כרך ראשון מאת צבי הירש מסליאנסקי
כרך שני - ספר ההטפה מאת צבי הירש מסליאנסקי
נאומים, זכרונות ומסעות מאת צבי הירש מסליאנסקי
כרך ראשון
מאתצבי הירש מסליאנסקי
דבר
מאתצבי הירש מסליאנסקי
לחברי ואחי ברוח, המטיפים על במות ישראל!
לא דרשות שלמות ומעובדות הנני מגיש ומקדיש לכם, חברים יקרים, כי אם ציונים, המכלכלים בקרבם חומר רב להטפה. שימו עינכם והתענינו במו, אז תמצאו, כי דברי המעטים אך בכמות יעירו ויעוררו את מחשבותיכם להגות לחשוב ולהכין מטעמים חדשים לקהל שומעי נאומיכם. אולם אחת אשא מכם, כי לא בחפּזון תקראום. שנו, שלשו, – ותמצאו במו את אשר תבקשו. ביחוד עליכם לשים לב אל המלים המגודלות באותיותיהן, המכלכלות בתוכן את התוכן והתמצית שבנאומי, ואתם, כיד ההטפה והאמנות הטובה עליכם, תרחיבום, תשכללום ותפארום בציצים ופרחים, בתמונות וציורים חיים למען ינעמו לאזני השומעים. לא מפיכם תוציאום, כי אם מלבכם, ואז רק אז יכנסו ללבות מקשיביכם ויעשו פרי.
*
זה יותר מיובל שני – משנת תרל"ח – חלפו ועברו מיום עלותי על הבמה. רבות נדדתי בארצות שונות, אשר בני עמנו נחתים במו; בקרתי את הערים היותר גדולות ברוסיה, גרמניה, צרפת, הולאנד, בלגיה ובריטניה ולכל לראש בארץ ישראל. גם פּה בארצות הברית באמריקה בקרתי ערים לעשרות, אשר אחינו הגולים מצאו בהן מקלט ומפלט למו מחמת צורריהם בארצות גלותם; אולם פה בארץ החופש נשתנו החיים לגמרי, ואתם גם צרכיהם, ויען כי משאותי ונאומי בני החיים המה, להן נשתנו גם הם, ולא כל אשר הטפתי שם, מעבר לים, ביחוד ברוסיה, תחת ממשלת הצאר, אוכל להטיף פה. כי כל גדול הוא בהטפה, אשר לא רק דבר בעתו, כי אם גם דבר במקומו מה טוב, אחרי אשר הזמן והמקום תואמים הם, אחוזים ודבוקים יחד ולעולם לא יפּרדו.
*
ואני תפלה לבורא ניב שפתים, כי אחי ורעי המטיפים ישימו לב לדברי אלה וישתדלו להרים את קרן הדרשנות, המוסד היותר עתיק עוד מימי הנביאים בישראל, וכלנו נזכה להטיף דברים חיים ונשגבים, לקוחים מהחיים הנורמלים, באזני אנשים חיים, בני עם חי ורענן היושב שאנן בארצו ונחלתו – ארץ אבות, נחלת ישראל.
אחיכם בדעה,
צבי הירש מאסליאנסקי.
מכתב ממר נחום סוקולוב
מאתצבי הירש מסליאנסקי
ידידי ואיש שלומי מנוער, מטיפנו הלאומי, מר צבי מסליאנסקי:
קראתי את נאומיך בספרך ומצאתי אותם חזקים כראי מוצק, לא נמר ריחם ולא נסתם חזונם בעברם מן הדבור החי אל הקולמוס והניר. – נאומיך אלה – נכר מכל פרשה ופסוק שבהם שלא דבר שפתים הם, כי אם תוכן חייך ונפשך הלוהטים באש קדש, ולא לחנם שמעך הולך בכל הארץ זה דור שלם כאחד ממלאכי התחיה.
אתה האיש אשר לא תלה את כנורו על אדמת בבל, כי אם להפךְ, התאמצת ברוב אונים ללבות את הגחלת הלוחשת תחת ערמת אפר־הגלות, ושמחתי לראות זה פעמים ושלש בימי בקורי בארץ הזאת מה רבים המה רעבי תורתך וצמאי דבריך.
נפשי עורגת לראות אותך מתנוסס באור שיבה ויושב בשלוה ונהנה מזיוה של ארץ ישראל ומשמיע פעם בפעם – מתוך נחת וכבוד – את לקחך הזךְ, ובטוח אני, כי בערב הֶעָרֵב של חייך ופעולותיךָ עוד יזרח לךָ בוקר לא עבות.
והנני נפרד ממךָ בברכת ציון ובידידות נאמנה,
שלך,
נחום סוקולוב.
מעשׂה בראשׁית
מאתצבי הירש מסליאנסקי
אין דורשין במעשה בראשית מנקודת הפילוסופיא, אחרי אשר רבים וכן שלמים כשלו נפלו בדרוש הזה, ובאמת חוצפּה יתרה היא לאנוש אנוש להרהר במעשה אין סוף ותכלית: ויפה המליץ בעל “נשמת חיים”: דע מה למעלה – ממך", אחרי אשר אין אנו יודעים את עצמנו…
אמנם מנקודת השירה ראוי והגון לנו להתבונן במעשה בראשית, נעים זמירות ישראל עלה על כל המשוררים במקצוע זה בשירת “ברכי נפשי”. השיר הקדוש והנשגב, אשר אלכסנדר פאן הומבאלד העיד עליו כי בו צפונה כל תורת הקוסמילוגיא.
*
עוד הפּעם שב ישראל סבא להחל את תורתו העתיקה, יחדש שנית את נעוריו להגות בספּורי התורה ובחוקיה, אשר במו צפונה נשמת המחוקק, החיה אתנו עד היום.
*
בפרשה הראשונה נמצא את האהבה הטבעית, כי האיש והאשה גויה אחת הנמו, ואיך יוכל הראש לשנוא את הלב?!…
*
ראשית השחתת מין האדם על ידי הנחש – סמל התאוה הנשחתה המובילה אותו לירכתי שאול, מחלשת כחו, מקצרת ימי חייו ומגרשת אותו מגן עדנו.
*
מלחמת אחרי האכזריה – מלחמת קין והבל תשים עוד שמות בנו, מחרבת ארצות, מאבדת לאומים כמקדם. ומי יודע אם החרבן הנורא וההרג הרב אשר היה בדורנו המלחמה העולמית, אם היא תהיה האחרונה?!
*
בני האדם מתחלקים למדרגות בני ובנות אלהים ובני ובנות האדם, האחרונות תקסומנה ביפין ותצודנה ברשתן את הראשונים. התאוה מערבת אותן ומהם יצאו הנפילים – בני שחץ – האוכלים ואינם עושים, החיים על חשבון אחרים.
(המשורר שיללער במלאכות משה)
*
טוב ונעים הוא מנהג החרדים לקרוא שיר “ברכי נפשי” בשבתות החורף, בעת אשר הטבע מתעלף השמים מכוסים בעין העופרת, הארץ מתעטפת בתכריכים לבנים, העצים יחשפו ויתיצבו כמתים ערומים, כל הצפּרים בנות השיר ישחו ידמו. כל התולדה תציג לנגדנו את סמל עם ישראל. בעת החשכה הזאת יתאמץ העברי לאחוז בתקותו, ישיר את השיר הקוסמולוגי, נפשו משתפּכת בחיק האביב הנעים, יחזק תקותו כי לא לעולם חורף, יבוא האביב, ישלח מעינים בנחלים, יחיה שנית את כל היקום, השמים יטהרו, הארץ תתעטף במעטה ירקרק, העצים ישובו לתחיה, והצפּרים ישמיעו שנית את רנתם.
אולם השיר “ברכי נפשי” לא נברא לאמרו, כי אם להגות בו.
*
חתן־התורה הוא גם חתן־בראשית, וישראל סבא מודיע בקול רב לכל התבל כולה, בהחלו לקרוא את תורתו, לאמר:
“זה ספר תולדות אדם!”…
רבי עקיבא מצא כלל גדול בתורה: “ואהבת לרעך כמוך”. ובן עזאי מצא כלל גדול מזה:
“זה ספר תולדות אדם”…
רבי עקיבא אמר באבות: חביב אדם שנברא בצלם, והתנא האלהי הזה לא הבדיל מעולם בין אדם לאדם, ובן עזאי הוא רק המבאר את דברי רבי עקיבא לבלי ישגו במלת “רעך”, ובאמת בשם “רע” אין כל הבדל בין ישראל לנכרי כי אם בשם “אח”, כמו ”ולאחיך לא תשיך".
*
שני ספרים קדושים כתובים באצבע אלהים: הראשון הוא “ספר תולדות אדם”, והוא קודם בזמן ובמעלה על משנהו ספר בראשית. וזהו סוד מאמר חז"ל: “דרך ארץ קדמה לתורה”.
*
"החרשים שמעו והעורים הביטו לראות, מי עור כי אם עבדי
וחרש – כמלאכי אשלח? מי עור כמשלם ועור כעבד ה'?
ראות רבות ולא תשמר, פּקח אזנים ולא ישמע!" (ישעיה מ, ב)
בן אמוץ התמרמר מאד על פושעי ישראל הסבא, עבד ה' ומלאכו, אשר “ראות רבות” הביא לכל התבל בתורתו ונביאיו והם בעצמם לא ישמרו. פֹקחו אזני כל העמים להנזר מתעתועיהם והבליהם והם בעצמם לא ישמעו בקול ה' הקורא דרור לבני אדם מכבלי האולת והפתיות.
אמנם כן! חרון אף ד' בוער כאש על עבדיו המשלמים, אנשי המעלה החרשים והעורים, אשר תעודתם לשכלל ולהשלים והם מאבדים ומקלקלים.
*
"נתן לאומנים לתקן וקלקלו חייבים לשלם. כיצד? נתן לחרש
שידה תיבה ומגדל, לקבוע בהם מסמרים, או שנתן להם עצים
לעשות בהן שידה תיבה ומגדל, ונשבר אחר שנעשו, משלם לו
דמי שידה תיבה ומגדל. שאין האומן קונה בשבח כלי
וכן הלכה". (בבא קמא, צח: )
כל מה שהשלמתנו גדולה, כן תגדל חטאתנו באבדנו את עצמנו…
נח, מי נח
מאתצבי הירש מסליאנסקי
"כי מי נח זאת לי, אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על
הארץ, כן נשבעתי מקצף עליך ומגע בך. כי ההרים ימושו
והגבעות תמוטינה, וחסדי מאתך לא ימוש, וברית שלומי לא
תמוט, אמר מרחמך ה'." (ישעיה נ"ד)
*
“ותרם התבה מעל הארץ”.
אמנם כן! לנח נדמינו מפי אביר החוזים, בן אמוץ, עוד לפני אלפים ושש מאות שנה, כי כנח נחצה בגלי מבול הדם והדמעות, אשר ישטפונו בכל ארצות התבל, ואלם כנח בתבתו נמלט בתבתנו – אמונתנו ולאומיתנו – משטף המים הזדונים – אבל התרוממנו מהארץ.
*
שמי חיינו כסו בערפלי אופל, בענני האנטישמיות, עבים על עבים עולים, נשיאים על נשיאים מתנשאים, משברים על משברים משתברים ומשברים את עץ חיינו וגאון לאומנו: גלי קצף, בוז ומשטמה עוברים על ראשינו, רעמים וברקים מפצפצים אותנו בכל ארצות פּזורנו, וישראל סבא כנח התמים מתחבא ומתבונן בתבתו – אמונתו ומורשת אבותיו – ישוט ישחה ויצוף מגל אל גל – מגוי אל גוי. הרים ימושו, גבעות תמוטינה, הררי עד יתפוררו והוא עודנו חי!… ישראל כנח מנסה לשלוח את העורבים והיונים לראות הקלו המים מעל פני האדמה?…
*
העורבים רבו במספר מבר כוכבא עד שבתאי צבי פראנק, יוצאים יצא ושוב בכל ימי גלותנו.
בימינו בדורנו החל ישראל לשלוח את היונים, אולם עד כה לא מצאה עוד היונה מנוח לכף רגלה, יען כי דורשי שלום ציון מהלוי עד הגרש“מ עפו דאו אך ברוח ולא הרהיבו עוז בנפשם להציג כף רגלם ארצה עד היונה השלוחה בדורנו, הוא מנהלנו האלמותי הד”ר בנימין זאב הרצל, הביא עלה זית בפיו, בבשורתו כי הגיעה השעה להתלאם ולהסתדר ולהביא קץ לגלותנו.
“כי קלו המים מעל הארץ”…
*
הקשת בענן הוא אות הברית, סמל האחדות “כמראה הקשת”, אשר יהיה בענן ביום הגשם, כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה' האחד – התאחדות הצבעים.
*
אם נתאחד להיות עם אחד בני תורה אחת המאמינים באל האחד, אז נזכה לשבת בארצנו האחת ונוכל להתנחם בדברי בן אמוץ:
"רני עקרה לא ילדה, פּצחי רנה וצהלי, לא חלה, כי רבים
בני שוממה מבני בעולה, אמר ה'." (ישעיה נ"ד)
ובאמת נפלא הדבר, כי רבו בני כנסת ישראל השוממה במספּר – כן ירבו – מרומיניה אויבתה הבעולה! הדבר הזה יעודדנו ויתן תקוה בלבנו, כי עוד יחרבו המים מעל הארץ, אז נשוב אליה, כי כשם שאנחנו מחכים לה כן היא מחכה לנו ולא נוסיף לדאבה עוד, כי אך מציון תשועה.
*
"את קשתי נתתי בענן והיתה
לאות ברית ביני ובין הארץ".
*
כל צבע וצבע הוא צבע מיוחד בפני עצמו בנגהו זיוו והדרו, הם אינם מתבוללים, אבל מתאחדים המה בהקשת ומתלכדים ומתקרבים היה איש לרעהו בקשת רבת־הגונים.
אלה המה הכחות השונים: ציונים, מזרחים ופועלים המאירים בגונים שונים ומתלכדים ומתאחדים בפעולתם ובמטרתם.
לך לךָ , צור חוצבנו
מאתצבי הירש מסליאנסקי
"שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה', הביטו אל צור חצבתם ואל
מקבת בור נקרתם, הביטו אל אברהם אביכם". (ישעיה נ"א)
חולה הוא עם ישראל; אולם מחלתו לא מורשת אבותיו היא.
*
הרופא האמן ידרוש ויחקור תמיד מפי החולה על אדות הוריו אם בריאים היו.
*
שתי מחלות שמות שמות בנו: אהבת הבצע ופירוד הלבבות. האם ירשנו אותן מאבותינו? הבה נביט אל צור חוצבנו.
*
על אדות הראשונה הננו שומעים בפרשת השבוע את שבועת אבינו למלך סדום לאמר:
"הרימותי ידי לאל עליון קונה שמים וארץ,
אם אקח מחוט ועד שרוך נעל".
*
על אדות השניה הננו רואים את הליכות אברהם עם לוט בן אחיו – אברהם ולוט! נזיר ושכור; ממציא אחדות הבורא, ומחלל כבוד בנותיו.
*
“הפרד נא מעלי, אם השמאל ואימינה, ואם הימין ואשמאילה” – התחנן אבינו לפני בן אחיו – כי “הכנעני והפּריזי אז יושב בארץ”, “חלול השם”, “למה יאמרו הגוים”. אחרית הסכסוך היתה, כי לוט בחר לו את ככר הירדן המלא משקה אברהם ישב בארץ כנען.
"ויבא הפּליט ויגד לאברהם העברי והוא שוכן באלוני ממרא
האמורי אחי אשכול ואחי ענר והם בעלי ברית אברם".
*
"אבינו היה בטוח, כי עדיו לא תגיע הרעה, כמונו החוסים כעת פּה תחת דגל הכוכבים והפּסים, ובכל זאת –
“וישמע אברהם, כי נשבה אחיו, וירק את חניכיו!”
פה יכונה לוט בשם “אח” ולא בן אח", יען כי בעת צרה, כל בני עם אחד אחים המה, מבלי שים לב להתחלקות הדעות והמדות.
*
הנביאים הם גאון לאומנו, ואבינו הראשון הוא גם החוזה הראשון: את הנבואה הראשונה הננו קוראים היום בפּרשת השבוע, אשר היה דבר ה' אל אברם במחזה.
*
ובמחזה הראשון נחזה את גורל האומה זה ארבעת אלפים שנה: אבי האומה החל לנדוד בארצות החיים, ובראשית נדודיו הראו שונאיו ומנדיו אותות אהבה לאשתו, סמל לגורל בנות אברהם עד היום; את הבנים ישליכו היאורה – או החוצה – ואת הבנות יחיון…
*
הננו מרגישים את קדושת חיי המשפחה במלים האלה: “ד” אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי!" ואחרי ראותו במחזה את חיי צאצאיו הנעים והנדים קרא בקול מר:
"הן לי לא נתת זרע!
אחר אשר יתגוררו בארצות לא להם לא יוכלו להיות בני ברוח.
*
“ויוצא אותו החוצה – מכל העמים, ויאמר הבט־נא השמימה וספור את הכוכבים, אם תוכל לספור אותם – בהיותם פּזורים בלי סדר ומשטר – ויאמר לו: זה גורל בניך להיות מורמים מהארץ ופזורים ככוכבים בשמים. וזה הוא סוד קיומם, אשר לא יגורו בארץ אחת, לבלי יטמעו ויתבוללו בתוך האזרחים, והאמין בה‘, וחשבה אברהם לו – לה’ – צדקה, שעשה הקב”ה לישראל שפּזרם בין האומות ויביטו רק השמימה, כי אין להם כל חלק בארץ.
*
אחרי הן הבטיחהו לתת לזרעו את הארץ ויראה במחזה את העגלה המשלשת, העז המשלשת, האיל המשלש – הממשלות הנוצריות – ויבתר אותם בתוך – על ידי ספרי הקדש בתר לוטהער את הדת הנוצרית…
*
אברהם ראה במחזה את כל התועבות והשערוריות בימי הבינים – בבא השמש – והנה אימה וחשיכה גדולה נופלת עליו מתעתועי האינקוויזיציאן האיומה. ומה נוראה היא “הברית בין הבתרים” אשר כרת אתו ה' בין בתרי הבשר של ההרוגים הקדושים, מן ירושלים עד פּרוסקורוב, ומנבוכדנצר הבבלי עד ניקולאי הרוסי.
השיחה בין מלך סדום ובין אברהם מצלצלת באזנינו בכל תקופות דברי ימינו מעת היותנו לגוי עד היום הזה.
סנחריב האשורי, אנטיכוס הסורי, פרדינאנד הספרדי ואלכסנדר הרוסי הציעו לנו את הצעת המלך הסדומי:
“תן לי הנפש והרכוש קח לך”.
ואנחנו משיבים תמיד את תשובת אבינו הראשון:
“הרימותי ידי לאל עליון קונה שמים וארץ, אם אקח מחוט ועד שרוך נעל, ולא תאמר אני העשרתי את אברם”.
בכל התקופות, בכל הארצות הנחנו את רכושנו והצלנו את נפשותינו.
*
בפגישת אברהם ומלך סדום, כן פגישת יעקב ועשו; סנחריב וחזקיהו, נבוכדנצר וצדקיהו, אנטיכוס ומתתיהו, אספסינוס ובן זכאי, בכל הפגישות שמענו תמיד קול קורא:
“תן לי הנפש !”
וקול ישראל עונה:
“הרימותי ידי לאל עליון!”
*
מתי יהיה הקץ לנדודים? – שאל הרב והחוזה הראשון.
“לזרעך אתן את הארץ הזאת” – השיבהו ה'.
"אמר רבי לוי: בשעה שהיה אברהם אבינו מהלך בארם נהרים
ובארם נחור, ראה אותם אוכלים שותים ופוחזים, אמר הלואי
שלא יהי חלקי בארץ הזאת, כיון שהגיע לסולמה של צור,
ראה אותם עסוקים בניכוש ובעידור, אמר הלואי יהי חלקי
בארץ הזאת. אמר לו: לזרעך אתן את הארץ הזאת".
(בראשית רבה פ' ל"ט)
וירא הכנסת אורחים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
אחת מהמדות המצוינות בעמנו היא הכנסת אורחים. את המדה הזאת ירשנו מאבינו הראשון. ובפרשת השבוע מתארת תורתנו תמונה נעימה וקדושה מאהבת אבינו לגרים ולאורחים, בתור מיסד הראשון את “הכנסת האורחים” הראשונה.
“והוא יושב פּתח האוהל כחום היום”.
הכף של המלה “כחום” הוא דמיוני ולא זמני, לאמר: אברהם יושב בפתח אהלו בלב מלא חנינה ורחמים לכל קשי־יום הרעבים, כי לא בדק למזונות, וישפּיע מטובו לכל דורשי עזרתו ”כחום היום" המאיר ומחמם לארץ וכל הדרים עליה ברחמים.
*
עד כמה מן החמלה והרחמים צפון בפתגם התלמודי להלכה:
“אין בודקים למזונות” (בבא בתרא ט.)
בשנות בצורת פּתח רבי יהודה הנשיא בית תמחוי לבני מקרא ובני משנה: אחד מתלמידיו המצוינים רבי יונתן בן עמרם התחפש לעני ובבואו לפני הנשיא לבקש אוכל, שאלהו רבי יהודה: קרית? " "שנית? " אמר לו: “לא” ויהי ברצות הנשיא להשיב פניו ריקם, התמרמר רבי יונתן לפניו ויקרא בקול:
“פּרסני ככלב וכעורב!”
(בבא בתרא ח.)
ברמזו באצבעו על החיות והעופות אשר עמדו לקראתו בגן החיות, אשר להנשיא לאמר: במה גרוע אנכי מהחיות הללו, אשר תפרנסם גם בשנות בצורת?
"לוף – מאכל עורבים – כגון רבי יהודה הנשיא המכלכל
עורבים בבית האסף שלו" (שבת דף קכ"ו.)
*
גם רבי פּנחס בן יאיר התנא החסיד מאן לאכל לחם על שולחן רבי יהודה הנשיא אחרי ראותו כודנייתא חוריתא בחצרו – ערוד – בתור מחאה נגד מנהגו זה.
(רבי דוד פרידמאַן מקרלין)
*
את המחאה הזאת יוכלו למחות הנודדים, אשר שערי אמריקה סגורים לפניהם ומושבים אחור מאי־הדמעות (עליס איילאנד) לארצותיהם בעת אשר בארץ העשירה והרחבה נמצאות בתולות בלות עשירות, המקדישות את אוצרותיהן להחזקת כלבים וחתולים. הנודדים האומללים יוכלו בצדק לקרוא את קריאת רבי יונתן בן עמרם:
“פּרנסונו ככלבים וכעורבים!”…
“ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום”.
שלשת האורחים שוו בדמיונם את ההבדל הנורא בין שני ההפכים, שתי הקצוות בין אברהם העברי, המכניס אורחים הראשון, ובין אנשי סדום הרעים והחטאים, אשר יד עני ואביון לא החזיקו.
*
"כי ידעתיו, למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו
ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".
וצאצאיו אחריו שמרו את המדה המצוינת – הכנסת אורחים גם בכל ימי הבינים תחת הלחץ הנורא והרדיפות האיומות, תמכו ועזרו איש את אחיו ולא ישבו לאכול לחם מבלי אורחים על שולחנם. שבתותיהם, מועדיהם ו“סדריהם” בחג הפּסח מזהירים ככוכבים.
"מעשה ברבי אליעזר ורבי צדוק ורבי יהושע שהיו מסובין
בבית המשתה והיה רבן גמליאל עומד ומשקה עליהם. נתן
הכוס לרבי אליעזר ולא נטלו, נתנו לרבי יהושע וקיבלו. אמר
לו רבי אליעזר: מה זה, יהושע, אנו יושבים ורבן גמליאל
עומד ומשקה עלינו. אמר לו רבי יהושע: מצינו גדול ממנו
ששמש: אברהם גדול הדור היה וכתוב בו “והוא עומד עליהם”
ואנו לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו?…"
(קדושין לב: )
חיי שרהה, אחוזת קבר
מאתצבי הירש מסליאנסקי
העברי הראשון מלוה ומספּיד את אשתו העבריה הראשונה ומקברה באחוזת הקבר הראשון, אשר קנה בד' מאות קנטרין – (בבא מציעא) מאת עפרון החתי אדון הארץ, אשר ה' הבטיחו:
“לזרעך אתן את הארץ הזאת!”
“נשיא אלהים!” – התחנן עפרון לפניו, כי יקח לו את האחוזה חנם אך הוא מאן לשמוע בקולו.
*
רודאלף בן הקיסר פראנץ יאזעף האוסטרי כותב בספרו “מסעי בארץ הקדם”, כי בבואו למערת המכפּלה, בכרעו על קברי האבות, זכר את גורל צאצאי אברהם נשיא האלהים בכל ארצות גלותם, התפלל ועיניו הורידו דמעות, ובלבו נדר נדר, כי בעלותו על כסא המלוכה יתאמץ וישתדל להיטיב מצבם. מחשבתו לא יצאה לפּעולה, כי ד' לא רצה זאת ובן המלך מת באביב שנותיו.
אבינו השני הוקיר וכבד את אשתו כאמו, והתורה מספרת זאת:
“ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה ותהי לו לאשה, ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו”.
*
"ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. – כל ימים שהיתה שרה
קימת היה ענן קשור על פּתח האהל, וכיון שמתה פּסק אותו
הענן. וכיון שבאה רבקה חזר אותו הענן. כל ימים שהיתה
שרה קימת היו דלתותיה פּתוחות לרוחה, וכיון שמתה שרה
פסקה אותה הרוחה. וכיון שבאה רבקה חזרה אותה הרוחה.
כל ימים שהיתה שרה קימת היתה ברכה משולחת בעיסה, וכיון
שמתה שרה פסקה אותה ברכה. וכיון שבאה רבקה, חזרה אותה
ברכה. כל זמן שהיתה שרה קימת היה נר דלוק מלילי שבת
ללילי שבת, כיון שמתה שרה פסק. וכיון שבאה רבקה חזר
אותו הנר. וכיון שראה יצחק שהיתה עושה כמעשה אמה, מיד
וייבאה יצחק האהלה שרה אמו".
(ב"ר פּ' ס': ילקוט)
*
אלי בשמים! כמה צניעות, קדושה וטהרת המשפּחה בתמונה הנאדרה בקדש הזאת – האשה באהל האם.
והתלמוד יורנו:
"האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו ומדריך בניו
ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפרקן, עליו הכתוב אומר
וידעת כי שלום אהלך!" (יבמות סב: )
“הארץ אשר אתה שוכב עליה, לך אתננה” – אמר ה' ליעקב, ובכל זאת בבנותו את הבית הראשון בסכות, ובנטותו את אהלו על פני העיר שכם, קנה את חלקת השדה מיד בני חמור במאה קשיטה.
*
ארונה היבוסי נתן את הכל למלך דוד באמרו אליו: “יקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו”. ודוד השיב: “לא, כי קנה אקנה מאותך במחיר בכסף שקלים חמשים”.
*
בנים אנחנו לאברהם, יעקב ודוד בנפשותינו ודמנו, הבה נירש מהם את תכנית רוחם ביחוסם לארצנו; כמוהם כמונו לא נחכה עד אשר ימלא ד' הבטחתו, כי אם נחלץ חושים בכל מאמצי כחנו לקנות שדות ולבנות בתים בארצנו ומעשה האבות יירשו הבנים.
*
הצרפתי, האמריקני והיהודי המתבולל
בוז לכם, אמריקנים, כי אין לכם כל מושג מיחס אבות גאון הורים, ורק אל ההון כל מעיניכם! – קרא צרפתי לאחד הינקים.
אמנם כן! – ענה הינקי – את אבות אבותי לא ידעתי, אבל את אבי אני מכיר ויודע, ואתם, צרפתים אינכם יודעים מי הוא אביכם!…
אומלל משניהם – היהודי המתבולל, אשר אינו יודע את עצמו, מי הוא ומה גזעו…
תולדות, יעקב ועשו, הקול והידים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
האב והדוד תאומים היו, ומה רחוקים המה בתכנית רוחם ובמעלליהם, עד אשר הורישו את מזגם ומדותיהם מורשת עולם לצאצאיהם אחריהם לדור דורים.
*
הקול והידים – בשני המושגים האלה נראה בעליל את שני הזרמים השונים, הרוחני והחמרי; תרבות היהדות בהקול ותרבות הגוים בהידים, ושני האחים התאומים הראו מראש את התכנית רוח צאצאיהם: ועקב – את הקול ועשו – את הידים.
*
תכנית רוח יעקב אבינו, במושכל הראשון, לא טוב הנהו, ערמתו בענין הבכורה; לא ידע רחם על אחיו הרעב ולא הושיט לו אוכל עדי מכרו לו את בכורתו, ואיך השיג את ברכת יצחק אביו – באונאה ותרמית.
*
והבכורה מה היא? איזה ערך יש לה אחרי אשר לא ירש מאביו מאומה, ויאלץ להמלט על נפשו מחמת אחיו בעירום וחוסר כל.
*
“ורב יעבד צעיר”
בלי יחס הפעול, ועד היום לא נוכל לחרוץ משפּט מי יעבוד את מי? בששת ימי המעשה עובד הצעיר את הרב, ואך בימי השבתות עובד הרב את הצעיר…
“וימלאו ימיה ללדת והנה תאומים בבטנה. ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער ויקראו שמו עשו (מפּעל עשה), עשוי ומוכן לצוד ציד בצאתו מרחם, שעיר כחיתו יער”.
“ויקראו” בלשון רבים, כי כל רואיו קראהו כן –
ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו –
נורא יהיה מצבו בהיותו תלוי בעקב אחיו, וברשות עצמו לא יוכל להתקיים.
“ויקרא” שמו יעקב,
בלשון יחיד, כי רק יצחק הבין את הרמז באחזו בעקב.
*
היו ימים, אשר הסיר ידו מאחוז בעקב אחיו ויואל לחיות ברשות עצמו, ומה נורא היתה מפלתו, אחרי הוכיתו מכות נאמנות נאלץ לאחוז שנית בעקב אחיו…
"ויגדלו הנערים, ויהי עשו איש יודע ציד, איש שדה,
ויעקב איש תם יושב אהלים".
מה נבדלים המה חיי הצידים מחיי הרועים. הראשונים מוכנים תמיד לקרב, מזוינים לשפוך דם, להתרגז ולהתקצף, והאחרונים חיים חיי הטבע, חיי מנוחה ושלוה על ההרים הירוקים תחת שמי התכלת; ארוחתם במועדה, לבם טוב, מתון ומלא רחמים על עדר צאן מרעיתם; לא כן הראשונים, אשר כל ימי חייהם רק רוגז, מדנים, אי־סדרים, רעבון, קצף ומשטמה, ומה גם בעת אשר לא ימצאו צידם…
*
“ויאהב יצחק את עשו, כי ציד בפיו” – “ארי מצידיה הוה אכיל”.
(תרגום אונקלוס)
“בפיו” – של עשו. וכך בטבע כל אב לאהוב את בנו, העומד ברשות עצמו ואינו נצרך לעזרתו.
*
"ורבקה אוהבת את יעקב – בינה יתירה נתן הקדוש ברוך
הוא באשה יותר מבאיש" (נדה מ"ה: )
*
"ויזד יעקב נזיד, ויבא עשו מן השדה והוא עיף, ויאמר
עשו אל יעקב: הלעיטני נא מן האדם, האדם הזה".
הפּעל “לעט” נמצא רק במשנה על לעיטת בעלי חיים. בשובו רעב מן הציד, אשר לא הצליח לו, השתובב, וישכח את הפּעל “אכל”, שכח גם את שמו ושם הנזיד, ויפתח את לועו ברמזו באצבעו, ויקרא: הלעט נא מן המאכל האדום את האיש האדום. על כן קרא את שמו אדום.
*
“ויאמר יעקב: מכרה” –
הפּעל “מכור” בעברית לא דוקא בכסף – כמו “חנם נמכרתם”, “מחר ימכור ה' את סיסרא בידיך”. – אחרי ראות יעקב את משובת אחיו הבכור, הבין, כי הוא איננו מוכשר בתור בכור להנחיל לבניו את ירושת אברהם ויצחק אבותיו לבניו אחריו. אז העיר למוסר אזנו ויאמר לו: הלא בכור הנך ואחרי הנהגתך הפּראית הזאת, עליך למכור את בכורתך לי. ויאמר עשׂו:
“הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה”.
הוא הבין את תוכחת אחיו הצעיר ויבטל את ערך הבכורה. זה הוא פתגמו הראשון של דודנו האדמוני. ופתגמו השני הוא –
"יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי…
יעקב השתומם בשמעו את בטול הבכורה מפּי אחיו הבכור, ויאמר אליו:
"השבעה לי כיום, וישבע לו, וימכור את בכורתו
ליעקב, ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים, ויאכל, וישת,
ויקם וילך, ויבז עשו את הבכורה" –
מורשת אבותיו וכל הקנינים הרוחניים האצורים בתוכה.
*
בדורנו, בימינו הרג ציד רומיני רוכל יהודי אחד על חוף הדונאי, וסנגורו הצדיקו בבית־המשפּט בזאת, אשר כשלשה ימים הלך לצוד ציד ולא מצא, וישפוך את חמתו על היהודי הראשון אשר פגשהו. המרצח יצא זכאי בדינו.
*
הנביא האחרון אמר בשם ה':
"אהבתי אתכם, אמר ה'. ואמרתם: במה אהבתנו? – הלא אח
עשו ליעקב, נאום ה', ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי, ואשים
את הריו שממה ואת נחלתו – לתנות מדבר. כי תאמר אדום
רששנו ונשוב ונבנה חרבות" כה אמר ה' צבאות: המה יבנו
ואני אהרוס, וקראו להם גבול רשעה והעם אשר זעם ה' עד
עולם, ועיניכם תראינה ואתם תאמרו: יגדל ה' מעל לגבול
ישראל…"
(מלאכי א)
“הקול קול יעקב והידים ידי עשו – כחך קשה משל עשו, עשו אם תופס את האדם הרי הוא בידו, ואם ברח אינו יכול לעשות לו דבר, אבל אתה, אפילו אדם בורח לסוף העולם, קולך משיגו”.
(מדרש תנחומא)
עדים אנחנו כלנו היום, כי הנבואה הזאת התקיימה; עמים רבים בעלי הידים בנו ונהרסו, יען כי פּעלי ידיהם אך בגבולם, ואם אך הגבול יהרס אז יהפּכו לתנות מדבר, לא כן אנחנו בעלי הקול, אשר אין לו כל גבול, לכן עינינו רואות ובפינו נוכל להצהיר נגד כל התבל:
“יגדל כה' מעל לגבול ישראל”.
*
"לאבנימוס הגרדי נתכנסו כל אומות העולם אצלו. אמרו לו:
תאמר שאנו יכולים להזדווג באומה זו? אמר להן: לכו וחזרו על בתי כנסיות ובתי מדרשות שלהם, אם מצאתם שם תינוקות מצפצפים בקולם אי אתם יכולים להן, ואם לאו – אתם יכולים להם, שכך הבטיחם אביהם ואמר להם: “הקול קול יעקב” – בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הידים ידי עשו". (ילקוט)
"המה יבנו ואני אהרוס. – שאל פילוסוף אחד את רבי אליעזר: לא כךָ אמר הנביא, והלא כל הבנינים קיימין? אמר לו רבי אליעזר: לא דבר הכתוב כנגדהבנין, אלא כנגד
העצות". (ילקוט, בשם שוחר טוב)
קולנו פעל הרבה מראש אמנה עד מארקס ולאסאל, אבל כשם שהידים בלי קול לא תתקממינה, כן הקול בלי ידים פּורח באויר ואין ידים לו…
*
רבקה אמנו, אשר אהבה את יעקב ידעה את חסרונו ותלבישהו את בגדי עשו, את ידיו ואת חלקת צואריו כסתה בעורות גדיי העזים, ובזאת שלחתו אל אביו, ויפיק רצון ממנו, באמרו –
“הקול קול יעקב והידים ידי עשו!”
לאמר: מה טובים ומועילים המה השנים, אם יתאחדו הקול והידים.
*
זאת היא מטרת הציוניות, לתת ידים למשמיעי הקול בכל מרחבי התבל זה כאלפּים שנה.
ויצא, חלום יעקב; הסולם
מאתצבי הירש מסליאנסקי
כיעקב הפּרטי, כן גם יעקב הכללי, יוצאים והולכים. ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה; ויצא מארץ ישראל, וילך בבלה; ויצא מבבל, וילך פּרסה; ויצא מפּרס, וילך יונה; ויצא מיון, וילך רומאה.
בודד, נעזב ומשולח, בורח מחמת אחיו התקיף ממנו. סובל עוני ומחסור, רגליו בצקו, ידיו רפו, ברכיו כשלו, גבו כפוף מסבל המשא העמוס עליו לעיפה, מטהו בידו ומתנהל בכבדות והנה פּתאום השמש בא, חושף ועלטה סביבו ותוגה ועצבון בלבבו –
“ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, וישכב במקום ההוא”.
“ויחלום” –
בעת חשכה ורעה הנהו חולם תמיד –
“ויחלום” –
"והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאַכי
אלהים עולים ויורדים בו, והנה ה' נצב עליו!"
*
מה נורא ונשגב החלום הנעלה הזה לעיני יעקב הפרטי, בראותו את סמל יעקב הכללי בסולם, אשר אין לו בסיס נאמן ומעמד נכון, כי אם מוצב ארצה ונשוא מארץ לארץ מבית לבית – בתים רבים וארמונים גדולים, אשר על ידי הסולם הזה עלו וירדו בו, כבר נחרבו, נצתו, נהרסות עד היסוד, והסולם עודנו קים ומטלטל מהבתים החרבים להבתים הנבנים. וכשם שאי־אפשר לבנות, בלי סולם, כן אי־אפשר להרוס בלעדו. הבנין והסתירה מתהוים אך על ידי הסולם, כי כראשו מגיע השמימה מה' נצב עליו – אוריתא וישראל וקוב"ה חד הוא; ומלאכי אלהים – כחות הבנין וכחות הסתירה – עולים ויורדים רק בו, החיי והקים לעולם.
*
הוי, מה רבו העולים והיורדים אשר עלו וירדו בו! אשור, בבל, פּרס, יון, רומא לעיני אבותינו; ספרד, רוסיה, ופולניה בימינו בדורנו – והסולם?… הנה פּה בארצות־הברית באמריקה, העולה מעלה מעלה!…
*
שאלת היהודים ושאלת הפּועלים היו לשאלה אחת בחיי יעקב אבינו, בטענתו ללבן דודו:
“אתה ידעת את אשר עבדתיך!”
ולבן השיבו:
“נקבה שכרך עלי ואתה!”
יעקב התלונן בתלונת הפּועלים אל בעליהם לאמר: “אתה ידעת אשר מקנך היה אתי, כי מעט אשר היה לך לפני” – רוסיה לפני כבשה את פּולניה ויהודיה – “ויפרוץ לרוב, ויברך ה' אותך לרגלי, ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי?”
לבן התמם וישאלו שנית:
"מה אתן לך?
ויעקב עונה בחרי־אף:
“לא תתן לי מאומה” –
אינני דורש מתנות ממך.
*
המלכים והנשיאים האשכנזים בימי־הבינים החליפו את זכויות היהודים עשרת מונים: פּעם עבודת אדמה, פּעם הלואת כספים, ופעם להיות אנשי־הבינים – סוחר־מוכר, כלבן בשעתו, עם העקודים, הנקודים והברודים, ויעקב נאלץ לעשות מקלות ולפצל פּצלים…
"וישמע את דברי בני לבן לאמר: לקח יעקב את כל אשר
לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה. וירא יעקב
את פּני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום" ־
הפרעות והרעמים.
אז נולדה חבת ציון הראשונה –
“ויאמר ה' אל יעקב: שוב אל ארץ אבותיךָ!”
"וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה –
ויבאר להן את נכלי אביהן.
"ותען רחל ולאה ותאמרנה לו: העוד לנו חלק ונחלה בבית
אבינו? הלא נכריות נחשבנו לו" –
רק בתעודות צהובות מותר לעו לשבת אתם. בתור קדשות אז נחשבנו להם.
*
הסולם פּה בארצות הברית עומד בתקפו אחרי כל אלה רק סולם הנהו… הבה נשוב לארצנו ונבנה לנו בית…
*
וישׁלח, וישקהו; ארבעה פּרצופין
מאתצבי הירש מסליאנסקי
עוד היום שולח יעקב מלאכים ומנחות בידיהם לעשו אחיו –
“ויירא יעקב מאד ויצר לו” – באותה שעה נשא יעקב את
עיניו וראה את עשו שהוא בא מרחוק (בזמן) ותלה
עיניו למרום ובכה, והבטיחו זהוא מושיעו מכל צרותיו
בזכותו של יעקב, שנאמר: יענך ה' ביום צרה,
ישגבך שם אלהי יעקב". (בראשית רבה, פּ' ע"ה)
“ורוח תשימו בין עדר ובין עדר” – אמר יעקב: אם יהיו
צרות באות על בני לא תביא אותן זו אחרי זו, אלא הרוח
להם מצרותיהם". (שם)
“ויפצר בו ויקח”.
*
"שרו של עשו נדמה ליעקב אבינו בארבעה פּרצופין: בדמות
“רועה”, בדמות “גוי”, בדמות “ארכיליסתים” ובדמות "תלמיד
חכם". (חז"ל בכמה מקומות)
*
שנאת עולם לעם עולם. שנאת עולם היא פושטת צורה ולובשת צורה, והצורות שונות.
*
האמונה – “רועה”: מסעי־הצלב והאינקוזיציה בדמותו של רועה דתי.
*
הלאומיות – “גוי”: ביסמארק במבטאו: “ארץ אשכנז לאשכנזים”, יצר את האנטישמיות הלאומית.
*
הכלכלה – “ארכיליסתים”: הפּרעות ברוסיה והגרושים ברומיניא הם תולדות הכלכלה.
*
הדעת – "תלמיד־חכם"טרייטשקע ושטעקער האשכנזים, פּאָביעדענאָסצאָוו הרוסי וטשעסטערטאָן האנגלי והגרמני גם יחד המה החכמים להרע, אשר יצרו את שיטת האנטישמיות המדעית.
*
“וישקהו” – נקוד עליו. רבי ינאי אמר: מלמד שלא בקש
לנשקו אלא לנשכו ונעשה צוארו של יעקב כשיש,
וקהו שניו של אותו רשע. ומה ת"ל ויבכו? – זה בכה על
צוארו וזה בכה על שיניו. אל תקרא וישקהו,
אלא “וישכהו”. (ילקוט שמעוני)
הנשיקות הן יותר מסוכנות מן הנשיכות. הנשיכות גורמות מכאובים וצער, והנשיקות מביאות כליון וחדלון.
*
הכלב והשפן
הכלב רודף אחרי השפן, השפן בורח, הכלב אחריו מדליקו ונושכו; השפן בשארית כחו מציל נפשו משיני הכלב ובורח הלאה; הכלב תופשו שנית בשניו החדות וקורע נתח בשר ממנו, זרם דם מתפּרץ מפּצעו, השפן נחלש, נופל ומתגולל ארצה בשטף דמו; הכלב במנוחה משתרע על גוית השפן ומלקק בנחת את דם מנוצחו ומכסהו בנשיקותיו.
“כלב, כלב! – קורא השפן הפּצוע והשוכב תחת רגלי נושקו ומלטפו בלשונו. – הלא טובות לי נשיכותיך מנשיקותיך! אז בהנשכי קויתי להמלט ממך, ועכשיו בהנשקי, אפסה כל תקוה ממני, ודמי החם – נפשי – יתבולל בדמך – נפשך – ואיננו!”
*
“שלחני, כי עלה השחר!” – מתחנן שרו של עשו לפני יעקב, כי כחו וגבורתו אך בחשכת הלילה וצלליו.
“לא אשלחך כי אם ברכתני!” – ענה יעקב באמץ רוח.
בעלות שחר הציווילזאציאן ויגרש את חשכת ימי הבינים קראו רודפי ישראל אליו, כי ישלחם ולא יזכור למו את חטאתם ונבלותם.
“לא אשלחכם! – ענה ישראל סגא – כי אם ברכתוני ונתתם לי ברכה בהשיבכם לי את ארצי, אשר גזלתם ממני”.
(מיראבא הצרפתי הגדול)
*
“לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל”.
אם קארל האשכנזי חטא, אז רק קארל החוטא ולא כל העם האשכנזי; אם איואן הרוסי יעשה מדחה, אז רק איואן הפּרטי הוא הפּושע ולא העם הרוסי. לא כן אם יעקב היהודי יפשע אז על כל ישראל יצא הקצף. – כי “לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל!”
(רבי יצחק מוולאזין)
“ויזרח לו השמש והוא צולע על ירכו”.
תמיד ובכל מקום אשר יזרח השמש עליו, ידמה כי השמש זרחה לו, וגם אם אך יקוה כי תזרח לו, אז יחל יעקב לצלוע על ירכו…
*
וישב, יוסף וציון
מאתצבי הירש מסליאנסקי
“בא וראה: כל מה שאירע ליוסף אירע לציון. ביוסף כתיב: וישראל אהב את יוסף; ובציון כתיב: אוהב ה' כל שערי ציון. ביוסף: וישנאו אותו; ובציון: על כן שנאתיה. ביוסף: ויחלום חלום; ובציון: בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. ביוסף: ויקנאו בו אחיו; ובציון: קנאתי לציון קנאה גדולה. ביוסף: לך נא ראה את שלום אחריך; ובציון: ודרשו את שלום העיר. ביוסף: ויתנכלו אותו להמיתו; ובציון: על עמך יערימו סוד. ביוסף: וישליכו אותו הבורה; ובציון: צמתו בבור חיי. ביוסף: והמדינים מכרו אותו אל מצרים; בציון: ובני יהודה ובני ישראל מכרתם לבני היונים”.
*
"כל הרעות שאירעו ליוסף אירעו לציון ובן הטובות: נאמר
ביוסף: ויהי יוסף יפה תואר; ובציון כתיב: יפה נוף.
ביוסף: ויט אליו חסד; ובציון: זכרתי לך חסד נעוריך.
ביוסף כתיב: ויגלה ויחלף שמלותיו; ובציון: אם רחץ ה'
את צואת בנות שציון; ביוסף: וילבש אותו בגדי שש; ובציון:
עורי עורי לבשי עוזך ציון; ביוסף כתיב: זאת יהודה שלח
לפניו; ובציון כתיב: הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני."
(מדרש תנחומא, ויגש)
*
כתנת הפּסים, אשר עשה יעקב ליוסף בנו, ותעורר קנאת אחים, עודנה היום פרושה תחת כל השמים ומעוררת קנאה ושנאה בלבות כל הגוים על ישראל; בספרד סבלו על ידה, ובדורנו בכל ארצות אירופּה חטאת הלוקסוס הסבה את הרדיפות הגרושים והפרעות.
הוי, לוקסוס, לוקסוס, עד מתי תכלה את ממונם של ישראל!
*
ראובן הציל את יוסף ממות בהשליכו אותו בבור; בכל צרה אשר באה עלינו בכל תולדות חיינו, נמצאו ראובנים טובים ותמימים, אשר הצילונו ממות בהשליכם אותנו בבורות ובמעמקי המיסטיציזם להיותנו לפלטה…
*
יוסף מצא חן בעיני פּוטיפר אדוניו ויפקידהו על ביתו ועל כל אשר לו בבית ובשדה, וזליכה הציקתו באהבתה, והוא עזב בגדו בידה, וינס ויצא החוצה…
בני ישראל הצליחו בספרד ויעשו חיל עד אשר המלך פרדינאנד מנה את רבי יצחק אברבנאל לשר אוצרותיו, אבל הקתוליות, בדמות איזאבלא המלכה, הציקתם בשם האהבה הנוצרית והם נאלצו לעזוב את כל אשר להם בספרד, – “וינוסו ויצאו החוצה”.
*
יוסף פּתר חלומות, ויצא מבית האסורים וישראל יפתור את החלום הגדול, חלום כל התבל כלה בשובו שנית לנוהו, כי מציון תצא תורה – תורת השלום הכללי.
*
חלום יוסף התאמת, אחרי אשר שנאוהו על חלומותיו. וחלום הציונים יתאמת גם הוא.
*
עצמות יוסף – בחומר וברוח, תכנית רוחו של יוסף, לכן שמרו עצמותיו ויקחו אותן ממצרים, כי השביע את בני ישראל לאמר: פּקד יפקוד אלהים אתכם 1 – לטובה – והעליתם את עצמותי מזה לאמר: לכו בדרכי, אחי, אהבו את עמכם כמוני, אף כי סבלתי הרבה מאחי, בכל זאת החייתים ורוממתים.
*
-
הפּעל פּקד עם “על” לרעה: עם “את” לטובה, כמו “אפקוד עליכם” ו“פקדתי אתכם”. ↩
ויגשׁ, יהודה ואפרים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
האחים האלה מחולקים, מפורדים, מריבים ומתקוטטים איש עם אחיו זה יותר משלשת אלפים שנה.
*
התפּתחות הריב החלה אחרי מות שלמה ונמשכת עד ימינו אלה. אפרים – הם בני המעלה “נושקי רומי קשת”, מקורבים תמיד לפרעה – למלכות – ומבקשים תמיד את הבנימינים, אחיהם הקטנים, להביאם אליהם ולהדריכם בנתיבותיהם, יעקב הזקן ממאן לשלוח את בנו הקטן אליהם, כי נפשו קשורה בנפש הנער. אולם, כי ירעב, ישלח את יהודה בנו הגבור לפניו אל יוסף להורות לפניו – ציונה – ולאחר את אפרים ויהודה יחד.
*
יוסף נופל בראשונה על צוארי בנימין הקטן ואחרי כן נופל על צוארי כל אחיו הגדולים, וקורא בקול: “אני יוסף אחיכם!”, “העוד אבי חי?” ולמחיה שלחהו ה', כי יתפתח ויעצור כח לחדש את נעורי עמו ולשוב ולחיות בתור עם חי.
* * *
מסדרי ההפטרות הבינו היטיב כי ספּורי יוסף ואחיו מרמזים על כל דברי ימי האומה כולה בנבואת יחזקאל:
"ואתה בן־אדם, קח לך עץ אחד וכתוב עליו: ליהודה ולבני
ישראל חבריו, ולקח עץ אחד וכתוב עליו: ליוסף עץ אפרים
וכל בית ישראל חבריו, וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ
אחד והיו לאחדים בידיך וגו' ודבר אליהם: כה אמר ה'
אלהים: הנה אני לוקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו
שם, וקבצתי אותם מסביב, והבאתי אותם אל אדמתם ועשיתי
אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל… ולא יהיו עוד לשני
גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות."
“ויגש אליו יהודה” – יהודה מחויב לגשת, להתקרב ולא להתרחק.
*
"כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו – זה יהודה ויוסף.
עברו – נתמלאו עברה זה על זה." (ילקוט שמעוני)
זו מלכות אפרים ויהודה בארצם, והחרדים והנאורים בימינו.
*
“ונגש חורש בקוצר” – חורש זה יהודה; בקוצר זה יוסף;
ודורך ענבים זה יהודה; במושך הזרע זה יוסף, שמושך
זרעו של יעקב". (מדרש)
היראים והחרדים חרשו את תלמי היהדות, הם החזיקוה – בספרות התלמודית מהתנאים עד הרבנים האחרונים ויציגוה על בסיס נאמן, והנאורים קוצרים ברנה את אלומותיהם ומתפּארים במעשי אבותיהם – בחכמת ישראל – ובמדותיהם הטובות לעיני כל העמים.
הנה ימים באים ושמש השלום והאחוה תופיע ותגיה חשכנו, הנאורים לא יצרו את החרדים והחרדים את הנאורים ולא יהיו עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות, כי אך מציון תשועה, ורק בה, בארצם, יושעו תשועת עולמים.
*
ויחי, שתי צוואות
מאתצבי הירש מסליאנסקי
מה יקר וקדוש היה לכל אחד מאתנו, לו השגנו אך מלים אחדות אשר יצאו מפּיות אבותינו או אבות־אבותינו לפני מותם, ומה גם דבריהם האחרונים לפני צאת נפשם, לו השגנום, כי אז חקונום באותיות זהב ונשקנום יום יום.
פּרשת השבוע וההפטרה מוסרות לנו שתי צוואות מקדושי האומה ומחולליה – יעקב ודוד. הראשונה מאבינו השלישי והשניה ממלכנו השני.
*
“ויהי יעקב בארץ מצרים” –
כל ימי יעקב היו מלאים נדודים ותלאות, ורק במצרים, לעת זקנתו, חיה בטוב יחד עם שנים עשר בניו, ובכל זאת לפני מותו התחנן כי ישכיבוהו עם אבותיו, ובמרי נפשו קרא:
“אל נא תקברני במצרים!”
כמה אהבה וכמיה, חבה וגעגועים לארץ אבות בבקשתו זאת, ולא מצא מרגוע לנפשו הגוססת עד אשר השביע את יוסף, והאחרון ענהו:
“אנכי אעשה כדבריך!”
*
ישראל סבא מברך את נכדיו מנשה ואפרים, ויבכר את הצעיר על הבכור בשכלו את ידיו, מפּני שהשם מנשה, מהפּעל “נשה”, לא מצא חן בעיניו, והשם אפרים, מהפּעל “פרה”, השביעהו רצון – ולכן זכר את מנשה בברכתו באחרונה.
*
אלמלי ירשנו מאבותינו בלתי את דברי יעקב לפני מותו והמסורת על דבר מערת המכפּלה, לאמר:
"שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו: שמה קברו את
יצחק ואת רבקה אשתו, ושמה קברתי את לאה" –
גם אז יכלנו להקרא בשם “עם הנבחר”.
*
הראשון צוה לבנו המלך, והשני – המלך לבנו, לאמר:
“אנכי הולך בדרך כל הארץ”.
כי לפני המות לא נכר שוע לפני דל, –
“וחזקת והיית לאיש”
ואחרי כן:
”ושמרת את משמרת ה' אלהיךָ…."
*
“ר”ג ור"י הוו יתבי בסעודתא. אמר לו: לימא לן מר מלתא.
א"ל: הכי אמר רבי יונתן: אין משיחים בסעודה, שמא
יקדים קנה לושט. בתר דסעדי א"ל: הכי אמר רבי יוחנן:
יעקב אבינו לא מת. א"ל: וכי בכדי ספדו ספדיא, חנטו
חנטיא וקברו קבריא? א"ל: מקרא אני דורש: "ואתה אל
תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק
ואת זרעך מארץ שבים – מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים,
אף הוא בחיים." (תענית ה')
האב והמלך: יעקב ודוד, שניהם לא מתו –
“יעקב אבינו לא מת”
וגם –
“דוד מלך ישראל חי וקים”.
אם אינם אתנו בגופם, אבל רוחם בנו לנצח.
*
שׁמות, תולדות משה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
התורה מספרת את תולדותיו עוד בטרם הולדו ומתחלת מנשואי הוריו לאמר:
“וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי. ותהר האשה ותלד בן”.
*
התורה משלמת את תולדותיו בקבורתו לאמר:
“ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה.”
*
מדוע הסתיר ה' את קבר מחוקקנו?
מחאה חזקה וחיה נגד המחוקק הנוצרי, אשר מאמיניו שדדו ממנו את אביו ויקדשו את קברו.
*
תולדות המחוקק ודברי ימי העם מתאימים בד בבד, כמוהו השלכו בתוך גלי המים הזדונים, התנינים שואפים לבלעם חיים ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו באחרית הימים והנה גם הגלים גם התנינים לא נגעו בו לרעה.
*
בת פרעה משתה את הילד מן המים ותקרא למיניקות שונות מעמים שונים להיניקו, ומשה הקטן כישראל הגדול מאנו לינוק משדיים נכריות– משה חכה ליוכבד אמו, וישראל– לציון־ארצו.
"ויגדל משה ויצא אל אחיו, וירא איש מצרי מכה איש
עברי מאחיו. ויפן כה וכה, וירא כי אין איש" – להצילו.
“ויך את המצרי ויטמנהו בחול”.
"ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים. ויאמר
לרשע: למה תכה רעךָ? ויאמר: מי שמם לאיש שר ושופט
עלינו? הלהרגני אתה אומר, כאשר הרגת את המצרי? ויירא
משה ויאמר: אכן נודע הדבר!" – “מפּני הדלטוריא שבהם”.
אחרי המראה הראשון אמר:
"רבונו של עולם! שבעים אומות יש בעולם וכלן אינן
משועבדות, ואומה זו מפּני מה היא משועבדת?"
אחרי המראה השני, "שני עברים נצים, נוכח לדעת ולהבין את החידה, ויען ויאמר:
“אכן נודע הדבר!…”
"וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה. וירא והנה
הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל. – – – אסורה נא
ואראה את המראה הגדול הזה, ומדוע לא יבער הסנה?" –
מהאש הבּוער מבפנים ומבחוץ
"ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה, ויסתר משה פּניו מהביט
אל האלהים"…
*
"שלחה מלכות הרשעה אצל נסטרא (ממונה) של בית פּעור:
הראנו היכן משה קבור. עמדו למעלה, נדמה להם למטה.
למטה – נדמה להם למעלה. נחלקו לשתי כתות, אותן שעמדו
למעלה, נדמה להם למטה, ואותם שעמד למטה, נדמה להם למעלה." (סוטה יד.)
משה וישראל חד הוא!
גלוי וידוע לשונאינו, שעם ישראל קבור הוא לכל הדעות, אלא שנחלקו בדעותיהם היכן אפשר למצוא את הסבה, מפּני מה הוא קבור. עמדו למעלה – המשכילים שבהם, שעומדים למעלה בחברה האנושית, אומרים, שקברו של ישראל הוא למטה – בדור הישן, שעומד במדרגה נמוכה בהשכלה כללית. עמדו למטה – החשוכים שבהם, העומדים למטה במדרגת השכלתם, אומרים שקברו של ישראל הוא למעלה – בדור החדש, שעומד למעלה בהשכלתו. הללו רואים את קברנו במעמד הפּועלים שלנו, הנלחמים על קיומם, והללו רואים את קברנו במעמד העשירים שבתוכנו, המנצלים את הפּועלים. “ולא ידע איש את קבורתו” – ואין אומות העולם יכולות לדעת ולהבין היכן ישראל קבור…
*
וארא, חטאת יהודה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
”וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל, אשר מצרים מעבידים
אותם… והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים… ולקחתי אתכם
לי לעם… והבאתי אתכם אל הארץ… ונתתי אותה לכם מורשה…
וידבר משה כן אל בני ישראל, ולא שמעו אל משה מקצר
רוח ומעבודה קשה."
*
אין כל עצה אחרת, כי אם בא דבר אל פרעה… וישלח את בני ישראל מארצו.
*
עד היום איננו שומעים, כאשר לא שמענו אל משה ואל זרובבל, ומחכים עד אשר ישלחונו מארצותיהם; אלה מקוצר רוח, ואלה מעבודה קשה.
*
“ויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים, ולא ויתר על פירוד הלבבות.”
(ירושלמי חנינה).
למען הבין את המאמר הירושלמי, עלינו לשים עין על כל דברי־ימינו, משה עד הדור הנוכחי.
*
עוד לפני משה בימי יוסף החלה החטאת הזאת – פירוד הלבבות – לשים שמות בנו – כתונת הפסים עודנה טבולה בדמנו ופרושה בתור סמל הקנאה והמריבה תחת כל שמי חיינו זה יותר משלשת אלפים שנה, משפּט משה על שני העברים הנצים, באמרו: אכן נודע הדבר – מפּני מה אומה זו משועבדת? – מפּני הדלטוריא שבהם! הנהו קים עד היום.
*
המזבח החדש אשר בנו בני ראובן, גד וחצי שבט המנשה; תלונת כל העם עליהם; תשובתם לאמר:
"ואם לא מדאגה בדבר עשינו את זאת לאמר: מחר יאמרו
בניכם לבנינו וכו'."
ויבארו, כי המזבח לא נבנה להפריד, כי אם לאחד. לבם נבא להם, כי הפּירוד ישחית ויחריב את העם…
שמואל רפא את הנגע בכל מאַמצי כוחו; שאול ודוד נאחזו ונתלבטו בכתונת הפּסים על הרבבות אשר בנות העם נתנו לשני, תחת אשר להראשון נתנו רק את האלפים.
*
שלמה וירבעם; יהודה ואפרים; הבור אשר מלא ישמעאל בן נתניה חללים; חזקיהו ושבנא סופרו; ירמיה ונביאי השקר; יהושע הכהן וזרובבל הפחה; הורקנוס ואריסתובול; פּרושים צדוקים ואסיים; האתרוגים על המלך ינאי והפּרושים המומתים; הורדוס האדומי עם משפּחת החשמונאים; החרבן אחרי מלחמת הקנאים האיומה; ריב נשיאי הגולה; ענן ושאול; הקראים; הרמב“ם ומתקוממיו; יעב”ץ ואייבשיץ; שלשת המאורות הגדולים: הגר“א, הבעש”ט והרמבמ"ן.
*
דברי הירושלמי ברורים:
על כל העונות ויתר הקב"ה, אחרי אשר חדלו לעשות אותם. כי הויתור איננו בא אלא רק אחרי החדלון, ועל פּירוד הלבבות לא ויתר, מפּני שלא חדלו גם היום מהיות נצים.
זאת היא חטאת יהודה הכתובה בעט ברזל על כתנת־הפּסים הישנה־חדשה.
*
בא, הנקיון והסדר
מאתצבי הירש מסליאנסקי
אי־נקיון ואי־סדרים, לצערנו ולבשתנו, ישתררו בתוכנו ואויבינו ילעגו לנו.
*
האם באמת נחלנו את הנגעים האלה מאבותינו מימים מקדם? – הבה נראה:
*
כל המחוקקים יחד לא צוו בכל ספרי חוקיהם אף עשיריה על אדות הטהרה והנקיון מאשר הורנו וצונו מחוקקנו איש האלהים; כל משפּטי טומאה וטהרה, תורת הנגעים; רחיצה וטבילה, מקרה לילה אם יקרה לאיש יצא מחוץ למחנה ולפנות ערב ירחץ במים; יתד על אזנך; והיה מחנך קדוש, כי ד' אלהיך מתהלך בקרב מחנך, ולא יראה בך ערות דבר, ושב מאחריך.
“באשר הנקיון שם האלהות, ובאשר אין נקיון – אין אלהים”.
(פתגם אנגלי)
נעים זמירות ישראל קרא: "ארחץ בנקיון כפּי". בן אמוץ צוה במפגיע: “רחצו, הזכו!”. בן חלקיהו מזכיר את “הנתר והבורית” עוד לפני אלפי שנים.
*
קהלנו יורנו:
“בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר.”
“לפני ה' תטהרו” – אם תאבו להתיצב לפני ה’–תטהרו!"
*
“מצות נטילת ידים מארכת ימים”.
“כל זיעה סם המות” (ירושלמי תרומות)
"הוא היה אומר: יד לעין תקצץ, יד לחוטם תקצץ, יד לפה
תקצץ, יד לאוזן תקצץ, יד לחסודה (מכה) תקצץ, יד לאמה
תקצץ, יד לפי הטבעת תקצץ. יד מסמא, יד מחרשת, יד מעלה
פוליפוס. תניא ר"ג אומר: בת־חורין היא זו ומקפדת
עד שירחץ ידיו."
(שבת קח: )
*
החיים והמות אחוזים יחד, כל אשר נביא אל קרבנו במאכל, משקה ואויר בכלם חלקי המות מעורבים.
*
הטבע נטע בנו כח הדוחה מקרבנו את חלקי המות החוצה על ידי האזן האף והעינים, ועל כלם הזיעה – בת־חורין – היוצאת מהנקבים הקטנים – פארוס – היום הוא החיים, וחלילה הוא המות; השינה היא אחות להמות, זאת היא כונת הברכה –
”המחזיר נשמות לפגרים מתים!"
הלב הוא העוצר בקרבו את החיים ומכלכלם, ודוחה בחזקה את חלקי המות אל החלקים החיצוניים בגוף, ובהגיעם עד הצפּרנים ינוחו ולא ידחו עוד. ראשי האברים: העין, האף, האוזן, האמה, ופי־הטבעת, הן חדי־ההרגש (עמפּפינד־ליך) והנוגע באצבעותיו המלאות ארס באברים האלה מביא מות וכליון על גויתו; לפעמים יקרה כזאת בשאר חלקי הגוף. אם ישרוט בצפּרניו את העור, עלול להאָרס. וכן גם ירעיל באצבעותיו את השכר בעת שהוא מפעפע ומלא חיים 1.
אם תהיו טובים – כביום הכפּורים,
שמחים – כבשמחת תורה
ונקיים – כבערבי פסחים –
אז תהיו בריאים.
*
משה רפא גם את אי־הסדרים בקרבן פּסח. כי בעת אשר מתניהם היו חגורים, נעליהם ברגליהם, מקלם בידיהם והם היו נחפּזים ללכת לדרכם, גם אז צוה כי יאכלוהו בסדר ומנוחה עד אשר גם עצם לא תשבר בו, והנותר ממנו עד בוקר באש ישרף.
קרבן הפּסח הוא היה ארוחת העם הראשונה במשטר וסדרים.
בשובנו לארצנו ישובו אלינו הנקיון, הסדר והמשמעת כבראשונה.
*
-
עיין ב“כור לזהב” מרבי אידל שערעשעווסקי. דבריו מצוינים ומענינים מאד בענין הזה. ↩
בשׁלח, ישראל סבא
מאתצבי הירש מסליאנסקי
עד כמה מן השירה יש בשבת־שירה; השירה הראשונה ששר ישראל סבא בעודנו נער, בצאתו מעבדות והטיט עודנו מדובק באצבעותיו; הצעד הראשון והנורא, סביביו מדבר וציה, מלפניו הים ומאחוריו האויב –
זה גורל ישראל סבא עד היום בארצות הגלות באירופּה. סביבם שמה ושאיה האויב מאחוריהם והים מלפניהם…
"וה' הולך לפניהם יומם ועמוד ענן לנחותם הדרך –
לבלי יטו מן המסלה –
ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה. לא
ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם"…
*
שבת שירה היתה חביבה ויקרה גם בעיני ילדינו; מי מאתנו לא יזכור את הרושם העז, אשר פעלה עלינו בילדותנו כאשר ישבנו על ספסלי החדר. הלילות יקצרו, הימים יארכו, החמה הולכת רומה ומחממת בקרני זהרה את ערמות השלג ופתותי הקרח והכפור התלויות בראשי הגגות ומתחילים לטפטף בהמולה נעימה על צדי הרחובות והחצרים.
אחרי סעודת הצהרים יצאנו החוצה וקערות קטנות בידינו הקטנות, מלאות נזידי השבת, מטפסים ועולים על הגגות להמציא אוכל להאורחים הקטנטנים, הצפּרים הנודדות אשר שבו אלינו ממרחקים, אחרי אשר גם הן החלו להרגיש, כי עוד מעט ועת השירה הגיעה.
הנה האביב מתקרב ובא אלינו!
גורלנו גורל הצפּרים:
“כצפּור נודדת מקנה, כן איש נודד ממקומו” (משלי כז, ח)
וכאיש הנודד ממקומו, כן עם נודד מארצו…
*
אהבנו מאד את הצפּרים הנודדות, אשר מצאו מחיתן על גגות בתים זרים, עדי אשר הכינו את קניהן שנית. מבלי דעת חשנו והרגשנו, כי גורלנו כגורלן, עדי אשר נחדש ונתקן את קננו שם על הרי יהודה, המחכים לשובנו…
*
“מחר אנכי נצב על כאש הגבעה ומטה האלהים בידי.”
על ראש צור גבוה אשר שחור משחור תארו עומד איש זקן מאד, לבוש סחבות, ומבעד בגדיו הקרועים נראים פצעי גויתו, פצעים ישנים ויבשים, פצעים חדשים זבי דם ומכות טריות; אין כל בסיס נאמן תחת רגליו; ילקטו על שכמו, בילקוט ספר קטן ופת־לחם יבשה, מטה בידיו, והמטה ישן נושן; בראש המטה שני בדים, על האחד כתוב: “עבר” – “זכרון” ועל משנהו: “עתיד” – “תקוה”.
*
כאשר תכשלנה רגליו לעמוד בראש הסלע, אז יאחז בימינו את “העבר והזכרון” וכרגע יחטוף בשמאלו את “העתיד והתקוה”. – ככה הוא תלוי בין השמים והארץ.
ישנם רגעים אשר ימצא מנוח לכף רגלו, אז יקח בידיו הזרות את פּת־לחמו לפיו ואת הספר הקטן יניח בילקוטו מאחריו…
והנה מתלאה!
אבני קלע וכדורי בלע יירו עליו מכל עברים מאלפי בני שחץ היושבים לבטח בעריהם על יד הצור ההוא; מהלומות, צרות ותלאות יבוא עליו כחתף עדי אשר דמו ישפך כמים כורע לארץ, פת לחמו נופלת מפיו ועוד מעט ואיננו!…
*
פתאם מתעורר וכמו בכח עלומים יקפוץ ויחטוף שנית את “זכרון”
בימינו ואת “התקוה” בשאלו ובעינים מפיצות זיקי אש קודש יביט סביביו על אויביו מכל עבריו, בחרדה יוציא את ספרו הקטן מילקוטו, ידבקהו אל לבו וישקהו במו פיו…
בתוך המון אויביו הרבים ימצאו כאלה אשר רחמיהם יכמרו עליו ועל גורלו בחיים, ובחלקת שפתים ייעצוהו לרדת מעל הצור אל נחלי המים השוטפים מתחתיו, לרחוץ בשרו ולרפּא נגעיו; יבטיחוהו, כי ישוב וירפא, יחדש נעוריו ויהי בריא ורענן כמוהם, יקחוהו אתם ויושיבוהו באניותיהם השטות בנחלים סביב הצור והנקובות בשמותיהן מלכות השמים", “אהבה”, “חמלה”, ובראשן “האחדות השלישיה”…
הסבא ידלח במטהו את מי הנחלים והנה נהרי נחלי דם מתפּרצים מהתהום הנורא, בתרי גויות מרוסקות, ראשים מנופּצים, אברים מדולדלים, ועליהם מלמעלה שוטפים הנחלים ונושאים עליהם את האניות המקסימות בשמותיהן המצלצלים “מלכות השמים”, “אהבה”, “חמלה”, תחת פּקודת ה“אחדות השלישיה”…
צחוק נורא ומבהיל מתפּרץ מפּי הסבא על עצת נוכלים ורמאים היעוצה לו, יאחז שנית בחבה את ספרו הקטן ומתבצר על עמדתו ברוב אונים…
*
יתרו, המעמד הקדוש
מאתצבי הירש מסליאנסקי
"ויאמר, ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, וכתיב: אלה מתימן
יבא, הופיע מהר פארן – מאי בעי בשעיר, מאי בעי בפראן?
אמר רבי יוחנן: מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון
ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה". עבודה זרה, ב')
הסינים השאננים, המאנדרינים העצלים יושבים תחת אפּריונם הצהוב ומתנמנמים, השרפים מיכאל וגבריאל מעופפים מלמעלה, בידיהם, אשר מתחת לכנפיהם, אוחזים את ספר התורה ומציעים אותה לפני הסינים לקבלה.
בני הסינים מבקשים מהאראלים ללמדם אלפי רבבות חוקים, כריעות והשתחויות שונות, עבודות זרות ומשונות; במות מעורפּלות בשיא עשן האפּיום המבלבל והמטמטם…
“אנו אין לנו רק אהבה וחסד!” – ענו מלאכי־אל ויעופו הלאה מעלה.
*
ההודים המתיאשים והישנים בחיק הנירוואנה מתעוררים לחוג את “חג המרכבה”, “בראהמא”, “ווישנו” ו“סיווא” שלשתם כאחד על המרכבה; המונים המונים נופלים תחת אופניה המרוטשים ומסורקים, שבורי יד ורגל.
המלאכים קוראים במחאה עצומה: ”אלה החוקים אשר יעשה אותם האדם וחי בכם", “ולא שימות בהם!” ההודים שופכים את דמם כמים והמלאכים מתרוממים ועלה מעלה…
*
הבבלים המבולבלים, הכשדים שכורי הנצחון והלומי היין, חוגגים, הוללים וזונים אחרי תאות לבם, אוטמים אזניהם משמוע בקול השרפים וממלאים צחוק פיהם עליהם.
האראלים הביטו עליהם בשאט נפש ויעופו.
*
הצורים הכנענים, השקועים ביון המסחר, אשר בידם מאזני מרמה, עסוקים באניותיהם, מערבם ומרכולתם, הנושאות משלח ידם לארצות ואיים רחוקים; הסוחרים מצאו חן בעיני השרפים, במרצם ועוזם, במהירות תנועתם ואור־עיניהם העליז והבהיר.
“הבה, ננסה נא לדבר אליהם” – אמר השרף אל משנהו.
“שמעו נא בני צור, הרשונו נא לקרוא לפניכם דברים אחדים טובים ומועילים מהספר הזה”.
“זאת לא נוכל, כי טרודים אנחנו במסחרנו” – ענו הצורים בשאט נפש וילכו לדרכם.
לאשרם פגעו באיש אחד זקן אשר כבר שלח ידו בהון זרים ויקרא שמטה לכל מעשה ידו, ומאין כל עבודה לו נאות להקשיב אליהם.
המלאכים החלו לקרוא כדברים האלה:
“כי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו. מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק יהיו לכם”.
הצורי הזקן מלא צחוק פיו בשמעו את האמת הערומה הזאת המתנגדת אל המסחר.
בין כה וכה והנה האניה חלפה שטה בתוך הים ועל פני החוף שבה דומיה שאננה והמלאכים עפו דאו במרחבי אין קץ.
*
השרף והרצפּה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
"ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה במלקחים לקח מעל
המזבח. ויגע על פי ויאמר: הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך
וחטאתך תכפּר".
נעלה ונשגב הוא בן אמוץ על כל אחיו הנביאים בסגנונו העז, במליצתו הנשגבה, ברעיוניו הזכים והחדים, במקור תולדתו, בהיותו אחד מצאצאי המלוכה, – כי אמוץ אביו ואמציהו מלך יהודה אחים היו.
*
אם כל הנביאים הביעו את האמת ולא נשאו פני כל, וכל מעינם היה להציל את העשוקים מידי עושקיהם, לא נתפּלא על זאת, יען כי בני העם היו, ויחושו וירגישו את צרות אחיהם וענים הנורא מהעושקים דלים והרוצצים אביונים. אולם ישעיה האציל, המורם מעם, הרעים בקולו על מגיעי בית בבית, וקורא:
"ה' במשפּט יבא עם זקני עמו ושריו ואתם בערתם הכרם,
גזלת העני בבתיכם, מה לכם תדכאו עמי ובני עניים תטחנו –
נאום ה' צבאות!"
*
דברים קשים כאלה יוצאים מפי אחד מזרע המלוכה לא נוכל לשער זאת בלתי אם “אחד השרפים לקח רצפּה מעל המזבח” – כשרון נפלא מבורא ניב שפתים. ובזאת הסיר חטאתו, אשר מראש הבינה בהתאוננו כי איש טמא־שפתים הוא ובתוך עם טמא־שפתים הוא יושב…
ויהי בהרגישו את אש האמת הבוערת על שפתיו, ויען ויאמר:
“הנני, שלחני!”
*
אמנם כן, רבות פּעל ועשה השרף עם הרצפּה הקדושה על החוזה, כי המטיר גחלים לוהטות על הצבועים המתחפּשים. ארבעים שנה עמד החוזה הנאדר הזה על עמדתו, ובחרף נפש עבד את עבודתו עדי אשר האגדה תכריעהו ותמיתהו בימי מנשה המלך.
*
נוראה היתה מלחמתו עם כהני בית־אל ושכורי־אפרים, אשר חקו כקופים את הגוים אשר סביבותיהם.
*
הוי, איה השרף אשר ישים את הרצפּה על פּיות נביאינו ומטיפינו בדורנו זה, כי אז גם המה נלחמו כאריות על ימין ועל שמאל – על הצביעות מעבר מזה ועל ההתבוללות מעבר השני.
*
משׁפטים, העבדים והגרים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
מרה היא מאד העניות; אך עוד רע ואיום ממנה הוא גורל האיש הממציא איזו המצאה חדשה ומרוב עניו יסגירה לידי אחרים; עיניו תמקנה בחוריהן בראותו אשרו וטובו בידי זרים ולבו יתפּוצץ על מר גורלו.
*
מי הקורא דרור הראשון לכל באי תבל? מי הוא אשר הבין את יקרת ערך החופש, ויתן משפּט אחד לאזרח ולגר בארצו אם לא ישראל סבא?!
ועתה? “העבד ישראל, אם יליד בית הוא, מדוע היה לבז?”.
לינקולן – בשנת תרכ“ג, אלכסנדר השני – בשנת תרכ”ב, ונביאנו הענתותי – לפני אלפּים וחמש מאות שנה הצהיר את תעודת החופש: “לבלתי עבד בם ביהודי אחיהו איש”.
*
ואלה המשפּטים אשר תשים לפניהם – לפני כל החוקים והמשפּטים – לא כמעשינו אשר כל היהדות עסוקה רק ב“אורח־חיים” ו“יורה־דעה”, ול“אבן־עזר” ו“חושן־משפּט” אין איש שם אל לב.
שני זמנים יש לנו אשר נצטוינו להזהר בהם: “זמן קריאת שמע” ו“זמן שטר פּרוע”. הראשון אשר מקורו ב“אורח חיים” יזכר וישמר, ולהשני ב“חושן משפּט” אין איש שם על לב. הלא כולם מרועה אחד נתנו.
היונים ענשו ויסרו את עבדיהם בענויים קשים, פּלאטון ואריסטו חכמיהם הסכימו למעשיהם.
הרומים התענגו לצוד ציד אדם ולכבשו לעבד עולם; טיטוס, “התענוג לבני אדם” והאסון לבת יהודה, התענג גם הוא על העונג האכזרי הזה; אצילי רומא נתנו את עבדיהם לברות לדגי הים אם שברו איזה כלי בשגיאה; הרומי אם פּחד לבלי יעיד העבד לפני השופט לרעתו, עקר את לשונו מפּיו, ואם זקן העבד השליכהו לפני האריות כי יקרעוהו לגזרים; המטרניות צלבו את עבדיהן, אשר לא מצאו חן בעיניהן.
*
“וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו, נקם ינקם” בחרב נוקמת – בסיף.
“וכי יכה איש את עין עבדו לחפשי ישלחנו”.
“שש שנים יעבוד” – שומע אני כל עבודה במשמע, ת"ל לא
תעבוד בו עבודת עבד, מכאן אמרו: לא ירחץ לו רגליו, ולא
ינעול לו סנדליו וכו'. – כל הקונה עבד עברי כאלו קונה
אדון לעצמו". (ילקוט שמעוני שי"א)
העבד היה יכול לתת חפּשה לנפשו בברחו מפּני אדוניו, “ולא תסגיר עבד אל אדוניו!”
*
“וחי עמך – במאכל ובמשקה”.
*
היונים והרומים לא נתנו כל זכיות לגרים בארצם, ויקראום בשם “ברברים” ובימי המליץ ציצערא חפצו המחוקקים לגרש את כל הגרים מארצם.
“וגר לא תונה ולא תלחצנו – כי גרים הייתם בארץ מצרים!”
פּלאטון ב“הרפּובליק” שלו מציע להממשלה לגרש את העניים, למען טהר את הארץ מהחיות האלה, ואם יחלה או יחלש העני – יורה הפילוסוף היוני לעמו – תתנהו הממשלה למות ולא תרפּאהו. –
“לא תטה משפּט אביונך בריבו”.
זה יותר משלשת אלפים שנה הננו מורים את בל עמי התבל את תורת החירות, ועתה הננו גרים ועבדים גם יחד.
ומה צדקו דברי בערנע בקראו במר נפשו באחד ממכתביו:
“למצער הבו לנו זכיות הכלבים ללון בכל מקום ולשאוף אויר!”
*
“העבד ישראל, אם יליד בית הוא, מדוע היה לבז?!”
חירות בתוך עבדות!
נצח ישראל
מאתצבי הירש מסליאנסקי
“הרואה אוכלסי ישראל אומר: ברוך חכם הרזים”
והרואה אוכלסי עכו"ם אומר: בושה אמכם, חפרה יולדתכם,
הנה אחרית גוים מדבר ציה ושממה." (ברכות)
*
בלכתי לשוח בין שדרות הגפנים בכרמי בסרביה, הראני בעל הכרם את הגפנים השונים, זמורות שונות מארצות שונות: יון, הונגריה וצרפת. התענגתי על הוד יפין ויפעת מראיהן. פתאום התיצב בעל הכרם באחת הפּנות ויראני גפן אחת ישנה מאד אשר אין תואר והדר לה, העלים בלים והזמורות שבורות ומדולדלות סביבה, ורק מעטים המה הענבים הטובים והיפים על שריגיה הנושנים. ויאמר אלי: שור על הגפן הבלה הזאת היקרה לי מכל אחיותיה היפות והצעירות, ויבאר לי, כי את הגפן הזאת ירש מאביו ואביו ירשה מאבות־אבותיו, ורבו היגיעות, הצרות והתלאות אשר עברו עליה זה אלפּים בשנים, רבות פּעמים נסחה ושורשה מאדמת מטעה ובלי כל כורם וגנן טלטלוה גלי הימים וישליכוה אל אחד החופּים ותשרש שרשיה שנית במעבה האדמה החדשה ותשלח בדיה ותשגשג ענביה ותהי לגפן אדרת לתמהון לב כל שונאיה ומנדיה.
*
"אמך כגפן בדמך על מים רבים (הירדן, ים התיכון, כנרת
והשלח) שתולה, פריה וענפה היתה ממים רבים. – ותתש
בחמה לארץ השלכה, ורוח הקדים הוביש פריה, התפּרקו ויבשו
– ועתה שתולה במדבר בארץ ציה וצמא". (יחזקאל יט)
*
גפן ממצרים תסיע – הגנן הראשי בן עמרם – לאדמת מטעה הראשונה – ארץ ישראל. הם נתנו לה אומץ וכח להתקיים ולהלחם נגד כל המקרים הרעים והנוראים אשר יקרוה.
*
"מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכנה – למה
כיונה? ר' עזריה בשם ר' יודן אמר: לפי שכל העופות
בשעה שהם ינעים הן נחין על גבי סלע, או על גבי אילן;
אבל היונה זו בשעה שהיא פורחת ויגיעה קופצת באחד מאגפיה
ופורחת באחד מאגפיה. הנה ארחיק נדוד – נדנוד אחרי נדנוד,
טלטול אחרי טלטול". (ב“ר ל”ט)
*
מרוב טובה, מרוב רעה; סנחריב ונבוכדנצר; ישעיה וירמיה.
"גפן ממצרים תסיע, תגרש גוים, פנית לפניה ותשרש
שרשיה ותמלא ארץ; כסו הרים צלה וענפיה ארזי אל. –
למה פרצת נדריה וארוה כל עוברי דרך, יכרסמנה חזיר
מיער וזיז שדי. אלהים צבאות! שוב נא הבט משמים וראה
ופקד גפן זאת".
תרומה, השבת
מאתצבי הירש מסליאנסקי
"ועשו לי מקדש – זה השבת: ושכנתי בתוכם –
זאת היא הנשמה היתרה".
חיי העם, כחו, קיומו, כשרונותיו, מדותיו הטובות; רחמיו על האומללים, וחיי משפּחתו הטהורים, – כל אלה צפונים במלה אחת: “שבת”.
קסם במלה הזאת! החלק השביעי מחיי היהודי נתון ומקדש לאלהיו, לנשמתו, לתורתו ולרוח לאומיותו.
אלמלא נברא עם ישראל אך להמציא את השבת ליתר העמים, יוכל בצדק להקרא בשם "העם הנבחר".
היונים והרומים צחקו על השבת ויכנוה בשם “עצלות” ואת השובתים – בשם “עצלים”, יען כי לא אבו לתת מנוחה לעבדיהם גם שעה אחת, בעת אשר המה – האצילים והמטרוניות – לא עשו בעצמם כל מלאכה בכל ימי השבוע.
ובעת היותנו לעם נצטוינו: “ששת ימים תעבוד” ויום השביעי יהיה יום דרור ומנוחה גם לעבדים, לשפחות, לגרים וגם לבהמות אשר בקרב שערינו.
במשנה תורה: “למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים”.
*
“כבר התבאר לך העלה בחזוק תורת השבת והיותה בסקילה, ואדון הנביאי הרג עליה” (מקושש עצים).
(מורה נבוכים, ח“ש פל”א)
*
חיי החרדים ביום המנוחה: ערב שבת; ליל השבת; יום השבת; התפלה והרנה; מבחן הילדים בצהרים; בין השמשות; תפלת ערבית וההבדלה.
"תניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו; אחד טוב ואחר רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק, שולחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, מלאך רע עונה אמן בעל־כרחו; ואם לא – מלאך רע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל־כרחו. (שבת קיט: )
השבת הראשונה בנויאָרק: העם התפּלל בבית הכנסת, החזן שר “ושמרו” עם מקהלתו, ברחוב חכו ילדים מוכרי העתונים להמתפּללים, אשר בצאתם קנו מהם את העלים. המחזה המכוער והמגואל הזה הזכירנו את המאמר של חכמינו, כי המלאך הרע אומר יהי רצון והטוב עונה אמן בעל כרחו.
עלינו להלחם עם מחריבי מקדשנו הרוחני, אשר הרסו ולא בנו, החריבו ולא הקימו, גזלו ולא השיבו.
מנוחת השבת אפסה תמה ואתה יחד גם מנוחת נפשנו, ותחתה פּזור הנפש, רגז ומהומה.
“לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רגז”.
*
תצוה, כתית למאור
מאתצבי הירש מסליאנסקי
שמן זית זך כתית למאור זית רענן, יפה פרי תואר קרא ה' שמך, מה הזית הזה עד שהוא באילנו, מגרגרין אותו, ואחר כך מורידין אותו מן הזית ונחבט, ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת, ונותנין אותו במטחן, ואחר כך טוחנין אותו אחר כך מקיפין אותו בחבלים ומביאים אבנים ואחר כך נותנין את שמנן, כך ישראל: באין אומות העולם וחובטין אותם ממקום למקום, וחובשים אותם בקילורין, ומקיפין אותם טרטיוטין, ואחר כך עושים תשובה והקב"ה
עונה להם. (שמות רבה פּ' ל"ו)
אמנם כן! ישראל נמשל לזית ואינו מוצא שמנו, אלא על ידי כתישה, ובעת אשר הוא כתית אז הנהו למאור.
והכתיתה שלטת בכל דברי ימינו, “ויעשו בני ישראל הרע בעיני ה' ויתנם בידי מדין” – כתית – " ויצעקו בני שיראל וישלח להם מושיע ושופט" – למאור.
והמכתתים הלא המה: עמלק, אשור, בבל, פּרס, יון, רומא, ספרד, צרפת, בריטניה, אשכנז, פּולניה, רוסיה ורומיניה – כלם עשו לבני ישראל כתית, והם היו למאור, להעלות נר תמיד.
*
זית רענן יפה פרי תואר: ישראל נמשל לזית, כי כל המשקין מתערבים זה עם זה והשמן אינו מתערב אלא עומד
עליו; כן ישראל אינם מתערבים עם העכו"ם, שנאמר
לא תתחתן בם. (ילקטו ומדרש רבה שם)
כל המשקים אדם מערב בהם ואינו יודע איזה תחתון ואיזה עליון, אבל השמן אפילו אתה מערבו בכל המשקין שבעולם
הוא נתון למעלה מהם. (מדרש רבה שם)
רבו צרינו או “אוהבינו” אשר נסו לערב, למסוך ולמזוג את ישראל בתוכם וידמו כי הצליחו או כי יצליחו, ויהי אך “הכתית” באה, והנה נבדל השמן ויהי “למאור” שנית, כאשר ראינו בעינינו בימי אלכסנדר השני והשלישי ברוסיה.
תשׂא, הדבור והמעשה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
הראשון מפלה ומבדיל את האדם מכל החי על הארץ, לכן מורם הוא מהשני, אשר לא ישים כל הבדל ופדות בינינו ובין כל החיים.
*
האדם השלם מאחד שניהם ושלם הנהו בדבור ובמעשה. בטוב – השני הוא העיקר לכן הקדימו אבותינו במעמד הקדוש את ה“נעשה” לה“נשמע”.
"וכבר ידעת מדברי, שהדעות אם לא יהיו להן מעשים,
שיעמידום, יפרסמום ויתמידום בהמון לנצח, לא ישארו".
(מורה נבוכים, ח“ש פל”א)
ברע – הראשון הוא הגרוע, והשם שמות בחברת האדם הרבה יותר מהשני כי המעשה במקומו ובזמנו הוא עומד, והדבור למעלה מהמקום והזמן; כחטף יעבור בחללא דכולא עלמא ולדור דורים יפעל את פּעולתו המשחתה.
*
בטוב לא המדרש הוא העיקר כי אם המעשה. משה איש מעשה ואהרן בעל המדרש, הראשון כבד פה, והשני נביא. החרדים והמתקנים הראשונים עושים והאחרונים מנבאים…
*
ברע – “האומר בפיו חמור מעושה מעשה שכן מצינו שלא נחתם גזר דין של אבותינו במדבר אלא על לשון הרע”.
(ערכין טו. א)
*
כשחטאו ישראל במדבר – בעגל – לא עליהם היה גז"ד עד שחטאו בפיהם – המרגלים – וכן הוא אומר: “וישמע ה' את קול דבריכם”, “הוגעתם ה' בדבריכם”, וכן הוא אומר: “נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה” – וכי בקולה שנאה? והלא בקולה אהבה, שנאמר: “השמיעני את קולך”, אלא בקולה אהובה ובקולה שנואה, שנאמר: “מות וחיים ביד לשון!”
(ילקוט)
*
העגל מעשה והמרגלים דבור; הראשון נגד ה', והשני נגד העם והארץ. האל טוב וסלח והעם לא יוכל סלוח לעולם.
*
“וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו: קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש, אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו; וידבר ה' אל משה לך רד, כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים; ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה”.
“אחרים אומרים: אלמלא ואו שבהעלוך נתחייבו ישראל כליה”.
(סנהדרין ס“ג, א. מהרש”א)
"רבותינו אמר: בא שטן וערבב את העולם והראה להם כמו
משה תלוי מן הארץ ומטתו באויר." (תנחומא)
הנוצרי, מחמד, שבתי צבי ופראנק ראו את משה מורם מן הארץ, וישימו מעיניהם במלכות השמים; לא מצאו בסיס למו ויאלצו לעשות עגלים.
זאת היא הקתוליות ופסיליה כבית אל ועגליו, הריפורם וכהניו, כלם בעלי מדרש בלי מעשה. והמורשתי קרא: מה ה' דורש ממך כי אם עשות
משפּט.
*
כאשר בושש משה עשו את העגל, ובעשותם את העגל שבר משה את הלוחות, אחרי שברו את הלוחות שרף משה את העגל באש ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים, וישק את בני ישראל, ומן העת ההיא לא נקינו עוד מחטאת העגל, וחוזר חלילה – “מעשה העגל ושבירת הלוחות”.
אחד הרבנים המתקנים יצא זה לא כבר ממחנהו וימר דתו בדת הנוצרית, ובטרם צאתו, כתב למורהו המתקן הזקן בסינסינאטי, כי לא מצא קורת רוח ביהדות המתוקנת, ולכן המירה. – לאמר: “כי זה האיש משה לא ידענו מה היה לו” לכן “קום עשה לנו אלהים”.
ויקהל פקודי, הנודד עם דו פּרצופין
מאתצבי הירש מסליאנסקי
עודנו זוכר הנודד האומלל, ישראל סבא, את עת ילדותו, את הודו, חסנו ותפארתו מימים מקדם – את אהלו הראשון אשר בנה לאלהיו בלכתו אחריו במדבר, את המשכן, בגעגועים רבים יזכור ויפרוט את כל כליו, קרשיו וקרסיו, בריחיו, עמודיו ואדניו, את השלחן, המנורה וכל כלי השרת. ומה נעימים ויקרים לו כל הזכרונות האלה!
*
מאושר הוא האדם, אשר יוכל להתראות כמו שהוא בעצמו, ואומלל הוא האיש אשר תנאי חייו יאלצוהו לשים מסוה על פניו, להסתיר את פּנימיותו ולהיות בעל דו-פּרצופין.
*
כמשפּט האדם בפרט, ככה משפט הגוי בכלל; עוד לא שמענו מעולם, כי המשוררים הצרפתים או האשכנזים ישוררו: “היה אדם בצאתך וצרפתי או אשכנזי באהלך”, ומהמשורר היהודי הגדול שמענו את השירה הזרה הזאת: “היה אדם בצאתך ויהודי באהלך”.
*
עד כמה מן השפלות והבזיון יש בפתגם הזה המהפך את המשפּט התלמודי בנוסח כזה:
הם קרואים אדם
ולא אתם קרואים אדם!
או במלים אחרות: האדם והיהודי שני מושגים הם ומוכרח אתה לחלקם – את הראשון כלפּי חוץ ואת השני בפנים.
ובאמת, כשם שהשמות ראובן, איוואן, שמעון, פּטר וכל השמות הפּרטיים אינם מוציאים את נושאיהם ממין האנושי, כך השם צרפתי, אשכנזי, יהודי וערבי לא יוציאום מהאדם הכללי, אולת מבוהלת היא לשים פדות והבדל ביניהם.
*
הפּתגם המוזר הזה קרע לקרעים את עמנו ויפוצץ ויהרס את קרשי משכננו אשר הבריח התיכון הבריחם כלם מן הקצה אל הקצה. יהודים נשארנו אך באהלנו, ובצאתנו היינו לרוסים, לאשכנזים, לצרפתים, לבריטים, לרומינים וגם לפּולנים, אך לא בני אדם, כי אם בעלי דו-פּרצופים.
*
וחיינו במצב כזה כל כך מרים, כל כך רעים ונוראים; תמיד תלויים אנחנו בדעת אחרים; נפעלים ולא פועלים ובשום אופן לא נוכל להתפּתח יען כי אין כל רצון לנו כי אם לאלה אשר נחקם כקופים.
*
ד"ר ליאון פּינסקר, במחברתו “אוטו-אמאנציפּציון” (חירות עצמית), מתאר את מצבנו בדברים האלה:
אונזער פאַטערלאַנד – די פרעמדע;
אונזער איינהייט – צערשטרייאונג;
אונזער וואַפע – דעמוטה (הכנעה);
אונזער וועהרקראַפט – פלוכט (מנוסה);
אונזער אָריגינאַליטעט – אנפאַסונג (חקוי);
אונזער צוקונפט – נאכסטע טאַג.
*
פיר די לעבענדיגע – אַ טאָדטער;
פיר די איינגעבאָרענע – אַ פרעמדער;
פיר די איינהיימישע – אַ לאַנדשטרייכער;
פיר די בעזיטצענדע – אַ בעטלער;
פיר די ארימע – אַן אויסבייטער;
פיר די פּאַטריאָטען – אַ פאַטערלאַנדסלאָזער;
פיר אַלע קלאַסען – אַ קאָנקורענט.
*
או במלים אחרות:
מת בין החיים;
גר בין האזרחים;
נודד בין היושבים בארצם;
עשיר בין העניים;
עני בין העשירים;
סוציאַליסטי בין בעלי ההון;
בעל אוצרות בין הסוציאליסטים;
לאומי בין הקוסמופּוליטים;
קוסמופּוליטי בין הלאומיים.
*
מה נורא המצב הזה להעם אשר המכבים היו יוצאי חלציו והנביאים על ברכיו חונכו!…
*
“ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם”.
“ואם לא יעלה הענן ולא יסעו עד יום העלתו, כי ענן ה' על המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם”.
וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך – זה אלפּים שנה – ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה.
“לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם”.
*
ככה ידוד הנודד בין שני העמודים, הענן והאש, עדי ימצא מקום לו, משכן לתורתו, דתו, ספרותו ושפתו בארץ אבותיו, ארץ הפּלאות.
*
“חזק, חזק ונתחזק!” קוראים אנחנו כלנו היום בקול גדול היוצא מלב כל האומה; חזקו ונתחזקה להיות יהודים בצאַתנו ובאהלנו; יהודים בכל דרכינו, בשבתנו בביתנו ובלכתנו בדרך, בשכבנו ובקומנו.
אם נהיה יהודים נהיה בני אדם. וכשם שהשם צרפתי או בריטי איננו גורע מאומה משם האדם הכללי, ככה גם השם יהודי יתנוסס בתוך כל משפּחות הגוים לגאון ולתפארת בשובו לימי עלומיו ויציץ ופרח כבימי קדם.
ויקרא, הכהנים והנביאים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
מלחמת מצוה היתה משנות דור ודור בין הכהנים והנביאים: הראשונים הקדישו והעריצו את האמצעים, אשר בראשיתם נבראו לאיזו מטרה ותכלית, עדי התקדשו בעצמם והמטרה היתה כלא היתה; והאחרונים, אנשי הרוח, נלחמו במסירות נפש נגד הפּעולה החמרית הזאת, ויתאמצו להחיות ולהקים את המטרה והתכלית.
*
אולם שניהם כאחד טובים לקיום האומה ותרבותה. כי כשם שהמעשים אינם שווים מאומה מבלי דעות והנם כגוף בלי נשמה, כן הדעות בלי מעשים כנשמה בלי גוף. הכהנים בעלי המעשה, והנביאים אנשי הרוח בעלי הדעה, ושניהם יחד הם המה מכלכלי העם ומחזיקיו בחומר וברוח.
*
בפרשת ויקרא וכל תורת הכהנים המכלכלת את כל פולחן המזבח, ובהפטרת הפּרשה “עם זו יצרתי לי” חשים ומרגישים אנחנו את מלחמת הכהונה והנבואה.
*
הבה נראה: הר הבית הקדוש, אליו ינהרו מכל עברים המונים המונים אחרי עדרי צאן ובקר להביאם לעולות על מזבח ה'. והנה הנביא הענתותי, אחד מהכהנים, עולה על הבמה ובקול חוצב להבות מרעים על ההמון לאמר:
“כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל: עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר, כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח.”
(ירמיה ז,)
“רבי פנחס בשם רבי לוי אמר: משל לבן מלך שגס לבו עליו, והיה למד לאכול בשר נבלות וטרפות, אמר המלך זה יהיה תדיר על שלחני ומעצמו הוא נדור. כך לפי שהיו ישראל להוטים אחרי עבודה זרה במצרים והיו מביאים קרבנותיהם לשעירים, דכתיב “ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים” (ויקרא י"ז). אמר הקב”ה יהיו מקריבין לפני ויהיו נפרשין מעבודה זרה."
(ויקרא רבה פ' כ"ב)
*
הרמב“ם בפרק ל”ב בחלק השלישי במורה נבוכים באר היטב את ענין הקרבנות לפי הכונה הראשונה: “ולא יזבחו עוד זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם”. על השאלה: “מדוע לא צוה עליהם לבלי הקריב כל קרבן?” השיב בשאלה: “מדוע לא נחם אלהים דרך ארץ פּלשתים?” התשובה על שתי השאלות ברורה, כי אביר הטבע ממאן לעשות שנויים בטבע האדם, כי אם יחנכנו כאשר יחנך האומן את היונק, לאט לאט מכינו ומכשירו אל התכלית, כבחומר כן ברוח.
*
כשם שהעם לא היה מוכשר עוד להיות עם בטרם עברו את המדבר, כן לא היה יכול להבין עבודת אלהים בלי קרבנות.
*
הכונה הראשונה נשחתה, העם הקדיש את האמצעים מבלי הבין את התכלית, והכהנים בעלי המזלג דמו באמת, כי כל בני ישראל לא נבראו רק לטובתם ולהנאתם. אז התפּרצה הנבואה ויצאה במחאה עזה נגד הכהונה על ידי זקן הנביאים בן אלקנה בדברים נמרצים כאלה:
"הנה שמוע מזבח טוב,
להקשיב – מחלב אילים".
*
הענתותי היה כהן ונביא כאחד ולכן נבא בפרק ז' כנביא אל כל עם יהודה, אל בעלי האותיות המתות ומביאי עולות, ויורם, כי המעשים בלי דעות הם כפגרים מתים בלי כל רוח חיים, כי “מצוות צריכות כונה”, כי המצוה היא רק הגוף, והכונה היא נשמתה. ובפרק י"ז: “שמעו דבר ה' מלכי יהודה” המתמרמר ככהן על בעלי הרוח על אדות “שמירת שבת” להבינם, כי הדעות דורשות מעשים ואוי להן להנשמות דאזלין ערטילאין בלי גויות.
*
חכמי התלמוד יורונו את דרכי היהדות הטהורה:
“כל העושה מצוה אחת מיטיבים לו ומאריכים את ימיו; אמר רבי יוסי ברבי בון: מי שיחד לו מצוה אחת.”
(ירושלמי קדושין פ“א ה”ט)
כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה, כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש.
(מכלתא פרשת אז ישיר)
כשהיה ר"ג מגיע למקרא זה – “עשה אלה לא ימוט לעולם” – היה בוכה. אמר מן דעביד להו לכלהו הוא דלא ימוט, הא חדא מנייהו ימוט? אמרו לו: מי כתיב עושה כל אלה? עושה אלה כתיב אפילו חדא מינייהו.
(ירושלמי קדושין)
דרש רבי עקיבא: “לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק”, לבלי חוקים אין כתיב כאן, אלא לבלי חק, למי שאין בידו מצוה אחת.
(ירושלמי קדושין)
“מי שמיחד לו מצוה אחת להתחזק בה הוא נקרא עובד ה'.”
(רס"ג, באמונות ודעות, זכות וחובה)
“מעקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי”ג מצוות כראוי, הנה זכה בה לחיי העולם הבא".
(רמב"ם בפירוש המשניות, מכות)
כי מצוה אחת בלבד תספּיק לתת השלמות האנושי, ואולם מה שנמצאו בתורה מצוות לא היה זה על צד ההכרח, אבל על צד היותר טוב.
(ר' יוסף אלבו, בעקרים פּרק כ"ט מאמר ג')
שבת הגדוֹל, אליהו ומלאכי
מאתצבי הירש מסליאנסקי
הנביא האחרון הוא לפי דעת רבים המיסד הראשון מכנסת הגדולה והוא עזרא הסופר ושמו – מלאכי – הוא משאל.
*
למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה? לפי שהחזירו את העטרה ליושנה; דניאל אמר: “איה גבורותיו?”; ירמיה אמר: “איה נוראותיו?”; אתו אנהו ואמרי: אדרבה: הן הן גבורותיו, הן הן נוראותיו.
(יומא ס"ט)
“ואם יבקש אדם בזמן הזה לראות מה שהוא דומה לענינים ההם? כלומר להאותות והמופתים הנוראים שנעשו על ידי משה נביאנו, יביט בעין האמת עמדנו בין האומות מעת הגלות וסדור ענינינו ביניהם עם מה שאנו בלתי מסכימים עמהם בעניני האמונה והם יודעים בזה.”
