו) לעבודת הבורא!

קול-קורא זה, שהיה מתגבר גם על יללת הרוח של לילות החורף, היה מנתק חבלי השינה מעל עיני והיה מחזק בלבי הרצון והכוח לעזוב את משכבי החם וללכת ללמוד תורה לפני ראש-הישיבה האהוב.

כך נעשיתי יותר ויותר תלמידו החביב של ראש-הישיבה ויותר ויותר מקורב לו. ופעם, כשבאתי אליו בליל השבת ללמוד טור הלכות שבת, מצאתי על השולחן במקום הספר הגדול והעב ספר קטן דק פתוח, וראש-הישיבה התחיל לדבר לי על לשון-הקודש ועל ‘דקדוק’, ויאמר לי, כי הספר הקטן הפתוח לפני הוא ספר דקדוק ושמו ‘צוהר התיבה’, והוא רוצה ללמדני, מלבד חכמת התורה, גם חכמת דקדוק לשון-הקודש, שהיא נצרכה מאוד גם לחכמת התורה.

ובהדרגה ובזריזות התחיל לגלות לי מעט-מעט, כי יש ספרים כתובים במליצה יפה בלשון-הקודש, ופעם אחת בשבתי לפניו ללמוד ‘דף גמרא’, ואיש לא היה בבית, הוציא מתחת כסת מושבו ספר קטן ויפתחנו ויתננו לי ויאמר לי לקרוא לפניו.

זה היה ספר ‘כור עוני’, תרגום בעברית של סיפור-המעשה ברובינזון קרוזא.

לא הספקתי לקרוא שתיים דלתות, וקול דופק בדלת. ויחטוף ראש-הישיבה את הספר מידי ויסתירנו שוב מתחת לכסתו, ויחד שבנו להשקלא-וטריא בהסוגיה בגמרא אשר לפנינו.

זו היתה תחילת ‘השכלתי’. אינני יודע, אם לא הייתי נלכד סוף-סוף ברוח ה’השכלה' גם לולא סחבני אל תוכה זה ראש-הישיבה ר' יוסי בלויקר. אך המקרה רצה, שאת ראשית השכלתי אשתה ממקור כל-כך נפלא, מתורני כל-כך גדול וכל-כך נחמד יחד. למן אז נדלקה בנפשי אש האהבה ללשון העברית, אש אשר מים רבים של שטף החיים אחרי-כן לא יכלו לכבותה, וזו האהבה ללשון העברית היא שהצילתני מהסכנה שארבה לי על דרכי חיי החדשים.

ב

[רעיון ‘תחיית ישראל ולשונו על אדמת האבות’]

והסכנה שארבה לי על דרכי החדש בחיים, שהזכרתי בפרק הקודם, נולדה גם היא בבית אחד מרבותי, וכמו-כן בשעה מאוחרת אחרי חצות, אפס זה היה לא רב שלימדני תורה, אלא רב שלימדני חכמה.

רבי זה היה אחד מתלמידי המדרשה של הממשלה בעיר דינאבורג (כך היה שם העיר בזמן ההוא, ואולם דווינסק שמה עתה), בן משפחה יהודית חשובה באחת ערי ליטא, ושמו וויטינסקי. כשנתיים אחרי אשר פקח ראש-הישיבה ר' יוסי בלויקר את עיני וראיתי את ‘אור’ ההשכלה, ויותר ויותר נמשכתי אחרי מינות נחמדה זו, אף-על-פי שהוספתי עוד לשקוד על דלתות בית-המדרש והתעמקתי בלימוד גפ“ת ופוסקים יום ולילה – קרה לי מה שהיה מוכרח שיקרה סוף-סוף ומה שקרה לרוב בחורי בני ישראל בימים ההם אחרי שטעמו טעם ההשכלה: עזוב עזבתי את בית-המדרש, עזבתי את התורה, את הגפ”ת ואת הפוסקים, עזבתי גם את ה’מורה נבוכים' וה’עיקרים' ואף את ‘יסודי חכמת השעור’ ו’כוכבא דשביט' של רח“ז סלונימסקי, וכמו-כן את הש”ס של שבע חכמות, את ‘אוצר החכמה’ של צבי רבינוביץ, כל אלה הספרים שהגיתי בהם במסתרים בלילות והאמנתי אמונה שלמה, שבהם נאצרה באמת כל החכמה, ששכל האנושי עלול להשיג, ובה אגיע למדרגה היותר עליונה של המדע האנושי ואשיג את האושר הגמור, ככל הכתוב ומבואר ב’מורה הנבוכים' – עזבתי כל זה ואצא מבית דודי, בעל אחוזות עשיר, אשר קיווה כי אהיה לו לכבוד ולתפארה, כשאהיה לרב בישראל, ואכתת את רגלי להעיר דינאבורג, כדי להיכנס שם בהמדרשה של הממשלה, והחלטתי היתה חזקה, כי אחרי השלימי את שנות הלימוד בהמדרשה אלך לעיר הבירה של רוסיה ואכנס לשם להמכללה ואלמד חכמת הרפואה, כדי להיות לתועלת לי לעצמי וגם ‘לברכה בהשכלתי ודעתי לההמון היהודי ההולך בחושך’, – הכל כנוסח משכילי הדור ההוא.

אבל – לב איש יחשב דרכו ויד נסתרת תכין צעדיו. כמו שהבחור שנזדמנתי אתו בעיר פלוצק היה הגורם בנזקים, שנתפשתי על-ידי רבי הראשון ראש-הישיבה ר' יוסי בלויקר ברשת המינות של ההשכלה, כן בחור אחר, שנזדמנתי אתו בעיר דינאבורג בבית הראשון שנכנסתי בו בעיר זו, היה הגורם שנהייתי על-ידי רבי השני ‘ניהיליסט’.

זה הבחור הביאני אל התלמיד היהודי וויטינסקי, שהזכרתי למעלה, וזה וויטינסקי האיר פנים לי ויטפל בי שנה תמימה ויספק בי כל צרכי החומריים, אף למד לימדני כל הדרוש, כדי להיכנס באחת הכיתות העליונות של המדרשה. ויהי באחד הלילות, אחרי כלותו לבאר לי פרק אחד מחכמת השיעור, שהוא היה מלמדני לפי פרשת תכנית הלימודים של המדרשה, כדי שאוכל לעבור את המבחן החוקי הקבוע למען התקבל להכיתה הרביעית של המדרשה, וכבר עברה שעה אחרי חצות – הוציא מתחת לכסת משכבו ספר רוסי לא-כרוך עדיין ויקרא לפני בלחש את שם הספר ברוסית: ‘וופירוד’ ויאמר לי, כי עורך הקובץ הזה הוא סופר רוסי גדול, לאברוב שמו, אשר גלה מרוסיה מפני אימת המלכות העריצה והוא יושב עתה בחוץ-לארץ, ואתו עוד רבים שהקדישו את חייהם למלחמה בעד חירות העם הרוסי, ויקרא באוזני מאמר אחד ממאמרי הקובץ, שבראשו היו כתובות המלים ברוסית: ‘גולוד! גולוד! גולוד!’ (רעב, רעב, רעב), רעב פה, רעב שם, רעב בכל רוסיה, האיכרים נופלים חללי רעב, וכל זה בסיבת ממשלת העריצות, וגומר, וגומר.

לא כאן המקום לתאר את הפעולה העזה, שפעלו על נפשי הדברים כאש לוהטת, של המאמר ושל מאמרים אחרים, שקרא לפני רבי זה באותו הלילה עד שהכסיפו פני רקיע. אך בקצרה אומר, כי כמו אותו הלילה בבית רבי ר' יוסי בלויקר, כשלמדתי בפעם הראשונה הלכה בדקדוק בספר ‘צוהר התיבה’ במקום הלכות שבת בספר הטור, פתח לפני עולם חדש, עולם ההשכלה. – כן, ליל-שימורים זה בבית רבי התלמיד וויטינסקי היה תחילת חיים חדשים לי. לא עברו ימים מעטים ואני הייתי ‘ניהיליסט’ לכל פרטיו, כרוב חברי, בפרט היהודים, תלמידי המדרשה, ולא פקפקתי הרבה, ואדור נדר להקדיש אף אני את כל חיי להעם – ר"ל להעם הרוסי! – לעבוד עבודת העם, להיענות ולסבול בעד העם, להעלות לעולה את כל עתידי על מזבח חירות לעם, הכול כדרך ה’ניהיליסטים' ברוסיה בימים ההם.

ואין צורך לומר, כי במידה שה’ניהיליות' שבתה את נפשי שבי, בה במידה התרחקתי מהיהודים ומכל ענייני הציבור היהודי, שהוא נהיה בעיני דבר כל-כך קטן ודל לעומת ה’עם' הגדול הרוסי! ומעט-מעט ניתקו זה אחרי זה בקרבי כמעט כל החוטים הארוגים בין כל יחיד יהודי לכלל ישראל. שום דבר בחיי היהודים לא עניין אותי יותר, וחשתי את עצמי – או לפחות נדמה לי, כי אני חש את עצמי – רוסי גמור.

אבל, עוד נשאר חוט אחד, ועל חוט זה כל כלי-יוצר של הניהיליות לא הצליח.

וזה החוט היה – האהבה להלשון העברית!

גם אחרי אשר כל דבר יהודי נהיה לי זר, וכמעט לזרא, יכול לא יכולתי לפרוש מהלשון העברית, ומעת לעת, בכל מקום ובכל זמן שנזדמן לי ספר מספרות העברית החדשה, לא מצאתי די כוח בנפשי להתגבר על תאוותי לקרוא בו. אמנם פעמים קרה, שאחרי קראי באחד הספרים האלה שניים-שלושה פסוקים עזבתיו מיד ברגש של כעס. כי האמת ניתנה להיאמר: הספרות העברית בזמן ההוא לא הצטיינה ביותר לא בתוכן ולא בצורה. העניינים שנשאו ונתנו בהם ה’סופרים' ב’ספרות' זו היו כל-כך קטנים ודלים, והצורה היתה כל-כך רחוקה מהיופי, שאפילו עתה, שאני נוטה להתייחס לספרות זו ביותר ריתוי ולהספרות הרוסית של הזמן ההוא בקצת יותר מידת-הדין, אינני יכול ל’התפעל' מספרות העברית ההיא, ועל אחת כמה וכמה שלא יכולתי למצוא בה כלום בימים ההם, ש’גדולי' הספרות הרוסית, כמו פּיסארוב וסיעתו, שיבשו כל-כך את דעתי, כמו את דעת כל בני הנעורים הרוסים בדור ההוא. וגם הסגנון של רוב ‘סופרי’ הזמן ההוא לא בלבד שלא היה עלול לחבב עלי את הלשון העברית, אלא שעזר לרעה, לכבות בקרבי את הגחלת האחרונה, שעוד לחשה בנפשי. זה היה הזמן של ההתייאשות הכללית של המשכילים ברוסיה מהלשון העברית, אותו הזמן שמשה ליב לילינבלום בעצמו גזר עליה מיתה גמורה, והיה מכריז בהעיתון ‘הקול’ של ראדקינסון, כי זמנה של הלשון העברית כבר עבר ואין לה יותר שום תפקיד בחיי היהודים בכלל, ואם הוא וחבריו עוד כותבים מאמרים בעברית, הוא רק מפני שעוד יש בקרב היהודים אנשים שאינם יודעים רוסית ואינם יכולים להשיג על-ידי הלשון הרוסית ההשכלה הנצרכה לכל אדם, ולכן אין הסופרים העברים מדקדקים בלשונם ואינם מתאמצים לשפר אותה, והם משתמשים בערבוביה בעברית וארמית ורוסית, כי אין זו הלשון חשובה בעיניהם, כיוון שכך וכך עתידה היא להיעזב במהרה.

כך דברי הסופרים העברים בעצמם, ומה יכולתי אני, שעמדתי כבר כמעט בשתי רגלי מעבר להגבול, ‘שמשם לא ישובו’, מה יכולתי אני למצוא בזו הספרות ובזו הלשון שימשכוני אליהן? ובוודאי הייתי סוף-סוף זונח ספרות זו, וגם את הלשון שבה היא כתובה, אילולא לא ‘השחר’ של פרץ בן-משה, שבו הקשיבו אוזני יותר קול של חיים, בו מצאתי יותר ‘שאלות’, שעל כל פנים ראוי שאדם בן-דורנו ישא ויתן בהן. סיפורי סמולנסקי בוודאי היו רחוקים בעיני אז מ’מה לעשות' של צ’רנישבסקי, ואף-על-פי-כן קראתים ברצון מפני שטף החיים והמציאות שבהם, וב’עולם התוהו' של לילינבלום על ‘אהבת ציון’ של מאפו¹ מיששתי בכל שורה ושורה את החיקוי הגס להביקורת של פיסארוב על ‘ייבגני אונייגין’ של פושקין, ומכל מקום שמחתי, כי דברים ‘חדישים’ כאלה כתובים בעברית. וגם המאמרים של סמולנסקי בעצמו, מסוג ‘עת לטעת’ וכיוצא בו, אף-על-פי שעצם השאלה, אם אנו עם או רק בני דת אחת, לא היתה חשובה בעיני ביותר, יען על-פי דעותי אז ה’עמות' לא היתה עדיפה מהדת, ובפרט שדעתו של סמולנסקי, שאפשר לעם להתקיים בלי ארץ מיוחדת לו, לא יכלה להתקבל על לבי, בכל זאת מצאתי טעם בקריאת דבריו החריפים נגד הרמב"מן. והריסה זו של ה’אלהים' של המשכילים נדמית לי מעשה של גבורת רוח ראוי לעמוד כמעט בשורה אחת עם גבורותיו של פיסארוב במעשה הריסתו את פושקין.

ועל-ידי קריאה זו של ‘השחר’ גחלת החיבה להלשון העברית, שכבר התחילה להיות עוממת תחת אפרה של הניהיליות, לא כבתה, והיה צורך רק ברוח שאינה מצויה, כדי ללבותה.

והרוח באה פתאום.

מארץ הבאלקאנים התחוללה הרוח, שם מרדו הבולגארים בהתורקים, ובכל רוסיה קמה זעקה גדולה, כי חובה קדושה על הרוסים לחוש לעזרת ‘אחיהם הקטנים’ ולשחררם מעול הנכרי, ולהשיב את העם הבולגארי לגבולם כימי קדם, והקול הזה היה מטרטר מתוך כל העיתונים הרוסים.

בצמא קראתי את הדברים האלה בהעיתונים, מבלי לחוש בתחילה היחס שביניהם וביני. רק דבר אחד ראיתי: אני יותר מכל חברי, תלמידי המדרשה, מתעניין בהחדשות משדה המלחמה ויותר שמח על כל ניצחון רוסי ובולגרי, ויותר מהם מוצא נחת רוח במאמרי העיתונים על דבר חירות העם הבוּלגארי וחירות ארץ בולגאריה.

ושוב – ויהי בחצות הלילה.

אחרי שעות אחדות של קריאה בעיתונים והרהורים על דבר הבולגארים ושחרורם העתיד, ופתאום והנה כמו ברק הבריק לפני עיני, ומחשבתי עפה ממעברות שיפקה בבלקאן למעברות הירדן בארץ-ישראל וקול פנימי תמוה שמעתי קורא אלי:

תחיית ישראל ולשונו על אדמת האבות!

זה היה החלום.

ואמנם, כחלום חזיון-לילה נדמה לי הדבר ברגע הראשון. אך במהרה חשתי, כי אין זה חלום. על-כל-פנים חלום שלא יעזבני יותר. רגשות ורעיונות מתחלפים ומתנגדים ערכו קרב בנפשי. מעבר אחד העם הגדול הרוסי והרעיונות הנשגבים של העבודה לחירותו, ומעבר השני מחזה ממלא כל נפשי נועם אין קץ, מחזה ישראל שב לתחייה על אדמת-הקודש שלו. אך מרגע לרגע נדחה מחזה זה, ולפני עיני קם מראה של עם קטן, סחוף ודווי, וכמעט נחנקתי מצרות הרעיון של הקמת אומה קטנה ודלה ודוויה זו. ככה התרוצצו בקרבי שני גויים: הרוסי שבי והיהודי שבי התנגחו בחימה עזה…

והיהודי גבר. גורלי הוטל. חיי וכוחי נתונים מעתה להעבודה לתחיית ישראל ולשונו על אדמת האבות.

בקוצר-רוח חיכיתי לאור יום. קמתי ורצתי לאחד מתלמידי, בן יהודי עשיר בעיר ההיא, שלמד אצלי הלשון הרוסית ושאר הלימודים של המדרשה, והיה מושפע מרוחי. סיפרתי לו את החזון. בתחילה הייתי בעיניו כאילו נטרפה דעתי עלי. אחרי רגעים אחדים התחיל להקשיב לדברי בדומיה ולבסוף כרתנו ברית: יחד נעבוד לתחיית ישראל.

והשמועה עברה בין חברי, כי נחמצתי ונהייתי לאחר ויפרשו ממני קצתם, אך אחד מהם, שהיה קצת פחות קנאי מהם לעבודה להעם הרוסי, כשמעו את ה’מינות' החדשה שלי, לא נידה אותי כמותם ויבוא ויגד לי, כי בסיפור אנגלי שהוא קרא בתרגום רוסי בהקובץ החודשי הרוסי, ² ‘וויסטניק ייברוקו’ מתואר אדם בעל הזיה דומה להזייתי אני. ואבקש ממנו להשיג לי את מחברת זה הקובץ, שבו נדפס הסיפור, ואחרי ימים אחדים הביאו לי חברי. זה היה הסיפור ‘דניאל דירונדה’ של ג’ורג' אליוט.

אחרי קראי את הסיפור פעמים אחדות אמרתי ועשיתי:

הלכתי פאריזה, למקור האור ומרכז ענייני המדינות, כדי ללמוד ולהזדיין שם בהידיעות הנצרכות לעבודתי בארץ-ישראל.

שם פגשתי ברבי השלישי, שלימדני חכמת העיתונות, והוא שהאיץ בי לכתוב את מאמרי הראשון ‘שאלה נכבדה’.

ג

[‘השחר’ מפרסם את ‘שאלה נכבדה’]

זה רבי השלישי, שהוא פתח לפני השער לענייני המדינות, ומסתריהם והורני מלאכת העיתונות ודרכיה – הוא היה לא-יהודי.

וברגשי הכרת טובה עמוקה אני מברך את המקרה, שברגע חשוב זה בחיי, בתחילת ההכנה המדינית שלי לפעולתי העתידה, הזדמן הזדמנתי עם ‘ראש גוי’, בעל מוח פשוט, עם אדם טבעי, שהוא רואה את הדברים בעולם כהווייתם ולא דרך קרני-אור שבורות ונלוזות, שהדברים נראים בהן לעיני בעלי מוחות העקומים שבראש היהודי הגלותי המפולפל.

אפשר שאילמלא מקרה זה לא היה רעיון התחייה הלאומית שלנו מתלבש בדעתי בצורה טבעית, פשוטה ועקיבית בכל פרטיה, כמו שהצעתיו אחר כך בהמאמרים ב’השחר'.

*

בימים הראשונים לבואי פאריזה, בתחילת ימי הסתיו, הייתי בא תדיר לה’מקראה' הרוסית, כדי לקרוא שם עיתונים רוסים ולהיפגש עם אנשים מדברי רוסית. ויהי הערב ואני יושב לבדי במקראה אצל שולחן העיתונים ומעיין באחד מהם, ויבוא החדרה איש כבן ארבעים, שבסקירה אחת ראיתי שהוא משונה מרוב באי המקראה, שכמעט כולם היו ‘רוסים מזויפים’, ‘רוסים’ שרגלי אבותיהם עמדו על הר סיני, ורובם ככולם בני עניים, דוויים וסחופים. האיש שנכנס בחדר-המקראה היה הדור בלבושו מקודקודו עד כף רגלו, זכוכית עגולה בעינו האחת ופניו העידו בו שהוא באמת מבני-בניהם של מי שקראו לרוריק ואחיו לבוא למשול בארץ רחבת ידיים שסדרים אין בה – אלא שהצורה הרוּסית נמחקה קצת על-ידי חותם אירופי. ויחפש בין העיתונים שעל השולחן ויאחז בגיליון העיתון ‘רוססקי מיר’, ויעבור בין עמודיו כה וכה ויסקור פעמיים שלוש לעומתי, ויניח את הגיליון מידו ויפן אלי וייכנס בדברים אתי בשאלות הנהוגות: מי אני, מאימתי אני בעיר זו, וכיוצא בזה. אחרי שיחה של כרבע שעה הזמינני האיש ללכת אתו לשתות כוס קהווה חם, ויוליכני לבית הקהווה של המעיין (Café de la Source) ברחוב המפורסם סן מישל, שהיה בזמן ההוא בית הקהווה היותר חביב על תלמידי בתי-המדרש של השכונה הלאטינית (Quartier Latin). זו היתה הפעם הראשונה בימי חיי שישבתי ב’קהווה', ובפרט בקהווה כזה בעצם Quartier Latin, שכל-כך הרבה שמעתי עליו עוד בהיותי תלמיד המדרשה בדינאבורג. מכרי החדש ישב וקרא עיתונים צרפתים שהביא לו הדייל של הקהווה זה אחרי זה, ואני, שהחזקתי גם אני בידי עיתון צרפתי, יותר ממה שקראתי בגיליון שבידי, העיפותי עיני בהאולם הגדול מחבורה לחבורה של ‘התלמידים’, שבכל אחת ואחת מהן ישבו גם שתיים-שלוש ‘תלמידות’ (étudiante במשמעות שהיתה למלה זו בצרפתית בזמן ההוא), והתבוננתי בתימהון להמראה הזה החדש לי ואוזני הקשיבו להשאון וההמולה של התלמידים ולהצפצוף והצחוק לא-הצנוע ביותר של ‘התלמידות’.

אחרי כחצי שעה של קריאה ביקש מכרי מהדייל נייר ודיו ויבאר לי, כי הוא כתבו הקבוע של העיתון הרוסי ‘רוססקי מיר’ (שהיה בזמן ההוא העיתון היותר חירותי ברוסיה ואחד מעורכיו היה יהודי), ועליו לכתוב להעיתון הזה על ענייני היום.

ולמן אותה הפגישה נהיה לי מכרי החדש לא בלבד לידיד נאמן, אלא גם למורה-דרך ומגן ומחסה לי כל ימי שהותי בפאריז, ועל-ידי זה היה גורלי לא כגורל רוב התלמידים היהודים מרוסיה, שהיו באים ללמוד בבתי-המדרש העליונים בעיר זו, כי בעוד שחיי רובם היו חיי צער, כמעט חיי רעב, וכל ימיהם כמעט שלא היו יוצאים מתוך ד' אמות הצרות של העולם הרוסי הקטן שלהם, חייתי אני רוב הימים ששהיתי בפאריז כמעט חיים של הרווחה והובאתי במגע-ומשא עם החיים המדיניים הרחבים של אומות העולם.

כי ידידי זה, שהיה ממשפחות המיוחסות של רוסיה, היה עד שנים אחדות לפני פגישתנו בן-בית אצל אשה רוסית גדולה, הנסיכה טרוביצקאיה, שהיכלה המפואר בפאריז היה בית-ועד לחכמים וגדולים בעולם המדיני והספרות והאמנות מכל אומה ולשון, ושם נפגש ידידי זה פעמים רבות עם ויקטור הוגו ועם טייר ועם גמביטא ועם העיתונאי המפורסם אמיל די שיררדן ושאר גדולי הדור ההוא, ולכן היה ידידי בקי בכל מסתרי עולם המדיני, וענייני העיתונות היו גלויים וידועים לו, ובהיותו כתב לעיתון רוסי גדול והיה כותב גם בעיתונים צרפתיים, היו פתוחים לפניו בתי-המורשים ובתי-החיזיון הגדולים, ותדיר הייתי הולך אתו לישיבות הגדולות בבית-המורשים הצרפתי ושמעתי פעמים אחדות את הארי שבחבורת הדברנים הצרפתים, את גמביטא בשעתו, בחצבו להבות מעל הדוכן וראיתי את גדולי המשחקים והמשחקות הצרפתיים, ואת שרה ברנאר בעצם גודלה ותפארתה. בכוח התעודה מהמדרשה הרוסית שהיתה בידי נתקבלתי בבית-המדרש לחכמת הרפואה בפאריז, ושעות הפנאי, מחוץ ללימודי ומעבודת תרגום מצרפתית לרוסית שהיה ממציא לי ידידי לפרנסתי, הייתי מעביר על-פי רוב יחד אתו בחיים הרגילים של עיתונאי ובשיחות ובוויכוחים אתו על כל ענייני המדינות וה’שאלות', שהיו מעסיקות את העולם בימים ההם, והרבה למדתי אז ממנו על כל המעשים הגלויים והנסתרים, מהדברים הנעשים מאחורי הקלעים בכל העולמות האלה. כמעט בכל יום נתגלגלו הדברים בינינו גם על תחיית בולגאריה וגם על תחיית שאר הלאומים בזמן החדש. בכל זאת נמנעתי אז לרמוז לו אף רמז קל על המחשבה הנסתרת, שהיתה מנקרת במוחי ומפעמת בלבי יום ולילה, המחשבה על תחיית ישראל בארצו. רגשותיו של ידידי ליהודים היו ידועים לי למן הרגע הראשון של פגישתנו, כי כשאמרתי לו שאני יהודי, ענה לי, שאינו מרגיש שום רגש של שנאה ליהודים, ואולם הודה לי, שאין לו אליהם גם אהדה יתירה, מפני שיצור לא יצרו שום דבר גדול במדעים ובאמנות. מפני קרירותו זו ביחס ליהודים חששתי, שמא לא יעיר בקרבו הרעיון של תחיית ישראל אהדה רבה, ובפרט חששתי שמא אהיה בעיניו לצחוק. מפני שכבר נפקחו עיני לראות עד כמה הדבר רחוק מהאפשרות להוציאו לפועל. אך ידידי הרגיש, כי אני כמו מסתיר ממנו איזה דבר בעמקי נפשי, ויתחיל לאלצני בשאלות ובחקירות, עד שפעם אחת גיליתי לו את חלומי.

ומה שלא פיללתי קרה.

בקול של רגש חם ורצינות עמוקה שאלני ידידי:

– ומה יש בדעתך לעשות למטרה זו?

– אלמד חכמת הרפואה, כדי שתהיה לי אומנות להתפרנס עליה בארץ-ישראל, ובינתיים אקנה לי הידיעות המדיניות הנצרכות לפעולתי העתידה ואלך ירושלימה ואקבע דירתי שם ואראה איך לכבוש הדרך לזה הרעיון.

וביותר חמימות ויותר רצינות שאלני ידידי שוב:

– היש עוד בקרב בני עמך אנשים משתוקקים לתחיית האומה או אתה בלבדך חולם חלום זה?

ואבאר לידידי את האמונה בגאולה על-ידי משיח, שמחזיקים בה רוב המון היהודים המאמינים, וכפירת היהודים החדשים באמונה זו ברוב ארצות אירופה.

– הכבר דיבר אדם על-אודות רעיון זה בעיתונים? בספרים?

הגדתי לו את עניין הסיפור דניאל דירונדה.

– היש לכם עיתונים בלשונכם?

– יש עיתון שבועי, 'המגיד".

– הידוע ידעת לכתוב בלשון זו?

– ידעתי הלשון, אך לכתוב מאמרים לא ניסיתי מעולם.

– אם כן, לך וכתוב מאמר על-אודות רעיון זה ושלח להעיתון הנזכר. אם עלה הרעיון על דעתך, אולי הוא דבר שהזמן גורם, ואולי הוא כבר בחלל האוויר הרוחני. ואולי עלה יעלה הרעיון גם על דעת אחר, ולמה יקדימך האחר הזה ונקרא אחר-כך הדבר על שמו?

– ומה בכך? יעשה זאת מי שיעשה! אני כמדומני, אינני שולט בלשון העברית כדי הצורך להציע שאלה כזאת בקהל.

– כדבר ילד אתה מדבר. הדין נותן שכל מי שהיה ראשון ברעיון מהרעיונות ייקרא הדבר על שמו ואין שום אדם רשאי לוותר על זכות זו. ובנוגע להלשון, היכול תוכל להציע את הדברים בעברית, כמו שהצעתם לפני ברוסית?

– כמדומני.

– אם כן לך וכתוב מאמר וקראת אותו לפני ברוסית וראיתי, אם ראוי הוא להתפרסם בעיתון.

כל פקפוקי היו לשוא. ידידי האיץ בי ולא יכולתי למרות פיו, ואכתוב המאמר ואקראהו לפני ובהסכמתו שלחתיו ל’המגיד'.

ואחוש כי במעשה זה פסעתי הפסיעה הראשונה על דרך עצם הפעולה, שהקדשתי לה את חיי, ואראה כי עלי עתה לשוב להלשון העברית והספרות העברית, שהתרחקתי מהן, בפרט בשנה אחרונה, ואזכור, כי בפאריז יושב זקן ה’משכילים' של הדור ההוא, החכם ב"ג, שהיה אחד מראשי הסופרים של ה’מגיד משנה', ואתחיל לבקרו בביתו תדיר כדי לדעת מה נעשה בספרותנו.

ב"ג, שכבר הגיע לגבורות בזמן ההוא, היה ‘משכיל’ לכל פרטיו. הוא היה צנא מלא ספרא, אך כופר בכול, לא בלבד בכל אמונה ודת, אלא גם בכל התקוות של האומה, והיה מדבר על זה באותו הלגלוג ולעג-השאננים, שהיו משכילי הדור העבר רגילים בהם ביחס למשיח וארץ-ישראל. ומה נשתומם זה ה’משכיל' הזקן, כששמע מפי, שיש בדעתי לעזוב את אירופה וללכת ירושלימה, ולא כדי לייסד שם בית-ספר וללמד את ילדי ישראל שם לשון אירופית, למען יוכלו לצאת מארץ חשכה זו ולבוא לאירופה, אלא להיפך, כדי לקרוא משם לכל העם לעזוב את אירופה ולשוב לארץ האבות! פניו וקול דבריו העידו בו, שהוא חש כמו נהרס פתאום כל הבניין שעמלו בוניו בו בכל-כך קנאה ומאמצי-כוח ימי דור שלם. – כיצד? אדם שכמוך, etudiant של בית-מדרש עליון בפאריז, יעסוק בהזיה שכזו? ולמה נלחמנו כל ימינו לזכות את כל ישראל בכל ארצות מושבותיו בהאושר הגדול להיות בפועל ממש בני הגויים שבתוכם הם יושבים?

והטענות נבעו מפיו בעוז כוח, כמעיין המתגבר, ונדמה כאילו שב הזקן הזה לימי עלומיו, כאילו התחדשו נעוריו. אך פתאום נסתתמו הטענות. מעוף-עין בי הגיד לו, כנראה, כי כל התוכחה לא הזיזתני מדעתי, וישב דומם על מושבו. נפטרתי ממנו בשפה רפה, ואלך לי בלב שבור.

ואולם גם אחרי התנגשות זו לא חדלתי מלבוא מעת לעת לב“ג מפני שבביתו פגשתי אנשים יהודים, שהיו מעניינים אותי מבחינות מתחלפות. אחד מבאי-ביתו היה מיכאל ארלנגר, שהיה בזמן ההוא ממונה על מעשי הצדקה של בית רוטשילד, כמו א. כהן בזמנו, ומילא אחר-כך תפקיד גדול ביצירת המושבות בארץ-ישראל בנדיבותו של בארון אדמונד. מיכאל ארלנגר היה אוהב תורה ומכבד תלמידי-חכמים, ועל-פיו ניתנה לב”ג מבית רוטשילד קצבה למחייתו, ומדי שבת בשבתו היה ארלנגר זה בא לביתו של ב“ג להתאבק בעפרו (פשוטו כמשמעו, מפני שביתו של הזקן היה מלא סחי בכל עבר ופינה) ולשמוע מפיו דברי תורה וחידודים יהודים. נפגשתי גם עם מ. אדלמאן, שהיה לפנים עוזרו של בעל ‘השחר’ אף היה אחד מעורכי העיתון השותפני הראשון בעברית, ‘האמת’. ושם נפגשתי כמו-כן עם בחור מרוסיה, ג. זליקוביץ, שיד הזמן טלטלתהו מעיר מולדתו בליטה הרוסית לארץ אפריקה ושהה שם חודשים אחדים בין יהודי תוניס ומארוקו, ויבוא פאריזה ויגור זמן-מה עם ב”ג ונתפרסם שמו בעולם המדיני בימי הסכסוך הגדול בין צרפת ואנגליה בשביל עניין כיבוש פשודה ונהיה אחר-כך סופר מפורסם בהעיתונים היהודים בעולם החדש. מפיו של זה הבחור שמעתי בפעם הראשונה בחיי מלים עבריות בהברה ספרדית, שהוא למד בימי טלטוליו בין היהודים באפריקה.

ולא בלבד ההברה הספרדית שמעתי מפיו בפעם הראשונה, אלא גם שיחה טבעית, פשוטה, בעברית, שמעתי בפעם הראשונה כמו-כן מפיו. עוד בימי ‘משכילותי’, בפרט מהעת שקראתי את ‘אהבת ציון’ ואת ‘אשמת שומרון’, התעוררה בקרבי תשוקה לדבר בלשון-הקודש, ופעמים הרבה, אחרי הקריאה יחד עם אחד מחברי בבית-המדרש, יצאנו השדה, כדי שלא ישמעונו הבריות, והתאמצנו לדבר ממש כמו אמנון ותמר, בכל אותה המלאכותיות המליצית התנ"כית, שנתן מאפו בפי יצוריו. וכאשר התחיל חלום התחייה הלאומית להתברר במוחי יותר לכל פרטיו, עלתה גם שאלת הלשון לפני, ואז נזכרתי שיחת-החולין של עולמו הנפלא של מאפו, וקצת הרהורים עלו על דעתי: האפשר כי בני אדם פשוטים בענייני החיים הגדולים ישיחו בשפה שכזו? ויהי כאשר פגשתי בהבחור ג. זליקוביץ ואשמע מפיו מאורעות טלטוליו בין היהודים המזרחיים, ואשאלהו, איך דיבר אתם. ויגד לי, כי עד שלא למד לשיח אתם בלשונם בערבית דיבר אתם בלשון-הקודש. התחלתי אני לדבר אתו עברית בלשונם של אמנון ותמר בשעתם, ומה שמחתי כששמעתיו עונה במלים פשוטות, בדיבור טבעי! חשתי כמו אבן-מעמסה נפלה מעלי, ומאז סחנו תדיר בעברית ושאלת תחיית הלשון בדיבור-פה נפתרה אצלי בבת-אחת. האדון ג. זליקוביץ אולי איננו חולה ואינו מרגיש, כי יש לו חלק ברעיון תחיית הדיבור בעברית.

בינתיים עברו שבועות אחדים וב’המגיד' אין קול ואין קשב ממאמרי. באתי בתרעומות על ידידי, למה דחקני לשלוח המאמר והוא אינו ראוי לבוא ‘בקהל’. ויען ידידי: המאמר היה ראוי להתפרסם בכל עיתון, אפילו בעיתון אירופי, ואם ‘המגיד’ שלכם לא פרסמו, אין זאת אלא שעורכו מתנגד לעצם הרעיון. היש לכם עיתונים אחרים?

– יש קובץ חודשי, ‘השחר’, ובו כותבים גדולי הסופרים העברים.

– ומה מהותו? ועל מה מדברים אלה הסופרים הגדולים?

ביארתי לידידי בדברים מעטים מהותו של ‘השחר’, ויקרא ידידי:

– אם כן, ‘השחר’ יפרסם את מאמרך! רק לקובץ חודשי כזה ראוי להרחיב הדברים. לך והתקן מאמרך כיאות לעיתון זה ושלחו. אל תתרשל!

עשיתי כעצת ידידי ואשלח המאמר ל’השחר'. ואחרי כשבוע ימים בבוקר יום הפורים, עוד לא ניתקו חבלי שינה מעל עיני, והנה קול דופק בדלת חדרי ומתחת להדלת נדחק החדרה קלף של דואר. זו היתה תשובת בעל ‘השחר’, כי יפרסם מאמרי בהמחברת הבאה.. ‘עטך אתך וברכה אני רואה בעטך’ – אלה המלים מתוך דברי תשובתו של בעל ‘השחר’ נחקקו בזכרוני.

ד

[ההכנות ללכת לארץ-ישראל]

על תשובתו של בעל ה’שחר' שמחתי שמחה כפולה ומכופלת. שמחתי על עצם הדבר, שהרעיון יוצע לפני כלל-ישראל, ושמחתי גם על הסכמת בעל ‘השחר’ בעצמו על עצם הרעיון, כי חשבתי, שאילמלא כן בוודאי לא היה מפרסם מאמרי ב’השחר', ומלבד זה, שמוח שמחתי עוד – למה אכחד? – על עדות כשרון-סופרים שלי, שראיתי במעשה זה של בעל ‘השחר’ ובדבריו אלי.

וברגע של שמחה זו חשתי צורך לשיח ולהשתעות עם איש יהודי שיוכל על כל פנים להבין ולהשתתף ברגשותי, ויצר הרע של רגש הניצחון הסיתני לבוא עתה אל ב"ג ולראות את פניו ולשמוע מה ידבר עתה המשכיל הזקן. וארוץ אליו, אך לא מצאתיו בביתו, אך פגוש פגשתי בהאדון מ. זונלדמאן ואומר ‘גם זו לטובה’, ובלי הקדמות רבות הראיתיו את קלף הדואר שהחזקתי בידי ויאמר לי:

– זו אחת ממעלותיו של בעל ‘השחר’, שהוא יודע לגלות כשרונות ספרותיים חדשים, וכשהוא רואה ניצוץ של כשרון כזה באיש צעיר לימים, זה דרכוׁ לאמץ את לבו של הסופר הצעיר.

עתה, שאני מכיר היטב את האדון זונדלמאן ויודע מידת הקנתרנות שהוא מצטיין בה, אני רואה את העוקץ שהיה באליית דבריו אלה. האדון זונדלמאן רמז לי, כי בהחלטת בעל ‘השחר’ להדפיס את מאמרי אין שום ראיה, שהוא בעצמו מסכים להרעיון, ובדברי השבח שלו לעטי אין עדות על טיב מאמרי, אלא שבעל ‘השחר’ גילה בי ניצוץ, וכמה ניצוצות יש שהולכים ועוממים אחר-כך וגם כבים, ולפעמים נוח להקהל ונוח גם לבעלי אלה הניצוצות בעצמי, שהניצוצות עממו וכבו. ובשני דברים צדק האדון זונדלמאן. מאמרי היה באמת פרי-בוסר, ובדבר עצם הרעיון של תחיית ישראל ולשונו על אדמת אבותיו נתברר לי במהרה מתוך דברי בעל ‘השחר’ בעצמו, כי הוא היה אז רחוק מרעיון זה כרחוק מזרח ממערב. אך בשעה ההיא, שהייתי מבוסם קצת בשיכרון של רגש ניצחון ראיתי הכול יפה בעולם שכולו יפה, מצאתי נחת-רוח גם בדברי זונדלמאן אלה ואזמינהו לשתות כוס קהווה יחד, ובאחד מבתי-הקהווה הגדולים ברחוב בולבאר מונמארטר ישבנו ונדברנו כשתי שעות על זממי בעתיד ועבודתי בירושלים, וגם על כל השאלות המדיניות של הימים ההם.

וזו השיחה הארוכה, הנלהבה, והרצינית, היתה כולה עברית! זו הפעם הראשונה שדיברתי עברית כל-כך זמן רב, ועל דברים כל-כך רצינים, וכל זה לא לשם דיבור בעברית, כי-אם לשם עצם העניין שעליו דיברתי, ולרגעים כמעט בשכחה שאני מדבר עברית.

וזו השיחה בעצמה, שסחתי בפעם הראשונה ברגש מוחלט, שהלשון העברית תהיה לי מעתה לשוני, לא בדרך ארעי, מלאכותי, לעתים מזומנות, כדי להתרגל לדבר עברית, אלא לשוני ממש, לשוני הטבעית, התמידית – זו השיחה הוכיחה לי מיד, עד כמה קשה לדבר עברית, עד כמה הלשון העברית איננה עלולה עדיין להיות כלי השימוש בכל צורכי החיים הרגילים של בני-אדם. אז ראיתי צורך לעשות לי לעצמי רשימה של מלים עבריות היותר דרושות בדיבור, ואתחיל לבקש ולחפש בספרי המחקר והחכמות מהדורות הקודמים וגם של זמננו. רשימה זו היתה תחילת המילון. כשגדלה קצת זו הרשימה, רציתי לקרוא לה שם קצר, ובהיות שלא מצאתי נחת בהצירוף הרגיל ‘ספר-מלים’, עלה פתאום על דעתי לקבוע לה שם חדש, ואחרי מחשבה של כמה ימים הבריקה פתאום לפני עיני מלה חדשה: מילון.

זו היתה המלה החדשה הראשונה שיצרתי בלשון העברית.

*

בימים ההם קרה לי מקרה רע – ואולי זה היה מקרה טוב – ששינה קצת את זממי בדבר חיי בארץ-ישראל. גניחת הדם, שלקיתי בה עוד בחורף הראשון לבואי פאריזה, מפני הקור העז ששלט אז בצרפת, התגברה עתה בכל-כך תוקף, שהרופאים אסרו עלי ללמוד הרבה, ובפרט אסרו עלי לעבוד בהמעבדה הכימית בבית-המדרש לרפואה ובניתוח הגופים, וכיוצא בזה. ראיתי, כי תקוותי להתפרנס בארץ-ישראל על חכמת הרפואה היתה לאין, ואתחיל לבקש לי דרך אחר, ואחרי מחשבות רבות עלה על דעתי לפנות להאדון ק. נטר, מי שיסד את מקוה-ישראל, ולשאול אותו, אולי יכול הוא לתת לי איזו עבודה בירושלים, שאמצא בה את מחייתי, יהי אפילו בדוחק. מה שנתן לי קצת תקווה, שהאדון נטר יעשה את בקשתי, הוא, שבדבריו שכתב לחברת ‘כל ישראל חברים’ על דבר ייסוד מקוה-ישראל שמעתי כעין חיבה אמיתית להארץ וכעין רגשות לאומיים וכעין בת-קול של תקווה לאומית לישראל בארצו. ואבוא להאדון נטר ואגיד לו רצוני, ואזכיר לפניו את הדברים היפים, הנלהבים, שתיאר בהם את מה שהרגיש בעמדו על הר-הזיתים ובהשקיפו משם על פני ירושלים, ואת התקוות שקיווה אז לחיים חדשים ליהודים בארץ-ישראל. אז נשתנו פתאום פניו של האדון נטר וכעין עננה עברה עליהן, ובקול של תוגה אמר לי:

– כן, אדוני, קיוויתי. זו הייתה תקווה יפה. אבל אני מצטער, זו התקווה היפה היתה למפח-נפש. מקוה-ישראל – הלא תראה השם היפה שקראנו למוסדנו זה – לא מילאה את תפקידה. היהודים בארץ-ישראל מיאנו לעזוב חיי החלוקה ולהחליפם בחיים של כבוד על עבודת אדמת אבותיהם, ולא שלחו את בניהם אלינו. רק מדלת העם, וגם הם רק מי שהיו להם בנים שלא יצלחו לכלום, שלחו אותם, את הבנים האלה, אלינו, וסוף דבר היה, כי במקום איכרים חיים חיי כבוד על עבודת האדמה יצאו מהמוסד הזה קצת אומנים, קצת עגלונים, וכדומה. לא! לא! אי-אפשר לתקן את מעמד היהודים בארץ-ישראל. קללה רובצת עליהם שם, היא – החלוקה, והם אינם רוצים להשתחרר ממנה. אין שום תקווה! מה שאנו עושים עתה, במה שאנו מאמצים את כל כוחנו במקוה-ישראל עתה, הוא ללמד את התלמידים שלנו הלשון הצרפתית ואיזו אומנות, כדי שיוכלו לצאת מהארץ וללכת לאירופה או לאמריקה. זו היא עבודתנו עכשיו בארץ-ישראל. להוציא משם כמה שאפשר יותר יהודים, ואיך רוצה אדוני, שאנו נשלח שמה אדם שכמוך, וניתן לו איזו עבודה שתהיה, כדי שיחיה שם? אדוני צעיר לימים, אני רואה, כי איזה דמיון מבלבל את דעתו. אולי דמיון יפה, אבל, יאמין לי, דמיון כוזב, נמנע, שאין שום תקווה לו בעולם המציאות. אדוני חולה ואינו יכול להתמיד לימודו בחכמת הרפואה – אני חומל על אדוני מעמקי נפשי. אני מוכן לעזור לאדוני בכל מה שאוכל. יחשוב-נא אדוני מה יוכל ללמוד מבלי שיזיק לבריאותו, ואני אעזור לו. יאמין לי אדוני. מעמדו של אדוני נגע בנפשי. אני מצטער. עזור אעזור לו – רק אל-נא ישעה בדמיון כוזב. למה יחריב חייו? אם רצונו של אדוני, אשלחנו לרופא ונתון יתן לו גם הרפואות הנצרכות חינם, ואולי אדוני דחוק עתה קצת, אני מוכן לעזור לו… ובדברו כך, שלח ידו אל כיס החזייה שלו והוציא מטבעות של זהב אחדות, ויושט לי.

– אל-נא, אדוני, חלילה! לא באתי לבקש מאדוני כסף. וחן-חן לו בעד חמלתו עלי, ובעד העזרה שהוא רוצה לעזור לי, כדי שאוכל ללמוד מה שאפשר לי ללמוד. וחן-חן לו גם בעד עצתו. אבל, מחילה, אין אני יכול לקבל אותה. אני רוצה ללכת לארץ-ישראל, ואבוא אל אדוני לבקש ממנו, אם יש לו שם עבודה לי. אם אדוני התחרט על רגשותיו לפני שנים אחדות, ואם אתם אינכם רוצים לשלוח יהודים לארץ-ישראל, הלוך אלך בלעדיכם. אני אלך שמה, ויהי מה. אם אין לאדוני לתת לי שום עבודה – אבקש לי שם על מה לחיות.

ואקום ממושבי וארצה להיפטר מלפניו.

– ישב-נא אדוני עוד רגע – אמר לי האדון נטר – אני רואה, כי החלטתו חזקה. אם כן, הירצה אדוני ללמוד עבודת-האדמה? לא עבודת-האדמה בכלל, לזה נצרך הרבה זמן. אבל, עבודת גידול ירקות ופרחים. אם יסכים אדוני לזה, אשלחנו למוסד של גידול ירקות ופרחים בקרבת פאריז. כל צורכי אדוני עלי. ואם יצליח, ושלחתיו למקוה-ישראל להיות שם מורה לגידול ירקות פרחים… ומי יודע? אולי יצליח אדוני שם בעבודה זו, ושמחתי מאוד.

– בוודאי, אדוני! כל מה שירצה אדוני שאעשה, כדי שאוכל ללכת במהרה לארץ-ישראל, עשה אעשה. חן-חן!

ויתן לי האדון נטר מכתב להמוסד וארוץ שמה מיד.

וישקף אלי ראש המוסד בעין בוחנת, וישאלני שאלות אחדות על-דבר בריאותי, ויאמר לי, כי יכתוב להאדון נטר תשובה.

הרגשתי, כי לא מצאני ראש המוסד עלול לעבודה, ואשוב הביתה, ובקוצר-רוח ובהתרגשות עזה המתנתי ליום המחרת, ובשעה עשר בבוקר באתי שוב להאדון נטר.

– ראש המוסד כתב לי, כי אין אדוני עלול עתה לעבודת-האדמה, וחשבתי ומצאתי דרך אחר לאדוני ללכת לארץ-ישראל – להיכנס לזמן קצר לבית-המדרש למורים של חברת ‘כל ישראל חברים’, כדי להשתלם בלשון הצרפתית וללמוד קצת יותר כתיבת הארץ של צרפת, ואז אשלח את אדוני למקוה-ישראל להיות שם מורה בהעניינים הכלליים, שהתלמידים לומדים שם.

הסכמתי לזה, ואתחיל לבקר בבית-המדרש למורים את השיעורים של לשון הצרפתית וכתיבת הארץ.

ובזמן ההוא היה החכם יוסף הלוי, מורה בבית-המדרש הזה בלשון העברית ודברי-הימים של היהודים, ואבוא פעם לשיעורו, כדי לראות ולשמוע מה ואיך הוא מלמד את התלמידים האלה. בפעם הזאת היה השיעור בדברי-הימים של מלכות הורדוס, ויקרא יוסף הלוי את אחד התלמידים להלוח ויצווהו לתרגם עברית פסוק אחד מתוך ספר דברי-הימים בלשון צרפתית, שהיה בידי התלמידים, ולכתוב הדברים בעברית על הלוח. ויתלבט התלמיד הרבה ובקושי גדול עלה בידו לתרגם מלה אחר מלה, ולכתוב המלים, על-פי רמזים וסיוע מיוסף הלוי, על הלוח, אך כשהגיע להשם Herodes רפו ידיו, כי לא ידע איך יכתוב השם הזה בעברית ואיש מהתלמידים לא יכול לחלצהו מהמיצר. אז חרה אפו של יוסף הלוי מאוד, ויקרא: ‘כיצד? זה שבועות שאנו לומדים דברי-הימים וכבר כתבתי לכם השם הורדוס כמה וכמה פעמים, ואתם אינכם יודעים לכתוב זה השם בעברית?’ – וקולו של המורה התגבר ובאש קנאה התחיל להוכיח את התלמידים, שאין להם שום חיבה לא להלשון העברית ולא לדברי-הימים של ישראל.

וככלות יוסף הלוי את דברי התוכחה שלו, קם זקן התלמידים על רגליו, ויאמר: ‘אדוני המורה, אין אנו עתידים להיות מורי עברית בבתי-הספר של חברת “כל ישראל חברים”. לזה יש “חכמים”. ויהודי יוכל אדם להיות גם בלי ידיעת הלשון העברית ובלי כל זה’ – ובדבר התלמיד ככה, רמז לצורתו של כרמיה שהיתה תלויה על כותל החדר.

זו היתה תשובה ניצחת. יוסף הלוי לא יכול לענות על זה כלום, ויפסיק את שיעורו וילך לו, וכל התלמידים הריעו תרועת ניצחון וימחאו כף בהתלהבות גדולה לזקן התלמידים על תשובתו המחוכמה.

זה האוויר של בית-המדרש למורים של חברת ‘כל ישראל חברים’ הכביד עלי מאוד, אך לא ארכו הימים, ואני נחלצתי ממנו ביד חזקה, וכל כוונתו הטובה של האדון נטר אלי הופרה. גניחת הדם מגרוני התגברה מאוד. ורופא בית-הספר שלחני לבית-החולים של רוטשילד ושכבתי שם כשלושה שבועות, וכבר ראיתי את מלאך-המוות משחיז מאכלתו עלי. אך אחרי כשבוע ימים עברה הסכנה ורווח לי קצת, ושוב התחלתי לחשוב מחשבות בדבר ארץ-ישראל. ויהי היום בבוקר, ואני שוכב על מיטתי והוזה בהקיץ על עבודתי העתידה, והנה הובא לחדר בית-החולים חולה אחד, אדם כבן שלושים, והוא נהוג ביד כאיש עיוור-עינים. ואשאל את שומר החולים, מי הוא החולה הזה. ויגד לי, כי הוא איש מירושלים ושמו לונץ! ואקפוץ ממיטתי וארוץ אל מיטת זה החולה מירושלים ואתחיל לדבר לו בעברית, והנה הוא – אברהם משה לונץ, שאת שמו כבר פגשתי במכתבים מירושלים ב’השחר' ועוד. ויספר לי המסכן איך נתעוור פתאום בשתי עיניו, בעמדו בתפילת שמונה-עשרה בחג שמיני-עצרת, וכי כל עמל הרופאים גם בעיר וינה להשיב לו את מאור-עיניו לא הצליח, ועתה בא הנה בתקווה אולי עוד ימצא כאן מרפא וישוב עוד לראות אור השמש. מהרגע הזה לא זזתי ממנו, וכל שני השבועות ששהיתי עוד בבית-החולים הייתי לו אני לעיניים, פשוטו כמשמעו, והוא היה לי לעיניים, בהשאלה, על אודות כל העניינים בירושלים. ואין אני צריך לאמור כי כל שיחתנו היתה בעברית, ובאלה השיחות התרגלתי בההברה הנהוגה בארץ-ישראל. הלשון העברית בהברה זו היתה שגורה בפיו של האדון לונץ, והוא ביאר לי, כי הציבורים היהודים בירושלים, ספרדים, אשכנזים, מערבים, גרוזים ועוד, מדברים אמנם ציבור-ציבור ביניהם לבין עצמם איש בלשון הארץ שבא משם, אך בהיות שאין בני ציבור אחד מכירים בלשון בני ציבור זולתו, הם מוכרחים בכל הזדמנות של צורך לדבר זה לזה בלשון-הקודש, ובשיחות-חולין אלה גם האשכנזים משתמשים בהברה הספרדית.

הדברים האלה ששמעתי מפי האדון לונץ חיזקו את אמונתי באפשרות תחיית הלשון בארץ-ישראל.

בינתיים נפסקה אצלי גניחת הדם וגם כוחי שב לי במקצת, ויכולתי לצאת מבית-החולים, אך הרופא ציווה לשלחני לימי החורף לארץ חמה, ומבית רוטשילד ניתנו לי הוצאות הדרך ללכת לאלג’יר.

שהיתי בעיר זו כמעט כל החורף, ובימי שבתי בה הגיעו לידי המחברות האחרונות של ‘השחר’, שבאחת מהן בא גם מאמרי השני: ‘ועוד מוסר לא לקחנו’. אך מתוך מאמרי בעל ‘השחר’ בעצמו ראיתי עתה, עד כמה טעיתי אז, כשהגיעה לי תשובתו, שהוא הסכים לרעיון תחיית העם בארץ-ישראל. ראיתי עתה כי בעל ‘השחר’ לא זז מהנקודה שהוא עמד עליה ב’עם עולם' וב’עת לטעת', בוויכוחיו עם הרמבמ"ן, ומחזיק בדעתו, שהיהודים יכולים להתקיים בתור עם גם בגולה, והלשון העברית צריכה לשמש רק בענייני חכמת ישראל. כתבתי תשובה על דבריו אלה ואשלח לו, ובסוף החורף שבתי לצרפת, אך לא יכולתי יותר למצוא מנוחה לרוחי פה. תשוקה עזה לארץ-ישראל תקפתני, ולא יכולתי להתגבר עליה והלכתי הלוך והתנוונה מיום ליום. ואחליט לעזוב הכול וללכת מיד אל הארץ, אשר עליה כלתה עתה נפשי. ויתן לי ידידי הרוסי להוצאות הדרך ואלך וינה, כדי להתראות שם עם בעל ‘השחר’.

ה

[קמה המשפחה העבריה הראשונה בזמננו]

כשבאתי וינה לא מצאתי את בעל ‘השחר’ בביתו. אך אשתו, שקראה, כמדומני, עברית, ועל כל פנים ידעה כי אני ‘אחד מסופרי “השחר”’, קיבלתני בסבר פנים, כראוי לאדם-המעלה שכזה, ותגד לי, כי בעלה הלך מזה כשני חודשים לרוסיה, כי בכל מרחבי זו הארץ פרצו פרעות איומות ביהודים, כי אלה הפרעות העירו רוח לאומי בקרב כל היהודים שם במידה שלא פילל איש מעולם, כי בכל מקום נתקבל בעלה בהתלהבות, וכי בעצם עיר-הבירה של רוסיה נעשתה לו קבלת-פנים בכל-כך כבוד ותפארה, שלא זכה לזה עדיין שום סופר עברי, וכי היותר נלהבים בקבלת-פנים זו היו תלמידי בתי-המדרש העליונים של הממשלה, וכי הם עשו לו משתה גדול ונתנו לו לאות חיבה וכבוד עט-זהב למזכרת. ‘לפי המכתבים האחרונים שהגיעו לי’, אמרה לי בסוף דבריה, ‘יש לקוות, כי שוב ישוב בעלי הנה בעוד כשבועיים’.

כל אלה המעשים היו לי דבר חדש, כי בימי שבתי באלג’יר, וגם כששבתי לצרפת, לא שמעתי על אודות כל זה כלום. השמועה על אודות התעוררות רוח הלאומי בקרב היהודים ברוסיה בכל-כך עוז עשתה עלי רושם עמוק; ראיתי בזה אצבע הזמן, שהתחיל להניע הגלגלים לעומת שברו של החלום שחלמתי, ועוד יותר מקודם השתוקקתי להתראות עם בעל ‘השחר’. רציתי לשמוע מעצם פיו פרטי אלה המעשים, כדי שאוכל לדון עליהם, עד כמה הם חשובים באמת לרעיון תחיית העם על אדמת האבות, ואחליט להמתין בעיר זו עד שוב בעל ‘השחר’ מרוסיה.

ובימי המתנה הללו אירע בחיי הפרטים מאורע, שעלי להזכירו, מפני שהיה לו אחרי-כן תפקיד חשוב בענין תחיית הלשון.

אחרי עזבי את ישיבת ר' יוסי בלויקר הייתי לומד תורה בבית-המדרש בעיירה אחת קטנה בארץ ליטה. ויהי היום ויבוא לגור שם איש מאחת הערים הקרובות, ויקר מקרהו להתפלל בבית-המדרש שאני הייתי לומד שם, וירגש בי, בפרט לפי קריאתי את התפילה על-פי ה’דקדוק‘, כי משכיל אני, וייכנס אתי בדברים, ולא עברו ימים מועטים ונהייתי נכנס ויוצא בביתו ושמעתי ממנו, כי הוא היה ‘חסיד’ חב"ד אדוק והיה ‘חוזר’ תורת הרבי ר’ שמואל מלובאוויץ, ואחר-כך נתחמץ ויצא לתרבות רעה ונהיה משכיל. והוא היה משכיל באמת. כל ספרי ההשכלה היו שגורים על פיו, אף היה כותב בעצמו שירים נחמדים, גם היה בקי בחכמת החשבון והתשבורת והתכונה, ולא עוד אלא שכבר ראה את העולם הגדול וידע לשון רוסית וגרמנית. אפס, ‘מפני שלא למד בבית-ספר כמשפט, כל ידיעותיו אינן מועילות לו והוא לא יצלח לכול, ועליו להתפרנס בצער ממלאכת בישול שעוֹרים, שעלה בידו ללמוד בזמן האחרון’. וכך היה אומר לעצמו באוזני, כשהיה בודק את השׂעורים, שהיו מתחממות בהחממה, או היה טועם את הנזיד מהגיגית, או היה מכה בפטיש על המגופה שבפי החבית: ‘לא למדת להיות רופא או עורך-דין ולהתפרנס בהרווחה, הווי מבשל שיכר שעורים בהלובוקי!’ הדברים פעלו פעולה עזה על נפשי, כי נפקחו עיני וראיתי, שגם לי לא תהיה שום תועלת אמיתית מכל שבע החכמות שלמדתי אז בספרי רח"ז סלונימסקי וצבי רבינוביץ, ואחליט להיות יותר חכם ממנו ולא לאבד חיי כמותו, ואתחיל לזום מזימות ללכת למקום שיש שם בית-ספר תיכון של הממשלה. להוציא מזימה זו מכוח אל הפועל היה נצרך זמן, ורציתי בינתיים ללמוד קרוא וכתוב בלשון רוסית, ומיד מצאתי לי מורה: בתו הבכירה של זה המבשל שיכר שעוֹרים, שהיתה בת-גילי, הסכימה ברצון לקחת עליה משרה זו. וכנוהג שבעולם, במהרה נולד בין המורה ותלמידה קירוב-דעת וקירוב-רגש של נטייה נפשית. ולא עברו ימים רבים והסכמה הדדית נקבעה בינינו, שהיא תחכה לי עד שאגמור איזה בית-מדרש עליון. והיא חיכתה לי כל ימי למדי בהמדרשה בדינאבורג. וגם אחר-כך כשהלכתי פאריזה – ואבותיה והיא אתם ישבו אז במוסקבה – ידעתי, כי עודנה מייחלת לי. ואולם אחרי המהפכה בחיי, אחרי אשר השלכתי את לימודי והחלטתי ללכת לחיות בארץ, שתנאי החיים בה כל-כך קשים, ובידי אין כול, אין שום דבר מוכן לפרנסתי שם, ראיתי חובה להודיע לה, כי נכזבה תוחלתה. וזאת עשיתי עתה, בעיר וינה, כתבתי מכתב לאביה ואספר לו כל מה שאירע לי ברוחי ובגופי, ואבקש ממנו, כי ידבר על לב בתו וינחמה ביגונה וישאל בשמי, שתסלח לי, שתקוותה אלי נהייתה לה למפח-נפש.

אחרי כשבוע ימים נכנסה אל חדרי נערה. זאת היתה היא, דבורה בת הסופר העברי שנ"ה יונס. לא חוליי ולא חיים של צער, שנשקפו לנו בעתיד, לא מנעו אותה משתף חייה בחיי. המשפחה העברייה הראשונה בזמננו נוצרה.

*

ובעל ‘השחר’ שב מרוסיה, ויזמיננו מיד אל ביתו לסעוד אתו בצהריים, וכשבאתי שמה, קיבלני בפנים מאירות, שאמרו לי בשפה ברורה, שהאיש העומד עתה לפני מרגיש את עצמו במרום מעלת האושר. ויביאני אל חדר עבודתו, ובהזמן הקצר עד שנקראנו אל השולחן השתמש לספר לי את פרשת דבר נסיעתו ואת המעשים הגדולים שנעשו ברוסיה להרוח הלאומי, שנתעורר שם בקרב כל ישראל בכל תוקף עוזו, וכל הכבוד אשר עשו לו בכל מקום בואו.

– אגב – אמר לי בנחת-רוח, – הידעת? מאמרך ‘מכתב לבן-יהודה’, ששלחת לי מאלג’יר, נדפס בהמחברת האחרונה של ‘השחר’ קודם צאתי לדרכי.

– חן-חן, אדוני, שמחתי מאוד…

– אל תמהר לשמוח. השיבותי עליך וביטלתי כל טענותיך…

– על זה אני מצטער באמת. אבל, נראה, אולי עוד אוכל לעמוד על נפשי ולהגן על טענותי על אדוני ³ ולהוכיח…

– אינך צריך לזה – הפסיק בעל ‘השחר’ את דברי – אינך צריך לזה, מלאכתך כבר נעשתה על-ידי אחר… על-ידי אני בעצמי… כן, כן, אני בעצמי כבר השיבותי עלי וקיימתי טענותיך וחיזקתי את דעתך… אתה תמה ומשתומם על דברי? אינך מבין, כיצד… אני, אני בעצמי כתבתי נגד דברי עצמי?… הדבר פשוט, חזרתי בי, אינני מתבייש להודות לך, כי חזרתי בי אחרי שכבר נדפסו דברי תשובתי עליך חזרתי בי, שיניתי את דעתי והשקפתי בשאלה זו. אינני מתבייש לאמור זאת. כשהגיע לי מכתבך עוד היה המעמד בעולם כמו מקודם, ועוד החזקתי בדעתי, כי היהודים יוכלו לחיות גם בתור עם אפילו בגולה, ואין להם צורך לזה אלא להודות, כי עם אנחנו. אבל עוד לא הספקתי לשלוח המחברת על פני חוץ, והנה נעשו המעשים האיומים ברוסיה, ונזדעזעתי ונזדעזעו כל מחשבותי, וחשתי, כי אמנם, לקיום האומה נצרך דבר ממשי, קרקע תחת רגליה, כן, נצרכה ארץ, נצרכה לשון. והנה הגיע לי מאמר מליליינבלום, שטען גם הוא על דבריך, ואדפיס מאמרו ואשיב על דבריו הוא ועל דברי אני והסכמתי לדעתך. ועתה, אחרי שני חודשים ששהיתי ברוסיה וראיתי כל מה שנעשה שם ואש הקנאה הלאומית שנדלקה שם בלב כל היהודים, והחפץ ללכת להתיישב בארץ-ישראל שנתעורר בלב רבים, אני מאמין עתה באמונה שלמה, כי תקוות העם היהודי היא בארץ-ישראל, ואני מאמין באפשרות הדבר – אם כל העם יאמץ את כל כוחו למטרה זו…

נקראנו אל השולחן, וכל זמן הסעודה הוסיף בעל ‘השחר’ לספר על מעמד העניינים בקרב היהודים ברוסיה. דבריו שטפו כמו ממעיין המתגבר, בלי מעצור, וברגש של נחת-רוח הגיד לי, כי אפילו הסופר ליבאנדה בעצמו הודה לו, כי קשה לו למצוא תמיד רעיונות חדשים ונושאים חדשים למאמרים, והשתומם על כוחו וגבורתו של בעל ‘השחר’ בבחינה זו.

אינני זוכר עכשיו, אם סחנו הרבה על ארץ-ישראל ועל עבודתי העתידה שם. על כל פנים, הדברים היו בוודאי לא חשובים ביותר, כיוון שנמחקו כליל מזכרוני.

אחרי ימים אחדים הפגתי עם אשתי בנהר הדנוב. הימים היו ימי קיץ חמים, רכים, האוויר היה צח, השמים טהורים, הנהר הגדול דנוב הלך הלוך ורחב לפנינו, והחופים משני עבריו היו ציוריים, יפים. זו הנסיעה בחברת נפש רכה, אוהבת, בתוך זה המראה הנחמד פעלה עלי כמו בקסם. רוחי, שהיה סוער בקרבי כל הימים האחרונים כמו ים מתגעש, שקט קצת, ויכולתי להסיח את דעתי לזמן-מה מדאגת העתיד, ואתחיל להרגיל את אשתי בדיבור בעברית. זה היה קצת קשה בתחילה. כמשפט כמעט כל בנות ישראל, ובפרט ה’משכילים' והסופרים העברים בזמן ההוא, ידוע לא ידעה גם בתו של המשכיל והסופר העברי שנ"ה יונס מלשון עברית כלום, זולתי קרוא ‘עברי’ וכתוב בכתיבה האשכנזית. אך על כל קושי תתגבר אהבה. משעה לשעה נוספו אצלה מלים עבריות, וכשהתחילה הספינה עוברת בין שני צוקי ההרים, הנקראים ‘שער הברזל’, ונבהלתי כמעט מהדר יפי המראה ולא יכולתי להתאפק ואקרא בעברית: ‘מה יפה המקום הזה!’, ענתה אחרי זו הנערה, שתמול עוד לא ידעה אף מלה אחת עברית, כמו כן עברית: ‘באמת, יפה זה המקום!’

אלה היו המלים הראשונות, שיצאו מפי אישה בזמננו בשיחת-חולין בלשון העברית, בתור לשון חיה, מדוברת.

למן אז עברה שיחתנו יותר ויותר מרוסית לעברית, וכשהגענו לבוקארשט ונפגשנו שם עם אחדים מקוראי ‘השחר’, השתוממו אלה למשמע אוזנם: אישה סחה עברית עם בעלה!

באנו לקונסטאנטינופול, ואמצא בבית-הדואר שם מכתב על שמי מידידי הרוסי בפאריז, שהודיעני בו, שהוא רוצה ללוות אותנו על דרכנו לארץ-ישראל, ויבקש ממני כי נמתין לו עד בואו אלינו. השתמשתי בזה הזמן להתבונן קצת למעמד העניינים בתורכיה, חקרתי ודרשתי בדבר החכם-באשי, מה כוחו ומה טיבו. וכשבא ידידי, הפלגנו יחד בספינה רוסית הולכת ליפו.

ו

[‘רגלי עמדו על אדמת הקודש’]

במבואות-ים הראשונים של סוריה התחילו עולים על ספינתנו נוסעים ערבים, וככל אשר התקרבנו למפרץ יפו, כן הלך וגדל מספרם. רובם היו בחורים גבוהי-קומה, חזקים, לבושים כמנהג הארץ, אך בבגדים יקרים, מהודרים, וכולם היו עליזים, שׂשׂים ושמחים, מצחקים, מתהוללים, ועלי להודות, כי זו הפגישה הראשונה עם בני-דודנו ישמעאל לא היתה לי פגישה של שמחה. רגש מדכא של מגור, כמו מפני חומה בצורה, מילא פתאום את נפשי. הרגשתי, כי הם חשים את עצמם אזרחי אותה הארץ, שהיתה ארץ אבותי, ואני, אני בנם של אלה האבות, אני בא אל זו הארץ כגר, כנכרי, כבן ארץ נכרייה, בן עם נכרי, ואין לי פה, בזו ארץ אבותי, לא זכות מדינית ולא זכות אזרחית, אני בה נכרי, גר!

לא הייתי מוכן לרגש זה, לא פיללתי, כי כזאת אחוּש בהיפגשי עם עשיו אחי. נשברתי פתאום, וכעין הרהורים של חרטה התחילו עולים ממעמקי נפשי: אולי באמת כל מה שיזמתי לעשות הוא דבר שוא ובטל, אולי החלום שחלמתי בדבר תחיית ישראל על אדמת אבותיו אינו באמת אלא חלום שאין לו שום מקום במציאות, כמו שאמר לי האדון נטר באותו היום?… הנה המציאות, הממשות! אלה הם אזרחי הארץ, הם יושבים בה, הם חיים בה, ואנו, אנו מפוזרים בגולה בכל ארצות תבל, ובארץ זו אין ממנו אלא ציבור מעט הכמות וקטן האיכות, דל ומסכן בחומר וברוח…

ולא יכולתי להשתחרר מזה הרגש, מאלה ההרהורים. אשתי וידידי הרוסי עמדו משתאים ומשתוממים, כי נהפכתי כמעט לאיש אחר ממה שהייתי תמול שלשום, כל ימי נסיעתנו בספינה עד כה, שהשמחה על לכתי לארץ-ישראל היתה מאירה את פני, ועתה, כשעוד מעט ורגלי תעמודנה על אדמת הקודש, שבת משׂושׂי ועל פני שכנה פתאום כמו עננה. לא רציתי לגלות לאשתי את רגשי המגור שמילאוּ את נפשי, פן יפול לבה בקרבה, ואנס להתנצל באמתלאות מתחלפות, התאמצתי להתגבר על מגורי ולבדח קצת את דעתי בהמראה המוזר של כל ערב-רב הזה של נוסעים שונים זה מזה בלשונותיהם ובלבושיהם ובתנועותיהם ובמנהגיהם בכל דבר ודבר, אך הכול היה לשוא. הרגש המדכא לא עזבני.

הלילה האחרון שלפני הגיענו ליפו היה לי ליל-נדודים. לא יכולתי לישון, לא יכולתי לשכב תחתי. כמה פעמים קמתי ממשכבי ועליתי על גג הספינה. כיפת-השמים היתה עמוקה, טהורה, זרועה ריבוא רבבות כוכבים נוצצים ולוחשים, כל הטבע מסביב היתה כמו נרדמה, רק קול גלגל המשוט של הספינה, שהיתה חוצה בנחת את הים השקט, ולחש שקשוק המים בדפנותיה מזה ומזה היו כמו שעטנז בתוך הדומיה המסתרית הזאת. אך בקרבי היה ים זועף. רגשותי המו. מחשבותי התגעשו. התהלכתי על גג הספינה, ירדתי ועליתי, ושוב התהלכתי, רצתי, עמדתי, הבטתי מזרחה. הנה מכסיפים פני רקיע. הנה השחר מתחיל בוקע. הכול מקיץ. אשתי וידידי הרוסי עלו גם הם למעלה. הכול מביט עתה שמה, קדמה. הנה כעין קו בקצה האופק, והקו הולך ומתרחב. כן! חוף יבשת אדמת האבות! ורגש המגור התגבר עוד יותר בקרבי. שום רגש אחר. שום מחשבה אחרת! אני יגור!… והנה בתים לבנים כמו זרועים על פני צלע שיפוע החוף. יפו! יפו! תנועה רבה על הספינה, כל הנוסעים מתחילים לקבץ את חפציהם, לצרור צרורותיהם, הנה קול צפירת הספינה, קול המיית השפופרת. הננו עומדים, העוגן מתחיל להשתלשל, ועשרות אוניות קטנות שבאו מהחוף הקיפו את הספינה מסביב, ומלחיהן מתוכן כמו שדים ממש התחילו מטפסים ועולים וקופצים על הספינה, וקול שאון ומהומה וקריאות וזעקות מילא את חלל האוויר. אלה המלחים כמו התנפלו על הנוסעים, כל אחד מהם חוטף חפצים, מושך תיבות, אוחז באנשים ונשים וטף, מתקוטטים, הודפים, סוחבים. גם אלינו קפצו אחדים מהם וכבר נשלחו ידיים אל חפצינו, אך מפני גערתו של ידידי הרוסי, ובפרט מפי שם המפורש הרוסי, שיצא מפיו בכל תוקף עוזו, נחתו אלה המלחים באמת, כמו שדי-שחת מפני שם-קודש, ובהכנעה, בשפה רפה, בלשון רוסית שבורה, התחילו לפסוק עם ידידי בדבר השכר שעלינו לתת להם בעד הובלת שלושתנו עם חפצינו בסירה מן הספינה ועד שפת הים. ובמהרה נגמר המשא-והמתן, ובזהירות הורידונו מהספינה והושיבונו בסירה, וישבו גם הם איש על מקומו ויאחזו במשוטים ויתחילו עושים מלאכתם בקול שירה בפיהם, והסירה נוטלה באמת כמו על כנפיים, ואחרי כרבע שעה – ורגלי עמדו על אדמת הקודש.

כן! רגלי דרכו על אדמת-הקודש, אדמת האבות, – ובלבי שום רגש של שמחה, בראשי שום מחשבה, שום רעיון! מוחי כמו נתרוקן או נקפא, אינו זז. רק דבר אחד מילא את לבי – רגש של מגור. לא קרעתי קריעה, לא נפלתי על פני. לא חיבקתי את הסלעים, לא נישקתי את העפר. עמדתי נדהם. מגור! מגור!

ויגש אלינו איש יהודי וישאלני – אינני זוכר עתה באיזו לשון – אם רצוננו באכסניה יהודית. ונלך אחריו.

ועוד פעם מה שלא פיללתי קרה. לא עברו עלי דקים מועטים תחת כיפת זו ‘האכסניה’ היהודית, ואחוש פתאום, כי רגש המגור, שדיכא אותי כל-כך כל הימים האחרונים, התחיל כמו הולך ונמס. מה היה באכסניה זו, שפעל פעולה זו על רגש מגורי? שום דבר מיוחד. בעל המלון היה איש יהודי פשוט מבני הגולה מרוסיה, כמדומני, מעיר ווילקוביסקי או סובאלקי, ולא חיצוניותו אף לא פנימיותו לא דיברו אל נפשי בארשת שפתיים של גבורה ועוז ביותר, והאכסניה בעצמה היתה – אכסניה יהודית, כנהוג לפנים בישראל ואף בארץ-ישראל, רק שהיתה נקייה במידה מן המידות. ואף-על-פי-כן, בבית זה יעקב אחי חשתי את עצמי קצת כמו תחת מחסה מפני חמת עשיו אחי, ורווח לי. בעל-הבית קידם אותנו בברכת ‘ברוכים הבאים’ של אחים, וכשהתחלתי לדבר אתו בעברית תמה רגע אחד, אך ענה לי גם הוא בלשון-הקודש, וכששמע מפי השם בן-יהודה, שבו כיניתי את עצמי, הגו פניו גם קצת רגש של כבוד וגם של ידידות, ויאמר לי, כי קרא את ה’מכתבים מפאריז' שלי, שנתפרסמו השנה ב’החבצלת‘. ואשאל אותו, אם בעל ה’חבצלת’ עתה בביתו, ואבקש ממנו להודיעהו במברק, כי באתי יפו ומחר אבוא ירושלימה.

זה היה בין כסה לעשור.

אחרי סעדנו את לבנו בפת שחרית, יצאנו שלושתנו, אשתי וידידי הרוסי ואני, לראות את העיר, ונשוטט בחוצותיה כשעות אחדות. ושוב התחיל רגש המגור והספק לענות את נפשי. יפו היתה אז עיר כולה ערבית. יהודים כמעט שלא פגשנו בחוצותיה, זולתי בחנויות קטנות אחדות של מחטים וצינורות וכיוצא בזה, וכמו-כן על דוכנים אחדים ושולחן קטן לפניהם עם ציבורי מטבעות עליו לחליפים. וניגש לאחד החלפנים האלה ונפרוט אצלו זהובים צרפתיים במטבעות הארץ, וכל המשא-והמתן אתו נהגתי בעברית. זה היה העסק הראשון, שעשיתי בחיי בעברית, ולשון הקודש של החלפן, שהוא היה יהודי מזרחי, היתה מזרחית, רכה בשגירות לשון, ויהי לי הדבר הזה באמת כצרי לנפש העגומה. תחיית הלשון הבריקה שוב לפני עיני.

אחרי סעודת-הצהרים בהאכסניה אמר לנו בעל-הבית, כי אם רצוננו ללכת היום לירושלים, עלינו למהר לשכור מקומות לנו בעגלה. בימים ההם עוד לא היתה מסילת-ברזל בין יפו וירושלים, והנוסעים היו הולכים בעגלות של סוסים, שהיו יוצאות מיפו בכל יום בשיירה לפנות ערב והיו מגיעות לירושלים למחרתו בבוקר. וישכור לנו בעל-הבית שלושה מקומות באחת העגלות, ועם שקיעת החמה יצאנו מהעיר בדרך-המלך בין שתי שורות גני תפוחי-זהב מעבר מזה ומעבר מזה. העגלון היה איש יהודי קצר-קומה ודל-גוף, כבן חמש ועשרים, חיים-יעקב שמו. ויהי אחרי עברנו כברת ארץ קצרה ויפן העגלון אלינו ויתחיל לדבר לנו צרפתית, ויאמר כי עוד מעט ונגיע לבית-הספר לעבודת האדמה של חברת כל-ישראל-חברים, ‘מקוה ישראל’. ואזכור את דברי נטר, אשר אמר לי, כי מ’מקוה ישראל' יצאו עגלונים במקום עובדי-אדמה, ואשאל את העגלון שלנו, מאין הוא יודע לדבר צרפתית. ויען לי: אני תלמיד ‘מקוה ישראל’. – הידוע ידעת לדבר בעברית? – מעט. – ואתחיל לדבר לו עברית, ויען לי גם הוא עברית בקצת גמגום, אך מכל מקום בדיבור קל, ותגדל שמחתי מאוד על עגלון מדבר עברית. ובשביל הדבר הזה חשתי אחר-כך כל הימים נטייה מיוחדה לו, והייתי מהדר להשתמש בו יותר מבכל עגלון אחר בכל הזדמנות, ואף הוא היה מזכיר אחר-כך בגאווה, שהוא הביא אותי מיפו לירושלים וסח אתי עברית. ובשנים האחרונות, כשנוסדה בירושלים ‘חברת העגלונים היהודים’, והיא חגגה את חג היובל של זקן העגלונים חיים-יעקב, הייתי אני האחד מלא-העגלונים, שזכה להכבוד להיות מוזמן לסעודת-מצוה של חגיגה זו.

ז

[השבוע הראשון בירושלים]

למחרתו בבוקר, כשעמדה העגלה לא-רחוק מהרחבה שלפני שער יפו, ניגשו אלי שני אנשים ויקראו לי ‘שלום עליכם’ ויאמרו לי בעברית, כי שליחי ר' ישראל-דוב (בעל ה’חבצלת') הם, אשר שלחם לקבל את פני ולהביאני, אותי ואת אשתי, אל ביתו.

וניפרד מעל ידידנו הרוסי. הוא הלך לו לה’מוסקוביה' (חצר הרוסים), ואני ואשתי הלכנו אחרי שליחי ר' ישראל-דוב, העירה.

מי שהיה בשנים האחרונות בירושלים איננו יכול לדמות לו מראה השממה של זו הרחבה שלפני שער יפו בימים ההם בבואי אני שמה. כל אלה הבניינים הנאים, שעיניך רואות עתה משני עברי הרחבה ולמעלה בואך ‘המוסקוביה’, לא נבנו עדיין בזמן ההוא, רק בקתות אחדות, דלות, נמוכות, חשוכות פנים, עמדו מעבר לזה כיאות להחורבן של העיר כולה, ומשמאל לבואך העירה עמד בניין ארוך, נמוך, מסכן, ובו היו חנויות דלות חשוכות שפתחיהן היו נמוכים, צרים. כשקרבנו אל אלה החנויות, ראיתי כי בשתיים-שלוש מהן נפרצה פירצה רחבה במקום הפתח, ובנאים עומדים ומשפצים את מקום הפירצה, מגביהים הפתח ומרחיבים אותו ונותנים להחנות כולה צורה יותר נאה. ואשאל את אנשי-לווייתי: למי אלה החנויות ומי עוסק בשיפוצן ותיקונן? ויאמרו לי האנשים, כי כל זה המקום והבניין אשר עליו הוא לה’פאטריקיה' הארמנית, והיא שהתחילה בזמן האחרון לעסוק בבניין בתים וחנויות קצת בטעם אירופה. וירע הדבר בעיני, כי נכרים בונים את ירושלים, ואהגה את רגשי אלה בקול של יגון לאשתי, וינחמוני שליחיו של ר' ישראל-דוב לאמור: לא איכפת! הם בונים בשבילנו. כשיבוא הגואל במהרה בימינו, יהיו כל אלה הבניינים לנו.

הדברים האלה יצאו מפי האנשים הטובים בקול של תמימות-לב כל-כך אמיתית, שלא הניחו שום ספק בדבר, שהם האמינו במה שאמרו לי אמונה גמורה ושלמה. וצריך אני להוסיף כי האמונה בדבר הזה היתה קבועה בלב כל היהודים יושבי ארץ-ישראל אז, ואחר-כך, אחרי שנים מספר, כשהתחילו היהודים התימנים באים ירושלימה, שמעתי גם אותם אומרים בפשיטות ודאית-ודאית: הם בונים ובונים – והכול יהיה לנו, כשיבוא משיח צדקנו.

זו האמונה שלמה גרמה, שהיהודים יושבי ארץ-ישראל אז לא הצטערו על בניין ירושלים ושאר ערי הארץ על-ידי הנכרים, שהתחיל בזמן ההוא. ועתה, כשזכינו והגענו בעצמנו להתחלת הגאולה, אני רואה, שזו האמונה התמה של אחינו בני הדור ההוא בארץ-ישראל לא היתה כלל כל-כך שטותית. ואולם, בזמן ההוא ברגע הראשון לבואי לארץ האבות, זה המעשה של בניין עיר-האם שלנו על-ידי נכרים וזה הרגש ‘לא איכפת’ של אחינו יושבי המקום, שוב העציבו את רוחי והוגו את לבי, שלא יכולתי יותר לפנות את דעתי לשום דבר מסביב לי.

במעמד-נפש זה נכנסתי דרך שער יפו מאחרי החומה פנימה, אל תוך זו עיר-הקודש, זו עיר דוד מלך ישראל החרבה והשוממה, המושפלת עד שאול תחתייה, ושום רגש מיוחד לא התעורר בלבי. גם שתי המלים ‘מצודת דוד’, שקראו באוזנינו אנשי-לווייתי, כשעברנו על-פני המגדל שמימין לשער יפו, גם הן לא עשו עלי רושם עז ביותר. אילמלא ניבא לי איש מקודם, כי כניסתי לירושלים תהיה כל-כך תפלה, לא תרתיח את דמי, לא תזעזע את כל חושי בקרבי, בוודאי הייתי גוער בנזיפה של אדם עלוב, והנה, עלי להודות, כי כך היה המעשה, כמעט באדישות גמורה, כאילו הלכתי באחד החוצות של אחת הערים מערי העולם, עברתי דרך כל החוץ ההולך משער יפו עד למקום המקדש, עד שהגענו אל בית משכנו של בעל ה’חבצלת'.

כשנכנסנו הביתה, עוד היה ר' ישראל-דוב עטוף בטלית ותפילין. ויחלוץ ר' ישראל דוב את התפילין ויפן אלי בסבר פנים יפות וידבר לי עברית, ויאמר לי, כי פינה לי חדר בביתו, והוא מבקש ממני, כי נתארח אצלו כל ימי החגים.

גם שאר בני-הבית, אשתו ושתי בנותיו ובניו, כולם הסבירו לנו פנים בהרבה ידידות וכבוד, אך דבר דיברו לנו – יהודית אשכנזית, והדבר הראשון שביקשה בעלת-הבית מאורחתה אשתי, היה – שתכסה את ראשה במטפחת, ותבאר לה כי בת ישראל נשואה, שראשה פרוע, עוברת על דת יהודית.

לאשה בחורה, שבאה עתה מאירופה, ששם הסכינה לחיים חופשים ושהיו לה שערות ערמוניות נאות מאוד, זה ‘ברוך הבא’ הראשון בעיר שעליה לגור בה מעתה כל ימי חייה, לא היה נעים ביותר, ואף-על-פי-כן אשתי המסכנה לא התמרמרה ולא סירבה, ותכס את ראשה במטפחת עד למצחה, כאחת הנשים האשכנזיות בירושלים בזמן ההוא.

אחרי שתיית קהווה ואכילת פת שחרית עם כל בני-הבית יחד, לקחני בעל ה’חבצלת' הצדה וייכנס אתי בדברים ויאמר לי, כי ברצונו לקחתי לעוזר לו בעריכת העיתון ושלם ישלם לי לעת-עתה עשרים פראנק (ארבעה דולאר) לחודש, ומהרה אחרי החגים יש בדעתו לצאת לחוץ-לארץ, בפרט לרוסיה, להשתדל בדבר מנויים על ה’חבצלת‘, ונתון יתן בידי כל עריכת ה’חבצלת’ לכל ימי שבתו בחוץ-לארץ, ואם הצלח יצליח בדבר, הגדל יגדיל את העתון, ואז יגדיל גם שכרי, לפי רבות מספר המנויים.

ולא פקפקתי רגע, ואתרצה לעבוד בשכר המועט הזה כמה שעריכת העיתון תדרוש ממני. כי בשאלה הגסה של פרנסת ביתי עדיין לא רציתי להטריד את דעתי, ושמוח שמחתי מאוד, כי הסעיף הראשון מהתכנית שהתוויתי לי לעבודתי בארץ-האבות – הוא עריכת עיתון עברי מדיני-לאומי, במשמעות האירופית של המלים האלה, הושג כמעט מיד, בלי מאמצי-כוח יתרים. זו היתה הפסיעה הראשונה של הצלחה על דרכי. ברגע אחד נשתנה מעמדי. חשתי, כי יש לי עתה אחיזה פה. יש בידי כלי-זין למלחמה. יש בפי שופר לתקוע התקיעה הגדולה של תחיית האומה והלשון הלאומית בארץ-האבות.