(חובת הלבבות)
*
“כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם”. בפסוק הזה צפונה כונת אנשי כנסת הגדולה, באמרם: “אדרבה, הן הן גבורותיו, הן הן נוראותיו” ועזרא הוא מלאכי והוא היה מיסד הכנסת הגדולה. וכונתו אם תרצו להוכח כי אני ה' לא שניתי אז עליכם לזכור כי אתם בני יעקב לא כליתם. לאמר: “לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל!”
קיום עם ישראל יעיד על מציאות ה' –
“אתם עדי!”
*
“אנחנו האומה הגדולה מכבר, שה פזורה מימי קדם, אחרי כל מה שעבר עליה מהצרות והתמורות אלפּים בשנים רבו ועצמו תמיד הקמים עלינו להשמידנו ולאבדנו ולא יכלו לנו, ומה יענה פילוסוף חריף? היד המקרה תעשה כל אלה? חי נפשי, כי בהתבונני בנפלאות אלה גדלו אצלי יותר מכל הנסים והנפלאות שעשה השי”ת לאבותינו במצרים ובמדבר."
(הגאון יעבץ בסדורו)
“הפלא ופלא! איך אחרי כל התלאות והצרות שעברו על היהודים באופן שכמה מושלים נוסדו יחד לאמר: “לכו ונכחידם מגוי” והם עדיין עומדים באמונתם בכל קצוי ארץ. השגחת ה' צהורה וברורה עד שלא יוכל איש להכחישה.”
(החכם הנוצרי האלבערג, בהעתקת צווייפעל)
*
“הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”.
*
שתי מתנות טובות ונצחיות נתן העם להחוזה הגלעדי הנפלא והיחיד במינו: “כסאו של אליהו” ו“כוסו של אליהו”, שניהם הסדר והברית, המעשים היותר נשגבים בחיי האומה, הראשון בחיי העם הכללי מיום צאתו מעבדות לחירות, והשני בחיי היהודי הפּרטי מהעברי הראשון זה כארבעת אלפים שנה.
*
את שניהם נתן העם במתנה לנביאו הנצחי, כי בו בחר מכל חוזיו ונביאיו.
מדוע? מדוע לא השיבם לבעליהם יוצריהם? כסאו של אברהם לכורת הברית וכוסו של משה להפּודה והגואל?…
*
התשבי נולד כארבע מאות שנה בטרם הולדו – פּנחס זה אליהו ואליהו זה פּנחס, הורונו חכמינו; קנאתם לה' אחת היא; שניהם לחמו בקנאה נוראה עם המתבוללים, וכפנחס כן אליהו לא נשאו פני מלכים ומלכות, נשיאים ונשיאות, הראשון את זמרי וכזבי והשני את אחאב ואיזבל.
*
בו יתגשם הרוח הלאומי הנאמן הלוחם בקנאתו הנוראה עם עובדי הבעל ומרשיעי הברית, והסוכך באדרתו על עמו הנרדף בכלל ועל בני עמו בפרט; גם על “איש חסיד בלי מזון ומחיה” ישים עינו לטובה; מתכלכל מעורבים, שותה מים מבצת הנחל; מחיה את הילד המת לאלמנה החיה.
הגלעדי לא מת, כי אם התרומם השמימה ומוריד טל תחיה עלינו, הוא רק ישיב את ישראל הגוסס ציונה ויאמר אליה: “ראי, הנה חי בנך”.
העם לא הולידו לפני הולדו ולא נתנהו למות, הוא נתן לו את כסא הברית וכוס הגאולה, כי לו ולרוחו המה.
ולפני בא יום ה' הגדול והנורא ישיב לב אבות על בניהם ולב בנים על אבותם.
המח והלב
מאתצבי הירש מסליאנסקי
המח והלב הם המה אבות השכל והרגש, אשר על פּיהם נחיה ועל ידם נלחום את מלחמת החיים בכל ימי צבאנו עלי אדמות.
*
השכל הוא קר ככפור והרגש הוא בוער כאש-פּלדות. “דומה לשני שבילין, אחד של אור ואחד של שלג; הטה בשל זו מת באור, הטה בשל זו מת בשלג. מה יעשה? – יהלך באמצע”.
*
הרגש מעריץ ומרומם את היופי והשכל מכחש בו ומחללו. הפּנים היפים והמכוערים, השושנים והחוחים, היונים והצפרדעים – כלם נשתוו בעיניו.
*
העין – כדור מלא מיץ נוזל, מכוסה מעטפה דקה כקלפת השום.
*
האמונה היא בת הרגש. אולם נבערה היא וכוזבה לולא השכל עם כחו הרב אשר יסיר מעליה את הכזב והתפלות אשר מרוב חום הרגש נולדו ונטפלו עליה.
*
כל העריצות והרציחות, אבדן החיים ושפיכות הדמים בימי-הבינים הן תולדות הרגש והלב הבוערים, עד יבואו המח והשכל הקרים ויקררו את החום הפּראי וישאירו את האמונה הטהורה בעצם תומה.
*
על שאלת אחד הנוצרים את מאיר-בר המנגן: מדוע הוא מחזיק באמונתו? ענה: “פּחות מאל אחד נמנע במציאות ואותו ארגיש ולא אבין, ויותר מאל אחד גם בלבי לא אמצאהו. וזאת היא יהדותי”.
אולם הרגש בלי השכל, הלב בלי המח יוליך את האדם הפרטי וגם את הגוי כלו שולל ויביא עליו שואה. ואת זאת נראה בפרשת כי תישא, בחטאת העגל – עוד לא חדל העם מתת תרומתו למשכן, עוד תצלנה אזניו מקול שדי: אנכי ה' אלהיך, והנה פתאום נתבעו לעגל ונתנו ובמשובתם הריעו: אלה אלהיך ישראל!
*
“אין אתה יכול לעמוד על אפיה של אומה זו – נתבעין למשכן ונותנין, נתבעין לעגל ונותנין”.
*
היהדות שוכנת רק בלב והתורה צותנו –
“ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך”
ותזהירנו:
“פן יפתה לבבכם”
והוסיפה להזהיר –
“ולא תתורו אחרי לבבכם”.
ובכתובים:
“מכל משמר נצור לבך, כי ממנו תוצאות חיים”
כל הפקודות רק על שמירת הלב, לעצור בעד הרגש הנמהר ולעצרהו בפחזותו. ורבי יוחנן בן זכאי מצא בדברי רבי אלעזר בן ערך “לב טוב” את כל אושר האדם.
*
כל הרעיון הזה עצור בשלש המלות התלמודיות:
“רחמנא לבא בעי!”
*
כל כתבי הקודש, דברי הנביאים ואגדות התלמודיים, כלם דברים אשר יצאו מלבותם ונכנסים ללבות קוראיהם. הם המה הדברים המסורים אל הלב ולא אל הראש, אל הרגש ולא אל השכל.
*
נוראים הם החיים אשר רק על השכל הם נוסדים, יבשים הם ורזים. גאונים כשפּינוזה לא לנו הם, כי אין כל זיק חמלה במו.
*
הציוניות היא תולדת רגש הלב, כמו אמה – היהדות.
שׁמיני, אש זרה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
“ויקחו בני אהרן, נדב ואביהוא, איש מחתתו” – איש מעצמו ולא נטלו עצה זה מזה (ילקוט). “ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם.”
"ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה' " – שרפת נשמה והגוף קים.
*
“קרבו שאו את אחיכם מאת פּני הקדש אל מחוץ למחנה”.
*
אמנם כן, “מצוה לבכות על מות בני אהרן” כתבו הפּיטנים, כי רבו מאד בכל דור ודור אלה “בני אהרן” בעמנו, אשר הקריבו אש זרה לפני ה' וימותו לפני ה' מיתה רוחנית.
*
הערב רב הבעיר אש זרה בישראל לעשות אַפיס-קטן עגל הזהב.
*
בתקופת השופטים בערה האש הזרה בכל שבט ושבט, עד אשר קם שמואל הנביא ויכבה בשטף מים טהורים המפכים ממקור היהדות הנאמנה לאמר:
"הנה חטאת קסם מרי
ואון ותרפים הפצר"…
בימי המלכים התלקחה ביחוד “האש הזרה”. בשעה שנשא שלמה את בת פּרעה הציתה האש הזרה ביהדות ותחולל את העיר רומא… אחאב ואיזבל אם ההתבוללות; אחז שלח אל אוריה הכהן את דמות המזבח אשר בדמשק וזה האחרון בנה כמוהו בירושלים.
הנביאים התאמצו לכבות את האש הזרה ולא עצרו כח; תשובת הנשים במצרים לירמיה הנביא:
“וכי אנחנו מקטרים למלכת השמים ולהסך לה נסכים המבלעדי אנשינו עשינו לה כונים להעציבה והסך לה נסכים”.
(ירמיה מ“ד, י”ט)
בבבל התערבה האש הזרה בשלהבתיה ותצת ביהדות ואחרי כן העלוה אתם מבבל…
*
בפרס עוד הגדילה מדורתה ותנחילנו אמונות כוזבות בלחשים וקמיעות, בשטן וכל צבאיו, בלילית וכל כת דילה…
*
האש ההלנית שמה שמות ביהדות ובחנה ויפיה (עסטעטיק) החריבה את תורת המוסר (עטהיק) עדי אשר קמו המכבים ויכבוה.
*
הקתוליות בימי-הבינים פּרעה פרעות בעמנו וממנה יצאו החרמות, הנדויים והשמתות, ואוריאל אקוסטא וברוך שפּינוזא היו לקרבנות על מזבח האש הזרה.
*
תנועת שבתי צבי, יעקב פראנק ועדתו, הריב האיום בין יעב"ץ ואייבשיץ – כלם תולדות האש הזרה הנמו…
*
התקונים בדת, האסימילאציון אשר בדורנו ונשיקת השבט להכניס את הצלב בהיכל, להלל ולשבח את הגדולות באידיאלי בן-מרים – כל אלה אש זרה היא ועלינו לכבותה עוד בטרם תתלקח ותהי לאש-פּלדות.
*
גדולים וטובים ממנו ישנם אתנו למאות בין חכמינו, ועלינו לדעת, כי החדשות אינן מועילות, והמועילות אינן חדשות.
*
בן-ישי מלכנו נותן לנו מושג נאמן מתורתנו לבלי תתערב בנו אש זרה, באמרו: תורת ה' תמימה, משיבת נפש; עדות ה' נאמנה, מחכימת פּתי; פּקודי ה' ישרים, משמחי לב; מצות ה' ברה, מאירת עינים; יראת ה' טהורה, עומדת לעד; משפּטי ה' אמת, צדקו יחדו.
תזריע מצוֹרע, הנגעים והאהלות או הנגע והכהן
מאתצבי הירש מסליאנסקי
בעלי ההלכה ובעלי האגדה; האחרונים גערו במלך-ההלכה: “עקיבא, עקיבא! מה לך ולאגדות, כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות!”
*
ובאמת היה כחו רב לו באגדה כמו בהלכה ואולי עוד יותר. הלא הוא בעל המאמר:
"אשריכם ישראל, מי מטהר אתכם? ולפני מי אתם מטהרים? – – – שנאמר: מקוה ישראל ה' ".
ואם נשים לב אל מאמריו באבות פּרק שלישי, אז נשתומם על גודל ערכו ומעוף דמיונו באגדה. ולשוא שלחוהו לנגעים ואהלות, כי גם במו נמצא את אוצר האגדה אם נעמיק חקר…
*
“על ז' דברים נגעים באים: על לשון הרע; על שפיכת דמים; על שבועת שוא; על גלוי עריות; על גסות הרוח; על הגזל, ועל צרות עין”.
(ערכין י"ז)
*
הנגעים הם שלשה: נגעי הגוף, נגעי הבתים ונגעי הבגדים.
*
הראשונים באים מגלוי עריות; השניים מלשון הרע, שפיכות דמים ושבועת שוא, והשלישיים על גסות הרוח, על הגזל ועל צרות העין; אולם בעת אשר הראשונים הם מסובבים, הנה השניים והשלישיים הם המסבבים וכלם יחד משולבים ומדובקים, כי נגעי הגויה ונגעי הבגדים כלם צאצאי נגעי הבתים, לאמר: “כל הנגעים בני אהלות המה” ואם נרצה להרפא מהנגעים, אז עלינו לטהר את האהלות.
*
“כנגע נראה לי בבית” – רקבון בבית ישראל.
“וצוה הכהן ופנו את הבית וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר אל מקום טמא”…
*
יבדלו אלה החטאים בנפשותם מקהל ה' לבלי תחדור הצרעת הממארת עמוק עמוק בקירות הבית, ואז לא תהיה לו כל תרופה ונתץ ינתץ כליל עד היסוד.
*
“נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן”.
הנגע הרוחני באדם הכללי יובא אל הכהן הכללי.
“מחוץ למחנה” שמירת הבריאות בסגירה – קאראנטין לפני שלשת אלפים שנה!
"ונעמן שר צבא – הנגע הכללי – מלך ארם היה איש גדול לפני אדוניו ונשוא פנים, והאיש היה גבור חיל מצורע – מיליטאריזם היא הצרעת הכללית במין האדם. – הנבואה היא הכהונה הכללית.
*
“וישלח אליו אלישע מלאך לאמר: הלך ורחצת שבע פּעמים בירדן וישב בשרך לך וטהר”.
*
לא אמנה ופרפר נהרות דמשק, לא הסעני והטעמזע, לא הרהיין ולא ההודסון והמיסיסיפּי, ומה גם הדניעפּר והוולגא לא יטהרו את נגעי הצרעת באדם, כי אם הירדן אשר על גדותיו ישבו ועוד ישבו ממלכת כהנים וגוי קדוש.
*
“ויבא ויעמוד לפניו ויאמר: הנה נא ידעתי, כי אין אלהים בכל הארץ, כי אם בישראל, ועתה קח נא ברכה מאת עבדך”.
*
הצבא הכללי יתן ברכה לעם הנביאים את ארצו אחרי הרפאו מצרעתו הצבאית.
*
“כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו”.
*
“בית האפל אין פותחים בו חלונות לראות את נגעו”.
(נגעים פ“ב מ”ג)
*
בהיותנו בבית האפל, במחשכי רוסיה ורומיניה, לא יכלנו לפתוח חלונות לראות את נגעינו; לא כן בארץ האור והדרור, פּה חוב קדוש עלינו לפתוח את החלונות ולראות את הנגעים.
*
הנגע הראשון לעמנו, אשר אין כל כהן לו להביא לפניו את הנגעים כי ירפּאם.
אין כל מרכז, אשר ממנו יהיו תוצאות חיים בכל עורקי האומה.
*
קנאה, שנאת חנם, צרות עין, אי-סבלנות, בטול היש, חופש שלא מדעת (הפקרות), מלשינות, אי-נקיון ואי-משמעת – אלה המה נגעי בית ישראל, אשר עלינו להביאם לפני הכהן, כי יטהרם.
*
והיה בהרפא מין האדם מתחלואי נגע הקרב, ישיב את הגזל אשר גזל מעם ישראל – את ארצו. אז נתנער כלנו מעפר הגלות וכל פּגעיו ונגעיו, ושלום יהיה לכל באי תבל ולא נוסיף לדאבה עוד.
אחרי מוֹת-קדוֹשׁים, תמצית היהדות
מאתצבי הירש מסליאנסקי
שתי הפּרשיות המחוברות תראינה לנו בעליל את עצם היהדות בטהרתה וקדושתה, את תמציתה ושלמותה. הראשונה תורנו בשלילה, והשניה – בחיוב.
*
הפּרשה הראשונה – “אחרי” – מזהרת בשלילה: "כמעשה ארץ מצרים, אשר ישבתם בה, לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען, אשר אני מביא אתכם שמה, לא תעשו. ושמרתם את חקותי ואת משפּטי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה' ".
*
“אל תטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגוים, אשר אני משלח מפניכם, ותקיא הארץ את יושביה, ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם”.
*
הסוד של “לא תחיה כל נשמה”, כנתוח הרופאים באבר המדולדל…
*
דגון ועשתרות, אשר הבתולות הקריבו להם את כבודן, והפּלשתים קראו לעשתרות בשם “תרעתא”, לאמר: “שער פּתוח לכל עובר”.
בעל או בל, אשר המואבים עבדוהו על ההר פעור בזימה ותבל.
לפני האליל אפיס גלו הנשים את ערותן לרבעה בהן: “ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה תבל הוא”.
לפני האליל מולך הקריבו שבעת העמים את צאצאיהם על זרועותיו הלוהטות.
היונים ואליליהם גם יחד היו שטופי זמה עד אין חקר.
בהיכל הקיסר קוממודוס הרומי נמצאו שלש מאות נערות, גם שלש מאות נערים לתת שכבתו בהם, ואחד מן האפיפיורים התענג לראות איך העבדים והשפחות התיצבו יחד ערומים בהיכלו וישתובבו באש התאוה הנמבזה.
במאה השש עשרה, בימי האפיפיור פּאול השלישי, היו בתי מקלט הנזירים לבתי-בושת, הנזירים והנזירות הקימו דור חדש אשר מלאו את הבתים בנזירים ובנזירות חדשים.
*
הפּרשה השניה – “קדושים” – תורנו את היהדות בחיוב:
כבוד אב ואם הוא סוד אריכת ימים, – יען כי הגרמנים והסלאוים הרגו את אבותיהם הזקנים ולא נתנום לכלות שנותיהם ומההרים הרמים פזרו את עצמותיהם לפי שאול, ויבשלו בשרם ויתנו את לבביהם למאכל לבכוריהם.
ככה עשו העמים הקדמונים לאבותיהם ויקצרו ימיהם.
*
“לך ואספת את זקני ישראל” – לעולם זקנים מעמידים את ישראל".
(שמות רבה פ' ג)
*
אמר הקב"ה לאברהם אבינו: כסף וזהב הרי נתתי לך, אלא מה אתן לך – עטרה שבראשי. כאשר ראה דניאל, אמר: שער רישיה כעמר נקי.
“על זאת יתפּלל כל חסיד אליך לעת מצוא: הזקנה – צריך אדם להתפּלל על זקנתו שתהיינה עיניו רואות, פּיו אוכל ורגליו מהלכות, שבזמן שאדם יזקין הכל מסתלק ממנו.”
(תנחומא מקץ)
*
“מי יוכל לגעת באלו שמכירים את אבותיהם?”
(רבה במדבר)
*
“אמר רבי שמואל ברבי נחמן: שמותן של רשעים דומים לכלי קורים, מה כלי קורים, כל מה שאתה משתמש בהם הם עומדים, הנחתם הם מתרפים, כך שמעת מימיך אדם קורא שם בנו: פרעה, סיסרא, סנחריב? אלא: אברהם, יצחק, יעקב, ראובן, שמעון”…
(רבה ל"ט)
היחס בין איש לאשתו
ספרי הקדש משוים את יחס ה' לעמו כיחס האיש לאשתו: “כמשוש חתן על כלה כן ישיש ה' עליך”; “זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך”.
*
"תנו רבנן: האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו עליו הכתוב אומר: “וידעת כי שלום אהלך”.
(יבמות ס"ב)
*
“לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו”.
(בבא מציעא נ"ח)
*
המקובלים הקדישו והעריצו את חיי המשפּחה עד אשר המשילו את אהבת האדם ליוצרו לאהבת האיש לאשתו.
“כל המכה את אשתו יענש בכסף, כי כזאת לא יעשה בישראל”.
(תשובות הגאונים)
*
והסופר הרוסי “הקדוש” וולאדימיר מאָנאָמאך מיעץ עצה נאמנה לאחיו הרוסים, כי בעת אשר יכו את נשיהם – כי בלי הכאה אי-אפשר להרוסי לחיות – יכו בחבלים ולא במקלות וגזרי עץ אלון, למען לא ישברו את עצמותיהן…
*
“לא תלין פעולת שכיר”.
עלינו לזכור את מצב השכירים והפּועלים בעת ההיא, אשר לא ישבו כסאות למשפּט לעמוד לימין עשוקים.
*
“לא תשנא את אחיך בלבבך” – האזהרה הזאת מתאמתת עם החיים…
*
“מפּני שיבה תקום והדרת פּני זקן”.
הכונה לא רק לקום, כי אם לפנות מקום בעבור הזקן ולא כנהוג בהרכבות פּה, אשר נערים ועולי-ימים יושבים במו על מושבותיהם במנוחה ואינם שמים לב להזקנים העומדים ומתנועעים על רגליהם הכושלות.
*
“כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך”. – תבאנה ארצות רומיניה והונגריה ותלמדנה מוסר מהצווי הזה.
*
“שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך”.
הכלאים והשעטנז, אשר בסוג החקים הנמו בעיני כל המבארים, בעיני המה נוסדים על האמת והצדק, למען הרחק מהשוקים ובתי-המסחר את הרמיה; כל סוחרי תבואה יודעים, כי הפּסולת ומפל-בר בתוך החטים והדגן, גם רבה התערובה בגלומי הצמר ובערבוביה הזאת יונו רבים, ובעבור זאת אסרה התורה את הכלאים והשעטנז.
אמור, הדת והדעת
מאתצבי הירש מסליאנסקי
“על המנורה הטהורה יערוך את הנרות לפני ה' תמיד, על המנורה הטהורה: על טהרה של מנורה, שלא יסמכנה בקיסמין ובצרורות”.
(ילקוט שמעוני)
מלחמה נוראה ואיומה בין שתיהן מימות עולם, ויד הראשונה גברה תמיד על האחרונה באש קנאתה.
*
מסוקרט היוני עד גאלילי ועד קרבנות-האינקויזיציה האחרונים, אשר הקריבו את חייהם בעד מחשבותיהם, אין קץ ואין מספּר.
*
לא רק את האנשים החפשים שרפו חיים, כי אם גם את הספרים שמו לגלים נצים.
*
הכליף שרף את אוצר ספריו, והישועיים דנו בשרפה את כל כתבי-היד אשר אינם מתאימים עם רוחם, ולא לפלא הוא כי התלמוד נשרף כמה פעמים, אחרי אשר הזהירו הישועיים לבלי ילמדו גם את ספרי הקדש.
*
לא כן היא דתנו. היא אחות נאמנה להדעת. היא איננה מצוה להאמין, כי אם לדעת ולעשות.
אברהם העברי הראשון שאל: “במה אדע?” – והאמין בה', ויחשבה לו צדקה.
*
“וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, וייראו העם את ה‘, ויאמינו בה’ ובמשה עבדו” –
אחרי אשר ראו, יראו והאמינו.
*
דע, וידעת, שמע, ראה, ועשה – ולא האמן, כבנותיה המוליכות את ההולכים אחריהן בעורון ובמחשכים.
*
שמואל הורה: שמוע והקשב; ספר משלי מרומם את החכמה למעלה ראש.
“לכן גלה עמי מבלי הדעת!” – הרעים בן אמוץ בקולו.
“נדמו עמי מבלי הדעת, כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי” – קרא בן בארי.
"כי למקטנם ועד גדולם ילכו לדעת את ה' " – נבא בן חלקיהו החוזה.
עזרא הסופר קרא בספר תורת האלהים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא.
*
חז"ל ידעו והבינו בכל מקצעות החכמה בימיהם: – פיזיולוגיה בחולין; מתימטיקה בעירובין; תורת המשפּטים בנזיקין; הסנהדרין היו בלשנים; אנשי כנסת הגדולה תקנו להתפּלל על הדעת בשמונה עשרה: ותן בלבנו להבין ולהשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד – מתפּללים אנחנו לפני קריאת שמע.
*
אבות הכנסיה הנוצרית הורו רק להאמין ולא להבין בכתבי הקדש ויושיבו את העם במחשכים.
*
חכמינו השפּילו מאד את ערך הת“ח, אשר אין בו דעה, ו”טוב ממזר תלמיד חכם מכהן גדול עם הארץ".
“דעת קנית – מה חסרת? דעת חסרת – מה קנית”?
(תנחומא ויקרא פ"א)
“ובחסר כל – רב נחמן אמר: בלא דעה. אמר אביי: נקטינן אין עני אלא בדעה. במערבא אמרי: דדא ביה כולא ביה, דלא דא ביה מה ביה. דא קני מה חסר, דא לא קני מה קני.”
(נדרים מא.)
*
הדת ההולכת שלובת זרוע עם הדעת עוררה את רוח נביאיה לאהוב את כל המין האנושי ולבכות על אסון כל העמים, ובן אמוץ קרא במר נפשו:
“גפן שבמה אריוך דמעתי!”
(ישעיה ט"ז)
*
בחשכת ימי-הבינים בתוך הערפל התנוססו כוכבים מזהירים בשמי היהדות: המימוני, הלוי, בני עזרא, בן גבירול, בן נחמן, בן גרשון, בדרשי, הקמחים, ועוד ועוד.
*
החסיד בחיי העיר בהקדמתו ל“חובת הלבבות” ללמוד ולדעת ולבלי לכת בעורון אחרי הפּקח האחד, לבל יפּלו כלם אחרי נפלו…
בהר, היובל
מאתצבי הירש מסליאנסקי
המצות התלויות בארץ הן הנה חכמתנו ובינתנו לעיני כל העמים, ובראשן מתנוסס היובל כאבן נזר.
*
קבוץ ההון על ידי מקרים רעים בידי איש אחד הוא מחלה נוראה להכלל; גורל הפּרטים המטים לנפּול; היובל הוא הרופא הכללי והפּרטי גם יחד.
*
קול השופר, קול התרועה – סמל האחדות; קריאת התרנגולת לאפרוחיה לקבצן בצל כנפיה, בשעת הסכנה, בעת ראותה בעיני-אם את הנשר, את התחמס מעופף עליהם מלמעלה.
(מאיר-בער המנגן)
*
“והעברת שופר תרועה”, “וקדשתם את שנת החמשים שנה, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל היא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפּחתו תשובו”.
*
החופש האמתי, כי כל איש ואיש ישתדל לשוב לאחוזתו ולמשפּחתו, לעמו, לארצו, לדתו, לדברי-ימיו, לספרותו ולשפתו. – תשובו!
*
אל כל אלה אשר עזבו את עמם מרוב עשרם ויגדלו ויצאו מאחיהם, גם לאלה נקרא: “תשובו! תשובו!”
*
חבת ציון נולדה בחרבנה. ומה השכילו מסדרי ההפטרות בתתם לנו את נבואת ירמיה לעודדנו, כי עוד נזכה לחוג את חג היובל. אחרי אשר הביא עליהם את הרעה, כן יביא עליהם את הטובה – “שדות בכסף יקנו” – ויסמל את נבואתו במעשה, בקנותו מידי חנמאל בן דודו את שדהו בדבר ה'.
*
“ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפּחתו תשובו!”.
בשוב האדם אל אחוזתו, אז גם אל משפּחתו ישוב, כי “אחי רש שנאוהו ואוהבי עשיר רבים”. – “וישגב אביון מעוני, וישם כצאן משפּחות!” (אלשיך). אין בכלל אלא מה שבפרט, וזאת היא הציוניות הנאמנה, יען כי “חכמת המסכן בזויה” ועלינו להראות בפועל את חמדת יובלנו בארצנו במעשה ולא במדרש.
*
“ביום הכפּורים תעבירו שופר בכל ארצכם – מכאן אמר רבי ישמעאל: מראש השנה ועד יום הכפּורים לא היו העבדים נפטרים לבתיהם, ולא היו משתעבדים לאדוניהם, אלא אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם, כיון שהגיע יום כפּורים, תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן.”
(ראש השנה ח.)
*
“וקראתם דרור בארץ לכל יושביה” – יכול בארץ אין, בחוץ לארץ לא? תלמוד לומר: “כי יובל הוא”, בכל מקום; אם כן מה תלמוד לומר בארץ? בזמן שהדרור נוהג בארץ, נוהג בחוץ לארץ; אין הדרור נוהג בארץ, אין נוהג בחוץ לארץ".
(קדושין ל"ז.)
*
זאת היא משאת נפש הציוניות להנהיג את הדרור בארץ, וראו כל העמים, כי מציון תצא תורה ואורה, דרור וחופש גם יחד.
בחוקותי, התוכחה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
את רבי ישראל השמש הזקן בעל ה“תוכחה” כלנו זוכרים. בעלי-הבתים האמידים יראו ופחדו להקרא לפרשת ה“תוכחה” ולא הבינו כי קדושה היא פרשת התוכחה כמו פרשת עשרת הדברות. ויהי היום והשמש הזקן התפּרץ וימרוד, ויגמור בלבבו לחדול מהיות עוד השה לעולה, באמרו: יקח לו הקורא בעצמו את התוכחה….
*
כישראל השמש, הפּרטי, כן היה ישראל הכללי, בעת “התוכחה הכללית” לכל התוכחות ההיסטוריות – ל“מסעי הצלב”, ל“המגפה השחורה”, ל“הרעלת מימי הנהרים והמעינות”, ל“גזרת הרועים”, ל“מרד במושלים” ובראש כלם ל“עלילת הדם”.
*
הכללי כהפּרטי התעורר משנתו הליטרגית ויתפּרץ וימרוד, וימאן להיות עוד השעיר לעזאזל: קחו לכם בעצמכם את התוכחות, הניחו לי ואשובה לארצי.
*
“אם בחוקותי תלכו”; “ואם בחוקותי תמאסו”. – תורתנו היא החיים וכל טובם והדרם בחיובה – “אם בחוקותי תלכו”; והמות עם כל תוצאותיו בשלילתה – “אם בחוקותי תמאסו”.
*
“הסיף והספר נתנו מכרכין מן השמים: אם תשמרו מה שכתוב בספר הזה תנצלו מן הסיף, ואם לא, הוא הורג אתכם”.
המה התאוות המשחתות אשר רק חוקי התורה מצילים אותנו מהן.
*
“רבי שמעון בן יוחאי אומר: הככר והמקל נתנו מכרכין מן השמים, אם שמרתם את התורה הרי הככר לאכול, ואם לאו, הרי המקל ללקות בו”.
(ילקוט בחקתי)
*
ישנם בתוכנו אנשים, אשר יחשבו לההולכים בחוקות, ובאמת המה מהמואסים בחוקות, בהקדישם רק את האותיות וכל רוח אין בהם, כהאכר הבער, אשר בלע את פּסת הניר אשר עליו רשם הרופא את סם-המרפּא בעבורו…
*
“אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו”; “תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך” – ועינינו רואות, כי כל איש ההולך עם ה' קרי וממאן ללכת בדרכי הטבע, אשר התוה לו היוצר, אז נורא ענשו, איום ומי יכילנו?
*
כשם שנראה באנשים פּרטים המפקירים את חייהם נגד דרכי הטבע, נגועים ומעונים, הולכי שחוח תחת נטל אולתם עדי ירדו ביגונם שאולה ויאבדו, כן גם נראה את המחזות האיומים האלה בדברי ימי העמים, אשר התמכרו לתאוות בשרים ויאבדו את עצמם לדעת – או מבלי דעת – ולא השאירו כל זכר אחריהם.
*
אשור, בבל, פּרס, יון, רומא, ובימינו לעינינו מתלבטים ומתמזמזים צרפת ופולניה – כי כלם על חרבם חיו ובסיף כלו; ואנחנו חיים והולכים בחוקות הספר; “והפריתי אתכם והרביתי אתכם” – “בקומה זקופה” (ילקוט), ולא ללכת כפוף ושחוח.
במדבר, במדבר!
מאתצבי הירש מסליאנסקי
אין עם עלי תבל, אשר יחל את דברי ימיו ותולדותיו בלי כל ארץ ומדינה; היונים נהיו ליונים אחרי אשר התישבו בארץ יון; הרומים נקראו רומים אחרי נחלם את העיר רומא. רק עמנו, עם ישראל, החל להתפּתח בתור עם בעל נימוס ובעל חוקים טובים ומשפּטים צדיקים במדבר, בטרם יראה את ארצו הוא ורק ההבטחה האלהית עודדה אותו ותקימהו לעם עולם, עם החי זה אלפּים שנה בלי ארץ וממשלה.
*
נורא ואיום הוא המדבר להנודדים. הרוחות והסערות מסביבם, קרני השמש הבוערות על ראשיהם, ערמות החול הלוהטות תחת רגליהם, הרעב והצמא בתוכם, החיות הטורפות, הנחשים והעקרבים וכל האימות והפּחדים מכל עבריהם.
*
נאות שדי (אָאַזען) הקטנות הן הנה המשיבות, המחיות והמעודדות את נפשות העטופים…
הן זה הוא גורל העם הנודד במדבר הגלות זה כאלפּים שנה.
*
“וידבר ה' אל משה במדבר סיני”. – “קול קורא: במדבר פּנו דרך ה', ישרו בערבה מסלה לאלהינו”.
*
“זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך1, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה”; "קדש ישראל לה‘, ראשית תבואתה, כל אוכליו יאשמו, רעה תבא עליהם, נאום ה’ ".
“ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו מארץ מצרים, המוליך אותנו במדבר בארץ ערבה ושוחה, בארץ ציה וצלמות, בארץ לא עבר בה איש ולא ישב שם אדם, ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכול פריה וטובה”.
*
“עולת תמיד העשויה בהר סיני”
“תניא רבי עקיבא אומר: עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי, דכתיב “עולת תמיד העשויה בהר סיני”, קרבה ולא פסקה”.
(חגיגה י‘, ב’)
אמנם כן, ישראל בעצמו הוא עולת התמיד העשויה בהר סיני, הוא העולה, הוא המזבח והוא הכהן…
*
כל העמים נהיו לעמים בארצותיהם ובהגרשם מארצם מתו, וישראל היה לעם במדבר וישאר לעם גם אחרי צאתו מארצו ויציץ ויפרח שנית בשובו לארצו…
"במדבר סיני. – למה במדבר סיני? מכאן שנו רבותינו: בג' דברים נתנה התורה: באש ובמים ובמדבר.
באש מנין? – שנאמר: “והר סיני עשן כולו מפּני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד”.
במים מנין? – שנאמר: “ה' בצאתך משעיר, בצעדך משדה אדום, ארץ רעשה, גם שמים נטפו, גם עבים נטפו מים”.
במדבר מנין? – שנאמר: “וידבר ה' אל משה במדבר סיני”.
ולמה נתנה בשלשה דברים הללו? – אלא מה אלו חנם לכל באי העולם, כן דברי תורה חנם הם, שנאמר: “הוי כל צמא לכו למים ואשר אין לו כסף לכו שברו ואכלו”.
דבר אחר: מה במדבר? – כל מי שאינו עושה עצמו הפקר כמדבר אינו יכול לקנות את התורה".
(תנחומא במדבר)
*
“והיה מספּר בני ישראל כחול הים, אשר לא ימד ולא יספר, והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתה, יאמר להם בני אל חי”.
*
לכן הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר – מקום כלולתה מלפנים – ודברתי על לבה, ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור לפתח תקוה וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים".
(הושע ב')
*
“וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ” – זאת היא תעודתנו ומשאת נפשנו.
-
“כלותיך” במקור המודפס. צ“ל: כלולותיך (ירמיה ב, ב) – הערת פב”י. ↩
נשׂא, מעשה הצדקה והמוסדים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
“ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן” – אמר רבי יודא ברבי סימון: יום שהוקם המשכן נכנס משה והיה שומע קול הדר, קול נאה ומשבח. אמר משה: אשמעה מה ידבר האל ה'? אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: שלום אני מדבר, שאין בלבי על בני כלום, שנאמר: “כי ידבר שלום אל עמו ואל ישובו לכסלה”.
(מדרש רבה)
*
רבי יוחנן אמר: ביום שכלתה איבה מן העולם, שעד שלא הוקם המשכן היתה איבה, קנאה, תחרות ומצות ומחלוקת בעולם, אבל משהוקם המשכן נתנה אהבה, חבה ורעות וצדק ושלום בעולם. ומה טעם? – אשמעה מה ידבר האל".
(ילקוט)
*
הבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה.
*
סמל האחדות – ה' אחד; עם אחד; משכן אחד; תורה אחת; כהן אחד; משפּט אחד. וזה הוא סוד הכתוב:
“ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”. לאמר: עשו מקדש להאחד המחלט והוא יאחד אתכם. –
תפלין דמרא עלמא.
בהעלותךָ, אוד מוצל מאש
מאתצבי הירש מסליאנסקי
“בהעלותך את הנרות אל מול פּני המנורה יאירו שבעת הנרות”
המנגנים לפני קבלת שבת פּרשת בהעלותך בבית-הכנסת הגדול; חברת נר תמיד; ישראל בעמים. ישראל מעלה תמיד בכל התבל כולה את הנרות ומה גם בלילה, בחשכת ימי-הבינים, אז האיר את אורו ויגרש את החשך אשר כסה ארץ, וערפל – לאומים.
*
אז בימי-הבינים חלק העברי את החכמה לשבע – חכמות בנתה ביתה, חצבה עמודיה שבעה:
חשבון, הגיון, נתוח, תכונה, חזיון בככבים, הטבע והנגינה.
*
אל מול פּני המנורה – התורה – יאירו שבעת הנרות – החכמות.
*
תרבות בבל העתיקה; בל או בעל; העלו אתם מבבל; “הושיבנו במחשכים – זו תלמודו של בבל”, לא תלמוד בבלי, חלילה, כי אם “תלמודו”, הקולטור הבבלי, אשר אין נגה לו, התרבות הבבלית עם כשפיה והבליה אשר אין שחר למו…
*
יהושע בן יהוצדק בדמות העם כלו, בעמדו לפני מלאך ה' – התולדה המדינית – בהתעוררו שנית לתחיה (רענעסאַנס), אולם השטן עומד על ימינו לשטנו, כי חונך על ברכי התרבות הבבלית והיה לבוש בגדים צואים.
*
הוא בעצמו היה בעצם תומו; אך בגדיו החצונים נשחתו ונמאסו.
*
ה' גוער בשטן באמרו: הלא זה אוד מוצל מאש" ואל המלאך צוה: “הסירו הבגדים הצואים מעליו והלבישוהו מחלצות”…
*
ויהי כאשר שמו את הצניף הטהור על ראשו וילבישוהו בגדים, אז ומלאך ה' עומד, תחת עמדו לפני המלאך.
*
התולדה חוזרת את מהלכה. גם בדורנו עומד ישראל הכהן הגדול לפני המלאך – התולדה המדינית – בהתעוררו לשוב לתחיה כבימי צאתו מבבל, אחרי אשר ככורש הפרסי כבאלפור הבריטי הצהירו והכריזו: “מי בכם מכל עמו, ה' אלהיו עמו ויעל!” וגם עתה עומד השטן על יד ימינו לשטנו על בגדיו הצואים; אולם שומר ישראל גוער בשטן: “הלא זה אוד מוצל מאש” הגלות.
*
עלינו להחיותו, לעודדו, להסיר מעליו את בגדיו הצואים ולהלבישו מחלצות, ולהעמיד את המלאך לפניו.
שׁלח, המרגלים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
העגל והמרגלים; המעשה והדבור; החטא הראשון נגד ה' והשני נגד העם והארץ; האל טוב וסלח; והעם והארץ לא יוכלו סלוח לעולם.
*
“ואלה שמותם” – אמר רבי יצחק: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מרגלים על שם מעשיהם נקראו, ולא עלה בידינו אלא אחד: סתור בן מיכאל – שסתר דבריו של הקדוש ברוך הוא; מיכאל – שעשה עצמו מך. אמר רבי יוחנן: אף אנו נאמר: נחבי בן ופסי – שהחביא דבריו של הקדוש ברוך הוא; ופסי – שפּסע על מדותיו של הקדוש ברוך הוא".
*
הסתורים והנחבים שמים שמות גם היום בעמנו; העושים עצמם מך הם המה הרקבון בהאומה ועל ידם יחובלו כל המעשים, ויהרסו כל המפעלים, בעננם את ענן האדישות (אינדיפערענטיזם) על שמי היהדות והופסים פּוסעים על כל המדות, על הטהרה, הסדרים והנקיון ויהרסום ועל ידם בני גמלים ובני סוסים.
כלם אומרים אפס.
*
“ויעלו בנגב ויבא עד חברון” – ויבאו מיבעי ליה? אמר רב: מלמד שפּרש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות ואמר להם: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים".
(סוטה)
*
גם אנו אין לנו כי אם להשתטח על העבר, אחרי אשר הוה אין לנו, ועל ידי העבר נגיע אל העתיד ככלב בן יפונה.
*
“וטפּכם אשר אמרתם לבז יהיו, והבאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה”.
*
“ויעפּילו לעלות אל ראש ההר, וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה”.
*
המעפּילים לעלות אל ראש הר ההתבוללות יקחו מוסר מהפסוק השני:
“וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא, ויכום ויכתום עד החרמה”.
*
כהעמלקים והכנענים עושים כעת הרוסים והרומינים והאשכנזים והפּולנים וההונגרים, אחרי כי אין ה' בקרבם.
*
כשחטאו ישראל בעגל לא עליהם היה גזר דין עד שחטאו בעון המרגלים, וכן הוא אומר: נתנה עלי בקולה, שנאמר: “מות וחיים ביד לשון”.
(ילקוט)
קרח, המהרס והבונה או הסבא והנכד
מאתצבי הירש מסליאנסקי
עודנו זוכרים מילדותנו בהיותנו בעירות רוסיה, פולניה ורומיניה, כי חברות הצדקה והמוסדים השונים בחרו למו כל אחד מהם פּרשה אחת מפּרשיות התורה המכלכלת בקרבה את תכנית פּעולתם; והיתה השבת ההיא וכל הכנסותיה מהקרואים לתורה קדש לקופּתם. – “הכנסת אורחים” בחרה לה פּרשת וירא; “גמילות חסדים” – משפּטים; “נר תמיד” – בהעלותך; “חברה קדישא” – חיי שרה. ולו שאלוני “המהרסים” לבחור למו איזו פּרשה, כי אז יעצתים – פּרשת קרח. כי הוא היה אביהם ומחוללם. ואחריתם – כאחריתו…
*
“מה עשה? עמד וכנס מאתים וחמשים סנהדראות והלבישן טליתות שכלן תכלת, באו ועמדו לפני משה; אמרו לו: טלית שכלה תכלת חייבת בציצית או פטורה?. אמר להם: חייבת. התחילו לשחוק עליו: אפשר טלית של מין אחר, חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטר את עצמה?”.
(מדרש)
*
סמל המהרסים והפורקים מעליהם עול ממשלה ורוצים בחופש הפּרטי באמרם: “רב לכם, כי כל העדה כלם קדושים”.
*
“וישמע משה ויפּול על פּניו”.
תכנית רוח משה, אהבתו לעמו עדי אשר לא השאיר כל משרה לבניו, וימלא את ידי בן נון משרתו למנהיג על העם, משה הטוב והמיטיב התחנן אליהם:
“שמעו-נא בני לוי!”
“ויקהל עליהם קרח את כל העדה – התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות”. – זה דרך המהרסים והפּוקרים, הפּורקים כל עול מעליהם עד היום לפנות אל העם בדברי ליצנות והפקר.
אמר להם:
“אלמנה אחת היתה בשכנותי, ועמה שתי נערות יתומות, והיה להם שדה אחד; באה לחרוש, אמר לה משה: “לא תחרוש בשור וחמור יחדו”; באה לזרוע, אמר לה: “שדך לא תזרע כלאים”; באה לקצור, אמר: “הניחי לקט, שכחה ופיאה”; אמרה לעשות גורן, אמר לה: “תרומה, מעשר ראשון ומעשר שני”; הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה? עמדה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות, כדי ללבוש גיזותיהן וליהנות מפּירותיהן. כיון שילדו, בא אהרן ואמר לה: תני לי את הבכורות. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הולדות. הגיע זמן גזיזה – ראשית הגז. אמרה: אין בי כח לעמוד באיש הזה, הריני שוחטתן ואוכלתן. כיון ששחטה, אמר לה: תני לי הזרוע והלחיים והקיבה. אמרה: אפילו אחר ששחטתי לא נצלתי מידו. ואמרה: “הרי הן עלי חרם”. אמר לה: כולו שלי הוא, שכך אמר הקב”ה: “כל חרם בישראל לך יהיה”. נטל והלך לו והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה."
כדין כלהן עבדין להא ביזתא עלובתא ותולין בהקדוש ברוך הוא.
(מדרש שוחר טוב פּרשה א)
*
“לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה' ואהרן מה הוא כי תלינו עליו?!”
אם יש ה', דומו, רגזו ואל תחטאו, ואם תכחשו בו, עם מי תריבו?!…
*
מהרסי זמננו! הלא נועדים הנכם על ה', וישראל מה הוא, כי תלינו עליו? הלא לשיטתכם אין אמונה ולאומיות, ומדוע הנכם נצים? מדוע הנכם מדפּיסים את עתוניכם באותיותינו? הבדלו, נבדלים, מאתנו!
*
מעז יצא מתוק ומקרח יצאו בני קרח, ומהמהרס בן יצהר יצא הבונה בן חנה ואלקנה ויבן את בית ישראל על יסודות נאמנים, שנא את המלכים, צרר את המהרסים, ויהי הריפּובליקני הראשון בתבל.
חוקת, וימאן – ויט
מאתצבי הירש מסליאנסקי
מחוקקנו קראנו בשם “עם קשה עורף” וזאת תהלתנו.
קשיות ערפּנו היא גבורתנו, אשר בה חיינו עד עכשיו, ועוד חיה נחיה, והיא נתנה לנו את השם הנכבד “עם עולם”.
*
בעודנו נער הראה ישראל את עזוזו וכח רצונו האמיץ מבלי חת מפּני המעצורים והמכשולים, אשר הונחו על דרכו.
*
עיף ויגע מנדודיו במדבר בהגיעו אל ארץ אדום, ארץ נושבת, שלח משה מלאכים אל מלך אדום: “כה אמר אחיך ישראל: אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו… נעברה נא בארצך, לא נעבור בשדה ובכרם, ולא נשתה מי באר, דרך המלך נלך, לא נטה ימין ושמאל עד אשר נעבור גבולך”.
*
“ולא נשתה מי באר” – מי בורות היה צריך לומר? למדה תורה דרך ארץ שההולך לארץ שאינה שלו, לא יאכל ממה שבידו, אלא שלו יהיה מונח ויקנה מן החנונים בשביל להנאותם, כך אמר לו משה, הבאר עמנו ומן שלנו אנו אוכלים לא תאמר שאנו מטריחים עליך. שכר אתה עושה לעצמך. אוכל בכסף תשבירנו."
*
“ויאמר אליו אדום: לא תעבור בי, פן בחרב אצא לקראתך. ויאמרו אליו בני ישראל: במסלה נעלה ואם מימיךָ נשתה אני ומקני ונתתי מכרם, רק אין דבר ברגלי אעבורה. ויאמר: לא תעבור. ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה. וימאן אדום נתן את ישראל עבור בגבולו ויט ישראל מעליו”.
*
נוראה היא התמונה הזאת לעם נודד לנטות מארץ נושבת למדבר וערבה. אין זאת כי אם בכח רצון נפלא ובקשיות עורף נשגבה חננו אלהי ישראל.
*
בשתי המלות האלה צפונות ואצורות כל תולדותינו:
“וימאן – ויט”.
*
מן “וימאן” אדום עד ותמאן ספרד, צרפת, בריטניה, אשכנז, פּולניה ורומיניה; “ויט ישראל מעליהם”.
*
כל העמים החלשים והקטנים בפגשם את ה“וימאן” מעם גדול וכביר מהם לא יטו מעליו, כי אם יכנעו תחת ידו החזקה; לא כן אנחנו קשי-העורף ואבירי-הרוח לוחמים בכח האלהי של ה“ויט” נגד ה“וימאן” האכזרי.
יפתח הגלעדי
יפתח ברח מפּני אחיו, וישב בארץ טוב; אנשים ריקים התלקטו אליו; התבולל בהם; ההבדל בין הגלעדי ובין בן ירובעל; שבולת וסבולת; ארבעים ושנים אלף נשחטו; “הלא טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר”.
*
בצר לבני-ישראל הלכו זקני גלעד להתרפּס לפני יפתח בן הזונה, והוא התרצה והתפּייס, אחרי אשר שמוהו לקצין במלחמה ולראש בעת שלום ומנוחה; הם לא חפשו עוד עלילות עליו, והוא נעתר ללכת אתם.
*
מוסר השכל ליפתחינו הרבים, אשר ברחו ונמלטו לארץ טוב ויתבוללו, כי ישובו אל עמם בצר להם.
אות ומופת להיראים והחרדים כי יסורו למשמעת היפתחים השבים אליהם כעת וישימום לראשים ולקצינים. הלא גם זקני גלעד שנאוהו, ובצרתם אמרו: לכן עתה שבנו אליך.
*
“יפתח בדורו – כשמואל בדורו”; השקפת חז"ל על נדרו האיום ומותו הנורא בנשילת אבריו בכל מקום שהיה הולך. הדא הוא דכתיב: “וימת ויקבר בערי הגלעד”.
*
והשופט הקטן והגס הזה, אשר שפט את ישראל בארצו לפני שלשים וחמש מאות בשנים, הראה רוח סבלנות הרבה יותר מכל העמים הנאורים, הממשלות הנוצריות במאה העשרים בימינו, השולחים מסיתים לארצות הסינים, היאפּאנים ולכל ארצות המזרח, לפתותם ולמשכם בחבלי אהבה לאמונת האהבה והשלום, ואחרי כן ישלחו אחריהם בשם אלהי הרחמים והחנינה חרב הרג ואבדן.
*
הם, החננים, הנוצרים הרחמנים, אינם אומרים על ידי מלאכיהם המסיתים את הדברים אשר אמר יפתח על ידי מלאכיו למלך בני עמון:
“הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש, ואת כל אשר הוריש ה' אלהינו מפּנינו אותו נירש.”
*
הם אינם אומרים: את אשר הורישכם בראהמא, בודהא, מחמד אותו תירשו.
*
עון פּלילי הוא ואכזריות נוראה להביא בחזקת היד עם בן ארבע מאות מליונים בעול אמונת השלוש במאה העשרים.
בלק שארית יעקב
מאתצבי הירש מסליאנסקי
פּתגם שגור בפי ההמון: “ללמוד פּרשת בלק” – אכן פּרשה חמורה היא.
*
החוזה המורשתי קרא אל העם לאמר:
“עמי! זכר-נא מה יעץ בלק מלך מואב, ומה ענה אותו בלעם בן בעור, למען דעת צדקות ה'.”
*
אמנם כן: עצת בלק ומענה בלעם עודם חיים ופועלים עלינו גם היום, ועלינו להשמר מברכות מברכינו הבלעמים, כמו מעצות צוררינו בכל זמן ובכל מקום.
*
“למה נקרא שמו בלק? – לפי שבא ללוק דמן של ישראל לעשותו בוקה ומבוקה ומבולקה. ובלעם? – לפי שבקש לבלוע את ישראל בנעימה ובנשיקה.”
(מדרש אגדה, בלק)
*
“וירא בלק בן צפּור את כל אשר עשה ישראל לאמורי.” – בלק איננו רואה את אשר עשה האמורי לישראל…
*
“ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא, ויקץ מואב מפּני בני ישראל” – מפחדים ויראים המה מפּני כשרונותיו מעבר מזה, ומרגישים רגש תעוב ומאוס מעבר מזה. ושתי ההרגשות האלה, “ויגר” “ויקץ”, מולידות ומסבבות את שנאת העולם לעם העולם.
*
“הקהל”, “השדה”, “ישיבת הכפרים” – השמות האלה עודם מצלצלים באזנינו גם היום.
*
בלק קורא אל בלעם לקלל ולהלהיב את מדורת השנאה; ההגיון הטהור והכשרון הגדול לא נתנו לשתום העין לדבר נגד האמת, ומרוב רגשותו קרא:
“מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל!”
*
“לך נא אתי אל מקום אחר, אשר תראנו משם” – התחנן בלק אל בלעם – “אפס קצהו תראה, וכלו לא תראה, וקבנו לי משם”.
*
לאמר: אל תביט על הכלל, כי בכללו טוב ויפה הוא עד מאד. אולם הפּרטים מלאים מגרעות, ומהשקפתך על קצהו תוכל למלא חפצי “וקבנו לי משם”.
*
"עמי! זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב, ומה ענה אותו בלעם בן בעור?…
אל תתיאש מעצת בלק, ואל תשמח ממענה בלעם…
*
“והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה', כרביבים עלי עשב, אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני-אדם”.
*
“והיה שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער, ככפיר בעדרי צאן, אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל, תרום ידך על צריך וכל אויביך יכרתו”.
*
"מי יתן לי אבר כיונה, אעופה ואשכנה. למה כיונה? רבי עזריה בשם רבי יודן אומר: לפי שכל העופות בשעה שהם יגעים, הן נחים על גבי סלע או על גבי אילן; אבל היונה זו בשעה שהיא פורחת ויגעה קופצת באחת מאגפיה ופורחת באחת מאגפיה; “הנה ארחיק נדוד – נדנוד אחרי נדנוד, טלטול אחרי טלטול”.
(ב“ר פ' ל”ט)
הנביא מבאר לנו את סוד שארית יעקב בקרב עמים רבים, אשר הם כבר כלו ואינם, בזאת אשר שארית יעקב מכלכלת בקרבה הפכים רבים בזמן אחד אבל במקומות שונים, בארצות שונות, תחת עמים שונים.
*
בה בעת אשר ברוסיה וברומיניה נחשבנו ככפירים בעדרי צאן, כאריות בבהמות יער, הביטו עלינו בבריטניה ובאיטליה כעל רביבים עלי עשב וכעל טל מאת ה'.
*
כל העמים כשהם יגעים נבלעים בקרב העמים החזקים מהם ונחים ומתים או מרוב רעה על גבי סלע, או מרוב טובה על גבי אילן. ואחרית שניהם – התבוללות.
*
לא כן בבני ישראל, כי בעת אשר הם יגעים באיזו ארץ מרוב רעה המה כיונים, קופצים באחת מאגפיהם ופורחים באחת מאגפיהם אל ארץ אחרת.
אעופה ואשכנה.
*
ההפכים מחיים את שארית יעקב, כי כבר חנן ה' את אבינו הראשון במטבע בעל הפכים: “זקנה מצד אחד ושחרות מצד השני”.
זה הוא גורלנו בין העמים, עד אשר ירחמנו עושנו וישיבנו לארצנו.
פנחס, על הר העברים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
“ויאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל, וראית אותה, ונאספת אל עמיך גם אתה, כאשר נאסף אהרן אחיך”…
*
“וידבר משה על ה' לאמר: יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה, אשר יצא לפניהם, ואשר יבא לפניהם, ואשר יוציאם, ואשר יביאם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה”…
*
כמה מן השירה, שירת-תוגה, וחכמת הנפש אצורות בתמונה הנאדרת בקדש הזאת! המחוקק הקדוש, אשר מטל ילדותו הקדישהו ה' לגואל לעמו ולהושיבו בארצו, שומע מפי ה', כי ימיו ספורים, ורק מנגד יראה את הארץ בעלותו על הר העברים, ושמה – למשאת נפשו – לא יבא…
*
המחוקק קורא שלום לעמו, לביתו ולכל הקרוב לו, ואל ה' התחנן לאמר: “אדני אלהים! אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה… אעברה נא ואראה את הארץ הטובה, אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון”…
*
וה' השיבהו: “רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך, כי לא תעבור את הירדן הזה”.
*
משה ישים לבו בהרגע הנורא הזה לגורל עמו הנודד בערבות המדבר ומבקש מאלהי הרוחות איש על העדה, אשר לא לבד יצא לפניהם ויבא לפניהם, כי אם יוציאם מכל המחשבות והמעשים הרעים, מכל האמונות הכוזבות והמשפּטים הקדומים, אשר נחלו למו באדמת בני חם, ויביאום לכל הגיון נעלה ומחשבה רוממה, לכל מפעל טוב ומעשה מועיל.
*
"יפקד ה' " – משה מבקש מלפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעת של כל אחד ואחד ואין דעתם של בניך דומין זה לזה, בשביל שאני מסתלק ממךָ, בבקשה ממך, אם בקשת למנות עליהם מנהיג, מנה עליהם אדם שהוא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו, שנאמר: “יפקד ה' אלהי הרוחות”.
(ילקוט)
“הקדוש ברוך הוא הראה למשה כל השופטים והנביאים עד סוף כל הדורות”.
(ילקוט)
*
גם היום בדורנו הננו עומדים כמחוקקנו על הר העברים – תקופת המעברה – הננו רואים מרחוק את ארצנו, ומי יודע אם לא גורלנו יהיה כגורלו, ורק בנינו אחרינו הם ישובו לרשת את הארץ הטובה?…
*
עלינו לבקש כמוהו מאלהי הרוחות איש על העדה, אשר יתאים עם כל אחד ואחד, יוציאנו מחשכת הגלות וכל תלאותיה, ויביאנו אל אור החופש והדרור בארצנו אנו. – “איש שהוא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו”, מנהיג אמיץ, כביר ונאור, אשר ישוה תמיד לנגד עיניו את המחזה, אשר חזה החוזה האלמותי אליהו הגלעדי על הר הכרמל: “לא ברוח ה‘, לא ברעש ה’, לא באש ה', כי אם בקול דממה דקה”.
*
בשובה ונחת, בהשקט ובבטחה צפונה היהדות הטהורה והנאמנה.
דברים, התשיעי באב
מאתצבי הירש מסליאנסקי
“קרא עלי מועד לשבור בחורי”. (איכה, א, טו1)
“אוי לנו כי פנה היום, כי ינטו צללי ערב”. (ירמיה ו' ד')
ה“יאהרצייט” הלאומי, יום אבל לישראל; ביום המר והנמהר הזה חרב בית מקדשו הראשון על ידי נבוזראדן; בו ביום חרב ההיכל השני על ידי טיטוס; ביום זה חרבה ביתר; בו ביום גרשו את אחינו מספרד, וביום זה חתם אלכסנדר השלישי קיסר רוסיה, בשנת תרנ"ב, את יציאת היהודים מרוסיה לארגנטינא, בתנאי, כי יאבדו זכותם משוב שנית לרוסיה.
*
“מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי” ביום האיום והנורא הזה בתולדות ישראל.
*
איום הוא היום הזה עם כל מאורעותיו לא רק להאדוקים היראים והחרדים, כי אם גם להנאורים והחפשים אם אך זיק אהבת עמם לא עומם בקרבם.
*
אולם מה תועילנה הדמעות, ומה תושיענה הקינות, אחרי אשר זה כאלפּים שנה הננו בוכים ומיללים ומאום לא נושענו.
*
לו יסדו אבות-אבותינו את האוצר הלאומי, הקרן הקימת לישראל, אשר נוסד בדורנו, כי אז כבר נושענו תשועת עולמים.
המקרים האחרונים בארצות שונות, אשר גם בשם נאורות תקראנה, מזכירים לנו את דברי מחוקקנו:
“ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך”.
את מנוחתנו נשיג רק בארצנו, ועלינו להשיגה ולהמציאה לנו על ידי המוסדים הגדולים: “האוצר הלאומי” ו“הקרן הקימת לישראל”.
*
לא דמעות, כי אם די-מעות דורשת ארצנו הקדושה.
*
“כי באש הצתה, ובאש אתה עתיד לבנותה!” נתפּלל היום. אמנם כן! באש של המחלוקת, שנאת חנם ופירוד הלבבות שרפנו את מקדשנו, ובאש של אחדות וחבה נבנהו בקרוב.
-
“ט” במקור המודפס. צ“ל: טו – הערת פב”י. ↩
ואתחנן, שבת נחמו
מאתצבי הירש מסליאנסקי
התוגה – ב“חזון” והנחמה – ב“נחמו”, וישעיה הוא גבור היום.
תוגתנו הולכת הלוך ורבה, ונחמתנו מה מצערה ודלה.
*
שאל שאל אחד הסופרים הרוסים:
“אחרי שכל העולם שונא את היהודים – איך אפשר לומר, שכל העולם חיבים והיהודים זכאים?”
האם באמת כל התכונות הרעות והמעשים המשחתים שכל העולם מיחס להיהודים אינם אלא בדותא?
התשובה:
עלילת הדם תוכיח! (אחד העם)
היהודי והדם – הלא שני הפכים המה, ורבבות שונאינו מאמינים בהאשמה והעלילה הנאלחה הזאת.
זאת נחמתנו!
*
“נחמו, נחמו, עמי, יאמר אלהיכם, דברו על לב ירושלים, וקראו אליה, כי מלאה צבאה, כי נרצה עונה, כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה”.
*
אם נקרא בשם עם, אז נוכל לדבר על הלב: הרגש, ולא אל הראש: ההגיון.
*
“קול קורא: במדבר פּנו דרך ה‘, ישרו בערבה מסלה לאלהינו, כל גיא ינשא, וכל הר וגבעה ישפּלו, והיה העקב למישור והרכסים לבקעה, ונגלה כבוד ה’, וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר”.
*
אמנם כן! אך מדבר וערבה בארצנו, וגיאות, הרים וגבעות בחברת מין האדם, וכבוד ה', היא היהדות, תישר כל ההדורים ותרומם את המין האנושי לפסגת האושר.
*
“קול אומר קרא: ואמר מה אקרא? – כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה. יבש חציר נבל ציץ, כי רוח ה' נשבה בו. אכן חציר העם, יבש חציר, נבל ציץ, ודבר אלהינו יקום לעולם”.
*
“המו גוים, מטו ממלכות, נתן בקולו תמוג ארץ, ה' צבאות עמנו, משגב לנו אלהי יעקב סלה!”
*
“הלא ידעת אם לא שמעת: אלהי עולם ה', בורא קצות הארץ, לא ייעף ולא ייגע, אין חקר לתבונתו, נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה. ויעפו נערים ויגעו ובחורים כשול יכשלו. וקוי ה' יחליפו כח, יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא ייגעו, ולא ייעפו”.
עקב, העזובה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
“ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני”.
אומללות הן הגרושות והאלמנות, חייהן מרים ונוראים, אך מר מהן גורל העזובה, העגונה, השכוחה, התלויה בין תקוה ופחד, התוחלת המושכה תמוץ כעלוקה את דמי לבה ונבל תבל כשושנה הנקטפת בלא עתה, ונדרסת תחת רגלי השור והחמור.
*
כל הפּגעים והזועות, כל המקרים ומרעין בישין לא יכילו בקרבם גם שמץ מהתלאות האצורות בשם העגונה, והאסון הנורא הזה הוא רק בתוך בית ישראל.
*
“רנו שמים וגילי ארץ, פּצחו הרים רנה. – למה? כי נחם ד' עמו וענייו ירחם. כי נחם ה' ציון אין כתיב כאן, אלא כיון שראתה ציון שהגליות מתכנסות, וכל ישראל והשמים והארץ שמחים להם, והיא איננה נזכרת תחלה, התחילה אומרת “וה' שכחני”. אמר לה הקדוש ברוך הוא: יש חופּה שאין לה כלה? שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך. חי אני נאום ה' כי כלם כעדי תלבשי ותקשרם ככלה”.
(פּסיקתא רבתי ל"א)
*
ותאמר ציון עזבני ה' " – עזובה, גלמודה, רעבה וצמאה, שכוחה וגולה נודדת העגונה האומללה מארץ לארץ ומממלכה אל ממלכה, נודדת עם בניה, ומרוב עניה ומחסורה יעזבוה גם בניה ונתונים לעמים אחרים, מדברים שפות שונות, אך לא את שפתה.
"שמוני נוטרה את הכרמים –
כרמי שלי לא נטרתי!"
בנותיה היפות והעדינות משלכות ההרמונה בארגנטינא, בניה היקרים משרתים בבתי-המלון בצרפת, נושקי השבט ברוסיה ופולניה, נמכרים לעקר בבריטניה, ומתגוללים באשפּות פּרס ומרוקו.
*
ותאמר ציון אחרי ראותה, כי נחם ה' עמו וענייו ירחם בארצות שונות, רבים מבניה יושבים בבתי-המחוקקים, על כסאות למשפּט, שרי צבא, בעלי אוצרות, פּקידי ממשלות, נהנים מאור הדרור על אדמת קולומביא, – אז תצעק בקול:
“עזבני!” “שכחני!”
וה' עונה:
“התשכח אשה עולה? – ישראל, אוריתא וקב”ה חד הוא. עזבתיך ולא שכחתיך!"
*
התעודדי עזובה, התעוררי שכוחה, התאזרי עוז, “פּתחי פּתח כמחט של סדקית ואני אפתח לך פּתח כפתחו של אולם”. יבא יום ובניך מרחוק יבאו אליך ואור ה' יאיר עליך כאור שבעת הימים.
ראה, הטהור והטמא
מאתצבי הירש מסליאנסקי
“כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה, לא תאכל כל תועבה”.
כל כבודנו, קדושתנו ואריכות ימינו, כח הסבל לסבול את כל אשר עבר עלינו בגלותנו, יתרונותינו ומעלותינו בחיי משפּחתנו, כל אלה צפונים בהצווי הזה:
“לא תאכל כל תועבה!”
*
האוכל והמאכל אחד הוא ומי יתן טהור מטמא?!
*
“להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל”.
*
שני סימני הטהרה: הפרסת הפּרסה והעלות הגרה – מורים על החיות והבהמות הטהורות האוכלות רק עשב וגרעינים ואינן טורפות ודורסות.
*
רבי צבי הירש קאלישר מעיר בצדק, כי התורה קוראת אותם בשם טמאים וטהורים עוד בפרשת נח בעת המבול בטרם נאסר עוד אכילתן, יען כי הטמאים מטמאים את האדם ומהמאכל יוצא קיום האוכל.
“אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ”.
*
זאת תורת הבהמה והעוף – תורת הבריאות וההגיינה לפני שלשת אלפים שנה.
*
גם הסנפּיר והקשקשת מורים על הדגים הטהורים החיים רק במים, ונעדרי הסימנים יכולים לחיות זמן לא מעט גם על היבשה וטורפים גם את בעלי החיים היונקים.
*
בעיר כארקוב ברוסיה, בשנת השמונים למאת התשע עשרה, חלו פתאום ביום אחד עשרות משפּחות נוצריות מרעל מאכל דגים, והרופא המהולל אז ברוסיה, פּיריגוף, קרא לרעהו הרופא הידוע ווירכוף מגרמניה, ויחד החליטו, אחרי חקירתם המדויקת, כי הרעל הזה לא ימצא בדגים בעלי סנפּיר וקשקשת. ויהי אז המקרה הזה למופת בכל הספרות האירופּית.
*
“חלב טמא אינו מעמיד” – הורונו חז"ל ומה גדלה ידיעתם בטבע.
*
מתקנים! כבר הגיעה השעה לתקן את תקוניכם! ועליכם לזכור, כי השולחן הוא מזבח להיהודי החרד על דתו, אשר גם ברזל לא יניף עליו, ובברכו את ברכת מזונו יטמון את סכינו.
שׁוֹפטים, לפנים והיום
מאתצבי הירש מסליאנסקי
“שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפּט צדק”
(דברים טז, יח)
“התנערי מעפר – כדא תרנגולתא דמתנערת מן קטמא”.
(מדרש רבה)
לפנים היינו עם חי ובריא אשר ישב בארצו קרוב לחמש עשרה מאות בשנים, שאף אוירו, שתה מימיו, אכל לחמו; משטר וסדרים היו בכל הליכותיו.
עוד בטרם הגיעו אל ארצו הורהו מחוקקו בשם אלהיו לאמר: “שופטים ושוטרים תתן לך”, לא ממשלה המושלת מעצמה על העם, כי אם העם יתן לו את שופטיו ושוטריו.
*
והיום הננו נודדים, מוכים ונרדפים, נשמות דאזלין ערטילאין, רוחות בלי גופים, והרוחות מטילות אימה על כל החיים, ומביאות על עצמן איבה, שנאה ומשטמה; פּחד הרוחות הוא ישן נושן, אשר מצא קן לו גם בלבות אנשים ישרים מעמים אחרים החיים בשלום עם מכיריהם היהודים הפּרטים, אבל השנאה כבושה להכלל כלו.
*
כל העמים שונאים איש את רעהו, אולם מכבדים איש את אחיו בתור אורחים, – בבחינת גומלים, – אשר יוכלו לשלם להם כגמולם.
*
היום מתארחים הבריטים בצרפת ומחר יתארחו הצרפתים בבריטניה; היום מבקרים האיטלקים את האשכנזים בברלין ומחר ישחרו האשכנזים את האיטלקים ברומא.
*
לא כן אנחנו העם העני, גוי בלי ארץ, אורח תמידי, אשר איננו מכניס אורחים; ואלה העמים הסובלים אותנו בארצותם הם גומלים אתנו אך חסד של אמת, כלכל המתים.
*
השך הפּרסי ענה לשואליו, בהיותו בצרפת, על דבר גורל היהודים בפרס, כי מלך היהודים לא יצא למלחמה נגדו… המושל החצי-פּרא הזה הסיח לתומו.
*
הסופר ההומורי האמריקני מארק טוויין מהתל בנו על אשר לא נשתמש בחופש הנתן לנו. הוא מספּר, כי יהודי אחד מגליציה, אשר האכרים שמה שדדו את כל רכושו ויציגו אותו ערום ויחף, התאונן לפניו על אשר לא ישללו ממנו גם את זכותו ביום הבחירה, כי נרדף הנהו תמיד מהצד השני, אם יבחר בצד הראשון…
*
“למדו היטב, בני ישראל, את ארחות הפּוליטיקה מן האירים, אז תיטיבו את מצבכם” – קורא אלינו הסופר השנון הזה.
*
“שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך” גם פּה להגן ולהציל את כבודנו המחולל מאויבינו האנטישמיים. הראום לדעת, הורום להבין את תורת האזרחיות אשר אבות-אבותינו הבינוה ויכוננוה עוד בעת אשר אבות-אבותיהם של שכנינו תעו במצב הפּראות ביערים ויטרפו בשר אדם.
*
“התנערי מעפר כדא תרנגלתא דמתנערת מן קטמא”, השליכי מעליך את החלאה אשר הגלות הדביק בך; אולם “לא בחפּזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל”.
תצא, הנודד
מאתצבי הירש מסליאנסקי
“לא תראה את שור אחיךָ או את שיו נדחים והתעלמת מהם – השב תשיבם לאחיך”.
(דברים כב, א)
“לא תראה את שור אחיך – מצות לא תעשה; ולהלן הוא אומר: כי תפגע – מצות עשה. נמצינו למדים שהוא עובר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה. שור אחיך – אין לי אלא שור אחיך, שור אויבך מנין? ת”ל שור אויבך – מכל מקום".
(ילקוט)
“לא תסגיר עבד אל אדוניו, אשר ינצל אליך מעם אדוניו. עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו, לא תוננו”.
(דברים כג, טז)
חמלה ורחמים יתעוררו בקרבנו בראותנו איש נודד ומשולח, אשר לא מצא לו מקום מנוחה בתבל. אולם עוד הרבה יותר יכמרו נחומינו על האומלל, אשר בימי שחרותו התחשב בין האזרחים המאושרים, ועכשיו, לעת זקנתו, ינוע וינוד מעיר לעיר שחוח ועמוס מנטל צרות ותלאות מבלי מצוא מנוח לכף רגלו; כל מרחמיו יושיטו לו נדבת יד לשלחו מקרבם לבלי יוסיף לבוא עוד בגבולם…
*
הגוי העתיק אשר זה יותר משלשת אלפים שנה שמע מפּי מחוקקו:
“לא תראה שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו, ואספתו אל תוך ביתך”.
העם הזה נודד כעת מארץ לארץ משולח ונעזב ואין מאסף אותו.
*
העם, אשר צוה מאלהיו: “לא תסגיר עבד אל אדוניו, אשר ינצל לך מעם אדוניו”, יסגירו כעת, במאה העשרים, את צאצאיו, מממלכה אל ממלכה באכזריות חימה!
*
השר הפּנימי בממשלת הצר הרוסי אשר יסד את היכל השלום בהאג בירת הולנדיה, העיז פּניו להביע את חפץ מושלו לשלח חמשה או ששה מיליונים אזרחים מארצו…
*
בריטניה הנאורה מחפּשת עצות איך לחסום את גבולה לפני הנודדים האומללים ועצה טובה נותנת להם להתישב בערבות אפריקה…
*
ממשלה אחת ישנה בכל כדור הארץ אשר תטה חסדה לבני העם האומלל הזה, הלא היא ממשלת ארצות-הברית, אשר לא תפלה בין עם ועם, בין דת ודת.
*
“והבאתי אתכם אל מדבר העמים ומשם אביאכם אל אדמת ישראל” –
הבטיחנו החוזה והכהן יחזקאל.
*
מאד השכיל אחד המטיפים הגדולים לכנות את ארצות הברית בשם “מדבר העמים”, כי לא עם אחד מתאזרח בקרבן, כי אם עמים רבים ושונים ובתוכם גם העם העתיק אשר הובא מכל ארבע כנפות הארץ מארצות גלותו, ופה בתוך “מדבר העמים” באמריקה יישר את קומתו הכפופה, יסיר מעליו את אבק גלותו, ישקיט את מוחו ולבו, וירגיע את עצביו, ירים ראשו ויכונן צעדיו לשוב לארצו…
הציונים! אל תרפּינה ידיכם. התחזקו ועבדו את עבודתכם הלאומית. יבוא יום, וכל באי תבל יכירו וידעו, יצהירו ויכריזו בפה אחד ובדעה אחת כי ארץ ישראל היא מורשת עולם לעם ישראל!1
-
את משאי זה נשאתי בשנת תרס"ג, כארבע עשרה שנה לפני הצהרת בלפור… ↩
תבא, לעם אחר
מאתצבי הירש מסליאנסקי
“בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידך!” – “בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך”.
בתוך כל האלות והקללות הנמצאות בקללת האלהים אין אחת מהן, אשר תכלכל בתוכה תכנית לאומית כללית, אשר נחוש ונרגיש אותה עד היום, כהקללה האיומה הזאת:
“בניךָ ובנותיך נתונים לעם אחר!”
*
כל ימי גלותנו בכל ארצות פּזורינו נתנו את מבחר צאצאינו לעמים אחרים וזרים במדה גדושה ונפרזה, ואין לאל ידינו להשתמש בכחם ובכשרונם בעבורנו אנו.
*
כמה חכמים, פילוסופים, משוררים, אמנים, סופרים וגאונים, כידידיה האלכסנדרוני, בן מימון, הלוי, בן גבירול, עבדו בשדה הספרות לעמים אחרים בשפות זרות ולנו לא השאירו רק מעט מתרגומם.
*
כמה שרי אוצר, חכמה כלכלה ומדינה, אשר הביאו ברכה לעמים אחרים, כאברבנאל, לוצאטו ועוד, ובעד עמם לא עשו מאומה. איה המה משוררינו ומנגנינו כמאיר-בר, אופנבך, היינה, ברנה, מנדלסון ורובינשטיין – כלם נטרו כרמים זרים וכרמם שלהם לא נטרו.
*
כמה בעלי-הון, אדירי ועשירי עמנו, תמכו והחזיקו במעוז ארצות נכריות בהונם ועשרם. כמה רוטשילדים ובלייכרדרים יצאו לישע עמים אחרים, ולמען עמם וארצם לא פּעלו מאומה.
*
כמה גבורים, שרי-צבא מצוינים בתכסיסי מלחמה הערו את נפשם למות על שדי-קטל בעד ארצות נכריות; חיל-צבא יש לנו, לפי הערך, הרבה יותר מכל העמים, אולם בעד עמם וארצם אינם יכולים לעשות מאומה.
*
הוי, לאומים! אתם רוצים, כי נוציא מקרבנו חוקרים, חושבים, פילוסופים, משוררים ומנגנים שיספּיקו לכם מזון רוחני, כי יכתבו בעבורכם את תולדותיכם, כי ישירו את שיריכם, כי יספּרו לכם את אגדותיכם –
אבל אנחנו רוצים לשיר, לחלום, לברוא ולעבוד בעד עצמנו את עבודתנו אנו בארצנו אנו, ואז נגדל פּרחים שיהיו הרבה יותר יפים מאותם שאנו מספּיקים לכם בארצותיכם בגלותנו, מפּני שהפּרחים העתידים יגדלו ויתפּתחו תחת אור, אויר ומרחב לפי חוקי הטבע על אדמתנו…
הקללה האחרונה: “והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות” היא סבת הקללה הראשונה:
“ארור אתה בעיר וארור אתה בשדה”.
בשדה אסרו לנו לגור ולשבת, ובעיר יחנקונו יום יום בגזרות חדשות וכל מרעין בישין.
*
זה שנות אלפּים, אשר נמכרנו לעבדים ולשפחות לאויבינו. לא כל כך בחומר, כאשר ברוח. אין אנחנו פּועלים מאומה, כי אם נפעלים; בנינו ובנותינו לא לנו המה. הננו שוכבים תמיד במטות-סדום, לא כפי מדתנו אנו, פּעם קצר המצע ופעם ארוך הוא יותר מדי.
*
אולם קול בן-אמוץ קורא אלינו ומנחמנו: “לא ישמע עוד חמס בארצך, שוד ושבר – בגבוליך, וקראת ישועה חומותיך ושעריך – תהלה”.
נצבים, תעודת ישראל
מאתצבי הירש מסליאנסקי
“אתם נצבים היום כלכם – – – טפּכם, נשיכם – – – מחוטב עציך עד שואב מימיך. – – – ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום – – – ואת אשר איננו פה עמנו היום.”
“ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך”.
ברית כרותה עם אבות-אבותינו, אתנו ועם זרענו וצאצאי-צאצאינו עד ככלות הכל, ברית עולם ולא תופר.
*
אין לנו רשות להעביר נחלתנו מצאצאינו, כי תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב היא.
*
אמנם חוב קדוש עלינו להעביר נחלת הגלות המרה והמאררה עם כל תולדותיה מזרענו אחרינו, את השפלות, את מורך-הלב, צרת-העין, קטנות-הנפש, ביטול-היש, אי-הנקיון, אי-הסדרים ואי-המשמעת. כל אלה ילידי הגלות נעביר כליל מעל בנינו אחרינו.
*
אחרי האלות והקללות קרא משה לכל ישראל אשר התיצבו לפני מחוקקם ביראת הכבוד ויביע למו את תעודת ישראל:
“למען הקים אותך היום לו לעם”.
*
“ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים, אשר הפיצך ה' אלהיך שמה; אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך, והביאך ה' אלהיך אל הארץ, אשר ישבו אבותיך וירשתה והיטיבך והרבך מאבותיך”.
*
אבותינו השלימו חלק גדול מתעודת ישראל על ידי הנביאים, בהפיצם את האמונה הטהורה, ובהעבירם את השקוצים אשר כל הגוים הקריבו אליהם את פרי בטנם, ועלינו להשלים את תעודתנו כליל בשובנו לארצנו ונבער את שליטת האדם באדם לרע לו, ולהסיר את המכשלה השלטת גם בימינו אלה, הלא היא: מלחמת העמים איש עם רעהו, והמאה התשע עשרה אשר החלה בהמהפכה הצרפתית כלתה במלחמת הבריטים והבורים.
תעודתנו לפתור את חלום חוזנו אשר חזה לאחרית הימים.
*
לא כן היא התעודה, אשר יורו המתקנים לתלמידיהם, כי תכלית חיינו להיות פּזורים בין העמים וללמדם דעת אלהים בארץ. תעודה כזאת היא תעודה נבערת וחסרת דעת, כי מלבד אשר היא מתנגדת לתורת משה ויעודיה, עליהם להבין את האמת הפּשוטה, כי “חכמת המסכן בזויה”…
שביל הזהב
מאתצבי הירש מסליאנסקי
“ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך”.
תורתנו תורת אמת, יען כי היא תורת חיים, תורה המתאמתת עם החיים, והמלמדת חוקי חיים למחזיקיה פה בארצות החיים.
*
אם נעמיק חקר בדרכי התורה, אז נחזה, כי היא בחרה בשביל הזהב, כי “לא נתנה תורה למלאכי השרת”.
כזוללים, כנזירים, כהוללים, כמסתגפים שנואים וזרים לה: “האוכל תרטימר בשר ושותה לוג יין זולל הנהו וענוש יענש”, כן גם: “היושב בתענית נקרא חוטא”, והנזיר מביא קרבן לכפּר על חטאתו אשר חטא בהנזרו מן היין (תענית י"א). “כל מה דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה” (חולין ק"ט). ורק פּעם אחת בשנה צותנו תורתנו לענות נפשותינו, ביום הכּפורים, וגם בזאת הורונו חז"ל: “כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי” (יומא פ"א).
*
כשגלו מארצם עזבו את “שביל הזהב” המתאים עם החיים, ויהיו לסגפנים קצונים. וכך מספּרת לנו הגמרא:
"תנו רבנן: כשחרב הבית בשניה רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן רבי יהושע. אמר להן: “בני מפני מה אי אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין?” אמרו לו: “נאכל בשר שממנו מקריבים על גבי המזבח ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם: אם כן לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות? אפשר בפירות, פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים?” “אפשר בפירות אחרים”. “מים לא נשתה, שכבר בטל נסוך המים?” שתקו. אמר להם: "בני! בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר, שאין גוזרים גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה, דכתיב (מלאכי ג): במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כלו. אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט; עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט; עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט. שנאמר: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני!”
(בבא בתרא ס.)
ונמצאו אז גם נזירים קצונים אשר אמרו: “ובדין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין”.
(שם)
*
ורבי יהושע התנא הנאור, מתלמידיו של בית הלל, הבין, כי הסגפנות והנזירות יכלו, חלילה, את שארית ישראל, וכי המצוות נתנו לעם בשביל העם, לטובת העם, ולא העם נברא בשביל המצוות, והוא השתדל בחכמתו להכניע את הסגפנות ולגרש את הנזירות מישראל ולהוליכם ב“שביל הזהב”, דרך החיים.
וזהו הסוד של המקרא:
“ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך”.
הרב צבי הירש מסליאנסקי – ספר ההטפה – כרך א' – חלק 3/6 – הגהה
וילךְ, שקיעת החמה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
“אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מצוה להתפלל עם דמדומי חמה”. (ברכות כט:)
אין כל מחזה בטבע הלוקח את לב האדם שבי ומרומם את רוחו אל על, אל עולם המלא זוהר, אור, עונג ורוך, כשקיעת החמה.
*
את המחזה הנהדר הזה הננו רואים בפרשת השבוע: “וילך”.
*
המחוקק היה בן מאה ועשרים שנה, אשר לא כהתה עינו ולא נס ליחה, עומד בערבות מואב נשען אל הר נבו מול כל העם ומברך אותם לפני מותו; העם חש ומרגיש כי שמשם שוקעת ויורדת, על ידו עומד יהושע בן נון משרתו המקבל שפע זיו ואור מבן עמרם אדונו כהלבנה מן החמה.
*
“פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה”. (בבא בתרא עה:)
*
עיני כל העם נשואות אל מחוקקם ורואים ומתבוננים איך משה – השמש – מניח את ידיו על יהושע – הירח – ומשפיע עליו מזוהר נגהו.
*
וילך משה ברוח קדשו בתהום העתיד, וירא את נהרי נחלי הדם המהולים בדמעות ומוח, השוטפים מירושלים עד קישינוב, והשפוכים מנבוכדנצר ונבוזראדן עד ניקולי וסטוליפּין וינבא להם את עתידותיהם, כי “תמצאנה אותו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא: על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה”.
*
וילך משה ברוח קדשו, וירא כי “מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה”; מחוץ תגדלנה הצרות יום יום; לפנים גרשונו מארץ לארץ: בימי אדוארד הראשון גרשונו מבריטניה צרפתה; בימי פיליפ היפה גרשונו מצרפת אשכנזה; מאשכנז לפולניה בימי קאזימיר הגדול, ומספרד נמלטנו לתוגרמה.
*
כעת אין מגרשים אותנו באופן גלוי ורשמי, כי אם יאסרונו בתחום מגבל, בחוקים מוגבלים, למען עשות אותנו לחלאת מין האדם ולכבות בקרבנו את הזיק האחרון של רגש הכבוד וגאון הלאומי.
*
"ומחדרים אימה – תורת המוסר הולכת ונשכחת, ההמון שקוע בשחוק הקוביא, בנינו חמושים בכלי-קרב ורבים מהם מארגנים בחברות שודדי ומרצחים, בנותינו מוכרות כבודן ותומתן; כל המדות הטובות מורשת קדומים – צניעות, חנינה, תום, יושר וצדק – היו כלא היו ותחתן נראה בדור הבא: אכזריות, הוללות, הפקרות, רשע וכסל.
*
וילך משה ויזהירנו לפני מותו לאמר: הקהל את העם, האנשים, הנשים והטף וגרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלהיכם, ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת; ובניהם, אשר לא ידעו, ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלהיכם כל הימים, אשר אתם חיים על האדמה".
*
“תנו רבנן: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקא ורבי אליעזר בן הסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע רבם בפקיעין. אמר להם: מה חדוש היה היום בבית המדרש? אמרו לו: תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים. אמר להם: אעפ”כ אי אפשר בית המדרש בלי חדוש. שבת של מי היתה? שבת של רבי אליעזר בן עזריה היתה. ובמה היתה ההגדה היום? בפרשת הקהל. ומה דרש בה? הקהל את העם האנשים והנשים והטף. אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע. טף למה הם באים? כדי ליתן שכר למביאיהם. אמר להם: מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני". (חגיגה ג.)
*
המרגלית הטובה הזאת טובה היא גם לנו היום, ומכלכלת בקרבה שכר רב להמביאים את טפּם לבתי-המדרש ולבתי-ספר הלאומיים, אשר רק מהם תצא תורה ואורה לדור יבוא.
“ובניהם אשר לא ידעו, ישמעו ולמדו”.. – הורנו המחוקק בשם ה'.
“כי למקטנם ועד גדולם ילכו לדעת את ה'” – יעצנו החוזה ירמיהו.
*
“אהלי שודד, וכל מיתרי נתקו, בני יצאוני ואינם, אין נוטה עוד אהלי ומקים יריעותי. כי נבערו הרועים ואת ה' לא דרשו, על כן לא השכילו וכל מרעיתם נפוצה”. (ירמיהו י)
*
לפנים בילדותנו אנו, ראינו מחזות קדושים בבתי אבותינו, את קדושת השבתות והמועדים, נשמותינו הרכות מצאו מזון רוחני בחדרי מלמדינו, אשר הורונו רק דברי אמונה ודת. לא כן עתה, אשר כל ימי חיינו, לרבות גם השבתות והימים הטובים, שקועים וטבועים אנחנו רק בחומר ובמזון גופני, בנינו ובנותינו שומעים למודיהם בבתי-ספר-העם הכלליים ואינם יודעים ואינם שומעים מאומה על-אדות היהדות; המה אך שומעים חרפּתם, כי יהודים המה, מפּיות חבריהם ואינם מבינים מה זאת.
*
הבה נחלץ חושים להציל את הטף, נבנה בתי-ספר, נקיים את מצות “הקהל”, אשר הרמב“ם חשבה בין תרי”ג המצוות; ניסד חברות ילדים ונראם את האור הגנוז ביהדות. נלמדם את אשר למדונו אבותינו אנו ואז תקוים בהם נבואת בן אמוץ:
“לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם: לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו, כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו, יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו, וידעו תועי רוח בינה, ורוגנים ילמדו לקח”. (ישעיה כט, כב)
שבת שובה, שובה ישראל!
מאתצבי הירש מסליאנסקי
את הקריאה הזאת לא נוכל קרוא לעם אחר. כי כל העמים שואפים ללכת קדימה, ולא לשוב אחורנית. אם נקרא, למשל: “שובה ספרד!” “שובה צרפת!” “שובה אשכנז!” או “שובה בריטניה!” והיה אם ישמעו לקול הקריאה וישובו לקדמותם, אז נורא ואיום יהיה מצבם, כי שיבתם תהיה אחורנית כסרטן לימי החושך והבערות, לימי שלטון האדם באדם לרע לו, להאינקויזיציה ולכל השקוצים של ימי-הבינים.
*
לא כן עם ישראל, אם הוא ישוב אחורנית, אז ישוב לאבותיו, לנביאיו ולחכמיו, אז יעלה קדימה, הלאה, מעלה.
*
הנסיגה לאחור (רעגרעס) של ישראל היא ההליכה קדימה (פּראָגרעס) של התבל כולה…
*
שובה ישראל לאמונתך הקדושה, לספרותך הנשגבה, לשפתך המצוינה, למדותיך הטובות, לנביאיך גבורי הרוח, לאבותיך הישרים, ואחרי כן לארצך החמודה…
*
עמדו-נא על דרכים וראו ושאלו לנתיבות עולם בים וביבשה, התבוננו והביטו אל כל חופי הימים בשרבורג, והאוור (בצרפת), בהאמבורג וברמן (באשכנז), ברוטרדם ואנטוורפּן (בהולנד ובלגיה) ועוד, שמה תבינו את גורל אחינו הגולים, הנודדים, הסובלים יסורי מות זה שנים מספּר, מתגוללים באשפּתות עם ילדיהם הגוועים מרעב ומאי-נקיון; כל שערי הארצות סגורים לפניהם; בעבורם נקרא לכל העם, הושיעום, תמכום והשיבום לארצם, כי רק שם יושעו תשועת עולמים ולא יוסיפו עוד לנוד…
*
שיבת ישראל לארצו תהיה תשובה עולמית לכל התבל כולה, אשר שקעה ביון הטומאה, הבערות והאכזריות.
לא קדימה ילכו העמים בדורנו, כי אם אחורנית; דמם כמים ישפך בכל כדור הארץ, כהניהם זמה ירדפו, שריהם בוגדים בארצם וממלכתם בעד שוחד, חכמיהם יורום תוך ורמיה מפיצים חושך ובערות סביבותם.
משאת נפש היהדות, אשר היא ישועת כל יושבי תבל, הפּרוגרס הנאמן, כבר נברא בראשי חוזינו, חכמינו ומסדר תפלותנו. בתפלותנו אנו לא נבקשת מפּלת אויבינו ולא נדרוש רעת שונאינו, כי אם להתם חטאים ולא חוטאים מן הארץ, לאמר:
“ועולתה תקפץ פיה, וכלה רשעה כלה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ”.
“והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פּעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו”.
*
האין זה הפּרוגרס האמתי לכל המין האנושי? הדעה הנשגבה הזאת התבטאה בנבואת “אחרית הימים” מהחוזים בן אמוץ והמורשתי, כי עמים וגוים לא יתמו, ולא יתבוללו איש באחיו, אולם ינהרו יחדו אל הר בית ה', למען ילכו באורחותיו.
“כי מציון תצא תורה”.
*
אנשי כנסת הגדולה הבינו היטב את מחשבות הנביאים ויעודיהם ועל פיהם סדרו את תפלותינו, ומאד השכילו בקראם את השבת הזאת בשם “שבת שובה”, לקרוא באזני העם את נבואת בן בארי:
“שובה ישראל!”
*
והושע החוזה יורנו איך לשוב ואנה לשוב, לאמר: “שובה ישראל עד ה' אלהיך, כי כשלת בעונך”.
*
כי באורך גלותנו נכשלנו בעוננו, ונטפּול אמונות כוזבות על דתנו הצרופה, ונחל להאמין בכחות ורוחות אשר אבותינו לא ידעום, ונחל לעשות מעשים, אשר לא צוה ה'.
הנביא קורא אלינו: שובה ישראל מתעתועיך והבליך, הסר מעליך את כל האמונות הכוזבות ואת כל חלאת הגלות אשר דבקה בך ושובה עד ה' האחד והמיוחד.
*
בהפטרה הזאת נראה גם מחאה נמרצה נגד ההתבוללות לאמר:
אשור לא יושיענו.
*
מה נורא לשמוע קול העם בתפלתו:
"והגן בעדנו והסר מעלינו אויב - - - והסר שטן מלפנינו ומאחרינו - - - ושמור צאתנו ובואנו". *
שובה ישראל, בנה ביתך וסיים את פּרשת היציאה והביאה לארצות נכריות; שובה לארצך, לארץ אבותיך ושם תושע תשועה עולמית.
האזינוּ, זכור ימות עולם!
מאתצבי הירש מסליאנסקי
“זכור ימות עולם! בינו שנות דור ודור! שאל אביךָ ויגדך, זקניך – ויאמרו לך: בהנחל עליון גוים, בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו. ימצאהו בארץ מדבר ובתהו יליל ישימון, יסובבנהו, יבוננהו, יצרנהו כאישון עינו”.
*
ערך התולדה גם בימי משה, בפנותו אל העבר, אל ימות עולם, אל האבות ואל הזקנים; אין עם עלי תבל, אשר יוכל לקרוא כמחוקקנו בעת ההיא, את הקריאה התולדית הזאת:
“זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור!”
*
אבי הנביאים נבא, כי יבואו ימים לבני עמו כימי המדבר, אשר הוה לא יהיה למו, וכל חייהם יהיו תלוים רק בעברם הגדול, אשר רק ממנו לעתידם תוצאות…
*
בימינו, בדורנו אין כל הוה כלכל העמים, כי אם ים מלא דמעות ודם, אשר גליו ישטפו על כל ארצות אירופּה, ומהם יסתער ויתפּרץ קול אנחה נוראה, המרעיש את לבבינו ומחריד את נפשותינו ואין לנו כל תחבולה להשביחם ולהרגיעם בלתי בקול הקריאה האלהית הזאת:
“זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור!”
*
ביחוד עלינו לקרוא את הקריאה הזאת לבני-הנעורים: למדו את דברי ימינו, התבוננו בדברי חוזינו, תנאינו, אמוראינו, גאונינו, חכמינו ומשוררינו, התעמקו בהם ותוכחו לדעת, כי צאצאי עם עתיק יומין הנכם, צאצאי עם כביר, אשר רבות פּעל ועשה בשאתו את דגל האמונה הטהורה ונס החופש והדרור; יוצאי חלצי המשורר הקדוש, אשר שר את שירת “האזינו”, השירה האדירה והנשגבה המלאה קולות רכים, נעימים וערבים כסוד שיח שרפי קודש, כקול הצפּרים משוררות הטבע, המבשרות את האביב והקיץ; ופתאום ירעימו אמריו ככלי-תותח, המחריבים והמשחיתים את התבל ומלואה, השחים בנהרי דם.
*
נפּוליאון הראשון בתור גבור צבאי הבין היטב להעריך את המבטא הצבאי האיום:
"אשכיר חצי מדם,
וחרבי תאכל בשר…"
הוא, הגבור הצרפתי הגדול, חרץ משפּטו, כי אין דוגמת המבטא הזה בכל הספרות הצבאית בכל התבל כולה.
*
ימצאהו בארץ מדבר ובתהו יליל ישימון".
גם הנביא בן חלקיהו קרא בשם אלהי ישראל לעמו:
“זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה”.
לאמור: כל העמים נהיו לעמים, אחרי אשר משפּחות הוריהם ושבטי אבות-אבותיהם התנחלו והתאזרחו לאט לאט בארצותיהם, ואחרי כן התפתחו ויהיו לעמים. באו אחרי כן עמים זרים ואמיצים מהם, גרשום, גלום ויפזרום ויהיו ללא-עמים. לא כן גורלנו. אנחנו היינו לעם בטרם עוד התנחלנו בארצנו, כי מצאנו במדבר ויצב רק “גבולות למספּר בני ישראל”, כי “חלק ה' עמו ויעקב חבל נחלתו”.
האבות והבנים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
“שאל אביך ויגדך, זקניךָ – ויאמרו לך”.
מני שים אדם עלי ארץ, וכל עוד ימי השמים עליה היתה ותהיה מלחמה רוחנית בין האבות והבנים, בין הדור החולף לדור הבא.
*
האבות כבר התקררו מאש חשקם ותאותם, דעתם מיושבת ומזגם קר; הם מביטים על החיים וכל שאיפותיהם וחמודותיהם כעל צללים עוברים, על עמדתם יעמדו ומתרשלים ללכת הלאה ולעלות מעלה.
הבנים בעצם חומם, חשקם בוער כאש פלדות, תשוקת החיים מתגברת מיום אל יום, ישוקו, יהמיו כהמית הים לגליו, מתאמצים להתנשא, להתרומם, לעלות וללכת קדימה.
*
הזקנה והנוער, המנוחה והתנועה, השביתה והעבודה – אלה הם הכחות ההפכים הנלחמים – האבות והבנים.
*
המלחמה הזאת מעמדת את החיים על בסיס נאמן וממתקת את מרירותיהם; היא תשכללם ותסול לפניהם את המסלה התיכונה – שביל הזהב. – הבנים מתאמצים ומתלבטים לעלות מעלה, והאבות יעצרום אחורנית לבלי יכשלו בחפזם במרוצתם…
*
מאושרים הם האבות והבנים, אשר איזו פשרה תפשרם במלחמתם, וסוף סוף ישתרר השלום במעונם.
אומללים המה ההורים וצאצאיהם, אשר לא ימצאו כל פשר, מלחמתם הולכת ומתגברת יום יום, האבות ילכו אחורנית כסרטנים, הבנים עפים כברקים קדימה, ומה נורא התהום המבדיל ביניהם, ומה איום אסונם!…
* בן עמרם בשירתו האחרונה והנצחית הורנו את כל זאת בדברים נשגבים וקדושים, לאמר:
“צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך. וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, ויאמר: אסתירה פני מהם, אראה מה אחריתם, כי דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בם. – הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם, ואני אקניאם בלא עם”.
*
בדברים הקדושים האלה נלמד לדעת איך לפשר בינינו ובין יוצאי חלצינו, כי נזכירם ימות עולם ונבינם שנות דור ודור. ואם לא נעשה זאת, אז נראה את אחריתם, כי דור תהפוכות יהיו, בנים לא אמון בם – בלא אל ובלא עם…
עם עולם
מאתצבי הירש מסליאנסקי
“כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש, וברית שלומי לא תמוט – אמר מרחמך ה'.” (ישעיה נד, י)
שלש תקופות לכל עם ועם: תקופת הצמיחה, תקופת המעשים ותקופת הכליון.
*
על כל העמים תעבורנה שלש התקופות האלה אך פעם אחת ותקופת הכליון תכלם ותשמידם מתחת שמי ה'. לא כן עם ישראל, אשר דברי ימיו עגולים, ותולדותיו סופן נעוץ בתחלתן בלי קץ ותכלה. והנביא האחרון כבר הבטיחנו, לאמר:
“כי אני ה' לא שניתי ואתם בית ישראל לא כליתם”.
וחכמינו ז"ל אמרו:
“גלו למצרים – שכינה עמהם; גלו לבבל – שכינה עמהם; גלו לעילם – שכינה עמהם”. (מגילה כט.)
ובדברים יותר ברורים ופשוטים:
“אוריתא וישראל וקודשא בריך הוא חד הוא”.
*
מאברהם עד משה תס"ה שנה, היא תקופת הצמיחה הראשונה.
ממשה עד מות שלמה תע"ז שנה, היא תקופת-המעשים הראשונה. – רב העליליה הוא שמואל הנביא.
מימות שלמה עד הריגת גדליה שע"ה שנה, תקופת-הכליון הראשונה.
*
“ונתתי רוחי בכם, וחייתם, והנחתי אתכם על אדמתכם – רבנו יחזקאל! עבד שמכרו רבו לאחרים, כלום יש עליו כלום? תשובתו: והעולה על רוחכם, היה לא תהיה, אשר אתם אומרים: נהיה כגוים. חי אנכי, כי ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם”. (ילקוט)
עזרא הוא שמואל השני ומימי חורבן הבית עד אלכסנדר הגדול היא תקופת הצמיחה השניה, שלש מאות שנה.
מאלכסנדר המוקדוני עד הריב בין האחים הורקנוס ואריסתובל היא תקופת המעשים השניה.
התחלת תקופת הירידה מריב שני האחים הורקנוס מחוץ ואריסטובלוס על הר הבית. העם בקשו את חוני המעגל שיתפּלל על מפּלת אריסתובלוס וחילו, ויהי כי הציקו לו על ככה, וישא הצדיק את כפּיו השמימה ויאמר: רבון העולמים! הללו העומדים עלי, עמך הם, והללו שבמצור כהני קדשך הם. יהי רצון מלפניך שלא תשמע בקול שניהם, בקנאתם אלה נגד אלה. ככלותו להתפּלל ותהי נפש העם מרה עליו ויסקלוהו כרגע.
*
“לא ידעתי נפשי שמתני מרכבות עמי נדיב”.
רש"י מפרש את הכתוב הזה: “כנסת ישראל מתאוננת: לא ידעתי להזהר בימי ריב האחים, ונפשי שמתני להיות מרכבות לשאר אומות, אחרי אשר הקריבו משפּטן אל הרומים”.
*
מריב האחים עד חורבן ביתר בערך מאתים שנה, היא תקופת הירידה השניה.
*
“לא מאסתים – בימי הרומים, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי הדורות” – תקופת הצמיחה השלישית.
*
במאה האחת עשרה בספרד תחת ממשלת הערבים: התפּתחות ספרותנו מרבי שמואל הנגיד עד מות הרמב“ם והרמב”ן – היא תקופת המעשים השלישית.
*
חשכת ימי-הבינים עד נפּוליאון הראשון היא תקופת הכליון השלישית.
*
תקופת הצמיחה הרביעית – בימינו, דור הרצל, ובנינו, הדור הבא אחרינו, יזכו לתקופת המעשים הרביעית.
-
בעקבות רבי נחמן קרוכמל, במורה נבוכי הזמן. ↩
כלי-גולה או התורה והחיים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
שניהם צמודים ודבוקים יחד כשלהבת בפתילת השמן, וכל עוד אשר השמן לא יחסר, תאיר השלהבת אורה מסח.
*
“ברוך אלהינו, שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו”.
*
התורה, רק התורה היא עץ חיינו, אשר אם גם ינתש ממקומו, והמקרה יטלטלהו לארץ אחרת, גם אז ינטע שנית באדמתו החדשה, יחדש כחו, יך שרשיו למטה ויעשה פרי למעלה.
“כי האדם עץ השדה”.
*
כל העצים – העמים – כאשר נסחו מאדמת מטעם, נתערבו מין במינו, הרכבו בזמורות זרים, באקלימים אחרים ויבטלו מן העולם ויהיו כלא היו.
*
התורה מסכה בישראל סם חיים מיוחד במינו, ואם גם יתערב במינים אחרים כחו אתו, ומין בשאינו מינו אפילו באלף לא בטל.
“הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב”.
*
החוזה בן בוזי בעמדו על אדמת נכר, בראותו את עמו הגולה והנסח מארצו, צווה מאת נותן התורה, לאמר:
“ואתה בן אדם, עשה לך כלי גולה וגלה יומם לעיניהם, וגלית ממקומך אל מקום אחר לעיניהם, אולי יראו, כי בית מרי המה, והוצאת כליך ככלי גולה יומם לעיניהם, ואתה תצא בערב לעיניהם כמוצאי גולה, לעיניהם חתר לך בקיר, והוצאת בו: לעיניהם על כתף תשא, בעלטה תוציא, פּניך תכסה ולא תראה את הארץ, כי מופת נתתיך לבית ישראל. ואעש כן כאשר צוויתי, כלי הוצאתי ככלי גולה יומם, ובערב חתרתי לי בקיר בידי, בעלטה הוצאתי, על כתף נשאתי לעיניהם. – ויהי דבר ה' אלי בבוקר לאמר: בן אדם, הלא יאמרו אליך בית ישראל, בית המרי: מה אתה עושה? אמור אליהם: כה אמר ה' אלהים: הנשיא המשא הזה בירושלים וכל בית ישראל, אשר המה בתוכם, אמור אני מופתכם, כאשר עשיתי כן יעשה להם: בגולה בשבי ילכו, והנשיא אשר בתוכם אל כתף ישא בעלטה ויצא, בקיר יחתור להוציא בו, פניו יכסה, יען אשר לא יראה לעין הוא את הארץ”.