בעל ה’חבצלת‘, שהוא היה מבני כולל חב“ד, היה מתנהג בכל דבר באדיקות דתית גמורה, והיה זהיר במצוה קלה כבחמורה. לא אכל בפסח אלא מצה שמורה, והיה מהדר אחרי תרנגול לבן לכפרה ותמורה, ושתה בימי פגרה של חסידים לא בשתי אלא בגבורה. היה מניח שני גוזי תפילין, של רש”י ורבנו תם, והיה נזהר מיינם, שמנם ופתם, בדברים שבין אדם לברו נדמה ישר ותם, ובזה סיפור מידותיו נשלם ותם. ואף-על-פי שלא נעלם ממנו, כי אני אדם חופשי עד הקצה האחרון בכל מה שנוגע לאמונה ודת, אף-על-פי-כן לא חשש ממסור בידי את העיתון שלו, יען מהמאמרים ששלחתי לו עוד מפאריז ושנתפרסמו בה’חבצלת’ בשנה הקודמת ראה ראה, כי דעתי היתה אז, כי עת מלחמה בעד הארץ והלשון איננה שעת הכושר למלחמה נגד הדת, ואפילו לא בעד ההשכלה, ולא עוד, אלא שה’משכילים' וה’חופשים' צריכים לוותר הכול להאדוקים הדתיים בשביל האחדות הנצרכה להעבודה הגדולה של תחיית האומה. בנקודה זו הייתי אני אז הרבה יותר ותרן ממנו, כי הוא היה אז איש-ריבם של הרבנים וה’ממונים' והיה נלחם בהם באיבה ומשטמה רבה, ודעתי אני היתה אז, כי לא בלבד שעלינו להימנע מכל מלחמה בהרבנים ומנהיגי העדה, אלא גם עלינו לתת ידנו להם ולחזק את כוחם, כדי שיגדל כבודם בעיני העם, ושמוע ישמע העם לקולם, כשייקראו גם הם אתנו יחד לתחיית האומה והלשון. אך מפני חילוקי-דעות זה בין בעל ה’חבצלת' וביני לא היתה לו שום סיבה לחשוש ממסור את עיתונו בידי, כי בהיותו רוצה אז ללכת לחוץ-לארץ, היה נוח לו, שהרבנים והממונים לא יבקשו להזיק לי, ולכן הסכים ברצון להצעתי להקדיש את ה’חבצלת' כולה לרעיון תחיית האומה. ליישוב הארץ ולתחיית הלשון.

ומאמרי הראשון על אדמת ארץ-האבות, שנתפרסם בגיליון ה’חבצלת' של ערב שבת י“ב תשרי תרמ”ב, היה – תרועת מלחמה על חברת ‘כל ישראל חברים’, שפרסמה בימים ההם כרוז של התנגדות גלויה וגמורה לתנועת ההגירה לארץ-ישראל, שנתעוררה אז בלבב היהודים ברוסיה וברומניה בעקב הפרעות האיומות בשתי הארצות ההן. מעשה זה של חברת ‘כל ישראל חברים’ והחלטתה לא להושיט יד עזרה אלא למי שיתרצה ללכת לאמריקה – העירו בקרבי קצף גדול, ואחרי טענות ותוכחות להחברה בעניין ‘ארץ-ישראל או אמריקה’, סיימתי את מאמרי ההוא בדברים האלה לאמור:

‘על כן אמרנו, כי תואנה מבקשת החברה על ארץ מולדת אומתנו, כי אבה לא תאבה החברה בתשועת האומה כולה, ולשוא נקווה אפוא, כי ממנה תבוא ישועתנו. לשווא נצפה אליה ונשלה נפשותינו בשקר! נעשה-נא אפוא אנחנו את אשר לא תאבה החברה לעשות! נכונן חברה גדולה, ועשתה היא הדבר אשר יכלה ולא אבתה לעשות חברת כי"ח’.

*

למחרת השבת הלכתי לבקר את הרי“ם פינס, שהיה אז פקידה של חברת ‘מזכרת משה מונטיפיורי’, שנוסדה באנגליה שנים אחדות לפני זה לכבודו של משה מונטיפיורי בכוונה רצויה וטובה לתקן את מעמד היהודים יושבי ארץ-ישראל ולהכשירם לחיים של כבוד על עבודה במקום החיים של בושה על החלוקה. ביקורי זה להאדון פינס היה למורת-רוח לבעל ה’חבצלת', שהוא היה אז אויבו של פינס, ולמן יום הראשון לבואי ירושלימה סיפר לי הרבה בגנותו ועטו עליו, שהוא נתן ידו לפושעים, הרבנים והממונים על החלוקה, שהם קנאים חשכים, מתנגדים לכל חינוך מושכל ולכל השכלה ומחזיקים את ההמון בסכלות ועוני, והם בעצמם מועלים בכספי הקדשים של החלוקה וחיים ברוֹב טוב. אלה הטענות על הרי”מ פינס לא היו חדשות לי, כי עוד בשבתי בפאריז קראתין הרבה פעמים ב’החבצלת‘, ובמקצת דנתי גם אני את האדון פינס לחובה בגללן. ואף-על-פי-כן החלטתי ללכת לבקרו, מפני שמכל מקום חשבתי, כי לא כצעקה הבאה עליו מפי אויביו עשה פינס, ועוד מפני שהוא היה אז כמעט היהודי ה’אירופי’ היחידי בירושלים והיה בא-כוחם של יהודי אנגליה, ששלחוהו הנה למטרה שהיתה חלק מהמטרה, שבשבילה באתי אני לארץ-האבות, ובשביל כל זה רציתי לתהות על קנקנו, כדי שאדע איך עלי להתייחס אליו.

ואולם דבר טבעי הוא, שהביקור הראשון הזה לא האיר את עיני במידה מספקת במה שרציתי לדעת. זה היה ביקור קצר של דרך-ארץ, כמנהג שבעולם. האדון פינס ואשתו קיבלוני בסבר פנים יפות, וראה ראיתי בפניהם, שביקורי הפתיע אותם, כי הם לא פיללו, שידידו ואורחו של בעל ה’חבצלת' ירצה ויוכל לבוא אל ביתם, דבר דיברתי להרי"מ פינס בעברית, ואף הוא ענני בעברית נאה, ובפני הגברת פינס ראיתי, שאף היא הבינה לפחות מקצת מהשיחה בעברית שלנו. ולא יכלה הגברת פינס להתאפק ותאמר, כי היא תמהה מאוד עלי ועל אשתי – אנשים צעירים לימים, משכילים, לא חסידים – שעזבנו את אירופה ואת כל חמודותיה ונבוא לחיות בארץ שוממה זו. – מה יוכלו לעשות כאן אנשים שכמוכם? – שאלתני בידידות ובקול של חמלה אמיתית יוצאת מלב טוב ורחמן. ועלי להודות, שלא נמצא בפי מענה פחות או יותר מניח-הדעת של ‘בר-דעת’ על שאלה קשה זו. אך במקומי ענה לה האדון פינס בעצמו בסקירת עין של תוכחה, ואלי אמר: שמוח נשמח מאוד, אם ירצה אדוני לכבדנו ולבוא אלינו עם אשתו בליל הושענא-רבה ולהתארח אצלנו שני הימים האחרונים של החג.

ואקבל הזמנה זו ברצון, מפני שראיתי בה תכשורת טובה לעמוד על אופיו של זה האיש, שברגעים המעטים של הביקור הקצר כבר ראיתי, שהוא אדם גדול בתורה וחכמה, ושהוא תופס מעמד חשוב, שבכוחו יש לאל ידו להביא תועלת רבה להמטרה שהביאתני לכאן.

וידידי הרוסי, שנתקבל אצל הקונסול הרוסי בירושלים בכבוד ויקר, בא אלינו ויגד לנו, כי ספר סיפר להקונסול עלי ועל חלומותי והקונסול ביקש ממנו להביאני אליו, כי רצונו להכיר אותי.

זה הקונסול הרוסי, האדון קוזיבניקוב, היה מאותו הדור האהוד של הרוסים משנות השישים, שהיה לעולם לכבוד ולתפארה להעם הרוסי. כמו רוב כל טובי אותו הדור, גם האדון קוזיבניקוב היה משכיל, במשמע היותר טוב של מלה זו, אוהב חירות, אוהב קידמה, רוחני, רעיוני. גם ליהודים היה נוטה רצון והיה מלא צער ובושה מפני התועבות של הפרעות, שנעשו ביהודים בשנים האחרונות ברוסיה. ואלך עם ידידי אל הקונסוליה הרוסית, ויציגני ידידי לפני הקונסול, ויסביר האדון קוזיבניקוב אלי פנים בידידות רבה, ונשיח יחד כחצי שעה שיחה מעניינת, נעימה. וכשקמתי להיפטר ממנו, ביקש שאבוא תדיר אל ביתו ויאמר לי, כי מוכן ומזומן הוא לעזור לי בכל פעם שאיצרך לעזרתו.

אלה הדברים הטובים של הקונסול הרוסי חיזקו קצת את רוחי. חשתי, כי אינני הפקר, כי אמצא לי קצת מחסה בשעת צרה, ואמהר לשוב הביתה להניח גם את דעת אשתי ולהשקיט את רוחה הנוגה.

ח

[תחיית הלשון העברית בדיבּור-פה]

ככה עבר עלי השבוע הראשון לשבתי בירושלים, וכבר הסכנתי קצת להשינוי העצום בחיי, לזה המעשה הרב, שאני באמת, בפועל ממש, בארץ אבותי, שרגלי דורכות על אותה האדמה, שדרכו עליה רגלי אבותי, שעיני רואות אותם השמים, אותם ההרים והגבעות, העמקים והבקעות, שהיו רואות עיני אבותי, שאני נושם באותו האוויר, שהיו נושמים בו אבותי.

ושמא ייפלא בעיני הקורא, מה כל ‘התפעלות’ זו? הלא מאות וגם אלפים יהודים צעירים לימים באים לארץ-ישראל ואין הדבר כל-כך זר ותמוה להם, עד שיהיו צריכים להסכין להמעשה הזה? – אל-נא ישכח שכוח, כי זה היה בשנת תרמ"ב לאמור: לפני כארבעים שנה! בימים ההם עוד לא היתה ארץ-ישראל דבר רגיל, דבר של כל יום ויום, כמו שנהיתה אחר-כך. בזמן ההוא היתה ארץ-ישראל לרוב היהודים יותר כעין איזו אגדה, כמעט לא יותר ממשית ממלאכת בני משה מעבר לנהר סמבטיון, ואנשים מארץ-ישראל, בחורים ובתולות מארץ-ישראל לא נפגשו בחוצות הגולה, כמו שאתה פוגש אותם עתה כמעט בכל עיר ועיר, ועצם השם ארץ-ישראל לא היה נישא על לשון איש יהודי אלא בתפילה או בקריאה בכתבי-הקודש, וכיוצא בזה. ובזו הארץ, שנדמתה אז כל-כך רחוקה, כל-כך דבר דמיוני, אני, שעוד רק לפני כחודש ימים הייתי במרכז העולם הגדול, המפואר, של אירופה, הריני שוכן עתה בה, היא לי עתה לא בלבד ארץ אבותי אלא גם ארץ מושבי!

בשניים-שלושה ימים הראשונים חשתי זה הפלא בחיי בכל עת ובכל שעת, אך מעט-מעט התחיל הרגש הזה הולך ומיטשטש, ובסוף השבוע כבר היו שעות ששכחתי, שאני בארץ-ישראל.

והנה הגיע חג הסוכות, וראיתי לפני כעשרה ימים עלולים ביותר, שאשתמש בהם להתבונן למעמד העניינים בזו ארץ אבותי, לראות מה אנו בה ומה אוכל אני לעשות בה להמטרה אשר בשבילה באתי הנה. כי אלה היו ימים של פגרה גם לי וגם לר' ישראל-דוב. ה’חבצלת' לא היתה יוצאת בשבוע של החג ולא היה עלי לכתוב שום מאמר, וגם ר' ישראל-דוב היה יותר פנוי מעסקיו הרגילים ויכולנו יותר לשיח יחד על מעמד החומרי והרוחני של הארץ ושל היהודים בה. וצריך אני להודות מיד כי אלה השיחות לא היו עלולות לחזק את לבי ביותר. כל רכושנו בנפשות בארץ זו היה אז לא יותר משלושים אלף נפש בכל הארץ, מזה כשישה-עשר אלף בירושלים וכארבעה-עשר אלף בשאר הערים האחרות, שהיה בהן יישוב יהודי פחות או יותר חשוב. בחברון, יפו, צפת וטבריה, ומאות אחדות בחיפה, עכו וצידון. ואלה שלושים אלף לא היו ציבור מאוחד על-ידי הלשון. זה היה ‘דור הפלגה’ ממש. ציבורים מדברים לשונות מתחלפות, ציבור-ציבור בלשון הארץ שבא ממנה, ואלה הלשונות עשו, שאלה הציבורים הרגישו את עצמם כמעט כבני עמים נכרים זה לזה. ולזה נוסף עוד, כי רובם של אלה שלושים אלף נפש לא היו בני-אדם טבעיים, חיים חיים טבעיים, המתפרנסים כנוהג שבעולם. רק הציבור הספרדי, כשבעת אלפים נפש, היה פחות או יותר ציבור טבעי, כי רובו היו אנשים פשוטים, עמי-הארץ, מתפרנסים ממלאכה ועבודה פשוטות, ורק מיעוטו של זה הציבור, כשלוש מאות ראשי בתי-אבות, היו מכיתת ה’חכמים‘, שתורתם אומנותם ומתפרנסים מחלוקת ‘תפארת ישראל’, שאינה נחלקת אלא ל’חכמים’. אבל האשכנזים, גם הם כשבעת אלפים נפש, היו בזמן ההוא רובם ככולם 'למודי ה'', שתורתם היתה קבע ומלאכתם ארעית, שעיקר עסקם היה בתורה ותפילה והיו מתפרנסים כמעט כולם מהחלוקה, הניתנת אצל האשכנזים לכל יושבי אה"ק, ורק בדרך טפל, למלא קצת החסר, בפרט בכוללות העניים, שחלוקתם היא דלה מאוד, היו קצתם עוסקים גם בדרך-ארץ, במשא-ומתן, בחנוונות ואומנות. אנשים ‘עשירים’ היו רק מעטי-מספר, רובם אצל הספרדים.

ורכושנו באחוזת נחלה באדמת האבות לא היה יותר יפה. בתוך העיר ירושלים העתיקה בעצמה לא היו ליהודים אלא שלושה-ארבעה בתי-כנסיות ‘גדולים’, שני בתי-חולים דלים, שכונת ‘בתי מחסה’, שהתחילה להיבנות לפני שנים אחדות על-ידי יהודי גרמניה על הר-ציון, קרוב למקום המקדש – ובתים וחצרות מעטי-מספר של יחידים. רק מחוץ להחומה כבר נבנו שכונות אחדות יהודיות, בתי משה מונטיפיורי, כעשרים בית שנבנו בכסף היהודי האמריקאי יהודה טורא, והשכונות ‘משכנות ישראל’, ‘אבן ישראל’, ‘בית יעקב’, והשכונה הגדולה ‘מאה שערים’, הכול יחד כמאתיים בית, כל בית שנים-שלושה חדרים, חוץ מבתים מספר יותר גדולים. מלבד זה השדה של שמעון הצדיק ומערות הסנהדרים. על הדרך לחברון ‘קבורת רחל’, ובחברון עצמה השכונה הצרה ‘חצר היהודים’, ביפו חצרות אחדות, הנחלה של בית-הספר לעבודת האדמה ‘מקוה-ישראל’, שנתנה ממשלת תורכיה לחברת כי“ח למאה שנה, וגן קטן של תפוחי-זהב, שקנה משה מונטיפיורי, והאחוזה הגדולה ‘פתח-תקוה’, שקנו יהודי ירושלים לפני כשלוש שנים. בצפת וטבריה חצרות אחדות וקבר רשב”י במירון, ואחוזה ‘גיאוני’, שקנו לפני שנה יהודי צפת.

זה היה העם היהודי בארץ אבותיו וזו היתה כל אחוזת נחלתו באדמת אבותיו!

רק נחמה אחת קטנה מצאתי לי, והיא, שעל-כל-פנים ירושלים, לפחות לפי ערך מספר יושביה, היתה כבר עיר יהודית, יען כבר אז היו היהודים בירושלים הרוב לעומת שאר יושביה, המושלימים והנוצרים יחד, ובימי שבת ויום-טוב היו רוב החנויות סגורות לא בלבד בחוץ היהודים, אלא גם בחוץ ההולך משער יפו למקום המקדש. מעולם לא שמחתי על סגירת החנויות בשבתות וימים-טובים כמו עתה.

אינני זוכר, אם הרבינו שיחה על-דבר יחס הערביים אל היהודים, דבר אחד כבר הרגשתי בעצמי באלה הימים המעטים שעברו עלי מאז באתי לארץ-ישראל, והוא כי הערביים, לפחות הערביים המושלימים, אינם באמת אויבים ליהודים, הם שונאים אותם אולי פחות ממה שהם שונאים כל לא-מושלימי אחר, אבל מבזים הם אותם כמו שאינם מבזים שום ברייה היותר פחותה והיותר מאוסה שבעולם. מכנים הם את היהודים בשם ‘ולאד אלמית’, לאמור, ילדי מוות, בריות שפלות, רפות-לב, שאין בהן רוח לעמוד ולהגן על נפשן בפני עוויל ערבי אפילו היותר נמאס ונתעב, וכבר שמעו אוזני פעמים אחדות הדיבור המכוער ‘ישראל בגלות’ יוצא מפורש מפיות אנשים מישראל שפגע בהם ‘גוי’ קטן, ושום רגש של חרי-אף, של התקוממות ומרד רוחני לא ראיתי בפניהם. ואולם, גם בזה מצאתי קצת תנחומים במעמדם הכללי של הערביים בארץ-ישראל, שכבר הספקתי לראות, שבכללו הוא שפל מאוד, שהם עניים מדולדלים ובורים גמורים. עובדה זו, שנתבשרה לי גם בשיחותי עם בעל ה’חבצלת', היתה לי קרן-אורה הראשונה מהרגע שדרכה רגלי על אדמת האבות.

מאלה השיחות עם ר' ישראל-דוב ומהמחשבות הנוגות, שהן העירו בקרבי, הסיחו את דעתי המבקרים הרבים, שבאו בשני הימים הראשונים של החג לבקר את בעל ה’חבצלת‘. באו לבקרו אנשים מכל העדות, מכל כיתות הציבור, ‘חכמי’ הספרדים, ‘רבני’ האשכנזים, בעלי-בתים מאלה ומאלה, והיתה לי הזדמנות טובה להתבונן לכולם, ולמה אכחד? הרושם היותר טוב, היותר נעים, עשו עלי – הספרדים. רובם היו בעלי צורה, בעלי דמות יפה, כולם היו הדורים בלבושם המזרחי, פרקם היה נאה, מנהגם נחמד, כמעט כולם סחו עם בעל ה’חבצלת’ בעברית, והלשון היתה שגורה בפיהם, טבעית, רבת-מלים, רבת מטבעות של דיבור קבועות, וההברה כל-כך מקורית, כל-כך מזרחית מתוקה! המבקרים האשכנזים מכל הכיתות היו רובם ככולם בעלי צורה גלותית. רק היותר זקנים שבהם, שהם באו כשהאשכנזים היו עדיין המיעוט בעדת היהודים בירושלים, כבר ‘התבוללו’ קצת בהספרדים ודמו להם קצת. בלבושם וגם במנהגיהם, והחותם הגלותי נמחק קצת גם מעל פניהם. כולם דיברו עם ר' ישראל-דוב “אידיש”, אך לכבודי ⁴ סחו קצת גם בעברית, ובפי הזקנים שבהם היתה הלשון שגורה וטבעית במידה מן המידות, ואף הם דיברו בהברה ספרדית, ומכל מקום מיד שמעה אוזנך כי לא ספרדי מדבר.

ביום השלישי של החג הלך ר' ישראל-דוב לבקר את ה’חכם-באשי', הוא ראש הרבנים הרשמי של ארץ-ישראל, המקוים במשרתו מאת הממשלה, ואלך גם אני אתו.

בזמן ההוא ישב על כיסא הרבנות הרשמית של ארץ ישראל הרב רפאל מאיר פאניזיל, שנבחר ל’ראשון לציון' – זהו הכינוי העברי של החכם-באשי בירושלים – בשנה שלפני בואי לארץ-ישראל. אינני יודע במה זכה הר"מ פאניזיל לשררה גדולה זו, כי הוא לא היה גאון גדול בתורה ולא הצטיין בחכמה ותבונה יתירה בהוויות העולם והנהגת הציבור, ואף-על-פי-כן כל המראה שראו עיני בביקורי זה להראש הרשמי של רבני ארץ-ישראל פעל עלי פעולה עזה ועמוקה מאוד. החכם-באשי בעצמו היה דמות מזרחית נהדרה באמת, דמות של אחד האבות הקדומים, כמו שאנו רגילים לדמותם לנו בדמיוננו. הוא היה גבה-קומה, זקוף, חיתוך כלי ⁵ פניו קצת גס, אך תוארו בכלל נאה, אצילי, זקנו מגודל, הדור מאוד בלבוש השרד הרשמי: גלימה רחבה מקושטה ברקמת-כסף סביב הצוואר, מצנפת משי יקר צנופה סביב פארו ועליה רצועה של בגד ארוג כסף. גם מושבו כולו היה נאה מאוד. בית-משכנו היה אמנם בניין ישן, פשוט, כרוב בנייני הארץ בזמן ההוא, אך רחב-ידיים, לפחות לפי המושגים של הימים ההם בארץ-ישראל, ולמן מדרגות הבית בחוץ וממסד ועד הטפחות של כותלי הבית בפנים הכול היה מבהיק מניקיון וטוהר. על הרצפה היו שטוחים שטיחי-צמר מזרחיים יקרים נפלאים בזוהר צבעיהם וגוניהם וביפי ציוריהם, והספות סביב לכותלי הבית היו מצופות יריעות-בד לבנות, זכות כשלג לטוהר. בסף הבית עמד על משמרתו שמש בעל צורה, לבוש בגדי-שרד, חגור חרב על מותניו.

ובתוך הדלות והמסכנות הכללית של היהודים בארץ-ישראל נדמה לי זה עוד יותר יפה ממה שזה היה, ולעומת השפלות הכללית של הציבור היהודי בארץ-האבות נדמה לי זה עוד יותר נהדר ומפואר ממה שזה היה, ובמעמד-נפשי אז נצנץ לפני עיני ברק אור של שררה יהודית, של שלטון יהודי. עוד לפני שנה, בשבתי בפאריז, כשקראתי דבר מינויו של החכם-באשי הר"מ פאניזיל ופרטי מאמר השולטן, המקיים אותו בשררתו, כתבתי מכתב ל’החבצלת' ואמרתי שם כדברים האלה לאמור:

‘יקר וקדוש לנו כבוד ראש רבני ארץ-ישראל, כי בכבודו כבוד ארצנו וכבוד העם אשר בחר בו, ועל כן מקצה ארץ רחוקה אשלח אל הדר כבודו את ברכתי, ברכת עבד אל אדוניו, ברכת תלמיד אל רבו… על ראש רבני ארץ-ישראל להנהיג את עמו בחוזק היד ובעוז רוח, להראות קשה את האיש אשר יעיז למרות בקולו’ (ה’חבצלת', ר“ח חשון תרמ”א).

אלה הדברים כתבתי מהעיר פאריז, ממרכז החירות של אירופה כולה, אלה הדברים יצאו מפי אני, אני הניהיליסט הרוסי, אני שהחירות הפרטית של האדם היתה בעיני תכלית האושר! אלה הדברים של הכנעה, של עבדות, של ויתור גמור על חירותי, יצאו מעמקי לבי עוד בשבתי במרכז החירות, מפני שיחד עם רוח החירות שאפתי בזה המרכז גם את רוח המדיניות של אומות העולם, וחשתי, שלמפעל כל-כך עצום וקשה כיצירה מחדש של אומה פזורה נצרך שלטון מרכזי חזק, ולרגשי זה נתתי ארשת-שפתיים באותו המכתב באלה הדברים:

‘נלמוד-נא לשמוע בקול ראשינו, אם יש את לבנו באמת לחיות חיי עם, כי רק העם החזק ואשר הסכין לשמוע בקול ראשיו, רק עם כזה יעמוד במלחמה בפני אויביו ורק עם כזה יצליח לשוב לחופשו, ורק לעם כזה המשפט לקוות לתחייה, ורק עם כזה יחיה, כי באין כוח לא יחיה עם ויקהת עם לראשיו כוחו… ובדבר הזה נראה לגויי אירופה כי יכול נוכל גם אנו לחיות חיים מדיניים, ושקר בפי שונאינו האומרים כי היהודים אינם מסוגלים לחיים כאלה… ניכון-נא לקראת החיים החדשים! נלמוד-נא לאט-לאט את תורת החיים המדיניים אשר שכחנו באלפי שני גלותנו. נלמוד-נא למוד, והיה כעלות השחר על שמינו והיינו אז לאנשים אשר נוסו במסות החיים המדיניים’…

כל זה כתבתי לפני שנה מהעיר פאריז, וכשחזיתי עתה בעיני את זה החכם-באשי ביופיו, נדמה לי באמת, כי לפחות במידה דלה נתקיימה ברכתו של יעקב אבינו: לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. כל חושי המדיני ערג לשלטון יהודי מרכזי בירושלים, ונדמה לי, כי זו השררה הרשמית שיש כבר לנו תוכל לשמש להמטרה, והייתי מוכן ומזומן לוותר על כל חירותי, להיכנע לזו השררה אפילו אם היה תהיה קשה, גם אם תעבור את הגבול – אם רק תעשה מה שצריך לתחיית האומה.

בזה הרגש, באלה המחשבות קמתי ונפטרתי מלפני החכם-באשי.

*

משאר שלושת ימי חול-המועד לא נרשם בזכרוני כלום. כנראה שום דבר חשוב לא אירע לי בהם. אבל לילה גדול באמת, גדול לי וגדול לכל התחייה הלאומית שלנו, היה זה הושענא-רבה.

בערב הושענא-רבה, בנטות היום, הלכנו אני ואשתי, לביתם של האדון והגברת פינס, ונתקבלנו שם משניהם בחביבות רבה וידידות גדולה, ואחרי תפילת ערבית בבית-הכנסת ואחרי סעודה כיד… הגברת פינס בשעתה נכנסתי בדברים עם הרי"מ פינס על-אודות תחיית הלשון בדיבור-פה, והוא הסכים לי מיד, ולא עברה שעה קצרה עד שכרתנו שנינו ברית בתקיעת יד וברגש חגיגי מאוד לדבר רק עברית, לא בלבד אנו שנינו בינינו לבין עצמנו, אלא עם כל אדם מישראל ששומע עברית, לעשות את הלשון העברית לשון-הדיבור בעברית בין כל פינות העם בארץ-ישראל, ולא להירתע לאחור מפני כל מעצור.

במקום אחר⁶ ביארתי, עד כמה היה הדבר הזה קשה ואינני רוצה לחזור כאן על הדברים שנית. שם סיפרתי כמו-כן, כי האדון פינס בכל כוונתו הרצויה, בכל דבקותו ברעיון תחיית הלשון ובכל תשוקתו לעזור להוציא לפועל את המעשה הגדול הזה, לא מצא בנפשו העוז שהיה צריך כדי לעמוד בניסיון, בפרט בפני ליצני הדור והמלגלגים מתוך ידידיו, ואם אמנם אתי דיבר תמיד עברית, אך בכלל לא קיים הברית שכרתנו – וביתו נשאר כל ימיו בית לא-עברי, והוא בעצמו סח כל ימיו עם רוב מכריו וידידיו ובניו וצאצאיו ‘אידיש’. ואף-על-פי-כן אני מכריז זאת פה, כי הסכמתו להדבר וכריתת הברית בינינו היה מעשה רב, שאין ערוך לגודלו וחשיבותו לתחיית הלשון. בשעת השיחה שלנו על-אודות תחיית הלשון ובשעת כריתת הברית בינינו עמדו אנשים ממקורבי האדון פינס, ולמחרת בבוקר פשטה השמועה על-אודות המעשה הזה בקרב הציבור הירושלמי, ונהיה למאורע היום, והאדון פינס היה אז האדם היותר חשוב והיותר נכבד בתוך זה הציבור, ולכן קיבל המעשה הזה בעיני כל הציבור צורת מאורע רציני מאוד. איש לא יכול לאמור על מעשה שעשה האדון פינס, שהוא מעשה ילדים. הכול חשו, כי איזה דבר מתהווה, כי בזה ליל הושענא-רבה נפתח דף חדש בספר דברי-הימים של ישראל על אדמת האבות.

תחיית הלשון העברית בדיבור-פה בארץ-ישראל, בדרך ציבורי, התחילה בזה הלילה, ליל הושענא-רבה שנת תרמ“ב, בביתו של הרי”מ פינס.

הסכמתו בגלוי ועזרתו, בפרט בזמן הראשון, חיזקו את רוחי ותמכו את ידי על הדרך הקשה, שהיה עלי ללכת עליו.

ט

[כך נוצרה שיטת ‘עברית בעברית’]

בשני הימים שהתארחתי אצל האדון פינס סחנו בינינו לבין עצמנו הרבה, ובאלה השיחות נתגלגלו הדברים בינינו על כל מה שיכול לעניין אותו על אודותי ואותי על אודותיו, ונתקרבנו זה לזה ברוח, ונתחזק בקרבי הרושם, שנקלט במוחי בביקורי הראשון אליו, והוא כי גם אם יש מקצת אמת בהטענות ששמעתי עליו, הוא לעת-עתה האדם היחיד בארץ-ישראל, שעל-פי השכלתו, הישגיו ורגשותיו יש תקווה ממנו להרעיון הכללי של התנועה הלאומית ויכול נוכל לעבוד יחד למטרה זו. הרי"מ פינס היה, כמו שכבר אמרתי, אדם גדול בתורה ובחכמה, ובאמרי ‘בחכמה’, כוונתי להחכמות החיצוניות של זמננו. אף-על-פי שמעודו לא למד בבתי-מדרש למדעים, עמוֹד עמד על מדרגה גבוהה גם בהשכלה הכללית. ידוע ידע היטב לשון גרמנית, והיה בקי בספרות הגרמנית, והיתה לו ידיעה רחבה בחכמות הטבעיות. במה שנוגע לאמונה, הנה הוא היה מכריז את עצמו מאמין, אך אמונתו היתה מופשטה מאוד. האמן האמין באלוהות כוחית, בכוח אלהי בורא ויוצר הכול, לא בדעת ולא ברצון, אלא בטבעו הקדום, אבל, הוא היה אדוק במסורת אבות. מסורת האבות, כולה, כמו שנשתלשלה בקרב האומה הישראלית מדור לדור, היתה חביבה עליו ויקרה לו והיה משוכנע בלב תמים, כי עלינו לשמור אותה ולקיים כל מצוותיה בלי בדיקה יתירה במקורן האלהי, ולכן היה זהיר בשמירת כל מנהגי היהדות המסורה, כמו שהיא מקובלה ונהוגה אצל כלל ישראל, והאמין, כי דת נצרכה להמון העם בכלל, והדת היהודית היא צורך הכרחי לקיום האומה הישראלית, לפחות עד הגאולה המקוּוה.

דעותיו אלה גרמו, שהוא היה נוטה להרבנים בכלל והיה מהפך בזכותם ומשתדל להגן על כבודם. ובהיות שבטבעו לא היה אוהב להתנהג בשררה ולפסוע על ראשי עם קודש, לכן כשבא לירושלים, שלוח מהוועד להקמת זכר למשה מונטיפיורי, ומצא שם את קרובו ר' יוסף ריבלין, שהיה סופר הכוללים של האשכנזים ויד-ימינו של רב עדת הפרושים אז, ר' ישראל סלנט, ויתקרב יותר מן המידה הראויה לקרובו זה ויתארח אצלו ויקבע דירתו בביתו, ובזה נחתם גזר-דינו של האדון פינס, שלא יצליח במשלחתו החשובה אז, כי מעשהו זה הכהה ברגע אחד את זוהר התפארה, שהאצילה עליו משרתו בתור בא-כוחם של יהודי אנגלית, יהיה בעיני הקהל ‘קרובו של ר’ יוסף ריבלין‘, שהוא היה בימים ההם שנוא כמעט לכל הציבור הירושלמי, גם לכיתת הקנאים הקיצונים של הרב מבריסק, וגם להמון העם, וגם למתי-מעט ה’משכילים’, ולא היה אהוב גם להספרדים. ועם ההוצים, לקה הכרוב, והרי"מ פינס גם הוא נהיה שנוא לשני הקצוות: הקנאים בני סיעתו של הרב מבריסק, שהרגישו בו בפינס, שאין תוכו כברו בענייני אמונה ודת, מצאו בזה מקום לגבות ממנו חוב התקרבותו לאנשי ריבם, סיעתו של ר' ישראל סלנט, ויכריזו את פינס אפיקורוס וכופר ויוציאו עליו גם לעז ודיבות רעות, מכוערות, בענייני נשים. וה’משכילים‘, שבראשם עמד ר’ ישראל-דוב בעל ה’חבצלת' וחברו וידידו אלעזר רוקח מצפת, הקדישו עליו מלחמה, מפני כי נכזבה תוחלתם ממנו, שימצאו בו עזר נגד הממונים. ולהספרדים לא היה רצוי, מפני שלא הראה את עצמו כיהודי סתם העומד מעל להקרע בין שני חלקי העם, אלא כאשכנזי מפורש בכל דבר. זה היה אז מעמדו הרוחני של האדון פינס בירושלים. ואף-על-פי שבהרבה מהתרעומות עליו, בפרט של ה’משכילים', אי-אפשר היה להצדיקו כליל, אך ראה ראיתי, כי לא בכוונה רעה עשה מה שעשה, וכי על כל פנים בעניין רעיון התחייה הלאומית הוא היותר מבין והיותר מרגיש והיותר רוצה לפעול בזה, ואחליט להיות אתו בידידות ולהשתמש להמטרה העיקרית בהכוח, שעל-ידי משרתו היה לו עוד אז בקרב הציבור היהודי בארץ-ישראל.

למחרת החג, כששבנו לביתו של בעל ה’חבצלת‘, ראיתי את פניו, כי איננו עמי כתמול שלשום. התקרבותי להאדון פינס לא היתה רצויה לו ביותר. ובכל-זאת התחלנו לעבוד יחד בעריכת גיליון ה’חבצלת’ של השבוע. העיתונים היהודים מאירופה, שהגיעו בימי החג, הביאו חדשות מכל קצוי רוסיה ומרומניה, כי תנועת ההגירה, שנולדה בקרב היהודים באלה שתי הארצות בעקב הפרעות, הולכת ומתפשטת בכוח שאין לעצור בו, וההתעוררות ללכת לארץ-ישראל מתחזקת מיום ליום, וחברות מתייסדות בערים רבות מאנשים אמידים, שהם מוכנים ומזומנים לבוא לארץ-ישראל, לייסד מושבות ולעבוד אדמתה בזיעת-אפם, אך חברת ‘כל ישראל חברים’ מאמצת את כל כוחה להסיר את לב ההמונים האלה מאחרי ארץ האבות. ואכתוב מאמר שני של קריאת-תגר על החברה, וזו המלחמה בחברת ‘כל ישראל חברים’ היתה אז בעיני מלחמת-מצוה היותר קדושה, כי ראיתי בה, בהחברה הזאת, אויב חזק ומסוכן לרעיון התחייה הלאומית בארץ-ישראל, יען כי בזמן ההוא עוד היה להחברה זוהר תפארה בעיני היהודים בכל תפוצות הגולה, ובעיני ‘גדולי’ עמנו היו דבריה באמת כדברי האורים והתומים, בפרט בכל מה שנוגע לארצות המזרח.

ועל האמת צריך להודות. ועד חברת ‘כל ישראל חברים’ היה בוודאי יותר מכולנו בן-סמך בעניין מעמד הדברים בארץ-ישראל. מנהלי בתי-הספר, שהיו לה להחברה בהרבה ערי ממשלת תורכיה, היו מודיעים להוועד תדיר, וקצתם בידיעה אמתית, מספקת, את מעמד העניינים בממלכה זו ומנהגי הממשלה בכל מקצועות הנהגת המדינה. ומנהלי בית-הספר לעבודת האדמה ‘מקוה ישראל’ אצל יפו, במשך עשר שנות קיומו של בית-הספר הזה, האירו את עיני הוועד על מעמד העניינים בארץ-ישראל לכל פרטיהם. ואין ספק בדבר, כי בקצת טענותיו של ועד החברה, בפרט במה שנוגע להמכשולים שיפגשו היהודים כאן מצד הממשלה, היה הרבה מהאמת. אנו כולנו, למן בעל ‘השחר’ ועד כל שאר ה’לאומיים', וגם אני בתוכם, שיצאתי אז לריב את החברה ולהפוך בזכותה של ארץ-ישראל, היינו בורים גמורים בעניין זה, ובהתלהבותנו הלאומית הוכו עיני שכלנו בסנוורים ולא ראינו את האמת המרה שבטענות הללו, ודחינו הכול בקש, בקלות-דעת כמעט מבהילה, בתשובות שאין בהן ממש. ואף-על-פי-כן, הנה הורו דברי-הימים הלכה למעשה, באמרי שפר של הצלחת היישוב החדש, ובשפה ברורה של המאורעות הגדולים של שנה הנוכחית, ⁷ כי אנו העיוורים היינו שתומי-העין האמיתים והיטבנו לראות, והוועד של החברה, היודע, הפיקח, הוא היה הסומא ולא ראה נכוחה! כי בחיי העמים יש רגעים של דברי-הימים, שלא הפיקחים, הרואים את הדברים במראה של המציאות, מסוגלים להביא להעם הישועה שהוא צריך לה באותם הרגעים, אלא דווקא אותם העיוורים, החוזים מבעד להמחיצה העכורה של זו המציאות.

וזו אחת ההלכות בדברי-הימים של העמים, שנתעלמו בזמננו מגוי גדול, חכם ונבון, והוא שהביא את זה הגוי הגדול לידי טירוף-דעת, לידי שיגעון איום, שזעזע את כל האומות העולם לעמוד יחד בקשרי המלחמה ולא להירתע לאחור משום דבר עז – עד שיתרפא הגוי הזה משיגעונו, והסכנה המרחפת על כל העמים תחלוף כליל מעל הארץ.

הגרמנים הם חכמים מחוכמים בכל דבר מדע הגיוני. יורדים הם לעומקה של כל הלכה מדעית לפי כל חוקי ההיגיון, מנתחים כל דבר בתער ההיגיון הדק היטב, ומעלים מסקנות הגיוניות שעל-פי השכל ההגיוני אין בהן כל מום. אבל הם תתרנים אמתים בחוש הריח של הנפש, בפרט של נפש העמים. בוודאי, גם חכמת-הנפש הם מנתחים בתער ההיגיון היבש שלהם, אך הם אינם חשים אותה, אינם רואים, כי הנפש, בפרט הנפש הכללית של עם, עומדת מעל לכל חוקי ההיגיון היבש, בייחוד בשעת חירום לאומי.

יובל שנים הכינו הגרמנים את המלחמה הגדולה, שנועדה לעשותם השליטים בכיפה. שנה אחר שנה הזדיינו בכלי-זין יותר ויותר מתוקנים, וסדר סידרו הכול בדייקנות גרמנית לכל דקדוקי דקדוקיה. אף חשוב חשבו חשבונן של אומות העולם על-פי כל חוקי ההיגיון – ופה נכשלו. ההיגיון השכלי חייב, כי בלגיה הקטנה, החלשה, תיבהל מפני כוחו של הגוי העצום הגרמני ולא תעמוד בה רוח העוז להתייצב לשטן על דרכו של הצבא הגרמני ולעכבו על גבולה אף לרגע אחד. וההיגיון השכלי חייב עוד, כי אנגליה ה’תגרנית‘, כשיראו לה הגרמנים, שהיא תוכל לעשות ‘עסק’ טוב ולבוא על שכרה אם תניח להם להגרמנים לבלוע את צרפת בלגימה אחת, זו אנגליה התגרנית לא תפקפק ותקפוץ על ה’עסק’ ותתן לה לגרמניה לעשות בצרפת ככל אוות נפשה, וזה השכל ההגיוני בעצמו פיתה את צירה המחוכם של גרמניה במדינות המאוחדות של אמריקה להשתכנע, כי זו האומה של ‘דולארים’, שגם אצלה, לפי מה שהוא ראה אותה, ה’עסק' קודם לכל דבר, לא תשתטה לעזוב את המעמד הנעים להתענג על רוב שלום ורוב עסק. כל זה חייב באמת השכל הישר, ההגיוני. אבל הנפש, הנפש הלאומית של אלה העמים, היא בזה לכל אלה החשבונות ההגיוניים של הגרמנים, נגד כל היגיון של המציאות המרה קפצו העמים לתוך המלחמה כמעט בידיים ריקות, בלי הכנה, בלי נשק, בלי סדר.

גם ועד חברת ‘כל ישראל חברים’ ידוע ידע היטב את ענייני ארץ-ישראל, אך סכול סכל את הנפש של עם ישראל. הוא כפר בעצם מציאות נפש של עם ישראל. כאותם בני הגולה על נהר כבר שקראו: ‘יבשו עצמותינו’ – כן הכרז הכריז ועד חברת ‘כל ישראל חברים’: ‘מתה נפשו הלאומית של מי שהיה עם ישראל, ועתה לא נשארו ממנו אלא אישים יהודים נרדפים על צוואריהם בשביל דתם, ורחמינו נכמרו על אחינו בדת אלה, ורוצים אנו לחלצם מהמיצר בארצות ששם הם נלחצים ולהביאם למקום שהשכל ההגיוני נותן, ששם יחיו חיים טובים בתור אישים בתוך עם אחר’. ובידיעות של שכל יבש טענו על אותם העיוורים, המשוגעים, שבאו להחיות מתים. אך הנפש הלאומית של עם ישראל, שלא מתה, אלא עממה תחת אפר הגלות בזה להידיעות הנכונות של הוועד ולכל חשבונותיו ההגיוניים, ומה שעל-פי השכל הישר, ההגיוני, היה כמעט דבר מהנמנעות, יצא לפועל בכוח הנפש הלאומי.

אלה המחשבות, שבהן אני מוצא עכשיו פתרון להחידה, שהעיוורים היטיבו לראות והפיקחים שגו ברואה – המחשבות האלה לא עלו על דעתי אז, כשקשרתי המלחמה בה’חבצלת' על ועד החברה. בזמן ההוא עוד לא ידעתי את כוחה של הנפש הלאומית מה גדול הוא וכמה נפלאות הוא יכול לעשות. רק כעין בת-אור מנוגה כוח הנפש הלאומית חזיתי כבר אז וחשתי, כי על אדמת האבות יוכלו היהודים לגבור על הרבה מכשולים, אך כל גבורתה של סגולה זו עוד לא הרגשתי אז במלואה, ועל טענות ועד חברת ‘כל ישראל חברים’ נגד התיישבות היהודים בארץ-ישראל השבתי גם אני, כמו שאר חברי, שיצאו אז לריב אתו, בתשובות שקצתן ענו בנו שאין אנו יודעים את מעמד העניינים בזו הארץ. ואני אומר עתה: גם זו לטובה. טוב שלא ידענו את מה שידע ועד החברה, וטוב שוועד החברה היה חשוד בעינינו באיבה להארץ ושבשביל איבה זו הוא מוציא לעז על הארץ, כהמרגלים בשעתם. מי יודע? אפשר, כי אילמלא היה המעמד האמיתי גלוי לעינינו, כמו שהוא היה גלוי לעיני החברה, כי-אז אולי נפל לבנו בקרבנו והיינו נרתעים לאחורינו.

*

באותו השבוע נהייתי ‘בעל-בית’ בירושלים.

שכרנו לנו דירה, ופרשנו מעל שולחן בעל ה’חבצלת', ונתחיל לחיות חיי ‘בעלי-בתים’ בפני עצמנו.

דירתנו היתה בחצר קטנה בקצה מבוא מקורה, אפל, בקרבת הר-הבית, שבתוך קירותיו מימין ומשמאל אתה רואה כעין פתחים סתומים באבנים ועפר, ומראה להם כפתחי חנויות חרבות מזמן קדום, והיהודים בירושלים אומרים, כי אלה הן ה’חנויות' אצל המקדש, שנזכרו בתלמוד. בירכתי זה המבוא האפל היתה כעין נקרה פתוחה למערה, ודרך אותה הנקרה בסולם צר היו עולים אל חצר, שהיו בה שלושה חדרים, חדר חדר לבדו, פתוחים כולם אל החצר, כמנהג רוב הבתים אז בארץ-ישראל. באחד אלה החדרים, היותר צר ודל, דרה משפחה יהודיה ספרדית, ושני החדרים האחרים שכרנו אנו לנו.

ובשכנות קרובה זו עם המשפחה היהודיה הספרדיה הזאת הספקנו לראות בעינינו במהר, עד כמה היהודים הספרדים אוהבים הניקיון ועד כמה הם מדקדקים בדבר זה אפילו במקום צנעה, בחדרי-חדרים. זו היתה משפחה ענייה, שבקושי הרוויחה לחם צר ומים לחץ, ואף-על-פי-כן, רצפת החדר היתה נקייה מרוב רחיצה ומירוק ושטיפה במים כמעט בכל יום, וכל החדר האפל היה כמעט מבהיק מטוהר לבנת הסיד של הכתלים, וכל כלי תשמישי הבית והתבשיל היו באמת נוצצים בטוהר ניקיונם.

הזכרתי פרט זה כאן דרך-אגב, מפני שהוא היה אחת הסיבות, שפעלו עלי בדבר התייחסותי אחר-כך להספרדים והאשכנזים.

*

כשהתחלתי עתה בחיים קבועים בירושלים, עמדה לפני מיד השאלה: באיזה דרך אבחר בנוגע לענייני הדת, ואחליט לנהוג בכלל בדרכי היהדות המקובלה, ולא בלבד שביתנו יהיה בית כשר, אלא שאשמור כל מנהגי היהדות המקובלה. זה היה קשה עלי ביותר, מפני צד הצביעות שבדבר, שהיא המידה שאני שונא מעולם תכלית שנאה. ואצלי היתה זו הצביעות הדתית מגונה בעיני יותר מאשר אצל האדון פינס, מפני שלו היתה התנצלות אמיתית – החיבה למסורת האבות, מה שלא היה לי. ואף-על-פי-כן, מצאתי לי היתר לשם שמים, להתנהג בהחיים הדתיים של היהדות המקובלה. את דעותי בענייני אמונה ודת לא העלמתי ולא הסתרתי משום אדם למען כחש, אך קבל קיבלתי עלי בזו השעה ברצון את מרות הדת של האומה, כמו שקיבלתי ברצון באותה שעה את מרות השלטון של החכם-באשי בכלל, משום שנדמה לי אז, כי על-ידי הוויתורים האלה מצד ה’משכילים' יעלה בידינו להשיג את האחדות והמשטר הנצרכים במלחמת התחייה הלאומית. עוד בשבתי בהעיר פאריז דיברתי במכתבי לה’חבצלת' על-אודות שאלה זו וקראתי תגר על בעל ה’חבצלת' וחבריו, שהם רבים עם הממונים והרבנים בגלל ה’השכלה‘, ואמרתי, כי עלינו לוותר על הכול, אפילו על ההשכלה, בשביל האחדות הנצרכה לנו. ‘חדלו לכם אדוני מן ההשכלה’ – קראתי במכתבי בה’חבצלת’ תרמ“א, ט”ז מרחשוון, והוספתי: ‘אחדות דרושה לנו, אחדות גמורה וחלוטה!… מה ההשכלה וכל טיבה בפני חיי האומה?’ וכשהתחלתי את חיי בירושלים, היה זה דבר טבעי בעיני שאקיים בעצמי מה שדרשתי מזולתי, ולא נרתעתי לאחור אפילו מפני הכיעור של הצביעות. ומעיד אני על עצמי עדות כשרה ונאמנה, כי הרבה שנים עשיתי בזה כל מה שהיה בכוחי. שמרתי שבת מחללו, הנחתי תפילין והתפללתי בכל יום אפילו בצנעה, בביתי, וכך בכל שאר מנהגי יהודי דתי. אמרתי: אלה הם חוקי המדינה שלנו, ועלינו לקיימם אפילו אם אינם רצויים לנו, אפילו אם אינם נכונים בעינינו, עד שיבוטלו או ישתנו בדרך חוקי, כמו שבני כל האומות עולם מקיימים את חוקי המדינה שלהם, אפילו אם אינם מסכימים לה, כל זמן שהשלטון החוקי לא ביטל אותם. ולא זו בלבד, אלא שהתאמצתי בכל מה שיכולתי להידמות גם בחיצוניותי לכל הציבור היהודי בארץ-ישראל. גידלתי זקני, פשטתי את מלבושי אירופה ולבשתי ארוכים כמנהג היהודים וחבשתי לראשי תרבוש במקום כובע אירופי, והתהלכתי בחוצות ירושלים, בפרט בשבתות וימים-טובים, עטוף בטלית מצויצת כהלכה. כך נהגתי ימים ושנים – עד שנוכחתי, כי הכול לשווא!

*

מלבד עבודתי הספרותית ב’החבצלת' לא מצאתי לי שום פעולה ממשית, שתהיה בה איזו תועלת להמטרה העיקרית. גם בדבר תחיית הלשון לא היה לי מה לעשות, זולתי לדבר עברית בבית עם אשתי ועם האנשים שנפגשתי אתם מעת לעת. אך פעולה זו לא היתה מספקת בעיני. חשתי כי הכול תלוי בהצלחת הדבר בפי ילדים של דור חדש, אך זה הדור החדש עוד לא היה. הוא היה כבר בדרך, אך יכול לא יכולתי לעשות כלום כדי להחיש בואו. התרעמתי על מעשי בראשית, שאין אשה יולדת אלא לרע"א יום, קינאתי באדם וחוה, שהיו עולים למיטה שניים ויורדים ארבעה. אך בכל קוצר-רוחי לא יכולתי אלא לחכות.

ואולם מלבד הצער של התוחלת הממושכה, ראה ראיתי, כי אפילו על הצד היותר טוב, על-ידי הדור החדש בלבדו לא יתפשט הדיבור העברי אלא לאט-לאט. כדי למהר את קדמת התחייה של הלשון העברית בדיבור-פה צריך להשתמש בהילדים שכבר ישנם בארץ ולתת הלשון בפיהם. אך את אלה הילדים, מי יתנם בידי? לפני שנה, באחד ממכתבי מפאריז לה’חבצלת‘, אמרתי, כי מהראוי שבהחדרים ובתי תלמוד-תורה והישיבות בארץ-ישראל ידברו המורים להתלמידים בעברית, וישיב בעל ה’חבצלת’ על דברי, כי זו – תפילת-שווא! ועתה ראיתי, כי צדק בעל ה’חבצלת'. ראיתי כי אי-אפשר להטות את הממונים על בתי-הלימוד בארץ-ישראל להנהיג בהם את הלשון העברית בדיבור-פה בין המורים והתלמידים.

אך בדבר זה באה העזרה פתאום ממקום שלא פיללתי.

ביום סגריר אחד מימות הגשמים בחודש טבת נכנס אל ביתי אדם וידבר אלי עברית ויאמר: שמי נסים בכר, ושלוח אני מחברת ‘כל ישראל חברים’ לפתוח בית-ספר לבנים בעיר זו, ואבוא אל אדוני להציע לפניו להיות מורה הלשון העברית בבית-הספר שלי. ואען לו: ברצון הייתי מקבל הצעת אדוני אילמלא היה הדבר אפשר. אך כמדומני, שזה אי-אפשר, יען אני לא אוכל להסכים אלא בתנאי מפורש זה: דבר אדבר להתלמידים רק בעברית. שום לשון אחרת לא ישמעו התלמידים מפי, ובשום לשון אחרת לא אתן להתלמידים לדבר לי.

– לכן באתי לאדוני בהצעתי – השיב האדון נסים בכר. – שמוע שמעתי על אודות אדוני ועל מחשבותיו בדבר תחיית הלשון, ואף אני רוצה בזה, והנה אתן לאדוני האפשרות להוציא רעיונו לפועל בבית-הספר.

ואסכים, אף-על-פי שהשכר אשר קצב לי האדון נסים בכר היה דל מאוד: חמישים פראנק לחודש בעד שש שעות של לימוד ליום. אך עלי להגיד, כי גם השכר המועט הזה נתן האדון נסים בכר בגניבה, כי בתקציב החברה לא נקבע כלל סכום מיוחד למורה עברית. נקבצו מאתיים פראנק לשני ‘חכמים’ ללימודי הדת, ויגנוב האדון נסים בכר חמישה ועשרים פראנק לחודש מכל אחד מהם ויקדש את גניבתו זו לשכר-לימוד למורה הלשון העברית!

כך נוצרה שיטת עברית בעברית, וככה הוחל הדיבור בעברית בין מורה לתלמידיו בזמננו. ולהאדון נסים בכר אנו חייבים הכרת-טובה עמוקה בעד מעשה רב זה בדברי-הימים של תחיית הלשון.

י

[‘אני בדרך רשמי, חוקי, אזרח ירושלים’]

דבר אחד התחיל מציק לי עתה מים ליום יותר:

בארץ אבותי אני נכרי, נתין לא של ממשלת זו הארץ, אלא של ממשלת ארץ נכריה!

עוד לפני צאתי מאירופה החלטתי, כי בבואי לארץ-ישראל אפרוק מעלי נתינות רוסיה ואהיה לנתין תוגרמה. אבל עד כמה שאני זוכר עתה, הסיבה העיקרית להחלטתי זו היתה אז יותר השנאה העזה להממשלה הרוסית העריצה, צוררת ישראל. אך למן היום שדרכו רגלי על אדמת האבות התחיל רגש שנאה זו לסוג אחור מפני רגש אחר, הרגש המר, שאני נכרי כאן, שמהצד החוקי של דיני המלכות אינני אזרח הארץ הזאת.

אחרי ימים אחדים לבואי ירושלימה דיברתי על זה עם האדון פרומקין, ואבקש ממנו להורות לי הדרך להשיג בדרך חוקי, על-פי דין המלכות, נתינות תורכיה, אך ר' ישראל-דוב פיתה אותי לשוב ממחשבתי זו, ובקול של ידיד ויועץ נאמן אמר לי:

– חלילה ידידי, חלילה לו מעשות זאת. כבודו איננו יודע כמה קשים החיים בתורכיה ל’רעאיה' (בערבית: נתין הממשלה התורכית) ומה טובים ונעימים הם ל’חמאיה' (בערבית: חוסה, לאמור: מי שיש לו מחסה של ממשלה נכריה).

והניסיון היומי של ארבעת החודשים שעברו עלי למן אז ועד כה הורני, כמה מהאמת היה בדברי בעל ה’חבצלת' אלה.

כי ממשלת תוגרמה היתה, בפרט בזמן ההוא, ממשלה תורכית בכל משמעה המגונה של מלה זו. באמת זו לא היתה כלל ממשלה במושג הרגיל של עמי התרבות בזמננו, שהיא רואה כל זכות קיומה ומטרתה בעבודה לתקנת העם והארץ. כי-אם שלטון של חבר זדים עריצים, שכל מגמתם היא למוץ דמי העם ולהתעשר עד כמה שאפשר יותר מהר, קודם שיעלה בידי אחרים, על-ידי שוחד במקום גבוה, לדחותם ממצבם ולהתחיל הם מלאכת המציצה עד שידחום גם אותם עוד אחרים, באותם האמצעים בעצמם. ולכן היו כולם משתמשים בכוח משרתם אך רק לחמוס את העם, לעשות ולקחת בכוח הזרוע בכל פינה שהיו פונים. רק שבח אחד אפשר לאמור על זו הממשלה ועל פקידיה, כי לא היא בכללותה ולא כל אחד ואחד מפקידיה, לא הבדילו את היהודים לרעה בעניין זה. חמוס חמסו ועשוק עשקו לא את היהודים בלבד, אלא גם את עניי הערביים, ובפרט את ה’פלחים' (האיכרים הערביים עובדי האדמה). רק התקיפים שבהערביים, רק הם לא שתו כוס התרעלה מידי אלה הפקידים החמסנים, ראשית – מפני שרוב הפקידים היו הם בעצמם, ושנית – מפני תקיפותם, שמפניה היתה יראה הממשלה המרכזית בעצמה.

משלטון עריצים זה היה אפשר למצוא מחסה רק באחד משלושה הדרכים: (א) בנתינת שוחד; (ב) בהיותך נוצרי; (ג) בהיותך חמאיה.

כל המאמורים (פקידים, בערבית) של זו הממשלה, להבדיל באלף הבדלות, היו כולם, מקטן ועד גדול ועד הגבוה הגבוה עליהם, רודפי שלמונים, – ‘בקשיש’ בערבית. על המאמורים, הקטנים שבהם, הפקידים מהמדרגות התחתונות, אפשר היה ללמד זכות, כי הם היו מוכרחים לרדוף שלמונים, ומוכרחים בכוח הכלל הידוע: על פת לחם יפשע גבר. שכרם הקצוב מהממשלה המרכזית היה מועט מאוד: לירה תורכית (קצת יותר מארבעה דולארים) לשבוע היה נחשב שכר הוגן. ומזה השכר הדל היתה הממשלה מנכה כך וכך למאה בתואנות שונות, והשארית – היתה פורעת כשהיה לה במה לפרוע, כשהיתה הפרוטה בקופתה, וזה לא היה דבר תדיר. היו זמנים שהמאמור המסכן היה מקבל שכרו המועט אחרי שניים-שלושה חודשים, ובינתיים הלא היה צריך לחיות, היה צריך להספיק צורכי-ביתו, שהיו בכל זאת מרובים, כי הלא גם להקטן שבהם היו לפחות שתיים-שלוש נשים חוץ מפילגשים ועבדים, שפחות וטף. ומאין יקח זה המאמור המסכן כל הנצרך לפרנסתו, אם לא מהנתונים בידו לעשות בהם ככל אוות נפשו? וגם המאמורים הבינונים, ששכרם היה קצת יותר נאה, הנה כל הגדול מחברו היו גם צרכיו יותר גדולים ולכן היה גם יצרו יותר גדול, וגם הוא לא יכול כמעט להתקיים בלי שלמונים. אבל אפילו הגבוהים והגבוהים על גבוהים, ואפילו הגבוה על כולם, הווזיר הגדול, ואפילו הדר השלטון בעצמו ובכבודו, היו במחילה מכבודם, רודפי שלמונים. שום דבר, אפילו מה שחוקי הממשלה מחייבים, אי-אפשר היה להשיג מזו הממשלה בלי שוחד פחות או יותר גדול, לפי ערך העניין, וכמעט הכול, אפילו מה שהוא נגד כל חוקי הארץ. היה אפשר להשיגו אם השתמשת כראוי בכוח אבן-החן הידועה. ולכן אפשר לאמור, בדרך כלל, כי היהודים ואפילו נתיני תוגרמה, היו פחות נרמסים ברגלי הפקידים, מהפלחים הערביים, כי מי כהיהודי, מהיום שהוא חי בגלות לתת שוחד, ומי כמוהו יודע למצוא ולהשיג אבן-חן זו. אפילו עני שבישראל, אפילו מי שאין לו מזון סעודה אחת, מוצא מה שנצרך, כדי לתת שוחד להשררה.

אבל במי כל הדברים אמורים – בעניים המושלימים והיהודים נתיני תוגרמה. לא כן הנוצרים, – בנוצרים רעאיה אני מדבר, נוצרים ילידי הארץ נתיני הממשלה התורכית. הם עמדו תחת מחסה ה’בטריקיות' שלהם – רצוני לאמור: שררת ראש הכנסת הנוצרית, הקאתולית או היוונית – ובכל מקרה שהביא את הנוצרי במגע-ומשא עם המאמור התורכי, היתה הבטריקיה ממהרת ושולחת את הקאוואס שלה (השמש הרשמי לבוש מד ומזוין בחרב), ומפני הקאוואס הלזה של הבטריקיה היה להמאמור התורכי רגש כבוד במידה מרובה, ראשית מפני שהבטריקיה היתה מהנה את כל המאמורים הקטנים פחות או יותר ביד רחבה, ושנית, מפני שהבטריקיה היתה מרבה שלמונים ומתנות להמאמורים העליונים, והם חיו ‘ממנונים’ (מכירים טובה) להבטריקיה והיו עושים רצונה ובלי רחמים היו דוחים ‘מאמור’ קטן ממצבו, אם בא לפניהם קטרוג עליו מצד הבטריקיה, ושלישית, מפני שלכל בטריקיה בירושלים היה מליץ טוב לפני הממשלה המרכזית בהבטריקיה העליונה בעיר המלכות, שגם היא היתה משתמשת באבן-החן הכללית.

ואולם המחסה היותר ממשי, היותר עז, כמעט בלי גבול, מפני זו הממשלה והחמסנית היה – מעמד החמאיה, הוא נתין ממשלה נכריה. על החמאיה לא היתה שום שליטה לא בלבד להמאמור הקטן, אלא גם להמאמור העליון, ואפילו לממשלה המרכזית, ואף להשולטן בעצמו. בימים ההם היה כוחן של ממשלות אירופה גדול בתורכיה, וה’זכויות המיוחדות‘, Capitulations בלעז, עמדו בעצם תוקפן, וכל הממשלות הנכריות הקפידו עליהן ושמרו עליהן שמירה מעולה, ועל כל עבירה היותר קלה, שעברה עליהן ממשלת תורכיה או אחד מפקידיה, נידונו ממשלות הנכר אתה בכל חומר הדין ונפרעו ממנה בלי כל ויתור. על-פי אלה הזכויות המיוחדות של ממשלות הנכר לא היה שום פקיד מפקידי הממשלה התורכית, שום שוטר קטן או גדול, רשאי לנגוע בחמאיה בשוק ולא להיכנס אל ביתו אלא ברשות הקונסול שלו, וממילא מובן כי זו הרשות לא היה הקונסול נותן על נקלה. וכשהיה כבוד הקונסול נותן הרשות, שהיתה הרשות התורכית מבקשת, לא היה בכל זאת מאמין לה והיה שולח עם השוטר התורכי את הקאוואס שלו, ורק אתו יחד היה השוטר יכול להיכנס לפני ולפנים אל ה’מקדש’ של החמאיה, ורק בפניו של הקאוואס יכול השוטר התורכי לחפש בבית החמאיה או לנגוע בהחמאיה או בכל אשר לו, ואם חלילה עבר שוטר תורכי על מפתן בית החמאיה שלא ברשות הקונסול ושלא בפני הקאוואס, הרי התחייב בנפשו, כי נדחה ממצבו תיכף ומיד. ולכן היה ב’זאבט' (השוטר התורכי) ירא מפני החמאיה ממש כמו מפני שד-בלהות. את החמאיה לא יכלה הממשלה התורכית להביא לדין אלא בהסכמת הקונסול, ואם הסכים הקונסול, לא היתה לה להרָשות המשפטית התורכית רְשות לשים את החמאיה הנאשם במשמר תורכי, ולא היה בית-דין התורכי רשאי לשפטו אלא בפני בא-כוחו של הקונסול. כל אלה הזכויות של החמאיה עשו, שכל נתין ממשלה נכריה בתורכיה לא ידע כמעט שום עול מלכות עליו והתענג על חירות גמורה יותר מאשר בארצו, אפילו בארץ היותר חופשית. ודבר טבעי הוא, שמבחינה זו לא היו ממשלות הנכר עושות שום הבדל בין נתיניהן, ואפילו ממשלת רוסיה, שבארצה היא היתה גוזרת על היהודים גזרות רעות והיתה מבדילה אותם לרעה משאר נתיניה, גם היא הייתה תובעת גם זכויות נתיניה היהודים בכל חומר הדין לא מאהבה ליהודיה, אלא מפני כבוד הנתינות הרוסית. כל פקיד ופקיד של תורכיה היה צריך לדעת, כי בנתין רוסיה אסור לנגוע הנגיעה היותר קלה, ויהי הנתין אפילו יהודי.

זה טיבה של הממשלה התורכית, שכל פקידיה היו רודפי שלמונים ושלא היתה לה שליטה על הנכרים, היה לנו לישועה בעבודתנו לתחייתנו הלאומית. אילמלא שתי אלה, לא יכלו להשתקע בארצנו אפילו רבע ממספר שבי הגולה, ששבו אליה בארבעים השנים האלה, ולא יכולנו לייסד אפילו מושבה אחת, כמו שאבאר זאת בהמשך הדברים. ולהיחיד הנכרי היה מעמד החמאיה בתורכיה באמת גן-עדן.

ולי בפרט היה אפשר ליהנות מזה המעמד המאושר של ‘חמאיה’ עוד ‘ביתר שאת ויתר עוז’. כבר אמרתי, כי גם ממשלת רוסיה הגנה על זכויות נתיניה בארץ-ישראל כמעט בלי שום הבדל בין לא-יהודי ויהודי, ורוסיה היתה אז המעצמה היותר תקיפה בתורכיה, שמשה המדינית של צרפת כבר שקעה בסיבת מפלתה לפני גרמניה בשנת השבעים, ושמשה של גרמניה, שהיתה כבר מבהיקה בעולם, עדיין לא הגיעה למרום גובהה, ובייחוד במזרח עוד לא ביצרה לה גרמניה העמדה שעלה בידה לתפוס אחר-כך, מפני שבזמן ההוא עוד החזיקו הגרמנים בתורת ביסמארק רבם, שכל ‘שאלת המזרח’ אינה שווה בעצמות איש-צבא פומראני אחד. אוסטריה ואיטליה לא היו חשובות אז בכלל, ומשתי המעצמות הגדולות הנשארות, שהן אנגליה ורוסיה, הנה אנגליה היתה אז עוד ידידה לתורכיה, ויכלה תורכיה לקוות ממנה קצת ויתור וריתוי, אך מרוסיה היתה תורכיה אז מפחדת פחד-מוות, כי עוד היה זכר שברה של תורכיה במלחמה האחרונה חדש אתה. ולכל זה נוסף עוד, כי הקונסול הרוסי אז, האדון קוזיבניקוב, היה מתייחס אלי בידידות אמיתית, כמו שכבר סיפרתי בפרקים הראשונים של זכרונותי אלה. כי גם אחרי אשר הלך ידידי הרוסי מירושלים, הייתי יוצא ונכנס אצל האדון קוזיבניקוב, ובהיות שמבחינה הרשמית של דיני המלכות ברוסיה הייתי ‘כשר’ וניירותיי היו כדין וכהלכה, הייתי בטוח בהגנתה של הקונסוליה הרוסית גם תחת קונסול אחר. ורוצה אני להוסיף עוד פרט אחד, שעשה אז את מעמדי בהקונסוליה הרוסית עוד יותר נוח, ואף-על-פי שאין דבר זה חשוב ביותר, מכל מקום הוא מעניין מבחינת מה שקוראים ‘קול הדם’.

כשבאתי בפעם הראשונה עם ידידי הרוסי להקונסוליה הרוסית, ראיתי אצל אחד השולחנות, שהיה מלא ניירות ומכתבים, יושב איש יהודי כבן חמישים, לבוש כמנהג היהודים האשכנזים אז בירושלים; וכשראה ידידי הרוסי, שהתבוננתי רגע אל היהודי הזה, ביאר לי, כי הוא התורגמן הרשמי של הקונסוליה בכל ענייני היהודים בירושלים והוא גם הממונה על המכתבים הבאים מרוסיה לשמור עליהם ולמסרם למי שהם שלוחים. ויהי אחרי גמר ביקורי אצל הקונסול, ואגש אל השולחן שישב אצלו היהודי ואומר לו שמי ואבקש ממנו, שאם יבואו מכתבים על שם זה מרוסיה, ישמרם עד שאבוא לקחתם, זה היה כל מה שדיברתי עם האיש הפעם ההיא, אך למן אז, מדי בואי להקונסוליה, היה האיש חרד לקראתי ומקדם את פני בשמחה וישתדל לשיח אתי קצת דברי ידידות, וכשבאו המכתבים הראשונים על שמי, לא המתין עד בואי להקונסוליה, כמנהג כל שאר היהודים הרוסים, אלא מיהר ויביאם בעצמו אלי, וכך היה נוהג אחר-כך כל הימים והיה מבקש להראות לי אותות נטייה אלי ולשרתני כל ‘שירות’ שנזדמנה לו. בתחילה חשדותיו, כי כל זו מפני שהוא רואה שאני חשוב אצל הקונסול, והוא מקווה, כי אהיה מליץ טוב עליו לפני הקונסול. אך הוא לא ביקש ממני שום חסד, והוסיף לבקש קרבתי ולשרתני בכל דבר שהיה בידו גם אחרי שנפסק המגע-והמשא שלי עם הקונסוליה הרוסית וגם אחרי מותו של האדון קוזיבניקוב. והנה אחרי כמה וכמה שנים הגיעני מכתב מאמי מרוסיה ובו כתבה לי, כי אשה אחת, שבאה לעיר מושבה מירושלים, סיפרה לה, כי בהקונסוליה הרוסית בירושלים עובד איש יהודי ששמו ליב דוידסון, ועל-פי כל הסימנים שנתנה בו אשה זו, הוא – אחיה של אמי, אותו האח, שהיא סיפרה לנו פעמים הרבה בילדותנו, כי הוא נחטף בשנות ה’בהלה' ברוסיה, כשהיה ילד, ונלקח להצבא ובעינויים קשים נאנס להמיר דתו, ואחר-כך לא שמעה ממנו כלום במשך עשרות בשנים. מיד כשהגיעני זה המכתב, הלכתי אל האיש ואתבונן בפניו וראיתי באמת, שהוא דומה לפני אמי, מה שלא הרגשתי קודם, ואתחיל לשאלו בזהירות ובידידות על מולדתו ומשפחתו, וסוף דבר נתברר לי, כי הוא באמת דודי, אחי אמי. ויגלה לי הסוד, שהיה שמור בקרבו עד כה, כי הוא ברח מהצבא ובדרך נס הגיע לירושלים, ופה חזר ליהדותו וקרא לעצמו שם-משפחה אחר, על שם אביו ואבי אמי דוד, ובהיותו יודע לדבר רוסית ולכתוב קצת רוסית, מה שלמד בהיותו בעבודת הצבא, עלה בידו אחר-כך להתקבל בהקונסוליה הרוסית לתורגמן בין הקונסוליה ובין היהודים נתיני רוסיה שאינם יודעים לדבר רוסית, ואחר-כך נתמנה גם על המכתבים, בפרט של היהודים, מפני שהוא ידע את כל אחד ואחד מהם בפניו. ויסיים את דבריו לאמור: ‘מרגע הראשון שראיתיך בהקונסוליה הרוסית, כשבאת שמה עם ידידך הרוסי, נתעורר בקרבי רגש עמוק של אהדה, וזה הרגש הלך ונתחזק אחר-כך מיום ליום ולא ידעתי הסיבה לזה’. אחרי שנים אחדות באה אמי אלי ירושלימה, ותשמח שמחה רבה על האבידה שחזרה לה – אחיה שנחטף מידיה, וכל הימים היו האח והאחות סחים ביניהם לבין עצמם ומזכירים זכרונות הילדות מכל ענייני המשפחה.

אינני יודע אם יש באמת קול להדם, ואם הקול הזה מדבר אלינו מעצמו, אך אני מעיד, כי בי היה מעשה זה.

אך, יהי בעניין ‘קול הדם’ איך שהוא, על כל פנים, האיש, שנתברר אחר-כך, שהוא היה דודי, היה מן הרגע הראשון משתדל לשרתני בכל מה שהיה בידו, ועשה את מעמדי בהקונסוליה, כמו שכבר אמרתי, עוד יותר נוח ונעים, ואף-על-פי-כן, זה מעמד החמאיה היה מעמסה עלי, הרגש, כי נכרי אני בארץ אבותי, ניקר כמו תולעת, ובקוצר-רוח חיכיתי להזדמנות ראשונה ל’התאזרח' בארץ, וכאשר הודיעה הממשלה, כי תעשה ‘יוקלאמא’ (מיפקד) חדש, ונודע הדבר כי קבל תקבל הממשלה את כל מי שרוצה להיות עותומני ולא תרבה בחקירות ודרישות בדבר נתינותו הקודמת, החלטתי להתפטר מנכריותי, אך בהיות שחששתי, פן תתערב הקונסוליה הרוסית בדבר, הלכתי וסיפרתי הכול להקונסול, האדון קוזיבניקוב, ואחרי שמעו את כל דברי אמר לי, כי הוא מבין את רגשותי, ולכן עבור יעבור על זה בשתיקה.

ואלך להשראיה ואכתוב את שמי אליעזר בן-יהודה, ואהי – אזרח ירושלים בדרך רשמי.

כששבתי הביתה ואספר הדבר לאשתי, נבהלה ופניה חוורוּ, אך קבל קיבלה גם זה בדומיה. אבל ר' ישראל-דוב כששמע השיגעון שעשיתי, לא יכול להתאפק ויקרא: מה זה עשה אדוני? הלא הוא פשוט מתחייב בנפשו!

אך הדבר נעשה!

עתה השגתי הכול.

אני בדרך רשמי, חוקי, אזרח ירושלים, בשם-משפחה עברי רשמי, בן-יהודה, כתוב בספרי הממשלה.

¹

א. מאחרי חורבן יהודה עד חגי, זכריה ומלאכי

חורבן ממלכת יהודה, מלבד שהוא היה שבר מדיני להאומה, היה כמו כן שבר לשוני גדול. ובבחינה זו בפרט נכונים דברי החכם האמריקאי טש. טורי בספרו החשוב על עזרא ( Ch. Torrey,Ezra Studies ), שאמר:

The catastrophe which included the destruction of the Temple and the extinction of the monarchy was indeed a crushing blow… but the dispersion was a calamity which was far more significant, and whose mark on the heart of Israel was much deeper (p. 289).

אין ספק בדבר, כי גם קודם החורבן הזה, יצאו הרבה מבני יהודה לארצות הנכר, מפּני סבות מתחלפות, וכבר התאוננו על זה הנביאים שלפני החורבן ², אַך זו התפוצה שלפני החורבן, גם בכמותה וגם באיכותה, לא היתה חשובה ביותר. כמותם של היוצאים מהארץ על כל פּנים היתה מעטה לעומת מספר של העם כולו, ואיכותם היתה בודאי גרועה, בהיותם בודאי רק מדלת העם. וההפך מזה היתה התפוצה שלאחרי החורבן. היא היתה גדולה גם בכמות, ועוד יותר מזה היתה רבה באיכות.

גם הפּעם אָמנם לקחו הבבלים בגולה רק חלק קטן מן העם, לכל היותר כארבעים אלף איש, אבל גם זה הוא מספּר מסוים בערך למספּר העם בזמן ההוא.

אך העיקר, כי כל אלה היו ראשי העם, שריו, גבוריו, החרש והמסגר, ומה שנשאר בארץ לא היה, כמו שהעיד הכתוב בּעצמו, אלא דלת העם.

הגוף של האומה נחלק עתה לשנים. החלק הגדול של זה הגוף נשאר עוד אמנם בארץ, אבל זה היה גוף בלי ראש, בלי נפש. גם כחם החמרי של אלה דלת העם לא היה גדול, ועל אחת כמה וכמה כחם הרוחני. והחלק השני, פחות בכמות, אבל גדול ורב האיכות, השרים ורבי המלכות, שנשארו בחיים, וכל גדולי העם נדד רובו בבלה ומקצתו למצרים. ואם רוצים אָנו לדעת בּאיזו לשון דבּרו עתה היהודים, עלינו להתבונן לשני חלקי האומה, להשארית שנשארה על אדמת האבות ולהחלק שנדח מאדמה זו וישב בגולה.

מה היתה לשון השארית על אדמת אבות?

שום עדות לא נשארה ולא נשמרה לנו מהזמן ההוא, כמו בכלל אודות חיי שארית זו כך גם אודות לשונם. כל מה שנוכל להגיד בענין זה הוא רק על פּי אומד הדעת, אך יש שאומד הדעת הוא יותר ודאי מעדות מפורשת היותר כשרה.

ברית כרותה לאדם שיהא דבק בלשון שהוא מדבר מרוך ימי ילדותו ושהוא חי בּה רוב ימיו. זה הרגש טבעי וקבוע הוא אצל כל אדם וכל צבּור אנשים, אף כי מדת חזקו שונה היא, והנסיון של דברי הימים כמו גם הנסיון היומי מעידים ששום צבור, יהיה איזה שיהיה, אינו עוזב את לשונו בבת אחת ועל נקלה, אפילו בתנאים היותר קשים ורעים לזו הלשון.

ולכן אין ספק בדבר, כי זה הצבור הקטן, הדל, שנשאר בארץ ישראל אחרי השבר המדיני הגדול התמיד לדבר את לשונו, אותה הלשון העברית שדבר קודם החורבן, אותה הלשון ששמע מפּי ירמיהו ומפּי חנניה בן עזור ויתר הנביאים.

אבל, גם בזה אין ספק, כי גם על אדמת קודש זו של לשון הנביאים קמה צרה לזו הלשון, והיא הלשון הארמית, ומעט מעט התחזקה צרתה של הלשון העברית והחלה להצר צעדיה בכל עבר ופנה.

מצפון נפתחה הרעה. הנכרים שהושיב סנחריב בגליל אחרי חורבן ממלכת יהודה היו רובם ארמיים ודברו ארמית, והלשון הארמית היתה גם לשון השררה, ששלטה שם בשם מלכות בבל. הצבור היהודי נתמעט ברבות הימים בחלק הזה של הארץ שהיה לפנים ממלכת ישראל, והשארית שנשארה פה התערבה מעט-מעט עם הנכרים יושבי הארץ ולשונם גם היא מעט מעט הלכה הלך והתקלקל, הלך וקבל לתוכה מלים מהלשון הארמית וגם צורות דקדוקיות של הלשון הארמית. אַך כל זמן שממלכת יהודה עמדה בתקפה היתה היא חומת ברזל להלשון העברית בפני הלשון הארמית. ולא עוד, אלא שכח החיים של הלשון העברית ביהודה חזק גם את הלשון העברית בפי הצבור היהודי בגליל, שתוכל לעמוד על נפשה בפני צרתה. ואולם, עם נפילת חומת ירושלים נפלה גם חומת לשונה של ירושלים והלשון הארמית התחילה לסול לה מסילה גם אל תוך יהודה.

גם מדרום התחילו נכרים להדחק לתוך נחלת ישראל, כמו שנאמר: הנני אליך הר-שעיר ונטיתי ידי עליך ונתתיך שממה ומשמה, יען היות לך איבת עולם ותגר את בני ישראל על ידי חרב בעת אידם… יען אמרך את שני הגוים ואת שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה (יחזקאל ל"ה, ג‘-י’). כה אָמר ה' אלהים אם לא באש קנאתי דברתי על שארית הגוים ועל אדום כלא אשר נתנו את ארצי להם למורשה בשמחת כל לבב בשאט נפש (שם ל"ו, ה'). אבל, אפשר שהאדומים לא הזיקו הרבה להלשון העברית, מפּני שגם לשונם הם היתה באמת עברית גמורה. ומכל מקום אולי גם לשונם של האדומים גרמה קצת קלקול להלשון העברית, מפּני שאפשר שגם היא בעצמה כבר נתקלקלה בזמן הזה. אַך סכנה יותר גדולה מזו התחילה מרחפת על הלשון העברית ביהודה מצד השררה הבבלית ששלטה עתה גם ביהודה, וכל שרי הממשלה דברו בודאי ארמית, כמו שאָנו רואים זה אַחר כך בזמן שיבת גלות בבל.

במעמד זה ובתנאים אלה בודאי לא היה בלשון העברית די כח לעמוד בפני צרתה הארמית שלא תגע בנפשה ועל כרחה היה עליה לוותר קצת על עצמיותה, גם באוצר המלים ואפילו בקצת צורות דקדוקיות, אבל כל זה לא יכול להעשות בבת אחת, בזמן קצר, אלא מעט מעט.

גם אודות לשון הדבור של הגולה היהודית בבבל אין לנו עדות מפורשת, אבל גם פּה אנו יכולים לדון במדרגה גדולה של ודאות על פּי אומד הדעת, ואם אין לנו ראיות ברורות חיוביות על כל פּנים יש קצת ראיות שליליות, שהן יחד עם אומד הדעת עושות את הדבר לודאות גמורה.

בגולה הבבלית נמצאו הגולים היהודים בארץ ארמית, באויר ארמי. ואַף-על-פּי שהלשון האשורית היתה לשונם של המושלים, של חצר המלכות ורבי הממשלה, בכל זאת רוב המון העם דבר ארמית. וגם הממשלה השתמשה בלשון זו בענין הרשות, אולי ביחוד מפּני שהכתב האַשורי היה קשה לשמוש הכללי של עניני יום-יום. ובהיות שהלשון הארמית היא קרובה ודומה הרבּה להלשון העברית, ובהיות ששרי המלכות בירושלים ידעו ארמית, כמו שאָנו רואים מדברי אליקים ושבנא ויואח עם רבשקה, ורגלים לדבר כי הגולים מיהודה מצאו בבבל מספּר מה מאחיהם הגולים מעשרת השבטים, שהיו כבר בארץ גלותם בשני דורות ובודאי קצתם דברו כבר ארמית, לכן במהרה נכבש הדרך במדה מן המדות להלשון הארמית אל תוך מחנה הגולה מיהודה. ואַף-על-פּי-כן, כאן יותר מביהודה היתה בכחה של הלשון העברית לעמוד על נפשה. הגולים מיהודה היו רובם גדולי האומה ומבחרי בניה, כולם האמינו וקוו כי גלותם אינה אלא זמנית וכי בוא יבוא היום בקרוב שישובו לארצם. עד כמה היתה תקוה זו חזקה בלב הגולים הראשונים, אשר הגלה נבוכדנצר מירושלים, אנו רואים ממכתביו של שמעיהו הנחלמי אשר שלח מבּבל ירושלימה דברים קשים ומרים על ירמיהו אשר כתב להגולים: ארוכה היא, בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פּריהן. ואפילו אחרי החורבן השלם של הממלכה לא רפתה התקוה בלבות הגולים מיד, כי הלא גם ירמיהו בעצמו נבא להם כי עוד ישמע במקום הזה אשר אתם אומרים חרב הוא מאין אָדם ומאין בהמה, בערי יהודה ובחוצות ירושלים הנשמות קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, כי אָשיב את שבות הארץ כבראשונה, – ועוד דברי נחמה כאלה. הגולים לא היו מפוזרים בּתוך עם הארץ, אלא ישבו צבורים צבורים יחד במקומות מיוחדים, כי כך היה הדבר נהוג בפרט לפנים בכל הארצות וכך אָנו שומעים בפרוש מיחזקאל, שבני הגולה ישבו יחד בתל אָביב. ובתוך הצבור הזה היו נביאים גדולים כיחזקאל וחבריו שבכל התוכחות שלהם להעם על חטאותיהם לא חדלו מלנחם את העם ולדבר לו דברים טובים, דברי נחומים, כי אלהי ישראל ישוב וירחמם ויקבץ נפוצותיהם מארבע כנפות הארץ וישיבם לגבולם כבראשונה. רק אחרי זמן רק נזדעזעה האמונה והתחילו לאמר “יבשו עצמותינו, אבדה תקותנו”.

ואם בכלל כל צבור, על פּי הטבע המונח באדם, אינו עלול לעזוב על נקלה את לשונו, אפילו בתנאים היותר רעים, כמו שכבר הזכרתי זאת קודם, על אַחת כמה וכמה צבור כצבור גולי יהודה בתנאים שנמצאו בהם בארץ גלותם הבבלית.

וסעד להנחה זו, כי בני הגולה לא עזבו את לשונם, אנו מוצאים גם בדברי הנביאים שקמו בגולה, ואם לא סעד חיובי מפורש, על כל פּנים סעד שלילי, וסעד שלילי זה אינו פחות מסעד חיובי.

יחזקאל הוא אחד המוכיחים היותר קשים בנביאים המוכיחים. הוא הוכיח את הצבור על כל עון ופשע שאפשר למצא בצבור היותר רע, היותר נשחת ונתעב, ואין ספק בדבר, כי מרוב חבה להעם הוכיחו גם על עונות ופשעים שבודאי לא היו כלל אצלם. הוכח הוכיח את בני עמו המדברים בו אצל הקירות ובפתחי הבּתים, כי עגבים בּפיהם ואחרי בצעם לבּם הולך, וכיוצא בזה, ובשום מקום לא נמלטה מפיו תוכחה כי עזבו לשונם, וכמו כן בכל דברי הנחמה שלו, כי ישובו לאדמתם ויהיו לגוי אחד ודוד יהיה למלך עליהם וישבו בשלום בארצם וילכו בחוקות התורה, בכל דברי התנחומים האלה לא נמלטה מפיו הבשורה כי ישובו לדבר לשונם. וכן שאר נביאי הגולה, גם אותם שהוכיחו את היושבים בקברים ובנצורים ילינו, האוכלים בשר החזיר, וכיוצא בזה, שום אחד מהם לא הזכיר אף פעם אפילו ברמז קל, כי בני הגולה עזבו לשון אבותיהם.

רק תשובה אחת אפשר להשיב על זה, והיא, כי בעיני כל אלה הנביאים לא היתה ללשון האבות שום מעלה ועזיבתה לא היתה נחשבת בעיניהם לשום עון, אפילו לא כמו הישיבה בקברים ולינה בנצורים.

אַך רגש כזה הוא נגד הטבע האנושי ואין משלו בדברי הימים של שום עם מעולם ועד היום הזה, ושום דבר במהותם של הנביאים אינו נותן לנו יסוד ורשות להוציא עליהם לעז לא טבעי כזה.

ולכן אין לנו אלא לאמר כי גם בגולה הבבלית כמו על אדמת ישראל, הדבר הלך כמנהגו של עולם. צבור הגולים בכללו התמיד לדבר את לשון האבות, אך האויר הארמי, רוב המדברים ארמית מסביב, ושמוש הממשלה בלשון הארמית בעניני הרשות, פּעלו מעט מעט על הלשון העברית של צבּור הגולים, ומעט מעט נתרבּו בה מלים מהלשון הארמית, ובודאי גם קצת צורות דקדוקיות התגברו מעט מעט בתוך הלשון העברית של הגולים, ומקצת הגולים שהתערבו יותר עם הגוי שבתוכו ישבו, הם מעט מעט עזבו את לשון האבות ויותר ויותר דברו ארמית.

ואין ספק בדבר, כי כך היה מעמד הדבר כשהגיע [מלה חסרה במקור המודפס] הגדול של שיבת הגולים לארץ האבות.

כאשר התחילה השעה הגדולה ממשמשת ובאה, כשנשמע קול עקבות מי שנקרא להשקות את בבל את כוס התרעלה, אשר השקתה היא את בת ציון, הוערה שנית רוח קודש ממרום על יחידי סגולה בבני הגולה ויקומו נביאים נלהבים מנחמי ציון ויתנבאו על הגאולה בדברים כאש ובלשון עברית כל כך נשגבה, כל כך עשירה, רבת מלים ורבת גונים, שנדמה לך באמת שאזניך שומעות שוב את ישעיהו בן אמוץ בכל עוז תפארת מליצתו. בלשון זו, בפרט בלשונו של אותו מנחם ציון המכונה עתה בפי החכמים בשם ישעיהו השני, אינך מרגיש כמעט שום שנוי לשוני מהלשון העברית של ירמיהו, ואפילו בעצם הפּרשיות שמהן כמו נודף ריח הלשון העברית שעתידה להגלות לעינינו בקרוב, עוד הלשון העברית שמלפני החורבן כמעט בעינה עומדת. אין זה מעיד, כי כך היתה הלשון גם בפי כל העם, או לפחות בפי גדולי העם, כי רוח הקודש אשר שרתה על הנביאים האלה על ידי חזיון הגאולה הקרובה הניפה טל של חיים על לשונם. אך אתה מרגיש, כי אין זו לשון מלאכותית, של אנשים מדברים לשון אחרת, וכי אין אלה דברים שנכתבו בתחילה על מגילת ספר, אלא דברים נבעים מהפה ואמורים על פּה באזני אנשים, שהמה לא בלבד שומעים ומבינים זו הלשון, אלא שמדברים גם הם זו הלשון בעצמה, אולי בקצת שנויים קלים באוצר המלים ובצורות דקדוקיות.