*
התלמוד מבאר:
“מאי כלי גולה? חמת, נר, שטיח וקערה”. (נדרים דף מא)
*
“רבי שמעון אומר: זו קופּה של ד' אזנים המחזקת את הכל. והיה הנביא מזהירם לעשות להם. ולא עשו כן. ולאחר שגלו היה אחד מהם רוצה ללוש עיסתו ולא היה יודע במה, והיה חופר גומא בארץ ולש בה, והיו צרורות נבלעים בעיסתו ומקהין את שיניו. הדא הוא דכתיב: ויגרס בחצץ שני”.
(מדרש קינות)
*
חמת – אי-שכרון.
“יין ושכר אל תשת, אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד, ולא תמותו, חוקת עולם לדורותיכם. ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור”.
*
נר – דעת. כי “אם אין דעה, הבדלה מנין?”
*
כאשר גלינו מארצנו בטלה עבודת הכהנים וכל העם נהיו לבאי אהל מועד, פּכחים ופקחים שותים רק מים מן החמת ואוחזים את הנר… למען דעת איך להבדיל בין הקודש ובין החול.
*
שטיח – טהרת חיי המשפחה.
*
הקערה – השלחן הטהור והכשר.
*
“זו היא הקופּה של ארבע אזנים המחזקת את הכל”.
עכשיו כמעט אבדו מאתנו כלי הגולה, חמת המים נתחלף בבקבוק היין והשכר, אותות שכרון יראו ברחובותינו, הנר יכבה לאט לאט, השטיח חלל בבתינו, והקערה מגואלה במרק פּגולים.
*
הבה נחדש את הקופּה של ארבע אזנים, נחזק ונתקן את כלי הגולה, נאחד את התורה והחיים, הזקנים יאירו את הנר, הצעירים יטהרו וינקו את השטיח ויחד ישמרו את הקערה, וכלנו נשוב לשתות מים מן החמת.
*
כלי הגולה נתנו לנו חיל וכח עד היום בגלותנו, והם יאמצונו ויחזקנו לשוב לארצנו לאור באור החיים כמלפנים.
מחלה אנושה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
“כי כה אמר ה' אנוש לשברך, נחלה מכתך; אין דן דינך למזור, רפאות תעלה אין לך, כל מאהביך שכחוך, אותך לא ידרשו”. – “כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאום ה‘, כי נדחה קראו לך, ציון היא דורש אין לה, כי כה אמר ה’ הנני שב שבות אהלי יעקב ומשכנותיו ארחם, ונבנתה עיר על תלה וארמון על משפּטו ישב”. (ירמיה ל)
מחלת העצבים מתחלקת לשלש מדרגות: געשה (היסטריה), שתוק (פּאַראַליזיס) וחלי-נפילה (אפּילפּסיה); הראשונה במוח, השניה בשאר אברי הגוף, והשלישית מכף רגל ועד ראש.
*
בני עמנו מתחלקים בדורנו לשלש מפלגות: הנאורים (המתקנים), החרדים (האורתודוכסים) והמתפּרצים (הראַדיקלים).
*
חכמי הרפואה כבר נמנו וגמרו על פּי ספירה (סטאַטיסטיקה) מדויקה ונכונה, כי מחלת העצבים בכלל שלטת ביותר ביהודים, עדי אשר רבים מהם יכנוה בשם “המחלה היהודית”. סבת הדבר היא הגלות והטלטול, המנדים והמטלטלים אום זה שנות אלפּים.
*
כל מפלגה ומפלגה לקחה לה אחת משלש אלה למורשה – מורשת עולם. הנאורים נחלו למו את הגעשה; החרדים – את השתוק, והמתפּרצים – את חלי-הנפילה.
*
הנאורים־המתבוללים – היסטריים המה: גויתם בריאה ומשוכללה, חיים המה בסדר ומשטר, עובדים את עבודתם בחריצות ודייקנות; אולם חשים הם במוחם, המה מפחדים תמיד מפחד “למה יאמרו הגוים?” והם הוזים הזיות ומבקשים עצות איך להשיג את ההתבוללות המחלטת והגמורה לבל יכירום, כי מזרע ברך ה' המה…
*
החרדים־האורתודוכסים חולים במחלת הפּאַראַליזיס, מוחם בריא וצלול, אולם גויתם רפה וחלשה, אינה מתנענעת ומתעוררת כדבעי, אבריהם לא התפּתחו, תרדמה עזה נסוכה עליהם תמיד, ועבודתם פּסולה, כי אין כל סדר ומשטר בחייהם ובכבדות יתנהלו.
*
הרדקלים־המתפּרצים וכל האיסתים למיניהם עפּילעפּטיקים המה, מתנענעים, מתעוררים ומתפּרכסים בהעויות משונות, מתנפּלים, מתלבטים בשאון ורעש בכל מקום ובכל זמן, מכים ומוכים, פּוצעים את הכל ונפצעים מכל, שוברים ידיהם ורגליהם, ונושכים את לשונותיהם בשיניהם מרוב
פּרכוס ותנועה.
*
מה נואלו אלה החיים על פּי הלוח; שכני הנאור, המתקדם, הוציא את תנורו מתוך ביתו בראשית ימי האביב, החליף את בגדי החורף בבגדי הקיץ, וכמוהו עשו כל בני-ביתו; הקור גבר, השלג נפל, הוא נחלה בדלקת-הריאה, אשתו – ברומטיות, צאצאיו חשו בגרונם; הרופא בא ויגער בו: “אתה הסבות בכל אלה! למה מהרת להוציא את התנור מביתך? מדוע החלפת את הבגדים בטרם הקיץ בא? גמולך בראשך!”
*
רבים הם בעמנו ההיסטריים החיים על פּי הלוח ומתימרים במאה העשרים בטרם בא האביב הנכון.
*
והרדקלים-המתפּרצים, המתיצבים בראש כל המורדים בכל הזמנים ובכל הארצות, הם יזכירוני את גורל חיי אחד ממכירי, ישראל, החבר בכל החברות, המתעסק בכל צרכי הצבור, הפּותח את כל האספות והמתענין בכל עניני העיר, ואשתו וצאצאיו – גועים מרעב ומקור…
*
גורל ישראל בין העמים כגורל העני הבא אל קרובו העשיר, המבטל את ישותו, מתבלבל ואיננו יודע איך לשבת, איך לאכול, איך לכלכל את דבריו במשפּט וסדר, עיניו נשואות רק אל אדון הבית, עונה אמן על כל דבריו, ירא להתנועע, אולי יפריע בתנועותיו את מנוחת האדון, הולך אט על ראשי אצבעותיו ומפחד אולי יעשה מדחה ויהי לבוז בעיני איש-חסדו.
*
הוי, מה נוראה ומגואלה היא העבדות ההיסטרית הזאת, בלי הבדל אם היא חמרית או רוחנית!
*
והארוכה לכל המחלות האלה היא רק “שיבת שבות אהלי יעקב”, לבנות העיר על תלה וארמון על משפּטו ישב, אז ינער ישראל מעליו את אבק הגלות וכל תחלואיו גם יחד.
על ההתבוללות
מאתצבי הירש מסליאנסקי
“רבת צררוני מנעורי, יאמר נא ישראל: רבת צררוני מנעורי. גם לא יכלו לי!”
אמנם כן, לא יכלו לנו להשמידנו כליל; אולם חלקים רבים וגדולים נפרדו מאתנו ויתבוללו ברודפיהם וצורריהם.
*
“אפרים בעמים הוא יתבולל; אפרים היה עוגה בלי הפוכה – אכלו זרים כחו והוא לא ידע, וגם שיבה זרקה בו והוא לא ידע”.
את הדברים האלה קרא החוזה בן בארי, בראותו את בני אפרים שולחים יד בנפשם ומאבדים את עצמם לדעת, בהתבוללם בשכניהם, “מצרים – קראו, אשור – הלכו”, והם לא הרגישו, כי זרים יאכלו כחו, הונו וכל כשרונותיו ומדותיו.
*
“האומרים היה נהיה ככל הגוים” –
התמרמר יחזקאל בשבתו על נהר כבר ובראותו את ההתבוללות המשובה של הגלות החל אשר בבבל, בהכשדים, העם לא היה.
*
החורים והסגנים אשר ידם היתה במעל לשאת נשים נכריות ולדבר אשדודית בימי נחמיה בן חכליה הנשיא.
*
יוזן, מנילאוס ואלקימוס, מרשיעי הברית, עבדים נרצעים ומשועבדים לאנטיוכס הסורי המשוגע, וכל המתיונים אתם.
*
האצילים הגאיונים והחנפים הבזויים אוהבי רומא בימי יוסף בן מתתיהו (פלאוויוס).
*
המתחפּשים והמתכחשים לעמם בתקופת הזהב ואחריה בספרד הרשעה.
*
בית בן-מנחם וכמה מתלמידיו ומשובת האשה הגדולה הנריעטה הרץ ותעתועיה בבירת אשכנז.
*
סופרינו ברוסיה בתקופת ההשכלה ובאגרוב בראשם, בדור החולף עד המתקנים ונושקי השבט בדורנו, כל אלה יוצרי ההתבוללות, אשר שמה שמות בעמנו ותעביר רבבות נפשות ממחננו למחנות מריבינו וצוררינו.
*
"על גבי חרשו חורשים, האריכו למעניתם. ה' צדיק קצץ עבות רשעים, יבושו ויסוגו אחור כל שונאי ציון, יהיו כחציר גגות שקדמת שלף יבש, שלא מלא כפּו קוצר וחצנו – מעמר. ולא אמרו העוברים “ברכת ה' אליכם” – “ברכנו אתכם בשם ה'”.
*
המשורר ישוה את החורשׁים, אשר רצו תמיד לחרוש את ציון לשדה, כדברי מיכה: “ציון שדה תחרש”, לאמר: להכניע ולהחליש את הרוח הלאומי במחרשת ההתבוללות.
*
והחורשים רבים מאד ויאריכו למעניתם מן בית אל בימי ירבעם בן נבט עד המתבוללים בימינו בדורנו.
*
“רבת צררוני מנעורי – יאמר נא ישראל; רבת צררוני מנעורי, גם לא יכלו לי ולא יוכלו לנו, כי יבושו ויסוגו אחור כל שונאי ציון, כל המתפּארים בשם **”הולכי קדימה"**, המתקדמים החורשים את ציון, אחרי ראותם את משוגתם יסוגו אחור, וציון תבנה וירושלים תוסד.
על הלאומיות
מאתצבי הירש מסליאנסקי
הוי על הרופאים – רופאי-אליל – המרפּאים את הבריאים ואל החולים אינם שמים לב.
*
אחינו החרדים מקדישים את כל כחותיהם אך עבור אלה השומרים את הדת ומסורים לקדשי עמם גם בלעדם, ולאלה היהודים הרחוקים ממסורת אבות ומקדשי האמונה לא יפנו ולא יחפּצו לדעתם.
*
נגד הקנאים האיגואיסטים האלה נוכל למחות בשם מחוקקנו, אשר התורה מספּרת לנו:
“ויקהל משה את כל עדת בני ישראל”.
*
“בעשות בני ישראל את העגל רצה הקדוש ברוך הוא למחות את שמם מתחת השמים. התחיל משה לטעון: רבונו של עולם, הם בטלו ראשו של דבור “לא יהיה לך” ועברו עליו שעשו את העגל, ואתה מבקש לבטל סופו, שנאמר “ועושה חסד לאלפים לאוהבי”, וכתיב “זרע אברהם אוהבי”. אמרת לאברהם, אני שומר לבניך חסד עם ב' אלפים דור, שנאמר: “ועושה חסד לאלפים”, וכמה דורות מאברהם עד עכשיו – שבעה דורות. אמר הקדוש ברוך הוא למשה: ואין אתה מזרע בני בניהם? אני הורג את אלו ואעשה אותך יותר מהן, ונמצאת שבועתי מתקימת. אמר משה: רבון העולם, כשם שנשבעת לאבות, כך נשבעת לשבטים, ולדברך הרי אתה מעמיד משבט לוי, שאני משבטו, ומה יש לךָ לומר לשבט ראובן ולשבטים אחרים? באותה שעה לא היה יכול כביכול להשיבו. אחרי כן אמר הקדוש ברוך הוא: יפה אמרת! ומיד וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו” (שמות רבה פ' מ"ד)
*
מוסר השכל להיראים והקנאים, כי ידאגו לכל ישראל, ולא רק לאחיהם בדעות ובמעשים.
*
כל איש בריא ושלם באבריו איננו מרגישם. הוא רואה ולא יחוש כי עיניו רואות; הוא שומע ולא יחשוב כי אזניו שומעות. לא יזכור גם את קיבתו וריאתו. גם ראשו ולבו לא יעלו על זכרונו כי הם פּועלים מאומה.
לא כן אם יתקלקל אחד מהם: אם יחל לשעול, אז יזכור את ריאתו; אם יאבד טעמו, אז יזכור את קיבתו, וכן הלאה.
*
כמשפט האדם בפרט, כן משפט העם בכלל: העמים החיים בארצותיהם חיים נורמליים, לעולם לא ישאלו שאלות על קיומם. הצרפתי, האשכנזי והאנגלי לא יפונו אף רגע בלאומיותם, יען כי בריאים ושלמים הם ברוחם כבגופם. לא כן עם ישראל החולה, החי חיי גלות וגרות בתוך ארצות שונות ועמים זרים, מדברים שפות זרות, מתחנכים בחנוך זר ומתנהגים בחוקים ונמוסים זרים – לכן יחלו בניו לחוש את חולשתם ומבקשים עצות ותחבולות במה להחלים ולהגביר את קיומם בתור לאום.
*
אחינו החרדים אינם מרגישים את מחלת הדור הצעיר, יען כי הם עומדים וקימים על בסיס מוצק ונכון, על יסוד האמונה התמה, ואינם צריכים לסמי-המרפּא ומזור כלאומיות וציוניות.
*
בני הדור הצעיר, אשר רופפה אמונתם ואש דתם עוממה, הם חשים את חולשתם, מרגישים את ריקניותם, לכן מתאמצים למצוא אמצעים חדשים במה להוסיף און ועצמה לקיומם; להם נחוצים הערכים החדשים האלה כאויר לנשימה.
*
על החרדים להבין ולדעת, כי בשעה שמנהליהם הקנאים הגדולים מיסדים אגודות חדשות אשר אין כל שחר למו ועוברים על “לא תתגודדו”, עליהם לעזור את בניהם, הדור הבא אחריהם, כי לא יעזבום כליל. נטעו בלבם נטעי נאמנים של הלאומיות והציוניות, שני העמודים החדשים אשר עליהם יכון היכל ישראל.
אחרי רבים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
המסיתים והמדיחים השלוחים מטעם ראשי הנוצרים הקנאים לבני ישראל סבא למשכם בחבל אהבה אליהם לפתותם, להשמידם, להטבילם ולהעביר על נפשם את המים הזדונים; המשולחים הזדים האלה שואלים אותנו: “מדוע לא תקיימו את פקודת תורתכם: אחרי רבים להטות?”…
*
השאלה הזאת כבר מצאה לה תשובה בילקוט שמעוני פרשת וישלח:
“כותי אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה: כתוב בתורתכם: אחרי רבים להטות – מפּני מה אינכם משוים עצמכם עמנו, הרבים מכם, לעבודה זרה? אמר לו רבי יהושע: יש לך בנים? אמר לו: הזכרתני צרתי. בשעה שהם יושבים אל שולחני אינם עומדים עד שמפצעים מוחיהם אלו לאלו. אמר לו: ומשוה אתה עמהם? אמר לו: לאו! אמר לו: עד שאתה אומר לי: לך להשוות עמנו לעבודה זרה – לך אתה והשוה עם בניך. מיד נדחף הכותי והלך לו. אמרו לו תלמידיו: רבנו רבי יהושע, לזה דחית בקנה, ברם לנו מה אתה אומר? אמר להם: איני משיב אתכם ריקנים! בעשו כתיב נפשות – הרבה; וביעקב כתיב “שבעים נפש”, אלא עשו שעבד אלהות הרבה כתיב בו נפשות הרבה; יעקב שכל ביתו עובדים לאל אחד כתיב בו נפש, – ויהי כל נפש יוצא ירך יעקב”.
*
ביאור עמוק הוא המאמר הזה להמושג של “רבים”, לאמר: אם הרוב אחד הוא אז כחו רב לבטל את המיעוט; לא כן אם הרוב מכלכל בקרבו חלקים שונים, אז חלק אחד מבטל את משנהו ואין כח בכולם יחד לבטל את המיעוט, אם גם המה הרבים.1
*
ההגיון הזה נמצא בהלכה, כי “איסור שנפל לתוך היתר, ביבש בטל ברוב, ובלח – בששים. אבל הפּיגול, הנותר והטמא בהתבוללם מבטלים אלו את אלו, לאמר: הפּגול והנותר מבטלים את הטמא; הנותר והטמא מבטלים את הפּגול; הטמא והפּגול מבטלים את הנותר”. (יורה דעה סימן צ"ח)
*
התשובה ברורה: לו היו כל מתנגדינו שוים באמונתם, כי אז עברנו על פּקודת “אחרי רבים להטות”, אבל אחרי אשר הנוצרים מבטלים את המושלמנים והבדואים ושני האחרונים מבטלים את הראשונים; גם הנוצרים בעצמם מבטלים אלו את אלו בכתותיהם השונות, הקתולים מבטלים את הלוטרנים ושניהם – את הנוצרים היונים, ואין בכולם כח הרוב לבטל את אמונתנו הצרופה הרת כל האמונות.
*
רבי יהושע בן קרחה לא דחה את הכותי בקנה, כי אם באר לו את הגיונו האמתי, כי אחרי אשר בניו מפצעים את מוחיהם איש את אחיו ומבטלים איש את רעהו, אז לא יוכל להשוות עמהם. תלמידיו חשבו מראש שדחהו בקש, לאמר: אם לא תוכל לעשות שלום בביתך, איך תרצה לאחד את כל העולם כולו? לכן באר למו את כונתו, כי תשובתו היא הגיונית ולא ריקנית: בעשו כתיב “נפשות”, מחולקות ונבדלות באמונותיהן, וביעקב כתיב “נפש”, שכלם כאחד מאמינים באל אחד.
*
ישראל סבא זוכר את צרותיו, אשר סבל מבניו, אשר פּצעו והלמו איש את אחיו זה אלפּים בשנים ובהתקוטטם יתגעשו, ישתגעו ויתנפּלו על אביהם הזקן מכל עברים, וכל זאת המה עושים בשבתם אל שלחן החיים ונלחמים מלחמת קיומם איש את אחיו, אז נורא הוא גורל עתיק היומין, כי הוא מוכה מכולם, לעולם, בכל מקום. כי בכל זמן ובכל מקום אשר רבו המריבים התלבט הוא תחת רגליהם ויוכה שוק על ירך מכל הצדדים.
*
כל קיומנו, צרותינו ותלאותינו לא בדרך ישר, כי אם ב“דרך אגב” הם, כי נפעלים אנחנו ולא פּועלים, נעשים ולא עושים, תלויים בדעת ובגורל אחרים ולא בדעתנו ובגורלנו אנו.
*
רקבון בא בגוית עמנו, צרעת ממארת נגע השמד שהתדבק בתוך צעירינו ההולכים ונבדלים מעמם על מנת להכנס בתוך בתי הספר הגבוהים, הולכים ופורשים גם אחרי שגמרו את למודיהם על מנת להתמנות לאיזו משרה…
*
אל תבכו למתים, בכו בכה לאלה הזאטוטים הרעננים ההולכים ופורשים מעמם ונוטים אחרי הרבים המזויפים…
-
וזה רמזו חז“ל (אבות פרק ה' משנה כ"א): ”כל מחלקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלקת שהיא לשם שמים, זו מחלקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים, זו מחלקת קרח ועדתו". לא מחלקת קרח ומשה, רק קרח ועדתו, כי אחרית הדבר היתה מריבה ביניהם, כל אחד יש לו פניה עצמית ולכן לא תתקיים. – המגיה דובער אלפרין. ↩
עם לבדד
מאתצבי הירש מסליאנסקי
“כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו: הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב”.
שתום העין היטיב לראות מרחוק בזמן, כי עם ישראל יהיה עם יחיד במינו ולא יתחשב בגוים.
*
אחרי קיומו כארבעת אלפים שנה, שאול ישאלו עליו חכמים וחוקרים, משלו ומשל עמים אחרים, אם עם הנהו או לא?!
*
לשחוק או לבכות? – בראותנו איש שב וכביר-ימים משתדל להשיג תעודת בגרות!
*
מושג שם “עם” על פי תורתנו הוא בעל שלש קנינים: משפּחה, לשון וארץ – למשפּחותם, ללשונותם בארצותם.
*
אחינו המתקנים והמתבוללים שמונו ללא־עם, אחרי אשר תחסר לנו הארץ, ויתנו לנו תעודה, משלחת אמונה, בעת אשר הם בעצמם כחשו בה.
*
חכמינו ופילוסופינו החדשים חלמו את החלום הגדול והיפה – אזרחות עולמית, קוסמופּוליטיות, ובחלומם בהקיץ ותרו על כל קנינינו הלאומיים, טהרת המשפּחה זנחו ואת השפה שכחו ויצאו לרעות בשדות אחרים.
*
הקוסמופּוליטיות היא אך חלום יפה, אשר לעולם לא תתגשם, כשם שכל צפּרי שמים לא תתהפּכנה למין אחד, וכשם שכל עצי היערות לא יהיו למין עץ אחד, כן לא יהיו כל העמים לגוי אחד בארץ.
*
את חסרון הארץ, אשר חסרנו זה כאלפּים שנה, מנו לנו הגלות, הפּזור בין העמים, היסורים, הגזרות והגרושים, הרדיפות והמועקות, כי שמונו לעם לבדד, לעם בלי ארץ.
*
“כל מכת שבט, אשר הצליפה על גוית היהודי בימי-הבינים – יאמר אמרסון האמריקני – היתה לשלהבת אש בלבו פנימה. בית-כלאו, מעונו הדל בהגיטו היה לו לארמון מפואר, כל ספר מספריו, אשר נשרף על ידי הישועיים הקנאים, היה לעמוד-אש להאיר עיניו בחשכת גלותו ויאמצו ויעודדו את רוח לאומו…”
*
האידיאל, אשר נביאינו חזוהו ברוח קדשם ושאפו אליו בכל חום נשמתם, היה, כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו, אבל יסירו מעליהם את משפּטיהם הקדומים, אשר נחלו למו מימי קדם, ויחלו לאהוב ולכבד איש את רעהו ולעבוד יחד לטובת כלם.
האידיאל הזה מתגשם לאט לאט וכל האומות הקטנות, העשוקות ורצוצות, החלו לדרוש את משפּטן וזכותן בחיים.
*
הנה ימים באים, אשר יביאו תקוה וישע, צדק ומשפּט לאלה העמים החלשים, מחוסרי-ארץ ועזובי-מולדת, אבל בעלי נפש לאומית חיה וערה, החושבים והמרגישים כי עודם חיים, המחכים והמצפּים לעתיד מזהיר; לא כן גורל העמים אשר תקותם אבדה, הם אינם מכירים בישותם, כי דרכם תאבד.
*
עלינו לחזק בעוד מועד את אשיות לאומיתנו, למען נוכל לדרוש את זכיותינו, לתבוע את עלבוננו, ולא נשאר עוד “עם לבדד” כאבר מדולדל במין האנושי וכבריאה, אשר אין בכחה לא לחיות ולא למות.
*
הבה נחזק את שני הקנינים אשר נשארו לנו בעצם תומם: המשפחה והלשון, והקנין השלישי, הארץ, ימנה לנו בקרוב.
ראש השנה (תרפ"ה)
מאתצבי הירש מסליאנסקי
ראש השנה, יום הזכרון, יום תרועה הוא, הוא חג שנתו החדשה של העולם כולו, – לפי תורתנו, – חג האנושיות כולה, אשר לשלומה אנו בני-ישראל מתפּללים:
“כי זכר כל המעשים לפניך בא”.
“ועל המדינות בו יאמר”.
*
תפלותנו הנן כבוד אומתנו זה אלפּים בשנים; אין עם על כל כדור הארץ, אשר לא רק על עצמו ואשרו יתפּלל, כי אם על אושר התבל כולה והצלחת כל העמים כישראל.
*
כספּירים ואבני-חן מזהירות התפלות של הימים הנוראים:
ובכן תן פחדך על כל מעשיך…
ויעשו כלם אגודה אחת לעשות
רצונך בלבב שלם".
*
היהדות לא הוציאה את עצמה מהאנושיות. תפלותיה נסדרו עוד בשבתה על אדמתה בתור עם חי.
*
רוח הסבלנות ורחמנות על כל היצור ירשה עוד מאביה ומחוללה הראשון, בהתפּללו על סדום; ממלכה החכם בפתחו את מקדש ה' בתפלתו בעד הנכרי אשר יבוא אל הבית הקדוש להתפּלל.
*
גם בעת לכתו אסור בגולה תחת שבט לגיוני הרומים ודמו שותת מפּצעיו האנושים, גם אז לא קלל את אויבו, כאשר תקנו האשכנזים במלחמה העולמית האחרונה תפלה מלאה קללות להאנגלים והצרפתים. ישראל קבל עליו את הדין ויתפּלל:
"והופע בהדר גאון עוזך על כל
יושבי תבל ארצך וידע כל פּעול
כי אתה פּעלתו, ויבין כל יצור, כי
אתה יצרתו".
*
בהיותו אסור במחשכי האנקויזיציה בימי-הבינים, גם אז לא קלל ולא נאץ את אויביו בנפש, כי אם:
"עולתה תקפץ פּיה וכל הרשעה
כלה כעשן תכלה ותעביר ממשלת
זדון מן הארץ".
*
גם בדורנו בימינו בארץ רוסיה העקובה מדמנו, אשר רבבות אלפי אחינו מתמוגגים בחשכת צלמות, ונפשם בוכה במסתרים במחבואים ובמרתפים, כבימי-הבינים, ומתפּללת בצקון לחש:
“ובכן תן פּחדך…”
"ותמלוך אתה ה' לבדך על כל
מעשיך".
*
אבל לא קוסמופּוליט הוא ישראל, לאומי הנהו ובתוך תפלתו הבין־לאומית הכללית קורא הוא אל אלהיו:
ובכן תן כבוד ה' לעמך, שמחה
לארצך, וששון לעירך" –
בדעתו, כי כל עוד אשר לא ישוב לארצו, לא יעצור כח לתקן את העולם במלכות שדי, כי חכמת המסכן בזויה, ואך מירושלים יצא דבר ה'.
*
תמצית הדעה הזאת נמצאה באגדה יפה הבנויה על פּסוק אחד שקראנו היום בתורה:
“הניקה בנים שרה – וכי כמה בנים הניקה שרה? אמר רבי לוי: אותו היום שגמל אברהם את יצחק בנו עשה סעודה גדולה: היו כל האומות מרננים ואומרים: ראיתם זקן וזקנה שהביאו אסופי מן החוץ ואומרים בננו הוא, ולא עוד אלא שעושים משתה גדול להעמיד דבריהם: מה עשה אברהם? הלך וזימן את כל גדולי הדור, ושרה זימנה את נשותיהם. וכל אחת הביאה את יונקה, ונעשה נס בשרה אמנו ונפתחו דדיה כשני מעינות והיניקה את כלם”. (בבא מציעא פ"ז)
*
רבים אומרים, כי כבר זקנו וארצנו כבר חרבה ואין עוד תקוה לתחיה ורעננות, אבל באמת מיניקים אנחנו את כל העמים, כי כל בנינו ובנותינו נתונים לעמים אחרים; תבא שרה אמנו ותלמדנו מה לעשות, כי רק כאשר גדל יצחק ויגמל אז היניקה בנים זרים. הבה נחיה בראשונה את עמנו וארצנו, ואחרי כן נפיץ מעינותינו חוצה.
השופר
מאתצבי הירש מסליאנסקי
“אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכון”. (תהלים פט)
“מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר, אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. אף על פי שזה שמע וזה שמע – זה כיון לבו וזה לא כיון לבו”. (משנה ראש השנה פ"ג)
“תוקעין ומריעין כדי לערבב את השטן”. (ראש השנה ט"ז)
מה הוא אושר העם?
אם נשאל את השאלה הזאת לעמים שונים אז נשיג מהם תשובות שונות. אלה ישיבו, כי אושר העם היא “ארץ טובה, רחבה ופוריה”; אחרים ישיבו: “ממשלה נאורה”, “צבא רב”, “צי אדיר”, “ספרות נשגבה”, “אמנות נשגבה” ועוד כאלה, ומשוררנו הקדוש יחרוץ משפּט אופי ונפלא:
אשרי העם יודעי תרועה!"
*
מה היא כונת השופר? ומה הוא האושר הצפון בתרועת השופר? ומי הוא השטן אשר התקיעות והתרועות מערבבות אותו?
*
להשם “תרועה” אשר שרשו “רוע”, ישנן שתי הוראות: א) השמעת קול שופר; ב) התרועעות בין איש לרעהו בחברת מין האדם, כמו “ותרועת מלך בו”. ויפה המליץ המנגן הגדול מאיר-בר היהודי, כי בקול תרועת השופר הוא שומע קול צפצוף התרנגולת, האם לאפרוחיה הקטנים, כי יתקבצו יחד בצל כנפיה, בראותה כי סכנה מרחפת עליהם ובהשמיעה את תרועתה הטבעית, אז יתקבצו האפרוחים כרגע למצוא חסות בצל כנפי אמם. והשפה העברית הטבעית כהטבע בעצמה קראה את הצלצול הטבעי הזה בשם “תרועה”, המכלכל בקרבו רעות וקבוץ הפּרטים לכלל אחד, להגן איש על רעהו לאמר: “יתאחדו הנפרדים ויתרועעו!”
*
הנה זאת היא כונת השופר, וזה הוא אושר העם היודעים ומבינים ומכונים את התרועה ומתרועעים, ובקול השופר הזה מערבבים את השטן – פירוד הלבבות
“היורד ומתעה, עולה וקטרג, נוטל רשות ונוטל נשמה”. (בבא בתרא ט"ז)
*
השטן הזה נטל את נשמתם של ישראל בחציו המרעלים: שנאת חנם, מחלוקת ופירוד הלבבות; החריב את ארצו, השם היכליו ויגלהו לארצות זרות, ויכניעהו וידכאהו עד דכא.
*
להשטן הלאומי הזה אין כל תרופה, כי אם התרועה הלאומית בכונה לאומית כהוראת המשנה:
"אם כיון לבו, יצא
ואם לאו, לא יצא."
*
אמנם כן! העם העתיק לוקח את השופר העתיק ומשמיע את קול התרועות העתיקות אשר נשמעו במחנהו לפני אלפי שנים, עוד בעת אשר תרועת מלך היתה בו.
*
עתה יאירו לעינינו דברי משוררנו הקדוש כספּירים מזהירים:
"אשרי העם יודעי תרועה!
ה' באור פּניך יהלכון."
אם נלך באור פּני ה' להיות גוי אחד בארץ, כשם שהוא אך אל אחד בשמים.
*
לאסוננו איננו יודעים עוד את התרועה, תרועת האחדות, כדבעי, ואך את קול השברים אנו שומעים היטב מכל העברים מחוץ ומבפנים בכל ארצות פּזורנו, שברים מרוסקים ומקורעים לקרעים, קולות מיבבים וקוראים לעזרה…
*
הבה נקוה לשמוע את קול התרועה האמתית מהשופר הגדול, ובאו האובדים והנדחים לאור באור ה' בירושלים.
סכות
מאתצבי הירש מסליאנסקי
“בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם, כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים”. (ויקרא כ"ג)
“ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים, עוד אושיבך באהלים כימי מועד”. (הושע י"ב)
בסכות הושיבנו ה' בעשותו אותנו לעם; בסכות ישבנו גם בשבתנו בארצנו, ובסכות יושבים אנחנו עד היום הזה בכל ארצות פּזורנו.
*
אז, בטרם יתפּתח המין האנושי, היו כולם נוסעים בעדר (נאָמאַדען), ישבו באהלים, נסעו עם עדריהם ממקום למקום בערבות המדבר לבקש מרעה לצאנם, כהבידואים עד היום הזה. והחוזה בן בארי בהתקצפו על עמו, גער בו:
“עוד אושיבך באהלים כימי מועד!”
*
גם אבותינו הקדושים תקעו אהלים; אבינו הראשון היה בידואי בארצות המזרח כל ימי חייו; יצחק החל לזרוע שדה בארץ פּלשתים.
ההשכלה והתרבות החלו להתפּתח אחרי אשר התרומם האדם ממצבו הנומדי ויהי לעובד אדמה, התחיל לאהוב ולהוקיר את מקומו הקבוע, התחיל להתבונן יותר אל כחות הטבע ופעולותיו, להביט אל השמים מעל – אם ירעיפו מטר על חלקתו למוגג אדמתו, למען תוציא יבולה – מקור מחיתו.
*
הפילוסוף העברי בקהלת הביע את זאת בדברים אחדים ונמרצים:
“ויתרון ארץ בכל, מלך לשדה נעבד!”
*
המחוקק האלהי, בהעבירו את העם ממצבו הנומדי למצב אכרי, צוהו לאמר:
“כל האזרח בישראל ישבו בסכות, למען ידעו דורותיכם, כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים”.
בחג האסיף, בעת אשר ימלאו גרניכם בר ויקביכם – יין, בזמן שמחתכם, צאו-נא מבתיכם לאהליכם, לבלי תתגאו ותזכרו את ראשית מוצאכם מקדם, כי נומדים הייתם לפנים ובסכות ישבתם.
*
ונבואת בן בארי נתקיימה, כי הושיבנו באהלים כימי מועד, וזה כאלפּים שנה נודדים אנחנו מאהל לאהל ומסוכה לסוכה.
*
והסכות שונות – כשרות ופסולות. ישנן שצלתן מרובה מחמתן, וישנן שחמתן מרובה מצלתן; סוכתנו פה בארצות הברית באמריקה היא היותר כשר מכל הסכות שהיו לנו בכל ארצות גלותנו, אבל זאת עלינו לזכור בכל זמן ובכל מקום, כי הסכך מחויב להיות מתלוש ולא ממחוּבר…
*
לפעמים הננו טועים, כשאנו מסמיכים את סכתנו לאיזה אילן גדול וחושבים אנחנו, כי מחוברים אנחנו אליו, ופתאום מזדעזע האילן ומשליך מעליו את ענפיו היבשים והם פורצים ומסירים את הסכך מעלינו, מפציעים אותנו פצעי מות ומשימים שמות בנו.
את הטעות הזאת טעו משכילינו בתקופת ההשכלה באשכנז ואחרי כן בכל ארצות אירופּה…
*
הסוכה היא סמל דמות חיינו, הדפנים רעועים, הרוח נושבת מכל עברים, נופלת לפעמים גם מרוח מצויה; טוב לשבת בה רק ביום שקט, בעת אשר האויר ממוזג. לא כן ביום סגריר, אז תרעד ותנוע הסוכה ותפּול על יושביה גם יחד.
*
חג האסיף. – ומה אנחנו אוספים עכשיו? לא יבול בגרנות, לא ענבים ביקבים, כי אם בגדים בלים, נעלים מטולאים, פּרוטות לטובת הגולים הרעבים ופחמים לעניים לימי החורף הבא.
*
והאתרוג? – “ולקחתם לכם – משלכם”. וכמה טפּשים נבערים, אשר בשם “חרדים” יתימרו, בוחרים להם דוקא אתרוגים זרים וממזרים מקורפו היונית, באמרם, כי יותר מהודרים הם משלנו. עליהם המליץ האלשיך הקדוש:
"א’ל ת’בואני ר’גל ג’אוה (ר"ת אתרוג),
ויד רשעים אל תנידני".
*
“בסכות תשבו – כעין תדורו”. וכן הננו דרים דירת ארעי זה אלפּים בשנים. סוד נצח ישראל. כי בסוכות היינו לעם ולא בערי מבצר.
*
“אמרו לפניו: רבונו של עולם, תנה לנו מראש ונעשנה. אמר להם הקב”ה: שוטים שבעולם! מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת? אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה. מיד כל אחד הולךְ ועושה סוכתו בראש גגו, והקב“ה מקדיר עליהם חמה כתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא, שנאמר “ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו”. מיד הקב”ה יושב ושוחק, שנאמר: “יושב בשמים ישחק”. (עבודה זרה ג')
*
הננו זוכרים, כי בדור העבר יצאו ילדינו לעזור לאבותיהם “לעשות סוכות”. בשמחה רבה עבדו היהודים הקטנים את עבודתם, לא שמו לב לפצעי ידיהם, ועיניהם הקטנות ירו שביבי אש קודש מעונג וגיל. כבר הגיעה השעה לעזור לישראל סבא להקים לו את סוכתו – סוכת דוד הנופלת.
קהלת
מאתצבי הירש מסליאנסקי
מכל עשרים וארבעה ספרי הקודש, אך שנים מהם קוסמופּוליטיים הם – “איוב” ו“קהלת”.
“כשאדם נער אומר דברי זמר; הגדיל אומר דברי משל; הזקין אומר דברי הבלים.” (ילקוט שיר השירים, משלים וקהלת)
*
הספקנות והיאוש באיוב הוא מרוב רעה, ובקהלת – מרוב טובה; האחרונה גרועה הרבה מהראשונה, כי תחת אשר בהראשונה יש לו שאיפה להנצל מצרותיו, הנה להאחרונה אך שממון וריקות.
איוב – פאוסט, וקהלת – המלט.
*
כמה מן הסבלנות נמצאה באבותינו, מסדרי הקנון התנ"כי, בספחם את המגלה הזאת לספרי הקודש, אחרי קראנו את הכתוב:
“כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך – עשה. כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, אשר אתה הולך שמה.”
לוא העיז סופר לכתוב דברים כאלה בימי-הבינים, כי אז בלי ספק על המוקד העלוהו.
*
בכל מקום אשר ישליך מבטו: בהיכלי החכמה, בארמנות השמחה, באוצרות העושר, בבתי המשפּט, בבתי התפלה, בחיי המשפּחה, בכל חיי האדם מן הערש עד הקבר, ימצא אך אפס ותוהו, עמל ואון, וביאושו הנורא יחליט:
“הכל הבל ורעות רוח!”
*
“שבעה הבלים שאמר קהלת כנגד שבעת ימי בראשית”. (מדרש קהלת)
*
על הסבא ונכדיו –
“אם יוליד איש מאה, ושנים רבות יחיה, ורב שיהיו ימי חייו… אמרתי טוב ממנו הנפל, כי בהבל בא ובחושך ילך ובחושךְ שמו יכוסה”.
*
על אחרית האדם בכלל –
“הכל הולך אל מקום אחד, הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר”.
*
על בתי המשפּט –
“ועוד ראיתי תחת השמש: מקום המשפּט שמה הרשע, ומקום הצדק שמה הרשע”. – “ושבתי אני ואראה את כל העשוקים, אשר נעשים תחת השמש, והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם, ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם”.
*
על אי-השויון –
“נתן הסכל במרומים רבים, ועשירים (בשכל) בשפל ישבו; ראיתי עבדים על סוסים, ושרים הולכים כעבדים על הארץ”.
*
על מרגלי-חרש –
“גם במדעך מלך אל תקלל, ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר, כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל הכנפים יגיד דבר”.
*
על בעלי-הכשרונות –
“שבתי וראה תחת השמש, כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן. – כי עת ופגע יקרה את כלם”.
*
ובכן ביאושו הנורא הנהו מטיל דופי בכל כחות חיי החומר והרוח גם יחד וישכין לארץ את הצדק והמשפּט, את הסדר, החרות והמשמעת.
*
והיאוש טלטלהו בתוך גלי ים התענוגים ויטבע במצולתם כמו אבן; בנה ארמונים, נטע כרמים, הרבה לו נשים, פּילגשים, עבדים ושפחות, אחרי כן התעורר משכרותו ויקרא בקול:
“גם זה הבל ורעות רוח!”
*
על חכמת האדם –
שב, נחם על משובתו, עזב ההוללות והתאוות הנמבזות, וישם אל החכמה פּניו, והנה גם בחכמת אנוש לא מצא מרגוע לנשמתו המרוסקה מספקות ויאוש ויחרוץ משפּטו:
“כי ברוב חכמה רוב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב”.
*
על האמונה העורת –
פּתאום התהפך ויתמם ויצטדק, ויפן אל האמונה התמה, וישם חלקו בין השופכים שיח ומרבי להג, אשר רק בפיהם ובשפתם יכבדו אלהים ולבם רחק ממנו, וכל יראתם רק מצות אנשים מלומדה, והנה גם בזאת בחלה נפשו ויאמר:
“אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, כי האלהים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים”.
*
תמצית כל דברי הספר הזה הוא, כי כל העולם עומד רק על שני כללים: הכלל הראשון – כי אין כל כלל בחיים; והכלל השני – כי גם הכלל הזה איננו כלל לגמרי.
שלילת השלילה הזאת היא אחרית היאוש מדעת.
*
קהלת לא מצא אשה טובה גם אחת מאלף, יען כי בין אלף נשים בקשה והוא בעצמו הרגיש את זאת באמרו:
“ראה חיים עם אשה (אחת) אשר אהבת כל ימי חיי הבלך”.
*
החיים לאדם כמים הפּנים לפנים המה. אם בריא הוא ברוחו ובנפשו, אז גם בערפּלי אופל יראה קוי אור בהירים, וגם בסופה וברעש ישמע זמרת צפּרים. לא כן אם עצבון בלבו ואין ברוחו נכונה, אז גם אור השמש יכהה בעיניו, וקול שרים וחוללים כיללת חתולים ישמע באזניו.
*
הפילוסוף האופּטימיסטי לייבניץ חרץ משפּטו, כי העולם הזה הוא הטוב מכל העולמות שהיו יכולים להברא ואין בה כל מגרעת.
*
שופּנהויאר הפּסמיסטי מביט על החיים כעל ציד נצחי, וכל היצורים הם פּעם צידים ופעם נצודים; מלחמה אכזריה, נחלי דם ודמעות ישטפו לדור דור עד אשר תתפוצץ הארץ.
*
המתיאש האיום ליאופּרדי, כשאבדה אמונתו, הביע את יאושו הקיצוני בדברים האלה:
“לבי האומלל! ישן לנצח בחזי הכואב! כל אשר חשבתי לקדוש ולאמת חלפו, עברו. הלאה השקר! מות, לבי העני! החיים ישקרו ועצבון כל התבל אך צל עבר הוא. התפּלץ נא בפעם האחרונה למראה כל העשוקים והנועדים למות. התהפך לנציב כפור וקרח בתעבך את עצמך ורד לתהום האפס והכליון…”
*
ד"ר נורדו לוחם נגד היאוש בהגיונו הכביר, לאמר:
“מקור היאוש הוא מהמשגה הגדול, כי האדם הוא מרכז התבל. אולם בעיני יראו המתאוננים כתולעי-הרקבון, אשר לו יכלו להתפלסף, כי אז התאוננו על כל ההמצאות החדשות לטהר את האויר.”
*
קהלת, אחרי התהפּכו בתחבולותיו ואחרי חקרו ודרשו את כל דרכיו, מצא את “השביל הזהב” ויאמר:
“אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר, למה תשומם: אל תרשע הרבה ואל תהי סכל, למה תמות בלא עתך. טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך, כי ירא אלהים יצא את כולם”.
ויביע את החלטתו בפתגם קצר:
“עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים”.
*
כל התלונות, הטענות והטרוניות המתפּרצות מלב המתיאש, הנה רק על רוע לב האדם ואולתו, על משובתו וזדונו, על תאותו ורום לבו, כי רק המה, בני האדם, מבקשים חשבונות רבים. לא כן בהרימו מבטו אל על, שם במרחבי אין קץ, אשר יד-היוצר עושה מלאכתה על האבנים, ויד-האדם לא תגיע שמה לבלע את הקודש, שם ימצא גם המתיאש סדר ומשטר נכון, כאמרו בראש ספרו:
“דור הולך ודור בא, וזרח השמש ובא השמש; כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא; מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה”.
ובזכרך כל זאת, תוכל לגזור את משפּטו בסוף הספר:
“סוף דבר: הכל נשמע, את האלהים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם. כי את כל מעשה האלהים יביא במשפּט על כל נעלם, אם טוב ואם רע”.
וזה שאמר רב: “בקשו לגנוז ספר קהלת. ומפּני מה לא גנזוהו? מפני שתחלתו דברי תורה וסופו דברי תורה”.
חנוכה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
“מאי חנוכה? – דתנו רבנן: בכ”ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספּד בהון ודלא להתענות בהון. – שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא:)
חג האורים – חג נצחון המכבים.
ואיפה נצחון יהושע בן נון על ל"א מלכים? מפּלת סנחריב האשורי וחילו? מדוע לא נחוג אותם? ואם איכות החגיגה היא פך השמן האקונומי, – איה שמנם של אליהו ואלישע הרבים בכמותם? ומדוע שמונה ולא שבעה, כקני המנורה?
*
בתשובת חז“ל טמון כל סוד הנצחון האמתי, אם רק נבין את הרמזים, אשר רמזו ב”שמן" ו“השמנים” וב“יום” ו“ימים”.1
*
“שמן” הוא שם משאל על הכחות הרוחניים של עם ישראל, כמו “ושמן ימינו יקרא”. ועובדי כוכבים (ההילינים-הסורים) בבואם אל היכל היהדות טמאו את כל השמנים – כל המדות הטובות – שבהיכל.
*
“יום” – לא רק יום אחד, כי אם תקופה שלמה או דור שלם, כמו “והיה ביום ההוא”. הכהנים הגדולים, מרשיעי הברית בעת ההיא, יאזון, מינילאוס, ואלקימוס, הביאו שקוץ משומם בהיכל, הושיבו את האסתטיקה היונית על כסא האתיקה העברית, העלו מחולות על הר הבית משני המינים במערומיהם כאדם וחוה; הגברים משכו ערלתם לבל יכירום כי ממעי יהודה יצאו, ואין מוחה בהם, כי לא נשאר כל שמן טהור – כח יהודי להתיצב נגדם, – – “עד שגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן – מתתיהו, אשר הוא לא היה כהן גדול, כי אם חתום בחותמו של כהן גדול, בהיותו בן יוחנן כהן גדול, – ולא היה בו אלא להדליק יום אחד – רק בדורו לבד. – נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים” – שמונה דורות: מתתיהו, יהודה, יונתן, שמעון, הורקנוס, אריסתובול, אלכסנדר והאחים הורקנוס ואריסתובול. אנטיגנוס אינו מן המנין, לפי שלא הוציא שנתו, והורדוס האדומי מלא מקומו.
*
מצד ההשקפה הלאומית גדול כבוד חג המכבים מכל חגינו ומועדינו; הנרות הקטנים, אשר אנו מדליקים, מספּרים לנו ספּורים גדולים וקדושים, המרהיבים ומשמחים את לבותינו וממלאים את נפשנו בגאון לאומי והכרת עצמנו; בגעגועים לעברנו העתיק והעשיר ובתקוות טובות לעתיד מזהיר, מאיר ומחמם את רגשותינו.
הוי, כמה אורים גדולים ומתעים, להבות מחריבות ושורפות העלו עמים שונים במשך אלפּים שנה. האורים הגדולים כבים ונעלמים ונרותינו אנו מופיעים עוד בכל זיום והדרם. הם מתארים לנו את נצחון סיני על אלימפּוס, המוסר על הזמה, האתיקה על האסתטיקה, אש קודש מאירה ומחממת על מוקדי השטן ומדורות התפתה, המחריבים והמשחיתים.
*
כקול זעזועי הנימה של הכנור הרך והענוג, אשר ישמע בתוך רעש תופּים וקול חצוצרות, המרומם את הנפש והמחיה את הרוח, כן אור נרות חנוכה לעומת הנרות הגדולים ההיסטוריים של הנוצרים והמחמדים.
*
“המו גוים, מטו ממלכות”, כשל כחם, כבה אשם, נאלמו דום, וישראל סבא מחדש כנשר נעוריו ומעלה נרותיו להאיר ולחמם את נפשות צאצאיו לדור דורים.
*
“מן המצר קראתי יה” – שרו המכבים וישראל ישיר עד היום: “רבת צררוני מנעורי גם לא יכלו לי”. ובצדק יקרא: "סבוני כדבורים", מצצו ממני את מתקי ודבשי, אבל “דעכו כאש קוצים בשם ה' כי אמילם”. היונים והסורים ואחריהם הרומים דעכו כאש קוצים, וישראל מעלה נר תמיד אשר לעולם לא יכבה.
*
הם עשו את אלהיהם לבני-אדם ויכלו אתם יחד, ואנחנו מרוממים את האדם להדבק באלהינו, כי אוריתא, ישראל וקוב"ה חד הוא.
*
נעלה הוא חג האורים מחג הפּורים בזאת, אשר לא בחסד לאומים נושעו אז, כבימי הפּורים, אשר רק על ידי רחמי המלך הטפּש נשארו בחיים; לא על ידי חנינה וחמלה הביאו המכבים תשועה לעמם, כי אם בגבורתם ואומץ רוחם אשר חננם ה'.
חכמינו התלמודיים צונו לקרוא את ההלל בימי החנוכה ולא בפורים, באמרם:
“אין אומרים הלל על הנס שנעשה בחוץ לארץ, כי אכתי עבדי אחשורוש אנן” (מגילה יד)
אמנם כן, לו השכילו אבותינו תמיד לזכור, כי “אין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ”, כי אז לא נשקו את השבטים, אשר יסרום, לא לקחו חלק בשמחות זרים ובנצחונותיהם, לא בטחו בחסדם-חטאת ובישועתם, אשר אין כל שחר למו.
*
לו חכמו השכילו המשלשים, כי אז גם המה חגו את חג האורים הזה, כי לולא המכבים כבו את האש הזרה ההלנית, אשר התפּרצה אז במחנה ישראל, כי אז גם לא פרח גם הנצר משרשי האיסיים, ורומה וכל אירופּה היו נטבעים במצולות המיתילוגיה היונית.
*
חבל על אשר “הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם” וישארו בתור נרות של “הזכרת נשמות” לנשמות העם, הארץ, השפה, הספרות, להנביאים, להמכבים ולכל הקדוש לנו.
“אלא לראותם בלבד”…
*
הציונים! הדליקו את הנרות שכבו בלבבות, הרימו את הנס, נס ציון, בארץ, ותאמרו את ההלל שלם, ותשיגו את הרשות להשתמש בהם, כהמכבים בשעתם. כי אך בציון נושע תשועת עולמים.
-
עיין בספר “נדבות פּי” להרב ראבינאָוויץ. ↩
פּורים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
“והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, משפּחה ומשפּחה, מדינה ומדינה, ועיר ועיר, וימי הפּורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם” (אסתר ט, כח)
נפלא הוא החג הזה מכל חגינו במנהגיו ובהלכותיו. נפלאה היא גם המגלה, אשר סופרי התולדה אינם יודעים אל נכון את הזמן והמקום של המאורע הזה; רבים מהם שוללים את המגלה הזאת מדברי הימים; החכם יש“ר מריגיו מתנפּל ב”מגלת אסתר" שלו בבקורת עזה על גבורי המגלה הזאת, על מרדכי – על אשר לא כרע לפני המן, ועל אסתר – על אשר לא הגידה.
*
“מי הוא זה אחשורוש?” – שואלים סופרי דברי-הימים. התולדה איננה יודעת מאומה על-אדות המלך הטפּש הזה. ובכן מכחשים המה בכל הספּור הזה עדי אשר ההיסטוריון הגדול דר. גרץ לא זכרהו בספרו.
*
על השאלה הזאת יש להשיב בשאלה אחרת:
מה היא התולדה בכלל? על מה אדניה הטבעו? אם לא על המסורת והקבלה איש מפּי איש ומדור לדור? ואם כל עם ישראל, אשר קים וקבל עליו ועל זרעו לדור דורים לחוג את חג המאורע הזה, אשר רשמו את שם מקומו ושמות גבוריו, אשר לקחו חלק בו; אם למגלה כזאת אין ערך תולדתי, אז נוכל לכחש בכל דברי ימי התבל. כי במה זכו העלים הבלים, הישנים-נושנים מהשפות המתות, הפּרסית והיונית, או כתבי החרטומים המצרים והאשפים האשורים והבבלים, אשר מהם שאבו ושואבים עד היום סופרי התולדה את ידיעותיהם הקלושות והמרוסקות, יותר מהמגלה הזאת, אשר בני העם החי שמרוה מכל משמר, את אותיותיה ספרו ואת פּרקיה קבעו לדורות ומסכת שלמה, “מסכת מגלה”, קנתה לה מקום קבוע בתלמוד הנערץ והנקדש לכל העם כלו. סופרי דברי ימינו חטאו נגד “מגלת אסתר” בספקותיהם, מפני כי מעמדה איתן ובריא כספּורי החשמונאים בספרי “הכתובים האחרונים”, אשר גם צל של ספק לא עבר עליהם.
*
ושאלת החכם יש“ר ריגיו, ב”מפתח למגלת אסתר", על מרדכי ותרעומתו עליו, על אשר לא כרע לפני האגגי, – השאלה הזאת כבר נשאלה מפי חכמינו:
“וכי קנתרן היה מרדכי ועובר על גזרת המלךְ? – אלא כשצוה אחשורוש להשתחוות להמן, חקק עבודה זרה על לבו ונתכון כדי שישתחוו לעבודה זרה. וכשהיה רואה המן שאין מרדכי משתחוה לו, נתמלא חמה, ומרדכי אומר לו: יש אדון המתגאה על כל גאים, ואיך אני מניחו ואשתחוה לעבודה זרה?” (מדרש אסתר פ"ו)
*
בעלי המדרש הבינו את כונת מרדכי בעקשנותו נגד המן ולא קבל מרותו. מרדכי הבין אז בימי ממשלת אחשורוש בפרס את שיטת הממשלה הנאורה בארצות הנאורות בימינו אלה, להבדיל ולהפריד בין האמונה והממשלה, כי האמונה בת השמים היא ו“השמים שמים לה'” והממשלה היא על הארץ, אשר נתנה לבני-אדם. מרדכי חש והרגיש, כי אומלל הוא העם אשר מושליו ימשלו בו בשם ה'. לכן בראותו תמונת עבודה זרה חקוקה על לבו של המן, המחה נגדו ולא קבל מרותו. לא נגד המן התעקש מרדכי, כי אם נגד שטת ממשלתו…
*
ומי כמונו, ילידי ארץ רוסיה, אשר סבלנו צרות רבות ורעות בימי אלכסנדר השלישי, הטפּש כאחשורוש בשעתו, אשר מסר את טבעתו הממשלתית לפּובידינוסצוב, ראש כהני האמונה ועבודה זרה היתה חקוקה על לבו; מי כמונו יוכל להבין את מרדכי ושטתו, כי לא קנתרן ולא עקשן היה, כי אם חכם בהנהגת הממשלה.
*
“ויסר המלך את טבעתו – אמר רבי אבא בר כהנא: גדולה הסרת הטבעת יותר ממ”ח נביאים וז' נביאות, שכולם לא החזירו ישראל למוטב". (ילקוט אסתר)
*
גם תרעומת החכם יש"ר על אסתר, אשר לא הגידה את עמה ואת מולדתה, לא בצדק היא, – כי כן צווה עליה מרדכי אשר לא תגיד, ומרדכי צוה עליה ביראו מאד מפני ההתבוללות, כי מה יחשבו היהודים התמים והפּשוטים אחרי שמעם, כי מרדכי היהודי הגדול מסר את הדסה, אשר אמנה כבת לו, לאחשורוש הפּרסי. כי אז הלא המה בצדק יוכלו להשיא את בנותיהם להפרסים. ולפיכך צוה עליה מרדכי במפגיע, כי לא תגיד את עמה ואת מולדתה. ואסתר שמעה בקול דודה ותתאפק מהגיד עדי אשר נגעה הרעה לעמה, ואז התפּרצה ותקרא בקול בוכים, בכרעה לרגלי אישה המלך:
“תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי!”
נפשה ועמה היו שוים לה במדרגה אחת.
ואיה הנה אחיותינו כעת, אשר, כמו אסתר, תמסרנה את נפשותיהן בעד עמן?
פסח, חג האביב
מאתצבי הירש מסליאנסקי
קסם בהמלה “אביב”, עוז והדר, רך ועונג, חן ויופי אצורים בתוכה גם יחד; האביב הוא הפּרוזדור לקיץ הטרקלין; הוא המשיב את נשמת כל היקום; גולל חושך מפּני אור; מעביר את הלילות החשכים ומביא את הימים הבהירים המלאים חיים ועונג.
ואלהי האביב הביא לישראל עמו את אביבו בירח האביב וצוהו: “שמור את חדש האביב!”
לאמר: “בנים אתם להטבע, ויחד עם הטבע תצאו ממסגרותיכם; האביב קורא דרור להתבל ומלואה מכבלי החורף, ולכם בני אברהם בחירי יקרא דרור מסבלותיכם על אדמת חם!”
*
שלשה מיני חגים לכל עם ועם: חגי הדת, חגי הטבע וחגי העם.
ועם ישראל חוגג את חג פּסחו, חג חירותו, באביב – שלשתם כאחד.
*
עוד היום פּוסח ה' על בתי ישראל בכל מקום שהם, לא רק “בנגפו את מצרים”, כי אם גם בנגפו את אשור, בבל, פּרס, יון ורומא, “ולא יתן המשחית לבא אל בתיהם לנגוף”.
“כל הרוחות כבשו בני יון ורוח מזרחית לא כבשו!” (בראשית רבה פ' מד)
*
חוג ישראל סבא את אביבך בכל ארצות פּזוריך וקראת בו את “שיר השירים”, שיר האביב היותר נעלה, נשגב ונקדש מכל שירי האביב אשר שרו כל משוררי העולם; קרא זקן אומלל גם את המחזה הקדוש שאחד מחוזיך חזה בימי חרפך, את אביבך העתיד, בהחיותו את עצמותיך היבשות, בהפיחו רוח חיים במו; שירה שירתך, חזה חזיונך אשר בן-בוזי חזה בבקעה על יד הנהרות פּרת וחדקל, וקוית, והתעודדת לקראת אביבך הבא.
*
“אנשי חיל! שלשים מאות שנה מביטות עליכם מראשי פארי-העמודים האלה!” – קרא נאפּוליון הראשון לבני-חילו בעמדו אתם במצרים בעיר קאהירא בקצה המדבר.
ואנחנו בסגנונו נקרא:
כל באי תבל! שורו והביטו על הגוי העתיק הזה, אשר זה יותר משלשים מאות אביבים עברו עליו מעת בא אביבו הראשון אחרי כלותו את עבודת-פּרכו על-יד פּארי-העמודים ההם!
*
בקעו ים-סוף; עמדו על הר סיני; באו והתישבו בארץ כנען; גלו בבלה ותלו כנורותיהם על ערבותיה; שבו ליהודה; הושיטו ידם לאלכסנדר המוקדוני, נמשכו אחריו לאלכסנדריא, הכירו את גדולת יוליוס קיסר; הגלו רומאה; נפוצו לכל ארצות אירופּה; מספרד גרשום ויחד עם קולומבוס מצאו את הארץ החדשה.
*
הוי, כמה חרפים נוראים ואכזרים עברו על הנודדים הנצחים האלה! אבל אביבם הולך תמיד לפניהם ונלחם עם החורף הארוך והאיום, ומדי שנה בשנה קורא בקול:
“שמור את חדש האביב!”
שיר השירים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
קול אדיר וחזק, קול ישראל סבא, בן ארבעת אלפי שנים, קול עם הזורע אור גדול בקורות העולם לכל באי תבל, נאקת גוי אומלל, מפוזר ומפורד, מוכה ומעונה, מתגרת עריצים אכזרים, השופכים דמו כמים, הננו שומעים בשיר השירים הזה –
“המשובח שבשירים, המעולה שבשירים, המסולסל שבשירים”. (מדרש שיר השירים)
*
אם יש את נפשכם לדעת מקום החזיון הנאדר בקודש הזה, – קראו שמו “תבל” וכל ארצותיה. כי כולן לקחו חלק בשיר החזיון הזה, מכל עיר-מלוכה, מכל הארצות, הגדולות והקטנות, מקדם ומים, מצפון ומתימן, נשמע את קול גבור השיר הזה, המספּר את תפארתו מימים מקדם, המביע את התנצלותו באזני שוטניו ואויביו ואת תקותו לאחרית הימים.
*
הרחק ממקום מולדתו הקדושה והעתיקה, נודד בין עמים נכרים, המתפּארים גם הם בשם “בנות ירושלים”, אשר ירדפוהו בלי חשך, יתאזר עוז מדי שנה בשנה בעלות חודש האביב, יחוג את חג אביבו, חג חרותו, ומשורר את שירי האהבה והחופש הטבעי לאלהי החופש:
"כי הנה הסתו עבר
הגשם חלף הלך לו,
הנצנים נראו בארץ".
*
“היו ימים, – קורא גבור השיר בחיל, – אשר מלך השמים והארץ “הביאני חדריו” , ושם השקני מיין תורתו, ההולכת ומשתבחת כל עוד שמתישנת, אלפי שנים כבר חלפו, ממלכות מטו, ארצות נשמו, ואנכי חי וקים בחוקיו ומשפטיו אשר אינם דורשים רוב דעות, מפּני אשר קימים המה לעד על כנם – כן האמת והצדק”.
“אל תראוני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש” –
יפנה ישראל הזקן אל כל עמי התבל בהתנצלותו. הן אמת טפלו עלי אשמות וחטאים באלפי שנות גלותי, בהיותי למפגע לקרני השמש, בין צל ומגן אשר יסוככוני, ולא פלא הוא שהשמש שזפתני, ובהאבקי תמיד עם שוטני ומריבי, מן הנמנע הוא אשר לא ידבק בי האבק וישחירני. אולם כל מומי ומגרעותי, אשר תלו בי, חיצוניים המה, אשר רק בגויתי נגעו ולא בנפשי ונשמתי.
*
"שחורה אני
כאהלי קדר,
ונאוה אני –
כיריעות שלמה,
בנות ירושלים!"
“מבחוץ הם כעורים ומכוסים סמרטוטים, ומבפנים – אבנים טובות ומרגליות” (מדרש שיר השירים)
“אמנם כן! גבי כפוף ממשא הגלות והנדודים, אור-עיני הועם מחשכת הרדיפות והגרושים, רגלי מעדו ממנוסה תמידית, ידי רפו מרוב עבודה קשה ונכריה, וכולי כאהלי קדר אך מחוץ, אולם אם תתבוננו בנפשי פנימה, תכירו לדעת את מזגי הטוב, את לבי המלא חמלה ורחמים, את מדותי הטובות, את חיי-משפּחתי הטהורים, את אהבתי לפרי בטני, לאשת חיקי, – אז תמצאו, כי נאוה אני כיריעות שלמה”.
*
"הנכם מאשימים אותי על אותות השנאה והמשטמה אשר אני מראה לכם בדברי, בפתגמי ובספרותי, אבל מדוע תשכחו, כי זה כאלפּים שנה אשר “הכוני, פּצעוני, נשאו את רדידי מעלי”.
הכוני בקדם ובים, בצפון ותימן, את כבודי חללו, העלילו עלי עלילות נוראות ולא נתנו לי חנינה, ואיך יכולתי להבליג על רוחי לבלי הביע את שנאתי לכם?
*
אסוני היותר גדול הוא, כי –
"בני אמי נחרו בי,
שמוני נוטרה את הכרמים,
כרמי שלי לא נטרתי" –
ולכן הייתי כעוטיה, מבלי מצוא מנוח לכף רגלי בכל מרחבי התבל".
*
אולם –
“מי זאת הנשקפה כמו שחר?” –
ישראל הגבור הזקן אחרי נשאו עיניו השמימה ותקותו מתחזקת בו, כי גאולתו ופדות נפשו קרובה להגלות קמעא קמעא כאור השחר, אחר אשר על משכבו בלילות בקש את שאהבה נפשו לא מצאה, וגם המים הרבים, המים הזדונים, לא יכלו לכבות את האהבה, ובקול עוז יקרא, בקול עליז ושמח לעיני כל העמים על במת התבל:
"קול דודי הנה זה בא,
מדלג על ההרים – (הרי יהודה),
מקפץ על הגבעות – (גבעות ירושלים)!"
שבועות, רות
מאתצבי הירש מסליאנסקי
נפלאה היא המגלה הזאת, בלשונה הצחה, בספּורה הנעים והמלבב ובתמונותיה החיות והטבעיות. היא מרוממת את רוחנו ומוליכה אותנו לארצות הקדם בימי הקציר, תעלנו על הררי הדמיון, ועינינו רואות אכרי יהודה על אדמת ישראל, בקצרם קצירם, ועניי העם בלקטם לקטם; אזנינו שומעות את קול רנתם וברכתם איש לאחיו בשם אלהי ישראל לפני שלשת אלפים שנה…
*
מה קדושה ונעימה היא האידיליה הזאת לקרוא אותה בהמון בימי חג הקציר, חג הבכורים, אז בהתאסף כל העם, ובראשם האכרים, הכורמים והיוגבים. המגלה הנשגבה הזאת עודדה ואמצה את רוחם להבין ולדעת את ערך עצמם בזאת אשר המיסד הראשון למלכי בית יהודה, בן ישי, נצר הנהו מאכרית עניה, אשר לקטה לקט מאחרי הקוצרים בימי שפוט השופטים.
*
עמוקה היא הפּסיכולוגיה של שתי הנפשות, נעמי ורות. רכות, ענוגות ועדינות היו ככל בנות החן מרום־המעלה, ואמיצות ברוחן הכביר ובמזגן הנערץ כאחד הגבורים העריצים לשאת בלב מתנה את צרותיהן ותלאותיהן, אשר עברו עליהן באופן נורא ומבהיל עד מאד.
*
"רבי מאיר היה דורש שמות: אלימלךְ – שמאס חיי
האכרים ואמר אלי תבא מלכות; נעמי – שהיו מעשיה
נאים ונעימים; מחלון וכליון – שנכלו ונמחו
מן העולם1. (רות רבה)
שם בארצנו, בעיר קטנה בית לחם, שמה עומדות שתי האלמנות הענוגות, נעמי ורות, בשער העיר; כל יושבי בית לחם משתוממים על ענין ומרודן.
*
הגברת נעמי, בעלת אחוזות לפני שנים מספּר, אשת האציל ואם לשני בנים, חביבה ואהובה היתה לכל אזרחי העיר, עומדת כעת לפני פּתח השער אלמנה מבעלה, שכולה מבניה, ועל ידה נצבת כלתה האלמנה הצעירה והיפה, ושתיהן יחד סובלות מחסור וכפן ברוח גבורה ואומץ לב.
*
“הזאת נעמי?” – התפּרצה השאלה המרה הזאת מפּיות כל האזרחים, יודעיה ומכיריה מלפנים.
“אל תקראנה לי נעמי, קראן לי מרה, כי המר שדי לי מאד!” – השיבה האלמנה הגלמודה.
*
רות הצעירה והמלאה חיים נלחמת בעד החיים, מתאמצת והולכת ללקט בשבלים בשדה אחרי הקוצרים.
*
בועז, בעל האחוזה ושופט העם, הכיר מרחוק את המואבית הצעירה, כי מצטיינת היא מכל רעותיה הלוקטות ביפיה וחנה, במהלכה וצניעותה, שאל, דרש על־אדותיה, – ובשמעו את תולדותיה, שם פניו אליה ויצוה:
“אל תלכי ללקוט בשדה אחר”.
*
רות מביאה את הלקט לנעמי ומספּרת לה, כי בועז בעל האחוזה דבר אתה טובות.
נעמי דואגת ומבקשת מנוח לרות הצעירה ומוצאת את אשרה, ושולחת אותה להחסות בצל כנפי בועז.
העצה היעוצה נעשתה; בועז עלה השערה ומציע את דבר הגאולה לטוב, הקרוב והגואל למשפּחת אלימלך. טוב היה איש טוב רק לעצמו ובשרו, והשיב לבועז:
“לא אוכל לגאל, פן אשחית את נחלתי”.
*
בועז נשא את רות, והיא ילדה לו את עובד, ונעמי לקחה אותו ותשיתהו בחיקה ותאמנהו ותגדלהו. שכנותיה אמרו:
“יולד בן לנעמי”.
*
את הספּור היפה והנפלא הזה, אשר ספרו אבותינו בארצנו להאכרים מביאי הבכורים, נוכל לספּר היום לאכרינו החלוצים בארץ אבות:
אלימלך הכללי יצא מארצו, ונעמי האלמנה, – כנסת ישראל גלותה – אלמנה עוזבה, בניה, מחלון וכליון, נכלו ונמחו לאלפים בכל קצות התבל. בדורנו החלו בניה, אשר התנכרו לה, לשוב אליה; הם התחלקו לשתי מחנות:
המחנה האחת נפרדה כליל ממנה ותפנה עורף לה ולכל הקדוש לה ותלך ללקוט בשדה אחר, כערפּה לחמותה, לתקן עולם במלכות שדים וקומוניסטים.
המחנה השניה היא מחנה הביל"וים והחלוצים. כי כרות גם הם שבו לארצם ולקטו בראשונה לקט בשדות בועז – “הנדיב הידוע”.
*
בועז הציע את הדבר לפני טוב, הם בעלי היק"א. והם, האחרונים, מאנו לשמוע בקולו וישיבו את תשובת טוב לבועז:
לא אוכל לגאול, פן אשחית את נחלתי" – נחלת ההתבוללות בכל ארצות מושבותיהם. חסים המה על “העבדות בתוך חרות” המדומה.
*
בועז גאל את רות ותלד לו את עובד, אשר ממנו יצא דוד, אשר יסד את ממלכת יהודה ויבן את ירושלים, – ומן עובדי זמננו יצא ויתפּתח בן־דוד המקווה, אשר יאמר “לירושלים – תושב, ולערי יהודה – תבנינה”.
-
אם נרשה לנו לדרוש את שמות המגלה הזאת בדרך רבי מאיר, נוכל למצוא את תכנית רוחם של כל האישים הפּועלים במגלה הזאת בשמותיהם: ערפּה – מהשם “עורף”, מפּני שפנתה עורף לנעמי חמותה ותשב לארצה; רות – “מאי רות? שאל רבי יוחנן (ברכות ז.) – מפּני שזכתה ליצא ממנה דוד שרוה להקב”ה בשירות ותשבחות“; בועז – בו עוז להקים את שם המת על נחלתו ולהרנין את לב האלמנה; טוב – מפני שהיה טוב רק לעצמו, בתשובתו לבועז: ”פּן אשחית את נחלתי". עובד – הוא ההפך מאבימלך, אשר ברח מהעבודה. הוא התמכר לעבודתו וממנו יצא דוד בן ישי. ↩
דם ואש
מאתצבי הירש מסליאנסקי
(על מלחמת־העולם בשנות תרע“ד–תרע”ח)
הננו חיים כעת בתקופה נוראה ואיומה, בתקופת דם ואש.
"כי כאש ה' נשפט ובחרבו את כל בשר, כי הנה ה' באש
יבוא וכסופה מרכבותיו" – “ה' מסך בקרבה רוח עועים.”
*
וסכסכתי גלים בגרמנים וגרמנים – באנגלו־סכסים; סלבים –
באשכנזים והונגרים – בסלבים, ונלחמו איש באחיו ואיש
ברעהו, עיר בעיר וממלכה בממלכה.
*
"קול שוט וקול רעש אופן, סוס דוהר ומרכבה מרקדה, פּרש
מעלה ולהב חרב וברק חנית ורוב חלל וכבד פגר ואין קצה
לגויה וכשלו בגויתם".
*
"בוקה ומבוקה ומבולקה ולב נמס ופיק ברכים וחלחלה בכל
מתנים ופני כלם קבצו פארור." (נחום ב, יא)
*
הוי, חוזים קדושים! לוא ראיתם בעיניכם את נהרי הדם השוטפים בימינו באירופּה כלה על ידי כל העמים המתימרים לנאורים, אשר השתגעו בצמאון דם, בהרס ואבדון, בחרבן והרג רב, כי אז קראתם חמה בכל כחכם האלהי על כל האנושות כלה ואכזריותה האיומה.
מדי שנה בשנה, זה כשנים אלפּים, חגים אלפי רבבות בני אדם, המתגאים ומתהללים בתרבותם הנוצרית, את חג הולדת “שר השלום” ו“בן אלהים”. הפּעמונים מצלצלים והכהנים משוררים שירי אהבה וזמירות שלום לאלהי השלום.
הוי, דוברי שקרים, הנושאים את שם ה' לשקר! הביטו על חורבן אירופּה ועמיה המאמינים בכם והנשבעים בשם “בן־מרים” משיחכם ומצילכם, הקשיבו לקול אנחות המטים למות על שדה־קרב, ותאלתם לכם הצבועים התועים והמתעים, שמעו נא את דבריהם האחרונים היוצאים מפּיות הגוססים הנאבקים עם מר המות ונטבעים בנחלי דמיהם, הקוראים שלום מרחוק להוריהם, נשיהם האהובות וצאצאיהם בטרם צאת נפשם, אז כלמה תכסכם על כל תורת השקר אשר הוריתם לצאן מרעיתכם התועים אחריכם.
*
אולם בוש לא יבושו והכלם לא ידעו, כי בימים האחרונים האלה החלו לבחור ברומה “אב חדש” להושיבו על כסא פּטרוס ראש מבשרי הישועות בשם “שר השלום” מנצרת.
*
הסופר האנגלי הגדול בוקל הביע את משפּטו בספרו “תולדות התרבות באנגליה”, כי התבל כבר התקדמה, והוא בטוח כי מלחמות כבראשית המאה התשע עשרה לא תהיינה עוד, אחרי אשר כבר התבכרה האנושות להבין את יקרת ערך דמיה. הוי, מי יגלה עפר מעיניך, חכם גדול, וראית את שגיאתך הנוראה, כי כתרבות הנוצרית כתרבות החדשה יחד בגדו בהאנושות בהבטחותיהן וכל אירופּה כלה מתמוגגת בדם בניה.
אמנם כן! התרבות וההשכלה עוד הגדילו והחזיקו את המלחמה והעלוה למדרגה רמה ואיומה, כי תחת הרמחים, הקשתות והחצים, אשר המיתו למאות, ימיתו עתה לרבבות ברובים, תותחים וכדורי־נפץ המשלכים מהאוירונים מלמעלה על ראשי נשים יולדות ועולליהן.
*
ומעשרה קבים פּרעניות, הרג ואבדן אשר הביאה אתה המלחמה על כל העמים, נוטלים אנחנו בני ישראל סבא תשעה קבים. הגרמנים נלחמים עם אויביהם בעד גרמניה; הצרפתים – בעד צרפת; הבריטים – בעד בריטניה, ואנחנו עם לא נושע נלחמים עם כלם בעד כלם. יותר מחצי מליון בני־נעורינו עומדים על שדה־קרב ושופכים את דמם בעד כל הארצות, אך לא עבור ארצנו אנו.
*
גורל “יעקב התם” המוכה מכל העברים ומכל הנלחמים, המריבים והנצים רק בדרך אגב:
– יעקב! מדוע לא תשב בביתך?
– יען כי בית אין לי! – עונה התם בקול בוכים והוא מתלבט בין רגלי הנלחמים בדרך אגב.
*
“על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי, אל תאיצו לנחמני על שוד בת עמי”.
*
"עבר קציר, כלה קיץ ואנחנו לא נושענו…
“מבלגיתי עלי יגון עלי לבי דוי” –
על יגוני הפרטי אוכל להבליג, אבל –
“הנה קול שועת בת עמי מארץ מרחקים.”
*
"שתים הנה קראתיך מי ינוד לך השוד והשבר והרעב במי
אנחמך? בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר."
*
רבות נגרשנו מארץ לארץ באלפּים שנות גלותנו: מבריטניה, – בימי אדוארד הראשון; מצרפת – בימי פיליפּ היפה; מאשכנז – בשעת המגפה השחורה; מספרד – בימי הצמד הקתולי פרדיננד ואיזבלה. אבל כל הגרושים ההם היו עוד מלאי יושר מול הגרוש הפּתאומי הנורא כעת ברוסיה על ידי ארוך־הרגלים ניקולי בן ניקולי מגזע רומנוב הארור, המפקד צבאות רוסיה. להמגורשים אז נפתחו ארצות־מקלט חדשות: למגורשי אנגליה נפתחה צרפת, למגורשי צרפת נפתחה אשכנז, למגורשי אשכנז נפתחה פּולניה בימי קזימיר הגדול, למגורשי ספרד נפתחה תוגרמה בימי השולטן סאלים. אולם עתה אין הם נגרשים חוצה באופן גלוי, כי אם מטלטלים אותם ככדורים מפלך לפלך ומנוף לנוף, את אחינו יושבי קובנה סחבו בעגלות משא ובקרנות בקר וסוסים כצאן לטבח לפּולטבה, ומפּולטבה טלטלום אחורנית בחזרה לוילנה, ומוילנה שנית לקיוב ומשם ליקטרינוסלב.
“השוד והשבר והרעב והחרב” –
את רבבות צעירינו גבורינו הכריעו לטבח על שדה־קטל. את כבוד בנותינו היפות והתמות חללו הקוזקים הפּראים, ועל הוריהם החפים מפשע עוללה ממשלת ניקולי עלילות ברשע, כי מרגלים המה לצבא אשכנז, וישימום לבוגדים ויתלום. ויתר הפליטה, הנשים והטף, נודדים בשדות וביערים מבלי מחסה משרב ומקור וגועים ברעב ובצמא.
*
גם הבלגים והפּולנים הוכו בארצם ונשארו על אדמתם, ובת עמי, אויה! איה מקומה?
ארץ, ארץ, אל תכסי דמי!
אירופּה בנתה בית של קלפים במאות השמונה עשרה והתשע עשרה ועליו רשמה את אידיאליה: “אהבת האדם”, “שויון”, “חופש”, “אמת” ו“יושר”. והנה בראשית המאה העשרים בא איש־הצבא העולמי ויבעט ברגל גאותו על בית־הקלפים היפה ויהפכהו ויהרסהו, ויהי כלא היה.
*
עתה צרה היא ליעקב, ויש תקוה כי ממנה יושע. עת צרה היתה גם אז במלחמת בלשצר וכרש וממנה נושע ישראל, אחרי אשר להראשון נרשם:
“מנא, מנא, תקל ופרסין!”
והשני רשם את ההצהרה:
“מי בכל עמו, ה' אלהיו עמו ויעל!”
מי יודע?
הבה נקוה!…1
בצאת ישראל ממצרים עברו את הים האדום לפני בואם אל ארצם, אולי גם אנחנו, אחרי אשר נעבור את ים דמנו השפוך, נגיע אל החוף המקווה, אל נחלתנו וארצנו הישנה־החדשה.
“ונקיתי דמם ולא נקיתי וה' שוכן בציון.”
*
שני נשיאים מזרע מלוכה, בן אמוץ העברי ולהבדיל בין קדושה לטומאה, בן רומנוב הנוצרי – השני הביא כליון וקרץ בימינו בכתתו אתיו לחרבות ומזמרותיו לרמחים, והראשון עוד לפני שלשת אלפים שנה חזה את האידיאל הקדוש כי –
“לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.”
והיה באחרית הימים נכון יהיה בית האוסף על הר הצופים, אשר בו יראו צאצאינו את כל כלי המשחית, את התותחים, הדרדנוטים והטורפּידות, התתמימונים, האוירונים והצפּלינים – יראו, יביטו, יתבוננו וישתאו על הרציחות והאכזריות של אבות־אבותיהם במאה העשרים.
*
אור וחשך משתמשים בערבוביה כעת באנדרלמוסיא הבאה עלינו בדור זה, אשר החלק היותר גדול טובע בים של דם ודמעות, ארצות חרבו, גוים נשמו, מלכים אל שאול הורדו והחרב טרם תשוב לנדנה.2
*
כקול מיתר כנור רך, אשר ישמע בתוך רעש של תופּים וחצוצרות, המרומם את הנפש והמחיה את הרוח, כן קול יעקב התם והקטן בתוך כל העמים העריצים והכבירים.
ירעשו להם התופּים, תרעמנה להן החצוצרות במנגינת התולדה, אך סוף כל סוף ישתתקו וידומו, ומיתר הכנור הענוג והרך ישמיע את קולו הנעים קול דממה דקה אשר בתוכו ה' אלהי השלום השוכן בציון והבוחר בירושלים.
*
עולם מתהוה, החלומות נפתרים, התקוות מתקיימות והשאיפות מתמלאות, התחיה משולשת היא – תחית העם, תחית הארץ ותחית השפה. הנה רגלי חיים ויצמן עומדות על הר הצופים ומניח את אבן הפּנה להמכללה העברית, שתים עשרה אבנים מול שנים עשר שבטי יה –
“ועמדו רגליו על הר הצופים.”
*
משא לחג השבועות
מאתצבי הירש מסליאנסקי
"אמר ר' יוחנן: מלמד שהחזירוה על כל אומה ולשון ולא
קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה". (ע"ז ב.)
א. כתים
על חופּי נהר נ. התנוססה עיר בנויה לתלפיות בבנינים שונים ומוזרים במראיהם ובתבניתם; ארמנותיה וטירותיה הגדולים והרבים לאין מספר המזהירים בשלל צבעים שונים, האירו אור נפלא מנגה יפעת השמש, אשר שלחה את קויה עליהם בהוד יקרת הדרתה; ברחובות ושוקי העיר נשמע קול שאון והמולה מעם רב מאד. האם לא נפלאת היא בעיני הראה, כי בתוך הסינים (החינים) השאננים והעצלים, המבלים כל ימי שנותיהם אך בעצלות ובחבוק ידים, יתעורר פתאום במו רוח רגש ותנועה למהר ולרוץ ארחם איש איש לבדו אל המקום אשר אליו פניהם מועדים, וכל איש מהם יתאמץ לקדם את רעהו ולבוא ראשון אל המקום אשר אליו תכסוף נפשו לבוא, יחפזו, ימהרו, ירוצו כצביים קלים לבל יעבירו את המועד, – הפלא ופלא!
ברחוב רחב בראש הומיות התנשאה גבעה נחמדה ועליה גב בנוי כמו רמים; עמודים מפוארים בפרחים ונצנים בשלל צבעיהם מרהיבי עין יתמכו את הגג הנפלא והנהדר בדגלו המכסה כחפת כבוד על פני כל הככר ההוא. ביראת הכבוד התיצבו כל בני ההמון ויכוננו מבטיהם אל המקום אשר שם עמד כסא רם ונשא מצופה זהב פרוים ומשובץ באבנים יקרות ועל המצע המרוקם בטוב טעם יושב האיש המרומם, הכהן הראשי לכהני אלילי ארץ סינים, מימינו ומשמאלו עומדים ארבעה יועציו, הם ראשי יועצי הארץ, ועל פני כלם דומיה קדושה וטהורה שוררת בעין מפריע.
שם, ממעל לראשיהם, יעופו שני מלאכי יה, אשר שש כנפים שש כנפים למו, ומתחת לכנפיהם תתראינה ידיהם האוחזות מגלה עפה ובקול נעים ונפלא יקראו באזני ההמון את כל הכתוב בה.
השרפים האלה הופיעו משמים ארצה להורות לבני־אדם את תורת אל חי, לפקוח את עיני העורים ההולכים בחשך וטובעים רגליהם במצולת האולת ואור המדע לא יהל עלימו.
המלאכים חדלו לקרוא ויתבוננו על פני ההמון.
אחרי האות הנתן מאת ראש הכהנים, יצא אחד מיועציו רואי פניו ויען ויאמר כדברים האלה:
– כטל השמים תזלנה אמרותיכם היקרות מפּז, עמוק עמוק על תלמי לבבנו וכאור נוגה השמש יאירו על מחשכי נפשותינו המשחתות, אך הואילו נא לתת רשיון להתולעת הנבזה על פני הארץ לשאול את פיכם, שרפי מעלה ואראלי קודש, שאלה אחת: כמה רבבות חוקים ומנהגים שונים תתנו להאנשים אשר יאותו לקחת מידכם את ספר התורה הזה?
– כמה רבבות חוקים? – שנה אחד מהמלאכים את דבריו בתמהון – השאלה הזאת תורנו לדעת, כי לא הבנתם את הגיונותינו, אחרי אשר לא במנהגים ובחוקים נוסדה אמונתנו, כי אם ברגשי אהבה וחסד: לאהוב את ה' ולאהוב את כל בני האדם.
ויפתחו המלאכים עוד פּעם את ספר התורה ויחלו לקרוא את הדברים האלה:
“ועתה ישראל, מה ה' שואל ממך, כי אם ליראה את ה' אלהיך וללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלהיך בלכ לבבך ובכל נפשך”.
– אם כן אפוא, – ענה הסיני הנבון – לא נוכל לקחת מכם את התורה הזאת, יען כי בני עמי לא הסכינו מעודם לחמלה ולאהבה, כי אם בזאת כל מעיניהם, להיות אסורים בחבלי מנהגים והבלים מכף רגלם ועד קדקדם; המה יאהבו לשאוף רוח קטב ולא רוח צח, ללכת שובב אחרי שרירות לבם ולרדוף אחרי תענוגות בשרים, כי עוד “השמן לב הסיני מדעת ועיניו השע מראות ואזניו הכבד משמוע, פּן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו!”
ב. הודו
על חופּי נהר גוזן השתרעו יערים רבים מעצי זית וענפי עץ עבות ועל ידם התנשאה העיר העשירה והחשכה “ברדינאנד”. ההיכלים הרבים, אשר במו התנוססו מצבות גדולות ומוצקות, פסילים גבוהים ורמי הקומה, החצובים מאבני שיש ומשוחים בששר, כן גם תמונות מבהילות ונוראות מאד, כלם נעשו במלאכה נשגבה ביתרון הכשר ודעת ואין ערוך אליהם ליופי. ההיכלים הרמים והנשאים האלה היו מלאים מפה לפה אנשים, נשים וטף, הכורעים ברך ומשתחוים ביראה ורעדה מול האלילים האיומים אשר אין כל רוח חיים במו. אור השמש לא הגיה מעולם בהיכליהם החשכים, כי כל חלון וצוהר לא היה למו, בלתי עששית אחת גרשה שמה את צללי החשך וערפּלי האופל. ובכל זאת גם מנוגה האור הכהה הזה התנוצצו והאירו אבני השהם, ישפה וברקת המשובצים בהם באור יקרות ומאד נעלה.
בשוק הגדול, אצל היכל אחד מפואר מאד, נראה מסע המון עם רב מאד. מה יפים ונחמדים המה למראה, בני העם הזה! חסנם כאלון, קומתם לתמר נדמתה, מבנה גויתם איתן וכלו אומר כבוד. הם המה בני ארץ הודו הענוים והמצניעים לכת, אשר הלכו חשכים בעצת כהניהם ונביאיהם הכוזבים. בני העם הזה התאספו כעת מכל קצות הארץ עם ילדיהם וטפּם לכבוד חג האליל האכזר והעריץ “שיוה”. כל התלאות והמצוקות אשר עברו עליהם בדרכם לא הניאום ולא הפריעום מלכת הלאה בצעדי און ועצמה, וישישו וישמחו מאד בבואם אל מחוז חפצם לחוג את החג הקדוש בעיניהם, החג הנורא והאיום, אשר נקבוהו בשם: “חג המרכבה”.
הנה המרכבה הנוראה עמדה הכן. רעדה ופלצות אחזה את כל ההמון בהביטם עליה.
על המרכבה הגדולה והרחבה התנוססה דמות נוראה ואיומה, תבנית שקוץ משומם, הוא צלם האליל הגדול, העבה השמן, לבוש מחלצות ואבנים יקרות וספּירים מזהירים משבצים בו מכף רגלו עד קדקדו.
הוי, אנשים בוערים מדעת! הוי, מאמינים בכל הבל ורעות רוח באמונה אמן! לו פקחתם עיניכם להתבונן היטב בהאליל הנורא הזה, כי אז נוכחתם לדעת, כי כעלוקה ימוץ את לשדכם, כספּכם וזהבכם גם יחד, ואך בדמכם וזיעת אפכם שמתם לו את כל הכבוד הזה!
המרכבה החלה לנוע ממקומה לאט לאט ואנשים רבים אשר יראת האליל על פניהם אבו לכרוע על ברכיהם ולהתנפּל תחת גלגליה ולהיות למרמס למו כדרכם תמיד. אך פּתאום נשמע קול מדבר אליהם כדברים האלה:
“הוי, כסילים ובוערים, הרפּו ושמעו!”
ומול עיני הנביאים והכהנים הנתעים בשוא וכל ההמון המלאים תמהון עפו ודאו המלאכים הקדושים ועיניהם הפיקו אהבה וחמלה. ויפתחו חיש מהר את ספר התורה ויחלו לקרוא באזני העם את דברי אלהים חיים, המלאים אך אהבה חמלה ורחמים.
"אלה החוקים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם – ולא שימות בהם " – קראו המלאכים בהתימם לקרוא את חוקי התורה.
אך לריק עמלו המלאכים. כי העם בקלות דעתו נתעה ללכת שולל אחרי הנביאים המתעים אשר יהגו אך תוך ומרמה, וקול המלאכים נדמה להם כקול קורא במדבר, ולא שמו לבם לדבריהם הטובים אשר הורום. והמלאכים, בראותם כי תקותם נשארה מעל, עפו וידאו הלאה מפּניהם בשברון לב, כי לא יכלו להביט אל תבליתם ומזמתם אשר פעלו ועשו באשמת כהניהם ונביאיהם הנתעים והמתעים, אשר הוליכום בתהו לא דרך, בהורותם למו כי אך בדמי האדם יכפּר האדם את עונו לפי אל אלים.
“הה! בני הודו, תועים אומללים, אבדתם! אבדתם!” – נשמע קול שרפי מעלה בעופם לשמי מרום.
ג. צור
על חוף ים התיכון מעבר המזרח התנשאה עיר גדולה ורחבת ידים, ומחריצות ידי יושביה בהליכות המסחר עלתה מעלה מעלה, עדי אשר היתה לעיר רבתי בגוים. מפּאת מזרח העיר היפה ההיא התנוססו רוכסי הרים גבוהים ורמים ובמרום עוזם לעבי שחקים הגיעו וראשיהם נחפים בשלג עולמים. ומפּאת ים נראה אניה גדולה ורחבת ידים מאד תשוט על פני גלי ים התיכון ועליה התנוסס דגל בצבעים שונים. וממולה על פני החוף היו שתולים עצים רעננים מרהיבי עין.
האניה הזאת היא אנית צור המעטירה, הנודעת בגדלה ויפיה, בתרניה החזקים ומפרשיה הגדולים והרחבים. עוד מעט ותשים לדרך פעמיה ותוביל את מרכלתה, עזבונה ומערבה, כלי זכוכית וכל אבני יקר, מחלצות ושלל צבע רקמתים אל גבולות ארצות ואיים רחוקים ולתתם שמה במחיר כסף וזהב.
נשא נא עינינו להביט על חוף הנהר ונראה המון אנשים רצים רצוא ושוב, זה נושא שק עמוס סחורה מן החוף אל תוך האניה, וזה ירוץ ואוחז גליון בידו, אשר בו ירשום את כל תוצאות מרכלתו ומערבו היוצאות מתחת ידו. כל ההמון איש איש לבצעו מקצהו ידרוש ולא ישעה הצדה להביט ולהתבונן אל כל אשר יעשה סביבו.
על פּני החוף הנפלא הזה, השואן בקול שאון נורא כהמית ים, הופיעו שני המלאכים הנודעים לנו, ומגלת ספר התורה פרושה על ידיהם. אך אין אחד מכל ההמון הזה אשר ישים לבו אליהם וישאלם: מה חפצם ושאלתם?
– מה טוב ומה נעים היה להעם הזה, אשר לחכמתו ולתבונתו אין קצה, אם הואיל להטות אזנו לשמוע בקולנו, להפיץ את נוגה האמונה הטהורה בין העמים החשכים אשר אין כל בינת אדם למו! – קרא מלאך אחד אל רעהו, בראותו את גודל כשרונותיהם ועלילותיהם העצומות והנעלות בכל חרשת מלאכת ומשלח יד.
– לא, – ענה רעהו, – האנשים האלה, אשר גדלו וחנכו מעודם על ברכי המסחר, לא יאבו תת אוזן קשבת לדברינו אשר אך ברוח יסודם ולא יתנו כל פרי ותענוגות החיים ולא יוסיפו כסף וזהב בתוך כיסיהם הרחבים והצמאים להון ועושר; הסוחרים יביטו רק אל השכר ובלא מחיר לא יעשו דבר.
– הבה, נראה! – ענהו רעהו – ננסה נא לדבר אליהם.
– שמע נא, רעי! – אמר המלאך אל איש אחד מסוחרי צור – התתן אוזן קשבת לדברים אחדים טובים ומועילים, אשר נקרא מן הספר הזה?
– זאת לא אוכל, כי עתותי לא בידי הנה, – ענה הסוחר בשאט נפש וכרגע חלף עבר ואיננו.
– אולי אתה, איש נכבד, תקשיב לדברינו? – קראו המלאכים אל הכנעני השני, אשר אחז בידו מאזני מרמה.
ולאשרם פגעו באיש אחד, אשר זה כבר שלח ידו בהון זרים ויקרא שמטה לכל משה ידו ואחרי אשר נמוטו פעמיו בדרכי המסחר, ומאין כל עבודה לו, נאות להקשיב בקולם. המלאכים החלו לקרוא ומרגע לרגע התאספו סביבות האספה הקטנה הזאת המון רב מאד, ויפערו פיהם לשמור את דברי ציר השמים, אשר רמתהו התקוה וידמה בלבבו כי דבריו יעשו תושיה.
– אך הגידו נא, צירים נאמנים, – שסע פתאום איש נשוא פנים בקול רם את דברי המלאך ולא נתנו לכלות את דבריו. כל ההמון נאלמו דום ויביטו איש אל אחיו בתמהון וברוב כבוד והדר פנו דרך ויפלסו נתיבה להשר הגדול העומד בראשם – הגידו נא את החוקים והמשפּטים בספר תורתכם על דבר מקנה וממכר.
– אף כי תורתנו נוסדה רק על אדני חיי הטבע: עבודת אדמה ומרעה צאן, – ענו המלאכים – בכל זאת ימצאו בה משפּטים צדיקים גם בעד הסוחרים.
ויפתחו המלאכים את ספר התורה ויחלו לקרוא כדברים האלה:
“כי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו. מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק יהיו לכם”.
והשר הישיש חגר בעוז מתניו ובשארית כחו התאושש והתעודד ויען כדברים האלה:
– בשם כל העם אשיב לכם, כי לשוא כל עמלכם פּה, יען כי אמונתכם ותורתכם לא לנו היא. לא לנו לשמור את חוקיה ומשפּטיה, אשר כצורי מכשול ואבני נגף המה על דרכי חיינו ומהם יצא אסון נורא ואיום על כל בני עמנו, אשר אך במסחר ישימו כל מעינם ואך בו כל חיי רוחם ונפשם. באחת! התורה אשר רק על אדני הצדקה והיושר נוסדה לא נאוה לבני צור הכנענים אשר בידם מאזני מרמה. הבו לנו אמונה גבוהה אשר לא תתערב בהליכות המרכולת ולא תחוה דעה בדרכי הקנין והממכר בין איש לרעהו, בלתי באלהים תשים מעוזה להרבות צקון לחש לפניו יום יום, להעלות עולות על מזבחו, להשביעהו מדם פרים וכבשים. אמונה כזאת תישר ותיטב בעינינו ובכל לבנו ונפשנו נעבוד את אלהינו אם אך לא יפריע בחוקיו את דרכי מסחרנו. וגם על בנינו היקרים והנאהבים לנו, גם עליהם לא נחוס אם ידרוש את דמם מאתנו; אך בחוקי המסחר לא יגע לרעה, כי אך הוא כל חפצנו וישענו בארצות החיים ואך בצלו נוכל לחיות חיי עונג ודרור.
בין כה וכה נשמע קול פקודה מראש החובלים להמלחים כי האניה תשים לדרך פעמיה, וכרגע והנה כל איש רץ בחפזה אל אמתחתו וצרור חפציו. האניה שטה על פני הים ועל החוף שבה דומיה שאננה והמלאכים כאשר באו כן שבו בלב מלא רוגז וכעס.
ד. בבל
על חופּי נהר פרת התנוסס העיר רבתי עם, אשר בה התנשאו ארמנות וטירות נשגבות, קירותיהם מחוטבים פסילי אבן מעשי ידי אמן ושיאם הגיעו השמימה, יושביה הגאיונים, אשר כל מעיניהם אך בשוד וחמס להרוס גוים ולהאביד ממלכות, הגדילו ברחובותיה בקול המולה. ומי לא יכיר על חזות פניהם כי המה בני בבל הקדמונים, אשר כתר הגאון התנוסס על ראשיהם? מי לא יבין בראותו את שיא חוסן תפארתם ויקרת הדרתם כי המה הכשדים, הגוי העז והנמהר? כל הגברים עולי הימים והבתולות היפות והענוגות התאספו כעת אל המשתה הגדול בחצר מלכם האדיר והנורא על כל סביביו. הביטו נא על ההוד והיופי אשר יזהירו על פני העלמות הרכות והענוגות הלבושות שני עם עדנים, שמלתיהן הארוכות והסרוחות לרגליהן ארצה מרוקמות בשלל צבעים ממשי וארגמן, ווי זהב עם אבני השוהם והפּנינים המשובצים בהם יבריקו בצמות ראשיהן ועל יפעת גבעת חזיהן לתפארה. אך כל ההון והעושר הזה לא מעמל כפּיהם הנהו, כי בת בבל עניה היתה מראשיתה, ועם כשדים עם לא היה ולא היה לאל ידם להלביש את בנותיהם שני עם עדנים, אך את כל אלה לקחו להם בשוד ורצח בשפכם דמי נקיים למכביר, ובהחריבם ארצות וממלכות וישללו שלל ויבצעו בצע מעשקות.
המון אנשים ונשים יושבים סביב שלחנות גדולים ורחבים, הגברים שותים יין ושכר לשכרה ויהיו הלומי יין. הנשים אוכלות מעדנים וממתקים ומתענגות על רוב הטוב אשר מלכן העריץ והשודד שם לפניהן ותהיינה שמחות ועליזות מאד מאד.
אל הלומי יין ושכורי עונג האלה באו מלאכינו וספר התורה בידיהם להגיד לפניהם דת ודין. ויהי בהחלם לקרוא את הדברים האלה: “המלך לא ירבה לו נשים ולא ירום לבבו על צאן מרעיתו, וגם כסף וזהב לא ירבה לו, לבלי יתגאה וישכח מחוקק”, אז צחוק פרוע התפרץ מפּי הכשדים הפּראים וימלאו שחוק פיהם וישימו תהלה בשלוחי השמים וישליכו שקוצים עליהם ועל תורתם גם יחד. כי השמן לבם מהבין יושר וצדק ואך תוך ומרמה שוד ורצח כל חיתם, ובעברתם כי קשתה גרשו את השרפים הקדושים מעליהם, לבל יפריעום ממשתה נגינתם. זמן כביר חלף עבר והנה גם בת בבל שתתה את כוס התרעלה, כי יד נעלמה כתבה על הקיר לעיני המלך בלשאצר את המלים האחדות האלה:
“מנא, מנא, תקל ופרסין!”
וכרגע והנה חיל פרס ומדי כתרוהו ויגירוהו על ידי חרב.
ה. ישראל
בערבות המדבר, לא רחוק מחופּי ים סוף, אשר שם התרומם בגאון עוזו ההר סיני. סביב ההר המרומם והנשגב הזה השתרעה מסלה אשר בה נדד העם הנודד והשוכן לבדד מימות עולם. אלה המה בני יעקב, אשר זמן רב עבדו עבודת פּרך תחת ידי סבלות מצרים ויכינו שמה את פּארי העמודים אשר יתמכו בגאותם שחקים עד היום הזה לזכרון עולם. העם הזה שם פניו לארצו ולמולדתו לגור שמה ולחיות חיי ישרים.
דומיה קדושה שוררת סביב המקום הקדוש ההוא. בני יעקב סובבים את ההר סיני ביראת הכבוד ויעמדו מרחוק, ובכליון עינים יצפּו ויחכו לשמוע את דברי אלהים חיים.
עמוד קורא! אל תקרב הלום טרם תטהר את לבך להבין ולהשכיל במראה הזה ואז תראה ותוכח כי דבר נפלא וגדול נעשה על ההר הקדוש ההוא, דבר קדוש ונשגב, אשר חדש ושנה את רוח בני האדם מהקצה אל הקצה, דבר אשר לא היה כמוהו ולא יהיה בכל דברי הימים לבני האדם עלי תבל!
שערי השמים נפתחו וחשמל אש כמראה הבזק הופיע בהוד נורא ואיום, ההר גבה וירם מאד מהארץ, דומיה קדושה ואיומה שררה על כל בני העם ויעמדו מרחוק וינועו מרוב אימה ובעותי יה אשר נפלו עליהם בחרדת קודש…
קול ברקים ורעמים נשמע בגלגל, ענני חשרת מים כסו את פּני ההר במעטה ערפל, קול שופר ותרועת קרן היובל הגדול החרידו את כל ההמון העומד בתחתית ההר, עוד מעט והנה כל ההר בוער באש פלדות ויעל עשנו כעשן הכבשן ומנגה נגדו עביו עברו וקרני אור פלסו נתיב למו בין ענני החשך ערפּלי האפל, והנה רכב אלהים יורד משמים ארצה ולפניו רבותים אלפי שנאן, אראלים, שרפים וחשמלים התיצבו כלם על פני ההר, ואדון הנביאים בן עמרם, המחוקק הנפלא החל לדבר והאלהים ענהו בקול. – וכרגע והנה כל העם כאיש אחד ענו בקול עז, קול חוצב להבות אש, “נעשה ונשמע”, וישתחוו כלם בגילה ורעדה ויפלו על פניהם ביראת הכבוד, ה' נסך עליהם רוח חכמה ובינה, רוח עצה ודעת, רוח יראת ה' ואהבת אדם, והמורה הגדול והקדוש משה איש האלהים לקח את ספר התורה בידו וירד מן ההר ויחל להורות וללמד את העם תורת אל חי.
בין כל שרפי קודש אשר עמדו שמה בעת תת ה' את תורת החיים והשלום לעם ישראל, עמדו גם מלאכינו ויתפלאו וישתוממו ויאמרו:
אך האם זמן רב שמר עם ישראל את דברי אל חי הקדושים והטהורים? האם עוד לא חלל את ברית קדשו? העודנו לא נשבת מטהרו? הבה ונראה!
אלפי שנים חלפו ועברו מהעת ההיא.
*
הבוקר אור.
קול הלל וזמרה, קול תודה ורנה נשמע באחת מערי ארץ רוסיה המערבית.
עקבות איש לא נודעו עוד בחוץ, כי כל העם עודם הוזים שוכבים על ערשותיהם ויתענגו על מנוחת הלילה. רק זעיר שם, זעיר שם נראה אור כהה וקפאון מבעד חלונות בתים קטנים ודלים אשר במו יושבים היהודים החרדים לדבר ה' בליל התקדש חג השבועות וקוראים באות נפשם את ספר “תקון השבועות”.
שם מרחוק נשקף בית התפלה, בו התאספו המון עם אמת. על פני הכר הנרחב אשר על יד הבית ההוא עומדים גברים ונשים, בחורים ועלמות, עיניהם נשואות השמימה וקול דממה דקה ישמע מפיהם אשר יפריע את דממת הליל אשר השליך הס על פני כל העיר. אך מי זה העירם משנתם ויביאם הלום? מה הדבר אשר הפריע את מנוחת הבנים והבנות לעזוב את ערש יצועם, הרבודה במרבדים רכים וטובים, בחצות הלילה וללכת אל בית התפלה? מדוע ישאו עיניהם השמימה כמו יחכו אל ציר גואל ומושיע אשר ישלח למו ממרומים? האם יחשבו וידמו בלבבם כי עוד הפּעם יופיע אליהם בן עמרם איש האלהים וספר התורה בידו?
אך לא! לא אל התורה ישימו לבם כי אם אל האמונה הכוזבה אשר מצאה לה מסלות בין ההמון הפּרוע: העם יאמין, כי בלילה הזה, בטרם יאיר השחר אורו, יבקעו השמים רגע אחד וכל איש הזוכה לראות את המחזה הזה יוכל לחלות את פני ה' בתפלה קצרה, ובקשתו תמלא כרגע בלי כל שטן ומפריע.
הנה עת הפּלאות הגיעה!
בין מפלשי העבים החשכים נראה אור בהיר כמראה הבזק, ויאר על פני כל הארץ וכל היקום באור יקרות ומאד נעלה – – – – – – – – – – – –
– – – – – – – – עוד רגע והנה קול רעם בגלגל נשמע והנה השמים התבקעו ותפלה קצרה התפּרצה חיש קל מפּיות כל המצפּים והמחכים על השעה המאושרה הזאת וקול שתי המלים “כל טוב!” צלל בהמולה נוראה מאד – – – – –עוד רגע והנה תמונה יפה ונהדרה בקודש נראתה לעיני כל ההמון, היא תמונת משה איש האלהים, אביר החוזים ואדון המחוקקים.
בן עמרם המחוקק הופיע נגד כל העם ויפתח את פיו ויען ויאמר:
– נוראות נפלאתי! מי היא העדה הנאספה הזאת? מי המה אלה המשכימים קום בטרם עלות השחר לקדם את פּני בקול תרועה והמון חוגג? אהה אלי! האלה המה בני עמי אשר הוצאתי מארץ מצרים? האלה המה אשר בחרתם לך לעם סגולה מכל העמים ותתן למו את תורתך הקדושה והנאורה? אהה ה'! מה זאת?
ואחרי כן והנה קול נורא כקול רעם בגלגל נשמע לאמר:
– לא אכירך, ישראל! לא אדעך, ישורון! האותך הוצאתי מבית העבדים? האם לך נתתי חוקים טובים ומשפּטים צדיקים? האם לך הופעתי באש דת הצדק והאמת? האם בך בחרתי מכל עמי המזרח, אשר נואלו ללכת בשרירות לבם, ורק אותך מצאתי לעם חכם ונבון; מוכה ומעונה מתגרת ידי זדים עריצים אשר לחצוך וימררו את חייך על לא חמס בכפּיך, ובכל זאת לא נשבת מטהרך אז ולא חללת את נזר אבותיך, נזר האמונה באלהי אמן? ואיה אפוא פיך אשר ענית ואמרת בעמדך על הר סיני: “נעשה ונשמע”? איה החסד והרחמים, הצדק והענוה, היושר והצנע לכת, האמת והשלום, החמלה והחנינה, האמונה הטהורה והדת הנקיה, אימו כל אלה? הה, אימו? הה, מאשריך מתעים! מוריך יורוך ללא הועיל ויסכו בך רוח עועים, רוח אמונה כוזבה והבלי שוא ומדוחים, רוח קטב ונגף המלא תועבות חבלי הגוים הקדמונים, המלא רק עושק ומרמה, הרוח המתעה אשר הוליך שולל את הכשדים הקוסמים ובני אשור חוברי שמים ומאמינים בכל דבר כסל רשע; הרוח הזה חלה גם עליך וישחיתך כליל ויגרש ממך את כל המדות הטובות אשר מצאו מסלות למו בלבבך מלפנים וישרשו את נטעי הנעמנים אשר נטעתי על תלמי לבבך בעת נחיתיך מארץ חם לארץ הצבי. הה, שחתך ישראל! כי שתית מים זרים דלוחים ונרפּשים ממעין משחת ומקור אכזב אשר לא יקרו את מימיהם; החלות ללכת בעקבי הגוים אשר לא ידעו את ה' ובדרכיו מאנו לכת. את אנך המסחר החזקת בידיך ככנעני צור ולעשוק תאהב כמוהם, ובנותיך העדינות, אשר מלפנים התימרו בהצנע לכתן עם ה' ואנשים התחקו על עקבות בנות בבל הרודפות קדים, וכל מעיניהן רק בתענוגות בשרים, לשיר, לרקוד ולצאת במחולות המחנים עם בחורי חמד, להתיפּות בלבושי פאר לפי חוקי האפנה (המודה) האחרונה ותורת האסתטיקה אשר מארץ צרפת מוצאה, כי רק הצרפתים הגאיונים כוננוה להדאיב לב ולהכאיב נפש כל איש אשר שאר רוח בו.
– עמי! לו הואלתי לתאר לך שמץ מתועבותיך גם אז יקצרו הימים והשנים תחלפנה ולראשית דברי טרם אבוא. הה! לא אכירך, ישראל, לא אדעך, ישורון!
צללי הלילה פשטו ויעופו, פני הקדים הגיהו אורם, וקוי החרסה החלו לצאת ממחבואם. עוד מעט והנה השמש ביפיה והדרה הופיע על הארץ וכל הדרים עליה, והמחזה פשט ויעף. כל ההמון שבו איש איש לביתו לשמוח ביום מתן תורתם וישכחו את דברי מחוקקם וגואלם, כי יד ההרגל חזקה עליהם ותישנם לבלי יקיצו עוד עד עת קץ…
ובין כה וכה והנה העולם כמנהגו נוהג!…
משא אבל
מאתצבי הירש מסליאנסקי
“אוי לנו כי פנה היום, כי ינטו צללי ערב!” (ירמיה ד, ו)
א. (ליום התשיעי בירח החמישי)
יום התשיעי באב, יום הקרץ בא בא, וליל אפל וצלמות צרר בכנפיו השחורות את העיר ציון השדודה והנהרסה, וילט בעלטה את מחנה האויב שובי־מלחמה, שבעי נקם ועליזי גאוה; על מסלה, אשר מעבר מזה התרוממה על הרים נשאים, ומעבר מזה ירדה בגיאיות עמוקים, נראה המון אנשים, נשים וטף, אשר התנהלו לאט לאט ברגליהם וראשיהם השחו לארץ; קול אנחות ואנקות, אשר התפּרצו מלבות ההמון הרב, קול הנחושתים וכבלי הברזל אשר הושמו על רגליהם; קול בכי הילדים וצוחת הנשים אשר התעטפה נפשן עליהן; קול נחרת הסוסים וקול אנשי החיל המזוינים הרוכבים עליהם וקוראים אל הנרדפים באכזריות חמה: “הלאה! הלאה!” כל הקולות האלה התאחדו יחד בשאון והמולה גדולה ויחרידו את כל הככר ההוא.
פּתאום והנה צללי החשך נעלמו ואור אש בוער נראה על כל המחנה הזה ויאר את פני כל ההמון. למראה הנגה הזה התפּרצה צעקה נוראה ואיומה מפי ההמון, קול מרגיז לב ומדכא נפש, וצוחת האנשים האומללים עלתה השמימה:
“הה, ציון עירנו בוערת באש! הה, בית מקדשנו וצבי תפארתנו היה לחרבה!”
עוד רגע והנה כל ההמון נאלם דומיה ולא דברו מאומה, ורק אנחות ואנקות נשמעו לרגעים, כי ידי רודפיהם חזקו עליהם, כי לא ירימו קולם בבכי.
מחזה איום ונפלא נראה אז על גבעות ציון. ממרום ההר אשר שם עמדו האסורים והנרדפים אל צואריהם מידי מעניהם ומציקיהם נראה מרחוק לנגה ברק אש הלוהט הנורא הר הלבנון ברוב גאונו והדרו, וסביבו שושנים, פרחים ועצים רעננים הנותנים פרי למכביר; ומעבר מזה התנוסס הר הכרמל בגאונו אשר מכל עבריו נטועים גני עדן, ומעינות טהורים הזורקים מימיהם הזכים והצחים כעין הבדולח שטפו סביבם; זיתים ותמרים אשר הגדילו לשמים שיאם שתולים שמה באין מספּר; על פני כל הנוף ההוא יראו ערים וכפרים הרבה מאד, אשר רבים מהם נהרסו עד היסוד ולא נשאר במו גם אבן על אבן, ואחדים עודם שלמים ולא חלו בהם עוד ידי האכזרים; שם, אצל הכרמל במורד, יופיע לנגד עינינו הדר עמק השרון בחין ערכו ויפעת הודו, ובתוכו תועים עדרי צאן אשר נשארו באין רועה. חצי הלילה כבר עבר ועוד לא נשמע בדממת הליל קול שריקות רועיהם הנאמנים אשר יאספום תמיד הביתה כנטות היום לערוב, כי הרועים האלה כבר נפלו על שדי קטל וישפכו את נטף דמם האחרון בעד אהבת ארץ מולדתם…
לא רחוק מההר הזה המכוסה בירקרק דשא נראה עיר נהרסה ושוממה אשר מסביבה עוד יראו גני עדנים, מעיני מים טהורים, מימינה ומשמאלה שוטפים לאט לאט כגשמי נדבות על קירות היכליה וארמנותיה הנשרפים והנהרסים, וכמו יעידו ויגידו אל המביט עליהם כי שנים רבות עמלו ויגעו ידי אנשים רבים ושלמים עדי אשר סללו ועשו את כל אלה במקום הנהדר הזה, ועתה על נקלה הפכו האכזרים את יפה הנוף הזה בעת קצרה למעי מפּלה. רבים מאד מהאנשים אשר אוו למושב למו את יפה הנוף הזה ויתענגו בו על רב טובו ויפיו נמנו כעת בין הגולים האסורים בכבלים ובנחושתים המובלים בידי רודפיהם ושוביהם במעלה ההר, ויענו כעת בענויים קשים ומרים תחת ידי מציקיהם ומעניהם. אך האומללים האלה לא ישימו לבם אל נחלתם השוממה ועירם הנהרסה, רק אל ירושלים עיניהם נשואות, אל ירושלים מקום קדשם וצבי תפארתם אשר אך בה כל מעיני רוחם ונפשם, אל ירושלים גאון עוזם והדרת יקרתם, אשר בה התפּארו ויתהללו לעיני כל העמים והארצות, אל ירושלים הקדושה אשר בה התנוסס בית מקדשם ביפיו ובהדרו, ועתה היא שרופה כסוחה באש מתגרת ידי פראים ועריצים אשר התנפּלו עליה באכזריותם ויחריבוה וישימו שמות בה ובמקדשה גם יחד. אריאל קרית חנה דוד תהרס לעיניהם, ואיך יחשו וישקטו?! אתם יחד יושבות גם נשותיהם ובנותיהם, עיניהן השחורות תזרמנה דמעות כפלגי מים, ראשיהן השחו לארץ מרוב עקת לבן ומצוקת נפשן, הבנות האומללות האלה חשך משחור תארן, כי השמש שזפתן, העוני והמועקה דכאו לעפר נפשן וקול גערת רודפיהן יכריען עד עפר מבלי תת חנינה להן, שערותיהן פרועות בלי משטר וסדרים ובכל מאמצי כחן עוד תרומנה לרגעים את ראשיהן להביט ולהתבונן על פני ערוגות הבושם אשר בעמק השרון, אשר זה לא כבר יצאו שמה במחול משחקים וישירו שירי ציון…
פּה יושבת בת־ציון הרכה, העדינה והמעונגה ועליה שמלה קרועה ובלה, חורת פּניה ולבן לחייה מעידים על עז עצבונה ויגונה אשר יציקו את לבה מאד, רגליה היחפות אשר מעודה לא נסתה להציגן על הארץ בלי מצע רקמת צמר, פּצועות עתה מאבנים חדות וצורי מכשול המושלכים על פני ההרים הרמים והנשאים, נהרי נחלי דם יזובו מפּצעיה האנושים, רק היא לא תשים לבה לזאת, כי כל רעיונותיה ומחשבותיה שמה אך בבנה, בבנה יחידה אשר בידים רועדות תלחצהו אל לבה, תחלוץ שד לו, תנשקהו, תחבקהו וכמו תאבה להשקיטהו ולהרגיעהו כי לא יחוש את זלעפות הרעב אשר יציקוהו ולא תדע האומללה ולא תתבונן כי תאר בנה כבר נהפך לירקון ועוד מעט ואיננו…
פּה הלוים יושבים כפופים ועפר על ראשיהם, בידיהם הם אוחזים את כנורותיהם ונבליהם, כמו יפחדו ויגורו לבל ישלול האויב מהם גם את כלי זמרתם, אשר אך המה כל רכושם ונחמתם האחרונה הנשארה להם מכל חמודותיהם בארצם השוממה. למה כה תחרישו, אומללים? מדוע נאלמתם דומיה, משוררים נפלאים? הכו בכנורותיהם ויירעשו הלבבות! תנו חופשה לנבליכם ושפכו על עוגביכם את מרי שיחכם ומצוקת נפשכם עליהם תנו, אולי ירוח לכם מעט…
על ראש ההר, בצל אלונים עבותים וארזי־אל, שכבו הרודפים לנוח מעט מעמל דרכם לעת ערב ויתנו מנוחה גם להנרדפים כי יחליפו כח. רק איש אחד מורם מעם לא נתן שנת לעיניו ותנומה לעפעפּיו. האיש הכביר והנאור הזה הוא החוזה בן חלקיהו הענתותי, אשר ברוחו הכביר ידע עוד מראש ויחש את הרעה החופפת עליו ועל עמו גם יחד. ובכל זאת עמד מוצק בדעתו ולא שם לבו אל מצוקותיו ותלאותיו, לא דאג על נפשו הנענה תחת ידי בני עמו הפּריצים אשר השליכוהו בבור ויטביעוהו בטיט היון, כי אם אל העם הקדיש את כל כחו ואונו, וכל מעיניו רק בגורלם המר והנמהר. החוזה הקדוש הזה העביר מול עיניו קורות שנות מאות רבות ויעמוק בעשתונותיו להביט ולהתבונן באותיות מרחוק, והנה פתאום עלה על רעיונו הטהור המחזה הקדוש והנפלא בעת אשר העם האומלל הזה עמד תחת הר האלהים, הר סיני, אשר שם בחרהו ה' לעם סגולה להפיץ אורו על כל יושבי תבל ולהורותם דעת כי רק אל אחד בשמים ובארץ ובלעדו אפס אלהים, זכר את המחזה הנשגב והנעלה הזה ויערכנו אל המחזה הנורא והאיום אשר עיניו תחזינה עתה; זכר, שוה ויתאר את תכונות שני המחזות אחד מול רעהו, ויבהל וישומם מאד.
אך לא העם אשם בזאת, כי אם מנהליו וראשיו, נביאי השוא וקוסמי הכזב אשר אך לבצעם ולטובתם שמו לבם ולא הביטו על העם ההולך בחושך ולא אור, לא שמו לבם להבין את האסון הנורא הנכון לו. שרי יהודה והכהנים פנקו את נפשם בתענוגות בשרים ובמנעמי החיים והסכינו לחיות חיי עצלות, ולכל דברי שוא ומדוחים אשר שמעו מפי נביאיהם האמינו באמונה אמן. הם רק המה היו בעוכרי עמם ואמונתם גם יחד, ויעוללו בעפר קרנם, ואך מעט מזער היו האנשים השרידים אשר לחמו בעד ארץ מולדתם ויערו למות נפשם. לשוא לחם ירמיהו בכל ימי חייו נגד הנביאים והשרים הפּוחזים והבוגדים בעמם,לריק נתן גוו למכים ולחייו למורטים, לריק המטיר עליהם השכם והערב את דבריו ואת תוכחותיו החוצבים להבות אש, בהציעו לפניהם כי יכנעו תחת ידי מלך בבל, ואחרי ראותו כי רפתה יד יהודה מעמוד לפני צר, לשוא נחר גרונו לקרא לבני מרי בשם ה' כי אחריתם להכרית אם ימאנו לסבול עליהם את עול מלך בבל, – כי הפּריצים והשובבים לא האזינו לו ולא הקשיבו בקול דבריו, בהשענם על פרעה הקנה הרצוץ, על מצרים אשר רהב הם רק בשבתם בארצם שלוים ושאננים בלי כל מגור מסביב, ויקשו את ערפּם ולא אבו להכנע תחת ידי הכשדים, עדי אשר בא קצם ובת יהודה האומללה נהרסה עד היסוד בה.
ב. (יום התשיעי לירח החמישי בשנת השבעים לספירת הנוצרים)
העיר ביתר הרמה והנשגבה, הנפלאה ביקרתה וחין ערכה, מסביבה עצים רעננים ועמקים עטופי בר; העיר אשר היתה לחמדת עינים ולמשיבת נפש להביט עליה, העיר הזאת כבר נהפכו הדרה והודה למעי מפּלה, ארמנותיה וטירותיה הבצורות והמלאות כסף וזהב נהרסו עד היסוד במו ולא נשאר כל זכר למו, אלפי רבבות יושביה הנכבדים והנעלים נהרגו, או נמכרו לעבודת עולם לעבוד את בני הרומאים האכזרים, אחרי אשר גבורי ישראל אשר בכחם הכביר התיצבו נגד הרומאים נפלו שדודים תחת ידי שונאיהם ומנדיהם פּטישי כל הארץ.
אך לא בכח הרומאים נהרסה בת יהודה, כי גבורי בני עמנו העצומים, אשר לא חתו מפני כל, התיצבו גם נגד הרומאים אבירי הלב ואמיצי הכח. ואם יהודה הקטנה לא השחה את ראשה לארץ ורוחה לא עזבתה ומנהליה לא בגדו בה, אז מאד יוכל היות כי לקחה לה דרך אחרת ותשאר על עמדתה. אך יהודה אשמה פעם אחת והמירה את רוח אמונתה בכוננה אשוריה ללכת בדרכי שכניה העמונים והמואבים וימליכו עליהם מלך ממשפּחת החשמונאים אשר לא היתה ישרה בעיני העם, והמלך בקש לו עזר מידי שונאי ישראל ומנדי יהודה למען תכון מלכותו וימצא לו משען ברומח, והרומאים בראותם כי נכנעה יהודה תחתם, פרשו רשתם לרגליה ויגורוה במכמרתם ויפלוה לבלי תוסיף עוד קום.
אכן לא רומה הרסה את בת יהודה העזה והחזקה, רק מנהליה וראשיה, אשר לא שמו לבם ולא הביטו על צרת נפש העם, הפילוה לטבח ויגירוה לחרב ובראשם יוסף בן מתתיהו, איש החיל, גבור הכח, גדל האומץ והעוז, תחת אשר ברב כחו היה לו להתאמץ לבלי תת מהלכים לאויבו בארצו, זרע עוד שטנה ומשטמה בלב איש לרעהו, ולאחרונה נפל גם הוא לאנשי חיל הרומאים תחת ידי טיטוס העריץ ויסגר לשבי עזו ותפארת כל ישראל עמו. הנה כי כן בגדו כל שרי ואלופי יהודה ויתמכרו להרומאים בכל לבם ונפשם, באמרם בלבם, כי בזאת ימצאו חן בעיני טיטוס ומלכו אשר יעשה עמם חסד להחיותם ולרוממם מעלה מעלה. אך העם נשאר תמים עם ארצו ויעמוד מוצק בדעתו ובעוז ואומץ רוח עמד נגד אויבו בעד ארץ מולדתו ובעד תורתו ואמונתו.
ארבעה ירחים רצופים לחמו שמונה מאות אלפים אנשי חיל רומה על ירושלים. הרעב האיום והדבר הנורא, שני המשחיתים האלה, הפּילו לאחרונה את יושבי ירושלים. אך את רוחו לא הכניעו. רעבים וצמאים אשר נפשם התעטפה בהם לחמו באומץ ובגבורה ויכריעו לטבח אלפי רבבות בני הרומאים.
היום הנורא הנה בא! יום המר והנמהר, יום התשיעי לירח החמישי, וטיטוס אשר נתץ את כל מבצרי ירושלים צוה להצית אש בבית המקדש, ואיש רומי אחד לקח לפיד אש בידו וישליכהו הביתה מבעד אחד חלוני הזהב, והנה מהרה קל אחזה האש בקירות התאים והאולמים ותתלקח סביב ותעל עד תועפות ספון הבית ויתאבכו גאות עשן ושם בשלהבת האש הנוראה השלימו בני ציון את המלחמה האחרונה בעד מקדשם ולאומם.
קול תרועה וקול חצוצרות נשמע ממחנה הרומאים, וקול מרגיז לב ומדכא נפש, קול בוכים איום ונורא התפּרץ בשאון מלבות היהודים בהביטם על מקדשם הנשרף, ויוכחו כי אין עוד כל תקוה ותוחלת למו, והעם בראותם את הריסות מצודת ציון השליכו את נפשם, נשיהם וטפּם אל תוך התבערה. אמנם כן! ברוב חכמתם ובדעתם הרחבה עשו זאת, כי זאת ידעו נאמנה, כי אין חמלה וחנינה בלבות הרומאים אבירי הלב, ולזאת הצילו את נפשם מתלאות העתיד על ידי האש הנוראה, ויבחרו מחנק לנפשם מעבוד את הרומאים כל ימי חייהם. בקול פּחדים התפּרצו הרומאים אל תוך בית המקדש ויעמדו על מקומם כנטועים במסמרים ולא יכלו להוציא אף הגה מפיהם בראותם את ההוד והתפארת אשר בתוך המקדש אשר לא היה על עפר משלו.
והרומאים נוכחו לדעת, כי כח ואומץ בת יהודה לא בגוה כי אם ברוח, והרוח לא יכנע לעולם. בעת התבערה, אשר האש אחזה בכל פנות בית המקדש והעמודים נפלו ויתפּוצצו בהמולה נוראה, בעת המבוכה הזאת עמדו בתוכו כהנים רבים, יחד עם חברת לוים, אשר נשאו רנה ותפלה לאל עליון, כמו עמד בית המקדש על תלו ולא חשו מפלט למו. לא ידעו ולא הבינו את האסון הנורא החופף על ראשיהם. אז ראו הרומאים את הרוח הקדוש המושל בלבות עם אלהי אברהם, ראו את העוז והאומץ אשר בתוכם ויתפּלאו בראותם כי כל העמים אשר נלחמו בם שחו ראשם לפניהם ויעזבו את אלהיהם ויאמרו: לא המה, והיהודים בעוז ובגאון נתנו את נפשם להורגים וגום לממיתים בעד דתם ואמונתם.
אנחנו לקחנו בחזקת היד את ארצם, שסינו את הונם ורכושם, האם שללנו מהם גם את אמונתם ורוחם? – שאלו הרומאים את נפשם.
“פּלא העם הזה בתכניתו ורוחו המרומם, אשר בעד בצע כסף לא נפתה לבו, וגם בחרב ובאש לא יכולנו להכניעם תחתנו”.
הוי, רומאים, עם אין תבונות! אתם שלחתם אש במקדש העם הזה ולא הבנתם להעביר באש את ספריו הרבים:
איש אחד מהעם הזה, חכם ונבון, רבן יוחנן בן זכאי שמו, תלמיד טוב למלמדו הגדול הנודע בכל תפוצות ישראל, הלא הוא הלל הזקן, האיש המורם מעם הזה התבונן על אחרית עמו ויגמור אומר בלבו להציל את הרוח המחיה אותו בכל עת, ובתבונתו הרבה הצליח לצאת מחוץ לעיר ירושלים הנצורה ולבוא לפני אספּסינוס, וינבא לו כי בעת לא ארוכה ימלוך על ארץ רומה, והאחרון מלא פיו צחוק בשמעו כי במחיר נבואתו זאת לא בקש רבי יוחנן כל הון ורכוש בלתי כי ירשהו ליסד אחרי הריסות ירושלים בית תלמוד תורה בעיר יבנה. אספסינוס לא הבין, כי רק בבית הזה יאצר ויחסן רוח העם והרוח הזה לא יכלה לעולם.
הוי, רומאים, אשר עינים לכם ולא תראו! כגבורים אבירים נלחמתם את מלחמתכם על בת יהודה, לרויה שתיתם כוס נצחון וגבורה, ולמזכרת גבורתכם תארתם בשרד נאמן את כל נצחונכם החרות גם היום בקורות התבל. התמונה הזאת תראה לעין כמו אשה יפת תואר מאין כמוה שוכבת תחת אלון אחד פצועה ומבוססת בדמיה לרגלי איש חיל אחד אשר לב ברזל לו. על הצלם והתמונה הזאת הלא ששו ויגילו גבוריכם אשר בה ראו עין בעין את מפּלת יהודה הנהרסת.
שנים רבות חלפו ונגוזו – ואיפה הוא כעת איש גבור החיל ההוא אשר לפנים רעשה הארץ ותרגז כל התבל מפניו?
איהו?
אים איפוא גבוריך, רומה האדירה, אשר בעוז חסנם התגברו על בת יהודה, אשר עוד גם היום בחיים חיתה? אמנם כן! בת יהודה עודנה חיה ועוד חיה תחיה לעולם! פּצעיה הרבים זרו וחבשו מעט, כי רוח התורה הנסוכה בה תחיה אותה לאורך ימים; והגבור אספּסינוס שתום עינים היה ולא העמיק לראות ולהתבונן אל העתיד בתתו רשיון ליסד את בית ועד החכמים בעיר יבנה, לא הבין כי הבית הזה יהיה יסוד מוסד לכל היהדות.
ג. (יום התשיעי לירח החמישי, ה' רנ"ב)
באחת הערים הגדולות בארץ ספרד, עיר ק., על ככר רחב ידים נראה חצר־מות גדול, אשר בו ינוחו עצמות מתים רבים מבני ישראל. שם נשמעו אנחות נוראות ויללו איומות אשר התפרצו מלבות מרי הנפש המחבקים שם את עפר הקברים הקדושים. תחת האלונים המעולפים בירקרק דשא שוכבים למעצבה אנשים, נשים, זקנים וטף, יתגוללו על פני הארץ וחובקים את מצבות האבנים וערמות העפר באהבה רבה. פני כולם זועפים סרים מאד ונחלי נהרי דמעות שטפו ועברו מעיניהם מבלי הפוגות. הה! איך לא נבקעו האבנים מהדמעות הרבות אשר שפכו עליהן?
שלשה ימים ושלשה לילות רצופים חלפו ויהודי ספרד שוכבים על גלי הקברים וזועקים מרה על שברם ואסונם כי גדול מנשוא ומרוב יגונם ועצבונם שוכבים המה מבלי הניע יד ורגל, כמו רוח אפּם אין בקרבם, רק אנחות ממושכות יוציאו מקרב ולב עמוק. האנחות האלה תעדנה כמו כי עודם בחיים חיתם, – אוי לחייהם המרים והנמהרים התלויים מנגד עיניהם! ואיך מקנאים המה את אלה שוכני הארץ, אשר אינם יודעים מאומה, השוכבים שקטים ושאננים באין מגור ופחד מסביב. הה! לו נתנו למו רשיון למות בארץ ספרד היקרה להם מנפשם, כי אז מאושרים היו, בזכרם כי אבותיהם הערו למות נפשם בעד מלכם וארצם, וישפכו את נטף דמם האחרון על שדי קטל, הה! לו נתנו למות פּה כי אז נתנו את כל רכושם בעד האושר הזה.
“הונם ורכושם!” – האם יש להם מאומה מלבד נפשם? אחרי אשר הארץ גרשתם מהסתפּח בנחלת האזרחים ויהיו נודדים ללחם העצבים. לשוא שם עצות בלבו הישר באדם השר המרומם דון יצחק אברבנאל, אשר כהן פאר בחצר מלך ספרד, לריק שם נפשו בכפּו להיטיב לבני עמו ולהשאירם לפליטה בארץ ספרד, – כי כל עמלו נשאר מעל!
היום הנורא, התשיעי באב, הנה זה בא בא. היום ההוא אשר בו החריבו עד היסוד את שני מקדשי אל בארץ יהודה השדודה והאומללה ויגרשוה מארצה, ביום הזה בא הקץ גם ליהודי ארץ ספרד. צו נתן מאת המלך פרדינאנד אשר ביום מחר לא תדרוך כף רגל יהודי על אדמת ממלכתו, ואם ימרה איש מהם את מצות המלך אז דמו בראשו, כי המות יקחהו כרגע מארצות החיים.
המות! – זועה ורעד יאחזו כל לב איש בשמעו את המלה הנוראה הזאת. אך האם לא הראו הגבורים לדעת את רוחם הכביר לא אחת ולא שתים כי לא יחתו ולא יפחדו מחמת המות? הלא טוב למו המות מחיות תחת סבלות ידי בני נכר?!
אמנם כן! לא מהמות חלו ורגזו, רק מחמת האינקויזיציה הארורה, משאתה פחדו ורגזו.
הרב הזקן, ר' יצחק אבוהב, לבש את בגדי כהונתו וישם לדרך פעמיו, ויקח את ספר תורת אל חי וישאנה על זרעותיו לבית מועד לכל חי לקרוא שלום לעצמות אבותיהם השוכנים בארץ האכזריה ההיא.
הרב הישיש נתן אות לכל בני עדתו כי הרגע האחרון הנה זה בא, פּלצות אחזה את כל העם, ובלי הניע יד ורגל כרעו נפלו יחד על ברכיהם. דומיה איומה שררה אז בכל פנות המקום הקדוש ההוא, רק קול בוכים גדול ונורא התפּרץ אחרי רגעים מספּר מאנשי ספרד ומנשותיהם העדינות אשר באו שמה לבכות על אידם ולקרוא שלום לעצמות גואליהם וקרוביהם הנאהבים והנעימים אשר ינוחו שלום בקבריהם.
אחרי רגעים מספּר נשא הרב הזקן קול גדול ונורא, קול יליל ותוגה, ויטיף אמרותיו לעדתו הקדושה כדברים האלה:
– אחי בני עמי! הרגע האחרון הנה זה בא, ואנחנו לא נפּול ברוחנו, נעמוד מוצק בעדתנו בעד אמונתנו הטהורה ובעד תורת אבותינו הקדושים והישרים! הבה, נראה מופת לדור אחרון בנים יולדו, כי לא אפס הרוח הלאומי מקרבנו ולא יכנע גם לפני כידון וחנית ואם גם יעלוהו על המוקד גם אז ימריא במרום רוחו וירכב בגאותו שחקים, ידעו בנים יולדו כי אבותיהם הוקירו את דתם ואמונתם וילכו גם הם בעקבותינו. הנה, נלכה נא! וה' יהיה מגן ומחסה לשארית צאן מרעיתו ולא נוסיף לדאבה עוד.
– אמן! אמן! – הריע ההמון בקול אדיר וחזק.
– חיו בטוב, אחים יקרים! – פנה הרב בקול אל בני ספרד הנוצרים הישרים בלבותם אשר עמדו מסביב הככר ויבכו גם המה על שבר בני יהודה הנרדפים, – וגם אליך, ארץ ספרד, ארץ מולדתנו, אקרא שלום! שלום לך, ארץ ברוכה! – נשא הרב קולו – עוד ימים יבואו אשר תקיאי מקרבך את האכזרים החשכים המשכלים יושביך מקרבך ולא יוסיפו עוד לערוץ אנוש מן הארץ.
כל ההמון כרעו עוד הפּעם על ברכיהם על יד קברי אבותיהם ויחוננו את עפרם ורבים מהם שברו את המצבות ויקחון אתם לזכרון עולם. אחרי כן נתן הרב אות אל המנגנים וישמיעו מנגינותיהם המעוררות אבל ונהי וישימו לדרך פּעמיהם.
אנה הם הולכים? לאן פניהם מועדות? ומתי יהיה הקץ למסעם?
ה' יודע!…
המה הולכים אל אשר תובילם רגליהם ועיניהם נשואות הלאה, הלאה, ולא יתבוננו כי לרגליהם ישרך דרכו גם הרעב הנורא ואחריו הדבר האיום.
שם על שפת הים נראה אנשים אומללים עומדים על יד האניות ומפּילים תחנוניהם לפני החובלים כי יקחום אתם.
ביום הזה תשוט אניה יפה מאד בנויה בטוב טעם ודעת, והיא תחת ידי קולומבוס התיר הגדול אשר שם פעמיו לים האוקינוס לחפּש ולמצוא ארץ חדשה, אשר ראה אותה בעין שכלו ותבונתו. היהודי הספרדי אברהם זכותא התוה את הדרך על לוח נחושת כיד חכמת התכונה הטובה עליו, והיהודי השני יוסף וויזינא היה גם הוא בעוזרי קולומבוס, אשר דבר דברי נחומים לכל היהודים האומללים אשר עמדו על החוף, כי אם אך יצליח חפצו בידו אז ישים לבו לחמלה עליהם ויאספם בארץ החדשה ויתן למו רשיון לשבת ולהאחז בה כחפצם. אך קולומבוס עדין לא מצא את הארץ החדשה ובין כה וכה לכו לכם אומללים לכל ארבע קצות התבל, שוטטו בכל מרחבי ארצות וזרעו לכם זרע הדעת מאלה הזרעונים אשר נשארו באמתחותיכם מורשה מאבותיכם הקדושים. כי אך בזאת תמלאו את משלחתכם אשר שלחכם אלהיכם עוד מקדם קדמתה, עוד רבה המלאכה לפניכם להפיץ אור הדעת והדת על כל מחשכי ארץ, לגרש באור תבונתכם את ענני הסכלות וערפּלי האולת הפּרושים על כל קצוי תבל ואז אור חדש יהל גם עליכם סלה.
“נחמו, נחמו, עמי! – יאמר אלהיכם”.
ויזכור ישראל הנרדף את יום אידו ושברו אשר עבר עליו פעמים רבות, ויזכור את הבטחת אל עליון אשר הבטיחוהו על ידי חוזיו הקדושים, כי כל עוד ימי השמים על הארץ ינון שמם לדור דור, ויתאמץ ויתעודד ויתאושש להחזיק במעוז תורת אל חי עוד ביתר שאת, ואת ספרו הנצחי הקדוש אשר בידו שמר מכל הון ורכוש, ואת נפשו יחרף בעדו, בדעתו, כי רבים שאבו מי ישועה מבורו אשר חפר לפנים וישאב גם היום, רבים הלכו לאור דתו וימצאו דרך נאמנה העולה בית אל. כל זכרונות אלה יפיחו בו רוח תקוה לקוות, כי עוד יבוא יום אשר יחדלו כל העמים להביט עליו כעל זמורת זר, וכל באי עולם יכירו וידעו כי שגו במשפטם אשר חרצו עליו ללא אמת, יפקחו עיניהם ויוכחו כי משוגתם אתם תלין ועם ישראל יאחז שנית את מחרשתו בידו לעבוד את אדמתו הקדושה כמלפנים ושבו לנויהם כקדם.
“נחמו, נחמו, עמי! – יאמר אלהיכם”.
היהודי יחכה ויקוה. אך לא לחמלה ולרחמים יחכה, כי כבר נוכח לדעת, כי העמים אשר בקרבם הוא יושב לא יתנכרו לו ובפה מלא יודו, כי אחיהם הוא, ובצלם האדם נברא גם הוא כמוהם, אך אין חמלה ורחמים בלבותם, ואם גם יחמלו עליו, אז יקיימו את המאמר התלמודי על “ואהבת לרעך כמוך” ויבררו לו מיתה יפה, ורק מחמלתם אשר חמלו על אבותינו להציל את נפשם מבלהות שאול הובילום הישועיים אל מקום התופת ויעלום כליל על במת המטבח…
אמנם כן, לא על חמלה וחנינה, לא על חסד ורחמים נוכל לקוות, כי אם על צדק ומשפט, יושר ואמת, אשר בימים יוצרו יהלו אורם על כל באי תבל, וישראל סבא יחדש נעוריו וישוב שנית לארץ אבותיו, ארץ קדשו ומשאת נפשו, ואז יושע שנית תשועת עולמים ולא יוסיף לדאבה עוד לעולם.
תקופה השופטים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
בן נון, הנמשל להירח, לא עצר כח לגרש את צללי החשך מעם ישראל, ובהרגישו את קצו הגה נכאים, בראותו, כי חפצו עוד לא נשלם להרגיע את ישראל בארצו, כי שבטו “אפרים, רועה רוח ורודף קדים”, מתגאה על אחיו, ויחש, כי ישאיר את העם כיתומים.
ומה נעצב המחזה, בקראו שלום לעמו לפני מותו…
העם לא הבין לערוך את ערך מנהיגו כראוי ולא הספּידו כהלכה…
*
עזובים, גלמודים נשארו בני ישראל אחרי מות משרת משה. האחדות הופרה, השבטים נפרדו איש מאחיו, “ומגן ורומח לא נראו בארבעים אלף בישראל”, התערבו בשכניהם ויעבדו אליליהם, וגם ההתבוללות לא הועילה למו, כי יד אויבם הלכה הלוך וקשה עליהם ויענום וידכאום; שבט אחר שבט היה לבז ולמשסה, – וככוכבים מזהירים בחשכת הלילה, כן התנוצצו השופטים בתקופה ההיא, ואיש איש מהם היה למקור ישע אך לשבטו – במקומו.
*
עתניאל, אהוד, שמגר, דבורה, גדעון, אבימלך, תולע, יאיר, יפתח, אבצן, אילון, עבדון ושמשון – כלם לא הביאו תשועת עולמים לעמם, כי אם הקלו מעט מעליו את נטל צרותיו ותלאותיו, אשר נשא עליו מאויביו מסביב.
*
מה רב ההבדל בין שני השופטים, המצוינים במלחמתם באויביהם, – גדעון ויפתח, – בתכנית רוחם וביחוסם לעמם. כי תחת אשר השני התנה מראש לפני צאתו לקרב בבני עמון, להיות לראש ולקצין על עמו. וכאשר התעברו עליו בני אפרים על אשר לא קרא אותם לקחת חלק במלחמה, לכד את מעברות הירדן וישחט מהם ארבעים ושנים אלף במספּר. הנה את ההפך נראה בהראשון, כי אחרי נצחונו הגדול על מדין ועמלק, הציעו לפניו למשול בעם ולהנחיל את ירושת ממשלתו לבניו אחריו, השיב בתום לבו:
"לא אמשול אני בכם,
ולא ימשול בני בכם, –
ה' ימשול בכם".
ולבני אפרים, אשר כעסוהו בהבליהם, השיב בחכמתו:
“הלא טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר” –
וחמתם שככה.
*
השם “ירבעל”, אשר קראו יואש אביו, המכלכל בתוכו את תשובתו המחוכמה והנאורה לבני עפרה עירתו, אשר דרשו ממנו להמית את בנו על אשר נתץ את מזבח הבעל ועל אשר כרת את האשרה אשר עליו, לאמר:
"האתם תריבון לבעל? אם אתם תושיעון אותו?… אם אלהים
הוא יריב לו". – ”ויקרא לו ביום ההוא ירבעל, לאמר:
ירב בו הבעל!"
כמה מן הסבלנות, אור, חיים וישועה צפונים בהשם הנאור הזה לכל בני תבל לדור דורים!
לו זכרו בני האדם בכל העתים והזמנים את האמרה של יואש אבי העזרי, אשר הביע אותה לפני שלשת אלפים שנה:
“אם אלהים הוא – ירב לו!”
לו הבינו המקנאים בכל דור ודור איך להשתמש בה בארחות החיים, כי אז לא שלט האדם באדם לרע לו, ודם אלפי אנשים צדיקים וקדושים לא נשפך כמים. סוקרט לא היה מורעל ואחריו כל הוגי דעות חפשיות לא היו מומתים מות אכזרי, טורקוימדה וסיעתו האינקויזיטורים לא היו מתחפּשים באפר היראה ולא היו נושאים את שם ה' לשוא בהעלותם על מוקדי האוטו־די־פה את נפשות הצדיקים אשר הקריבו את עצמם על קדושת השם. המנדים והמחרימים בכל ימי־הבינים, למין המימוני ועד אקוסטה ושפּינוזה, והלאה עד עמדין ואיבשיץ, הבעש“ט והגר”א, – לו שוו לנגדם תמיד את השם "ירבעל", כי אז לא געלו את פיהם ולא חטאו בלשונם נגד מתנגדיהם בדעות.
*
“ויבא מלאך ה' וישב תחת האלה אשר בעפרה אשר ליואש אבי העזרי, וגדעון בנו חובט חטים בגת להניס מפּני מדין. וירא אליו מלאך ה' ויאמר אליו: ה' עמך, גבור החיל! ויאמר אליו גדעון: בי אדוני, ויש ה' עמנו, ולמה מצאתנו כל זאת?… ויפן אליו ה' ויאמר: לך בכחך זה והושעת את ישראל מכף מדין – הלא, שלחתיך!” (שופטים ו')
*
במחזה הקטן הזה, אם רק נתבונן בו בשום לב, אז נמצא בו את כל הטרגדיה הלאומית ומצב העם כלו עם כל תלאותיו תחת עול אויביו ומציקיו, את פּחדו ומוראו, שפלות רוחו, מחבואיו ומסתריו מחמת רודפיו ומגרשיו.
הבה נראה ונבין:
מלאך ה' דאה על כנפי רוחו, ירד משמים ארצה, ישב תחת האלה אשר ליואש אבי העזרי, האיש היותר נכבד בעפרה העירה, והנה תמונה מוזרה ומשונה לנגד עיניו: גדעון, בן התקיף והאמיד, חובט חטים בגת, – עבודה מוזרה ופראית היא לחבוט חטים בגת, הלא חטים דשים בגורן, ובגת דורכים ענבים.
– גדעון בן יואש! – קורא אליו המלאך הטוב – מדוע תעשה מדחה כזה? הטרם תדע, כי כל בני אדם דשים את החטים בגרניהם ולא בגתותיהם? בגורן הנך עומד בקומה זקופה, נושם אויר טהור ומבריא, ואור השמש עליך מלמעלה, בריאות ורעננות בכל יצורי גוך; לא כן גורלך בחבטך חטים בגת, במעמקי האדמה, המעלה טחב וטרי, האויר מחניק, שחוח וכפוף אתה עובד תחת צללי החשך אשר בעמקי הגת, – “ה' עמך, גבור החיל!”
*
גדעון מרים ראשו לקול הקורא אליו, מזדקף לעומת המלאך ומשיב:
– הנך שואל אותי: מה לי ולגת? מדוע אינני עושה את מלאכתי בגורן ככל האכרים? כן, גם אנכי יודע את ההבדל בין גורן לגת, אבל לצערי ולבשתי מוכרח ונאלץ אני וכל אחי בני עמי להסתתר ולהסתיר את החטים בגת, “להניס מפּני מדין!”
“והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק – – – וישחיתו את יבול הארץ”.
גדעון מתלהב ומתגעש וקורא אל המלאך:
– בי אדוני! ויש ה' עמנו – אחרי קראך אלי “ה' עמך, גבור החיל!”, אם ישנו עמנו – ולמה מצאתנו כל זאת?! – ברמזו באצבעו על אלומת החטים החבוטה בגת הרטובה מטחב.
*
המלאך לא השיבו דבר, כי אם ה' בכבודו ובעצמו פנה אליו ויאמר לו:
"לך בכחך זה – ברוח אהבתך לעמך – והושעת את ישראל מכף מדין. הלא שלחתיך!…"
*
אכן כתמונת זעיר אנפין הוא גדעון בעמדו כפוף ושחוח וחובט חטים בגת האפלה בלי אויר ובלי אור, להניס מפני מדין, לעומת החיים הבלתי־נורמלים של העם כלו זה כאלפים שנה, חיי מחבואים ומסתרים; מתחבא הוא ומסתתר העם העברי בחבטו את חטיו בגתות זרים, בעת אשר כל העמים חובטים את חטיהם בגרנותיהם הם בתוך אויר מבריא ותחת קרני השמש המזהירות, משתמש העם העברי באמצעים אסורים להשיג רשיון לגור במקומות הסגורים בעדו. אסור היה בהגיטו החשוך והסגור, בניו לא ידעו את הנוער והעלומים, כל בתי־הספר היו סגורים לפניהם, ובנותיו התמימות נאלצו לחיות בהערים הגדולות אשר מחוץ לגבול המושב, תחת מסוה הזמה, בתעודות הצהובות המפורסמות, בימי ממשלת הצרים ממשפּחת רומנוב הרשעה. ככה חבט ישראל – גדעון הכללי – את חטיו בגתות נכריות בכל ארצות התבל תחת הערפל.
*
והיה אם תשאלו את שאלת המלאך, אשר שאל את הגדעון הפּרטי, לגדעון הכללי: “למה הנך חובט חטים בגת?”, תשמעו את התשובה ההיא, אשר השיב ירבעל בשעתו, אך בשנוי השם: "להניס מפני בבל, להניס מפני יון, מפני רומה, ספרד, צרפת, אשכנז, רוסיה, פולניה ורומיניה; בגת, רק בגת ולא בגורן, יכול לחבוט את חטיו ולהניסם מעושקיו כח…
*
בדור האחרון החל גם גדעון הכללי לשאול:
"ויש ה' עמנו – ולמא מצאתנו כל זאת? כל הפּרעות והרעמים, הרדיפות והשחיטות?"…
ותשובת שדי, אשר השיב לגדעון, שמענו גם אנו על ידי מלאכי התחיה ועל ידי בלפור, כורש השני:
“לך בכחך זה והושעת את ישראל!”
*
כגדעון בן יואש אבי העזרי נעשה גם אנו: נבור נא את “המלקקים, כל אשר ילק בלשונו מן המים” – מי התחיה והלאומיות, נתן להם שופרות התעמולה ולפידי האהבה לעמנו, לארצנו ולשפתנו וילכו לפנינו להאיר את דרכנו למולדתנו, נחלת אבותינו.
כמוהו נשלח את “יתר העם, אשר כרעו על ברכיהם לשתות מים” – מי ההתבוללות, המים הזדונים – לאהליהם. יבוא היום, והיום ההוא לא ירחק, כי גם אלה ישובו אלינו.
ולציון יאמר:
“שאי סביב עיניך וראי: כלם נקבצו באו לך, בניך מרחוק יבאו…”
גם אלה אשר עמדו ועומדים עדין מרחוק, יבאו אלינו למחננו.
עלי ושמואל
מאתצבי הירש מסליאנסקי
או
הכהונה והנבואה
אחרי השערוריות ואי־הסדרים, אשר נעשו בעם אחרי מות שמשון, במלחמת־אחים בין בני ישראל עם בני בנימין, על התועבה אשר נעשתה לפילגש בגבעה, כי “כל איש הישר בעיניו יעשה”; אחרי האנרכיה השובבה והאיומה, אשר השמידה כמעט שבט שלם מישראל, נחמו בני ישראל על תבליתם ויחלו לדרוש את ה' במשכן שילה, אשר בו כהן הכהן הזקן והחביב, עלי.
*
תמונה מאירה, טובה ואהובה נראה בהכהן הקדוש הזה. דבריו היו בנחת ובנועם גם עם חפני ופנחס, בניו השובבים, באמרו אליהם:
"אל בני, לא טובה השמועה, אשר אנכי שומע מעבירים
עם ה'."
*
דבריו אלה יזכירונו את תחנוני זקנינו משרידי הדור הישן, המתחננים ומבקשים רחמים לפני בניהם מדור החדש, על שארית מחמדיהם מימי קדם.
לו הלכו בני עלי בדרכי אביהם, כי אז קמה “ממשלת כהנים” (תיאוקרטיה) בישראל כבכל העמים הקדמונים. אולם אור חדש הופיע בישראל, בתמונת ילד קטן, אשר אמו היקרה הביאתו אל הכהן לחנכו, וזה הקטן נהיה לגדול־הנביאים בישראל,
*
“ועלי שוכב במקומו, ועיניו החלו כהות, לא יוכל לראות”. –
ונר ה' טרם יכבה".
הכהן הזקן האומלל שכב במקומו בהיכל, ולא עצר כח לצאת מחוצה לו אל העם, אל החיים, להבין את צרכיהם, לשפר את דרכיהם, כי עיניו החלו כהות ולא יכול לראות גם את מעשי בניו, רק “באזניו שמע את כל אשר יעשו בניו לכל ישראל”.
הישיש החלש חש, כי נר אלהים, היא הכהונה, אשר הוא העלהו, טרם יכבה, החל להכבות, כי אין מי אשר ימלא מקום כהונתו, אבל לא הבין ולא הרגיש, כי בחיקו יחנך את אבי הנביאים:
“ושמואל שוכב בהיכל ה' אשר שם אלהים” –
בורא התקופה החדשה, תקופת הנבואה, הצוררת להכהונה.
*
“ויקרא ה' אל שמואל, ויאמר: הנני!”
הילד בתומו פנה אל עלי, וזה האחרון השיבהו:
“שוב שכב!”
הורהו לעשות כמוהו השוכב במקומו…
*
אולם רוח ה' לא נתנו לשכב בהיכל ה' ככהן, וישאהו חוצה אל עמו, לראות את דרכי חייו, לדעת את חסרונותיו ולתקנם.
*
הילד הנביא, בעיניו הבהירות, ראה את משובת חפני ופנחס בני עלי, פרחי הכהונה, באחזם את המזלגים בידיהם, מכים בכיור, בדוד, בקלחת ובפרור, ומעלים את נתחי הבשר עוד בטרם הקטירו את החלב על המזבח; ראה את משובתם ותעלוליהם עם “הנשים הצובאות פתח אהל מועד”.
*
המעשים הנתעבים האלה הרתיחו את דמי הילד התמים הנועד לגדולות, ונבואתו הראשונה היתה על הכהנים החוטאים, ועל אור הכהונה כי יועם ויכבה…
*
הבוקר אור, ושמואל הקטן לבוש במעילו הקטן, אשר עשתה לו אמו הגדולה, חגור אפוד בד, קם ממשכבו, ויפתח את דלתות בית ה'. עלי הפציר בו, כי יגלה לו את נבואתו. הנביא הרך גלה את הנבואה הראשונה להכהן הזקן והאחרון בתומתו השיב:
“ה' הוא, הטוב בעיניו יעשה!”
*
הנבואה הראשונה על ידי בן אלקנה התקימה וחמת ה' נתכה על בית הכהן התמים: בניו נפלו חללים במלחמתם עם הפלשתים, ארון ה' נשבה והעם הוכה מכה רבה. הזקן בשמעו את כל זאת, נפל מכסאו אחורנית ותשבר מפרקתו וימת, ולא נשאר כל זכר למשפחת עלי, בלתי נכדו, אשר כלתו, אשת פּנחס, ילדתו בעת האסון הנורא. לשוא נחמוה הנשים הנצבות עליה:
“אל תראי, כי בן ילדת”.
והיא לא ענתה ולא שתה לבה לתנחומי־הבל, ותקרא לנער:
“אי כבוד, לאמר: גלה כבוד מישראל, כי נלקח ארון האלהים”.
*
הנה כן נפלה ממשלת הכהונה והכהן גם יחד, ותחתם קמו הנביא והנבואה ויאחדו את כל העם.
*
הוי, כמה “עלים” ישנם גם היום בעמנו! טובים וישרים המה “הכהנים הגדולים” האלה, אבל אינם מבינים איך לחנך את בניהם, המתפּרצים חוצה ועושים מעשי חפני ופנחס…
*
ושמואל דרוש לנו, אשר יבין את קול ה' הקורא אליו ולא ישוב לשכב בהיכל ולנום שנתו כעלי; כי אם לצאת אל העם ולהיות נביא חי בין החיים ולא כהן במפרקת נשברה בין החיים.
שאול ויהונתן
מאתצבי הירש מסליאנסקי
משפּחת עלי ספה תמה, משכן שילה נוטש, ובן אלקנה וחנה הורה דעת להעם, כי “שמוע מזבח טוב” וטהרת המדות וחובת הלבבות נעלות מהיכל ומקדש. ככה סבב שמואל בכל שבטי העם ובעזרת חבל הנביאים אשר יסד השפּיע רוח האחדות על כל שבטי יה, ויצאו כולם חוצץ למלחמת תנופה על אויביהם הפלשתים, ויכניעום על יד אבן העזר, במקום אשר נשבה ארון ה', והערים אשר גזלו הפלשתים מישראל, שבו שנית למו; הנצחון הזה אמץ את לבותיהם ויחזק את אחדותם. וכעשר שנים היה שמואל הרואה והרועה לעמו, וישר עליהם בשבט מישור.
*
ושמואל זקן ובניו לא הלכו בדרכיו, ובני עמון ונחש מלכם הציקו לבני גד ומנשה מעבר הירדן, והפלשתים גם הם שבו להרים ראש וישימו נציבים בערי יהודה ובנימין. ויתקבצו כל זקני העם ויבקשו את פּני שמואל לשים עליהם מלך, באמרם, כי עליהם להיות ככל הגוים שכניהם.
שמע שמואל את דבריהם ויתעבר, וינסה להניאם מחפצם, בתארו לפניהם את תורת המלוכה ותוצאותיה, אך הם באחת ומי ישיבם? ובכן נאלץ היה הרואה למלא את חפץ העם.
ויבחר שמואל, על פי ה‘, בשאול בן קיש, אשר סר אל הרואה לדרוש על דבר אתונות אביו האובדות. בן קיש היה איש גבור, יפה מאד במראהו, משכמו ומעלה גבוה מכל העם; אולם ענו ברוחו ונחבא אל הכלים, עובד אדמה ונוהג בבקרים. בו בחר ה’ אחרי היותו משבט בנימין הצעיר, לבל יתגאה לבו וירום על אחיו.
אבל שמחת העם במלכם היתה מהולה בעצבון. כי בעת קראם בקול “הידד!” “יחי המלך!” נמצאו נרגנים ובני־בליעל אשר השיבו:
“מה יושיענו זה?!”
*
מצב העם היה אז נורא מאד, עד אשר לא נמצאה כל חרב בכל מחנה הצבא, בלתי בידי שאול ויונתן בנו, והעברים התחבאו בחורים, במערות ובסלעים. וגם “חרש לא נמצא בכל ארץ ישראל”.
*
נפלא, נעלה ונשגב היה יורש־העצר הראשון שלנו, – יונתן בן שאול, – טוב ומיטיב, בעל נפש נדיבה ולב טהור, ענו, גבור נערץ וכביר על שדה קרב, איש רעים ומלא רחמים בביתו, לבו היה מלא אהבה פּלטונית וידידות טהורה. ויחד עם כל אלה חרף נפשו למות בעד עמו וארצו, והוא רק הוא הציל את כבוד אביו המלך מחרפּת צר, בהתנפּלו הוא ונושא כליו על נציב פלשתים בגבעה, באמרו:
“כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט!”
*
שאול הראה את תנופת ידו על נחש העמוני, אשר אבה לנקור כל עין ימין מישראל, ובשוב מאחרי בקרו מן השדה, לקח צמד בקר, וינתחם, וישלחם בכל גבול ישראל, לאמר:
“אשר איננו יוצא אחרי שאול ואחר שמואל כה יעשה לבקרו”.
ויצאו כלם כאיש אחד שלש מאות אלף איש ושלשים אלף מיהודה ויכו את עמון עד חרמה.
אז נוכח העם לדעת את גבורת מלכו ויאמרו אל שמואל:
"מי האומר שאול ימלוך עלינו?!
תנו האנשים ונמיתם!"
על נקלה נוכל הבין, כי הקוראים את הקריאה הפּראית הזאת הם המה אלה עזי־הפּנים והנרגנים, אשר בזוהו מראש ויקראו –
“מה יושיענו זה?!”
נרגנים, מנולים ומחרחרי־ריב כאלה נמצאים עד היום במחנינו הנעים והנדים לכל רוח…
*
על ידיו ועל רגליו עלה יורש־העצר, חביב העם, אל מחנה הפלשתים וישם שמות במו.
*
שאול השביע את העם לבל יאכל, עד אשר תהיה נקמתם מהאויב שלמה.
*
יונתן טבל את קצה מטהו בהלך הדבש ותאורנה עיניו.
*
אחדים מן העם הזכירוהו את שבועת אביו אשר השביעם ויונתן ענה להם, לאמר:
"עכר אבי את הארץ, ראו נא כי אורו עיני, כי טעמתי
מעט דבש הזה!"
מוסר השכל להמסתגפים והמענים את נפשותיהם בסגופים ותעניות על לא דבר.
*
שאול הואיל להוציא את יונתן מן המחנה ולהרגו. כל העם התגעש ויקרא בקול:
“היונתן ימות?!” –
ויצל את אהובו.
דוד הפּרטי והכללי
מאתצבי הירש מסליאנסקי
"למנצח לעבד ה' לדוד – רבי יודן בשם רבי יהודה אומר:
כל מה שאמר דוד בספרו כנגדו וכנגד כל ישראל אמרו,
וכנגד כל העתים אמרו". (מדרש תהלים י"ח)
שמואל הרואה בחר את דוד הרועה וימשחנו תחת שאול למלך על ישראל.
*
“לנביא היום יקרא לפנים “הרואה”, ו”איזהו חכם הרואה את הנולד". וחכם העדיף מנביא היה שמואל הרואה, אשר ראה ברוח קדשו, כי העלם האדמוני, יפה־העינים, יהיה ליסוד מוסד לממלכת ישראל.
*
“דוד מלך ישראל חי וקים!” –
מכריזים ומצהירים בני ישראל מדי חודש בחדשו, – יען כי תולדות בן ישי ודברי ימי ישראל מתאימים בד בבד.
*
ההשגחה הביאה את הרועה מבית לחם לבית המלך שאול, למען יראה בעיניו את הליכות המלוכה, כאשר הביאה לפנים את אבות האומה מצרימה; בראשונה מצאו חן בעיני המושלים ברוב חכמתם וכשרונותיהם; אחרי כן שנאום וירדפום מרוב קנאה – “פּן ירבה” להכלל ו“פן יגדל” להפּרט.
*
עם ישראל סבב במדבר בתוהו יליל ישימון עד בואו אל מנוחתו, ובן ישי גם הוא גורש מהסתפּח בנחלת ה' ויבקש במערות המדבר מפלט לו מחמת מלכו.
*
כעם – כמלכו. בגורלם הנורא, בתעותם בערבות המדבר בלי ארץ ונחלה, בלי בית ואחוזה, מתרועעים עם “כל איש מצוק, עם כל איש, אשר לו נשא וכל מר נפש” …
*
לא אחת ולא שתים שנה ישראל, כדוד, את טעמו, ויגרשוהו וילך לו…
*
המחוקק מת בטרם הושיב את עמו בארץ ישראל, והרואה מת בטרם הושיב את דוד על כסא מלכותו על עם ישראל…
“אם יעמוד משה ושמואל לפני”. (ירמיה י"ד)
דוד ונבל הכרמלי – יהודי רוסיה והצר הצורר אלכסנדר השלישי; דוד מבקש חלק בעד טרחתו ועבודתו, אשר עזר לרועיו; נבל השיב בבוז –
“מי דוד ומי בן ישי? היום רבו העבדים המתפּרצים איש מפני אדוניו!”
כנבל כאלכסנדר השיב ככה להועד אשר התיצבו לפניו בפרוע פרעות בישראל בשנת תרמ"א.
*
נבל מת בשכרותו במעון, ואלכסנדר – בליואדיה.
"הושיעני מפי אריה ומקרני ראמים עניתני1 –
*
התמורה הפתאומית מרועה למלך נדמה לו כראם. רדיפת שאול הכשירתו לעמוד איתן על עמדתו. אולם ירא מפני האריה – המלך…
אמר רבי יעקב ברבי אידי: בשעה שהיה דוד רועה את הצאן,
הלך ומצא את הראם ישן במדבר, והיה סבור בו שהיה
הר ועלה עליו, והיה הראם ננער ועמד והיה דוד
מגיע עד השמים. באותה שעה אמר דוד: רבונו של
עולם, אם אתה מצילני מקרני הראם אני בונה לך היכל של
מאה אמה כקרני ראם הזה. מה עשה? זימן לו אריה. כיון
שראה הראם את האריה, רבץ לו. נתירא דוד ממנו, אמר:
הושיעני מפּי אריה, כשם שמקרני ראמים עניתני".
(מדרש תהלים כ"ב)
*
בן ישי הוא אבי ציון; הוא קנה את הר המוריה, אשר המסורת הלאומית הקדישתו בעקדת יצחק, מידי ארנן היבוסי; את הגבעה הקדושה הזאת הקדיש לבנות עליה את מקדש ה', ושלמה בנו הוציא לפעולה את מחשבתו ויבן כמו רמים היכל לאלהי יעקב.
*
דוד ברח מאבשלום בנו, וישראל בורח זה כאלפּים שנה מבנו הנולד בנצרת.
*
לא בגבורה, לא ביופי ולא בשירה גברה יד הבן על אביו, כי אם בערמה ומזימה, בעמדו על יד השער, בהאירו פניו לכל איש, אשר היה לו ריב ומשפּט, ויגנוב את לב העם בחלקת לשונו.
"ויאמר אבשלום: מי ישימני שופט בארץ, ואלי יבא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפּט והצדקתיו, והיה בקרב
איש להשתחוות לו, ושלח את ידו והחזיק בו ונשק לו".
*
בן מרים והנגר הגיד גם הוא כבן מעכה, כי אם אך יאמינו בו אז יצדיק גם את הרוצחים והחומסים ויכניסם אל מלכות השמים…
*
אבשלום חצב לו קבר בירושלים, והוא נתלה ויקבר ביער.
*
גם הקבר הידוע בירושלים הוא ריק ושומם כמו “יד אבשלום”, אשר אין כל מת בקרבו…
*
אבשלום נתלה והומת על ידי בן צרויה, בעת אשר דוד צוה לבלתי נגוע בו לרעה.
*
הנוצרי נצלב על ידי הרומים, למרות רוח אחיו בני עמו…
*
דוד עולה על הר הזיתים, קורא שלום להעיר, להארון ולהאזרחים, וישראל סבא בורח עד היום, הולך ובוכה, הולך יחף מחמת יוצאי חלציו, כדוד מלכו.
*
דוד המלך מקבל מזון ומחיה מברזילי הגלעדי היושב שאנן על נחלתו.
*
גולי ישראל מרוסיה, פולניה ורומיניה יתמכו מאת אחיהם השאננים היושבים במנוחה בארצות הנאורות.
*
“רבת צררוני מנעורי” –
יאמר נא דוד הפּרטי וישראל הכללי –
“רבת צררוני, גם לא יכלו לי!”
*
רבות סבל ונשא בכל ימי חייו משונאיו ורודפיו ולכל לראש מאבשלום בנו; גם אחרי מות בנו לא מצא מנוח לנפשו מחמת שבע בן בכרי עד אשר תפשהו יואב בעזרת אשה חכמה אחת בעיר אבל ויכרתו את ראשו…
*
וישראל סבל הרבה אחרי הנוצרי מהמחמדי, אשר נהרג גם הוא מאשה עבריה אחת, אשר שמה רעל במשקהו…
*
גם לעת זקנתו לא נח ולא שקט, וילחם עם הפלשתים. ויהי בהיותו במצודה אצל בית לחם, התעוררו בו זכרונות ימי ילדותו, בהשקיפו על פני כל הככר ההוא, על ההרים הירוקים, על המרעה השאנן, אשר היה רועה בו את צאן אביו ישי בית הלחמי; זכר את חיי מנוחתו, שלותו ואשרו, את שיריו הקדושים, אשר שר בשבתו על הגבעה הקטנה על יד הבאר, באר בית לחם; כבני מרון עברו לנגד עיניו כל התלאות והנדודים אשר סבל מעת הובא אל בית שאול עד אחרי מות אבשלום; געגועיו גברו עליו למקום מולדתו ולחייו השאננים בימים מקדם; ויתרגש, – "ויתאוה דוד ויאמר:
“מי ישקני מים מבאר בית לחם!”
לאמר: מי יתנני כירחי קדם, בעת שבתי בבית אבי השאנן בעירה בית לחם השוקטה, כי טוב לי אז מעתה.
*
הגבורים מלויו לא הבינו את מחשבת מלכם הרמה והנשאה, את געגועי נפשו המתרפקת על חיי ימי ילדותו הטבעים והמאושרים. הם הבינו את דבריו כפשוטם, ויבקעו במחנה האויב, וישאבו מים מן הבאר ויביאום אל דוד לשתותם.
*
המלך המשורר התפּלא על תומתם, ויסך את המים, ויאמר: חלילה מעשות כזאת – “הדם האנשים ההולכים בנפשותם? – ולא אבה לשתותם”.
*
כדוד המלך, כן ישראל סבא מתגעגע על בית לחם אחרי זכרו את נדודיו ותלאותיו, גרושיו ורדיפותיו אשר עברו עליו.
*
"ואדניהו בן חגית מתנשא לאמר: אני אמלוך! לא עצבו
אביו מימיו לאמר: מדוע ככה עשית? וגם הוא טוב תואר
מאד ואותו ילדה אחרי אבשלום".
*
אולם לא ילדה, כי אם גדלה – בארו חז"ל, אחרי אשר הראשון בן מעכה, והשני בן חגית.
*
אחינו המתבוללים, המחונכים והמגודלים בעקבות התלוי אבשלום, הנה מתנשאים למלוך על רוח ישראל, אחרי אשר לא עצבום מימיהם להורותם את האמת ולהראותם את נכלי התלוי ושקריו.
*
מעבר מזה קראו “יחי אדניהו!” ומעבר מזה משחו את שלמה בשמן הקדש, והוא ישב על כסא אביו, ויכון בצדק כסאו…
*
לא ההתבוללות תשור על העם, כי אם הציוניות. כי מציון תשועה.
*
“אמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שנשא שלמה את בת פרעה, ירד גבריאל (שר העמים) ונעץ קנה בים והעלה שרטון ועליה נבנה כרך גדול שברומי”. (שבת נו)
*
גם בימינו בדורנו לא כלתה בת פּרעה את פּעולותיה.
-
פתח בצווי וסיים בעבר: “הושיעני”, “עניתני”. ↩
רחבעם וירבעם
מאתצבי הירש מסליאנסקי
ערפּלי אופל כסו את שמי מלוכת שלמה לעת זקנתו. מלבד אשר עמים אחדים פּרקו את עול ישראל מעליהם, ובתוכן גם אדום, אשר סגרה את מבואות הים, ויחדל הכסף והזהב מבוא אל ארץ ישראל, גם ארם התבצר והתחזק בדמשק עיר ממלכתו ויהי לקוץ מכאיב לממלכת שלמה; מלבד האויבים מחוץ התפּרץ פּרץ רחב גם בפנים, ומאפרים יצאה הרעה, כי איש גבור חיל אחד, ירבעם בן נבט, מרד במלכו ויברח מצרימה.
*
ורחבעם ירש את כס המלוכה מאביו, אך לא את חכמתו ואומץ רוחו ולא עצר כח להתיצב נגד ירבעם המורד, אשר שב ממצרים אחרי מות שלמה.
*
החוזה אחיה השילוני נתן אומץ להאפרתי, בקרעו את שמלתו לשנים עשר קרעים, ובשם ה' הגיד לו, כי יקח לו עשרה קרעים, לאות כי ימלוך על עשרת השבטים.
*
המקרה ההוא בין המלך רחבעם העקש ובין ירבעם המתפּרץ הוא האיום והנורא בתולדות דברי ימינו. כי בכל תקופה ותקופה, גם אחרי גלות ישראל מעל אדמתו, הננו רואים את השנותו: העם מתחלק ומתפּלג לפלגות. מעבר מזה עקשנות ומעבר השני פּריצות זוללה, ושתי אלה מחריבות ומהרסות את בנין האומה עד היום הזה.
"אביך הקשה את עולנו, ואתה עתה הקל מעבודת אביך הקשה
ומעולו הכבד אשר נתן עלינו, ונעבדך" –
התחנן העם לפני המלך הצעיר.
"קטני עבה ממתני אבי, ועתה אבי העמיס עליכם עול כבד,
ואני אוסיף על עולכם: אבי יסר אתכם בשוטים, ואני איסר
אתכם בעקרבים" –
השיב המלך העקש.
“מה לנו חלק בדוד, ולא נחלה בבן ישי – לאהליךָ ישראל!” –
קרא כל העם ברוח פּרצים ומרד.
*
ובכן התחלקה המלוכה לשתי ממלכות, ויחץ ישראל לשני גוים – יהודה ואפרים; על יהודה מלך בן שלמה, העקש; ועל אפרים – בן נבט, הפּריץ.
*
העקשות והמרד הקימו את העגלים בדן ובבית אל; העם הקים לו כהנים חדשים, אשר הורום את תורת עבודת אלילים ועצבים, ומלכם החוטא והמחטיא בדה מלבו חגים ומועדים חדשים ויוציא קול קורא לכל העם:
"רב לכם מעלות ירושלים! הנה אלהיך – עגלי הזהב – אשר
העלוךָ מארץ מצרים!"
*
הפּרושים והצדוקים, הרבנים והקראים, החרדים והנאורים, החסידים והמתנגדים, המזרחים והאגודתים בימינו בדורנו – כולם כאחד סבלו הרבה ועוד יסבלו משתי המשחיתות האלה – העקשות והפּריצות.
*
לו שמע בן שלמה בעצת זקניו ולא הטה אזנו לעצת ילדיו, כי אז לא הקים בן נבט את עגליו בדן ובבית אל…
*
כל מלכי בני ישראל הלכו בדרכי בן נבט, אך כולם לא הרבו הרע להסר את לב העם מאחרי ה' כליל ולהשתדל, כי “אפרים בעמים יתבולל”, כעמרי ואחאב בנו. ירבעם נשא את שם ה' על שפתיו בעבדו את עגליו; והאחרונים חזנו את ישראל אחרי אלילי צידון וארם.
אחאב ואליהו או המתבולל והלאומי
מאתצבי הירש מסליאנסקי
בן נבט, נדב בנו; בעשה, אשר השמיד את בית ירבעם, ואלה בנו, – כולם לא הרבו הרע כעמרי המתבולל הראשון, אשר כל משאת נפשו היתה אך להכחיד את ישראל מגוי ולהתבולל עם הצידונים, הקים מזבחות, מנה כהנים להאלילים בעל ועשתרות, למען יפיק רצון מהצידונים; התחתן עם אתבעל מלך צידון ויקח את איזבל בתו לאחאב בנו לאשה.
*
הצמד החביב הזה יזכירנו את הצמד הספרדי פרדיננד ואיזבל הקתוליים בימי־הבינים; כהראשונים כהאחרונים שפכו את דמי ישראל כמים.
*
אחאב השוטה ואיזבל המרשעת בנו למו בית השן בעיר שומרון בירת אפרים, אשר גם שלמה לא בנה כמוהו בירושלים, הקימו למו בית הבעל, הלבישו את כהניהם שמלות נשים, התהוללו במחולות, התגודדו בחרבות ויעשו זמה ותבל לעיני השמש. ככה הוליכו את העם שולל, ויהיו "פוסחים על שתי הסעפּים, אם ה' הוא האלהים או הבעל.
*
ואיש אלהים חוזה לאל עליון נגלה בימים ההם לבני ישראל, איש אשר מקור מחצבתו נעלם ממנו עד היום, מעולף ומעורפּל בסודות ורזים, נקדש ונערץ לדור דורים בעיני כל העם, “אליהו הנביא מתושבי גלעד” שמו.
*
בשלהבת יה וברוח לאומית עזה הופיע החוזה המרומם הזה, וירעם בקולו:
“ה' הוא האלהים!”
אחריו נמשכו בני הנביאים, אשר שפך מרוח קדשו עליהם, ויאספם תחת דגלו ויפוצו בעם ויורום לדעת את ה', ויבינום את ערמת עובדי הבעל ותעתועיהם; בכל מקום בואם נהרו אחריהם המונים המונים מבני העליה, אשר כמוהם קנאו את קנאת האמת. על הר הכרמל התאספו ושם הרים אליהו קולו אל כל העם, לאמר:
"עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעפּים? – אם ה' הוא
אלהים – לכו אחריו, ואם הבעל – לכו אחריו".
אחרי הראותו את נפלאות ה' על הר הכרמל, עשה נקמות בנביאי הבעל, המיתם וישלך את פּגריהם אל נהר קישון השוטף שמה לעיני כל העם ואחאב מלכו, אשר נרעש ונפחד מקול כל ההמון הנופלים על פניהם וקוראים:
“ה' הוא האלהים!”
איזבל נצורת הלב לא נכנעה, ותשלח אחד מפקידיה לאליהו להגיד לו בשמה, כי לא תתן דמי לה עד אשר תשים את נפשו כנפש אחד מנביאי הבעל אשר המיתם; אליהו נמלט המדברה עד הר האלהים חורב; שם ראה את המחזה הנאדר והנקדש:
"והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים
לפני ה' – לא ברוח ה'; ואחרי הרוח רעש – לא ברעש
ה‘: ואחר הרעש אש – לא ברעש ה’; ואחר האש קול דממה
דקה…"
הנביא הבין את כונת המחזה, כי לא בסופה וסערה, לא בחרב ואש יעשה אלהי הרוחות דרכו, כי אם בקול דממה דקה, בחסד ורחמים, באהבה וחנינה, ביושר ובהצנע לכת.
וילט פּניו באדרתו…
*
גם בבית המלך אחאב נמצאו ישרי לב אשר החביאו את נביאי ה' מחמת המלכה המרשעת ויכלכלום בלחם ומים ועובדיהו, הסוכן על בית אחאב, היה בראשם.
*
תכונת נפש אחאב מוג־הלב ורשעת איזבל המבישה נראה במאורע של כרם נבות היזרעאלי.
אחאב התעצב על אשר השיב נבות את פּניו ריקם מתת לו את כרמו ירושת אבותיו, והיא גערה בו:
“אתה עתה תעשה מלוכה על ישראל! אני אתן לך את הכרם!”
בפקודת המרצחת הומת נבות ולאחאב הגידה:
“קום רש את כרם נבות, כי אין נבות חי, כי מת!”
התשבי, בשמעו את הנבלה הזאת, מהר אל אחאב וירעם עליו בקולו:
"הרצחת וגם ירשת? את דמי נבות ראיתי אמש – נאום ה' –
ובמקום אשר לקקו הכלבים את דמו, ילקו את דמך גם אתה."
*
אחרית אחאב ואיזבל היתה נוראה מאד: אחאב הומת במלחמה עם ארם, ואיזבל נשמטה מבעד חלון ארמונה בפקודת יהוא בן נמשי ותרמס תחת מרכבתו; הכלבים לקקו את דמה ויאכלו את נבלתה, ולא נשאר מגויתה, כי אם הגלגולת, הרגלים וכפּות הידים.
*
הנה כי כן גברה הנבואה בת הלאומיות על ההתבוללות והתולדה מסרה את אליהו לידי העם לדור דור והעם יכבדהו עד היום בכסאו ובכוסו.
כאמה כבתה, איזבל ועתליה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
נבואת התשבי נמלאה על ידי בן נמשי, אשר בחריצות יתרה השמיד את בית אחאב וכהני הבעל גם יחד.
העיר שומרון נקתה מפּשע רב אחרי מות איזבל המרשעת, וירושלים עיר הקודש הוטמאה משקוצי עתליה בתה המבישה, אשר ברצח נורא השמידה את כל צאצאי מלכות בית דוד; לא ידעה רחם גם על בניה, ותתפוש בחזקת היד את המלוכה ותמלוך על יהודה שש שנים.
*
ברחמי ה' ובאורח פּלא נמלט הילד הרך עם מיניקתו, הוא יואש בן אחזיה, על ידי יהושבע דודתו בת יורם המלך עם הכהן יהוידע, ויחביאום בבית ה' בחדר המטות אשר ללוים שומרי משמרת הקודש.
ככה נמלט הנצר האחרון מגזע ישי.
*
כאמה, כן בתה השחיתה דרכיה, ותבן בית במות לבעל ולאשרה, ותפקוד את מתן, ראש כהני הבעל, אשר מלא את ממלכת יהודה תבל ושקוצים.
*
רבה וגדולה היא פעולת הנשים בתולדותינו, לטוב ולרע. וכאשר יתנוססו שמות הנשים הגדולות: מרים, דבורה, חנה ובת־שבע, בטובותיהן אשר עשו לעמן, כן מרגיזות ומרעישות אותנו בדברי ימינו הנשים המבישות: מעכה (אם אסא), איזבל ועתליה (בתה), ברעותיהן ושקוציהן.
*
ראסין, המשורר הצרפתי, בחר לו את עתליה הזעומה והאיומה ויציגה בחזיון נפלא, אשר בו הראה את אכזריותה ורשעתה באופן מבהיל ונורא מאד.
*
הסוד הכמוס על־אודות הילד יואש בן המלך נשאר כמוס וחתום בלב יהוידע הכהן, יהושבע והלוים שומרי משמרת בית ה' שש שנים. ברוב דעת ותבונה הכין את לבות כל הנאמנים בבריתם עם בית דוד מלכם, ברמזו להם, כי עוד לא אבד שם וזכר לבית דוד מלכם ונצר משרשיו עוד יפרה במסתרים, וכי יהיו נכונים להיום המקוה, אשר בו יגלה לפניהם את בן המלך ויציגהו לפני כל העם.
”כי בן המלך ימלוך, כאשר דבר ה' על בני דוד".
(דברי הימים ב', כג)
*
היום בא, השעה הגיעה. ככלות שש שנים למלכות עתליה, קרא יהוידע לשרי הצבא ויראם בחשאי את הילד הרך במחבואו. שרי החיל התרגשו בהכירם בחזות פּני הילד, כי הוא יורש העצר וישתחוו לפניו. הכהן הגדול השביעם בשם ה' ובשם דוד מלכם, כי יעמדו לימין יואש הרך, הנטע הנעמן מגזע ישי, לריב ריבו ולהושיבו על כסא ממלכתו. השרים והגבורים נשבעו, הקיפו בצבאותיהם את המלך הרך, יהוידע שם את הנזר על ראשו ויעמידהו לפני כל הקהל על העמוד הנכון למלכי יהודה וימשחהו בשמן הקודש.
יחי המלך יואש מבית דוד! –
קרא כל ההמון הנאסף לחזות את פּני מלכם ביפיו.
השרים והמנגנים עם כל להקות הלוים שרו:
"ה'', בעזך ישמח מלך
ובישועתך מה יגל מאד!"
קול העם נשמע בארמון עתליה, ותמהר ותבוא לבית ה', ותחרד ותתפּלץ בראותה את המחזה הנפלא הזה ותקרע את בגדיה ותצרח:
“קשר! קשר!”
*
על פי פּקודת יהוידע, הוציאוה אנשי החיל מחצר הקודש וימיתוה, ואחריתה היתה כאחרית איזבל אמה, ותשקוט הארץ, ותטהר מטומאת הבעל; גם מתן כהן הבעל הומת ובמות הבעל נותצו ויואש המלך הרך מלך לצדק כל ימי חיי יהוידע מצילו ומושיעו.
*
אם נעמיק חקר בדברי ימינו, אז נוכח לדעת, כי בכל תקופותינו נמצאו נשים גדולות וקוסמות ביפין להטות את לבות גדולי העם ומנהיגיו להתבולל עם העמים שכניהם ולחיות חיי הוללות כמוהם, ופעולתן רבה מאד. ביחוד הננו רואים את השנות המחזה הזה בדור בן מנחם ותלמידיו המאספים, בעת אשר האשה הגדולה רבת הכשרונות והיפה הנריאטה הרץ, אשר בגדה בעמה ובקסמיה הרבים התעתה את בני הנעורים שולל ותוליכם אחרי מאהביה ומעריציה האשכנזים הנוצרים.
*
הוי, כמה כעתליה, כאיזבל וכהנריאטה נמצאות עוד כעת בימינו, הבזות ליקחת אמן, והמעלות נרות ביום הולדת בן למרים אחותן, ואינן רוצות לקחת חלק בחג המכבים…
*
הלאומיות והציוניות מתגשמות בתמונת יהוידע הכהן ויהושבע, אשר המליכו את יואש, הוא הרוח הלאומי, על עם ישראל.
עמוס הנביא
מעיר קטנה, לא רחוקה מירושלים, תקוע שמה, יצא עמוס החוזה הגדול, אשר מאחרי הנוה מעדרי בקר לקחתו ה' ויקימהו לנביא בישראל. עמוס הצטין בסגנונו הכביר, בשפתו האמיצה על כל הנביאים אשר היו לפניו מימי שמואל הרמתי.
*
בדברי נבואתו נכיר כרגע את משלח ידו, כי בן הטבע הנהו, ואזניו שמעו את שאגת האריה ונהם הכפיר, באמרו:
"הישאג אריה ביער וטרף אין לו? היתן כפיר קולו ממעונתו
בלתי אם לבד?… אריה שאג – מי לא יירא: ה' אלהים
דבר – מי לא ינבא!"
וכרועה נאמן, המסור לעדרו, הביע:
"כה אמר ה': כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעים
או בדל אזן, כן ינצלו בני ישראל".
ומקרבתו להטבע, נשא עיניו תמיד אל השמים וצבאיהם, ויאמר:
"עושה כימה וכסיל
והופך לבוקר צלמות
ויום לילה החשיך".
ומה נורא הוא האסון אשר יצייר:
“כאשר ינוס איש מפּני הארי ופגעו הדוב, ובא הבית, וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש”.
ריח הטבע והשדה, חיי היערות וחיותיהן – האריות, הדובים והנחשים – קרובים לו ומהם ישא את משאותיו ויחזה את חזיונותיו.
*
כל שקוצי הבעל, אשר בער יהוא בן נמשי משומרון, שבו שנית אליה בימי ירבעם השני, בן שלשים ליהוא, כבימי אחאב ואיזבל. גם צעקת העניים השדודים והעשוקים מידי עושקיהם כח עלתה עד לשמים. ויתעורר הנביא ברוח קדשו וישפוך את חמתו על
“השאננים בציון והבוטחים בהר שמרון” –
לאמר:
"השוכבים על מטות שן
יסרוחים על ערשותם.
אוכלים כרים מצאן
ועגלים מתוך מרבק.
הפּורטים על פּי הנבל –
כדוד חשבו להם כלי שיר.
השותים במזרקי יין
וראשית שמנים ימשחו,
ולא נחלו על שבר יוסף.
לכן עתה יגלו בראש גולים
וסר מרזח סרוחים"
*
גם את הסוחרים הערומים, אשר בידם מאזני מרמה, לא ינקה, באמרו:
"שמעו זאת, השואפים אביון
ולשבית עניי ארץ, לאמר:
מתי יעבור החודש – ונשבירה שבר,
והשבת – ונפתחה בר,
להקטין איפה ולהגדיל שקל
ולעות מאזני מרמה,
לקנות בכסף דלים
ואביון – בעבור נעלים
ומפל בר נשביר".
“נשבע ה': בגאון יעקב! – אם אשכח לנצח כל מעשיהם!”
*
כמו חיים המה הדברים הקדושים והנשגבים האלה גם היום לאלה המליונרים והבליונרים אשר בארצנו באמריקה, ל“טרוסטיהם” ולסוחריהם, המעיקים את עניי העם והאוצרים חמס ושוד בארמנותיהם.
ומה נשגבו דברי החוזה להנשים המבישות, המוצצות כעלוקות את דמי עניי העם, ברעמו עליהן:
"שמעו נא הדבר הזה, פּרות הבשן אשר בהר שומרון, העושקות
דלים, הרוצצות אביונים, האומרות לאדוניהם: הביאה ונשתה!"
*
פּעם יורה חצי מוסרו בסטירה עוקצת:
“בואו בית אל ופשעו הגלגל, הרבו לפשוע… כי כן אהבתם, בני ישראל!”
*
כל דבריו אלה היו כחצים שנונים בלבות המלך, שריו, יועציו וכהניו, ולכל לראש בלב אמציה, כהן עגלי בן נבט בבית אל, וזה האחרון הלשין על הנביא לפני ירבעם מלכו:
“קשר עליך עמוס בקרב בית ישראל, לא תוכל הארץ להכיל את כל דבריו!”
ולחוזה הגיד בשם מלכו, לאמר:
“חוזה! לך ברח לך אל ארץ יהודה ואכל שם לחם ושם תנבא!”
עמוס השיב לו כגמולו בחזותו הקשה עליו, כי הוא על אדמה טמאה ימות, וישראל גלה יגלה מעל אדמתו.
*
אהבתו ליהודה בערה בקרבו כשלהבתיה וינבא טובות על “סוכת דוד הנופלת”, כי –
"ישיב ה' את שבות עמו, ונגש חורש בקוצר ודורך ענבים –
במושך הזרע, והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה"…
הושע ומיכה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
הושע בן בארי החוזה דבר קשות ונוראות על מלכי אפרים, וינבא טובות על ארץ יהודה. ברוח קדשו הרעים על ממלכת שומרון החטאה וימשילה לאשה בוגדה באלוף נעוריה ותלך אחרי עוגביה, מבלי הבין, כי לחמה ומימיה וכל צרכיה היא משגת מידי בעל נעוריה. שנים רבות עברו עליה ברדפה אחרי מאהביה ולא השיגתם, התנחמה על אולתה ותחרוץ משפּטה:
“אלכה ואשובה אל אישי הראשון, כי טוב לי אז מעתה!”
ואלהי ישראל הטוב והסלח סולח לכנסת ישראל אהובתו ומשיב לה ברחמים:
וארשתיך לי לעולם;
וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים;
וארשתיך לי באמונה –
וידעת את ה'."
“והיה ביום ההוא, – נאום ה' – תקראי לי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי”.
לאמר: את שם בעל, שם האליל הנתעב, אשר התעך בתזנוניו, לא תעלי עוד על דל שפתיך.
*
מדברי המשל הריאלי הזה נוכל ללמוד ולהבין את ערך קדושת חיי המשפּחה בעיני בני ישראל בעת ההיא. בשוות הנביא את יחס ה' לעמו, כיחס האיש לאשתו…
*
בן בארי התגעש בחמתו נגד הליכות המדינות בממלכת שומרון, אשר התנועעה לכל רוח באין בסיס נאמן למצבה בקרב העמים, ויאמר:
"אפרים רועה רוח ורודף קדים, כל היום כזב ושוד ירבה,
וברית עם אשור יכרתו, ושמן למצרים יובל; וירא אפרים
את חליו… ויהי אפרים כיונה פותה… מצרים קראו, אשור
הלכו… אפרים היה כעוגה בלי הפוכה…"
מה נאמן ונשגב הציור הזה, המשוה לנגדנו רפיון רוח, תעתועים נפתולים, תהפוכות ובערות, אשר שלטו אז בממלכת אפרים.
*
גם אל הכהנים דבר קשות על הוליכם את העם שולל בבערותם וכסלתם, לאמר:
"נדמו עמי מבלי הדעת, כי אתה הדעת מאסת, ואמאסך מכהן
לי ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני; חטאת עמי
יאכלו ואל עונם ישאו נפשו."
עד כמה מן הלעג (סאַרקאַזם) יש בהמשפּט האחרון, כי הכהנים מתפּרנסים מחטאת העם ומקרבנותיהם ומשאת נפשם הוא עון העם.
*
ובעזוז רוחו יזכור את תורת נביא הנביאים, בן אלקנה:
"כי חסד חפצתי
ולא זבח;
ודעת אלהים –
מעולות".
*
כבן בארי, כן גם מיכה המורשתי שפך חמתו על “ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל, המתעבים משפּט ואת כל הישרה יעקשו”.
"ראשיה בשוחד ישפטו
וכהניה במחיר יורו"…
*
במוסר פיו ייסר את “השופטים, האוכלים שאר עמם ועורם מעליהם הפשיטו”…
*
ואל נביאי השקר יאמר:
"הנושכים בשניהם
וקראו שלום:
ואשר לא יתן על פיהם
וקדשו עליו מלחמה".
*
גם הוא הרעים, ככל החוזים, נגד הקרבנות:
"במה אקדם ה' –
אכף לאלהי מרום?
האקדמנו בעולות –
בעגלים בני שנה?
הירצה ה' באלפי אילים, –
ברבבות נחלי שמן?"…
“הגיד לך, אדם, מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפּט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך”.
*
מה נורא היאוש האיום בדבריו המבכים ומספּידים את שקוצי בני דורו:
“אללי לי!… אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין, כלם לדמים יארבו, איש את אחיו יצודו חרם: על הרע כפים להיטיב השר שואל והשופט בשלום… אל תאמינו ברע, אל תבטחו באלוף, משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, כי בן מנבל אב, בת קמה באמה, כלה – בחמותה, אויבי איש – אנשי ביתו”.
*
את החזון הנלבב והקדוש המקוה לאחרית הימים, נבואת השלום, אשר אליה מחכים כל ישרי לב, נבא המורשתי יחד עם בן אמוץ, בן זמנו.
*
את תכנית רוח עמנו בשני קצותיו ההפכיים, המתנגדים איש לרעהו, מתאר מיכה בשני פסוקים:
"והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה', כרביבים עלי עשב, אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם;
והיה שארית יעקב בגויים, בקרב עמים רבים, כאריה בבהמות יער, ככפיר בעדרי צאן…"
טל – לאריה; רביבים – לכפיר.
ישעיהו בן אמוץ הנביא
מאתצבי הירש מסליאנסקי
אדון החוזים ואביר הנביאים הזה היה מורם מכל אחיו הנביאים בגזע מוצאו, בכשרונו, בהגיונו העז ובנועם שפתו הכבירה והאדירה.
*
אמוץ אביו ואמציהו מלך יהודה אחים היו ובזאת התעלה והתנשא על כל אחיו החוזים, כי מרום מצבו הרעים על “שרי העם וזקניו, הבוערים את הכרם”; על בנות ציון, ההולכות נטויות גרון, הרודפות אחרי עדיים ומחלצות, המעכסות ברגליהן לצודד את נפשות הגברים. כהחוזה הגלעדי נשא אדרת שער או שק על מתניו. כארבעים שנה עבד את עבודת קדשו, ויהי עשוי לבלי חת, וברוחו הכביר חזק ידים רפות ויאמצם באלהי ישעו.
*
בימיו נבנתה העיר רומה הכבירה, אשר נועדה להיות גברת כל הממלכות בחוקיה ומשפּטיה העריצים, תורת ממלכתה הטבעה על הכח והעריצות, על שלטון האדם באדם לרע לו. ה“פּטריציים” (האצילים) משלו בחזקת ידם על ה“פּלביים” (המון העם) ואוי היה לאחד ההמון אשר העיז לדרוש מהמושלים משפּט וצדק, כי דרישה כזאת נחשבה למרד בממלכה. לפי המשפּט הרומי הכח הוא היושר וכל דאלים גבר.
ככה נחלק העם לשתי מפלגות: למושלים ולעבדים, לבני עליה ובני תחתיה, – ההפך הקיצוני מתורת משה, אשר קבעה “משפּט אחד לאזרח ולגר הגר בארץ”, על היסוד הנאמן, כי היושר הוא הכח ואין יתרון לאיש אחד על רעהו בדרכי החיים.
*
בן אמוץ התחזק במעוז תורת משה, הדורשת צדק ומשפט לכל העם כלו, ויגער במושליו בשם ה', לאמר:
"ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו. ואתם בערתם הכרם,
גזלת העני בבתיכם. מה לכם תדכאו עמי ופני עניים תטחנו?!"
*
בטהר לבו ובאומץ רוחו הסיר את המסכה הנסוכה על הצבועים המכבדים את ה' רק בפיהם ולבם רחק ממנו, ויכם בשבט פיו:
“כי תבאו לראות פני – מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי?!”
*
ישעיהו יצא בעקבות שני גדולי הנביאים אשר היו לפניו, שמואל ואליהו, ויקבץ אליו חבל ענוים מבני עניים, ויורם וידריכם בדרכי נבואתו ויקראם בשם:
“הילדים, אשר נתן לי ה'” –
ילדי רוחו.
*
איומה היתה מלחמתו בשכורי אפרים וכהני בית אל, אשר כקופים חקו את שכניהם במשובתם ותעלוליהם, הסיר מעליהם את עטרת גאותם ובזרם ברד ושער קטב הניחה לארץ וירמסנה ברגליו.
*
בן אמוץ לא הסתפּק בנבואתו על עמו, כי גם נשא משאותיו על גוים שונים, ורחמיו נכמרו גם על מואב, בהביעו:
"גפן שבמה,
אריוך דמעתי!"
*
מה נשגבה משאו על בבל בכלל ועל נבוכדנצר מלכה בפרט, אל שאול הורידו, אל ירכתי בור; רמה הציע תחתיו ובתולעה כסהו.
בקלון ובבוז גער בו:
"ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב,1 לבוש הרוגים
מטעני חרב יורדי אל אבני בור כפגר מובס".
לא לחנם השיב בן אמוץ על שאלת השם: "את מי אשלח ומי ילך לנו?" – “הנני שלחני!”, יען כי חש בנפשו את כחו העצום וכשרונותיו הנפלאים. וחכמינו המשילוהו נגד יחזקאל כבן כרך נגד בן כפר…
*
בכבודו ובעצמו יתאר לנו את השפּעת נבואתו הראשונה, כי אחד מן השרפים לקח רצפּה מעל המזבח ויגע על פיו…
*
מתנה טובה, חמדה גנוזה, כשרון נפלא, היא הרצפּה, מבורא ניב שפתים.
*
ככה עמד החוזה הנאדר בקודש על עמדתו שנים רבות, ויעבוד את עמו בחרף נפש, עדי אשר האגדה לקחתו מאתנו ותתנהו ביד מנשה להמיתו במיתה משונה ואיומה, מות קדושים וטהורים.
*
הוי, מדוע לא ישים השרף כעת את הרצפּה על פיות מטיפינו בדורנו להסר עונם ולכפּר חטאתם, כי יוכלו כמוהו להלחם עם הצביעות מעבר מזה ועם ההתבוללות מעבר מזה…
-
הדמיון של “כנצר נתעב” איננו מובן, כי אין כל תיעוב ומיאוס בנצר, ואיננו מתאים עם “פּגר מובס”. אבל אם נזכור, כי כשם שבשמות העבריים נלוה שם ה' אליהם, כמו מחויאל, מתושאל, ידידיה, עובדיה, כן גם בשמות הבבליים נלוו שמות האלילים “נבו” ו“בל”, כמו נבוזראדן, נבוכדנצר, בלשצר. ועכשיו בהורידו אותו מגדולתו, הסיר משמו העצם את שם אלילו: “נבו”, ויקראהו בשם “כנצר נתעב!” ↩
יחזקיהו המלך
מאתצבי הירש מסליאנסקי
ממלכת אפרים היתה כאבר מדולדל בעם ישראל מעת הפּרדו ממנו ושלמנאסר מלך אשור הסירהו כליל מעליו; העיר שומרון נלכדה אחרי מלחמת שלש שנים, והמלך האחרון, הושע בן אלה, אוסר בזיקים ויובא נינוה, וימת בבית כלאו.
*
מכל הנביאים רק אחד הגה נכאים על חורבן אפרים והוא ירמיהו הנביא המקונן, בתארו את בכית האם האהובה על בניה, לאמר:
"כה אמר ה':
קול ברמה נשמע,
נהי בכי תמרורים, –
רחל מבכה על בניה,
מאנה להנחם על בניה, –
כי איננו" – (ירמיה לא, יד)
אפרים בן יוסף בנה.
*
אחרית אפרים המרה הביאה מרפּא וישע ליהודה, ובמות המלך אחז המתבולל, ישב על כסאו בנו הטוב והלאומי הנאמן חזקיהו המושל ביראת אלהים; הוא בער את חטאת הבמות מארצו, פּתח דלתות בית ה' הסגורות בימי אביו, ובתור מחאה נמרצה לרשעת אחז ותעתועיו, לא נתן לקבור אותו בכבוד מלכים ו“גירר את עצמותיו במטה של חבלים” (פּסחים נ"ו). ביחוד הצטיין המלך הישר הזה באהבתו להספרות, ובימיו העתיקו אנשיו את “משלי שלמה”.
ולא לחנם קרא רבי יוחנן בן זכאי לפני צאת נפשו הקדושה:
“הכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא!” (ברכות כח:)
*
חזקיהו היה הראשון אשר עבר את השנה להתאים את שנ“ד ימי הלבנה לשס”ה ימי החמה, ככתוב:
“כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים”. (מלכים ב', כג)
*
את ההבדל הקיצוני בין חזקיהו ובין אחז אביו נראה באגרתו, אשר שלחה על ידי הרצים לכל העם, לאמר:
"בני ישראל! שובו אל ה' אלהי אברהם, יצחק וישראל,
וישב אל הפליטה הנשארת לכם מכף מלכי אשור, ואל תהיו
כאבותיכם וכאחיכם אשר מעלו בה' אלהי אבותיכם ויתנם
לשמה, – כאשר אתם רואים". (דברי הימים ב' ל)
הוא האחד אשר הביע את המבטא השנון הזה, "אל תהיו כאבותיכם", כי מבשרו חזה זאת.
*
מאתים וששים שנה ארכה ממלכת אפרים. עשרים מלכים מלכו על ישראל מימי בן נבט עד הושע בן אלה. אחרי כן נבלעו בגוים ולעשרת השבטים אין כל זכר עד היום הזה. אולם המשפּחות הגדולות נמלטו לארץ יהודה ויתאחדו.
*
והמלך יחזקיהו, בעצת הנביא ישעיהו, הסיר את שבנה, הסוכן אשר על הבית, ממשמרתו, לבל יתעה את העם שולל בערמתו. כי זה האחרון תפס בידו את כל מוסדי הממלכה ויתן לבו כלב המלך, ויתנשא לכל לראש. חזקיהו התאמץ להשיב על תלה את עבודת בית ה', הרים את מצב הלוים שומרי משמרת הקודש, כתת את נחש הנחושת אשר העם תעה אחריו, שם קץ ותכלה לעבודת האלילים ויטהר את הארץ מתזנוניה ותבליתיה.
הנה כי כן שב תור הזהב ליהודה כבימי שלמה, והעם הקדיש והעריץ את המלך האהוב הזה, עדי אשר אחד מחכמי התלמוד הביע את משפּטו, כי “אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה”.
(סנהדרין צט:)
לאמר: אין מלך כביר ואהוב לעם כחזקיהו המלך.
*
ישעיהו נבא בשם ה' לחזקיהו לבל יכנע תחת מלך אשור ולא ישים לבו אל דברי רבשקה ציר סנחריב, אשר הזהירהו בשם מלכו הגדול. חזקיהו מלא את דבר הנביא ומפּלת סנחריב וחילו היתה נוראה על יד חומת ירושלים.
*
כמאה שנה אחרי כן נשמע את הזהרת הנביא ירמיהו להמלך צדקיהו, בגשת נבוזראדן וחילו על פי פקודת נבוכדנצר מלך בבל לשערי ירושלים, כי יכנע תחת עול בבל ולא יעיז למרוד בו. צדקיהו סרב לשמוע בקול הנביא, הארץ נלכדה והמלך ושריו הגלו בבלה בראש עמם.
*
מדוע נפלגו ככה שני הנביאים, ישעיהו וירמיהו, בעצותיהם למלכיהם?
אם נעמיק להבין את שני ההפכים האלה, אז נמצא כי אך פּעולותיהם היו שונות, אבל כונתם אחת היתה להגן על הארץ ועל העם גם יחד. סנחריב רצה להוציאם מארצם ולהושיבם בארץ אחרת; נבוכדנצר הואיל להשאירם תחתם בארץ יהודה, – והארץ היתה משאת נפש הנביאים. בן אמוץ מחה נגד כונת סנחריב הנוראה; בן חלקיהו השתדל להשאר בארץ תחת יד התקיף.
*
לולא התקוממו הבריונים בימי חורבן הבית השני נגד בן זכאי, כי אז לא נסחנו עוד עד היום מאדמת קדשנו.
ירמיהו בן חלקיהו
הכהן הענתותי ירמיהו נהיה לנביא בימי נערותו. נפשו היתה רכה, תמה, קדושה ורחמניה. ובשמעו בפעם הראשונה את קול ה' הקורא אליו, השיב:
“אהה ה', הנה לא ידעתי דבר, כי נער אנכי!”
ובורא ניב שפתים השיבהו:
"אל תאמר: נער אנכי.
כי אל כל אשר השלחך תלך
ואת כל אשר אצוך תדבר".
*
כל החוזים נבאו לימים רחוקים, לדורות הבאים, וירמיהו חזה חזות קשה לבני דורו אשר חיו אתו יחד, וינבא למו את כל אשר תבאנה עליהם בימיהם. לכן שנאוהו בני ענתות עירו וירדפוהו עד מות.
*
אם כל הנביאים, – המאושרים אחרי מותם, – היו אומללים בחייהם, הנה בן חלקיהו, המקונן הלאומי, היה האומלל שבאומללים. צרותיו, תלאותיו, ענוייו ויסוריו עלו על צרות איוב. כי תחת אשר איוב – אם היה ונברא – סבל יסורי עצמו, יסורי הגוף, הנה ירמיהו, מלבד אשר אוסר בבית האסורים שמונה פעמים; הושב שקוע וטבוע בטיט היון אשר בחצר המטרה, עדי אשר הוכרחו לשים בלויי סחבות תחת אצילי ידיו מתחת החבלים להוציאו משם; סבל רעב וצמא; השרים ונביאי השקר הכוהו ויבזוהו; כל מצוקותיו אלה כאין נחשבו בעיניו נגד יסורי העם, אשר סבל אתו יחד ובמר נפשו יתיפּח:
“מבליגיתי עלי יגון, עלי לבי דוי, הנה קול שועת בת עמי!”
(ירמיה ח, יח)
אמנם כן, על צרותיו הבליג ורק על צרות עמו התאונן, בראותו את חורבן הארץ לנגד עיניו:
"ראיתי את הארץ – והנה תוהו ובוהו, ואל השמים – ואין
אורם; ראיתי ההרים – והנה רועשים, וכל הגבעות התקלקלו;
ראיתי – והנה אין האדם, וכל עוף השמים נדדו; ראיתי –
והנה הכרמל, המדבר וכל עריו נתצו מפּני ה', מפּני חרון אפּו".
(ירמיה ד, כג)
*
כאש אוכלה בערה בקרבו דבר ה' ויוציאה מפיו, ויביע את האמת בלי כל משוא פּנים ויקרא:
"שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה
אם תמצאו איש, אם יש עשה משפּט, מבקש אמונה – ואסלח
לה!" (ירמיה ה, א)
*
חזיונותיו הסמליים (סימבוליים) פּעלו פעולה עזה על שומעיהם ורואיהם: “המקל השקד”, “הסיר הנפוח”, “האזור”, “הבקבוק” ו“דודאי התאנים”, – כל הסמלים האלה השפּיעו שפע רב על שומעי נבואותיו באופן נפלא מאד.