אבל גזרה שגזרו דברי הימים אין לקרוע. אפילו נביאים גדולים כהמנחם ציון, בכל רוח קדשם, בכל עוז התלהבותם, אינם יכולים לרפא שבר, שהביאו דברי הימים על לשון מהלשונות, רפואה שלמה ולהשיבה לקדמותה. זו הלשון העברית של המנחם ציון היא בת קול האחרונה מלשונם של ישעיהו, הושע וחבריהם, ויותר לא נשמעה עד עולם. הלשון שנשמעה מעתה היא גם היא אָמנם לשון עברית, גם היא היתה עלולה לתת פרי הלולים אלמלא היו דברי הימים של הדורות הבאים לקראתנו עלולים לזה, אבל זו לשון עברית אחרת וימי חייה השלמים היו מעטים ורעים. גולי יהודה זכו לראות בעיניהם מפּלתה של מחרבת ארצם. בת בבל השדודה נפלה בידי הפּרסים, נפלה לבלתי קום עוד. ומחריבה של בבל, כרש הפּרסי, הרשה להגולים היהודים לשוב ליהודה ולהקים בירושלים מקדש אלהי ישראל שהחריבו הבבלים. ולקול הקריאה הנלהבה, שקראו הנביאים מבשרי הגאולה לאמר:

צאו מבבל, ברחו מכשדים בקול רנה, הגידו, השמיעו זאת, הוציאוה עד קצה הארץ, אמרו גאל ה' עבדי יעקב, שמעו כחמשים אלף איש ויצאו מארץ גלותם וישובו לארץ אבותיהם.

בודאי לא כל גולי יהודה יצאו עתה מארץ גלותם, לא כולם רצו, לא כולם יכלו, ולא כולם מצאו עוז בלבבם לעשות זאת. אלמלא לא היתה לנו שום עדות לזה, אומד הדעת מחייב אותנו להחליט כזאת, יען זה בטבע האנושי. בכל צבור יש אנשים שמעמדם החמרי יקר עליהם מרגשות רוחניים, ויש שבכל רצונם להקריב קרבן על מזבח הדבר הרוחני אינם יכולים לעשות זאת, אינם מוצאים בנפשם די כח רוחני הנצרך.

בודאי לא מעטים מהגולים עשו מה שיעץ ירמיהו לעשות ובנו בתים ונטעו גנים ולקחו נשים והולידו בנים ובנות ולקחו לבניהם נשים ואת בנותיהם נתנו לאנשים וילדו בנים ובנות, ורבו שם ודרשו את שלום העיר, אשר הגלו שמה והתפּללו בעדה והרגישו כי בשלומה יהיה להם שלום. ומה שאָנו צריכים להניח על פּי אומד הדעת אנו לומדים גם מדברים מסיחים לפי תומם בספר עזרא ונחמיה, כי הנשארים בכל המקומות אשר גרו שם חזקו את ידי היוצאים ברכוש, בבהמה ובמגדנות, וכך היתה המסורה חיה בקרב העם בדורות הבאים כי רוב הגולה נשאר בארץ גלותם. כך מעיד יוסף בן מתתיהו כי החלק הגדול של עם ישראל נשאר בארץ בבל. וכך הוכיח אחד מחכמי הדורות הבאים, הוא ריש לקיש, בדברים קשים את בני גלות בבל על זה ואָמר: “אם עשיתם את עצמיכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין הרקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בּו” (יומא, ט:).

אלה הדברים המחוכמים של רבי שמעון בן לקיש הם אמתים מבחינה המדינית של האומה. בודאי, אילו עשו כל הגולים בבבל את עצמם כחומה אחת ועלו כולם לארץ ישראל היה עתידו המדיני של הצבור היהודי בודאי הרבה יותר טוב ממה שהיה אחרי עליה חלקית זו. כי רגלים לדבר, שהנשארים בגלות היו היותר עשירים, היותר חזקים במעמדם החמרי, כי כך הוא מנהגו של עולם, כי אלה הם האנשים הנוטים יותר להשאר במקום מושבם ולא לנדוד למקום אחר. אלמלא שבו גם הם אז לארץ האבות, היה הצבור היהודי שם יותר רב המספּר ויותר חזק המעמד, והיה בו יותר כח לעבוד בפני הנכרים מסביב, שהיו כספּחת להצבור היהודי מן הרגע הראשון.

אבל מבחינת הלשון, אפשר להחליט בודאות כי גם זו לטובה. זה המעל שמעלו רוב הגולים בארץ האבות ובחרו להשאר בנכר, הוא היה לטובה להצבור החדש מבחינת לשון האבות.

כי כשם שאין ספק בדבר, שהנשארים בגולה היו היותר עשירים, כך ברור הוא שהם היו היותר ארמיים בּלשונם. כבר העיר על זה הרצפלד בּחבּורו על גלות בבל, והדבר הוא כל כך בטבע האנושי שאין צורך לזה בראיות מיוחדות. אלמלי באו כל הארמיים האלה לארץ ישראל, אלה רבי הכמות ורבי האיכות, לפחות במעמדם החמרי, עם נשותיהם, שקצתן היו בודאי ארמיות גמורות, ועם ילדיהם, שבודאי קצתם כבר לא ידעו דבר עברית כלל, כי אז אולי לא היה כח להלשון העברית להרים שוב ראשה.

אך אלה נשארו בגולה. ועולי בבל, שהם היו מעטי הכמות ובודאי גם מעטי האיכות במעמדם החמרי, היו בודאי גדולי האיכות ברוח. הם היו בודאי היותר לאומיים, כמו שאומרים עתה, היותר דבקים בארץ האבות ובודאי גם בלשון האבות. ואפילו אם אמת נכון הדבר, שאומרים קצת החוקרים החדשים, שגם השארית שנשארה ביהודה אחרי החורבן הספיקה להתחזק קצת ולרפא את המכות הנוראות של החורבן, וכשבאו עולי בבל מצאו על אדמת האבות צבור חשוב, בכל זאת אין ספק שהגולים השבים, בכחם הרוחני, בהתלהבותם הלאומית, פּעלו על הצבור שמצאו בארץ פּעולה עזה וחזקו את רוחו והעירוהו לחיים חדשים.

ושוב אנו שומעים את קול הלשון העברית מפּי נביאים. חגי, זכריה ומלאכי מוכיחים את העם שמתרשל בבנין בית המקדש, מפארים אל יהושע הכהן הגדול ובפרט את זרבבל פּחת יהודה, ומנבאים מאורעות גדולים ומוכיחים את הכהנים והעם, וכל זה בלשון עברית דומה כמעט דמיון גמור להלשון העברית שלפני החורבן ושל הנביאים הגדולים של הגולה. בדקדוק הלשון אין שום הבדל בין לשונם של אלה השלשה ובין הלשון שלפני החורבן, וגם בּאוצר המלים אין הרבּה חדשות, רק בּהברת קצת אותיות גרוניות אָנו שומעים כבר קצת רפיון, לפחות בּקצת מלים.

מי היו אלה שלשה הנביאים המדברים אלינו שוב עברית צחה זו? ההיו בני הצבור היהודי של יהודה או המה היו מעולי בבל? אין לנו שום סמך להשיב על שאלה זו תשובה פחות או יותר ודאית, וכמו כן אי אפשר לברר עד כמה היתה זה הלשון רחוקה מהלשון שדבר אז הצבור היהודי בירושלים. רגלים לדבר, כי הלשון של המון העם בפרט היה כבר מגוון יותר בגוון ארמי, אבל זה אפשר לאמר בהחלט, אַף על פּי שאין לזה ראיות מפורשות ורק על פּי הרשם שעושים דברי אלה הנביאים, כי לא בלבד שזו היתה באמת לשונם הם, רצוני לאמר לשון הדבור שלהם, אלא שגם הצבור שאליו דברו, שמעו והבינו את זו הלשון, מפּני שהלשון של זה הצבור היתה אָמנם קצת משונה מהלשון של הנביאים האלה, אבל בעצם הדבר היתה זו הלשון בעצמה, ולכן גם אלה הנביאים, שהם הוכיחו את הצבור על אשר בעלו בת אל נכר, ועל גרשם נשותיהם וכיוצא בזה, לא הוכיחום כי עזבו את לשון אבותיהם.

ועוד על דבר אחד ראוי להעיר כאן.

כפי הנראה, הכהנים שהיו אז בבית המקדש לא היו אנשי מעלה ביותר, לא בתורה ולא במדות. חגי שאלם תורה והם ענו לו, וכבר נחלקו חכמי התלמוד בדבר אם השתבשו הכהנים או לא השתבשו הכהנים. אבל, אפילו אם בתורה זו ששאלם חגי בהלכות טומאה וטהרה לא טעו הכהנים, על כל פּנים בכלל אנשים חשובים ביותר לא היו, כמו שהעיד עליהם מלאכי בפירוש לאמר: וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים לכל העם. ואף על פּי כן אין ספק בדבר, שהם דברו עברית, כי אלמלא כן לא היו אלה הנביאים נמנעים בין שאר התוכחות להכהנים להזכיר גם את זאת, שאינם יודעים לדבר בלשון האבות.

הכל יודעים כי יש הבדל במיבטא בלשון העברית בין בני ארץ-ישראל ובין בני הגולה שבמערב. הבדל זה אינו חדש, לא הזמן החדש הולידו, אלא היה בישראל זה מאות ומאות בשנים, רק שעוד לא נתברר הדבר אימתי ואיה נולד. והנה כל זמן שהלשון העברית היתה אצלנו רק לשון שבכתב, לא היתה להבדל זה חשיבות אלא להלכה, אבל מהעת ששבה לשוננו להיות גם בדיבור-פה נהיה הבדל המיבטא לשאלה חשובה גם למעשה, ובמחנה המדברים עברית נשאלת שאלה זו תמיד: איזה מיבטא הוא האמיתי?

והנה, צריך להודות, כי מבחינה מדעית אין כלל מיבטא אמיתי ולא אמיתי. כל מיבטא של ציבור-מה, הנהוג בקרב זה הציבור ומקובל לרוב הגדול של המדברים, הוא אמיתי לזה הציבור. וברית טבעית כרותה לכל הלשונות, כי המיבטא אינו דבר קיים ועומד בעינו, אלא עלול להשתנות, והוא משתנה פחות או יותר מהרה ובמידה פחות או יותר גדולה לפי טבע העם ולפי תנאים רבים פנימיים וחיצוניים שאין כאן המקום לפורטם. זה חוק קבוע בכל הלשונות, וכבר הוכיחו חכמי לשון עברית במופתים חותכים, כי גם בלשון זו נפלו שינויים במיבטא כבר בזמנים היותר קדומים.

ולכן, גם בדבר ההבדל במיבטא שבין בני ארץ-ישראל ובני הגולה המערביים, מה שאפשר לשאול הוא: איזה מיבטא הוא היותר קרוב להמיבטא שהיה נהוג בפי אבותינו בזמן שהלשון היתה חיה, ובאיזה מיבטא עלינו לאחוז עתה, שהלשון שבה לתחייה.

אך קודם צריך לבאר במה נבדלים שני המבטאים זה מזה.

בשלושה דברים מתחלף מיבטאם של בני ארץ ישראל ממיבטאם של בני הגולה שבמערב, ואלו הם: (א) בנגינה; (ב) באותיות; (ג) בתנועות.

בנגינה כיצד?

שבני ארץ-ישראל קוראים את המלים גם בדיבור-פה מלעיל או מלרע לפי מה שכל מלה ומלה מנוגנה על-פי המסורה – ובני הגולה שבמערב קוראים את כל המלים מלעיל. אבל בדבר זה גם בני הגולה עצמם מודים שקריאתם הם היא מוטעת.

באותיות כיצד?

בני ארץ-ישראל מבדילים במיבטא בין אלף לעין, בין ח' לכף רפויה, בין ט' לת' דגושה בדגש קל; ובין כף דגושה בדגש קל ובין ק'. ובני הגולה אינם מבדילים באלה, ובני ארץ-ישראל אינם מבדילים בין תיו רפויה לדגושה בדגש קל ובני הגולה מבדילים ומבטאים תיו רפויה כמו סמך.

ואין צורך להרבות מלים להוכיח יתרון מיבטאם של בני ארץ-ישראל על מיבטאם של בני הגולה באלה האותיות, כי הלא אין ספק שאלמלא לא היה הבדל במיבטא בין א' ובין ע‘, בין ח’ ובין כ‘, בין ט’ ובין ת‘, בין כ’ ובין ק', לא היתה הלשון מניחה שתי אותיות מתחלפות להברה אחת. ועד כמה היה חשוב אצל חכמי התלמוד הבדל המיבטא בין אלה האותיות נראה ממה שאמרו, שאין מורידין לפני התיבה בישנין (אנשי בית שאן) מפני שהם קורין לאלפין עינין ולעינין אלפין.

המיבטא המיוחד לכל אחת ואחת מאלה האותיות, לא בלבד שהוא שמור במסורה היה בפיות היהודים המזרחיים, אלא שיש לו סיוע, שאין ספק בו, בהמיבטא של אלה האותיות בלשון הערבית החיה, ולא בלבד שהוא נותן להמיבטא של הלשון העברית התכונה המזרחית, אלא שיש בו עוד תועלת ממשית, להקל על התלמידים קניית ידיעת הכתיב הנכון, כי על-ידי הקול המיוחד לכל אות ואות התלמיד יודע מיד באיזו אות המלה נכתבת באלף או בעין, בטית או בתיו, בכף או בקוף. מפני חשיבות דבר זה החליט ועד הלשון בירושלים לפני שנתיים להטיל חובה על כל בתי הספר שבארץ-ישראל לקבוע מורה מיוחד לההברה, ולבחור למשרה זו בפרט אחד מחכמי חלב, שהם היותר מצטיינים בצחות ההברה של האותיות.

(ובדבר ההבדל במיבטא התיו הרפה והדגושה, ודאי שבימי המסורה היו מבדילים ביניהן. אבל גם בני הגולה אינם מבדילים בין ג' דגושה ורפיה ובין ד' דגושה רפויה, אף-על-פי שלפי המסורה צריך להבדיל, כמו שבאמת התימנים מבדילים, ומנהגם של בני ארץ-ישראל במיבטא התיו הוא במנהגם של בני הגולה במיבטא הגימל והדלת).

ומתוך עצם דקדוקה של הלשון יש ראיה ברורה, כי בזמן קדום היתה הברת ת' רפויה דומה להברת ת' דגושה בדגש קל. כי רק הברה זו מבארת טעם הבלעת ת' התפעל ‘בּמִדַּבֵּר’ וּ’מִטַּהֵר' וכיוצא בהן: כי הלא אין שום קושי לאמור ‘מִסדבר’ ו’מִסטהר‘, ולהפך אין אומרים ‘מִסַּכֵּל’, ‘מִסַּתֵּר’, אלא ‘מסתַכֵּל’ ו’מסתַּתֵר’.

נשאר עתה לנו עוד לדבר על הבדל המיבטא בתנועות.

משבע התנועות שיש לנו בניקוד המקובל אצלנו (דבר ידוע הוא שהיו עוד שיטות של ניקוד אחרות), בשלוש אין שום הבדל בין היהודים במזרח ורוב יהודי המערב, והן: פתח, חירק ושורק (רק מיעוט קטן ברוסיה קוראים שורק כמו חירק). גם בהברת הסגול אין באמת הבדל, אלא שהתימנים קוראים על-פי-רוב במקום הסגול פתח או חיריק. בהברת החולם יש חילוק, שיהודי המזרח קוראים אותו בקול הרגיל של o ויהודי המערב קצתם קוראים אותו בקול הרגיל של eu וקצתם בקול של au. את תנועת הצירי קוראים יהודי המזרח כמו סגול בקול הרגיל של e, ויהודי המערב כמו ei. אך ההבדל העיקרי, היותר ניכר ובולט, הוא במיבטא תנועת הקמץ, שיהודי המזרח קוראים אות בקול הפתח, ויהודי המערב בקול הרגיל של o.

והנה בדבר הברת קולות התנועות, כבר נתברר בחכמת הלשון בראיות מכריחות ובסימנים מובהקים מתוך עצם הניקוד המקובל אצלנו, שכבר בזמן קדום נשתנו קולות התנועות ממה שהיו בראשית. אין ספק בדבר, כי בתחילה לא היו בלשון העברית אלא שלושה קולות תנועיות, כמו בלשון הערבית, והם: קול הפתח, קול החירק, וקול השורק. אח-כך נשתנה מקצת השורק הקצר לתנועת חולם, ומקצת חירק קצר לתנועת הצירי ומקצת פתח ארוך כמו-כן לחולם. ורק אם היה איזה דבר להגן על הקול הקדום, כמו הברה דגושה וכדומה, נשאר הקול הקדום בהווייתו הראשונה. מה היתה סיבת השינוי הזה? עוד לא עלה ביד החקירה המדעית בחכמת הלשון לעמוד עליה בוודאות גמורה. קצת החכמים ייחסו את הנטייה לשינוי זה לתכונות המקום ואמרו שהמקומות הגבוהים גורמים יותר לקול o, קצת החכמים ייחסו שינוי זה לקולות הלשון שהיות יותר רגילים ביושבי הארץ לפנים, קודם שבאו שמה היהודים. על כל פנים, בעצם הדבר אין ספק, ורק השינוי הזה מבאר טעמי קצת הנטיות של השמות והפעלים והמלים בלשון.

כל אלה השינויים נעשו בזמן קדום של הלשון, ואחר-כך נקבעה ההברה ונתקיימה בהווייתה הכללית בלי שינויים כלליים בכל זמן פריחתה של הלשון בימי המלכים והנביאים. ואין לנו שום רמז בתוך עצם טבע דקדוקה של הלשון לשינויים כלליים בטבע ההברה גם בימי הזעזועים הגדולים של גלות ושלטון הנכרים בארץ אחר-כך זמן רב, בזמן שצורתה הדקדוקית של הלשון נשתנתה ונהייתה אותה הלשון שנשמרה לנו בתוספתה והמשנה וכו'. והשאלה היא זו: אלה התנועות שנזכרו למעלה שנחלקו יהודי המזרח מיהודי המערב בהברתן, איך היתה הברתו בפי אבותינו בזמן ההוא? למשל: איך קראו דוד ושלמה וישעיה וירמיה את שמו של אדם הראשון: Adam או Odom? והנה צריך להודות כי עד כה לא נמצאה שום עדות ברורה, מפורשת, לתכונתה של הברת התנועות בימי המלכים והנביאים, כי הקולות לא נשמרו לנו במכונת דיבור ואין לנו מזמן ההוא שום העתקה בכתב של לשון אחרת, אך מזמן קצת יותר מאוחר נשארו לנו עדויות כשרות שאין לפקפק בהן.

העד הראשון הוא: התרגום היווני של תנ"ך הנקרא תרגום השבעים, Septuaginta בלעז.

דבר ידוע הוא שזה התרגום, לפחות של התורה, נעשה בזמנם של מלכי בית תלמי, ואין שום ספק בדבר שהמתרגמים הראשונים היו מלמדי תינוקות מקהילת היהודים שבאלכסנדריה של מצרים. והנה, כל שמות-העצם הפרטיים של אנשים וערים וכיוצא בהם, וכמו-כן קצת מלים אחרות מהלשון העברית שנעתקו בתרגום זה בכתב יווני אך בהוויתן העברית. כל אלה מועתקים בתרגום זה בתנועות יווניות לפי ההברה המזרחית של התנועות הנזכרות. למשל, התנועה העברית המסומנה בנוסחת המסורה שלנו בקמץ מועתקת בתרגום זה כמעט בכל מקום באות התנועה היוונית α (זו אות a ביוונית).

והתנועה העברית המסומנה אצלנו בחולם מועתקת בתרגום זה כמעט בכל מקום באות התנועית o (היוונית).

אך על עדות זו אפשר לטעון שתי טענות.

א: ערבך ערב צריך. מי יודע איך היתה הברת אלה האותיות התנועיות בלשון היוונית?

מי יודע אם היוונים קראו את האות α שלהם בזמן התרגום בהברת האות a הרגילה (לא כמו באנגלית) או קראו אותה אז o (היוונית) ואם קראו o בזמן התרגום כמו o הרגילה או כמו eu או au.

ובאמת, גם בלשון היוונית העתיקה נהיו שינויים בהברה גם באותיות וגם בתנועות, כמו שכבר הזכרתי למעלה, וכבר חקרו חכמים רבים בשאלה זו, ובפרט החכם Blass בספרו המפורסם על ההברה בלשון יוונית העתיקה. אבל בפרט בהברת התנועה α כבר אמר בלאס כי אין ספק בדבר שהיא לא נשתנתה כל עיקר ותמיד היה גון קול כקול הרגיל של a ויש ראיה לזה ממנו ובו. מעצם התרגום היווני, שבו מעתיקים בהתנועה היוונית, α, קול הקמץ וקול הפתח בשווה בלי כל הבדל, למשל בשם ‘אברהם’. גם האלף וגם הריש וההא מונעות בהתנועה a ולכן אין ספק בדבר כי מייסדי התרגום היווני קראו בקול אחד בעצמו מה שמנוקד אצלנו בפתח ומה שמנוקד אצלנו בקמץ, ובהיות שבגוון הקול של הפתח אין שום ספק, על-כורחנו אנו צריכים להודות, כי מייסדי התרגום היווני קראו מה שמנוקד אצלנו בקמץ בקול תנועת הפתח.

ואולם כאן יש לו לטוען מקום לטעון הטענה השנית, והיא:

מי אומר לנו כי הברה זו של מייסדי התרגום היווני היא הנכונה ר"ל, מי יודע כי כך היתה הברת כל היהודים בארץ-ישראל? אולי זו היא הברה משובשת של יהודי אלכסנדריה בזמן ההוא?

טענה זו היא באמת חמורה, אך יש עליה תשובה ניצחת שאינה מניחה מקום לשום פקפוק, כי יש לנו ארבעה עדים שהברת התנועות כמו שאנו רואים אותה בתרגום השבעים היתה נהוגה, ברובה, אצל היהודים בארץ-ישראל בזמן המלחמה בהרומאים ועד כארבע מאות שנה אחר החורבן.

העד הראשון הוא שר צבא היהודים במלחמה ההיא, יוסף בן מתתיה, שבספריו ‘עתיקות היהודים’ ו’מלחמות היהודים' העתיק את התנועות העבריות כמו בתרגום היווני לא בלבד בשמות שנזכרו בספרי המקרא, שבהם אפשר לטעון שנגרר כדרכו אחרי התרגום היווני, אלא גם בשמות ומלים שלא נזכרו במקרא למשל: השם גיורא והם חגירא הוא מעתיק בכתב יווני את הריש בקול פתח, וכמו-כן השם הֶמְיָן (חגורה) את היוד בקול הפתח.

העד השני הוא עקילס הגר, שהיה תלמידם של ר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא, והוא תיקן תרגום חדש ביוונית לספרי המקרא, שבשבילו קילסוהו רבותיו אלה וקראו עליו יפיפית מבני אדם. התרגום הזה מצטיין, כידוע, בדיוק תרגומו מלה במלה של הלשון העברית, נתקן בכוונה מפורשת כדי לתת תרגום מדויק של כתבי הקודש. והנה, בהקטעים שנשארו מהתרגום הזה מקודם ומה שנמצא בזמן החדש בהגניזה – בכולם אנו רואים בהשמות הפרטיים, וכמו-כן בקצת מלים שהניחם עקילס בלי תרגום, אותה העתקת התנועות העבריות כמו בתרגום השבעים. והייתכן כי מוסרי תורה שבעל-פה, שהקפידו על-כך על ההברה שפסלו מי שקורא לאלפין עינין וכדומה לעבור לפני התיבה, יתנו הסכמתם וישבחו תרגום שהברת המלים העבריות משובשת בו? על-כורחנו אנו צריכים להודות, כי כך היתה באמת הברת התנועות גם בפי ר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא.

כמאתיים שנה אחר החורבן ייסד אוריגינס את מפעלו הגדול המפורסם בשם Hexapla, שבה היו מסודרים בשישה עמודים זה בצד זה גוף הנוסחה העברית והעתקה בכתב יווני של כל מלה ומלה עברית בצורתה וכקריאתה בפי היהודים בזמנה, ותרגום השבעים ותרגום עקילס, ועוד תרגום סומכוס ותאדוסיון. החכם הנוצרי הגדול הזה למד את הלשון העברית מחכמי ישראל, כמו שהוא מעיד בעצמו על זה ומזכירם הרבה פעמים בכבוד גדול, ופעמים הרבה הוא מדבר על קריאת המלים העבריות, וכוונתו במפעלו הגדול היתה לתת להעולם הנוצרי את כתבי הקודש כמו שהם באמת בצורתם ובקריאתם אצל היהודים. והנה, בהעתקת המלים העבריות, מה שנשאר מקודם מההקסאפלה ומה שנמצא בזמן החדש, העתקת התנועות היא ברובה כמו בתרגום השבעים.

כמאה וחמישים שנה אחריו תרגם הירונימוס את המקרא בלשון רומית (התרגום הנקרא Vulgata ) וגם הוא למד מחכמי ישראל בזמנו, וגם הוא מזכירם בכבוד. וגם הוא מדבר בהרבה מקומות על הברת האותיות בלשון העברית, ובשום מקום אינו מזכיר כי בפי רבותיו היהודים אין הברת התנועות כמו בתרגום היווני,אלא גם הוא מעתיק את השמות רובם כצורתם בתרגום היווני. וגם המלים העבריות שהוא מעתיק בצורתן רובן הן בהברת התנועות כמו בתרגום היווני, שהתנועה המסומנה אצלנו בקמץ היא מועתקה אצלו בקול a ורק מלים אחדות: בשר. זכר. מועתקות אצלו bosor, zochor ודווקא זה מעיד, כי הוא לא נגרר אחרי התרגום היווני אלא העתיק את התנועות באמת כמו ששמע אותן מפי רבותיו היהודים, שקצתם היו מטבריה.

הרי אנו רואים עדות שאין ספק בה, כי במשך כשמונה מאות שנה הברת התנועה המסומנה אצלנו בקמץ היתה בפי היהודים בארץ-ישראל כקול הפתח.

אבל גם בזה אין ספק כי בימי מתקני הניקוד שלנו היתה הברת תנועה זו o או בקול שבין a ובין o.

ורגליים לדבר, כי הספרדים, שרובם הם מגולי יהודה ואצלם נשמרה הברת המלים בקול תנועת הפתח במקום שמסומן בהנוסחה המקובלת שלנו בקמץ, רובם הם מהגולים שגלו מהארץ קודם שנתהווה השינוי ההוא בהברת התנועות, והאשכנזים וכמו-כן התימנים, שאצלם נוהגה הברת קול a במקום הקמץ רובם מגולים שגלו מהארץ אחר שנתהווה השינוי הנזכר בהברה.

והיוצא מזה הוא, שאצל יהודי המזרח נשמרה ההברה היותר קדומה, שיש לנו עדות ודאית, עליה לזמן של כשמונה מאות שנה, ואין שום יסוד לחשוב שלפני הזמן ההוא היתה ההברה אחרת. ואילו ההברה הנהוגה אצל יהודי המערב היא מזמן מאוחר, מימי קלקול הלשון והשתבשותה בפי השארית שנשארה עוד בארץ-ישראל.

ובדבר השאלה המעשית – באיזו הברה היה ראוי לבחור בשעה שהתחילה הלשון להיות בפי הציבור היהודי בארץ-ישראל, הנה מפני סיבות וטעמים שאין כאן המקום לבארם נתקבלה אז ההברה המזרחית, והיא הברת הלשון החיה בארץ-ישראל, שכל מי ששמע אותה בפי הדור החדש השתומם על יופיה.

ח. הלשון בבית המקדש

נוכל עתה לחזור לשאלת הלשון בבית-המקדש.

מכל האמור למעלה מוכח בודאות גמורה, כי מה שבא במקורות התלמודיים בארמית כך באמת נאמר בארמית ומה שבא בעברית כך יצא מפּי אומרו. ולכן, כשם שאין ספק שהדברים בארמית שהובאו במקורות התלמודיים מבית המקדש, והם דברי יוסי בן יועזר, ודברי הבת-קול, באמת כך נאמרו בארמית, וזה מעיד, כי באמת דבר דברו בבית המקדש גם בארמית, כך כל הדבורים בעברית שהובאו במשנה מתוך בית המקדש, שהובאו למעלה, כך היו באמת בעברית. וכך מסופּר במקום אחד גם בגמרא על שיחה בין כהנים בבית המקדש, והיא מעידה, כי היתה השיחה באמת בעברית.

הנהו תלתא כהני חד אמר הגיעני כפול וחד אמר הגיעני כזית וחד אמר הגיעני כזנב הלטאה (פסח' ג:). גם כאן ארמית ועברית משמשות חליפות בסירוגים, הספּור בארמית ועצם השיחה בעברית, ואין ספק איפוא, כי באמת בעברית סחו.

אין איפוא לפקפּק בדבר, כי המקורות התלמודיים מעידים על שמוש הלשון העברית בבית המקדש בזמן ההוא. כבר דחיתי דעתו של ד"ר בּיכלר שלשון ארמית היתה מושלת בבית המקדש עד זמן נצחון הפּרושים על הצדוקים ושמו במקומה את הלשון העברית, ולמן אָז היתה הלשון העברית מושלת במקדש עד זמן החורבן, שהוא כשש או לכל היותר כעשר שנים, וכל מה שיש בעברית במשנה מהמקדש הוא משש שנים אלה. זה דבר שאי אפשר, מפּני שאלמלא היתה זו פעולת הפּרושים לא היו הפּרושים נמנעים מהכריז זאת ומלעשות לדבר זה פרסום גדול ולחוג אותו, על כל פּנים לא פחות ממה שעשו לשמחת בית השואבה. דבר ברור הוא, שבשעת נצחון זה מצאו הפּרושים את הלשון העברית בבית המקדש ולא היה מקום לעשות בענין זה שום תיקון, ולכן לא הזכירו הפּרושים כלום מזה.

אבל, אימתי נעשה מעשה השנוי הזה בלשון בבית המקדש? אימתי נדחתה הלשון הארמית משם, והלשון העברית לקחה את מקומה?

לא מספרי דברי הימים מזמן ההוא, לא מספרי החשמונאים ולא מספרי יוסף בן מתתיה ואף לא מהמקורות התלמודיים אין לנו שום רמז למעשה של שנוי חשוב זה, ולכן בודאי לא נעשה כלל מעשה כזה בבית המקדש, מעשה של דחוי הלשון הארמית והשבת הלשון העברית על כנה, ובודאי מעולם לא היתה הלשון הארמית מושלת בבית המקדש בדרך רשמי, אם אפשר להשתמש בלשון של זמננו לעניני הזמן ההוא. אלא, שבודאי מן זמן שיבת הגולה מבבל ועד החורבן היו זמנים שבבית המקדש דברו ארמית פּחות או יותר, וזה היה תלוי לפי מספּר הכהנים הבבלים ולפי טיבם ואיכותם.

כי אין ספק בדבר, כי למן שיבת הגולה והלאה תפס תפסו הכהנים מקום חשוב בבית המקדש. עזרא היה בעצמו כהן ומהודו הגדול נאצל מאליו על הכהנים הקרובים לו שעלו אתו, ויש לחשוב, כי בתחילה לפחות היו הכהנים שעלו מבּבל חכמים ויודעי תורה במדה יותר גדולה מהכהנים שמצאו עולי בבל בירושלים, כמו שהיה הדבר גם בכלל, שעולי בבל תפסו בתחילה על-פּי מעמד הענינים מקום בראש הצבור היהודי המחודש. עד כמה היה כבוד עולי בבל חשוב עוד אצל הדורות הבאים נראה מזה, ששתי המלים האלה “עולי בבל” נהיו כעין שם מיוחד להמושג של הצבּור היהודי, של האומה כולה בלשון דיני צבור. כך אָמרו בדורות הבאים: בור שבאמצע הדרך הרי זה של עולי בבל (תוספתא ב"ק ה'). וטבע הדבר מחייבת, שמעט מעט התחילו אלה עולי בבל בכלל, והכהנים הבבלים בפרט, לנהג סלסול בעצמם ולהתגדר ולהתיהר ביחוסם. והדבר היה מקובל אחר כך, כי “לא עלה עזרא מבּבל עד שעשה כסולת נקיה ועלה” (בבלי קדוש' ע"א:), וכמו שכל הארצות הן בענין היחוס וטהרת המשפּחה עיסה לארץ-ישראל כך ארץ-ישראל עיסה לבבל (שם ע"א).

הדבר הזה היה רע בעיני בני ארץ-ישראל בדורות הבאים, וכמה פעמים רצו לבטלו, אבל כל כך החזיקו המשפּחות הבבליות בדבר זה, שאפילו רבנו הקדוש מאן לוותר עליו, וכשרצו לעשות בימיו בבל עיסה לארץ-ישראל¹ נתרגז וקרא: קוצים אתם משימים לי בעיני². וכדי להשקיט תרעומות בני ארץ-ישראל היה צריך רבי להסתיע בעדות ר' חנינא בר חמא שהעיד, שהוא מקובל מר' ישמעאל בר' יוסי בשם אביו כך. ואף על פּי כן לא נתקררה דעתם של בני ארץ-ישראל, ועוד פּעם רצו לעשות את בבל עיסה לארץ-ישראל בימי ר' פּינחס, והגיע אָז הדבר לידי סכנה³. ועד מה הגיעה היוהרה של הבבליים בענין זה אפשר לראות ממה שקרה אחר כך לר' יוחנן בעצמו, שהוא רצה להשיא את בתו לתלמידו זעירי שבא מבבל, אך זעירי השתמט מזה, מפּני שמשפּחת ר' יוחנן, שהיה מקור מחצבה מארץ-ישראל, לא היתה די בחזקת כשרות אצל הבּבלי זעירי עד שלא יכול ר' יוחנן יותר להתאַפּק וגער בו ואמר: תורתנו כשרה לכם ובנותינו אינן כשרות⁴ וסימן ליחוסו הבבלי של אָדם היתה לשונו: מי שסח בּבלית, הרי זה מיוחס, עד שאחד מחכמי בבל קבע זה להלכה ואמר, וז"ל: כל שסיחתו כבבל⁵ משיאין לו אשה (שם), אַך הוסיפו שם שעכשיו שיש רמאים גם הלשון אינה סימן⁶.

ואם כך היתה גדולה יהירותם של הבבליים הפּשוטים, הזרים, בגלל יחוסם הבבלית, על אחת כמה וכמה שהכהנים הבבליים היו מתהדרים בבבליותם. כבר ראינו, כי למן תחילת הסתדרותו של הצבור היהודי, אחרי שיבת הגולה מבבל, הביא מעמד הענינים לידי כך, שהכהנים הבּבליים היו היותר חשובים במקדש, וטבע הדבר מחייבת שבּרבות הימים נהיו הם קצת כעין כתה בפני עצמה, ועדות מסיחה לפי תומה מהמקורות התלמודיים מקיימת לנו, כי המעמד הזה נמשך באמת בדורות הבאים. המשנה (מנח' י"א ז') אומרת: שעיר של יום הכפּורים נאכל לערב והבבליים⁷ אוכלין אותו חי מפּני שדעתן יפה. והנה כאן העיד גם ר' יוסי: לא בבליים הם (האוכלים אותו חי) אלא אלכסנדריים הם ומתוך ששונאים את הבבליים קוראין אותן על שמן, ובשביל זה הכיר לו ר' יהודה טובה ואמר לו: תנוח את דעתך שהנחת את דעתי⁸. אבל, גם אם כך היה הדבר, שאלה הכהנים שהיו אוכלים את השעיר חי היו אלכסנדריים, אין ספק, כי היו באמת במקדש כהנים בבליים⁹ והם היו מכונים סתם הבבליים, והם היו שנואים לבני ישראל, ולכן אחר כך כנו אנשי ארץ-ישראל בבליים גם כהנים מארצות אחרות שעשו איזה דבר שלא כהוגן. ורגלים לדבר, כי באמת גם הכהנים מארצות אחרות, בפרט באלכסנדריה, שהיו במקדש היו מתקרבים יותר להבבליים, כטבע הדבר שהנכרים במקום אחד מתקרבים יחד זה לזה, ובפרט שגם הלשון היה מקרבתם. והנה כבר ראינו, כי להבבלים סתם היתה לשון בבלית, שיחה בבלית סימן ליחוסם הבּבלי, ואין ספק, כי הכהנים הבבליים היו מחזיקים בקנאה גדולה בסימן היחוס הזה. כי אָמנם הכהנים הבבליים הראשונים שעלו עם עזרא דברו עברית, מפּני שעוד רב הגולה הבבלית דברה עברית, אבל, ברבות הימים, שהנשארים בבבל, שהם היו רובם מדברים בארמית, כמו שבּארתי למעלה, היו שם רוב היהודים והמגע ומשא בין בבל לארץ-ישראל נהיה לא כל כך תדיר, נהיתה הגולה הבבלית יותר ויותר ארמית בלשונה, והכהנים שהיו באים מבבל לירושלים היו בודאי מדברים ארמית ושומרים על לשונם הארמית בקנאה. וכבר ראינו למעלה, כי לשון היהודים במצרים היתה ארמית, וכשהיה כהן מאלכסנדריה בא לבית המקדש היה בדרך הטבע נספח אל הבּבליים שם, וכך נקבע השם בבליים כנוי לכל הכהנים הנכרים לא בני ארץ-ישראל, אפילו בזמן שמספּר הכהנים הבבליים באמת לא היה רב ביותר.

מכל המשא והמתן הזה יוצאת לנו מסקנה ברורה, והיא: אין ספק, כי הפרז הפריז ביכלר הרבה על המדה בהחלטתו, כי עד זמן נצחון הפּרושים על הצדוקים היתה הלשון הארמית הלשון הכללית, הרשמית, בבית המקדש בכלל וגם בכל עניני העבודה. ורגלים לדבר, כי השיחות בעברית שבאו בהמשנה מעניני העבודה במקדש כך נמסרו מפּה לפה לשמשי בית המקדש מזמן שיבת הגולה. אבל גם בזה אין ספק, כי הכהנים הבבליים היו מדברים ביניהם לבין עצמם לשון בבלית ומהם שמע יוסי בן יועזר מה שהעיד בענין המשקים בבית המטבחים שבמקדש, ועם אלה הכהנים הבבלים סח יוחנן כהן גדול על ארסטובלוס והורקנוס, שהלכו לערוך מלחמה ושמע אחר כך הבת קול על אדות נצחונם, כמו כן בארמית, בּאותה הלשון שהוא סח עם הכהנים על זאת, ודבר טבעי הוא, כי אלה הכהנים הבבליים, שפעמים היו רבים וכח פּעולתם היה חזק, במה זהם דברו ארמית אפילו בבית המקדש גרמו נזק רב להלשון העברית, כי חזק חזקו בזה את הלשון הארמית בכלל בקרב הצבור היהודי, שגם בלעדם היו לה עוזרים רבים מתוך שאר הבבליים שהיו מוסיפים לבוא מבבל ליהודה וגם מתוך היהודים שהיו באים ליהודה מהגליל. כך היה המעמד הלשוני בארץ-ישראל בימים שלפני הסערה הגדולה שהתחוללה מיד על-ידי המרד של החשמונאים.

(מעניני היום)

¹

באור פני מלך חיים ורצונו בעד מלקוש (משלי שלמה).

שוש ישיש כל ישראל על הכבוד הגדול, אשר הואיל השולטן יר"ה לעשות להרב לעדת היהודים בסטמבול לעיני כל השרים וראשי הדתות אשר באו לברכהו.

כעב מלקוש אחרי ימים רבים, אשר כלאו השמים ממטר, כן יהיה רצון המלך השולטן ללבות היהודים בעת הרעה הזאת, – אשר הסכינו רק לבשורות רעות מכל עבר ופנה ויאמרו בלבם כי גם בארץ האחת אשר דמו למצוא מנוח מעט, נהפך לב המלך ושריו להם לרעה, – וראו הפעם בדברים אשר הואיל השולטן יר“ה לדבר אל הרב הי”ו, כי לא כן הדבר, וכלב כל מלכי תוגרמה מעולם ליהודים כן גם לב המלך המולך עתה בארץ הזאת רק טוב להם; ונסו מלבם המגור והדאגה מפני מדת הדין הקשה אשר נמתח עליהם בימים האלה. כי באור פני המלך חיים ובאור פני השולטן יר"ה, – אשר האיר הפעם הזאת ליהודים – ינוסו הצללים אשר החלו לעלות נגדם מכל פנה בארץ אבותיהם.

*

אבל, הנדע אנחנו להשתמש בעת הרצון הזאת?

או עזב נעזבנה ולא נשית אליה לב?

פעמים רבות יאבד אדם את טובו בידו בגלל אשר לא ידע להבין את הרמז אשר רמזה לו ההשגחה במקרה קטן אשר הקרתה לפניו ויעבור עליו, ועדים גם דברי ימי כל העמים כי יש מקרים בחיי כל עם ועם אשר רומזים המה לו מה יעשה בעת הזאת, ואוי לו לעם אשר לא יבינם ולא ישמע בקולם – כי פעמים רבות בנפשו הוא הדבר הזה.

הידע נדע, איפוא, אנחנו מה רמזה לנו ההשגחה הפעם, אם עשה נעשה כל אשר עלינו לעשות בעת הזאת?

הן אמנם נכון לבי בטוח, כי ידוע ידע הרב הגאון מה חובתו לעמו דורשת ממנו, כי כאשר יגדל איש וכאשר ירב כבודו וכחו, כן תרב חובתו לאֻמתו אשר בעבודה נשא וירום ולמענה היה לו הכבוד הזה, ולא לחנם נשא אלקים גם את ראש הרבנים בעיר המלוכה ויתן את חנו בעיני המלך להכירהו מראשי כל יתר הדתות ולעשות לו כבוד ויקר עתה בעת הרעה לישראל, אשר לא הסכין המלך לעשות לו עד היום. אצבע אלקים הוא הרומז להרב מה עליו לעשות לעמו ולארץ אבותיו, ואין ספק כי עשה יעשה כבוד הרב את כל אשר בכחו.

אבל בזה בלבדו לא נצא אנחנו כלנו ידי חובתנו, וחובת ראשי עדת היהודים בירושלם גדולה כפלים לעשות בזה דבר ולהשתמש בעת הרצון הזאת להגות מדרך ישוב הארץ את המניעות והמעצורים, אשר הושמו על כל מדרך כף רגלי היהודים, לבא במכתב לפני כבוד הרב בסטמבול ולבקש ממנו כי יואיל נא להפיל את תחינת עדת היהודים בארץ-ישראל לפני הוד השולטן ולהתחנן לפני הוד מלכותו לאמר למלאכיו עושי רצונו: “הרף” – לבלתי יכבידו עוד את ידם על היהודים הבאים להאחז בארץ אבותיהם.

הדבר הזה על ראשי עדת היהודים בירושלם, כספרדים כאשכנזים, לעשות עתה.

כי מי יודע מה יולד בימים יבאו, ומי יודע אם נמצא עוד עת רצון כעת הזאת?

אל נא נעזוב את השעה המשחקת לנו, ואל נא נאבד את הטוב אשר נוכל אולי לעשות לנו, – אם יתאחדו ראשי עדת הספרדים והאשכנזים לעשות כדבר הזה – עד אם יצליחו להפיל את הקיר אשר הוקם לפני היהודים בשערי ארץ-אבותיהם לבל יבאו בה.

ואם היה יהיו גם גדולי היהודים בעיר המלוכה בעזרתנו הפעם והצלחנו בלי ספק, ונפתחו שערי הארץ הזאת לפנינו כאשר היה מעולם.

עתה העת לעשות.

לא בעצלתים ורפיון כח, כי מי יודע מה תהי אחרית הדבר, – אם עשה נעשה עתה כל אשר בכחנו לעשות – ומה תהי אחריתו אם נחבק ידינו ולא נעשה דבר?

וכדבר כזה – ובעת הזאת – “עשה ואל תשב” – עדיף².

ירושלים, חשון, אתתט"ו לחרבן³.

לכבוד מערכת ה’פועל הצעיר'

בבקשה לפרסם את השורות שלקמן בגיליון הכי קרוב:

בגיליון האחרון (גיליון ל"ח) של ‘הפועל הצעיר’, בפרק מחיי ירושלים, נאמר, כי ועד הלשון מחק, על-פי הצעתי, את מנדלי מוכר ספרים מרשימת הנבחרים להוועד מפני שבשיחה עם עיתונאי הרהיב ש. י. אברמוביץ בנפשו עוז לפקפק קצת בערכו המוחלט של ‘אבי תחייתנו’ בתור ‘מחיה לשוננו’. כל זה בלגלוג בכוונה אלי, לאמור, שמפני רגש פרטי של פגיעה בכבודי הצעתי ההצעה בנוגע למנדלי מו"ס.

זה לא אמת:

בשיחה ההיא לא היה שום רמז נגדי. בשיחה ההיא לא היה בכלל שום דבר נגד חברי הוועד, לא בפירוש ואף לא ברמז, ועלי להוסיף עוד כי בנוגע אלי מעולם לא ראיתי ולא שמעתי כי ר' מנדלי מוכר ספרים כתב או דיבר נגדי שום דבר. אדרבא, כשהייתי באודיסה ובאתי אליו, כמדומני עם האדון ביאליק, קיבל אותי ה’סבא' בסבר פנים יפות. ואף-על-פי שהתלוצץ קצת בהדיבור העברי ואמר שאינו מאמין בזה, דיבר אתי בעברית ושיבח את עבודתי בה’מילון'.

ולכן, מבחינה פרטית לא היה לשום אחד מחברי הוועד, ואף לא לי, שום סיבה להתנגד לבחירת מנדלי מו"ס לחבר משתתף לוועד הלשון בתוך שאר הסופרים והחכמים.

אבל, בשיחה ההיא, שבה קרא ה’סבא' תגר על המלחמה עם העזרה בדבר הלשון העברית בהטכניקום ובבתי-הספר שלה, ולא היתה שם שום שייכות לוועד הלשון, משך ה’סבא' את ועד הלשון לתוך השיחה ויתלוצץ בעצם העיקר של ‘ועד הלשון’, ‘באנשים שמתקבצים ויושבים ומחדשים מלים’. וכל זה בזלזול ובליצנות כיד החידוד הטובה על ה’סבא'.

ומפני זה, כשעלתה שוב לפני הוועד שאלת החברים המשתתפים, חיוויתי אני דעתי, שאינו נאה להוועד לבוא עתה לפני מנדלי מו"ס בבקשה להיות חבר להוועד, הואיל והוא כופר בעצם הדבר. ולא עוד אלא שהוא לא נמנע מלהתלוצץ ולזלזל בהוועד בשיחה שנועדה לפרסום. ורוב דברי הוועד הסכימו לדעתי.

הסבא מנדלי מו"ס יוכל להיות אבי ספרותנו החדשה, יוצר הסגנון, מורהו של ביאליק, אך ועד הלשון, כמו שהוא, אינו חייב להתרפס לפני מי שמזלזל בו בגלוי, יהי מי שיהיה.

בנוגע לש. ברנפלד, שגם את עלבונו תובע בעל המכתב מירושלים מוועד הלשון, הנה אף-על-פי שגם הוא, האדון ברנפלד, פרסם דברים לא כהוגן על הוועד, אף-על-פי-כן בישיבת הוועד בראשית החורף רשם הוועד גם שמו של ברנפלד בתוך הסופרים והחכמים שהיה בדעתו לצרף לעבודתו. אך אחר-כך נתפרסמו מאמרים בעיתונים גרמנים, שבהם נאמר כי הציונים מסיתים את העם לנצרות. ונודע אחר-כך כי בעל המאמרים ההם היה האדון ברנפלד, ולכן היתה דעתו של ‘ועד הלשון’ כי אדם שמטיל אשמה איומה כזו על הציונים אי-אפשר לבני ארץ-ישראל לבוא אליו בבקשה להיות חברה להם בעבודה.

וכדי לברר קצת יותר על העניין, אני רוצה להוסיף דברים אחדים על היסוד שעליו סומך הוועד בבחירת חברים:

‘ועד הלשון’ אינו כל-כך חצוף שיחשוב את עצמו ל’אקדמיה', שכבוד הוא לאדם להיות חבר לה והבחירה באדם לחברות זו היא כעין פרס של כבוד בעד מפעלו של האדם בשדה החכמה או הלשון והספרות או העבודה הלאומית. אילמלא היה הוועד בוחר חברים מבחינה זו, כי אז בוודאי היה עליו לבחור בפלוני ובפלוני ובפלוני, הראויים לכבוד בשביל חקירותיהם בהיסטוריה ובשביל עבודתם הספרותית או הלאומית. אבל ‘ועד הלשון’ הוא פשוט חבורת אנשים אחדים, שקצתם הם גם בעלי מקצוע, ותפקידו הוא למלא החסר בלשון ביצירת מלים חדשות. זהו על כל פנים תפקידו העיקרי, וכשהוא בוחר בחבר לו אינו יכול לשים לב לגדולתו של לפוני בתור חוקר, או אפילו בתור אבי הספרות ויוצר הסגנון, אלא דווקא אם פלוני בעל מקצוע מדעי בעניין הלשון, או אם כבר הראה כוחו ביצירת מלים ואם הוא מודה בתפקידו של הוועד בכלל וירצה להשתתף עמו בעבודתו זו. מי שאינו מאוחד משני הסוגים האלה, אין הוועד פונה אליו בבקשה להשתתף אתו בעבודה.

ברנפלד, בכל מה שהוא סופר חשוב, איננו בעל מקצוע וגם מעולם לא נתמחה ביצירת מלים, ולכן רק לפנים משורת הדין עשה הוועד בתחילה שרשם שמו, וכשנודע אחר-כך כי הוא חירף מערכות הציונים בשטנה כל-כך איומה, כמדומני שהוועד לא חטא שום חטא במה שהחליט לא לפנות אליו בבקשה להיות חברה הוועד.

וה’סבא‘, שמלבד שהוא סופר גדול הוא גם יוצר מלים, לא יכול הוועד, ולצערו הגדול, לפנות אליו, מפני שהיה ברור לו להוועד למפרע שהוא ה’סבא’ אינו יכול להשתתף עם הוועד, כיוון שהוא כופר בעצם הדבר של חידוש מלים בישיבה ובכוונה לשם חידוש. ולזה נוסף עוד שה’סבא' יחי' זלזל בכבוד הוועד בגלוי.

המלים שיוצר מנדלי מו"ס אינן צריכות להסכמת הוועד, והמלים שיוצר הוועד הראויות להתקיים תתקיימנה גם בלי הסכמת ה’סבא'. ואותן שאינן ראויות לקיים, גם הסכמת הסבא לא תציל אותן.

הוועד אינו מחלק כבוד להאנשים שהוא מבקש השתתפותם, לכן לא חטא שום חטא גם להסבא הגדול במה שלא פנה אליו. הוועד פונה רק להאנשים, שהוא חושב שהם ירצו להשתתף אתו, ולמי שלא יזלזלו מדי בכבודו.

ירושלים כ“ו תמוז א’תתמ”ה לחורבן א. בן יהודה

ליסד קולוניות בארץ ישראל דרוש כסף רב¹ ורק בעזרת העם כלו נוכל עשהו: היש לנו לקוות כי יחוש העם לעזרת הדבר הגדול הזה או יעמוד העם מרחוק כאשר הוא עושה עתה לכל החברות אשר נוסדו עד היום?

האיש השואל כזאת איננו יודע את טבע היהודים ורוחם. בשם כל אומתי האמולה אֹמר: נסוּני נא בזאת וראיתם!

ינסו נא גדולינו להראות לעמם כי יש את לבם באמת להושיע להעם ולא רק להקל עֳני אנשים אחדים ומעטים באחת הארצות חפצם, כי אם ליסד יסוד להאומה בארץ אהבותינו מחשבתם; ינסו נא גדולינו לדבר אל עמם בשפתם וברוחם; ינסו נא להראות כי במלאכות אהבת לאֻמותם הם באים ולא כמלאכי רחמים אל העניים, – וראו אז את מפעלי העם!

רחמנים היהודים ואת העניים והאביונים אשר בקרבם המה עוזרים גם בלתנו. בעין רעה יתן היהודי את כספו, אשר בדמו יבא לו, בידעו כי בעזרת כספו זה ישתקעו בני עמו בארץ לא להם; אך לישועת עמו ולאמותו – היחמול היהודי על כספו? היחמול היהודי על כספו אם יוכח כי בכספו זה יוָשע העם? הידע לא ידעו את לב היהודי? ומה לבותינו אנחנו אם לא לב יהודי? מאין באה לנו אהבתנו לעמנו אם לא מאשר לב יהודי לנו?

אך מי יהי המליץ בינינו ובין העם?

הן לא יקרא העם את דברינו; הן רע גורל עמנו מגורל כל העמים אשר על פני האדמה, כי אהב לא יאהב עם בני ישראל את סופריו ולדבריהם לא ישים לב – ומי יגיד לעמנו את מחשבותינו? מי יקרע לפניהם סגור לבנו למען יראו את האש הבוערת בו מאהבתו לעמנו? מי יביא קולנו באזני כל העם?

הרבנים!

על הרבנים לעשות את הדבר הזה, והמה יעשוהו.

כי מי ראשי העם בלתי הרבנים? לקול מי ישמע העם מבלעדי הרבנים? מעת תם החזון והנביאים חדלו מישראל, עמדו חכמי התורה בראש העם והעם אהבם. שוא היה עמל הצדוקים, אפס עמל אוהבי היונים, אף הורדוס האדומי והרומים אוהביו בכל כֹח ידיהם ובכל אכזריותם לא הצליחו להסיר מעל ראשי החכמים את עטרת תפארתם. בכל עת רעה, בכל עת אשר גבורי כח ולב היו דרושים להעם לא נסֹגו החכמים אחור. שמאי ותלמידיו, יהודה הגלילי, רבי עקיבא, חנינא בן תרדיון לא מחיק אוהבי היונים יצאו.

טוב לב הרומאים הנה ידוע להיהודים; הנסג רבי עקיבא אחור מפני המות הנורא והאכזרי אשר יכינו לו הרומאים – אם תגבר ידם על בר כוכבא? את נפשו השליך מנגד ויעבור ימים ונהרות, ארצות ומדינות ויקרא: “דרך כוכב מיעקב!” בכח דבריו כאש ויפי פניו הנפלא ובתקף חכמת תורתו וגדל קדושתו משך אחריו כל היהודים, ויעמדו כלם כאיש אחד תחת דגל בים כוכב גבורם, ויראו נפלאות ונוראות, ויפליאו את מכות אויביהם מעולם הפלא ופלא.

לא לחנם גדול כבוד עקיבא בן יוסף בעיני חכמי הדור הבא אחרי מות האומה. לא לחנם ראוהו החכמים ההם יושב לפני כסא הכבוד וקולע עטרה לרבונו. לא לחנם אמרו כי לא חפץ בן עמרם לקבל את התורה בראותו את עקיבא בן יוסף, – כי אין גדול וקדוש כאיש שמחרף נפשו למות במות כזה בעד עמו ואומתו!

מי האיש אשר לבבו לא ימלא רגש קדוש בנשאו את שמות שני האנשים האלה על שפתיו: משה ועקיבא! זה יוצר האומה ובוראה וזה מסגיר נפשו למענים בגללה ומת ביום מותה גם הוא…

גם הרבנים, תלמידי החכמים ההם, לא יעמדו מרחוק. גם עתה ידברו לעמם בשם תורתם ליסד מושבות באה"ק לטובת אומללים רבים מבני עמנו ודבריהם לא ישובו ריקם כי אם יצליחו ועשו פרי.

הרבנים ידברו על לב עמם ויפקחו עיניהם לראות אור תקות הגאולה הנשקפה על חוג שמינו. הרבנים יגידו לעמם כי הגיע הזמן לתקוע יתדנו בארץ אבותינו, והזמן קצר והמלאכה רבה, כי עמים רבים ילטשו את עיניהם על ארצנו, כי אם עשה לא נעשה עתה בכל אשר לאל ידינו לעשות, לא תהיה לנו כל צדקה לדרש משפט מהעמים אשר נחלתנו תפול בחבלם.

הרבנים ירעיפו כמטר דבריהם על לב העם וכפלגים בציון יהיו דברים לבית ישראל.

ואנו הסופרים לא נעמוד מרחוק: בכל כֹח אהבתנו כאש לאומתנו האומללה נעזור להרבנים בכל אשר נוכל.

לא לנו עתה להלחם איש את אחיו; השכלה, חסידות, התנגדות – מה כל אלו בפני חיי הלאם?! למה לנו כל אלה אם לא נחיה? וחיה לא נחיה אם לא תחדול המלחמה מקרבנו. ומות נמות אם לא נתן כלנו ידינו איש לרעהו, אם לא נמהר לעזרת אומתנו בכספנו ובזהבנו, בתורתנו וחמודותינו, במדענו ובשפתנו!

מות נמות אחרי חיינו כארבעת אלפים שנה!

מות נמות אחרי נלחמנו בעד חיינו, חיי הלאם, ורוח אפנו זה אלפים שנה בגולה.

מות נמות עתה בעת אשר חופשה נתנה לנו לחיות ולעמוד על נפשנו!

מות נמות בפני אור החירות, ואמרו כל הגוים אויבינו לאמר: ראו: היהודים מתים מרב חירות! ² קללת אלהים עליהם ולכן – רק בחשך ושפלות יחיה העם הזה, והחירות מות לו!

מות נמות, – ומי יהי מלאך מותנו?

אנחנו! –

מות נמות אם לא נתאחד כלנו בלב אחד ובעתה אחת, כאיש אחד, למהר ולהחיש מעשינו. אם לא נמהר אנחנו להושיע לכל הפחות לחלק קטן מקרבנו להאחז בארצנו – ונהפכה נחלתנו לנחלת זרים לנצח.

ועל כן – אם חפצי חיים אנחנו, – עלינו להתאמץ להרבות מספר היהודים בארץ ישראל כפי יכלתנו, עד אשר יהי מספרם לפחות ל' רבא נפש.

המספר הזה לא רב הוא מאד, כי היהודים פרים ורבים ועוצמים מהרה. היהודים מאריכים ימים מכל העמים. ועל אדמתם ירבו עוד היהודים לפרות ולרבות כי בארץ ישראל ממהרת הבגרות לבא מפני חם אקלימה – והאדמה הפוריה בתבואתה הרבה והטובה תרבה את עושר היהודים, ובזה ירבו עוד להאריך ימים. ובדבר הזה יגדל מספרם משנה לשנה, כי לפי אשר יעשיר עם כן מספרו הולך הלוך וגדול.³

ט. לשונם של החשמונאים

מעשה החשמונאים הראשונים, שהוא היה נזכר לעולם בדברי הימים שלנו כאחד המעשים היותר גדולים והיותר מפוארים של עמנו, העלה את הצבור היהודי שוב למעלת אומה מדינית. ומה היתה לשונה של אומה זו? מה לשון דבר מתתיה עם בניו ועם ההולכים אחריו? מה לשון דבר יהודה המכבּי לחיילותיו? מה לשון דברו אחיו אחר כך כשנהיו נשיאי ישראל, מלכי ישראל?

גם כאן אין לנו שום עדות מפרשת בנוגע לשאלה זו. רק על-פּי אומד הדעת נוכל לדון ולהחליט, כי לא בלבד שהצבור היהודי כולו התמיד לדבר בלשון העברית שדבר בה לפני המרד, כמו שנתברר למעלה, וכך דברו גם החשמונאים, אלא שהמהפּכה הגדולה, שעשתה את הצבור היהודי לאומה יהודית, חזקה גם את הלשון של האומה במדה מרובה. המטבּעות של החשמונאים הראשונים טבועות בלשון עברית, אַך זה אינו ראיה, כי גם לשון הדבור היתה עברית. המזמורים האחדים מזמן התשועה הזאת שנשמרו בתספר תהלים גם הם אינם ראיה ללשון הדבור, כי דבר טבעי הוא שבעלי המזמורים האלה חקו את לשון הנביאים של הימים הקדומים. קצת יותר אפשר להסתיע בענין זה בפועל ספרותי אחד מהזמן ההוא, הוא ספר דברי הימים של הזמן שלפני מרד החשמונאים ושל המרד בעצמו ושל הנצחון והימים הקרובים שלאחרי התשועה הגדולה, הוא “ספר המכבּים הראשון”. זה הספר נכתב בעברית¹, ואף על פּי שלא מן הנמנעות הוא, כי מי שכתב דברי הימים האלה, שהוא היה בודאי יהודי לאומי, אם נדבר על אדות הימים ההם בלשון של זמננו, כתב עברית אף על פּי שהצבור דבר ארמית, אַך מעצם הספר יש להוכיח, כי לא היה כך, כי אלמלא היה באמת כך הדבר, שהוא כתב עברית אף על פּי שהצבור לא דבר עברית, רק מפּני הקנאה להלשון העברית, אי אפשר שלא היה פוקד עון זה של עזיבת הלשון העברית על הצבור היהודי. ובהיות שבכל הספר אין שום תוכחה, אפילו היותר קלה, על זה, מכרח הוא, שהוא היה כתוב בלשון שכל הצבור, או לפחות רובו הגדול של הצבור, דבר בה.

רק מעשה אחד של החשמונאים, שנשארה לנו על אדותיו עדות, נוגע גם בלשון, וממנו נוכל להסתיע קצת בשאלה זו. ר' אבהו, שבידו היו שמורות קצת מסורות של דברי הימים מזמן ההוא, העיד, כי החשמונאים שנו שם אחת מערי ישראל וקראו לה בשם חדש, וזה השם יוכל להיות לנו לעדות בענין הלשון שדברו החשמונאים. וז"ל של ר' אבהו:

א"ר אבהו עקרון תעקר זו קיסרי בת אדום שהיא יושבת בין החולות והיא היתה יתד תקועה לישראל בימי יונים וכשגברה מלכות בית החשמונאים ונצחום היו קורין לה אחידת מגדל שיר (מגי' ו').

והנה בעצם מעשה זה של שנוי השם של קסריה אין לפקפּק, יען כי זו עדות מסיחה לפי תומה והשם וכל סגנון המאמר מעידים על אמתותו, אלא שיש לתמוה איך שנו החשמונאים שמה של קיסריה שלא נבנתה אלא על-ידי הורדוס. והתשובה היותר פּשוטה היא לכאורה, כי המעשה נעשה אחר כך ובטעות יחס אותה ר' אבהו להחשמונאים, אך מעמד הענינים בארץ-ישראל למן זמן הורדוס ואילך אינו מרשה להניח הנחה זו, כי בכל הימים שלאחרי מלכות הורדוס לא היה רגע אחד עלול למעשה שנוי שם כזה אלא בימי המרד ברומאים, והמסורה של ר' אבהו מדברת ביונים. ומלבד זה, המרד האחרון היה יותר מדי קרוב לזמנם של חכמי התלמוד וזכרונות מעשי קנאי המרד ההוא היו יותר מדי קבועים בדעתם, ואי אפשר שיחסו מעשה שלהם להחשמונאים. אבל התירוץ האמתי לקושיה זו הוא, כי המסורה שהיתה בידי ר' אבהו לא נתכונה לאמר שהחשמונאים שנו את השם “קיסריה” להשם החדש, אלא שהם שנו את שם העיר הזאת. כי אין ספק בדבר, שהורדוס בנה את העיר שקרא לה קיסריה לא במקום שלא היה שם שום ישוב מעולם. ובודאי היונים הרגישו כבר בטיב המקום ההוא והתישבו שמה, וכשפּשטה מלכות היונים בארץ-ישראל קבעה לה המלכות בעיר זו, שבודאי היו רוב יושביה יונים, יתד נאמן לשלטונה, וכמו שאמרה המסורה של ר' אבהו בלשונה העזה כל כך: שהיא היתה יתד תקועה לישראל בימי היונים, וכמו שפירש רש"י: יתד תקועה לרעה, ובודאי קראו היונים למקום זה שם ביונית, ואחר כך כשגברו החשמונאים קראו לו שם חדש. ובימי ר' אבהו כבר נשכח השם היוני שהיה למקום זה קודם החשמונאים, רק היה ידוע המעשה, כי העיר הזאת, שהיתה מפורסמת בשמה החדש קיסריה, היתה נקראת לפנים בשם אחר, והמסורה של ר' אבהו אמרה, כי השם ההוא קראו לה החשמונאים. ובכן, אין ספק בדבר, כי החשמונאים עשו מעשה לשוני חשוב, נאה להם ומסכים לכל מה שאָנו יודעים ממעשיהם ברוח הלאומי, ויש לחשוב, כי לא שם המקום הזה בלבד שנו, אלא גם מקומות אחרים שקראו להם היונים שמות בלשון יונית קראו להם החשמונאים שמות בלשון היהודים.

וכדי שנוכל לדון מה היתה זו הלשון שבה קראו החשמונאים שמות להמקומות שנקראו קודם בלשון נכרית צריך לבדוק בטבעו של זה השם שקראו להמקום שקרא לה הורדוס קיסריה.

המסורה של ר' אבהו, בנוסחה שהיא לפנינו בגמרא בבלית, אומרת, כי היו קוראין לה אחידת מגדל שיר. והנה במלה השלישית של זה השם אין גרסאות מתחלפות בגמרא בבלית בעצמה: הערוך הביא שתי גרסאות, האחת שר², והשני שד, ובספר עין יעקב הגרסה היא צור. אבל בשתי המלים הראשונות של השם אין גרסאות מתחלפות בּגמרא בבלית, ואת המלה הראשונה אחידת פּרש הערוך במשמעות כבוש ולכידה: ערוך: אחזנו מגדל, וכך רש"י במשמעות כבישת מגדל. והנה אחידת במקום אחיזה במשמעות וכבּוש ולכידה זו לשון ארמית, כמו שכבר הביא ר' בנימין מוספיא בהגהותיו על הערוך תרגום ולכוד לא ילכוד ומיחד לא אחיד, ותרגום אחוזת נחלה אחידת אחסנתא, שהיא היא המלה שבמסורת ר' אבהו. הרי לנו ראיה, כי החשמונאים בשם חדש שקראו לעיר מערי ארץ-ישראל אחרי נצחונם השתמשו בלשון ארמית, וזו עדות כמעט מפורשת שהם דברו ארמית.

ואולם זו המלה אחידת שבמסורת ר' אבהו בנסחת הגמרא הבבלית היא חשודה מאד גם מצד עצמה וגם מצד שתי המלים האחרות של השם הזה. כי עצם המלה אחידת אינה טבעית לשם מקום, כי זה שם פּעולה ולא שם דבר, וכמו שבאמת הערוך תרגם בעברית בפעל: אחזנו, וגם רש"י שתרגם כבישת הוא על כל פּנים פּעול, ואין זה נאות לשם מקום. ומצד שתי המלים שקודם המלה אחידת, זו המלה אחידת עוד חשודה ביותר. כי אם באמת השתמש השתמשו החשמונאים בהמלה הארמית אחידת, איך השתמשו בשתי המלים האחרות בצורה עברית? הלא בטבע הדברים היה להשתמש גם בחלק השני של השם בצורה ארמית ולקרוא אחידת מגדלא דשירא, או דצורה, כמו אחידת אחסנתא. חוש הלשוני של האָדם, אפילו בלי שום כונה, מכריחו בכח טבעי לתת להשם צורה לשונית אחת ולא הרכבה בשם אחד בשתי לשונות יחד.

אָנו רואים איפוא, כי על-פּי עצם נסחת גמרא בבלית, בלי שום עדות אחרת, חלק הראשון של השם שבמסורת ר' אבהו חשוד. אבל, יש עדות מפרשת כשרה, שזה החלק הראשון של השם הוא באמת משובש. כי השם הקדום הזה של קיסריה נמצא עוד בשני מקומות תלמודיים אחרים, ויותר קדומים מתלמוד בבלי, והם: תוספתה ותלמוד ירושלמי. ואפילו אם נאמר, כי המקור שבתלמוד ירושלמי הוא הוא המקור שבתוספתה, על כל פּנים זה מקור אחד שנשמר בשני מקומות מתחלפים בצורה אחת. והנה בזה המקור, חלק הראשון של השם איננו אחידת אלא חומת. וזה לשון התוספתה: תחום ארץ-ישראל פרשת אשקלון חומת מגדל שרשן דקיסריה ושרא דרור ושורא דעכו כבריתא וכו' (תוספתה שבי“ד, מהדו' צו”מ).

וכך בגמרא ירושלמית:

תחומי ארץ-ישראל פרשת חומת מגדול שיר ושינא דרור ושירא דעכו וכו' (שם פּרק ט').

בשני המקורות האלה (שכמעט בכל שאר השמות יש שנויי נסחאות בין זה לזה, וגם בעצם שם זה בחלק השלישי אינם מסכימים, שבהתוספתה הוא משונה מהנסחה שבגמרא בבלית ובירושלמי הוא כמו בנסחה הבבלית), – בחלק הראשון של השם שמהם מסכימים ובשניהם הוא לא אחידת, אלא: חומת.

וזו המלה חומת, גם במהותה וגם בצורתה נאותה ומכונת לשתי המלים האחרות של השם. כי הוא שם אמתי ולא שם פּעולה, וצורתה צורה עברית גמורה, וזה בהסכמה גמורה לצורת שאר שתי המלים של השם הזה.

ואם נוסיף זו העדות הכשרה למה שכבר ראינו, כי גם בלי זה חלק הראשון של השם כמו שהוא בנסחה גמרא בבלית הוא חשוד כל כך, לא ישאר יותר מקום לשום פּקפּוק בדבר שהחלק הזה של השם שבנסחה הבבלית הוא משובש.

והנה עלי להודות, כי גם הגרסה חומת אינה נקיה אצלי מכל חשד, כי קצת קשה בעיני שיקראו לכל העיר חומה, שאינה אלא שם לכותל המקיף את העיר. ואולי יש לראות רמז להגרסה האמתית של חלק הזה של השם בעצם דברי המסורה של ר' אבהו: “שהיא יושבת בין החולות “, ולכן אפשר שהשם האמתי שקראו החשמונאים היתה לא חומת מגדל וכו' אלא חולת מגדל וכו', ובאמת אָנו מוצאים מלה זו בצירף לשמות ערים עוד במקומות אחרים במקורות התלמודיים: חולת של מחוזא, חולת של יבנה (תוספתה ערכ'), ובמשנה (שם ג' ב') בחולת המחוז, וכן חולת אַנטיוכיא (ירוש' דמא' ב'), בפירוש מלה זו נחלקו המפרשים הקדמונים. רגמ”ה ורש”י פרשו סביבות העיר, מלשון מחול הכרם, והערוך פּרש מקום של חול. ויותר נראה הפּרוש הראשון, עיין המלון ערך חולת. זה השם חולת בא עוד בצורה אחרת, ביו“ד במקום ו”ו: חילת: אין מלמדין את הפּרה אלא בחילת בלוד (תוספתה שבי' ג'), המצמיח על גבי ביצים ועל גבי חילת חייב (שם בלא א). ואין זו פּשוט שבוש, אלא שתי צורות של שם אחד, ולא רחוק הדבר, כי במסורה של ר' אבהו היה השם חילת במקום חולת, ואחר כן נמחק ראשה של הלמ“ד וטען הסופר וחשב שזו דלי”ת, וכתב חידת, ואחר כן הוסיף סופר אחר אל“ף בראש המלה אם בכונה שחשב באמת שזו היא מלת אחידת אם בטעות, מפּני שהיה בין לה והמלה חידת בבואה של איזו אות שנכתבה בטעות ונמחקה ונדמה לו שזו אות אל”ף.

על כל פּנים יהי איך שיהיה בענין השתבשות השם במסורת ר' אבהו, הדבר הוא למעלה מכל ספק, כי החלק הראשון של השם שקראו החשמונאים להעיר שנקראה אחר על ידי הורדוס קיסריה היה חומת או חולת, – על כל פּנים שתיהן מלות עבריות בעצמן ובצורתן.

יש לנו איפוא בזה עדות מפרשת למעשה לשוני חשוב מאד מצד החשמונאים. עיר שהיתה נקראת בשם יוני, קראו הם בשם עברי. ובהיות שאין להניח, כי דוקא בעיר זו בלבד עשו כזאת, לכן יש להחליט בודאות גמורה, כי זה היה מעשה לאומי כללי, שכל מקום ומקום, עיר או כפר, שנקרא בזמן היונים בשם יוני, שנו הם את שמו וקראו לו שם עברי, אלא שמקומות כאלה בודאי לא היו רבים, ולכן לא עשה המעשה רושם מיוחד בקהל.

והנה יש מקום לטוען לטעון, כי אפילו אם נניח, כי כל זה אמת, שהחשמונאים קראו למקום זה בעברית ולא בארמית, אין זו עדיין ראיה, שהם גם דברו עברית, כי הלא אפשר שאף על פּי שדבר לא דברו עברית, בכל זאת, מקנאה להלשון הלאומית, קראו להערים שכבשו שמות עברים. ואני מודה, כי אין זה מן הנמנעות. ואַף על פּי כן, אומד הדעת הטבעית אינו יכול לקבל הנחה זאת. כי מה נפשך: מה היו החשמונאים? קנאים להלשון העברית או לא קנאים? אם לא היו קנאים להלשון העברית, למה קראו שמות בעברית? מדוע לא קראו בארמית, בלשון שדברו הם והעם כולו? ואם הם היו קנאים, ובמה שקראו בעברית ולא בארמית עשו מעשה של קנאה להלשון העברית, איך אפשר שהם בעצמם לא עזבו את הלשון הארמית והחלו לדבר עברית? איך לא עשו איזה מעשה בענין הדבור בלשון העברית לכל העם? ואם עשו מעשה כזה, לעזוב הלשון ולפעול שגם אחרים יעשו כך, איך לא הודיעו זאת שני ספרי המכבּים? וגדולה מזו: אם גם עצם שנוי שם זה היה מעשה של קנאה להעברית, נגד הלשון שדבר כל העם, איך לא הזכירו גם זאת מחברי ספרי המכבּים? ואין להשיב על זה, כי בעיני מחברי שני הספרים האלה לא היתה הלשון העברית חשובה, כי הלא הם היו בדעה אחת בכל דבר עם החשמונאים, ואם בעיני החשמונאים בעצמם היה הדבר הזה חשוב, אי אפשר שגם בעיניהם לא היה הדבר הזה חשוב.

ובאמת, באותו מקום שנזכר השם העברי של קיסריה נזכרו גם שמות מקומות בלשון ארמית. קצת אלה השמות בודאי נשתבשו, כך תרנגולתא, במקומות אחרים תרנגול, אבל השאר באמת כך היה שמם בצורה הארמית. קצתם שמות מקומות בגליל, ששם כבר שלטה הלשון הארמית, וקצתם גם ביהודה, אַך זה אינו ראיה, כי כל העם ביהודה דברו ארמית, אלא שבמקומות האלה ישבו אנשים מדברים ארמית, אולי שנתאחזו שם בזמן שהיתה הארץ שממה, כמו שכבר הזכיר זאת יחזקאל, או שנתאחזו שם אנשי גליל. והנה אָנו רואים, כי אותם לא שנו החשמונאים בשמות עברים. מזה אנו לומדים, כי בכל קנאת החשמונאים ללשון האומה נגד לשון היונית, לא קנאו ביותר נגד לשון הארמית, ולכן אלמלא דברו הם ארמית בודאי היו קוראים גם את המקומות שהיו להם שמות יונים בשמות בצורה ארמית.

ומה שהכרחתי למעלה על-פּי אומד הדעת ועל סמך קריאת השם בעברית להעיר שקראוה היונים ביונית, מתקיים כמו כן במה שנראה בזמן הקרוב לזה. כי אָנו מתקרבים עתה לזמן שיש לנו עליו עדיות רבות מפורשות אדות לשון הדבור של הצבור היהודי, כי נשמרו לנו עצם דבריהם של אנשים רבים, ולא בלבד מה שדברו בעניני תורה ומשפּט ודין, אלא גם מה שסחו שיחות חולין בכל עניני החיים. מבעד לערפל הדורות אזנינו שומעות כמעט את עצם קולם מדבר לנו ואָנו יודעים בודאות גמורה מה לשון דברו. ובין אלה הקולות של שיחה היה קול אחד בא לנו מתוך חצר המלכות של דור השני של החשמונאים בעצמם. אדות ינאי המלך מסופּר לנו בגמרא בבלית (סוטה כ"ב:) לאמר:

אמר לה ינאי לדביתהו: אל תתיראי מן הפּרושים ולא ממי שאינן פּרושים אלא מן הצבועים שדומין לפרושים שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס.

והנה כבר נתבאר למעלה בראיות ברורות, שהמקורות התלמודיים מביאים כמעט בכל מקום את דברי האנשים בלשון אומרם, גם בענין השפה, אם נאמרו בעברית הדברים מובאים בעברית ואם בארמית – בארמית. והדבר הזה הוא ברור בפרט במקום שהמספּר מספּר מעשה בארמית, וכשהוא מגיע לעצם דברי האומר הוא פוסק ועוזב את הלשון הארמית ומביא הדברים בעברית. שם אין ספק ספקה שהדברים המובאים בעברית באמת כך נאמרו בעברית. וכך הדבר כאן. המספּר מעשה השיחה בין ינאי ואשתו מספּר בארמית, אבל עצם דברי ינאי הוא מוסר בעברית. אין ספק איפוא, כי אלה הדברים אמר ינאי לאשתו באמת בזו הלשון שהם כתובים עתה לפנינו. והנה כבר ראה רש"י, כי הדברים האלה של ינאי הם דברי צואתו לאשתו לפני מותו³, וכך גם דעת החוקרים החדשים. אָנו רואים איפוא, כי ינאי המלך ברגעים האחרונים של חייו, בשעה שאין בטבע האָדם לדבר אלא בלשון שהוא רגיל בה, סח עם אשתו עברית.

עוד הובאו דברים בעברית מינאי המלך, כעין מנאם קטן של סעודה שנאם להחכמים שהזמין אליו אחרי שובו ממערכות מלחמה בנצחון גדול:

מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים והיה שמח שמחה גדולה וקרא לכל חכמי ישראל אמר להם אבותינו אכלו מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש אף אָנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו. אבל כל ספּור מעשה זה נראה שהוא קטע מן ספר דברי הימים של החשמונאים, ולכן אפשר לחשד, כי הדברים נאמרו בלשון אחרת והסופר כתבם בעברית.

ועוד קול אחד אָנו שומעים מזה הזמן, וזה הקול אם איננו מעצם חצר המלכות, על כל פּנים מאדם קרוב למלכות, מאחי המלכה אשת ינאי המלך, הוא שמעון בן שטח. ממנו נשמר מאמר במסכת אבות, בעברו, ומלבד זה שיחה עם רוצח ברגעים של התרגשות עזה וקצף גדול, כשראה כמעט בעיניו מעשה הרצח ולא יכול לדון אותו למיתה, ושיחה ארוכה בעברית עם חוני המעגל וכן שיחה עם חברו יהודי בן טבאי (עי' כל זה בשיחות שמעון בן שטח בספר “אבות הלשון העברית”). כל אלה שיחות שעצם טבע שלהן מעיד עליהן, שכך יצאו מפּיו של שמעון בן שטח.

אבל, גם דברים בארמית הובאו משמו של ינאי המלך ואשתו ושמעון בן שטח במקורות התלמודיים. במקום אחד מספּר, כי פּעם אחת ישב שמעון בן שטח בסעודה עם ינאי המלך וסחו יחד ארמית. מעשה זה מסופּר בשני מקורות, בתלמוד ירושלמי ובתלמוד בבלי, בשניהם בלשון ארמית, אך בנסחאות מתחלפות זו מזו. בירושלמי נאמר, כי היה מעשה שנצרכו הרבה מאות קרבנות לנזירים שבאו ירושלימה ובקש ר' שמעון בן שטח מינאי המלך שיתן הוא החצי משלו ואחר כך נודע לינאי המלך שרבי שמעון בן שטח לא נתן כלום, ויקצוף המלך עליו בשביל זה ויברח רבי שמעון בן שטח. לימים באו גדולי מלכות פּרס לינאי המלך ובשבתם במסבת ינאי בסעודה שעשה המלך לכבודם אמרו לו זכורני שהיה כאן איש זקן והיה אומר לנו דברי חכמה, וכשספּר ינאי מה שקרה לו עם שמעון בן שטח בקשו ממנו שיביאהו בחזרה וישלח ינאי המלך אחרי רבי שמעון ויבטיח לו כי לא יגע בו ויבוא ר' שמעון וישיחו יחד בארמית. ובבבלי נאמר, כי הסבּה שבּשבילה בּרח ר' שמעון בן שטח היתה הריגת ינאי את חכמי ישראל והסבה שהביאו ינאי בחזרה היתה מפּני שלא היה לו לינאי המלך אָדם שיברך בסעודה. אבל כל ספּור מעשה זה חשוד לפחות בצורה שהוא מסופּר לנו. ההבדלים העיקריים בין הירושלמי והבבלי בסבת בריחתו של ר' שמעון וסבות הבאתו בחזרה מספּיקות לתת מקום לחשד, וגם טבע עצם הדברים שמספּר שסחו בשעת הסעודה עושה קצת קשה שנחשבם לאמתים, כי כמעט אינו מתקבל על הדעת שבחצר המלכות בסעודה יתוכחו באופן כזה בדברים כאלה, אף על פּי שאין זה מן הנמנעות אצל השליטים בארצות המזרח, כי שיחות קצת דומות לזה בטבען יש רבות אצל הערבים בין האמירים והחליפים והליצנים שלהם. על כל פּנים, המעשה כמו שהוא מסופּר בשני המקורות אינו עושה רושם של מאורע אמתי של דברי הימים. ואם בכל זאת נאמר, כי אי אפשר שכולו יהיה בדוי ונרצה לקבל את עצם המעשה לאמת, עלינו לפשר בין שני המקורות ולאמר, כי סבת הבריחה היתה מה שמספּרת גמרא בבלית וסבת הבאתו חזרה מה שמספּרת גמרא ירושלמי, שהדבר נעשה בהשתדלות אנשים גדולים ממכלות פּרס, ובהיות שמלכות פּרס לא היתה כבר בעולם בזמן ההוא, צריך לאמר, כי הכונה בהמלים “מלכותא דפרס” היתה לאחת מהארצות שהיתה לפנים תחת מלכות פּרס, ואולי התכונה בזה לארץ הדייב, שהיא גובלת בארץ מדי מזרחה, ואפשר ששמעון בן שטח נמלט שמה בעת הריגת הפּרושים, כמו שהיתה ארץ הדייב מקום מנוס ומפלט לבני בית החשמונאים גם אחר כן בזמן הורדוס, ואחר כן באו אולי אנשים גדולים מחצר המלכות של הדייב שהיו בודאי בידידות עם ינאי ועל-פּי השתדלותם נעתר להם והבטיח להם שלא יגע בו, וכששב שמעון בן שטח עשתה המלכה אחותו סעודה להאורחים ושמעון אחיה יחד. ואם כך היה הדבר, לא תמוה הוא, כי המלך ינאי ושמעון סחו בסעודה זו בארמית, כי הלא האורחים לא היו כלל יהודים, כי רק אחר כך, בזמן הילני המלכה, נתיהד בית המלכות של הדייב, והם לא ידעו כלל עברית, ובהיות שהלשון הארמית היתה עוד גם בזמן ההוא קצת משותפת לכל עמי המזרח, לכן בּסעודה שהיו מסובּים בּה גם שרים נכרים סחו כלם בלשון ארמית.

אבל מעשה אחד של שמעון בן שטח מוכיח לכאורה שלשון הדבור של המון העם של הצבור היהודי בימיו היה באמת ארמית.

בּרייתא מוסכמת מעידה, כי שמעון בּן שטח תקן כתובה לאשה (שבת י"ד:), והנה דבר ידוע הוא, שנוסח כתובת האשה הנהוג בכל ישראל, יצאו הקראים, עד היום הזה הוא בלשון ארמית, ואין ספק בדבר, כי זה הנוסח הוא קדום, כי הוא נמצא בעינו במקורות התלמודיים הקדומים (תוספתא כתוב' ג‘, משנה שם ד’ ועוד), ולכאורה אומד הדעת נותן, כי לא נתנסחה הכתובה בארמית אלא כדי שיבינו האיש והאשה במה הם מתחייבים זה לזו, ועל כרחינו עלינו לאמר, לכאורה, כי זו ראיה נצחת שבּזמנו של שמעון בן שטח דבּר רוב העם היהודי בארמית.

ובאמת, הנוסח הארמי של הכתובה הלא אחת מהראיות שבהן מסתייעים ביותר כל אותם החכמים שהחליטו, כי בזמן ההוא היה כבר הצבור היהודי גם ביהודה ארמי בלשונו. ולא בלבד כתובת האשה, אלא גם שאר נוסחאות מעשי בית-דין ושטרות של משא-ומתן שבאו במקורות התלמודיים הקדומים, המוסמכים, רובם הם בארמית. כך שטר קבלת שדה (תוספתא ב"מ ט'), שטר מלוה (משנה ב“ב י”ב), ועוד.

ואולם כל עצמה של ראיה זו ללשון הדבור של הצבור היהודי בנוי על יסוד רעוע מעיקרו. כי ההנחה, שבשביל זה נתנסחו כל אלה השטרות בארמית מפּני שהיא היתה לשון רוב הצבור היהודי, אינה עומדת בפני מנהג ישראל למן אָז ועד היום. בכל תפוצות ישראל נהוג הנוסח הארמי של הכתובה ושל הגט גם עתה, אַף על-פּי שרובו ככלו של הצבור היהודי אינו מבין ארמית אפילו באותן הארצות שהלשון העברית היא עודנה נחלת רוב הצבור. הסבה לזה היא, שכך הוא טבעו של הצבור היהודי לא לנגוע ולא לעשות שום שנוי בדבר מקובל מדורות קדומים. רק הקראים בראשיתם, שהרימו יד בהקבלה בכלל, דחו גם את הנוסח הארמי של הכתובה והגט ותקנו במקומה נוסח עברי.

וכך היה הדבר בזמן שאָנו עומדים בו. מכל המקורות התלמודיים אָנו רואים, כי כל אלה הנוסחאות הארמיות הן נוסחאות קדומות באמת, ורגלים לדבר, כמו שכבר בארתי למעלה, כי אלה הנוסחאות נתנסחו עוד בתוך הגולה הבבלית על-פּי עזרא וחבריו, שהם היו הרשות המשפּטית של הצבור היהודי שם, ונתנסחו בארמית, מפּני שזו היתה הלשון הרשמית של המלכות, והיה צריך שכל מעשי בית-דין בעניני נשואים ובעניני מקח-וממכר ואריסות וכיוצא באלה יהיו כתובים בלשון שמבינים פּקידי המלכות, כדי שיהיה להם כח חוקי. אלה הנוסחאות הרשמיות הובאו על-ידי עזרא ובית-דינו אחר כך גם ליהודה, וכך נקבעו גם שם, וכך היו נהוגים אחר-כך דור אחר דור, מפּני שכבר נקבעה אצלם הנטיה לא לנגוע בדבר מקובל.

וראיה ברורה לזה היא, כי נוסח שטר אחד שנתקן בעיקרו בארץ-ישראל נתנסח באמת בעברית.