*
עוד גם היום הננו מתפּעלים ומשתוממים על המראות הסמליים. האשכנזים מספּרים, כי בעת אשר הורד דגל ממלכת פּרוסיה, אחרי נצחונם על צרפת, ודגל ממלכת אשכנז המאוחדה הועל על נס, ויהי בהפגשם יחד, הראשון ברדתו, והשני בעלותו, השתובב כל ההמון הנאסף על יד ארמון הקיסר בברלין, ויצעק בקול נורא ומחריד ומכל רבבות העינים אשר הביטו על הנס שטפו דמעות כמים.
זה כחו של סמל.
*
בנפול הגבור הצרפתי, לטורדי אברן, על שדה קרב, צוה נאפּוליאון לחנוט את לב הגבור ואחד מפקידי הצבא נשאהו תמיד עמו בראש המחנה, ובשעת הצורך, כאשר התנפּלו על האויב, קרא המפקד בשם הגבור: “לטורדי אברן!” והנושא את הלב החנוט השיב: “הנני!” וזאת הוסיפה אומץ לכל החיל.
*
נבואתו, יחד עם תלאותיו, התפּתחו בימי יהויקים, בראותו כי שבה יהודה לגלוליה ולשקוציה, אחרי מות המלך הצדיק יאשיהו. אין בעין ראה את אחרית העם והארץ גם יחד, ויהי גלמוד, נרדף מחמת שרי המלוכה וירב לשפוך שיחו לפני ה', אשר השיבו:
"אל תתפּלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה אל
תפגע בי, כי אינני שומע אותך". (ירמיה ז, טז)
"אם יעמוד משה ושמואל לפני, אין נפשי אל העם הזה. שלח
מעל פני ויצאו!" (ירמיה טו, מ)
*
משאת נפשו היתה הדעת והתבונה, באמרו, כי –
“כלם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם”. (ירמיה לא, לג)
*
בנפול ארצו ביד צר, הראה את הסמל הנבואי האחרון, בקנותו, בדבר ה', את שדה חנמאל בן דודו, בתקותו, כי –
“עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת”. (ירמיה לב, טו)
*
יסוריו לא הרפּוהו עד יומו האחרון: ארצו הושמה, מלכו הומת, מקדשו שורף, עמו הגלה, והוא מת בארץ השנואה לו – במצרים.
יחזקאל הנביא בגולה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
בעת אשר הכהן בן חלקיהו התעלה לנביא בארץ יהודה, וישפוך דמעותיו על יד הירדן והשלוח, בה בעת התרומם הכהן השני, יחזקאל בן בוזי, אחד מגולי בבל, ויהי לחוזה נערץ וכביר לאחיו אשר בגולה, ואנחותיו ואנקותיו הכו גלים בנהר כבר בבבל, המאחד את הנהרות פּרת וחדקל.
*
בראשונה לא האמינו בו, ויתנו עבותים על ידיו ויאסרוהו כמשוגע בביתו, ויהי עצור במעונו ארבע מאות ושלשים יום, ואז עשה מעשים זרים, אותות סמליים על ידי לבנה, מחבת ברזל, תער הגלבים ושערותיו. יושבי “תל אביב” עירו ראו את האותות האלמים האלה וישתוממו, כי לא הבינו פשרם. אחרי כן באר להם ויבינו כלם, כי רוח ה' דבר בו וידעו כי נביא בתוכם.
*
אף אם אמנם נופל הוא יחזקאל מאחיו הנביאים בשפתו ובסגנונו, אבל בכח דמיונו הכביר נעלה הוא על כל חוזי יה בדורו. תמונותיו שלמות וחיות, משליו חזקים וחדים, הנוקבים ויורדים במעמקי הנפש. בתמונות היותר נשגבות הנה: “אנית צור” הטובעת במצולת ים (פּרק כ"ז) ו“העצמות היבשות” אשר החיה בבקעה (פּרק ל"ז).
*
יחזקאל לחם בחרף נפש משני עבריו, מימין ומשמאל, עם שארית הפּליטה בירושלים, אשר אמרו אל הגולים:
“רחקו מעל ה', לנו נתנה הארץ למורשה”.
ומעבר השני נלחם עם המתבוללים, באמרו:
"והעולה על רוחכם היה לא תהיה. אשר אתם אומרים:
נהיה כגוים – חי אני! אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם! –
נאום ה' צבאות".
*
מצב העם היה נורא מאד והנביא מציגו בצבעים איומים כאלה:
"הארץ מלאה דמים והעיר מלאה מוטה. כי אמרו עזב ה'
את הארץ ואין ה' רואה".
*
“נשיאי ישראל איש לזרועו היו בך, למען שפך דם”.
*
“אב ואם הקלו בך, לגר עשו בעושק בתוכךָ, יתום ואלמנה הונו בך”.
*
"כהניה חמסו תורתי ויחללו קדשי, ומשבתותי העלימו עיניהם,
שריה בקרבה כזאבים טורפי טרף, לשפוך דם, לאבד נפשות,
למען בצוע בצע."
*
"ונביאיה חוזים שוא וקוסמים להם כזב, עם הארץ עשקו עשק,
וגזלו גזל, עני ואביון הונו ואת הגר עשקו בלא משפּט".
(יחזקאל כב)
*
בפרק השנים עשר מתאר הנביא תמונה חיה, אשר עודנה קימת וחיה עד היום: איך הגולים האומללים מתגנבים מעל הגבול, החותרים בקיר ועל כתף ישאו את כלי הגולה עליה.1
*
בפרק השלשים ושלשה יציג החוזה כמו חי לנגד עינינו את המון השומעים הבאים לשמוע דבריו כשיר עגבים ואינם עושים אותם.
בפרק השלשים וארבעה ישפוך את נפשו על רועי ישראל, אשר ירעו רק את עצמם ואת הצאן לא ירעו, והוא קורא אליהם בהתמרמרותו:
"ישגו צאני בכל ההרים ועל כל גבעה רמה, ועל כל פני הארץ
נפוצו צאני ואין דורש ואין מבקש". (יחזקאל לד, ו)
*
כבר התעלה הנביא והתקדש בעיני כל בני הגולה, עדי אשר גם אויביו, אשר בעבותים אסרוהו, באו אליו לדרוש את ה' ויכירוהו לנביא בישראל.
*
נבואת יחזקאל קמה ונהיתה, והאות הסמלי בתער־הגלבים התאמת, באמרו:
"שלישיתך בדבר ימותו וברעב יכלו בתוכך,
והשלישית בחרב יפּלו סביבותיךָ,
והשלישית לכל רוח אזרה וחרב אריק אחריהם".
(יחזקאל ח' יב)
*
אולם תקותו לא אבדה ומשאת נפשו שוה בחזיונו את שיבת־ציון, ויתאר גם את תבנית ההיכל עם כל אולמיו ומבואיו כמו נצב מולו.
*
האגדה חצבה קבר להנביא בגולה, בארץ גלותו, ועוד עד היום מבקרים למאות ולאלפים מבני אמונות שונות את קבר הנביא הגדול בבבל.
-
עיין בנאומי “כלי גולה”. ↩
יונה בן אמתי
מאתצבי הירש מסליאנסקי
“ומ”ש יונה דמתולי כנסת ישראל ליונה". (שבת נג)
(שיר השירים רבה, ב, ל)
*
“כנסת ישראל ליונה אמתלא”. (שבת נג)
כנסת ישראל נמשלה ליונה, לא רק ליונה בעלת־כנפים, כי אם גם ליונה נביא־השמים.
*
כל הספּור של הנביא הזה, אך משל דמיוני הוא, נבואה סמלית, כמו “האזור בנקיק הסלע”, "הסיר הנפוח" ו“מקל השקד” אצל ירמיהו, או כ"כלי הגולה" ו“העצמות היבשות” אצל יחזקאל; ביחוד הנבואה שנאמרה לירמיהו:
"קח את כוס היין החמה הזאת מידי והשקיתה אותו את כל
הגוים אשר אנכי שולח אותך אליהם… ואקח את הכוס מיד
ה' ואשקה את כל הגויים, אשר שלחני ה' אליהם".
(ירמיה כה)
בלי כל ספק הנבואה הזאת אך משל דמיוני היא, ורבים מחכמינו הביעו משפּטם, כי “אשת הזנונים” של הושע אך משל היא, ורבות כאלה.
*
השם יונה משאל לישראל, כי הוא נמשל ליונה, ובן־אמתי הוא בן ה' אלהי האמת, אשר הנחילהו את חותם האמת על ידי תורתו האמתית, אשר בה הצהיר את בני־ישראל לבניו:
“בנים אתם לה' אלהיכם”.
“בני בכורי ישראל”.
*
איך נוכל לצייר במחשבתנו, כי לנביא יהיה מושג שפל כזה, אשר יוכל לברוח ולהמלט מה' להתחבא ולהסתתר מבוראו, בעת אשר כבר הושר במספר דורות לפניו:
אנה אלך מרוחך?
ואנה מפּניך אברח?
אם אסק שמים – שם אתה,
ואציעה שאול – הנך.
אשא כנפי שחר,
אשכנה באחרית ים –
גם שם ידך תנחני
ותאחזני ימינך". (תהלים קלט, ה)
*
ויונה בן אמתי – עם ישראל – נועד לממלכת כהנים וגוי קדוש, להיות לאור גוים, מופת לכל העמים, אבל הוא לא מלא את תעודתו, לכן נעקר מארצו, הקרקע נשמטה מתחת רגליו, אבד חלקו על היבשה, וירד מחוף יפו עירו אל האניה לשוט בים, ותחת לשבת שקט ושלו בנוה שאנן על אדמתו הוא, נדד תרשישה, מרכז המסחר של התבל אז, עיר־המרכלת, בחשבו להיות ככל הגוים. הוא שלם שכר האניה ככל הנוסעים, אבל… לא הקציעו לו מדור פרטי, תא מיוחד כלכל הנוסעים, ויונה (ישראל) –
“ירד אל ירכתי הספינה”.
*
לכל העמים, אפילו להיותר קטנים שבהם, כמו רומיניה וצ’יכו־סלובקיה, ישנם חלקים מוקצעים בעבורם בספינת־החיים, וישראל־יונה שוכב “בירכתי הספינה וישכב וירדם”.
*
כל זמן אשר האניה תשוט במנוחה, שוכב ישראל־יונה במנוחה, חולם והוזה ולא יגע בכל; אבל בנשוא הים גליו בסערה, וספינת החיים הכלליים “תחשוב להשבר”, אז כל נוסע – כל עם – מתכווץ בתאו המיוחד – בארצו השיכת רק לו לבדו – וישראל־יונה מתעורר מתרדמתו על ידי רבי־החובלים, ומבלי מצוא עוד מקום בירכתי האניה, מתלבט הוא ומתפּתל תחת רגלי כל הנוסעים באין מעמד לרגליו הוא.
הנוסעים מטילים גורל:
“בשלמי הרעה הזאת?”
ויונה־ישראל משיג את גורלו להיות השעיר לעזאזל, ועל שאלותיהם:
"מה מלאכתךָ?
מאין תבא?
מה ארצך?
ואי מזה עם אתה?"
תשובתו רק אחת:
“עברי אנכי ואת ה אלהי השמים אני ירא – אשר עשה את הים ואת היבשה”.
והתשובה היא שלילית, לאמר: "אין כל מלאכה בידי. מאין באתי? אינני יודע, כי כל ארץ אין לי. גם אינני בן לעם מיוחד. כמוני – כאלהי, אשר ברא את הים והיבשה – בלי כל גבולים: אזרח־התבל אנכי, קוסמופּוליט אנכי! שוכב אני בירכתי האניה ותלוי אני בגורל שכני הקרוב אלי. אם יארע גורלי פעם לשכב בירך “תא צרפת” אז צרפתי אנכי; אם אשכב בירך “תא אשכנז” אז אשכנזי הנני, גם פּולני ורומיני אנכי. אנכי הכל ובלימה; מקומי בכל מקום ואין לי כל מקום – ובכן:
“שאוני והטילוני אל הים!” –
כי אין לי כל חלק ונחלה על הספינה, – קורא ישראל־יונה על חופּי הדניפר, דניסטר, ויסלה ודונאי.
*
"רבי מאיר אמר: מרגלית טובה היתה תלויה במעי הדגה
ולאורה התפּלל יונה". (ילקוט שמעוני)
*
דגים שונים ותנינים גדולים ואיומים בלעו את יונה פּעמים רבות ורצו לעכלו בקיבותיהם, למן התנין נבוכדנאצר, אשר “בלע את ישראל ומלא כרסו מעדניו”, פּרס, יון, רומה, ספרד ועד רוסיה ורומיניה, כל התנינים האלה בלעוהו אבל לא יכלו לו, כי “מרגלית” – התורה, תורת חייו ואורך ימיו, נשארה לו מכל מחמדיו מימי קדם, והיתה תלויה במעי הדגים אתו יחד, ולאורה התפּלל בחשכת הקיבות, עדי אשר הקיאוהו חי אל היבשה.
*
ההקאה היותר גדולה היתה בשנת מזר"ה ישראל (רנ"ב) מספרד, “ויגרשהו וילך לו”.
*
משה בן מנחם ותלמידיו שמו לו סוכה בצל אשכנז ויסוככוה בקקיון האמנציפּציון (שווי־הזכיות) להיות לצל על ראשו, והנה תולעת האנטישמיות הכתה את הקקיון וייבש. אז התעלף יונה וישאל את נפשו למות, ויאמר:
טוב מותי מחיי!…
וקול ה' קורא אליו:
לא הקקיון (האמנציפּציון), אשר בן לילה היה ובן לילה אבד, יושיעך, כי אם האוטו־אמנציפּציון (שווי־זכיות עצמי). שובה לארצך ולמולדתך ושם תושע תשועת עולמים.
גלות בבל
מאתצבי הירש מסליאנסקי
הסאה נמלאה, האומה גלתה בבלה, ונבואת החוזים קמה ונהיתה; גאון יהודה נשבר, ומן העם הגדול, אשר לפני ארבע מאות שנה היה מספּרו ארבעה מליונים, נשארו רק פּליטי חרב בגוים.
אולם עין ה' היתה צופיה על שארית עמו, וגם בארצות נודו שמר את בריתו, אשר הבטיחהו, כי לעולם ינון שמו.
*
חסדי אויל מרודך ליהויכין, הצטיינות דניאל וחבריו בבית־ספר המלך המתיקו מעט את מרירות חיי הגולים וירוח להם מעט.
*
ברוך בן נריה מלא את חפץ מורהו הנביא וישב ממצרים בבלה וישפּיע על הגלות החל בכח הספרות, בסדרו את ספרי הנביאים הקדמונים ובקראו באזניהם את דברי ירמיהו וקינותיו.
*
ארבעה הצומות הלאומיים: צום העשירי – טבת; צום הרביעי – תמוז; צום החמישי – אב, וצום גדליה, – היו ימי אבל ומספּד לכל העם. במו התאספו ויקוננו על שבר גאונם, וישירו שירי קודש, ויחזקו תקותם בה', כי ימלא את הבטחתו לירמיהו, כי מקץ שבעים שנה יפקדם לטובה ואז ישיבם שנית לארצם.
*
המקשיבים לנבואת החוזה יחזקאל נביא הגולה, והשומעים את מקרא הספרים ומגלת ירמיהו מפי תלמידו ברוך בן נריה ותלמידי בית־הספר אשר למלך: דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, הנאמנים לדתם, עמם וארצם, הלכו קודר ושוחח, וייסדו אגודות בשם “אבלי ציון”. החברים האלה הם המה אשר עליהם נבא הנביא:
"לקרוא שנת רצון לה'…
לנחם כל אבלים,
לשום לאבלי ציון,
לתת להם פּאר תחת אפר,
שמן ששון תחת אבל
מעטה תהלה תחת רוח כהה…"
הם המה החברים אשר שפכו שיחם בארץ שבים בעטוף נפשם לאמר:
“אתה תקום, תרחם ציון, כי עת לחננה, כי בא מועד!”
הם המה האבלים, אשר בהמית רוחם והשתפּכות נפשם שרו את השיר הקדוש “על נהרות בבל” המלא אנחות העם כלו בכלל ואנקת הלוים המשוררים בפרט; השיר אשר הביא לידי בטוי את השבועה הלאומית הנצחית:
“אם אשכחך, ירושלים, – תשכח ימיני!”
האגודות הלאומיות האלה היו למקור חיים חדשים להגולים לאמצם ולשגבם בתקותם כי עם יהודה עוד יחליף כח, יחדש כנשר נעוריו בשובו שנית לארץ חמדתו, נחלת אבותיו.
*
אולם חלק רב מהגולים, ובראשם החורים והסגנים, מעלו מעל בעמם ואמונתם גם יחד, ויערכו להאליל גד, – אליל האושר – שולחן, ולמני – אלילה הגורל – ממסך, בהאמינם, כי האלילים האלה הצליחו את הבבלים מנצחיהם, ויתבוללו עם אזרחי הארץ, וכל מעינם היה לבל יכירום כי מגזע יהודה המה.
ככה שמשו אור וחושך בערבוביה. אבלי ציון ועובדי בל ונבו מחכים לישועה ונואשים מכל תקוה, אשר אמרו:
“אבדה תקותנו, נגזרנו לנו!”
הנה זה הוא פרי הגלות המרה גם היום!
*
בבל השפּיעה הרבה גם על אמונתנו ותרבותנו וחז"ל רמזו על זאת בהרבה מקומות.
"רבי שמעון בן לקיש אמר: אף שמות המלאכים עלו בידם
מבבל. בראשונה ויעף אלי אחד מן השרפים; שרפים
עומדים ממעל לו. מכאן ואילך: והאיש גבריאל: כי אם
מיכאל שרכם". (ירושלמי ר“ה פ”א)
ועם המלאכים העלו גם את הרוחות, השדים וסמאל ולילית הוריהם, את השטן וכל צבאיו.
“ודניאל הבין בכל חזון וחלומות וכל דבר חכמת בינה, אשר בקש מהם המלך, וימצאם עשר ידות על כל החרטומים והאשפים”.
ומזה נבין את ההבדל הגדול בין שני מראות־האלהים, של ישעיה בפרק ששי ושל יחזקאל (מעשה המרכבה) בפרק ראשון.
הראשון – ירושלמי, והשני – בבלי.
*
“הושיבני במחשכים – זו תלמודה של בבל”.
(חז"ל בהרבה מקומות)
מעודי הצטערתי על המאמר הזה, איך נוכל להאמין כי חז"ל יכנו את התלמוד בשם התואר “מחשכים”? אבל באמת לא על התלמוד כונו במאמרם זה, כי תמיד ובכל מקום יכנוהו בשם “תלמוד בבלי” ופה “תלמודה של בבל”, זאת אומרת: חיי בבל, תרבותה, אמונתה, מושגיה ומדותיה החשכים.
נעלה היתה אמונת הפרסים מאמונת הבבלים וצראסטר מחוקקם שם לאל את כל אלילי בבל, הכריע את בל ויקרס את נבו ואך שגיאה גדולה שגה בחלקו את האלהות לשנים, לטוב ולרע.
וישעיה קרא בקול:
"יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע; אני ה'
עושה כל אלה!"
התחיה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
כרש הפּרסי הניף ידו על בבל ואליליה, כרע בל, קורס נבו לעיני כל מאמיניהם ואדוקיהם.
בלשאצר נהרג בנשף חשקו יחד עם פּילגשיו, חוריו וסגניו בשכרם יין מכלי־הקודש.
*
בנפול בבל, הרימו אבלי ציון את ראשם ויחד עם נשיאם ומנהלם, הנצר האחרון מגזע בן ישי, נכד יהויכין המלך, מצאו חן בעיני כרש, אשר העביר קול בכל ארצות ממשלתו, לאמר:
"מי בכם מכל עמו, יהי אלהיו עמו ויעל לירושלים, אשר
ביהודה, ויבן את בית ה' אלהי ישראל". (עזרא א, ג)
קסם התחיה (רענעסאנס) היה בדבר שלטון זה. הנה זה הוא “הגלוי” (טשארטר), אשר אליו קוו כל שארית יהודה, ובראשם זרובבל הנשיא ויהושע בן יהוצדק בן שריה, אשר הומת בידי נבוכדנצר.
*
מספּר הגולים היה ארבעים אלף שלש מאות וששים איש. בשמחת עולם ובחרף נפש עלו הגבורים האלה מבבל לארץ הקדושה, ובלכתם שרו שירי־קודש – “שירי המעלות”, אשר הוסיפו אומץ בלבבם להלחם נגד המכשולים והמעצורים, אשר שמו צורריהם על דרכם.
*
את התכנית (פּרוגרמה) שלהם הביעו העולים במזמור העשרים והארבעה בתהלות בדברי שיר, לאמר:
האחד שאל:
“מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו?”
והמקהלה עונה:
"נקי כפּים ובר לבב… זה דור דורשיו, מבקשי פניך יעקב
סלה!"
*
בלכתם בדרך בין ההרים הרמים ורגליהם שקועות בחול הישימון הרימו את קולם בשיר מלא בטחון ועוז:
“אשא עיני אל ההרים – מאין יבא עזרי?”
ויחד עם הד ההרים מהמלה האחרונה השיבו:
"עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ. אל יתן למוט רגליך, אל
ינום שומרך. הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ה' צלך
על יד ימינך. יומם השמש לא יככה, וירח – בלילה. ה'
ישמרך מכל רע, ישמור את נפשך. ה' ישמר צאתך ובואך
מעתה ועד עולם."
בפיות הנואשים (פּסימיסטים) המרפּים את ידי העם מעבודת התחיה והגאולה שם המשורר את הדברים המלאים יאוש ורפיון ידים, לאמר:
"אם ה' לא יבנה בית –
שוא עמלו בוניו בו.
אם ה' לא ישמר עיר –
שוא שקד שומר".
לעומתם משיבה המקהלה:
"שוא לכם, משכימי־קום,
מאחרי־שבת,
אוכלי לחם העצבים,
כן יתן לידידו שנא".
זאת אומרת: "מדוע לא תחבקו ידיכם בעסקיכם אתם ולא תבטחו על ה' לבדו? מדוע תשכימו קום ותאחרו שבת בעבודתכם הפּרטית? ובעת אשר העם והארץ דורשים מכם עבודה, אז תשימו את מסוה הצביעות על פניכם, תצטדקו ותשירו:
"אם ה' לא יבנה בית –
שוא עמלו בוניו בו!"
ורק על ה' תשליכו יהבכם בעניני הכלל וצרכי העם?"
*
נגד חיל הצבא אשר התנדבו מהצעירים לשמור את חומת העיר מתגרת האויב הביעו המתיאשים והמרפּים ככה:
“הנה נחלת ה' – בנים, שכר – פּרי הבטן”.
כונתם, כי רק לשמים יקדישום ולנזירים ישימו את בני הדור הצעיר.
על זאת ישיבם המשורר:
"כחצים ביד גבור, כן בני הנעורים. אשרי הגבר אשר מלא את
אשפּתו מהם. לא יבושו, כי ידברו את אויבים בשער!"
*
השומרונים, צרי יהודה ובנימין, הציעו לפני זרובבל ויהושע:
“נבנה עמכם, כי ככם נדרוש לאלהיכם”.
ונשיא יהודה השיב:
“לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו!”
התשובה הזאת העירה חמת השומרונים וילשינו על בני יהודה אל כורש, כי הנשיא זרובבל חושב למרוד במלכו ולשבת על כס מלוכת אבותיו בירושלים; אז נאלץ הנשיא להתפּטר ממשרתו ולשוב בבלה והמשרה נתנה בידי יהושע הכהן אשר הנביא זכריה כנהו בשם “אוד מוצל מאש”.
עזרא ונחמיה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
לטובת עמו וארצו שב זרובבל הנשיא בבלה (סדר עולם) והנהגת העם נמסרה לידי יהושע הכהן הגדול.
*
בדור השני קם עזרא הסופר בתורת ה', גבור הרוח, אשר התלמוד הרימהו למעלת משה בן עמרם, באמרם:
"ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו, אלא שקדמו דור
משה" (סנהדרין קא)
“אלו היה אהרן קים, היה עזרא גדול ממנו בשעתו”. (קהלת רבה)
“רבי יהושע בן קרחה אמר: מלאכי זה עזרא”. (מגלה טו)
“מלאכי דאיתקרי שמיה עזרא ספרא”. (תרגום)
ומה נשגב הרעיון הזה, כי האחרון שבנביאים היה המיסד של אנשי כנסת הגדולה.
*
עזרא היה סופר מהיר בתורת ה', אולם לעשות גדולות לבדו לא עצר כח, עד אשר לאחר שלש עשרה שנה מצא לו עזר בנחמיה הפּחה המשקה למלך ארתחששתא הפּרסי. נחמיה היה איש רב פעלים ובידים חרוצות הוציא לפעולות את מחשבות עזרא הנשגבות. כשני עמודים היו שני הגדולים האלה אשר כל עם יהודה נשען עליהם.
יחד הרימו את מצב העם ברוח ובחומר: עזרא בקניניו הרוחניים ובתקנותיו אשר תקן, ונחמיה בפעולותיו הכבירות. שניהם יחדו היו למגן ולמחסה להעם נגד טוביה וסנבלט וכל צרי יהודה ובנימין, גם נגד החורים והסגנים, אשר ידם היתה במעל ההתבוללות ובחזקת היד הבדילו את כל בנות־הנכר מזרע קודש.
“ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם” –
מספּר בן הכליה הפּחה בתמימותו.
לקח מוסר השכל נוכל ללמוד מפּרק החמישי בנחמיה, לקח לכל הממשלות בדורנו אנו:
*
"ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה לאחיהם היהודים. ויש אשר
אומרים: בנינו ובנותינו [עו]רבים1 ונקחה דגן ונאכלה
ונחיה; ויש אשר אומרים: שדותינו ובתינו אנחנו עורבים
ונקחה דגן ברעב… ועתה כבשר אחינו בשרנו, כבניהם בנינו
והנה אנחנו כובשים את בנינו ואת בנותינו לעבדים ויש
מבנותינו נכבשות ואין לאל ידינו, שדותינו וכרמינו לאחרים".
לפני אלפּים וחמש מאות שנה עמד הנשיא היהודי לימין העשוקים, ובימין צדקו הכריח את החורים והסגנים להשיב להעניים את בניהם, בנותיהם, שדותיהם וכרמיהם, אשר לקחו מהם בערבון ונחמיה בעצמו מספּר:
"ויחר לי מאד כאשר שמעתי את זעקתם… ואריבה את החורים
ואת הסגנים ואמרה להם: משא איש באחיו אתם נושים?…
לא טוב הדבר אשר אתם עושים… וגם אני, אחי ונערי נושים
בהם כסף ודגן. נעזבה נא את המשא הזה… ויאמרו: נשיב
ומהם לא נבקש. כן נעשה כאשר אתה אומר… גם חצני נערתי
ואומרה ככה ינער האלהים את כל האיש אשר לא יקים את
הדבר הזה מביתו ומיגיעו, וככה יהיה נעור וריק. ויאמרו
כל הקהל אמן ויהללו את ה'. ויעש העם כדבר הזה". (פרק ה)
ובימינו בדורנו? בשנות המאה העשרים? – מה השיב הצר הרוסי על צעקת העם האומלל, אשר התאספו הם ונשיהם מסביב לארמונו בפּטרוגראד ויבקשו לחם ועבודה? תשובתו היתה – חצים ומות, והעובדים־האובדים אשר לא הספיקו להמלט, נפלו חללים על יד הארמון במבול דמם.
*
מכשולים ומעצורים רבים שמו צרי יהודה על דרך הנשיא ועבודתו בבנין חומת ירושלים, כאשר יספּר:
"ויהי מן היום ההוא חצי נערי עושים במלאכה וחצים מחזיקים
הרמחים, המגנים והקשתות והשריונות, והשרים אחרי כל בית
יהודה; הבונים בחומה והנושאים בסבל עומשים; באחת ידו
עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח, והבונים איש חרבו אסורים
על מתניו ובונים והתוקע בשופר אצלי". (פרק ד)
*
ככה נלחם נחמיה כגבור משכיל בכל דרכיו עד אשר השלים את בנין חומת ירושלים, ויחד עם רעהו הגדול ממנו בחכמה ובדעת יסדו את ממלכת יהודה, אשר ארכה כחמש מאות שנה.
*
עזרא ונחמיה, כיכין ובועז לבית ישראל.
-
הפּסוק השני מאיר עינינו להבין, כי תחת המלה “רבים”, אשר אין כל מובן לה, עלינו לקרוא “עורבים”. ↩
השומרונים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
נחמיה הפּחה שם את הנתוח הגדול בעם יהודה, בגרשו את הנשים הנכריות מבתי בעליהן היהודים, ובהשליכו את כלי טוביה העמוני מלשכת בית ה' החוצה. ברוב אומץ השיב את פּני סנבלט החורני וגשם הערבי, ראשי השומרונים לאמר:
“ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים”.
*
אולם הנכלמים והנרדפים גם הם לא טמנו את ידיהם בצלחתם, וסנבלט עם מנשה חתנו, מבני בניו של יהושע בן יהוצדק הכהן, אשר נחמיה גרשהו מירושלים, שמו פניהם שכמה, העיר אשר בחר בהר אפרים, מקום קבר עצמות יוסף ומשכן ה' בימי יהושע, ויקדישו את העיר הזאת תחת ירושלים, ואת ההר גריזים, הר הברכה, העריצו והקדישו תחת הר המוריה ועליו בנו השומרונים את מקדשם, אשר על מזבחו יקריבו עוד היום צאצאי הגוי הקטנטן הזה את קרבן פסחם עד היום הזה.
*
הם מתנשאים ביחוסם, באמרם, כי השומרונים לא כותים המה או גרי־אריות – לפי דברי התלמוד – יוצאי ירך העמים הקדמונים, אשר הושיב שלמנאסר מלך אשור, אחרי גרשו את בני ישראל; המה מתיחסים לשרידי אפרים ובני בית יוסף, אשר תמיד התנשאו בגאותם על כל שבטי־יה.
*
ככה הצליח סנבלט להקים צר ואויב תמידי לבית־המקדש, אשר בוניו מאנו לתתו קחת חלק בבנינו, ויטע שנאת עולם בלבות השומרונים לעם ישראל, וישפוך עליהם מרוח קנאתו לקנא ולהצר לעם ישראל. השומרונים הקדישו רק את חמשת ספרי התורה וספר יהושע בן נון, אשר מוצאו משבט אפרים, ולא יותר. את כל הנביאים הרחיקו מעליהם, יען כי בארץ יהודה נבאו את נבואותיהם. אולם את זאת אשר סגלו למו שמרו מאד בכל פרטיהם ודקדוקיהם, כאשר יעידו חכמי התלמוד:
"כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקים בה יותר
מישראל". (ברכות מז:)
אבל כל מצותיהם וחוקיהם יבשים מאד ואין כל רוח חיים בקרבם.
*
הנה כי כן נוסרנו אז במכת השניות, נגע הכפלות, אשר מהם נסבול עד היום גם בארצות גלותנו: הר מוריה והר גריזים; מקדש ירושלים ומקדש חניו באלכסנדריה של מצרים; חגים כפולים; שמות כפולים; רבנים כפולים (רוחניים וגשמיים) ברוסיה; שפות כפולות, בתי־ספר כפולים, ותרבויות והשכלות כפולות – יהודים באהלינו ובני אדם בצאתנו חוצה. ומה זרים ואיומים המה חיי דו־פרצופים כאלה!
כל אלה המה פרי הגלות הנוראה בת אלפּים שנה בארצות שונות בתוך עמים שונים!
*
מאתים שנה עברו וגאון פּרס נשבר והיונים החלו למשול באסיה. אלכסנדר הגבור המוקדוני, הכובש ארצות רבות, נצח גם את פּרס ויכנע תחתיו את כל אלה המדינות אשר היו משועבדות לה ובתוכן גם את סוריה ואת יהודה. בראשונה מאנו היהודים להכנע תחת הגבור היוני, כי אבו לשמור את הבטחתם ושבועתם למלכי פּרס, אשר היטיבו עמהם, אך אחרי אשר נצח אלכסנדר את שתי הערים, צור ועזה, ויתקרב בראש צבאו לירושלים, קדמו השומרונים את פניו וילשינו על יהודה, כאשר הלשינו אבותיהם לפני מושלי פּרס בשעתם. אז נוכחו היהודים, כי לא יוכלו לדון עם מי שתקיף מהם, וישלחו לקראתו צירי שלום ובראשם את הכהן הגדול שמעון הצדיק – או ידוע – חגור חשן ואפוד וציץ הזהב על מצחו. ויהי בראות המלך הגבור את הכהן הגדול בהודו ויפיו, צנח מעל סוסו וישתחו לפני הכהן בהכנעה ויראת הכבוד. כאשר שאלוהו שרי צבאותיו: מדוע עשה כזאת? השיב המלך:
"כשהייתי עוד במקדוניה נראה אלי פעם בחזיון לילה איש
קדוש עטוף לבנים כהכהן הגדול הזה וינבא לי עתידות, כי
אכבוש את כל הארצות האלה, ועתה בראותי את הכהן ביפיו,
זכרתי את חזיוני ואשתחוה לפני אלהיו".
הכהן ברך את המלך והאחרון הרבה להיטיב עם ארץ יהודה, ולהמלשינים השומרונים השיב כגמולם, אחרי אשר הרגו את הנציב אשר הושיבו בארצם, ויקרע חבל ארץ מאת השומרונים ויתנהו ליהודה ויקרא דרור ליהודים מתשלומי מס האדמה בשנות השמטה.
*
כל העמים המנוצחים העמידו את פסל תמונת אלכסנדר בבתי־אליליהם; אבל היהודים לא יכלו לעשות כזאת בבית־מקדשם, ויקימו לו מצבה חיה לדור דור, בקראם את שמות בניהם אשר נולדו להם בשנה ההיא בשם אלכסנדר.
אות־הזכרון החי הזה השביע את רצון המלך לפוקת לב שונאיהם ומלשיניהם.
המתיונים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
שני היהודים הגדולים, הגבור הרוחני עזרא ומשנהו הגבור הגשמי נחמיה, הבינו, כי לא לעולם יחיו, וייסדו את ה“כנסת הגדולה”, אשר תפקח על משמרת הסדרים החדשים אשר התקינו.
ואנשי כנסת הגדולה השפּיעו על העם בתורתם, חכמתם ומוסרם כל ימי ממשלת פּרס עד נצחון היונים, בערך מאה ושמונים שנה.
*
לפגישת אלכסנדר הגדול עם הכהן הגדול היו תוצאות גדולות וכבירות. בהפּגישה הזאת התגשמה פגישת שני העמים הגדולים העומדים בראש כל עמי שם ויפת; רגש־היופי (אסטתיקה) עם רגש־המוסר (אתיקה) העברי; החן והיופי החיצוני עם המוסר והצדק הפּנימי. בראשונה היתה הפּגישה יפה, נעימה וכלולה בהדרה, אבל אחרי מות אלכסנדר ומלכותו נקרעה לגזרים, החלה יהודה להתנועע בין שתי הממלכות, הצפונית והנגבית – סוריא ומצרים. אז רפתה יד הכנסת הגדולה, כי קציני העם וראשיו החלו לחקות כקופים את היונים בכל דרכיהם, וההוד וההדר החיצונים הכניעו את המוסר והקדושה, ויתיונו בני יהודה.
*
שמעון הצדיק, הכהן הגדול, אשר בן סירא, בן דורו, יתארהו כמלאך אלהים, מת, ובמותו פנה זיו הכהונה, גלה הכבוד מישראל ורוח יון החלה לסעור בחזקה על ארץ יהודה. חוניו בן שמעון, אשר כהן תחתיו, חדל מתת את מס הארץ למלך מצרים, אשר עוד מעט עלה על יהודה ויחריבה, לולא הופיע אז איש מורם מעם, רב פעלים, יוסף בן טוביה, נכד שמעון הצדיק ובן אחות חוניו הכהן, אשר עמד בפרץ ויקדם את פני המלך תלמי בתשורה יקרה, וימצא חן בעיני המלך והמלכה בשיא גבהו וחין תארו, וימנוהו לראש המסים. יוסף מלא את תפקידו באמונה ויהי לנגיד העם עשרים ושתים שנה.
*
יוסף הנגיד התיון בראשונה, ויהי ראש וראשון להמתיונים. הוא התאהב באחת המחוללות היוניות, אולם שלום אחיו קדם את פני הרעה ותחת המחוללת הביא אליו החדרה את בתו, אשר אחרי כן לקחה לו לאשה ותלד לו את הורקנוס בנו השמיני.
*
הורקנוס מלא את מקום יוסף אביו, ואחיו שנאוהו תכלית שנאה וריב נורא התפּרץ ביניהם. הורקנוס החזיק במעוז מצרים, ואחיו נתנו יד לסוריה אל מלך הצפון, ויפתחו את שערי ירושלים לפני חיל סוריה ויהיו הסורים לאדוני הארץ.
*
בן סירא, בראותו את משובת בני דורו ולכל לראש את הוללות יוסף נגידם, הביע את לקחו:
"הרחק רגליך מאשה זונה, פּן תלכד במצודתה. אל תאזין
לקול משוררת, פּן תדיחך בנכליה. אל תתן לקדשות נפשך,
כי תבוזנה מהר חילך".
*
ומלך הצפון גבר על מלך הנגב, ותעז יד בני יוסף על הורקנוס אחיהם ויגרשוהו מירושלים ויבן לו מבצר בקרבת העיר חשבון על הגבול בין יהודה וערב. שם ישב ויחי חיי רוזנים, עד מלוך אנטיכוס עפּיפנוס הרשע; הורקנוס שלח יד בנפשו, ואנטיכוס לקח את כל אשר לו.
*
ובירושלים רבה השערוריה, מתיונים נהיו למרשיעי ברית. בראשם עמד ישוע יזון. ההתבוללות הגיעה עד מרום קצה, עבודת בית ה' הופרה, ובני יהודה ובנותיה יצאו במחולות בבגדי אדם וחוה לפני הגרשם מגן עדנם, התהוללו בזמה ותבל על הר בית ה' לעין רואים, כהיונים על הר האלימפּוס. אולם ההפקרות והמשובה מעבר מזה הולידו את החסידות והנזירות הקיצונית מעבר השני, ויתחלק העם לשתי מפלגות, ויהי הפּרץ רחב מאד: המתיונים פּרקו מעליהם את עול התורה כליל, והנזירים עשו סיגים רבים וקשים, ויגדל הריב בין המפלגות ויתקוטטו איש באחיו.
*
שני המורים הגדולים בזמן ההוא, יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, היו ראשי קהל החסידים, ושניהם הביעו את מחאתם נגד מרשיעי הברית בדברים נמרצים.
הראשון אמר:
"יהי ביתך בית ועד לחכמים והוה מתאבק בעפר רגליהם
והוה שותה בצמא את דבריהם". (אבות פרק א', מ"ד)
הוא רומם את החכמה ואת החכמים לבל ילכדו בחלקת לשון המתבוללים ותעלוליהם.
השני הביע את מחאתו עוד ביתר עז:
"יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך, ואל תרבה
שיחה עם האשה". (אבות פרק א', מ"ה)
כל הדברים האלה נאמרו נגד התרבות ההלנית על פי תורת אריסטו ואפּלטון, אשר השליכו שקוצים על העניים והאביונים; וביחוד המאמר האחרון, המתנגד אל זימת היונים והוללותם עם נשי־החן.
*
מרשיעי־הברית השתובבו משובה נצחת, ותגבר ידם על חבר החסידים, ויעשו מעשיהם, זר מעשיהם, ביד רמה. ושמעון, אחר מראשי המתיונים, אשר היה פקיד בית ה‘, הסית את אפּלוניוס נציב ארם לבוז את אוצרות בית ה’ והון הורקנוס אשר הפקיד שם למשמרת. הנציב שלח את פקידו פילודורוס לקחת את כל האוצר להביאו לאוצר המלך.
הדבר הזה הרגיז את לבות כל העם, בראותם איש נכרי בא לחלל את הקודש ולמעול בכסף הקדשים, ויתקבצו יחד לצעוק אל ה' בצר להם ולמחות נגד השערוריה הזאת.
פּה באה ההגדה ומספּרת נפלאות, כי בגשת פילודורוס אל ההיכל להפיק זממו, והנה סוס אביר ורוכב נורא עליו התפּרץ לקראתו, הסוס דחפו ויפצעהו קשה ויתעלף.
הכהן התפּלל על שלום הפקיד, וישב לאיתנו. ובשובו אל מלכו, ספר לו את כל אשר ראו עיניו בהיכל הקודש.
אבל שמעון הבוגד לא שקט וילשן את חוניו הכהן הגדול לפני מלך סוריה. הכהן התם הודח מכהונתו וישוע המתיון אחיו נמנה על משמרתו ומרשיעי־הברית עלו מעלה מעלה.
משפּחת החשמונאים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
הכהן יזון נלכד ברשעתו, ויוסר מעל כנו ויגרשוהו מירושלים, ותחתיו קם איש רע ובליעל עוד גרוע ממנו, הוא מינילאוס, אחי שמעון הזד, אשר הביא שואה על ירושלים ויבא מות על חוניו הכהן הגדול, והיהיר הזה הרבה עוד הרע, ויסת את אנטיכוס להלחם לא רק ביהודים, כי אם גם ביהדות, לשרש את כל המדות הטובות וסגולות האומה מימים מקדם.
"אז ישלח המלך אנטיכוס ספרים בידי הרצים לכל ערי יהודה,
ויצום ללכת בדרכי הגוים, לבלי המול להם כל זכר, לשקץ
נפשות בכל דבר פּגול, ולהקריב בשר חזיר על המזבח, למען
שים חרפּה על ישראל". (חשמונאים א)
ובמקדש החלו, את המזבח טמאו בדם החזיר, אשר מדמו זרקו על קודש הקדשים ועל ספר התורה, ומבשרו אכל מינילאוס וכל חברתו; אחרי כן שרפו את ספר התורה – הפּעם הראשונה – ויעמידו את צלם יופּיטר בהיכל ביום שבעה עשר בתמוז (מאתים שלשים ושבע שנים לפני החרבן).
*
רבים מן החסידים מסרו את נפשם על קדושת השם וזקן אחד בן תשעים שנה, אליעזר שמו, אשר פקידי המלך הפצירו בו בערמה, כי יאכל בשר טהור על יד מזבחם, למען ידמו הרואים, כי התגאל בבשר החזיר, מאן להשלות בשוא נפשו ויומת החסיד הקדוש הזה מות אכזרי.
בעת ההיא, מספּרת האגדה, הראתה חנה ושבעת בניה את אומץ רוחם, ואם הבנים שמחה לראות את דמי בניה הקדושים השפוכים לעיניה, ואחרי כן הקריבה גם את נפשה לה'.
*
שרי קודש שרו אז בהשתפּכות נפשם:
"אלהים!
באו גוים בנחלתך,
טמאו את היכל קדשך,
שמו את ירושלים לעיים,
נתנו את נבלת עבדיך
מאכל לעוף השמים,
בשר חסידיך – לחיתו ארץ!" (תהלים עט, א)
*
כאלף נפש, אנשים, נשים וטף, מ“משכילי הרבים”, התחבאו במערה אחת, ופיליפּוס שר הצבא הביא את חילו עליהם ביום השבת, ויזהירם לצאת ממחבואם והם ענו בפה אחד:
“לא נצא ואת יום השבת לא נחלל!”
"נמותה הפּעם בנקיון כפּינו, והשמים והארץ עדים בנו, כי
בזדון תהרגונו!"
לפּידי אש השליכו המרצחים על המערה ההיא והתמימים נחנקו ונשרפו בעשן ואש.
*
ככה הגיעו התלאות עד מרום קצן וענני יאוש פרשו על שמי ישראל. והנה פתאום נראה קו אור, לא מעיר הבירה, כי אם מעיר קטנה, כשלש פרסות מירושלים, ומודעית שמה. שם ישב ממתיהו בן יוחנן החשמונאי עם חמשת בניו: יוחנן הקדשי, שמעון התרסי, יהודה המכבי, אליעזר החורני ויונתן הופסי.
ונפש הזקן בכתה במסתרים, לאמר:
"אוי לי, כי נולדתי לראות בשבר עמי, מקדש אלוה בכף
זרים, צבי תפארתנו לחבל שוסים; מיהודה חלפה כל הדרתה,
ומשרתי בגוים נהפכה לשפחה – ואיך לא אקוץ בחיים?!"
ויהי בבוא אפלס בראש צבאו אל מודעית, שם פּניו אל מתתיהו ויצוהו בשם מלכו להתגאל בבשר החזיר, אשר הקריב על הבמה, ומתתיהו השיב בגאון:
“אנכי ובני משפּחתי לא נסוג אחור מאחרי אלהינו!”
*
הכהן הישיש חדש כנשר נעוריו, ובגשתו הוא ובניו אל הבמה, מצא את אחד ממרשיעי־הברית עומד ומקטיר על הבמה ויחם לבו וימיתהו כרגע. בניו הגבורים וכל אנשי־שלומו התנפּלו על אפלס עם צבאו ויהרגום ויהרסו את הבמה.
*
כחץ מקשת עפה השמועה בכל ערי יהודה והמונים־המונים מכל אשר עדיין זיק אהבת העם והדת לא עומם בקרבם התאספו אל משפּחת החשמונאים. מתתיהו הזקן הורה קבל עם, כי לא טוב עשו החרדים בחרפם נפשם למות בעד קדושת השבת וישרפו במערה, וישם לחוק מן היום ההוא להלחם עם אויביהם גם ביום השבת.
*
מתתיהו אך החל את פּעולתו הכבירה ולפני מותו דאג לאחריתה ותכליתה. ויצו את בניו אחריו: את שמעון התרסי בנו מנה לאב ולפטרון לכל העם ולמושל על ארץ יהודה, ואת יהודה המכבי, הגבור הנערץ, לשר הצבא, ואת יתר בניו: יוחנן, יונתן ואליעזר – לעוזריהם, וישביעם:
“שימו נפשכם על ברית אלהינו והלחמו מלחמת ה'!”
ומתתיהו, אבי משפּחת החשמונאים, נאסף אל עמיו ויספוד כל העם עליו מספד מר.
*
מימי יואב בן צרויה לא היה לעם ישראל גבור נפלא ומצליח במלחמותיו כיהודה המכבי. סופרי עמנו המשילוהו לליש ביער וארי שואג לטרף ברדפו בזעם את זועמי עמו, וליונה תמה בנדיבת רוחו, רוך לבבו, תום דרכו וחן הליכותיו בעתותי השלום.
אחרי נצחונות גדולים על האויב, דבר יהודה אל עמו:
“הן האויב נגף לפנינו, ועתה עלה נעלה וטהרנו את מקדש ה'!”
*
אחרי כלותם את עבודת הקודש, אחרי אשר השליכו את תבנית יופּיטר מבית ה‘, וינקו ויטהרו את הקודש, ראו עין בעין את ישועת ה’, בנתנו “גבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים”, חגגו את חג חנוכת המזבח שמונת ימים, כימי החנוכה בימי זרובבל, וישירו את השיר “מן המצר”.
*
במדרש לחנוכה (שיצא לאור על־ידי יילינק) מסופּרת סבת מלחמת החשמונאים עם הסורים, לאמר:
"מלכות יון גזרה גזירות איומות על עם יהודה ובכללן: כל
מי שנושא אשה תבעל להגמון תחלה ואחרי כן תחזור לבעלה.
ונהגה הגזירה הזאת שלש שנים ושמונה חדשים עד שנשאת
בתו של יוחנן כ"ג, אז נועצו יהודה וחבריו להרוג את ההגמון.
מיד הלבישו את הנערה בלבוש מלכות ויעשו חופּה של הדס
מבית חשמונאי עד ביתו של הגמון. וכשבאו לשם שמח
ההגמון ואמר לשריו: ראו כמה הם שמחים לעשות רצוני!
נכנס יהודה אצל ההגמון וחתך ראשו ובזז כל אשר לו".
*
הוי, איכם כעת הגבורים הקדושים לקנא את כבוד אחיותיכם המחולל בידי מרצחים עריצים!
*
במתי מעט נצח יהודה המכבי את אפּולוניוס ואת סירון שרי צבאות סוריה ואת השומרונים, צרי יהודה מאז.
*
אחרי כן עלה ליזיאש בחיל כבד על ארץ יהודה והאחים החשמונאים נלחמו אתו בחרף נפש ואלעזר הראה נפלאות בחרבו ויטרוף על ימין ועל שמאל. והנה פתאום ראה, כי פּיל גדול עולה עליו, ויתחמק תחת הפּיל ויתקע את חרבו בבטן החיה אשר נפלה עליו ותלחצהו וימת.
*
אנטיכוס אפּיפנוס מת ביסורים נוראים. גם מינילאוס הבוגד בעמו מת מות נבל, וליזיאש כרת ברית שלום עם יהודה המכבי.
*
בשבת דמיטריוס על כסא המלוכה בסוריה הקים את אלקימוס המתיון לכהן גדול, ותתפּרץ המלחמה שנית, ובמלחמה האיומה ההיא נפל יהודה המכבי על שדה קטל וימת מות גבורים.
הפּרושים, הצדוקים והאיסיים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
אחרי מות יהודה המכבי, היה יונתן אחיו לראש ולכהן על יהודה. שמונה עשרה שנה שפט את העם במועצות ודעת ויחזק את מבצרי הארץ. אך טריפון, שר צבא סוריה, התנכל בערמתו אליו וימיתהו, וכל העם ספדו עליו, ויקימו את שמעון אחיו תחתיו.
*
שמעון נבחר בכתר שר ונשיא, ויחלו לכתוב בספרי־הזכרונות ובכל השטרות:
“בשנה הראשונה לשמעון הכהן הגדול שר ונשיא ליהודים”.
החשמונאי הזה בער את יתר הפּליטה מהמתיונים ויהודה שבה אל אלהיה בכל לבה, ותבצר את עמדתה. כל ראשי העם וזקניו כרתו ברית עם שמעון ויתנו את הכהונה והממשלה לו ולזרעו אחריו, ויכתבו את הדברים האלה על לוחות נחשת ויתלום על העמודים במבוא בית ה'.
שבע שנים אחז שמעון את שבט המשרה בידו ברוב עוז. אחרי כן נפל שדוד בידי חתנו תלמי המרצח. הוא ורעיתו ובניו, יהודה ומתתיהו, כלם נקטפו בעודם באבם, ותחתיו הוקם על יוחנן־הורקנוס בנו.
*
הנה זאת היתה אחרית חמשת האחים הגבורים, אשר כלם הקריבו את נפשם בעד עמם, וגם אחד מהם לא מת על משכבו בשלום.
*
הורקנוס הכניע את השומרונים ויהרוס את בית מקדשם אשר עמד על הר גריזים שלש מאות שנה. אחרי כן הכביד את עולו על האדומים, עדי אשר התיהדו, ובמרוצת הזמן היו כספּחת לבני ישראל. ועליהם חרץ התלמוד את משפּטו:
“קשים גרים לישראל כספּחת!” (יבמות מז:, קט:)
מעשהו זה היה נגד רוח היהדות הצרופה, אשר אך ברוח ובדעת תמשוך אליה את מאמיניה ותומכיה.
שלשים שנה היה יוחנן הורקנוס כהן גדול ונשיא. בימיו התחלקה יהודה לשלש מפלגות: “פּרושים”, “צדוקים” ו“איסיים”.
*
האיסיים אך ברוח יסודם, – כנשמות בלי גויות; הצדוקים אך בחומר שמו כל מעינם, – כגופים בלי נשמות, והפּרושים חברו את החומר עם הרוח, את הגוף עם הנפש:
*
אומללות הנה הנשמות דאזלין ערטילאין – האיסיים.
פּגרים מתים הנה הגויות בלי נפש ורוח ואחריתן עדי אובד – הצדוקים.
בריאים, רעננים, חיים וקימים המה הגופים אשר נשמות שונות בקרבם – הפּרושים. הם המה הבסיס הנאמן להיהדות החיה והקימה עד היום, ועוד חיה תחיה כל ימי השמים על הארץ.
*
השם “פּרושים” בארמית הוא כמו “נבדלים” בעברית, ועוד בימי עזרא התחלק העם לשנים:
“יהודים אשר לא נבדלו מטומאת גויי הארץ” (עזרא ט)
“ולנבדלים מגויי הארצות אל תורת האלהים” (נחמיה י)
*
ה“צדוקים” היו אוכלי אותיות ויאבנו ויחנטו את התורה שבכתב, ובתוך כל הדברים אשר התנגדו להפּרושים מצטיינים אלו השלשה: “עין תחת עין”, “ופרשו את השמלה”, “וירקה בפניו”. משמעם כפשוטם.
ה“אסיים” או “אסחיים”, מן “סחא” בארמית, “טבל” בעברית, והתלמוד קורא אותם בשם “טובלי שחרית”. לדעת אחרים הם נקראים על שם “איסי”
אשר היה מיסדם ומנהלם. ישנם אומרים, כי מהשם "אסיא (רופא) הם באים, יען כי רפאו את חוליהם בשמות, בהשבעות ולחשים.
*
המפלגה הזאת התרחקה מהחיים, התנשאה מעל הארץ ותרקיע שחקים. כלם עזבו את חיי העיר ויחיו במדבר וערבה. כיס אחד היה לכלם, נשים לא נשאו, בגדים לבנים לבשו ואזור ויתד על מתניהם תמיד. ביום השבת נמנעו מהסך רגליהם. כל דבר היוצא מן החי לא אכלו, ורק תמרים ותאנים ועשבי השדה היו מחיתם. כל יין ושכר לא שתו. קטנה היתה המפלגה הזאת, בעלת אלפים מספּר ולא התערבה בעניני המדינות והממשלה. אדיר כל חפצם ומשא נפשם היתה רק “מלכות השמים” ויעמיקו חקר בלמודים נסתרים אשר העלו אתם מבבל, בתורת סודות האמגושים מפּרס; ממנה הסתעפה התורה החדשה, אשר נתנה כבוד־אלהים לבן־תמותה, ואשר יוחנן המטבל, אחד מבני המפלגה הזאת, היה מבשרה וישו הנוצרי בן יוסף הנגר מנצרת היה מיסדה; התורה הרחוקה מהחיים והארץ והקרובה להמות והשמים…
*
הפּרושים, אשר הם היו רוב מנינו ורוב בנינו של העם, הלכו בתוך, בשביל הזהב בין הצדוקים והאסיים, בין הארציים החמריים ובין השמימיים הרוחניים, לא המיתו את הרוח ולא אבנו את האותיות כהצדוקים ולא הכניעו כליל את החומר, לא התרוממו מעל הארץ ולא עפו בחוג השמים כמו האסיים; אנשים חיים היו הפּרושים, אהבו את החיים, מעורבים עם הבריות, התענינו בישוב העולם, נשאו נשים, את חיי־המשפּחה הקדישו ויעשו חיל בתורה ודרך־ארץ גם יחד.
*
בכל ימי ממשלתו היה הורקנוס אוהב נאמן להפּרושים, אבל בסוף ימיו, על ידי מלשיני בסתר והולכי רכיל ממפלגת הצדוקים, נהפך לבו ויהי לצדוקי אדוק, וידיח את הפּרושים מכל המשרות הכבודות, ויגדל הפּרץ ביהודה ותרב המשטמה בעם.
*
אחרית דבר: הצדוקים והאסיים היו כלא היו ויד הפּרושים רוממה וקימה.
האלכסנדרונים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
שלוים ושקטים ישבו מאה רבבות יהודים במצרים בעת ההיא, וכל הצרות אשר סבלו יהודי יהודה ממלכי סוריה לא הגיעו עדיהם, כי מלכי בית תלמי הישרים קרבום באהבה ויתנו למו חוקים טובים כלכל עבדיהם היונים, ויעשו חיל במסחר ובחרושת המעשה, וראש קרית מושבם היתה העיר אלכסנדריה הרבה והיפה.
*
ולחוניו בן חוניו הכהן הגדול, אשר הומת בנכלי מינילאוס הבוגד, נתן הרשיון מאת המלך תלמי וקליאופּטרה המלכה לבנות היכל לה', וחבל ארץ גדול נתן לו, אשר עליו בנה את מקדש חוניו. גם מבצר וארמוני תפארה למשכנו ולמשכן הכהנים בנה לו, וברבות הימים היתה לעיר גדולה ותקרא בשם “עיר חוניו”. המקדש עמד על תלו מאתים וארבעים שנה.
*
קדושת הבית נוסדה על נבואת בן אמוץ:
"ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים ומצבה אצל
גבולה לה'." (ישעיה יט)
השקפות חכמי התלמוד היו שונות על המקדש האלכסנדרוני:
"הרי עלי עולה יקריבנה במקדש ואם הקריבה בבית חוניו לא
יצא: הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו, יקריבנה
במקדש ואם הקריבה בבית חוניו יצא. רבי שמעון אומר:
אין זו עולה" (מנחות קט.)
“רבי מאיר אומר: שבנה מזבח והעלה עליו לשם עכו”ם,
ורבי יהודה אומר: שבנה מזבח והעלה עליו לשם שמים,
שנאמר: “ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים”. (שם).
“רבי יצחק אמר: שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה”
(מגילה י.)
בית חוניו האריך והתקים שש שנים אחרי חורבן בית המקדש בירושלים.
*
אלכסנדריה בסחרה היתה השניה לרומא ובתרבותה וחכמתה – השניה לאתונא. החלק היותר גדול מהיהודים האלכסנדרונים ישבו בחלק העיר דלתא, ותהי דלתא להם לבדם כהגיטו בימי־הבינים וכחלק הויטשפל בלונדון בזמננו.
היהודים האלכסנדרונים עשו רב חיל בכל ענפי החיים, כי מלבד אשר האדירו והגדילו את המסחר, למדו שם דעת גם את האמנות אשר היתה זרהלהם עד בה, ומירושלים דרשו את האמנים לתקן ולשכלל את היכל ה', כאשר קראו מלפנים את חרשי צור.
חברות מאוחדות להעובדים (צ’כים או אורדנים) היו להם כמו לכל האומנים בכל ענפי החרושת עד העת החדישה.
בתי־תפלה יפים ונהדרים היו למו בכל מושבותיהם, ועל כולם התנוסס ביפיו בית־הכנסת הגדול אשר באלכסנדריה. בתלמוד יכונה בית הכנסת הזה בשם דיופלוסטין של אלכסנדריה.
ואמרו:
“כל מי שלא ראהו, לא ראה בכבודם של ישראל”
(בבלי, סוכה נא)
גדול, ארוך, רחב וגבוה היה הבית המהולל הזה, עדי אשר הפקידו אחד ממשרתי הקודש להניף בסודרין לאות להמתפּללים לענות אמן אחרי החזן.
*
היהודים האלכסנדרונים חיו בשלום בצל כהנם ונציבם אשר משל עליהם בשם המלך תלמי פילומיטר החכם, אשר בפקודתו תרגמו את התורה יונית על ידי חמשה מתרגמים (או שבעים ושנים – לפי דעת אחרים) ונודע בשם תרגום השבעים (ספּטואַגינטה).
פּעולה עזה ונמרצה פּעל התרגום הזה על העם משני עברים: האלכסנדרונים שמחו לקראתו וישימו את היום אשר בו מסרו את התרגום להמלך ליום חג שנתי. גם היונים שמחו אתם יחד וישירו שירי קודש ויעברו בסך אל האי פאראם.
אבל פּעולה מתנגדת פּעל התרגום על היהודים בארץ ישראל. להם נחשב היום ההוא, ח' בטבת, ליום צרה ותוכחה, ויחרצו משפּטם:
“קשה היום הזה לישראל, כיום שנעשה בו העגל”.
*
מאורע היסטורי כזה אירע גם במאה העברה, בעת אשר ר' משה בן מנחם ותלמידיו תרגמו את ספרי קדשנו אשכנזית. הנאורים והמשכילים בעת ההיא שמחו על התרגום האשכנזי כהאלכסנדרונים בשעתם. התמימים האלה חשבו באמת, כי בתרגומם זה פעלו גדולות להיהדות והביאו תשועת עולמים ליהודים. הם דמו, כי בזה הסירו את החיץ המבדיל בין ישראל לעמים, ענני השנאה יחלופו ושמש צדקה ואהבה תופיע על כל בני־תבל, מבלי הבדל בין עם לעם ובין גזע לגזע.
לא כן חשבו החרדים לדבר ה' ברוסיה ובפולניה. הם התמרמרו והתלוננו על התרגום האשכנזי כאבות־אבותיהם בירושלים על התרגום היוני.
*
ושני המשפּטים האלה, הנראים כשני הפכים – חיוב ושלילה, זכות וחובה, שמחה ואבל – צדקו יחדו, איש איש לפי נקודת מבטו.
מעבר אחד הביא התרגום תועלת רבה, בהראותו את המאור שבתורה לכל עמי התבל. כי לולא הוא, היה ספר תורתנו כספר החתום לכל העמים.
אולם מעבר השני הביא התרגום, בלי חפץ וכונה לזאת מצד המתרגמים, רעה רבה ליהדות. יען כי רחקו שתי השפות – העברית והיונית – אשה מרעותה כרחוק שני העמים איש מאחיו בתכונתם וצביונם. וכמה מגרעות נפלו בהתרגום היוני אשר לא עצר כח להביע את כל הטוב הצפון בהמקור.
ובכן התהלה כהתהלה שתיהן צודקות.
אחרי מות המלך תלמי הטוב, עלה אחיו פיסקון הבזוי והמשחת על כסא המלוכה. הוא שנא את היהודים על אמונתם, וגם את המלכה קליאופּטרה. ויפקוד על אנשי חילו לתפוש את כל היהודים באלכסנדריה, לאסרם בכבלים ולתת אותם למרמס תחת רגלי הפּילים. פּקודתו נמלאה ואת הפּילים השקו יין למען ישתגעו ויתנפּלו על האסירים. אבל לא ינום ולא יישן שומר ישראל, – כי הפּילים התנפּלו על היונים אשר התאספו להשתעשע על המחזה וימיתו רבים מהם ומהיהודים לא נפקד איש.
המלך הנבזה נחם על רעתו ומן היום ההוא היתה הרוחה ליהודים ויעשו את היום ההוא לחג שנתי.
מלחמת אחים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
אחרי מות יוחנן־הורקנוס משל אריסתובל בנו על העם. הוא היה מתיון ואביר־לב. את אמו הסיר מגבירה ויושיבה בכלא עם שלשת אחיו. הגברת מתה בבית־האסירים.
אריסתובל היה הראשון אשר שם כתר מלכות על ראשו. העם התקצף והתמרמר על זאת, בחשבו בצדק, כי המלוכה והכתר המה רק נחלת בני דוד מלכם. הקול יצא עליו, כי גם באנטיגנוס אחיו שלח ידו וימיתהו.
*
רק שנה אחת מלך אריסתובל, וימת ממחלתו הקשה. תחתיו מלך יונתן אחיו הצעיר ושמו היוני אלכסנד-ינאי. שם אשתו שלומית אחות שמעון בן שטח ראש הפּרושים. היא היתה אחת הנשים המצוינות מבני עמנו. כל מעיניה היו לעשות אך טוב ולרומם את קרן העם.
*
שמעון בן שטח השתדל לפעול על לב אחותו המלכה לטובת הפּרושים, אולם גיסו המלך ינאי התנגד לתורת הפּרושים, ובאחד מימי חג הסוכות, בשמחת “נסוך המים”, הראה בפועל את שנאתו להפּרושים, בקחתו את כד הכסף המלא מים לנסכם על המזרח וישפכם ארצה, ויאמר:
“אך חוק בדוי הוא מהפּרושים לנסוך מים על המזבח”.
העם התקצף על מלכם הצדוקי וישליכו עליו את אתגרוגיהם ויגערו בו וינאצוהו ויחרפוהו בשם:
“נכד אשה חללה ממודעית!”
אות נתן לצבא המלך, אשר השתערו על העם ויפּילו מהם כששת אלפים איש בחצר בית ה'. ויגדל הפּרץ מאד בין העם והמלך – ומה גם אחרי אשר תלה שמונה מאות איש מן הפּרושים על העצים נגד ארמונו – ויכנוהו בשם "המרצח”.
*
שש שנים ארכה מלחמת ינאי עם הפּרושים ויפּלו מן העם חמשים אלף איש.
*
המלך ינאי המרצח חלה, ובחושו כי קרבו ימיו למות, וירך לבו וינחם על כל הרעות אשר עשה ועל הדם אשר שפך, וימסור את ממשלתו לשלומית אשתו המלכה ויצו אותה לפני מותו:
"אל תתיראי מן הפּרושים ולא ממי שאינן פּרושים, אלא מן
הצבועים שדומים לפרושים, שמעשיהם מעשי זמרי ומבקשין
שכר כפנחס". (סוטה כב:)
*
בן חמשים שנה היה ינאי במותו, בשנת השבע ועשרים למלכותו, ומהיום ההוא והלאה חדלו לכתוב את המלים "כהן לאל עליון" בכתבי המלך.
שלומית ישבה על כסא המלוכה, הארץ שקטה, ויד הפּרושים רוממה בימי המלכה המאושרה, ואחיה שמעון בן שטח תקן תקנות גדולות ומועילות.
תשע שנים מלכה שלומית והשנים האלה היו שנות אושר, ברכה ושלום –
"עד שנעשו חטים ככליות, שעורים כגרעיני זיתים
ועדשים כדנרי זהב וצררו מהם דוגמא לדורות". (תענית כג)
שמעון בן שטח, אחי המלכה, הזמין אליו את יהודה בן טבאי, אשר התגורר באלכסנדריה של מרים, במכתב לאמר:
"מני ירושלים עיר הקודש – לך אלכסנדריה אחותי! בעלי
שרוי בתוכך ואני יושבת שוממה וגלמודה."
ושני החכמים האלה, בן שטח ובן טבאי, הרימו את קרן הדת למעלה ראש.
*
ותחי המלכה הטובה שבעים ושלש שנים ואחרי מותה התקדרו שמי יהודה בעננים שחורים; מדנים וריב אחים התפרצו בין הורקנוס ואריסתובל בניה. הורקנוס הבכור היה איש ישר, אך מוג־לב וחלש, ואריסתובל היה הפכו, אביר־לב, עז־נפש ושואף קרבות.
מלחמת־אחים אכזריה התפּרצה בחימה שפוכה ותשם שמות ביהודה.
*
הורקנוס השני ישב על כסא ממלכתו, ואיסתובל ושרי־צבאו הצדוקים אספו חיל רב, ויעלו להלחם עליו, וינגף הורקנוס בבקעת יריחו וינס ירושלימה ושם, במקדש ה', התרצו, התפּיסו, ויכרתו ברית: הכהונה נתנה להורקנוס והמלוכה לאריסתובל אחיו, ולאות שלום ואהבת אחים נתן הראשון את אלכסנדריה בתו לאלכסנדר בן השני.
*
כמעט קט חדלו המדנים והעם נח ושקט. אולם לא ארכו הימים ואנטיפטר האדומי, מזרע הגרים אשר התיהדו בימי הורקנוס הראשון, איש ערום ונוכל כנחש, אשר הורקנוס השני שמהו לאיש עצתו, פתחו להפר את הברית אשר כרת עם אריסתובל אחיו, ויצאו יחד מירושלים לילה אל חרת מלך ערב, אשר נתן להם חיל, וישובו ויעלו על ירושלים ויצורו עליה.
*
הורקנוס וחילו היו מחוץ לירושלים ואריסתובל בפנים. הלחם אזל מן העיר וגם הבקר אפס, ולא יכלו להקריב את קרבנותיהם, וימי הפּסח ממשמשים ובאים; בכל יום הורידו מעל החומה סל מלא כסף מחיר הבקר אשר העלו תמורתו. בעצת הנוכל אנטיפטר שמו חזיר תחת כבש. הנבלה הנוראה הזאת הדאיבה את לבות כל העם והסנהדרין גזרו:
“ארור אדם המגדל חזירים!”
חוני המעגל הקדוש נתפש בידי חיל צבא הורקנוס ויאלצו את הצדיק התם הזה לקלל את הנצורים. אולם הקדוש נשא עיניו השמימה ויתפּלל:
"רבונו של עולם! הללו העומדים עלי, עמך הם; והללו
שבמצור, כהני קדשךָ הם. יהי רצון מלפניך, שלא תשמע בקול
שניהם!"
אנשי חיל הורקנוס התמרמרו עליו וימתוהו ויקרעוהו לבתרים.
*
בהריח הנשר הומי מרחוק את דמי היונה בארץ יהודה, פּרש את כנפיו השחורות עליה ויתקע את צפּרניו החדות בלבה. שני האחים התיצבו למשפּט לפני פּומפּיוס הרומי, אשר לקח את אריסתובל שבי, ואת הורקנוס הכהן הגדול שם לנשיא יהודה תחת ממשלת רומה ואנטיפטר האדומי היה למשנהו ואיש עצתו.
*
מלחמת־האחים האכזריה הזאת שמה קץ לגבורת החשמונאים וחופש היהודים גם יחד.
הורדוס
מאתצבי הירש מסליאנסקי
אריסתובל, אחרי נסותו עוד הפּעם בעזרת יוליוס קיסר רומה להשיב לו את מלכות יהודה, הומת הוא עם אלכסנדר בנו בידי הרומים אוהבי פּומפּיוס, בשומם רעל במאכלם.
כבוד הורקנוס הזק חולל בעיני העם, אחרי אשר התמכר לאנטיפטר האדומי איש עצתו, וזה האחרון בחלקת לשונו ובערמתו הרבה הטה את לבות הרומים אליו, וישם את הורדוס בנו למושל על הגליל. ואחרי מות אנטיפטר המליכו הרומים את הורדוס על כל ארץ יהודה.
*
אנטיגנוס בן אריסתובל נתן ידו להפּרתים אויבי רומה, ובעזרתם עלה על ירושלים וילכדה; הורקנוס נפל שבי בידי הפרתים וישימו בו מום קבוע לבלי יצלח עוד לכהונה.
אנטיגנוס מלך על יהודה שלש שנים ובשנה הרביעית למלכו התנפּל עליו הורדוס האדומי בחיל רומה כבד מאד ויכבוש את הארץ ואנטיגנוס הומת מות נבל בחרב הרומים.
*
הורדוס היה מושל אכזרי. אחרי לכדו את ירושלים עלה על כסא המלוכה והחרים את כל משפּחת החשמונאים יחד את אוהביהם והנוהים אחריהם.
את מרים החשמונאית בת אלכסנדר בן אריסתובל ואלכסנדרא בת הורקנוס לקח הורדוס לו לאשה, בחשבו, כי בזאת ימצא חן בעיני העם, כי יחשבוהו לנצר ממשפּחת החשמונאים.
אל הורקנוס הזקן, אשר ישב בארץ הפּרתים בשביה, שלח הורדוס מכתב, לאמר:
“שוב נא, אבי, ירושלימה ואיטיב עמך ומשלת אתי יחד על עמנו וארצנו”.
השב התמים נתעה בשוא, ויפת לשוב ירושלימה, ואריסתובל נכדו הצעיר אחי מרים היה לכהן הגדול. עול־הימים הזה לקח את לב כל העם ביפיו וביחוסו. האדומי הביט עליו בעיני חשד ויתנכל עליו להמיתו. ויהי היום, ויקראהו ליריחו קרית משושו, ושם הזמינהו לרחוץ בשרם במי הברכה ויתן אות לעבדיו המרצחים ויטביעו את אלכסנדר גיסו במצולת הברכה, ואתו נגדע הקרן האחרון מבית החשמונאים.
וגם את פּני הורקנוס הזקן לא נשא המרצח האדומי הזה, בשומו עליו עלילה, כי שת ידו בקושרים עליו, ויציגהו לפני שופטיו, ויחרצו משפּט מות על החשמונאי הישיש וימיתוהו.
שתי הרציחות האיומות האלה – של הזקן הורקנוס ואריסתובל נכדו – העלו עליו את חמת כל יושבי הארץ, כיהודים כרומים התמרמרו, וישמיעו את הנבלה הנוראה הזאת לזקני רומה ומושליה. האחרונים הועידו את הורדוס להתיצב לפניהם למשפּט. ויהי בטרם עזבו את ארץ יהודה, הושיב את מרים אשתו ואת אלכסנדריא אמה במבצר אלכסנדרון, וישאר פקודה אכזריה בידי הפּקידים, להמית את שתי הנשים, האם והבת, ברגע בא אליהם השמועה כי הממשלה הרומית חרצה עליו משפּט מות.
*
הורדוס, בערמתו ובנכליו הרבים, גנב גם את לב הקיסר החדש אגוסטוס ויצדיקהו. אז שב המרצח לביתו עוד ביתר עוז ואומץ, ובשובו מלא את סאת רשעתו, ויעש כלה עם בית החשמונאים.
אחד מפּקידי הורדוס גלה את הסוד להמלכה ולאמה על דבר פקודת המלך להרגן, אם הוא יהרג ברומה. ויהי בשוב האכזר להיכלו, הביעה מרים האומללה את שיחה וכעסה לפניו:
"איך תעיז פּניך לדבר אהבים אתי, אחרי שפכך את דמי
הורקנוס סבי, אלכסנדר אבי ואריסתובל אחי, הפּרח הנעים,
אשר לא חטאו לפניך…"
*
ולהורדוס אחות ושולמית שמה. היא היתה אשה מבישה ואכזריה כאחיה. היא הלשינה על מרים לפני אחיה המרצח, כי חושבת היא לשים רעל בכוסו. כן גם נודע לו, כי אחד הפּקידיו מעל בו בגלותו את הסוד על דבר פקודתו להרגה. כל אלה הציתו בו אש קנאה, חשד ונקמה גם יחד. את ראש הפּקיד הסיר מעליו כרגע, ואת מרים הציג לפני כס המשפּט ושופטיו הנבלים מוגי־הלב מהרו לחרוץ משפט מות עליה.
המשפּט האכזרי נמלא, ומרים החשמונאית הנאמנה, היפה והמעונגה, עלתה על במת המטבח בלב מלא ואומץ וגבורה, כיאות להחשמונאית האחרונה.
*
אחרי מות מרים השתובב הורדוס עוד יותר, בינתו הסתתרה ורוח הנוחם הציקהו, ויתרגז על השופטים, אשר מהרו לחרוץ משפּט על מרים – וימיתם. אחרי כן הטיל חשד על אלכסנדרא חותנתו, אשר כמזכרת עון היתה בעיניו – ויוציא גם אותה להורג.
האדומי הערום התאמץ להשיב לו את לב העם ויחדש את בית המקדש, אשר התישן מעת הבנותו זה כחמש מאות שנה. עשרת אלפים בונים, אמנים וחרשים עבדו בבנין הנהדר הזה, אשר ימי בנינו ארכו עד שמונה שנים, ויעל בהודו ויפיו על מקדש זרובבל. התלמוד אומר:
"אמרו: מי שלא ראה בנין הורדוס, לא ראה בנין נאה
מימיו". (בבא בתרא ד.)
כל השערים היו מצופּים זהב, הגג היה מכוסה בחניתות חדות מצופּות זהב, לגרש את הצפּרים, ויבריקו מרחוק מזוהר קרני השמש כנוגה אש. חנוכת הבית הוחגה ברוב פאר יותר מחנוכת בית שלמה. אבל היד אשר בנתה את הבית, הכינה גם את הלפּיד להציתו באש ולהחריבו, בזאת אשר העלה את סמל רומה, הנשר הגדול, על שער הבית מלמעלה, לתוגת לב כל שלומי אמוני העם.
את שלשת הכתרים – תורה, כהונה ומלכות – השפּיל ארצה: את הסנהדרין והכהן הגדול הכניע תחתיו ואת המלוכה הסיר מעל ראשי החשמונאים ויאבדם. את משמרת הכהונה הגדולה נתן לשמעון בן ביתוס, אחרי נשאו את בתו היפה לו לאשה תחת מרים החשמונאית.
*
בהיותו בן ששים התמרמר והשתובב העריץ הזקן עוד יותר, רוח הנוחם אכלהו, ושולמית אחותו ופירורס אחיו שנאוהו ויתקשרו עליו. אז הוסיף להתאכזר וירצח על ימין ועל שמאל.
שני בנים נשארו לו ממרים התמה, אלכסנדר ואריסתובל. בגדלם הבינו את אחרית אמם האומללה וישנאו את אביהם תכלית שנאה. אחותו המרשעת שנאה גם את בני מרים ויחד עם אנטיפטר בנו, אשר קראהו בשם אביו ויכנהו בשם “בן מלך”, פּרשו רשתם לרגלי בני מרים. הורדוס סחב את בניו שומרונה, העיר אשר בה בא בברית הנשואים עם מרים אמם, ושם המיתם.
הורדוס חלה ממצוקת נפשו, והקול נשמע, כי מת אחרי שלחו יד בנפשו ואחד ממקורביו הפריעהו מהפק זממו. אנטיפטר חשב, כי עוד מעט ויעלה על כסא המלוכה.
בשמוע הורדוס כי גבורי העם, יהודה בן צפּורי ומתתיהו בן מרגלית, בעזרת חניכיהם, השליכו את נשר רומה לארץ, התעורר וישב לתחיה, ויצו להביאם לפניו, וישאלם:
“מי הסיתכם לעשות כזאת?”
“התורה!” – השיבוהו בגאון.
כרגע נתן צו להמיתם יחד עם אנטיפטר בנו. כאשר שמע הקיסר אגוסטוס הרומי את דבר הרצח האיום הזה, אמר:
“בחרתי היות כלב להורדוס מהיות בנו!”
לפני מותו צוה להשמיש את כל חכמי ישראל, למען יתאבל כל העם ביום מותו.
בן ששים ותשע שנים היה במותו ושלשים ושבע שנים מלך. הרומים כנוהו בשם "הורדוס הגדול" והיהודים – בשם “העבד האדומי”.
*
בת קמה באמה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
“כי בן מנבל אב, בת קמה באמה, כל – בחמותה, אויבי איש – אנשי ביתו”. (מיכה ז)
האויב היותר נורא ומסוכן להאדם, הוא אחד מאנשי ביתו. נקל להלחם עם שונא או להשמר ממנו, אם ימצא מחוצה לנו; אולם נורא מאד גורלנו, אם אחד מקרבנו הנהו ובתוך ביתנו הוא יושב. מה אומללה היא האם, אשר בתה קמה בה! בתה, אשר הרתה, ילדה וינקה אותה, נחרה בה ונצבת כצר נגדה להכריעה ולהכחידה. נורא הוא גורל האם השכולה הזאת וחייה מרים עד מאד.
*
רבו ועצמו צרינו ושונאינו מעת היותנו לגוי. כמה גוים וממלכות עמדו עלינו לכלתנו, אך מכולם לא סבלנו אף עשיריה מכל הצרות, התלאות והרדיפות, אשר הביאה בת נצרת על כנסת ישראל, בת ציון אמה.
*
המיסד היה איש יהודי, נולד מאשה יהודית, חונך על ברכי היהדות. בטבעו היה הוזה הזיות ובעל דמיון כביר, נטה אחרי תורת האיסיים, ויהי כרוך אחרי יוחנן האיסי המטבל ותלמידיו, אשר התרוממו מהארץ והחיים, ויעופו על כנפי הדמיון למלכות השמים.
*
הרומים שפטוהו משפּט מות על התימרו בשם “בן-אלהים” ו“מלך היהודים”. רובי פתגמיו לקוחים מרבותיו התלמודיים, למשל, באמרו:
"אנכי לא באתי לבטל תורת משה, כי אם להוסיף, אם נאמר
אל הקדמונים “לא תרצח”, אני אומר לכם, שאף המקניט את
חברו מתחייב בדין והקורא לחברו רשע והמלבין פּני חברו
וקוראו שוטה, נופל לגיהנם". (מתיא ה, כא-כב)
ובאמת התלמודיים כבר אמרו את כל אלה:
“המתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא”.
(ירושלמי חגיגה פּ“ה, ה”א)
“הקורא לחברו רשע, יורד עמו לחייו” (קדושין כח)
“המלבין פּני חברו ברבים, כאילו שופך דמים” (בבא מציעא נח)
לדברת “לא תנאף” הוסיף, שאף “המסתכל באשה נקרא נואף”; וכבר הורו חכמינו שלא להסתכל בנשים ושלא להתיחד ושלא להרבות שיחה עמהן.
להגרושין הוסיף, כי לא יגרש האיש את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר, והלא בית שמאי כבר הורו זאת. (גטין פט)
לדברת “לא תשא” עשה משמרת, כי לא ישבע האיש כלל, וזאת היא דעת האסיים; וחכמינו כבר אמרו:
“לעולם יהיה דברך הן הן ולאו לאו”.
הנוצרים מתפּארים, כי מחוקקם הרים את מצב האהבה, באמרו:
“מה דסני עלך לחברך לא תעבד”.
ואנחנו יודעים, כי כבר קדמהו נשיאנו הבבלי בזה אשר יזכיר את הפּתגם בתור ישן נושן וקראהו: “כלל גדול בתורה”. (טוביה ו)
*
אחרי הצלבו מידי הרומים נפלגה עדת מאמיניו לשתי מפלגות, האחת החזיקה במעוז התורה והיהדות, והשניה – אשר בראשה עמד שאול־פּאול, אחד משליחיו – בטלה את כל המצוות המעשיות ובזאת הצליח פּאול במשלחתו להפיץ את תורתו החדשה בין הגוים הזרים עובדי האלילים, למרות דברי משיחם:
“גם שמים וארץ יעברו ויחלופו, אך אות אחת מן התורה לא תפּול ארצה!”
*
יותר משלש מאות שנה היתה הדת הנוצרית כסניף להיהדות: היהודים המשיחיים שמרו את השבתות ואת המועדים. גם את חג פּסחם – חג התחיה – חגגו ביום חג האביב, על פּי קביעות הנשיא והסנהדרין בארץ ישראל, עד האספה הגדולה (בשנת שכ"ה למספּרם) לההגמונים הנוצרים בעיר ניקוא באסיה הקטנה, והקיסר קונסטנטינוס בראשם, ומהם יצאה התורה הקתולית השחורה, הבת הבוגדה, אשר קמה באמה זה כאלף ושש מאות שנה.
*
חוק יצא מהקיסר, לבל יחוגו עוד הנוצרים את חג פּסחם יחד עם היהודים ביום אחד. ואלה דברי קונסטנטינוס בכנסיה הניקואית:
"מדוע נצא אנחנו בעקבות זעומי-אלהים אלה, לחוג את חגנו
הקדוש עמהם יחד? היש לך עזות גדולה מזו, כי יאמרו
היהודים השנואים, אשר לא נוכל לחוג את חגנו ולשמור אותו,
אם לא נצא בעקבותם לעשות כתורתם?"
גזרות רעות ונוראות יצאו מאת הקיסר על עם ישראל, ועל כולן הגזרה המרה לבל יקרב איש יהודי אל שערי ירושלים. אך כל אלה כאין מול השנאה, אשר שנא הקיסר קונסטנציוס בן קונסטנטינוס את בני עמנו. שנאתו נגלתה בגזרותיו החדשות, בהבדילו את היהודים מהרומים בזכיותיהם, ויציגם במדרגה נמוכה מהאזרחים, בבארו את טעם הגזרות:
“למען לא ימשלו היהודים, רוצחי אלוה, בהנוצרים המאמינים הקדושים”.
שם־התואר האיום הזה לבני ישראל היה כמבשר נורא להמון הצרות והתלאות, אשר תבאנה עליהם מאספת ניקוא עד ההרג הרב באוקרינה, משך אלף ושש מאות שנה.
הדעה המשובשת הזאת מצאה מסלות בלבות הכהנים הקתוליים ותוצאותיה – הרג, אבדן, תשפּוכת דם ומבול דמעות על כל כדור הארץ.
אז התפּרצה ההסתה הממארת, ומסיתים נשלחו אל היהודים בשם הכנסיה הנוצרית ודברים כאלה בפיהם:
“עד מתי אתם מומתים על אלהיכם? עד מתי תהיו נותנים נפשכם עליו? כמה צער הוא מביא עליכם, כמה בוזים, כמה יסורים הוא מביא עליכם! בואו אצלנו ואנו עושים אתכם דוכסים, אפרכים ואיסטלטיליתון”. פסיקתא רבתי פ' בא)
אין כל חדש בפי המסיתים גם בימינו אלה.
עד מתי?
ה' יודע!
*
בראות הלל השני הנשיא בטבריה את מצב העם והארץ כי ברע הוא, אחרי אשר קונסטנציוס חדש את כל גזרות אנדרינוס והוסיף לבלי עבר שנים, לבלי קבוע מועדים ולבלי קנות ומכור חפצי קדושה: תפלין, ציצית ומזוזות, התעורר להקריב את כבודו, ויגל את סוד העבור וסדר הזמנים הנהוג בבני ישראל עד היום (בשנת שנ"ט למספּרם).
ככה קמה הבת באמה וכהניה וחשמניה הקנאים – להכחידה. אבל הזקנה לא חדלה ללחום מלחמת מגן האמת והצדק העולמי תעמוד על משמרתה עד אשר תפקחנה עיני העורים לחזות נכוחות.
"לא יכהה ישראל ולא ירוץ, עד אם ישים בארץ משפּט
ולתורתו איים ייחלו". (ישעיה מב, ד)
*
צאצאי הורדוס
מאתצבי הירש מסליאנסקי
כברק אור מתעה וכנגה עץ רקוב, כן היתה מלכות האדומי בדברי ימינו. ערי יהודה התבצרו, הארץ הרחיבה גבולותיה, בית־המקדש התנוסס ביפיו כהיכל שלמה, המסחר פּרץ ויעש חיל, וכל המתבונן מרחוק יכול בצדק לחרוץ משפּטו, כי שבה העת הטובה לישראל. אבל המשפּט הזה משפּט קדום הוא, כי כל אלה לא הביאו כל טובה ותועלת להעם, כי אם להרומים לוחציו ומעיקיו, ובהיכל ה' העלו קרבנות בעד מלכי רומה אשר דכאום עד מות.
*
במות האדומי חלק את מלכותו לשלשת בניו (ששה בנים ובנות רבות השאיר אחריו): לארכילאוס בנו ממלתקה אשתו השומרונית הוריש את יהודה ושומרון ויכבדהו בשם “מלך”; להורדיס אנטיפס את ארץ הגליל ועבר הירדן; ולפיליפּו בנו מקליאופּטרה הירושלמית השאיר את גולן בבשן. גם את שלומית אחותו הזעומה פקד לטוב, בהשאירו לה את העיר יבנה ועוד ערים אחדות.
*
רוח־קנאה התפּרצה בין בני האדומי, וארכילאוס השתדל למצוא חן בעיני העם, אשר דרש ממנו חמשה דברים:
א) להקל את המסים;
ב) לבטל את המכס מקנין וממכר;
ג) להוציא לחפשי את כל אסירי המלך;
ד) להציג לפני כס המשפּט את השופטים, אשר דנו בשרפה את הגבורים ששברו את הנשר הרומי;
ה) להסיר את יועזר הכהן הגדול מכהונתו.
והנה קצרה ידו ממלא את כל חפצם.
*
ויהי בערב חג הפּסח, בגשת העם אל המקדש להקריב את קרבן הפּסח, התנפּלו חיל־הרגלים, בפקודת מלכם, פּתאום על העם, ויפּילו מהם שלשת אלפים איש, ומטעם המלך הוציאו קול קורא לבטל את החג. ובכן נשבת המועד ותחתיו אך תוגה ואבל לכל העם.
בהגיע חג השבועות וארכילאוס וכל בית הורדוס היו אז ברומה להגיש את משפּטם על דבר צואת אביהם לפני הקיסר אגוסטוס, התפּרץ העם על פּקידי רומה, ויהי הרג ואבדן בחוצות ירושלים ויהודה הגלילי יסד אז אגודת קנאים להלאום, ויפיח אש מרד במו, וישימו שמות בגדודי הרומים. אך ירוס פּקיד רומה התגבר על הקנאים בחרבו הקשה ויצלב אלפּים יהודים על העצים, כמנהג הרומים.
*
אחרי עבור תשע שנים, הסיר הקיסר אוגוסטוס את ארכיליאוס ממלכותו ויגלהו ווינה. יהודה חוברה לסוריה ותהי לנחלת הרומים, ונציבי רומה משלו בה ממשלה בלתי מגבלה.
*
כנר בטרם יכבה, כן היתה מלוכת אגריפוס ביהודה. הוא היה בן אריסתובל, בן מרים החשמונאית להורדיס האדומי, ובכל דמי החשמונאים והאדומים התערבו בו, וכן היתה תכנית רוחו: בהיותו ילד חונך על ברכי מלכי רומה, ויתהולל ויפזר הון רב על חמדת בשרים, עדי אשר חובותיו עצמו מאד. ובשובו לארץ יהודה, נאלץ לקבל משרה מאנטיפס דודו להיות ראש השוטרים בטבריה. נפשו קצה לחיות חיי כאלה, חיי הכנעה ומשמעת, ואלכסנדר הנשיא, אחי ידידיה האלכסנדרוני (פילון היהודי), רחם עליו ויתמכהו בשלמו את חובותיו וישלחהו שנית רומתה.
*
בעלות קליגולה על כסא מלכות רומה, הרים את אגריפס למעלה ראש: כתר מלכות יהודה שם על ראשו ובכבוד מלכים השיבהו לארצו. קליגולה השתגע, ויצו על כל עבדיו להשתחוות לפניו ולעבדו בעבודת אלהים. כרעם נורא הלמה הפּקודה השובבה השאת את יושבי יהודה ויתיצבו מוצקים בחרף נפש לבלתי תת להציג את פּסלו בהיכל הקודש. אז התחכם אגריפוס ויערוך משתה לכבוד מלכו ההולל, וברוב עמל פּתהו להשיב את פּקודתו.
קליגולה המשוגע מת ככל האדם, וקלידוס עלה על כס המלכות ויט גם הוא את חסדו לאגריפוס וימליכהו על כל ארץ יהודה כהורדוס אבי־אביו.
אז שנה אגריפוס את טעמו לטוב ויהיה לאיש מתון ודורש טוב לעמו. בכל לבו ונפשו עזב את ההוללות, וישר על עמו בצדק ובמשפּט. וגם צפּורה אשתו המלכה היתה אשת חיל וטובת לב, ותתמכהו ללכת בדרכי החכמים הפּרושים, אשר אהובוהו ויכבדוהו. הנחות רבות עשה לעמו ויקל עולם, עולם השלומים והמכס; גם על הכהונה שם עיניו לטובה.
*
חכמי המשנה יזכירו את המלך אגריפוס לטוב גם בדקדוקי מצוות, לאמר:
“ערבי פסחים לא יאכל אדם עד שתחשך. ואפילו אגריפוס המלך שהוא רגיל לאכול בט' שעות, אותו היום לא יאכל עד שתחשך”. (פסחים קז:)
נהדר היה המחזה של הבאת בכורים, אשר המשנה תתארהו בטוב טעם ויופי ומספּרת לנו, כי בהגיעם להר־הבית
“אפילו אגריפוס המלך נוטל הסל על כתפו עד שמגיע לעזרה”.
פילון היהודי בספרו קורא את חג הבכורים בשם "חג הסל".
"מעבירים את המת מלפני הכלה, וזה וזו מלפני מלך ישראל.
אמרו עליו על אגריפוס המלך שעבר מלפני
הכלה, ושבחוהו חכמים". (כתובות יז.)
*
בשנה השניה למלכותו, שמונה ועשרים שנה לפני חורבן הבית, הואיל המלך אגריפוס לקיים את מצות "הקהל"; העם התאסף בחג הסוכות אל העזרה והמלך עלה על הבמה ויקרא בספר התורה באזני כל העם. ויהי בהגיעו אל המלים:
“מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי, אשר לא אחיך הוא”
התכוץ לבו ויבך מרה, בזכרו את יחוסו לבית אביו. חכמי הפרושים חמלו עליו וינחמוהו:
“אל תתירא, אגריפוס, אחינו אתה, אחינו אתה!” (סוטה מא)
התלמודיים האחרונים הטילו דופי בחנופה הזאת. (שם)
*
אגריפוס חש בנפשו, כי מלכות יהודה לא תכון לאורך ימים, כי שוא כל חסדי מלכי רומה והבל מבטחם, ויחל לבצר את ערי יהודה למען תוכלנה עמוד נגד הצר. מעשהו זה עורר קנאה וחשד בלבות הרומים.
ראשית מלאכתו היתה לבצר את פּרור העיר “ביצתא”,
“מפני שהיתה מקום התורפה בירושלים ונוחה להכבש משם”, (שבועות טז)
ובחנוכת המבצר היה המון חוגג בשיר וקול תודה; המלך והכהן הגדול מהלכים, ושתי תודות אחריהם, והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובכל כלי־שיר. בכל פּנה ופנה ועל כל אבן גדולה שבירושלים ישירו את מזמור שיר חנוכת הבית לדוד.
בשנת החמשים וארבע לחייו מת המלך הישר הזה כיאשיהו המלך, עשרים וחמש שנים לפני חורבן הבית.
ידידיה האלכסנדרוני
מאתצבי הירש מסליאנסקי
בשנת ג' אלפים תש"ס, בשנה אשר בה נולד בן מרים התועה והמתעה היותר גדול, הופיע כוכב מזהיר על שמי ישראל סבא באלכסנדריה המצרית. הוריו הנכבדים קראוהו בשם הנאה לו “ידידיה” וחכמי תבל כנוהו בשם “פילון היהודי”.
גדול ומורם היה ידידיה בחכמה הכללית, עדי אשר חכמי דורו הביעו משפּטם עליו, כי נעלה הוא עליהם בשכלו העמוק ובסגנונו הנפלא, וימשילוהו לאפּלטון היוני.
בימיו נשבה רוח חפשית קצונית על חכמי היהודים במצרים, ותשם שמות בדת ותערער את עקרי האמונה, בהרימם את התורה על הפילוסופיה היונית, ויניפו יד על המצוות והחוקים וישימו במו כונות זרות לפי רוח המיתולוגיה היונית, וכל הגיונות וחזיונות היונים מצאו בספּורי התורה. ביותר דרשו כמין חומר את שמות־העצם של האבות הקדושים: אברהם היה למו לסמל הקנאה, ושרה לסמל הצדקה, וכן הלאה. ובכן החליטו, כי לא המעשה הוא העיקר, כי אם המדרש; הפרו את החוקים וינזרו לבושת. רבים מהם המירו דתם בדת היונית. גם בן אחי ידידיה היה בין המומרים, וירע לעמו כבן ממר להוריו.
*
אז קנא האיש היהודי הגדול והנאור הזה וילחם עם המהרסים בהגיונו הכביר ובסגנונו הנמרץ, ויוכיחם לדעת, כי הדעות מבלי מעשים והמחשבות בלי חוקים הנה כמו נשמות בלי גויות, באמרו:
“תורתנו תצונו, לא רק להבין את כונת המצוות, כי אם גם לעשותן”.
בכל לבו ונפשו היה מסור אל שטת האלכסנדרונים לבאר את ספּורי התורה ושמות גבוריה באופן אליגורי, אולם לא הלך בדרכם בפועל, כי הקדיש והעריץ את החוקים ויקדשם ויקיימם גם יחד.
ידידיה היה אבי תורת האפּלטונים החדשים, אשר ממנה התפּתחה “חכמת הקבלה” ויודעיה נקבו בשם “יודעי-חן”.
רעיתו התאמרה בכבודו, ולא התקשטה בעדיים גם בשבתה בחברת המטרונות ברומה. וכאשר שאלוה: “איפה המה עדייך?” רמזה על אישה, באמרה: “בעלי הוא עדיי!”.
כקוי אור השמש, כן חדרו לקחי ידידיה וחבריו חכמי אלכסנדריה בתוך חשכת תורת האלילים, ויגרשו את ערפּלי האלימפּוס עם כל תעתועיו, ועיני החכמים והנבונים נפקחו לראות את ארחות המוסר,הצדק והיושר היוצאים מהיהדות, ויזניחו את הבליהם ועצביהם, ויספחו אל בית יעקב ויתיהדו.
וידידיה מספּר בספרו, כי גרי הצדק, אשר באו לחסות בצל היהדות, נרפּאו ממשובתם ומתאותם הנמאסה ויהיו לאנשי צדק הולכי נכוחה. ביחוד נלוו את ה' הנשים המטרונות של יון ורומה, אשר בטעמן הרך, בתום רוחן ובצניעותן בחלה נפשן בשקוצי המיתולוגיה המבישה ונאופיה.
בדמשק התיהדו נשים רבות ותמשכנה אחריהן גם את בעליהן וצאצאיהן ואלה, אשר לא הרהיבו עוז בנפשם להכנס בבריתו של אברהם אבינו, היו לגרים־תושבים ויתנהגו במנהגי היהדות.
בעת ההיא נלותה גם הילני המלכה ואחיה־אישה מונבז המלך, מארץ “אדיבנה” על יד הנהר חדקל, אל אמונת ישראל יחד עם בניהם. הילני פזרה כסף רב בבואה לשחר את ירושלים, ותבא אתה את חמשת נכדיה לעיר הקודש, ללמדם שם תורת ה' ושפת קדשו. היא עשתה נברשת של זהב ופרשת סוטה היתה כתובה עליה והיו החכמים מזכירים אותה לשבח. גם מונבז בנה, הנקרא בשם מונבז השני, עשה כל ידי הכלים זהב טהור. (יומא לז)
גם קבר חצבה לה הילני המלכה לא רחוק מירושלים, ובמותה הביא מונבז את עצמותיה ועצמות איזאיטוס המלך אחיו, ויקברם שם במרחק אלף ושמונה מאות רגל מירושלים.
*
לבו של האיש הגדול ידידיה האלכסנדרוני נבא לו, כי סכנה נוראה נשקפת להיהדות מבני דורו אנשי הרוח באלכסנדריה, אשר הפרו את החוקים ויבטלו את המעשים. ונבואתו התקיימה, כי על ידי אנשי הרוח התעודדה “הברית החדשה” והשליחים המפיצים את תורת הנצרות התחממו לאורה בבטלם את חומר התורה וחוקיה, ועל כרוב דמיונם הרימו את בן יוסף הנגר הנוצרי ל“בן־אלהים” ומיסד “מלכות שמים” בארץ.
*
בראש השליחים היה שאול־פּאול היהודי היוני, אשר בראשונה קנא לדתו וילשן על הנוצרים לפני השופטים, אשר ענשום בעונשים משונים ונוראים. והנה פּתאום נהפך מאויב לאוהב ובכל מאמצי כחו השתדל להפיץ את האמונה החדשה ויעשה לתורת עמים רבים, אחרי אשר הקל מעליהם את עול החוקים; בטל את המילה והשבת, התיר את כל המאכלים האסורים, ובזאת הצליח לאסוף תחת דגלו את בני הנכר לאלפים ולרבבות.
נגד התועה והמתעה הזה נלחמו כל הישרים והתמימים הכרוכים אחרי ידידיה רבם ואלופם, אשר באור בינתו הוכיחם לדעת, כי לא בדבר שפתים לבד יזכה היהודי למצוא חן בעיני ה', כי אם גם בפועל כפּים.
בצדק נוכל לחרוץ משפּט, כי שני אנשים גדולים מנה ה' בדור ההוא, דור תהפוכות, להציל את היהדות משטף הזמן: הלל הבבלי, נשיא יהודה, וידידיה האלכסנדרוני במצרים, איש איש על מחנהו במקומו.
*
את הענק הרוחני הזה בחרו אלופי אלכסנדריה להיות למו לפה ולמליץ לפני הקיסר ההולל והמשתגע קליגולה נגד הצר והאויב אפיון, אשר עולל עליהם עלילות ברשע.
בפעם הראשונה התיצבה היהדות לפני כס המשפּט עם היונות צרתה; לימין הראשונה עמד איש רוח, מלא חכמה, צדק ותום; והשניה – איש משחת קל הדעת ומפיץ כזבים. הראשון, ידידיה, הוא סמל אמונתו הקדושה, אמונת הר סיני הקדושה, והשני, אפיון, הוא סמל אמונתו רבת המהומה בת הר אלימפּוס הטמא והמזוהם.
קליגולה המשוגע ואפיון הצורר, יחד עם אמונתם השובבה, תמו, נכרתו ואינם, ועם־ידידיה ואמונתו חיים וקיימים לעולם.
יוסף בן מתתיהו
מאתצבי הירש מסליאנסקי
נפלא היה האיש הגדול הזה בתכנית רוחו, בהגיונו הכביר, בכשרונותיו הנפלאים בתור סיף וסופר גם יחד. בכל תולדותינו לא נמצא איש כמוהו, אשר יכלכל בקרבו שני הפכים קיצוניים, את הטוב ואת הרע, תהלה ותהלה, מבורך ומקולל, משובח ומגונה, בונה ומהרס, מגין ומחריב. אנדרלמוסיא נראה בכל דרכיו וערבוביה במפעליו. עד היום נפגוש את שמו וזכרו בספרותנו לברכה ולקללה, לכבוד ולדראון גם יחד.
*
יוסף הכהן (שמו העברי, ואספּסינוס וטיטוס מחריבי ארצנו כנוהו פלאוויוס) נולד בשנת שלשים ושבע למספּרם למתתיהו אביו, אחד הכהנים החשובים בירושלים. אמו היתה נצר ממשפּחת החשמונאים. בעודנו ילד התראה, כי לגדולות נוצר. בהיותו בן ארבע עשרה שנה הפליא את לבות חכמי דורו בידיעתו את התורה, וישאלו את פּיו בדברי דת ודין. ויהי בהגיעו לשש עשרה שנה, שמע לקח בתורת האיסיים מפּי אחד האיסיים הגדולים, בענה שמו. כמו בקסם משכהו האיסי אחריו המדברה ויחי חיי האיסיים: הערבה היתה ביתו, עלי־העצים לבושו, במים קרים טבל בשרו יום יום וילמוד לדעת את כל סודות תורת האיסיים ומסתריהם.
מקץ שלש שנים שב לבית הוריו וימנה לחברת הפּרושים ויעזוב את חיי הנזירות.
*
השר רבי יצחק אברבנאל מחליט, כי יוסף זה הוא התנא רבי יוסי, אחד מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי, אשר קראהו באבות בשם “חסיד”.
רבי מנשה בן ישראל, בספרו “נשמת חיים”, “סדר הדורות”, “שלשלת הקבלה” ורבי עמנואל אבוהב בספרו “וכוח הדת”, מסכימים עם אברבנאל.
*
בהיותו בן עשרים ושש שנים התיצב לפני הקיסר נירון להציל שלשה כהנים ממות, אשר נחרץ עליהם על ידי עלילה נוראה, מפּי פליכס פּחת ירושלים, וחפצו הצליח בידו. שם מצא חן בעיני הקסרית “פּפּיאה” ובעיני כל שרי המלך, וינשאוהו ויגדלוהו, ואחרי קבלו תשורות יקרות מאת המלכה, שב ירושלימה ברוב אומץ ועוז, כי חיי הרומים העליזים ותשואות העיר רומה פעלו על נפשו, ומן העת ההיא העריץ והקדיש את גבורת הרומים וחסנם.