זה השטר הוא הפּרוזבול. את השטר הזה תקן הלל, והמשנה בעצמה מסרה לנו את גוף נוסחתו, וז"ל: זה אחד מהדברים שהתקין הלל וכו' וזה גופו של פּרוזבול מוסר אני לכם פּלוני ופלוני הדיינים שבמקום פּלוני ופלוני, שכל חוב שיש לי אגבנו כל-זמן שארצה (שבי' ג'), הרי נוסח שטר שנולד בארץ-ישראל והוא נתנסח לא בארמית, אלא בעברית, אַף על פּי שמי שהתקין אותו ונסח אותו היה בעצמו בבלי ולא היה נזהר לא להשתמש בלשון שהיתה על כל פּנים לשון הדבור שלו עד בואו לארץ-ישראל ונשמרו ממנו דבורים בארמית גם מימי שבתו בארץ-ישראל.

אַך אותם השטרות שארץ מולדתם היתה בבל נתנסחו שם בלשון המלכות של הארץ שם ובנוסחה זו הובאו לארץ-ישראל על-ידי עזרא ובית-דינו, ובנוסחה מקובלה זו נשמרו גם אחר-כך בלי שנוי בשפת הנוסחה.

וגם נוסח הכתובה הוא, בלי ספק, נוסח קדום עוד מימי הגולה בבבל, שנעשה בעיקרו בבית-דינו של עזרא, ומה שנאמר במקורות התלמודיים, שהובאו למעלה, כי שמעון בן שטח תקן כתובה לאשה, אין הכונה בזה שקודם שמעון בן שטח לא היתה כל כתובה נהוגה בישראל, אלא, שבהכתובה הנהוגה מקודם תקן הוא דבר חדש, ולתיקון זה נסח גם הנוסחה. והדבר מבואר בפרוש בתוספתא (כתוב' י"ב), וז"ל: בראשונה שהיתה כתובתה אצל אָביה והיתה קלה בעיניו להוציאה התקין שמעון בן שטח שתהא כתובתה אצל בעלה והיה כותב לה כל נכסיי דאית לי אחראין וערבאין לכסף כתובתיך.

וכך בגמ' שם (פּ"ב:), וז"ל:

בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים וכו' ועדיין כשהוא כועס עליה אומר לה טלי כתובתיך וצאי, עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב לה כל נכסיי אחראין לכתובתה.

שני המקומות התלמודיים האלה מעידים עדות שאין לפקפּק באמתותה, שגם קודם שמעון בן שטח היתה כתובה נהוגה בישראל, ושמעון בן שטח תקן בה, בזו הכתובה, תקון חשוב, שלא תהא האשה קלה בעיני בעלה לגרשה, ודבר טבעי הוא, שהמלים שהוסיף שמעון בן שטח לתוך נוסח הכתובה הנהוג מזמן קדום נתנסחו גם הן באותה הלשון שכל הכתובה היתה מנוסחת בה, – היא הלשון הבבלית, הארמית.

להלן מספר דוגמאות של הצעות לחידושי מלים, או להחייאת מלים עתיקות, כפי שפרסם אליעזר בן-יהודה בעיתוני הזמן, בייחוד בעיתוניו: ‘הצבי’, ‘האור’, ‘השקפה’. ההצעות מובאות (בהשמטות מסוימות) לפי סדר השנים, מתר“מ עד תר”ס ( 1900–1880 ).

ואלה המילים:

מִלּוֹן; דִּגְדּוּג; פַּרְוָה; נַזֶּלֶת; שְׁנִיָּה, דַּק, רֶגַע; רִשְׁמִי, מִשְׂרָד; מַעְדֵּר; מִנְשָׁר; תַּעֲרוּכָה; גַּרְבַּיִם, מַגֶּבֶת, מַפָּה, וִילוֹן, גְּרוּטָה, מִמְחָטָה; תִּזְמֹרֶת, דִּרְבֵּן, עָקַב; אָדִישׁ, אֲדִישׁוּת; נוֹאֵם; שִׁעֲמוּם; טֶקֶס; אֶקְדָּח; גְּמִישׁוּת; מִיהוּת, זֶהוּת.

רשימות אלה ודומות להן, המספרות על תולדותיהם של חידושי לשון בתקופת התחייה, מתפרסמות בסדרת הרשימות מחיי המלים מאת ראובן סיוון, לשוֹננוּ לעם, מתשכ"ו.

מילון

מתוך מגיד משנה – מכתב עתי לחכמה ומדע וידיעות שונות מאת דוד גארדאן, י“ז בטבת תר”ם (1880)

שתי מלות חדשות.

בין אספסוף מלות הזרות, האסופים והשתוקים אשר זבדונו סופרי דור העבר, נמצאת גם המלה: ‘ספר מלים.’ המלה הזאת גם היא כיתר אחיותיה, הבכורות והצעירות, יצאה ממעי שפה אשכנזית על ידי השם “העתקה” אשר השתמשו בו הסופרים ההם ואשר עשו בו נסים ונפלאות. לא היה דבר אשר נבצר מהם, כי שפת אשכנזית עשירה, ‘ספר מלים’ מסורבל במלים, והיה כל מושג אשר לא נמצא לו מלה מוכנת בתנ"ך הלבישוה הסופרים מלה אשכנזית "בהעתקה עברית." על ידי התחבולה הזאת נהיתה שפתנו כמעט לשפת אשכנזית במלות עבריות, ואוי לו לאיש החפץ לקרוא את ספרותנו החדשה ושפת אשכנזית לא ידע, כי כספר החתום תהי לו ספרותנו, יען גם הטובים בסופרינו עוד לא פרקו מעליהם עול העבדות הזאת אשר העבידונו סופרי דור העבר, וגם מתחת עטיהם תתמלטנה לפעמים מלות אשר רק האשכנזי מלידה ומבטן יבינן.

לולא זלזלו סופרינו בלימוד דקדוק שפת עברית כי אז לא הוכתה שפתנו במכת הגערמאנית ולא פשטה מעליה את שׂמלתה העברית, כי תמונות הבנינים השונים אשר יתן לנו דקדוק השפה תספקנה לבנית מלות חדשות עבריות לכל המושגים החדשים כאשר תעשינה גם השפות הלועזיות (החביבות על סופרינו) הבונות להן מלות חדשות לפי רבות המושגים.

נקח נא למשל את המלה ‘ספר מלים’ אשר זכרנו. כל איש אשר טעם רק מעט מדקדוק שפת עבר יראה כי אין להמלה הזאת כל תמונה עברית, כי רק מעט מספר המלים המרכבים בשפת עברית, וגם הן מרכבות רק עם מלות קטנות כמו: אי, לא, יה, איש. (עין בספר Ausfuhrl. Lehrb. Der hebr. Spr. לעואלד, סעיף ר"ע) אך בעזרת הדקדוק נוכל לגזור ממלת ‘מלה’ מלה חדשה המכונת בהוראתה למלת ‘ספר מלים’ והטובה ממנה יען כי עברית תהי בתמונתה וברוחה כאשר אבאר.

כי הנה מסגולת שפת עברית, בחפצה לגזור שם חדש מפועל או משם, להוסיף בראש או בסוף הפעל או השם ההוא אחת מאותיות האמנתיו. כמו: משכן מן שכן, מקלט מן קלט, ציוני מן ציון, אישון מן איש, שבתון מן שבת. הוראות אותיות השמושיות האלה שונות הן. מ' האמנתיו הנוסף בראש הפעל מורה לפעמים המקום אשר בו תעשה הפעולה כמו: משכן מן שכן (ר"ל המקום אשר בו ישכון;) מטה מן נטה, מקלט מן קלט, ולפעמים מורה המ' הכלי אשר על ידו תעשה הפעולה ההיא, כמו: מפתח מן פתח, מסרק מן סרק. נ' האמנתיו הנוסף בסוף השם ישמש, לפי דברי המדקדקים החדשים, לגזור שם מפשט מן השם, כמו שבתון מן שבת, רעבון מן רעב וכדומה, וכן להקטין הדבר כמו אישון, אמינון וכדומה. אך גם נ' האמנתי“ו הנוסף בסוף השם מורה לפעמים, לדעתי המקום אשר בו נמצא הדבר הקרוא בשם ההוא. כמו השם צמאון הנגזר מהשם “צמאה” (ירמיה ב' כ"ה) והמורה מקום צמאה, כמו והיה וגו'… וצמאון למבועי מים (ישעי' ל"ה ז'). ככה גם השם "ציון" הנגזר מהשם ציה Trockenheit (איוב כ“ד י”ט) והמורה מקום ציה (ישעי' כ"ה ה') וכמו: כפלגי מים בציון (ישעי' ל"ב ב'). ולכן נוכל לאמר ארץ ציון. ולכן היתה עיר הכנענים המפוארה נקראת “צידון” מן צידה, צידת דגים, והמלה “צידון” רוצה לאמר: עיר צידת הדגים או מקום הצידה. ככה עשה גם הנביא ישעיה במשא אשר נשא על מואב (ישעיה' ט"ו) בשנותו את שם הנהר דיבון לדימון (שם ט') לאמר: נהר דם או מקום דם. ואולי נוכל לבאר על אופן זה גם את השם רמון אשר נעלם מן המדקדקים מקורו, עד כי הרד”ק יחד לו שרש מיוחד “רמן”. אך כבר העיר על זה האדון דעליטש בפירושו לשיר השירים (ד' ג') כי השרש הזה לא ימצא גם בשפת עברית, והמדקדקים החדשים מסכימים כלם כי שרש המלה רמון הוא רמם. והנה שם הפרי הזה בשפות לועזיות הוא: גראנאט, שם הנגזר משמו הלאטיני: Punica granatum הנקרא כן על שם החרצנים אשר בקרבו. אך העברים גם הם התעוררו על רב החרצנים אשר בקרב הפרי הזה עד כי היה למשל בפי חכמי התלמוד באמרם: אפילו הריקנים שבך מלאים מצות כרמון. וא“כ אפשר לאמר כי השם רמון נגזר מהשרש רמה, ר”ל: דבר המלא רמה או חרצנים הדומים לרמה.

על פי הכלל הזה אשר בחרנו נוכל לגזור מהמלה ‘מלה’ מלה חדשה ‘מלון’ אשר תורה “דבר” או ספר המחזיק בקרבו את מלות השפה.

נעיר עוד על מלה אחרת אשר מצאנו לה שם חדש בספר אחד המחברים. המלה אשר נכון לה היא קאנון, אשר ברא לו המחבר הנזכר שם מרכב “קנה און,” כאשר יכנה גם את הקאמונה בשם “קום און.” בריאת המחבר תעיד רק כי הניר אלם הנהו ונושא עליו כל אשר יכתבו, אך דקדוק השפה יעזור לנו גם הפעם לברוא מלה על פי רוח השפה. כי מה הוא הקאנון? כלי אשר בו ועל ידו יקלעו כדורי מות, ולכן נוכל לבנות מלה: מַקְלֵעַ, כמו מפתח מן פתח וכאשר עשתה המשנה מסרק מן סרק. –

בן יהודה.

דגדוג

ב’הצבי' מיום י“ב בתשרי תרמ”ח (1887) כותב – ללא חתימה – העורך א. בן-יהודה, במדור ‘הספרות והלשון’:

בהצפירה (גיליון 180) הודיע הרב צבי הכהן שרשוסקי דבר חידוש, שמצא בספרי יעבץ, והוא שם דגדוג להמישוש בגוף האדם המעורר צחוק, אשר סופרינו אינם יודעים לו שם, והסופר הנכבד שואל מקור המלה הזאת.

והנה חידושו של האדון שרשוסקי ישן-נושן לנו, וכבר רשום הוא בספרנו גנזי הלשון במקומו. וגם נוכל להודיע את השואל מקור השם. לראשונה השתמש בו בעל הקאנון (והוא תרגום ספר הרפואות לאבן סיני), ואחריו כל סופרי הדורות ההם, אשר כתבו על חכמת הרפואה. כי הסופרים לפנים בבואם לכתוב על אחת החכמות, לא התנהגו כמו סופרינו עתה, שאינם קוראים כל ספרי המחברים שקדמום ללשון העברית, ובוראים בעצמם שמות חדשים לכול, כמו לא נכתב מעולם כל ספר על החכמה ההיא בלשון עברית. ואיך הם מצליחים במעשיהם, אנחנו רואים ברור מנגע המלות החדשות בלי טעם וריח עברי, שהכאיבו בהן כל חלקה טובה בלשוננו. לא כן עשו הסופרים לפנים. הם קראו את הספרים, שנכתבו על החכמה לפניהם, והשתמשו בהרכוש האצור בהספרים האלה. והנה מקור השם הזה הוא מלשון ערבית: דע’דע‘, לאמור בע’ דגושה, שקריאתה קרוב לג'. וסופרי הדור ההוא בהביאם מלה ערבית היו כותבים אותה לפי הקרי ולא לפי הכתיב.

פרווה

ב’הצבי' מראש חודש חשוון התרמ"ט (1888), במדור ‘הספרות והלשון’, תחת הכותרת ‘מלה חדשה שהיא ישנה: פרוה’ כותב העורך, א. בן-יהודה:

בבית המקדש היתה לשכה אחת ששמה היה לשכת בית הפרווה, ששם היו מולחים עורות קדשים (מידות פרק ה'). והנה עוד בימי חכמי התלמוד כבר נשכחה משמעת מלת פרוה, ועל כן שאלו (יומא ל"ה) מאי פרוה? – – –

אבל המחוּור בעיני הוא, כי פרוה הוא על שם העורות, והוא שם קדמון (שיצא אולי משימוש הלשון בימי חכמי התלמוד) לעור כל בהמה וחיה עם השׂער שעליו, וכמשמעתו בלשון ערבית. ועל כן יקראו בערבית פַּרְוָה לעור הראש שבאדם. מזה הוא השם לכל עורות החיות מעוּבּדים בהשׂער לעשות בגד חם – – – וזכינו לעניין הרחבת הלשון לשם עברי לכל מיני עורות השׂער העשויים לעשות בגדים חמים וכן לעצם הבגד, כמו בלשון ערבית.

נזלת

ב’הצבי' מי“ד חשוון התרמ”ט (1888), במדור ‘הספרות והלשון’, בהמשך מאמר ביקורת של העורך על ‘האשכול’, נאמר:

העורכים החכמים קוראים ל’סקרופיל' נזילה ולקטר יצרו שם חדש, הדומה לשמו בלשונות אירוֹפה, והוא קטרון. אך פירוש נזילה לפי השימוש בכל ספרות הרופאה בעברית הוא ‘קַטַר’, ועשוהו הסופרים לפי לשון ערבית, שגם בה יקראו לזה נַזְלָה. רק שלפי דעתנו טוב היה לתת להשם הזה צורה אחרת מעט, והיא צורת כל שמות המחלות בלשון עברית, כפי אשר התברר לנו, והוא משקל פַעֶלֶת, שחפת, צרעת, וכו', וכן גם פה נַזֶלֶת, והיתה אז המלה מיוחדת לשם מחלה, מה שאין כן נזילה, שהיא שם הפעולה בכלל.

שניה, דק, רגע

אחד מקוֹראי ‘האור’ שואל את העורך, בכ“ח בשבט אתתכ”ב לחוּרבן (תרנ"א, 1891), על פירוש המלים שנייה ודק. העוֹרך, א. בן-יהודה, משיב:

טעם השם שנייה לאחד משישים בדק הוא כטעם השם ‘סיקונדה’ בלעז, שפירושו הוא החלוקה השנית. כי הסכימו החכמים לחלק כל עיגול לשישים חלק, ועל חלוקה הזאת הראשונה קראו דק והוא מינוט בלעז, שפירושו: דבר, קטן, דק. ואחד משישים הראשון יחלקו שנית לשישים, והיא השנייה, וחולקים, עוד לשישים שלישית, והיא השלישית ובלעז תירציה, וגו'. ובדבר השם רגע, הנה פירושו הוא חלק קטן מהעת, בלי קצבה וערך מדויק, והוא כמו מומינט בלעז. גם השנייה והשלישית וגם הדק הוא רגע, הכול לפי כוונת הדובר, מה שאין כן דק, שנייה, שלישית, הוא חלק זמן קצוב, אחד משישים בשעה, אחד משישים בדק, ואחד משישים בשניה.

רשמי, משׂרד

ב’האור, מכ“ד באדר ב' אלף ותתכ”ב לחוּרבן (תרנ"א, 1891), במדור ‘תחיית הלשון’, כותב העוֹרך, א. בן-יהודה:

אחד המושגים אשר לא יצרנו לו עדיין שם בלשוננו הוא מה שיאמרו בלעז אופיסייל, על כל דבר הנעשה או הנאמר בשם הממשלה, בשם איזה ועד וכו'. – – –

ואנו משתמשים במלה הערבית רשמי – – – להשורש הזה בערבית כל משמעות רשם בעברית, והסתעפו ממנה עוד משמעות אחרות, ובתוכן גם משמעת תקנה, חוק, מנהג, ואח"כ רשמי, אופיסייל, לאמור לפי החוק, התורה, המנהג. והנה אם לא נוכל למצוא שורש בלשוננו אשר יתרגם היטב את המושג הזה, בודאי עלינו לקחת את המלה הערבית, ולתת לה אולי צורה יותר עברית, למשל רשוֹם במשקל קדוֹש תחת רשמי, אך כמדומה לנו שיש לנו בלשוננו שם המכוּון היטב להמושג הנזכר – – –

– – – ואם כן, בגדי ה’שרד' הוא כמו בגדי השרת, לאמור הבגדים אשר ילבשו הכהנים ב’שרתם' בקודש, והוא ממש כאשר יאמרו בלעז: בגדים אופיסייל… ונוכל עוד לבנות מזה שם משׂרד, לאמור מקום השׂרד, והוא יהיה מכוּון ממש להמלה האנגלית אוֹפיס, שהיא כמו בצרפתית ביוּרוֹ, והיא בית הכתיבה, בית העבודה, בית ה’שרת' לאיזה דבר, לאיזו חברה – – –

מעדר

ב’האור' שבעריכת א. בן-יהודה מכ“ז סיוון אתתכ”ב לחורבן (תרנ"א, 1891), במאמר ‘סקירה על עבודת השנה במושבות’ נזכרת המלה מעדר. העורך מעיר על מלה זו:

המעדר הוא ברזל מרודד, תבנית חצי עיגול רגוע, ויש כפח מרובע. רוחבו כשלושים סנטימטר וטבעת יוצאת מצד אחד כעין אוזן, ובה ייקבע הניצב של עץ אורכו כמטר. הצרפתים קוראים לו Pioche וכן בערבית ‘מעדור’

מנשר

ב’האור' מי“ב במרחשוון תרנ”ב (1891), במדור ‘תחיית הלשון’, תחת הכותרת ‘נשר, מנשׁר’ מסביר העורך, א. בן-יהודה, את המלה נשר שבהושע ח, א (אל חכך שופר כנשר על בית ה') ואומר:

הראית מימיך נשר תוקע בשופר?

יש לו בערבית (לשורש נשר) עוד משמעת: פרסם, הודיע ברבים איזה דבר חדש, איזו בשורה חדשה, וקרוב במשמעתו להפועל כרז בעברית החדשה – – – ומה חזקה עתה ומה נפלאה מליצת הנביא אל חכך שופר כְּנַשָּׁר (המתהלך בחוצות העיר כלתקוע בשופר שבפיו כי יקשיב העם לדבריו) על בית ה' – – – והנה זכינו בזה שם חדש, נַשָּׁר (הירולד באשכנזית, הירו בצרפתית). והנה אמנם להמושג הזה נוכל להשתמש בשם כרוז, אך יש חלק דק בין שני השמות האלה. אך מה שיותר חשוב כי מהשורש הזה נוכל לגזור השם מִנְשָׁר למה שקוראים בלשונות העמים מאניפסט, ובערבית מנשור, שנגזר משורש נשר שהזכרנו במשמעתו: פרסם, הודיע.

תערוכה

את המלה ‘תערוכה’ חידש אליעזר בן-יהודה מספר חודשים לפני פתיחת התערוכה הגדולה בשיקאגו, 400 שנה לגילוי אמריקה, במאי 1892. החידוש נתפרסם ב’האור‘, עיתונו של בן-יהודה, בח’ אלול אלף ותתכ"ג לחורבן (תרנ"א, 1891) במדור ‘תחיית הלשון’:

לעריכת מעשי חרושת ומסחר ותבואת האדמה קראו סופרינו לפנים ‘שער המצבה’, ויש סופרים אדוקים המשתמשים בשם הנפלא הזה גם עתה. אך מעת שהתחלנו אנו להשתמש למושג הזה בשם מערכה התחילו רבים להשתמש בו. אבל, השם מערכה משותף לכמה מושגים, וע"כ טוב לקבוע משקל מיוחד מהשורש הזה בעצמו להמושג הנזכר, ולפי דעתנו היותר נאה לזה הוא משקל תפעולה: תערוכה, ונאמר: התערוכה הכללית של פריש, של שיקאגו – – –

גרביים, מגבת, מפה, וילון, גרוטה, ממחטה

ב’האור' מיום ז' במרחשוון אלף תתכ"ד לחוּרבּן (תרנ"ג, 1892) אומר העורך, א. בן-יהודה, במאמרו ‘לבושי הרגל’:

ללבוש של חוטי פשתן או צמר לכסות בו הרגליים תחת הנעליים נהגו לקרוא פוזמקאות. אך מהמקומות שבאה שם המלה הזאת נראה ברור שפוזמק הוא דווקא לא הלבוש ההוא, אלא מין נעל, ובפרט נעל חשוב, יפה. וכן פירשו המפרשים האחרונים. – – –

וללבוש של חוטים שהזכרנו למעלה אנו נוהגים לקרוא גרביים, בשם הערבי, ובפרט שהשורש גרב משותף לעברית וערבית גם במשמעתו העברית (גָרָב וְיַלֶּפֶת).

ב’האור' מכ“ה טבת אלף תתכ”ד לחורבן (תרנ"ג, 1893) משיב בן-יהודה לקורא, החותם ‘ידידו השחור’, על שאלותיו בענייני לשון:

בדבר גרביים ודרדסים באמת אין להכריע. השם גרביים הוא מלה ערבית, ודרדס נמצא בתלמוד ושמות-נרדפים הם לדבר אחד. אך בכל מקום שיש לנו שני שמות למושג אחד, טוב שנסכים לחלק ביניהם באיזה דבר. וביחס לשני השמות הנזכרים נסכים גם אנו להשתמש בגרביים ללבוש הרגל שלם, המכסה השוק, ודרדק להמכסים רק כף הרגל.

להמטפחת שמנגבים בה הידיים, הפנים וכו' נקרא מגבת, וגם אפשר לקרוא בשם מספגת מלשון עלה ונסתפג. – – –

בגד לכסות השולחן שמו פשוט בגמרא: מפה.

להתלויים לפני הפתחים והחלונות: פרוכת וגם וילון. – – –

לשברי מתכות יש שם בתלמוד והוא גרוּטה: גרוטאות של ברזל.

לאחר שבוע באותו עיתון:

נתנו בגיליוננו הקודם השם מגבת (ג' דגושה להשלים נ' פה"פ) למטפחת לנגב הפנים והידיים. על השם הזה הסכימו בלשני עירנו, והנה נטיותיה: מַגַבְתִי, מַגַּבְתְּכֶם, מַגָבוֹת, מַגָבוֹתַי, וכו'.

למטפחת לנקות האף אנו נוטים לקבוע שם מיוחד, מן הפועל המיוחד להפעולה הזאת, והיא: מחט. בתלמוד נמצא הפועל הזה רק לנקות הפתילה: מוחטין את הפתילות (ביצה ל"ג). אך בערבית הפועל הזה בעצמו משמש לנקות האף, וכן בלשון צרפתית משתמשים בפועל אחד לשני העניינים האלה, ולכן דעתנו לגזור מזה שם: מִמְחָטָה, מִמְחַטְתִי, מִמְחַטְתְכֶם, מִמְחָטוֹת, מִמְחטוֹתַי – וגם על השם הזה הסכימו בלשני עירנו.

תזמורת, דרבּן, עקב

ב’האור' מכ“ח חשוון אתתכ”ד לחורבן (תרנ"ג, 1892), במדור ‘תחיית הלשון’, מציג העורך, א. בן-יהודה, את שלושת חידושיו: תזמוֹרת, תרבּן ועקב. תחילה מרחיב בן-יהודה את הדיבור על המניעים לחידושיו:

השתמשנו בגיליוננו הנוכחי, בתרגום הסיפור ‘בסערת המלחמה’, במלים אחדות שאנו חייבים לתת לקהל הקוראים איזה ביאור ופירוש עליהן.

כבר העירונו פעמים רבות כמה מן הקושי אנו מוצאים לתרגום בלשוננו משמעת מושגים רבים, שאין לנו מלים מיוחדות להם. לא ידענו מה עושים סופרים אחרים בבוא לידם מושג ממין הזה, איך יתרגמוהו עברית, איך יהגו את רעיונם כהווייתו. אך אנו מודים כי לנו זהו אחד מהדברים היותר קשים בעבודתנו. אנו לא נוכל בשום אופן לתת לרעיוננו צורה אחרת בגלל חסרון המלה, כי זהו הדבר אשר גרם ללשוננו וספרותנו החדשה היובש ועניות הטעם שבה. ובכל פעם שיבוא לידינו להגות איזה מושג פשוט או להיפך, מושג דק ממין הזה, אנו מבלים שעות הרבה בחיפוש ובדיקה בכל אוצרות ספרותנו, אולי נמצא איזו מלה מכוונת להמושג שאנו עוסקים בו, ורק באין כל ברירה נשתמש, על-כורחנו, באמצע האחרון – לחדש שם חדש או לשאול איזו מלה מלשון ערבית.

ככה נאנסנו בגיליוננו הקודם לחדש השם תזמורת, על משקל תלבושת, להמושג כונצרט. כולנו יודעים מה זה. אך ישמעו נא הקוראים איך תרגם המלה הזאת בעל ספר המלים הידוע החכם שטיינברג: מנגינה בהיכלי עונג. – – –

… עקץ סוס בברזל כעין אופן קטן בעל שיניים, המחובר לנעלי הפרשים, למען העיר הסוס לרוץ מהרה – – – והנה את המושג – – – הזה – – – תרגם החכם שטיינברג – – – במלים האלה: הריץ סוס בדרבנות נעליו. ואנו הרשינו לנו לבנות פועל מהשם דרבן יען זה נותן יותר כוח להדיבור – – –

למושג השלישי לא יכולנו להשתמש פשוט בהמלים ‘רכב אחריו’, כי עיקר הכוונה פה היא שרכב אחרי פלוני כמו שפלוני זה כרב, לאמור במהירות כמוהו והכוונה הזאת לא יתן לנו הדיבור ‘רכב אחריו’. והשתמשנו בשורש עקב בבניין הקל למושג זה, שכן מצאנו בתלמוד: העוקב אחרי הנואף, שפירושו, לפי הסכמת המבארים האחרונים, שהלך אחריו בעקבותיו, וכן הוא בלשון ערבית, וכן השתמש חי בן מקיץ בהתפעל התעקב, למשל: היום והלילה מתעקבים, באים איש אחרי רעהו, כדרך לשון ערבית. ועיין חי בן מקיץ הוצאת קויפמן, דף י“ב ובהערה ל”ה.

אדיש, אדישוּת

במאמר ‘ההגדלה וההקטנה בלשון’, שפרסם א. בן-יהודה בעיתונו ‘האור’ בכ' בכסליו אתתכ"ד לחורבן (תרנ"ג, 1892) נאמר:

המושג שיתרגם אותו הצרפתי ‘אינדיפרנט’ והגרמני במלה ‘גליכגילטיק’ והוא ההפך מן ‘איכפת’, לאמור אדם ששום דבר לא איכפת לו אי-אפשר לתרגם בעברית באחת המלים הידועות והמפורסמות. ומה קשה לסופר ולמדבר עברית לצאת בלי מלה מכוּונת להמושג הזה! והנה יש מלה הקרובה להמשמעת הזאת בתלמוד, והיא אדש או נדש: טוביה לדשמע ואדיש חלפיה בישתא מאה (אשרי השומע ואודש, לאמור ולא איכפת לו, תחלופנה עליו מאה רעות). וכן, סבא, סבא, אכול ואדיש: זקן, אכול ולא יכפת לך דבר. ונעשה מזה שם תואר אדיש על משקל חָסִיד, נָדִיב, ושם המקרה אדישות, על משקל נדיבות, חסידות.

נוֹאם

ב’הצבי' מי' בשבט אתתכ"ד לחורבן (תרנ"ג, 1893), במדור ‘תחיית הלשון’, כותב העורך, אליעזר בן-יהודה:

לדברים שידבר איש לפני קהל עם לא נקבע עדיין שם בלשוננו. על-פי-רוב ישתמשו הסופרים בהשם דרוש, ויש שמשתמשים בהשם מִדְבָּר, ואנו משתמשים בהשם משׂא, אך כל אחד מהשמות האלה מיוחד לגון מיוחד שבמושג הזה, ומלה כללית לזאת אין. וכן אין לנו שם מיוחד למי שיש לו הכשרון לדבר במליצה יפה לפני קהל עם, והוא שיקראו בלעז ‘אוֹראטור’. והנה לפי דעתנו הפועל היותר מכוּון לזה הוא נאם, ויען השם נאום התייחד כבר לעניין אחד על כן דעתנו נוטה לבנות שם מִנְאָם, ובעל הכשרון לזה הוא נואם.

שעמום

ב’האור' מי“ז בשבט א' ותתכ”ד לחורבן (תרנ"ג, 1893), כותב העורך א. בן-יהודה:

במושג אחד התקשינו שנים רבות לתרגמו בדיוק בעברית, והוא מה שיתרגמהו הצרפתי ‘אנואי’ ואגרמני בשם ‘לנגיוילה’ והיא ‘ליאות הנפש והרוח בסיבת לא עבודה’. בערבית יש לזה שלושה פעלים: שאם, מלל, צגר. והנה ‘מלל’ משמש בעברית למושגים אחרים. הפועל צגר הוא צער בעברית, וגם הוא התייחד למושג אחר. נשאר רק הפועל שאם, וכמדומה לנו שמצאנוהו גם בעברית, רק בע' תחת א', והוא מה שאמרו חכמינו ‘הבטלה מביאה לידי שעמום’. אלא ששעמום על משקל פעלול להגדלה ולחיזוק, כאשר כבר הוכחנו כמה פעמים, מורה על שעם חזק במדרגה גדולה, שהגיע כבר עד שטות ובלבול הדעת. ולהמדרגה הראשונה, הקלה, המורגלת, נשתמש במשקל שעם או שְׁעָמָה. – – –

טקס

ב’הצבי' מכ“ב בכסליו אתתכ”ח לחורבן (תרנ"ז, 1896), במדור ‘הלשון’, נתפרסם מאמר שכותרתו: צירימוניה Cérémonie. במאמרו שואל העורך, אליעזר בן-יהודה:

איך נתרגם תרגום מספיק את המלה הזאת, בפרט במאמר ‘דבר בלי צירימוניה’?

ולאחר שהוא מביא את הצעותיו של שטיינברג במילונו הרוסי-עברי: ‘דרך בעם’, ‘חוקת החיים’, ‘מנהג’, ‘אורח עולם’, ומנסה אותן בביטוי ‘בלי צירימוניה’ הוא מעיר:

התרגומים האלה מעידים על עצמם עד כמה הם אי-אפשריים – – – כל זה לא נותן לנו איזה דיבור מתקבל, שיהיה אפשר באמת להשתמש בו.

גם תרגומים אחרים של שולבוים במילונו הגרמני-עברי ושל הולנדרסקי במילונו הצרפתי-עברי אינם מתקבלים על דעת בן-יהודה. לדעתו, המונח צריך שיהיה בו

הדרת קודש ותכונה של חגיגה – – – ומשתמשים בלשוננו – – – במלה סדר: סדר העבודה, סדר ליל הפסח וכדומה. אבל כלום אפשר לאמור ‘דבר אתי בלי סדר, כול אתנו בלי סדרים יתרים’? – – –

יש עוד מלה אחת לסדר, שיש בו צד חגיגות, והיא מלת טקס, טקסים – – – ראו עיני טקסים של מעלה ואהבתים (שהש"ר, פסוק הביאני) – – – נתכנסו ישראל על אהרן בטקסים גדולים (תנחומא, בהעלותך י"ד) – – – ומקורו בלשון יוונית – – – גם לשון ערבים ההמונית המדוברת תשתמש למושג של צירימוניה דתית בהשם טקס, וכבר העירונו הרבה פעמים על הדמיון שיש בין לשון ערבית ההמונית ובין לשון עברית. וכן נראה מדברי הפייטן שיסד – – – בטקס מטקסים – – – ונאמר למשל: פלוני בא עלי בטקסים גדולים – – – וכן: בלי טקס או בלי טקסים יתרים. – – – וכן נוכל לבנות השם טקסן להאדם המרבה בטקסים – – – ושם המקרה מזה טקסנות.

אקדח

ב’הצבי' מיום ו' בטבת, אתתכ"ח לחורבן (תרנ"ז, 1896), כותב העורך, א. בן-יהודה, במדור ‘הלשון’ תחת הכותרת ‘קנה רובה’.

עוד לא קרוב היום אשר חזה ברוחו הגדול, הראשון בנביאי השלום הכללי בעולם, הנביא ישעיה – – – אך עד כה ועד כה, עוד תחת ‘השלום הכללי’ עומד ומתקיים ‘השלום המזוּין’. וכלי-הזין עודם מתענגים על רוב כבוד, ואפילו הכותב עברית, הרחוק מכל ענייני מלחמה ונשק, אנוס תדיר להזכיר את שם כלי הזין היותר רגיל; אך שם עברי לא קורא להילד הזה בהיוולדו, ובנחיצות גדולה החליטו הסופרים והרכיבו שתי מלים, ועשו מזה שם ‘קנה רובה’. השם הזה, או הרכבת שני השמות האלה, כל-כך זרה לאוזן עברי, ככל ממזר בצורתו ומראהו, עד כי בכל פעם שבא הדבר לידינו להשתמש בו הנפש סולדת ממנו. ואין אנו יודעים מה לעשות בו ואיך להשתמש בו במספר רבים, איך לרככו ולהטותו לפי הצורך. האדון ילין, שהוא אחד מהמעטים אשר לו חוש דק בעבריות הלשון, הרגיש בזה והציע כמדומנו בהמליץ להשתמש בהשם ‘רובה’ לבדו. אבל, אפילו אם נניח כי לשורש רבה יש באמת גם משמעת ירה חץ וכדומה, גם אז המשקל רובה יותר נאות להאדם ולא להכלי.

עוד שם אחד אפשר לקרוא להכלי הזה, והאמת נאמר כי השם הזה יותר מסביר לנו פנים. כי הנה השם אשר קראו להכלי הזה לשונות צרפתית ( Fusil ) וגרמנית ( Flinte ) וכן איטלקית ( Fucile ), הוא על שם האבן שקודחים ממנו אש, יען הכלי הזה בראשיתו היה מתלהב בכוח הכאת הכלב על האבן הנזכרה. והנה אמנם עתה כבר נשתנה הדבר, ואין לקרוא לו שם על-פי התכונה הזאת. אך לנו בעברית יש שורש המורה גם על מין אבן כזאת, וגם על התלהבות האש. השורש הזה הוא קדח. והשם הוא אֶקְדָח. עד עתה לא עלה ביד בעלי הלשון לגדר היטב לאיזה מין ממיני האבנים הכוונה בשם הזה. בערבית מציין השם קדחה את האבן שקודחים ממנה אש. על-כל-פנים, אפילו אם נאמר, כי יתברר לנו איזו היא אבן האקדח, או נקבע את השם הזה לאחת האבנים, השם הוא לא כל כך רגיל בלשון, והצורה והמשמעת של קדיחת אש אשר בו, מסוגלות היטב לציין הכלי שאנו עוסקים בו. ועל כן לפי דעתנו וחושנו טוב לקבוע לו השם אֶקְדָח.

גמישות

ב’הצבי' מכ“ו בשבט, אתתכ”ה לחורבן (תרנ"ז, 1897), מעיר העורך, אליעזר בן-יהודה, בהתפלמסו עם ה’מטהרים' בלשון:

יהיו לנו איפוא סופרינו בחו"ל, שאינם משתמשים בלשון עברית אלא לכתיבת מאמרים, מטהרים כבכל אוות נפשם ואנו נכיר להם טובה ונאמר להם חן-חן, כי ישמרו טהרת הלשון ובזעת אפם ייגעו להגות רק בהמלים הנמצאות את כל רעיונותיהם ומחשבותיהם. בזה יתנו ללשוננו סוף-סוף גמישות (מחילה מכבוד המטהרים, אך לא יכולנו למצוא למושג הזה מלה אחרת, אלא זו, מפועל גמש בתלמוד) גדולה.

מיהוּת, זהוּת

במדור ‘הלשון’, ב’השקפה' מי“ט אדר א, אתתל”א לחורבן (תרס, 1900), מפרסם העורך רשימה וּשמה ‘מִיהוּת, זֶהוּת’ (כך. מנוּקד). ובה הוא מעיר שמצא:

יצירה יפה בלשון, טבועה בחותם עבריות בחריפות רבה – – – בחשבון האחרון של בית-החולים ‘שער ציון’ ביפו – – – את המושג שיהגה הלועז במלה אידנתיטה ( identité ) – – – בתיבה חדשה ‘מיהוּת’ – – – ואולם לא לכל גוני המושג הזה תספיק המלה ‘מיהוּת’, יען יש שנצרך דווקא החיוּב, כי איש פלוני או דבר פלוני זה הוא שאנו רוצים. לתרגם הצד הזה של המושג נוכל לבנות שם מקרה זהוּת.

¹

לכבוד בעל ה“חבצלת”².

שאל שאלתני, אדוני, מה השיב לי הארכימנדריט בדבר מערת חגי זכרי' ומלאכי, והנני לתת לפניך את הדברים אשר דבר אלי.

לא אוסיף עליהם ולא אגרע מהם דבר.

וכה דבר אלי האיש ויאמר:

"אל נא תפריעו את מנוחתכם בדבר הזה, כי קנה קנינו אנחנו המערה ולנו תקום, ונתן ינתן לנו גם קושאן, אף כי באה מצות המלך לבלתי ימכר המקום; כי לא אני בלבד משתדל לבטל מצות המלך הזאת, כי גם ציר מלכות רוסיא בסטמבול, גם הנסיכים הגדולים, אשר היו פה, אשר כתבתי להם על דבר קנין המערה הזאת – ישתדלו כלם ויעשו כל אשר יוכלו למען יקום בידנו הקנין כמשפט.

אפס אתם אל תיראו, פן נשים צלב על המערה, או נבנה לנו בית כנסת במקום הזה – כי לא בזאת חפצי. כי אם נקה ננקה אותה, וחפרנו בה – אולי נמצא בה דבר מקדמוניותיכם –, והדבר הזה לא תעשו אתם אם בידיכם תהיה במערה.

ואחר – תהי פתוחה לכל איש אשר יחפץ לבא בה.

ועתה אל נא תדבר אלי כי לכם המקום הזה, וקדוש הוא לעם: ידעתי כי כל הארץ היתה לכם וכלה קדושה לכם, והנה זרים מתנחלים אותה יום יום לעיניכם ואתם – מחרישים, ולמה נאספתם עלי אם קנינו אנחנו המערה הזאת?

המעט לכם מקומות קדושים בארץ אבותיכם, אשר בידכם לקנות עתה? ואם קנה לא תקנום היום יקנום אחרים.

הנה יש אצל חברון מקום אשר נקרא לו בית אברהם (אהל אברהם) ואין ספק כי המקום הזה מקום קדוש ליהודים, והנה העידותי בכם היום – אשר אם לא תמהרו לקנותו אקנהו אני, ונאספתם אז עלי שנית לריב אתי בגללו.

העידותי בכם היום, ואתם ראו ודעו מה תעשו.

אלו הם הדברים אשר דבר אלי הארכימנדריט, וידעתי כי צדק מאד בדבריו האחרונים, ומי נתן וישימו אחינו להם לב³.

א.

בשנת אלף ושמנה מאות ועשר לגלותנו ואני אז תלמיד המדרשה הרוסית בעיר דינבורג; והרוסים נלחמים בתוגרמים לחרות הבולגרים וכל העיתונים הרוסים מכריזים קול אחד בדברים נלהבים על מלחמת־מצוה שנלחמה רוסיה למען שחרר את עם הבולגרים מתחת עֻלה של תורקיה ולהשיבו לגדֻלתו כמו בימים מקדם, בימים ההם פתאם כמו נפתחו השמים ואור מבהיק, אור צח ומצֻחצח הבריק לפני עיני, וקול פנימי אדיר קרא באזני:

תחית ישראל על אדמת אבות!

ומפני זה הקול, שלא פסק למן הרגע ההוא מקרא באזני יום ולילה, נזדעזעו כל מחשבותי וכל זממי אשר זממתי לעתידי אז בחיים. כמו חזיונות לילה מפני אור בקר כן נדדו חלומותי להקדיש חיי למלחמה בעד חרות העם הרוסי ולקדמת כל האדם כלו. כמו רֹב חברי בבתי הספר התיכונים והעליונים ברוסיה בזמן ההוא, ואחרי מלחמה פנימית בנפשי גברה ידו של הרעיון החדש, ושתי מלים חדשות לכדו את כל מחשבותי:

ישראל בארצו.

ולא עברו ימים מועטים ודרכי בחיים נתוה בהחלטה גמורה וחזקה, ששום רוח לא יכל יותר להזיזה כמלוא השערה. ואעזב את רוסיה ואלך פריזה, שהיתה עוד בזמן ההוא מרכז החיים המדיניים של ארפה, ואתחיל ללמוד חכמת הרפואה, שהיה בדעתי לעשותה קרדֹם לחפר בה לפרנסתי בארץ־ישראל, וכל השעות הפנויות מלמודי הקצבתי להמדיניות. קראתי ספרי חכמי המדינות, התבוננתי להחיים המדיניים של העמים, הקשבתי להשאלות המדיניות המתרוצצות בעולם המדיני בין עם לעם ובין ממלכה לממלכה ואשתה בצמא את דברי העיתונים הצרפתים ואבין למנאמי המדיניים הצרפתים הגדולים בהמורשון הצרפתי ואקשיב רב קשב להמנאמים המדיניים של מנהיגי המדינות בשאר הארצות, ואט אזני לכל דפיקה ודפיקה של הדפק המדיני של אֻמות העולם.

ובאויר המדיני החפשי הזה התחזק בנפשי עוד יותר הרעיון הלאֻמי המדיני של עם ישראל, ואכתב את מאמרי הראשון בשאלה זו, שנתפרסם ב’השחר'¹ בהשם: שאלה נכבדה².

זה היה פרי בסר של מדינותי הראשנה, שהיתה עוד בסר אף היא בעצמה. עוד הייתי בדעותי המדיניות תלוי בדעות אחרים ואמרתי רק מה שלמדתי מפי רבותי, חכמי המדינות שקראתי ספריהם ושמעתי דבריהם, ועל הטענה שאין היהודים עתה עם ואינם יכלים להיות עם, מפני שאינם מדברים לשון אחת, השיבותי בפלפול מדיני ממציאות עמים אחרים שאינם מדברים לשון אחת, כמו השויצים והבלגים. אבל, באותה המדה שהלך והתחזק בקרבי הרגש המדיני שלי, בה במדה חשתי יותר ויותר מה היא הלשון לאֻמּה, ובמהרה הגעתי לזה, שעל הטענה בדבר הלשון, שאף דעתי בעצמי לא נתקררה בפלפולי המדיני והיתה מנקרת במוחי, השיבותי לנפשי התשובה היותר טבעית והיותר פשוטה, שבאמת לא היה צרך אלא בביצתו של קולומבוס כדי למצאה, והיא: כמו שהיהודים אינם יכלים להיות עם חי באמת אלא בשובם לארץ האבות, כן אינם יכלים להיות עם חי אלא בשובם ללשון האבות ולהשתמש בה לא בלבד בספר, בדברים שבקדֻשה או שבחכמה בלבד, כמו שטען פרץ בן משה, עורך השחר, אלא דווקא בדבור־פה, מגדולם ועד קטנם נשים וטף, בחור ובתולה, בכל ענייני החיים, ובכל שעות היום והלילה, ככל הגוים, גוי גוי בלשונו.

זה היה הרגע הגדול, המכריע בחיי. עתה מצאתי מה עלי לעשות תכף ומיד. ראיתי, כי משני הדברים שבלעדיהם לא יוכלו היהודים להיות עם, והם: הארץ והלשון, הנה בעוד שהשיבה לארץ אינה בידינו ותלויה היא ברצון המֹשלים עתה עליה, השיבה ללשון האבות היא בידינו, אין איש יכל למנע אותנו מזה אם רק נרצה.

אבל, האפשר הדבר?

זו היתה השאלה הגדולה שעמדה עתה בפני.

וכשהתבוננתי אליה ראה ראיתי שהיא מסתעפת לשתיים:

האפשר הדבר מצד העם?

האפשר הדבר מצד הלשון?

מצד העם: האפשר שישוב צבור, גדול או קטן, לדבר לשון שעזב אותה וחדל מדבר בה מאות בשנים?

מצד הלשון: האפשר שלשון שחדלה מהיות מדֻברת בפי צבור גדול או קטן מאות ומאות בשנים, תהיה עלולה לשוב להיות לשון הדבור בפי צבור גדול או קטן בכל ענייני החיים, אפילו אם נשארה ממנה ספרות חילונית רחבה כמו מה שנשאר מהלשונות העתיקות, היונית והרומית, ועל אחת כמה וכמה אם לא נשאר ממנה בענינים חילונים אלא מה שנשאר לנו מהלשון העברית?

על השאלה הראשנה עניתי: הן! בלי כל פקפוק.

כי מהו צבור אם לא קבוץ של יחידים, וכשם שאנו רֹאים מעשים שבכל יום שיחיד מתחיל בזמן מהזמנים בימי חייו לדבר לשון, שלא דבר מעולם, והיה תהיה אחר כך לשונו בכל עניניו, כך יכלים יחידים הרבה, שהם יחד צבור, להתחיל שוב לדבר לשון שלא דבר הצבור הזה מאות בשנים, ובלבד שהצבור ירצה את זאת ברצון חזק.

לא נעלם ממני, כי אין זה דבר קל. ראֹה ראיתי כי אף על פי שאמת נכון הדבר כי הצבור אינו אלא קבוץ של יחידים, אף על פי כן יש הבדל בין צבור ובין יחיד, ונצרכים תנאים יוצאים מגדר הרגיל להפך לעם, לצבור, לשון אחרת במקום הלשון שהוא מדבר בה. שאלתי את פי דברי הימים: ההיתה כזאת מעולם בזמן מן הזמנים ובמקום מן המקומות? ויענוני כי רק לצבורים מעטים קרה כמעשה הזה בתנאים מיֻחדים של דברי־הימים. ובכל זאת לא נזדעזעה אמונתי באפשרות הדבר מצד העם, מצד הצבור, כי לא ראיתי שום מניעה בעצם טבע הדבר. ראה ראיתי כי סוף דבר אינו תלוי אלא ברצון הצבור, והאמן האמנתי ברצונו של עמנו. האמנתי כי ירצה, וידעתי כח רצונו.

אבל השאלה השניה!

עליה לא יכלו דברי הימים לענות לי שום מענה. אין מָשְׁלוֹ בדברי הימים של כל האֻמות והלשונות. בשפה ברורה מגידים לי דברי הימים, כי אותן הלשונות שבסבה מן הסבות עזבון העמים שדברו בהן, לא שבו יותר לתחיה בדבור פה, אפילו אם נתקימו במדה מן המדות בתור לשון של ספרות. אבל, מי יודע אם זה בעצם טבע הדבר, או אין זה אלא מקרה מפני שמסבות דברי הימים לא הביאו עד כה שום צבור לידי כך שינסה לדבר בלשון שחדלה מהיות מדֻבֶּרת מאות רבות בשנים?

ושוב ראיתי, כי בזה בודאי אין הבדל בין יחיד לצבור. אם עלולה לשון, שחדלה מהיות מדֻברת ולא נשאר ממנה אלא מה שנשאר לנו מלשוננו, לשוב להיות לשון הדבור ליחיד בכל צרכי החיים, אין מקום לפקפק אם יכול תוכל להיות לשון מדברת גם לצבור.

ובמהירות ההחלטה המסֻגלה להבחרות החלטתי לנסות עלי בעצמי את הנסיון הזה.

ובאחד החוצות של פריז, באחד בתי הקהוה ברחוב בולור מונמרתר, סחתי עברית בפעם הראשנה עם אחד ממכרי בשבתנו אצל שולחן עגל, שעמדו עליו שתי כוסות קהוה שחור, והקולות התמוהים של זו הלשון המזרחית העתיקה, המתה, התערבו בתוך שאון הקולות העליזים של הלשון הצרפתית החיה, היפה, העשירה…

בפעם הראשנה סחתי אז עברית. הן אמנם, עוד בימים הראשונים של “ההשכלה” שלי באחת העיירות הקטנות של ליטה, אחרי אשר טעמתי את הטעם הראשון של הספרות החדשה, אחרי קראי בסתר את אהבת ציון" ואת “אשמת שומרון”, התעוררה בנפשי תשוקה גם לדבר עברית, ממש כמו אמנון ותמר ושאר הבחורים והבתולות שפגשתי בעולם החדש ההוא, ומפעם לפעם הייתי יוצא עם אחד מחברי, שידע סודי ו“נחטף” גם הוא מחוץ לעיר בשדה ובהחבא, בגנבה, בפחד וברעדה, פן ישמעו הבריות, סחנו בלשון הקדש. אבל זה היה מעשה ילדות. סחנו על אהבת אמנון ותמר ועל תעלולי עזריקם וכיוצא בדברים כאלה, ולפעמים על מעשים קטנים מתוך ד' אמות של עולמנו הקטן, הצר והדל. אבל, עתה זה היה מעשה מדיני בעצם המרכז המדיני של העולם הגדול, בתוך שאון החיים המדיניים בכל תקפם, וסחתי על המאֹרעות המדיניים הגדולים ועל מעשי החיים הגדולים, וכל זה בעברית!

ומאז התחלתי לדבר עברית תדיר, עד כמה שזה היה אפשר בפריז בימים ההם. דברתי עם מכרי זה בכל פעם שפגשתיו, אף נסיתי לדבר עברית עם הזקן ב“ג³, שהייתי יוצא ונכנס בביתו והיה לפעמים מתרצה לשיח אתי בעברית כדי לעשות נחת רוח לי, ועם מכר אחד שנזדמנתי אתו בביתו של ב”ג, שמסבות החיים הביאוהו מרוסיה לאפריקה בין היהודים באלג’יר, ובהיות שלא ידע את הלשון הערבית שהם מדברים, דבר אתם בלשון הקדש וקנה לו שם קצת שגירת לשון בדבור בעברית.

והנסיון של אלה הימים היה בעיני מספיק להכריע גם בשאלה זו להֵן. ראיתי, או נדמה לי כי רֹאה אני, כי גם מצד הלשון, וגם מצד לשוננו, זה דבר אפשרי, ושגם מצד זה אין צרך אלא קצת רצון.

אבל, ככל אשר הרביתי לדבר עברית, ככל אשר הרחבתי את גבולי שיחותי מבלי לבֹר נושאי שיחתי, כן התחלתי לחוש מעט מעט קצת מחנק. אוצר המלים שלי היה אותו האוצר הידוע לכל בחור בערי ליטה שלמד ב“חדר” ובישיבות וקרא רֹב הספרות של ההשכלה" ולמד תנ“ך על פה ודקדוק מתוך “צהר התבה”, וקרא חלק מספרי המחקר של הקדמונים ושבע החכמות, ספרי המדע של רח”ז סלונימסקי וצבי רבינוביץ וכיוצא בהם. זה אוצר נאה לשיחה על ענינים עליונים רוחניים, מפשטים, בקצת דחק אמנם ודלות הלשון, על כל פנים כמעט מספיק. אבל, עם תדירות השיחה נתגלגלו הדברים גם על כלים מכלים שונים ועל ענינים היותר פשוטים והיותר טפלים וגסים שבחיים, ואז היינו אלמים! אלה היו לי שעות קשות, שהיו עלולות לקעקע כמעט את כל הבירה שבניתי לי בדמיוני. אך הן הן שהיו שעות החִבּוּל של המלון. באלה השעות הקשות התחלתי לחטט בחדרי זכרוני, ואז נזכרתי כי יש לנו מסכת כלים, שאין לימודה רגיל אפילו בישיבות ואין שמות הכלים הנזכרים בה ידועים לרֹב יודעי עברית, וכמו כן יש בתלמוד הרבה דברים גם על ענינים פשוטים של החיים וגם על הגסים שבהם, אלא שאין הם נחקקים בזכרון רֹב הלומדים תלמוד. התחלתי לבקש אם יש בספרותנו ספר שאפשר למצא בו על נקלה אלה המלים בשעת צרך. קויתי למצא כל הצריך בספרי המלים, שהיו בזמן ההוא, מרוסית לעברית, אבל אחרי חיפוש מעט בֹּשׁתי משִּׂברי זה, וראיתי כי המעט שיש לנו אינו מספיק לצרכי דבור אמתי וטבעי.

וההגיון הפשוט של הבחרות הביאני מהרה למחשבה פשוטה זו:

אם רק זה חסר כדי שנוכל לדבר עברית, צריך למלא את החסרון הזה.

ועוד פעם מהירות ההחלטה של הבחרות, שאינה מפקפקת בכח עצמה ואינה יֹדעת מעצור, עשתה את שלה.

וביום מן הימים החלטתי:

חסרון זה אמלא אני.

והמחשבה לחבר מִלּוֹן נולָדָה.

ב.

אבל, מה שעלה על דעתי לעשות, איננו מה שעשיתי אחר כך.

ועלי להודות, כי למלאכת מִלּוֹן אמתי להלשון העברית, לא הייתי כלל מוכן, לא מפאת ידיעותי המדעיות בחכמת הלשון, ואף לא מפאת נטיָּתי הרוחנית.

כבר אמרתי מה היתה ידיעתי בלשון העברית. זו היתה ידיעה מספקת כדי להשתמש בה בכתב ואף לדבר בה במדה האפשרית, אך הצד המדעי של חכמת הלשון היה זר לי. ויותר מזה: על־פי הרוח ששלטה בקרב בני הנעורים ברוסיה בזמן ההוא היתה חכמת הלשון, Philologie בלעז, קצת קלה בעיני וזלזלתי בה.

החכמה הלשונית לא היתה מקצוע חביב עלי, ולא היתה לי שום תשוקה להתגדר בה, ולא מפני חבה להדבר ולא מפני תשוקה לחבר מִלּוֹן רציתי לעשות זאת, אלא מפני שראיתי צרך גמור בזה להדבור בעברית. אשר על כן היה בדעתי לחבר ספר קטן, שיוכל להיות לסיוע מעשי למי שרוצה לדבר עברית. התחלתי לרשם לי שמות הכלים ממשנה מסכת כלים; התחלתי לבקש על ימין ועל שמאל, ובכל פעם שמצאתי מלה לא מצויה בספרים הרגילים המצויים ביד כל, רשמתיה לי, והתחלתי לחשב מחשבות באיזה סדר אסדר כל אלה המלים כדי שיהיה אפשר למצא כל מלה ומלה בשעת הצרך.

בימים ההם כבר עלתה השאלה לפני מה שֵׁם אקרא לספר זה, ועל אחד הדפים רשמתי: ספר מלים או – מִלּוֹן? בינתים חליתי בגניחת דם. הכרחתי לעזב את למודי בבית המדרש לחכמת הרפואה, ועל־פי מצות הרופאים נשלחתי לעיר אלג’יר. שם שמעתי בפעם הראשֹׁנה מפי היהודים קריאה בלשון עברית בהברה מזרחית, ותעש עלי הברה זו רשם עז מאוד, ושם דברתי בפעם הראשנה עברית לא לשם הדבור בעברית אלא מפני הצרך, מפני שלא ידעתי לדבר בפרט עם הזקנים והחכמים שלהם, שלא ידעו צרפתית, אלא בלשון הקדש, שבפי קצתם היתה שגורה גם בדבור פה.

ויביאו לי הימים אשר שהיתי באלג’יר ברכה כפולה. שמש אפריקה רפא את גופי, והשיחות אשר סחתי בעברית עם זקני העדה הישראלית וחכמיה השגירו את לשוני בדבור בעברית, והיו פעמים שכבר חשתי כי הדבור בלשון העברית הוא דבורי הטבעי.

וכשהוטב מעמד בריאותי קצת יותר ושבתי לצרפת, החלטתי לא להתמהמה בגולה עוד ואצא מארפה ואלך לארץ־ישראל, ובדרך נזדַוְגָה אלי ידידתי מנֹער דבורה בת שנ"ה יונס שנועדה להיות האם הראשנה בישראל בימינו שדברה לילדיה עברית מרגע היולדם וגִדלה לנו את הילדים הראשנים, שהלשון העברית היתה לשון דבורם הראשנה והיחידה למן מלוליהם הראשנים על שדי אמם.

ולא עברו ימים מועטים, והבית העברי הראשון נתכונן בירושלים.

קשים היו הימים הראשונים, אותם הימים שאשה שהיתה יעודה להיות האם העבריה הראשנה, עוד לא ידעה להוציא מפיה אף מלה אחת בעברית. אך במסירות נפש שאין ערֹך לה גברה על הכל, ובמהרה הגיעו הימים הנפלאים באמת, שלשוננו היתה עברית, שלא סחנו בינינו לבין עצמינו, אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו, אלא בעברית!

ועם השימוש התמידי בדבור העברי בכל עת ובכל שעה, ביום ובלילה, בכל דבר ובכל ענין, הלך וגדל הצרך בהמִלּוֹן, ואֹמר לקרב אל עצם מלאכת החבור.

ואחרי התבונני בדבר ראיתי, כי סדור המלים על פי סדר אלף בית, כמו שהוא נהוג בכל המלונים, עושה א ת הספר לכלי שרת טוב למי שיודע את המלה ומבקש לדעת את פרושה, דקדוקה, אֹפן כתיבה, וכיוצא בזה, אך מי שמבקש מלה לדבר מהדברים לא ימצא מבֻקשו אלא אם יקרא את המלים כלן מאלף עד תו, וימלך עלי לבי לסדר את המלים קבֻצות קבֻצות לפי הענינים: כל שמות האבנים בערך אבן, כל שמות האילנות בערך אילן, כל שמות כלי אכילה בערך אכילה ולסדר את הענינים בערכים עפ“י סדר אל”ף בי“ת. ואסדר את ערך אבן ואפרסמו באחד מגיליוני ה”חבצלת" שהשתתפתי אז בעריכתו.

עתה נפגשתי בפעם הראשנה פנים בפנים עם עצם המלאכה, וזו הפגישה לא היתה עלולה ביותר לחזק את לבי בזממי בדבר חבור המִלּוֹן המעשי אשר זממתי. כי מיד ראה ראיתי כי אין הדבר פשוט כמו שנדמה לי. כי בהיות תכליתי היחידה בספר זה לתת מלים להשימוש המעשי בדבור, לא יכלתי להסתפק בפרוש המלים בגדר פחות או יותר כללי ולאמר למשל “אחלמה”, מין אבן, “תדהר” מין אילן, וכיוצא בזה, אלא היה עלי לגדר את המלה בדיוק גמור ולאמר איזו אבן מהאבנים נקראת אחלמה, ואיזה אילן מהאילנות נקרא תדהר, למען ידע המדבר עברית לאיזו אבן ולאיזה אילן יקרא באלה השמות. וכשרציתי לעשות זאת ראיתי, כי בקצתם אין הדבר מֻכרע עדַין, ויש חלוקי דעות בין המפרשים ואני אינני בן סמך להכריע. במעשה, בהדבור בביתי, לא היה דבר זה לאבן נגף על דרכי, שם הייתי אדון לעצמי, שליט ודן יחידי והכרעתי לפי ראות עיני והשתמשתי בהמלים לפי הכרעתי ועל פי דעתי. אך בספר, שהוא רשות הרבים, ראיתי כי למען אוכל לאמר קבלו דעתי, עלי להיות בן סמך במקצוע זה.

נרתעתי איפוא לאחורי.

לא עזבתי את עצם זממי בדבר חבור מלון מעשי לצרכי הדבור העברי, אלא ראה ראיתי כי עלי לדחות דבר מלאכת החבור לזמן פחות או יותר ארֹך ולהתחיל, על כרח ושלא בטובתי, להיות חוקר לשוני ולחקר בפרוש המלים העבריות, לפחות אותן המלים שעוד לא נתברר פרושן בדיוק.

ובזה הונח היסוד להמִלּוֹן האמתי. לא בידיעה ברורה מה עֹמד לפני, לא בכונה מפֹרשת לבנות בנין גדול. אודה ולא אבוש, כי, לפחות לעת עתה, עוד לא הלכתי בענין זה בדרך שהתויתי לי במחשבה קודם למעשה, אלא נהדפתי ונמשכתי בכח מסִבּוֹת המעשים. בימים ההם עוד לא היה לי מֻשָׂג ברור מה מלאכה כזו דֹרשת מבעליה, עוד לא ראיתי מדות המפעל, לא חשבתי כמה זמן וכמה עבודה קשה ידרש ממני. וטוב הדבר שכך קרה, שלא ידעתי בתחלה מה אני נוטל עלי, כי אין ספק בדבר שאלמלא ראיתי אז מה העבודה הזאת, כמה היא גדולה ורחבה וכמה היא קשה, ודאי שלא הייתי מֹצא את לבבי להתחיל בה.

רק מעט מעט ולאט לאט התפזר הערפל מלפני עיני והתחלתי לחוש ולהבין מהותה של עבודה זו, אבל כשהגיעה שעת סכנה זו, כבר עברתי הגבול ולא יכלתי יותר לחזֹר בי ולפרֹש מהעבודה. כבר נצברה אצלי כמות רבה של “חֹמר” למלאכתי וחסתי על עמלי שיאבד בלי תועלת, ומלבד זה ראיתי בנסיון כמה גדולים דברי רב⁴ שאמר: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן. זו חכמת הלשון, שהקלתי כל כך בכבודה ולא היתה חביבה עלי ביותר, התחילה מעט מעט מתחבבת עלי, ובה במדה שהרגשתי עצמי יותר בן בית במקצוע זה, מצאתי בה יותר טעם ויותר נחת רוח, וקשה היתה עלי עתה הפרידה ממנה.

ואחליט:

עשה אעשה, ויהי מה!

והפעם, זו לא היתה מהירות ההחלטה של הבחרות. זו היתה החלטה של אדם שכבר נתנסה במלחמת החיים, שבכר נלחם במאֹרעות ובאנשים, וכבר נתקשה עורפו דיו.

אך המלחמה הקשה שנלחמתי בימים ההם בעתוני לחיים חדשים, להישוב ולתחית הלשון, הסיחה את דעתי מעבודתי להמלון וגזלה ממני החלק היותר גדול מזמני ומכחי. רק את שארית זמני ושארית כחי (ושתיהן לא היו רבות ביותר) יכלתי להקדיש לעבודה זו, שנהיתה לי אז נחמתי בעניי. ובימים ההם לא היו עוד בירושלים, לא לנו ולא להגוים, בתי ספר כמו שיש עתה. ואולם ספרי ספרותנו העתיקה מצאתי במדה מספקת בהישיבות של חכמי הספרדים, ויכלתי לקראם וללקט מהם כל האוצר היקר הטמון בהם. אך ספרי מדע בחכמת הלשון לא יכלתי למצא אלא מעט, והכרחתי להסתפק במה שמצאתי.

ככה הכינותי מעט־מעט את ה“חמר” להבנין שכבר ראיתיו לפני גדול, לא באותה המדה ואותו הקצב שנתנו לו אחר כך, אבל כבר בניין נאה, אפס לא מצאתי לא פנאי ולא די דעת צלולה להתחיל בעצם מלאכת החבור.

והנה בשנת א' תתכ“ה לחרבן ארע המאֹרע הידוע, שבשל מאמר של חותני שנ”ה יונס על חג החנכה שנתפרסם בעיתוני הצבי נתפסתי למלכות ונפסק דיני להאסר שנה בבית אסורים ולבטל את עיתוני. בהשתדלות ידידינו ובעזרתו הנדיבה של יוצר הישוב החדש בא"י, הוא הנדיב ברון אדמונד די רותשלד, בטל בית המשפט העליון בבירות את פסק דינו של בית המשפט בירושלם ויצאתי לחרות, אך הפחה הירושלמי לא הניח שאתחיל להוציא שוב את העיתון, ועל כרחי הייתי בטל מהעבודה העיתונית, ובהפנאי הזה השתמשתי לנסות כחי בעצם מלאכת חבור המלון, ואחר שנת עבודה הדפסתי מחברת קטנה לדמיון עם הקדמה בראשה והיה כתוב בה לאמר:

"אין רע בלי טוב.

"שנים רבות עבדתי בחקרי לשון עברית ואספתי חומר ולבֵנים לחבור מִלּוֹן כללי, שלם, ללשוננו כפי אשר היא בידינו היום, ככל אשר הלכה ושגאה במשך הדורות. אפס, בכל השנים האלה לא עלה בידי להחל בסידור החמר העצום הזה, כי מפני עבודתי בעריכת "הצבי" לא יכלתי לפנות את לבי כראוי למלאכה גדולה וקשה כחבור המלון כאשר צִירתיו לי ברעיוני.

"והנה בחסד אנשים טובים אשר העלילו עלי עלילת שקר⁵ הייתי פנוי כחמישה עשר חדש בעריכת הגליון, ואשתמש בעתות הפנאי האלה, אשר המציאו לי היקרים ההם על כרחי ושלא בטובתי, ואתחיל במלאכת חבור הספר הזה, אשר הרעיון הראשון אדותיו הבריק לנגד עיני עוד לפני שש עשרה שנה, בראשית עבודתי בספרותנו.

“אבל במהרה ראיתי, כי המלאכה הרבה יתר כבדה והרבה יתר קשה ממה שחשבתי, וחלק ממה שסדרתי והדפסתי כבר, היה עלי לשוב ולסדר ולהדפיס מחדש. וע”כ נתעכבה יציאת המחברת הראשנה יתר זמן ממה שקבעתי לה, ועוד לא עלה בידי להדפיס אלא חצי המחברת, ובה הנני בא עתה לפני כבוד חוקרי הלשון וסופרינו החכמים וכל הקהל הנכבד.

"והנה כל פרטי תכונת הספר יתבארו במבוא גדול אשר יבוא בראש החבור כאשר ישלם החלק הראשון ממנו. ופה אקדים רק דברים מעטים לבאר בקצרה את טיבו וענינו.

“המִלּוֹן הזה הוא, כמו שנאמר בהשער, שלם ומפֹרט. עד עתה עוד אין לנו ספר מלים לכל לשון העברית כמו שהיא אצלנו היום. הרבה “ספרי שרשים” נתחברו להלשון הכלולה בתנ”ך; ספרים אחדים גדולים וטובים ללשון המשנה והתלמוד. אך ספר שלם, כללי, שיכיל כל מה שיש בתנ“ך ותלמוד ומדרשים והספרות שאחרי התלמוד – אין לנו. רש”י פין ניסה לעשות זה ב“האוצר” שלו; אבל הוא הביא בספרו, מלבד המלים שבתנ“ך, רק השורשים שבאו במשנה, והנגזרים מהם, וכל העשר הרב, האצור בהספרות שלאחר המשנה, עזב, ובפרט המלים, השמות והפעלים שנתחדשו בתקופה הספרדית ובעת החדשה, – מכלם לא הביא אלא מעט מאוד. גם חסרון הידיעה בלשון הערבית היה לו למכשול בעבודתו. ועוד יש בחבורו זה חסרונות רבים אחרים שאין פה המקום לפרטם. ובכ”ז, עם כל החסרונות האלה, לו נשלם ה“אוצר” הזה היה באמת אוצר יקר ללשוננו; אך לצערם של כל חובבי הלשון המחבר החכם מת והדפסת ספרו נפסקה, ולא זכינו מחבורו אל עד אות ז'.

“ואולם, לוא גם נשלם החבור הגדול ההוא, גם לולא היו בו החסרונות שהזכרתים למעלה, עוד היה מקום לחבור חדש כעין זה שאני מתכבד לתת עתה להקהל הנכבד. כי הנה כל המִלּוֹנים הרגילים שבכל הלשונות המסֻדרים לפי סדר א”ב אינם מועילים אלא למי שיודע מלה מן המלות בלשון מן הלשונות ומבקש לדעת פרושה, דקדוקה, איך להשתמש בה, וכדומה. אבל מי שיש לו איזה מֻשג, ואינו יודע המלה אליו, ואינו יודע אם יש למֻשג הזה מלה באותה לשון. מה יעשה? איך ימצא את מבֻקשו? הילך ויקרא את כל המלים למן א ועד ת עד אשר ימצא המלה להמֻשג שלו? אם הוא יודע באחת הלשונות האחרות המלה הנצרכה לו, ימצא את חפצו בהלשון שהוא מבקש בספר מלים לשתי הלשונות ההן. אך אם אינו יודע מלה למשגו בשום לשון, איך ימצא? ואם בכל הלשונות החיות כך, שרֹב מלותיהן שגורות בפי כל המדברים אותן, וספרי מלים הרבה יש להן מלשון ללשון, על אחת כמה וכמה בלשון עברית, שאיננה עדין לשון הדבור והשימוש בהחיים לכלנו, ושני שלישי מלותיה טמונים בספרים שאינם ידועים אלא לאחד מאלף, וספרי מלים שלמים טובים מלשונות החיות ללשוננו עוד ג"כ כמעט אין לנו. על כן עניוּת לשון סופרינו, אפילו היתר טובים שבהם, מנוַלֶת את לשוננו, כי אפילו היתר חשובים שבסופרינו אינם יודעים את כל עשרה של לשוננו הטמיר בכל החורים והסדקים הנסתרים בספרות התלמוד והמדרשים וכל הספרות הגדולה, הרחבה, בכל מקצעות המחקר והפלסופיה והמליצה והשיר שנתחברו למן אז ועד ימינו אלה. ועל כן, כל סופר הבא בימינו לכתב איזה דבר חכמה בלשוננו, מוצא את עצמו אנוס ליצר לו כמעט כל המלות הנצרכות לו, כמו לו היה הוא הראשון במקצוע זה.

"ולמלא את החסר לנו בשתי הבחינות האלה אני אומר בהמִלּוֹן החדש שלי.

(א) הוא שלם, כי הוא כולל בקרבו כל מלות הלשון העברית שבתנ"ך, תלמוד

ומדרשים, ספרות הפוסקים, המחקר, המדעים, השיר והמליצה מכל הזמנים עד היום הזה.

(ב) ולמען תת יכלת למצא המלה שאינה ידועה לנו לאיזה מושג ידוע לנו,

סדרתי אצל כל שם או פעל למושג כללי, את כל המלים שיש להן יחס מה להמושג ההוא. למשל אצל ערך אדמה סדרתי כל המלים שיש להן איזה יחס לאדמה: פה נמצא שמות לכל מיני אדמה, פה נמצא פעלים לעבודת האדמה, פה נמצא שמות גם לכלי עבודת האדמה, וכדומה. אחרי השם אוֹר סדרתי כל השיך להמושג אור. הנה, למשל, ידוע, כי יש מין תולעת קטנה המאירה בלילה. ועתה נניח נא, כי אין אנו יודעים מה שמה בעברית, אף אין אנו יודעים אם יש לה בעברית שם, גם אין אנו יודעים מה שמה בלשונות אחרות. מה נעשה? איך נדע אם יש לתולעת זו שם בלשוננו? ואם יש, איך נמצאנו? בכל ספרי המלים, לו גם נמצא בהם שם כזה, לא נוכל להגיע עדיו אלא על פי מקרה, אך לא לרצוננו, בעת צרכנו, אם לא בקריאת כל הספר מן א ועד ת. לא כן במלון הזה. בהשם המבֻקש יש שני מֻשגים: מֻשג תולעת, ומֻשג אור. נפנה נא איפוא לאחד משני המֻשגים; נחפש בהשם תולעת, שם נמצא שמות לכל מיני התולעים. נחפש באור, פה נמצא שמות לכל דבר מאיר. פתח נא איפוא, קורא יקר, את המִּלּוֹן בערך אור, ומצאת על נקלה השם שחפצת, ואגב אֹמר לך, שֵׁם אשר לא תמצא בשום ספר שרשים, לא בערוך, לא בלֵוי, לא בערוך השלם, לא בפין וכדומה. כן בערך אבן תמצא שמות כל מיני האבנים, וכל הפעלים השיכים לזה; בערך אכל כל מה שמתיחס לאכילה, וכדומה.

“ידע ידעת כי יש אנשים בעלי מום בדבור, אשר בדברם תצאנה האותיות כמו דרך האף. ידעת, כי בקצת לשונות יש בזה פעל ושם מיֻחד, ולא ידעת אם יש מלה מיֻחדה למום זה גם בעברית. איך תברר לך זאת בספר מלים, אפילו השלם שבשלמים, המסֻדר רק ע”פי א"ב? אך בהמִּלּוֹן הזה אשר לפניך יקל לך הדבר. גם במֻשג הזה יש שני משגים: הברת האותיות, והאף, ובשני הערכים, בערך אות ובערך אף תמצא את מבֻקשך.

"אלה שני המשלים דים ללמד מהם מה רבה תועלת הסדר החדש הזה. אך מלבד שהערך הזה נותן לנו היכלת למצא מלה לא ידועה לנו, עוד יש בו הרבה מעלות אחרות. רק בערכי השיכים האלה,שבהם נערכו בקבוצה אחת כל המלים לכל פרטי משג מהמשגים ולכל גוניו, אפשר לראות באמת עשר לשוננו. פה ימצא המבקש את כל המלים הנרדפות, את הדבר והפכו, ועוד, ועוד.

“עפ”י הדברים המעטים האלה יוכל הקורא לערך לו דמוּת כללית ממהות ספרי, ולא נשאר לי אלא לבאר עוד פרטים אחדים ולתת דין וחשבון על קצת חדשות שהרשיתי לעצמי בחבורי:

“א) כל מקום שיכלתי למצא מקור או דמיון למשמעת השרש העברי באחת מלשונות האחיות, לא נמנעתי מלהביא את הנראה לי לפחות קרוב לאמת. ידעתי, כי החקירות האלה הן עפ”י רוב הררים תלויים בשערה, ועל כן לא נכנסתי בהשערות על דבר המשמעות היסודיות של סוגי צרופים קדומים, עפי"ר שניים, שמהם הסתעפו השרשים השלשיים למשמעות יתר רחבות, משאלות, וכדומה. ומכל מקום באותם השרשים אשר היה אפשר להראות מקור משמעתם בלי השערות רחוקות יותר מדי, חשבתי לתועלת להעיר על זה, אם בקצרה, או לפעמים בשקלה וטריה פחות או יתר ארֻכה, יען אין ספק כי השקלות והטריות האלה עושות הלשון פחות חֻקה וגזֵרה בלי טעם. בפרט הרביתי לדמות את שרשי לשוננו לשרשי לשון ערבית, וזה עשיתי לשני טעמים: ראשית, כי עדות לשון ערבית החיה מבטלת הספקות אשר אפשר לספק בכונת שרשי לשון שחדלה מהיות מדֻברת זה כאלפים שנה. ושנית, כי הדמיון התמידי הזה יקבע במחשבת הקורא יתר ויתר את ההכרה עד כמה קרובות שתי הלשונות האלה במהותן ותכונתן ורוחן, עד כמה הן כמעט לשון אחת. וההכרה הזאת היא תבאר ותצדיק מאליה את העִקר הגדול אשר החזקתי בו לשאב בחפנים מלאים מלשון ערבית למען מלא את החסר בלשוננו בכל מקום שאין באוצרה שום שרש שנוכל לגזר ממנו באֹפן נאה את המלה המבֻקשה.

“ב) על פי לשון הערבית עלה בידי לגלות חדשות הרבה בפרוש הרבה מלים בתנ”ך ותלמוד ומדרשים. הפרושים החדשים האלה, שלא שערום חוקרי הלשון שקדמוני, מעשירים את לשוננו, יען הם נותנים לנו מלים ישָׁנות למושגים שעד עתה לא ידענו לתרגמם עברית.

“ג) ה”מִּלּוֹן" נועד להיות כלי תשמיש להקורא בספרותנו העתיקה והחדשה, ובפרט להחפץ לכתב או לדבר עברית. וזה הביאני לשני דברים. מצד אחד לא הזכרתי את הכתובים הקשים שבתנ“ך לפרשם דוקא בדחק או באחד מהפנים שרֹב בעלי השרשים מפרשים את הכתובים ההם עפ”י פרד"ס. אך חלף זה לא יכלתי להסתפק בפרוש המלים בקֵרוב: מין בגד, מין כלי, וכדומה. למפרש זה מספיק; בידענו למשל כי מעדר הוא מין כלי לחפירת אדמה, נבין היטב את הכתוב; אך למעשה, האכר העובד אדמתו וחפץ להשתמש בשם עברי לכליו, ובכלל מי שצריך להשתמש בלשון עברית לא למליצה בלבד, הוא צריך שידע, איזה מין ממיני כלי עבודת אדמה הוא המעדר, ובמה יבָּדל ממינים אחרים הדומים לו. לדבר הזה שמתי לב בפרט, ועמלתי עד כמה שיכלתי לגדר כל מלה בדיוק, בצורתה ובפרטיה.

"ד) ומפני התכונה הזאת אשר לספרי לא יכלתי לנהג מנהג בעלי השרשים אשר קדמוני באותן המלות שיש מחלקת בין המפרשים בפרושן, להביא את הפרושים השונים ולהסתפק בזאת. הדרך הזה, הטוב והמספיק בספר שנועד לפרש דברי הכתוב, לא יתכן בשום אֹפן בספר אשר תכליתו להיות לכלי תשמיש במעשה. ועל כן, בכל אותן המלות, אם לא היה לי סמך חזק להכריע לאחת הדעות, קבעתי משמעת המלה לפי אשר פשט מנהג השמוש בה בספרותנו על ידי גדולי הסופרים.

“ה) באותן המלות אשר מפני איזה טעם קבעתי פרושן האמתי לא לפי אשר השתמשו בהן רֹב הסופרים, או אשר במשך הזמן קבלו בספרותנו משמעה שונה ממשמעתן בתנ”ך, אם מפני שטעו הקדמונים בפרושן או מפני סבה אחרת, או כי אחד מגדולי הסופרים השתמש בהן במשמעה חדשה, הבאתי משמעתן זאת בתור משמעה נוספה על משמעתן העקרית הראשנה. באופן כי למלים רבות נתונות בספרי משמעות אחדות יתר מהמשמעות שקבעו להן מחברי המִּלּוֹנים שקדמוני. כן למשל בפעל התאבך ימצא הקורא בספרי שתי משמעות, האחת עפ“י הפרוש אשר לו במקומו בהכתוב, והשנית עפ”י אשר השתמש בה רבי דונש בן לברט: וכן בשרש אדר, מאֻדָר, עפ"י אשר השתמש רבי שמואל הנגיד, וכאלה רבות.

“ו) ממשנה, גמרא ומדרשים הבאתי כל המלים העבריות באמת, או לפחות השֵׁמיות, או אפילו אותן המלים שמקורן בלשון יונית ורומית, ונתעברו, נעשו עבריות בצורתן ומשקלן, גם רבות מהמלות הנמצאות בתלמוד רק בצורה ארמית, אם יש לנו בהן איזה צֹרך להעשיר את לשוננו באיזה גון חדש למשג מהמשגים. להמלים האלה נתתי צורה עברית עפ”י המשקל המקביל בעברית להמשקל הארמי. אך את רוב השמות ע"מ פעלא נִקבתי ונתתי להם המשקל פעלה העברי, יען בארשת שפתים אין הבדל בין שני משקלים האלה, ולא נרגיש הצורה החדשה. למשל צפרא טבא, השגור בפינו, אם נקרא צַפְרָה טובה, לא נרגיש כל שנוי בזה. ומאותן המלים הרבות במשנה מלשון יונית, שאי אפשר לתת להן משקל עברי, לא הבאתי אלא המפֻרסמות ביתר, כמו למשל אנדרוגינוס, כי לא ראיתי לי רשות להשמיט מלה מפרסמה ומקֻבלה כמוה. ובכל זאת הבאתי במקום הראוי גם מלה אחרת, עברית בצורתה, לאותו המושג, ובזה גליתי את דעתי כי ראוי להחליפה בשם חדש, אשר משקלו הוא כמשקל השמות העברים.

“ז) הבאתי את המלים אשר נתחדשו בלשוננו בשנות מאות הרבות למן חתימת התלמוד והמדרשים ועד ימינו, בהפיוטים, המליצה והשירים, בספרות הפלסופיה והמחקר והחכמות והמדעים שנתחברו בפרט בימי חכמי ספרד. מלבד המלים המפרסמות, כמו אפק, מרכז, קטב וכדומה, אשר הכניסו בלשוננו המתרגמים הגדולים אבן תבון וחבריהם, ואשר כבר נעשו לקנין הכלל, יש עוד מלים רבות טמונות בתוך ספרי המחקר והחכמות שנכתבו בימים ההם; אפס, יען הספרים האלה לא זכו להתפרסם הרבה, לא נתפרסמו גם המלים ההן, ונשארו עד עתה כמעט נעלמות מרב הכותבים עברית, והם עמלים ליצֹר מלים חדשות למֻשגים שכבר נתרגמו כל צרכם בתקופה הפוריה ההיא. סופרי הדור ההוא הכניסו בלשוננו הרבה מלים חדשות או נתנו להמלים הישנות הרבה משמעות חדשות, לא בלבד ביודעים, בכונה להכניס מלה חדשה מפני הצרך, אלא גם בלא יודעים, מבלי שהרגישו כי הם מכניסים חדש בלשוננו, יען לשון ערבית, הדומה לגמרה ללשון עברית, היתה כל כך שגורה על לשונם, כל כך היו הם מלאים את רוחה, עד כי לפעמים גם לא הרגישו שהשתמשו בעברית במלה ערבית, או במלה עברית כמשמעתה בערבית. וכבר התנצל על כעין זה ר”י אבן תבון בהקדמתו לתרגום ספר “הרקמה”, לאמר: “כל שכן עם שגרת הלשון הערבי בפינו וברעיוננו וכו', ואפשר שתהיה מחשבתנו טרודה במלאכה ןנביא לשון זכר במקום לשון נקבה או לשון יחיד במקום לשון רבים או הפך זה, והדומה לו ממה שהיה כן בלשון הערבית”

"ח) שמתי לב לספרות הקראית, והבאתי ממנה היצירות היתר יפות שיצרו חכמיה וסופריה בלשוננו. הספרות הזאת התפתחה, אם לא לגמרה בלי יחס להספרות הרבנית, על כל פנים התפתחות עצמית, ויצרה לה מלים רבות, שונות מהמלות אשר יצרה לאותן המשגים בעצמם הספרות הרבנית, ובאחדות מהן אין ספק כי היתרון ליצירותיה היא על יצירות האחרֹנה, יען סופריה הרבו להשתמש בכלי אֻמנות ליצירותיהם בהמשקל פעלון, תחת אשר בספרות הרבנית, יצאו הפיטנים, עד העת האחרנה כמעט לא השתמשו ליצירות מלים אלא במשקל פעילה ופעלוּת.

"לכל המלות האלה מהספרות המאֹחרת השתדלתי להביא משלים ודֻגמאות מגדולי הסופרים בכל מקצעות ספרותנו למן ספרי החוקרים והפלסופים הראשונים ועד הסופרים האחרונים.

“ט) גם בלשון העם, בלשונות המקֻלקלות המדֻברות בין ב”ע הספרדים, האשכנזים, התימנים וכו', נוצרו מלות רבות ו“מאמרים” רבים בלשון עברית, ובהמלות והדבורים האלה יש חיים אמתים, ורבים מהם מטבע העבריות טבועה עליהם, ואספתי גם אותם להמִּלּון הכללי הזה.

“י) הרשיתי לי להביא בספרי גם את המלים החדשות לגמרה, שחדשתי אני בעצמי במשך כל השנים אשר אני עובד במקצוע הזה, להשלים את החסר עוד בלשוננו לכל המֻשגים הרבים בהחיים, במשא ומתן, בתשמיש הבית, ביחס שבין אדם לחברו, וגם במשגים מפשטים, דקים, שנתחדשו בעת החדשה. כל סופר הראוי לשם זה. שאינו מסתפק בדברים כללים, בצבעים גסים משתפים להרבה משגים, כי אם חפץ להגות את רעיונו לכל פרטיו, לכל גוניו הדקים מן הדקים, הוא מרגיש ויודע כל החסר בלשוננו. על כל פסיעה ופסיעה, בכל שורה ושורה הוא בא במבוכה; הרגש ירגיש את רעיונו קצוץ כנפים; חפץ יחפץ רעיונו להתרומם, להתעלות למעלה, למעלה, אפס – אין אברה, אין מלים, לשונו קצרה, אסורה, ואחרי עמל ויגיעה לשוא יוצא הרעיון דל ורזה, צר וכהה. ובכל זאת, בהוָיות של מחקר מפשט עוד יכול הסופר לרמות את עצמו, לבחר מלים אחרות תחת הנצרכות לו באמת, והקורא אינו מרגיש כל כך את הדלות שבלשונו. מי לנו מסַפר יתר רב הלשון מסמולנסקין? בספוריו דבר על כל מיני מעשים מהחיים, אך מי מרגיש כי השתמש השתמש בהם רק באותם המעשים שיש להם שמות ופעלים בעברית? ההרגיש אחד מקוראיו מעולם, כי בכל מסבות המעשים המתחלפים שהביא הסופר גדול הכשרון הזה בתוך ספוריו, לא הזכיר מעולם למשל את הפעֻלה הפשוטה, המצויה, המשמוש בגוף לעורר צחוק? פעֻלה זו שנפגש פעמים רבות בכל ספור בלשון חיה, לא נפגש מעולם בספרי סמולנסקין, רק יען לא היתה לו מלה לזה. ובכ”ז ספריו הם ספורים. אך מי החפץ לכתב איזה דבר חכמה ומדע, ובפרט מי כמוני, המדבר עברית בבית עם הילדים כל הימים, על כל הענינים של החיים, - הוא מרגיש בכל רגע חסרון מלים אשר בלעדן לא יתכן כל דבור חי.

“זו ההרגשה הביאתני לידי חפוש וחקירה ודרישה במקצוע הזה, להתבונן, אם אפשר לדבר כך, באיזה אפן הלשון בעצמה עושה את מלאכתה על האָבנַים ולחקות את מלאכתה לכל פרטיה. באופן הזה יצרתי הרבה מלים, שמות ופעלים, וזכיתי כי רבים מהם נתקבלו ברצון, וטובי הסופרים משתמשים בהם וכבר היו לקנין הכלל, וכל כך פשט השמוש בהם בהעתונים, עד שכבר נשכח מי אביהם, ורבים מהמשתמשים בהם, לו ידעו מי יצר המלים האלה היו מחרימים אותן. במלאכת יצירת המלים שמרתי העקרים האלה: א) לחפש, עד כמה שיְכלתי מגעת, בכל מקצעות הספרות אולי יש להמשג המבֻקש איזו מלה עברית לפחות בצורתה. ב) אם אין לו כל מלה, או יש מלה אשר לפי ראות עיני אינה ראויה לבוא בקהל לנו, לבקש בכל שרשי לשוננו אולי יש בתוכם שרש שנוכל לגזר ממנו המלה המבֻקשה. אפס כל לשון מצטינת ברוחה המיֻחד לה ויוצרת לה מלותיה על שם איזה דבר לפי רוחה היא, ולא ראי הלשון האחת כהשנית, ובפרט רחוקות בבחינה זו לשונות השֵּׁמיות מלשונות האַרִיות. הנה למשל, את האֻמן העוסק בתפירת בגדים קראו לשוו צרפתית וגרמנית על שם חתיכת הארג וגזרתה: Schneider, tailleur; ולשון עברית וערבית – על שם החוט שהוא משתמש בו: חַיָּט, חַ’יָּאט. ועתה, נניח כי אין לנו בעברית השם חַיָּט, וחפצנו ליצר לנו שם להמשג הזה, הנה אם נאמר לחקות בזה את שתי הלשונות הראשנות ולגזר לנו שם מהפעלים חתך, גזר, וכדומה, למשל: חַתָּך, גַּזָּר, לא יהיה השם החדש שלנו עברי אלא בצורתו ומקורו, אך לא ברוחו, יען אנו רואים עתה כי העברית לקחה לה בחינה אחרת ליצירת השם הזה. ועל כן, בבואי לבנות איזה שם משרש שיש לנו כבר, לקחתי לי את לשון ערבית אחותה למופת, התבוננתי באיזה משג השתמשה היא לבנין השם ההוא, ולפיה בניתי גם השם בלשוננו. ג) ואם אין באוצר שרשי לשוננו כל שרש שנוכל לגזר ממנו המלה הנצרכה לנו, פניתי ללשון ערבית אחותה, וכמעשי חכמינו הקדמונים עשיתי גם אני ולקחתי ממנה את המלה הנצרכה, יען כמעט ברור הדבר כי השרש ההוא היה לנו גם בלשון עברית אלא שאבד. וכבר הסכים לי על זה גאון סופרי דורנו הרי”ל גורדון במכתבו אלי כאשר קבל ספרי “ארץ ישראל”, וכן ב“המליץ” גליון כ“ז תרמ”ג בדברו על אדות הספר הזה, כתב לאמר:

"חכמי לב היושבים בארץ אבותינו יוכלו להרחיב את שפתנו במלות לקוחות משפה ערבית וכו‘, ואין ספק כי במלות כאלה היו משתמשים גם אבותינו בזמנם באותם מיני שמוש  שמשתמשים בהם הערבים גם עתה, והא לך מקור נאמן וחי לתחית השפה, מקור אשר לא יוכלו להשתמש  בו חכמי לב היושבים בחוץ לארץ וכו’, וכאלה הן המלות אשר מצאנו בעלה הראשון מספר “ארץ ישראל” לבן יהודה.

"הטעם הזה בלבדו מספיק כי נקח כל החסר ללשון עברית מלשון ערבית אחותה ולא מלשונות האריות, ובפרט, כי ללשון עברית, כמו לערבית, יש המשקל שבגללו לא תוכל היא לקחת מלשונות האריות בלתי אך מלים מספר, רק אותן אשר במקרה יש להן דמיון לאחד ממשקלי השמות העבריים. השם Constitution למשל נתקבל כמעט בכל לשונות ארפה, אך בעברית לא יוכל להתקבל בשום אפן, ולעולם לא יתעבר, לא יתעכל בתוך מעיה, יען איה בכל משקלי השמות העבריים משקל דומה לזה? איה שם משקל פוֹעְלְלִיתוּתְיוֹן בלשוננו? התהיה מלה כזאת לעולם עברית?

"מכל האמור למעלה יבין הקורא את גדל המלאכה הזאת וכל קשי העבודה אשר היה להמחבר בחבור ספרו, ויתנהג עמו במדת הרחמים ויסלח לו את השגיאות והחסרונות הרבים, אשר לא ימלט מהם חבור גדול, ובדברים רבים חדש, מזה; ובפרט אם ישים הקורא ללבו כי המחבר יושב רחוק ממרכזי החכמות והמדעים, ואין לו אפילו עשירית מהספרים הנצרכים לעבודתו. המחבר יודע, כי דברים רבים נתחדשו בחקירות הלשונות בשנים האחרונות, והוא לא זכה לראותם; יודע הוא כי בודאי דברים רבים נשמטו ממנו, ובפרט בהמתיחסים; בדברים רבים בודאי טעה. אך עם כל זה הוא מתברך בלבו כי ערך הספר בכללו לא יפֹּל בגלל הטעֻיות והשגיאות האלה; ואולם הכר יכיר טובה לכל מי שיעיר אותו על איזו טעות, ולכל מי שיזכירהו מה שנשמט ממנו בהמתיחסים, ובסוף כל חלק יפרסם את כל זה בשם אומרם.

“בדבר סדר השרשים והנגזרים מהם הלכתי בעקבות מחברי ספרי המלים האחרונים ושמתי גם את הנגזרים במקומם הראוי להם לפי סדר א”ב, ולא אחרי השרשים שמהם נגזרו, למשל אגרוף אחרי אגר ולא אחרי גרף, וכדומה. יען בשמות רבים יש ספק ושנוי דעות בין בעלי השרשים, מאיזה שרש נגזר השם ההוא, ומבקשהו מסֻפק איה ימצא המלה, ואודה ולא אבוש כי פעמים רבות לא ידעתי גם אני באיזה שרש מהשרשים אמצא מלה פלונית או פלונית. אך בשרשים רבים הזכרתי אחרי עצם השרש כל הנגזרים ממנו. בהמשלים והדגמאות שהבאתי לכל מלה, לא נמנעתי מהביא לפעמים פסוק שלם או יתר, למען יבין הקורא מהמשל הזה את משמעת המלה ואפן שמושה. בהפרושים שפרשתי את המלים עמלתי בכל כחי לתת פרוש מספיק, ומבאר היטב, ולא לתרגם מלה אחת במלה נרדפה, ואת המלה השניה הזאת במקומה לתרגם בהמלה הראשנה. מלבד הפרוש המפרט בעברית, תרגמתי כל מלה בצרפתית ובגרמנית, ואחשב כי עפ"י התרגום בשתי הלשונות האלה יוכל להשתמש בהספר כל איש משכיל מכל אֻמה ולשון, כי אחת משתי הלשונות האלה ידועה כמעט לכל איש. ואף כי לתחלת כל שרש עברי לקחתי, כמנהג המקֻבל, את עבר נסתר, בכל זאת בהתרגום הצרפתי והגרמני השתמשתי בהמקור, לפי רוח הלשונות האלה.

"ובזה כליתי את הדברים אשר ראיתי חובה לעצמי להקדים לעת עתה לחבורי. לבאר את מהותו ותכונתו, במה הוא נבדל מהספרים האחרים שנתחברו במקצוע זה.

"וכבר ראו חכמים רבים את מפעלי ויישר בעיניהם מאד ויחזקו את לבי בדברי הסכמתם, ואתן בזה את דעת אחדים מגדולי חכמינו אשר הגיעו לי דבריהם בכתב⁶.

"וטרם אפטר מלפני הקהל הנכבד אמלא חוב קדוש ונעים עלי, והוא להגות את רגשי תודתי והכרת טובתי מעמקי לבי לכל האנשים אשר עזרוני עזרה גשמית או רוחנית, ובראשם לכבוד האדון הנעלה פקידו הנאמן של נדיבנו הגדול בעניני הישוב, כבוד שמו אליהו שיד ולכבוד ידידי הנעלה, העסקן הגדול בעסקי צבור באמונה ולב תמים ומלא חבה לעמנו, האדון נסים בכר ראש בית הספר התורה והמלאכה לחברת כל ישראל חברים פה, אשר מלבד כל מה שעשה להצילני מבור חפרו לי אויבי, עוד חזק את לבי הרבה בעבודתי בספר הזה.

"ואהגה בזה חן חן גם להחברה הנעלה “כל ישראל חברים “. אשר עפ”י חות דעת ועד הספרות שלה על הדפים הראשונים מחבורי שהיו לפני עיניו הואילה לשלח לי סכום מה להוצאת המחברת הראשנה. עפ”י עצת הועד הנזכר צינתי בסמנים מיֻחדים את המלות מהתלמוד ומדרשים ומספרות המאוחרת שבאו בספרי, לפי מקוריהן השונים.

ירושלים, ט' תמוז התרנ“ה”.

ואחרי זמן קצר התרצה הפחה להרשות לי לחדש את עתוני. ואשוב לעבודתי העתונאית והמלחמה התחזקה עוד יותר, ושנית לא היה לי לא פנאי ולא דעת צלולה ככל הצריך למלאכת חבור המִּלּוֹן, ולא יכלתי אלא להוסיף לעבד בקבוץ החמר ובחקירה המדעית עד כמה שזה היה אפשר בירושלם בימים ההם. אבל, ככל מה שהלך ונצבר החמר, כן ראיתי כי היה לא יהיה ה“חמר” מלא ושלם עד שאקרא את הספרים הקדמונים בכל מקצעות הספרות, שלא נתפרסמו עדין בדפוס והם מונחים טמונים בבתי הספרים הגדולים בארפה, וכמו כן עלי לקרא את ספרי המדע החדשים בחקירת חכמת הלשון בכלל ובחכמת הלשון העברית בפרט, ואתחיל לחלום על דבר נסיעה מדעית לארפה.

רק אחרי חמש שנים עלה בידי להוציא לפעל את החלום הזה. לא פה המקום לספר בכח מי ובעזרת מי יכלתי לעשות זאת, אך נסיעה זו היתה הראשנה מהנסיעות המדעיות שעשיתי אחר כך, שהן הכשירוני לעבדת המלון המדעי לפי כל דרישות המדע ממִלּוֹן מדעי. בנסיעה זו נפגשתי עם חכמי־ישראל בפעם הראשנה והראיתי להם חלק מהחמר שהיה בידי ואת המחברת לדמיון שהדפסתי לפני חמש שנים, ועל פי חות דעתם נתנה לי היכלת לעבד בבתי הספרים בברלין, פריז ואיטליה. ובהאוצר הרב והיקר שאצרתי לי לה“חמר” מכתבי יד וספרים נדפסים יקרי המציאות ולהחקירה מספרי המדע החדשים שיכלתי לקרא ולקנות לי, שבתי לירושלם ואתחיל מהדורה חדשה מהמחברת הראשנה על פי התכנית שהתויתי לי עתה לעבודתי, ואחרי ששה חדשים של עבודה פרסמתי את המהדורה החדשה עם תוספת לההקדמה הראשנה לאמר:

"הדברים האלה נכתבו לפני חמש שנים כאשר אך החלותי לאמן את ידי במלאכה זו. המחברת אשר הוצאתי אז לאור היתה רק דוגמה, ונסיון, והרגשתי אז בעצמי כי לא זהו המפעל בשלמותו, כאשר דמיתיו לי.

“ואולם, במשך הזמן שעבר למן העת ההיא ועד היום, עלה בידי להשיג הרבה מספרי קדמונים שלא זכיתי קדם לראותם, וככל אשר הוספתי לקרא ולנצל את כל הטוב הצפון בהם, כן הלך הלך ורחב חוג חבורי לפני. ובמסעי בארפה בשנה העברה קבלתי פני אחדים מגדולי חכמינו ואראם חלק מכתב היד אשר היה אתי, ויאמרו כלם פה אחד כי עוד לא היה כמפעל הזה בלשוננו, ויחזקו ויאמצו את לבי לעבודתי. אף העירו את עיני בהערות רבות, כיד חכמתם ובקיאותם בספרותנו. ובפרט זקן חכמי דורנו המושל בכל מכמני ספרות ישראל, ד”ר אברהם ברלינר, שבחבתו ללשון העברית ובאדיר חפצו ותשוקתו לראותה חיה ומשכללה, שמח על מפעלי ויאיר לי פניו לטובים באהבה ורצון ויחנני במתק לשונו ונעם מדבריו ויורני וייעצני ויעירני על הרבה דברים אשר יועילו לשלמות חבורי.

“ותוצאת כל זה הוא ה”מִלּוֹן" במתכנתו ובצורתו המחלטת הנכחית, ואחשב, כי בסקירה אחת יראה הקורא את ההבדל העצום ביו המהדורה הזאת ובין הדֻגמה הראשנה: א) כל הערכים הרבה יותר מפֹרטים, מעֻבדים ומחֻטבים, ויתר יורדים לעמקן של משמעות המלים לכל פרטיהן. ב) הרביתי להביא עדֻיות לכל משמעה ומשמעה, בכל מקום אשר נדמה לי העדות הזאת תאיר איזה אור יתר על המלה ועל דרך ההשתמשות בה, ולא חששתי שמא ימצא הקורא דֻגמה אחת מהדֻגמאות מהתנ“ך או מתלמוד ומדרשים יתרה, כי אמרתי שאחטא פעמים ביָתֵר ולא ילָקה “המלון” פעם אחת בחסר במקום הצריך. ונהגתי בזה מנהג מחברי המלונים הגדולים בלשונות אחרות, כמו האקדמיה וליטרֶה בלשון הצרפתית, גרים ודר' סַנדרס בלשון הגרמנית. ג) ובהיות כי המלון לא נועד רק להיות פרוש להתנ”ך והתלמוד וכו‘, אלא לתת להמבקש מושג נאמן ממשמעות המלים והדרך אשר השתמשו בהן רבי הלשון, לא יכלתי לנהג מנהג מחברי ספרי השרשים שקדמוני, המביאים לדגמה מהתנ“ך קטעי פסוקים ומסתפקים לפעמים בשתים שלש מלים, שאין בהן שום רעיון שלם, ועפ”י רב החפץ באמת להבין כונת המלה שהוא מבקש ומה דרך שמושה, עליו לחפש הכתוב כלו במקומו. פעמים רבות הרגשתי בעצמי עד כמה העדֻיות המקֻטעות האלה אינן מספיקות, עד כמה לא תשבע מהן הנפש ו“מה דעלך סני לחברך לא תעביד”, ואֹמר גם בזאת מוטב שאחטא ביָתֵר מבחסר, וגם בדבר זה היו לי למופת מחברי המִלונים המפרסמים, שאינם נמנעים מהביא פסוקים שלמים מגדולי הסופרים. ד) על הערכים החדשים והערכים מהמלים שנתחדשו אחרי התלמוד לא אדבר מאומה, כי הם מדברים לעצמם. רק אעיד כי עד כמה שיכלתי, עמלתי להביא הדוגמאות עפ"י סדר הדורות מהקדמונים ועד כה. ה) על פי עצת דר’ א' לוי מלונדון (שהיה לפנים מזכיר חברת אגודת אחים) קבעתי סדור מיוחד בירכתי העמודים לכל ההערות בדבר מקורי המלים ודמיונם בשאר לשונות המזרח וחקרי הלשון ושנויי הנוסחאות והנקוד, וכו', וקראתי להערות האלה שם: מדרש מלים, את ההערות האלה קצרתי עד כמה שיכלתי, ולא נכנסתי במו"מ פחות או יתר גדול אלא במקום ההכרח.

"ואחתם בארשת הכרת טובה להחכמים, אשר חזקו את לבי בדבריהם, ולהנדיבים אשר תמכוני בהמנותם על הספר וישלמו מחירו למפרע.

ירושלם, בחדש אלול אתתל“ב לחרבן”

מפני חֹסר כסף להוצאות הדפוס נפסקה הדפסת המחברות שהיו צריכות לבוא אחרי זו, עד שעפ"י הסכמות חכמי ישראל בני סמך בדבר, שבדקו מחדש חלק מהחמר שהובא לפניהם, נתכונן בברלין ועד מיֻחד להוצאות המלון, והמוציא לאור הגרמני המפרסם לנגשיד קבל עליו עסק ההדפסה והמכירה, ואז, אחרי שנוסף עוד בינתים חמר רב ויקר וחקירתי המדעית רחבה ועמקה יותר, נגשתי למלאכת החבור וההדפסה בצורתו החדשה והשלמה של המלון.

ג.

ועם השתלשלות העבודה והרחבת הגבולים והתעמקות החקירה המדעית הלכו והשתנו לא בלבד מהותו ואיכותו של הספר אלא גם תכליתו ותעודתו. לא התכלית האחרונה שהיתה במחשבתי תחִלה, היא תחית הלשון, שהיא נשארה עד הרגע האחרון הכח המניע העקרי בעבודה זו, אלא התכלית הראשנה הקרֹבה. מה שהיה קדם עקר, נעשה טפל, מה שעמד בשורה הראשֹׁנה, נדחה ועמד בשורה האחרונה.

כבר ראה הקורא מה הניעני להעלות את מפעלי ממדרגת רשימת מלים לפי הענינים למדרגת מלון. ואף על פי כן,במחברת לדמיון שהדפסתי עוד עמדה חשיבות רשימה זו בשורה ראשנה, כמו שנראה מכל המדֻבר אדות זה בהקדמה למחברת ההיא, וגם במהדורה שניה של המחברת חשיבות דבר זה כמעט שלא זזה עוד ממקומה. בינתים הדבור העברי הלך והתפשט בארץ ישראל, הלך והתחזק. העתונים ובתי הספר וגני הילדים הכניסו בשמוש הכללי את רֹב המלים הנצרכות להדבור הרגיל, ובספרי הלמוד לבתי הספר ובשאר ספרים שנתחברו בתוך זמן זה, נתפרסמו רשימות מעין זה. ככה נשתחרר מפעלי יותר ויותר מיעודו המעשי לצרכי הדבור העברי של יום יום, שהיה במחשבתי תחלה, ומקומו לקח יעוד אחר יותר עליון, מה שעמד עתה לפני עיני, שהתאויתי בכל כחות נפשי ושנהיה לי עתה התכלית האחת בחיי, הוא לבנות, כמו שאמר Jacob Grimm בהקדמתו להמלון הגדול של הלשון הגרמנית, מקדש להלשון העברית, מקדש שיֵאָצֵר בו למשמרת עולם כל האוצר הקדוש של הלשון כלה, מראשיתה ועד היום הזה, מה שיצר רוחו של עמנו באלפי שנות קיומו במסבות המתחלפות של דברי הימים שלו מתחלת היותו למשפחה לבדה במשפחות העמים האחים ועד ימי גדלו ותפארתו בזמן מלכיו ונביאיו, וגם בימי ירידתו ושקיעת שמשו בכל תפוצות הגולה, ושימצא בו כל דורש ומבקש כל מה שירצה לדעת במלה מהמלים לצרך מעשי לדבור פה או בכתב או לחקירה מדעית בחכמת הלשון; וזה האוצר כשיהיה כלו אצור וכלו נחקר בחקירה מדעית, והיה היסוד שיתן לנו היכלת להחיות את לשוננו ולבנותה מחדש ולמלא כל החסר בה. וזה אי אפשר אלא כשיהיה החבור מפעל מדעי גמור, לפי כל חמר הדרישות של המדע של זמננו ממפעל שכזה.

השנוי הגדול הזה בתכונת מפעלי ויעודו לקח ממני את חרות המעשה. כל זמן שעקר תכלית ספרי היתה התועלת המעשית, הייתי רשאי לעשות על דעת עצמי בלבד, לפי ראות עיני מה טוב להתועלת המעשית, ולא היה עלי להשגיח בדעת אחרים, אבל, עתה לא עמדתי יותר ברשות עצמי. רשות עליונה פשטה עתה שלטונה עלי, היא רשות החכמה המדעית והחכמים, והייתי אנוס לקבל עלי מרותם הקשה, שאין לפניה לא חמלה ולא משוא פנים.

ומיד עמדה בפני שאלה חמורה:

האם עצם הדבר "מלון הלשון העברית של כל הדורות " הוא דבר המתקבל על הדעת. האפשר להביא במדור אחד את המלים של התורה ושל המליצה הנשגבה של הנביאים עם המלים של התלמודים והמדרשים, ובפרט של הזמנים המאחרים, של הפיטנים ושל החרזנים והחקרנים וכיוצא בהם, ומבחינה מדעית, אם זה מפעל מֻתָּר, ואם תמצא לאמר מֻתָּר, אם, מבחינה המדעית, יש צרך במלון שכזה?

ובאמת, היו חכמים בני סמך שפקפקו קצת בדבר, ואחד מהם, חכם גדול בחכמת הלשונות השמיות, פרופיסור ללשון הערבית בהמכללה בעיר ברלין, הוא פרופ' ד"ר יעקב ברט, שזקן חכמי הלשונות השמיות, Th. Nöldeke, קראהו “האומן הגדול של המלאכה הקטנה”, Grossmeister der Kleinarbeit, הורה, שמבחינה המדעית הוא דבר אסור.

כשבאתי לפניו עם המחברת לדמיון בידי, סקר סקירה אחת בשער המחברת על השם מלון לשון עברית והכתוב אח“כ: כולל המלים שבתנ”ך, תלמוד ומדרשים, ספרי הפלסופיה והמליצה וכו', לא רצה יותר לבדק בתוך המחברת ויאמר: אין לשון עברית כזאת. יש לשון המקרא, יש לשון המשנה, יש גם לשון – אם אפשר לקרא זה לשון,- שכתבו בה היהודים ספרים הרבה, ואפשר לחבר מלון להמקרא, להמשנה וגם לתלמוד ומדרשים, וסוף דבר גם להספרים שלאחרי התלמוד, אך מלון אחד לכל זה יחד – אין זו מלאכה מדעית.

וצריך להודות, שהיה לו לפרופיסור ברט על מה לסמך ולא מלבו בדא דעה זו. כי זמן רב כך היתה דעת חכמים רבים בענין הלשון היונית והלשון הרומית. וכשעלתה ההצעה בזמן החדש לפני האקדמיות הגרמניות לחבר מלון כזה להלשון היונית של כל הדורות, כתב המציע:

וטענות כאלה היו גם בנוגע להלשון הרומית. אבל סוף סוף באו כל חכמי אֻמות העולם לכלל הסכמה והחלטה כי מלון כזה להלשון היונית והלשון הרומית לא בלבד שהוא דבר רצוי מצד המדע אלא צרך גמור, וכבר השתתפו חמש אקדמיות גדולות גרמניות והתחילו בכחות מאֻחדים לפרסם מלון כזה ללשון רומית Thesaurus Linguae Latinae.

וגם ללשון היונית מבקשים חכמי אמות העולם לחבר מלון כזה, אלא שהם נרתעים לאחוריהם מפני כמותה העצומה של הספרות היונית, וכאשר החליטה ממשלת יון לפני שנים אחדות ליצֹר מלון כזה לחג יובלה של חרותה והתחדשותה של האֻמה היונית, שִׁבְּחוה חכמי אמות העולם ואמרו שזה בודאי המפעל היותר נהדר והיותר לאֻמי והיותר נאה לחג היובל של חרות יון החדשה, אלא שפקפקו, אם תמצא הממשלה בקרב האֻמה היונית חכמים ואנשי מדע ראוים למפעל כזה והסכומים העצומים הנצרכים לזה K. Krumbacher, Intern,) (Wochenschr. F. Wissenschaft, Kunst u. Techn. 1908..

ובנוגע ללשון העברית, הנה כבר הורה זקן, הוא רבם של חכמי ישראל בדור העבר, ד"ר ל. צונץ במאמרו: Wünsche für ein Wörterbuch der hebr. Sprache, בהעתון Zietschrift der D. M. G. 1856 אמר וזה לשונו:

ובזמננו כבר הסכימו על זה גדולי חכמי עמנו ובראשם ד"ר ברלינר, ד"ר גולדציהר, ד"ר בכר וכו', וכמו"כ חכמי אה"ע בני סמך במקצוע זה, כמו שיראה הקורא בדבריהם בסוף ההקדמה.

ואם עכ“פ היה מקום לפקפק אם ראוי מבחינה המדעית להכניס המלים מכל הזמנים תחת כפה אחת, לתוך מדור אחד, בספר אחד ובמערכה אחת, הנה לכל הדעות יש צרך גם להמדע במלון של כל הספרות העברית הרחבה מאחרי התלמוד ועד הזמן החדש. והנה להמקרא וגם לתלמוד ומדרשים נתחברו הרבה מִלּוֹנים, קטנים וגדולים, לקויים וגם מתֻקנים, אך אוצר המלים לספרות ישראל שלאחר התלמוד עוד לא נאסף ולא נרשם יחד ברשימה מלונית. צונץ חבר רשימות מלים של הפיוטים, אך לא שלמות ובלי משלים. מספרות נרשמו מעט מלים ברשימות המלים הזרות בראש תרגום ספר מורה הנבוכים של ר”י חריזי ור“ש אבן תבון, וחלק קטן בספר הגדרים ל[יצחק סטנוב, ברלין, תקמ”ד] וברשימת המלים שפרסם גולדנתל בזכרונות האקדמיה של וינה, וברשימות המלים של קצת ספרי המחקר, שנדפסו בזמן החדש, כמו בספר עץ החיים לר“א הקראי ועוד. וכבר התאונן על חסרון זה חכם אה”ע פ' דליטצש בהקדמת ספרו: Zur Geschichte der iüd. Poesie אמר וז"ל:

וכדומה לזה כתב משה שטינשנידר באגרתו להמו"ל ספר תגמולי הנפש לר' הלל ואלה דבריו שם :

…ובאמת יקשה מאד למצא סגולות דבורו כי אין לנו אוצר מלין כולל כל החידושים שנתחדשו במשך הזמן הארוך אחר חתימת חזון כמו שנמצא ללשון יון ולטיין וכו‘. וכבר העיר על זה המבוקש הנחוץ והמועיל ראש חכמינו צונץ במאמר מיוחד (ווינשע פיר איין ווערטעבוך דער העברעאישען שפראכע) במ"ע לחקירת חכמת קדם כרך י’ ע' 501. וגם הוא הפליא לעשות בספריו על הפיוטים ברשימת מלות וענינים אשר השתמשו בהם הפייטנים ואשר נתחדשו על ידם. אמנם מלאכת אוצר מלין כללי איננה מלאכת איש אחד, ואם יחיה חיי מתושלח.

אמנם חכמי האומות המוציאים ספר ישן לאור הרגילו לעשות מפתח מלות ושמוש הלשון הנמצא בספר, ומתוך כך באו לידי אוצר מלין כללי ולספרי קורות הלשון. אבל אצלנו רובא דרובא מן המוציאים לאור אינם חכמי הלשון (פילאלאגען) וגם המבארים לא ידקדקו בענין הזה להבדיל בין סגנון לסגנון, אע“פ שע”י החקירה הזאת לפעמים יתוקן הנוסח ויתבאר הענין ויודע השתלשלות החבורים – ולדוגמא אודיעך שמתוך מלה שמאית בס' ת“ה, נזכרתי שמצאתיה בס' שבילי אמונה וחפשתי ומצאתי כל המאמר כנזכר לעיל, ואוסיף כאן שגם ר' שמואל אבן תבון בפ' המלים הזרות ערך שער כתב כח המשער אדישמ”ר (צ"ל אשמידר?) בלע"ז.

והנה זה כמו כ“ה שנה התחלתי לאסוף אוצר מלין לספרי חכמה בלה”ק ובפרט למועתקים מל' ערב ולנמשכים אחריהם, וכאשר קראני הח' דעליטצש בשנת ת“ר להתחבר עמו בהוצאת ספר עץ חיים לר' אהרן בן אליה הקראי, עשיתי מפתח לספר הזה הכולל כל לשונותיו (עיין הקדמת דעליטצש וע' צונץ במאמרו די פרעמדשפראכליכען עלעמענטע אים נייהעברעישען ע' 12) אפס קצתו נדפס ולא כלו. ובמשך כ”ה שנים האלה לא ידעתי מי עשה כזאת גם לספרים הנדפסים ראשונה, רק הח' רי“ל דוקעס עשה מפתח מלין (גלאססאר) לספרו ראבבינישע בלומענלעזע, המאסף משלי המון בתלמוד ובמדרשים עם העתקה אשכנזית וביאור, אבל לא ציין מקומות ספרו, ולמבוקשנו ענין נכבד הוא לדעת אנה נמצאו המלות וכו' וללמד מן הפרט על הכלל, ואח”כ נלמוד מן הכלל על הפרט".

מעין מה שבקש צונץ עשה שי“ף בספרו האוצר, שהזכרתי כבר בהקדמת המחברת לנסיון. המחבר הדפיס בחייו עד סוף אות ז' ואחר מותו נדפס השאר מעשה ידי אחרים עפ”י הרשימות שנשארו בכ“י מהמחבר. אבל, מכל הבחינות זה מפעל לקוי כלו. בחלק המקראי הוא עמד על מדרגה שפלה מאד בחקירות הלשוניות שבו. המחבר בעצמו לא ידע שום לשון שמית חוץ מהעברית והארמית, והחקירות המדעיות אפילו של זמנו לא היו ידועות לו אלא מקצת מן המקצת מכלי שני ולא מהמקורות הראשונים. בחלק התלמודי אינו שלם, כי עפי”ר אינו מביא אלא המלים שמקורן בהמשנה, והצד המדעי לקוי כמו בחלק המקראי. ובחלק הספרות שלאחרי התלמוד חסר הרבה אפילו ממה שיש בהספרים הנדפסים ומכל שכן שאין בו מהאוצר הגדול שבכתבי היד.

והנה, את זה המִלּוֹן של הלשון העברית, שאליו התפלל צונץ בדור העבר מבחינה המדעית בלבד, התאויתי אני לתת לעמי, לא לשם המדע בלבד, אלא, העקר, לשם התחיה הלאֻמית השלמה, בזה הזמן הגדול כל כך בדברי הימים של עמנו, עתה שחלק מעמנו התחיל לשוב לארץ האבות ולהחיות שם את לשון האבות חיים שלמים בדבור פה.

אבל איך העזתי אני להכניס את עצמי במפעל שלא העיז לנסות לעשותו שום אחד מהחכמים בזמננו?

ד"ר ברלינר, בדבריו על מלאכתי, אֹמר, כי הסבה שעד כה לא העיז אדם לגשת למלאכה זו היא, מפני שמלבד הידיעות הרבות נצרך לזה בפרט מרץ רב וכח רצון של ברזל להתעקש ולהתמיד במלאכה קשה זו עד הסוף. והנה, בודאי זה אמת. אבל, אני מודה, כי הסבה העקרית היא, שחכמים בעלי מקצוע זה יֹדעים מה רבה, מה עצומה היא מלאכת חבור מלון כזה וכמה היא קשה, והם נרתעים לאחוריהם. ואני, בתחלה לא היתה בדעתי מלאכה שכזו, כמו שכבר ספרתי, ואחר כך, כשראיתי כי עלי לעשות מלאכה זו, לא ידעתי מה היא, לא ראיתי כל מדתה ולא חשתי קָשיה.

וכמו שכבר אמרתי, אשרַי שכך קרה!

ד.

והמלאכה היתה באמת רבה, עצומה וקשה מאד. ובדברי אלה אין כונתי לעצם מלאכת החבור, הסדור והחקירה המדעית, מה שטבע כל מלאכה מדעית מחַיב, אלא מלאכת הכנת ה“חמר” שהיה נצרך לבנין זה. כי אפילו לחלק התלמודי, גם אחרי לוי וקוהוט ויסטרוב, לא יכלתי לפטר את עצמי מקרא בעצמי כל ספרי התלמוד: משנה, תוספתה, מכילתא, ספרא וספרי וגמרה ירושלמית ובבלית וכל המדרשים, לא בלבד מפני החשש שמא נשמטו מהם קצת מלים, אלא מפני שבהיות עקר כונתם לבאר את המאמר התלמודי, הם מסתפקים ברֹב הערכים במשלים מעטים ולא בכל פעם באותם היותר חשובים מבחינת הלשון, אף אינ ם משגיחים כלל בסדר הזמנים ומביאים ממקורות מאֹחרים מלים שבאו במקורות יותר קדומים ומשלים ממקומות מאֹחרים במקום שיש משלים במקורות קדומים. ומל שכן שהייתי צריך לקרא בעצמי את כל הספרות שלאחר התלמוד בכל ענפיה המרֻבים, פוסקים ומפרשים ושו“ת, פיוטים, מליחצה ושיר, מחקר וחכמות וקבלה וספרי דה”י וגם ספרות הקקראית כלה, כל מה שנדפס וחלק גדול מכתבי היד הטמונים עוד בבתי הספרים הגדולים שבארפה.

מאלפי הספרים האלה שקראתי, רֻבם עֹסקים בדברים שלפי טבעם לא יכלו להעיר בי שום תשוקה לקראם, רבים מהם כתובים בלשון קשה, לא נעימה, והיה שהיה עלי לקרא עשרות וגם מאות דפים גדולים מבלי שאמצא מלה אחת או דבור אחד שיהיה לי חפץ בו לעבודתי, ואעפ"כ לא יכלתי לפטר עצמי מקריאת ספר כזה, כי לפעמים דבור אחד או מלה אחת שמצאתי בספר אחד בעל מאות דפים היה די שכר לכל עבודה קשה ולא נעימה זו. ולעֻמת זה יש ספרים שכל דף וקצתם כל שורה הביאה לי איזה דבר, והיה עלי מהספרים המצויים לרשם לפחות המראה מקום, ומספרים לא מצויים ובפרט מכתבי היד, היה עלי להעתיק פסוק פחות או יותר ארך לפי הצרך. ואלה ההעתקות היו לא עשרות, לא מאות ולא אלפים, אלא עשרות ועשרות אלפים (סכום כל הפתקאות שנצברו כך במשך שנות עבודתי עלה ליותר מחמש מאות אלף). וכל זה היה עלי לעשות בעצם ידי, כי בפרט בשנים הראשנות עבדתי בלי כל עוזר זולתי מה שיכלה לעזר לי אשתי הסופרת העברית חמדה בשעות הפנאי המעטות שנשארו לה משאר העבודות שהיו מוטלות עליה בהעתון וכיוצא בזה.

ולכל זה נוסף עוד שגם בחלק המקראי, מלבד עצם מלאכת עריכת הערכים וסדורם בדרך מלוני, ראה ראיתי, כי גם אחרי כל החקירות הרבות בפרוש המלים של התנ"ך למן הקדמונים ועד היום עלי להביא בכור מבחן חדש כל מלה ומלה ולא לסמך סתם על דעות מי שקדמוני.

ופה אחוש צרך להעיר על שתי טענות שנטענו על פעלי במשך ימי עבודתי, דוקא לא מצד החכמים בני סמך בדבר, אלא מצד סתם "בעלי בתים " וגם מצד קצת סופרים עברים, מורים וכדומה.

הטענה הראשנה היא, - שעוד לא הגיעה השעה לחבור מלון בלשוננו, מפני שעוד לא נעשו ההכנות הספרותיות המֻקדמות הנצרכות לזה.

והטענה השניה שנטענה בקול גדול, היא, שמפעל כזה צריך להיות לא מלאכת יחיד אלא מלאכת חבר חכמים, אקדמיה של מדעים.

והנה בעצם הדבר, כבר ענו על שתי השאלות יחד אותם החכמים בני סמך שבחנו ובדקו מלאכתי כיד החכמה והבקרת הטובה עליהם ושבחוה ונתנו הסכמתם עליה, ומכל מקום רֻצה אני להוסיף על זה עוד דברים אחדים.

גם בענין אלה הטענות, אין זו סגולה מיֻחדת לישראל, הריני כפרתו, אלא הוא דבר רגיל גם באה"ע, וכבר כתב המציע להאקדמיות הגרמניות בענין חבור המלון היוני, שהזכרתי קדם, הדברים האלה לאמר:⁷

וכבר נשאלה שאלה זו בבית מדרשם של חכמי הלשונות ומחברי המלונים המדעיים, מה יותר נאות, מבחינה המדעית, לחבור מלון מדעי, עבודת חֶבֶר חכמים או עבודת יחיד? ובאו לכלל מסקנה, שאעפ"י שאין ספק בדבר שיש יתרונות לעבודת חבר חכמים, בפרט מצד מלֵאות המלאכה, כי מעיני חֶבֶר ישמט בודאי פחות ממה שישמט מעיני יחיד, בכל זאת יתרונות מלאכת יחיד, מבחינת איכותה הרוחנית של המלאכה, מכריעים את הכף. וכבר נשא ונתן בזה רבם של חכמי הלשון בגרמניה, הוא Jacob Grimm, מיסד המלון הגדול של הלשון הגרמנית, בהקדמה הכללית למלונו (עמ' VII ) ואמר:

וכעין זה כתב Fried. Delitzsch בהקדמת ספרו: - Prolegomena eines neuen Hebr. Aram. Wörterbuches וז"ל: והחכם K. Krumbacher, שהוא חאד מבני סמך המֻבהקים בשאלת המלונים, כתב באותו העתון Intern. Wochenschrift für Wissenschaft, Knust u. Technik שכבר הזכרתי למעלה, במחברת של 1909, עמ' 691, במאמר "Das Programm des neuen, Thesaurus d. griech, Sprache ": וכבר ראינו בנסיון בשני המלונים הגדולים של הלשון הצרפתית, האחד של חֶבר חכמים, הוא Dictonnarie de-l`Acadèmie Française, והשני של יחד, הוא המלון של Littrè, Dictionnarie de la langue Française par E. Littrè, שהכל מודים שהמלון שלו הוא הטוב בשניהם והוא היותר חביב על כל הסופרים הצרפתים. וכך היו הכרכים הראשונים של המלון הגרמני הגדול של האחים **גרים** מלאכת יחיד, ר"ל של שני האחים שעבדו ברוח אחד, וגם אחרי מותם של האחים, שממשלת פרוסיה לקחה את המפעל ברשותה והיא נתנת כרך כרך לאחד חכמי הלשון הגרמנית לחברו, הנה כל כרך הוא מלאכת יחיד, וסוף דבר באמת \[**ה\]אחדות** הרוחנית והמדעית של הספר נשברה. וכן גם המלון הגדול של הלשון הגרמנית של החכם היהודי דניאל סנדרס הוא מלאכת יחיד. גם המִלּוֹן הגדול החדש של הלשון האנגלית, שעוד לא נשלם, הוא בעצם מלאכת יחיד של Sir Jos. A. H. Murray אעפ"י שהיו לו שלשים עורכים עוזרים חכמים, מלבד **אלף וחמש מאות** עוזרים בקריאת הספרות האנגלית.

אפילו שלשים העורכים העוזרים, שהיו כלם חכמים מֻסמכים בחכמת הלשון האנגלית, לא היו אלא עוזרים לו, עשו הכל על פי מצותו וברוחו ועשו רק את המלאכות הטפלות שמלא המחבר את ידם לעשות. לי לא היו עוזרים אלא מה שכבר הזכרתי למעלה, ולא היה לפני אלא דרך אחד להשגת מאויי, להוציא לפעל את זממי והוא: שאעבד אני עבודה כפולה ומכפלה כמה וכמה פעמים, לישן פחות ולנוח פחות, ולהספיק אני לבדי את על מתכנת הלבנים שהיו צריכים להספיק חבורה של עוזרים.

וזהו מה שעשיתי.

וכך יצרתי את המלון של הלשון העברית הישנה והחדשה.

Joseph Scaliger אמר: מי שהאלהים רֹצים להענישו קשה מאד, הם גֹזרים עליו להיות מחבר מלון, והוא מדמה חיי מחבר מלון ליסורי הגהנום.

אבל מימיו של שקאליגר ועד ימינו נשתנו הזמנים הרבה, ואני בספק אם כך היא מדתו של האלהים גם עתה, ואם גם בזמננו כך קשה גורלם של מחברי מלונים של אֻמות העולם ואפילו של ישראל. ואולם בנֹגע אלי, אוכל לאמר, כי עד השנים האחרונות של עבודתי היו חיי באמת מה שאמר שקאליגר. ואף על פי כן אחור לא נסוגותי. קבלתי עלי את יסורי עבודתי בחיי,ומצאתי לי נחם באמונתי שמפעלי זה ימלא את תפקידו הגדול לתכליתי בחיי – תחית הלשון העברית על אדמת האבות. ואחר כך, כשזכיתי שהחכמים בני סמך שלנו ושל אה"ע הסכימו על מפעלי ועל הסכמה זו נתנו לי קצת נדיבי עמנו היכֹלת להשתחרר מהגהנום ולבצע את אשר החלותי בקצת הרוחה ומנוחת הנפש, הוספתי מאמצי כח להביא את המפעל להשלמות האפשרית.

עד כמה עלה בידי, זאת ישפטו החכמים בני סמך. אבל אין ספק בדבר, כי גם אחרי כל עמלי ומאמצי כחי, הרבה נשמט ממני, בפרט בהכרכים הראשנים, וקצת ערכים באותם הכרכים אינם מלאים כל צרכם, וכבר פרסם ד"ר בַּכר שתי רשימות של מלואים ושל הערות, וגם אצלי כבר נקבצו מלואים והערות. כל זה יבא בכרך מיֻחד של מלואים.

ופה המקום לי להודות תודתי והכרת טובה העמקה שלי מעמקי נפשי לכל מי שעזר לי במפעלי זה עזרה רוחנית, מוסרית או חמרית. ובראש כלם לאשתי חברתי חמדה, שהשתתפה אתי במלחמה בעד המלון כל הימים למן הרגע הראשון לבואה אלי, ומלבד עזרתה בעצם העבודה, כמו שכבר הזכרתי, היא שסעדתני תמיד ואמצה את לבי ולא נתנה לי להתיאש אפילו בשעות היותר קשות והיותר שחורות, שנדמה לי כי אין שום תקוה שנשיג סוף סוף האמצעים החמריים הנצרכים להעבודה ולההדפסה, ואחרי כן שחררה אותי שחרור גמור מהדאגה החמרית כדי שתהיה דעתי פנויה להעבודה המדעית לבדה. היא שהשתדלה בדבר ובכחה הרוחני גברה על כל המכשולים, ועלה בידה שנתכוננו ועדים מיֻחדים שעסקו בדבר להשיג האמצעים הנצרכים. אלמלא היא לא יצא המלון לאור.

וכמו כן עלי להזכיר לטובה את הראשונים בארץ ישראל שהכירו בחשיבות מפעלי למן הנסיונות הראשנים שלי ואמצו את רוחי והשתתפו בעזרה, ה“ה הרי”מ פינס, ד“ר שטין, ובפרט ידידי דר' א. מזיא שהיה תמיד מתומכי המפעל והשתתף גם בעצם העבודה בהמלים של חכמות הטבע והרפואה, וכמו”כ ידידי הנאמן דוד יודילוביץ, ז.ד. ליבונתין, דר' יצחק לוי, פרופ. דר' דלמן, שעזרני עזרה מדעית ומוסרית, וידידי יעקב צרתוק, האב דורם (P. Dhorme) והאדון דוד יֶלין, שפעמים לא מעטות נשאתי ונתתי אתו בשאלות דקדוקיות ולשוניות ובמלים מלשון ערבית, את ד. שינקין, את דר' שמריהו לוין, שבשעה של סכנה עזר שאוכל להשאר בעבודתי ולא לעזבה. ובארפה, בראש כל, להנדיב ברון אדמונד די רותשלד שתמכני שנים רבות ונתן לי היכֹלת להתקים בירושלם ולעבד עבודתי, ואת הרב צדוק כהן שתמך עבודת המלון בכל כחו חברת בני ישראל חברים, את דר' ה. הילדסהימר, פרופ' דר' א. ורבורג, שהיה מהראשונים בהנדיבים שנתן תמיכה חמרית לעבודתי, ואת דר' פ. נתן ופרו. פילפסון שכוננו הועד בברלין והעמידו את הוצאת המלון על יסוד נכון, ואת החכמים דר' ברלינר, דר' בכר, דר' גולדציהר, דר' עמנואל לֶו, דר' מיטווך ואת פרופ. דר' קלישר והאדון אהרן אהרנסון, את החברות Gesellschaft zur Förderung der Wissenschaft des Judentums ו- Zunzstiftung, את ידידי החכם דר' א.ש. יהודה, שהשתתף בעבודת הועד בכל כחו ועזרני בכל מה שהיה אפשר. במצרים את העסקן הצעיר יעקב מוצרי בקהיר והרב דר' פרגולה והרב אבוכזיר באלכסנדריה. ובלונדון את האדון אלקנה אדלר ואת הרב הגדול דר' הרץ ואת הרב דר' מוריס יוסף. באנגליה את האדון יעקב מוזר שנתן הסכום לעריכת הכרך השלישי, החכם אברהמס, ובאמריקה, את החכמים פרופ. ר. גותהיל, דר' ש. שכטר ודר' קוהלר, ודר' כורש אדלר, ודר' י.ל. מגנס בעד תמיכתם המוסרית, והאדון יוליוס רוזנולד, שנתן הוצאות הכרך החמישי, והכרת טובה מיֻחדה להאדון יעקב ורתהים ולבנו מוריס ורתהים, שהם בהשתדלותם נתנו לי היכלת לשבת בניו יורק ולעבד את עבדתי בשעות הרעות, שמפני המלחמה האיֻמה נאנסתי לעזב אני ובני ביתי את ארץ ישראל ולבקש לי מפלט באמריקה כל ימי המלחמה.

והנני הוגה כאן ברכה והכרת טובה לבתי הספרים, שעבדתי בהם את עבודתי, ובראשם בית הספרים הלאמי שלנו בירושלם, בית הספרים של המכון הגרמני: Deutsches Archäeolog.institut Bibliotheque du convent St. Etienne, Library of the Amer. Archaeolog.

ובית הספרים של בית המדרש Public library of New York, Hebrew Union College Library institute. שנתנה לי חדר מיֻחד להעמיד בו כל הספרים הנצרכים לי שיהיו תמיד מוכנים תחת ידי ושאוכל לעבד במנוחה לבדי ואת הממֻנה על המחלקה העברית האדון פרידוס ועוזריו ששרתו אותי תמיד. ובית הספרים של בית המדרש לרבנים ביו יורק, אחד מהיותר עשירים בכתבי יד עתיקים יקרי ערך והממֻנה על בית הספרים החכם פרופ' ד“ר מרכס, שבבקיאותו הגדולה האיר עיני על כמה דברים חשובים לי, ובידידות ובחביבות גדולה טרח להמציא לי כ”י. וכמו"כ לעוזרו האדון ישראל שפירא. ובארפה,

כלם פתחו לי שעריהם ונתנו לי היכלת לנצל את אוצרות כתבי היד והספרים שלהם.

ה.

א. מהותו וטבעו של המלון

עתה עלי לבאר טבע המלון ומהות מלאכתי לפרטיה, לא בלבד מבחינה המדעית כי גם, והעקר, מבחינה הלאֻמית. זמן גדול עתה ללשוננו. הננו מתחילים להחיותה, לעשותה לשון חיה חיים שלמים גם בדבור פה. וצרכי לשון חיה מרֻבים. צריך למלא החסר בכל המקצועות וגם להעשירה, להאדירה. איך? מה הם הדרכים לזה? תשובה נכונה על זה אי אפשר [לתת] כל זמן שאין לעינינו כל מה שנוצר בלשוננו בכל הזמנים. זה מלון הלשון העברית של כל הדורות. זה אוצר שלם נאצרו בו כל המלים שנוצרו בלשון זו בין בימי חייה השלמים, כשהיא היתה לשון הדבור והכתב של העם כלו, ובין בחצי חייה, כשהעם דבר לשונות אחרות והשתמש בה רק בכתב, ושנשמרו לנו באחד מהמקורות של הלשון שאמנה להלן. זו רשימה שלמה מכל המלים ששמשו בזמן מן הזמנים בלשון העברית בדבור או בכתב, בין שעקר לדתם בלשון העברית עצמה ובין שנכנסו לתוכה מתוך הלשונות השמיות האחיות, וכמו כן קצת מלים שאולות מלשונות לא שמיות, שכבר נשתרשו בתוך הלשון ופשט השמוש בהן כאילו היו ילידי הלשון העברית⁸. וכל מלה ומלה מבארה בצורותיה הדקדוקיות, ומה מקורה, ומה היתה משמעתה בראשיתה ומה נוסף אח"כ ומה גורלה במשך הזמנים.

א. אוצר המלים

בהיות שזה ספר כלל כל מלה ששמשה בלשון בזמן מן הזמנים, לכן קבעתי בו ערכים מיֻחדים משרשים דומים,שמשמעת הענין במקום מן המקומות בהמקרא הוכיחה לי מציאותם בלשון, אעפ"י שחכמי הלשון שקדמוני לא הרגישו במציאותם, כי, כמד, לגא, מד, מז, מל, ב.מלאך וכיוצא בהן. הבאתי המלים שנמצאו בקצת הכתבות כמו זדה ונקבה מכתבת שלוח, פשת מכתבת גזר וכד', ⁹.

התבחין למלה ארמית בתו“מ ובספרות שלאחר התלמוד, אם השתמש בה המשתמש בתור מלה ארמית או כבר חשבה מלה עברית אעפ”י שצורתה עוד ארמית, היא הסביבה. מלה ארמית שבאה בתוך סביבה עברית ר“ל בתוך מאמר שכלו עברי, בין מלים עבריות לפניה ולאחריה, היא כבר עברית ויש לה הזכות להרשם במלון עברי, ואין הבדל אם באה מלה זו בתוספתה ומשנה, גמרה ומדרשים, אבל מלה ארמית שלא באה בתוך סביבה עברית, בתוך מאמר עברי, אין לה זכות האזרחות העברית, אפי' אם באה בתוספתה או במשנה, אפי' אם השתמש בה רבנו הקדוש או רבי עקיבא או רבן גמליאל בתוך מאמר ארמי. וכן הדין במלים הערביות שבספרות שלאחרי התלמוד: כל מלה ערבית שהשתמש בה מחבר עברי בספר עברי בשגירת הלשון במאמר עברי היא כבר מבחינה המלונית, עברית, אך אם הזכיר המחבר מלה ערבית, בהערת קדם: שקורין בלשון ערבית, וכדומה, המלה הזאת נשארת ערבית ואין לה זכות להרשם במלון עברי. בדבר הצורה של המלים הארמיות שבתו”מ, הנה קצתן כבר נתעברה צורתן בהספרות שלאחר התלמוד, כמו גמרא שבאה גם בצורת גמר ובצורת גמרה, וקבעתי להן ערך לפי הצורות האלה, ואעפי“כ רשמתין גם בצורה הארמית במקומה. ואיזו המלים שלא מצאתין עדין בצורה עברית בספרות, סמכתי בקצתן על השמוש בדבור בא”י ועל הסכמת ועד הלשון, ובקצתן הנחתי צורתן כמו שהיא.

ואף אותן המלים שבמקרא, שלפי דעת חכמי זמננו הן משֻׁבָּשות ולא היו כלל בלשון האמתית, לא בלבד אותן שאין דעתי כדעת החכמים בזה, אלא אפי' באותן שגם דעתי כך, הבאתי אותן לא בלבד בתור מלה הנמצאת בהמקרא, אלא גם בתור מלה של הלשון, יען בכח הנֻסחה של המסורה המלים האלה נתקבלו אצל היהודים בתור מלים מהלשון והסכימה דעתם עליהן ויש להן זכות קיום בלשון.

וכמו כן לא יכלתי להרשות לעצמי לא להכניס אל תוך המלון אותן המלים מהפיוטים שנוצרו בטעות על יסוד מֻטעה של שניות השרשים וכיוצא בזה. ולא בלבד מפני שהמלון הוא גם מלון של הפיוטים, וחובה לרשם בו המלים שיש בהפיוטים לפחות בתור מלים פיוטיות¹⁰, אלא גם מפני שאין מחבר מלון רשאי להיות דן יחידי איזו מלה להכשיר ואיזו לפסל. ולא עוד אלא שבכח המקום שתפסו הפיוטים בתפלות היהודים מאות בשנים נהיו גם המלים המשבשות מלים של הלשון. גם בלשונות הלועזיות של אמות העולם יש מלים רבות בלשון שנתהוו בטעות, בטעות הדקדוק, או בטעות שמיעה או קריאה, ואעפי“כ בהיות שפשט שמושן בלשון, הן נחשבות למלות הלשון ככל המלות אחיותיהן שנוצרו לפי כל חקי הדקדוק. וכבר נשא ונתן בשאלה זו החכם היהודי דרמשטטר בהקדמת Dictionnarie histoique de la langue Française. גם מלים של תִּפְלות, שמות ופעלים של דברים ופעלות טבעיות המכֻנים “נבול פה”, לא דחיתי ממקדש הלשון. והנה כל זמן שהלשון העברית היתה רק לשון הקדש, ששמשה רק בדברים שבקדֻשה או בדברים מפשטים בלבד, היה זה דבר טבעי ולא עלה על הדעת להשמיט מלה הנמצאת בכתבי הקדש או בתו”מ. זכות הספרים הקדושים הגנה על המלים האלה. אך עתה כִוָּן שהלשון נעשית לשון הדבור לגדולים וקטנים, אפשר שיטען טוען: זו פריצות גדר הצניעות להביא מלים של נבול פה בספר ולפרשן ולהביא להן משלים מתוך הספרות. אבל השיב J. Grimm על טענה זו בהקדמת המלון שלו (ΧΧΧIII) ואמר: מלון אינו ספר מוסר שנועד ללמד הלכות צניעות לבחורים ובתולות. ואם במלון מעשי, שיד הכל ממשמשת בו, יש מקום לקצת זהירות, הנה במלון מדעי, שהוא ספר מדעי, הכל תורה היא וללמֹד צריך המבקש צרכו, ואין שום הבדל בין מלה של כנוי להדברים היותר עליונים וקדושים ובין מלה של כנוי להדברים והמפעלים הנחשבים לשפלים וגסים ומנֻולים. הכל, מבחינה המדעית של הלשון, תורה היא, ואין מחבר מלון רשאי להשמיט כלום מכל זה.

ב. גבולות הזמן של המקורות

הגבול הקדום של המקורות הספרותיים הוא התנ"ך, ולגבול האחרון של זמננו קבעתי את דורו של יל"ג שבו נחתמה הספרות של הדור שלפני דורנו הנכחי. הסופרים שלאחרי יל“ג הם בני דורנו ואין הדבר נהוג להשתמש במלון ביצירות בני דורו של המלון ולהסתיע בסופרי הדור הזה. והכנסתי עוד קצת מלים שנוצרו בא”י מעת התחדשות הדבור העברי שם וכבר נתקבלו בשמוש הלשון של רֹב המדברים עברית ובפרט חלק ממה שקבע ועד הלשון שבירושלם. שמות עצם הפרטיים של אנשים ושל ארצות שבתנ“ך ותו”מ וכמו כן המלים הארמיות, היוניות, הרומיות והפרסיות שנמצאות בתו"מ אך לא נשתרשו ביותר בלשון ולא פשט השמוש בהן, יבאו יחד בכרך מיֻחד של מלואים להמלון¹¹.

ג. הסדר.

כל המלים, כשמות כפעלים, בין שהן ערֻמות מתוספת אות שמושית בתחלתן בין שיש להן אות שמושית בראשן, נסדרו ונתן לכל אחת מקום באות לפי האות הראשנה של המלה ולא בתוך שרשה. אֶגְרֹף באות אלף אחרי אגר ולא אחרי גרף, מִכְתָּב במם ולא בכתב, קרבן אחרי קרבה ולא בערך קרב, שעבד באות שין, אחרי [שסק] ולא באות עין אחרי עָבַד. תִּרְגֵל באות תו ולא אחר רגל. טעם הדבר כבר בארתי למעלה. לסדר זה מתנגדים קצת החכמים, וכבר ערער על סדר זה Delitzsch בספרו Prolegomena eines neuen Heber.oAram. Wörterbuches, §3, ודרש דוקא לסדר המלים לפי השרשים, וטען שהיודע דקדוק לא יקשה [לו] למצא המלה, ובמקום שיש ספק, צריך לרשם המלה בהערה למטה בשני השרשים המספקים. וכך גם דעתו של Th. Nöldeke במאמרו אדות Proleg. של דליטצש בהקבץ ZDMG 40, 718. ומחלקת זו נפלהגם בין חכמי לשון יונית בנוגע למלון של הלשון היונית. כך סדר Stephanus את המלון היוני הגדול, ורק המלוני פַּסּוב דרש דוקא לסדר גם מלון יוני לפי סדר השרשים¹². וכך היה מעולם דרכם של מחברי המלונים שלנו, הקדמונים והחדשים, כמו ספר השרשים של ר' יונה אבן גנאח, ספר השרשים של הרד“ק והבאים אחריהם. וכך היה דרכם של מחברי המלונים הערבים הגדולים. ואין ספק בדבר, מבחינה המדעית יש לדרך זו יסוד נכון, כי הוא יותר מכֻוָּן לדרך הסתעפות הטבעית של הלשון, שבודאי העקר היה השרש וממנו נסתעפו כל הנגזרים. ואעפי”כ, כבר נפסקה הלכה למעשה אצל כל מחברי המלונים, לא בלבד הקטנים המעשיים אלא גם הגדולים המדעיים, לתת לכל מלה מקום לפי סדר אותיותיה במָכרת בא“ב, בין אותיות השרשיות ובין אותיות השמושיות, מפני שהסבות שכבר הזכרתי בהקדמה למחברת הדמיון הן כל כך חשובות, שהן מכריעות את הכף נגד היתרונות שיש להסדור לפי השרשים. וכך נהגתי גם אני בספר זה, כמו שבארתי למעלה, אך כדי לצאת גם ידי הצרך המדעי רשמתי, לא אחרי כל הערך העקרי כמנהג מחברי המלונים החדשים להמקרא Gesenius-Buhl ואחרים, אלא מיד בראש השרש, את כל הנגזרים ממנו בין מה שנמצא מהם בתנ”ך ובין בתלמוד ומדרשים וכל הספרות שלאחרי התלמוד¹³. במלים המקראיות, שרבות מהן באו בהמקרא בשתי צורות, מלאות וחסרות, נהגתי מנהג רֹב החדשים לקבע אותן לפי הצורה היותר תדירה במקרא, לפחות בכל מקום ששתיהן אפשריות לפי הדקדוק ואין להכריע בודאות גמורה מה היתה צורת המלה בפי העם בחיי הלשון. רק במקום שאין ספק בדבר שהמלא הוא תוספת יתרה של הזמן המאֹחר, או החסר הוא טעות סופר או השמטה בכונה מפני צרך הכתיבה וכיוצא בזה, לא השגחתי בצורה זו. על כל פנים רשמתי את המלה בצורתה השניה במקומה וצויתי להמבקש לעַיֵּן (עי') ושלחתי את המבקש למקומה העקרי של המלה בספר. את המלים מתלמוד ומדרשים, וכמו“כ מהספרות שלאחרי התלמוד, שהן כתובות בכל פעם “מלא” בוו ויוד, וגם “מלא דמלא” בשתי ווים ושתי יודים לסימן הנקוד, אפילו במקום שדקדוק המלה פֹסֵל כתיב זה, קבעתי את המלה במקומה לפי הצורה הדקדוקית הראויה של מלות המקרא, ובקצתן שהן מצויות הרבה בכתיב המלא, רשמתי אותן בצורה זו לפי מקומה בסדר א”ב ושלחתי את המבקש להמקום העקרי. אותם בינוני פֹעֵל, שכבר נהיו לשמות גמורים, כמו סוֹפֵר, מוֹכֵר, מְלַמֵּד, וכיוצא בהן הרבה, קבעתי להם ערך בפני עצמם לפי מקומם בסדר אותיותיהם, והבאתי גם הבינוני סֹפֵר, מֹכֵר, מְלַמֵּד, בתוך ערך ספר, מכר, לִמֵּד, וכיוצא בזה.

לקצת שרשי ל“י מֻפקת, כמו אָתַי, חָסַי, שכללו המלונים בהשרשים ל”ה, קבעתי ערכים מיֻחדים במקום הנאות להם לפי ל“ה שלהם, בכל מקום שפֹּעל ושם, לפי צרופי אותיותיהם, מקומם אחד בסדר א”ב הקדמתי השם להפעל, לא מפני שאני מכריע כי בעצם השתלשלות הלשון השם הוא קדום להפעל, שבשאלה זו עוד לא באו החכמים לכלל הסכמה ולפי דעתי אין להכריע, אלא מפני שעפ“י רב השם יותר קל לבאר ולגדר, ואחריו יותר קל לבאר את הפעל יל ידי השם: חָכַם = היה חָכָם. בד”א אם שניהם, השם והפעל, באו במקורות בזמן אחד, אבל אם לא בא השם אלא במקורות מאחרים של הספרות והפעל במקורות קדומים, סדרתי הפעל קדם מפני הרגש של סדר הזמנים שאדבר עליו להלן. בערכי הפעלים סדרתי עפי“ר את הבנינים לפי הסדר הרגיל, קל, פִעֵל וכו', אבל, גם כאן בד”א כשהבנינים באו במקורות פחות או יותר מזמן אחד, אבל אם לא בא הקל למשל אלא במקור מאֹחר, למלש בתלמוד או אפי' בדה“י, והתפעל במקור קדום למשל בבראשית. אני מקדימן כמו”כ מפני הסבה של רגש הזמנים.

ד. פרוש המלים ותרגומן בלעז

בדבר פרוש המלים, כבר אמרתי בהקדמה למעלה, כי לא הסתפקתי לפרש מלה אחת במלה שניה נרדפה לה ולפרש אח“כ את המלה הנרדפה בזו המלה המפרשה על ידה אלא התאמצתי לבאר כל מלה ומלה באור מספיק ומדֻיָּק, לפי מהותו וטבעו של הדבר המכֻוָּן בהמלה. כמה זה דבר קשה בהרבה מהמלים, יֹדֵע רק מי שנסה בעצמו לבאר מלה בעצם אותה הלשון של זו המלה. ובהיות זה המלון נועד בעקרו למי שכבא מבין פחות או יותר דברים כתובים עברית, הנה, אלמלא היינו כבר עם ככל העמים, עם שרֹב הגדול של בניו יֹשבים בארצו ומדברים לשונו, ומפעל כזה נועד כמעט רק להם לבדם, כי אז היה הבאור העברי הזה בלבדו מספיק ולא היה בו צרך ללעז את המלים בלעז, כמו שאין תרגומים נהוגים בהמלונים הגדולים של אה”ע. אבל, הגע לא הגענו עדין למדרגה זו, עוד רֻבו הגדול של עמנו בנכר, ויש בהם רבים שקשה להם להבין משמעתה האמתית של המלה על פי הבאור בלבדו, ובהיות שהמלון נועד גם לחכמי אה“ע החקרים בלשון עברית, ובהם לא רבים המבינים את הלשון העברית כמו שאנו משתמשים בה עתה, ויקשה להם להבין את משמעת המלה על פי הבאור העברי, לכן היה עלי לוַתֵּר קצת בנקֻדה זו, ועפ”י עצת חכמים ורצון המו"ל לעזתי את רב המלים, עד כמה שזה נצרך, בשלש הלשונות אנגלית, צרפתית וגרמנית.

והנה כבר אמרתי, שכל מה שהתעמקתי יותר בחקירת המלים של לשוננו, ראיתי כי עלי להביא כמעט את כלן בכור מבחן חדש כדי לעמד על משמען בודאות גמורה. ובאמת, בהרבה מלים, יצאו אותן שפרושן ידוע ומפרסם ואין בן מקום לשום פקפוק, עמדה לפני השאלה, גם במקום שפרוש המלה מֻסכם מכל המפרשים, מי יֹדֶעַ, אם באמת כך פרושה, ובפרט איה המקור הראשון לפרוש המֻסכם. וכלל גדול שמתי בפרוש המלים שממנו לא זזתי, והוא: דברה תורה כלשון בני אדם. שום פרוש מלה אינו אמתי אלא אם על פיו דברי הכתוב הם טבעיים כלשון בני אדם. פרוש, שאינו עושה את מליצת הכתוב טבעית כלשון בני אדם, אל תאבה ואל תשמע לו. ולכן בקשתי בכל מלה מסֻפקת פרושה קודם כל לפי ענינה, לפי ענין הדברים שמדבר שם, ולא נתקררה דעתי אלא כשראיתי לפני הכתוב טבעי ונאות לפי הענין באמת כלשון בני אדם, ואח“כ התבוננתי לדעות מי שקדמני, למן הקדמונים ועד החדשים, למן המקורות היותר קדומים לפרושי המקרא, הם התרגומים הקדמונים: היוני, המכנה השבעים, ואונקלוס ועקילס ושאר התרגומים ותרגום רסע”ג, והמפרשים המדקדקים שלאחריו: ר“י קריש, מנחם ודונש, אבן חיוג, ר”י אבן גנאח, רש“י, ראב”ע רד“ק וכו' והחדשים מאה”ע עד הזמן היותר אחרון. ובחפושי זה מצאתי הרבה פעמים שמה שהתגדרו בו קצת החדשים כבתגלית גדולה שלהם, כבר אמרוה קצת קדמונינו, בפרט ריב"ג.

ה. משמעות המלה

דבר ידוע הוא, כי בכל לשון ולשון כמעט כל מלה משמשת ביותר ממשמעה אחת וישנן מלות שמשמשות בהרבה משמעות פחות או יותר דומות וקרֹבות אך מכל מקום מתחלפות זו מזו. וכבר דברו חכמי הלשונות על סבת דבר זה, ובארו כי רוח האדם בטבעו הוא קצת עצל בכל פעֻלותיו וכמו כן בפעלת היצירה הלשונית ועל פי רֹב אינו יוצר שרשים מיֻחדים אלא לפי הצרך הגמור, ובכ“מ שאפשר לו הוא מקמץ בבריאה ומסתפק בשרש אחד לכמה משמעות דומות. ודבר מובן מאליו הוא, כי כל שרש וכל מלה שנגזרה ממנו שמשו בתחלה במשמעה אחת עקרית ואחר כך, מעט מעט, לפי צרכי הדבור והרחבות מֻשגי המדברים, נסתעפו ממנו משמעות האחרות זו מזו בדרך הגיוני. ואין ספק בדבר, כי המשמעה הראשנה ששמשו בה השרשים והמלות הנגזרות היתה משמעה פשוטה, ממשית, טבעית, ואחר כך נסתעפו המשמעות היותר דקות והיותר מפשטות, וכיוצא בזה.וכך הדבר גם בלשון העברית. הרבה מלים משמשות בה בהרבה משמעות, קצתן בעשרים ויותר, ואין ספק כי גם בה היתה המשמעה הפשוטה, הטבעית, הראשנה, וממנה נסתעפו השאר זו אחר זו מפשוט למרכב, מממשי למפשט. ובמלון שרוצה להיות מדעי, בודאי מהראוי הוא לסדר את המשמעות לפי הסתעפותן הטבעית, מפשוט למרכב, מממשי למפשט, וכו'. כמנהגם של המלונים המדעיים המתֻקנים של אה”ע. וכך עשיתי גם אני בתחלת עבודתי. בכל המלים ובכל מקום שזה אפשר, כך הדבר בספר זה. אבל בכל מה שהוספתי לחקר בעמקי הלשון, כך הלך והתחזק בקרבי הרגש של דברי הימים וסדר הזמנים. והנה מלים רבות באו דוקא במקורות הקדומים, בהחלקים היותר קדומים שבמקרא, במשמעה דקה, משאלה, מפשטה, ורק במקורות מאחרים מאד, בתו“מ, באו בהמשמעה העקרית, הפשוטה, אך מפני הרגש של דה”י וסדר זמנים לא יכלתי להקדים המשמעה העקרית שבהמקור המאחר ולהביא אח“כ את המשמעה שבאה בהמקור הקדום, והכרחתי עפ”י רגש זה, להקדים את המשמעה המסתעפת להמשמעה העקרית. והנה גם בלשונות אה"ע יש שהמשמעות העקריות, הקודמות, נמצאות במקורות מאֹחרים, ומשמעות משאלות, מסֹעָפות במקורות קדומים.

וכדי לתקן תקלה זו בחר לו מחבר המלון הגדול הצרפתי Littre` דרך משנה: בתחלה הוא מסדר את המשמעות זו אחר זו לפי סדר הסתעפותן הטבעית, לפי דעתו, ומביא משלים מהספרות מבלי להשגיח בסדר הזמנים, ואחר כך הוא חֹזר למביא משלים מכל מקורות הספרות הצרפתית לפי סדר הזמנים. וכעין זה נהג גם Murray בהמלון האנגלי הגדול החדש. אבל, דרך זה היה במעט אי אפשר בלשון עברית, מפני הבדל הגדול של חשיבות המקורות, ליחס למלה בראשנה משמעה, שאין לה אלא בתו“מ, ואח”כ מהשמעה שהיא משמשת בה בספר בראשית.

משמעה שפרוש אמתי מחַיב למלה מן המלים, היא משמעה אמתית, ששמשה בה מלה זו בחיי הלשון שמוש כללי בכל העם, או לפחות שהשתמש בה במשמעה זו מי שאנו מוצאים אצלו מלה זו, ואפילו אם אחר כך במקרה או לסבה מן הסבות לא השתמשו במלה זו בהספרות במשמעה זו, חובה לרשם משמעה זו בתוך משמעות המלה. אבל, יש במקרא ומעט גם בתו"מ מלים שפרשו מפרשים או שפרש מפרש אחד בטעות, לא לפי פרושן האמתי. משמעה זו אינה אמתית, ואין לה מקום בתוך משמעות המלה. אבל, אם על סמך פרוש המֻטעה ההוא השתמשו סופרים בני סמך במלה זו במשמעה ההיא,הרי משמעה זו יש לה זכות בלשון וצריך לרשמה בתוך משמעות המלה¹⁴.

ו. המשלים

כבר אמרו חכמי הלשון, כי מלה רשומה במִלּוֹן בלי משל וסעד מהספרות כגוף בלי נשמה. רק המשלים מהספרות נֹתנים להמלה הרשומה בהמלון חיים, רק על ידם אתה מרגיש כי לפניך מלה חיה ששמשה באמת בלשון, ואתה רֹאה איך הוא שמושה. ובשביל הרבה דברים צריך להביא סעדים מהספרות, בשביל צורתה הדקדוקית של המלה, ובשביל משמעתה, להוכיח שבאמת במשמעה זו שנתיחסה לה בהמלון היתה משמשת, ובשביל דרך שמושה, ובשביל סדר הזמן, אימתי שמשה כך, ואם זה היה שמוש כללי או של יחיד, ואם שמשה בדבור הפשוט או במליצה ושיר וכדומה. דבר נקל הוא לראות, כי לענות על כל השאלות האלה נצרכים הרבה סעדים למשל מהספרות, ולכן כלל גדול אמרו חכמים במלון מדעי כזה: כל המרבה בסעדים מהספרות בכל הדורות הרי זה משֻבח. ובעברית נצרכים עוד הסעדים להכתיב, ולכל הגופים והזמנים. ולפיכך לא יכל לא יכלתי לנהג במלון זה מנהג בעלי המלונים שלנו שהיו לפני, שהיו מסתפקים עפי“ר בשנים שלשה משלים מהמקרא, ועפי”ר היו מביאים מהכתוב רק את גוף המלה, ומלה אחת או שתים שלפניה או שלאחריה. משלים בכמות ובמדה כזו אינם ממלאים את התפקיד שאמרו חכמים במשלים וסעדים במלון מדעי, ואנהג גם בזה מנהג בעלי המלונים המדעיים של אה“ע ואביא לכל מלה ומלה סעדים מכל הספרות העברית בכמות מספקת ובמדה מספקת, לפי מה שמצאתי בהמקורים הספרותיים שלנו למן התנ”ך ועד סוף דורו של יל“ג, שאותו קבעתי לגבול האחרון להמלון שלי, כמו שכבר בארתי למעלה בסעיף גבולות הזמן של המקורות. להמלים של המקרא הבאתי סעדים מכל ספרי התנ”ך שבאה בהם המלה, לפי סדר הזמנים, עד כמה שזה אפשר, לפי מעמדה הנכחי של החקירה המדעית בדבר זמני חבור כל חלק וחלק מהמקרא, שעדין לא באה לכלל החלטה ודאית כדי שיוכל מחבר מלון לסמך עליה¹⁵. שבעת גוני הקשת של התנ“ך של פרופ. P. Haupt לפי סדר הזמנים של כל פסקה ופסקה אינם לעת עתה אלא השערה בעולם של חכמים יחידים, ולא מפיה יוכל לחיות מחבר מלון מדעי. לא מפני ההשערה המדעית פחות או יותר, שספר הכהן (ספר ויקרא), המכֻנה בפי החדשים P הואאחד הספרים היותר מאֹחרים בתנ”ך, אפשר בסדר הבאת הסעדים למלה מן המלים להקדים פסוק מעזרא לפסוק מויקרא. ובאין יסוד נכון ודאי לסדר הזמנים של כל חלקי התנ“ך, בחרתי לאחז בענין זה בהסדר המקֻבל בעמנו לחלק את כל המקרא לשלש מדרגות, תורה, נביאים וכתובים, ולהביא מהתורה לפי הסדר המקבל של חמשה החמשים, ואח”כ מנביאים ראשונים ואחרנים ושלש המגלות, שה“ש, רות, איכה, לפי סדר הזמנים, ואח”כ מכתובים וקֹהלת ואסתר. ומלבד הסעדים מהמקרא הבאתי אחריהם עוד סעדים מבן סירא והתלמודים, שמהם אפשר לראות עד כמה היו המלים של המקרא נהוגות בשמוש בזמן ההוא, ולבסוף מהספרות שלאחרי המקרא, בפרט מהפיוטים והמליצה והשירה מכל הזמנים, שמהם נראה עד כמה ואיך השתמשו מליצי כל הדורות במלה מהמלים של המקרא. להמלים של תו"מ ושל הספרות שלאחרי התלמוד הבאתי סעדים בכלל לפי סדר הזמנים, אך לא דקדקתי בזה דקדוק מיֻתר עד כחוט השערה. וכל אלה המשלים הבאתי, כמו שאמרתי, בכמות מספקת וגם במדה מספקת. בנקֻדה זו אין יסודות קבועים, ולא יכלתי אלא לעשות לפי ראות עיני ולסמך רק על חוש המלוני שלי. בענין הכמות הבאתי כל סעד שראיתי שהוא מאיר איזה אור על ענין המלה ועל אֹפן שמושה ופעמים גם מפני יפי המאמר בעצמו. ובדבר מדת הסעד, פחות או יתר קצר, השגח השגחתי בכל סעד שנהבאתי, שיהיה בו גם מאמר שלם, ובכל מקום שזה אפשר, שתהיה המלה מֻקפת מלים גם מלפניה וגם לאחריה.

והנה ידע ידעתי כי כאן מקום לקנתרנים לבוא אתי בחשבונות, ולטען כי משל פלוני מיֻתר, שאינו מוסיף כלום, ופסוק פלוני או מאמר פלוני הוא אר־ך מדי ואפשר היה לקצרו. ועל ידי זה היה אפשר לקמץ בספר של הרבה אלפים דף עשרות אחדות של דפים. וכבר שמעתי קצת טענות כאלה. אבל, כבר אמרתי בהקדמת המחברת לדמיון, כי בחר בחרתי לחטא ביָתֵר מבחָסֵר. מוטב שיהיו בספר מאות אחדות של סעדים יתרים, אפי' אם הם באמת יתרים, משיחסר סעד אחד נצרך. ואם יש לי צרך במליץ ישר בענין זה, אסתיע עוד ברבם של מחברי המלונים הגרמנים Jacob Grimm שאמר בהקדמתו להמלון הגרמני הגדול: Hin und wieder wird man der belege zu viel angebracht meinen, namentlich aus Luther und Goethe (עמ' IIVΧΧΧ), וענה שבדבר זה חוש המלוני של המחבר הוא בלבדו מכריע וכל משל וסעד מאיר איזה אור על המלה, וכמו כן בדבר מדת הסעדים. כך נהג המלונאי הצרפתי Littre` לתת פסוקים שלמים, וזהו מה שעשה את מלונו לא בלבד מפעל מדעי אלא גם מפעל ספרותי, מֹשך את הלב, שכִּוָּן שהתחיל אדם לקרא ערך, אינו מניח את הספר מידו עד שגמר את כל הערך. וגם בספר מדעי גרידה כבר אמרו החכמים האנגלים E. Hatch and H. A. Redpath בהקדמת ספרם

ז. החקירה הלשונית

בהערות פחות או יותר ארֻכות בירכתי הדפים נתתי החקירה הלשונית בכל מה שנֹגע להמלה: צורתה, נקודה, פרושה, דקדוקה וההשואה הלשונית עם שאר הלשונות השמיות וכו‘. למן הקדמונים שלנו ועד החדשים, חכמי ישראל וחכמי אה“ע שעסקו בחקירת הלשונות השמיות, והעברית בפרט. את דעות קדמונינו ודבריהם אני מביא עפי”ר בלשונם ממש, כדי שיראה הקרא בעצמו מה היו דעותיהם של קדמונינו בשאלות האלה, ואיך השתלשלו החקירות הלשוניות מן אז ועד ימינו, מה נתנו חכמינו הקדמונים והחדשים ומה חדשו חכמי אה"ע. בהשואה הלשונית שמתי דעתי להלשונות השמיות שאני בקי בהן, והן: כנענית, ארמית, סורית וערבית. אשורית ואתיופית אינני יודע, אך באשורית יכלתח להשתמש לחקירותי בהמלונים של F. Delitzsch ו Muss-Arnolt, אף היה לי לעינים בכֹל הנֹגע ללשון זו הכהן הדומיניקני המלֻמד P`ere D`horme, שבכל היותו עוד צעיר לימים, כבר קנה לו שם בן סמך במקצוע זה. בפרט הלשון הערבית היתה לי למעין ישועה במקירה הלשונית של לשוננו, מפני שבלשון זו, החיה אתנו כיום הזה, אנו עומדים על יסוד חזק בפרוש משמעות מלותיה, ומפני שבה נשמרו לנו צורות דקדוקיות עתיקות קדומות של הלשון השמית הקדומה, ומפני שאוצתר מליה הרחב והעשיר כל כך הוא אוצר משֻתף של כל הלשונות השמיות, כמו שהוכחתי ובארתי נקודה זו במחקרי באחת הישיבות של ועד הלשון, שנתפרסם בזכרונות הועד מחברת ד’. כל מה שהתעמקתי בחקירת הלשון הערבית, כך נפתחו לפני יותר ויותר לרוחה שערי אורה להבנת הלשון העברית, ואוצר המלים של זו הלשון הערבית נתן לי היכלת למצא הפרוש האמתי של הרבה מלים במקרא שאפילו החדשים נתלבטו בפרושן ולא עלה בידם למצא להן פרוש נכון, אף גליתי במקרא מלים עתיקות עבריות שלא הרגישו בהן לא קדמונינו ולא החדשים. בחשיבות הלשון הערבית לחקירת הלשון העברית, דקדוקה ופרוש מליה, כבר הרגישו קדמונינו, רסע“ג¹⁶, יהודה בן קריש, ר”י חיוג, ר“י אבן גנאח¹⁷, דונש בן לברט¹⁸, דונש בן תמים¹⁹, אבן ברון²⁰, רמב”ם²¹, ותנחום ירושלמי²², וחוקרי חכמי הלשון העברית בזמן החדש, למן Gesenius²³ ועד ימינו, כלם חפשו בלשון הערבית, והפכו בה והפכו בה, ואף על פי כן נעלמו מהם הרבה פרושים, שאין ספק באמתותם, שמצאתי אני בסיוע הלשון הערבית. רבים מן הפרושים החדשים האלה מקימים את אמתות הנסחה המסורה של המקרא במקומות שרב החדשים החליטו שהנסחה המסורה היא משֻבשת. ובכל מקום שהסתיעתי בלשון הסורית ובפרט בלשון הערבית, לא הסתפקתי לומר: כך משמעת מלה זו בלשון זו, אלא הבאתי את דברי המלונים המקוריים שלהם בלשונם ממש, כדי שלא יהיה הקורא צריך להאמין לי כי כך הוא, אלא יראה בעיניו ממש. כי כבר הראה לי הנסיון שאפילו קצת גדולי החכמים יחסו בטעות למלה מן המלים של הלשון הערבית משמעה שאין לה באמת, או שאינה אלא משמעה צדדית, מליצית וכדומה. וכדי שתהיה לנו ודאות גמורה בלשון שאין משמעה זו דעת יחיד של מלונאי אחד, התחלתי מן היותר קדמונים והבאתי דברי הבאים אחריו לפי סדר הזמנים ולא הסתפקתי עוד בזה אלא הבאתי גם הסעדים שהמלונים הערבים הגדולים מביאים מהחַדית' או מדבור ששמעו מפי אשה מסיחה לפי תמה וכדו'. בחקירת משמעת השרשים הסתפקתי בגלוי משמעתם העקרית בזמן שהשרשים של הלשון השמית כבר קבלו צורתם הקבועה, עפי“ר שלָשית, של שלש אותיות, ולא רדפתי אחרי החקירה של משמעתם הראשנה בזמן שהיו אולי שניים, של שתי אותיות, והרבה מהם שנבדלו אח”כ ע"י הוספת אות שלישית, היו לפנים שרש אחד במשמעה כללית אחת. חקירה זו, שאין ספק בדבר שיש בה תועלת לחקירה הלשונית, היא יותר מדי רעועה, ואין לו למחבר מִלּוֹן לטפל בה.

בקצת מלים מתו“מ, שאין להכריע משמעתן מהענין ולא מצאתי סיוע בלשונות האחיות, סמכתי על עדותם של הגאונים, שאצלם היתה עוד מסורה חיה בפרוש המלים. אבל יש גם שמדבריהם בעצמם נראה ברור, כי פרושם לא בא להם בקבלה, אלא הוא סברתם הם. בפרוש שמות קצת כלים וכדו' (Realien), אם אין יסוד נכון לפרוש מן הפרושים, דעת הרמב”ם מכרעת, שהיה לו חוש לשוני וחקר ודרש בענין זה למראה עיניו בהכלים שהיו מצוין עוד בימיו בארצות המזרח.

ח. נקוד המלים התלמודיות

דבר המובן מאליו, כי אני מנקד המלים בנקוד הטבריני המקֻבל אצלנו. הנקוד האשורי, הבבלי, העליון, בכל חשיבותו לדה“י שלך הנקוד בכלל, הנה בהיות שאינו נהוג אצלנו במעשה, אין לו מקום בגוף המִלּוֹן (ורק בדה"י של הלשון ובחלק הדקדוק ידֻבר עליו), אעפ”י שאחד מחשובי חכמי הלשון, הוא P. De Lagarde דרש זאת בתוך Orientalia, חוברת II.

בקצת מלים מתו“מ יש מקום לפקפק בקריאתן בנקוד. והנה כבר העיד הרמב”ם, שראה ספר עתיק, משניות מנקדות בתנועות וטעמים, וכך העיד גם האפודי. אך לא ידוע מה היה גורלו של הספר המנֻקד הזה, ואולם בקצת בתי ספרים נמצאים חלקים פחות או יותר שלמים ממשניות מנקדות. בבית הספרים בפירינצה יש שני כ“י, אחד עתיק, אבל בו רק סדר טהרות, והשני יותר חדש, סדר זרעים ומועד. בבית הספרים של המנוח פרופץ דוד קויפצן יש כתב יד של משניות מנקדות, וכמו כן יש קטעים של משניות בפרט מהגניזה בבתי הספרים Bodleiana, Brit. Museum, ביה”ס של אלקנה אדלר, שקצתם כבר נתפרסמו בהקֹבץ J Q R, ובביה“ס של בית המדרש לרבנים בניו־יורק²⁴ וקטעים מנֻקדים בנקוד עליון בביה”ס בפטרוגראד, שנתפרסמו ב“הקדם " של יצחק דב מרקון. וכמו”כ קצת מלים מנקדות בגוף הפרוש הערבי להמשניות של הרמב“ם, וקצת הנקודים שבתוספתה של ארפורט. בין הקטעים המנֻקָּדים האלה יש שהם מעידים על בעליהם שהיו עמי הארץ, והנקוד כלו משֻבש לפי הלכות הדקדוק. אבל, דוקא זה הנקוד הוא חשוב מפני שהוא מעיד שאינו נקוד מלאכותי של המנקד לפי כללי הדקדוק אלא לפי הקריאה המקֻבלה במקום המנקד. יש גם משניות נדפסות מנֻקדות, והיותר חשובות שבהן הן מה שנדפסו באמשטרקם בדפוסו של מנשה בן ישראל, ובליוורנו ע”י אלטראס. אלו ואלו חשודות שנעשו בכוונה עפ"י הדקדוק, כמו שמתפאר בזה אלטראס בפרוש. ואעפי"כ גם הן יכלות לשמש לפעמים כעדות להקריאה המקֻבלה. של ברלין כלה דקדוקית ואינה שוה כלום.

כל אלה כתבי היד, חוץ מכ"י של קופמן, למדתי ורשמתי ליח נקוד המלים שבהם. מלבד זה התבוננתי לנקוד המלים שבפסקי המשניות והתלמוד, שנמצאים במחזורים וסדורים עתיקים נדפסים וכתבי יד שבבתי הספרים הגדולים. ומלבד זה נסתיעתי בהקריאה המסורה של האשכנזים והספרדים והתימנים, בפרט של הספרדים והתימנים, שאצלם המסורה של קריאת המלים יותר קבועה ונמסרת באמת מפה לפה, מרב לתלמיד.

כל אלה החקירות המתחלפות נקבצו בהערות שבירכתי הדפים, וקצתן גדלו ורחבו כל כך שנהיו למחקרים שלמים, אך טבע הספר ויעודו להיות האוצר לכל עניני הלשון העברית לא הרשוני להשמיט כלום מההערות האלה.

בכל אלה הסעיפים שמניתי כאן אמצתי את כחי ככל מה שהיה לאל ידי לצאת ידי חובת מחבר מלון מדעי לפי כל דרישות המדע של ימינו ממפעל כזה. אבל, ברית כרותה לאדם שהוא טֹעה לפעמים בדבר היותר נראה לעינים, ובודאי יש גם בספרי טעיות ולקויים, וכבר הגיעוני מקצת גדולי חכמינו קצת הערות, וןגם אותן, כמו מה שנשמט מחמר המלון,אפרסם בכרך המלואים.

ופה עלי עוד להעיר דברים אחדים על שֵם הספר.

כבר הזכרתי כי עוד בתחלת המחשבה אדות קבוץ של מלים לצרך המעשי של תחית הלשון, צץ בדעתי שֵם חדש לספר כזה, והוא מִלּוֹן. ידעתי אז, כי רגילים הכותבים עברית לקרא ספר כזה “ספר מלים”, שהוא תרגום השם הגרמני Wörterbuch, אבל, כבר אז בחלה נפשי בשמות מרכבים משתי מלים שלמות מקפות זו לזו, ידעתי כי יש ספר שנקבצו בו מלים מהתלמוד והמדרשים, ושמו ערוך, אך לא עלתה אז על דעתי אפשרות לעשות שם זה לשֵם כללי לספר כזה. השם אגרון לא היה ידוע לי, ואע“י שאין בשם זה שום דבר המורה על מהותו של ספר כזה, בכ”ז אולי היה ראוי לקבל השם הזה שהשתמש בו בראשון בחכמי הלשון שלנו. אך השם מִלּוֹן שהבריק בדעתי אז, שנבנה על פח חקי הדקדוק ובתכנו הוא מתרגם בדיוק את המכֻון בו, וגם צורתו נאה, זכה כי אחרי קצת פקפוקים נתקבל לא בלבד אצל כל היהודים הכֹתבים ומדברים עברית אלא גם אצל אחד מחכמי אמות העולם בני סמך בחכמת הלשון העברית, הוא Dr. Smend, שקרא בשם זה את רשימת המלים שלו לספר בן סירא שפרסם לפני שנים אחדות [1906].

ו: דעת קצת חכמי לשון עברית

החכם המפרסם בחקרי הלשונות השמיות, יוסף הלוי מפריז, כתב לי כי זאת “מלאכה גדולה ויקרה”.

החכם המפרסם החוקר בקדמוניות ישראל, דר' א' הרכבי, כתב לי:

חכם יקר ונכבד!