בשובו מצא את המרד מתלקח בירושלים ורוח פּרצים אחזה בכל פּנות העם. יוסף, אשר לבו רחש כבוד לרומה, הביט מגבוה על הקנאים “אוהבי העם” ויתחפּש בערמתו, ויהלל את החופש, וישמח למראה־עין על מפּלת קיסטיוס פּקיד רומה וחילו, אשר הוכו מכה נצחת מחיל יהודה; אבל בקרבו הגה מזימות איך להשקיט את המרד.
וערמתו עמדה לו, כי הסנהדרין ובראשם הנשיא רבי שמעון בן גמליאל משחוהו לשר הצבא על הגליל, ויהיה למפקד מאת אלף בחורי ישראל, אשר בתוכם היה גם הגבור יוחנן מגוש־חלב. גם אגריפוס השני, “צל־מלך”, עזרהו להוציא את מזימותיו לפּועל.
*
יוחנן מגוש-חלב, אשר היה בלב תמים מסור בכל נימי נפשו לעמו וארצו, נוכח לדעת ולהבין את ערמת יוסף, והודיע את זאת להסנהדרין ויפקח את עיניהם לראות נכוחות. הסנהדרין שלחה כרגע צירים גלילה להסירו ממשמרתו. אבל יוסף קדם את פּני הצירים, ויתכחש להגלילים ויכם בסנורים, ויאמינו בו, בבצרו מבצרים אחדים למראה־עין, אך בסתר חבל תחבולות וירפּה את ידי העם מהתיצב נגד הרומים.
*
חרפּת עולם וכלימת נצח תנחיל התולדה לבן מתתיהו, בגלותה את כחשו ומעלו בעמו ואת נטיתו לאהבתו למחריבי ארצו; אחרי אשר עיר אחרי עיר ומבצר אחרי מבצר נלכדו בידי הרומים, ובני הגליל, שמספּרם הגיע לשלשת מליונים, כולם גבורים ואמיצי לב, לא עצרו כח לעמוד נגד אספּסינוס וחילו באשמת נכלי שר־צבאם ותחבולותיו. גם יודפּת, המבצר היותר חזק, נפל לפני רומה אחרי ארבעים יום, כאשר אזלו המים מן העיר.
*
ויוסף התחמק מן המבצר יודפּת ויתחבא באחת המערות הוא וארבעים איש עמו. יוסף הואיל להתנפּל אל הרומים ולהכנע תחת ידי ניקנור, אוהבו הנאמן מכבר; אולם פליטי החרב הריקו חרבותיהם מול חזהו ויאלצוהו להקדיש למות נפשם ולבלתי הסגר בידי האויב. כל הגבורים האלה המיתו איש את רעהו, ויותר יוסף עם איש אחד, אשר בחלקת שפתיו פתהו ויכנעו שניהם תחת הרומים.
*
אספּסינוס קבל את יוסף בכבוד, ואך למראה עין אסרהו בכבלים כשבוי, ויתן לו את אחת השבויות מבנות יהודה לאשה, ויהי לרע נאמן לטיטוס בן אספּסינוס כל ימי חייו.
*
הגליל נחרב, הערים חרבו, גבוריו נפלו ויתר הפּליטה, תחת פּקודת הגבור הנערץ יוחנן מגוש־חלב, נמלטו ירושלימה ושם נלחמו בחרף נפש עדי אשר נלכדה בידי האויב. רבים מהם, ובתוכם גם ראש הגבורים, נפלו בשביה בידי טיטוס המנצח, אשר הוליכם רומתה.
*
אחרית אגריפוס השני וביריניקה, אחותו היפה, היתה מרה מאד. טיטוס, אחרי מלא ספּקו מהיהודיה היפה ככל העוגבים על היהודיות היפות עד היום הזה, השליכה מעל פניו ולא נדע אחריתה, ואגריפוס אחיה חי אז חיי בודד ונודד, עזוב ונשכח באחת מערי הגליל וימת בשנת תשעים ושלש למספּרם.
*
אולם גורל בן מתתיהו היה טוב מגורלם, כי הוא חי חיי אושר כל ימי טיטוס אוהבו, ותחת אשר בתור שר־צבא היה בוגד בארצו ובן־ממר לעמו, היטיב דרכו בעטו הנפלא, בכתבו בעשרים ספרים את “קדמוניות היהודים” ו“מלחמות היהודים” ברוב כשרון ודעת. ולכל לראש הראה את אהבתו לעמו בספרו “נגד אפיון”. ככה היטיב יוסף בעטו את הרעה אשר עשה לעמו בחרבו.
*
כהחוזה הענתותי אבה בן מתתיהו להשקיט את המרד. הראשון – נגד בבל, והשני – נגד רומה. אך מה רב ההבדל בין שני הכהנים האלה? כי תחת אשר הראשון השיב את פּני נבוזראדן מקבל את מנחתו, ויקונן יחד עם עמו על ארצו, הנה השני מצא חסות בצל ארמון מלכים, ישב במנוחה ויכתוב וירשום את אנחת עמו האחרונה.
*
הלל הבבלי ושמאי הירושלמי
מאתצבי הירש מסליאנסקי
הלל הבבלי, הענק הרוחני, חש בנפשו כי במחשכים נולד ולגדולות נוצר, ויעזוב את בבל החשכה בהיותו בן ארבעים, ויעל לארץ ישראל, שמש תלמידים חכמים ארבעים שנה, התעלה וישב על כסא הנשיאות ארבעים שנה. ובכן היו שנותיו כשנות המחוקק מאה ועשרים שנה.
*
אביו היה בנימיני ואמו מגזע ישי בית הלחמי. שבנה אחיו היה איש עשיר והלל מאן להשתתף עמו בעסקיו, כי נפשו חשקה בתורה. בארץ ישראל נהיה לשכיר יום וממשכורתו הדלה שלם לשומר פתח בית המדרש של שמעיה ואבטליון, כי ירשהו לבא הביתה לשמוע לקחם. ויהי היום, והלל לא השתכר מאומה, ויעל על גג הבית וישכב על הארובה ויט אזנו לשמוע את הלקח. ערמות שלג נפלו עליו ויכסוהו וכמעט קפא תחת השלג. ברוב עמל השיבו את רוחו אליו. אחרי הכירם את גדלו בתורה ובמדות הושיבוהו על כסא הנשיאות.
*
כאהבתו את התורה כן אהב את החכמות והשפות ויהי בלשן גדול. בדרך הזאת נהג גם את תלמידיו וילמדם לאחוז בתורה ולבלתי הנח ידם משאר החכמות. (סוכה כח)
כעזרא כהלל היו מיסדי התורה, ושניהם הצטיינו ברוב חכמתם ובמדותיהם; הוא היה הראשון בין חכמי המשנה, אשר חרץ משפּטו, כי תכלית הדת היא שמירת החובות אשר בין אדם לחברו:
“דעלךָ סני, לחברך לא תעבד”. (שבת ל:)
בהפתגם הנשגב הזה השתמש אחרי כן בן יוסף הנגר מנצרת, אולם הפריז על המדה…
מה רבה וגדולה היא הסבלנות האצורה במשפּטו של הלל:
“אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו!” (אבות פ"ב)
ענותו היתה כענות איש האלהים, והם אמרו:
“לעולם יהא אדם ענותן כהלל” (שבת ל)
“ברוך ה' יום יום!” – היה שגור על שפתיו, ברוב בטחונו באל.
*
את ברית האהבה בין הקדוש ברוך הוא ובין ישראל עמו יצייר בדברים הנעימים האלה:
"במקום שלבי אוהב, רגלי מוליכות אותי; אם אתה תבוא
לביתי, אני אבוא לביתך; אם אתה לא תבוא לביתי, אני
לא אבוא לביתך". (תוספתא סוכה פ"ה)
מה עמוק הוא מאמרו:
"פּעם אחת ראה גולגולת צפה על פני המים ואמר: "על
דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון". (אבות פ"ב)
מה רבה החכמה הצפונה בהמאמר העמוק, אשר גם החכמים המתקדמים הקיצוניים ישימוהו לזר למאמריהם:
"אם אין אני לי – מי לי?
וכשאני לעצמי – מה אני?
ואם לא עכשו – אימתי"
חריצות, זריזות, אומץ לב, שקידה לעבודה – כל אלה צפונים במאמרו זה ובמאמרו השני:
“אל תאמר: לכשאפנה אשנה! שמא לא תפּנה!”
*
בזהירות רבה שמר את נקיון גופו ויחשוב את זאת למצוה גדולה. בהפּרדו מתלמידיו אמר להם:
הנני הולך לעשות מצוה – לרחוץ את בשרי. אמרו לו:
וכי מצוה היא? אמר להם: הן! האדם אשר נברא בצלם
אלהים, איך לא ישמור אותו בנקיות וטהרה?!"
*
“אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד” –
מחאה נמרצה נגד אלה הבורים המתחפשים באפר היראה.
“אל תפרוש מן הצבור” –
מחאה נגד הפוסעים על ראשי ההמון בגאותם.
“אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו לשמע” –
לאמר: חלילה לנו להכריח את העם.
עוד יותר הראה את סבלנותו, באמרו:
“לא הבישן למד ולא הקפּדן מלמד”.
*
הורדוס העבד האדומי הביא שואה על יהודה, ועוד מעט והיתה הממשלה לגויה מתה, אחרי אשר הנשר הרומי פרש את כנפיו השחורות עליה, אור התורה הועם וגאון היהדות נשבר. והנה פתאום שלח ה' את מלאכו הטוב באישיות הנשיא הבבלי, הלל שמו, אשר כשמש צדקה הופיע לעמו האומלל והגוע, וישב את רוחו אליו, ויחיה את נשמתו, בתתו לו חוקים טובים ומשפטים צדיקים.
*
הלל הזקן דרך ככוכב חדש על שמי היהדות ויהי למופת לבני ישראל לדור דורים, ברוחו הטובה, במזגו הרך והזך, בענותנותו הרבה, בסבלנותו ובהליכותיו בשלום ואהבה עם כל איש בדור תהפוכות, בימי קטטות ומלחמת אחים. הוא היה הראשון אשר יסד בית תלמוד, ויקרא על שמו: “בית הלל”.
מתנגדו היה הירושלמי הגדול שמאי. גם הוא הקים לו בית אולפנא, הנקרא על שמו: “בית שמאי”.
*
שונים היו שני החכמים הגדולים האלה בטבעם מן הקצה אל הקצה, וכמוהם כן תלמידיהם אחריהם. הראשון היה רך בטבעו, ענותן, רודף שלום ומקרב את כל אדם בסבר פנים יפות, והשני היה קשה, אמיץ לב, קפּדן ורגזן, דוחה את כל איש אשר לא התאים אתו בדעותיו.
הראשון השתדל להתאים את חוקי הדת עם החיים, תקן תקנות טובות ומועילות: את הפּרוזבול וגאולת בית בעיר חומה על ידי בית דין בלי דעת הקונה.
והשני היה מסור בכל לבו ונשמתו להחוקים היבשים, מבלי נטות אף כמלא השערה מהאותיות הפּשוטות, עד כי אכף את בנו הילד הקטן – למרות רוח החכמים – לצום ביום הכפּורים. (תוספתא יומא)
גם הסיר את המעזיבה (הגג) מעל חדר כלתו היולדת, למען יקיים נכדו היונק את מצות סוכה.
(סוכה כח)
הראשון היה אהוב וחביב בעיני כל העם, אשר ענדהו בספּורי אגדה יפים ונפלאים המתארים את מדותיו הטובות.
ומהשני לא ספּרו לנו כל דבר זולת הלכותיו ומשפּטיו, אשר גם מהם נוכל להכיר את קשי לבו ועז רוחו המרחפת עליהם.
*
כהלל כן אשתו היתה נדיבה וטובה עד להפליא.
פּעם אחת ערכה ארוחה טובה לבעלה הנשיא ולאחד מאוהביו ומקורביו, אשר הזמינו לסעודתו. והנה עני אחד בא הביתה ויספּר לה, כי היום יחוג את חג חתונתו ואין לו מאומה למשתהו. הנשיאה הרחמניה נתנה כרגע את ארוחתה אשר הכינה להעני, ותמהר להכין ארוחה אחרת לבעלה ולאורחו. הלל התפּלא מאד בבואו יחד עם האורח הביתה ולא מצא את אשתו. ויהי בשובה, בקשה סליחה מאת הנשיא ואורחו על אשר התאחרה בהכנת סעודתה, בספּרה למו את אשר קרה לה. ויען הלל ויאמר:
“ברוכה את לאלהי החסד והרחמים, היטבת בתי לעשות!”1
(מסכת דרך ארץ)
*
ריב היה תמיד בין שני הבתים: “בית הלל” ו“בית שמאי”. בית הלל הקלו ובית שמאי החמירו. ובכל זאת חיו באהבה ובשלום ויתחתנו בינותם, כבדו והעריצו איש את אחיו בהוכחם לדעת ולהבין, כי מחלוקתם היא רק מחלוקת לשם שמים.
*
במות הלל הנשיא ספדו לו כל העם:
“הוי, חסיד! הוי, ענו! תלמידו של עזרא!” (סנהדרין טו)
*
-
במסכת דרך ארץ רבה פ"ו הנוסחא כְך: אמר לה: בתי, אף אני לא דנתי אותך לכף חובה אלא לכף זכות, שכל המעשים שעשית, לא עשית אלא לשם שמים. המגיה דובער אלפּערין. ↩
רבן יוחנן בן זכאי וחמשת תלמידיו
מאתצבי הירש מסליאנסקי
(רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך)
קללת ה' רבצה על ירושלים עיר הקודש ועל היכל ישראל בית מועד האומה ומקדש הדת, הרומים החריבום ויתנום לשמה; גבורי החיל נפלו חללים איש בחרב רעהו, והנשארים נשבו בידי האויב, מהם נמכרו לעבדים לעבוד עבודת פּרך במכרות הברזל והנחושת בארצות שונות; בחורי ישראל נאלצו לרוץ אחרי מרכבות טיטוס ולהאבק עם חיתו טרף, לשמח ולענג את בני רומה האכזרים השואפים לרצח ולדם. האחרית הנוראה הזאת הביאה יאוש נורא בלב כל שארית יהודה, העם התפּרד לעצמיו, חלק ממנו מאס בחיים ויהיו לנזירים לבלי אכול בשר ושתות יין (בבא בתרא ס.). ורבים מהם נתנו ידם להעדה הקטנה בעלי “הברית החדשה”, אשר בטלה את כל היהדות ממסד ועד הטפחות.
אז הופיע רבן יוחנן בן זכאי, תלמידו של הלל הזקן, אשר התאזר בעוז להקים את הריסות עמו ושבר אמונתו, ויבן מקדש חדש בעיר יבנה, מקדש רוחני, אשר כל צר ואויב עם כל כלי משחיתו לא יעצר כח עוד להחריבו. כי לא בעצים ואבנים יסודתו, כי אם בלב כל איש ישראל באשר הוא שם. התורה רק התורה היא נשמת האומה ומקור חייה, היא רק היא הבריח התיכון המבריח את כל העם מן הקצה אל הקצה.
*
אבי סיקרא, ראש הסיקריקין האיומים, היה קרוב לרבן יוחנן. רבן יוחנן קראהו בחשאי אליו הביתה ויאמר לו:
למה אתם מביאים שואה ואבדון על העיר הזאת, ועוד מעט
לכם ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש?!"
וישיבהו אבא סיקרא:
“לא אוכל עשות דבר, כי בהודע לבני חברתי, כי לבי איננו תמיד, אז ברגע יהרגוני”.
ויאמר לו בן זכאי:
“עוצה נא עצה, איך אוכל לצאת מן העיר?”
ויאמר לו אבא סיקרא:
“עצתי זאת היא: התחל ושכב במטתך, ואוציא קול בעיר כי מת. אז תושם בארון ותלמידיך ישאוך לקברך בבית הקברות אשר מחוץ לעיר”.
העצה נמלאה. ויהי בגשתם עם הארון אל שער העיר, אבו הסיקריקין לתקוע חנית בגוית רבן יוחנן, להוכח אם מת הוא באמת.
ויגער בהם אבא סיקרא:
“חלילה לכם מעשות זאת! לבלי יאמרו: רבן דקרו!”
ויואילו לדחוף את הארון. ויגער בהם אבא סיקרא שנית:
“אל תעשו כזאת! לבל יאמרו: רבן דחפו!”.
(אבות דרבי נתן פ"ד)
מת חי מונח בארון – זה סמל עמנו מאז, זה כאלפים שנה…
*
בערמת אבא סיקרא הפיק בן זכאי ראש התנאים את חפצו להתראות עם אספסינוס הרומי, וברוב חכמתו השיג את הרשיון מאת הקיסר לנטוע את הכרם ביבנה, כרם רוחני, בית אולפנא, אשר ימלא את מקום המקדש בירושלים, ויפיץ תורה ואורה לכל העם בכל ארצות פּזוריו.
*
את אהבתו הגדולה לחופש בטא בדרשתו:
"מה נשתנה אוזן מכל האברים שבגוף? אוזן ששמעה על הר
סיני: “כי לי בני ישראל עבדים” והלך הוא וקנה אדון
לעצמו – ירצע!." (קדושין כז)
*
הוא מת בזרועות תלמידיו, ודבריו האחרונים היו:
“יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשם ודם”.
(ברכות כח)
כירמיהו בכה בשמעו את דבר חורבן העיר וההיכל, וכזרובבל בנה את בית המקדש הרוחני, “ישיבת יבנה”, לא מחומר ומאבנים, כי אם מאש דת ואמונה צרופה. אמרו:
“משמת רבי יוחנן בטל זיו החכמה” (ברכות כח)
*
אספּסינוס הרומי לא הבין את המפעל הגדול הזה, בתתו רשיון לבן זכאי על קיום יבנה הקטנה. טיטוס בנו המנצח כבר איננו; רק המטבע נשאר, אשר עליו חרותה תמונת פּרש רומי דוקר בחניתו את בת יהודה הגוססת והמתבוססת בדמיה. וישראל המנוצח יספר לדור דורים את תורת רבן יוחנן בן זכאי מורהו הגדול. בן זכאי לא הציל את אוצרות ה כסף והזהב מבית המקדש, כי אם את נפש ישראל, רוחו – תורתו ומקור חייו.
*
תואריו, אשר חכמי התלמוד נתנו לו, נפלאים ונאמנים: “נר ישראל”, “עמוד הימני”, “פּטיש החזק”. (ברכות כח)
הוא העלה את נר התורה, האהבה והשלום, נר החופש והעברת העבדות.
(קדושין כא)
הוא היה העמוד הימני, אשר כל בית ישראל נשען עליו, אחרי נפלו ממצבו המדיני.
הוא היה הפּטיש החזק, אשר הלם ונפץ את הצדוקים והאיסיים.
ואת שלש אלה: הנר, העמוד והפּטיש, השאיר לנו למורשה. ויורנו באבות: כי העיקר של שלמות האדם הוא לב טוב.
*
הכרם ביבנה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
מן הגפן, אשר בן עמרם הסיעה ממצרים ותשרש שרשיה בכנען וענפיה היו לארזי אל, שתל בן זכאי את הכרם ביבנה.
*
וזקן היה בן זכאי מאד ולא עצר עוד כח להיות הכורם בכרמו הגדול אשר נטע, ויקם תחתיו את רבן גמליאל, ויושיבהו על כסא אבותיו, כי נכד היה לרבן גמליאל הזקן, נכד הלל הנשיא.
*
ראשית מעשי רבן גמליאל היתה להשקיט את סערת המחלוקת, אשר התפּרצה בין בית שמאי ובית הלל. ברוב חכמתו ומתינות רוחו הפיק זממו לחק חק על פי רוב דעות תלמידיו, כי ההלכה כבית הלל. אולם גיסו, בעל אחותו, רבי אליעזר בן הורקנוס הגדול, התיצב נגדו ויט אחרי דעות בית שמאי, ויתעקש ויקרא בחמת רוחו:
“אינני זז מדברי!”
ההכרח אכף את הנשיא רבן גמליאת הטוב והמון ליסר קשה את גיסו וינדהו, וחכמים רבים התלוננו על הנשיא על אשר יסר את גיסו הגדול במוסר קשה כזה.
"מעשה ברבן גמליאל שהיה בא בספינה. עמד עליו נחשול
לטבעו. אמר: כמדומה לי, שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר
בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם! גלוי
וידוע לפניך, שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי,
אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקת בישראל".
(בבא מציעא נט)
*
דעת רבן גמליאל היתה דעת ישרה וישנא את הפּלפּול. וכאשר אחד מתלמידיו, רבי יוסי בן תודא מטבריה, היה דן לפניו בדרך בקל וחומר, נדהו. הסדר והמשמעת היו כל מעיניו, עדי אשר לא שם לבו גם לגדול הדור, רבי יהושע בן חנניה, אשר הוכיח פעם אחת את שגיאות הנשיא בדבר קביעות ראש השנה והמועדים, כי דברי העדים הם נגד החשבון הנכון, וישלח רבן גמליאל את דברו לרבי יהושע:
"גוזרני עליך, שתבוא במקלך ותרמילך ומעותיך ביום הכפּורים
שחל להיות בחשבונך!"
ובעצת רבי עקיבא והזקן רבי דוסא מלא רבי יהושע בן חנניה את פקודת הנשיא, באמרם אליו:
"כי אם באנו לדון אחרי בית דינו של רבן גמליאל, אז
עלינו לדון אחרי כל בתי הדין שעמדו לישראל מימות משה
ועד היום".
בבוא רבי יהושע אל רבן גמליאל, התרגש הנשיא וישקהו ויאמר: "בא בשלום, רבי ותלמידי, רבי בחכמה, ותלמידי בהכירך
את כבוד נשיאותי, ותמלא רצוני למרות ידיעתך הנכונה".
*
עוד פּעם התפּרצה מריבה עזה בין רבן גמליאל ורבי יהושע על דבר תפלת ערבית. הנשיא חרץ את משפּטו, כי חובה היא, ורבי יהושע הורה, כי רשות היא. הנשיא התקצף ויגער ברבי יהושע:
“יהושע, עמוד על רגליך!”
ורבי יהושע מלא כרגע את פּקודת הנשיא, אשר הניחו לעמוד על רגליו זמן ארוך. כל חכמי יבנה התעברו בהנשיא, נמנו וגמרו להעבירו מן הנשיאות ויושיבו תחתיו את רבי אליעזר בן עזריה.
והיום ההוא היה ליום היסטורי להתלמודיים, והרבה הלכות נשנו “בו ביום” ויקראון בשם “עדיות”.
“בו ביום” התירו לספח אל עם ישראל גרים מבני עמון ומואב, על פי דברי רבי יהושע בן חנניה:
“בא סנחריב ובלבל את כל העולם כולו”.
"בו ביום" הכניסו את שתי המגלות, שיר השירים וקהלת, בתוך עשרים וארבע ספרי הקודש.
אז נוכחו כולם לדעת את גודל נפש הנשיא, כי אחרי אשר הלבינו פניו והעבירוהו מנשיאותו –
“לא מנע את עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת” –
ויכירו כי יש בו ממדת אביו הזקן –
“להיות מן הנעלבים ואינם עולבים”.
הנשיא המוסר ממשמרתו בא אל בן חנניה הביתה ובראותו את מעונו הקטן והדל וקירותיו השחורים, אמר לו:
“מכותלי ביתך ניכר שפּחמי אתה!”
ורבי יהושע מצא אז שעה נכונה להוציא לפניו את הגות רוחו, ויאמר:
"אוי לו לדור, שאתה מנהיגו, ואוי לה לספינה, שאתה
קברניטה, שאין אתה יודע בצערם של תלמידים חכמים, –
במה הם ניזונים ומתפּרנסים".
רבן גמליאל שמע כלימתו ויתרפּס לפני רבע יהושע, ויאמר:
“נעניתי לך, מחול לי, עשה בשביל כבוד בית אבא!”
הבקור הזה פעל על שלשת החכמים, רבי יהושע, רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה, וכולם השכימו לפתחו של רבן גמליאל ויושיבוהו על כנו; ורבי אלעזר בן עזריה נשאר בתור משנה להנשיא וידרוש בכל שבת שלישי לפני התלמידים.
*
גם לפני מותו תקן הנשיא רבן גמליאל תקנה גדולה בצואתו להוציאו בכלי פשתן, וגם כל העם נהג ככה, למען לא יקנאו העניים בעשירים, והוצאת המת היתה קשה על קרוביו עדי אשר היו מניחים אותו ובורחים.
*
הבו גודל לזכר הנשיא הטוב הזה! הליכותיו עם בני אדם היו כהליכות הלל אבי־אביו.
נפלאה היתה אהבתו אל טבי עבדו הכנעני, ועל אדותיו אמר לחבריו:
“ראיתם טבי עבדי, שתלמיד חכם הוא!”
ובמות העבד הזה, קבל רבן גמליאל תנחומים עליו, נגד הדין, כי אין מקבלים תנחומים על עבדים, ויבאר לאמר:
“שאני טבי עבדי, עבד כשר היה!” (ברכות טז)
אם נתבונן על הליכות הרומים בעת ההיא עם עבדיהם, אז נבין את יקרת ערך תורת היהדות ומוסרה ביחסה הטוב אל העבדים.
רוך לבו היה בלי גבול, עד כי –
"בשמעו אשה מבכה על בנה יחידה, בכה הנשיא אתה יחד,
עד שנשרו ריסי עיניו".
(מדרש איכה)
*
רבי אליעזר בן הורקנוס
רבי אליעזר בן הורקנוס היה אכר ויעבוד אדמתו על יד הורקנוס אביו, בעל אחוזות רבות. ויהי בהיותו בן עשרים ושתים שנה, כאשר לא הפיק רצון אביו בעבודתו, אשר גער בן ויכלימהו, עזב את בית אביו ויעל ירושלימה, וישמע לקח מפּי רבן יוחנן בן זכאי. הורקנוס אביו גם הוא עלה ירושלימה להעביר את בנו מנחלתו. ויהי בבואו אל בית האולפנא של בן זכאי, שמע פתאום את קול אליעזר בנו המתוכח עם חבריו בעניני דת ודין, וירא את רבן יוחנן מנשק אותו על ראשו על טוב טעמו ויושר הגיונו. אז נכמרו רחמי הורקנוס על בנו ויקרא:
“באתי להעביר את אליעזר בני מנחלתו ועכשו הנני נותן את כל נכסי לו”.
רבי אליעזר מאן לקבל את כל נחלות אביו ויקח רק את חלקו.
*
רבי יהושע בן חנניה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
רבי יהושע בן חנניה הצטיין מכל חבריו התנאים הגדולים בכשרונותיו, בחכמתו ובמהלכיו בין גדולי רומה ומושליה. הוא היה איש המוני, מדלת העם, אהב את המלאכה וגם התפּרנס ממנה, בעשותו מחטים. הוא התרועע עם הדלים והאביונים ויחש צערם וירגש מכאובם.
מלבד חכמתו בתורת ה', רבו ידיעותיו בחכמות שונות, ויהי ספּן נפלא, בדעתו היטב את חכמת התכונה וגיאומטריה.
הוא התנגד מאד לחסירות יתרה, באמרו:
“חסיד שוטה ורשע ערום ומכות פּרושים – הרי הם מבלי עולם”.
(סוטה כ.)
כשחרב בית המקדש רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. אמר להם רבי יהושע:
“בני! מפּני מה אינכם אוכלים בשר ואינכם שותים יין?”
אמרו לו:
“איך נאכל בשר, שמקריבים ממנו על המזבח, ועתה בטל?!”
אמר הוא להם:
“אם כן, לחם לא נאכל, מפּני שבטלו מנחות; ומים לא נשתה, מפּני שבטל נסוך המים. אך אין גוזרין גזרה על הצבור, אלא אם כן רוב הצבור יכול לעמוד בה”.
(בבא בתרא ס)
על שמונה עשרה הגזרות הידועות אמר: "בו ביום מחקו סאה. משל לחבית מלאה שמן ואתה נותן
לתוכה מים, המים מפזרים את השמן". (מכלתא)
בן חנניה היה התנא המיוחד אשר התיצב לפני מלכים, ודבריו היו נשמעים במלכות רומה. רבות פּעל ועשה לטובת עמו בימי שני המלכים טורינוס ואנדרינוס.
*
גפנים כאלה נטע הכורם רבן יוחנן בן זכאי בכרם יבנה.
*
רבי עקיבא
מאתצבי הירש מסליאנסקי
הגפן הענפה ורבת הדליות הזאת תחשב גם היא להגפנים הפּוריות הנטועות ביבנה, נשמת התלמוד, רוח החיה בים הגדול הזה – הוא עקיבא בן יוסף.
*
ראשית דרכו בלמודים הנחילהו מורהו הנודע נחום איש גם זו. אחרי כן יצק מים על ידי התנא הגדול רבי אליעזר בן הורקנוס. כשלש עשרה שנה למד תורה מפיו ובכל העת ההיא לא שם רבי אליעזר את לבו אל רבי עקיבא תלמידו, עדי אשר התפּתח בידיעותיו ויכבד אכפו על מורהו הגדול בשאלותיו הרבות והשנונות להשיבו. אז פנה רבי יהושע בן חנניה אל רבי אליעזר בהתול מר, לאמר:
“הלא זה העם אשר מאסת בו, צא והלחם עמו!”
*
סדר, משטר וערך ומספּר סדורי נתן עקיבא בן יוסף אל הפרטים וישימם לכללים, באמרו:
“ארבעה אבות נזיקין”, “חמשה לא יתרומו”, “שלשים ושש כריתות”,
ורבות כאלה, ויקראום בשם “משניות”.
*
שלהבת יה ואש קודש, אשר בערו בלב מתתיהו הזקן אבי החשמונאים הגבורים הקדושים בימי אנטיכוס אפּיפנוס אשר קם להשמיד את היהדות ותורתה, הציתו גם את לב התנא הגדול רבי עקיבא בן יוסף בימי אנדרינוס מלך רומה לקנא את קנאת עמו, ארצו ותורתו, ובדמיונו העז חשב את בר כוכבא, או בר כוזיבא על שם עירו “כזיב”, אשר נולד בה, למשיח אלהי יעקב, ויקו, כי הגבור האחרון הזה יראה נפלאות לקומם את הריסות עמו וארצו, כיהודה המכבי בשעתו, וישפּיע מהודו וכבוד תורתו עליו ויתמכהו בהמון אלפי תלמידיו, אשר סרו למשמעתו, וידרוש עליו את הפּסוק בחגי:
"עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ…
והפכתי כסא ממלכות והשמדתי חזק ממלכת הגוים".
(סנהדרין צז)
*
ביתר (בית־תור) היתה העיר הבצורה הגדולה, אשר בתוכה התרכז כל כח עם יהודה האחרון. כשלש שנים נלחמו גבורי עמנו את מלחמתם האחרונה ושמעון בר כוכבא מלכם טבע מטבעות חדשים הנקובים בשם “מטבעות בר כוכבא”.
בר כוכבא הרג את רבי אליעזר המודעי, אשר חשדו, כי ידו תכון עם רומה. אחרי כן סר צלו ויפּול חלל בחרב הרומים, ורבי עקיבא שב לארבע אמות של הלכה.
*
כאשר הומת רעו רבי ישמעאל בן אלישע בימי רדיפות אנדרינוס קיסר, נשא רבי עקיבא מספּד מר עליו, וינבא גם לעצמו אחרית רעה ונוראה, אשר באה עליו אחרי כן וימת מות קדושים.
*
התנא האלהי הזה ראה בעיניו את אשר עוללו שרי רומה לאחיו בני עמו, וביחוד בעת גבית המסים השונים, כי פשטום ערומים לבדקם אם יהודים הם. אחד מסופרי רומה בזמן ההוא מספּר, כי מול עיניו פשטו ערום איש זקן בן שמנים שנה, למען דעת אם יהודי הוא או בן נכר.
אנדרינוס הרומי הלך בעקבות אנטיכוס הסורי, גזר גזרות קשות על אלה המשמרים את חוקי התורה. וחכמי התלמוד מספּרים על דבר הגזרות האלה, לאמר:
"לאוהבי ולשומרי מצוותי – אלה היהודים שבארץ ישראל.
בשעת השמד שואלים אותו: מדוע אתה יוצא ליהרג? –
על שנטלתי את הלולב! מדוע אתה יוצא להתלות? – על
שאכלתי מצה בפסח! מדוע אתה יוצא להסקל או לידון
בסיף? – על שלמדתי תורה ומלתי את בני!"
(פסיקתא)
*
רבי עקיבא היה מאנשי המופת, אשר האגדה עטרה אותו בספּורים יפים ונפלאים. היא מספּרת, כי מבני בניו של סיסרא היה ובימי עלומיו היה “עם הארץ” אשר שנא את חכמי התורה תכלית שנאה, הוא היה רועה את צאנו של העשיר “כלבא שבוע”; רחל, בתו היפה, אהבתו ותבטיח אותו להנשא לו, אם יתחכם בלמודי התורה. אביה גרשה מביתו והיא נשארה נאמנת באהבתה לו ותמכור את שעריה היפים להחיותו.
*
תוכן שיטתו היה להפיח רוח חיים ולהביא סדר ומשטר בתורה שבעל פה, שלא תהיה רק אוסף דינים בלי כל התפּתחות, נגד דעת מורהו הגדול רבי אליעזר בן הורקנוס, אשר כל למודיו נוסדו רק על המסורת ועל השמועות מרבותיו. רבי עקיבא דרש אותיות ותגים בתורה עדי אשר רבי טרפון חברו קרא אליו:
“עקיבא! הפּורש ממך כפורש מן החיים!”
*
שיטה שלמה והשקפה ברורה מוצאים אנו במאמרו הקטן: “הכל צפוי והרשות נתונה, והכל לפי רוב המעשה”.
הפּתגם הזה הוא יסוד כל תורת היהדות.
מחאה נגד הגזרה הקדומה (פאַטאַליזם) של אמונת המחמדים –
“הכל צפוי והרשות נתונה” –
הידיעה והבחירה.
מחאה נגד תורת האמונה שבלב לבד של הנוצרים –
“הכל לפי רוב המעשה”.
*
השמועה נותנת לו שנים עשר אלף תלמיד ובית מדרשו היה בבני־ברק.
רבי דוסא בן הרכינס אמר:
“אתה הוא עקיבא, ששמךָ הולך מסוף העולם ועד סופו!”
רבים נכנסו לפרדס, הציצו ונפגעו, ורבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום…
*
נוראה ואיומה היתה אחרית התנא הגדול הזה, אשר מרוב אהבתו וקנאתו לתורת ה' לא שם לב לגזרת אינדרינוס ויקהל קהלות ברבים ויעסוק בתורה. פּקידי הממשלה אסרוהו ובשבתו במאסר השיב לשואליו שאלות בדבר הלכה. רבי יוחנן הסנדלר התחפש לרוכל ויכריז את חפציו למכירה: מחטים, ווים, כפתורים וחריטים, ובתוך הכרזתו שאל את שאלתו ורבי עקיבא השיבהו מאשנב של בית־הסוהר.
היום הנורא הגיע, סרקו את בשרות במסרקות של ברזל והוא קבל עליו מלכות השמים ונשמתו הקדושה יצאה ב“אחד” – המלה הקדושה, המכלכלת בתכנה את עצם היהדות. ובמותו הספּידוהו:
“בטלו זרועות התורה ונסתתמו מעינות החכמה!”
רבי מאיר
מאתצבי הירש מסליאנסקי
כאשר הועם אור “בר כוכבא”, היתה יהודה לעמק הבכא מתנופת יד אנדרינוס האכזרי; הערים נשמו, חללי חרב התגוללו באשפּתות; פּליטי בת יהודה התחבאו במערות, וחכמי ישראל הומתו באכזריות רשע וגזרה יצאה מהמלכות:
“כל הסומך – יהרג, וכל הנסמך – יהרג”.
*
רבי יהודה בן בבא הזקן הציל את שארית חכמי יהודה, שבעה במספּרם, ויתחבאו כולם בבקעה, בין שני הרים רמים, ויסמוך את ידו עליהם להורות ולדון בישראל, – והנה לגיון רומי התנפּל עליהם פּתאום. התנא הקדוש קרא בקול אל תלמידיו:
“המלטו על נפשותיכם!”
הם נמלטו אחרי הסמכם והוא נפל חלל מחניתות הרומים וגויתו נעשתה ככברה.
(סנהדרין)
הדגול והמורם משבעת התלמידים הנסמכים מבן בבא היה רבי מאיר תלמידם של רבי עקיבא ורבי ישמעאל. שמו בעצם היה "מיאשה" (משה ביונית) ויכנוהו בשם “מאיר” בעברית ו“נהוראי” בארמית, מפּני שמאיר עיני חכמים בהלכה.
(ערובין יג)
נוכל לשער כי השם “משה” היה הקדוש בעיניהם ולא רצו להשתמש בו, כאשר באמת לא ימצא השם “משה” בתלמוד, ויקראוהו בשם "מאיר" או “נהוראי”, כי קרן פּני משה מקרני ההוד.
רבי מאיר היה סופר, הצטיין באומנתו והשתכר שלשה שקלים לשבוע. שני שקלים הוציא למחיתו ובשקל השלישי תמך את חבריו העניים.
"רבי מאיר היה כתבן טוב ומובחר והוה לעי תלת סלעין כל
שבת והוה אכיל ושתי בחדא, מתכסיא בחדר ומפרנס רבנן
בחדא? (מדרש קהלת)
רבי מאיר המציא דיו חדש ויפה לכתיבה בשומו בו קנקנתום.
ההגדה מספּרת, כי רבי מאיר היה נין ונכד לנירון קיסר; גוללה אור מפּני חשך; ומעז הוציאה מתוק – נירון ההולל ורבי מאיר הנאור!
חכמי התלמוד מנשאים אותו מאד באמרם:
"כל הרואה את רבי מאיר בבית המדרש, נדמה לו, כאילו
עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה". (סנהדרין סב)
רבי יוסי הציגהו לפני אנשי צפּורי בתור –
“אדם גדול, קדוש וצנוע”.
רבי מאיר היה סבלן אמתי וילמוד תורה וחכמה גם מאלה שהיו מנודים ומחרמים מחכמי ישראל, ויהי כרוך אחרי אלישע בן אבויה, אשר הציץ ונפגע. בן אבויה רכב על סוסו ביום השבת ורבי מאיר היה מהלך אחריו לשמוע חכמתו מפיו, את “תוכו אכל וקלפּתו זרק”. וכשמת “אחר” ועשן עלה מקברו – מספּרת האגדה (ירושלמי, חגיגה) – פּרש רבי מאיר את טליתו על הקבר ויאמר:
"ליני פה הלילה, והיה בבוקר, אם יגאלך טוב –
יגאל, ואם לא – וגאלתיך אנכי".
הבה, נתעמק לחשוב ולהגות בהתמונה הנאדרה הזאת, אז נבין את גודל החבה והאמונה של התלמיד הקדוש לרבו המנודה והמחרם, נבין גם את הלילה ואת הבוקר ומשפּט הגאולה…
גם עם אחד מחכמי אומות העולם – נמוס הגרדי – התרועע ובמות הורי החכם הנכרי בא אליו רבי מאיר לנחמו.
*
השקפתו על אהבת בני האדם בכלל היתה טהורה ונאורה, אשר תביש גם היום את המלומדים באירופּה, המרעלים בארס שנאת בני שם, וככה חרץ משפּטו:
"מנין שאפילו נכרי ועסק בתורה, שהוא ככהן גדול? תלמוד
לומר: אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, – כהנים, לוים,
ישראלים לא נאמר, אלא האדם, הא למדת: נכרי העוסק
בתורה הוא ככהן גדול". (עבודה זרה, גטין)
ויחד עם אהבתו לכל בני האדם, היה לאומי נלהב ויחוה את דעתו, לאמר:
"כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש,
מובטח לו שהוא בן עולם הבא". (תורת כהנים, קדושים)
*
מלבד גדולתו בהלכה, היה כחו רב למשוך אליו את ההמון במשלים ואמרי אגדה, עדי אשר גם הנשים הקשיבו את נאומיו ברגש. ויהי היום, ואשה אחת מהשומעות את לקחו שבה לביתה בשעה מאוחרת במוצאי השבת. ויחר בה אף בעלה ויגרשה מביתו, באמרו לה:
“לא תשובי אלי עד אשר תלכי ותירקי בפני הדרשן”.
בשמוע רבי מאיר את זאת, קרא להאשה ויאמר לה: הנני חש בעיני, והרופאים צוו עלי, כי אשה תירק בעיני ורפא לי. האשה מלאה משאלתו. אחרי כן אמר לה: שובי לבעלך והגידי לו, כי מלאת את דבריו. על שאלת תלמידיו: “האם כה מבזים את התורה?” השיב לאמר: “האם לא די לרבי מאיר להיות שוה לקונו, אשר צוה למחות שמו במים למען עשות שלום בין איש לאשתו?”
(ויקרא רבה פ"ט)
רבי מאיר נשא לו את ברוריה בת רבי חנניה בן תרדיון לאשה. חותנו הקדוש נשרף יחד עם ספר התורה בפקודת הנציב הרומי, ואחות אשתו היפה נמכרה לבושת, והוא ואשתו נמלטו בבלה. אחרי שובו לארץ ישראל, נעתר לבקשת ברוריה אשתו ויסע רומתה להציל את גיסתו מבית הזמה. וברוב חכמתו, אחרי הוכחו לדעת כי עודנה בתומתה, הוליך שולל את שומרי הבית ויוציאה לחפשי.
(ילקוט)
*
ברוריה, ובכתב עמים “וואבריאה”, אשת רבי מאיר, היתה חכמה גם בחכמת התורה, ורבי יהושע בן חנניה הללה על רוחב בינתה, ותהי לעזר לבעלה הגדול במעשי צדקותיו. פּעם אחת העירה למוסר את רבי מאיר, כי לא יקצוף על החוטאים כי אם על החטאים, בהזכירה לו את הכתוב:
“יתמו חטאים מן הארץ”.
*
ספּור נפלא ונעים, המלא אומץ לב וגבורת נפש לשאת כל עמל ותלאה ולקבל יסורים באהבה, יסופר במדרש על הפּסוק “אשת חיל מי ימצא”:
"מעשה ברבי מאיר, שהיה יושב במנחה בשבת ודורש, ומתו שני בניו. מה עשתה אמן? הניחה את שניהם על המטה ופרשה סדין עליהם. במוצאי שבת בא רבי מאיר מבית המדרש, אמר לה: היכן שני בני? אמרה לו:
הלכו לבית המדרש. אמר לה: צפיתי בבית המדרש ולא ראיתים. נתנה לו כוס של הבדלה והבדיל. חזר ואמר לה:
בני היכן הם? אמרה לו: הלכו למקום פּלוני ומיד הם באים.
הקריבה לפניו לאכול. לאחר שאכל אמרה לו: רבי, שאלה יש לי לשאול: קודם היום בא אחד ונתן לי פּקדון, ועכשו הוא בא ליטול ממני, אחזיר לו או לא אחזיר לו?
אמר לה:
בתי, מי שיש לו פּקדון האם אינו צריך להחזיר לרבו?
אמרה לו:
חוץ מדעתך לא הייתי נותן לו.
תפשתו בידו והעלתו לחדר והקריבה אותו למטה, נטלה הסדין מעל פניה וראה שניהם מתים מונחים על המטה. התחיל בוכה ואומר: “בני! בני! ורבי! רבי! – בני בדרך ארץ, ורבי – שניו מאירים עיני בתורתם!” באותה שעה אמרה לו:
רבי! לא כן אמרת לי, שאנו צריכים להחזיק פּקדון לרבו, שכך אמר איוב: “ה' נת וה' לקח – יהי שם ה' מבורך!” אמר רבי חנינא: בבר הזה נחמתו ונתישבה דעתו, לכך נאמר: “אשת חיל מי ימצא!”
הספּור הנפלא הזה תורגם לשפות רבות ומשוררים רבים שרו שירים וחוזים חזו חזיונות, אשר נקבום בשם:
“ברוריה אתתא דרבי מאיר”.
*
רבי יהודה הנשיא
מאתצבי הירש מסליאנסקי
בו ביום שנהרג רבי עקיבא בן יוסף על קדושת השם, נולד רבי יהודה הנשיא לרבי שמעון בן גמליאל דיבנה, אשר אחרי כן נקרא בשם “רבי” סתם, או בשם “רבנו הקדוש”.
והעת ההיא היתה עת צרה ליעקב, עת גזרות רעות ונוראות; הרומים השגיחו לבל ימולו היהודים את ילדיהם, ושלא ישמרו את השבתות, כי גזרות אנדרינוס עדיין בתקפן עמדו. ולא לחנם אמרו חכמינו:
“אם באנו לכתוב הצרות, אין אנו מספיקים!”
בעת החשכה ההיא זרח הכוכב המזהיר הזה מגזע הלל הנשיא. ההגדה מספּרת, כי רבי שמעון אסף אל ביתו בחשאי עשרה אנשים ויבא את בנו הנולד לו בבריתו של אברהם אבינו. בהודע זאת לשר העיר, לא ערב את לבו לענוש את רבי שמעון בעצמו, וישלח את הנשיא, הנשיאה ובנם רומתה אל המלך, כי הוא ישפטם. המלכה היתה רעיה נאמנה להנשיאה, אשר הפּילה תחנוניה להגן על בעלה. רחמי המלכה – אשר גם היא ילדה בן בעת ההיא – נכמרו על הנשיאה ותאמר אליה: הבה נחליף את בנינו, והיה כאשר יביאוך לפני המלך, אז תראי לו את בני הערל תחת בנך הנימול, ותנצלי מכל רע. למחרת הציג השר את הנשיא, הנשיאה ובנך הרך לפני הקיסר. ויהי כראות הקיסר את הילד הערל, התעבר על השר ויחרוץ עליו משפּט מות ואת הנשיא וביתו שלח בשלום.
(תוספת ע"ז בשם המדרש)
*
רבי יוחנן בן זכאי יסד את היכל התנאים ביבנה, ורבנו הקדוש הציב דלתיו. הראשון זרע זרעו והעמיד תלמידים רבים, אשר כל אחד מהם יסד לו בית אולפנא בדרישת התורה, אשר התפּשטה לענפים וחלקים רבים; והשני אסף את הנפזרים, ויצרף וילבן את כל חלקי ההלכה השונים ויחברם לאחר ויקראם בשם “משניות”.
גדולה היתה אהבתו לשפתנו הקדושה, וירע לו מאד בשמעו, כי היהודים מדברים בשפת עלגים ויביע את צערו:
“בארץ ישראל לשון סורסי למה? – אלא או לשון הקודש או לשון יונית”.
(בבא קמא פב)
בביתו דברו רק עברית, גם משרתיו דברו עברית צחה, ומאמתא דבי רבי למדו התלמידים דברים רבים בשפת עבר: הם לא הבינו את המלה “סלסלה” (משלי ד), וישמעו את השפחה אומרת אל איש אחד: “למה אתה מסלסל בשערך?” כן גם לא הבינו את ביאור השם “מטאטא” (ישעיהו יד), ויהי היום וישמעו את השפחה אומרת לעוזרתה: “קחי מטאטא וטאטאי את הבית”.
(מגלה יח)
*
רבי היה עשיר גדול, עדי אשר שומר אורוותיו היה עשיר משבור מלכא.
(בבא מציעא פה)
ואמרו עליו, כי –
“מימות משה לא נמצא תורה וגדולה במקום אחד”. (גטין ט.)
במזגו הרך ובלבו הטוב הצטיין מכל העשירים, ובצדק אמרו: “רבי מכבד עשירים”, כי בכבודו התימרו; כל תלמידיו אכלו על שלחנו תמיד. בשנת בצורת פּתח בית תמחוי לתלמידי חכמים ויאמר:
“יכנסו בעלי מקרא, משנה, הלכה ואגדה, אבל לא עמי הארץ”.
ורבי יונתן בן עמרם, אחד מתלמידיו, התחפש לעני ויבוא לפני רבי ויתחנן:
“פּרנסני, רבי!”
רבי שאלהו:
“קרית? שנית?”
ויען רבי יונתן: “לא!”
ורבי השיבהו:
“אם כן, איך אוכל לפרנסך?”
אז קרא רבי יונתן בנזיפה: “פּרנסני ככלב וכעורב!”
הקריאה הלעגנית (סארקאזם) הזאת מצאה הד בלב הנשיא הנדיב ויתן צו:
"יכנסו הכל! כי “אין בודקין למזונות!” (בבא בתרא ח.)
*
פעם אחת באה אשה אחת אל ביתו ותפּל את תחנתה לפניו:
“רבי, פרנסני!”
וישאל אותה הנשיא:
"בת מי את? –
והאומללה השיבה:
״בת אלישע בן אבויה אני" –
ויגער בה הנשיא: “היש עוד מזרעו בתבל?” –
ותען האשה העניה:
“רבי זכור נא תורתו ואל תזכור מעשיו!”
רחמי הנשיא התעוררו בקרבו וימלא חפצה.
(ילקוט)
*
חן וחסד מצא הנשיא בעיני קיסר אחד מקיסרי רומה ואנטונינוס שמו, ויהיו אוהבים נאמנים איש לרעהו. ספּורים רבים נתנה לנו האגדה על דבר המלך והנשיא.
פּעם אחת שאל אנטונינוס את רבנו הקדוש: “היאות לאדם להתפּלל כל היום?” ויען הנשיא: כי בזאת יקל האדם את כבוד ה'". המלך לא הסכים לדעתו.
ויהי ממחרת, ויבוא רבי אל המלך בבוקר ויברכהו בשם “מלך אדיר”. בעוד שעה אחת בא אליו שנית ויקראהו בשם “מלך טוב”. כעבור עוד שעה הופיע לפניו עוד הפּעם ויכנהו בשם “מלך מלכים”.
“מדוע תהתל בי?” – שאלהו המלך.
"מלכותא דארעא, כמלכותא דרקיעא" –
השיב הנשיא, – עתה תבין את משפּטי מיום אתמול.
(תנחומא ט).
*
פּעם אחת הלשינו לפניו על איש עני, מלמד תינוקות, כי חלל את השביעית. הנאשם הובא לפני הנשיא, אשר כרגע הכיר בו את עניו ודלותו. הנשיא גער בהמאשימים באמרו:
“ומה יעשה זה העלוב, הלא כל מה שעשה לא עשה כי אם להחיות את נפשו!”
(ירושלמי תענית פ“א ה”א)
כל משפּטיו, הוראותיו ותקנותיו היו מלאי חיים וכל מעיניו היו אך להתאים את הדת עם החיים.
בן חמש ועשרים שנה עלה על כסא הנשיאות ושלשים שנה שרר על העם. כשלש עשרה שנה לפני מותו חלה מחלה עזה. כאשר קרבו ימיו למות, קרא לבניו ויצום:
"גמליאל בני יהיה הנשיא; שמעון בני – החכם; הזהרו
בכבוד אמכם; נר יהיה דלוק במקומי, שלחן יהיה ערוך
במקומו, מטה תהיה מוצעת במקומה."
ולחכמי ישראל אמר:
“אל תספדוני בעירות ואל תבטלו את החכמים מתלמוד תורה”.
"רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי
ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה שלי; יהיה רצון שתהיה
שלום מנוחתי!"
העם התאסף על ארמון הנשיא לדעת שלומו, ובצאת נפשו יראו החכמים לגלות להעם, פּן תרבה המהומה.
בר קפרא עלה על העליה, בגדיו קרועים, ובקול בוכים צעק:
"אראלים ומצוקים אחזו בארון הקודש, נצחו אראלים את
המצוקים ונשבה ארון הקודש!"
גם הכהנים התעסקו בקבורת הנשיא הקדוש.
*
נשיאי ישראל האחרונים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
רבנו הקדוש מת וגמליאל בנו, הוא גמליאל השלישי, הוקם לנשיא תחתיו, וישר על העם כעשרים שנה. הוא הלך בדרך אביו הגדול, נהג את נשיאותו ברמה. נעלים ונשגבים היו דבריו על ממשלת רומה, לאמר:
"הוו זהירין ברשות, שאין מקרבין לו לאדם, אלא לצורך עצמן,
נראים כאוהבים בשעת הנאתן ואין עומדים לאדם בשעת דחקו".
(אבות)
חיים וקימים הם הדברים המחוכמים האלה עוד גם היום בדורנו זה, ואלה הלוקחים חלק בבחירות הממשלה ועניניה, המה חשים ומרגישים, כי הנבחרים נראים כאוהבים רק בשעת הנאתם…
*
אחרי רבן גמליאל השלישי ישב על כסא הנשיאות רבי יהודה בנו, הוא רבי יהודה השני. ימי נשיאותו היו ארבעים שנה. הוא העתיק ישיבתו מצפּורי לטבריה, ותהי העיר הזאת למקלט האחרון על אדמת יהודה לתורת ישראל וחכמתו. כבוד הנשיא הזה היה גדול מאד בעיני הקיסר אלכסנדר סיווירוס, אשר אהב והוקיר את היהדות ותורתה. בין כל תמונות אנשי השם, אשר נמצאו בחדר משכיתו, נמצאה גם תמונת אברהם אבינו. פּתגם הלל הנשיא: “מה דסני עלך, לחברך לא תעבד”, היה תמיד על דל שפתיו, ויצו לחוק את הפּתגם הזה על כל בתי המשפּט ברומה. גם לפני גדודי החיל בצאתם במערכת הקרב, הקריא את הפּתגם היקר הזה, למען לא ישלחו ידם ברכוש האזרחים.
*
גדול היה כבוד רבי יהודה נשיאה בעוז מלכות, אשר נתן לו המלך הטוב ובלגיון הצבא אשר סר למשמעתו. אולם בעיני העם אבד חנם ותפארתם של הנשיאים, בהביטם עליהם כעל פקידי רומה, כאשר הביטו אחינו בארץ רוסיה על הרבנים מטעם הממשלה, אשר מנה הצר הרוסי עליהם. ביחוד התקצף העם על המס הכבד אשר הטיל הנשיא עליו, ועל תתו את המשרות השונות בעד בצע כסף לאין נכון למו. כל גדולי האומה התלוננו על הנשיא ופעולותיו.
*
הדור הראשון להאמוראים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
(רבי חנינא בר חמא, רבי יוחנן בן נפחא, רבי שמעון בן לקיש, רבי יהושע בן לוי ורבי שמלאי)
רבי חנינא היה הזקן שבחבורא והנשיא רבי יהודה מנהו לראש בית המדרש בצפּורי.
*
רבי יוחנן בן נפחא היה ראש חכמי ארץ ישראל. בנעוריו למד לקח מפי רבנו הקדוש, כרבי יוחנן בן זכאי לפני מאתים שנה מפּי הלל הזקן; שניהם נסו להתעסק בפרקמטיא ואחרי כן שבו לתורתם.
התלמוד מפליא מאד את חנו ויפיו של רבי יוחנן. ההגדה תתארהו, כי בחשפו את זרועו, זרח בחשך ויפץ קרני הוד סביבו. הוא יסד לו בית מדרש חדש בטבריה ובפה מלא נוכל לאמר עליו, כי כרבי יוחנן בן זכאי בזמנו יסד את יבנה, נטע את כרמה העולמי והנצחי, כן גם רבי יוחנן בן נפחא יסד את בית מדרשו בטבריה, אשר ממנו שטפו הנחלים, נחלי התורה, לימי התלמודים, הירושלמי והבבלי גם יחד.
אב שכול היה רבי יוחנן, כי עשרת בניו מתו בחייו.
מהבן העשירי נשא אתו לזכרון עצם אחת מגויתו, אשר בה נחם כל שבורי לב, באמרו:
“זאת העצם הנשארת מהבן העשירי!”
*
רבי יוחנן היה העמוד התוך, אשר רבי יהודה נשיאה סמך עליו, ובלעדו לא עשה כל דבר. יותר ממאה תלמידים אמוראים, יוצרי שני התלמודים, היו לו להמורה הגדול הזה, כי גם מישיבות בבל נהרו תלמידים רבים לטבריה לשמוע חכמתו.
*
"שם ויפת חסו על כבוד אביהם, מכאן זכה שם לטלית
(הסת והמוסר) ויפת – לפילווא (לבוש החכמים והפילוסופים).
(מאמר רבי יוחנן, ב“ר פ' ל”ו)
*
אהבתו וקרבתו לעבדיו הכנענים היתה רבה מאד ורגיל היה בפיו הכתוב:
“הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד!”
*
"בזר עמים קרבות יחפצו – מי גרם לישראל שיתפּרזו?
קרבות שהיו חפצים להתקרב להם". (פּסחים)
*
ההפך ממנו היה גיסו, בעל אחותו ובר פלוגתיה, רבי שמעון בן לקיש. גויתו היתה בריאה וחזקה, שכלו חד ושנון. האגדה מספּרת על דבר כחו הרב, כי מעודו לא ישן על כר, כי אם על בטנו, באמרו:
“כריסי כרי!”
ויהי היום ויתחבר ריש לקיש למכניעי החיות בבתי הקרקסאות, ופה מאחדת האגדה את שני האמוראים הגדולים בחזיון מענין מאד:
ריש לקיש הגס והגבור אחוז בכלי נשקו התהליך על שפת הירדן. פּתאום ראה את רבי יוחנן שוחה בגלי הירדן וקרני הוד בשרו הבהיר והלבן נפגשו עם קרני השמש המזהירות. ריש לקיש לא עצר כח להתאפּק ויקפּוץ אחריו אל תוך גלי הנהר לשוט אחריו. רבי יוחנן הכירהו ויקרא אליו:
“הילך לאוריתא!”
וריש לקיש השיבו:
“שופרך לנשי!”
רבי יוחנן הבטיח לרעו מלפנים לתת לו את אחותו היפה ממנו לו לאשה, אם אך יאות לעזוב את מכניעי החיות וחיי הקרקסאות ולשוב אתו לתורתו. הגבור נאות לשמוע בקול רעהו החכם, נשא את אחותו ויתרועע אתו שנים רבות.
*
בדרכי למודו, בשכלו השנון ובדעתו הרחבה והחריפה המשילוהו חכמים התלמוד לרבי מאיר, באמרם:
"כל מי שראה את ריש-לקיש בבית המדרש כאילו עוקר הרים
וטוחנן זה בזה".
במות ריש לקיש, התאבל עליו גיסו הגדול ויקרא מנהמת לבו:
“איכה בר לקישא! בר לקישא!”
כי לא מצא בין חבריו דומה לו בשנונו ובחריפותו.
*
רבי יוחנן לא ארך ימים רבים אחרי ריש לקיש ויאסף אל עמיו.
*
רבי יהושע בן לוי בר סיסי היה האמורא הקדוש, אשר האגדה ענדה עטרת פּרחים על ראשו בספּורים מפליאים ותתנהו לאיש המופת, אשר שר עם מלאך המות, ויעל חי השמימה.
לונגפילו, המשורר האמריקני, שר שיר נפלא ונשגב על אודות בן לוי האמורא.
*
אחרי מות רבינו הקדוש, מסדר המשניות, הורד כבוד הנשיאות בעיני העם, כי הגלות המרה הניחה את חותמה על הנשיאים, אשר כל מעינם היה רק לצאת ידי חובתם בעיני מלכי רומה, ותהי הנשיאות כעול מלך ושרים על העם הנדכא והאומלל.
*
שלשלת הנשיאות
מאתצבי הירש מסליאנסקי
הלל הבבלי – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – 40
שמעון – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – 20
רבן גמליאל הזקן – – – – – – – – – – – – – – – – – 20
רבן שמעון – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – 30
רבן גמליאל דיבנה – – – – – – – – – – – – – – – – – 37
רבן שמעון בן גמליאל – – – – – – – – – – – – – – – – 30
רבי יהודה הנשיא – – – – – – – – – – – – – – – – – – 40
רבן גמליאל השלישי – – – – – – – – – – – – – – – – – 20
רבי יהודה נשיאה – – – – – – – – – – – – – – – – – – 50
רבן גמליאל הרביעי – – – – – – – – – – – – – – – – – 20
רבי יהודה השלישי – – – – – – – – – – – – – – – – 30
הלל השני – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – 50
רבן גמליאל החמישי – – – – – – – – – – – – – – – – 20
רבי יהודה הרביעי – – – – – – – – – – – – – – – – – 15
רבן גמליאל בתראה – – – – – – – – – – – – – – – – 25
_____
על נהרות בבל רב ושמואל
מאתצבי הירש מסליאנסקי
מחזות נפלאים תראינה עינינו בדברי ימינו ותולדות ספרותנו בכל ארצות פּזורנו: ארצות שונות, אשר נאחזו בהן יהודים, ויחסרו להן אנשים חכמים, אשר יעמדו בראש העדה, עדי אשר כמעט התבוללו בין האזרחים ולא היתה כל תקוה – למראית עין – לתקומת היהדות, והנה פתאום הופיעו שמח, כמלאכי יה, אנשים חכמים, כבירי רוח, מארץ אחרת, אשר שם זרחה שמש התורה בכל עוזה, והם החלו לגרש את חשכת ההתבוללות, השיבו את היהדות לבצרון ויחזקוה וישיבוה לאיתנה.
*
בני יהודה, אשר נשארו בבבל גם אחרי תת כורש את רשיונו לגלות החל לשוב לארצם הקדושה, כי מאנו לעזוב את קנינם ורכושם, הקימו למו עדות וקהלות שונות, מנו עליהם ראשי גולה מצאצאי דוד המלך להשתרר בשם מלך הארץ. ראשי הגולה הקימו שופטים, שוטרים ופקידים לנהל את העם בסדר ומשמעת.
*
בבל קמה לאם בישראל, אחרי הגלותו שנים מארץ יהודה, ותאכילהו מתנובתה ותנשאהו ותרוממהו ותכלכלהו שמונה מאות שנה. אולם אור התורה הועם בקרבה, והלל הבבלי, אשר נפשו חשקה בתורה, הוכרח לעלות לארץ ישראל. עד התנאים האחרונים לא התחרו היהודים הבבליים בידיעת התורה שבעל פה עם הירושלמים. והרבה חוקים ודינים נעלמו כליל מהם.
והנה שני כוכבים מזהירים הופיעו על שמי היהדות הבבלית ויאירו את הארץ בחכמתם ויחיו את העצמות היבשות. שניהם היו תלמידי רבי יהודה הנשיא – הם רב ושמואל, אשר נקבעו בשם "רבותינו שבבל".
*
רב – שמו הפרטי היה “אבא”, וכנוהו “אבא” אריכא" – יליד בבל, ממשפּחה רמה אשר התיחסה עד מלכי בית דוד. רבי חייא הגדול היה אחי אייבו אביו. יחד עם דודו זה עלו לארץ ישראל ושם גודלו וחונכו בשמעם לקח מפי רבי יהודה הנשיא. רב לא מש מתוך אהלו של הנשיא, התבונן בכל דרכיו, כי לבו נבא לו אשר גם הוא יהיה לשר וגדול בישראל.
*
רבי יוחנן בר נפחא הירושלמי מספּר:
"מי שראה את רב ורבי נדברים יחד בתורה, היה רואה כרשפּי אש מתמלטים מפּי האחד אל השני. (חולין קלז)
רבי חייא השתדל לפני רבו כי יסמיך את אבא אריכא – רב – בן אחיו. הנשיא מלא את בקשתו אך לחצאים, ולא נתן לו רשות להתיר בכורים מטעמים כמוסים. גם אחרי מות רבי נסה לבקש את רבן גמליאל בנו להסיר את ההגבלה מעל סמיכות רב, וגם הוא השיב פניו ריקם, באמרו:
“אינני מוסיף לך על מה שנתן לך אבי”.
*
יהודי בבל שמעו, כי אבא אריכא בן ארצם שב אליהם, ויקדמוהו ברוב כבוד. בבואו לנהרדעא מצא את רב שילא יושב ודורש במתיבתא בלי כל מתורגמן, וינסה לתרגם את דברי רב שילא באזני הקהל. בהודע לרב שילא, כי אבא אריכא הוא, בקש ממנו סליחתו ויאמר לו:
“שב במקומי, שאינני כדאי שתהיה אתה מתורגמני!”
רב בגודל נפשו מאן לקבל עליו כל משרה בטרם יסע לתור את כל ארץ בבל, לחקור את כל חסרונותיה ומגרעותיה למען ידע איך ובמה לתקנם. ויהי בעברו דרך העיר טיל־לפוט, שמע אשה אחת שואלת את רעותה שאלה כזאת:
“כמה חלב דרוש לשים בקדרה שנותנים בה ליטרא בשר?”
ראה רב את העם, כי פרוע הוא בבערותו, ויבחר לו מקום ליסד שם בית מדרש לתורה בסורא, היא מתא-מחסיא.
את ישיבתו בנה בתוך גן גדול, אשר ממנו המציא מחיה לאלף ומאתים תלמידיו.
(רבה נד)
ורבי אליעזר בן פדת קרא על ישיבתו:
“ואהי להם למקדש מעט – זה בית רבנו שבבבל!” (מגלה כט)
*
התנא האחרון והאמורא הראשון הזה דאג גם להמון העם העובדים על פת לחמם, וגם ביניהם הפיץ דת ודעת ביסדו "ירחי-דכלה" בחדשי אדר ואלול שלפני החגים; במו התאסף העם לשמוע דברי מורם הגדול בתורה ומוסר; ההמונים חנו תחת כפּת השמים, ויבלו את שני הירחים בחיי רוח ורוממות הנפש.
*
אהוב ונחמד היה בעיני המלך ארטבן, מלך הפרתים, ויעמוד על משמרתו שמונה ועשרים ושנה, ויאסף אל עמיו. כל יהודי בבל ספדו עליו שנים עשר חודש, מלבד עשיר אחד ובר-קשא שמו…
*
הכוכב השני הוא שמואל הכהן ירחינאי. בשם “ירחינאי” יכונה על ידיעתו הרבה בתכונת כוכבי השמים וקביעת הירחים. מצוין היה גם בחכמות הרפואה ובתורת המשפּטים, ועל כן הורו:
“הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני”.
*
גם הוא יצק מים על ידי רבי יהודה הנשיא, וישב בבלה זמן רב לפני רב חברו. ובמות רב שילא היה הוא ראש המתיבתא בנהרדעא. בבינתו הישרה התנגד לכל מעשי הנפלאות, אשר חבריו נבאו על ימות המשיח, והוא חרץ משפּטו:
“אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד”.
כמקור ישע היה פסק דינו:
“דינא דמלכותא דינא”.
אל עמנו האומלל, אשר נדדו ונודדים עוד היום מגוי אל גוי, להראות לאזרחי הארץ, כי נאמנים הם לממשלות הארצות הנותנות חסות להם בצלן.
כרע נאמן ואהוב היה למלכו “שבור”, ועל כל כנוהו חבריו גם אותו בשם “שבור מלכא”.
*
נבדל היה שמואל בדעותיו מרב חברו, כי תחת אשר הראשון היה שקוע רק ביהדות ויחרוץ משפּט כי –
“הלומד דבר אחד מן האמגושי, חייב מיתה” (שבת עה) –
הנה השני התרועע עם חכמי העמים, ואם אחד מחכמי פּרס ושמו “אבלט” הגה יחד בחכמת התכונה ויאמר:
“נהירין לי שבילי דרקיע כשבילי דנהרדעא!”
*
גם ירחינאי לא השיג סמיכה מהנשיא, אשר רפא אותו מחליו, כי חבריו הביטו עליו בעיני קנאה על רוב ידיעותיו בחכמות חיצוניות. רבי הצטער על זה ושמואל השיבהו בהתול מר:
"אל תצטער, רבי, כי ראיתי כתוב כן בספרו של אדם הראשון:
שמואל ירחינאי חכים יתקרי, רבי לא יתקרי" –
לאמר: חכמתי גרמה לי כי חברי לא יתנוך לסמכני.
*
עוד היום הרבנות מרחקת מעליה את החכמים. גם בימינו ראינו זאת, כי הרבנים מבטלים את חבריהם רבי שמואל מוהליבר ורבי יצחק יעקב ריינס, על קרבתם אל הציונים.
*
התלמוד הבבלי
מאתצבי הירש מסליאנסקי
מהפּכה נהיתה בשתי הממשלות הגדולות במערב ובמזרח, באירופּה ובאסיה. אחרי מות הקיסר הטוב והמיטיב אלכסנדר סאווירוס נתקו מוסרות הממשלה ברומה, ובמשך חמשים שנה עלו עשרים קיסרים על כסא המלוכה הרומית. עת השלומים היתה העת ההיא לרומה הרשעה, אשר דכאה ממלכות רבות תחת רגליה והכוס נמלאה: הקיסר וולרינוס נפל שבי בידי פרס, הסדר והמשמעת חדלו, בני־שחץ עריצים שפכו דמי נקיים בכל העברים, ותהי רומה כפגר ענק המתגולל ומתבוסס בדמו.
*
ובבבל בא הקץ לממשלת הפרתים ותחתיה נוסדה ממלכת פרס החדשה. ארדשיר, כהן להאליל הורמיז אלהי האור, מגר את כסא המלך ארטבן ויחזק את אמונת צורו-אסטר ועבודת האש; הכהנים האמגושים הכבידו ידם על כל בני האמונות האחרות ובתוכם גם היהודים, אשר לא נתנום לבער אש בכל מושבותיהם, את אור התנורים והכירים כבו, ואת הגחלים העוממות נשאו למנחה ולקרבן על מזבח “הורמיז”, אליל האור והאש.
(סנהדרין עד)
האמורא רבה בר חנה חלה, חבריו באו לבקרו, והנה פתאום התנפּלו האמגושים עליהם, פרּצו הביתה, כבו את הנר ואת הגחלים לקחו אתם וישאירו את החולה רועד מקור וצנה. ויאנח האמורא וישפוך שיחו לפני האלהים:
"רבונו של עולם! אם לא תסך עלינו אתה בצל כנפיך, הסגירנו
נא בידי הרומים, ואל נא נפלה בידי האמגושים הפּראים!"
(גטין יז)
*
המהפכה ברומה פעּלה פּעולה עזה על ארץ ישראל; אור התורה החל לשקוע מטה מטה, ובדור השני להאמוראים חדלה יהודה, כמעט, להיות מרכז הדת והאמונה, ותשאר רק ארץ קדושה המלאה זכרונות ימי קדם וגאון העבר.
*
רבי אבהו מקסרין היה האחרון לגדולי העם בתקופה התלמודית בארץ ישראל. הוא היה יוצא ובא במערכות הממשלה, בדעתו היטב את השפה היונית. בעיניו ראה ובאזניו שמע את חרפּת בני עמו ובמר נפשו קרא:
“ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר – אלה אומות העולם, שהן יושבין בבתי טיאטראות וקרקיסאות, ומאחר שהן יושבין, אוכלין, שותין ומשתכרין, הם יושבים ומשיחין ומלעיגין בי; הם מכניסין את הגמל לתיאטראות שלהם ובגדי אבל עליו והם אומרים אלה לאלה: על מה זה מתאבל? והם אומרים: היהודים שומרי שביעית הם ואין להם מרק ואכלו התותים של זה והוא מתאבל עליהם”.
(מדרש תנחומא)
*
מי יגלה עפר מעיניך, אמורא חביב, וראית, כי חורפינו כבר אינם, ובני עמך המעונה עודם חיים וזוכרים את דבריך בכבוד ובהערצה.
*
אלף וחמש מאות שנה גדלה ארץ ישראל על ברכיה גבורי רוח, נביאים, מלכים, אנשי שם. ועכשיו, במאה הרביעית להדת החדשה והכנסיה הנוצרית היתה לגברת, פּשטה בת יהודה את עדיה ותפארתה ותמסרן לבבל אחותה, ושם הוסיפו מיסדי בית התלמוד אומץ וישכללו את הארמון הרוחני הזה, ויקימוהו איתן על מוסדי תורת משה לדור דורים. בעצם ימי המהפכה, זמן החליפות והתמורות, בעת המו גוים, מטו ממלכות, הופיע הרעיון בלב גדולי ישראל, כי עמם הוא עם נצחי בלי כל חליפה ותמורה, ויהי פתגמם לאמר:
"דור הולך ודור בא; מלכות נכנסת ומלכות יוצאת, וישראל
עומד לעולם, הוי: והארץ לעולם עומדת." (קהלת רבה א')
*
אחרי מות רב ושמואל, המאורות הגדולים, מיסדי המתיבתו הכבירות אשר בסורא ונהרדעא, הוקמו על מקומם רב הונא ורב יהודה. הראשון – בסורא, והשני יסד את הישיבה הגדולה בפומבדיתא, אחרי אשר נהרדעא נחרבה במות שמואל ירחינאי, על ידי חיל פּפּא בר נצר.
רב הונא היה עני בראשיתו, אחרי כן גדל ויעשר מאד. וכרוב עשרו כן היתה צדקתו ונדבת לבו, בכלכלו שמונה מאות תלמידיו.
ארבעים שנה עמד על משמרתו, ובמותו העלוהו לארץ ישראל, ויקברוהו על יד קבר רבי חייא ובניו.
*
רב יהודה הצטין עוד בימי עלומיו בשכלו החריף והשנון ומר שמואל קראהו בשם "שננא". במות רב הונא סרו אליו גם תלמידי מתי מחסיא ויהי לראש ולמורה לכל חכמי בבל שנתים ימים.
*
רב נחמן בר יעקב היה הצעיר בחכמי הדור ההוא. ראש הגולה לקחהו אחרי כבוד ויתן לו את ילתא בתו האלמנה לאשה וישימהו לראש כל הדיינים. ילתא היתה שואפת לכבוד ולגדולה, ותדרוש בחזקה, כי כל באי הבית יחלקו כבוד לה וישגרו לה כוס של ברכה. ועל האמורא המצוין עולא גערה ותחרפהו על מאנו למלא את משאלתה.
*
במתא מחסיא מלא רב חסדא את מקום רב הונא, ותחתיו קם רבה בר רב הונא. אחרי כן נעזבה הישיבה כחמשים שנה.
*
אחרי רב יהודה מלא מקומו רב הונא בר חייא. הוא היה איש עשיר ויצף את מושבות התלמידים זהב. אולם החכמים, בשמעם כי מוכס הנהו, הזהירוהו להניח מידו את המכס, ואם לא, אז יכריחוהו לעזוב משמרתו, כי המכס תועבה היא. הוא שמע בקולם וישאר על פקודתו.
*
אחרי רבה בר נחמני ורב יוסף העור מלאו אביי ורבא מקומם. אביי – בפומבדיתא, ורבא יסד לו ישיבה במחוזא.
גדולים ונכבדים מאד היו פעלי שני האמוראים הגדולים האלה. דרכי למודם נחלו למו שם עולם בשם "הויות דאביי ורבא".
חתימת התלמוד
מאתצבי הירש מסליאנסקי
*
רב אשי פעל להתלמוד כרבי יהודה הנשיא להמשנה. ששים שנה עמד על משמרתו בסורא, וישם סדרים בארמון התלמוד, ויקראו לו “רבנו אשי”. בימיו רבו הצרות על עמו; ראש הגולה, הונא מרי, נתפש יחד עם חכמיו ונשפטו למות, כל בתי־הכנסת סוגרו ובחורי ישראל נמסרו אל כהני האש.
*
רבינא כלה את אשר החל רב אשי ויחתום את התלמוד כשלש מאות שנה אחרי חתום המשנה.
*
התלמוד הוא מפעל ספרותי יחיד במינו, אשר אין בכל ספרות התבל משלו. הוא האומן, המדריך והשומר את עם ישראל מעת גלותו עד היום הזה. שוטניו רבו מאד. פּעמים רבות העלוהו על המדורה, במצאם בו העדר סבלנות ולפעמים גם אותות שנאה לעמים אחרים, בטויים מלאי איבה לאמונות אחרות. אבל שכחו מבקריו ומריביו, כי לא מעשה איש פרטי בזמן קבוע ובמקום קבוע הוא התלמוד, כי אם פּעולות מאות אנשים במשך שש מאות שנה, תחת תקופות וממשלות שונות, אשר שפכו את דמם כמים ויציקום ויעיקום עד דכא.
עליהם היה החוב הקדוש להלחם ברוח קדשם במסירות נפשם נגד הזיות הפּרסים, הבלי האמגושים ותורת אליליהם הנבערה והמשחתה. הפּתגמים האחדים, אשר באמת נמצא בהם רוח שנאה לאלילים ועובדיהם, בטלים המה ומבוטלים ברוב המאמרים אשר תוכם רצוף אהבה, חן חסד וחבה לכל המין האנושי, מבלי פדות והבדל בין עם לעם.
*
נעלה הוא התלמוד הבבלי מן התלמוד הירושלמי אחיו בחריצותו, הגיונו ומעוף רעיונותיו הנפלאים והנשגבים, ויהי באמת לקנין העם כולו, כי העם הוא מחברו ומלידו. בו ימצא את חזון רוחו ושאיפותיו, בו יחונך איך לאחוז את שביל הזהב בדרכי החיים, להתרחק מן הנזירות והפּרישות מעבר מזה, ולהזהר מתאוות נמבזות וחמדת בשרים, המחריבות ומשחיתות עמים רבים ועצומים, מעבר מזה.
התלמוד, רק התלמוד, נבלע בתור סם חיים באברי העם, ויעודדהו ויאמצהו להלחם את מלחמת חייו לקיומו העולמי.
כרך שני - ספר ההטפה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
מקדם ומים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
בסוף המאה החמישית התנגשו שתי הדתות, האמנושית מקדם והקתולית מים, וכהניהן משני העברים ירו חציהם המשוחים ברעל אי־הסבלנות וקנאת הדת אל לב כנסת ישראל האומללה. כהני האור החשיכו את שמיה מקדם, וכהני אלהי החמלה רדפוה באכזריות איומה, ותהי בת יעקב כמטרה לחצי שניהם.
ובכל זאת עמד ישראל איתן על משמרתו, משטרת הדת והדעת, ומרכז לאומי כונן לו תמיד בכל ארצות גלותו, אשר ממנו יצאה תורה ואורה לכל הגולים באשר הם שם.
“אשריהם לישראל בכל מקומות מושבותיהם, אף על פי שהם מתיגעים לארבע רוחות העולם, מצפון לדרום ומדרום לצפון, ממזרח למערב וממערב למזרח, הרי הם באמצע, שנאמר כי הנה אנכי מצוה והגיעותי בכל הגוים את בית ישראל, כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ” (תנא דבי אליהו)
אחרי הלל השני היו עוד שלשה נשיאים: גמליאל החמישי, יהודה הרביעי וגמליאל בתראה — הנצר האחרון מגזע בית הלל הבבלי, אשר ארכה ממשלתם חמש מאות שנה.
כריסטימוס ואמברוזיוס, אבות הכנסיה הנוצרית, קנאו לדתם, וישימו משמר לבל יבקרו עוד הקתולים את בתי־תפלת היהודים, לבל יצומו ביום הכפּורים, לבל ישמיעו קול שופר ולא ישמחו בשמחת חג האסיף כאשר הסכינו.
בעת ההיא נגדשו היהודים מאלכסנדריא אחרי שבתם בה יותר מאלף שנה. בראשונה התיצבו נגד שונאיהם, וישימו אות ביניהם למען יכירו איש את רעהו, וישם כל אחד מהם טבעת עשויה מכפּת תמרים על אחת מאצבעותיו, ובאחד הלילות התנפּלו על עושקיהם, ותעז ידם עליהם, כי גם הנציב הרומי החזיק בימינם; אולם קידיל הקנאי קם עליהם בקנאתו ויקהל עליהם עדת קנאים ויגרשם ערומים ויחפים ואת בתי־תפלתם שם לבתי־תפלה קתוליים.
אשה גדולה אחת, היפּטיה שמה, אשר קנתה את לבות כל גדולי הדור ההוא בנועם לקחה ובצניעותה, נסתה להושיע את היהודים, ולא חסו הקנאים גם עליה ויפשטוה ערומה וימיתוה באכזריות איומה.
ובאנטוכיא נואלו ילדי בני ישראל בהכותם את המן בימי הפּורים, ויתלו את תמונתו על צלב עשוי שתי וערב. שמע הקיסר תיאודוסיוס ויתעבר, וישפוך את חמתו על עולליהם וידכאם על ידי שמעון האנטיוכי הקנאי.
הקתולים מקדם כן גם האמגושים מים השתערו על שארית יהודה, ועוד בטרם שאפו רוח מעצבם ומרגזם בימי פירוז הרשע, אשר הרג את היהודים תושבי איספּאהן ואת ילדיהם מסר לכהני צורואסתר לחנכם בעבודת האש, וראש הגולה הונא בר מר זוטרא, אמימר ומשרשיא הומתו, והנה פתאום התחוללה שנית סערת קנאה ושנאה על ידי האיש מצדק, הכהן האמגושי, אשר חבל תחבולה לרומם את אורמוצד אלהי הטוב על אחרימון אלהי הרע, בתקנו סדרים חדשים בדרכי החיים, כי יהיה כיס אחד לכל בני האדם, וגם הנשים לא תהיינה קנין פרטי, כי אם כללי, ובזאת חשב מצדק לשים קץ לכל מעשה רצח ועושק, בהסירו את סבות הקנאה מאיש על רעהו.
מצדק בעצמו היה איש תמים ומאמין אדוק בדת צורואסתר, וכל דבריו יצאו מעמק לבו, וכבקסם משך אליו את ההמון הדל, אשר השתמש בחופש למלא תאותו ויקראו בשם ״זינדא אוסטא" — בעלי דת החיים והאור, ויפשטו ידם לרכוש העשירים, ויכבשו את נשיהם ובנותיהם, וגם המלך עמד לימינם, ותהי מהומה ומבוכה נוראה בכל הארץ.
הדת הקומוניסטית הזאת נגעה בבבת עין היהדות, אשר כל מעיניה אך בטהרת המשפּחה, ומה נשבר לב היהודי בראותו את נשיו ובנותיו צפויות לקלון.
רוח ממרום הוערה על כל בני הגולה ובראשם עמד מר זוטרא השני נשיאם, ויצאו למלחמה לקראת קובד המלך הקומוניסטי, וברוב אונים ובחרף נפש גרש הנשיא מר זוטרא את גדודי מצדק ויפרקו עול מלכות פּרס מעליהם.
שבע שנים משל מר זוטרא על בני הגולה ברוב עוז והדר. אולם לאחרונה, כאשר אנשי חיל היהודים עזבו גם הם את דרכי המוסר, סר צלם ואויביהם התגברו, וראש הגולה ורבי חנינא נתלו על הגשר במחוזא (בשנת ד״א רפ״א). ובכן נפסקה נשיאות ראשי הגולה למשך שלשים שנה.
מענין מאד הוכוח בין אמימר והאמגושי (בסנהדרין ל״ט): ״אמר ליה אמגושא לאמימר: מפלגך לעילאי דהורמיז, מפלגך לתתאי דאהורמיז. אמר ליה (אמימר): אם כן היכי שכיק ליה אהורמיז להורמיז לעבורי מיא בארעיה?" כלומר, איככה איפוא ירשה השני להראשון להעביר מים בתעלה דרך ארץ ממשלתו?
עמוק הוא ההגיון בתשובת אמימר, המורה אותנו, כי אי־אפשר לחלק את הבריאה לשתי רשויות, כי כלם נכללים באחד. וזאת היא תמצית היהדות הנאמנה.
האובדים והנדחים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
הצרות מקדם והרדיפות מים טלטלו את שארית ישראל לארצות ואיים רחוקים לחצי אי ערב תימנה ולהודו המזרחית, ויצילו את נפשם מאויבם הרומי ומצוררם הפרסי־האמגושי; רבים מהם מצאו למו מקלט בארץ חינה ואפגניסטן, ורבים נסו לאביסיניה מעבר לנהרי כוש.
בחצי אי ערב נמצאו מושבות יהודיות עוד מימים מקדם. שם היו בני חורים, בהסתדרם לריפּובליקות קטנות אשר לא עלה עליהן עול רומה ופרס. אולם לא עמדו בקשר ויחס עם אחיהם ביהודה ובבל; ועתה אחרי אשר באו אליהם הנסים והפּליטים הפיחו במו את רוח היהדות הנאמנה עם דרכי התרבות המוסרית של התלמוד, ויעמידום איתן על משמרת האמונה והדת.
בעתים הרעות האלה ומצוקת הגלות נשמו דרכי ההלכה, כי נפש העם השתוקקה לדברים נחומים, דברי אגדה המושכים את הלב והמרוממים את הנפש ותחת בעלי ההלכה קמו הדרשנים בעלי המדרש וההגדה, ויטיפו להעם רסיסי טל של תחיה, להניח רוחם ולנחמם וכה הגידו אז:
"לשעבר, כשהיתה הפרוטה מצויה, היה אדם מתאוה לשמוע דבר משנה, דבר הלכה ותלמוד, עכשיו, שאין הפרוטה מצויה והם חולים מן השעבוד, אינם מבקשים לשמוע אלא דברי ברכות ונחמות.״ (מדרש חזית על הפסוק סמכוני)
איש בבלי אחד, יוסף רבן שמו, בא בראש המון יוצאים מבבל אל חוף מלבר (בשנת ד״א שצ״ט) ומלך הברהמינים קבלם בכבוד ויתן להם זכות להאחז בארצו ולחיות על פי דתם ולמנות עליהם נשיא מקרבם. ויהי יוסף רבן נשיאם הראשון, והמושל נתן להנשיא את הזכות לרכוב על שנהב בלוית שרים ונוגנים ורץ מכריז עובר לפניו. יוסף רבן זה השאיר את זכותו ומשפטיו לצאצאיו אחריו לדורות אחדים.
ואלה הם דברי הטבלה של נחשת הנמצא בבית גנזי עתיקות של הודו בכתב הודו:
״סבסטרי־סרי מלך המלכים צוה הננו מקבלים מיוסף רבן ועמו מנחה ותשורות הראויות לנו מוגשות באמונה ויראת הרוממות ביאות למעלת גדולתנו, הננו מזכים אותם בזכיות אלה לשאת בגדים בחמשה צבעים שונים, להשתמש במנורות גם ביום, ללבוש בגדים ארוכים, לצאת בגוהקא, להשתמש בכלי מתסה משרב וממטר, בכלי נחשת, בתפּים, בזרי־פרחים, לעטר את שוקיהם ורחובותיהם בזרים, מכל מסי הדירות והערכותיהם, מבתי תפלתם הננו קוראים להם דרור, להזכיות האלה יהיה תוקף ועוז דבר מלך חמשה דורות, לאמר יוסף רבן ינתיל גדולתו לבניו ובני בניו עד דור חמישי זכרים או נקבות כל ימי הארץ והירח״ — ועל החתום סבסטרי־סרי
הנה כי כן, נפזרנו ונדחנו לארצות הקדם ולמדינות הים זה כאלפּים שנה וחיים אנחנו עד כה רק בחסד לאומים, מזכיות הנתנות לנו מאת מושלי הודו המזרחית או מקסרי רוסיה הצפונית.
הוי, עד מתי?!
משא בערב
מאתצבי הירש מסליאנסקי
ונדחי בני ישראל, אשר נמלטו על נפשם מאכזריות הקתולים וחשכת האמגושים, מצאו למו מנוחה בארץ ערב, אשר בה התישבו העברים שרידי חרב נבוכדנצר, ואחרי כן נוספו עליהם גבורי ישראל אשר נמלטו מחרב טיטוס הרומי, וארץ ערב נמלאה משני חרבנות ירושלים ביהודים אנשי חיל וחכמי לב.
המסורת מספּרת לנו, כי מצפון העיר יתרב בחבל הארץ חבור היתה ממלכת יהודים קטנה מבני יונדב בן רכב, אשר צוה את בניו אחריו, כי לא ישתו יין, לא יבנו בתים ולא יטעו כרמים, ויהיו נוסעים בעדר וישבו באהלים כמצות יונדב אביהם עליהם.
העברים והערבים אחים המה, שניהם בני שם, ומתיחסים כי מצור אחד חוצבו, מאברהם העברי, לכן הם מתאימים ברוחם ובדעותיהם וחיים בשלום, ובני ישראל אחזו את דרכי בני ישמעאל, וישכנו משפּחות משפּחות לבדן תחת ממשלת ראש המשפּחה, ״שיך״ אשר הוא מוציאם ומביאם בעת שלום ובעת מלחמה.
הערבים למדו קרוא וכתוב מן היהודים ויקראום בשם ״עם הספר ואנשי הכתב״. לאט לאט החלו היהודים להפיץ את תורתם בין הערבים, והעברי הרוכב צמד עם אחיו הערבי השמיעהו מעל דבשת גמלו, או בנוחם תחת צל עצי תמרים על נחל מים, את נפלאות אל שדי מימים מקדם, וספּורי האבות אשר רוח התמימות והחן מרחפת עליהם. מטבעו הוא הערבי אוהב שיחה וחזיון, ויחד עם ספורי התורה קבלו הערבים מהיהודים גם את מושגי היהדות ויסודות תורת משה.
ומלך תימן, אבו כרב שמו, היה איש תבונות, ויתיהד. ואגדה ערבית מספּרת לנו, כי שני חכמים יהודים, קאאב ואסד, היו מוריו, ושניהם נצרפו במערה אשר הריקה אש. הם הובאו שמה יחד עם כהני האלילים, אשר השלהבת אחזתם וימותו; ושני היהודים, יחד עם ספר תורתם אשר היה קשור על צוארם, יצאו חיים וקימים. אז עזבו כל יושבי תימן את עצביהם ויתיהדו.
הַשמועה, כי נתן אלהי ישראל ניר לעמו בארץ המאושרה ערב, עשתה לה כנפים בארצות הים באירופּה ותגיע לאזני יהודי ספרד וישישו מאד. אולם ימי ממשלת אבו כרב לא ארכו כי בוגדים קמו עליו וירצחוהו. שלשת בניו עוד קטנים היו, הבכור חסן, השני עמרו והשלישי זרעה; ורביע אבן נסר היה עוצר בעם בשם בית המלוכה, וגם הוא היה יהודי נאמן. אחריו מלך חסן ועמרו אחיו הכהו נפש. אך רוח הנוחם הציקהו ויאנש וימת בתחלואיו (בשנת ד״א רצ״א). הבן השלישי עודנו ילד, ואיש זרוע, לקניה טנוף שמו, עובד אלילים, אחז את שבט המלוכה בידו ויקרא בשם ״נושא הנזמים״, כי התהולל ללבוש שמלת נשים ויעש כל תועבה, ויואל לשקץ את בן המלך זרעה הנשאר אחרי אחיו, והוא היה עלם נחמד מאד, והערבים קראוהו בשם ״דהו נואס״ (בעל התלתלים), כי קווצות ראשו היו יפות ומסודרות מאד. ויהי כאשר נגש לקניה אליו להתעולל בו, הוציא את חרבו מתחת למדיו וידקרהו ויכרות את ראשו מעליו. שמעו בני תימן, כי המלך היפה הכה את המלך המזוהם וישמחו מאד וימליכוהו תחת אביו. ודהו נואס היה יהודי נאמן ויקנא לעמו מאד ובזאת הביא רעה גדולה עליו ועל ממלכתו גם יחד.
והמלך יוסף בעל התלתלים — בשמו העברי, או זרעה דהו נואס — בשמו הערבי, בשמעו את עני אחיו הרצוצים במלכות ביצנץ הרשעה, וינקום את נקמתם מהנוצרים הסוחרים אשר עברו דרך תימן ארצו, וימת אחדים מהם, באמרו: ידעו נא היונים כי יש גואלי דם לישראל. הנוצרים בשמעם את זאת יצאו בחיל כבד לקראתו והבישוף שמעון הסורי הסית את אלאצאבח מלך הכושים, אשר היה עוין את המלך היהודי, ויחד עם הנוצרים עלו להלחם על העיר צפר, ושם כשלה גבורת יוסף ויירא לבל יפּול שבי בידי שונאיו, ויעל על סוסו על ראש צוק גבוה על שפת הים ויתנפּל הימה, וימת מות גבורים במצולת ים (בשנת ד״א רע״א).
זאת היתה אחרית ממלכת היהודים אשר משלה רק שלשים שנה.
לא רק בגבורה הצטיינו יהודי ערב בעת ההיא, כי אם גם במליצה ושיר, ושמואל בן עדיה המשורר עשה לו שם עולם בשירתו ואמונתו, ויהי זכרו לברכה בפי כל הערבים עד היום הזה.
טיפּוס נפלא וזר בתכונתו נראה במחמד נביא הערבים, איש מלא הפכים מן הקצה אל הקצה, מדות טובות ורעות, נעלות ונשחתות התאחדנה בו: יקר וזולל, נדיב ואביר לב, מליץ ולא ידע קרוא וכתוב, נזיר ורודף אחרי תענוגות בשרים, ישר וערום כנחש, גבור ומוג לב, פּרא אדם היה כישמעאל אשר התיחס אליו, ידו היתה בכל ויתרחץ בדמי נקיים כל ימי חייו. וההפכפך הזה ברא תקופה חדשה בתבל באמונתו החדשה ובתורתו אשר נתן לעמו בשם ה׳ האחד. הוא היה חולה מחלת הנכפה ויהי נופל וגלוי עינים, וזאת הוסיפה לו לוית חן וקדושה בעיני מעריציו. כמוהו כן גם תורתו האלקורן מלאה תהפוכות: פּעם היא מדברת על דבר היהודים באהבה, ופעם — בחמת עכשוב.
מורהו ומזכירו היה איש יהודי, ויהודים רבים תמכוהו בראשונה, בהאמינם כי בעזרתו תהיה היהדות שלטת בכל ארצות ערב. רבים מחקי האלקורן המה חקויים לחקי תורת משה, אך מלאים שגיאות גדולות: את הפּרה האדומה יחליף בעגלה הערופה לטהר טמאים, ואם ימצא חלל ולא נודע מי הכהו אז יצוה להביא פרה אדומה; או אם יגרש איש את אשתו לא יוכל לקחתה שנית טרם תנשא לאיש אחר ותגורש ממנו — ההפך הקיצוני מתורת משה.
בראשונה הראה אותות אהבה ליהודים, בצומו ביום הכפּורים וצוותו להתפּלל מול ירושלים, ומאמיניו מצאו עליו רמז בתורה בהפסוק: ״ולישמעאל שמעתיך, הנה ברכתי אותו והרביתי אותו במאד מאד״, בגימטריא מחמד…
אחרי כן, כאשר נוכחו לדעת, כי הפּרא הזה לא יעצור כח לשים מחסום ורסן לתאוותו ולא יוכל לשמור תורת משה על פי היסוד ״והתקדשתם והייתם קדושים״, החלו ללעוג עליו. אז התקצף מחמד ויהפך לאויב גלוי ליהודים, ויחזה את ״חזון הפרה״ המלא רעל, חרפות ושקוצים על ישראל ויבטל
את צום הכפּורים, ויקבע ימי הצום בירח המקדש להערבים מימי קדם, בחדש ראמאדזשאן, ויצו לשכוח את ירושלים ולשים פניהם בתפלתם אל ההיכל אשר במכה. נהרי נחלי דם שפך בבני ישראל, ויכניעם במלחמותיו, ויכבוש את כל כנסיות חבור החפשיות; את הגברים המית ואת נשיהם החליף בסוסי ערב, והיפהפיה ריחנא מצאה חן בעיני מחמד והיא השיבה פניו ריקם. שתי נשים יפות לקח לו משלל בני חבור, ספיה וזיניאב, וזאת השניה שמה רעל בלחמו, ויהי ידוע חלי עד יום מותו. וגם אותה המית.
זאת היא הבת השניה, אשר קמה באמה, ותשך את שדה.
אולם האלקורן היה כרעל מתנגד אל הדת הנוצרית, ובזה הביא ישועה לבני ישראל.
ראשי הגולה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
כשטף מים כבירים שטפה אמונת מחמד את כל ארצות החמדה באסיה המערבית ואפריקה הצפונית. בידם האחת אחזו את ספר הקורן, ובשניה — את החרב ויקראו בקול: ״אין אלהים מלבד אלוה ומחמד הוא נביאו!" ולארץ יהודה הגיעו ויבאו ירושלימה כמבוא עיר מבוקעה, כי היהודים נלאו מנשוא את עול הנוצרים וממשלתם העריצית בקונסטנטינופּול, והכליף עומר בן כתאב, ממלא מקום מחמד, הניח אבן פנה ליסוד בית מסגד במקום בית מקדשנו, ומני אז והלאה היתה ארץ ישראל לנחלה להערבים.
* * * * *
הגדה אחת מבעת את הגיוני הדור ההוא על־דבר מלכות ישמעאל כדברים האלה: התנא רבי שמעון בן יוחאי, האהוב לתורת הסוד ותשימהו לאיש המופת, התענה ארבעים יום ויתפלל, כי יגלו לו מן השמים את אשר יקרה לישראל באחרית הימים, ומכיון שראה שעתידים בני ישמעאל שתתפשט מלכותם בכל העולם, בכה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: רבונו של עולם! לא דיים לבניך מה שעשתה לנו מלכות אדום הרשעה, אלא שאתה שולח עלינו גם מלכות ישמעאל? וה׳ ענהו: "אל תירא, בן אדם, שאין הקב״ה מביא מלכות ישמעאל אלא להושיעכם מזאת הרשעה והוא מעמיד עליהם נביא כרצונו, ויכבוש להם את ארץ יהודה, ובאים הם ויחזירוה לישראל, ואיבה גדולה תהיה ביניהם ובין בני עשו״. (נסתרות דרכי שמעון בן יוחאי)
הנה כן הביטו בני ישראל על בני ישמעאל כעל גואלי הדם ומשיבי נחלתם להם באחרית הימים.
והכליף עומר הרים למעלה ראש את רב בוסתנאי לראש הגולה וינשאהו, בהיותו נצר מגזע ישי, ויתן לו את דרה בת כוזרו מלך פּרס לו לאשה, וגם חותם־מלך נתן לו לטבוע אותו על כל הכתבים והפּקודות למען ישאו עליהם דבר־מלך. בהחותם היתה תמונת זבוב, לזכר מעשה שהיה.
השם בוסתנאי נגזר משם בסתן — גן בפרסית וההגדה מספּרת נפלאות עליו, כי עוד מבטן אמו קורא להיות נשיא בישראל, לאמר: מלך אחד קם ויאבד את כל זרע בית דוד. ויהי בנום המלך שנתו, ויחלום והנהו עומד בבוסתנו (גנו) ומשחית בקרדומו את כל העצים הרעננים, ויואל להשחית גם את הנצר האחרון אשר נשאר לפליטה, והנה איש שב, אשר מראהו כמלאך ה׳ עומד עליו ולוקח בחזקה את קרדומו מידו ומכהו עד שפך דם. וידור המלך באזני הזקן, כי לא יגע עוד מהשורקה לרעה. וייקץ המלך, והנה דם שוטף ממצחו. ויקרא לאחד מחכמי ישראל לפתור לו חלומו, והיהודי החכם פתר לו את חלומו, לאמר: הגן אשר נתשת, משפחת בית דוד הוא, והשורקה הוא הילד, אשר במעי הנשיאה ההרה, כי היא אוצרת בקרבה את הנצר האחרון לגזע ישי. ויצו המלך וינצרו את הנשיאה כבבת עין, ותלד בן, ותקרא את שמו בוסתנאי, על שם הבוסתן אשר ראה המלך בחלומו. — ויתבשרו בני ישראל, כי ילד יולד למשפחת דוד, ויהללו את ה׳ ויקראו: ״אל תשב פני משיחך, זכרה לחסדי דוד עבדך!״ ויגדל הילד וילמוד הרבה, ויתיצב לפני המלך וימצא חן בעיניו. בעמדו לפני מלכו עלה זבוב על רקתו וישכהו עד זוב דמו. וישאלהו מלכו: למה לא תבריח את הזבוב מעל פניך? ויען בוסתנאי ויאמר: מילדותי הורוני, כי בעמדי לפני מלכי לא אניע יד ורגל. וייטב הדבר בעיני המלך, ויתן לו חותם ועליו חקוקה תמונת זבוב, לזכר המקרה ההוא.
(מעשה בית דוד)
ומני אז השתכללה הכנסיה הישראלית תחת ממשלת האיסלם ברוב עוז והדר, ותהי המשרה בעלת דו־פרצופים: הנשיאות של ראש הגולה והגאונות. ראש הגולה היה ראש ההנהגה המדינית ויעמוד בעד עמו מול הכליף המושל ויגבה את המסים וימציאם לגנזי המלכות. הוא היה לבוש בגדי שרד כנציבי המלוכה, וחמשים איש היו רצים לפני מרכבתו, ובכלל ״היה דומה בהליכתו לאחד משרי המלך הגדולים״ (יוחסין). אולם כל דברי התורה וההוראה היו נחתכים על פי הגאונים בסורא ובפומבדיתא.
התמנות ראש הגולה היתה על פי בחירה ודעת הקהל ובהסכם החברים משתי הישיבות, סורא ופומבדיתא. ברוב פאר והדר הוחג חג המלואים לראש הגולה. כל הנדיבים, הזקנים והשופטים התקבצו לסורא, מקום משכן ראש הגולה, באולם גדול המעוטר בשש ורקמה, וכסאות הוכנו לראשי הישיבות, וכסא מהודר ומיוחד לראש הגולה. מימינו ומשמאלו ישבו ראשי הישיבות. אז יקום הגאון מסורא ומדבר להנשיא דברי תוכחה, שלא ירום לבבו מאחיו, כי לא מרות נותנים לו, כי אם עבדות, שנאמר: ״אם היום תהיה עבד לעם הזה״ (מלכים א׳ י״ב).
ביום החמישי הלכו כלם לבית הכנסת וראשי הישיבות סמכו ידיהם עליו ויברכוהו. אז תקעו בחצוצרות ושופר להשמיע את אשר קראו בקול: ״יחי אדוננו הנשיא פלוני בן פּלוני ראש הגולה לעולם! הוא נשיאנו, הוא ראש הגולה, גולת ישראל!״ ומלוים אותו לביתו בתהלוכת כבוד. ולפני ביתו חזרו ותקעו בשופרות, והתרו בו שיתנהג בחסד ומישרים, בענוה וסבלנות, שבני ישראל טרחנים ורגזנים, ויבארו לו את הכתוב ״אלופינו מסובלים״, אם אלופינו בעלי סבלנות, אז ״אין פרץ ואין יוצאת״. וכל ראשי הקהל והעשירים היו משגרים לו דורונות, בגדים נאים, תכשיטים וכלי זהב וכסף, לאות כבוד ותפארת, והנשיא היה מכין סעודה גדולה ליום השבת, כי שם יאכלו עמו ראשי הישיבות, הזקנים וגדולי המלכות הנמצאים שם.
בערב שבת היו בונים לו מגדל בבית הכנסת ומכסים את המגדל שש ורקמה, וביום השבת בבקר מלוים אותו ראשי הישיבות וראשי העם לבית הכנסת והוא הולך לפניהם, כי כן מנהג המלכים והשרים במלכות ההיא. בבית הכנסת היה עובר לפני התיבה חזן יודע פרק בשיר עם מקהלת ״בחורים ותיקים״ מנעימי זמר, ויזמרו תפלות היום ומזמורי תהלים מעין המאורע. בהגיע זמן הוצאת ספר תורה, ראש הגולה יוצא ממקום שהיה מכוסה ועלה על ראש המגדל וקמו כל העם מפניו. ויצא הגאון מסורא ועלה על הבמה וכרע לפני ראש הגולה וישב משמאלו וכל העם עומדים על רגליהם עד שתקנו שלשתם ישיבתם. הגיע זמן קריאת התורה החזן מעלה את ספר התורה אל ראש הגולה והוא קורא בה — כבוד שלא יזכה אליו רק הנשיא ממלכות בית דוד (ירושלמי יומא פ״ז). גם נותנים לו הכבוד בשבת הזאת לקרוא במקום כהן. אחרי כן פותח הנשיא ודורש בהלכה והגדה ואם אינו יודע לדרוש, דורש הגאון מסורא בשמו. ובתפלת הקדיש שאחרי התפלה אומרים ״בחייכון וביומיכון נשיאנו ראש גולת ישראל״. כתום התפלה היה ראש הגולה שב לביתו בלוית סיעה גדולה אל המשתה אשר עשה לכבוד שרי המלוכה.