אחרתי מהשיבך עד כה כי קוה קויתי כי ירוח לי מעט מעבודתי ואוכל להאריך בדברי תשובתי כיאות לענין כזה. אולם עתה ראיתי ונוכחתי כי לא במהרה אוכל למלאות חפצי זה, כי לעת כזאת נהדפסים מאמרי וידי מלאות עבודה בקריאת העלים להגיה, לתקן ולכתוב ההמשך. לכן גמרתי בדעתי לבלי חכות עוד ולהודיעך כי בדרך כלל מצאה עבודתך הנכבדה חן בעיני והעירה רגשי תודה בלבבי, ואם בפרטים אחדים דעתי שונה מדעתך, הנה זה לא ימלט בעבודה מדעית גדולה וחשובה כמוה, ולהוכיח צדקת דעתי יהי מן ההכרח להכנס בדברים ארוכים. אך אם מתצא לנכון לתת בסוף ספרך מקום להערות אחרים, אזי מוכן גם אנכי לשלוח לך את הערותי²⁵ כשתשלח לי את העלים נדפסים מעט מעט. ולעת כזאת בלאו הכי לא יתכן לעכב את הדפסת חבורך הטוב והמועיל, ומן השמים יסיעוך להביאו לידי גמר ולתכלית השלמות, כחפץ כל אוהבי שפתנו החמודה ובתוכם גם מכבדך ומוקיר פעלך.

דר' א' הרכבי

דעת קצת חכמי לשון עברית

[הערת צוות פרויקט בן־יהודה: כאן מביא בן־יהודה, ואנחנו משמיטים, עוד ארבעה מכתבי־הערכה מאת המלומדים הבאים:

א. החכם ישראל לוי, פרופיסור בהסורבון, עורך הקבץ לחכמת ישראל Revue Des E`tudes Juives – בשפה הצרפתית, בחודש יוני 1898.

ב. החכם דר' א. ברלינר, מברלין, בשפה הגרמנית, בחודש מאי 1999.

ג. פרופיסור דר' ו' בכר, בשפה הגרמנית, בחודש יוני 1899.

ד. פרופיסור דר' דוד קויפמן, בשפה הגרמנית, בחודש יוני 1899.]

ג. זמן הכנסת הגדולה

אחרי המאורעות של ימי עזרא ונחמיה מתחיל בדברי הימים של האומה היהודית זמן של חושך ואפלה, זמן שתאר אותו בצבע עז ואמתי כותב דברי הימים שלנו, צבי גרץ, באחד ממאמריו בהקובץ החדשי לדברי הימים של היהדות שלו ,(Monatsschrift, 1887) וזה לשונו:

“רגש מיוחד אוחז את חוקר דברי הימים של היהודים כשהוא עוזב את הספרים האחרונים של כתבי הקודש, הם ספרי עזרא ונחמיה, ורוצה לעקב אחרי חוט המסכת בספרי דברי הימים של יוסף בן מתתיהו. התהלך התהלך עד כה בעולם רב המעשים, המון שמות של אנשים סאנו מסביב לו, בעלי צורה חשובים יוצאים מגדר הרגיל העירו בכח עוז את התענינותו בהם, ולפתע פּתאום, שקט גמור שולט בחלל העולם הזה, ואזניו שומעות רק מעת לעת הברות יחידות בלחש, ובזמן ארוך של מאתים שנה הוא פוגש לפעמים אנשים יחידים, שאינם לא פועלים לפני עיניו ולא מדברים באזניו והם אינם נבדלים זה מזה אלא בשמותיהם בלבד”.

בעולם המדיני נהיו אחרי זמן קצר זעזועים גדולים מאד. השלטון בכיפּה שהיה בידי מלכי פּרס לוקח מידם בכחו של המרעיש ממלכות, אלכסנדר מוקדון, שבשנים מעטות כבש כמעט את כל העולם העתיק, שהיה ידוע בימים ההם, וגם ארץ ישראל באה תחת ממשלת ידו. האגדה מספּרת, כי אלכסנדר מוקדון, על דרכו צפונה, נטה גם ירושלימה והכהן הגדול, שהיה בימים ההם, יצא לקראתו לקבל פּניו ברוב פּאר וכבוד, ואלכסנדר האיר פּנים לכהן הגדול ויט אליו חסד ויתן לו בקשתו לטובת הצבור היהודי ונגד השומרונים. אם אמת בפי שמועה זו או אין, על כל פּנים אין ספק בדבר, כי ימי אלכסנדר מוקדון היו ימי מנוחה פחות או יותר להצבור היהודי, כמו שהם היו ימי מנוחה לרוב העמים בכל המדינות שכבש. וגם אחרי מותו, כשנחלקה מלכותו, וארץ ישראל נפלה בחבלם של מלכי מצרים, לא נשתנה המעמד החמרי של הצבור היהודי, ואולי עוד הוטב יותר. מלכי מצרים מבית תלמי היו בכלל מלכי חסד, אוהבי שלום ואוהבי חכמה ודעת, ולחיל צבאם שכרו שכירים מעמי הנכר, ובתוכם גם מהיהודים. ומקצת היהודים האלה עזבו אחרי כן עבודת הצבא ועשו להם הון. ואליהם נוספו יהודים, שבאו מעט מעט מצרימה לעשות מסחר וקנין ורבים מהם עשו עושר והיו גם מקורבים לחצר המלכות, ועשו מה שיכלו לטובת הצבור היהודי שביהודה. ויש לחשוב, כי הצבור היהודי הזה חזק מעט מעט במעמד החמרי כל כך עד שאחד מהם, יוסף בן טוביה, היה יכול לחכור את המכס של יהודה מתלמי המלך, וע"י זה קנה גם כח של שלטון בארץ, כנהוג בימים ההם, והצבור היהודי נשתחרר גם מנגישות של החוכרים מהגוים מסביב. ואם זהו כל מה שאנו יכולים להגיד על המעמד החמרי של הצבור היהודי של אז, עוד פּחות מזה יש להגיד בודאות על המעמד הרוחני. קצת החוקרים החדשים בחכמי אומות העולם, שהם רואים בזמן הזה ימי התהוותה של כל היהדות של כל הדורות הבאים, מיחסים לזמן זה פעולה רוחנית גדולה מאד. שטאדה, וילהויזין, וחבריהם אומרים, כי בזמן הזה נתחבר חלק מהתורה, רוב התהלים, משלי, איוב ועוד ועוד. אלמלא היה זה אמת, כי אז היה זה הזמן היותר מפואר של ישראל בבחינת היצירה הרוחנית. אך כל דברי החוקרים האלה אינם אלא השערות בלי יסוד נכון, ואין כותב דברי הימים יכול לסמך עליהן. אבל אין חלום בלי גרגיר של אמת, והגרגיר של אמת בזה החלום של אלה החכמים הוא, כי זה היה זמן של הכנה למה שנתהוה בחיים הרוחניים של היהודים בדורות שלאחריו, והכל היה תולדה טבעית ממה שיסד עזרא וחבריו. הצבור היהודי, שאף על פּי שנכרים משלו בארץ, בתחילה הפּרסים ואחר כך מלכי בית תלמי, היתה לו חרות של הנהגה פנימית לא בלבד בענינים הדתיים, אלא גם בסדרי הצבור, כמו שהיה לפנים מנהג הכובשים בארצות שכבשו להסתפּק בגביית מסים ובשלטון כללי עליון ולהניח להצבורים הכבושים את חייהם כמו שהם. הצבור הזה לא יכול להתקיים בלי הלכות קבועות בכל עניני החיים, גם בענינים שבין אדם למקום ואף בענינים שבין אדם לחברו. אלה ההלכות היו צריכות להקבע על ידי חבר אנשים מקוים גם מצד הרשות העומדת מצד המלכות וגם מקובל על הצבור היהודי. זה החבר היה, בלי שום ספק, אותה כנסת הגדולה שקרא עזרא גם בתחילה בדבר התקנה להבדיל זרע קודש מעמי הארצות, ושסמך עליה כל הקהל אז ושקיים אותה גם נחמיה בשם המלכות, וכמו כל אותם הדיינים שמנה עזרא בכח המלכות שניתן בידו. זו הכנסת הגדולה היתה בודאי, ברוב בנינה ורוב מנינה, מעולי בבל, ורגלים לדבר שרובה, אם לא כולה, היתה מבני כהנים גדולים, כמו עזרא בעצמו, ועוד היה חי אצלם זכרון מנהגי בית המקדש מלפני החורבן ועניני טומאה וטהרה, וכמו כן חוקים ומשפּטים בדברים שבין אדם לחברו שהיו נהוגים בישראל בעוד הממלכה על מכונה. על פּי כל הזכרונות האלה קבעה זו הכנסת הלכות שתקן עזרא בהסכמת חבריו ושנתקנו גם אחריו ברוחו לפי צרכי השעה בתנאים החדשים של חיי הצבור היהודי.

מה לשון דברו אלה אנשי כנסת הגדולה, ובאיזו לשון נסחו את ההלכות שקבעו?

כל מי שאינו רוצה להתעקש, מפּני נטיה מיוחדה, ולהניח הנחה שכדי לקיימה יהיה אנוס להכנס בתירוצים דחוקים על קשיות הרבה, מחויב להשיב על שאלה זו התשובה ההגיונית האחת:

אלה האנשים התמידו לדבר אותה הלשון שדברו עזרא ונחמיה, ושאנו יודעים על פּי מה שנשאר מהם בעצמם, ושכבר הכרחתי בדרך שאין לפקפּק בו, שזו היתה לשונם באמת, ר"ל גם לשון הדבור שלהם, ושזו היתה גם לשונו של רוב הצבור היהודי בזמן ההוא, ממילא מובן בקצת הבדל שיש לעולם בין לשון הדבור ולשון הספר.

מאמר אחד שנאמר בפירוש שהם אמרוהו הוא המאמר הידוע, שנמסר בשמם במסכת אבות, והוא:

הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה.

ואלמלא היינו יודעים בודאות גמורה שאנשי כנסת הגדולה אָמרו את המאמר הזה באותה הלשון שהוא כתוב עתה, כי אָז היתה לנו בו עדות, כי לפחות מאמריהם היו בעברית. אַך בהיות שבזה יש מקום לטוען לטעון ולאמר, שאין זו עצם לשונם של אנשי כנסת הגדולה, אלא לשונו של מי שסדר את מסכת אבות, לכן אניח זה לפרק הבא.

ובזו הלשון שדברו אותה אנשי כנסת הגדולה וששמע וגם דבר הצבור היהודי בזמן ההוא, הם נסחו את ההלכות שקבעו על פּי המסורה החיה בזכרונם ממנהגי ישראל מלפני החורבן וגם תקנות שתקנו לפי צרכי השעה.

אבל, קצת דברים היו בודאי כותבים בלשון ארמית, והם כל נוסחאות של מעשי בית דין ושטרי אמנה בין אדם לחברו במשא ומתן וכיוצא בזה, שבלשון זו היו אלה הנוסחאות נהוגות אצלם כבר בשבתם בבבל, כמו שכבר בארתי זה למעלה.

ומדוע לא שנו אנשי כנסת הגדולה את לשון הנוסחאות האלה ולא נסחו גם אותן בעברית? על שאלה זו לא קשה לענות.

בתחילה, בכל זמן שלטון הפּרסים ביהודה, אולי מפּני הצורך, כדי שיהיו למעשי בית דין והשטרות כח המלכות, ואחר כך, כשבאה יהודה ברשות מלכי בית תלמי, שהם בודאי לא היו קנאים ביותר ללשון היונית ובודאי הניחו להצבור היהודי, כמו לשאר הצבורים, לנסח המסמכים הצבוריים שלהם צבור צבור בלשונו, אָז כבר הגיעה השעה אצל הצבור היהודי שהדבר המקובל היה קדוש, ואיש לא העיז לנגוע בו.

כי אנשי כנסת הגדולה, לפי הרוח שנאצל עליהם מבתחילה, לא היו קנאים להלשון, בזה אין ספק. בענין הלשון אחזו מעשי אבותיהם בידיהם בלי כונה מיוחדה, בזה אין לפקפק. זו הלשון שהיתה נחלת אבות ועוד היתה להם לשון האם, היתה רצויה להם וחביבה עליהם, כמנהג העולם, אבל הם לא היו קנאים לה. אפשר ללמד עליהם זכות, שהם, לפי כל רוחם, לא הרגישו שאיזו סכנה מרחפת על זו הלשון, אך שהם לא היו קנאים לה ושלא עשו שום דבר לשמור עליה, שום תקנה שתהיה לה סייג, כמו שעשו סייג לתורה בכונה רצויה, בזה אין שום ספק. זה העדר הקנאה ללשון האבות, זה העורון הלאומי בענין הלשון, היה צרה גדולה בשעתה, והיא שגרמה שיקרה מה שקרה אחר כך. אבל, לנו, בבקשנו לדעת מעמד הלשון העברית בזמן ההוא, אם עודנה היתה חיה בפי הצבור היהודי או כבר שבתה מפּיו, זו האדישות של אנשי כנסת הגדולה ללשון האבות, זה העדר כל מעשה להגן עליה, הוא העושה לודאות גמורה מה שהכרחתי קודם בהקשים הגיוניים, שהלשון העברית היתה באמת לשונם של אנשי כנסת הגדולה, גם לשון הדבור שלה. כי אלמלא ראינו בהם איזו קנאה מיוחדת להלשון היינו יכולים לחשד שמה שנסחו בעברית היה מפּני קנאה ללשון העברית, אף על פּי שלא הצבור ולא הם דברו עברית. עכשיו, שאין אָנו מוצאים אצלם שום סימן לקנאה להלשון, יכולים אנו להחליט בודאות, כי מה שנסחו בעברית היה מפּני שזו היתה לא בלבד לשונם הם, אלא גם הלשון של הצבור.

כל הפּעולה הרוחנית הזאת של אנשי כנסת הגדולה היתה בעיקרה “הלכה למעשה”, לצורך החיים המעשיים של הצבור יום יום. ואולם, גם מפעולה ספרותית טהורה לא היה הזמן הזה אלמן כולו, ואם, כמו שכבר אמרתי, הרבה ממה שיחסו חכמי אומות העולם לזמן זה אינו אלא השערות בלי יסוד נכון, אך ארבעה ספרים חשובים בלשון עברית הם בודאי פרי הזמן הזה, ובהם אנו רואים בפעם הראשונה את הלשון העברית הספרותית של הזמן ההוא, ותחלת הלשון העברית החדשה בכללה.

אלה ארבעה הספרים הם:

דברי הימים, שסופו הוא ספרי עזרא ונחמיה,

קהלת,

אסתר,

בן סירא.

אודות ספר דברי הימים אמרו בתלמוד:

עזרא כתב ספרו וספר נחמיה ודברי הימים.

והנה בעצם ספר דברי הימים אינו מן הנמנעות שעזרא כתבו, כי הוא באמת ברוחו של עזרא. אבל שלא עזרא כתב ספרו וספר נחמיה, בזה אי אפשר לפקפּק. רק חלק מספר עזרא (ז‘, כ"ז; ט’, ו') כתוב בלשון מדבר בעדו, ואין ספק כי אלה הדברים כתבם עזרא בעצמו, וכמו כן התפלה עד סוף פּרשה ט' היא מעזרא בעצמו, ושאר הספר מדבר על עזרא בלשון נסתר, בודאי מפּני שאחר כתבו, אולי אחד מתלמידיו. וכך גם בספר נחמיה, שבהחלקים שלא כתבם נחמיה בעצמו, שבהם הוא מדבר בלשון מדבר בעדו, מדובר גם על עזרא בלשון נסתר, מוכח שגם אלה החלקים כתבם לא עזרא, אלא מי שכתב את החלקים של עזרא שמדובר שם עליו בלשון נסתר. ובאמת, הלשון אחת והסגנון אחד. ובהיות שבאמת כל הלשון של דברי הימים, והחלקים של עזרא ונחמיה שלא יצאו מפּיהם בעצמם, הם ברוחם ובסגנונם דומים ממש, בודאי יד אחת כתבם, והיד הזאת בודאי אינה ידו של עזרא, כי אם אולי אחד מתלמידיו, על כל פּנים קצת אחריו, והוא הכניס בתוך דבריו מה שמצא בארמית אולי בידי אחד שכתב זכרונות מהימים ההם.

כי לא המלך שלמה בן דוד כתב את ספר קהלת אין צורך יותר להוכיח, כי אפילו היותר אדוק אם יש לו קצת רגש מדעי של דברי הימים, מוכרח להודות בזה. לא התוכן ומכל שכן שלא הלשון אינם מרשים לפקפּק בזה הפּקפּוק היותר קל, אבל עלינו להכיר טובה למחבר הספר הזה, יהי מי שהיה, שבכונה רצויה קרא אותו על שם שלמה, כי רק זכותו של שלמה יכלה להציל ספר כזה מידי גניזה ובודאי גם מכליה גמורה, כמו שהעיד עליו רב בפירוש, שרצו לגנוז ספר קהלת. ובענין זה באמת נתקיימו הדברים “גדולה עברה לשמה”. זהו הזיוף לשם שמים שעשה מחבר קהלת, הציל לנו אחד מהספרים היותר יקרים של ספרותנו, ובאמת הספר הראשון אצלנו שנעשה לשמו של ספר. בפעם הראשונה אָנו פוגשים אדם מישראל יושב ומחשב מחשבות סתם על העולם והנעשה תחת השמש, וכותב את מחשבותיו אלה על ספר לשם חבור ספר. ומה תמוהות ומה יפות הן אלה המחשבות שלו. כמה הן משונות ממחשבות רוב העולם סביבו. אלה מחשבות פּקח יהודי, שרואה הכל בעין פּקוחה וחדה. אמנם יש בו בזה הספר הרבה דברים סותרים זה את זה, כמו שכבר העיר על זה רב, והיו קצת חכמים שאמרו כי זו היא תכונתו של קהלת, שהוא בעיקרו פּקפּקן, ששום דבר לא ברי לו, ומה שהוא מחליט רגע אחד, הוא חוזר בו ממנו מיד. אבל האמת היא מה שהעירו כבר קצת חכמי המפרשים, כי הדברים הסותרים לההנחות העיקריות של הספר הן הגהות שנעשו אולי בעלית חנניה בן חזקיהו בן גוריון, שדרש אותו והוסיף בו דברים בכונה רצויה כדי להצילו מגניזה.

לנושא הספר הזה, שהיה כל כך משונה מנושאי כל הספרים שנעשו לפניו בישראל בלשון עברית, היה צורך בסגנון חדש, וגם במדה מן המדות בלשון חדשה, במלים חדשות. דבר כזה אינו נעשה בשום לשון על נקלה, ובכל לשון הפּסיעות הראשונות בּמקצוע ספרותי חדש הן קצל שמאליות, קצת לא חלקות, כמו שנראה את הדבר הזה בדורות הבאים בזמן תחילת יצירת הספרות המחקרית שלנו. ולכן לא תמוה, אם אנו רואים גם את קהלת בקצת מקומות כאלו נפתל נפתולים קשים בעד מלה נכונה, בעד מבטא נכון, ואם בקצת מקומות לא עלה בידו להכריח את הלשון להשמע לו לכל דקות מחשבותיו, הנה בכלל לנסיון ראשון בשדה כל כך לא נעבד, יצא מהנפתולים הקשים וידו על העליונה.

ופה אָנו רואים את הלשון העברית כמעט בצורתה שנפגשנה בהדורות הקרובים. לתוך אוצר המלים של הלשון נכנסו קצת מלים שבודאי הן ארמיות בעיקרן, וגם הסגנון וקצת צורות דקדוקיות חתומים קצת בחותם הלשון הארמית, אך אין שום יסוד לחשב כי אין זה עצם לשון המחבר, כי אם תרגום מלשון אחרת, וכמו כן אין כל יסוד להניח שהמחבר לא דבר זו הלשון שבו כתוב הספר. הרושם שעשה כל הספר הוא, שאתה שומע אדם שכתב בלשון שהוא מדבר.

בקהלת אָנו רואים השמוש בהאות “ש” תחת המלה אשר בכל מקום, וגם השמוש בצרוף שתי האותיות כש…, ואלה המלים: ברם, דברת, יתרון, כבר, כנס, כשרון, מדינה, מדע, ענין, פּרדס, פּתגם, רעות, רעיון, שדה, שדות, שרים, שרות, שתי, תקן… רוב המלים האלה בודאי ארמיות, אך אין לברר כמה מן אלה המלים הן שאולות מהלשון הארמית על ידי המחבר בעצמו, וכמה מהן כבר נכנסו לתוך הלשון העברית של הזמן ההוא, והשאר אין לברר אם הן מלים לקוחות מהלשון הרגילה של היהודים בזמן ההוא, או הן יצירות המחבר בעצמו משרשים שהיו רגילים בלשון.

על כל פּנים, מחבר ספר קהלת הוא לא בלבד אחד מגדולי חכמי ישראל וגם מחכמי העולם כולו, לא בלבד אחד מאותם יחידי סגולה בכל אומה ולשון שזוכים ליצור מקצוע חדש בּספרות האומה, כי אם גם מבּחינת הלשון העברית, הוא אחד שכבש לה דרך חדש, שהעשיר אותה בצורות וגם במלים.

יותר קלה היתה המלאכה על בן סירא. בהנושא כבר קדמו ספר משלי, ובסגנון ובמלים – ספר קהלת. הלשון בכללה דומה ללשון קהלת, רק עוד פּסיעה יותר לעומת הלשון של הדורות הבאים. גם בצורות דקדוקיות וגם במלים יש בו חדש. הצורות היו כבר בודאי מנהג הלשון בעת ההיא, ובנוגע להמלים אין לברר אם הן לקוחות מהלשון הרגילה, או קצתן הן יצירות של המחבר בעצמו. גם זה הספר חשוב לא בלבד מבחינת תכנו, בשביל הרעיונות והענינים שלו, אלא גם מבחינת הלשון, מה שהוסיף והעשיר אותה.

ועוד מבחינה אחרת הוא חשוב, מבחינת עדות ללשון הדבור של הצבור היהודי בימיו. לא עדות מדברת בפירוש, אלא עדות שותקת, אך שתיקה זו דומה כהודאה מפורשת.

בן סירא היה גם מוכיח. בפרשות אחדות מספרו הוא מוכיח את בני עמו, לא בזעם של אש כמו הנביאים הקודמים, אלא בקצת לעג מר, בשביל כמה וכמה קלקולים מוסריים בחיי הצבור היהודי, ובשום מקום לא נמלט מפיו שום רמז של תוכחה כי אינם מדברים לשון אבותיהם. הוא בעצמו בודאי דבר עברית. בכל פּרשה ופרשה של הספר אתה מרגיש שאתה שומע דברי איש כותב בלשון שהוא מדבר, ואלמלא כבר עזב הצבור היהודי או רובו, או חלק גדול ממנו את לשון אבותיו, אי אפשר שלא היה הוא מערער על הדבר ומגנה אותם ומיסר אותם בשוט לשונו.

אחת הפּרשיות היותר יפות בספרו של בן סירא היא הפּרשה האחרונה, שהיא מזמור בשבח גדולי אומת ישראל מראשיתה ועד ימיו של בן סירא. בין אלה גדולי האומה הוא מזכיר גם את נחמיה, אך אינו מזכיר את עזרא, ובזה מסתייעים אותם החכמים הכופרים במציאותו של עזרא, ואומרים כי בימיו של בן סירא עוד לא היה השם הזה ידוע ומפורסם בקרב הצבור העברי, מפּני שעוד לא נתחבר ספר דברי הימים, שמחברו בדא את עזרא. אבל, אף על פּי שבאמת תמוה הוא, שבן סירא השמיט את עזרא מבין גדולי האומה שהוא ספּר בשבחם, אף על פּי כן אי אפשר לכפור בעצם מציאותו של עזרא, כמו שכבר העירותי על זה למעלה. מה שאפשר לומר כדי לתרץ קושיה זו, הוא או שבזמנו של בן סירא עוד לא גדלה חשיבותו של עזרא בעיני העם בכלל, וזה קצת דחוק, או שבעיניו של בן סירא לא גדלה חשיבותו, שהוא לא היה מרוצה אולי בדרך פּעולתו שהיתה תורתית בלבד ולא מדינית, והרבה בשבחו של נחמיה שהיתה בעיקרית מדינית לאומית, מה שהיה יותר לפי רוחו של בן סירא, שהוא היה בודאי חכם עולמי יותר מחכם תורתי.

ופרשה יפה זו מסיים בן סירא במזמור להכהן הגדול שמעון, שבו הוא מפאר מעשיו הגדולים לטובת האומה ומתאר את הדר תפארתו בצאתו מבית המקדש ביום הכפּורים במליצה שמגיעה עד מרום השירה היותר נשגבה.

וחכמים בּני סמך בּדבר אומרים, כי זה הכהן הגדול שמעון הוא הוא אותו שמעון הצדיק המפואר כל כך במסורות הדורות הבאים, ושאמרו עליו אחר כך שהוא היה משיירי אנשי כנסת הגדולה.

מזה שמעון הצדיק נשמר במקורות של דורות הבאים מאמר מוסרי אחד יפה בלשון עברית של הדורות הבאים ושיחה קצרה בלשון זו וספּור מעשה אחד בלשון זו במליצה יפה מאד.

וכמו שכבר אמרתי בענין המאמר, שנמסר לנו בשם אנשי כנסת הגדולה, אלמלי היינו יודעים בודאות, כי כל הדברים האלה מסורים ממש בלשון שאמרם שמעון הצדיק, כי אז היתה לנו בהם עדות מפורשת כי שמעון הצדיק לא בלבד נסח מאמרים בעברית, אלא גם סח בעברית וספּר מעשים בעברית. בשאלה זו של לשון המאמרים שבמקורות הדורות הבאים אשא ואתן בפרק שלקמן ולעת עתה עלי להניח שאלה זו לא מוכרעת.

הספר השלישי של הזמן הזה, הוא ספר אסתר, מספּר מאורע שאירע להצבור היהודי בימי המלך אחשורוש, ומכל דבריו נראה ברור, כי המחבר היה בקי מאד בכל מנהגי חצר המלכות של מלכי פרס ממש כמו שהיו, ולכן אין ספק שהוא חי או בעצם זמן מלכות פּרס או לכל היותר בזמן קרוב אחר כך. לשונו של זה הספר דומה בכל ללשון שאר הספרים של הזמן הזה, ולפי טבע הדבר, יש בו קצת יותר מלים פּרסיות, ומפּסוק אחד בספר זה אָנו יכולים לדון כי בזמן המחבר היו ליהודים כתב ולשון להם לבדם, לא דומה לכתבם ולשונם של שאר העמים, כי הוא מספּר שכתב הדת של מרדכי נכתב לכל מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו וליהודים ככתבם וכלשונם (ח‘, ט’). אנו רואים איפוא, כי למחבר “אסתר” היה זה דבר ידוע ומפורסם כי בשעת המאורע היו ליהודים כתבם ולשונם הם, ובהיות שהוא היה בעצמו קרוב לזמן של המאורע שהוא מספּר, הנה אלו לא היו אָז ליהודים כתבם ולשונם לא יכול לכתוב הדברים האלה בלי שום הערה שכך היה בזמן ההוא מה שאין כן עכשיו. ואין לאמר, כי כונתו היתה ללשון הארמית, שהלא הוא ידע כי זו אינו כתבם ולשונם של היהודים בלבד, אלא של עמים רבים אחרים בכל מדינות המלך אחשורוש.

^{1 2}

בין הנסיונות הרבים אשר נסו החברות המתימרות באהבת הלאום והדוגלים בשם ההשכלה, – ואשר עלו בתהו ויאבדו מבלי הביא כל תועלת, – היה גם נסיון הטבת החנוך בירושלם, מבלי שים לב לרוח העם (?) לנטיותיו, להדעות אשר כבר הכו שורש בקרבו ואשר אם טובות הן, אין לאל יד איש לשרשן פעם אחת; מבלי חשוב מה סבת רוע החנוך, מה דרוש לעם היושב בירושלם ובארץ ישראל מהרו החברות האלה ויגזרו אומר לכונן בתי ספר לפי רוח העת החדשה, אשר בם ילמדו התלמידים שפת צרפתית, אשכנזית, אנגלית וכו', – וגם מעט עברית.

כברוסיה כן גם בירושלם התנגדו העברים (?) לרעיון זה ויתאמצו להרוס את כל אשר חפצו חפצי אשרם לבנות. אז עלתה בם חמת חפצי אשרם עד מאד, ומבלי להתמהמה רגע, מבלי לנסות למצוא את החידה הנפלאה: – מדוע יקשו כה העברים את ערפם ויתנו כתף למאשריהם, – גזרו אמר כי עם קשה עורף הוא העם הזה, עם האינו ראוי כי ישיתו אליו לב. – החפץ בעשרה קבים של סכלות מקב אחד של דעת… וכדומה וכדומה; ולכן הפכו גם הם עורף ויעזבו את העם האומלל לנפשו בלי עזרה, עד בא חברת המסיתים ותכונן בית חנוך להעברים בירושלם, ותצליח במעשיה רב יותר מהחברות העבריות.

מדוע?

יען השפילו המסיתים להביט על העברים כעל אנשים אשר רוח וחפץ להם, ולכן עשו מעשיהם לפי רוח העם, לפי צרכי השעה והמקום ולא רק לפי רוח העת החדשה, למגנת לב נפלו אחדים מהעברים ברשת טמנו להם המסיתים וישלחו את בניהם אליהם ויהי אך שמע שמעו חפצי אושר העם את הדבר הזה ואפם חרה בם עד להשחית וישפכו בוז וקלון על העם לאמר: נעדר רגש כבוד הנהו, עם בזוי ושפל עם… – אך שאוני אדוני הקוראים, למענכם ולמען כבודכם אחדל מהעלות על לשוני את כל כנויי הכבוד אשר חלקו להם חפצי אשרם.

את זאת ראו האוהבים את עמם באמת ודמם רתח בקרבם; בעינים זולגות דמע ובקול חוצב להבות אש קראו אל חפצי אשרנו לאמר: עורו, כי באה העת! כוננו עתה בית חנוך ואל תטמנו דיכם בחיקכם ואם אין – וחטאתם לעמכם! (החבצלת גליון י“ט – ל”ט). הטיבו אשר דברו סופרינו אלה, אך השאלה העקרית – “מדוע יתנגד העם לבתי ספר אלה?” – עדנה במקומה עומדת והלא רק לשוא ננסה שנית לבנות בתי ספר טרם נמצא פתרון השאלה הזאת.

* *

מדוע יפחד כה היהודי הפולאני או הירושלמי מפני ההשכלה? האמנם גרוע הנהו מכל אחיו בארצות הנאורות? האמנם פסלת מין האנושי הוא אשר רק בצע כסף יחפוץ ורק זאת כל נחמתו, – ואשר לכן ישטה מן הדעת כאשר לא יבושו אחדים מאחינו הנאורים לקרוא בקול.

אחרת אחשוב אני ואתם אדוני הנאורים קראוני בני הדור הישן, קראוני קנאי, קראוני – כטוב וכישר בעיניכם, – ואנכי לא אחדול לדבר כי רק את גודל רוחו הראה העם בהפכו עורף לבתי ספריכם. לו מהר העם לשלוח את בניו אליכם למראה טוב עולם הזה אשר הראיתם לו בעתיד, כי אז גם אנכי ככה אמרתי כי רק אוהב בצע הנהו האינו עלול להשליך נפשו מנגד בעד רעיון רוחני; כי רק לעגל הזהב ישתחוה ורק אותו יעבוד.

אך לא!

“אמותה ברעב, בערום ובחוסר כל”, – ענכם היהודי (?) – “ואת בני לא אקריב למולך הזה אשר תתארו לי”; ובדבר הזה הראה היהודי עוד הפעם כי עם הרוח הנהו, עם אשר כל אשר לו יתן בעד רוחו, אשר ילחם עד נטף דמו האחרון, באש ובשלח יעבור, ברעב ובצמא ידכא את נפשו עד יגבר על אויביו או ימות מות גבורים על שדה קטל. מחזות כאלה, הנותנים יגון ושמחה בלבנו כאחד, נראה עד למדי בספר תולדות עמנו, אך עוד לא שנה היהודי, וגם הפעם לא נסוג אחור ולא נתן לנגוע ברוחו.

כי סוף סוף עלינו להודות כי יש קורטוב של אמת בדברי היהודים באמרם כי בתי ספר אלה ירחיקו את בנינו ובנותינו ממנו וכזרים נחשב בעיניהם מיום דרכם על מפתן הבתים האלה. ברוסיה נראה עין בעין כי נכונה בפי בני הדור הישן בדברם ככה; האבות והבנים שמה נצבים כשני מחנות אויבים יען רוח איש זרה לרעהו, יען לא ישמע איש שפת משנהו – האבות ידברו יהודית כי שפת רוסית לא ידעו, והבנים מדברים רוסית כי בוש יבושו לדבר יהודית – ולכן כזרים, כעם לועז המה הבנים בבית הוריהם וכזרים המה ההורים בעיני הבנים. היפלא איפוא למה ישקיפו בני הדור הישן בעין רעה על ההשכלה הזאת העושקת את צאצאיהם מהם ומעמם? כי אמנם כן, רחוקים המה בני הנעורים מעמם כרחוק מזרח ממערב ועתה, אדוני, היעמוד עוד לבבם להרשיע את הדור הישן ולהשליך עליו שקוצים? לכו נא, אדוני לצרפתים, אנגלים, אשכנזים; נסו נא לדבר על לבם כי ישלחו את צאצאיהם בבתי ספר אשר ישכיחו שם את הבנים את שפת הוריהם ואיבה ישיתו בין שניהם, – ושמעתם, אדוני, מה יענוכם ומה יאמרו לכם!

* *

גם העם היושב בירושלם אנשים המה ורגש אנושי יקונן גם בלבותיהם; גם האשה העבריה תאהב את בנה וחפץ תחפץ כי יֹאהבנה גם הוא, ולכן מה אומללה היא האם הנאלצה לשלוח את בנה – אשר הניקתו מחלב שדיה, אשר טפחה ורבתה אותו, אשר מנעה שנה מעיניה ותנומה מעפעפיה בשמרה עליו יומם ולילה, – מה אומללה היא בהיותה נאלצת לשלוח את בנה זה ברֹך שניו לבית ספר אשר דבר ידברו שם שפה זרה לה, בידעה כי יום יום ירחק בנה ממנה, יום יום תקטן אהבתו לה, כי שפה אחרת ישמע כל היום: עולם חדש יראה אשר לא יזכירהו דבר מכל אשר לחשה לו אמו בשכבו על חזיה, במעכו את שדיה באצבעותיו הרבות ובמצצו את דמיה לתוך פיו!³

גם היהודי אב הנהו, גם לו רגש לאומי, גם הוא יחפוץ כי יאהבנו בנו וכי יאהב את עמו, ומה אומלל הוא האב הנאלץ לשלוח את בנו אשר בו שם כל תקוותיו וגאותו, בבית ספר כזה בידעו כי הפרד יפריד הבית הזה את בנו ממנו ומעמו לנצח! ולכן התנגד יתנגדו היהודים (?) היושבים בירושלם לכל אשר תחפצו לעשות אדוני, וידיכם לא תעשינה תושיה עדי תרימו את אבן הנגף הזאת מעל הדרך אשר תתוו למו.

אך הלא לא בשפת יהודית הנשחתה נוכל ללמד בבית ספר – תענוני, אדונַי, כי הלא חרפה היא לאיש לדבר שפה כזאת, ומה גם כי לא כל היהודים היושבים בירושלם ובארץ ישראל ידברו בה, ומה איפוא נעשה?

צדקתם, אדוני.

ולכן אם באמת ובלב תמים חפצתם להטיב ליושבי הארץ האומללה הזאת, אם לא רק לאהבת הכבוד, אם לא רק להפיץ את שפת הארץ אשר תשבו בה חפצכם, כי אז עליכם לקחת את שפת עבר לשפת החנוך, לשפת הלמודים, להשפה העברית בבית החנוך.

ראה אראה מרחוק את הצחוק וההתול אשר יפיקו פניכם, אדוני בקראכם הדברים האלה:

– “מה” – תשאלו לנפשכם? – “שפת עברית”? המשוגע הוא האיש הזה או רק לצחק בנו יחפץ?… שפת עברית?… שפה עברית, שפה מתה… – אך לא, רק משוגע הנהו" – תחליטו ובשאט נפש תשליכו מידיכם את הגליון החף מכל פשע.

לא משוגע אנכי אדוני, ולא לצחק אתכם באתי, כי אם דברים אשר אהבת עמנו ולאמנו תלחש אותם באזני, הנני מגיד לפניכם אדוני! סמולנסקין, פרומקין, גורדון, ברנדשטטר, יהל“ל וכו' הראו לדעת כי לא מתה עוד שפתנו, כי יש לאל ידינו לדבר בה ככל העולה על רוחנו, ככל הנחוץ לאדם בחייו, בין בני ביתו, במקהלות עם; ספרים רבים לנו בשפה הזאת בכל סעיפי המדעים הישנים והחדשים, בחכמת השעור, בחכמת ההנדסה, הטבע, החימי, המכניק, בקורות הימים, בכתיבת הארץ, בדקדוק שפות זרות; השפה הזאת היא המאחדת את כל בנ”י מארבע כנפות הארץ; בה יקרא העברי זכרונות ימיו מקדם, בה יתפלל, בה יודה את אלהיו; בה תלמד האם את בנה הקטן “תורה צוה לנו”; היא שפת אבותינו, שפת נביאינו, שפת חכמינו, – השפה הלאומית היקרה לעל העם מקצה; ולכן, רק את השפה הזאת לכם אדוני לקחת בבית הספר.

ואז תראו כי בחפץ לב, בששון ובשמחה תוביל היהודיה את בנה ובתה אליכם.

וחדלה כל מריבה בין יושבי ירושלם על דבר ההשכלה, וחניכי בתי הספר ישארו נאמנים להוריהם ולעמם, – כי החנוך יהיה לאמי אף כי יהיה לפי רוח העת החדשה – והיו לברכה בקרב הארץ.

פאריז, כ' אלול התרל"ט⁴.

¹

אחד האמצעים שהשתמשו בו כמעט כל לשונות האריות ליצירת מלים הוא ההרכבה, לאמור חיבור שתיים או יותר מלים למלה אחת, שתציין מושג חדש, שנתאחדו בו המושגים של שתי המלים המורכבות.

ובדבר הזה, רצוני לאמור, בכוחניות ההרכבה מצטיינת בפרט לשון גרמנית. בה אין כל גבול להרכבה, וכבר היו ההרכבות שלה למשל באורכן, כי יש דומות לאורחה ארוכה של גמלים, וכמעט אי-אפשר לפה אדם להגותן בבת-אחת, למשל ההרכבה הזאת:

Grossglocknergletscherbesteigungkommissionsmitglied

כל שמונה וארבעים האותיות האלה הן שם אחד, מורכב משש מלים! ואם אמנם הרכבות כמו זו הן דבר לא מצוי אפילו בגרמנית, וזו הרכבה בעצמה לא נבראה אולי אלא לשם צחוק, אך באמת אינן נגד הלשון ההיא. נקל להבין כי לשון כזו תוכל על נקלה ליצור לה מלים לכל מושג שבעולם, בהרכיבה שתיים שלוש ארבע מלים המתרגמות את המושג ובהתיכה אותן בהתכה אחת. ובאמת למושגים רבים, אשר לשונות אחרות יצרו להן שם או פועל עצמי, מיוחד, לא יצרה לה לשון גרמנית אלא הרכבה משתיים שלוש מלים, והשם החדש הוא באמת ברייה חדשה ומספיק לכל צורכי הלשון.

לשונות הרומיות אינן כל כך מסוגלות להרכבות, ובכל זאת גם הן השתמשו מעת לעת בהאמצעי הקל הזה. אך להן, מלבד זה, יש עוד מקור אחר ליצירת מלים חדשות, הוא – לשונות העתיקות יוונית ורומית, ובפרט הראשונה. וללשון העתיקה ולא מדוברת יש ביחס הזה יתרון, כי המלים הלקוחות ממנה להרכבה אינן ידועות כל-כך להקהל במשמעתן הראשונה, והשם המורכב החדש הוא באוזני הקהל כמו לולא נוצר מששת ימי בראשית אלא להמושג המיוחד שסיגלוהו לו. בוודאי גם השם הגרמני Fernsprecher, בפרט כאשר הסכינו לו מציין היטב את התלפון המורכב גם הוא משתי מלים: רחוק וקול ביוונית, כמו השם הגרמני. ובכל זאת יתרון גדול להשם תלפון על הרכבה הגרמנית, יען בהיות חלקי הרכבתו מלים זרות, הוא כולו לגמרי שם חדש, מיוחד להדבר שהניחו אותו.

היש ללשון העברית סגולות ההרכבה? ההשתמשה לשוננו באמצעי זה ליצירת מלים?

דבר ברור הוא, כי לשונות השמיות בכלל לא השתמשו הרבה בהרכבה. בלשון הערבית כמעט אין הרכבת השמות נוהגת כלל, ואף-על-פי שהמדקדקים הערבים מזכירים את הרכבה ואומרים כי יש הרכבה שכנית והרכבה מזגית, ובהרכבה מזגית רצונם לאמור, כי שני המורכבים נתמזגו ויהיו לגוף אחד חדש, לשם אחד ולמושג מיוחד; אך מספר המורכבים האמיתיים מעט מאד בערבית. רק המלות קצתם מורכבות, כמו אִלַּא, לַולַא וכדומה.

כן בלשון העם, בַּלַאשׁ, חינם, מורכב מן בַּלַא שַׁי, בלא דבר. – לֵישׁ מדוע, מורכב מן לאי שֵׁי, לאיזה דבר. ולפי דעת המדקדקים הערבים רוב המרובעים בלשון הזאת הם מורכבים: – צׁבטר, איש עב וחזק, מורכב מן צׂבט, חזק, עז ומן צׂבר עוז וכח הגוף. – צלדם, איש אביר, וכן כינוי לארי, מן צלד, משמעתו קשה, וצדם, נגף, תקף בחזקה, ורבים כמוהם. וכן עשתה הלשון הזאת פעלים מן שתיים שלוש מלים קצרות ומורכבות יחד כמו בַּשְׂמֵל, בַשְׂמַלַּה, לאמור בשם אלה. שַבחַל, אומר: שבח את אלה. – חַשְבַל, חשבי אלה. – מַשְאַל, מה שא אלה (אשר חפץ ה') – שַמְעַל, אלשלאם עלי…טלבק, אטאל אלה בקאך (יאריך ה' ימיך) דַמעַ אדאם אלה עַזַך (יתמיד ה' אושרך) וכדומה.

אולם, אין ספק כי בלשון עברית יש מורכבים אמיתיים הרבה יותר מבלשון ערבית אחותה.

הן אמנם גם בעברית אנו מוצאים את סגולת ההרכבה עודה במעמד תחילת היצירה שעוד לא נתפתח כל צורכו. אבל כבר החלה להציץ ציץ, ולולא נעצרה הלשון פתאום ובמערצה בהתפתחותה, כי אז בוודאי היתה גם סגולת ההרכבה הולכת ומתפתחת והיתה נותנת להלשון כוחות חדשים של יצירה.

והנה אחלק את המורכבים בלשוננו לשני סוגים והם:

(א) ההרכבה במִלות ושֵמוֹת.

(ב) ההרכבה בפעלים.

(א) הרכבה במִלּוֹת ובשֵׁמוֹת

(א) קצת מלות אין ספק שהן מורכבות.

אֵיפה מורכבת, לפי דעת הכל, מן אֵי ומן פֹּה. – עֲדֶן, עֲדֶנָּה מורכבות מן עַד הֵן, עַד הֵנָּה. וכן המלות מזמן מאוחר אֵיזֶה, אֵיזֶהוּ. – אִלּוּ, אֶלָּא מורכבות מן אִם לוּ, אִם לֹא. – אֲפִילוּ מורכבת מן אַף אִלּוּ. – מַשּׁהוּ, מן מה שהוא. המלה אולי, רבים סוברים שהיא מורכבת מן אוֹ לא או אוֹ לוֹ. – בִּלְעֲדֵי, דעת הכל כי היא מורכבת מן בַל ומִן עַד, וכן בערבית יאמר במשמעה זו מאעדא.

מלת שאלת הסיבה: מַדּוּעַ, הסכימו כל חכמי הלשון כי היא הרכבה מן מה ומן דוּע, אלא שנחלקו החכמים ב’דוע' זו מה פירושה. כבר הר“י בן-גנאח אמר: ‘וכן מדוע אצלי מורכב מן מה ומן דוע, ואם לא יימצא דוע, ופירושו מה דעתך בכך וכך’, ועל זה העיר החכם מונק והביא את דברי המדקדק ר' יהודה בן בלעם שכתב וז”ל: ‘וזה שאמרתי שהוא מורכב הוא על דעת המדקדק שהיה בבית המקדש וגם הודה לו רבנו יונה’. ועם זה הסכימו חכמי הלשון האחרונים ניזיניוס, איולד ואמרו כי דוע הוא קיצור מן ידוע. הן אמנם הגדול בחכמי לשוננו הרשד“ל דחה את כל זה, בהעירו בצדק כי שימוש מלת מדוע איננו לדעת הסיבה התכליתית, כי זה שימוש מלת למה, לאמור לאיזו תכלית; ושימוש מלת מדוע היא להסיבה הפועלת, איך היה שנהיה הדבר, ואין כאן לפי דעתו מקום לשאלת מה ראיתי או מה דעתך, והרשד”ל מחליט, כי ‘סוף סוף גזרת מלת מדוע לא ידועה לנו’. ובכל זאת, בעצם הדבר כי המלה הזאת היא הרכבה, בזה אין שום ספק, והקושי שנתקשה בזה הרשד“ל אפשר לתרץ אם נאמר, כי החלק דוע מן ההרכבה איננו מקוצר מן ידוע כי אם אולי היא המלה דֵאעִי, מן השרש דעי, שר”ל בערבית הסיבה המניעה והגורמת לאיזה דבר, ופירוש מדוע הוא: מה הסיבה, מה גרם לזה?

על כל פנים יש להחליט כי מלה זו היא אחת הרכבות הוודאיות בלשוננו.

(ב) בשֵׁמוֹת השתמשה לשוננו הרבה בהרכבות, בפרט בשמות-עצם פרטיים. ההרכבות עם אֵל, אֵלִי, יָה, יָהוּ ידועות, ואין צורך לדבר עליהן הרבה. וכמו-כן ההרכבות עם אָב, אֲבִי, אַח, אֲחִי. גם הרכבות מן שני שמות כלליים אחרים לשם עצם פרטי אחד רבות מאד. הרכבה אחת, אשר הכתוב בעצמו מבאר מהו, הוא השם גַלְעֵד, לאמור עֵד הגל הזה. ואף-על-פי שהחוקרים החדשים סוברים כי זה אינו אלא מדרש מלים המוני וכל עצמו של המעשה בהקמת הגל ודברי לבן ליעקב איננו אלא דבר שבדה העם אחרי-כן כדי לבאר ולדרוש את השם גלעד שפירושו הוא היה קשה – בכל זאת לעיקר הלכת ההרכבה אין סברא זו פוחתת מערכו של השם גלעד, כי על כל פנים זו עדות ברורה, כי עוד בזמן הקדום ההוא, שבו נוצרה ההגדה לפי דעת החכמים האלה, אודות פגישת לבן ויעקב, היה זה ברוח העם להרכיב שני שמות לשם אחד.

בין ההרכבות של שמות עצמים פרטיים, ישנם רבים ששני חלקי הרכבה הם משלוש שלוש אותיות, ונתקיימו כל האותיות והשם הוא שישי כמו אליפלט וכדומה. השם חֲצַרְמָוֶת של מדינה אחת בארץ ערב מביאים המדקדקים הערבים לדוגמא להרכבה מזגית בלשון הערבית.

(ג) גם בשמות כלליים נמצא הרכבות מספר. השם צְפַרְדֵּע הוא לפי דעת כמעט כל חוקרי הלשון הרכבה, לפי דעת הקדמונים מן צפר ומן דע, ולפי דעת חכמי הלשון החדשים מן צפר במשמעת צרח או רקד, ומן רדע במשמעת בִּצָּה והפירוש הוא: הצוֹוח או המרקד בביצה.

ההרכבה הזאת היא דוגמא ממנהג לשוננו בהרכבות ליצירת שמות חדשים. משני השמות צפר ורדע, הורכב שם אחד מקוצר ומצומצם.

עוד שם אחד מצאנו שאין בו שום ספק כי מורכב הוא: בְּלִיַּעַל. גם בשם הזה הסכימו כל חוקרי הלשון למן הקדמונים ועד האחרונים כי הוא מן בלי ומן יעל או עֹל. רק נחלקו בכוונת החלק יעל או עֹל. יש סוברים כי פירושו בלי גודל, בלי התרוממות. ויש אחרים, בלי תועלת, בלי על, וכדומה. אם כן ואם כן, השם הוא מורכב בלי ספק. והנה לנו עוד דוגמא משמות מורכבים בלשוננו.

השם בְּלִימָה, בה הסכימו המפרשים וחוקרי הלשון הקדמונים והאחרונים, כי היא מורכבת ממן בְּלִי מָה. וכן שִׁלְשֹׁם, שבוודאי היא מורכבת מן שִׁלֵּשׁ ומן יוֹם.

עוד יש שמות אחרים, שאין הרכבה בהן כל-כך ברורה, אך לפי דעת חכמים רבים גם הם מורכבים. עֲטַלֵּף, לפי דעת החכמים שולטנס וגזניוס מורכב מן עטל כמו בערבית עטי, חשך ועף, והכוונה היא: העף בחושך. וזה מתקבל על הלב, אף כי פירסט דוחה ההרכבה הזאת וגוזרו מן טלף-טֹלם חושך והע' נוספת בלי צורך. – עֲרָפֶל, לפי דעת גזניוס מורכב מן ערף ומן אפל, לאמור ענן חשוך. וגם זה לא רחוק, אף כי פירסט דוחה גם זה וסובר כי הוא ע"מ כרמל, ברזל, חרגל. – השם ארגמן לפי דעת חכמים רבים מורכב מן אֹר ומן גמן. גם אתמול מורכב לפי דעת גזניוס מן את ומול.

גֵהִנֹּם, מורכב מן גי ומן הנם, ור"ל הגי של איש ושמו היה הִנֹּם ונהיה לשם דבר. אף כי יש סוברים כי הם מרובעים בעצם וראשונה או כי הר' והד' הם סימן המשקל, אפשר מאד כי הם באמת מורכבים.

השם שֶׁנְהַבִּים (מ“א י, כב; דבהי”ב ט, כא) אשר בפירושו המקובל שהוא שן הפיל אין כמעט כל מחלוקת, למן המפרשים והתרגומים הקדומים. הארמי, השבעים הוולגתה ועד המפרשים האחרונים – מורכב לפי דעת רוב חוקרי הלשון מן שֵׁן ומן הַבִּים, קיצור מן הַאַבִּים, מלשון סנסקריתית אֻבָּה, פּיל. ובארמית (בתרגום ירושלמי) הרכבה אחת שֶנְדְפִין שהוא שן דפיל. יש אמנם סוברים כי הנוסחא הנכונה היא שן והֹבְנִית, כמו (ביחזקאל כז, טו), אך רובם ככולם של המפרשים וחוקרי הלשון מסכימים להפירוש המקובל וסוברים כי הוא הרכבה.

בהשם צַלְמָוֶת, הסכימו הקדמונים ורוב האחרונים כי הוא מורכב מן צֵל ומן מָוֶת. ואפילו לפי דעת הסוברים כי הוא שם מופשט צַלְמות מן צלם, אך בלי ספק כי בעלי הניקוד, אשר ניקדוהו צַלְמָוֶת ולא צַלְמות, סברו כי הוא שם מורכב מן שני השמות צֵל וּמָוֶת; ולהם עוד היה חוש הלשון, וחושם מעיד כי יש בלשוננו הרכבות כאלה.

על מדוכת השם סַנְוֵר, סַנְוֵרִים, ישבו חוקרי הלשון ולא באו עד תכונתו. יש שבדו לו שורש סָוֵר, במשמעת כיסה, הסתיר, והנ' נוספה. אך שורש כזה איננו במציאות בלשונות האחיות. ויש שחיפשו מקורו בהשם נור, כמו אור והר' נוספה ופירוש סגור הוא הנגד מאור. והחכם יוסף הלוי החליט כי מקורו בשורש סָנֵר. אבל יש אומרים כי הוא שם מורכב מן סנא בערבית מבהיק ומן עִוֵּר, או מן שָׂנא במשמעת שנאה ומן אור. סָנא אוֹר – סַנְוֵר. או מן סָמָא, סָמִי, במשמעת הסתיר, כיסה, כמו: ‘אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין’, ומן אור, וסמי אור פירושו כיסוי, הסתרת האור, ונצטמצם לסַמְוֵר = סַנְוֵר.

סְנַפִּיר. מה מקור השם הזה? כל חוקרי הלשון הסכימו כי הכוונה העיקרית היא מהירות התנועה, אך מקורו האמיתי נעלם מהם. יש סוברים כי שורשו הוא סנף בהוספת יר, וחושבים כי לסנף כמו לזנב יש משמעת התנועה. אך כבר גזניוס הרגיש בהרגשה דקה, כי חלק אחד בהשם הזה צריך לחפש בהשורש נפר בערבית, במשמעת נפחד וברח ונמלט במהרה. וחלק השני חיפש גזניוס בהפועל הערבי זנפל במשמעת חש, מיהר. וגם בכוונת החלק הזה כיוון גזניוס היטב, אף כי לא בהפועל הזה מקורו. כי הנה, בערבית ייאמר לסנפיר זַענַף. ושני השמות האלה, העברי והערבי יחד, יגלו לנו את חלקי הרכבתם בשני השמות האלה, יש אותיות משותפות והן סז, נפ; ושתי אותיות מיוחדות לכל אחד מהם: בעברית ר' ובערבית ע‘. מזה נלמד כי השם הורכב משני שורשים שיש בהם כל האותיות האלה: ס, ז, ע, נ, פ, ר. והנה הפועל נפר, כבר הזכירו גזניוס, והפועל השני הוא בלי ספק זעל בערבית במשמעת חריצות ומהירות, וההרכבה היא זעלנפר; ונשמטה הל’ הקרובה להנ' במוצא לאותיות למנר, ונשמטה הע' בעברית והר' בערבית, ונתחלפה בעברית הז' בס', ומשמעת השם הוא חרוץ, מהיר לנוס.

גם עוד שמות פרטיים אחדים ראויים להיזכר פה:

חֲרוּמָף, לפי דעת כל חוקרי הלשון מורכב מן חָרום ומן אַף. – צֶלְצַח, מן צֵל ומן צח. – צְלָפְחָד, הוא שם מורכב בלי ספק, אך כוונת חלקי ההרכבה לא נתבררה. – צַלְמֻנָע, מורכב לפי דעת רבים מן צלם ומן מֻנע. – עַזְמָוֶת לפי דעת בעלי הניקוד מן עַז ומן מָוֶת, אף כי יש סוברים שהוא על משקל פעֲלוּת, ומן עזם עַזְמוּת.

גם השם דוּכִיפַת, אשר בכוונתו נחלקו המפרשים, הוא לפי דעת כולם מורכב; וכבר חשבוהו חכמי התלמוד למורכב וידרשו דוכיפת שהודו כפות (חולין סג). וחוקרי הלשון האחרונים אמרו שהוא מורכב מן דוך, בערבית דיך שהוא תרנגול, וכיפת כמו כיפה, סלע, והוא תרנגול הסלע, תרנגול ההר (galbus mantanus) והוא כמו תרנגול ברא או נגר טורא בתרגום. או גם מן דוכי ומן פת, או מן דו במשמעת בעל בערבית וכיפת.

השם פְּתִיגִיל מורכב לפי דעת הקדמונים מן פת ומן גיל. – פִּלֶגֶש מן פלג אשה. עַבְטִיט, לפי דעת הקדמונים מן עב ומן טיט, אף כי יותר נראה דעת הסוברים כי זה שם על משקל פעליל כמו סגריר.

יותר מלשון ערבית השתמשה בזה הלשון האחות, לשון הארמית. בה ההרכבות הרבה יותר מאשר בעברית. שמות המספר: חדסר, תריסר, ארביסר, חמיסר. – אשתקד מן שתא קדמא. – אשתדא, מן שתא דא. – לאלתר, על אתר. – תורבל, תור בלא, וכדומה. שם-התואר עַבּוּף לאילן רב-ענפים הוא, לפי דעת חכמי הלשון, מורכב מן עב ומן עף מלשון עפיים במשמעת ענף. גם פועל עשתה הלשון מן שני שמות, והוא בִּרְזַג: ‘ותלת מברזג בין גבר לאיתתא’ לאמור, מזווג זווגים. והוא מורכב לפי דעת כל חכמי הלשון, מן בר, זוג, הוא עושה ‘בר-זוגים’.

ובשמות העופות יש תרגום השם שְׁלֵינוּנָא להשלך, שהכוונה בו היא השולה דגים מן הים. ובצורה עברית יהי לנו שלינון.

וחכמי התלמוד בוודאי חשבו כי יש בעברית שמות מורכבים ועל כן ביארו מלים רבות, אף כי לפעמים רק בדרך דרוש על-ידי הרכבות כאלה, על-פי נוטריקון: שעטנז – שוע, טוי ונוז. – חשמל, חש ומל. – חנמל, מן חן ומל וכדומה.

דברים של טעם דיבר בעניין הזה החכם ווייס בספרו ‘דקדוק לשון המשנה’, וז"ל:

מתשוקת בעל לשון המשנה, לתת לדיבורים הנצרכים לשימושים את הברור הנרצה באופן הקיצור יצא החוברת לחבר לפעמים שתיים או שלוש מלים להיות אחת. ומן החיבור הזה יצא בניין מלות חדשות למושגים כוללים אשר תהיינה נכונות להקל הערכת המאמרים. אמנם, אם אדבר פה ממנהג בעלי לשון המשנה בשימושם בחיבור המלות, אין כוונתי שהם היו ממציאי החיבורים ההם; אלא ברור בעיני שיסוד החיבורים האלה נולדו במבטא ההמוני, והמשנה משתמשת בהם כמשפט המבטא הזה, כמו שומעני, שומע אני וכו‘. וכבר נהגו מנהג זה במקרא כמו פלמוני בן פוני אלמוני, וכן כלפי, כל אפי – ומצאנו עוד שבעלי לשון המשנה כשחיפשו כינוי לאיזה מושג להרשימו בדיוק ובדקדוקים ולא מצאו לו תואר בלשון העברית מפני שהמושג ההוא היה מחודש אשר מקרוב בא אליהם, אז היה להם משפט בחיבור של מלות שונות וצירופן לעזרה עד שהשיגו על-ידי זה את מבוקשם. וזה הדבר נראה באר היטב במלת אשכלות, שאמרו בגמרא מאי אשכלות? אמר רב יהודה, איש שהכל בו. והפירוש הזה איננו דרושי ואגדי אלא הוא האמת הברורה, כי רצו להמציא כינוי למושג הפקודה אשר יש לה הכח והרשות להיות ראש לכל דברי העם בכל העניינים ולכל צד. אבל לא מצאתי כינוי כזה בלשון העברית וגם מושגו אינו מילדי העברים, אך מצאוהו בין היוונים, אשר הם מכנים את הפקידים הראשונים אשר כל דברי הרשות לכל הצדדים תחת ידיהם בשם Katholikos אשר תרגומו המדוקדק הוא ‘איש כל’. ומפני שחיבור המלות היה רגיל בלשון המשנה ובנו על-יד זה מלות מחודשות אשר לא שיערון קדמוניהן וכו’.

וכמו-כן השם אֲמַרְכֹּל בלשון המאוחרת. אפילו אם נקבל דעת הסוברים כי מקורה לא בעברית כי אם בלשון יונית merarkes ופירוש חכמי התלמוד שהוא מורכב מן אמר ומן כל הוא רק על דרך הדרש – איננו כלל נגד רוח הלשון העברית הטהורה, וההרכבה דומה ממש לו השם הערבי אמיר אעלאי, לאמור הפקיד העליון, שממנו בא השם admiral לפקיד האניות בלשונות המערב.

והשם הזה מגלה לנו עוד סוד אחר וסגולה אחת בטבע נפש העם ביחס ליצירת הלשון, סגולה המשותפת לכל העמים, והוא מה שקראו החכמים בשם Etymologie populaire העם שומע איזה שם או פועל בלשון נכרית, ואיננו יודע כלל מקורם והרכבתם בלשון הנכרית באופן שתדמה פחות או יותר לאיזה שורש בלשונו הוא, והוא נותן לו פירוש ומקור מלשונו שאיננו מכוון להאמת בלשון שמשם נגזרה המלה. אך בזה בעצמו נתגיירה המלה בצורתה החדשה ונעשתה באמת מלה כמעט מקורית, והנה אזרח טהור בארץ מולדתה החדשה. היהודים שמעו את השם היוני merarkes ובהיותו קצת קרוב להמלים אמר כל, יען לשתיהן אותיות משותפות הרבה, על כן שיבש העם את השם ויעשהו לאמרכל, המובן לו בתור שם מורכב, הבזה התעבר השם הזה מן אמר וכל ונעשה עברי גמור באופן שגזירת השם הזה מן אמר וכל אינה רק דרוש בעלמא, אלא דעת העם באמת.

נסדר-נא איפוא את כל הרכבות אשר הזכרנו בהמשך מאמרנו ונתבונן נא לתכונתן. ההרכבות האלה הן:

אֶלָּא, אִילּוּ, אוּלָם, לוּלֵא, מַדּוּעַ, בִּלְעֲדֵי, עֲדֶנָה, אֲפִילוּ, מַשֶׁהוּ – גַלְעֵד, מן גַל עֵד. צְפַרְדֵּעַ מן צפר רדע. בְּלִיַעַל מן בלי יעל, עֹל. עֲטַלֵּף, מן עטל עף, עֲרָפֶל מן ערף אֹפֶל. סְמָדַר, מן סמן הדר. אֲמַרְכֹּל, מן אמר כל. שֶׁנְהַב, מן שן הב. צַלְמָוֶת, מן צל מות. עַזְמָוֶת, מן עז מות. סַנְוֵר, מן סמי אור. סְנַפִּיר, מן ס(ז)על נפר. חֲרוּמַף, מן חרום אף. צֶלְצַח, מן צל צח. צְלָפְחָד, מן צלף חד, או מן צל פחד. דּוּכִיפַת, מן דוך כיפת, או דוכי ופת וכדומה. פְּתִיגִיל, מן פתי גיל. עַבְטִיט, מן עב טיט, בְּדֹלַח, מן בדל ודלח.

והנה דעת כל בעלי הדקדוק הקדמונים והאחרונים היא, כי להמורכבים אין משקל מיוחד. הגדול והמעולה בהקדמונים, הר“י בן גנאח, בדבריו בבניין שמות הרבעיים, הזכיר את השם פתיגיל, שהוא על משקל פעיליל, ואת השם שמידע על משקל פעילל, אך הוסיף: ‘ואפשר שיהיה השם הזה מורכב’, ר”ל ובאופן כזה אין לו משקל מיוחד. וכן אודות השם אחשדרפנים אומר רבנו יונה כי הוא חמישי ‘אבל היא מלה מורכבת, ר“ל כי אחשדר היא מלה חמישית, עניינה השר הגדול או מה שדומה לזה, אלא שהתרכבה עם פנים, והיה עניין שתי המלות ‘שרי הפנים’ כלומר היושבים לפני המלך ורואים אותו תמיד, על עניין ‘רואי פני המלך’. ע”כ לשון רבנו יונה (רקמה שער יא). הרי שדעת רבנו יונה היא, כי אף-על-פי שהמשקל החמישי הוא, לפי דעתו, הגבול האחרון במשקל השמות, כמו שהוא אומר שם לאמור: ‘ואם יחשוב חושב כי אחשתרנים מלה שישית ואותיות כולן שורשיות, ואחשדרפנים מלה שביעית ואותיות כולן שורשיות וכו’ יהי זה רחוק מפני שהבניין החמישי הוא מעט בדבריהם בעבור שהוא כבד עליהם ולא היו עוברים ממנו אל השישי כל שכן אל השביעי’ – מכל מקום, המורכב יוכל להיות משתי מלות כמו אחשדר ופנים.

ופה לרבנו יונהדבר, ראוי כי ישימו עליו לבם אותם הסופרים המערערים על יצירת מלים חדשות, וטוענים כי השמות החסרים לנו נקח מלשונות אירופה כצורתם, אמר רבנו יונה שם וז"ל:

‘ואם יאמר אומר שהם (אלה השמות אחשדרפנים ואחשתרנים) מלות פרסיות, – אפילו אם תהיינה כן לא ננהג בהן כי אם מנהג המלות העבריות, בעבור שדיברו (העברים) בהם, ולא היו מביאים בדמיוניהם מה שאינו נוהג אצלם. ואילו היה כאשר חשב החושב (ר"ל, כי אלה השמות הם מלשון פרסית) היה הדין עליהם (ר"ל על העברים שדיברו עברית) לחסרם ולהשיבם אל מנהג לשונם בהחסירם אותם מהדרך שהם עליו’.

הדברים הנפלאים האלה ראויים למי שאמרם, לאבי המדקדקים, אשר כמוהו לא קם בישראל לפנים ולאחריו ברגש וחוש הלשון דק ומדוקדק, כאשר כבר העידו עליו כל חכמי הלשון בקרב העמים, והגדול בחכמי הלשון בקרבנו, הרשד“ל כי הוא ‘הביא את חכמת לשון עברית על מתכונתה ואל השלמות אשר בה מתפארים האחרונים’; וכמו שכתב החכם דוּקס: ר' יהודה יסד דקדוק לה”ק ור' יונה הציב דלתיה'.

אפילו במלה נכריה חייבים אנו דווקא לנהוג מנהג המלות העבריות ולא להביא מה שאיננו נוהג אצלנו. וכל זה כלול בהמלה האחת ‘המשקל’. הרשות לנו לקחת מכל הלשונות הנכריות כל החסר לנו, רק בתנאי כפול ומשולש, כי יהי על-פי המנהג הנוהג אצלנו, לאמור: על-פי משקל עברי. ואם בימי חכמי התלמוד באו אל לשוננו שמות רבים מלשונות נכריות שאינם כלל על-פי משקל הלשון, הוא מפני שכל אלה הנכרים באו אל תוכה לא כאורחים קרואים ואהובים, אלא ביד חזקה, בכוח הזרוע, כמו בני העמים הנכרים אשר התאחזו גם בהארץ בכוח הזרוע, וישפכו ממשלתם על כל ענייני החיים וגם על הלשון, והיא העלובה קיבלה את ילדי הנכרים האלה אל חיקה באונס ולא ברצון; והמה הילדים הנכרים האלה, ניקרו בה בכל פה, והיא הלכה והתנוונה עד אשר נשתנו פניה לגמרי ותפשוט את צורתה העברית ותהי אותה הלשון המשובשה, הכעורה, היבשה, אשר דיברו בה היהודים בימים ההם. הוא אשר דיברנו בראשית מאמרנו זה, כי יש מלים בלשונות הנכריות אשר לא נוכל בשום אופן לקבל אל לשוננו יען אינן על מנהג הלשון, לאמור: כי אין בלשוננו שמות על משקלים כאלה.

נשוב על כל פנים לענייננו, למשקלי שמות המורכבים. ראינו איפוא את דעת רבנו יונה, כי לשמות המורכבים אין משקל מיוחד, ויוכלו להיות מורכבים אפילו משני שמות חמישיים. וכן הזכיר בן-זאב בדבריו על השמות בעלי חמש אותיות, לאמור: ‘וקצתם מורכבים משתיים שלוש שמות, כאשר פירשו רז"ל קצתם על דרך זה ואין להם משקל מיוחד’.

ובאמת, אם נסקור בסקירה אחת על השמות המורכבים הרשומים למעלה, וראינו מה משונים הם בצורתם. ואפשר מאוד כי לו חיתה הלשון חיים טבעיים עד עתה, כי אז היתה הולכת ויוצרת לה שמות ופעלים מורכבים הרבה, לפי הצרכים המתחדשים בכל יום ויום, ואפשר היה לנו עוד הרבה שמות על צורות עוד יותר מתחלפות.

אבל, לא כל מה שהיתה הלשון עושה בדרך טבעי נוכל להרשות לנו בדרך מלאכותי. החיים הטבעיים אוצלים מחיותם על כל יציריהם, ובכל מה שיוצא מתחת ידי הטבע היוצרת יש נשמת רוח חיים נפלאים. אבותינו אשר דברו עברית והיו מלאים את רוח העבריות, הם יכלו ליצור יצירות חדשות בלי גבול, והכל הצטיין ברוח העברית. גם המלות הזרות, אשר קיבלו בימים הטובים מלשונות הנכריות נתעכלו במעיהם ותהיינה לעבריות; ואין ספק כי גם הדור החדש אשר ידבר עברית ייצור לו יצירות יפות ונחמדות, אף תקן יתקן הרבה מהיצירות שיצרנו אנו. אל אנו, אשר חוש החי חסר לנו, וכל מלאכתנו על האובניים היא בדרך מלאכותי – אנו אין לנו אלא לחקות את הנמצא כבר בלשוננו, ולעשות רק כמתכונתם, כפי הדוגמאות שיש לנו כבר.

ועל כן, אפילו אם לאמיתה של ההלכה הדין אולי עם המדקדקים הראשונים והאחרונים כי להמורכבים אין משקל מיוחד, הנה אנו, למען יהיה לנו איזה גדר וסייג אשר ישמור עלינו, ניקח את המורכבים שיש לנו בתור משקל, ונאמר כי המורכבים בלשוננו יוכלו להיות רק על הצורות האלה.

(ב) פעלים

בהרכבה בפעלים יש להבחין שני מינים.

האופן האחד של הרכבה בפעלים דומה בטבעו להרכבה בשמות ובמלים, והוא שני שורשים, שני פעלים, לפועל אחד. ממין הזה לפי דעת קצת הוא הפועל רטפש, מרכב מן רטב ומן פשה, ופרְשֵז, מן הפרש ופרז וכדומה. וכמו-כן הפועל ברזג שלפי דעת הכול הוא מורכב בן בר זוג, וכן הפועל כרמל שחידש הפייטן שהביא הראב"ע מן כרר מלל.

וכן לפי דעת קצת הקדמונים הפועל הזר והושבותים, אמר ר“י בן-גנאח עליו וז”ל:

‘אילו היה מן הושיב על דמיון הוריד היה והושבותים כמו והושבתים על בתיהם, ואילו היה מן השיב, היה והושבותים וכאילו אם כן מורכב משתי הלשונות האלה’ (‘רקמה’, דף 203).

וכמו-כן מקללוני:

‘הורכבה המלה משני שורשים מן קלל ומן קלה, כי הם שני עניינים, הקללה היא הפך הברכה והקלון הוא הפך הכבוד, וכן אמר הנביא כולה מקללני ומקלני והורכבו שניהם כאחד ואמר במלה אחת שני עניינים לקוצר הלשון ולצחותו, והומרה הקלה בויו כמנהג התחלפה במקומו ולולי שהחליפה וקראוה למד הפועל בקריאה ללא היה ניכר במלה קלה’ (רד"ק).

והמין השני מהרכבה בפעלים הוא – הרכבת זמנים ובניינים. והוא כי כל המדקדקים הקדמונים העידו והסכימו, כי ייתכן בעברית שיורכבו יחד שני זמנים או שני בניינים לאחד בהמלה המורכבה שתי התכונות של שני חלקי ההרכבה.

ואלה קצת דברי הקדמונים בשאלה זו:

ר"י חיוג בספר ה’נוח' בשורש ילד, כתב על הינך הרה ויולֵדת בן, שהוא מורכב מן יולֶדֶת ומן ויָלַדת, לפי שיאות בלשונם להרכיב מלה משני מלים'.

הראב"ע בספר ‘צחות’, שער המורכבים כתב, וזה לשונו:

‘רק בפעלים ימצאו שהם מורכבים כמו יוֹדַעְתִּי שהוא מורכב מעתיד ועבר; מְקוֹנַנְתְּ בָּאֲרָזִים, מורכב מפועל עבר מהבניין שלא נקרא שם פועלו עם פועל מהבניין הכבד הדגוש; יוֹשַבְתְּ בַּלְבָנוֹן, וְיוֹלַדְתְּ בֵּן, מורכבות מפועל עבר מהבניין הקל ומפּוֹעֶלֶת. – צִמְתוּתוּנִי, אמר רבי יהודה המדקדק ז"ל שהמלה גם היא מורכבת מפועל עבר מהבניין דגוש, ומנוכח לשון רבים עם סמיכה אל יחיד; מַבְלִיגִיתִי, לפי דעתי מלה מורכבת לזכר ולנקבה; לְזָר תַחְשְׁבוּנִי, מורכבת ביןן זכרים ונקבות; וַתִקְרְבנו עֲצָמוֹת גם כן, וכמו וַיִשַׁרְנָה הַפָּרוֹת, וַיֵחַמְנָה בְּבוֹאָן לִשְׁתּוֹת. ודרך אחרת להיות המלה מורכבת משני בניינים כמו, וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם, שהוא וְנִתְכַּפֵּר על דרך וְאֵשֶׁת מִדְיָנִים נִשְׁתְּוָה, והנה הם בניין נפעל והתפעל. אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֶת הַנֶּגַע היה ראוי להיותו הִתְכַּבֵּס, והנה כגון הוא שלא נקרא שם פועלו עם בניין התפעל. נְגוֹאֲלוֹ בדם, בניין נפעל עם בניין שלא נקרא שם פועלו וְנִוַּסְרוּ כָל הַנָּשִׁים, היה ראוי וְנִתְוַסְרוּ. בניין נפעל עם התפעל’.

ובדרך זה הלך גם הרד"ק וזה לשונו:

‘ומצאו בטור הזה מלה מורכבת מן העבר ובינוני פעול: מְקֻנַּנְתְּ בארזים (ירמיה, כב כג), שהוא מן קוננת שהוא פועל עבר מטור הרביעי שלא נזכר פועלו ומן מקוננת שהיא פעולה מזה הטור. טעם ההרכבה הזאת ר"ל כי קוננת מקודם וגם עתה את מקוננת. ורבי יונה אמר שאינה מורכבת רק היא בינונית לבדה, ולהריץ המלה אל אשר לפניה, החליפו הסגול בשווא וכבר כתבנו שבר דבריו’ (שער דקדוק הפעלים טור ג'). – – –

והנה כבר העירו כל החוקרים החדשים, כי כל הצורות הזרות האלה של הפעלים שהביאו המדקדקים הקדמונים להחליטן להרכבות של זמנים ובניינים וכו' יש מהן שהן נוסחאות מתחלפות, ויש שהן שארית הצורות הקדמוניות של הלשון.

ואף-על-פי-כן, יש עוד מקום לעיין בשאלה זו. כי כבר העירותי ב’המילון הגדול' שלי, כי לשוננו עתה מיוסדת על לשון המקרא כמו שהיא עתה בידינו, ולכן אפילו במקום שאין ספק בדבר כי הנוסח שלפנינו אינה הנוסחא הקדומה האמיתית, לשימוש הלשון הנוסחא שלפנינו היא העיקר, ודעת מרי הדקדוק שלנו מחויבת להיות היסוד לשימוש הלשון.

ובכן, במקרא נמצאות צורות של פעלים שאינן נכנסות באחת מהצורות הקבועות של הפעלים, וכל רבי הדקדוק שלנו מחליטים אותן שהן צורות מורכבות. אנו מוצאים במקרא הצורה יֹשַׁבְתִּי, שאינה לא עבר ולא הווה, וכל המדקדקים שלנו מחליטים כי צורה זו עברית ושיש לה כוונה מיוחדה. מי שישתמש איפוא בצורה זו בכתב או בעל-פה לכוונה שהניחו המדקדקים, לא נוכל לפסול אותו ולאמור כי כותב או מדבר עברית, הואיל והוא סומך על המקרא ועל דעת כל המדקדקים.

על-כורחנו אנו חייבים לקבל בלשוננו הצורה יוֹשַׁבְתִּי. ועתה, אם יתכן לאמר בעברית יוֹשַׁבְתִּי, מדוע לא נאמר למשל כּוֹתַבְתִּי ותהיה כוונתנו כָּתַבְתִי כבר ועוד אני כותב. וכן הוֹלַכְתִּי, ר"ל הָלַכְתִּי כבר ועוד אני הוֹלֵךְ עכשיו. שׁוֹמַרְתִּי בכוונה שׁשָׁמַרְתִּי ועוד אני שׁוֹמֵר.

וכן בשאר הצורות המורכבות של הפעלים. בדרך הזה נוכל לתת ללשוננו עושר של חליפות גוונים דקים מן הדקים.

אין אני מחליט הלכה בזה; אבל רציתי להעיר את סופרינו על סגולה נפלאה שנוכל לזכות בה את לשוננו.

קול העם – קול אלהים הוא (משל הרומים).

הלא יזרע ולא יקצר, – התאוננו רבים בספרותנו, – הלא ינטע ופרי לא נראה; הלא כל אשר נֻסּה לטובת העם עלה בתהו מבלי הביא כל תועלת, אין זאת, – יחליטו רבים, – אין זאת כי אם יען כבד לב העם ואזניו אטומות משמוע לעצת החפצים באשרו. אין זאת, – נחשוב אנחנו,– אין זאת כי אם יען יטיב העם לראות מבלי דרישה וחקירה, רק ברגש-טבעי, מכל מאשריו ומדריכיו יחד¹.

כי רק לשוא יאמר אחד הסופרים במ“ע “הקול”, כי היודע רוח עמנו הוא יודע כי העם אינו יודע +ג”פ יודע – לסגולה) מה הוא חפץ. האומנם כן, סופר נכבד? האומנם לא ידע העם מה חפץ בהתנגדו, בימי הבית, בכל כחו לאוהבי היונים או ההילנים, אשר סופם הוכיח על תחילתם מה היו המה ללאמת העברים? בשאט נפש שטה העם מעליהם, ואם כמים נשפך דמו, בניו ובנותיו ראה הולכים בשבי, הוא גלה מארצו, – אך ברוחו לא נתן העם לנגוע אף כמלוא השערה!

האמנם לא ידע העם מה חפץ בהפכו ערף להשכלת בן-מנחם, אף כי התחפש ויכרע ברך לפני ר' יעב"ץ ואפים ארצה השתחוה לו? האמנם לא ידע העם מה חפץ בשלחו מעליו את ההשכלה אשר אמרו אוורו-לילנתל לתת לו? ברגשו הטבעי הרגיש העם כי תחת המסוה הזה יסָתר חפץ להרוס את היסוד אשר כל חיי העברים בנויים עליו ולעשות כלה את התלמוד, כאשר אמר בפה מלא למלכו; ויראה העם כי לא כבהמה בבקעה ירד אחרי איזה אנשים (כאשר יאמר הסופר) וישים לאל כל מפעלות אוורו-לילנתל יחד. בתי ספר בנו לו – וימנע את בניו מהם; ספרים הדפיסו למענו – וישליכם בבתי המרחאות; בתי ספר לרבנים נתנו לו – והוא לא נתן לתלמידי הבתים האלה כל משרת רבנות עד כי נסגרו הבתים האלה; ובשמחת כל הצדיקים והחסידים נשמח גם אנו לדבר הזה, כי תורה תצא ממנו אשר רק אם לרוח העם נפעל רק אז נצליח.

בהתנגדותו אל השכלת בן-מנחם כן להשכלה האוורו-לילנתל-מנדלסטמית הראה לעם לדעת, כי ברגשו לבד ירגיש מי אויבו – ובשאט נפש ישטה מעליו; כי הלא קטרו המשכילים לבן-מנחם קטרת עד למדי, וישימוהו לאדמור“ם, ויקראו בקול: “ממשה עד משה לא קם כמשה!”. כן הלא הריעו המשכילים תרועת שמחה להשכלת אוורו-לילנתל ובכל מקום בוא לילנתל קראו: “ברוך הבא, ברוך הבא”. אך העם ראה ויבין מה המה מבקשים ויפנו להם עורף. ועתה אחרי ראינו פרי שתי אלה ההשכלות יחד מי עוד מאתנו יתעקש לאמר כי לא צדק אז העם? ולכן נעזב נא אנחנו, המשכילים, גאותנו זאת להביט מגבוה על העם, כי הלא לא לתפארת היא לנו; נעזב נא את גאותנו ונהפך המשפט אשר הוציא סופרנו הנ”ל ונאמר: היודע את רוח עמנו הוא יודע כי העם (ככל עם ועם) יודע מאד מה הוא חפץ.

*

אם יאות נאות למשפט הזה אז יֵראו לנו מעשים רבים הנעשים בינינו העברית בתמונה אחרת מאשר הסכנו לראותם עד כה. כי הנה כעשב הארץ תצוצנה חברות רבות אשר מטרות שונות להנה, אשר בשם אהבת העם ודתו תדגולנה כלן; אך רובן בין לילה תהיינה, בין לילה תאבדנה, וגם אלה אשר תארכנה ימים ידיהן לא תעשינה תושיה, כי העם לא יתן ידיו להן ומנגדן יעמד כמו לא לו היה הדבר, – ובגאותנו ובחפזנו נוציא משפט מעוקל כי לא ידע העם, כי לא יבין העם וכו' וכו'; אך חלילה לנו מחשוב מחשבת פגול על החברות האלה (במטרותיהן אשר הציבו להן) להעלות ארוכה למחלתו; חלילה לנו מחשוב כדבר הזה, כי הלא ככופרים בהשכלה נהיה אז בעיני המשכילים ומי יודע אם לא יתנונו לנסוגי-אחור, לקנאים, לבני דור הישן, – השמות אשר יתנו חתיתם בלבנו וכמפני בלהות צלמות נפחד מהם; כי הן אם שקר יענו בנו שונאינו לאמר, כי מראה להט החרב יביא מֹרך בלבבינו ומפני רעם כלי תותח ברכונו תלכנה מים, הלא אמת נכון הדבר כי השם “בן הדור הישן” וכדומה דיו לשום מחסום למו פינו לבלי דבר דבר נגד כל אשר בשם ההשכלה ידגל.

בי אדוני הסופרים! ישאלכם נא עבדכם דבר ואל יחר אפכם בעבדכם: הידוע ידעתם מה חפצכם אתם? החשב חשבתם אדוני, כי רב לנו הסופרים להרבות פטפוטי מלים ולגבב דברים של מה בכך על דבר היהדות בעינים עצומות ובלי חפץ להביט בפני הרעה הנשקפת עליה עין בעין?

מה חפצכם אדוני?

החפץ תחפצון בקיום הלאם או אין? האבה תאבו כי יתבולל ישראל בין העמים או אין?

הלאם מי הוא, – אנחנו המעטים או העם כלו?

לאום מבלי רוחו הלאומית – מה הוא?

בי אדוני, ענו נא!

ואם אבה לא תאבו לנתק פתיל לאומתנו, ואם קיום הלאם יקר לכם, – מדוע איפא תחזו לנו מחזות שוא ומדוחים? מדוע איפא תוָספו גם אתם על אויבי הלאום בחפצכם להמית אל רוחו בקרבנו? מדוע איפא לא פקחתם עיניכם לראות כי באה העת להניח אבן הראשה לבנין הלאמות, לתקוע לה יתד במקום נאמן, לתת לה אדמה אשר עליה תשלח יונקותיה? מדוע איפא לא תצאו חלוצים כלכם לעורר את העם לדבר הזה, לדבר על לב עשיריו, מדריכיו ומאשריו, להזהירם להיות מתונים במעשיהם, לבלי עשות דבר אשר ירד דעיני העם כלו ולשית את רוח העם למשקלת למעשיהם?

בי אדוני, ענו נא!

*

ישוב ארץ ישראל!

רק הדבר הזה לבדו יוכל הושיע את הלאום כלו.

אך היש לאל ידינו להוציא דבר גדול כזה אל הפועל אם נתיצב כאויבים לעם אשר אותו נחפוץ להושיע? היש לנו צדקה להתיאש יען נסיונותינו הראשונים לא הצליחו? היכל לא נוכל לראות מראש כי מכשולים ופגעים רבים נמצא בדרך הזאת, כי רק במתינות ובארך אפים, בהרימנו כלנו תרומה מכספינו, כחותינו וכשרונותינו, – רק אז נצליח? החטא לא נחטא להעם חטאת לא נוכל כפרה אם נתרפה לעת כזאת, עת המשבר, ונשעה בדברי שקר?

בי אדוני, ענו נא!

זכר נזכר כי אם לא נעשה היום את אשר יש לאל ידינו לעשות, – מחר יעבור הזמן ודבר לא נוכל עשות.

החפץ תחפצו אדוני כי ישאלוכם בניכם אחריכם לאמר: מדוע לא עשיתם בהיות לאל ידכם? החפץ תחפצון כי תרבץ בכם קללת הדור הבא, אשר יראה בעיניו את קץ העם הזה, אשר השליך נפשו מנגד במשך אלפים שנה, אשר עבר באש ובמים, אשר נתן גוו למכים, אשר שבר בדמו את צמאון חיתו טרף אשר סבוהו מכל צד, ואשר יגוע בחטאתכם, אדוני, – יען הפכתם לו עורף בעת גסיסתו, בעת פרש ידו לכם כי תושיעוהו?

בי אדוני, ענו נא! ²

פאריז…³

¹

אלגאזיר, כ“ט כסלו, התרמ”א.

אל כבוד בעל השחר, שלום.

בי אדוני, אדבר נא לפניך דברים אחדים על דברי מאמרך “שאלת היהודים – שאלת חחיים²”.

לא ידעתי, אדוני, מה תוסיף דבר בדבר הזה בחֹברות השחר הבאות; אבל יסוד מאמרך כלו ראיתי בדברים המעטים אשר קראתי ואערוב את לבי להביאנו במשפט ולהגיש לפניך אדוני את משפטי, כי ידעתי כי לא תרע עינך בדברי איש ריבך ואסף תאספם אל תוך “השחר”.

בדברי מאמרך זה הרסת, אדוני, את כל אשר עמלת לבנות זה עשר שנים, כי הנה החזקת אדוני עד היום בתקות הגאולה ותשימנה כחֹתם על כל דבריך ותחרוץ משפט באחד מספריך כי האיש אשר נואש מן התקוה הזאת חדל מהיות יהודי. כי הנה עמלת לבנות הריסות האֻמה ותט ידך על השכלת ברלין ועל יולדיה על אשר גרשו תקות גאולת אומתם מלב כל הנשבעים לדגלם. כי עמלת אדוני על הדבר הזה זה עשר שנים ולא שַׁתָּ לבך לדברי מחרפיך, אשר חרפוך בגלל דבריך אלה – ותצא עתה ותדבר במאמרך זה כאיש הנואש מגאולת אומתו, השם את לבו רק אל ההוה ולא יחוש עתידות לעמו!

כי הנה אם קוה נקוה עוד להגאל; אם עוד לא נואשנו מחיי “לאֹם חָי”, עלינו לשית לב אל אשר יהיה העם הזה אחרי קומו לתחיה.

אם כמתים אנחנו היום הנה חיה נחיה מחר; אם בארץ נכריה אנחנו היום הנה מחר נשב על אדמת אבותינו; אם שפות נכריות אנחנו מדברים היום, הנה מחר נדבר עברית.³

הלא זאת תקות הגאולה, ואחרת לא ידעתי; לגאולה כמשמעה נקוה, בלי סודות ורמזים. ואם לגאולה כזאת יקוה גם אדוני, אם יחזה גם אדוני לעמו עתידות אלה, מדוע יחרוץ משפט כי מתה שפת עבר לכל החכמות והמדעים וטובה היא רק “לדברים הנוגעים בנחלת ישראל”?

ידבר נא אדוני בלא לב ולב. אל נא נדין גזירות לחצאים, ונוציא נא ממשפטינו כל תולדותיהם אשר המה מולידים.

לולא האמנתי בגאולת עם היהודים, כי עתה השלכתי שפת עברית כדבר אין חפץ בו. בדבר הזה צדקו משכילי ברלין באמרם כי שפת עברית היא אך מעבר להשכלה, כי אחרי אשר נואשו מהגאל לא מצאו בשפה הזאת תועלת אחרת. כי מה שפת עברית, אשאלך אדוני, לאיש אשר חדל מהיות עברי? הטובה היא לו משפת רומית ויונית? למה ילמד שפת עברית, ולמה נקרא ספרותה החדשה? ומדוע לא תוכל חכמת ישראל ותורתו להכתב בלתי אם בשפת עבר? ולמה לו חכמה כזאת? חכמה אשר לא תוכל להכתב כי אם בשפה אשר נכתבה בראשונה, אולת היא ולא חכמה! ואיה עם בכל הארץ אשר חכמתו ותורתו לא תוכל להכתב כי אם בשפתו?

כי אמנם אדוני, טובה ורצויה כונתך בכל דבריך אלה; כי ראית בני נעורינו עוזבים את שפת אבותיהם יען לא ימצאו בה תועלת, – ותמהר לחשוב מחשבות במה נעצור בעד הרעה הזאת, וַתָּסֹל מסלה חדשה ותאמר כי עם הרוח אנחנו, כי לא כחיי כל העמים חיינו, כי חיי ישראל רק ברוחו ורוחו בתורתו, ותורתו זאת לא תוכל להכתב כי אם בשפתו, ואם כן אם נעזוב את שפתנו ואבדה רוחנו ואז הלא מות נמות! אמנם, כל הגזירות האלה יולדות אשה רעותה – אם אמת נכון הדבר כי עם הרוח אנחנו, ורוחנו רק בתורתנו ותורתנו לא תוכל להכתב כי אם בשפתנו; אבל, אדוני, על מה יסדת כל משפטיך אלה?

בחפצך, אדוני, להציל את אֻמתך משִנֵי המות אשר שלחו בה משכילי ברלין הולדת את שכלך החרוץ את הסברות האלה. כי שמעת משכילי ברלין אומרים: הן לא יחיה עם בלתי אם ארץ לו ואנחנו על אדמת זרים נשב ואם כן לא עם אנחנו, – ותמהר אדוני ותטפח על פניהם ותקרא: שקר אתם דוברים!

כי לא ככל העמים עם היהודים. חיי כל העמים קשורים בחיי ממלכתם ולעם היהודים ממלכה רוחנית. רוחו אשר בתורתו היא ממלכתו, ועל כן חיה יחיה עם היהודים אף בגלותו מעל אדמתו – כי רוחו ותורתו אתו וכימי הרוח ימיו. ותרבה אדוני להביא ראָיוֹת לסברותיך ותאמר: אם לא כדברי כן הוא, הנה עלינו לתת את ירמיהו הנביא לבוגד ופושע בארצו, כי הלא רפה את ידי אנשי המלחמה ויחפוץ גם לנפול אל האויב, ואחרי אשר הרס נבוכדנצר את ארץ מולדתו כתב אל בני הגולה לאמר: בנו בתים ושבו בהם, נטעו גנים ואכלו את פרים… כי לא מהרה תגאלו… אבל, – אמרת, – אם עם הרוח ישראל, אם לא בארצו קשורים חייו כי אם ברוחו, הנה צדק הנביא בעשותו כל אלה. כי יָדֹע ידע כי בגולה תחזק רוחו זאת, כי יטהר לבו ולא יזנה עוד אחרי הבעלים כאשר עשו אבותיו הראשונים…

אמנם, אדוני, רק שכל חרוץ כשכלך ילד סברות נפלאות כאלה. אבל גם כי אמרנו צדקו כל משפטיך יחד, – החשב תחשב כי יועילו לעמך? הראה לא תראה, אדוני, כי לוא חזקו משפטיך לשפוך ממשלתם על כל עם היהודים כי עתה הרעו לו רעה רבה מכל הרעות אשר עברו עליו עד היום? ולולא חשבתי כי סבות רבות הסבו בהריסת ארצנו, כי עתה אמרתי בפה מלא כי ירמיהו הנביא הרס את ארץ מולדתו ויתננה בידי זרים! בשגגה עשה זאת, כי אולי באמת חשב כמחשבתך, אדוני, – אך הטוב טוב לנו כי עשה זאת בשגגה מאשר לו עשה בזדון? הקטן שבר האֻמה בבֹא נבוכדנצר בשערי ירושלים בשגגת ירמיהו משברה בבֹא טטוס בשערי העיר הזאת בזדון יוסיפוס פלַוְיוּס? ההיתה גם מחשבת ישעיהו הראשון וגם השני כמחשבת ירמיהו? הכמהו חשבו גם זרבבל ונחמיה? הכזאת חשבו גם חכמי התלמוד באמרם “הדר בחו”ל דומה כמי שאין לו אלֹה", ועוד דברים כאלה?

*

אך אעזוב נא את דברי הימים האלה הרחוקים ממנו מאד, כי כבד מאד לאיש לשפֹט מישרים על הנעשה כאלפים וחמש מאות שנה לפנים, אחרי אשר לא נותרו לנו מהעת ההיא בלתי דברי ירמיהו, ודברי יתר הנביאים כשמעיהו הנחלומי, אחאב בן קוליה וצדקיהו בין מעשיה אבדו ולא נותר מהם דבר. אשובה נא ואדבר על משפטיך אשר חרצת אדוני ועל תולדותיהם אשר יולידו.

כי חשבת אדוני להטיב לשארית עמך במשפטיך ולהשיב לב בני נעורינו אל אֻמתם ילדתם; אך התצלח? הבמשפטים וסברות נעצור בעד הגלים הנוהמים סביב לנו לבלתי ישטפונו? אם עם הרוח אנחנו או אין – אחת היא לנו. אם כה ואם כה נשפט, יוסיפו המעשים הנעשים עתה בתבל ללכת בדרכיהם ולמשפטינו לא ישימו לב. הראה לא נראה כי קץ אֻמתנו הֹלך הלֹך וקרב? הרק באשמת השכלת ברלין באה עלינו כל הרעה הזאת? אבל גם בארצות אשר לא ידעו היהודים את שם בן מנחם ואת שמע תורתו לא שמעו מעודם – גם בארצות האלה יפנו בני הנעורים עורף לאמתם ולשפת אבותיהם כאשר יעשו היהודים באשכנז.

משכילי ברלין הורו את תורתם כי לא עם אנחנו בספריהם, וירבו בפלפול ובסברה לחזק את תורתם זאת, והיהודים ביתר הארצות – בכל מקום אשר שמש ההשכלה זרחה עליהם, – יחשבו ככה גם הם, רק לא ירגישו כל צֹרך להרבות דברים בזה!

ומה יועילו איפוא אדוני כל המשפטים והסברות? למה נרדוף אחרי לא יועיל? למה נטה מהדרך הישרה ונלך ארחות עקלקלות?

כי הנה ראה נראה, אדוני, בני נעורינו עוזבים שפתנו; ומדוע? יען שפה מתה היא בעיניהם אשר לא תצלח למאום. – כל עמלנו להבינם את תועלת השפה לנו העברים יהיה לריק וכי את הדבר הזה יבין רק העברי אשר לב עברי לו והוא יבינהו גם בלי דברינו. נְחַיֵה נא איפה חָיֹה את השפה, נשימנה נא בפי בני נעורינו, ולא יזנה עוד לבבם מאחריה! ⁴

אבל יכל לא נוכל להחיות שפת עברית בלתי אם בארץ אשר מספר יושביה העברים יגדל ממספר הגוים. נרבה נא איפא מספר היהודים בארצנו השוממה; ונשיב נא את שארית עמנו על אדמת אבותיהם; נְחַיֵה נא חיה את האֻמה וחיתה גם שפתה! –

אם כה נדבר אדני; אם כה נָדין, – וסרו כל “השאלות”, וכל הוכוחים יחדלו. גם רבים מהיהודים הלועגים עתה לנו ונותנים אותנו לאנשים שדעתם מטֹרפת עליהם יטו אזן קשבת לדברים כאלה. כי לא בסברה נָרֵך לבב בן האדם כי אם ברגש. אם נגבב דברים כל היום ונקרא בקול כי עם אנחנו, כי עם אנחנו אף בישבנו על אדמת זרים, יצחקו לנו ולדברינו. אבל אם דבר נדבר אל הרגש; אם על לב היהודים נדבר לאמר: הנה ארץ אבותינו לפנינו – ניַשבנה נא והיינו אנחנו היהודים אדוני הארץ ועם ככל העמים נהיה; אם כזאת נדבר ומצאו דברינו אזנים קשובות. כי חלש לב בן האדם, אדוני, אף בהיותו משכיל, ומפני רגש כזה יכנע על נקלה!

אמנם, האֻמה הישראלית ושפתה מתו שתיהן יחדו, אפס לא מיתה טבעית, מאפס כח, כאשר מתה האמה הרומית, ועל כן מתה לנצח! כי אם בעצם תמה, עוד מלאה כח עלומים, נרצחה נפש. פעמים קרה לה כזאת וכאשר חיתה בפעם הראשונה אחרי גלתה מאז מתה, אחרי מות האֻמָה אשר רצחתה, וֲתִּיף ותגדל מאשר היתה לפני גלותה הראשונה, כן תחיה גם הפעם, אחרי מות האֻמָה הרומית אשר רצחתה, וְתִיף וְתגְדַל עוד מאשר היתה לפני גלותה השנית! גם שפת עברית לא מתה מאפס כח: במות האמה מתה ובתחיתה תחיה גם היא! אמנם אדוני! לא בתרגומים נְחַיֶנָה, כי אם בשימנו אותה בפי צאצאינו, על האדמה אשר פרחה ותגמֹל פריה!

העם הזה, עם בני ישראל, כל־יכל הוא! מיום הולדו עד יומו האחרון הסכין לעשות נפלאות; נפלאים דברי ימיו; נפלאת תורתו ואמונתו; נפלא העם הזה, ועל כן לא יבצר ממנו לעשות גם את הפלא הזה, כאשר עשהו בימי המלך כרש, וחָיֹה יחיה אחרי מותו וחַיֵה יְחַיֵה גם את שפתו אשר מתה אתו!

*

אמנם, אדוני, כבד מאד לעשות דבר גדול כזה, ולא ביום או יומים נכלנו, אבל עוד כבד ממנו להאריך ימים בעת החדשה הזאת על אדמת זרים! כי אם חיה חיינו עד היום בלי ארץ ובלי שפה, בלי מלך ובלי שר, הנה היתה לנו האמונה והחיים בכל מנהגינו השונים ממנהגי כל הגוים לחומה בצורה. במעגלה הזאת חיינו חיי עם בודד. בעת ההיא היתה לנו השכלה עברית; גם שפה לאמית היתה לנו, כי כל אשר למדנו וכל אשר חשבנו למדנו והשבנו⁵ בשפת עברית. אבל לא כימים ההם הימים האלו לנו. את עֶדְיֵנו הַלְאֻמי התנצלנו כליל ובעדי זרים אנחנו מתיפים: לשוא נדבר, לשוא נעמול, כי שומע לא יהיה לנו!

על כן אמרתי, אדוני, כי תעינו מדרך הישרה. לשוא נקרא: נחזיקה בשפת עברית פן נמות! כי אם נחיה את האמה ונשיבנה על אדמת מולדתה, וחיתה שפת עברית.

כי, סוף סוף, אדוני, הלא רק בזאת נִוָשע תשועת עולמים ובלעדי התשועה הזאת אבדנו, אבדנו לנצח!

האחרת יחשוב אדוני: דת היהודים תוכל להאריך ימים גם בארצות נכריות; שנה ישנו פניה לפי רוח המקום והזמן, וכגורל כל הדתות יהיה גם גורלה! אבל האֻמה? חיה לא תחיה האמה בלתי אם על אדמתה, ועל אדמתה זו תחדש נעוריה ועשתה פרי תפארה כבימי קדם! ⁶

ועל כן עלינו לשית לב אל אשר יהיה העם הזה באחרית הימים. מי שלא טרח בערב שבת לא יאכל בשבת, ואם הכין לא נכין את הכל להיום הנפלא ההוא אשר אחזה ברוחי, והיה בבֹאו והיינו כאנשים אשר לא טרחו בערב שבת, – ערומים מכל כאומה ביום הולדה!

ובזה אכלה, אדוני, את מכתבי זה.

כל הדברים אשר דברתי בו – רוחך היא, אדוני, הדוברת בי⁷; כי אתה היית הראשון מהמשכילים, אשר הרימות את תקות הגאולה על נס, ותמצא את לבבך לדבר כדבר הזה באזני כל משכילינו, ולא פחדת פן יתנוך לקנאי או למשגע.

ולא לשוא עמל, אדוני.

דבריך עשו פרי, ויצמיחו בלבות רבים מבני נעורינו צמח קֹדש, צמח הלאומות, ומכתבי זה הוא פרי עמלך הוא.

ועל כן קויתי אדוני, כי לא תרע עינך בו⁸.

¹

אל כבוד בעל ה“מגיד”, שלום.

אדוני!

בתשובתך על דברי בגליון המגיד השלשה עשר, שנה זו, (שנת תרמ"א) שאלת לאמר: “מי אלה הרבנים אשר עליהם יסבו דברי הכותב?”

על שאלתך זאת אשיבך, אדוני, כי כונתי היתה על כל הרבנים; ואם כי דברים של טעם דברת בתשובתך שם, עוד אמונתי חזקה כי עשה יעשו הרבנים את אשר עליהם לעשות בישוב א"י, כי יתאחדו הרבנים מקצה מזה את הרבנים מקצה מזה וקראו בקול אחד באזני כל היהודים, והקיצום מתרדמתם.

וכמו סעד לדברי בשרתני, אדוני, בגליון המגיד השנים עשר, כי החל הייד. פר.² גם היא לעסוק בדבר הזה, וכי קרא תקרא גם היא באזני קוראיה את הדברים אשר אנחנו קוראים לכל שומעי שפת עברית זה כמה.

מי פלל לשמוע דברים כאלה בברלין, עיר הקודש להשכלה, – העיר אשר ממנה יצאה תורה חדשה ליהודים, תורה אשר הזכרת בדבריך שם, – כי תעודת האומה הישראלית היא רק להיות נעה ונדה מגוי אל גוי להפיץ אמונת אל אחד בארץ? החטא נחטא אם נתברך בלבנו כי לא לשוא דברנו,

כי אף אם לא עשו עוד דברינו פרי – הנה החלו להציץ ציץ…

והרבנים מקצה השני?

הכתב לא כתבת, אדוני, בלגיון המגיד הארבעים ושבעה (שנה שעברה) כי “אחד מגדולי הרבנים ברוססיא דבר אליך במכתבו בחם לבו והתלהבות נפשו על הדבר הזה”? ואם רק “אחד” כתב לך, אדוני, הידעת כי רק אחד הוא בארץ הזאת?

מי לידנו יתקע כי לא רב מספר רבנים אשר כמחשבת הרב ההוא מחשבתם גם הם? יעידו נא ראשי חברת “מזכרת משה מאנטיפיארי” אם לא היו הרבנים להם לפה, אם לא עוררו את לבות היהודים להרים תרומה מכספם לחברה הזאת, אם שלח לא שלחו להם הרבנים כסף תרומת היהודים?.

יען מה?

יען ידעו הרבנים את שם האיש אשר שמו נקרא על החברה, ויקוו כי כגדל שמו כן תגדל פעולת החברה. ואם עד עתה עוד לא היתה תקותם, האשמת הרבנים היא?…

נצוץ שלחנו בישראל והנצוץ הזה עמם לא יעמם וכבה לא יכבה. תועה הוא עתה לאטו, מנתר ומדלג מלב ללב. רגע יציץ לעינינו מלאנדאן ומשנהו – מפעסט, מפטרסבורג, ואחר יתפרץ משיקאגא ומשם יעוף ברלינה. ככה ילך הלך ותעה בכל כנפות הארץ, בכל מקום אשר נדחו יהודים שמה; ככה ילך הלך והשאיר אחריו זיקי אש פה ושם עד אשר תשב רוח חזקה, רוח אדירה, רוח בוערה, ונפחה בזיקים האלה, וחִברתם ולִבתם, והיו לשלהבת יה!

ואי מזה תבא הרוח?

מכל קצוות הארץ, מכל לבבות היהודים, מכל אשר בשם ישראל יכֻנה תתפרץ הרוח בעז וכח; כי אם ראה ראינו רבים מבני עמנו הופכים ערף לאמותם, אם שמע שמענו מהתלות רבים מעבר מזה ואם ידע ידענו כי רק לנסים ונפלאות יקווו המקוים מעבר מזה, הנתמה תמה על החפץ? היפלא בעינינו אם נראה רבים מתיאשים ואם נשמעם מדברים, כי אבה לא יאבו עוד ליחל לדבר אשר יחלנו לשוא זה אלפים שנה?

הלא לזאת נתמה – כי עוד לא תמו מקוים, כי עוד יש מיחלים, כי אורך גלותנו לא שת קץ לתקותנו! אורך גלותנו הלא היה למשל גם בפי המאמינים: גלות נוראה, גלות מרה, גלות אלפים שנה, גלות אשר אין ערוך לה בכל זכרונות ימי עולם!

התמה נתמה על אשר חדל היהודי מיחל לגאולה טבעית, על אשר נואש מהגאל בכחו, והוא מורדף על צואריו אלפים שנה, בלי חמלה, בלי רחמים, בלי פוגה! רפה כחו בשנות רעתו, כי כל עמי הארץ היו אויביו בנפש, ארצו היתה ארץ הקדושה למרדפיו ומעניו, ואיך יוכל היהודי לקוות כי ישוב עוד ויאחז בארצו זאת אם לא ישלח לו אלקי אבותיו עזרתו ממרומיו? אם בא לא יבא משיחו, בן דוד מלכו, בקולות וברקים והָמם את אויביו בקול שופר ותרועת מלחמה, וגרשם מארצו?³

ימים טובים מימי רעה ההם נפלו בגורלנו. בכלל הלא הם ימי מנוחה, ימי אור וחירות, כי רק לשוא נסו אויבי בני שם להשיב את הזמן אחרנית. רק אחד היה יהושע אשר צוה לשמש “עמד” ותעמד ואחריו לא היה כמהו והיה לא יהיה, וכל עמל שטעקקער ועוזריו להסיג את הזמן לאחור עד ימי אחשורש לא יצליח.

היהודי למוד הרעות יחרד לקול עלה נדף; כל אלה היוצאה מפי מכיו ומרדפיו תזכירהו מכאוביו הרבים והעצומים ופצעיו האנושים אשר עוד לא חיו כליל, ועל כן יפחדו היהודים היושבים באשכנז לקול תרועת “העפ העפ!” כאשר פחדו יהודי פרס לפנים לקול הפור אשר הפיל עליהם המן בן המדתא. אך היהודים יושבי מדינות אשכנז לא צמו אף יום אחד, והאיש אשר הציל את המלך ווילהעלם מ“העדעל ונבלינג” לא היה מזרע היהודים – ומחשבת שקעקקער והנריצי לא נעשתה, וגם לולא מהר ד"ר לאצארוס ללמד עלינו זכות ולהוכיח לכל יושבי תבל כי לא עם אנחנו, לא היה גורל היהודים רע מגורלם היום. חרדת שוא היתה כל החרדה הזאת. עתה כמעט שככה הסערה באשכנז, עוד מעט וחלף השאון והיה כלא היה ומנוחה ושקט יקחו מקומם בכל מקום(?)…

אבל הימים הטובים האלה באו ליהודי זה מעט.

ועד כמה ימשכו?

מפה ומשם עוד שומעות אזנינו קול אנקת אחינו מתחת ידי מעניהם, ופחד התמיד אשר פחד אלפים שנה לא סר מלבו כליל.

רק מעט מעט יוכח כי גם בלא נסים ונפלאות יצליח לשוב אל ארצו אם רק יחפוץ; מעט מעט יכנס הרעיון הזה בלבות המאמינים, מעט מעט יגדל, יגמל, יעש פרי – ואז יעשו הרבנים את חובתם.

ואנחנו, אדוני, נהיה נא אנחנו כטל לרעיון זה.

נרעיף נא הרעיף טל חיים על לבות כל קראי דברינו.

נגשים גשמי נדבה.

לא בסער וזעם כי אם בנחת.

נדבר על לבות כל שומעי עברית!

נדבר בלי פוגה.

נדבר השכם ודבר, עד אשר נאחד הלבבות.

נפזר נא את העננה אשר כסתה את שמינו עד עתה.

נראה נא כי לא יבצר ממנו לעשות את הדבר הזה, ודברינו לא ישובו ריקם⁴.

*

אדונינו הנכבד!

הגד הגיד לנו האדון קָפֶלמן במכתבו כי ישר בעיניך אדוננו דבר החברה אשר שלחנו בידי מלאכנו הנזכר, ותואל גם להספח עליה לעזור לה לגאול את ארץ אבותינו מידי זרים, ותנדב לדבר הזה נדבת כסף, ותתנדב עוד להיות פועל עוזר לנו בארצך, ונאמר לבאר לך במכתב זה את עצם דבר חברתנו מה הוא לכל משפטיו, את אשר לא יכולנו לעשות בספר הברית אשר מסרנו בידי מלאכנו, כי חפץ תחפוץ החברה לעשות כל מעשיה בסתר חרש, פן תשלוט בה עין רעה, ועל כן שמנו לנו לחוק לבלתי הרבות בדברים, כי אם באזני האנשים אשר נתנו ידם לנו ואשר בתם לבם אתנו אנחנו בטוחים.

ועתה התבונן נא אדוננו בדברים אשר נדבר לך בזה, וראית וידעת מה עצם דבר החברה הזאת ומה חפצנו בה.

התכלית אשר שמה החברה לפעולתה היא “תחית ישראל”, לאמר: להחיה את אֻמת ישראל על האדמה אשר עליה גדלה מיום היותה ועד היום הנורא אשר רְצָחַתָה רומא אויבתה בעצם כחה, כי האמין תאמין החברה אמונת אומן אשר רק על האדמה הזאת המדושנה בדמי אלפי מבחר בנינו תוכל אֻמתנו לחיות אם רק נצליח להרבות מספרנו בארץ הזאת עד אשר נהיה אנחנו הרבים, והדבר הזה לא יבצר ממנו לעשותו אם רק נחפצנו באמת ובלב תמים, כי עוד הארץ כמעט שממה מאין יושב, עוד לא נושבה כאשר היתה לפנים בימי שבתנו אנחנו בה, – – – – – – – –

זה הדבר הראשון אשר תעמול בו החברה בכל כחה. אפס יכול לא תוכל החברה לעשותו בכל עת אשר תחפוץ היא וככל אשר תחפוץ, כי לא בכל עת אשר יתפלל איש לקנות אדמה בארץ הזאת ימצאנה, ויש אשר תהיה אדמה הרבה למקנה וקונה אז אין, ונשארה האדמה בידי הערבים. כי על כן היה לא תהיה באמת גאולה לארץ בלתי אם תהיה חברת סתר אחת אשר לא ידעו הערבים לא מהותה ולא תכליתה, אשר תהי לאל ידה לקנות אדמה בכל עת ובכל מקום אשר תמצא, אם טובה האדמה ואם רעה היא, אם תוכל להיות לתועלת עתה או אחרי כן, כי רק בזה נהיה אנחנו אדוני הארץ אם רוב האדמה הייה בידינו.

זאת היא גאולת הארץ.

אך בדבר הזה בלבדו, אם כי גדול מאד הוא לנו, עוד לא תהיה תחית ישראל. הן היה היו היונים והסרבים והבולגרים והרומנים בארצם ורוב אדמתה היה בידיהם, ועוד לא נחשבו לאומות חיות עדי חיו את רוחם, עדי חיו את לשונם עדי חיו בלב כל העם החפץ להיות עם לבדו, עדי הפיחו בו רוח גבורה ואמץ לב, ומכל הדברים האלה היש לנו אף אחד? מה רוחנו עתה? ושפתנו וספרותנו מה היא? מה חפץ חצי העם בקרבנו? וכחנו וגבורתנו איה? אלה הם הדברים אשר תעמול החברה להחיותם – להחיות את רוחנו ולהפך לעמנו לב אחר בעזרת ספרים אשר תדפיס בזה ובעזרת עוזריה אשר יהיו לה בכל ארצות גלותנו אשר יזרעו את הזרע הזה בקרב בני עדתם, ולהחיה את שפתנו בעזרת השפה הערבית רבת המלים והיפה אשר לא יחסר כל בה, לקחת ממנה כל החסר לנו בשפתנו ולתת להמלות השאולות האלה תמונה עבריה עד כי לא יודע מאין באו, ולהחיותה בפי העם היושב בארץ ישראל ואשר יבואו להאחז באדמתה והיתה לכולנו שפה אחת, שפת עברית.

כל הדברים האלה תוכל החברה לעשות אם עשה תעשה מעשיה לא בכח אנשים מספר, כי אם בכח כל האֻמה. כי הנה היה היו עוזרים ליונים ולרומנים, לסרבים ולבולגרים נמצאו תומכים ומחזקים את ידיהם בכל דבר, וישראל על מי ישען ומי יבוא לעזר יעקב? הנה רק אלהיו, אך גם אלהיו לא יהיה בעזרו אם עשה לא יעשה הוא כל אשר בכחו להושיע לנפשו. כי הלא רק במלחמות כבדות וחזקות לקח ישראל את ארצו מידי הגוים ונתן לא נתנה לו אלהיו בלי מלחמה ובלי כל עמל ויגיע, וגם הפעם רק בעמל ויגיע ורק אם יחגור ישראל שארית כחו לחיות יושיענו אלהיו ויצליח.

זאת היא התכלית, וזאת מהות החברה אשר הואלת גם אתה אדוננו להספח עליה ולתמוך אותה בכח שמך הגדול, ועתה, שאלה אחת לה ממך: עוד לא באה העת אשר תוכל החברה לשלם בכסף מלא בעד הספרים הדרושים לה לתכליתה, ועל כן שאל תשאל ממך כי תחננה ככל אשר תוכל, בספריך היקרים אשר כתבת בדברי ימי היהודים, והיו המה לה לעזר גדול בעבודתה הכבדה.

ועתה רצה נא אדוננו וקח את ברכתנו אשר אנחנו שולחים לך מארץ אבותינו, שלום וברכה עד העולם!

ידידך מוקירך מאד⁵

*

אדוננו הנכבד!

הועד החתום למטה, להחברה “שפה ברורה” אשר תכליתה הנעלה יראה כבודו מכתב התקנות הרצוף פה, מתכבד לבשר את כבודו דבר התיסדות החברה הזאת, אשר כמוה לא היה עוד בישראל מיום גלותו מעל אדמתו ועד היום. בלי דברים מצדנו יבין כבוד אדוננו בחכמתו עד מה גדולה ונפלאה וקדושה התכלית אשר שמה לה החברה להפֹך לכל בני עמנו יושבי ארץ אבותינו שפה אחת ברורה, שפת אבותינו הקדמונים הקדושה לנו קדש קדשים תחת לשונות הנשחתות אשר הם מדברים עתה, הנותנות אותנו ללעג ולקלסה בעמים ולבוז וחרפה בעיני עצמנו. הדבר הזה יגרום עוד כי כל בנינו יהיו באמת למודי ה', כי כל העם, למגדול ועד קטן, ידעו תורה ורוח אחת ולב אחד יהיה לכלם ואחדות ואחוה תשכון בתוכם, וכבר הראה הנסיון בבתי הספר בעירנו ובמושבות ובבתי יחידים אחדים כי הדבר הזה לא מהנמנעות הוא, כי נקל מאד הדבר לשית את לשון עברית בפי הילדים לדבר בה, והחברה לקחה עליה העבודה להשתמש בכל האמצעים אשר תמצא, לקים את הדבר בפעל, ותקותה חזקה כי תצליח במעשיה. בעירנו ההתלהבות רבה מאד, הרבנים הגדולים והמון העם נתנו ידם לזה, וגם הנדיבים האחדים אשר הספיק הזמן לנו עד עתה לפנות אליהם לא מנעו את נדיבותם, ונקוה כי גם נדיבי אחינו בחוץ לארץ לא ימנעו מתמוך אותנו בנדבת ידם למען נוכל להשיג התכלית הרצויה. והנה יודע הועד עד כמה עניני ירושלם יגעו במעמקי לב כבוד אדוננו, ועד מה ישמח ויעלֹז על כל דבר אשר עֹז לו להאיר אור חדש על חיי אחינו בארץ הקדש, וכי נכון כבודו תמיד לעשות ולפעֹל לטובת כל ענין נעלה ונשגב. ועל כן הננו מתכבדים לקרא לכבודו בשם “גבאי נכבד” לחברתנו ונקוה ממנו עזר ותמיכה רוחנית וגשמית.

רצה נא אדוננו וקבל נא ברצון את ברכתנו ורחשי הכבוד אשר ירחש לך לבנו⁶.

א.

אני מבין היטב את המלחמה האיומה שהיתה בלב רבים משליחי עם ישראל בבזל בדבר ההצעה ליסד מדינת יהודית לא במקום הקדוש לישראל. במקום ארץ אבות נותנים להם ארץ בנים, ארץ להבנים!

אבל, האמנם לא נלמד מדברי הימים כלום? האמנם נחטא גם אנו כמו שחטאו אבותינו במשך אלף ושמונה מאות שנה, שעצמו את עיניהם מראות את המציאות והסתפקו בהתקוות בלבדן? ואם שִׁנֵינו אנו קהות מהבסר שאכלו אבותינו, האמנם לא ירעד לבנו מפני המחשבה: כמה עוד יתר תקהינה שני בנינו אחרינו מהבסר שנאכל אנו הפעם? האמנם נעצם גם עתה את עינינו? האמנם נמצא את לבנו לקבל עלינו את האחריות הנוראה הזאת לפני כסא המשפט של דברי הימים שלנו? האמנם נעלים את עינינו ולא נראה, כי אם הפעם, מפני מעמד הענינים בעולם, מפני מעמד ישראל, מפני שעוד באפריקה זו, שאיננה יתר הפקר כמו שהיתה לפני חמשים שנה, עוד יש בה מקומות פנויים שוממים, ומפני שבארץ הגדולה עומדים כעת בראש הממשלה אנשים בעלי לב ובעלי רוח, אם עתה מפני כל הסבות הללו ועוד מפני סבות אחרות, בא הדבר לידי כך, כי ממשלה אדירה, אחת היותר אדירות בתבל, פתחה לנו את שערי אפריקה וקראה לנו ככרש בשעתו ללכת וליסד שם מדינה יהודית חפשית, שנוכל לחיות שם בני חורים כטוב וכישר בעינינו תחת המחסה העליון של העם האדיר החפשי האנגלי, האמנם לא יזדעזע לב כל אחד מאתנו מפני המחשבה, כי אם נתן להרגע הגדול הזה לעבר, אולי מחר, אולי בעוד שנה, שנתים, שלש, תטרף השעה הטובה הזאת מלפנינו? אולי אז ישתנו הענינים, תשתנה הממשלה, יתאחזו אחרים בהארצות הפנויות, ואז אף אם נרצה, נבקש, נתחנן, נשוע, נזעק, – לא יהיה שומע לנו?

הה, מחשבה נוראה, איומה!

ב.

האדון מר ל. ב“הצופה” הגיע בהתנגדותו והצעת אוגנדה לידי כך שיכול להוציא מפיו הדבור התמוה, שהארץ יקרה לו כמו העם!

ואני תוהה ומשתומם איך יכול אדם שיש לו פחות או יתר חנוך מדיני להגיע לידי מינות לאמית כזאת? הארץ כמו העם! זה שבוש מדיני, זו כפירה בעקר!

הארץ, הארץ קדושה רק בשביל העם ולמען העם. אני מבין כי יאמר אדם: אני מאמין כי העם לא יוכל לשוב לתחיה ולחיות אלא בהָארץ! גם זו כפירה ברוח העם, בנשמתו, בכחו, ביכלתו. ומכל מקום, את האני מאמין הזה “אני מבין” אף כי אינני מודה בו לגמרה. גם “אני מאמין”, גם כלנו מאמינים, כי המקום היותר עלול שישוב בו העם לתחיה הוא – הָארץ. אבל, על כל פנים, העם הוא העקר ולא הארץ! אתם מאמינים אמוּנה שלמה, כי העם לא יוכל לשוב לתחיה אלא בהָארץ. על ראשי ועל עיני, אדני! האמוּנה היא דבר המסוּר ללב, להרגש, ואין מקשים על הרגש. אבל, אדוני, אמונה אינה אלא אמונה, תהי אמונה שלמה, גמורה, תהי כמו האמוּנה בשלשה עשר עקרי הדת, עכ"פ אין זו אלא אמונה. ואינכם יכולים לא להודות כי אפשר שהאמונה היותר גמורה היא – טעות!

ובכן, אדוני, כל זמן שלא הוֹכיח הנסיון אמתת אמונתכם, הרשונוּ נא גם לנו להאמין כי העם יוּכל, – בקושי, בקושי גדול, אבל יוכל – לברא לו ארץ ולחיות עליה בכל מקום!

ואם יש אפילו רק ספק ספקה של אפשרות זוּ, ואם מצד השני אי אפשר לא להבין כי יש מקום לחשש, יהי חשש רחוק, כי מעמד עניני המדינות יתרכב, מפני מסבות המעשים והמאורעות הרבים והסבוּכים כל כך, באופן שהתקוה האחרת לא תוכל להתקים, האמנם לא תחרד נפשכם, האמנם לא תזדעזעו מפני המחשבה הנוראה: עמנו מה יהי עליו אז? אתם, אדוני, אינכם רוצים להניח אפשרוּת החשש הזה? גם אני, אדוני, גם כלנו איננוּ רוצים; אבל, אדוני, מהלך מאורעות המדיניים איננוּ תלוי, לאסוננוּ הגדול, לא ברצוני ולא ברצונכם, אדוני! לא מפי ולא מפיכם, אדוני, חיים המאורעות המדיניים, ולא מה שטוב לי ולכם היה יהיה! מי יוכל לחדר אל העתיד? מי יוכל לראות את הנולד? מי יוּכל לנבא מה יהיה? כחות עצוּמים מתנגחים סביב לארבע אמות הללו, ואנו, הפזוּרים והנפוצים שאיננו יכולים, כעמים אחרים, להכריח את הכחות העצוּמים האלה לשום אלינוּ לבם, מי יודע אם לא נרוצץ חלילה בין הכחות המנגחים?

ואלה נא תשתמטו באמתלה קלה: אז נראה! אז נבקש!

לא, אדוני, אז לא נוּכל מאוּמה; אז עבר הזמן! כאשר כבר אמרתי, בעוד עשרים שנה, בעוד עשר, ואולי בעוד חמש לא תהיה עוד אמה אחת פנוּיה על כדור הארץ שיוכל עמנוּ האובד להניח ראשו עליו.

ואיך לא תבינו, אדוני, כי אפילו רק מפני הספק הנורא הזה אנו צריכים, אנוּ חיבים לעשות, לא יהי אלא הנסיון הזה: לכונן מדינה במקום שנותנים לנו עתה!

אנוּ חיבים. ואם לא נעשה זה עתה, ואם לא נאחד כלנו את כל כחנו למען יצליח הנסיון הקשה מאד הזה בידינו, אנו עוכרי עמנו, ודמו על ראשנו יחוּל!

פי הוא המדבר אליכם את הדברים האלה, ואני רשאי לדבר לכם כזאת, ואתם אינכם רשאים לפקפק ולהטיל הספק היותר קל בארץ-ישראליות שלי!

לפני חמש ועשרים שנה, כשמחשבתכם אתם היתה רחוקה מארץ ישראל כרחוק באמת מערב ממזרח, בשעה שאפילו בעל השחר הסתפק, כמו אחד העם עתה, בלאומות רוחנית בגולה, אז קראתי אני את הקריאה הראשונה ללאומות אדמתית (סלחו לי המלה הזאת!), ר"ל העומדת על האדמה, בארץ ישראל. פרץ סמולנסקי פרסם את מאמרי אז בהשחר, אך השיג על דברי ויחליט כי ישראל הוא עם הרוח שאין לו צרך בארץ לקיומו. אפס, מהרה אחרי פרסום מאמרי ארעו מאורעות שפעלו פעולה עצומה על רוחו של סמולנסקי, והוא לא היה מאותם האנשים החושבים להעדר כבוד לעצמם להודות ולאמר טעינו. אחרי חדשים מספר חזר בו בעל השחר מדעתו והסכים לדעתי ונהיה הלאֻמי האדמתי היותר נלהב, ואחריו באתם אתם כֻּלכם, ונבואתי נתקימה!

לפני שתים ועשרים שנה, כשרעיון תחית הלשון בדבור פה היה זר לכלכם, קראתי אני את הקריאה הראשנה, והתחלתי אני בדבר בהלכה ובמעשה, בבית הספר ובביתי.

עתה מדבר האדון ל. על חשיבות הסתדרות של הישוב בארץ ישראל אשר תכונתו העקרית היא – העבריות, תחית הלשון העברית כלשון מדֻברת. אבל אדוני, כמה שנים פקפקתם בזה, מה מעט עשיתם לטובת זה, כשדברתי אני אליכם על חשיבות הדבר הזה! והנה נבואתי עוד פעם נתקימה.

מי שהיו לפני כשש עשרה שנה באספה קטנה של חובבי ציון במסקבה בבית האדון חושין הם אולי יזכרו כי מה שרוצים עתה “טובי חו”צ" לעשות אני דברתי להם אז כי זאת ורק זאת עליהם לעשות. והנה הגיעוּ לידי הכרה זו עתה, אחרי שש עשרה שנה, ודעתי גם בדבר זה נתאמתה.

וגם הפעם כמו נימי מאזן-האויר כן חשו נימי נפשי עוד לפני ארבע שנים את ההכרח הגמור לבקש לנו מקלט לאֻמי, לפחות ארעי, באיזה מקום אחר, ואת אשר חשה נפשי אז הגדתי בדברים ברורים ומפורשים לברנר לזר ולדר' נורדוי בפריז, ולדר' שנירר בוינה.

אפס, כל זמן שהיו תקוות אחרות, לא היו המנהיגים רשאים לפקפק. אבל, מה שחשה נפשי בא ונהיה, והמנהיג עשה ברגע זה את חובתו הקדושה להעם.

אתם אינכם רוצים כ"א במה שאתם רוצים! לאסוננו הגדול, המעשים, אדוני, יכפו אתכם לקרא: רוצים אנו.

אתם קוראים את עצמכם ציונים ציוניים, ארץ ישראליים, ואותנו – אפריקניים, אוגנדיים.

אדוני, אין אנו מתבישים חלילה בשם זה. אבל, לא אפריקניים ולא אוגנדיים אנו, אלא עמיים. הנה מה אנו!

אתם ארציים ואנו עמיים.

לנו העם הוא העקר. אנו אומרים: אם אפשר העם בהארץ, הרי מוטב, ואם אין, אם יש ספק באפשרות זו, נכונן לעת עתה עם באיזו ארץ שתהיה, רק שתהיה של העם, למען קדם את הסכּנה המרחפת על העם!

ולכם, אדוני, הארץ היא העקר! ואתם אומרים: אם אפשר העם בּהארץ, הרי מוטב, ואם אין (ואתם אינכם יכולים להכחיש אפשרות ה“ואם אין” הזה) יאבד העם ואל נוַתר אנו קוצה של יוד מחבת ציון שלנו!

ואתם קוראים, כי לכם יש אידיאל. אידאל יפה באמת!

ג.

גם עורך הצפירה, האדון נ' סוקולוב, גלה עתה את דעתו נגד הישוּב באפריקה המזרחית. האדוֹן סוקולוב אינו רואה שום הבדל בין הישוב הזה שיתכונן באפריקה על פי הצעת ממשלת אנגליה, ובין הישוב בארגינתיניה או קנדה שעושה חברת יסוד מושבות ליהודים. מדינה חפשית לגמרה, עומדת ברשוּת עצמה כליל, לא תהיה המדינה הזאת, ושלטון בית מקומי, – זה יוכלוּ היהודים לעשות להם בכל מקום שיתישבוּ, גם בארגינתיניה, וגם בקנדה, וגם באוסטרליה במדינות המאוחדות.

ובכן, לפי דעתו של האדון סוקולוב, את כל הענין הזה של הצעת ממשלת אנגליה בדבר הישוב באפריקה המזרחית צריך להניח לחברת הישוב. היא מיסדת ישוּבים בכל מקום, תיסד לה ישוב גם באפריקה אם תמצא את המקום כשר לתכליתה.

זו טענתו של עורך “הצפירה”.

ואני עומד ותמה ומשתומם איך נעלם מהאדון סוקולוב ההבדל העיקרי שבין הישובים שמכוננת חברת הישוב בכל ארבע כנפות הארץ, ובין הישוב שממשלת אנגליה מצעת לנו לכונן, על היסודות שנזכרוּ במכתבו של לורד לנדסדוין.

למען יהיה ישוּב של יהודים מדינה יהודית, נצרכים שני תנאים עקריים, והם:

א) שהישוב הזה ישב על שטח אדמה אחד דָבֵק ונמשך ופחות או יותר גדול שישא עליו מספר פחות או יותר גדול של יהודים, שיהיה ראוי להקרא בשם מדינה לפחות קטנה מאד.

ב) שבתוך גבולי זה השטח יהיו היהודים רוב מנין ורוב בנין של כל הישוב.

אלה שני התנאים העקריים, שבלעדם לא יהיה שום ישוב יהודים בשום מקום מדינה יהודית.

הישנים שני התנאים האלה בהישובים אשר בארגנתיניה, בקנדה, או בברזיליה?

הישוב בארגינתיניה! בודאי, לוא היוּ כל הקרקעות הרבים שקנה שם ברון הירש עצמו ואחרי כן חברת הישוב, לו היו כלן הקרקעות האלה במקום אחד דבק כלו יחד, כי אז היה הישוב הזה מעצמו וּממילה מדינה יהודית! ואז, באין ברֵרה, יכולנו לשמח גם על מדינה יהודית זו לעת עתה.

אבל, הקרקעות של הישובים היהודים בארגנתיניה נפוצים בכל גלילי הארץ הזאת, באנטר דיאוס בסגמו פי, וכו' וכו', בכל גליל וגליל יש אדמה לכונן צבור קטן מאד, לכל היותר של עשרת או עשרים אלף נפש, והצבורים האלה מוקפים צבורים אחרים נכרים ולא יהודים.

ומדוע לא קנה ברון הירש עצמו את כל הקרקעות, ומדוע לא קנתה חברת הישוב אחרי כן הקרקעות שלה במקום אחד, במרכז אחד? מפני, שלא חברון המנוח ולא החברה אחריו לא נתכונו לכונן מדינה יהודית, אלא ישובים יהודים קטנים. ואולי לו גם רצוּ לקנות אדמה במקום אחד כדי לכונן מרכז יהודי גדול, לא יכלו, מפני שאולי כבר אי אפשר כזאת בארגינתיניה, מפני שבכל גליל וגליל כבר נתאחזו צבורים אחרים ואפשר רק להושיב צבורים קטנים בתוכם, בקרבם, אבל לא צבור אחד גדול ונמשך על אדמה אחת.

ואולי, אף אם עוד יש אפשרות כזאת, לא תרצה ממשלת ארגינתיניה ולא תאבה גם עתה למכר במקום אחד אדמה במדה מספקת שברבות הימים תתהוה מזה מדינה יהודית, לבּלתי תת מקום למדינה בתוך מדינה.

הישובים של היהודים בארגינתיניה וכדומה, אינם נבדלים במאומה מישובי היהודים ברוסיה בתחום המושב. לו ישבו כל היהודים האלה שבתחום המושב על שטח יתר הרבה קטן, למשל כפלך אחד גדול ולו היה בפלך הזה רוב גדול יהודים. כּי אז היתה זו כעין מדינה יהודית, ועל כל פנים היה מעמדם לא גרוע ממעמד העממים האחרים היושבים ברוסיה.

עורך ה“צפירה” אמר כי אם יתישבו יהודים רבים במקומות הפנויים באמריקה, יהיו להם זכיות של הנהגה מקומות ובכן תהי שם מדינה יהודית לא פחות מהמדינה היהודית באפריקה המזרחית. בודאי! מי יתן ונתנה אמריקה רשות למספר גדול של יהודים להתישב במקום אחד! בודאי, אז תהי שם מדינה יהודית, וברצון אודה, עוד יתר יהודית אולי מזו שנוכל לכונן באפריקה תחת מחסה ממשלת אנגליה. אבל, התרשה ממשלת אמריקה את זאת? מדוע לא הציעה אמריקה את ההצעה הזאת להכנסיה בבזל? ואפילו אם תרשה ממשלת המדינות המאוחדות, היעלה בידינו שם להתאחז במקום אחד באופן שנהיה הרוב הגדול? אנו נתחיל לכונן שם ערים וכפרים; איך נמנע אחרים להתאחז שם אתנו יחד ובמספר הרבה יתר גדול ממה שנהיה אנחנו שם? וכמו כן באוסטרליה. בודאי. שם יש די מקום גם למדינה יהודית. אבל ננסה נא לבוא שמה במספר גדול ולהתאחז במקום אחד. גם בפני באים במספר מעט חושבת אוסטרליה מחשבות לסגור הדלת, ועל אחת כמה וכמה בפני מספר גדול.

זהו ההבדל שבין הישובים היהודים שכוננו ושאפשר לכונן בארצות אחרות, ובין הישוב שממשלת אנגליה קראה לנו לכונן באפריקה. ומדוע רוצה אנגליה יותר למשל מן ממשלת המדינות המאוחדות או אוסטרליה, להרשות לנו כזאת? מפני שיש לה באפריקה המזרחית ארץ רחבת ידים ושוממה עדין לגמרה, אשר האנגלים אינם הולכים שמה במִספר רב כדי ליַשֵׁב אותה, יען יש להם ארצות אחרות ללכת שמה במקום שחרשת המעשה והמסחר יותר פורחים, ומקוה היא ממשלת אנגליה כי היהודים הרוצים למצא להם איזה מקלט שבמקום ההוא יהיו הם בעצמם הבעלי בתים, ששם יהיו הם התושבים העקריים, ששם יוכלו להתנהג בעניניהם הפנימיים כטוב וכיושר בעיניהם, שהיהודים הרוצים כזה ואינם יכולים למצוא זה בשום מקום אחר על פני האדמה, ירבו לבוא הנה ויפריחו את הארץ הזאת לטובת עצמם וממילה גם לטובת בריטניה.

בודאי, זאת תהיה לא מדינה חפשית לגמרה, לא עמדה לגמרה ברשות עצמה. אבל, אם שטח האדמה שתנתן לנו שם יהיה בכדי שיוכל לשאת עליו לא יותר ממליון נפש החיים על פרי האדמה, אז עוד כמספר הזה ואולי עוד יותר יוכלו לחיות שם על המסחר וחרשת המעשה, והיתה זו מדינה יהודית ונוכל שם להתענג על כל הזכיות המדיניות הפנימיות כמו כל עם החי על אדמתו, מפני שבתנאי הזה תנתן לנו הארץ ומפני שכן חק אנגליה בכל המדינות שלה.

ואם האדמה שתנתן לנו לא תספוק לצבור גדול? ואם הזכיות שתנתנה לנו לא תתנה לנו האפשרות לחיות חיים לאמיים, עברים? אז, אין בין הישוב שנוכל לכונן שם ובין הישובים במקומות אחרים ולא כלום, והרוצים במדינה יהודית, ולא בישובים יהודים לא יקבלו את המתנה הזאת. כי אם האפשרות של מדינה יהודית.

בדבר אחר צדק עורך הצפירה. לו היתה לנוּ “טנדנץ אוטונומותי”, כלומר חשק והתעוררות להיות שוררים בביתנו ולא שנוררים בבתי אחרים כי אז כבר היו לנו כמה וכמה אוטונומיות.

אבל החשק הזה איננו בקרבנו, מפני שההרגשה הלאמית כהתה, מפני שהתוכן הלאומי שלנו התרופף ויתדלדל.

כן, אישי העורך, זהוּ אסוננו! לולא זה, כי אז לא גלינו, ברצוננו הטוב, מארצנו ולא נתרחקנו, ברצוננו הטוב, מעל אדמתנו, ולא עזבנו, ברצוננו הטוב, את לשוננו, מעשה שאין דוגמתו בדברי הימים, ולא ישבנו אלף ושמנה מאות שנה בחבוק ידים, בשפלות, בגלות כל כך נוראה; כי אז כבר שבנו לארץ ישראל, למשל אחרי גרוש ספרד, או חפשנוּ ומצאנו לנו מקום לשבת שם כבעלי בתים באחת הפנות אשר היו פנויות עד כה על פני האדמה, באמריקה או באוסטרליה או באפריקה. אבל, עד כה לא היה לנו הרצון הזה, מפני שההרגשה הלאומית כהתה, מפני שהמתינו לגאוּלה לא טבעית, נסית; ועתה, כשהקיצונו מתרדמתנו והתחלנו להבין כי עלינוּ לגאל את עצמנו, הנה כבר אחרנו את המועד שיכלנו לכונן לנו מדינה לגמרה לנוּ, לגמרה חפשית, עלינו להסתפק, לפחות לעת עתה, במדינה פנימית.

אבל, אם גם מדינה פנימית לא נוּכל לכונן לנו במקום שהציעה לנו ממשלת אנגליה, – אז יתקדרוּ שמינוּ שנית ועל כרחנו נשב באפלה ונמתין לימות המשיח.

ולפחות, זאת תהי נחמתנו, כי אנו עשינוּ מה שהיה בכחנו לעשות.

זה פרושה של החלטת הכנסיה לשלח תָּרים.

אבל, האדון אוסישקין, שהוא איש מעשי, אינו מסתפק להתנגד להלכה בלבד להחלטת הכנסיה לשלוח תרים לאפריקה המזרחית, אלא אַמֵץ יאמץ את כל כחו להפריע החלטה זו.

האדון אוסישקין הוא איש בעל מֶרֶץ גדול, וככל איש שיש לו איזו סגולה מיוחדה, האדון אוסישקין נוטה להאמין בכח רצונו שהוא כל יכול, ורגיל בפיו המאמר: “אין לך דבר העומד בפני הרצון”.

ואולם לכל גבול, אילו לכח רצונו של האדון אוסישקין, ואם עלה בידו להוציא לפעל דבר הכנסיה בזכרון יעקב אין זה מופת חותך כי יעלה בידו באמת כל מה שירצה.

ונקוה, כי בהצעד הראשון שעשה עמנו בתור עם, על בימת העולם המדיני במגעו ומשאו עם עמים אחרים, לא יעשה את עצמו ללעג ולקלסה. כנסית עם ישראל בבזל איננה אספת גבאים בבית הכנסת בערי ליטה, שמנהג ישראל קדושים הוא לא לדקדק ביתר בהחלטות האספה, ולעשות אחרי ההחלטה ממש ההפך, לא, החלטת כנסת ישראל בבזל ברוב דעות גדול, אם מספרם “צר”ה או רצ“ה”, הכל אחד, אינה משחק ילדים. כנסת ישראל בבזל החליטה ברוב דעות גדול כמעט של שני שלישי כל הכנסת, בפני כל העולם כלו, בענין משא ומתן עם אומה גדולה, ומי שאחריות הכנסת הזאת וכבודה עליהם, הם יוציאו את ההחלטה לפעל, וכח רצונו של האדון אוסישקין יפגש אולי בכח רצון אחר, ואולי לא פחות נמרץ ואדיר וחזק מכחו הוא.

ואם חלילה באמת יעלה בידי האדון אוסישקין להפר את החלטת הכנסיה. – כי סוף סוף הכל אפשר בעולם ובפרט אצלנו ובפרט להרס – או יתוסף עוד חרפה על חרפתנו, אז הנה כבר עשינו את הנסיון המדיני שלנו, אז ידעוּ כל באי עולם מהוּ קונגרס יהודי עד כמה ראויים היהודים שיכנסו במגע ובמשא עמהם, ומה ערכה וחשיבותה של החלטת הכנסת הגדולה שלהם!

ד.

ובכן הדבר תלוי בנו.

אם אנו רוצים, הרי מחר אנו אנשים ככל האנשים אשר על פני האדמה, אנשים שיש להם ארץ, שהארץ הזאת היא שלהם, שבארץ הזאת לא יהיו צריכים לחסד שום אדם, ולא יפחדו כל הימים פּן לא יהיו רצויים לאזרחי הארץ, ופן יסגרו שערי הארץ לפניהם, ופן יקום שטקר, לואיגר, דרומון, או קרוּשֶון להבאיש ריחם בעיני עם הארץ.

אם אנו רוצים, הרי מחר נוכל להרים ראש, לזקוף הקומה, להביט בעיני כל אדם בעינים מפיקות רגש הכּרת עצמנו, לדבר בקול בטחה.

תמול ראיתי והרגשתי זה בפעל ממש.

בביתי יש אדם נכרי חשוב מהמושלמים, ולא שונא ישראל. אדרבה, הוא נוטה רצון אלינו, משתתף תמיד בצערנו, חומל עלינו, נד לנו, מגנה את צוררינו החורשים רעה עלינו. ובכל פעם שהוא מדבר לי ככה, בנטית רצון, בנטית חסד, בחמלה, דמי רותח בקרבי, וכמעט שיותר אני בוחר אז לשמוע נאצת דרומון וחבריו.

אבל תמול לא רתחו דמי.

אך התחיל לדבר הושטתי לו את גליון 'דשואיש כרונכל“, הראתי לו מפת הארץ היעודה לנו אשר נדפסה בעתון הזה, והמלים “אדמת ישראל” (the Jewish Teritory) הכתובים שם – ופני האיש הזה נשתנו, וקולו נשתנה, ומבטאו נשתנה, ודבריו נשתנו. Jewish Teritory! קרא האיש בקול משֻׁנה ובנגינה מיוחדה על המלה Jewish – Jewish Teritory ותחת מחסה העליון של אנגליה! ואם כן, היה תהיו שם אומה חפשית, וב”פרלמנט" שלכם, ככל האומות החסות בצל בריטניה הגדולה! אשריכם! אשריכם!

ורגש של תענוג נפלא, שלא חשתי עוד מעולם, הרגשתי ברגע הזה בדַבֵּר האיש את הדברים האלה. בפעם הראשנה בחיי חשתי את עצמי שוה בכל לבן עם אחר, בפעם הראשנה הרגשתי כי אין אני צריך לחסד ממנו ומהדומים לו, אני אדם שיש לי ארץ שלי.

ואם אנו רוצים הרי מחר נוכל כלנו להרגיש את עצמנו כך. מחר נהיה עם בארצו.

בודאי זו לא ארץ די גדולה שתוכל לשאת עליה את כל עם ישראל. בהגבולים היעודים לנו, ובפרט אם תרחיב לנו ממשלת אנגליה עד ים ויקטוריה ניאנסה ויהיה לנו נמל על הים הגדול הזה, יוכלו לשבת ולמצא פרנסתם ברוח שני מליון נפש ויותר. זה רק החלק הששי מכל עם ישראל; אבל, כמה עמים יש שמספרם לא רב ועוד מעט מזה! עם יון ועם הסרבים אינם הרבה יותר משני מליונים כל אחד, ומספר עם הבורים בשתי המדינות יחד, תְּרַנְסְוַל ואורנג, לא הגיע אפילו לשלש מאות אלף נפש ובכל זאת היה עם שקנה לו רגש כבוד אלו בכל העולם כלו!

זה נוכל להיות מחר, אם נרצה.

הנרצה?

זו היא השאלה!

זו השאלה אם מן זמנו של נֹח האמריקני ועד היום למדנו איזה דבר, אם מאז ועד עתה נתחנכנו חנוך מדיני, אם נהיינו יותר בני אדם טבעיים. זו היא השאלה, אם עשה נעשה עוד פעם את השטות, את העון הנורא, שעשינו לפני מאה שנה, כאשר קרא לנו האיש הגדול ההוא לפרק מעלינו את עֹל הגלות ולהיות עם על האי אשר קנה לתכלית זו; זו היא השאלה, אם דחה נדחה גם עתה בידינו את הדבר האחד שכמו במעשה קסם ישנה ברגע אחד את פני כל מעמדנו בעולם, ויתן לנו הכח והעֹז והאמצעים להגיע לאט לאט אל תקותנו הישנה, הקדושה, שהיא נשמתנו, רוחנו.

היא השאלה!

זו היא השאלה לא להציוניים לפי פרושו החצוני של השם כי אם להציונים האמתיים לפי הרוח. אם הציוניים לפי פרושה החצונה של המלה מאמינים כי יסוד מדינה במקום אחר מתנגד להציוניות הזאת, ה' עמהם! אל נא תתעסק הציוניות הרשמית בזה! תתעסק לה היא אך ורק במה שאפשר לה לעסק לפי משמעת המלה הזאת, בעד כל פסיעה שתפסע על דרכה יכירו לה טובה כל הציונים מכל הגונים.

ואם כך תהי דעת רוב הציונים הרשמיים בהכנסיה השביעית אחרי שוב התירים מתור את הארץ היעודה לנו, אז זו היא השאלה: הימצאו בקרב כל ישראל אנשים הרוצים בקיום האומה בתור אמה לו יהי לפחות לעת עתה, לא על האדמה הלאומית הישנה?

ואז יתאגדו הם כלם לאגודה אחת יותר גדולה, יתר כללית, יותר מקפת את העם כלו. אז תקח האגודה הזאת, אגודת העם, בידיה את דבר הצלת העם בזמן פחות או יותר קרוב לנו, אז תהיה האגודה הזאת מה שלא רצתה להיות הציוניות הרשמית, אז תעשה היא מה שהיתה צריכה לעשות הציוניות.

ובכן זו היא השאלה:

הנרצה?

ואני מאמין אמונה שלמה, כי רצה נרצה.

אני מאמין, כי גם בקרב הציוניות הרשמית ימצא רוב שיבין כי אם הציוניות רוצה להיות מה שהיא עתה, נפש העם כֻּלו, עליה לעשות את הדבר האחד שיתן לה הכח לעשות את הדבר שבשבילו נבראה. אז הציוניים לפי משמעת המלה בלבדה, שיחשבו כי זו בגידה בעקר הציוניות, יעזבו את הציוניות הזאת וייצרו להם ציוניות לפי לבבם ורוחם הם, והציוניות הנכחית תמלא את כל חובתה להעם.

אבל, אם לא ימצא רוב כזה בקרב הציוניות הרשמית, – והכל אפשר בקרבנו – אז, אני מאמין בזה אמונה שלמה, תתכונן האגודה הלאמית הכללית, שיתחברו בה גם מי שהם ציונים רשמיים עם מי שאינם ציוניים רשמיים. כל הציוניים הרשמיים לא יצאו מתוך המִסְדָרָה הציונית הרשמית, אך השתתף ישתתפו עם כל הלאומיים ויחד ייצרו את האגודה הגדולה הלאומית הכללית.

ואז תחל העבודה הלאומית הממשית, ואין לך דבר בעולם הפועל פעולה עזה כעבודה ממשית, נראית לעין. המפעל שיהיה על האגודה הלאומית הזאת להוציא לפעלו הוא בודאי עצום, ענקי, ובודאי נצרך גם התלהבות רוחנית, אידיאל. אבל האידיאל הממשי של עם בארצו, וששום דבר אינו עומד לשטן על דרכו בהוה – האידיאל הממשי הזה ילהיב הרבה יותר לבבות ממה שיוכל להלהיב אידיאל שהוא רק הלכתא למשיחא.

תחת דגל האידיאל הממשי הזה יתגַיסו, גם אותם קטני אמנה, שעמדו עד כה רחוקים מהציוניות מפני שלא האמינו באפשרות הדבר מפני מעמד עניני המדינות בעולם. ואל תחת הדגל הזה יבואו, מדוע לא נאמר זה? גם אותם שרוצים לעשות לטובת היהודים לא מבחינה לאמית טהורה גרידה. בישיבת הועד הפועל הציוני הגדול אמר ד“ר הרצל כי המדינה היהודית באפריקה המזרחית היא 'שאלת הלחם” לעמנו. אינני יודע מה כונתו של הרצל בזה, ואם הדברים הם פשוטם כמשמעם. אין ספק שצדקו ד"ר צלנוב ואוסישקין וחבריו שטענו כי שאלת הלחם אינה נוגעת להציוניות, אבל גם בזה אין ספק, שהיא תשובה גם לשאלת הלחם, רצוני לאמר, שגם בבחינה זו היא חשובה מאד. אם אנגלים רבים רואים ביסוד מושבות באפריקה המזרחית מקור ישע לרבבות בני עמם, על אחת כמה וכמה לנו שבארצות רבות אנו נרדפים ומעֻנים בכל ענויי הגוף והרוח, וכל הארצות הולכות ונסגרות בפנינו. ובכן, זו גם שאלת הלחם, ולכן יוכלו להשתתף במפעל הזה גם אלה שהבחינה הלאמית אינה חשובה אצלם.

כן! זו גם שאלת הלחם. אפריקה היא ארץ של עתידות גדולות. בעוד אולי חצי יובל שנים תהיה אפריקה אמריקה חדשה. ואולי עוד יתר פורחת מאמריקה! בקרבת הארץ הנתונה לנו הולכים ומתישבים עמים רבים. ממערב הבלגיים, מדרום הגרמנים, מצפון וממזרח האנגלים. חיים חדשים מתעוררים סביב סביב, וגם ליהודים יהיה שם מקום רחב לעבודה ופעולה, לא בעבודת האדמה בלבד כי אם בכל מקצעות פעולת האדם. ולמקום פעולה ועסק הלזה יוכלו היהודים לבוא בלי כל מעצור, ולא יפגעו כל אבן נגף על דרכם, ואם יבואו במספר רב לא תרע בהם עין איש, אדרבה, קרא יקראו להם: ברוכים הבאים, וקבל יקבלום בזרועות פתוחות! אל ארץ העתידות הגדולות הלזו, יבואו היהודים לא כגרים בתוך בני נכר, כי אם כבעלי בתים, כאזרחים אל ארצם הם. הכח המושך הזה ימשך רבבות אנשים אל הארץ החדשה הזאת, אל המקום אשר ירגישו שם את עצמם תכף ומיד אדונים, בני חורים לגמרה, לגמרה. העדר כל מעצור וכל מניעה ורגש החרות הגמורה ורגש האדנות, והאידיאל של עם בארצו, כל זה יעשה, שבשנים מועטות יבאו שמה אנשים במספר רב שכמוהו לא יוכלו לבוא במקום אחר בהרבה הרבה יותר זמן, מן המעצורים והמניעות והקושי הנפגשים על כל צעד ופסיעה. הסכומים העצומים והזמן הרב שמאבדים במקום אחר לקנות אמה על אמה אדמה, ולבנות בנין אחד, הסכומים האלה והזמן הזה ישמשו שם, במקום החרות הגמורה לנו, לעשות הכל פי מאה יותר מהר. מה שלא נוכל לעשות במקום אחר בעשרים שנה נעשה שם בשנה אחת.

ובכן, בשנים מספר, בעשר, בעשרים שנה, נוכל לזכות ולראות מדינה יהודית כי אף אם לא ירבה שם מספרנו במשך הזמן הזה, הנה בדרך רשמי כבר זו מדינה לבדה, בהנהגה פנימית לבדה.

– אבל, אומרים המתונים במתנגדי המדינה היהודית, נניח על הצד היותר טוב, שכל זה יהיה לפי דמיונכם על כל פנים היה תהיה המדינה הזאת לא מדינה יהודית, כי אם מדינה אנגלית, דבר ידברו היושבים שם לא עברית, כי אם אנגלית.

הבה, נראה מה כחה של טענה זו, של טענת אלה האומרים כי המדינה בהארץ היעודה לנו באפריקה לא תהיה מדינה יהודית?

אבל, טרם, אענה עלי להודות, כי טענה זו היא אחד מתכסיסי מלחמה היותר תכסיסיים שיכלו למצא המתנגדים ליסוד מדינה ליהודים בארץ זולת הארץ שהם רוצים רק בה.

כי אמנם, איך תוכל לקוות לנַצֵח אנשים הבאים עליך בשם דבר שמהותו אינו מגבלה וקבועה, ויכולים הם בכל רגע להכריעך במלה אחת: זו לא מדינה יהודית.

ובאמת, אם הטוענים האלה רוצים במדינה עומדת לגמרה ברשות עצמה, שלא תהיה תלויה בדעת אחרים כלל ועקר, שיהיו דוקא לה לעצמה צירים וקונסולים בכל המדינות והארצות, שתוכל בעצמה להנהיג משא ומתן מדיני עם מדינות נכריות כטוב וכישר בעיניה, שתוכל אולי גם לקרא מלחמה על עמי הנכר, – אם זו ורק זו היא המדינה שהאדונים האלה רוצים, הריני מודה בלי פקפוק ותיכף ומיד, כי מדינה יהודית כזאת לא תהיה לנו בארץ שממשלת אנגליה רוצה לתת לנו בתוך ארצותיה.

כן, אדוני הנכבדים, אם דוקא מדינה יהודית כזאת תואילו בחסדכם לקבל, הריני מודה בפני כל עם ועדה כי הכרעתוני, ואין לי אלא לשבת דומם בבשתי וכלימתי.

לא! מדינה יהודית כזאת אין בידי לתת לכם! ואם אתם בוחרים יתר בגלותכם ממדינה יהודית לא כזאת שבו לכם תחתכם בגלותכם הנעימה, שבו לכם בגליציה, רומניה, שבו לכם אפילו בוינה אצל לואיגר ובפריז אצל דרומון, ועל אחת כמה וכמה בתפוצות הגולה שאין שם לא לואיגר ולא דרומין ולא קְרוּשֶׁוַן, שבוּ לכם שם והתענגו על שווי הזכיות הגלוּתי. שבו לכם, וצפו לרחמי שמים, עד עת הפלאות, שתוכלו לכונן בארץ מהארצות מדינה יהודית כמו שאתם רוצים.

אבל אני, אחרי אלף ושמנה מאות וחמש ושלשים שנה של גלות נוראה, גלות שלכמוה לא הגיע שום צבור של אנשים בעולם, אחרי גלות כזאת ואחרי אלף ושמנה מאות וחמש ושלשים שנה של תקוות ריקות, אני עָנָו, וברצון אסתפק בקצת פּחות, ואבחר במדינה יהודית של פחות זהר וברק, אבחר במדינה יהודית לא חפשית לגמרה מהגלות היותר מזהבה בחרות גמורה ושלמה.

לא, אנשים שבמשך אלף ושמנה מאות שנה של גלוּת ישבו בבזיון ושפלות כשוטים גמורים והשלו את נפשם בתקוות ריקות, ולא הזיזו באצבע קטן אפילו בעת שהיה אפשר להוציא התקוות שלהם לפעל, לאנשים כאלה אין רשות ללכת בגדולות ובנפלאות!

המדינה היהודית שאסתפק אני בה היא ארץ שהיא של היהודים בדרך רשמי, שהיא מקום מושבם בדרך משפטי, שבארץ זו יהיו היהודים הרוב הגדול של היושבים יהודים, ושבארץ זו יהיו היהודים בעלי בתים שרשות בידם להתנהג ולסדר הכל כרצונם הטוב, לחק להם חקים ותקנות כטוב וכישר בעיניהם ולדבר בלשון שהם רוצים.

התוכל להיות מדינה יהודית כזאת על האדמה שבריטניה הגדולה נותנת לנו באחת מארצותיה?

אבל, צריך להיות עִוֵר או עקש עד הקצה האחרון לשלל אפשרוּת מדינה יהודית כזאת בארץ מארצות ממשלת אנגליה.

כי הלא כמעט כל מדינות הים של בריטניה הגדולה. כחמשים מדינה הנפוצות על פני כל כדור הארץ, הן פחות או יותר מדינות מתנהגות בשלטון בית. כי זה כבודה ותפארתה של אומה זו, שהיא נותנת לכל מדינותיה שמעבר לים את החרוּת הביתית. לכל אחת מחמשים המדינה, אפילו להקטנות שבהן, יש מועצה פחות או יתר גדולה לחק חקים לכל המדינה.

וגם בדבר הלשון. הלשון של רוב יושבי המדינה היא הלשון הצבורית שם.

כל זה נהוג בכל מדינות הים של בריטניה הגדולה, אפילו בלי הבטחה של שלטון בית מפני שאלה הם חקי הממלכה הזאת ומנהגיה. ועל אחת כמה וכמה שיהיה כך במדינה שתוסד לכתחילה בתנאי מפורש מקֻיָם ומאושר בדרך רשמי כי זו תהיה מדינה בשלטון בית. ואין שוּם מקום לחשוש פן תפר ממשלת אנגליה את הבטחה זוֹ, כמו שלעג אחד המתנגדים על התנאים בין התקיף והחלש. – אין שוּם מקום לחשש זה, הואיל וכך הם חקי ממלכת אנגליה, וכך מנהגיה בכל מדינות הים שלה.

הן אמנם, יש בקרבנו חכמים גדולים שבעיניהם דוקא זה הדבר, שכך נוהגת אנגליה עם כל מדינות הים שלה היא אחד מהמומים הגדולים של המדינה שאנגליה רוצה לתת לנו ליסד באפריקה. וכבר העיר על המוּם המכוער הזה ד“ר יוסף קלויזנר ב”השקפה" בהמחברת האחרונה של “השלח”. בלעג חד וחריף התלוצץ עורך השלח כיד הלצנות הטובה עליו. ויקרא: “אנגליה נותנת לנו ארץ לא נושבה ושלטון בית כמו בכל מדינותיה!” הנה, היא אלביון הנוכלת! מה היא נותנת לנו? ארץ לא נושבה ושלטון בית כמו לכל מדינותיה! האם לא די בזיון וקצף? לנו, עם של “אתה בחרתנו”, נותנת אנגליה מתנה פחוּתה וגרועה כזאת! וזה הרצל העיז לקבל זאת! ארץ לא נושבה! ואנו הלא הסכנו שיתנו לנו כרמים אשר לא נטענו, ושדות אשר לא זרענו, וּבתים אשר לא בנינו! לוּ נתנה לנו אנגליה ארץ נושבה, מלאה כבר כל טוֹּב, שלא יהיה לנו אלא לבוא ולֵהָנות מטוּבה, ולוּ נתנה אנגליה שם לנו שלטון שאיננה נותנת לשום מדינה ממדינות הים שלה, לוּ כדבר הזה נתנה לנו אנגליה, בגלל העינים היפות שלנוֹּ, כי אז אוּלי הסכים גם ד"ר קלויזנר.

אבל מי שיוּכל להסתפק בפחות מזה, מי שמבין כי זו היא המעלה הגדולה של הארץ היעוּדה לנו שהיא לא נושבה, שהיא שממה מאדם, וכֻלָה פנוּיה לנו, ואדמתה היא אדמה בתוּלה שרק אנו בזעת אפנו נעשה אותה לארץ פוריה ופורחת, בעבודת האדמה ובחרשת וּבמסחר ובכל מקצעות פעוּלת האדם, ומי שיוּכל להבין כי זו היא הערֻבָּה היותר גדולה לשלטון הבית של המדינה החדשה, שכך נוהגת אנגליה עם כל מדינות הים שלה. – מי שמבין כל זה לא יוּכל להתעקש ולשלל אפשרוּת קיום מדינה יהוּדית בהארץ שאנגליה נותנת לנוּ.

זה אפשר! אבל בתנאי שאנו עצמנוּ נחפץ ונרצה שהמדינה תהיה יהוּדית. שוּם דבר, שום מניעה חצונית, שום חק לא יעמוד לשטן וּלמפגע לנוּ בדבר הזה אם נחפץ, אם נרצה את זאת באמת. כי זה כחו של צבור גדול בזמננו, שאם הוּא הרוב הגדול על שטח אדמה אחוּדה ונמשכה וּדבוּקה, ואין אדמות של צבוּרים אחרים מפסיקות בתוכה, – זה כחו של צבוּר כזה להגן על עממותו מפני השפעת צבוּר הרבה יתר גדול והרבה יותר עצוּם ואפילו הרבה יתר משכיל ממנו שלא תפסד צוּרתה העקרית. והעמים של ממלכת אוסטריה, ובפרט הפולנים והטֹשֶכים, והאירלנדים תחת השלטון הגמוּר וההשפעה העזה של אנגליה, והצרפתים בכַּנדה ועוד, הם עדים חיים וקימים מעידים עדוּת ברוּרה על האמת הזאת. כל כחם הגדול של הגרמנים וכל ההשפעה העצוּמה של הַגַרְמַנוּת ולשונה וספרותה וחכמתה והשכלתה לא יכלה מאוּמה ונתזה לאחור מפני השריון של העממות של הטשכים שעוד לפני זמן קצר לא היתה להם כל ספרוּת. וּכמו כן אין כל שליטה להשפעת האומה האנגלית על העממות של האירלנדים.

ומה הוא השריון של העמים האלה? מה היא ה“שמירה”, ה“שיר המעלות” השומרת על עממוּתם מפני ה“מזיקים”, מפני הרוח הנכרי שלא תזיק לה?

כל זה עשתה הלשון.

הלשון נותנת לכל צבוּר את צוּרתו האישית, היא עושה אותו לבריה בפני עצמה, בתאר מיוחד, בתכוּנה מיוּחדה. כל זמן שצבוּר על אדמה מיוחדה מדבר בלשון מיוחד, הוּא עם לבדו, והארץ שהעם הזה ישב בה היא מדינה של העם הזה.

ואם יכלוּ הטשכים, אם יכלוּ האירלנדים לגרש מקרב ארצם את הלשון הגרמנית ואת הלשון האנגלית שהיתה השלטת לבדה שם, מפני שרצו בזה, מפני שחשוּ שזהוּ השריון האחד שיגן על עממוּתם, על אחת כמה וכמה שנוּכל אנו, אם נחפץ ונרצה לעשות שהצבור החדש במדינה החדשה השממה, ששום לשון עוד אינה שולטת בה, שהצבוּר החדש הזה בארצו החדשה ידבר בלשון מיוּחדה לו, הלשון אשר תתן לו צוּרה של צבור עברי, וּלהמדינה תכוּנה של מדינה יהוּדית.

אפס, יכול נוכל לעשות זה רק אם נחפץ, אם נרצה. שום מניעה חיצונית, מחוצה לנוּ לא נפגש על דרכנו. בודאי היהודים במדינה החדשה הזו יהיּוּ צריכים ללמוד אנגלית, מפני המגע והמשא עם השלטון העליון, ומפני המשא והמתן עם העולם החצוני. אך לשון הארץ כיון שאנוּ נהיה שוב הרוב, תהיה הלשון שאנוּ נרצה. ולא זה בלבד, אלא גם בבתי הספר, ולא בלבד של הכפרים כי אם גם בהערים, ואפילו בבתי המדרש העליונים, הרשות תהיה בידינו לעשות את הלשון העברית ללשון העקרית, ללמוד הלמודים, וכמו כן בכל בתי הפקידות של המדינה נוּכל, אם נרצה, לעשות את הלשון העברית לַלשון הרשמית.

וגם בדבר הזה, מה שלא נוכל לעשות במקום אחר בעשרות בשנים נוכל לעשות פה בעשר שנים. אם בכל בתי הצבור, בכל מקום שיהיה ליחיד צרך באיזה דבר ידברו אתו עברית, אני ערב בדבר, שבעשרים שנה יהיה הצבור כלו צבור עברי.

ו.

רק מי שבכונה עוצם את עיניו ואינו רוצה בשום אופן לראות דברים כהויתם, רק הוא יוכל לשלול אפשרות של מדינה יהוּדית בארץ זולתי הארץ הישנה, במקום שנהיה בני חורים לעשות לפחות בחיינו הפנימיים כטוב ובישר בעינינו.

הר“מ לילנבלוּם, אחד מבעלי התשובה, אשר התלוצץ עלי לפני חמש ועשרים שנה כשנתפרסם מאמרי הראשון בהשחר אדות ישוב א”י, מתלוצץ עתה בהעתון “דר פריינד” בבעלי מדינה יהוּדית בארץ זולתי הארץ, ואמר כי "ארץ עשויה לעם היא כמו רגל מלאכוּתית של "קטשוּק לקִטֵעַ" – וּכמשה מפי הגבורה הוּא מורה הלכה בהלכות חיי העמים כי "עמים אינם חיים על מקומות זרים נתונים להם במתנה".

אמנם! התנועה יפה, הנגינה נהדרה. ההלכה נאמרה בכל כך החלטה, בכל כך וַדָאוּת, שברגע הראשון נדמה באמת שאסור להרהר אחריה.

אבל, מעט מעט אני מתחיל לשוּב להרגיש את עצמי, והנה לבי ימלאני לפקפק בהלכה מפי הגבוּרה זו. מנין לו להרמ“ל הלכה זו? האין כל דברי הימים סותרים לה? האמנם לא רוב העמים שהיוּ מעולם ועד היום הזה על פני האדמה היוּ וחיים על מקומות זרים? ועמנו עצמו, האם לא חי על מקום זר? ההיה ישראל יליד ארץ ישראל? האם לא בשביל זה היה צריך להתחיל התורה מבראשית ולא מהחדש הזה, להשיב להטוענים “לסטים אתם”? שמא תאמר, כי ההבדל הוא בין כבוש ובין לקיחה במתנה, הנה מדינות רבות של כַּנדה ואוסטרליה תוכחנה שלא יושביהם עתה כבשון, אלא נתישבו בהן גם כן במתנה, והן מדינות, והיושבים בהן הם עתה עמים, עמים לבדם, שהלואי שנגיע למדרגתם ביובל שנים. ושמא תאמר שהם עמים אנגלים, וזהוּ מה שיהיו היהוּדים בארץ הנתוּנה להם במתנה בארצות שלטון אנגליה, אין הנדון דומה לראיה, מפני שהם, יושבי המדינות הללו, רבם מזרע האַנגלים, מדברים כלם אנגלית, ואעפי”כ הם בריות בפני עצמן ועמים בפני עצמם אפילו עתה, ועצמותם המיוּחדה הולכת וּמתחדדת ומצטינת יותר ויותר, ועל אחת כמה וכמה היהוּדים, שיש להם חיים של אלפי שנה אחרים, עם זכרונות אחרים, עם מוח אחר, עם מחשבה אחרת, עם ספרות אחרת, ודבר ידברו, אם ירצו, לשון אחרת, לא כל שכן שיהיוּ, אם ירצו, עם לבדו עם מצוּין באישיותו, בעצמיותו.

ואני עומד מַשמים ונדהם ונבהל ואינני מבין איך אפשר שאנשים שיש להם מוח בקדקדם ורגש בלבם יעיזוּ על יסוד סברות מן הכרם כאלה לפסוק הלכה בדבר גדול כל כך, בשאלה שחיי כל העם, כל האומה תלוּיים בה?! ב“בחינה המדינית”, אמר האדון לילנבלום, “נהיה בודאי אפס (ר"ל שלא נוּכל להנהיג עניני מדינה חיצונים, ביחס לאֻמות אחרות, לפי רצוננוּ אנוּ) ואפילו אם יהיה לנו שם פרלמנט (וזה, אמר ר"מ לילנבלום, עודנו ספק גדול) לא יהיה פרלמנט יהודי אלא אוגנדי”.

רוצה אני באמת שילמדני הרמ"ל מה הוא קורא “פרלמנט” יהודי ומה – “פרלמנט” אנגלי.

אם יהיה "לנו" בארץ ההיא פֿרלמנט, הלא ישוב ישבו בו יהוּדים, ישאו ויתנוּ בעניני היהוּדים בטובת הארץ הזאת של היהוּדים, ודבר ידברו, אם ירצוּ, בעברית. בודאי, יכול לא יוּכלו להחליט לקרא מלחמה על איזה עם שיהיה, לא יוכלו להחליט לעשות דבר נגד טובת מדינת בריטניה הכללית,

אבל, כמו שכבר אמרתי, אנשים שאין להם מאומה, שבמשך אלפים שנה לא הזיזו באצבע להשיג מעמד מדיני בפני עצמם לגמרה, אנשים שאין להם בשום מקום בעולם ארבע אמות על ארבע אמות, שיוכלו לאמור שהו שלהם, שיוכלו שם לחיות כטוב וכישר בעיניהם, אנשים כאלה יכולים להסתפק בפרלמנט יהודי שלא יוכל לקרא מלחמה על פי דעתו!

לא! כל זה הוא ילדוּת, או גלותיות יותר מדי! רק בני גלות, רק אנשים שאבד להם כבר לגמרה חוש המציאות, שנאבד הקרקע מתחת לרגליהם, שחיו מאות בשנים רק בחלום של ימי המשיח, של “והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך, כי יהפך עליך המון ים, חיל גוים יבאו לך, ובנוּ בני נכר חומותיך ומלכיהם ישרתונך, כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדוּ והגויים חרב יחרבו, והלכו אליך שחוח בני מעניך והשתחוו על כפות רגליך” וגו' וגו' – רק אנשים שחיו מאות בשנים בחלום כזה, יכולים לא להסתפק ב“פרלמנט” שישבוּ בו רק יהודים, שישאו ויתנוּ בשאלת טובת היהוּדים, טובת הארץ היהוּדית, ושידברו, אם ירצוּ, בלשון עם היהוּדי מעולם, בלשון עברי!

עם אנשים כאלה אין מה להתוכח!

ז.

אבל טבע הדבר מְחַיֵב שמי שהוא מתנגד למדינה היהוּדית בארץ שממשלת אנגליה רוצה לתת לנו, הוא יהיה רחוק מההגיוֹן הישר כמו שהוא רחוק מהציוניות האמתית ואפילו מהארץ-ישראליות האמתית. ולא תמוה הוא כי הא' לילנבלום סותר את עצמו. גם הוא יודע כי אנגלים וספרדים נהיוּ לעמים על ארץ זרה להם, אלא שהוא אומר, שבארץ החדשה חדלו מהיות אנגלים וספרדים. וּבכן, גם בין היהודים יושבי המדינה החדשה ובין כל עם היהודים יהיה הבדל כהבדל שיש עתה בין – נאמר בין האנגלים באוסטרליה למשל ובין האנגלים באנגליה, או אפילו למשל כהבדל שיש בין הגרמנים של המדינות המאוחדות באמריקה בקצת המדינות שהגרמנים שם הרוב, ובין הגרמנים בגרמניה עצמה. הראה לא תראו הצרה הגדולה הזאת? מי איננו ידע, כי הגרמנים באותן המדינות, אעפ“י שבקרבם יש הרבה מאד אנגלים ואעפ”י שכל הסביבה היא אנגלית, ואעפ“י שבדרך רשמי הן מדינות אמריקניות, לאמר אנגליות, בכל זאת הגרמנים במדינות הללו שומרים את גרמניותם כמעט בטהרתה! ועל אחת כמה וכמה שהאנגלים במדינות אוסטרליה למשל הם אנגלים גמורים בכל דבר, וקו”ח בן בנו של קל וחמר שהיהודים, שאפילו בתנאים הרעים בגולה לא חָדלו להיות יהודים, לא יחדלו מלהיות יהוּדים במקום חפשי, בקבוץ גדול, במקום אשר לא יצטרכו להקריב את יהדותם למען מצוא חן בעיני אחרים.

האדן לילנבלום חוזר וטוען הטענה הישנה כי אי אפשר להסיע אנשים במספר רב מארץ לארץ. אך כבר העירותי וכמו כן העיר על זה זנגויל כי טענה זו עוד יותר טענה ביחס לארץ ישראל: ומי כהאדון אוסישקין עצמו יודע כמה זמן וכמה אמצעים ואיזה דרכים נצרכים במקום אחר לפסוע פסיעה היותר קטנה! האדון אוסישקין אולי כבר שמע את הבשורה הטובה אדות מה שנתחדש בזמן האחרון ע"י הפסיעה הקטנה שבקטנות אשר עלה בידו לעשות, ועד כמה שנית תכבד העבודה ועד כמה תרבינה המניעות על הדרך המלא אבני נגף גם בלי זה.

בודאי, אין אנוּ רשאים להבדל ולהתרפות מפני שום דבר. זוּ אחת מהטובות שהביאה הצעת ממשלת אנגליה לנוּ, שאותם שהיו קדם קצרי רוח נהפכוּ פתאום לסבלנים גדולים, וקוראים קול גדול: נוכל להמתין.

אבל, איך אין הטוענים האלה רואים כי זו הטענה היא העושה שלהארץ אשר ממשלת אנגליה רוצה לתת לנו בדרך רשמי לכונן שם לנו מדינה יש יתרון גדול על כל ארץ אחרת בלי יוצא מהכלל. בכל מקום אחר, לפחות אם לא נשיג “טשרטר”, לא תהיה המדינה יהוּדית אלא כשנהיה שם אנחנו הרבים, וזה, כמו שטוענים הטוענים האלה, אי אפשר אלא בזמן רב ובכסף רב מאד! ועד העת ההיא מי יודע מה תולדנה מהסבות המדיניות בעולם? מי יודע, כמו שאמר האדון לילנבלום עצמו, אם לא יהיה אז כבר מאוחר יותר מדי? אבל, בארץ הנתוּנה לנו בדרך רשמי לכונן לנו מדינה יהודית, הנה מיד כשיכתב ויחתם הדבר משני הצדדים, הרי ברגע זה יש לנוּ בדרך רשמי מדינה יהודית, ואפילו אם לא יהיה שם, במדינה שלנו, אלא מאות אחדות יושבים והפקידים והשוטרים הנצרכים לשמור הסדרים. והמעשה הרשמי הזה בלבדו ישנה מיד את כל מעמדנו המוסרי בעולם, מיד, ברגע ההוא, חדלנו להיות צוענים, אנשים בלי ארץ. בודאי, רק מעט מעט יהיה קבוץ גליות, אבל, כמו שמזכיר האדון לילנבלום עצמו, כמו שלא כל היונים נמצאים בארצם ובכל זאת אין איש מעיז לקרא להם במקום שהם צוענים, כן יהיו גם היהוּדים בגולה אנשים שיש להם במקום אחד על פני האדמה ארץ שלהם, ששם מחכים להם בקצר רוח שיבואו, וששם הם אדונים כמו הגוי, שבקרבו הם יושבים הוא אדון בארצו.

ובכן, לו רצו במדינה היהודית רק פתרון שאלת הלחם בלבדו, כי אז היה קצת פחות או יותר מקום לטענוֹת האלה, שנצרך לזה זמן רב והון רב מאד, ולכן האנוסים לעזוב את ארצות מושבם מוטב שילכו למקומות מיוּשבים, למקומות של מסחר וחרשת, – אף על פי שאפילו מבחינה זו זי תשובה, כי עכ"פ טוב לאדם ללכת למקום שמבקשים אותו בדרך כבוד, בתנאים שהותנו ונקבעו בין שני צדדים שוים, מלבוא למקומות שמביטים עליו בעין רעה ושהוא צריך לבקש נדבה שיניחוּהוּ להכנס שמה.

אבל לא שאלת הלחם בלבד יש בדבר הזה. העקר הוא גורל העם באשר הוא עם, כי בו ברגע שהסכימה הכנסיה הציונות, בשם כל עם ישראל, להמעשה הגדול הזה בדברי הימים לכונן צבור יהוּדי גדול במקום אחד, בתנאים מפרשים, מקֻימים ומאֻשרים בדרך רשמי כי האדמה הנתונה לו להצבור היא שלו, ונתונה הוא לו לתכלית זו, לכונן שם צבור ככל האפשר יותר גדול בכמות ואיכות, יותר חי וזריז, יותר משכיל ונאור, יותר עשיר ותקיף, ועם כל זה מצוין בצורתו העצמית, היהודית, בלשונו ומנהגיו, – בו ברגע, כאשר כבר אמרתי פעמים רבות, יש בעולם, בדרך רשמי, מדינה יהודית, ובו ברגע משתנה צורת מעמדם המוסרי של היהודים בעולם.