קבלת פנים בסדר הזה היתה מדי שנה בשנה בשבת פרשת לך ונקרא בשם ״כלה רבתי״ או ״רגלא דריש גלותא״.
אשרי עין ראתה את הפּרלמנט היהודי הזה, ואוי למצב רבנינו בדורנו!
הקראים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
בראשית שנות המאה השמינית התפּרצה רוח עועים במחנה ישראל, ומשיחי שקר קמו להוליך את העם שולל בתעתועיהם וכזביהם. הראשון היה שריני, אשר התימר בשם משיח אלהי יעקב ויבטיח להשיב את הארץ הקדושה לעמו, אחרי אשר יגרש מתוכה את הערבים. ומשיח השקר הזה מצא לו שומעים רבים בין אחיו, כי עת צרה היתה אז ליעקב, הצרות דכאו את רוחם ויהיו צמאי ישועה.
בימים ההם מלך על המחמדים הכליף יזיד, אשר ישב על כסא עומר השני. ויצו המלך להביא לפניו את המשיח, אשר נבהל מאד, ויתנצל באזני המלך, כי מהתל הוא ביהודים. הכליף שלם לו כרשעתו וימסרהו בידי היהודים, אשר נפקחו עיניהם לראות משוגתו. שריני מת והתנועה התמה.
רבים מהנוטים אחרי שריני שבו אל עמם, אחרי אשר על פי מצות משיחם הפרו את חקי התלמוד. ראשי הקהלה שאלו את פי הגאון מר רב נטרונאי, ראש ישיבת פומבדיתא, אם יקבלום. — הגאון הנאור השיב בהגיונו הזך והבהיר: ״אנשים כאלה טוב לקרבם מלדחותם. קבלו אותם ואל תדחו אותם, כי הם כישראלים גמורים״ (שו״ת שערי צדק).
כשלשים שנה אחרי מות שריני קם המתעה השני, אבו־איסי מאיספאהאן שמו. הוא לא היה נבער מדעת, אך הוזה ושוגה בחזיונות ודמיונות, ויהי תועה ומתעה, ויתן תורה חדשה בשם ה', ויאמר כי ציר ונביא הוא שלוח מאלהי ישראל לבשר את גאולת עמו. ומבשרו חזה אלוה, כי חלה במחלת צרעת והשכים בבקר בריא ונרפא מצרעתו. וימצא לו נפשות רבות, ויאספו אליו כעשרת אלפים איש להלחם נגד צוררי ישראל, והוא היה המצביא אותם וירכב לפניהם על סוס אביר, כגבור הודו במלחמה.
את התורה היה מפרש באופן בלתי מקובל, אל התלמוד התנגד, את הגרושים אסר אף אם מצא האיש באשתו ערות דבר, ויאסור גם אכילת בשר ושתית יין, להתפּלל צוה שבע פעמים ביום, בסמכו על הכתוב ״שבע ביום הללתיך״.
אחריתו היתה נוראה מאד, כי נפל שדוד במלחמה וכל אנשי מלחמתו נפוצו, והנמשכים אחריו זכרו את שמו בכבוד וילכו באורחותיו, ויהיו לכתה חדשה בישראל ימים רבים.
התנגדות שני משיחי השקר, שריני ואבו־איסי, אל התלמוד, לא השאירה אחריה כל רושם. כי התנועה הזאת היתה בלולה בהזיות ושגיונות, אשר כאבעבועות פרחו באויר ויהיו כלא היו. לא כן היתה אחרית התנועה החדשה והחזקה, אשר מחוללה היה איש אשר מולדתו שתה עליו הוד והדר, גזע מבית דוד, נצר ממשפּחת בוסתנאי ראש הגולה, לכן היתה התנועה הזאת חזקה ותוצאות פעולותיה רואים אנחנו עוד בדורנו אנו.
ראש הגולה שלמה בן חסדאי מת בלי בנים, ולפי משפּט הירושה היתה הנשיאות לענן בן דוד אחיו, אשר מקדישיו ומעריציו אומרים עליו גם היום, כי הוא היה איש צדיק וקדוש; אך חכמי הדור ההוא לא רצו להעמידו לנשיא עליהם, באמרם: ״כי טינא היתה בלבו, פּריצות וחסרון יראת שמים״, וישימו את חנניה אחיו הקטן לראש הגולה תחתיו. אולם גם מתנגדיו הודו כי תלמיד חכם היה.
והעם התחלק לשתי מפלגות, ואש המחלוקת התלקחה ביניהם, ויענן ענן את שמי ישראל, ויקרע את העם לקרעים. הקראים, או בעלי המקרא, אשר התנגדו להתלמוד, הלכו אחרי ענן נשיאם, ואת מתנגדיהם מעריצי התלמוד קראו בשם רבנים.
הכליף גרש את ענן ועדתו מבבל וילכו ארצה ישראל. ויקרא ענן ריב על התלמוד, באמרו: ״החכמים הוסיפו וגרעו מדברי התורה הכתובה שלא כדת״, ויביע את שנאתו אל מחזיקי התלמוד כדברים האלה: ״לו היו כל מחזיקי התלמוד בבטני, כי אז המתי את עצמי, למען המת גם אותם״. ופתגמו היה: ״חפישו באוריתא שפיר״.
ויבן ענן בית־כנסת בירושלים, אשר עמד על מכונו שלש מאות שנה עד ימי מסע הצלב. ויחוק חקים חדשים הנוסדים רק על הכתוב כפשוטו. את חשבון העבור אשר תקן הלל השני בטל מכל וכל, וישב לקבוע ולעבר ירחים כמלפנים. את חג השבועות תקן לחוג ביום החמשים אחרי השבת הראשונה, ככתוב ״ממחרת השבת״ וכמו שדרשו הצדוקים מלפנים. הוא אסר לרפא חולה, למול ילד ולאכול מאכלים חמים ביום השבת. גם אסר להדליק נר בערב שבת, וישב ענן בחשכת עננו בלילות השבת. כן גם החמיר במאכלים אסורים, אסר לקחת את בת אחיו או את בת אחותו, וגם אסר את הנשואים בין אח ואחות חורגים. נגד זה בטל את התפלין, האתרוג וחג החנוכה, וישכח ענן, או לא הבין, כי בהמצות האלה קשורים זכרונות העם היותר נעלים, ובזאת שלל מהתורה את נשמתה ואור פניה המפיקים חן ונועם, דעת והשכל, הוביש את לשדה וישם כחרש כחה, ויחנטה לבלי שוב אליה עוד חיי נשמות לרומם את הרוח ולשמח את הנפש. הוא קבע לחובה לאפות מצה אך בערבי פסחים מלחם שעורים, למען יהיה לחם עוני, וכל זה יען כי תקע עצמו באותיות שבתורה ולא הבין את המאור שבה.
ראשי הישיבות החרימו את ענן וכל סיעתו ויבדילום ויוציאום מכלל ישראל. והקראים גם הם לא החשו ויפרדו מהרבנים כליל וימנעו מהתחתן בהם ומאכול אתם, ולא באו אל בתיהם ביום השבת, כי לפי דעתם המה הרבנים מחללי שבתות בהדליקם נרות בערב שבת. וידבר סרה על הישיבות וראשיהן, ויפרשו עליהם את משל זכריה הנביא ב״שתי הנשים אשר כנפים להן ככנפות החסידה והנה נושאות את האיפה לבנות להן בית בארץ שנער ולהניחה שם על מכנתה", ויאמרו: שתי הנשים הנה שתי הישיבות של הגאונים בסורא ובפומבדיתא. ועד היום יקראו סופריהם את הישיבות בשם ״שתי הנשים בארץ שנער״.
הנה זאת הפּעם השלישית שנחלק ישראל לשתי מפלגות לוחמות זו את זו: ישראל מעל יהודה, הצדוקים מהפּרושים והקראים מהרבנים, וירושלים, אם העם, אשר ראתה בבנינה את בניה נלחמים, ראתה עתה בחרבנה את בניה נצים ושוטמים איש את אחיו.
הקראים הרימו את ענן נשיאם ויתנו את משפּט הירושה לשאול בנו אחריו. אחרי מותו הורם והוקדש לקדוש נעלה, ומדי שבת בשבתו יזכירו נשמתו לאמר:
״אלהינו ואלהי אבותינו, רחם את מתינו ובראש ובתחלה את רבנו ענן הנשיא איש אלהים, אשר סלל את דרך התורה, האיר עיני בני מקרא, רבים השיב מעון ומעברה, והדריכנו בדרך ישרה, אלהי ישראל ילינהו במלון טוב ובמלון נחמד עם שבע כתות הצדיקים הנוחלים בגן עדן״
אולם התנועה הזאת הוציאה רוח מאוצרותיה, רוח סער לגרש את ההרגל, ותולד את הבקרת המוליכה את האדם קדימה, ויחלו חכמי התלמוד לחקור ולהתבונן במאור שבתורה, ויסירו את החלודה, כי התנועה היא אם החיים.
ארבעת השבויים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
ושמש היהדות ירדה ממזרח לפאתי מערב ושם שלחה קרניה להאיר ולחמם. במוט נשיאות הגולה לנפול וישיבות סורא ופומבדיתא ירדו מטה מטה אחרי מות רב סעדיה, יצא שר האניות אשר למלך עבדאל־רחמן השלישי לשלול שלל על פני הים וישב אניה בים יון אשר בתוכה היו ארבעה חכמים גדולים ושמותיהם: רב שמריה בן אלחנן, רב חושיאל, רבי משה ורב חנוך בנו. האלכסנדרים פּדו את רב שמריה, ויהי לראש בקהירה; והקירואנים, אשר באפריקה, פּדו את רב חושיאל וישימוהו עליהם לאלוף ולראש, ורבי משה וחנוך בנו הובלו עד קורדובה אשר בספרד.
צרה נוראה מצאה את רבי משה בהיותו שבוי באניה: אשתו היתה צעירה ויפה עד מאד, ושר האניה אבן ראמחאיץ נתן עיניו בה ויואל לענותה. אז שאלה האשה הענוגה והתמה את רבי משה אישה הקדוש בשפת קדש: ״אם הנטבעים בים יקיצו לחיי עולם בעת התחיה?״ ורבי משה השיב בדברי תהלות נעים זמירות ישראל: ״אמר ה' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים!״ בשמוע האשה היפה את דברי אישה קפצה לתוך הים ותטבע במצולותיו.
בלב נשבר ומלא עצבון, לבוש כלי גולה, הובא רב משה וחנוך בנו לקורדובה, ויושבי העיר זאת פּדום בטרם ידעו, כי השבוים האלה הם הם הכוכבים המזהירים, אשר יזהירו בחכמתם את שמי היהדות בארץ ספרד, והם המה צירי ההשגחה, אשר שלחתם מקדם לים להעתיק את אהלה של תורה מבבל לספרד. ויבא רבי משה לבית המדרש בקורדובה ושם מצא את רבי נתן הדין יושב ומפרש סוגיא תלמודית לפני תלמידיו מבלי הבין את תכונתה. ויהי כראות רבי משה, כי לא זך לקחו, ויטול רשות מרבי נתן ויפרש את הסוגיא בטוב טעם. וישמעו הרב והתלמידים את דבריו וישתוממו על חכמת האיש המסכן, ועוד ביום ההוא מנוהו לדין ומורה על קהל קורדובה, ויסירו מעליו את בגדי שביו וילבישוהו מחלצות, ויושיבוהו במרכבת הכבוד.
בראות השר אבן ראחאמיץ את גדולת רבי משה השבוי גזר לבטל את הפּדיון ויוסף כהנה וכהנה על כפר נפשו.
אז פנו היהודים להכליף הישר באדם עבדאל־רחמן השלישי, והנשיא חסדאי היה המליץ בעדם. וייטב הדבר בעיני המלך, אחרי אשר הוכיחהו לדעת, כי רבי משה ירים את קרן עדתם ולא יוסיפו עוד לשלוח כסף לישיבות בבל, כאשר עשו עד כה. ויצו המלך על אבן ראחאמיץ, כי לא יוסיף עוד להרגיז את מנוחת רבי משה.
הנה כי כן הוקם בקורדובה בית מקלט לתורה אשר הפיץ אורה ליהודי ספרד כסורא ופובדיתא בבבל לפנים.
כרבי משה כן גם רעיו השבוים קבעו ישיבות גדולות איש איש בארץ גלותו. רבי שמריה בקהירה, ורבי חושיאל בקירואן, אפריקה. והראב״ד בקבלתו אומר:
״ומאת ה׳ היתה זאת סבה שנכרת הקם של ישיבות בבל שהיה הולך אליהן מארץ ספרד, ארץ המערב, אפריקה ומצרים.״
ובכן הנצנים, נצני התורה והחכמה, נראו בארץ ספרד הדרומית על ידי התלמודי רבי משה השבוי ועל ידי המדקדקים מנחם בן סרוק ודונש בן לברט, והגנן הראשי עליהם היה האיש הכביר ורב העליליה, אשר כשמש צדקה השפּיע מאורו על הפרחים הנחמדים האלה. שם הגבר הנעלה הזה הוא אבו־יוסף חסדאי בן יצחק אבן שפּרוט, בן להמשפּחה הספרדית היקרה אבן עזרא. גדול ומצוין היה האיש הנפלא הזה ברוחב לבו, גודל נפשו ועומק שכלו, בידיעותיו הרבות בכל ענפי החכמה וביחוד בחכמת הרפואה. הוא ידע היטב את שלש השפות, עברית, ערבית ורומית, ויפקדהו הכליף למליץ ואיש־הבינים המכלכל דברי המדינות, ויהי רבי חסדאי ליועץ הממלכה בהענינים שבין עם לעם, ועליו היה לקבל את פּני צירי הממלכות האחרות בבואם לחצר הכליף, לקבל מידם את התשורות וכתבי־התעודות אשר הביאו ממלכיהם להכליף.
רבי חסדאי היה גם הפּרנס והאלוף לעדת ישראל בעיר קורדובה, ויהי ראש לראשי הישיבות והדינים, ובימין צדקו תמך את שלשת החכמים, למען יפיצו מעינותיהם חוצה.
לאות ולמופת לכל בני מרי בדורנו, רבני ההתבוללות וכל הנביאי השקר, המתנבאים בשם התרבות שלום שלום ואין שלום, ומורים ומטיפים מעל במותיהם באזני עדריהם, כי אין טוב לבני ישראל כי אם להיות פּזורים ומפורדים בין העמים בכל הארצות, כי רק בני אמונה אחת הנמו ולא בני עם אחד — לאלה המתבוללים נוכל להציג למופת את איש המופת הזה, השר רב חסדאי אבן־שפּרוט הנשיא, אהוב הכליף עבדאל־רחמן, אשר כל מלכי הארצות כבדוהו ונשאוהו למעלה ראש ולא ידע כל עוני, מחסור וגלות, ואחרי כל אלה, התעצב תמיד אל לבו על עמו העשוק והרצוץ, נפשו העדינה עליו השתוחחה בשמעו חרפּת צר מפי המחמדים והנוצרים לאמר: ״אם חפץ ה׳ בכם, מדוע לא השיב אתכם אל ארץ אבותיכם? ואם סר שבט מיהודה, מה אות כי גם תורת מחוקקו לא עברה ובטלה מן העולם?״ ויהי בשמעו על־אדות מציאות ממלכת ישראל בארץ כוזריה, חיתה רוחו ויחל לשגות בה ולחקור אחריה. וישאל את מלאכי הגוים הרחוקים אשר התיצבו לפניו, אולי שמעה אזנם שמץ דבר על־אדות ניר ישראל כגוי יושב על אדמתו. ומה גדלה שמחתו בשמעו מפי מלאכי כורסאן אשר באסיה התיכונה, כי אמנם יש מלך יהודי מושל בארצות הכוזרים, ומני אז לא נח ולא נתן דמי לו, וישתדל לבא בדברים עם הממלכה הישראלית. בראשונה נסה לשלוח ציר מיוחד, יצחק בן נתן שמו, למלך קונסטנטינופּול ומנחה יקרה בידו, ויבקשהו כי יעזרהו להגיע אל מחוז חפצו. אולם מלך קונסטנטינופּול סבבהו בכחש וישיבהו לארצו ספרדה, ומכתב מסר על ידי הציר לרבי חסדאי, כי הדרך אל ארץ הכוזרים היא בסכנה גדולה.
כאשר שמע רבי חסדאי את הדבר הרע הזה, ויחר לו מאד. אולם לא אמר נואש לתקותו עד אשר הפיק את חפצו על ידי צירים יהודים אשר באו אליו ממלך הגבלים, שם האחד מר שאול ושם השני מר יוסף, ועל ידם המציא את מכתבו הנודע אל יוסף מלך הכוזרים.
כל המכתב כתוב בשלהבת אש לאומי, ובסוף דבריו יאמר:
״והבוחן לבות והחוקר כליות יודע, כי לא עשיתי זאת לכבודי, כי אם לדרוש ולדעת האמת, אם יש מקום שיש ניר וממלכת לגולת ישראל ואין רודים בהם ואין מושלים עליהם ואלו ידעתי, כי נכון הדבר הייתי מואס בכבודי, עוזב גדולתי, נוטש משפחתי והייתי הולך מהר אל גבעה, בים וביבשה, עד בואי אל המקום אשר אדוני חונה שם, לראות גדולתו וכבוד מעלתו ומושב עבדיו ומעמד משרתיו ומנוחת פליטת ישראל ״
המכתב ההיסטורי הזה יציג לפנינו כמו חי את תכונת נפש השר הגדול הזה ואהבתו הרבה לעמו.
רבי שמואל הנגיד
מאתצבי הירש מסליאנסקי
נפלא היה האיש הגדול הזה בכשרונותיו הנשגבים, בתכונת רוחו, באומץ לבו, בחכמתו הרבה, ביראתו את ה׳ ובידיעתו הגדולה בים התלמוד. בפני רבי שמואל הנגיד הננו רואים את פני שלשת החכמים שעמדו בראש כנסית היהדות בספרד בראשית ימי עליתה. בו נקבצו יחד תכונות הנשיא רבי חסדאי אבן שפּרוט, הגאון רבי משה השבוי והמליץ החכם דונש בן לברט.
רבי שמואל נולד בשנת ד״א תשנ״ג בעיר קורדובה, שם אביו רבי יוסף, מורהו היה רבי משה השבוי, תורת השפה ודקדוקה למד מפי רבי יהודה חיוג' המדקדק, ויהגה הרבה במדעים שונים ובשפות זרות, ולכל לראש ידע היטב את השפה הערבית, אשר בה הצטיין כסופר מהיר.
בהיותו בן עשרים יצא בגולה יחד עם כל יהודי קורדובה מחמת המלך סוליימן אשר הרסה ויחרימה, וימצא מנוחתו בעיר מאלאגה ושם פתח לו חנות־מכלת, אשר ממנה מצא מחית ביתו. בקרבת החנות ההיא ישב המשנה למלך חאבוס הנקרא בשם אלקאסס אבן אלעריף. השכנות הזאת היתה נסבה להעלות את החנוני העני מעלה מעלה ותושיבהו על כסא משנה המלך, וזה הדבר: אחת השפחות אשר להמשנה צותה מאדונה, כי תודיעהו יום יום מכל המקרים אשר יקרו בעיר, ואחרי אשר לא היתה לאל ידה לכתוב צחות בשפת ערבית, בקשה את החנוני, רבי שמואל, אשר קנתה ממנו צרכי אוכל לבית המשנה, לכתוב בשמה את כתביה. כה עשתה יום יום והויזיר התפּלא מאד על צחות הלשון ויפי הכתב, ויבן כי מלאכת שפחתו נעשתה על ידי אחרים. ויהי בהודעו, כי מעשה ידי שמואל החנוני הוא, ויקראהו לארמונו, ואחרי דברו אתו על דבר עניני המדינה מצא בו איש גדל־דעה ורב־כשרון, וישימהו לאיש סודו, ומהיום ההוא הצליח המשנה בכל דרכיו ויעש חיל בעצת שמואל החכם.
ואבן אלעריף המשנה חלה ויאנש והמלך חאבוס בא לבקרו, ויאמר אליו: ״הנך נאסף אל אבותיך ומי יעמוד תחתיך לימיני בהליכות המדינה?״ ויען המשנה: ״לא אנכי, אדוני ומלכי, היה יועצך הנאמן, כי אם מזכירי שמואל היהודי החכם והחרוץ. קחהו, מלכי, אליך והוא יהיה לך לעינים בכל דרכיך, כי גדול האיש שמואל מאד ולחכמתו אין קצה״.
המלך מלא כרגע את עצת משנהו וישם את שמואל אבן־נגדילה למשנה לו במלכותו.
וישר שמואל העברי על העם הערבי בתבונה, במועצות ודעת, וממלכתו עלתה כפורחת, וימצא חן בעיני מלכו ועמו, ויהי טוב ומיטיב לכל, ולא פסע ברגל גאוה על ראשי העם כאשר פסעו עליהם שרי ערב, הגאוה היתה זרה לו, ויעמוד על משמרתו כשלשים שנה.
את גודל ענותו וטוב לבו נוכל להבין מהספּור אשר יסופּר מסופרי ערב בזמן ההוא: בקרבת היכל המלך היתה חנות מכלת ובשמים, והחנוני היה ערבי אדוק באמונתו, עינו היתה צרה בגדולת רבי שמואל העברי, ובכל עת אשר יצא המלך חאבוס נשען על יד שמואל משנהו בקרבת החנות ההיא יצא החנוני הנבער והקנאי ויקלל את המשנה קללות נמרצות. ויהי בשמוע המלך את קללותיו, התקצף ויצו על שמואל לענוש קשה את הערבי הנבזה ההוא, לחתוך את לשונו מפיו, לבל יוסיף עוד לקלל. אולם לב השר היהודי הרחמן לא נתנהו לענוש את הערבי במוסר נורא כזה, ויקראהו לביתו, וידבר אתו טובות ויתן לו תשורות, ומני אז הפך המקלל את הקללות לברכות.
ויהי היום והנה המלך ראה את הערבי עומד על יד חנותו ומברך את רבי שמואל בלשון צחה, וישתומם המלך ויאמר: ״אמנם כן, אדוני ומלכי, הקימותי את דבריך: וישאל את משנהו: ״הככה מלאת את פּקודתי?״ ויען השר הוצאתי מפיו את לשונו הרעה ואהפוך בפיו לשון dir=“rtl”>אחרת״.
והמשנה למלך הערבי היה גם שר התורה ונגיד העם ליהודי ספרד, ויקראוהו בשם ״רבי שמואל הנגיד״. ומה נהדר ונאדר היה המחזה לראות את המשנה למלך האדיר בא לבית אולפנא ויושב ומרביץ תורה באזני התלמידים המקשיבים לקולו!
בעטו אשר בו כתב את פּקודותיו לכל שרי ארצו, היה כותב תשובות בהלכה לכל השואלים אותו דת ודין. רבי שמואל היה הראש והראשון בכל חכמי ישראל אשר נתן נתיבה בים התלמוד על ידי ספרו ״מבוא התלמוד״, וכל דבריו נאמרו בעומק ההגיון והדעת עד להפליא. והגאון המאירי בהקדמתו לאבות אומר:
וכך היה באחרית ימי רב שמואל בן חפני הנגיד הלוי מקורדובה, וברח מצד גזרות למאלאגה, ומצד הפלגת מליצותיו נתגלגל הדבר ונעשה קרוב למלכות בגרנדה, וגם חבר ספר בכל התלמוד קראו הלכתא גברוותא והוא ראוי לסמוך עליו״
ספריו ״בן תהלים״, ״בן משלי״ ו״בן קהלת״ כלם מלאים רעיונות נשגבים ואמרי בינה כיד החזון והמליצה הטובה עליו.
באהבה רבה התרועע עם כל חכמי דורו. ברב האי גאון חזה כל יקר, ואת רבנו נסים תמך בימין צדקו, וכל נפוצות הגולה בספרד, באפריקה ואסיה כלם העריצוהו וינשאוהו למעלה ראש.
ועל כל אלה היה לאב ולפטרון לכל בעלי הכשרון, ויתמכם ויחזיקם עדי אשר הביאם למשאת נפשם.
ובראש כלם קרב הנגיד כמו נגיד את בחיר משוררי זמנו, את רבי שלמה בן גבירול.
וימת שמואל בהיותו בן ששים ושלש שנים וכל בני ישראל הספּידוהו ויתאבלו עליו אבל כבד מאד.
* * * * *
וכעץ כן פריו, כשמואל הנגיד, כן היה גם בנו יוסף הנגיד, אשר ירש את גדולת אביו וחכמתו גם יחד, וימלא את מקומו, ויהי משנה למלכו.
בהיותו בן שמונה עשרה השיאהו אביו אשה לא מבנות העשירים והאצילים, כי אם מעבר לים התיכוני הביא לו אביו את בת רבנו נסים מקירואן, אשר תמכהו תמיד, והעלמה היתה יפה, צנועה ומשכלת. וגם הוא, יוסף, היה יפה תואר, הודו כזית, ובכל זאת הסתפּק במועט ולא התמכר לחיי הוללות ככל רעיו בני נדיבי ערב. וכאביו כן גם הוא נחל שירי תהלה ממשוררי הערבים, אשר שרו לכבודו:
״ברכו את פניו, כי בפניו תראו חיים, שלום ותקוה, ומימיו לא שב איש ריקם מלפניו ״
אולם בשני דברים לא הלך בדרכי אביו, במנותו שרים ופקידים מאחיו היהודים, ובבנותו ארמון גדול למעונו. שני אלה עוררו קנאת רעיו הערבים ויסיתו עליו את ההמון ויתנפּלו על ביתו ביום השבת, לפני שמונה מאות וארבעים שנה, בירח טבת, ויוציאוהו ממרתף הפּחמים, אשר התחבא שם, ויתלוהו על שער העיר בהיותו בן שלשים וחמש שנים. אתו יחד הורידו לטבח יותר מאלף וחמש מאות משפּחות. היום הזה היה יום אבל לכל בני ישראל שנים רבות.
רבי שלמה בן גבירול
מאתצבי הירש מסליאנסקי
נפש רמה וזכה, כבירה ועדינה, מלאה פילוסופיה ושירה גם יחד, היתה נשמת המשורר בחסד עליון ופילוסוף אלהי, רבי שלמה בן גבירול.
״לפי דעת אפלטון, כל ידיעותינו הן זכירת הנשכחות, אשר
ידענו בעולם הנשמות, כטרם בואנו לעולם החמרי הזה הנה
לא כן היה הדבר אצל הפילוסוף האפלטוני רבי שלמה בן
גבירול הוא לא שכח דבר בעולם השפל מכל אשר ידע
כעולם העליון שכחה היתה, אד לא לפניו, כי אם לפני המלאך
הממונה עי השכחה בעצמו וישכח כדגע לסטור אותו על
פניו, על בן לא חדל בן גבירול מהביע עלי חלד אחרי הולדו
את שידיו, אשר השמיע במרום לפנים עם שרפי אל לא
השכיחו המלאך את התורה אשר הגה ולמד במעמד הנפשות,
ולא כבה את הנר הדלוק על ראשו כירחי קדם שאין בהם
שנים ״ (שולמן, תולדות חכמי ישדאל, בשם החכם זבס)
אחד מחכמי ישראל בזמן ההוא הביע את משפּטו עליו, לאמר:
״דרכי שלמה התנשא מעל לצרכי החומר ומחסורי איש גופני.
נזיר אלהים היה וינזר מכל חמודות בשדים ותענוגות בני אדם
ויקדיש את נפשו הזכה מכל שמץ דופי, כליל לחפצי הרוח
האיש הצעיר בשנים בין חכמי זמנו גבה ויעל על כלם
כתעופת מליצתו. כחן שירתו ונעימת מדברותיו."
בהיותו עוד ילד קטן מתו עליו הוריו וישאר עזוב, גלמוד ועני. הילד האומלל הזה לא ידע משעשועי הילדות ושמחת הנוער. רוח עצבון תקפהו ויזקן בלי עת, והוא בעצמו יתאר לנו את תכנית רוחו, לאמר:
אני השר והשיר לי לעבד.
אני כנור לכל שרים ונוגנים
גוי יהלך על האדמה
ורוחי תעלה על העננים
וליבי בן בלב בן השמונים.
עודנו עומד בין גבול הילדות והבחרות, בחיותו בן שש עשרה שנה, שר שירתו כאיש בא בימים, בה שפך את מרי לבו על גורלו האומלל, לאמר:
מליצתי בדאגתי הרופה,
ושמחתי באנחתי רחופה,
ואם אראה שחוק. יבכה לבי
לחיתי שהיא מני קטופה
ידידי! הלבן עשר וששה,
ספוד ובכות עליהם האסיפה,
אשר חיה להמשך בילדות,
בלחי בחבצלת שזופה
שפטני לבבי מנעורי,
על כן היתה נפשי כפופה
ומה בצע להתקצף, אבל רום
וקוה, כי לכל מכה תרופה
ומה יועיל בכות על המצוקים?
ומה יועיל לדמעה הערופה?
מגנו ואיש חסדו בימי עלומיו היה השר רבי יקותיאל אבן חסאן הנדיב, אשר מצבו בממשלת הארץ בסרגוסה היה כמצב רבי שמואל הנגיד בממשלת גרנדה. אולם לא ארכה מנוחתו, כי הנגיד רבי יקותיאל נפל לפני בני עולה וירצח לעיני השמש, ויגדל האבל בכל מחנה ישראל אשר בספרד, ובן גבירול נשא תאניה על איש חסדו, והקינה הזאת תכיל שתי מאות חרוזים, והבית הראשון מביע את כל תשבחות השר, באמרו:
בימי יקותיאל, אשר נגמרו,
אות כי שחקים לחלוף יוצרו
אראה פני תבל. ידידי, זועפים,
יתנכרו אלי ולא נכרו
על כן שעו מני, אמרר בבכי
אל תשאלו על מה זה שפתי צללו?
סה תקצפו עלי ומה תגערו?
כי סעל ראשי צלים סרו —
אבד יקותיאל, אשר חאבדים
בו עתקו חיל וגם גברו.
רבים קמו על המשורר וידריכוהו מנוחה, עדי אשר התמרמר על העיר סרגוסה ויכנה בשם עמורה, ויצא ממנה וימצא חסות בצל הנדיב רבי שמואל הנגיד, אשר קבלהו אל ביתו ושם במעונו שר שיריו הנפלאים המתנוססים כאבני חן ב״כתר מלכות״, המלאים חקר ודעת אלהים והנם עד היום למשיבת נפשות בני ישראל בצקון לחשם לפני יוצרם בימי מועדיהם וחגיהם ברגש קדוש ומאד נעלה.
בימי הפילוסוף והמשורר רבי שלמה בן גבירול זרח עוד כוכב מזהיר על שמי היהדות והוא הדין רבנו בחיי הספרדי, אשר כתב בערבית את ספרו ״חובות הלבבות״. בו יסד את תורת המוסר העברי (אתיקה) על מכונה לעומת תורת המעשה, אשר היא לבדה היתה דרושה עד הימים ההם, ומורה כי לא רק במעשה המצות והחקים לבדו יזכה האדם את פּעלו לפני אל חי, כי אם בשעבודו אליו את כל כחות הלב והנפש. ויהי הספר הזה לכלי חפץ לכל העם ולמקור מוסר ולקח טוב באמונה הצרופה עד היום הזה.
ואלה דברי רבנו בחיי בקצרה:
״כשם שהאדם מחובר מגוף ונשמה, כן תורת היהדות בהגלותת
בפועל בארחות חיי האיש הישר, אז היא מרכבת מעבודה
גלויה ועבודה צפונה, הגלויה היא ״חובות האברים״.
והצפונה היא ״חובות הלבבות״ אהבת ה׳ והגר האזהרות
לא תשנא את אחיד בלבבך, לא תחמוד, לא תקום ולא תטור,
לא תתורו אחרי לבבכם ועל כל התורה כולה אסר הכתוב
כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך״ וכלל גדול אמרו
חכמי התלמוד: ״רחמנא לבא בעי" ונמצא, כי חובות
הלבבות המה נשמת התורה והאמונה ומצות האברים בלי
רגש הלב היא בגויה מתה בלי בלי נשמת חיים׳׳
נפלא הוא משלו על דבר העורים ההולכים אחרי מובילם הפּקח ובנפול האחרון יפּלו כלם ואין כל תקומה להם.
מה נשגבו דברי המשורר האלהי בן גבירול בתארו את מצב עמו:
שבויה עניה
בארץ נכריה,
לקוחה לאמה
לאמה מצריה,
מיום עזבתה
לך היא צופיה.
השב שבותה,
רב העלילית.
* * * * *
מחוצים, לחוצים,
סובלי מעמס:
בזוזים. גזוזים,
נתונים למרמס:
ישמעאל כאריה
ועשו כתחמס,
זה יניחנו
וזה יקחנו
ותשובת אלהי ישראל באה:
״הקולר זה הקול, גולת אריאל?
עמדי וצהלי. בתולת ישראל,
לעת הרשום בספר דניאל!“
ויגוע המשורר ויאסף על עמיו בן חמשים שנה וההגדה מספּרת על דבר מותו לאמר: אחד ממשוררי ערב קנא בבן גבירול על שירתו, ויקם עליו וימיתהו ויקברהו בגנו תחת תאנה. והנה פתאום נשאה התאנה פרחי תפארה והבשילה פירותיה בטרם חנטו יתר התאנים את פניהן. ויהי המחזה הזה לנס, וכל העובר עליה השתומם. בהגיע הדבר אל המלך, קרא אליו את המשורר הערבי ואחרי אימו עליו הודה על הרצח אשר עשה להמשורר העברי.
כנסת ישראל היא התאנה, אשר בן גבירול משוררה הרוה אותה בטל תחיה ויפארה בפרחי קדש פרי השירה האלהית והמליצה הישראלית, חקר אמונה ודעת אלהים, ומפרחיו ענד לראשה ״כתר מלכות״, אשר יתנוסס על ראשה לדור דור.
רבי יהודה הלוי
מאתצבי הירש מסליאנסקי
קרני חוד פני משה, קולות נעימים מכנור בן־ישי, דמעות המקונן בן חלקיהו, ודם התמצית של לב בן אמוץ, ואומץ רוח יהודה המכבי,—כל אלה הם החמר, אשר אלהי הנשמות בלל יחד וייצר את נשמת המשורר רבי יהודה הלוי, ותיטב הנשמה בעיניו, וישש עליה וישקה למו פיו, וצלצל משק זאת הנשיקה הקדושה והנעימה נשמע בכל שירת המשורר עד היום הזה.1
ראש כל משוררי ישראל מיום נסתם חזון מישראל, רבי יהודה הלוי –אבו אל חסן אל לאוי –נולד לרבי שמואל אביו בשנת תתמ״ו לאלך החמישי, בעיר טולידה, במדינת קשטיליה הדרומית, בארץ ספרד, בחלק ממשלת הנוצרים.
בימי ילדותו יצק מים על ידי רבי יצחק אלפסי, וילמוד גם את חכמת הרפואה אהובת כל חכמי ספרד בעת ההיא, ויהגה בשפות שונות, ויעמיק חקר בפילוסופיה היונית והערבית, ובהתמו את חק למודיו שב לעיר מולדתו, ויבן לו בית, וימצא מחיתו מחכמת הרפואה, כי רכש לו שם תהלה בתור רופא מומחה. אולם בעתותי החופש הפיץ מעינותיו חוצה בבית־תלמודו לתלמידים רבים, אשר שמעו לקחו הטהור בתלמוד ובמדעים שונים.
בנים לא היו לו, אך בת אחת ונכד ששמו יהודה. את בתו היקרה קרא באחד משיריו בשם ״אחות נפשי״ ואת נכדו אהב מאד ויתרפק עליו במסעו. אולם יותר מהם אהב את ארץ קדשנו, ציון אמנו. רוחו עליו השתפּכה ונפשו השתוחחה בזכרו את שמה ויעורר אבל, קינה ונהי על שממותה והריסותה, וירעם את מיתרי כנורו, ויתנה כתנים על מפּלתה ויבכה ענותה. נהרי נחלי דמעה פרצו מעיניו על האם השכולה, ציון הגלמודה, המחכה על בניה השואפים מבור השבי. ופתאום והנה רוח תקוה ונוחם הערה עליו ממרום, ויחלום את שיבת שבות ציון. אז נשמע שירת בני קרח מפי עטו, ויעלנו על הרי הכרמל, הלבנון והחרמון, ישמיענו את משק גלי הירדן, וישביענו נעימות את פני הרי יהודה המתנשאים לשמי התכלת בשיא גאונם.
בהיות המשורר כבן ששים גמר אומר לעזוב את ארץ ספרד ולהרים פעמיו למשואות ארץ הקדושה, מקור הקדושה והברכה העליונה, ויחלט לראות בעיני בשר את אשר חזה בעיני רוחו כל ימי חייו, ״להשתפּך במקום אשר רוח אלהים שפוכה על בחיריו, ולשאוך חיי נשמות אויר ארץ ישראל״.
בתו, נכדו והמון רעיו ותלמידיו לא עצרו כח להניאו מהפק את חפצו, ויפרד המשורר מכל מחמדיו, ויקה מקל נודדים בידיו ויסע ירושלימה. בדרכו עבר דרך ערי אירופה ויבא באניה מצרימה, ובכל מקום בואו קבלוהו גדולי ישראל ברוב כבוד והדר, וינסו לדבר על לבו, כי ישוב הביתה ולא שעה להם.
באלכסנדריה של מצרים ישב באניה לבא ירושלימה. פּה תחדל התולדה לספר לנו את אחרית המשורר ולא תדע מה היה לו, ותחתיה תבא ההגדה בת דמיון העם ותענד עטרה לראשו, והעטרה הזאת הולמתו. הלא כה דבריה:
בבא רבי יהודה לפני שערי ירושלים ועיניו חזו את הריסותיה וחרבנה, התפרצה בת שירתו הנאדרה בקדש וישר את שירו הנודע ״ציון הלא תשאלי", והנה פרש ערבי אחד פגע בו, ויתקצף הערבי בראותו את היהודי מחבק את עפר ארץ הקדושה ומנשק את אבניה, וירמסהו בפרסות סוסו.
אם נכונה היא ההגדה הזאת או לא, אחת היא לנו. אולם זאת תורנו לדעת ולהבין את יקרת ערך הנפש הגדולה בהמשורר הגדול, את אהבתו אשר בערה בלבו לארץ אבותיו, עדי אשר העם בדמיונו בחר לו מיתה קדושה וטהורה כזאת. המשורר הגה כל ימי חייו אך בציון משאת נפשו, ויתם את חיתו בחיקה, בחיק אמו הקדושה, בעת אשר שפתיו שרו את הקינה הקדושה והאדירה ״ציון הלא תשאלי" וישפוך נפשו במקום אשר רוח אלהים היתה שפוכה על קדושי עמו אשר אהב סלה!
-
דברי המשורר הינה בשירו ״יהודה הלוי״ ↩
מסעי הצלב
מאתצבי הירש מסליאנסקי
נורא הוא גורל הבן־החורג גם בעת שלום, ומה גם בעת ריב ומלחמה, בעת אשר האחים נצים ורבים איש עם אחיו, אז כל החצים ואבני הבליסטראות יפלו על הבן החורג האומלל משני עבריו, ובמטרה הנהו לחצי שניהם, אשר ישימוהו כשעיר לעזאזל לכפּרת פּשעם.
בסוף המאה האחת עשרה, כאשר התפּרצה מלחמת שני האיתנים, הנוצרים והמחמדים, אשר הרעישה ארצות על יושביהן, הוסיפה עוד דפּים אחדים מאדמים בדמי בני ישראל בהתולדה. אירופּה ואסיה התיצבו במערכת הקרב אשה לקראת רעותה, ושתיהן רוו את אדמתן מדמי הבנים החורגים בני העברים האומללים; אדום וישמעאל התנפלו איש על אחיו ובמלחמתם האיומה הכריעו לטבח אלפים ורבבות מבני יעקב האובדים.
בעת ההיא העביר אחד מבעלי הסוד קול במחנה ישראל, כי בסוף מחזור רנ״ו, ד׳ אלפים תתס״ד, יבא הגואל לקבץ את שארית ישראל ולהשיבם לארצם, ובזאת תמלא נבואת בן חלקיהו ״רנו ליעקב שמחה“. והנה תחת שופרו של משיח שמעו קול אויב נורא, קול קנא ונוקם, מפּיות הקנאים ״נוסעי הצלב” לאמר: ״רוצחי גואלנו ימותו או ימירו דתם!"
פּטר הנזיר איש אמיאנס, אשר בטבעו היה איש מתרגש ומתלהב, הוא ובני סיעתו הרימו את אות הצלב ויטיפו לנוצרים לעשות נקמה במושלמים ולהוציא את ״הקבר הקדוש" מידיהם. קולם מצא מסלות בלב האספסוף וההמון הנבער מדעת, ויתאספו גדודים רבים לאלפים ולרבבות, ויקראו בשם אחים, וינהרו מים קדמה, ובלכתם רחצו פעמיהם בדמי היהודים כל עוד לא השיגו את הישמעאלים.
בהתאספם יחד שמו אותות הצלב על בגדיהם, והכהונה הקתולית נתנה להם סליחה וכפרה מראש על כל עונותיהם אשר יעשו בדרכם שהם עתידים ללכת, ובכן נחשבו לקדושים בשם האב ברומה, וכל איש מארצות הנוצרים לא העיז לנגוע בהם לרעה.
בצרפת היו ההרגות מעטות, יען כי נשיאי הארץ עמדו לימין היהודים ויגוננו עליהם. אך בהעיר רואואן, שהיתה אז תחת ממשלת אנגליה, אספו אז המרצחים הקדושים את כל עדת היהודים בבית־תפלתם ויכוננו את להב חרבם אל לבם ויחרצו את משפטם האיום: הטבילה או המות״. כל היהודים אשר בעיר ההיא מסרו את נפשותיהם על קדושת דתם, וכה עשו כל הערים בארץ אשכנז עד הנהר רהיין. ביחוד היה ההרג נורא בעיר מיץ.
לפני המחנה הלך אוז, בהאמינם כי האוז הוא ציר שלוח מאת בן האלהים לנחותם ולהצליח דרכם. אחרי האוז הלכו אלפי ילדים ומחוז חפצם ירושלימה להלחם מלחמת האלהים בכופריו, ובדרכם התנפּלו כחיתו טרף על אנשים נקיים ורצחו וטבחו המונים המונים בשם אלהי האהבה והרחמים.
ועדת ישראל אשר בטריאר, בשמעם כי גדודי נוסעי הצלב הולכים וקרובים אליהם, גמרו אומר למות בידי עצמם, לבל יפּלו בידי המרצחים לחללם, ויהיו הם הראשונים אשר בידיהם שחטו את ילדיהם לבל יכריחום המרצחים להמיר דתם; נשים עדינות ובתולות תמימות העמיסו אבנים על צואריהן ותקפצנה אל נהר מזיל להציל נפשן מתבל וזמה; וכאשר התחננו היהודים לפני הנשיא אגילברט, כי יגן עליהם, ענה הוא אותם קשות: ״הוי, חוטאים, כבדי עון! קצף ה׳ עליכם ועל אבותיכם, כי רצחתם את בנו גואלנו. המירו את דתכם בדתנו ותהיו מאושרים בזה ובבא, אך אם תקשו ערפּכם אז תאבדו כלכם!״ –רבים מהם שמעו בקול המושל ומהרו לקיים עליהם את דיני הטבילה ונכנסו לברית החדשה.
אולם הנצחון הזה הביא אל הכנסיה הקתולית קלון תחת כבוד, כי בני הקהלה הזאת שבו אחרי כן שנית אל אמונתם הקדושה.
בהערים אספּירא, וירמיזא ובנותיהן הכינו המרצחים טבח ואבדן נורא. הנהרגים קדשו את השם ופשטו צואריהם להשחט על שם יוצרם, וגם שחטו בידי עצמם, איש את רעהו, איש את בניו, חתן את כלתו, נשים רחמניות שחטו את בניהם־יחידיהם, וכלם צעקו בקול:
\״שמע ישראל, ה\׳ אלהינו, ה\׳ אחד!״
נשיא העיר וירמיזא הסתיר בארמונו את נכבדי היהודים ומקץ שבעה ימים הודיעם ההגמון, כי לא יוכל להגן עליהם עוד, אם לא ימירו את דתם. היהודים בקשו ארכה עוד ימים אחדים, ולפני הארמון חנו גדודי המרצחים ויחכו לתשובתם. יום השבת הגיע, ונוסעי הצלב טרם שמעו את תשובת היהודים, ויתפרצו הארמונה, וימצא את כל היהודים הרוגים ונשחטים איש ביד רעהו. ראו זאת המרצחים הצמאים לדם וישפכו את חמתם על החללים, ויחללו את כבוד הקדושים ויסחבום סחוב והשלך, ואת הנשארים בחיים, מתי מספר, טבלו במים הזדונים. בין הנסחבים אל בית־התפלה היה עלם אחד ושמו שמחה הכהן, אשר נושאי הצלב המיתו את אביו ושבעת אחיו, ויהי כאשר הובא לבית־התפלה הוציא סכין משרולו וידקור את אחד מראשי הגדוד. כרגע התנפלו עליו המרצחים וידקרוהו וישסעהו לגזרים.
במגנצה מסרו נפשם על קדושת השם אלך ושלש מאות נפש, אשר המיתו איש את רעהו. הגברים שחטו את נשיהם והאמות את צאצאיהן.
בקלן נהרגו מאתים נפש, ושם היה זקן אחד ורבי שמואל בן יחיאל שמו, ובן יחיד היה לו, בחור יפה ומראהו כלבנון, והאב עם בנו ברחו יחד לתוך הנהר ובעמדם במצולה פשט הבן את צוארו, האב ברך על השחיטה והבן ענה אמן בצאת נפשו ואחרי כן שחט מנחם תלמידו את רבי שמואל רבו והוא המית את עצמו.
בכפר מירא נמצאו אז שתי נשים עבריות, האחת היתה חולה מחלת הקדחת והשניה ילדה בן. אתן היתה גם עלמה יפה אחת. ויהי בגשת אליהן הגדודים, יראו הנשים לבל יחללו את כבוד העלמה, ותאחזנה הנשים אותה ותשחטנה אותה, ואת העולל הרך לקחו בעריסתו ותעלנה על הגג ותתנפּלנה יחד עם העולל בקראם ״שמע ישראל" ותמותנה.
בפּראג, בירת ביהם, שמו הנוסעים שמות, באספם את היהודים ויסחבום בציציות ראשיהם אל אגן הטבילה, ואת הממאנים המיתו באכזריות.
ההונגרים היו עוד בני עם עול ימים ומלא כה עלומים, אשר עוד לא הוכו בסנורים מחשכת האמונה הקתולית; הגבורים האלה התיצבו נגד נוסעי הצלב ויכום וימיתום, והנשארים אשר נמלטו על נפשם, שבו לארץ אשכנז, רעבים, קרועים ויחפים, ויחושו את נקמת אלהים בהם על דם היהודים אשר שפכו כמים.
והקיסר הינריך הרביעי, בשובו מאיטליה, ובשמעו את מעשי השוד והטבח אשר עשו נוסעי הצלב ליהודים, הביע את רגשותיו גלוי קבל עמו לאמר: מי מהיהודים אשר קבל את הטבילה שלא מרצונו הטוב, ישוב לדת אבותיו. שמעו זאת המומרים האנוסים וישמחו מאד, ויסירו את המסוה מעל פניהם ומכל האנוסים נשאר בדתו החדשה רק איש אחד, מיכה מטריאר שמו.
ויהודי ביהם בשמעם את דבר המלך הינריך, החליטו לעזוב את ארצם ולהתישב באוסטריה והונגריה. ויאספו את רכושם וקנינם ויכינו לדרך. בין כה וכה נודע הדבר לנשיא הארץ, וישם משמר על בתי היהודים, ויאסוף את זקני העדה וידבר אתם קשות לאמר: ״מהונכם ורכושכם אשר רכשתם בירושלים לא הבאתם אתכם מאומה למדינת ביהם. הקיסר אספסינוס הדביר אתכם תחת רגליו, ומני אז ועד הנה הנכם פזורים בכל ארצות תבל. דלים וריקים באתם לארצי ודלים וריקים תצאו ממנה. ועל דבר פשעכם להאמונה הנוצרית, ישפטכם ראש כהני האמונה".
בדברים הקשים האלה הרגישו יהודי ביהם את הגלות בכל מרירותה, ולא השיבו מאומה, ויעזבו את הארץ ערומים ונקיים מכל רכושם. אחד ההגמונים בדור ההוא מספר, כי הכסף שלקח דוכס ביהם מן היהודים היה יתר רב מהשלל אשר לקחו היונים מהריסות טרויא.
גם ירושלים שתתה את כוס התרעלה מנוסעי הצלב, כי אחרי אשר טבחו את המחמדים, אספו את היהודים והקראים אל בית הכנסת ויציתוהו באש מכל עבריו וישרפום חיים.
וגורל האנוסים היה נורא מאד. מעבר מזה הציקום הכהנים על בגדם בדתם החדשה ומעבר מזה התרחקו מהם היהודים החרדים והקנאים, ויחשבום לנבדלים מקהל ה׳ לא התחתנו עמהם, מלחמם לא אכלו, ויהיו נרדפים מזה ומזה.
בעת ההיא היה הראש לכל הגולה רבנו שלמה יצחקי (רש"י) הקדוש והחביב. ויהי בשמעו את זאת, התעבר על העול הנורא הזה ויקרא להם לאמר: ״חלילה לנו להתרחק מהאנוסים, לחרפם ולבישם, כי כל מה שעשו לא עשו אלא מפני אבחת חרב, וכמעט שעברה הסכנה מהרו לשוב בתשובה שלמה". דברי רש״י גאון העם מצאו מסלות בלבות התמימים ויחדלו מרדוף את האנוסים האומללים.
*
חביב, יקר וקדוש היה הפּרשנדתא רש״י להעם, וההגדה עטרה אותו בספורי נפלאות: לרבי יצחק אבי רש״י היתה אבן טובה, אשר הכהנים הקתולים אבו לקנותה ממנו ולשבצה בעין פּסל מרים אם הנוצרי, וימאן למכרה להם, בהיותו נאמן לדתו. ויהי היום, וימשכוהו הכהנים בערמה אל האניה ויחלו לאיים עליו, כי אם לא ימכור להם את האבן, אז יטילוהו הימה. עודם מדברים והוא הטיל את האבן למצולת הים. וברגע הזה נשמע בת־קול בבית מדרשו בטרויש לאמר: ״הנה בן יולד לך, יצחק, אשר כאבן יקרה יפיץ אורו ויאיר את עיני ישראל בתורה".
הגדה אחרת מספרת על דבר רש״י, כי הגבור האדיר גוטפריד, אחד מראשי נוסעי הצלב, בשמעו את שמע רש״י, סר אליו וישאלהו את אחרית המלחמה. ורש״י השיבהו: ״תלכוד את ירושלים, תמלוך בה שלשה ימים, ביום הרביעי יגרשוך הישמעאלים, ואתה תנוס בחרפּה מן העיר, ותבא הלום עם שלשה סוסים".
אחרי ארבע שנות המלחמה שב גוטפריד צרפתה עם שלשה פרשים, ויזכור את דברי רש"י, ויהי בבואו בשערי העיר טרויש ותפול אבן גדולה ממשקוף השער על אחד הפרשים ותמת אותו ואת סוסו. אז נוכח לדעת את קדושת רש״י ויואל לראותו ולהודותו. אך לדאבונו נודע, כי איש האלהים כבר נאסף אל עמיו.
רבי אברהם אבן עזרא
מאתצבי הירש מסליאנסקי
כמאה שנה אחרי שנולד רבי שמואל הנגיד, נולד רבי אברהם המסכן הנקוב בשמו רבי אברהם בן מאיר אבן עזרא. ויגדל החכם המסכן מכל חכמי ספרד הנגידים אשר היו לפניו. ובאמת היה האיש הזה פלא מאחד הפּלאים שבעולם בכשרונותיו הגדולים, ובשכלו הכביר והנאור הקיף כל דבר גדול וכל דבר קטן, ויגיע בהם לתכלית השלמות. כלו היה חכם חרוץ ומהיר, חריף ומהודר בכל ענפי החכמות, גם בספרות הקראית היה בקי. אולם באשר האור שם גם הצללים, כי היה הפכפך ובמדה ידועה גם קל הדעת, פעם ילחם בקראים ופעם יתאים עמהם בדעותיו. כחו היה יותר בשלילה, ההפך מרבי יהודה הלוי, אשר כחו היה רב בחיוב.
אבן עזרא היה בעל הפכים: מבקר חפשי ומאמין אדוק, פילוסוף בעל הגיון ומאמין בתורת הסוד, ירא שמים ואצטגנין (אסטרולוג) חוזה בכוכבים, בעל בטחון בה׳ ומאמין בהשפּעת הכוכבים והמזלות.
עוד בימי נעוריו התרועע עם גאון המשוררים רבי יהודה הלוי, אם כי רחק ממנו בדעותיו, ויתעלסו שניהם באהבים וכתבו מכתמים איש לרעהו.
אחרי מות רבי יהודה הלוי יתאר אבן עזרא והנה נשמת רבי יהודה קוראת לו לבא אליו לעולם הנשמות ותאמר:
ערבה שנתי לי ואהבתך,
דודי, הערתני ראות צלמך
כתות זבול בחרו כשירך,
הן הם שלחוני קרא בשמך
בא נא ונשירה ועל עפר
נשכב ומה לך לחיות נלמך?!
ויענה אבן עזרא לאמר:
אחי יהודה, שוב שכב, כי אל
מאן לתתי להלך עמד
עוד אעשה בנים ומטעמים,
אכל ולא אטעם במן טעמך
נעצב אני על מלתך זאת
עצב אשר לא אקחה ממך
שירתו נובעת מעומק הגיון, ברק המחשבה וחריפות השכל, אך רוח השירה הנשגבה המרחפת ומתנשאה לשחקים אשר נמצאה בשירי בן גבירול והלוי, הרוח הזאת לא נגעה באבן עזרא, אשר כל כחו היה אך בשירי שנינה והתול המלאים עקיצות וחדודים אשר אין בכל משוררי ספרד משלו.
אבל ברוב חכמתו היה רבי אברהם איש עני ודל, ומערשו ועד קברו ראה רק עוני וריש, ובכל אשר פנה לא הצליח, ויהי נע ונד בארץ, ״שחרו במקום זה וערבו במקום אחר".
בעצמו ישחק שחוק מכאיב לב על רוע מזלו ועניו הנורא, לאמר:
איגע להצליח ולא אוכל,
כי עותוני ככבי שמי.
לו אהיה סוחר בתכריכים,
לא יגועון אישים כל ימי
גלגל ומזלות במעמדם
עון במהלכם למולדתי,
לו יהיה נרות סחורתי,
לא יאסף שמש עד מותי.
ויקח החכם המסכן את מקל־הנודדים בידו וידוד מארץ לארץ. יחד עם יצחק בנו נסע דרך אפריקה הצפונית, מצרים, ארץ הקדושה, משם נסע בבלה לבגדד עיר הבירה, מבבל בא לדמשק, ובכל ארצות נדודיו לא מצא מקום מנוחה. אולם בכל מסעיו התבונן על כל מראה עיניו ומשמע אזניו, וירחב ידיעותיו בהליכות בני ארצות הקדם ותכונות העמים השונים. מארצות הקדם שב לאירופּה ויחן ברומה, ושם השלים את פרושיו על ספרי הקדש, הנפלאים בחריפותם ובסגנונם. בפרושו לספר קהלת שפך את חמתו במרירות על כל הפיטנים ובראשם הקליר, בבקרו את להג לשונם בדברי חדודים והלצות נחמדות.
שנים אחדות ישב ברומה, ואחרי כן עזב את מנוחתו ויואל לשבת בעיר סולירנו, אשר היתה אז הקהלה היותר גדולה באיטליה ותהי גם רוכלת העמים ורבת המרכלת. אך היהודים אשר בקרבה עמדו על מדרגה שפלה בהשכלתם והתפּתחותם ולא הבינו להעריך את ערך החכם הזה, ורק עשיר אחד, ורבי אליקים הספרדי שמו, איש חכם, תמכהו בימין צדקו, וכל בני העיר חלקו כבוד לרבם המתקדש והמתחסד, ושמו שמעי, ותחת מסוה הצדק והיראה דבר סרה בחכמי ספרד ויקראם בשם מינים, כדרך כל המתחסדים עד היום לשים דופי בחכמים בשם האמונה.
על המתקדש הזה התעורר החכם הראב״ע וישימהו למטרה לחצי מהתלותיו השנונים בשירו הגדול ״נדוד הסיר אוני" ושם הראה את כחו הגדול והעז בהלצה, ויתן לחרפת עולם את הקנאים החשכים.
ומשפּט רבי אברהם בן עזרא על איש ריבו התאמת אחרי כן לעיני כל העם, כי המתקדש שמעי התפּאר לאיש בעל מופת, בתתו תמרוקים וסמי רפואה לחולים. והנה עלם נחמד צעיר לימים, ושמו בנימין, מת על ידי תמרוקיו. אז נוכח העם להבין את מרמת קדושם המתעתע.
הרב רבי אברהם אבן עזרא הכחיש גלוי בשדים, רוחות וכשפים ויאמר:
״ריקי מה יחשבו, כי יש שרים ורוחות בעולם, ובשם יעשו
מעשים גדולים, אך הם לא ידעו את השם״
בטבעו היה אבן עזרא איש שמח וטוב לב, לא אהב כסף וימאס בעושר, ופתגמו היה:
״ראוי לאדם שישים עיקר מאכלו לחיות, ולא יבקש החיים בעבור שיאכל״
מאיטליה נסע לונדונה דרך צרפת הצפונית, ויבא אל העיר אשר שם ישב רבי יעקב תם נכד רש״י, אחד מראשי בעלי התוספות, וגם הוא היה משורר ומליץ גדול. כל גדולי צרפת קבלו את החכם הספרדי ברוב כבוד, ורבנו תם שלח לו שיר לכבודו, על דרך משוררי ספרד הגדולים. אבל רבי אברהם השיב לרבי יעקב מכתב מהול בתהלה ותהלה גם יחד:
ומי הביא לצרפתי בבית שיר
ועבר זר מקום קדש ורמס,
ולו שיר־יעקב ימחק כמו מן,
אני שמש וחם שמשי ונמס.
ורבנו יעקב איש תם השיב בענוה:
אבי עזרי ישיבוהו סעפּיו
אשר נתון ידירו ביו אגפּיו,
אני עבד לאברהם למקנה
ואקודה ואשתחוה לאפּיו!
אז השיב רבי אברהם אבן עזרא לרבי יעקב תם באהבה:
הנכון אל אביר עם אל ורועם
להשפּיל ראש במכתב אל בזוי־עם,
וחלילה למלאך האלהים
אשר יקוד וישתחוה לבלעם!
בעלי התוספות מזכירים את שמו שלש פעמים: תענית כ׳ ר״ה י״ג, קדושין ל״ו.
נפלאה היא שירתו במהתלותיה נגד המשהקים בקוביא.
בן חמש ושבעים שנה היה רבי אברהם אבן עזרא במותו בעיר רומה בשנת תתקנ״ז.
לפני צאת נפשו הגיד להעומדים על יד מטתו: ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרון אף העולם.
ממזרח וממערב
מאתצבי הירש מסליאנסקי
״רבת צררוני מנעורי, יאמר נא ישראל, רבת צררוני מנעורי,
גם לא יכלו לי. על גבי חרשו חורשים, האריכו למעניתם,
ה׳ צדיק (תהלים קכט)
כל הצרות והתלאות אשר סבל ישראל סבא מנעוריו, הם כאין נגד צרותיו אשר צררוהו במאות השתים עשרה והשלש עשרה, בעצם ימי־הבינים, הימים החשכים אשר בהם התקדרו שמי ישראל וסערות וסופות התפרצו בחמה שפוכה מאוצרות הדת הקתולית בשם אלהי האהבה, החסד והרחמים, וברשע כסל וקנאה אכזריה בדאו כהניה עלילות נוראות, חטאים שלא נעשו, דברים שלא נאמרו. והמרצחים ״הקדושים״, אשר ״רוממות אל בגרונם וחרב פּיפיות בידם״, בתקו את להב חרבם אל לבות בני הגוי הממושך והממורט על דבר עלילת רצח ילדים נוצרים לחג הפסח; על הרעלת מי הבארות והמעינות, על הכשוף וחלול חלת קדשם, – כל אלה בדאו בכונה גלויה למסוך רעל הקנאה והשנאה בלב עמי הארץ וההמון התם, למען ישימו את עם ישראל הפקר וכל אוכליו לא יאשמו.
העלילה הראשונה, כי היהודים שוחטים ילדי נוצרים ללוש בדמם את המצות, עוללו הצרפתים בשנת ד׳תתקל״א, בעיר בלואה לאמר: אחד היהודים בעיר הרג נער נוצרי ואחרי שפכו את דמו בכליו השליך את נבלתו אל הנהר, ויתפוש האלוף תיאובולד, שר הנוף ההוא, את כל העדה העברית אשר בעיר ויובילם אל המדורה אשר ערכו להם. ויגש אליהם הכהן לפני מותם וידבר על לבם, כי יתנצרו ויחיו. אולם הם חזקו איש את אחיו לקדש את השם. ויהי בעלות הלהב, וישאו את קולם וירננו את התפלה ״עלינו לשבח״ וימותו מות ישרים.
פיליפּ אוגוסט מלך צרפת הצטין בשנאתו ליהודים בשורה אחת עם טיטוס, אדרינוס וקונסטנטין צוררי ישראל, ויגזול ויחמוס את עבדי ממשלתו היהודים, ואין אומר השב. וביום השבת, י״ט בינואר, בשנת תתק״מ, בעת אשר כל בני ישראל עמדו בבית־הכנסת לשפוך את שיחם לפני צורם, צוה הצורר לאסרם בבתי־האסורים, ואחרי כן הוציא פקודה לאמר: ״כל משח יד, כל חוב והלואה, שלוה נוצרי מיהודי, הם בטלים, אם אך הנוצרי ישלם את החלק החמישי לגנזי המלך". ובעוד ימים אחדים הוציא דבר מלכות, כי כל היהודים היושבים בארץ ממשלתו יצאו מן הארץ, ויתן להם רשות רק למכור את המטלטלים, ושדותיהם וכרמיהם, גרנותיהם ויקביהם נפלו לגנזי המלכות, ובתי־תפלתם נהיו לבתי־כנסת לקתולים.
ובכן לקחו יהודי פּאריז והסביבה משענת־נודדים בידיהם ויצאו מן הארץ. אוהביהם נסו לפתותם להמיר דתם, אולם הם ענו בהפתגם הקדוש: ״שמע ישראל" וינועו וינודו ויחפשו להם מנוחה בארצות שונות.
הרדיפות והגרושים, הגזרות והנדודים השפּילו והכניעו גם את רוח ישראל בלבלו את שכלו, טמטמו את לבו, ויבראו בדמיונו הזיות נבערות ואמונות תפלות, צאצאי הגלות האיומה והנוראה. היהדות התעטפה בערפּלי אופל ועב הענן הקדיר את המאור שבתורה, וגדולי האומה וחכמיה החלו להתעסק ולהתענין בלמודי הקבלה ומסתריה, סודותיה ורזיה, ובראשם יצא רבי יהודה החסיד בספרו ״ספר חסידים״, בו נחזה יראת החטא במדה גדושה ונפרזה, אשר תאמין, כי בכל פסיעה ופסיעה ידוש האדם עברות ברגליו, בצאתו, בקומו, בשבתו ובלכתו. בספר הזה נחזה חזון מעציב מאד: איש בן ימי־הבינים, קטנות לב ומח, אשר בכל מקרה קל יראה חורבן עולמות ובנינם, והשטן ירדפהו תמיד לצודו למדחפות.
ישנם ב״ספר חסידים" דעות ומשפּטים הראוים להיות נשמעים מפי חכמי עולם היותר גדולים, כמו:
״הבושת והאמונה נצמדות, כשתסתלק האחת, תסתלק חברתה״
(ספר חסידים סימן ק״כ)
או:
״לא יאמר אדם, הואיל והקנאה והתאוה והכבוד דרך רעה
ומוציא את האדם מן העולם אתרחק מהם ביותר לצד חאחרון,
עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ידור בדירה נאה
ולא ילבש מלבושים נאים גם זאת דרך רעה היא וחייב
אדם להתרחק ממנה, וההולך כדרך זו נקרא חוטא״
(ספר חסידים סימן נ״ב)
או:
״מי שאינו מבין לשון עברית, והוא ירא שמים ורוצח לכון,
או אם תבא לפניך אשה, אמור להם שילמדו התפלות בלשון
שמבינים משיתפּלל בלשון הקדש, כי התפלה אינה אלא בהבנת
הלב, ועל זה נאמר. יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו
כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות
אנשים מלמדה"
(ספר חסידים סימן תקפ״ח)
ומה גדלה סבלנותו באמרו:
״אם יטעה הנכרי, צריך אתה להחזיר, ומוטב לו לאדם שיצטרך
לבריות, משיקח ממון נכרים ויתחלל שם שמים, ויאמרו הנכרים
על כל היהודים גנבים ורמאים״
* * * * *
ובאגליה, הארץ אשר בה חיו היהודים בבטחה ובשלוה ויציבו להם יד בכל הערים הגדולות, גם שם בא יום הפקודה, יום הנתן כתר מלכות על ראש ריכרד לב־האריה, בשלישי לספּטמבר תתקמ״ט. שלוים ושאננים ישבו היהודים באי בריטניה בכל ימי מסעי הצלב הראשון והשני, כי הבריטנים מטבעם קרי־רוח המה וקול הכהנים הקנאים לא מצא הד בלבותיהם. אך ביום הכתר התחוללה עליהם ראשונה סערת קנאי הדת המשובה, ומן היום ההוא והלאה הוסיפו לפרוץ סערות ופרעות אשר האריכו כמאה שנה עד הגלותם מארץ בריטניה גלות שלמה.
בשוב המלך ריכרד מבית־התפלה לארמונו, באו גם צירי היהודים בתוך צירי העם להגיש לו מנחה ולברכו. ויסת הבישוף הקנאי הנורא בלדווין את המלך בהם לאמר: ״שלח את היהודים, טמאי הנפש ומקללי אלהים, לבלי יראו את העטרה אשר יעטרוך כל עמי בריטניה״. ריכרד לא שער מראש את תוצאת הדבר וימלא את חפץ כהניו ולא קבל את היהודים, ומשרתי המלך עזרו לרעה, וידחפו אותם ויתעללו בהם. ההמון, אשר עמד מסביב להארמון, קרא מלא אחריהם, והקול נשמע בעיר לאמר: ״המלך צוה להשמיד את היהודים״, והעם הפרוע, יחד עם נוסעי הצלב אשר היו בעת ההיא בלונדון, התנפלו בחמה שפוכה על היהודים ויכום ויכתום כל היום ההוא וכל הלילה, את רכושם בזזו ואת בתיהם שלחו באש. לשוא שלח המלך את שלישו להשקיט את הפרעות אחרי הודעו מזאת, כי ההמון השתובב ויהרגו יהודים רבים, ובתוכם גם את רבי יעקב מאורלינש, תלמידו של רבנו תם. ביום השני שמע ריכרד את כל דבר הנבלה אשר עשו עבדיו, ויצו ליסרם קשה, ויעביר קול בכל ארצו, כי כל איש אשר יערב את לבו לנגוע ביהודי לרעה מות יומת. אולם אך יצא יצא ריכרד למסע הצלב השלישי, התנפלו הנוצרים שנית על היהודים וישימו בהם שמות. – בעיר יורק התבצרו היהודים נגד אויביהם במצודה, ומקץ ששת ימים, כאשר אזל הלחם והמים, קדשו את שם אלהים ובראשם רבי יום טוב הקדוש, וישחטו את נשיהם ובניהם ואחרי כן שחטו איש את רעהו. נשיא הקהלה נשחט בידי רבי יום טוב, אשר ברך על השחיטה. ויהי מספר המתים ביורק חמש מאות איש.
אחרי ריכרד מלך יוהן אחיו, והוא היה איש עריץ ובליעל, וירעץ וירוצץ המלך הנבל הזה את שארית ישראל הנמצא, את עשיריהם הסגיר בבתי־כלא ויענם בענוים קשים למען מצוא כסף כפּורים. את איש עשיר אחד מעיר בריסטול ענה מאד וידרוש ממנו עשרת אלפים שקל, ויצו לעקור את שניו שן אחרי שן, עדי הביא האובד את כל סכום הכסף לידו.
ככה ירדו בני ישראל פּלאים באנגליה ויצאו מרעה אל רעה עדי הגלותם גלות שלמה.
בימים הרעים ההם עלו שלש מאות רבנים מצרפת ומאנגליה לארץ ישראל, בשמעם כי פקד ה׳ את עמו ועיר קדשו, אחרי אשר המלך הגבור סלדין לכדה מיד הקתולים וירשה ליהודים להתישב בירושלים. סלדין קבל את חכמי ישראל בכבוד, ויבנו להם שני בתי־מדרש לתורה ולתעודה.
* * * * *
בין רוכסי הררי אררט וקוקז נמצאו קהלות ישראל מרובות באוכלוסין, ורבים מהם היו בני חורין, רובי קשת, מזוינים וחגורי כלי־נשק, וישכנו בשני הסלעים ועל ראשי ההרים הרמים, אשר עד שחקים יגיעו, התבצרו ויהיו בטוחים מפחד אויב, ויחיו חיי דרור וחופש. הם המה אבות היהודים ההרריים השוכנים כעת על הרי קוקז ומצטיינים בגבורתם בין שכניהם הצ׳ירקסים והגרוזים.
בין היהודים החפשים האלה החיים על חרבם וקשתם נגלה לפתע פתאום בעת ההיא איש חרוץ וגבור מהיר, דוד אלרואי שמו. על אדות האיש הנפלא הזה כתב החכם המדיני השר האנגלי בנימין די ישראלי ביקונספילד את ספורו הנודע על שמו ויחזה בו חזיונות רבי הערך מאד.
האיש הצעיר הזה היה יפה מראה ונחמד מאד, זך הרעיון ומלא אומץ וגבורה. הוא היה יליד עמאדיה, תלמידו של עלי גאון יעקב בבגדד, ״והיה גדול בתורת משה, בהלכה ותלמוד ובכל חכמה ובלשון ישמעאל״. (ר׳ בנימין מטודילה)
ויהי בשובו לעיר מולדתו הפליא בחכמתו את בני עמו, וימצא חן גם בעיני שר העיר ויתהלך עמו באהבה ורעות. לאט לאט הטה אחריו את בני עמו הגבורים ויהיו נכונים להקריב נפשם בעדו. ויוציא קול קורא לכל יהודי אסיה לאמר:
״ציר שלוח אנכי מאלהי ישראל להוציא את עמו מגלותו
ולהביאו שנית לארץ קדשו, לבנות ירושלים עיר הקדש
ולהשיב לתחיה את הלאום הישראלי״
ויצו אותם כי המון רב מלומדי מלחמה יבואו אליו לעיר עמאדיה הבצורה וכלי זינם תחת מדויהם. ויבאו יהודים רבים ליום הנועד מאת אלרואי גבורם.
השמועה הגיעה למלך פרס, ויקרא את אל־רואי לבוא אליו. ויבוא הוא לבדו ואין איש עמו, וידבר דבריו לפני המלך בלב אמיץ ויאמר: ״אני מלך היהודים!״ ויצו המלך לתפשו, והנה נהיה אל־רואי פתאום לרואה ואינו נראה ויהיו שומעים את קולו ואת פניו לא ראו. ויירא שולטן פרס ממנו, ויחל את פני הכליף אל־מומנין בבגדד, כי יצוה לראשי הגולה והישיבות למנוע את אל־רואי ממפעליו.
ראש הגולה וראשי הישיבות מלאו את מצות המלך ויכתבו אל אל־רואי לאמר:
״מנע עצמך מעשות דברים כאלה, ואם לא, הנך מנודה מכל
ישראל, כי עדיין לא הגיע זמן הגאולת ואותותינו עוד לא
ראינו״
אך גם המכתב הזה לא הרגיע את רוחו ויוסף ללכת בדרכו.
ועיני ההמון הוכו בסנורים ויאמינו באל־רואי ונפלאותיו, ושני אנשים נוכלים הוליכו שולל את העם בהראותם מכתבים שהגיעו להם מאת גואלם דוד רב העליליה, ושם נאמר, כי הגאולה קרובה לבא בחצי הלילה ביום ידוע, וסערה תשאם על כנפי רוח ותביאם ירושלימה, ועליהם לעלות על הגגות ולעמוד שם לבושי בגדים ירוקים ולחכות במנוחה לעת רצון כי תבא.
בלילה ההוא נדדה שנת היהודים הבגדדים וימסרו את כל קנינם ורכושם בידי שני הנוכלים לחלק בין עניי עמם. התור הגיע, וכל העדה עלו על הגגות ויחכו לאות ישועה קרובה, הנשים בכו בכי רב, הילדים צעקו מרה, כלם התרוממו וינסו לעוף ברוח. כאשר עלה השחר נפקחו עיניהם לראות את סכלותם וקלות דעתם, אבל עקבות הנוכלים לא נודעו ורכוש הפתאים נעלם אתם יחד, והבגדדים קראו לשנה ההיא ״שנת המעופה".
סוף דבר: נציב המלך קנה בשוחד את לב חותן אל־רואי, והוא בא אל חדר מטת חתנו הגבור וימצאהו ישן ויהרגהו. אולם גם אחרי מותו רבו המאמינים בו ויעריצוהו בשם ״מנחם״ ומעריציו נקראו בשם ״מנחמידים" ובשמו התהללו.
הנה זה פרי הגלות והבליה!
רבנו משה בן מימון
מאתצבי הירש מסליאנסקי
אם כל חכמי ספרד הזהירו ככוכבים בשמי היהדות, הנה האיש הנפלא הזה האיר כשמש בגבורתה על היהודים והיהדות גם יחד ברוב חכמתו וגודל בינתו הרחבה והעמוקה. אז החלה היהדות להתמוטט תחתיה מאפס יסוד חזק, אהלי התורה נשמו; בתי־המדרש שמהם יצאו תורה ואורה בדורות רבי שמואל הנגיד ורבי יצחק אלפסי, חרבו ונהרסו מחמת קנאת הדת המחמדית ובכל חלק ארץ ספרד הערבי לא דרכה עוד כף רגל יהודי, בלתי אם שם כזב מחסהו, בהסתרו תחת מסוה דת מחמד, ומימות רבי יוסף אבן מיגאש תלמיד האלפסי ורבנו תם הצרפתי לא קמו אנשים גדולים תחתיהם. בימי דלדול התורה ההם קם הגאון הנערץ והכביר הזה רבי משה בן מימון, מלך עם ישראל ברוח וכבריח התיכון המבריח את כל העם מן הקצה אל הקצה.
הרמב״ם – שמו הערבי ״אבן עמראן מוסה בן מאימון עובד אלה״ – נולד ביום י״ד ניסן, שעה אחת ושליש השעה אחרי הצהרים, בשנת ד׳תתצ״ה, בקורדובה.
אביו רבי מימון בן יוסף היה, כאבותיו עד שמונה דורות, חכם תלמודי ודין בקורדובה, וידע גם את ההנדסה והתכונה, ויכתוב ספרים בהחכמות האלה, והוא חנך את משה בנו על פי דרכו ויטביע בלבו תשוקה עזה לתורה, לחכמה, לכל נשגב ורוממות הנפש.
ויהי במלאת לו שלש עשרה שנה והנה ערפּלי חשך העיבו את קהלת ישראל בקורדובה, כי גזרה יצאה מלפני הממשלה המחמדית על הנוצרים והיהודים להגרש או להמיר אח דתיהם, ויעזבו היהודים את העיר ובתוכם גם כל משפּחת מימון, וינודו מעיר לעיר ימים רבים. ובעצם הנדנוד והטלטול נהיה הנער משה לבחור מעם, וילמוד מחכמי הערבים גם את הרפואה, הפילוסופיה וכל המדעים השונים, וילבן ויצרף אותם ברוח בקרת נפלאה ובתבונה רבה, וישנא מאד אח האמונות הכוזבות וכל הבלי שוא ומדוחים, כי שכלו היה חזק ובריא, דורש סדר והגיון, ובצדק כנוהו בשם אריסטו העברי, כי כמוהו היה אוהב את הסדרים וחקר לכל תכלית.
על נקלה נוכל להבין, כי הגיונו הכניע את דמיונו, ולכן לא לקחה השירה את לבבו, יען כי בת דמיון היא, ופתגמו היה: ״מיטב השיר –כזבו", ויחרוץ משפּטו בפירושו להמשנה:
״המתעסק כל ימי חייו לחרוז שירים ופיוטים, אינם אלא
אבוד זמן, כי אין בהם לא תועלת ולא חכמה״
(סנהרדין פ״י מ״א)
זה האיש משה היה איש חי רב פעלים, בעל רצון כביר ונערץ להוציא את מאויו לפעולת כפים. כל התלאות והצרות וכל מחלות הגו והיסורים, גם חרפת יריביו ושוטניו לא הפריעוהו מעבודתו הקדושה, ועל כל אלה היה תמיד מן הנעלבים ואינם עולבים.
בהיותו בן עשרים ושלש שנים כתב את חבורו הראשון ״חשבון העבור". בו כבר הראה את אהבתו לסדר ועומק הגיונו. ואז החל לגשת אל עבודתו הענקית, אל פירושו על ששה סדרי משנה. שבע שנים עבד את העבודה הכבירה הזאת, כמו שאמר בעצמו:
״במה שגזר עלינו האלהים מן הגלות והנדוד בארצות מקצה
השמים ועד קצה השמים – – – הן הלכות החלתי פירושים
במסעות הדרך, ומהם ענינים כתבתים בספינות, התחלתי
לחבר פירוש זה הספר ואני בן שלש ועשרים שנה והשלמתיו
במצרים ואני בן שלשים שנה״
ובימי נדודיו לא היו אתו ספרי התלמוד והגאונים הדרושים למלאכתו, ויכתוב מלוח זכרונו. ככה היו ששה סדרי המשנה וכל התלמודים וספרי הגאונים רשומים על לוח זכרונו.
בשנת תתקי״ט יצא רבנו משה עם כל משפחתו מספרד למרוקו, ארץ חשכה, אשר מלכה היה מלך עריץ וקנאי, ויכבד אכפּו על כל הנוצרים והיהודים כי יכירו בפיהם את מחמד לנביא. בתי־התפלה של היהודים סוגרו, כל הישיבות נשמו וכל היהודים נאנסו לבא לבתי־המסגד ולקרוא בשם נביאם. אולם בסתר אהליהם ובמעמקי נפשם התחזקו בתורתם ודתם, וגם משפּחת המימוני נשאה למראה עין מסוה על פניה כל ימי שבתה במרוקו.
בעת ההיא קם איש חסיד קנאי אחד ויגזור אומר, כי כל היהודים המתחפשים תחת מסוה הדת המחמדית אין להם חלק באלהי ישראל, אם כי יעבוד את ה׳ ושומר מצותיו והוגה בתורתו. תורת הקנאות הזאת הביאה יאוש נורא במחנה ישראל. החרדים עטו מעטה אבל וילכו קדורנית, ורוח הנוחם הציק מאד. ובני ההמון בשמעם, כי גם בהחזיקם ביהדות אין להם כל תקוה, הפרו את בריתם כליל ויחזירהו במעוז האישלם. אז קנא משה לעמו ויכתוב את ״אגרת השמד״ וישלחה בקהל. באגרת הזאת שם לאל את דברי הקנא ומשפטו גם יחד, וידבר נחומים על לבות האומללים המסתתרים ויוכח בדעת והשכל, כי אונס רחמנא פטריה, וביחוד מפני כי האנוס איננו עושה כל מעשה אלא הדבור בלבד, בהודותו בנבואת הערבי המשוגע, והדבר הזה איננו בכלל ״יהרג ואל יעבור״, ויצו לקרב את כל האנוסים ואף את הקלים בעניני הדת –
״וגם כן אינו ראוי להרחיק מחללי שבת ולמאוס אותם, אלא
לקרבם״
המכתב הזה המיט שואה ואסון על הרמב״ם, כי נתפּש למלכות, ויהי כפשע בינו ובין המות, וירדו הוא ובית אביו באניה בחשכת לילה דרך ים התיכון לארץ ישראל, והוא היה אז בן שלשים שנה. בבואם לעיר עכו קדמו ראשי היהודים את פני האב מימון ובנו משה בכבוד מלכים. שם ישבו כחצי שנה ויבקרו את כל המקומות הקדושים. שלשה ימים התנפּלו על משואות המקדש, יום תמים התבודד רבי משה במערת המכפלה וישתטח על קברות ״ישני חברון״. אחרי כן ירדו מצרימה וישבו בקהירה הישנה. כעבור ירחים אחדים מת רבי מימון ומכל קצוי תבל באו מכתבי תנחומים למשפּחת מימון המפוארה.
ורבנו משה נתן את כל לבו לתורה ולחכמה, ואחיו דוד שלח ידו במסחר אבנים טובות ומרגליות, ויסע עם סחורתו לארצות רחוקות והיה מרויח ועושה חיל במשלח ידו, ויהי הוא חזן ומפרנס את ביתו ואת בית רבי משה אחיו.
בעת ההיא באה על הרמב״ם צרה איומה, הוה על הוה. לו באו צרות כאלה על איש אחר, לא גבור־רוח וכביר כה לב כמוהו, כבד היה אבד בעגיו. דוד אחיו הטוב מיטיבו ומכלכלו טבע בים הודו יחד עם כל רכושו, אחרי אשר נשברה האניה. ויתאבל רבי משה עליו ויתעצב ויפול למשכב ויחלה שנה תמימה, ובעצם הימים הרעים ההם הכוהו בלשון לפני שרי המלכות כי נטה מדת האישלם. כל האסונות האלה דכאו רק את גוו, אך לא את רוחו הכביר והאדיר, כי כח לבבו ובטחונו בה׳ עודדוהו ויקימוהו. אז נהיה לרופא חולים וימצא די שכר לכלכל את ביתו ואת בית אלמנת אחיו הצדיק.
נוראים המה דברי הרמב״ם במכתבו אל מר יפת בעכו, ובתוך דבריו יאמר:
״והרעה הגדולה שבאה עלי באחרונה שהיא רעה מכל רעה שעברה עלי מיום היותי עד היום הזה, והיא פטירת הצדיק
זצ״ל שטבע בים הודו ובידו ממון גדול לי ולו ולאחרים,
והניח בת קטנה ואלמנתו אצלי ונשארתי כמו שנה, מיום
שהגיעה השמועה הרעה, נופל על המטה, וכמעט קט הייתי
אובד, ואחרי כן עד היום הזה אני מתאבל ולא התנחמתי,
ואיך אתנחם? והוא על ברכי גודל, והוא היה האח והוא
היה התלמיד, והוא היה נושא ונותז בשוק ומרויח, ואני יושב
לבטח והבין בתלמוד, במקרא ודקדוק הלשון, ולא היתה לי
שמחה אלא בראותו ערבה כל שמחה, והלך לחיי עולם, והניחני נבהל בארץ נכריה כל עת שאראה כתב ידו או ספר מספריו
יהפך עלי לבי ויעורר יגוני, לולי התורה מהיא שעשועי
ודברי החכמות שאשכח בהם יגוני אז אבדתי בעניי״
נעלה ונשגב הוא פירושו על המשנה מכל הפּרושים, בסגנונו, בפשוטו ובעומק הגיונו הכביר. וביחוד נראה את כחו באלה המשניות שיש להן תכנית מדעית ושכלית בעניני המתימטיקה, התכונה ונתוח אברי בעלי חיים. בהגיע לענינים כאלה, אז נראה אותו דר בעולמו ושורר בביתו. וביחוד השתדל הרמב״ם להוכיח, כי המשנה תכיל בקרבה תורת המדות ומוסר השכל, וכאוצר כל חמדה – תורת הנפש ותורת החיים – נראתה לו המסכת ״אבות, המלאה פנינים נעימים ונחמדים. ולכל לראש הערה את רוחו ב״שמונת הפרקים״. שם מצא לו כר נרחב לברר דעותיו ומחשבותיו על דבר השארות הנפש וכל נעלה ונשגב בדת ישראל.
בימים ההם כבדה על היהודים היושבים בתימן יד הערבים הקנאים, אשר התנשאו למשול בארץ, ויאלצו את היהודים לעשות ככל אשר עשו אחיהם במרוקו, ויקראו בשם מחמד בפיהם, ויכבדו את אלהי ישראל בלבבם. והנה אח פושע ובוגד בעמו יצא מקרבם וישם דופי בתורת משה, ויקדש את מחמד ותורתו. ולספות צרה על צרה קם איש הוזה ושוגה ויבשר שנת גאולה וישועה, ויצו ליהודי תימן לחלק את כל רכושם בין העניים ולהכון לקראת הגואל, אשר יופיע בקרוב. ותגדל המבוכה בקרב העם – אלה המירו דתם, ואלה שגו בחזיונות שוא. אז פנה רבי יעקב אלפיומי מתימן אל הרמב״ם ויבקש ממנו עצה. אז כתב רבי משה את אגרתו הידועה בשם ״אגרת תימן“. בה הרעיף טל תחיה על הנענים ויאמצם לאחוז במעוז הדת, ויזהירם מלכת אחרי נביא השקר, ומרחוק השתדל בעדם ויט את לבות הפחות והשרים עליהם לטובה. התימנים זכרו את חסדי האיש משה ויזכירו את שמו בתפלת הקדיש לאמר: ״בחייכון וביומיכון ובחיי רבנו משה בן מימון”.
כבוד כזה נעשה רק לנשיאי הגולה ביום עלותם על כסאם.
והשוגה והמשגה הוסיף עוד להוליך את העם שולל בתעתועיו עדי אשר נתפש ויובא לפני אחד המושלים בערב. ״האתה הוא משיח ישראל?" שאלהו המושל. ״כן, אנכי הוא המשיח ואם גם תסיר את ראשי מעלי אחיה“. ויאמר המושל: ״אם יאמנו דבריו אאמין בו גם אני”. ויתיזו את ראשו וימת. אולם גם אחרי מותו לא מתה אמונת מאמיניו בו כי עוד יקום מקברו ויחיה.
הרמב״ם ויריביו
מאתצבי הירש מסליאנסקי
ויגדל משה מאד, ויכירוהו כל כנסיות היהודים בכל קצוי תבל לאב ושר התורה ויריצו אליו שאלותיהם, והוא השיב לכלם בעומק העיון ובקצור נמרץ, וידי משה היו מלאות עבודה, בהיותו נגיד העדה וראש הישיבה, בשבתו על כסא דין וברפאו חולים יהודים ומחמדים, עניים ועשירים בלי כל פדות והבדל, ובעצם טרדותיו אלה החל וכלה רבנו משה עבודה רבה וקדושה, מפעל כביר ואדיר, הלא הוא ספרו הגדול ״יד החזקה״ או ״משנה תורה״, אשר כתב בלשון המשנה, להודיע לבני ישראל את המעשה אשר יעשו על פי התורה הכתובה והמסורה. בספרו זה הציג וסדר דין דין על מחנהו, הלכה הלכה על דגלה. מאבני גביש הרבות הפזורות בשני התלמודים, הבבלי והירושלמי, ספרי, ספרא, תוספתא, מכלתא וספרי הגאונים יצר ובנה בנין עדי עד, מעשה ידי אמן נפלא. ואלה דבריו לחכמי לוניל:
״רק אנשים גדולים כמותכם ידעו מה שעשיתי, שהרי קרבתי
דברים מרוחקים, מפוזרים ומפורדים בין הגבעות״
ובצדק יאמר ההיסטוריון גרץ בספרו הגדול:
״אם התלמוד דמיונו לארמון או מגדל־מתעה (לבירינט) אשר
מרוב חדדיו, תאיו ואולמיו יתעה האדם ויאבד דרכו מבלי
דעת צאת ובא אליו וממנו, הנה היה הרמב״ם היוצר אור
ומורה דרך ומסלת התלמוד, ובכל ימי הדורות, מן חתימת
התלמוד עד הדור האחרון, לא נמצא בכל תופשי התורה
אביר החכמה, גאון הדעת, הוגה דעות וחושב מחשבות, סדרן ופשטן, בעל שכל בהיר והגיון ישר, שהיה ראוי לחבר ספר
כזה שחבר רבנו משה בן מימון “
פּתגמו היה:
״לעולם אל ישליך האדם את דעתו אחריו, שהעינים הן
לפנים ולא לאחור,״
אהבתו לתורה אשר קננה בלבו היתה אהבה רבה, אשר על מזבחה הקריב קרבן כליל את גוו ואת נשמתו גם יחד, ומעולם לא נהנה מתורתו הנאה חומרית. ואלה הם דבריו להלכה ולמעשה ב״יד החזקה״:
״כל המשים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס
מן הצדקה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת,
וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור
ליהנות מדברי תורה בעולם הזה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם
את הבריות״
את התנגדותו לקבל פרס בעד למוד התורה נוכל לראות במכתבו לתלמידו רבי יוסף אבן עקנין, אשר חפץ ליסד ישיבה בבגדד, ואלה דבריו:
״אחרי אשר תעמיס עליך חובה ללמד תמעט במסחר, ואני
לא איעצך שתקח מהם דבר, כי טוב בעיני דרהם אחד
שתרויח מאריגה או מחיטות או מנגרות משתרויח מרשות
ראש הגולה ואם יהיה לך עסק עמהם תשפל, ואם תקח מהם
דבר תתבזה, ועצתי שתעסוק במשא ומתן ותלמד חכמת הרפואה
ותעסוק בתלמוד תורה על דרך האמת״
אולם התורנים הננסים וקטני המח, אלה הקנאים מורדי האור, קנאו בגדולת האיש משה, הענק הרוחני הגדול, וינסו לירות בו את חצי שנאתם וקנאתם, ובראשם היה רבי שמואל בן עלי, ראש הישיבה בבגדד, אשר התנשא בשם ״גאון יעקב" וינהג נשיאותו ברמה, בשבתו על כסא זהב וחמשים משרתים חמושים שומרים לראשו להכות את כל איש אשר יהין להטיל דופי בגדולתו. האיש היהיר הזה אמר להתחרות בארז, להביט אחרי משה, להקטין מעלתו ולהטיל חשד על ספריו, וירח ריח מינות גם בספר ״יד החזקה״ ויאמר כי המימוני הרכיב זמורת זר בכרם התורה התלמודית. תוצאת התנפלותו של רבי שמואל עליו היתה, כי המון העם התרגש ויקם שאון ברחובות אלכסנדריה של מצרים נגד רבי משה בן מימון וספריו. אולם רבנו משה השיב בנחת למבקריו הנשפּטים אתו, כי הוא היה ענו וטהר לב, וענותו הוסיפה לוית חן על גדולתו. וירבו מוקיריו ומעריציו בכל קצות התבל.
הגדול ביריביו היה הגאון רבי אברהם בן דוד הצרפתי (הראב״ד), אשר הקשה אליו מאד בהשגותיו על ספרו, ויערוך לקראתו מלחמה כבדה. אולם חציו התמוללו, ואור פני משה לא הועם, וידו החזקה לא רפתה גם מתנופת יד הראב״ד הקשה.
מן היום אשר ירד משח מצרימה מצאוהו פגעים רעים ונוראים, חלי ומדוה, מחסור ואבדן רכושו, ומות בני ביתו, ולא מצא מנוחה לו. אך בהגיע לשנת החמשים החלה ההצלחה להאיר פניה אליו. בשנה ההיא נולד לו בן שהיה שעשועיו ותקותו בחיים, ובאמת היה אחרי כן ממלא מקומו, כי אחרי מות אשתו הראשונה התחתן הרמב״ם את איש שוע ונכבד במצרים ושמו אבול־מאאלי, איש סוד לאחת המלכות מנשי השולטן הגדול במצרים סלדין. את בת האיש הזה נשא הרמב״ם לו לאשה ותלד לו את אברהם בנו, אשר היה למשיב נפש לרבנו משה לעת זקנתו בחכמתו ובתכונת נפשו, בתמימותו ואהבתו את הבריות. גם את חכמת הרפואה ידע כאביו ויהי גם הוא רופא נפש מלך מצרים, ויהי נגיד לעמו כאביו. אולם לא הגיע למעלתו לא בתורה ולא בחכמה.
ואחרי כל הקטטות וההתנגדות שהתפרצו על האיש משה אחרי ה״יד החזקה״ אשר עשה לעיני כל ישראל, למרות הדבות והמלשינות אשר הביאו עליו מחפשי עולות מקנאה ורוע לב או מעניות הדעת וקטנות המח, אחרי כל אלה לא נפל לבו בקרבו ולא רפתה רוחו העשויה לבלי חת, כי בעצם המון טרדותיו נשאו לבו להשלים עוד בנין רם ונשא, ספר חקר־דת, אשר נקבו בשם ״מורה הנבוכים״. בספר הזה הראה את שיא גדלו וגאונו בפילוסופיה ובחקר אלוה, וימצא פתרונים על השאלות המרעישות תמיד את לב כל איש הוגה דעות, על דבר העולם העליון, תעודת המציאות והבריאה, מגרעות התבל והחיים, והרעות והתהפוכות הממלאות אותם; על כל אלה בקש בן מימון למצא תשובות מספיקות לפי מצב החכמה והפילוסופיה בעת ההיא, וישתדל להתאים את עקרי תורת היהדות עם חקי השכל והדעת. בספרו זה יצא במלחמה גלויה נגד המאמינים בהבלים וכשפים, וישפּל את ערך הקרבנות אשר נתנו לבני ישראל ״למען לא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים״, וישתדל לתת טעמים לכל מצות התורה, כי אך לטובתנו ולאשרנו הנה, וכל דברי ה׳ המה מלאי חיים, בריאות ואושר למחזיקים בהם. ולא לבד במחנה ישראל עשה הספר הזה רושם גדול, כי אם גם במחנה חכמי המחמדים והנוצרים הרעיש את הלבבות, ויברא תקופה חדשה בחקר אלוה ויסודות האמונה.
חכמי לוניל, ובראשם רבי יהונתן הכהן, הציעו לפניו שאלותיהם על ידי מכתב וישחרוהו, כי ישלח להם את ספרו האחרון, ואלה דברי מכתב:
״הכי קרא שמו משה, כי מושה הוא את עמו ממי השגגות,
השכל שם אחיהו והתלמוד הוא אביהו, ושפתיו ישמרו דעת
ותורה יבקשו מפיו, בדבש תורה שבכתב ימתיק חכו, ובצל
תורה שבעל פה ישים סבו, הרי תורה בקומו למשפט מפניו
רעשו, וגלי ים הגמרא והסברא מפניו פחדו ויתגעשו, וגם
הכהנים הנגשים אליו מדמי הסכלות יטהרו ויתקדשו, על כן
הננו אתאנו לך להעמיד לימין גודלך גם כשאר ספריך (מלבד
משנה תורה), כי נקשרה נפשנו באהבתם, ואם הם כאן הכל
כאן “
גם חכמי פּרובינציה הוקירו והכירו את ספרי הרמב״ם, ובראשם רבי שמואל אבן תבון, אשר ערך מכתב אל בן מימון ויביע לפניו את מחשבתו לתרגם את ספרו ״מורה הנבוכים" מערבית לעברית, וירמוז לו, כי נכספה נפשו להספח אל תלמידיו, כי ישתוקק מאד לדעתו ולהכירו פנים אל פנים. במכתב מלא תודות השיב הרמב״ם לרבי שמואל על חפצו הטוב ויורהו את מלאכת התרגום על פי כללים ידועים, ולכל לראש, כי יהיה התרגום חפשי. אולם בדבר חפצו לעבור ארחות ימים מצרפת מצרימה לקחת לקח מפיו, לא הסכים, כי מהמון טרדותיו לא יוכל למלא חפצו להתרועע אתו אפילו שעה אחת ביום או בלילה.
ואלה דברי מכתבו:
״אני שוכן במצרים בקאירה הישנה והמלך שוכן באל־קאירה
ובין שני המקומות שני תחומי שבת, ולי על המלך מנהג כבוד מאד, אי אפשר לי מבלי ראות פניו בכל יום בהשכמה, אמנם כשימצאהו חולשה או יחלש אחד מבניו או אחת מפּלגשיו
לא אסור מאל־קאירה ואני רוב היום בבית המלך, וכשלא
יהיה שום מכשול אשוב למצרים אחר חצי היום, ואני רעב
ומוצא חאכסדראות כלם מלאות בני אדם גוים ויהודים, חשוב
ובלתי חשוב, שופטים ושומרים, ואוהבים ושונאים, ערב רב,
ידעו את עת שובי, ארד מעל הבהמה, ארחץ ידי ואצא אליהם לפייסם, לרצותם ולחלות פניהם למחול על כבודם ולהמתין
עד כדי שאוכל אכילת ארעי במעת לעת ואצא לרפאותם רפואת חלייהם, לא יסור הנכנס והיוצא עד הלילה, ואני בתכלית
החלשה לא אוכל לדבר, סוף דבר, לא יוכל אחד מישראל
לדבר אלי או להתחבר ולהתבודד עמי זולת יום השבת, אז
יבואו כל הקהל או רובם אחרי התפלה אנהיג הצבור במה
שיעשה כל ימי השבוע ויקראו קריאה חלושה עד הצהרים
וילכו לדרכם וישובו קצתם ויקראו שנית אחר תפלת המנחה״
אלה הם ארחות חיי הגבור הרוחני הזה, כאשר יתאר לתמו בעצמו, ומה רבה עבודתו בקדש!
באחרית ימיו נחם על אשר כתב את ספריו בלשון ערבית. ואלה דבריו בתשובתו לחכמי לוניל:
״ואשר שאלתם שאעתיק את ספרי מורה הנבוכים בלשון הקדש,
מי יתנני בירחי קדם לעשות שאלתכם בזה הספר ובשאר
הספרים שחברתי בלשון קדם, אשר הקדיר שמשי, כי אהליהם
שבנתי ושמחה גדולה היתה לי בזה להוציא יקר מזולל ולהשיב
גזלה אל הבעלים אבל סבות הזמן סבבוני אפילו לכתוב
פרשה קטנה אין לי פנאי לא ביום ולא בלילה״
במכתבו האחרון לעדת לוניל יתאונן ויאמר:
״אני היום לא אוכל עוד לצאת ולבא שכבר זקנתי ושבתי
לא מרוב השנים אלא מטבע הגוף ידוע חולי.״
ויגוע משה בן מימון ויאסף אל עמיו בהיותו בן שבעים שנה, ביום העשרים לחדש טבת שנת ד' אלפים תתקס״ח, ויספּדוהו כל עמו בכל ארצות פזוריו, וגם הישמעאלים התאבלו אחריו. בירושלים נקבצו כל בני ישראל ויקראו צום, ואחרי קראם בתורה את פרשת התוכחה, הפטירו בנביא שמואל ויסיימו בפסוק:
״גלה כבוד מישראל, כי נלקח ארון האלוהים!“
אחרי ימי האבל, נשאו את עצמותיו לארץ ישראל, ויקברוהו על יד העיר טבריה, ועל מצבתו חרתו:
״פּה טמון רבנו משה בן מימון מבחר האנושי“.
וההמון ברא אז את הפתגם הנודע:
״ממשה עד משה לא קם כמשה “
בדור הבא בא שלמה הקטן, הגדול בקנאים מיריבי הרמב״ם, וימחוק את הכתבת מעל המצבה ויכתוב תחתה:
״פה טמון משה בן מימון המוחרם והמין ״
אור וחשך נפגשו על המצבה ההיא!
אחרי מות משה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
העם חש והרגיש את גדולת בן מימון בחייו ועוד יותר אחרי מותו. כבן עמרם לפנים האיר את חשכת העם בקרני הודו, גרש את האופל במאור תורתו וחכמתו, כי פני משה — כהראשון כן גם השני — כפני חמה, ובמו הגיעה שמש התולדה הישראלית עד חצי השמים.
אין כל מראה טבעי המרומם את נפש האדם אל עולם אחר כמראה ״שקיעת החמה״, אשר בעינינו נראה איך היא, החמה המאירה, הנותנת אור וחיים לכל התבל ומלאה, שוקעת מטה ימה, ומנגה נגדה נשקפת הלבנה החורה והקרה למלא את תפקידה.
יהושע בן נון משרת בן עמרם, ויוסף אבן עקנין תלמיד בן מימון, שניהם ביחוסם לאדוניהם כיחס הירח להשמש.
אחרי מות משה פּנה יום הצלחת העם והתורה גם יחד, צללי ערב פרשו כנפיהם השחורות ויהי חשך ועלטה, העם נקרע לגזרים והמפלגות צררו אשה את רעותה, והפּרץ האיום הזה נתן מקום להאויב הנורא, הלא היא הכנסיה הקתולית, להתפּרץ בתוך העם ולשים שמות בקרבו. פּעם הבטיחו הכהנים הקתולים בחלקת לשונם להנפשות התמות אשר נפלו ברשתם חיים נעימים וחלק בנחלת שדי, ופעם שמו אותות קלון ובוז על בגדי אלה היהודים, אשר מאנו לשמוע בקולם.
בעת ההיא ישב על כסא הכהונה הקתולית ברומה האפּיפיור אינוצנטי השלישי, איש עריץ ועז נפש מכל האפּיפיורים אשר היו לפניו. האפּיפיור הזה השפּיל את כבוד עם ישראל עד עפר וישם עול הברזל של הכנסיה הקתולית גם על מלכי הארצות וירכב את הגמוניו וחשמניו לאלופים על מושלי העם ונשיאיהם. העריץ הזה החשיך את התבל בקנאתו וייסד את משפּטי הבקורת (אינקויזיציון) לשפוט באש את הכופרים המרהיבים עוז בנפשם לפון בקדושת האפּיפיור ואי־שגיונו, ומחביון עוזו בהוטיקן רדה גוים באפּו וישפוך חמתו גם על כנסת ישראל האומללה, ויעיר אזני המלכים והמושלים לבלי תת חנינה לבת יעקב השדודה, ונוסעי הצלב התעוררו שנית ו״האב הקדוש״ נתן להם ״כתבי סליחה לשעבר, וכּפרה לעתיד״ ובשם קדושתו שבו הפּרעות וההרגות ביהודים, ובערים שונות כבר נראה המרת הדת באונס.