ח.

– אז נמות!

הה, הדבור הנורא! הה המלים האיומות!

– אז נמות!

ובהקיץ ובחלום, בשעת עבודה וברגעי מנוחה, באזני רועשות ונוהמות המלות האיומות האלה, מבהילות אותי בשֵׁנָה, מטרידות את מוחי בשעת עבודה, גוזלות את מנוחתי.

– אז נמות!!

וזה נאמר בכל כך קרירות, בכל כך מנוחה!

ואנו המתאמרים ללאומיים, המתהדרים בשם ציוניים, אנו מרעישים שמים וארץ על אותם שאנו קוראים בשם של גנאי מתבוללים.

אנו לא בלבד שלבנו כואב עליהם, אלא שאין אנו מבינים אותם. אנו שואלים: איך אפשר שמי שדם יהודי נוזל בעורקיו יוכל במנוחה לדמות לעצמו את האפשרות הזאת, שיבוא יום והשם ישראל לא יהיה אלא מלה של דברי הימים, כמו אשור, כמו מואב, כמו אדום, רק זכרון בעולם! אין אנו מבינים את המתבוללים, מפני שלנו החזון הזה של העתיד הריק מישראל חי וקים במציאות הוא חזון נורא, מבהיל, מרתיח את כל דמנו. אין אנו יכולים ואין אנוּ רוצים להסכין להמחשבה הזאת.

והנה ציוני קנאי, אחד מאותם האומרים כי רק הם נאמנים לה“אידיאל” הלאומי, לה“אידיאל” של עתידות האומה, אחד מהם, מהיותר טובים שבהם, אמר לי:

– אז נמות!

שאלתיו:

–יאמר נא לי אדוני באמת ובלב תמים, יגלה נא לי את הטמון בסתרי נפשי.

האין אדוני רואה כי אפשר אולי – נניח רק חמשים, רק ארבעים, רק עשרה, רק אחד למאה, אפשר, שאת המקום הקדוש לכלנו לא נשיג? אנו מקוים, בודאי, אבל, אדוני, כמה מאורעות יש בעולם, כמה תהפוכות מדיניות, כמה צרופים! מי יוכל לאמר בברור ובבטחה, כי כך ולא בּשוּם אופן אחר ישתלשלו ויקרו מאורעות העולם? ואם כן, הלא זו האפשרות אפשרית! איננה מהנמנעות!

ויען לי:

– הן, זה אפשר!

– ואם כן, האין אדוני מודה כי עם לא יוכל להתקים ולהיות עם אלא בארץ לו לבדו?

ואם כן, אדוני, אם אותה האפשרות שדברנו עליה הוא אפשרית, ואם עם בלי ארץ הוא דבר מהנמנעות, עם ישראל מה יהיה עליו אם אותה האפשרות האיומה תבוא ותהיה?

– אז, ענה לי הציוני הציוניי, אז – נמות!

ובכל הכח שמצאתי בקרבי, ובקול חרד, צרוד, רוגז, צוחתי לו:

אבל לא! אין אנו רוצים למות! אין אנו רוצים בשום אופן למות! אין אנו רוצים בשום אופן למות! ואין אנו יכולים לקבל ספק ספקה של מות! ואין לכם רשות להחליט שנמות! אין לכם רשות! אם אתם, הציונים הציוניים, יכולים להתרצות בזה, אשריכם! אוי אוי לכם! על כל פנים, אני מבין אתכם כי אין לכם צֹרך בשום מקום אחר. אם תשיגו מה שאתם רוצים במקום שאתם רוצים, מוטב, ואם אין מתרצים אתם ש – אז נמות. אבל אנו, אין אנו יכולים בשום אופן להסכים להאפשרות הזאת של מיתת האומה ואנו מרגישים וחשים חובה, לא, יותר מחובה, לדאג בעד חיינו כמו כל בריה בעלת חיים, להכין לנו אפשרות לחיות אם האפשרות של השגת המקום הקדוש לנו לא תהיה לנו! לכן אמרתי: אתם ארציים, אתם רוצים דוקא בהארץ, ואם לא זו הארץ, אז נמות! אבל, אדוני, מי נתן לכם רשות לגוזר מות על האומה, אם לא יעלה בידה לחיות במקום שאתם רוצים דוקא בו?

לא, אדוני! אין לכם רשות לגזור כליון על האומה, אפילו בספק ספקה של אחד לאלף! הספק היותר קל של מיתת האומה מטיל חובה על כלנו לבקש תרופות, אפילו אם הן מסֻפָקות, ולנסות אותן, אפילו אם נניח מקום לחשש שלא נצליח! על כל פנים, אנו חיבים לנסות, כל הטענות שלכם, שבארץ חדשה לא נצליח, כי לארץ חדשה אין הכח-המושך, אין מה שילהיב את לבנו, וכו' וכו', כל הטענות האלה אינן אלא השערות, אלא סברת הכרס. הנה, גם לי יש מוח בקדקדי, ואף על פי כן אינני מאמין בהטענות האלה, איני חש את כחן אינני רואה את אמתותן. ובכל זאת, אולי אני טועה ואתם צדקתם. אבל, כמו כן אינכם רשאים לא להורות ולאמר: ואולי באמת הטענות שלנו אינן טענות! אולי באמת, האפשרות בקרוב לחיות חיים של צבור יהודי ילהיב הלבבות לא פחות ואולי עוד יותר מהתקוה הרחוקה הרחוקה מאד בארץ אחרת!

ואם כן, אם אפשר, שאתם טועים, כמו שאני מניח שאפשר שאני טועה, איך יש לכם רשות על סמך הנחות והשערות שאולי הן מוטעות, לגזור ולאמר: אז נמות?

המרשה לעצמו כזאת על סמך השערות כאלה, הרי הוא מה שאין בלשוננו מלה די חזקה לזה – criminel!

המאמר הזה הוא פרק אחרון מן החוברת ‘עברית ולעזים’

כאלף ושש מאות שנה או יותר, לא היה בעולם ציבור עברי, שלשונו בדיבור הטבעי, הרגיל, בכל ענייני החיים יום־יום היא עברית. למן היום שנסתלקה האם העברייה האחרונה מארץ ישראל לא היה ציבור בעולם, שאם תדבר עברית לילדה, שתמלל לו עברית, שתשעשעהו בעברית, שתשיר לו עברית, שתגער בו בעברית, שילדים ישחקו בעברית, שבחור ילחש אהבה באזני נערה בעברית. בימי הגאונים צץ איש אחד שקרא עצמו אלדד הדני ויספר כי הוא בא מעבר לנהר סמבטיון ששם יושבים בני משה ולהם ממלכה עצומה והם מדברים כולם בלשון הקודש. והוא בעצמו דיבר כל דבריו בעברית, והלשון היתה שגורה בפיו ובתוך דבריו השתמש בקצת מלים שאינן לא במקרא ולא בתלמוד ובמדרשים, ויאמר כי אלה המלים שגורות בפי בני משה. אך אחרי כל החקירות הרבות של החכמים נתברר הדבר, כי זה אלדד הדני היה בדאי. ושכל ענין בני משה לא היה ולא נברא אלא הוא בדה הכל, וגם כל עניין של ציבור מדבר עברית בדה וכמו כן בדה את המלים שאמר שבני משה משתמשים בהן, קצתן לקח מלשון ערבית וקצת בדה מעיקרן. מאות ומאות בשנים שימשה הלשון העברית ברוב תפוצות הגולה פחות או יותר בתור לשון הכתב של הציבורים היהודיים גם בדברים של חול, וכמו־כן בתור לשון משותפת של כל היהודים, שהם היו משתמשים בה כשהיו מזדמנים יחד יהודים בני ארצות מתחלפות¹ מדברים לעזים מתחלפים. אף היו קצת חסידים ואנשי קודש, שלא היו רוצים לדבר דיבור של חול בשבתות וימים טובים, והיו מגמגמים קצת מלים בלשון הקודש לבני הבית בשבתם אל השולחן בשעת הסעודה ויוצא בזה. אבל, במידה שהתגבר רוח הזמן החדש בעולם והיהודים נגררו בכוח התרבות הכללית אל תוך הזרם של החיים החדשים, בה במידה צרו והצטמצמו גבולות הלשון העברית הלוך וצר, הלוך והצטמצם יותר ויותר ברוב תפוצות הגולה. ברוב הארצות התחילו היהודים להשתמש בלשון עם הארץ לא בלבד לדברים שבכתב בענייני חול אלא גם בענייני חכמת ישראל, ואפילו ברוסיה, שה’השכלה' חידשה את נעורי הלשון העברית במידה רבה בתור לשון ספרותית, קמו לה בזמן החדש שתי צרות גם בגבול הספרות. והן: הלשון הרוסית והלעז האשכנזי. מעבר מזה המחנה הרוסי ומעבר מזה המחנה האידישאי התחילו להשתמש לכל דבר שבכתב ושבספרות, מחנה מחנה בלשון הקודש שלו, וכבר ריחפה הסכנה על הלשון העברית שתשתכח גם משארית ישראל של הגולה הרוסית, ותחדל מלהיות גם בכתב כמו ברוב ארצות אירופה, אלמלי לא הקדים הזמן רפואה למכה על־ידי המאורע הגדול בדברי־ימינו, שגרם שבארץ־ישראל שב לתחיה ציבור עברי. ציבור מדבר עברית, שהלשון העברית שבה לתחיה בפיו של הציבור הזה, כזקן כנער, כאיש כאישה, לדברים שבחול כמו לדברים שבקדושה, בכל עניני חיים.

את הפלא הגדולה זה, שאין משלו בדברי ימי עולם, עשה רעיון התחייה הלאומית על אדמת האבות, שנתעורר בלב יחידי סגולה בעמנו זה כארבעים שנה. אבל קצת הכנה לזה נעשה בארץ־ישראל עוד בדורות הקודמים. כי אף־על־פי שהגלות השחורה, האיומה, המיתה בלבות היהודים בגולה הרגש של עם חי טבעי וכל תקווה לגאולה טבעית על־ידי שיבה בהמונים לארץ האבות אבדה מהם, עוד נשאר לוחש בנפשם ניצוץ התשוקה לארץ הקודש, ויחידי סגולה בכל ארצות הגולה היו מסכנים את נפשם בסכנות הדרכים בים וביבשה והיו הולכים ומתיישבים בערי הקודש, אם לא לחיות שם, לפחות כדי למות שם ולהיקבר באדמתה. מעט־מעט נתכוננו שם ציבורים קטנים מבני הגולה מארצות מתחלפות, שכל אחד ואחד מהם הביא אתו את הלעז שלו, וכל אחד ואחד מהם היה דבק בלעז הגלות שלו ולא הזניחו גם על אדמת הקודש של ארץ האבות. ויהיו שם ברבות הימים ציבורים לועזים רבים: ציבור של לעז ספרדי, ציבור של לעז אשכנזי, ציבור של לעז מערבי, גורזי, פרסי, וכיוצא בזה. ואולם מפני שבני ציבור אחד לא היה שומע ומבין את הלעז של הציבורים זולתם, הביא ההכרח של המגע־ומשא בין ציבורים מתחלפים יחד והיו צריכים לדבר זה לזה, ותהי להם לשון הקודש המליצה² ביניהם. ומפני שהיהודים הספרדים התחילו להתיישב בארץ ישראל בפעם האחרונה לפני היהודים האשכנזים ויהיו בתחילה הרבים, והם דיברו בלשון הקודש בהברה הספרדית, נהיתה חברה זו להחברה הכללית בארץ־ישראל בדיבור־פה. כי גם האשכנזים, בתפילה ובקריאה בתורה ובלימוד היו קוראים בהברה אשכנזית. והנה בדיבור־פה, כשהיו מוכרחים לדבר בלשון הקודש ללא־אשכנזי, היו מבטאים את המלים בהברה הספרדית, כמו ששמעו אותם מהספרדים כשדיברו להם. ככה נתהווה בארץ־ישראל ברבות הימים לשון קודש של דיבור־פה, שהיתה מורכבת מהמלים של המקרא וגם של התלמוד והספרים שלאחרי התלמוד, ונקבעו קצת מטבעות של דיבור־חול במנהגי דרך־ארץ וכדומה. בלשון־קודש של דיבור־פה זה לא השתמש איש לא בתוך ביתו, עם בני משפחתו, ואף לא עם שום אדם בתוך הציבור שלו, לא עם אדם בתוך הציבור שלו, לא עם שום אדם שיכול לדבר עמו באיזו לשון אחרת, ובהיות שעל־פי־רוב המגע־והמשא בין ציבור אדם לחברו היה בין גברים ולא בין הנשים, והנשים והילדים שגרו יחד עם בני ציבורים אחרים למדו מהרה את הלשון של אותו הציבור שהיה אז הרוב בארץ, הוא הציבור הספרדי, וידעו רובם לדבר ספרדית. לכן היתה לשון־הקודש של דיבור־פה נהוגה רק אצל האנשים ולא אצל הנשים והטף. ואולם, בין האנשים שהיו משתמשים בלשון הקודש בדיבור־פה היו גם עמי־הארץ, שבקושי ידעו לקרוא את התפילה בספר כהוגן, וגם הם ידעו לדבר בלשון־הקודש, לפחות הדברים היותר פשוטים וידועים לכול.

ויהי לפני כחמש ושלושים שנה³ ויבואו ירושלימה אחדים מהראשונים, שהתחילו בזמן ההוא לחלום את חלום תחיית האומה על אדמת האבות, ושהבינו כי זו התחייה קשורה בתחיית לשון האבות. וכי אומה לועזית על אדמת האבות היא חרפה לאומית וצרה לאומית יותר רעות אפילו מהגלות בעצמה, ויחליטו להשיב את הלשון העברית לתחייה בדיבור־פה. זה היה דבר קשה מאוד להוציאו לפועלו. ‘לשון־הקודש של דיבור’ שמצאו שם היתה להם אמנם לעזרה רבה, ואף־על־פי־כן היו נצרכים מאמצי רוח כמעט למעלה מהטבע כדי להתגבר על כל המעצורים העצומים ועל כל אבני־הנגף אשר פגשו על כל פסיעה ופסיעה. הלשון העברית בעצמה עוד לא היתה עלולה ללשון של דיבור בכל צורכי החיים של ציבור טבעי, מורכב מאנשים, נשים וטף. מפני שהיו חסרות בה מלים, שמות ופעלים, לרבים מהצרכים היותר פשוטים והיותר רגילים בחיי יום־יום. היה צריך להספיק להלשון לפחות המלים היותר נצרכות, ויצירת מלים חדשות היתה בזמן ההוא דבר שלא עלה על דעת אדם ושלא מצא אדם את לבו לעשותו. ומלבד זה קשה היה להתגבר על ההרגל השולט באדם בכל־כך כוח עז, ואפילו אנשים שלהלכה הסכימו כי תחיית הלשון הוא דבר הכרחי בתחיית העם, במעשה לא מצאו די כוח לעזוב את הלשון שהיו רגילים לדבר בה עם בני־ביתם ומכריהם ולהתחיל לדבר עמם פתאום בעברית. ועוד יותר קשה היה לעמוד בפני ליצני הדור, שהיו מלגלגים על מי שדיבר לחברו בעברית אם היתה לשניהם לשון אחרת שיכלו לדבר בה, יהי אחד מהלעזים היהודים או אפילו לשון נכריה, תהי איזו שתהיה. היו אנשים חכמים ונבונים שהסכימו בעצם הדבר, שתחיית הלשון העברית היא תנאי הכרחי לתחיית האומה אלא שחששו, כי הילדים שידברו רק עברית מראשית ילדותם לא יתפתח שכלם כראוי ויהיו שוטים כל ימי חייהם, וידברו על לבן של האמהות הראשונות, שנתרצו לדבר עם ילדיהם רק עברית, שתחוסנה על ילדיהן ולא תעשינה זאת, חלילה, מפני הסכנה שילדיהן יהיו שוטים גמורים חסרי־דעת. ואחרים, גם במחנה הלאומיים בעצמם ומהיותר חשובים שבהם, לא ראו בתחיית הלשון העברית בדיבור־פה חשיבות גדולה והורו הלכה ברבים שאפשר להניח את הדבר לעתיד לבוא. אלה הסיבות החיצוניות הוסיפו עוד יותר קושי להדבר, שהיה גם בלעדי זה קשה מעצם טבעו, אך העובדים הראשונים לא נרתעו לאחוריהם מפני שום מעצור. ומעט־מעט במאמצי־כוח גדולים התגברו על המכשולים. זו אחרי זו קמו משפחות עבריות, שהלשון העברית היתה לשון הדיבור שלהן בכל צורכי החיים, ולאלה המשפחות נולדו ילדים שאוזניהם שמעו מהרגע הראשון לצאתם לאור עולם רק צלצול קול מלים עבריות. החסר בהלשון להשימוש היומי הרגיל התחיל מתמלא במלים שנוצרו מעט־מעט, בבית־הספר לבנים של חברת כל ישראל חברים, שנוסד בזמן ההוא, לקח המנהל⁴ על דעת עצמו, שלא ברשות החברה, מורה מיוחד להלשון העברית וירשה לו לדבר להתלמידים עברית וללמד ‘עברית בעברית’⁵ . ואלה הילדים גדלו בסביבה עברית טהורה, בלי כל תערובת לשון אחרת, ושיחקו ביניהם לבין עצמם רק בעברית. ואותם החכמים והנבונים בעצמם, שחששו כל־כך לשכלם של הילדים העברים שמא לא יתפתח כראוי, ראו כי אלו הילדים הם לא פחות נבונים וחריפים ומלאים חיים מכל הילדים המגודלים בלשונות היותר מפוארות שבעולם. בהמושבות החדשות ייסדה הפקידות גני־ילדים, ובעמל ובהשתדלות רבה עלה הדבר שהפקידים הרשו לטפל בהילדים האלה גם בעברית. וכמו־כן הרשו להמורים בבתי־הספר של המושבות ללמד את התלמידים גם בעברית. ביפו נוסד בית־ספר עברי, שהלשון העברית היתה שלטת בו, בה דיברו המורים להתלמידים ובה לימדו אותם כל הלימודים הרגילים בבית־ספר, ובה היו חייבים התלמידים לדבר ולשחק ביניהם לבין עצמם.

כל זה הלך לאט־לאט, בקושי. כל פסיעה עלתה להעובדים הראשונים בשדה זה בהרבה יגיעה, בהרבה צער, בנפתולים קשים ובמלחמה כבדה. אך לבם לא נפל בקרבם, כי כבר נראו הניצנים הראשונים של פני עבודתם. אז נוסדה בירושלים חברת ‘שפה ברורה’ ששמה לה למטרה לעבוד לתחיית הדיבור בעברית בקרב הקהל. והספרדים היו הראשונים שהתרצו לתת להחברה רשות ויכולת לעבוד בבתי התלמוד־תורה של העדה. נוסד ועד הלשון שקיבל עליו לעבוד עבודה קבועה ומסודרת למלא את החסר עוד בלשון לצורכי השימוש היומי. חברת ‘העזרה’ של יהודי גרמניה התחילה אז לייסד בתי־ספר בארץ־ישראל, ובא־כוחה ראה והבין כי אפשר להשתמש בקנאת הנאמנים לתחיית הלשון ככלי־נשק נגד תחרות בתי־הספר של חברת כל ישראל חברים, שעמדה על דעתה ומיאנה לתת ללשון העברית המקום שדרשו ממנו העובדים לתחיית הלשון, ויציע את הדבר לפני ראשי החברה בברלין ויסכימו על ידו לקבוע את הלשון העברית בגני־הילדים שלהם ובבתי־ספריהם בתור לשון החינוך והלימודים. בינתים נשתחררו המושבות משלטון הפקידים והלשון העברית נהייתה השלטת בכל בתי הספר. במושבות וביפו נתכוננו על־ידי חובבי־ציון בתי־ספר עברים, ואחר כך נתכוננה בה המדרשה העברית הראשונה⁶ ואחריה גם המדרשה העברית בירושלם ובחיפה. ואלפי תלמידים נתחנכו עתה בדיבור העברי וברוח אהבה וחיבה וקנאה עזה ללשון העברית בתור לשון חיה, מדוברת. מספר המשפחות העבריות הלך ורב. בחוצות ירושלם ויפו ושאר ערי מושב ישראל והמושבות נראו ילדים וילדות מפטפטים עברית, משחקים בעברית ורבים ומתקוטטים בעברית, ובחורים ובתולות שׂחים עברית והוגים אהבה בעברית. חלל אווירה של ארץ־ישראל מלא שיח עברי, ומהרי יהודה ואפרים ענתה בת־קול בעברית. נתכוננו בתי־עם שבהם היו נואמים מנאמים⁷ ודורשים דרשות רק בעברית. גם בחנויות ושאר בתי־עסק היו נושאים ונותנים בעברית, ואפילו חנויות של לא־יהודים, גם חנויות של הגרמנים, ראו צורך שיהיה בהן ‘מוכר’ יודע לדבר בעברית, והיו בתים שהמשרתים והמשרתות לא־היהודים למדו לדבר עברית ודיברו עברית, לא בלבד עם בני־הבית כי אם גם עם אזרחים יהודים וגם בחנויות ובשווקים.

ככה נתכונן בארץ־ישראל בימי דור אחד שוב ציבור עברי, מדבר עברית, משתמש בלשון העברית בכל צורכי חייו החומריים והרוחניים, בדיבור־פה ובספרות.

זה הציבור העברי איננו עדיין רב־הכמות, אבל כבר הוכיח זה הציבור את כוחו הרוחני ב’מלחמת הלשון' שנלחם בחברת ה’עזרה' של יהודי גרמניה בשנה האחרונה שלפני המלחמה העולמית הכללית.

כי ראה ראו פתאום ראשי חברת ה’עזרה' של יהודי גרמניה, כי הם טעו בחשבונם ונלכדו בעצמם בתחבולתם, כי מה שהם חשבו קצת למשחק ילדים ואמרו להשתמש בו רק לתחבולת מלחמה נגד בתי־הספר של חברת כל ישראל חברים, עבר את המטרה שהם שמו לו ונהיה לדבר חי הרבה יותר ממה שפיללו ודימו להם לפי מה שהגיד להם בא־כוחם. ראה ראו פתאום, כי בא־כוחם כוחם השיא אותם במשואות־שווא באמרו להם, כי בשחדם את העברים הקנאים בהסברת פנים להלשון העברית בבתי־הספר של ‘העזרה’ החלש, יחלישו את כוח בתי־הספר של חברת כל ישראל חברים העובדת להרחבת הלשון הצרפתית בארץ, ובתי־הספר של ה’עזרה' יהיו למקור הרחבת הלשון הגרמנית בכל ארץ־ישראל ככל אוות הממשלה הגרמנית. ראה ראו, כי במקום מקור להלשון הגרמנית, בתי־הספר של העזרה נהיו מקור לתחיית הלשון העברית, ורעדה אחזתם בראותם כי אלה בתי־הספר כיזבו את התקווה אשר קיוותה הממשלה הגרמנית מהם למטרותיה בארץ־ישראל, ויחליטו לתקן המעוות ויגזרו למגר את הלשון העברית ארצה בבתי־הספר שלה ולהושיב במקומה את הלשון הגרמנית, וימעלו מעל בהאמונה אשר האמינו בהם הציונים בהשתתפם אתם בעניין בית־המדרש לחרושת בחיפה⁸ ויצוו לגרש משם כליל את הלשון העברית.

אבל, גם הפעם טעו ראשי חברת ה’עזרה' בחשבונם. הציבור העברי הקטן, שבתי־הספר שלהם עזרו ביצירתו וגידולו, הראה גלוי לכל העולם מה היא לו הלשון העברית. במסירות־נפש אמיתית נלחמו בעד לשון האבות מורים ומורות, תלמידים ותלמידות, וכל הקהל העברי, אף־על־פי שכולם ידעו כמה חזקה וקשה היא ידם של ראשי חברת העזרה של יהודי גרמניה, וכמה גדולה הסכנה לכל אחד ואחד מהלוחמים.

זו מלחמת הלשון שנלחם הציבור העברי הקטן בעד לשונו הוכיחה ליוצריה, כי כבר עברו על הציבור הזה ימי הניסיון והפקפוק בכוח החיים שלו. ואין יותר ספק בדבר, כי כשם שזה הציבור העברי עמד על נפש לשון האבות נגד האויב הגדול שהתייצב לפניו פתאום מצד ראשי חברת העזרה של יהודי גרמניה שהשׂתגבו במעוזה של ממשלת תורכיה, כן עמוד יעמוד על נפשה ויגן עליה בעוד יותר כוח ועוז נגד כל צר ואויב שיעיז לחבל תחבולות נגדה ולחתור חתירה תחתיה על־ידי איזה לעז שבעולם. הציבור העברי בארץ־ישראל החופשית יעמוד כאיש אחד נגד כל זד, יהי מי, שיזום מזימה לכונן על אדמת האבות לא אומה עברית, מדברת בלשון האבות, הקדושה לא בלבד להאומה כולה אלא לכל אומות העולם וחביבה על כולן, אלא אומה לועזית שלשונה עושה אותה לא ליורשת של האומה העתיקה אלא לאומה אחרת זרה להאבות וקרובה על־ידי לשונה לאחת אומות העולם יותר מלשאר האומות.

להלן מספר דוגמאות של הצעות לחידושי מלים, או להחייאת מלים עתיקות, כפי שפרסם אליעזר בן־יהודה בעיתוני הזמן, בייחוד בעיתוניו: ‘הצבי’, ‘האור’, ‘השקפה’. ההצעות מובאות (בהשמטות מסוימות) לפי סדר השנים, מתר“ם עד תר”ס (1880–1900).

ואלה המלים:

מִלּוֹן; דִּגְדּוּג; פַּרְוָה; נַזֶּלֶת;

שְׁנִיָּה, דַּק, רֶגַע; רִשְׁמִי, מִשְׂרָד; מַעְדֵּר; מִנְשָׁר;

תַּעֲרוּכָה; גַּרְבַּיִם, מַגֶּבֶת, מַפָּה, וִילוֹן, גְּרוּטָה,

מִמְחָטָה; תִּזְמֹרֶת, דִּרְבֵּן, עָקַב; אָדִישׁ, אֲדִישׁוּת; נוֹאֵם;

שִׁעֲמוּם; טֶקֶס; אֶקְדָּח; גְּמִישׁוּת; מִיהוּת, זֶהוּת.

רשימות אלה ודומות להן, המספרות על תולדותיהם של חידושי לשון בתקופת התחייה, מתפרסמות בסדרת הרשימות מֵחיי המלים מאת ראובן סיוון, לשוֹננוּ לעם, מתשכ"ו.

מילון

ב’מגיד משנה, מכתב עתי לחכמה ומדע וידיעות שונות מאת דוד גארדאן', שנה שניה, י“ז טבת תר”ם (1880), הובא מאמר ושמו ‘שתי מלות חדשות’, וחתום עלו בן־יהודה, וכך נאמר שם:

בין אספסוף מלות הזרות, האסופים והשתוקים¹ אשר זבדונו סופרי דור העבר, נמצאת גם המלה: ‘ספר מלים’. המלה הזאת גם היא כיתר אחיותיה, הבכורות והצעירות, יצאה ממעי שפה אשכנזית על־ידי השם ‘העתקה’², אשר השתמשו בו הסופרים ההם ואשר עשו בו נסים ונפלאות – והיה כל מושג, אשר לא נמצא מלה מוכנת בתנ"ך, הלבישוה הסופרים מלה אשכנזית ‘בהעתקה עברית’. על־ידי התחבולה הזאת נהייתה שפתנו במעט לשפת אשכנזית במלות עבריות…

פרק א': חברת שׂפה ברורה.

החברה הזאת לא תלך בדרכה ברעם ורעש, לא תתקע בשופרות ולא תריע בחצוצרות. עשה תעשה מעשיה בענוה, בנחת, מעט מעט, פסיעה אחרי פסיעה, ותקותה כי באופן הזה תצלח להתכונן על יסוד נכון וקיים. רק שלשה חדשים עברו מיום הולדה, וכבר קנתה לה שם טוב בכל קצוי ארץ, בכל מקומות פזורינו אשר רק שמעו שם שמעה, ונדיבי עמנו חובבי לשוננו התחילו לשלח לועד החברה את נדבות לבם, למען יוכל הועד למלא את אשר לקח עליו. אחד מהנדיבים האלה, הוא הגביר היקר הרק"ז ויסוצקי ממסקבה, אשר שלח להועד סך חמשה נפוליון בצרוף המכתב הבא:

מסקבה, יום א' ט' חשון תר“נ לפ”ק.

לכבוד החכם הנכבד והמפאר דר' דארבלה, שלום.

קראתי הקריאה מועד חברת “שפה ברורה” האומרת לחדש כנשר נעורי שפת קדשנו ולברא ניב שפתים לעם ה' בשפת ירושלם, השפה אשר בה דבר אל בקדשו ושמה בפי נביאיו וחוזיו, ורוח קדשה זה תחשוב החברה הנכבדה לשפוך על עמנו ולעקר את השפות הבלולות המדֻברות בפי רבבות בני עמנו והנה העצה הזאת ישרה בעיני מאד והנני שולח להחברה הנכבדה רצוף במכתבי זה סך מאה פרנק להיות לה למשען בראשית מעשיה הרצוים בעיני אלהים ואדם. ומי יתן ותבוא החברה הנכבדה אל מטרתה לדובב שפתי בני עמנו בשפת קדשנו ושש לבי.

וה' הטוב הבוחר בציון ובשפת קדשה יופיע על עצתכם הטובה ויחזק ידכם ויאמץ כחכם להוציא את מחשבתכם הטובה לפעולת אדם, ויודכם עמכם על הגאולה אשר הבאתם לשפתנו, ובתוכם גם אני מוקירכם ומכבדכם, הדורש שלומכם ברגשי תודה.

קלונימוס זאב בלאמו“ה יעקב ז”ל ויסוצקי.

גם באמריקה באו בשורות טובות להועד. במכתב העתים “השולמית” היוצא לאור על ידי חברת חובבי ציון בניו־יורק, בגליון כ"א, כתוב לאמר:

“בישיבת ראשי חובבי ציון הציעו, כי נשיא החברה יפנה בבקשה אל כל הועדים באמריקה, כי יתמכו את חברת “שפה ברורה” בירושלם, כל ועד לפי יכלתו. הנשיא יבקש כי ימהרו הועדים לשלח את הסכומים לועד המרכז ושלָחם הנשיא בשם כל ועד להדר' דארבלה, ראש חברת “שפה ברורה”, בצרוף מכתב תודה וברכה בגלל העבודה הקדושה אשר לקחה עליה החברה הזאת”.

נקוה, כי נדיבי עמנו חובבי ציון ולשוננו בכל מקום שהם, וחברות חובבי ציון ברוסיה בפרט יתמכו את ועד חברת “שפה ברורה” ביד נדיבה, למען יוכל הועד לפעל פעולתו הגדולה.

והוצאות הועד רבות הן גם עתה, אשר עוד לא החל בענינים רבים אשר עליו לעשות. בתלמוד תורה לקהלת הספרדים ישלם הועד להמלמדים שכר טרחתם ללמד את התלמידים לדבר עברית סך כשלשה נפוליון לחדש. למורה לבנות אשכנזיות ולמורה בבית מאיסטרה אחת לבנות ספרדיות, שני נפוליון לחדש. וכבר צוה הועד לחבר ספר קטן אשר יכיל המלים בלשון עברית היתר נצרכו' לדבור, ודבורים ושיחות קלות הנצרכים ביתר בעניני הבית ומשא ומתן, ויתרגם ספרדית ואשכנזית, והועד ידפיסנו על חשבונו.

כלל הדבר, עבודת הועד רבה ועצומה, ואין ספק כי פעולתו תשא פרי ברכה לבני עמנו בארץ הזאת ברוחניות וגם בגשמיות. אפס, לפי גדל הפעולה אשר על הועד כן ירבו צרכיו, ורק לנדיבי עמנו עיניו נשואות, כי יחילו לתמכו בנדיבות לבם. ואין ספק, כי תקותו לא תשאר מעל. לא אלמן ישראל מנדיבים גדולים, אנשי רוח וחובבי ציון באמת, והם ידעו ויבינו את ערך פעולת הועד לטובת בני עמנו בארץ קדשנו, ויתמכוהו ביד נדיבה.

תקון טעות. ברשימת הנדבות לחברת שפה ברורה שנדפסה במה“ע הצבי גליון ג' נדפס בטעות החכם וכו' שלמה מלכא, וצ”ל החכם המופלא וכו' משה מלכא.

פרק ב': ספרדים ואשכנזים.

אחת הרעות הגדולות במעמד בני עמנו פה היא, כי עדת ישראל בארץ הזאת ובעירנו אינה עדה אחת, ברוח אחת ולב אחד, כי אם קרועה לקרעים, והקרעים האלה אינם מתאחים, ומיום ליום יגדל הקרע וירחב. ושתים הן הסבות הגורמות להקרע הזה שלא יתאחה גם בימינו אלה, והן: שנוי הלשונות והחלוקה. שנוי הלשונות אשר ידברו הספרדים והאשכנזים עושים אותם זרים איש לרעהו, כמו לו היו בני עמים שונים, והחלוקה עוד מחזקת את הרגש הזה, עוד תוסיף שמן על אש השנאה והקנאה אשר בלבם. השפעת האשכנזים תבוא ביחוד מרוסיה ופולניה, והשפעת הספרדים תבוא בפרט מערי המערב, מרוקו, טוניס, מארץ הודו ויתר קהלות הספרדים. אודות הכספים הבאים מארצות האלה לעדת הספרדים לבדה ולעדת האשכנזים לבדה, אין עוררים לא מצד זה ולא מצד זה. האשכנזים מסכימים כי אין להם חלק ונחלה בכסף הבא ממערב ומהודו, והספרדים אינם תובעים מאומה מכסף הבא לכל כולל וכולל מרוסיה ופולניה. אך יש ארצות אשר לענין החלוקה לא הכריעו בהן חכמים מה הן, ואם הכסף הבא משם שיך לאשכנזים לבדם או לספרדים לבדם, או לשתי העדות חלק בהן.

קוראי מכתב העתים הצבי ראו את הטענות אשר טענו חכמי עדת הספרדים על ועד כל הכוללים של האשכנזים, אודות הכסף הבא מאמריקה, ואחרי כן קראו את התשובות אשר השיבו על זה ממוני כוללות האשכנזים והטענות שטענו הם על הספרדים. על תשובות ממוני כוללת האשכנזים וטענותיהם השיבו עתה ראשי עדת הספרדים כדברים האלה לאמר:

דינא קא תבענא!

צר לנו עד מאד בראותנו מאמר משיב חכמים, הנדפס במ“ע “הצבי” נומ' ג' בדברי חדודין וקנטורין לעשות אותנו שיצאנו משורת האמת לתבוע בטענה, הלא אל אחד בראנו אב אחד לכולנו, וע”ז בנו דייק לדבר שלא כשורה, יאמרו נא למה לא נטעון טענה זאת בטעות שיבואו להם מווארשא ומווילנא ומכל ערי רוסיא ופולין? למה לא נשאל חלק בהקדש ר' דוד יאנוביר נ“ע שבנה עשרים בתים חוץ לעיר וקנה חצר גדולה בתוך העיר, שיתנו בית קטן להספרדים העניים בטענה זו, הלא אב אחד לכולנו? למה לא נבקש חלק בכל הקרקעות לאלפים שיש להם לחברת עץ חיים ולכמה חברות שלהם כן ירבו וכן יוסיפו ולמפורסמות אי”צ ראיה, הגם כי לעניי כוללנו לא נשאר שום קרקע כי כולם מכרנו אותם לאחינו האשכנזים בסבת רוב החובות אשר השתרגו עלו על צוארינו בימי הבינים בזמן הגלות המר והקשה אשר סבלו הרבנים הקדושים אשר בארץ המה זלה“ה להחזיק הישוב, עד שכבש עה”ק ירושלם ת“ו השר של מצרים ומצאתם דרך סלולה וישוב נכון לגור בארבע אה”ק יוב"ב באין מפריע.

גם היום הזה יש עשירים אשכנזים פעה“ק וקונים קרקעות לאלפים ורבבות, בפ”י בפע“ע, וסוף כל סוף יקדישו אותם לעניים אשכנזים דוקא באין תפונה, ולא נטעון בזה הלא אב אחד לכולנו, אין עינינו צרה חלילה! אדרבא לאידך גיסא צאו וראו כמה שלוחים יצאו ויוצאים לערי ספרד, דהיינו ערי טורקיאה וערי עראביסטאן וערי הינדיא וערי מערב חיצון ופנימי וערי מצרים ונא אמון, והביאו סך עצום ורב לסיוע בתי כנסיות שלהם כאשר חקוק בעט ברזל בכותלי בתי כנסיותיהם שמות המתנדבים הספרדים, ולא עוד אלא כי בהכנ”ס של כולל חב“ד בנה אותו גביר ספרדי א' מערי הינדיא מהחל ועד כלה, יאמרו נא יראי ה' האשכנזים, האם יוכל שום שליח ספרדי לדרוך כף רגלו בערי רוסיא ופולין? האם לא ירגמוהו באבנים? האם לא ימסרוהו להממשלה? הי שמים! קוראים נכבדים! רבנים! גאונים! דינו משפט זה לאשורו: דינא קא תבענא! עפ”י שטר הפשר המאושר והמקויים עשוי בכל תוקף ובתחז“ל, וכבר זכינו ארבע עשרה שנה לקבל בכל שנה מנת חלקנו עספ”א, מי הוא הרב או דיין שידון שלא נקבל חלקנו חלילה? לא נאמין! ועל טענה זאת ותביעתנו במעות אמריקא וקאליפורנייא וכיוצא שכבר זכינו ליקח מנת חלקנו י“ד שנה על זה צעקנו בקול מר למה תפסקו חיותנו? למה תקפחו פרנסתנו? הלא אב אחד לכולנו? הן אמת כי מע' האשכנזים הי”ו יצאו בטענה זאת, הלא אב אחד לכולנו, בלתי צודקת בהקדש השר קאי“ץ נסים שמאמה ז”ל ספרדי שציוה שיעשו ישיבה אחת עפ“י דעת הרה”ג רש“ל חכם באשי נ”י וזט“ה שעמו, ומאין ולאין היה להם הצדק לתבוע חלק בזה, ועכ”ז דלקו אחרינו עד עי“ת ליוורנו יע”א ומסרו אותנו לעש“ג שיעכבו כל ההקדש ע”י הקונסול פרוסייא דהתם והוכרחנו במעשינו לעשות פשר בינינו ועשינו שטר מודעה ע“ז, וכאשר נתארך הזמן עד שבא לידי גביה עשינו אספה כללית בכוללנו הספרדים והסכמנו לאהבת השלום לתת להם שלשים אלף פראנק שלא בצדק ושלא ביושר, וגם כי ידענו כי אחב”י בכל ערי אירופא לא יכנס בדעתם כלל לתת הבדל בין אשכנזי לספרדי, הסכמנו שלא לעשות שום פירוד בינינו ולתת להם ט“ו למאה שעלה לסך שלשלים אלף פראנק. מכל מעות איטליא שיבא לידינו אנחנו משלמים להם סך מ”ה למאה בכל שנה מדי שנה בשנה בלתי מגרעת, ומה להם כי יצעקו?! ועל אשר שתקנו חמשה שנים לא תבענו חלקנו ממעות אמעריקא בזה לא יכחיש הרה“ג כמורהש”ס נ“י שבזה הלשון אמר לנו כי גם לבו כואב על זה כי האמת אתנו לקבל חלקנו עספ”א, וכבר עשה מעשה ועכב בידו המעות שני חדשים, והודיע להתם והשיבו לו שלא יתן להספרדים, וכאשר שטענו מפי הרה“ג נ”י הנז' דברים אלו נתננו אמון לדבריו ושמנו יד לפה, ועתה ראינו בעינינו מכתב מהרב הגבאי הנאמן ר' ירוחם קאנטראוויץ נ“י לשם הרה”ג כמוהרש“ס נ”י, שלא העיז פניו לומר נגד הרה“ג הנז' נ”י, לא כתבתי, רק בשורת דרך ארץ כתב, איני זוכר שכתבתי שלא יותר להספרדים. ומה צריך יותר מזה באר היטב.

ומה שאמרו עלינו שיצאנו לריב מהר, חלילה! חלילה! ודאי לא יכחיש הרב הצופה ר“י ריבלין נ”י כי כמה פעמים בקש חד מינן ממנו בבקשה להשתוות בינינו בשלום ובמישור הן חסר הן יתר, ולא יצא שום פירוד בינינו קודם שכתבנו המאמר דמעת העשוקים, ולא הטו אוזן קשבת ומה בידינו לעשות עוד, עד מתי נצטער וניזיל?

ומה שטענו שזה שטר הפשר הוא תמורת שטר הפשר הראשון ושם נאמר שכל הוצאות הישוב קבלנו עלינו ועתה לא נסבל עבורם שום הוצאות הישוב והם מוכרחים להוציא מכוללם, לזה נוכל לומר באמת כי מן המערכה באנו ולא הוסכם אצלינו להחליף השטר הא‘, כ“א בתנאי וע”מ ששום הוצאות הישוב לא יהיה עלינו כלל, וראיה לדברינו שלא נכתב בשטר הפשר הזה השני שמץ מנהו, שאם היה החיוב עדיין מוטל עלינו היו צריכים לפרש בשטר הב’ כמו שמפורש בשטר הא'.

ומה שאמרו כי בצרות האשכנזים אנשי רוסיא שסבלו להחזירם שלא סייענו לא בממון ולא בדבור, האמת כי בממון לא סייענו שלא היה חיוב עלינו לסייעם כמו שהם אינם מסייעים אותנו בצרות הספרדים, אבל בדבור שכתוב שלא סייענו בזה, שקר מוחלט בימין הכותב, והרה“ג ר' זלמן בהר”ן נ“י יעיד על יהדותו כמה פעמים הלכתי אני החו' הב' אצל הפחה העבר יר”ה, ואפי' ביום ערב ר“ה לעת ערב הלכתי, ותלי”ת פעלתי והצלחתי להציל הנרדפים, ובשום פעם שבקשו אותי ע“כ צרה שלא תבא לילך אצל הפחה יר”ה ולהמליץ עבורם לא מנעתי עצמי, ויעיד על זה הרה“ג הרש’ס נ”י והרב ר' ניסן ב“ק נ”י.

ומה שכתבו שממעות השר הצדיק מונטיפיורי ז“ל אנו מקבלים החצי הגם שהם מרובים יותר מעניי הספרדים, הלא יזכרו כמה שנים מקודם שהיו עניי הספרדים בכפלים מהם והיינו לוקחים המחצה ולא ערערנו כלל. זאת ועוד יש לחלק בין עניים לעניים, יש עניים ערומים ויחפים ושוכבים על הארץ ויש עניים שאינם כ”כ עניים, וזה יוכל לבא לידי בחינה, ואם יבא לידי מנין, העניים האמתיים באמת, אפשר שעניי כוללינו יוכפלו מהם.

סוף דבר בכל מ“ש במאמר הנז' הכל דברי קנטורין, כי בהא מודינא כי רב ספרא שלהם יכול ויכול לכתוב כהנה וכהנה בהתלוצצות וכיוצא, מה שאין כן אנן בדירן לא נכתוב רק תביעתנו היא ראשונה והיא אחרונה דינא קא תבענא! ויורו המורים לצדקה האמת והשלום! כה דברינו מנהלי חו”ר ק“ק עדת הספרדים דפעיה”ק ירושלם דדאבה בלב נשבר מרוב דוחקנו וצערנו ביום ד“ך לחדש מרחשון שנת קבל רנ”ת עמך שגבנו לפר"ק, וה' יברך עמו בשלום.

הצעיר רפאל מאיר פאניז’יל ס"ט. (מקום החותם ראשון לציון)

הצעיר יעקב שׁאול אלישׁר ס“ט בא סי' ישׂ”א ברכה הי"ו (מקום החותם ראש הועד רוחני).

הצעיר נסים חיים ברוךְ ס"ט (מקום החותם ראש הועד גשמי).

*

נכלול בקצרה את תשובות חכמי הספרדים הי“ו על טענות ממוני האשכנזים הי”ו והן: א) כמו שהספרדים לא יתבעו חלק ממעות רוסיה ופולניה, כן אין להאשכנזים לדרוש חלק ממעות ערי המערב וכו‘. ובכל זאת, ממעות איטליה יתנו הספרדים להאשכנזים מ“ה למאה. ובדבר הקדש שמאמה, הנה לא היתה להאשכנזים שם זכות בו, כאשר אין להספרדים שום זכות בהקדשים הרבים אשר האשכנזים מקדישים לכוללות האשכנזים, ובכל זאת למח”ש התרצו הספרדים לתת להאשכנזים שלשים אלף פרנק. ב) במעות אמריקה וקאליפורניה כבר זכו כוללות הספרדים לקחת חלקם משך ארבע עשרה שנה, ועל מה שטוענים ממוני האשכנזים כי הפשר שהיה בין הספרדים והאשכנזים היה רק חלף הוצאות הישוב, ועתה כיון שהאשכנזים נושאים בעול ההוצאות לבדם אין להספרדים חלק במעות האלה, השיבו חכמי הספרדים, כי לא כן הדבר, וראי’ לזה כי בשטר הפשר השני לא נזכר כלל שהספרדים מחֻיבים לשאת בעול הוצאות הישוב גם בעד האשכנזים. ג) הרה“ג הרש”ס הי"ו אמר לראשי עדת הספרדים בפרוש כי הצדק אתם לקבל חלקם ממעות אמריקה, אפס כי הגבאים מאמריקה כתבי כי לא ינתן להספרדים מאומה. והנה עתה בא מכתב מהגבאי ר' ירוחם קאנטרביץ ובו נאמר כי הוא איננו זוכר שכתב כי לא יתנו להספרדים. ד) ובדבר עזבון מונטיפיורי, שהספרדים לוקחים החצי אף כי מספר ענייהם מצער ממספר עניי האשכנזים, ענו חכמי הספרדים כי יש לחלק בין עניים לעניים ואם ימנו העניים באמת אפשר שמספר עניי כולל הספרדים רב פי שנים ממספר עניי האשכנזים.

והנה טענות שני הצדדים אודות הפשר אינן דבר המסור למכתב עתים לבררו. רק בית דין מומחה יוכל להחליט בברור את מי הצדק. אבל ביתר הטענות עלינו לאמר כי בכללן צדקו הספרדים מהאשכנזים. ראשי עדת האשכנזים באו בטענה על הספרדים כי הם נהגו עם האשכנזים שלא כהגן בעת ששאלתם הממשלה בדבר שחיטת האשכנזים ובעת הגזרה על יהודי רוסיה ופולניה לבלתי בוא לארץ ישראל, ואנו נסכים כי בזה באמת לא עשו הספרדים כמשפט “בני עם אחד אשר אב אחד לכלם”. הן אמנם, הרה“ג הרי”ש אלישר הי"ו לא נמנע בכל פעם מלכת לכבוד הפחה ולהשתדל בפניו בעד “החדשים”, כאשר הזכיר כבוד הרב בדבריו למעלה, אבל בכלל לא הראו הספרדים אז כי הם ירגישו ויחושו את הגזרה הזאת כי נוגעת היא אל עצמם ובשרם. אבל, גם בזה צדקו חכמי הספרדים באמרם, כי גם האשכנזים אינם מסַיעים את הספרדים בצרתם. ומלבד זה, רבותי, הן על זאת אנו דנים, על זה נצוַח ונרים קולנו! מה גרם את התנכרות הספרדים לאחיהם האשכנזים והתנכרות האשכנזים לאחיהם הספרדים, אם לא הפרוד הנורא אשר בין שני חלקי האֻמה האלה, וראה ראינו עד כמה הפרוד הזה מחליש כחנו ומרפה ידינו לבלתי נוכל לעשות כל תושיה, והנה באתם אתם עתה לבקש מנדיבי עמנו כי יתנו לכם להרחיב ולהגדיל הפרוד הזה בהבדילם גם הם בין ספרדי לאשכנזי? וכי בשביל שהספרדים עשו לפנים שלא כהגן יחטאו גם נדיבי עמנו להצדק והישר, לרגש הקדש של אחדות ישראל, לתת את נדבות ידיהם דוקא להמדברים שרגון האשכנזי הקדוש, ולחזק בזה את השנאה והקנאה הבוערת גם בלי זה בינינו? לא, בשום אופן לא נוכל להאמין, כי נדיבי עמנו באמריקה ואוסטרליה, בארצות החרות והאור, יעשו עָול נורא ויחטאו חטאת קשה כזאת! לא, לא נוכל לחשוב את גבאי הצדקה באמריקה לצרי עין וקטני מוח, כאשר אמרו ממוני כוללות האשכנזים כי גבאי הצדקה באמריקה צוו לבלתי תת כל חלק להספרדים מנדבותיהם.

רק טענה אחת יש להאשכנזים, והיא בדבר מספר הנפשות בשני הכוללים. אין שום זכות לאחד מהכוללים האלה לקבל איזה חלק מיוחד בתור ספרדי או אשכנזי, והיסוד האחד לחלוקת הכסף בצדק וישר הוא רק מספר הנפשות. אפס, לא מספר הנפשות בכלל שבכל כולל וכולל, כי אם מספר העניים באמת והראויים וצריכים לקבל ממעות החלוקה, כאשר העיר על זה כבוד הרה“ג הרי”ש אלישר הי"ו בדבריו. בכולל האשכנזים תנתן החלוקה לכל איש, אפילו אם הוא בעל עסק ומרויח את לחמו, ואפילו אם אינו בתור חכם שתורתו אומנתו, ואפילו ילד כיון שיצא לאויר העולם, ולפי דברי לצני הדור, אפילו עבר במעי אמו נחשב במספר נפשות מקבלי החלוקה, ומספרם איפוא כמספר נפשות הכולל כלו. לא כן בכולל הספרדים! לאיש שאינו בתור חכם שתורתו אומנותו, ומתעסק באיזה עסק ומרויח את לחמו אם ברֶוח ואם בדחק, לא תנתן חלוקה. האנשים האלה, אשר מספרם בעדת הספרדים יעלה אולי ליתר מחצי הכולל כולו, מתפרנסים מיגיע כפיהם, וגם אם הם עניים ונצרכים לא יעלה בלבם לבקש חלק בחלוקה. יעשו נא איפוא רשימה נכונה מהחכמים והעניים באמת שבשני הכוללים, ויחלקו המעות לפי מספר הנפשות האלה.

אחרי שכבר נסדרו הדברים שלמעלה בדפוס בא לנו המכתב הבא:

שלום רב לכבוד הרב השלם וכו' ר' אליעזר ן' יאודה עורך הצבי נ"י.

הנני להודיע שבמאמר שעשינו שבוע העבר תשו' למאמר משיב חכמים נשמט ממנו עוד דבר אחד להשיב במה שכתבו שיש אשה אשכנזית בסאנגפור ששולחת לידי הח“מ ראש”ל נ“י סך עצום ואין אנחנו נותנים להם חלק, ונשמט ממאמרינו להשיב לזה אם צדקו בזה בדבריהם ודאי כל דבריהם באמת נאמרו, אבל השקר אין לו רגלים ולזאת אני הח”מ ראש“ל נ”י הנני מודיע שלא היו דובים ולא הוה יער ומלתא דעבידא לגלויי לא משקרי בה אינשי, ומן התימא על רבני הועד נ“י שמאמינים לכל דבר מפי השמועה מבלי שיתברר להם האמת לכתוב במ”ע מפורסם רק ליתן בנו דופי כתבו אף בלי ידיעה ברורה.

ימחול להכניס דברינו אלה בתוך מאמרינו ושכמ“ה – כ”ד נא"ה.

הצעיר מרפ"א ס"ט. (מקום החותם)

פרק ג': חברת דגל תורה.

כתבו לנו מקובנו לאמר:

“עוד שאלה אחת הננו שואלים את כבודו בשם חברתנו: מה מהות הח' “דגל תורה” בירושלם או ביפו אשר יסודתה ברעיון ישיבות במושבות הנוסדות בא”י? הח' הנ“ל שולחת צירים קלים עם גורלות ואת הגורלות ימכרו השליחים לאחב”י במקומותנו, הנפתים לתת ולחזור ולתת למשכן ולעגל. גם לפה באו ומתחלה נפתו להם נכבדים ויקרבום בימין צדקם, אך אח“כ נשתה אמונתנו בם. והנה בשבוע הקדם בא לנו מכתב מעיר לידה פלך וילנה בשאלה ע”ד החברה ההיא, כי גם לשם בא שליח א' אם השטרות וגביר נכבד א' בעיר ההיא וחו“צ נאמן חפץ בראשונה להתרצות להיות סוכן להכספים עד אשר יאסף תח”י סך מסֻים וישָלח לבעלי החברה בא“י, (כמו שנתרצה גם פה בתחלה הגביר וכו'…. להיות סוכן וגזבר להכסף ואח"כ חזר בו) אך תנאי התנה הגביר כי בהודע לו שאין זה לפי רוח חו”צ ומתנגד הוא להישוב, אזי ינער חצנו ממנו, וע“כ באו בשאלה אלינו, ובבקשה מכבודו להודיענו אנה פני החברה מועדות, אם לעקל או לעקלקלות, ואם אין החברה ההיא כמו שאר החברות אשר בעיר הקדש שיש מהן שלא היו ולא נבראו בעולם המעשה, כ”א בעולם האצילות, וכל עצמן לא נבראו אלא לתכלית עסק טוב ולנצל את כיסי ישראל, ואולי נעשה זה על ידי “בני היכלא דכסיפין” ומהם יצא הדבר, ומחשבת פגול הם חושבים לעשות על ידי זה הריסה חדשה להישוב תחת קללת שנת השבע שנת השמיטה אשר חלפה עברה לה ואיננה, ואשר מראש, בטרם בואה חכו לה בכליון עינים ויקוו לה כי בבואה ושתה קץ להישוב, ועתה כי קשה להם לחכות להשמיטה הבאה שתהי' בעוד שבע שנים, הנם מבקשים להם ענין אחר להענות בו ולחתור על ידו חתירה חדשה מתחת הישוב ע“י מזמות רשע ואון אשר יזמו לעשות, להכין ולערוך התפתח עוד הפעם להרבות ולהגדיל המדורה ולהצית עוד הפעם אש השנאה והקנאה בלבות המתנגדים ולהכאיב כל חלקה טובה בנו, בהוציאם אח”כ קול גדול כי הם חפצים ליסד ישיבות במושבות הנדיב והוא איננו מניח להם ועומד לשטן להם, מפני שהוא, הנדיב, איננו חפץ בהקמת הדת (עפרא לפומייהו).

ובכלל לא נדע עד מה באיזו מושבות ייסדו ישיבות? אם במושבות העומדות תחת חסות חו“צ? הן לא בקשו חו”צ זאת מידם! גם מי אשר יצליח חפץ ה' ביד חו“צ להחזיק מעמד המושבות הוא יהי' בעזרם ג”כ לכלכל את דבר ההוצאה המעטה לעשות ת“ת וישיבה לבני הקולוניסתים כראוי וכנכון, ואין צרך לזה כסף תועפות ע”י המצאות שונות, כמו שעושים האנשים האלה. אם לא שקבוץ הכסף בעצמו הוא הוא המטרה שאליה הם מכוננים חציהם. ומלבד זה, הן בחסדי הנדיב שליט“א, אשר אין קץ ותכלה לגמילות חסדיו הטובים שהוא גומל עם הישוב, באו גם שתי מושבות פתח תקוה ויסוד המעלה תחת חסותו ויצאו לאור באור החיים החדשים, ולא נשאר איפה תחת חסות חו”צ רק המושבה האחת גדרה, ואותה ישכללו עתה חו“צ ויעמידוה על בסיס נכון, וגם ישיבה יעשו בה הם בעצמם, כאשר יהי צרך בזה, ולא יחכו לעזרתם הבל של האנשים האלה. ועתה הנה רק נשאר להם ליסד ישיבות במושבות הנדיב! האין זה צחוק מכאיב לב?! הנדיב הממטיר אלפים ורבבות ומליונים לא נחשבו בעיניו אם המושבות צריכות לכך, לשכר פקידים, גננים, רופאים ורוקחים, מלמדים ומורים, שובי”ם ורבנים, לנטיעת גנים, חפירות בארות וכו' וכו‘, עד כי ישתומם כל יודע זה, היד הנדיב ההוא תקצר מכונן ישיבות במושבות? ועתה, האין בתי תלמוד תורה ובתי ספר במושבות? ועתה האם לא צחוק מכאיב לב הוא, כי הם, בני ירושלם, אומרים ליסד ישיבות במושבות? וכו’ וכו'.

אלה דברי המכתב שבא לנו מקובנו, וכדברים האלה כתבו לנו מוילנה ועוד ערים אחרות. והנה נענה להשואלים הרבים בקצרה.

חברת “דגל תורה” היא חברה ידועה בירושלם להחזקת ישיבה אחת פה, לא נִכָנס עתה בחקירה אם יש צרך ותועלת בחברה הזאת והישיבה הזאת, ואם לא יתר טוב יהי' אם תהי' בירושלם רק ישיבה אחת, גדולה וטובה, כיאות לעיר הקדש, על כל פנים החברה הזאת עומדת וקַיֶמת בעירנו, ומתנהגת אכן לא יתר טוב ואולי גם לא יתר רע מכל החברות ממין זה, אך כבר אמרנו, כי עירנו מלאה מזַכי הרבים המחשבים מחשבות כל הימים במה יוכלו לזַכות עוד את ישראל אחרי כל הזכיות אשר זכום החברות השונות. ובני ירושלם מצֻינים בחריצותם הרַבה בענין זִכוי הרבים, ופתאם יצאה הברה בעיר כי סוף סוף מצאו עוד זכוי אחר, והוא ליסד ישיבת פרושי' במושב יהוד, אשר אצל פתח תקוה.

והנה אנו, אין לנו כל יסוד נכון לחשוד את גבאי דגל תורה בכל אשר יחשדום בעלי המכתב שבא למעלה. ידענו גם כן מי אבי הרעיון הנפלא הזה, ואם נחפץ להעמיק בהענין נוכל למצא גם את כַונת אבי הרעיון הגדול. וכַונת גבאי החברה פשוטה, ואין כל צרך לחשד אותם בדפלומטיה גדולה כל כך. כַונתם היא כַונת כל מזַכי הרבים שבעירנו, כי כלל גדול בידיהם שהמטבע היא מחלה מתדבקת ליד הממשמש בה. אך תהי כונתם מה שתהי‘, ואפילו אם כונתם רצויה וזכה בלי ערוב כונה זרה, הנה בזה אין שום ספק, כי לו יעשה הדבר תועלת להישוב בודאי לא תצא ממנו. ישיבות במושבות! ההשיג הקורא את כל גדולת הרעיון הזה והדרו? ישיבות, ועוד של פרושים, במושבות של אכרים! שם יאמצו הנדיבים את כל כחם להקים דור חדש, אכרים עובדי עבודה גשמית, היודעים כל הנחוץ לאכר יהודי לדעת בתורת ה’ ולשון קדשנו ולא יתר, ואם ימָצא בין בני המושבות נער בעל כשרונות נעלים, לא כבד יהיה למצא לו מקום ללמוד או בישיבות ירושלם, או במקום אחר. והנה באו מזַכי הרבים חדשים ואומרים ליסד במושבות האלה ישיבות, למי? להאכרים! להאנשים העובדים כל היום בשדה!

אבל, באמת לא דֻבים ולא יער! אין ישיבה ואין פרושים. הן אמנם, שנים שלשה אברכים מקורבים למלכות (מאן מלכי רבנן הגבאים) נשלחו ליהוד וחברת “דגל תורה” נותנת להם איזה גרוש לשבוע שכר בטלה, ויתר מזה אין דבר, ונחשוב כי הנדיבים ימצאו דברים אחרים יתר ראויים לתמיכה ממכת פרושים זאת.

פרק ד': דברי הימים.

ירושלם. אחרי המטר הראשון שירד לפני שבועות מספר כלאו השמים את ברכתם, והגשמים נעצרו. הן אמנם, האויר שֻנה לטוב הרבה, והקרירות השולטת בלילות פעלה פעולה טובה על בריאות יושבי עירנו, ומחלת הדינגה הרעה רפתה מעט, אך להבורות ולעבודת האדמה, ובפרט בסביבות ירושלם ויפו, לא היה די בהמטר המעט אשר ירד בפעם הראשונה ואשר ירד עוד פעמים במשך ארבעה השבועות האלה. וכבר גזרו צום וקראו סליחות, ועוד לא נענו. ביום הרביעי הזה התקדרו השמים בעבים ומטר קל ירד ארצה, ובקצר רוח ימתינו ישובי עירנו לגשמי ברכה להרוות האדמה ולמלא הבורות.

– הבריאות הוטבה בעירנו, ועלינו להזכיר לטובה את ועד כל הכוללים, אשר במשך שלטון ימי המחלה הרעה אשר שררה בעירנו השתדל לסעד את העניים בחלים ברופאים ורפואות ומזון. ובפרט עלינו להלל את חברת משגב לדך לעדת הספרדים. החברה הזאת, העושה תמיד יתר מכחה לטובת העניים, הגדילה מעשיה הפעם באופן נעלה מאד, והראתה כי יודעת היא ערך הדבר הקדוש אשר בידיה. בכל ימי שלטון המחלה מלאה את בית החולים אשר לה בחולים מפה לפה, ותחת מטות היו אנוסים להשתמש בספסלים וכסאות, אך לא השיבה ריקם כל חולה, כספרדי, כאשכנזי, אף קצבה שכר מיוחד להרופא כי ישב בכל יום ויענה לעניים חנם וגם רפואות נתנו להם. סוף דבר, החברה הזאת ראויה לתהלה רבה, וחובה קדושה על נדיבי עמנו לתמוך אותה ביד נדיבה, למען תוכל ללכת בדרך הקדש הזאת אשר הלכה עד כה ולהוסיף ולהרבות מעשיה הטובים לעניי עירנו.

– כבוד הדר' דארבלה, בטבעו לעשות תמיד טוב וחסד לעניים, התנדב לשבת גם בתוך העיר ולענות גם שם לעניים חנם שלש פעמים בשבוע. מקום מושבו בבית האדון יוסף ליאון.

– ברוך הבא! בא לעירנו ביום הראשון כבוד סגן הפרופיסור בבית המדרש העליון לחכמת הרפואה בפריש, הרופא דר' נֶטֶר, בן אחיו של המנוח ק' נֶטר ז"ל מיסד מקוה ישראל. הדר' נֶטר, שעודנו צעיר לימים כבן שתים ושלשים שנה, בא במלאכות ממשלת צרפת, אשר שלחתו, במנהגה בכל שנה, לבחן את התלמידים בבית המדרש לחכמת הרפואה אשר להישויים בבירות, ולחתום בשם ממשלת צרפת על התעודה להתלמידים שכלו תלמודם. ממשלת צרפת תומכת את בית המדרש הזה בסך שמנים אלף פרנק לשנה, והתעודה הנתנת להתלמידים בבית הזה נותנת להם זכות להיות רופא בהמוצאות אשר לממשלת צרפת באפריקה, וממשלת צרפת משתדלת עתה, כי תכיר גם ממשלתנו הרוממה את הבית הזה, ותשלח גם היא בכל שנה פרופיסור מטסמבול, ויחתום גם הוא על התעודה ואז תהי' להרופאים היוצאים מהבית הזאת זכות לרַפא גם בכל תוגרמה. כבוד הדר' נֶטר ישב בעירנו רק שני ימים, ויבקר את החולים ויתבונן היטב לכל ההנהגה, ויכתוב בספר הזכרון לבית החולים הזה “כי הוא הבית הראשון והיתר טוב בכל סוריה ושמח מאד בהנהגת הדר' דארבלה”. גם לנו הגיד הדר' נטר, כי מלא רצון מהבית הנהדר הזה והנהגת מנהל הבית הדר' דארבלה. ביום השלישי שב ליפו, ומשם ילך יחד עם האדון הנכבד אמיל פרנק, אשר בא לבקר את המושבות בסביבתנו, לזכרון יעקב.

והנה נשמח מאד על הגדולה הזאת אשר זכה לה כבוד הדר' נטר להיות שלוח במלאכות נכבדה כזאת, ונברך את כבוד הדר' ונאמר לו: ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך!

– בדבר מסלת הברזל נודע לנו ממקור נאמן, כי בעוד שלשה חדשים, בראש חדש מַרס, יבואו המהנדסים הנה ויתחילו במלאכה. האדון יוסף נבון הלך עתה לסטמבול לגמור עוד פרטי הדבר. ונברך את האדון נבון בסמן טוב, כי הגדיל לעשות לטובת הארץ.

– מערת חגי זכרי' מלאכי, על הר הזיתים, עומדת למכירה זה שנים, וכבוד הארכימנדריט הרוסי השתדל לקנותה, אך בהשתדלות ראשי עדתנו בא מאמר מהדר השולטן כי המערה הזאת, שהוא מקום קדוש ליהודים, לא תוכל להמכר להנוצרים, והיא פתוחה לכל. עתה חפץ כבוד הארכימנדריט לקנות את המקום שעל גג המערה, ולבנות עליו בית תפלה להנוצרים. וישתדלו ראשי עדת הספרדים בפני הרָשות פה עוד פעם בדבר למנוע מכירת המקום, וכבוד הרה“ג הרי”ש אלישר הי“ו כתב לכבוד הר”ש סלאנט הי“ו ויבקש כי ישתתפו בזה הספרדים והאשכנזים יחד לקנות המקום לשם עדת ישראל. לא ידענו מה היתה תשובת ראשי עדת האשכנזים, אך עלינו לברך את הרה”ג הרי“ש אלישר הי”ו כי נכנס בזה בעובי הקורה לבלתי תת למקום הקדוש ליהודים לבוא לידי לא ישראל. וראוים לתהלה יתר ראשי עדת הספרדים, וביחוד האדון הנכבד אליהו נבון הי"ו והאדון משה נבון, אשר השתדלו בזה הרבה, וישלחו תלגרם לסטמבול אודות זה.

– ביום הרביעי שבק חיים לכל חי הר“ר נסים ב”ק ז“ל, ממונה לכולל ואלין ואחד מנכבדי ראשי עדת האשכנזים. אבדה גדולה אבדה לעדת האשכנזים בפרט ולכל עדת ישראל בעירנו בכלל, כי הוא היה כמעט האחד בעדת האשכנזים אשר ידע והבין מעט את רוח הזמן, וידע להתנהג עם הרָשות בתבונה ודעת. ועל כן היה נכבד גם בעיני כבוד הפחה הקודם, ובכל ימי הגזרה על יהודי רוסי' ופולניה היה המנוח ז”ל מראשוני המשתדלים בפני הרָשות. בימים האחרנים הראה עוד יתר תכונת רוחו זאת, והוא היה האחד מראשי עדת האשכנזים שהתלהב בדבר חברת “שפה ברורה”, והדבר היז ישאר לו לכבוד ולתפארה בדברי ימינו. קהל גדול מאד לוו אותו לבית עולמו, ויספידוהו מספד מר. תנצב"ה.

זכרון יעקב.

בצאתי עתה מהמושבה הזאת אשר עבדתי בה כשנתים ימים בתור מורה לשון עברית והייתי מאושר בראותי הבנים והבנות במושבה עושים חיל בידיעות לשון קדשנו ודברי ימינו, ובהפרדי עתה מהארץ אשר בה חיי רוחי, רק זאת נחמתי כי הכרתי את מפעלי הנדיב הגדול וחסדיו המרֻבים לבני המושבה להביאם לתכלית הנעלה, כי יוכלו לחיות על פרי אדמתם. אחרי ששני הנסיון באדמת זכרון יעקב הוכיחו כי לא טובה היא לעבודת הדגן, צוה הנדיב כי יטעו את כל האדמה מטעים, אף כי ההוצאות על זאת תעלינה למעלה למעלה, ונצרך לכלכל את בני המושבה בכל צרכיהם עד אשר הגפנים ויתר המטעים יתנו פרים. בימים האחרונים נטעו במושבה גן גדול של תפוחי זהב ואתרוגים ולמון, ובהחלו לתת פרי יֵחלק לבני המושבה איש איש חלקו. גם לחרשת המעשה שם הנדיב לבו לסל לה מסלה בהמושבה הזאת. את האדון אורנשטין ישלחו ללמוד מעשה הסַבון, ויכוננו לו בית מעשה סבון כמשפט: להירשקוביץ נגד נתנו מהפקודות מלות כסף לקנות עץ למלאכתו וכן לגולדשטין הסנדלר. למושקוביץ עזרו בסכום כסף לקנות כורת דבורים, וכל זה למען יוכלו בני המושבה להתפרנס זה מזה ולא יצטרכו לעם אחר. בנינים רבים נוספו בהמושבה, ויהודים רבים מצאו להם עבודה בשכר טוב. נכבדים המה מעשי הפקיד האדון בן שימול בהנהגת המושבה בכלל, בהשתדלותו הרבה לטובת בני המושבה, ובעבודתו הרבה שהוא עובד מאור בקר עד הערב לנצח על עושי המלאכה ולשים עינו על כל דבר, כגדול כקטן. כמאה איש מבני חו“ל וארץ ישראל יעבדו עתה במושבת זכרון יעקב עבודת האדמה, ומקבלים שכר טוב בעד עבודתם, ובנעם ורחמים יתנהגו אתם, ובאופן הזה יתרגלו רבים מבני עמנו מעט מעט לחיי אכר ועבודתו, והיו מסגלים אחרי כן להיות אכרים על אדמתם הם. והדבר הזה ירגיל מעט מעט את יושבי אה”ק לחיים על יגיע כפיהם, ויסיר מהם חיי הבטלה, חיי חרפה וכלמה.

הנה ספרתי בקצרה מהנעשה עתה בז“י, למען ידעו כל חו”צ באמת כי כל עמל שונאי הישוב להחריב את המושבה הזאת לא הצליח, ושלום אמת בה. ועוד אקוה לשוב לדבר אודותיה בפרט כאשר יעזרני ה'.

נ. שׁמֶרקין.

דון יוסף הדוכוס מנקסוס.

בעת ההכנות למלחמה על האי קפריסים יצאה פתאום אש ממגדלי אבק השרפה בויניציה, ותבער בבית מלאכת כלי זין הנהדר, ויפול הבית בקול רעם נורא, וירעשו מוסדי העיר, ולולא הוציאו ימים אחדים לפני זה חלק מאבק שרפה לקורפו, כי אז היתה העיר ויניציה היפה לעי מפלה. ויחליטו אנשי ויניציה, כי דון יוסף הוא אשר עשה הדבר הזה על ידי אנשי בריתו ועוזריו, למען תשאר ממשלת ויניציה בלי אמצעים למלחמה, וקצף הסינט יצא על היהודים יושבי העיר, ויושמו כלם בבית האסורים ורכושם החרם לאוצר הממשלה. ויתיעץ הסינט לגרש כלה את היהודים מויניציה, וכל כך גדל חרי האף על היהודים, עד כי לא העיז אחד הזקנים להמליץ טוב עליהם. אבל מהרה נחם הסינט ממחשבתו, וירא כי יתר טוב לויניציה כי ישארו היהודים במקומם, ויוציאום לחפשי¹.

והדוכוס מנקסוס חכה לכתר המלוכה על קפריסים, כאשר אמר לו השולטן. ולא היה לו כל ספק בדבר, ויצו לעשות לו את מגן העיר קפריסים וכתובת עליו בלשון רומית: מטבעות קפריסים. אך כפי הנראה התנגד הויזיר הגדול אויבו למחשבת השולטן הזאת לתת לדון יוסף כח גדול כזה, וכתר המלכות לא נתנה לו. ואנשי ויניציה נקמו בו נקמת האי קפריסים שלקח מהם בהוציאם עליו כל מיני דבה רעה, ויפיצו שמועות אודותיו כי הוא נוכל ובליעל, כי תפש את לב השולטן במתנות כסף ותחבולות און, כי הניע את השולטן למלחמה על קפריסים רק יען העיר בקרבו תשוקה ליין קפריסים. ויעמלו עוד בכל כחם להשפיל את דון יוסף בעיני השולטן בכל אשר יכולו, והצרפתים עשו את שלהם להכריע את דון יוסף, ויטפלו עליו שקרים וכזבים, דברי חרפות ונאצות, וכל השקרים הנבזים והנאצות המגאלות האלה, מצאו להם אנשים שהאמינו בהם. אך כל עמל אויבי דון יוסף להשפילו בעיני השולטן היה לשוא, כי נטית שלים אליו היתה בלי כל גבול. גם השתמש השולטן בכל כחו לשמור על עניני דון יוסף לבלתי יאֻנה לו כל נזק, והיתר נפלא בזה הוא, כי השולטן לא יכול לעסוק בזה בעצמו וברצונו לבדו, ויהי אנוס לעשות כל זה על ידי הויזיר מחמד, והויזיר היה אויב לדון יוסף בכל כחות נפשו. דון יוסף היה נושה בממשלת צרפת סך מסֻים, מאה וחמשים אלף תלר, והינריקוס השני עצר אותם ולא אבה לשלם. וגם פרנסואה השני אשר ישב על כסא צרפת אחרי הינריקוס, וגם קרלוס האחד עשר אשר מלך אחרי פרנסואה השני ויעש לו שם דראון עולם בהרג רב בליל ברתילימי, נמנעו משלם החוב. לשוא תבע דון יוסף את חובו, וגם תמיכת השולטן סולימאן ושלים עוד בחיי אביו אשר תמכו את דון יוסף, וישלחו מלאך מיוחד בגלל זה לחצר קרלוס, לא הועילה. צרפת מאנה לשלם חובה. ובתוך יתר הטענות שטען מלך צרפת על תביעת דון יוסף היתה גם הטענה הזאת, כי אסור ליהודי לעשות מסחר בצרפת, והיהודי אשר יעשה מסחר בארץ הזאת, יחרם רכושו. אז השתמש דון יוסף, בתור דוכוס מנקסוס, באמצע חזק, לאנוס את מלך צרפת לשלם לו נשיו, ובהסכמת השולטן שלים עצר כל אניות המסחר של צרפת אשר עמדו במפרץ נקסוס. וממשלת צרפת נחלשה בעת ההיא כל כך על ידי מלחמת ההוגוטים, ונכלי הנוכלת קתרינה ממידיציס והגוזים, עד כי לא יכלה להגן על האניות הנושאות דגל צרפת עליהן.

ובכן הקים דון יוסף שלש ממלכות ארפה לו לאויבים. את ספרד בגלל אשר חזק את לב הקלויניסתים למרד בה, ואת ויניציה, בגלל מלחמת קפריסים ואת צרפת בגלל אשר עִקל את אניות המסחר. ובאמת, בכל המעשים האלה אין כל דבר רע. הוא היה עבד לממשלת תוגרמה, וייעץ לה כל אשר נראה בעיניו טוב להממשלה הזאת, אשר הטתה כל כך חסד לו, ולבני עמו המעֻנים בארצות הנוצרים. ובדבר צרפת בודאי היתה לו הצדקה לעשות כל אשר בכחו להציל את כספו. וממשלת אוסטריה, אשר שריה תמיד יודעים להעריך אנשים ומעשים בלי נטיה, בקשה ידידות דון יוסף, אשר פעולתו על השולטן היתה רבה מאד, ובהתחדש המשא ומתן בין הקסר מקסימיליאן וממשלת תוגרמה לחדש השלום ביניהן ולחדול מכל סכסוך, והקסר שלח מלאך מיוחד את האדון מינקליץ במתנות יקרות, לא שכח משלח מכתב כתוב בכתב ידו מלא דברי חן לדון יוסף, ובמכתב הזה הכיר אותו לדוכוס מנקסוס. ויקנא הוזיר הגדול בדון יוסף על הכבוד הזה אשר כבדו קסר אוסטריה, לא כחד ממלאך אוסטריה את תמיהתו על הקסר מקסימיליאן אשר השפיל את עצמו כל כך, לכתוב מכתב ליהודי שאינו כלל דוכוס, כי אם חוכר את מעשר היין מהאי הזה, ומעצמו בלי בקשת השולטן התערב בעניני הסכסוך עם אנשי ויניציה, וגם הם רק דַיגים וסוחרים, לאמר מין יהודים גם הם. ובכל זאת בקשו גם אחרים את ידידות דון יוסף ועזרתו, הנסיך מאורניה, אשר הסיתו הדוכוס אלבו לקשר קשר על המלך פילפוס, פנה לדון יוסף ויבקש ממנו להטות ממשלת תוגרמה להיות לעזר להגוזים. כלל הדבר, למנהיגי המדינות בארפה היה דון יוסף נורא ושנוא, ובכל זאת בקשו את ידידותו ועזרתו.

ונטית שלים לדון יוסף לא רפתה עד יום מותו, וגם אחרי מותו, ובקרב העם היו מספרים, כי דון יוסף שולח להשולטן בכל יום הששי מאכלי יהודים והמאכלים האלה יטעמו מאד לחכו. ועוד יתר מזה הגזימה ההגדה ותספר כי השולטן לא היה אוכל דבר בלתי אם המטעמים אשר עשה לו דון יוסף, וכי גם השולטן בעצמו יהודי ושומר את השבת (גירלַך, דברי הימים להטורקים). ולפני מותו צוה השולטן שלים לבנו ויורש הכסא מורד להטות חסדו גם הוא לדון יוסף ולהשאיר לו כל המשרות הכבודות אשר נתן לו הוא. והשולטן מורד שמר את צואת אביו, ודון יוסף נשאר דוכוס מנקסוס, ואדון לאיי הציקלדים וחוכר את מעשר היין, אף כי אויבו הוזיר הגדול חזק בימי מלכות מורד. ובכל זאת התחילה שמשו של דון יוסף לשקוע בימי מורד, ותחתה התחילה לזרוח שמשו של יהודי אחר, הוא הרופא שלמה אשכנזי ממודין, אשר היה אהוב להוזיר מחמד.

וימשוך דון יוסף בימי מורד את ידו מעניני המלכות, ויכול לשים לבו יתר לעניני היהדות, ויקן כתבי יד יקרי ערך וישימם בבית ספריו, ויאהב להתוכח בפלסופית הדת. ועוד נשאר לנו וכוח אחד בעניני האמונה שהיה לו עם חכם נוצרי אחד, ואת הוכוח הזה כתב בספר בלשון עברית הרב אשר היה לדון יוסף בביתו, הוא הרב יצחק עינקינירה. שם הספר הקטן הוא בן פורת יוסף, ובו הכה דון יוסף על קדקד המתפלספים המפקפקים בעניני הדת והשגעים המאמינים בכח הכוכבים ומזלות². דון יוסף מדבר קשות על הפלסופיה ברוח התלמוד, ובשכל צח וישר ישים לאל את כל שגעונות מתנגדו הנוצרי וכל מסתריו ואמונתו בכח הכוכבים. השיחות האלה אשר בכלל אין בהן עמקות רבה נדפסו בפעם הראשונה בשנת של"ח.

הנה תארנו את גבורנו זה מרוך ימיו ועד ימי שיבתו, ונספר את מעשיו הנפלאים אשר עשה בדרך החיים. אשר הביאו אותו בהתקשרות עם עניני המדינות במאה הששה עשר. עוד דבר אחד ראוי לרשום, והוא עד כמה שנאו אותו הנוצרים. הרבנים, בהזכירם את שמו, היו תמיד מוספים המלים: ירום הודו, ולבלרי המלכות היו מוסיפים המלות: תרב גדולתו, והסופר הנוצרי גירלך היה מוסיף: היהודי העשיר, הדוכוס מנקסוס, יורידהו השולטן וישפילהו! (גירלך, זכרונות הטורקים).

עתה נפטר נא מדון יוסף. בימיו האחרונים חלה חלי רע, היא מחלת האבן, והיא אשר שתה מהרה קץ לחייו. חותנתו ואחיו כבר שבקו חיים לכל חי, וגם בתו היחידה מתה, ויהי בימי זקנתו שכול וגלמוד. חלום הרב אלמוסנינו, כי הוד דון יוסף ירום מאד ובנים ממלאי מקום אביהם יולדו לו, התקים רק לחצי. ובשנת ש"מ, ביום ב' אגוסטוס נפטר דון יוסף לעולמו בן ששים שנה, והדרשן סעדי' לונגו הספידו מספד גדול.

ואחרי מותו נקם בו אויבו מחמד נקמתו, ויחרים את כל רכושו וגם כלי ביתו לאוצר המלכות. ואלמנת הדוכוס חיתה עוד כעשרים שנה אחריו, ותכונן שני בתי דפוס, ור' יוסף אשקלוני היה המשגיח עליהם, וספרים רבים נדפסו בבתי הדפוס האלה. גם בקרב אחיו בני עמו היו כנראה מקנאים ושונאים רבים לדון יוסף, והרופא שמואל שלום בסטמבול, אשר היה בקי בדברי הימים והוציא לאור את ספרו של אברהם זכותו, ויוסיף עליו את דברי הימים להתורקים עד ימי השולטן שלים, לא הזכיר את דון יוסף אף בדבור אחד, ולו רק מפיו היינו חיים בדברי ימי הזמן הזה, כי אז צלל זכר השם המזהיר של דון יוסף בתהום הנשיה. אך לצירי ממלכות ארפה, ולרבני הזמן ההוא היה כל כך לדבר אודותיו, הראשונים בהודעותיהם לממשלותיהם והאחרונים בתשובותיהם, עד כי זכר שמו נשאר לעולם, והם אשר נתנו חמר וצבע לצייר בו את צורת האיש הנפלא הזה ולתאר את מעשיו בימי חייו. תם.

(תרגום מאמר הפרופיסור גרֶץ)

מודעות.

בית סֹכנוּת: ליעברעכט עט. לאפין.

הסוחרים ליעברכט ולאפין פתחו ביפו בית סכנות לכל הסחורות המובאות והמוצאות דרך הנמל בעיר הזאת, והאדון בצלאל לאפין הוא מנהל הבית ביפו. וכל הפונה אליהם בכל עניני מסחר וקאמיסיאן תמולא בקשתו על צד היתר טוב.

הערת העורך: יודעים אנו את הסוחרים הנכבדים הנקובים למעלה לאנשים נאמנים ובקיאים בכל עניני המסחר בארץ ישראל, וכל הפונה אליהם יהי' מלא רצון מעבודתם ויוכל לסמוך עליהם בכל עניניו.

כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושׁלם.

עץ חיים היא למחזיקים בה.

ציון במר תבכה ותתיפח, וירושלם תתן קולה, על צרת עמה הנאנחים מצע’ר אל צע’ר, ובאו המים המאררים למרים, יתובי יתבינן, מצוח קא צוחינן, אנן מהכא כלהו תנו’י תנינ’ן, תזלנה עינינו דמעה, כנחלים נטיו, נפקא מנייהו, תרי שבילי נהרי נחלי דמעת החשוכי’ם, לקול בוכים, בכי נהרות, שורות שורות. מעלי’ן את המדומ’ע באחד ומאתים, יוצאים בצי’ר אגב דוחקא אין די באר! אלד’ים משמים הרימנו וישקנו מי ראש ולענה, אוי לנו שכך עלתה בימינו, יותר מחרבן בית מקדשנו! ולא ידענו למי נבכה תחילה, בזיע וחלחלה, אם על צר’ה דעניותא דרדיף אבתרן שעטופים ברעב ובצמא, אנו ובנינו, ותלו בנו טפלי, עוללים שאלו ללחם פורש אין להם! או על צער החובות אשר השתרגו עלו על צוארינו, זה רודה וזה מרדה, זה בא בעד’ו וזה בא בחובת’ו! שאם אמרנו נבוא העיר’ה בק’ן ספו’ר צרותינו, יכלה הזמן והמה לא יכלו, ירוד ירדנו לטמיון, מחלו’ן וכליו’ן!

ועלית על כלנה מאי דאתינא עלה היא הצער הגדול והנורא, של עסק התורה, תורה מונחת ולית מאן דישגח עלה מרוב צר’ה דעניותא! כי אנחנו בני מערב’א ישצ“ו, עניים מרודים, כאשר ידוע לכל, שאין דרכינו לתבו’ע תב’ע כשאר אינשי, ואם לא נודיע צערינו לרבים, תשתכח תורה מבני מערב’א והיינו לעג וקלס וחרפה לשכנינו! ע”כ שמנו בטחוננו בה' ועשׂינו ישׁיבה ללמוד בה מקרא משׁנה גמרא בכל יום תדיר, אנחנו שׁלשׁה עשׂר ת“ח הח”מ, וקרינו שׁמה בישׂראל עוז לתורה, ע“כ בקשתינו מכל נדיבי עמנו כי יהיו לעזר ומחזיקים בידינו, כדי שנוכל ללמוד, ולהרים דגל התורה, ולא נעלם ממעכ”ת גודל מע' שכר המחזיק עץ חיים היא למחזיקים בה, וזכות זאת המצוה יגן עליהם ובכל אשר יפנו ישכילו ויצליחו, כנה“ר כנא”ה, החו' פעה“ק ירושׁלם דראב’ה בש”א לחו' רחמים שנת תרמ“ט לפ”ק, והיה זה שלום.

ע“ה יאודה אלבו ס”ט.

ע“ה שלמה בוחבוט ס”ט סג"ן.

הצב“י יוסף אזולאי סליט”א סג"ן.

ע“ה ראובן ן' קיקי ס”ט סג"ן.

ע“ה חיים ן' יאיר ס”ט.

ע“ה שמואל בוחבוט ס”ט.

ע“ה מסעוד ן' סמחון ס”ט.

ע“ה מכלוף חזן הי”ו.

ע“ה יעקב אלקאיים סג”ן.

ע“ה יצחק אלמסעאלי הי”ו.

ע“ה חיים אסאבג ס”ט.

ע“ה חזקיהו אזולאי הי”ו.

ע“ה יאודה מלכה ס”ט.

ע“ה אברהם ן' יאר היו”ו.

אנכי הרואה את כל האמור בפרש’ה, דהן בעון עניות לא הניחה מדה טובה לישראל, דהש“ס אין לך מדה טובה הימנה ושמעתתא בעי צלותא, כיומא דאסתנא, וישיבה דארעא קדישא קשה כקי”ס, דלחם אין ומלמד שהמים יותר מן האוכל, יען דנשארו בורות ריקות עד עת ירחמו מן השמים, לתת גשמים בעתם, ואין מחזיק בידי תופשי התורה, לכן חל’ה נוהגת בארש’י זאת אל כל השרים והסגנים אשר בכל מדינה ומדינה, שיעשו למען שמו ית' שלא תשתכח תורה מישראל להחזיק ביד מע' הרבנים החותמי’ם לעיל העי“א, דכונתם לשמים להגדיל תורה ולהאדירה, וגדולה תורה, דעץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר, ושכרם מרובה בזה ובבא ונזכה לביאת משיחנו במהרה בימינו כיר”ס. נאם החו' פה ארעא קדישא ירושת“ו נחלה לישראל בש”א לחו' רחמים מש' א’ז ימל“א שחו”ק פינ“ו לפ”ק.

איש צעיר רפאל יצחק ישׂראל ס’ט ראב“ד דק”ק ספרדים הי"ו.

אדרס Rabb. Jakob Zadik & J. Asulai & J L. Feldmann.