במצוקתם הנוראה הזאת שמו היהודים פּניהם אל האפּיפיור אינוצנטי, והוא מלא את בקשתם למראה עין, ובשנת תתקנ״ט הוציא צו לאמר:
״היהודים לא יהיו נסחבים אל אגן הטבילה להמיר דתם בעל כרחם. שלא להרגם בלי משפט, ובימי שבתם ומועדיהם לא יעפּרום בעפר ולא יסקלום באבנים ולא ירגיזו את מתיהם מקבריהם, בי אין להכחיד את היהודים ולהשמידם כלה מעל פני האדמה, למען שתתקיים בהם הנבואה, בי יבא יום ויכירו את טעותם ויקבלו עליהם עול מלכות הבן והאם כאמור בברית החדשה״
ושנאת אינוצנטי ליהודים עברה את הגבול, עדי אשר גם פיליפּ מלך צרפת, אשר הצר לישראל בכל ימי מלכותו, ויאכלם בכל פה, נחשב לו לאוהב ישראל, ובשנת תתקס״ד הוכיחהו במכתב על אשר יאהב את זעומי אלהים, וכה יאמר:
״נפשי תדאב לראות, כי ישנם מלכים שנושאים פנים לבני בניהם של הצולבים, להנחילם יחד בנחלת מאמיני המשיח המלכים האלה נותנים לבן האמה לרשת עם בן הגבירה שמעתי ותרגז נפשי, כי בצרפת החזיקו יהודים מלוי ברבית בנכסי הקדש להכנסיה הקתולית, כי היהודיות מחזיקות בבתיהן שפחות ומיניקות נוצריות, כי עדת ישראל בשאנץ בנתה לה בית־כנסת מחדש המתנשא בקומתו על בית תפלת הנוצרים הסמוך לו, וכי שם לא יתפּללו בלחש, כי אם בקול רם ובזאת יבלבלו תפלות הנוצרים ויפריעו את העבודה והרנה״
הרבה חטאים כאלה הוסיף האב הרומי למצוא בצורר היהודים הצרפתי פיליפּ אוגוסט, כי עוד לא יצא ידי חובתו בשנאתו לעם עולם, ויער אזנו לרדוך באפּו גם את הכופרים, כי שנואי נפשו המה.
ולא לחנם שנא האפיפיור הרומי את היהודים והיהדות, אחרי ראותו בהם מחאה חיה ועזה נגד הדת הקתולית ונגד הכהונה הרומית, אשר בחזקתה הכבידה אכפּה על כל הנוצרים הישרים בלבותם, אשר התמרמרו על מעשי הכהנים המחללים את כהונתם בתענוגות בשרים ותאוות נמבזות, והצרפתים הדרומיים, האלביגנזים, אשר התרועעו עם היהודים ורבניהם וילמדו דעת את דרכם בקדש, חיי משפּחתם וטהרת מדותיהם, ואחרי שימם עין בכתבי הקדש, התעוררו על כל רעות הכהונה הקתולית ומשובתה ויאמרו לפרוק את עול רומה מעל צוארי הנוצרים ולצרוף את הדת הנוצרית ולקרבה אל היהדות אמה — מקורה הראשון.
ואינוצינטי שפך חמתו על הכופרים ויערוך מסע צלב לקראתם להשמידם ובעיר בדרש הרגו עשרים אלף נפש ואת העיר שרפו באש, ואנשי הצבא שאלו את הכהנים להורותם איך יבדילו בין הכופרים ובין המאמינים ולא יספה צדיק עם רשע. על השאלה התמה הזאת השיבו הכהנים, כהני אלהי החמלה והרחמים: ״הכו אל תחמלו, ואלהים יבחר ויקרב את אשר לו! ״ גם במתים עשו שפטים וישליכו את עצמותיהם מקבריהם, ויקראו חרם על ספרי ישראל לבלי קרוא עוד בהם. והיהודים שעירי החטאת, אשר מעולם שתו מצו את כוס החמה, רבים מהם נפלו בנופלים, ורבים נשבו ונמכרו לעבדים. השנה ההיא, שנת תשע מאות וששים ותשע לאלף החמישי, היתה חרותה בדם על לבות היהודים וישימו בה אות ויקראוה בשם שנת יגו״ן.
גם נשים משלו ועוללו בהם בימים הרעים ההם. בעת המלחמה בין המאמינים והכופרים תפשה אשת האלוף מונפרט את כל קהל היהודים וישבי עיר תלוזה ותגזור עליהם אחת משתי אלה: להמיר דתם או לצאת להרג. ותצג את האנשים לבד ואת הטף לבד, והילדים משש שנים ומטה נתנו אל ידי הכהנים להטבילם במים. נוראה היתה צעקת הילדים האומללים בהסחבם בחזקת היד לאגן הטבילה ואין מרחם. רק מתי מספּר בגדו באמונתם ורובם הסגירו למות נפשם על קדושת דתם.
הרעה היותר גדולה אשר עשה אינוצנטי לעם ישראל היא הגזרה האיומה והמאוסה, אשר כל האנשים והנשים מן היהודים מבן שתים עשרה שנה ומעלה ישאו אות קלון מצבע צהוב על בגדיהם, למען יכירום כל רואיהם מרחוק. האות הזה שם שמות בחיי העם פנימה, כי הוקל ערכם בעיני עצמם ויחדלו לשים לב על החיצוניות שלהם, על נקיון גוום וטהרת בגדיהם, על הנוי והיופי, כי לבם ידע מרת נפשם; חדלו מלכת בקומה זקופה וילכו שחוח תחת עול הדומיניקנים והפרנציסקנים, אשר אינוצנטי יסדם להשפּיל את כבוד עם ישראל ולרמוס את גאון יעקב תחת רגליהם.
ראשית מדון
מאתצבי הירש מסליאנסקי
כלל גדול הוא בחיים, כי בבא רעה על האדם בפרט או על העם בכלל, לא תבא לבדה, כי צרה לרעותה תקרא ומושכת היא אחריה עוד צרות רבות ורעות. ככה נראה בתולדותינו בסוף האלף החמישי, או בראשית המאה השלש עשרה לספה"נ.
אל המון התלאות, הבוז והקלסה מחוץ, אשר הביא עליהם אינוצנטי השלישי בגזרותיו האיומות ובתו־הקלון אשר שם על בגדיהם, נלוו עוד דברי ריבות ומדון, ויקרעו את העם לקרעים, וירבו פלגות בישראל, ויפוצצו את ביתו לרסיסים מפנים.
כל עוד אשר בן מימון היה בחיים, התאפּקו מתנגדיו הקנאים מצאת נגדו בגלוי, ורק בחשאי ובשפה רפה הביעו את טענותיהם ותלונותיהם, ולא השמיעו במרום קולם, כי יראו את כבודו הגדול. לא כן אחרי מות משה החלו מקנאיו ומריביו לבקר אחריו ולתת דופי בספריו, באמרם כי ספרי בן מימון מסוכנים המה להאמונה התמה, כי שיטת בן מימון איננה מודה בכל הנסים שנאמרו בכתבי הקדש לפי פשוטם. ביחוד התמרמרו על ״המורה״ על תתו טעמים להמצות השוללים מהן את חשיבותן התמידית, כמו הקרבנות, כן גם כפירתו בשדים, ברוחות ובכשפים, נגד דעת התלמוד, וידמו כי מחויבים הם לצאת במחאה נגד ספריו ודעותיו.
ובכן קמו אז בישראל שתי מפלגות, מעבר מזה מוקירי הרמב״ם ומעריציו, המקדישים את כל דבריו כדבר אלהים, ומעבר מזה מנגדי הרמב״ם, אשר קראו מלחמה על כל ספריו וביחוד על ״המורה״. להראשונים היה משה גודר פרץ, משובב נפשות נדחות ומנהל לתועי רוח, ולהאחרונים היה כפורץ גדר וכמשגה תמימים לסור מדרך האמונה. כי הנה היהודים אשר בארצות הקתולים, כמוהם כנוצרים, רחקו מכל חכמה ומדע וכל מעיניהם היו אך בתלמוד לבדו, כי יד הקתולים גברה עליהם ולא ידעו דבר בארץ, על כן האמינו רוב חכמי צרפת בכל דבר ובכל מבטא ככתבו וכפשוטו שנאמרו בתלמוד על המלאכים, השדים והרוחות, על השכר החמרי הצפון בעולם הבא לצדיקים, ועל העונש הגופני המוכן לרשעים. בכל אלה האמינו באמונה אומן ויתרגזו על אלה המכחישים בהם. לא כן היו חכמי היהודים בארצות ממשלת הערבים וגם בצפון ספרד ובנגב צרפת, אשר שמה הגיעה תרבות ערב, שם נחה הדעת גם על היהודים, אשר היו יוצאים ובאים בתוך העם ויבינו את החיים וכל צרכיהם, ויהי התלמוד להם רק למורה דרך התורה והמצוה לדעת מה יעשה בישראל, אך חיי רוחם לא התכנסו בו לבדו, הם הבינו לערוך את ערך רבי משה וספריו ויקדישוהו ויעריצוהו מאד.
בראש המתנגדים היה רבי מאיר הלוי אבואלפיא, נשיא וראש לקהלת ישראל בטולידא. ואלה דבריו במכתבו לחכמי לוניל:
״בהגיע תור משנה ספר התורה ואעמוד על ספרי המדע בהלכות תשובה על העולם הבא שאין בו גוף וגויה, קנא קנאתי לצור ישראל וקדושו, ליסוד הצדק ושרשו, בראותי, כי אבדה אמונת תהית המתים״
וחכמי לוניל, ובראשם רבי אהרן בן משלם, השיבוהו קשות ויגערו בו על ערבו את לבו לחרף את יחיד הדור אשר מימות רבינא ורב אשי לא קם כמוהו מורה. ועל דבר אשר לא האמין באגדות חז״ל כפירושן, לא היה הוא הראשון בזאת, אחרי אשר גם הגאונים רב סעדיה ורב האי החלו לפון בפשיטות האגדות. כן גם הנשיא רב ששת בנבנשתי מברצלונא התל ברבי מאיר הלוי במכתם לאמר:
שאלוני ידידי. איר יכונה
בשם מאיר והוא הולך חשכים?
השיבותים כבר קראו חכמים
ללילה אור והוא מן ההפכים״
ורבי מאיר לא לקח מוסר ויוסף להשליך שקוצים על ספרי בן מימון.
גם בארצות המזרח התפרץ הריב והרב רבי שמשון משאנץ, אחד מבעלי התוספות שעלה לארץ הקדושה, ורבי דניאל הבבלי, תלמיד רבי שמואל בן עלי מבגדד המתנגד הראשון לבן מימון, אסרו יחד את המלחמה נגד ספרי רבי משה. ורבי יוסף אבן עקנין, תלמיד בן מימון, וכל חבריו מעריצי משה, פנו לרבי אברהם בנו לתת את יריבי אביו לחרם. אולם רבי אברהם, אשר דמה לאביו הגדול בתכנית רוחו ובענותו הרבה, השיב על־אדות רבי דניאל הבבלי לאמר:
״אני כבעל דינו והוא כשונא לנו, לא אדין אותו לא לכבודי ולא לכבוד בית אבא חלילה, שמא יהיה בדבר חלול השם יתברך יותר, ובכיוצא בזה למדונו חז״ל לא לידון אינש לא למאן דרחים ולא למאן דסני, ועוד שאמונתו ביחוד השם יתברך ושאר עקרי התורה מתוקנת היא ולא חלק עליו אלא בענין השדים וכיוצא בהם ועוד ששמעתי עליו שהוא דורש ברבים דברי תורה ומוסר ומושך לבם ליראה ולעבודה ומחזיר למוטב חטאים בעלי תשובה״
אבל דברי רבי אברהם הטוב לא הרגיעו את לבות תלמידי הרמב״ם ומעריציו ויפצרו ברבי דוד נשיא הגולה במאסול לנדות את רבי דניאל. רבי דוד מלא את חפצם וינדה את רבי דניאל. לב רבי דניאל כאב עליו על אשר נדוהו ויחלה וימת בדמשק. אחרית רבי דניאל המרה השקיטה את יריבי הרמב״ם בארץ המזרח בדור ההוא.
לא כן היה מצב הריב בארצות אירופה. רבי שלמה ממונפליר (מן ההר), תלמיד רבי יהודה החסיד, יצא במלחמת תנופה על שיטת הרמב״ם, בראותו את הזלזול במצות המעשיות בין יהודי ספרד, כי רבים מהם התחתנו בנוצרים, ויחרוץ משפּטו, כי ספרי הרמב״ם הסבו בכל אלה. ונוסף לזה היה מאמין אדוק בהגשמת הבורא, גם בשכר ועונש על פי תבנית העדן והתופת המתוארים בהגדות חז״ל, גם במציאות השדים, ויחשוב את כל זאת לעיקר מעקרי הדת. ולכן לא לפלא הוא כי מאמין אמונה גסה ופשוטה כזאת ראה בדעות הרמב״ם והשקפותיו מינות וכפירה. ויקם הוא ושנים מתלמידיו, רב יונה ורב דוד, ויקראו בקהל חרם על ספר המורה והמדע ועל כל החוגים בפילוסופיה, וחכמי צרפת משרידי בעלי התוספת החזיקו אתם ויתעוררו באש קנאות ויביעו רוחם ברעש ורגש, ויעברו בקנאתם את המחרימים הראשונים.
החרם העלה את חרון אף מעריצי בן מימון, וראשי שלש הקהלות, לוניל, בדרש ונרבונה, קמו ויחרימו את המחרים רבי שלמה ושני תלמידיו, וישלחו ספרים אל כל הקהלות להזהירם, כי יצילו את כבוד משה רבם ותפארתם. בחמה שפוכה נלחמו המימוניים ומתנגדיהם וגם קהלת מונפליר נפלגה לשתי מפלגות: ההמונים החשכים החזיקו בידי רבם הקנאי הקדוש רבי שלמה ותלמידיו, והחכמים הנאורים רבו בהם, וילחמו איש את רעהו גם באגרוף ובמהלומות, ועוד מעט ונחלק ישראל לשנים — לולא שני הגדולים אשר התערבו אז בהמריבה ובכח האמת השקיטו את הרוחות הסוערות, הלא המה רבי דוד קמחי (הרד״ק) ורבי משה בן נחמן (הרמב״ן). שני הגדולים האלה התערבו אז בתוך המריבים וירגיעו מעט את הלבבות. אך לא תם עוד החזיון המעציב ועוד נתכנו לו עלילות גדולות ורעות מאלה בטרם בא הקץ להשערוריה הזאת.
גם המשוררים אשר בשתי המפלגות ירו חצי לעג איש ברעהו במהתלותיהם. אחד ממתנגדי הרמב״ם הביע את משפּטו:
״מורה נבוכים, החרש, פיך בלום!
הן הדברים לא שמענו עד הלום
ישאו עונם אומרים, כי הכתב משל
והנביא אשר אתו חלום״
והמשורר מהמפלגה המימונית השיב:
״פּתי, במתג ורסן עדי סכלך בלום,
של נעליך, עול, ואל תקרב הלום.
משל להבין אין יד שכל ואיך
תוכל להבין נבואה, אם במראה או בחלום.
אחרית הריב
מאתצבי הירש מסליאנסקי
רבי דוד קמחי הזקן, בקנאתו לכבוד רבי משה, התאושש וישם פעמיו לטולידא, עיר ממלכת קשטיליה, להטות את לב נשיאה רבי יהודה אלפכר, הרופא הגדול והנכבד בעמו, ואת כל חכמי העדה, כי יחלצו חושים נגד הקנאים. אולם מרוב זקנתו וחולשתו חלה בדרך ולא עצר עוד כח לעשות דרכו הלאה, ויערוך מכתב אל הנשיא אלפכר ויעיר למוסר אזנו על עמדו מנגד בעת מבוכה כזאת והציע לפניו לגער בשלשת הקנאים, רבי שלמה ותלמידיו, כי יחדלו לעשות מעשיהם הזרים.
ומה השתומם החכם קמחי הישיש, אחרי אשר קוה למצוא עזרה מידי הנשיא אלפכר, והנה מכתב מלא תוכחות ומרורים קבל מהנשיא, אשר הביע דעתו, כי לא יתכן דרך הרמב״ם לשלב תורה וחכמה, אמונה ותבונה יחד, כי לא תשא אותן הארץ לשבת יחדו, וישפוך חמתו על בן תבון אשר תרגם את המורה עברית, ועל הקנאי רבי שלמה ושני תלמידיו דבר טובות ויהלל את פּעולתם.
ובין כה וכה ודברי הריב פרצו חוק ויעברו מגבול ישראל אל מחנה הקתולים ואש זרה הוצתה באהלי ישרון ותשם שמות בתוכו, כי בימים ההם כלה האפיפיור הרומי גריגורי התשיעי את פּעלו להכרית את הכופרים האלביגנזים ויאבד כל זכר למו, אולם בזאת לא אמר די ויאמר לצרור את רוח האדם ולשים מחסום גם לשכלו. ובחדש אפּריל שנת ד׳תתקצ״ג פּתח את בית משפט האינקויזיציון לבקר ולבחון כליות ולבות, ואת המשרה הנוראה הזאת מסר להדומיניקנים כלבי־הציד אשר לכהונת רומה. וגם בהעיר מונפליר, מקום משכן הקנאי רבי שלמה, הוקם בית משפּט הדמים לשפוט את הנוצרים שנחשדו בריח מינות וכפירה.
אל האינקויזיטורים המרצחים האיומים האלה התחבר הקנאי החשוך רבי שלמה מן ההר והוא ותלמידו רבי יונה מגירונדי שמו פניהם אל הכהנים הדומיניקנים ויאמרו אליהם לאמר:
״הנכם מבערים אחרי כל פרי כחש אשר בתוככם, ומדוע תעלימו עין מספרי הכפירה אשר בספרתנו? בני עמנו רובם כופרים, כי נפתו לדברי המימוני המצרי אשר כתב ספרי מינות, ואתם מבערים את המינים שלכם, בערו נא גם את הרע אשר בקרבנו, והם ספר המדע וספר המורה״
שמעו הנזירים הקנאים וישישו מאד ויתנפּלו ככלבי־ציד על טרפם, והקרדינל הצרפתי הקנאי כאדונו שם לבו אל הבקשה הזאת, כי נפחד העטלף הזה מאור פני ״המורה״, ויצו לשופטי הבקרת ויפשטו על בתי היהודים ויוציאו משם את ספרי הרמב״ם ויעלום על מוקדי אש ברחובות קריה.
ורבי יונה, תלמידו של רבי שלמה, השתדל לפני הכמרים בפאריז, כי יוסיפו עוד להרע, ויאספו את כל ספרי הרמב״ם לפני בית־כנסתם הגדול, ומן אש נר־התמיד הבוערת לפני מזבחם הציתו בספרי המימוני לעיני כל יושבי העיר לשמחת לב כל אויבי היהודים ולמורת רוח בני ישראל החכמים, אשר שם בן מימון יקר וקדוש להם.
השערוריה הנוראה הזאת הרתיחה את דמי שלומי אמוני ישראל ופלצות אחזתם, ומכל עיר ועדה נשמע דבר אלה וחרם על רבי שלמה ורבי יונה תלמידו. רבי שמואל ששפורטא הוכיח קשה במכתבו לחכמי צרפת על הנבלה הזאת, ורבי אברהם בן חסדאי איש ברצלונה, אחד ממכבדי הרמב״ם, גער ברבי יהודה אלפכר על הלבינו את פני הזקן רד״ק, וישלח אגרת תוכחה לכל קהלות ישראל בכל ארצות פּזוריהם. גם הרד״ק מהר עוד הפעם לכתוב לרבי יהודה אלפכר וישאלהו:
״הגם אתה הלרשע תעזור ולשונאי ה׳ תאהב? חלילה לזרע הנשיא הגדול להיות ידו עם מרעים!״
גם רבי משולם בן קלונימוס העיר למוסר אזנו של הנשיא אלפכר על ביישו את החכם רד״ק. כל אלה פעלו על הנשיא לנער כפיו מתמוך עוד ברבי שלמה מן ההר.
גם רבי משה בן נחמן ורבי מאיר הלוי מטולידא לא שמו לפיהם מחסום, כי גדול היה הכאב מאד על שרפת הספרים, ודעת הקהל הישראלי חרץ משפט נורא על רבי שלמה ותלמידיו ותתנם לחרם ולגדופים.
אחד ממעריצי הרמב״ם כתב מכתב מלא ארס על המעשים הנוראים האלה לאמר:
מה בערו האומרים, כי בערו
דברי חמודות יקרו מזהב!
אש אוכלה המה ואיך אש תאכלם?
בינו לזאת, בוערים ועוזרי רהב:
איך זה? אבל עלו כמו תשבי לאל
באש ובמלאך — בתוך הלהב״
והמימוניים לא נחו ולא שקטו עדי אשר נקטו נקמתם מן המלשינים, כי המלך יעקב מארגוניה נאות להם לחדש את הבקורת בדברי המלשינים והעלילות אשר עוללו מתנגדי הרמב״ם על המימוניים. אז הוזמו העדים ויענשו בקציצת לשונם ונחתכו יותר מעשרה לשונות. ורבי אברהם בן חסדאי כתב מכתם על דבר העונש הזה בדברים חדים ונמרצים לאמר:
קמו מורי שוא על מורה צדק ונתנוהו חרץ,
חלק לבם, ויפרץ בם האל פרץ על פני פרץ,
שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ
גם העונש המבהיל הזה לא שם קץ להריב והלוחמים לא הניחו עדין את כלי נשקם, ויעשו נקמות איש באחיו, בית בבית ומפלגה במפלגה עד חרמה, עדי אשר האנשים אשר באו בכתובים עם רבי אברהם בן הרמב״ם היו דורשים ממנו כי יסתיר את שמותיהם לבל יודעו לאנשי מצותם.
ורבי אברהם בן רבי משה, נגיד היהודים במצרים, התאבל ונפשו עליו השתוחחה על כבוד אביו כי חולל ועל ספריו כי נשרפו באש, ויוציא את רוחו בספרו ״מלחמות ה׳״, בזכותו את אביו ברוב אומץ, ובכל זאת לא נתן תפלה במתנגדיו, כי ירש את רוח הסבלנות מאביו הגדול.
ככה נמשך הריב עדי אשר לודוויג התשיעי מלך צרפת הוציא פקודה נוראה, כי כל ספרי התלמוד אשר בכל ארץ צרפת ישרפו באש, וכל איש יהודי אשר ימאן למסור את ספריו יגורש מן הארץ. הפּקודה נמלאה ביום ערב שבת פרשת חקת, ו׳ תמוז, שנת ה׳ אלפים ב׳. עשרים וארבע עגלות מלאות ספרי התלמוד הובאו אל אחד השוקים בעיר פּאריז ושם נשרפו כליל לעיני כל התושבים, כאשר עשו אז לספרי הרמב״ם. שרפת התלמוד היתה אז בעיני חכמי צרפת כשרפת בית ה׳ והיום ההוא נקבע צום לדורות, ורבי מאיר מרוטנברג ורבי אברהם בדרשי חברו קינות על המאורע הזה. אחת מהן היא הקינה המתחלת ״שאלי שרופה באש".
הרעה המרה הזאת השביתה את סערת לב מתנגדי בן מימון, בראותם בזה אצבע אלהים. ורבי יונה, אשר הוא נשאר בחיים מכל ראשי המתנגדים, נחם על מעשהו, אשר בו נתן את לפידי האש בידי הנזירים הקנאים, ויעל על הבמה ויבך ויתודה על מעלו, וידור לעלות לארץ ישראל ולהשתטח על קבר הרמב״ם שבעת ימים, ובהתודו קרא ואמר:
״הנני מכה על פני ובוש ומתחרט על אשר פערתי פי נגד רבנו הקדוש הרב רבי משה בן מימון וספריו והנני מודה מלב ונפש ואמר משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים״
חרטת רבנו יונה הביא את השלום ואנשי המפלגות תקעו כפם איש לרעהו לשלום. אבל רבנו יונה לא יכול לשלם את נדרו, כי עכבוהו בארץ ספרד, ושם יסד ישיבה גדולה. בכל דרשותיו היה מזכיר ביראת הכבוד את ספרי הרמב״ם והיה אומר:
״רבנו משה כתב כן ואנחנו לא נחלוק עליו״
בעת ההיא, בהיותו ״בעל תשובה״, חבר שני ספרים על הנושא הזה: ״אגרת התשובה״ ו״שערי תשובה״ על פי חקי התלמוד.
רבנו יונה לא האריך עוד ימים ולא מלא חפצו להשתטח על קבר הרמב״ם, כי חלה מחלה פתאומית וימת. חבריו ותלמידיו ראו במותו עונש מן השמים על אשר לא קיים את נדרו, ומני אז והלאה התגדל והתקדש שם רבי משה בן מימון בעיני כל ישראל, ואיש לא הרהיב עוד עוז בנפשו לחלל את כבוד מאור הגולה.
האסיר המת
מאתצבי הירש מסליאנסקי
נורא היה גורל היהודים באחרית המאה השלש עשרה בגרמניה, כי רודולף הראשון לבית הבסבורג מצץ את דמם כעלוקה, וככל אשר הוסיפו עשיריהם לפתוח לו את צרור כספּם, כן הוסיף להרחיב נפשו וימכור להם במחיר חקים ישרים וזכיות, ואחרי כן הסיר משפטם, ומשובת ההמון התלקחה שנית ויעוללו ביהודים עלילות ברשע, עלילת־דם הארורה ויכריעום לטבח.
בימי חג הפסח שנת ה׳ אלפים מ״ג נמצא ילד נוצרי חלל בסביבת העיר מגנצה (מאינץ). השמועה התפּשטה בין ההמון הנוצרי, כי מינקת נוצרית מכרה אותו ליהודים לאכול את לבו ולשתות את דמו בימי חג הפסח, ואחד הפרשים, רינג שמו, שם את גופת הילד הנרצח על שכמו ויעבור דרך רחובות מגנצה ויקרא: ״מות ליהודים רוצחי ילדינו וגואלנו! ״ ההמון התגודד ויתנפּל על היהודים ביום שביעי של פסח וימיתו רבים מהם וישוסו את בתיהם ורכושם. הקיסר לבית הבסבורג חקר ודרש אחרי כן וימצא את צדקת המרצחים, אחרי קחתו את כל שלל היהודים אשר בזזו לאוצרותיו, באמרו כי יחלקו לעניי הנוצרים. העלילה הנמבזה הזאת פּשטה בכל ערי אשכנז, וגם בעיר מינכן יצא הקול, כי היהודים קנו להם ילד נוצרי וישחטוהו להשתמש בדמו. ההמון השתובב ויסבו את בית־הכנסת, אשר בו התחבאו היהודים, מכל עבריו ויציתוהו באש, וישרפו חיים מאה ושמנה נפשות.
ככה גברו רדיפות היהודים וגזרות קשות התרגשו ובאו בלי חשך. כי שונאיהם הוסיפו עלילה על עלילה, יען מה ומדוע? לא על חטאת מרי, עול ואון, רק מפני שלטון האדם באדם לרע לו. הנוצרים מצאו בהם שיות אובדות ונאלמות הנועדות להיות טרף לשניהם. נקל לשער, כי בעת רעה וחשכה כזאת ירדה חכמת התורה, ודרכי הלמודים שנו את פניהם, ואת מקום העיון וההגיון העמוק של בעלי התוספות, לקחה שטת הלקט בעמרים אחרי הקוצרים. והנה עוד הפעם נקרעו העננים ואור שמש התורה הופיע בתמונת הרב רבי מאיר ברבי ברוך מרוטנבורג, איש אשר רבי שלמה לוריא (מהרש״ל) יאמר עליו בהקדמתו לספרו ״ים של שלמה״, כי אין בכל האחרונים כמוהו. רבי מאיר היה משירי בעלי התוספות ורודולף לבית הבסבורג מנהו לרב הכולל לכל מדינת אשכנז. הוא היה תלמידו של רבי יצחק מוינה, בעל ״אור זרוע״. את התואר ״מאור הגולה״ לא נתנו לכל רב וגדול למן רבנו גרשם עד רבי מאיר, אשר היה נכבד ונקדש בעיני כל העם.
ומרוב הלחץ והמועקה התעוררו יהודים רבים בעלי עושר ונכסים לעזוב את ארץ אשכנז הזעומה ולעבור ארחות ימים, וראשם ואלופם רבי מאיר יצא בראש גולים הוא וביתו להשתקע בארץ ישראל, כי מרחוק שמעו, כי פקד ה׳ את עמו ואת ארצו, אחרי אשר בימים ההם היה איש יהודי לרופא ומשנה בממלכת המונגולים, אשר השתרעה מנהר פרת עד ארץ ישראל, ושמו סעד־עבדאלה, בעל שכל חרוץ ומזג טוב, יפה תואר ומושך את לבות כל יודעיו בהליכותיו הנעימות, ושמעו הולך מרחוק ויגיע לאזני בני ישראל הנתונים בצרה ובשביה בכל ארצות פּזוריהם.
ויהי אחרי בוא רבי מאיר עם ביתו לעיר לומברדיה, הכירהו יהודי מומר, קניפפא שמו, ויכהו בלשון באזני הבישוף, אשר אסרהו כרגע והקיסר רודולף חרץ משפּטו להאסר במבצר אנסהיים בארץ אלזס (ד' תמוז ה׳ אלפים מ״ו), למען לא ירבו היהודים לצאת בעקבותיו ותתמעטנה הכנסות הממלכה, ואת בתי היהודים אשר עזבו את הארץ וכל שדותיהם נשארו בידי הנוצרים.
כאשר שמעו יהודי אשכנז כי מורם ואלופם כלוא במאסר, אחזם שער, וישלחו מלאכים אל המלך ויאילו לתת לו עשרים אלף שקל כופר רבם. הקיסר נאות להם, אולם רבי מאיר לא נתנם להרבות פדיון נפשו, פן יהיה זה למוקש לחכמים אחרים, כי יאסרם המלך בעבור הבצע.
הנה כי כן ישב רבי מאיר הקדוש בבית כלאו בהיותו זקן וחלש, ומי יוכל לשער זאת בנפשו, כי במצב נורא כזה עוד צלחה בידו להגות בתורה בעיון ובהגיון ולהשיב לכל שואליו דבר בדעת ובהשכל, כי בן קדוש ויקר היה לאומתו, אשר ברוב אומץ תשא את נטל צרותיה, ובשמחה תקרב נפשה על האמת והאמונה.
תחת תשובותיו אשר כתב מבית כלאו חתם את עצמו בדברים האלה:
״עני הנשכח מכל טובה. אסקופה הנדרסת, הנקרא בשכבר מאיר ב״ר ברוך.״
כרבי עקיבא בזמנו הפיץ רבי מאיר תורה ואורה ממחשכי בית כלאו עד יום מותו. תלמידיו ובראשם הרא״ש ומרדכי אשר על האלפס בקרוהו במאסר ויצקו מים על ידיו.
כעבור ששה שנים מת רבי מאיר בבית כלאו ויורשי הקיסר לא נתנו להביא את גופת האסיר המת לקברות ישראל עדי אשר ישלמו היהודים אוצר רב בעד רבם הקדוש. וישאר האסיר המת בבית כלאו ארבע עשרה שנה, עדי אשר התעורר איש עשיר אחד, ר׳ אלכסנדר זיסקינד ווימפּפן מפרנקפורט, ויפדה את גופת האסיר הקדוש ויביאהו לקברות ישראל בווירמיזא, ובמות הנדיב הזה קברוהו אצל רבי מאיר, כאשר שאל.
אחרי מות רבי מאיר גברו הצרות ודם בני ישראל שטף כנחל מים בערי אשכנז, ועוד מעט היה לשונאי ישראל עלילת הדם, ויוסיפו עוד עלילה בהעבירם קול לאמר: ״היהודים גנבו חלת לחם הקדש מבית־תפלת הנוצרים וידכו אותה במדוכה ויזב דם ממנה״, והמון ריקים ופוחזים הרגו בישראל הרג רב, ותחרבנה מאה וארבעים קהלות, ומספר החללים במשך ששה ירחים בשנת ה׳ אלפים נ״ח הגיע למעלה ממאת אלף נפש יהודים.
אלה קצות התלאות אשר קרו לבני ישראל בארץ אשכנז.
היהודים בצרפת
מאתצבי הירש מסליאנסקי
בארץ צרפת, הארץ הנאורה והחפשיה כעת בדורנו מכל ארצות אירופּה, אשר הבדילה כעת את הממשלה מאת האמונה ותשם להק את הפתגם הקדוש והנאור ״השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם״; בארץ היפה הזאת סבלו אבותינו במאות השלש עשרה והארבע עשרה הרבה יותר מבבל הארצות, ולודויג התשיעי הכביד אכפו על יהודי־עבדיו ויכריחם בחזקת היד לשאת את אות־הקלון על לבם ועל גבם לראוה בהם, וכי יזיד איש יהודי לצאת החוצה בלי האות ולקחו ממנו את חליצתו, ויענש עונש כסף לאוצר המלכות. הכמרים הדומיניקנים השגיחו בעין צופיה כי יקיימו היהודים את החק הזה בכל תוקף ועוז. ההמון השתובב משובה נצחת באשמת כהניו החשכים, ופעם בפעם התנפל על היהודים וישמו עליהם נויהם. ויהי היום ויתגוללו הנוצרים בעיר טרויש על היהודי החכם והעשיר רבי יצחק שטלן, ויעוללו עליו עלילה ויתפשו אותו ואת אנשי ביתו ויציגום למשפט לפני הכמרים הדומוניקנים וירשיעום וישפטום להשרף חיים באש. שלשה עשר היו במספרם וכלם עלו על המוקד, ובעמדם בתוך הלהב השמיעו בקול רם את הפתגם הקדוש: ״שמע ישראל!״ משוררים רבים שרו בעברית ובצרפתית קינות על מות הקדושים האלה.
ומצב היהודים הורע עוד יותר במלוך פיליפּ הרביעי (היפה) בצרפת. האכזרי הזה הוציא פתאום פקודה אכזריה ביום כ״ב ליולי שנת ה׳ אלפים ס״ו, הוא היום המר והנורא ליהודים מימים מקדם, יום העשירי לירח אב, לשים בבתי־כלא את כל יהודי הממלכה ביום אחד אין נקי. ובטרם השפּיקו היהודים להנפש מעצבם ומאבלם על חורבן ירושלים וגלות העם, והנה שוטרי הממשלה מזוינים בכלי־זינם החרידום ויסחבום כלם זקן ונער, טף ונשים אל בתי־האסורים ושם הודיעום כי בעוד ירח ימים עליהם לצאת את הארץ, וכל אשר ימרה את החק הזה מות יומת.
החוק האיום הזה יצא לפּועל, ויהי מספּר המגורשים — בשנת ויגרשהו וילך, ס״ו לאלף הששי — כמאה אלף נפש וכל רכושם ואחוזותיהם לקח המלך לאוצרו ולא השאירו להמגורשים רק את שמלתם לעורם וכסף למקנת אוכל ליום אחד. רבים היו אז אשר קשה היה עליהם לעזוב את הארץ אשר בה ישבו אבותיהם מימי קדם, בהיותה עדין מדינה ממדינות רומה העתיקה עוד לפני אשר קבלו עליהם יושבי צרפת את ״הברית החדשה״, ולא עצרו כח לעזוב את משכנותיהם ולנוע בארצות זרות, וימירו דתם. — הוי, כמה מדם ישראל נוזל בעורקי הצרפתים הנוצרים! — ואלה אשר נותרו בארץ אחרי המועד, ואשר דתם לא המירו, נשפטו משפט מות וינתנו להשרף חיים.
ככה כבה נר ישראל בצרפת, ובתי־המדרש הגדולים, אשר מהם יצאה תורה ואורה לכל עם ישראל בארצות גלותם על ידי המאורות הגדולים רש״י ונכדיו ובעלי התוספות בטרויש, פאריז, שאנץ, קינון ואורלינש, כל בתי־הישיבות האלה נמכרו לכל המרבה במחיר, ואת בית־הכנסת הגדול בפאריז נתן המלך פיליפּ היפה מתנה לרכבו.
שרידי החכמים ותופשי התורה נפזרו לכל קצות הארץ ורבים מהם מתו מתגרת הצרות הנוראות, ממחסור, עוני וקלון. עוד היום תעוררנה דמעות העשוקים ואנחת הנרדפים את לבות הקוראים. רבי אשתורי הפרחי, בעל ״כפתור ופרח״, היה אז עוד רך בשנים ואב בחכמה, קרובו של רבי יעקב בן מכיר, והוא מתמוגג בשיחתו וקינתו לאמר:
״מבית הספר הוציאוני, כתנתי הפשיטוני, בלי גילה הלבישוני, בעצם למודי גרשוני מבית אבי ומארץ מולדתי, ערום יצאתי, שולל הלכתי, נער הייתי, מגוי אל גוי ומממלכה אל ממלכה לעם לא ידעתי לשונו נדחתי, מנוחה לא מצאתי, עד כי הביאני חדריו מלך שהשלום שלו משבי לארץ צבי״
הנודד הצעיר הזה לא מצא מנוחה לנפשו עדי דרכו רגליו על אדמת ישראל.
רבי אהרן ברבי יעקב הכהן מנרבונה, התלמודי החכם, אחד מגולי צרפת, יקונן לאמר:
״אני הגבר ראה עני הגלות בשבט עברתו על בית יעקב, אשר כעדר נפוץ גלו ונתפּזרו, ממכון שבתי וכסא כבודי באתי לארץ חשך״
איום היה השבר אז בראשית המאה הארבע עשרה בארץ צרפת, עשירי־עם היו למחזרים על הפתחים והאמונים עלי תולע חבקו אשפתות. הפּיטן רבי ידעיה הפּניני מבדרש משמיע בכי בספרו ״בחינת עולם״, קול אנקת אומללים נדחים המלאים יאוש ותוגת עולמים. והנה היום בדורנו שנתה התולדה את דרכה ובעינינו נראה את צללי האומללים מהמאה הארבע עשרה, אשר התגלמו בפליטי אחינו הנמלטים מארץ רוסיה במאה העשרים. הוי, שבו אלינו ימי־הבינים, ולשנת ס״ו למאה הראשונה לאלף הששי ולשנת ס״ו למאה השביעית — תכנית אחת לשתיהן ומצוינות יחד ב״וילך״.
כעבור תשע שנים, בשבת לודויג העשירי בן פיליפּ היפה על כסא מלכותו, בא במשא ומתן עם היהודים על־דבר שובם לארצו, ויאות למלא תנאיהם אשר הציעו לפניו, ואלה הם:
״כי יהיה להם המשפט לשבת בכל מרחבי המדינה, כי לא ישפטום על חטאותיהם אשר חטאו לפני הגלותם, כי ישיבו להם את כל בתי־הכנסת, מקומות הקברות וכי ספרי הדת שלקחו מהם, וכי יהיה להם המשפט לגבות את החובות הישנים מהנוצרים, ושתי שלישיות מן הכסף הגבוי תבאנה לאוצר המלך.״
את כל התנאים האלה אשר המלך בתנאי, ״כי ישאו עליהם את אות־הקלון בגדלו ובצבעו, ולא יתנו כספּם ברבית ולא יתוכחו עם הנוצרים בעניני האמונה״.
ועל פי הברית הזאת נתן להם המלך רשיון הישיבה לשתים עשרה שנה, ואם יחפוץ המלך לגרשם אחרי עבור הזמן עליו להודיעם שנה תמימה מקודם, למען יוכלו להכין את עצמם לדרך.
אך חמש שנים עברו מעת שוב בני ישראל צרפתה, והנה שני מקרים איומים קרום, הלא המה ״גזרת הרועים״ ו״גזרת המצורעים״. נער אחד רועה, בעל דמיון עז, הוציא קול בין ההמון, כי ראה יונה נחה פעם על ראשו ופעם בין כתפיו, ובשלחה ידו לתפשה, נהפכה היונה לעלמה יפה ותאמר אליו: ״אותך הנני מקים לרועה בארץ הקדושה, לך ואסוף אליך מחנה אחים קדושים ונלחמת בהישמעאלים ואנכי אם המושיע אתן לך את הארץ הקדושה ומקום קבר בני״.
דברי המשתגע הזה הלהיבו אח לבות ההמון, ורועי חזירים ותעלולים התקבצו אליו ויהי האספסוף למחנה כבד, ויתגודדו למסע הצלב, וכהן אחד ונזיר דומיניקני אחד הלכו בראשם, ויעשו הרג רב ביהודים בשנת ה׳ אלפים פ׳ ויחריבו כמאה ועשרים קהלות ישראל בנגב צרפת ובצפון ספרד, והנשארים מן ההרגות רשו ורעבו ויסבלו עוני ולחץ עד דכא.
אחרי כן באה עליהם הצרה השניה, הנקובה בשם ״גזרת המצורעים״, כי החולים האומללים מנוגעי הצרעת, אשר היו סגורים מחוץ למחנה, במקום באשה וצחנה ושם נתן להם לחמם הצר, ויהי כאשר לא השיגו די צרכם, התקצפו האובדים ויאמרו להנקם מהעם חרפת רעבונם, וישימו רעל במימי הבארות והנהרות (בשנת ה׳ אלפים פ״א) ומגפה נוראה התפּרצה בעם. הממשלה החלה ליסר את המצורעים במשפט, ויודו על חטאתם, אבל אמרו, כי היהודים השיאום להרעיל את המים בדם אדם, השתנה, שלשה מיני עשבים ועוגת־קדש אחת. את כל אלה יבשו בתנור ושחקו לאבק דק ושמו בתוך כיס לזרוק אותם אל הבארות והמעינות. המלך והעם האמינו בדברי השקר האלה באמרם, כי היהודים חפצים להנקם מהם נקמת דמם השפוך מהרועים. ההמון, התנפּל על היהודים שנית וישפטום בחרב ובאש, והמלך שם עונש כסף על היהודים מאה וחמשים אלך ליטרה. כל העשירים הושמו בבתי־כלא עדי שלמם את המס.
בטרם עברו שלשים שנה התחדשו עליהם עלילות בזויות לרגלי המגפה השחורה, אשר שמה אז שמות בארץ והיו תוצאותיהן: עוני, לחץ, משסה וגלות, כפעם בפעם.
אחרית היהודים בצרפת היתה בימי קרלוס המשוגע וקל הדעת ובשנת ה׳ אלפים קנ״ה — כצפּור נודדת מן קנה״ — הוציא המלך פקודת גרוש כללי מצרפת ביום הכפּורים. החק יצא לפּועל ב״מדת החסד״, כי הניחום למכור את נחלותיהם, והמלך צוה, כי לא יגע איש בנפשם וברכושם עד צאתם. וידודו הגולים לאשכנז, לאיטליה ולפולניה ולכל המקומות אשר מצאו בהם מקלט ומפלט, ורק מתי מספר שמו פעמיהם ספרדה.
היהודים באיטליה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
שאננים ושקטים ישבו היהודים בארץ איטליה היפה, וכוס התרעלה, אשר ממנה שתו יהודי בריטניה, צרפת וספרד, לא עברה עליהם, וברומה, אשר ממנה יצאה קנאת הדת על כל התבל, לא רבה הרעה על היהודים, עדי אשר חקי הכנסיה ואות־הקלון לא היו נשמרים שם כהלכתם, כי האפּיפיורים היו רק כחצים המשחיתים אך מרחוק, יען כי בני רומה פרקו מעליהם את עול הכהונה, והנהנים רבו איש ברעהו ויהיו טרודים במחלקותיהם וקטטותיהם, ואזלה ידם להרע ליהודים, ורק במרחקים היו נכבדים ונוראים, ובארצם לא הרבו לשים לב אליהם, וזאת היתה לברכה ליהודים, כי מני אז הוטב מצבם הגשמי והרוחני, וימצאו ביניהם עשירים גדולים, ״ויבנו להם בתי מדות ועליות מרוחים, כתבנית ארמוני חמד והיכלי תפארה״.
(עמנואל הרומי)
בימים ההם עלה באיטליה כוכב השחר, אשר בשר את הקץ לממשלת הזדון, שלטון הפּרשים ועריצות הכהונה, בעלי הזרוע בימי־הבינים, הלא הוא החוזה הנפלא והמצוין דנטי. מקוי אור שירתו נמס הקרח הנורא, ורוח שכלו האדיר נשבה באיטליה ותטהר את שמיה מעבי ההזיה וחשכת האמונות התפלות, והעם קם לאור באור חיים חדשים באהבה בלי מצרים לדעת ולחכמת חרשים, ורבים מן החשמנים והרוזנים באיטליה תמכו את החכמה והדעת ויאספו אל ביתם חכמים ומליצים ויכבדו גם את הספרות העברית ורבים מחכמי היהודים חיו למו למורים ויהיו למגן ומחסה לבני ישראל ממשובת ההמון.
פּתאום עלה ענן כבד על שמי היהודים באיטליה בתמונת אחות האפּיפיור יוהן העשרים ושנים, שגניזה שמה. האשה המבישה הזאת הלשינה על היהודים באזני אחיה וכהניו החשכים ותסת כהנים אחדים להעיד עליהם בעדות שוא, כי חללו היהודים את קדשי הנוצרים בדברם דברי קלון בעת הנשאו התמונות הקדושות בהמון חוגג בחוצות רומה. האפּיפיור הוציא פקודה לגרש את כל היהודים מרומה. אולם היהודים קדמו את הרעה, בשלחם מקרבם ציר אל האפּיפיור ולהמלך רוברטו, אשר אהב את ישראל וספרותו, ואחרי תתם כופר נפשם עשרים אלף דינרי זהב על יד אחות האפּיפיור, שככה חמתה ותהי להם הרוחה.
בדור ההוא חי המליץ הסטיריון המצוין בסגנונו ההתולי והחדודי רבי עמנואל הרומי. הוא היה חזון בלתי נפרץ בעם ישראל, אשר ספריו מלאים לצון, פּחזות ועגבים, עדי אשר רבי יוסף קארו ב״שלחנו הערוך״ אסר לקרוא את ספרי עמנואל, באמרו:
מליצות ודברי חשק, כגון ספר עמנואל, אסור לקרא בהם בשבת ואף בחול אסור״ (הלכות שבת סימן ש״ז)
עליו יאמרו, כי רוחו היה כרוח המשורר הינה בדורו, במצאו בכל ענין דברי חדודים ומהתלות. פתגמיו נוקבים ויורדים עד עמקי הלב, וכחצים ביד גבור כן היתה השפה העברית בעטו להטותה לכל חפצו. ומי מלל אז, כי שפת קדש תמצא און לה להביע את כל מנעמי החיים ותענוגיהם במליצות חדות כאחת השפות החיות והרעננות?
בכשרון אדיר ונפלא הוא מבקר את מפרשי המקרא, בשומו בפיהם שאלות נבערות והוא משיב להם כאולתם. מפרש אחד שואל לאמר:
״הנני גבור בכל אורחותי, כי מצאתי כתוב הפך ממה שקבלתי מאבותי, והאמנתי בכל ימותי, כי התורה נתנה בסיני, ואני מצאתי כתוב בספר מדוקדק ישן והדת נתנה בשושן! "
ועמנואל השיב להשואל האויל כאולתו ויאמר:
״חייך, בסיני נתנה תורה והכתוב האומר והדת נתנה בשושן כונתו, כי התורה נתנה בחדש סיון שהשושנים מצוים בו״
המפרש השני שואל:
״מדוע אמר הכתוב: חנוך לנער ולא אמר ארפכשר לנער.
או מתושלח לנער? ״
ויען עמנואל:
מתושלח וארפבשר באו אלי קבר בכלה,
והיתה להם עם הזמן ברית מלה,
אמנם חנוך בשם נער יקראנו,
יען התהלך חגור את האלהים ואיננו
בחדודים נמרצים כאלה הכה עמנואל את מעקמי הכתובים אשר הפכו את הוד התורה לגועל בנפתוליהם.
ואם כי בההשקפה הראשונה נראה את עמנואל על פי שיריו וספּוריו לאיש שכל מעיניו בחיים היה אך לבקש אהבה בתענוגים, אבל באמת היה הוא ההפך מתכונת בת שירתו. אמו יושטה היתה אשה יראת ה׳, והוא גודל על ברכי רבנים צדיקים וגדולים, ויחדור אל כל חדרי התורה הכתובה והמסורה, ויאמין גם בקדושת האותיות שבתורה, אשר בהן צפונים סודות נפלאים, ויפרש את כתבי הקדש על פי אמונה, וגם יד לו בחכמת הקבלה, ואחרי כל אלה שר שירי עגבים, בשומו על פניו מסוה איש אשר יתלוצץ בכל קדשי האמונה ויהתל בכל הגדולים, בהיותו מסוג האנשים אשר ההתול וההלצה הבאים לידם מושלים בהם ולא יעצרו כח לכלוא בקרבם את התולם, ולכן חטא וחבר לא אחת ושתים על חטא בטוי שפתים בספריו ושיריו.
דנטה המשורר האיטליני ועמנואל העברי התרועעו יחד ורוח השירה הביאם במסורת ברית ידידות איש לרעהו. האיטליני לקח לו לחומר את למודי אבות הכנסיה הנוצרית, והעברי — את כתבי הקדש, התלמוד והמדרשים. שניהם חברו את ספריהם על דבר הגיהנום וגן העדן: הראשון בספרו ״הקומדיה האלהית“1 והשני בספרו ״התופת והעדן”.
בספריהם אלה נראה את ההבדל בין הרוח העברי ובין הרוח הנוצרי. כי תחת אשר השני ימלא את התופת באויביו ושונאי ארצו ועמו, כהנים, דוכסים, חמשנים ואפּיפיורים, כי יצרפו באש פלדות מחטאותיהם ולעומתם בגן עדנו יושיב רק את ידידיו ורעיו, ויסגרהו גם בפני כל חכמי יון על אשר לא האמינו בגואלו ומשיחו בן מרים; הנה הראשון, העברי, רואה בתופת את רשעי עמו, את עתליה המאבדת את זרע המלוכה, את אבשלום המורד באביו בתוך אנשי סדום ועמורה, וגם את ראשי ישראל, אשר ידעו את מעלת החכמה ולא ראו באורה, בזו לידיעות המושכלות, ואת הסופרים המתקשטים בנוצות זרים, כי ״גנבת דעות נכריות גדולה מגנבת הממוניות״.
בעדן הוא רואה את חסידי אומות העולם, אשר גברו בחכמתם ובשכלם, בתוך צדיקי וחסידי בני ישראל.
הנה זאת היא הסבלנות התמימה!
אולם לא ארכה שלות היהודים באיטליה, כי הנזירים לא חדלו מהפיח את אש קנאתם בהמון אשר כבר החל להשקות את היהודים בכוס התרעלה אשר אחיהם כבר שתוה בארצות אחרות.
-
The Divine Comedy ↩
היהודים בגרמניה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
בעת ההיא, בהשנים אשר לפני ״המגפה השחורה“, רבצה מארת ה׳ על יהודי אשכנז, וקללת התוכחה: ״והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך, בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר, מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה” השיגה אותם, כי חרב חדה היתה מונחת על צואריהם, ולא היה יום שאין קללתו מרובה מחברו, כי כל ענפי החיים נכרתו מהם וכל דרכי המחיה והכלכלה נסגרו בעדם ויסבלו עוני, כפן ומחסור.
מלכי אשכנז התחשבו בעיני עצמם לממלאי מקום קסרי רומה וזוכים בכל זכיותיהם. והנה מעת חורבן ירושלים על ידי טיטוס היה מוטל על כל איש יהודי, מטעם ממשלת רומה, להביא כסף גלגלת זהוב אחד לאוצר המלך, כופר נפשם במקום הקרבנות שהיו מקריבים בבית המקדש או במקום מחצית השקל. ובכן לקח לו המלך לודויג איש בווריה1 את הזכות הזאת ויוציא חק חדש בשנת ה׳, ק״ב, כי כל יהודי ויהודיה היושבים במדינות ממלכת אשכנז, שהגיעו לשנת השתים עשרה ואשר רכושם עולה לפחות עשרים זהוב, מחויב להעלות מס כסף גלגלת להמלך, זהוב אחד לשנה.
בימי המלך הזה גברה השנאה לבת יעקב וגדוד אכרים אשר קראו את עצמם בשם ״מכי היהודים“, ושני אצילים בראשם, אשר הטיפו לשנאה באזני ההמון, באמרם, כי מן השמים הגידו להם כי הגיעה העת להנקם בצאצאי מרצחי בן־האלהים, וכחמשת אלפים אכרים התנפלו על היהודים וישימו בהם הרג רב בקרדומותיהם ובמגליהם. גם האצילים אשר נקראו אז בשם ״פּרשים” (ריטטערס) רבו מאד בארצות הקתולים בימי־הבינים, וימלאו את הארץ חמס ושוד, ויתבצרו במצודותיהם הבצורות על ראשי ההרים ויפּילו את חתיתם על כל העם, וימרו גם במלכיהם, ויפרו כל חק ומשמעת, ויבזו לחכמה ודעת, ויחנכו את בניהם אך לעצור בסוסים אבירים וללחום את אויביהם כל ימיהם. בעלי זרוע אלה היו לעזר לכהונה הקתולית להכניע את מתנגדיה ומה גם את היהודים, אשר סבלו כפלים, אם בתור יהודים וגם בתור סוחרים, כי מדי עבור רוכל מתחת בעמק ומרכלתו על עגלתו, או אנית סוחר כי תעבור על פני הנהר, ותקע הצופה בשופר, והתאספו כל מתי המצודה לקול האות, והאציל הפּרש, יחד עם עבדיו השודדים, טשו כנשרים על סוסיהם ויתנפּלו על העוברים ויבוזו את יגיעם וישלחום בערום ובחוסר כל. ואלה אשר התיצבו נגדם הכו לפי חרב או סחבום אל המבצר וכלאום ב״מגדל הרעב״, שם ענום והרעיבום עד תת קרובי השבוים פדיון נפשם אשר הושת עליהם.
לעתים לא רחוקות יצאו השודדים ממצודותיהם לשוט בכל הנוף מסביב והרסו אל בתי היהודים וסחבו אותם מעל משכבם בלילות, והיה אם לא מהר האומלל לתת להם את כל הון ביתו, הציקו דונג או כופר מרותח אל תוך פיו, או דשו את בשרו בשוטים, או קשרוהו אל זנב הסוס סחבוהו אל המצודה ונתן למות ב״מגדל הרעב״ ואת מעונו שרפו באש.
בעת ההיא התפרצה המגפה השחורה מארץ הסינים לארצות אירופה, ותנף את מגלה על מין האדם ובימים מעטים השמידה עשרים וחמשה מליונים איש, והמות לא הבדיל בין מין למין, בין ילד לשב, בין עם לעם, כי פרש את כנפיו השחורות על כל המין האנושי ויהפוך את כל התבל לחצר מות. אז נכחדו הצדק והיושר וכל מדה נכונה מבני האדם, בטלו כל אחוה וידידות, והפכו לנמרים וללבאים שוקדים על טרפם. והכהונה הקתולית השתמשה במגפה הנוראה ותמסוך רוח עועים בלבות מאמיניה, כי היהודים הסבו את הנגף ומצוה גדולה להשמידם מעל פני הארץ. נפלא הדבר, כי בכל ארצות המחמדים והמונגולים הפראים, אשר גם בהם היתה יד הנגף, לא עלה על לבם לשים את היהודים לשעיר המשתלח ולכלות בהם את חצי זעמם, ורק בארצות הנוצרים, הדוברים תמיד בשם אלהי האהבה והרחמים, שמה ערכו מטבח ליהודים. המגפה התפרצה גם בבני ישראל, אולם לפי הערך היה מספר מתי היהודים מעט מאשר בין הנוצרים, וזאת נתן ידים לעולל עלילות עליהם — בהיותם נודעים בשכבר הימים לשוחטי ילדים ואוכלי בשר אדם — כי הם השליכו רעל בבארות ובמעינות, וגם מפזרים אבק־ארס ברוח לעפּש את האויר למען השמד את כל הנוצרים. ובאמת לא שלטה המגפה ביהודים במדה כל כך גדולה כמו בנוצרים, יען כי היהודים זהירים תמיד במאכלם ובמשקיהם, נבדלים מן הזוללות, ומשתדלים תמיד להציל איש את רעהו מכל נגע ומחלה על פי מצות ״בקור חולים״.
הצרפתים, האנגלים, האיטלינים והספרדים וכל עמי אירופּה יחד לא שפכו את דמי היהודים במדה כל כך רבה כבני אשכנז, אשר ששו למצוא תואנה על בני ישראל ולכלות בהם כל חמתם, ובאולתם האמינו, כי היהודים הרעילו בנטפי ארס ורעל את הנהרות הגדולים, הרהיין והדונאי, וכל האגמים והמעינות, ובערים רבות סתמו את הבארות לבל ישתו האזרחים את הרעל אשר היהודים שמו בהן.
כשבלים בודדות בעמק רפאים נמצאו יחידי סגולה בין הנוצרים, אשר לא נחה עליהם יד ההזיה והבערות, וידעו נאמנה, כי היהודים חפים מפשע, ויעשו לטובת הלקוחים למות ככל אשר היתה לאל ידם, ובהערים שטראסבורג, בזל ופרייבורג נלחמו נגד המרצחים, אבל לא עצרו כח, כי הרוב גבר עליהם. ובשנת ק״ח הוחלט ברוב דעות לגרש את היהודים מכל הערים אשר על יד הרהיין. דם היהודים הותר אז בכל ארץ גרמניה כדם הצבי והאיל, והמגורשים מהערים הומתו בידי בני הכפרים, ובעיר בזל בנו המרצחים בית מיוחד לאותו דבר על אי אחד על נהר רהיין ושם אספו את כל יהודי העיר, אנשים, נשים וטף, וישרפום חיים באש, בט׳ ליאנואר שנת ק״ט, ובעת אשר נפשות בני ישראל עלו על המוקד, נשבעו הנוצרים לבלי תת לכל יהודי לשבת בקרבם במשך מאתים שנה. כגורל קהלת בזל, כן היה גורל קהלת פרייבורג. וגם בשטראסבורג הסיר ההמון את ראש האזרחים וכל ועד המועצה, אשר עמדו לימין היהודים, ויאסרו את היהודים, אלפּים איש במספּר, וסחבו אותם אל שדה הקברות לעדת ישראל, שם הכינו בית גדול של עצים, שמה אוספו כל היהודים ויציתום מכל העברים, ושרפום חיים באש, ורכוש היהודים נחלק בין הנוצרים התושבים ומקלטי הנזירים.
וצרה לרעותה תקרא — המגפה השחורה היתה בעיני הנוצרים כמוסר שדי על עונותיהם וחטאות כהניהם, ולכן התעורר בהם הרעיון לכפר אשמותיהם בתשובה וסגופים, והשבים האלה עברו גדודים גדודים בערי אשכנז, ויעשו כמעשי עובדי הבעל לפנים: היו חובטים את גופותיהם הערומות בשבטים עד שפך דם, ובחבטם היו מרננים את רנותיהם להבן ולאמו. על כן יקראו להם ״מתחבטים״.
״המתחבטים״ האלה קראו באזני ההמון ״פתקא דרקיעא״ אשר קבלו ממרומים ובה כתוב לאמר: הגואל התקצף על בני האדם, אשר חטאו ואכלו בשר בימי התענית, ורק ברחמי האם הקדושה הואיל לסלוח לאלה אשר יעשו את ״תשובת המשקל״ ויחבטו את גופותיהם שלשים וארבעה ימים מסח. המתחבטים כלו את חמתם בבני ישראל, ויביעו את דעתם קבל עם, כי חפצם להכחיד את האומה הזאת ולעשות בה כלה. ויתגאו בשמותיהם ״חובטי היהודים״ או ״צולי היהודים״ וישימו שמות בכל מקום עברם.
יהודי מגנצה, בדעתם כי נכון להם יום איד מאת המתחבטים, ויכונו למלחמת מגן ושלש מאות יהודים חמושי כלי־נשק התיצבו לקראת המרצחים הקנאים וימיתו מהם מאתים איש. אך בדבר הזה העלו עוד יותר את חמת הנוצרים, אשר התנפּלו בחמה שפוכה על רבע היהודים, אשר לא עצרו כח לעמוד על נפשם נגד האויב הרב והעצום מהם, וכששת אלפים איש מן היהודים נהרגו ביום ההוא, כ״ד אוגוסט, שנת ק״י.
גם בעיר קלן בא השוד, אחרי אשר חסידי הנוצרים נכנעו תחת ידי המרצחים ולא עצרו כח להושיע לבני ישראל, כי העם לא הטה אזנו לשמוע בקול שרי המועצה, אשר הוכיחו לדעת, כי היהודים חפים מפשע, ומשובת ההמון התפּרצה בעוצם רוחה וכל היהודים נהרגו ונשרפו עד אחד.
ככה עברו ההרג והאבדן בקהלות ישראל מעיר לעיר בכל גבולות אשכנז. ומי יוכל לספור את כל הערים אשר עליהן עברה הכוס, למן הררי אלף ועד הים הצפוני, ומן נהר הרהיין ועד נהר אודר. בהערים ברפוט, בת שלשת אלפים יהודים, אייזנך וברסלו, אשר בהן נמצאו אז קהלות גדולות ועשירות, — מכל הערים האלה ובנותיהן נשמדו כל היהודים עד אחד, והאבדן הגיע גם עד אוסטריה, ובני ישראל בקרית הממלכה וינה טרפו נפשם בכפם בטרם נפלם בידי ההוללים.
גם על העיר וירמיזה באה הפקודה, כי הקיסר קרלוס הרביעי נתן את היהודים ״במתנה״ להאזרחים הנוצרים. ואלה דבריו בספר המתנה:
״הנה כן העיר וירמיזה ותושביה האזרחים זוכים וקונים את היהודים ויכולים לעשות בהם כאדם העושה בתוך שלו״
ויהי בשמוע היהודים את החלטת ועד המועצה לשרפם חיים, וישלחו מקרבם שנים עשר פרנסי הקהלה להתחנן אל הועד ולבקש על נפשם. וכאשר הושבה בקשתם ריקם, סגרו פרנסי היהודים את דלתות בית הועד ויתנפּלו על ראשי האזרחים בכלי־הנשק אשר הסתירו מתחת לבגדיהם ויהרגום, ואחרי כן נמלטו אל שדה הקברות לעדת ישראל ושם שמו קץ לחייהם ויקברו בקבר אחד, וכל עדת היהודים בוירמזיה, יותר מארבע מאות נפש, מתו כלם מות גבורים, בשנת ק״ט.
הנה כי כן עקבה ארץ אשכנז מדמי אבותינו ורק מעטים מהם נשארו אז בממלכה החטאה הזאת, אשר עצרו כח לקונן קינה ולרשום את אסונם בספר לדור יבא על רבבות בני ישראל אשר נשרפו ונהרגו על לא חמס בכפם.
הוי, ארץ, אל תכסי דמם!
-
Ludwig Der Baier ↩
היהודים בספרד
מאתצבי הירש מסליאנסקי
תמונה נוראה מרגזת נפש ומחרדת לב נראה ברוב הארצות, אשר לפני המגפה השחורה היו שם יהודים רבים ויחיו חיי צבור במשטר וסדרים, ורבים מהם היו עשירים בעלי הון, והנה עתה, בסוף המאה הארבע עשרה, נמצאים דויים וסחופים, מוכים ומעונים מידי הכחנים וההמון עוד הרבה יותר מהמגפה הנוראה, הורים מבכים את בניהם, אשר הומתו באכזריות, ונודדים שרידי חרב תועים מארץ לארץ לבקש להם מנוחה, כצללים ינועו וחפץ החיים שודד מהם, כי זכרונות ההרגות והטבח עוד כמו חי עמדו לנגד עיני האומללים.
על הגולים האלה יכונו דברי המשורר לורד בירון:
״מתי, הה, גלה אל כל אפסי ארץ,
תמצא מנוח משוד ומפּרץ?
גם יונה מצאה קן, מעון — כל גבר.
סלע — השפן ויהודה — אך קבר״.
(יל״ג)
אותות סער מתחולל נראה לכנסת ישראל גם בארץ ספרד. אם הישוב הישראלי בכל ארצות אירופה נדמה אז ליונק רך, אשר נטעוהו בארץ ציה וערבה ובנגוע בו רוח שאינה מצויה נתשה אותו ותהפכהו ותדיחהו באפס יד, הנה בארץ ספרד היה ישראל כעץ ארז אדיר זה כשמנה מאות שנה ויך שרשיו בעומק וברוחב הארץ הזאת, ורק סערות נוראות תכופות כימי מאה שנה עצרו כח לשרש אותו ולעקרהו כליל מאיתן עמדתו. ולא רק רוח משחית מחוץ, כי אם גם רוח קטב ופרצים מפנים סערו עליו לפוצצהו. כי האשמות אשר טפלו עליו שונאיו, כי היהודים מתפּרצים לעמוד במקום גדולים, כי ימצו את דמי העניים בנשך ובתרבית, כי נשי ישראל תלבשנה בגדי משי ומתגאות בעשרן, — כל האשמות האלה נכונות בצדק על גדולי ישראל, עשיריו ותקיפיו, ובפשעיהם אלה הביאו נגע לכל העם האומלל, עדי אשר הגאון בדורו רבי יצחק בר ששת (הריב״ש) קרא מעומק לבו כדברים האלה:
״הדור דור יתום, הפּרוץ מרובה על העומד הן לריב ומצה יקומו, ובמעל הזה היתה בראשונה יד השרים והסגנים, העשירים והמיוחסים, אשר יחושו ויחוסו לכבוד עצמם ובשרם ולכבוד קונם אינם חסים“ (שו״ת הריב״ש סימן שע׳׳ג)
המטיף הלאומי בדור ההוא, רבי שלמה אלעמי, חזה חזות קשה על בני דורו ויפרוט את כל עונותיהם בצבעים בהירים עדי אשר כל הגה אשר יצא מפיו עומד כמו חי לנגד עינינו וכל חזיונותיו לקוחים מהחיים, עדי אשר נשכח כי דבריו נכתבו ונאמרו ב״אגרת המוסר״ לפי חמש מאות שנה, ונדמה כי נאמרו היום בדורנו אנו. ויפה אמר עליו המטיף ילינק:
״אשרי העם שמוכיחים כמותו יצאו מקרבו!״
המטיף הנפלא הזה לא נשא פני כל איש. בזעם לשונו יוכיח את הרבנים הגדולים יודעי התלמוד, אשר על קורי עכביש יארוגו את פּלפּוליהם. הוא יעביר את שבטו על החכמים הפּריצים, המקריבים אש זרה על מזבח הדת. הוא שופך את חמתו על העשירים, התקיפים והאצילים העומדים לפני המלכים ומתגאים בעשרם ומכים בלשונם איש את רעהו. —
״מעבר האחד היהודים האומללים נתונים לעם אחר, הרוגים, נרושים ושלולים, ובעבר השני הסמוך לו בני העברים העורים אוכלים בשמחה לחמם, מחללים בחלילים ומתהוללים, לובשים מלבושי נכרים, מוקפי ראש ומגולחי זקן״
כציר אמן יתאר את תכנית בני דורו המתלמדים מאת בני הנכרים לעשות רק כהמקולקלים שבהם, וייסרם קשה על אשר לא ילמדו לעשות כהמתוקנים שבהם, באמרו:
״צאו וראו איך הגוים מכבדים ומנשאים את כהניהם בכבוד ובכסף, עדי אשר שדיהם ונדיביהם נכספים להקדיש את בניהם לכהונת המחיה את בעליה ואתם, עשירינו ורועינו, מנהלים את חכמיבם בלחם צר ומים לחץ לבשתם ולחרפתם וזאת הסבה להשפיל את כבוד תורתנו, והמון העם בראותם חרפת החכמים יבחרו להכניס בניהם בגרועה שבאומנתם מהכניסם בברית התורה לראות ברעתם״
ככה המטיר מוכיח הדור ההוא אש ונפדית על כנסת ישראל, רבניה ועשיריה, במאה הארבע עשרה, על אשמותיהם ופשעיהם, ובתום לבבו אשר בערה בו אש קדש אהבת עמו התחנן לפניהם כי ייטיבו דרכם ויתקנו עותתם.
אחרי כל אלה נחלל את כבוד הרבנות אם נשוה את הרבנים במוסרם אל הכהנים הקתוליים בימים ההם, אשר השחתת המדות ופריעת חקי המוסר גברו בחיק הכהונה הקתולית, כהניה ונזיריה גם יחד, באופן מבהיל ונורא מאד. הרבנים, אחרי כל חסרונותיהם, היו נקיי כפים וברי לבב ויהיו למופת בקדושתם ובפרישותם, ביקרת רוחם ובטהרת מדותיהם. לא כן היו הכהנים הקתוליים והנזירים בימים ההם, בעת אשר אפּיפיורי רומה העתיקו את מושבם להעיר אביגנון אשר בצרפת הדרומית, ושנים־שלשה אפיפיורים התנשאו בזמן אחד והתחרו להשתמש בכתר הקדוש ולכל אחד מהם היתה מקהלה של חשמנים וקרדינלים; כל אחד מהם החרים ונדה את רעהו ויתנהו לחרפות אותו ואת כל קדושיו עמו.
הכהן המלומד ניקולי בספרו ״מחרבן הכנסיה״, מספר לאמר:
״לבל דבר פשע, לכל התועבות והחטאים אשר יעשה אותם האדם המתמכר לתאוות הגוף, ימצא כפרה וסליחה בנתנו כסף די כופר נפשו לעדת הכהנים בתי מקלט הנזירים והנזירות היו למערות פּריצים מלאי תבל וזמה, ערי אשר החלו בני עם הארץ להבדל מהקדושים הקרשים האלה לבל ישחיתו את דרכם״
משובת הקנאה התפּרצה והתגלגלה כשואה בכל ערי ארץ ספרד, ונהרי נחלי דמי היהודים שטפו כמים בכל מרחבי הממלכה. שלשה ירחים ארכו ימי ההרג, ובין המון ההרוגים היה גם רבי יהודה, נכדו של הרא״ש. הקדוש הזה שחט בידיו את אשתו, בניו וחותנתו ואחרי כן שלח יד בנפשו. גם בנו יחידו של החכם והחסיד רבי חסדאי קרשקש, עול ימים בן עשרים שנה, אשר חכה ליום חתונתו עם בת שוע נכבד בעדתו, הומת על קדושת השם, ואביו הפילוסוף ישיח מרה לאמר:
״רבים קדשו שם שמים ובתוכם בני יחידי חתן בן כ׳ שנה, שה תמים העליתיו לעולה,, אצדיק עלי הדין ואתנחם לטוב חלקו ונעימת גורלו.
ובכן גם יהודי ספרד שתו את כוס התרעלה, ואמיצי־הלב היו לנכאי־רוח, חרדים ונפחדים, ״ואם נמצאו ברחוב מאה יהודים, ויבא נער קטן נכרי ויקרא: קומו על היהודים! ויברחו כלם״. כל הערים — שיביליה, טולידה, לירידה, בלינסיאה, טורייל ופלמה — אשר בהן עשו היהודים חיל במלאכת המטוה, חרבו, דרכי המסחר נשמו, נקיון שנים ורפיון ידים, מורך לב ורוח שפלה חלו בהיהודים הגבורים האלה, אשר עוד לפני עשרים שנה היו גבורים אמיצים וישישו לקראת נשק בהלחמם בעד מלכם דון פּידרו. כי אימות מות ובלהות שאול נפלו עליהם מאת הכהן מרטין האיום, אשר התנפּל עליהם עם המון עם רב וישפכו כמים דמי ישראל ולא ידעו חמלה, ובתוך החורבן, על ערמות פגרי אדם נרצחים בכל מיני מיתות משונות, התיצב הקנאי מרטין על הבמה וירעים בקולו להשמיד כלה את היהודים. ובעיר שיביליה, אשר נמצאו בתוכה יותר משלשים אלף יהודים, לא נשארו רק מתי מספר. רבים המירו דתם, ונשים רבות וילדיהן נמכרו מידי שוביהם להמחמדים. עשרים ושלשה בתי־כנסת שהיו בשיביליה, רובם נהרסו עד היסוד, ואלה הנשארים נהפכו לבתי־תפלה לנוצרים. בתוך אלה אשר בחרו לבא במים מבוא במוקדי האש היה גם אחד מבחירי ישראל, שמואל אברבנאל, אבי גדולי ישראל וחכמיו בדורות הבאים. בהיותו קרוב למלך, לא עמד בנסיון וימר דתו ויקרא בשמו החדש בלשון ספרדית דון יואן די שיביליה.
ביום העשירי לחדש אדר שנת קנ״א נולדה החיה המבישה והאיומה חרפת האדם, אשר בשניה החדות ובלשונה הבוערת הכריעה למות אלפי רבבות בני אדם, הלא היא האינקויזיציון בת הדת הקתולית החשכה, אשר פרשה את כנפיה השחורות על כל ארץ ספרד.
האנוסים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
לרגלי הרדיפות האיומות והמכה האנושה אשר הוכה ישראל סבא בארץ ספרד, יצאו יותר ממאתים אלף איש מכלל ישראל, ויתנו את דתם כופר נפשם, ויזו עליהם את המים הזדונים. באמירת מלה אחת, בהמירם את האחד על השלשה, הביאו הצלה להם ולנפשות ביתם מהמות הנורא. אולם אך בפיהם דברו, אבל בלבבם לא הכירו את הברית החדשה, אשר באונס קבלוה. כח האגרוף, העינים המזרות קצף, קנאה ואיבה, החניתות החדות, שאגת הרוצחים, אנקת הנרצחים, המית השודדים ואנחת השדודים, קול נחר של יציאת הנשמה מאלפי אחיהם ואחיותיהם, אשר נרצחו לעיניהם, — כל העלילות האלה הציתו אש קדש בלבבם, שלהבת האהבה לדתם הישנה ובוז וקלון, שנאה ואיבה לדתם החדשה, אשר זה עתה הובאו בבריתה למרות חפצם.
משא נפש הנוצרים החדשים, או המרנים, כאשר נקראו בפי הספרדים, ואדיר כל חפצם היה, כי תמצא ידם להסיר את המסוה מעל פניהם ולשוב באהבה יתרה ליהדותם ולדבקה באמונתם הישנה עוד ביתר שאת ועוז.
חלק גדול מן האנוסים הצילו את נפשם בהמלטם אל ארצות המחמדים, לגרנדה, היא ספרד הדרומית, אשר היתה עוד תחת ידי הערבים, לטוניס, מרוקו ואלג׳יר. שם היו חפשים לעבוד את האלהים כחפצם. אולם אלה אשר לא עצרו כח לעזוב את ארץ מולדתם, התחפּשו והסתרו תחת המסוה הקתולית, ובמסתרים שמרו את תורת ישראל עם כל חקיה ומנהגיה, ואך למראה עין היו נוצרים תמימים. הנה כי כן היו היהודים המתנצרים למפלגה מיוחדת, והעם הספרדי קראם בשם מרנים (מוחרמים), וישנאום תכלית שנאה עוד הרבה יותר מאשר שנאו את היהודים אשר נשארו נאמנים לדתם. ובאמת היתה השנאה הזאת לא שנאה דתית, כי אם איבה כלכלית וקנאה בחריצותם וכשרונותיהם בכל ענפי החיים.
האויבים היותר גדולים והיותר נוראים להאנוסים, אשר הציקום ויענום, היו אלה מאחיהם המומרים הבוגדים בעמם, בעלי הנאה ומומרים לתאבון, חפצי חיים בתענוגים. ועוד גרועים מהם היו אלה המומרים להכעיס, אשר באמת לא האמינו בכל דת, אולם בימים ההם לא יכלו הכופרים להתקים, לכן בחרו להם את הדת הקתולית, הפורקת מעליהם כל עול מצות ומעשים, ופותחת לפניהם את כל שערי האושר והחופש בממלכה. המומרים להכעיס האלה הסבו צרות רבות לאחיהם מלפנים, בהביאם את דבת הרבנים וראשי הקהלות רעה אל הממשלה וימיטו עליהם רעות נוראות.
הצורר הרע היותר גדול לאחיו בני אמונתו מלפנים היה שלמה הלוי מבורגוש, אשר שנה את שמו בהתנצרו בשם ״פּאול די סנטה מריה״. לפני המירו את דתו היה שלמה הלוי רב גדול באמת ויתנהג כשומר אמונים, וירביץ תורה ברבים, ויחשב לאחד הגדולים בין רבני ישראל. בשנת קנ״א, שנת הפּקודה, היה כבן ארבעים שנה, ויצא מעמו ויבגד באמונתו, ויתנצר. ובדעתו היטב את השפה העברית כלה את חק למודיו בפּריז בתור כהן קתולי. בערמתו הרבה מצא חן בעיני האפּיפיור בנדיקטוס השלשה עשר, אשר העלהו מעלה מעלה בקדושת הכהונה. ופּאול התגאה ביחוסו, כי חוטר מגזע לוי היה, השבט אשר אליו התיחסה גם אם המושיע, והאפּיפיור הציגהו לפני המלך, אשר נשאהו באותות־כבוד למעלה ראש.
הרב המומר הזה הכאיב את לבות שלומי אמוני ישראל, ביראם פן יטה רבים אחריו. ובאמת השתדל לפתות רבנים אחדים, בכתבו להם מכתבים וישחרם כי ימירו דתם. אך הם לא השיבוהו, כי לבם נבא להם את הרעה הנשקפה לבית יעקב מהרב הנפשע הזה. אולם אחד מתלמידיו, יהושע אלורקי שמו, הוכיחהו בספרו על בגדו בעמו. אבל אחרי כן נמשך החבל אחרי הדלי, ויתנצר גם הוא ושניהם יחד שמו את תורת ישראל לבוז ולקלס וילשינו בעמם לפני המלכים ורבי הכהונה וירדפוהו ויביאו עליו צרות ותלאות אין קץ.
בין היהודים הנמלטים מספרד היה התלמודי הגדול רב יצחק בר ששת (הריב״ש). גם הוא מלט את נפשו מתוך ההפכה בשנת קנ״א וימצא מנוחה לו באלג׳יר, אשר שם הכירחו המושל לרב הכולל על כל קהלות יעקב בארצות מלכותו. ובעירו נמצא אז איש בוגד ובליעל, אשר עמד על דם אחיו האנוסים אשר הרבו לבא שמה. ויסת האיש הרשע הזה את כל העדה, כי לא יתנו לאחיהם האנוסים לעלות אל החוף. שמע זאת הריב״ש ויתקצף ויטל חרם על האכזרים האלה, ויעלה את אחיו האנוסים, ארבעים וחמש נפשות, אל החוף וימלטו.
שלשה שונאים נוראים התאחדו בעת אחת להעיק ולהצק ליהודים: יהודי מומר, מי שהיה רב; נזיר דומיניקני, ואפּיפיור, אשר בני אמונתו בחלו בו. וכלם יחד היו למטה זעם לחכות את עם עברתם. הלא המה: יהושע אלורקי, תלמידו של שלמה־פּאול; וויסינטי פיר־ריר, הנזיר הקנאי הנורא; ובנדיקטום השלשה עשר, אשר קהל הכהנים הסירו אותו מקדושתו.
הנזיר וויסינטי היה מאלה הקנאים בעלי הזיה, אשר יחשבו את התבל לעמק הבכא, וכל מעיניו היה אך להכניס את כל עם ישראל בצל כנפי הקתוליות. ויתאספו אחריו המתחבטים והמתגודדים לאלפים, ויתחבטו לעיני כל העם עד שפך דם, וילהב את שומעי לקחו בקולו האדיר, כי מדי ספרו את ענות נפש הגואל לפני מותו, בכה ויבכו אתו כל עדת שומעיו. הנזיר הנורא הזה היה כשוט שוטף בקהלות ספרד ובא ועמד בבית הכנסת על הבמה, ידו האחת מחזקת ספר התורה ובשניה — את הצלב והרעים בקולו על כל קהל היהודים כי ימירו דתם ויהיו מאושרים, ואם לא — מרה תהיה אחריתם. ויטו אחריו רבים, ויקבלו את התמורה לאלפים ולרבבות, כי אם לא אבו היהודים לשמוע בקול וויסינטי הנזיר, אז גרשם מבתי־אלהים, אשר הפכם בחזקת ידו לבתי־כנסת קתוליים. ובערים הקטנות התחבאו היהודים וספרי התורה עמהם במערות מפחד הנזיר הקנאי הנורא.
והאנוסים בעצמם נפלגו לשתי מפלגות רחוקות זו מזו בהלך רוחם ורגשותיהם: המפלגה האחת — אלה האנוסים אשר בלבם נשארו דבקים באלהי ישראל ובתורתו ובמסתרים בכתה נפשם על המרת דתם מבלתי יכולת לעמוד בנסיון — עמדו מרחוק מעניני הממשלה ודברי ימי המדינות, ויצפּו רק ליום גאולה, אשר יוכלו לשוב לעמם ולתורתם לעיני השמש. חם לא שאפו לעושר במדה מרובה, ויצניעו לכת לבלתי עורר קנאה ושנאה באזרחים. המפלגה השניה — הם המה הנוצרים החדשים, אשר המרת דתם היתה להם כדבר בעתו, כי התענגו על החיים ומנעמיהם, ויתאמצו להשיג עושר וכבוד אזרחים, ויתחתנו עם השרים והדונים הספרדים, ורבים הם עלו למעלת בישופים, ולמען כחש את צור מחצבתם התאמרו לאדוקים קנאים, ויחרצו משפטם, כי חוב על כל איש נוצרי להכריח את היהודים להמיר דתם.
בני המפלגה השניה עוררו קנאה בלבות הנוצרים הישנים, ויביטו עליהם בעיני חשד, כי בסתר אהליהם הם שומרים את היהדות, והמשטמה רבתה מיום ליום ותתפרץ בזעף אף על ראשי הגאיונים, הנוצרים החדשים.
בטולידו עלו אויבי המרנים על מגדל בית־תפלתם, ויצלצלו בפעמונים, והעם התלהב באש קנאות בשמעם את דרשות כהניהם, וישתערו על בתי המרנים, וישרפום באש. המרנים התיצבו נגדם ברוח גבורה למלחמת מגן, אך לא עצרו כה וירמסו בחוצות העיר תחת רגלי מנצחיהם, ורבים מהם נתלו בקלון וחרפּה בשנת ר׳ לאלף הששי. האומללים האלה בגדו בעמם וגורלם היה רע ומר יתר רב מגורל אחיהם אשר נשארו אמונים לעמם ולדתם. אז, אחרי הגיעה הרעה עד נפשם, שבו אל אחיהם. אך בזאת המיטו אסון נורא גם על אחיהם התמימים והנאמנים לעמם.
בקורדובה יסדו הנוצרים האדוקים, בעזרת הקרדינל, אגודה בשם ״האהבה הנוצרית״, ותנאי התנו מראש אשר לא יקבלו אל האגודה איש מן הנוצרים החדשים, לו גם יהיה אחד הכהנים או השרים. ויהי בשנת רל״ג, בירח אפריל, חגו את חג האגודה בתהלוכה קדושה בהמון חוגג עם דגלים, צלמים ותמונת מרים בראשם. כל בתי הרחובות היו מקושטים בפרחים. אולם בתי הנוצרים החדשים, אשר אוסרו מלבוא בקהל ״האהבה הנוצרית״, לא התעדו בעדיים ופתחי בתיהם וחלונותיהם סוגרו. ויהי בעבור התהלוכה לפני הבתים האלה, התלהב חרש ברזל אחד ויקרא בקול זועות, כי עלמה אחת מהמרנים שפכה מי־שפך על תמונת האם. הקריאה הזאת הציתה אש פלדות בלבות כל הולכי התהלוכה, ויקראו: ״תחי האמונה באם ובבן!״ ויציתו אש בבתי הנוצרים החדשים ויכינו מטבח ותטוש המלחמה בכל העיר.
נציב המלך מהר לבוא אל מקום המהומה, ובחמתו המית את החרש אשר הסב בכל אלה. אך המעשה הזה היה כשמן על המדורה וההמון נשא את גופת החרש דרך רחובות העיר וכעשרים אלף נוצרים התאגדו לנקום נקמתו. הנציב ירא לנפשו ויתחבא, וההמון כלה את חמתו בהמתנצרים, וההרגה התפּשטה בכל הערים אשר המתנצרים נחתים שמה ותהי למבול דם.
זהו פרי ההתבוללות!
האינקויזיציון
מאתצבי הירש מסליאנסקי
״מרומה נפתחה הרעה, מפיצת נוראה ממנה יצאה, ממראה חתו כבירי רוח ומפני שמה נחתה אירופּה כולה לבה יצוק כמו אבן, נרמיה מטילי ברזל, קשקשותיה חרבות לטושות, ובשרה ופרסותיה נחושה, אלפי כנפים לה סרוחות טבולות בראש פתנים כלה מלאה רעל ומחמת תנינים נפשה רויה. דמיונה כאריה משחית וכצפעוני במדבר אפריקה שניה חרו
מזאבי טרף, בשריקותיה תמית כשרה מי וסף מעיניה ומגרונה יפוצו נהרי נחלי אש אוכלה, כנשר תעוף תשוט איי טרף. במעופה תכסה את עין הארץ, תוביש פני שמש צהרים, כי
בצלה תכסהו אופל, וכימי מצרים ימש חשך כל מקום אשר אליו תכונן מעופה, כל שדה ברבה, אשר עליו תרים פעמיה, כל עץ פורח אשר עליו תציג כף רגלה, ייבש, יבול, יאכל
ולנצח יחרב תפתח פיה כרצח, נשמת אפה תתן קטב ותהפוך את הארץ למדבר שממה, יא יחיה כל נטע ולא יעלה כל עשב זאת היא האינקוויויציון החיה חרעה והנוראה, אוכלת אדם
היא ומבשרו יא תשבע״
(רבי שמואל אושקי, אחד מקרבנותיה, בתרגום א ש פרידברנ, ב״עמק הארזים״)
* * * * *
המלך פרדיננד והמלכה איזבלה, הנוראים והאיומים, אשר יחד שפכו את ממשלתם האכזריה על קשטיליה וארגוניה, הם היו המיסדים את האינקויזיציון יחד עם האפּיפיור םקסטוס הרביעי, איש כבד עון מכל האפּיפיורים אשר ישבו לפניו על כסא פּטרוס ברומה, ומעשי זמה ותועבה, חמס ושוד היו כל מעיניו בכל ימי חלדו. זאת השלישיה, האפּיפיור, המלך והמלכה, חסידי האם והבן, כלתה נפשם לבלוע את רכוש האנוסים ויקראו בשם ה׳ להנזירים הדומיניקנים, עמודי התוך להכהונה הקתולית; הם המה הפּראים הפרושים המתבודדים, אשר לא ידעו אשה וחיי משפּחה ולבבם קשה מצור, ולא ידעו ולא הבינו את מדת החסד והרחמים ואהבת האדם.
המשחיתים האלה כרתו ברית את מות, וישימו חוזה עם הכהן העריץ, האכזרי ואביר הלב, אשר כל רגשי חמלה היו מוזרים לו ובפניו נראו פני המפלצת האיומה, האינקויזיציון, בכל חזותה הנוראה, הוא תומאש טורקבימדה, וישימוהו לשופט עליון על כל האינקויזיטורים, לעשות ככל אשר ימצא טוב בעיניו, מבלי שים לב אל דרכי המשפט, חקירת העדים, ומבלי העמיד כל סניגור לזכות הנאשמים. וככה טבל רגליו בנהרי נחלי דמי האנוסים, אשר שפך כמים.
הכתבת, אשר ראה דנטה, המשורר חאיטליני, בחזיונו כתובה על שערי שאול: ״פה אפסה כל תקוה״, הכתבת הזאת התאמתה בבתי־דין האינקויזיציון. כי כל אלה אשר הובאו שמה, לא שבו עוד, ויהיו לברות לאוכלי אדם בשם ה׳ ורוח קטב, צחנת רקבון, משאת עשן וריח צלי אש מבשר אדם עלו תמיד ממעמקי בתי־הכלא הנוראים ההם.
על קירות המבוא בבתי־המשפט כתבו המחבלים והמרצחים הקדושים פסוקים מספרי הקדש: ״קומה אלהים ריבה ריבך״, ״הלא משנאיך ה׳ אשנא״, ״אחזו לנו שועלים" וכדומה לאלה.
בחלקת לשון רמיה דרשו הדומיניקנים מאת הנוצרים החדשים, כי יבאו אליהם להתודות על עונותיהם ונסלח להם וזמן נתן להם להוציא את הפקודה לפועל. אולם לכל אלה אשר יעבירו את המועד, וחטאתם תגלה להשופטים, אחת דתם להעלות על המוקד. מוגי־הלב וקלי־הדעת האמינו בדברי המשחיתים, ויבאו בהמון ויתודו לפני שופטי הדמים על כל פשעיהם, אשר לא פשעו, ויחכו לכפרה ולמחילה. אולם השופטים הגידו להם, כי רק בזאת יכופר עונם, אם יגלו את עונות חבריהם. ובכן הכריחום, כי יעיד איש באביו ובבני משפחתו אשר לבם פונה אל היהדות. רבים נפתו בחלקת לשון הכהנים, ועל ידיהם נוספו עוד המונים נאשמים מוכים ומעונים בכלי־חמשחית, וידי אנשי־הדמים מלאו עבודה אשר נמשכה יותר משלש מאות שנה, משנת רמ״א עד שנת שס״ח, עד אשר לכד נפּוליאון הראשון את ספרד ויבטל את משפט האינקויזיציון בדבר מלכות.
שלשים ושבעה סמנים מסרו שופטי האינקויזיציון למרגליהם, אשר על ידיהם יכירו את המתיהדים: א) כל איש אשר יתמלטו מפיו דברים הרומזים, כי מאמין הוא עדין בביאת הגואל. ב) אם נזהר הוא מעשות מלאכה ביום שבת או מועד. ג) אם ימול את בניו. ד) אם נזהר ממאכלים אסורים לישראל. ה) אם החליף בגד ביום השבת. ו) אם פּרס מפּה לבנה על שלחנו בשבת. ז) אם נמנע מהדליק אש ביום השבת. ח) אם פּייס את חברו ביום הכפורים. ט) אם ברך את ילדיו ולא סמן אות שתי וערב. י) אם יסב פּניו אל הקיר בהתפללו. יא) אם ינענע את גוו בתפלתו. יב) אם ינענע בראשו אנה ואנה. יג) אם יתפלל על הכוס. יד) אם יתן לטעום מכוסו לאשתו ולבניו. טו) אם יקרא תחלים מבלי הוסיף אחרי קריאתו: לשם יחוד האב, הבן ורוח הקדש". טז) אם יאכל בשר בימי הצום לנוצרים. יז) יולדת אם לא תבא לבית־הכניסה אחרי ארבעים יום ללדתה. יה) אם הוסיפו שם עברי להילד. יט) אם מלחה את הבשר לפני בשלה. כ) אם הדליקה נרות בערב שבת. כא) אם לקחה חלה מעיסתה. כב) אם טבלה את בשרה במים במועדה. כג) אם בימי חג הסכות ישלח איש מנות לרעהו או יקבל מנות מאת רעהו. כד) אם רחצה את הילד במים שהונח בהם מטבע זהב או גרגרי דגן לאות ברכה. כה) אם ערך איש שלחן לרעיו לפני צאתו לדרכו. כו) אם אפה מצות לפני חג הפסח. כז) אם אכל מצות בחג הפסח. כה) אם שתה יין בלילי הסדר. כט) אם ימצאו בביתו שופר, מזוזה או תפלין. ל) אם אכל בשר ביום חששי. לא) אם עשה מלאכה ביום הראשון. לב) אם לא ילך לבית־כנסתו ביום הראשון. לג) אם איש גוסס מסב פניו אל הקיר לפני מותו. לד) אם שפכו המים מכל כלי הבית בחצר שמת בה איש. לה) אם מצאו אתרוג או לולב בחג הסכות בביתו. לו) אם מצאוהו קורא בתורת משה או בנביאים. לז) אם רחץ את ידיו לפני ארוחתו.
כל אלה הם סמנים מובהקים, אשר העושה אותם חוטא היא ופושע נגד אלהי הנוצרים, וכל המגלה עונו לפני השופטים שכרו נכון מאת בן האלהים, ואם לא יגיד ונשא את עונו מהאינקויזיציון. גם על שלומי אמוני היהודים, וגם על הנוצרים הישנים, הטילו חובה לבגוד, לרגל ולהלשין על אחיהם ואוהביהם, ודבר השטנה היה סוד כמוס עם השופטים ועדות כל נבל ובליעל היתה נאמנת לחרוץ על פיה משפט מות גם על כל כהן ושופט, אם אך מזרע האנוסים היה.
וטורקבמדה קרא אליו את אנשי דברו, ארבעה עשר אינקויזיטורים, לעיר שיביליה, ויערוך לפניהם קונסטיטוציה אינקויזיטורית, ביום ט׳ לינואר, רמ״ה. כל המיתות, הענויים והיסורים מצרי שאול כאין המה מול היסורים אשר יצר השטן הזה בספר החקים שלו.
את בעלי התשובה, אשר השאירו בחיים, הובילו בבגדי החטאים בתהלוכה עם הדגלים והצלבים, ומן היום ההוא והלאה היו נבדלים הם ובניהם מכל חברת המדינה, ולא נשאו עליהם כל עדי זהב וכסף, משי וצמר, כי אם את המעיל הנקוב בשם ״סמביניטה", כשק עב ואות הצלב יהיה תמיד עליהם לאות חרפּת עולם.
התהלוכה הראשונה היתה בשנת רמ״א, ובה נמצאו שבע מאות וחמשים אנוסים, אנשים ונשים. כלם הלכו יחפים, אך כי קור נורא היה ביום ההוא, נר כבוי בידיהם. העם הביט עליהם במבטי בוז וקצף. השבים האנחו אנחות מרות וימרטו שער ראשם, ובהגיעם אל בית־תפלתם, נגשו שני כהנים וישימו על כל אחד מהם את אות הצלב, באמרם: ״הנה אות הצלב אשר מאסת בו!״ אחרי כן קראו לפניהם את רשימת חטאותיהם, והתשובה היתה להתענות במשך ששה שבועות בכל יום הששי, לעבור ביום ההוא בתהלוכה בבגדי קלון ויחף, ובבית הכנסיה לקום ברצועות על כתפותיהם הערומות, וכל בעל תשובה שיצא החוצה בלי ״סמביניטה״ אחת דתו להשרף באש.
טובים מהם היו אלה אשר מסרו את נפשם על קדושת דתם, כי המיתום ולא הוסיפו עוד לענותם. וזה היה סדר ה״אוטו די־פי — משפּט האש: כל הנדונים למות נסחבו ממערותיהם אל רחוב העיר, ידיהם קשורות אל צוארם בחבלים, לבושים ״סמביניטות", על ראשיהם מצנפות גבוהות וחדות וצלמי בלהות שדי תפתה מצוירים עליהם, ובהביאם אותם אל ככר ההרגה, אשר שם היתה המדורה, צלצלו כל פעמוני בתי־התפלה, והכהנים יצאו בסך ויזמרו: ״אל נקמות הופיע!״ ואחרי קראם לפני הנדונים את עונותיהם ומשפט מותם, מסרום להתלינים, אשר העלום על המדורה להשרף חיים. ורבו מהם הגבורים אשר שרו שירי קדש בהפקירם רוחם לאלהי אבותם.
גם את המתים החרידו ממנוחתם, כי הוציאו את עצמותיהם מקבריהם וישרפום יחד עם תמונותיהם לריח ניחוח להאם ובנה.
כנסת ישראל חזתה נקם בשנים האחרונות בממשלת ספרד, בעת אשר ממשלת ארצות הברית באמריקה הראתה לה את תנופת ידה הקשה ותגרשה כליל מאמריקה.
יבוא יום ואחרית ספרד תהיה כאחרית יון ורומה, ואך שמה ישאר לחרפות ולדראון עולם.
הגרוש מספרד
מאתצבי הירש מסליאנסקי
ויד טורקבמדה העריץ הלכה הלוך וקשה על האנוסים והיהודים גם יחד, יען כי שניהם עמדו בהתחברות ובברית אחים, רחמי האחרונים נכמרו על הראשונים, אשר נקרעו מהם ונאנסו להכיר דת זרה, ויורו תורת ישראל לבני האנוסים שנולדו בהתנצרות; במערות, במסתרי היערים ובמרתפים נועדו יחד להתפלל לפני צור ישראל; המציאו להם ספרים, הודיעום את ימי המועדים והצומות, אפו להם מצות והמציאו להם בשר כשר בכל השנה, גם מלו את ילדיהם, וכל הגזרות אשר גזרו המלכות והכהונה עליהם לא הצליחו להפריד בין אחים, כי קרבת המשפּחה והאמונה גברה על כל המעצורים והמכשולים, וכרבות הסכנה כן רבתה ההתקרבות בין היהודים והאנוסים.
ראה זאת ראש המבקרים ויתעבר, ויחזק מוסרות הבקרת ויכבד ידו על הרבנים להסגיר את האנוסים אל הבקרת וצום להכריז בכל בתי־הכנסת, כי כל יהודי מחויב לגלות את פשעי המרנים, ואם לא יגידו ונשאו את עוגנם. אולם היהודים ורבניהם לא עשו את דבר הנבלה הזאת. רבים מהם ברחו וימלטו, ורבים נתנו גום למכים, ויהיו נכונים למות כדין שלשת הדברים אשר עליהם יהרג היהודי ולא יעברם.
היהודים, אשר ישבו בשתי הממלכות הספרדיות תחת ממשלת פרדיננד ואיזבלה הקתולים האדוקים, החלו להרגיש את מצבם ולראות מראשית אחריתם הנוראה, כי לא תהיה להם תקומה בארץ. אולם אהבתם להארץ, אשר בה חיו יותר מאלף שנים, לא נתנתם לצאת אותה בטרם גורשו ממנה בחזקת היד.
בעת ההיא היה השר הגדול דון אברהם סיניור אהוב מאד בעיני המלך והמלכה, ויפקדהו לשר המסים ולראש לכל הרבנים בממלכת ספרד, ובחכמתו ועשרו היה לעזר גדול למלכו בהלחמו על גרנדה עדי אשר כבשה, ויגרש את הערבים מחבל הארץ האחרון להם בספרד. והיה בלכוד הספרדים את אחת הערים והמיתו את כל האנוסים פליטי הבקרת אשר נמלטו שמה, ויהודים אשר לוקחו בשביה נפדו על ידי אברהם סיניור באלפי זהב.
בעת המרה והנוראה ההיא נשא המלך פרדיננד את ראש השר דון יצחק אברבנאל, היהודי המורם מכל אחיו בעשרו, בצדקתו, בחכמתו, בתפארתו וביחש אבותיו, ובני דורו הגידו עליו, כי חוטר מגזע ישי הנהו ונצר מבית דוד, אשר באו לספרד עם הגולה אשר הגלה נבוכנצר מלך בבל. אבי אביו היה השר דון שמואל אברבנאל משיביליה, אשר באונס המיר את דתו וישאר אך ימים מעטים בנצרותו, ואחרי אשר העתיק את מעונו לליסבון בירת פּורטוגל, שב לדת אבותיו, ויהי למגן וצנה ליתר אחיו. ובנו דון יהודה אברבנאל הוא אבי השר דון יצחק, היה עשיר, נדיב ועושה צדקות בעמו. דון יצחק היה שר וגדול במלכות אלפונסו החמישי מלך פּורטוגל, ובשבת דון יואן בנו על כסא ממשלתו השמיד את כל השרים אהובי אביו, ואברבנאל נמלט בחכמתו ספרדה, אשר שם קדמהו המלך פרדיננד וישימהו לשר הכספים, ועמד על משמרתו שמנה שנים עד יום גלות בני ישראל מארץ ספרד.
בשני השרים היהודים האלה שמו בני ישראל מבטחם וישתעשעו בתקוה טובה, כי השר אברבנאל, בעוז לבבו הטהור ובעצמת אהבתו לעמו ולתורתו, יהיה מחסם ומגנם, כאשר היה רבי שמואל הנגיד לאבותיהם לפני שש מאות שנה. אולם תקותם נכזבה.
אחרי הנצחון הגדול אשר עמד לימין המלך והמלכה הקתולים, וילכדו את העיר גרנדה, ביום ב׳ לינואר, שנת רנ״ב, ויבואו בראש צבאותם העירה בקול המון חוגג; אחרי הנצחון הזה התגברה עוד הקנאה הקתולית בלבות המושלים המהבילים וטורקבמדה ורעיו הנזירים הוסיפו להעלות קצף על ישראל, ויחליטו לגרש את היהודים כליל מארץ ספרד. כתב הדת נתן בהיכל המלך והמלכה לכל העם היושב בארץ ספרד, כי כל היהודים יושבי הארצות קשטיליה, ארגוניה, סיציליה וסרדיניה יעזבו את הארץ עד יום ל״א ביולי בשנה ההיא, וכל יהודי אשר ישאר בארץ אחרי היום המגבל ולא ימיר דתו מות יומת. הרשות נתנה ליהודים לקחת עמהם את רכושם, אבל לא בכסף וזהב וכל דבר חפץ, אשר אין להוציאם אל מחוץ לגבולות ספרד. סבת החק האכזרי חזה הואילו המלך והמלכה לבאר, כי —
״היהודים מסירים את לבות הנוצרים החדשים מאחרי הדת הקתולית ומסיתים אותם לשוב ליהדות, וגם האמצעים אשר עשינו לזאת בתתנו להם מקומות מיוחדים לשבתם הרחק מאחיהם מלפנים, וביסדנו את האינקוויזיציון ליסר קשה את החטאים, כל אלה לא הואילו להפריד בין היהודים והמדנים, וחרפּה היא להאמונה הקדושה״
הצמד הנעים: המלך האכזרי והמלכה האכזריה, מתאמצים להוכיח צדקם בחק הנורא הזה, באמרם:
״חקת עולם היא בהחברה האנושית כבאדם הפרטי לחתוך את האבר שעלה בו רקבון, ויש לחוש שממנו ידבק רעל משחית בכל הגוף, וכאשר ימצאו אנשי בליעל מסיתים ומדיחים
במדינה, אז החובה על הממשלה לבער את האנשים הרעים מקרבה, למען ייטב לכל יושבי הארץ״
השמועה יצאה כברק בכל קהל עדת ישראל בספרד ויתחלחלו למשמע אזנם. שני היהודים הגדולים, השר דון יצחק אברבנאל ודון אברהם סיניור, מהרו להתיצב לפני המלך והמלכה, ויתחננו על נפש עמם להשיב את כתב־הדת, ויוסיפו להבטיח עוד הון על הון אם לא יגרשום. גם אוהביהם משרי המלך הנוצרים תמכום, עדי אשר כמעט נאות להם המלך. והנה פתאום כשד משחת התפרץ השטן טורקבמדה וצלם הצלוב בידו, ויתיצב בעינים מזרות אש קנאה נגד המלך והמלכה ויקרא בקול חרדה:
״הבוגד יהודה איש קריות מכר את משיחנו גואלנו בעבור שלשים בסף, ואתם תאמרו למכרו שנית בעד שלש מאות אלף דינרי זהב! אם בו רצונכם, הנהו לפניכם ומכרוה!״
ובדברו הניח את הצלוב לפניהם ויצא בחרי אף. המלכה האדוקה התפּלצה ותעתיר דבריה אל המלך אשר קים כרגע את כתב הדת.
היהודים התעתדו לעזוב את הארץ. טורקבמדה אסר על הנוצרים לדבר דבר עם היוצאים. הנוצרים החדשים יראו להכנס במשא ומתן עם היהודים מפּני הבקרת. ויתנו היהודים האומללים בית מלא כל טוב בעד חמור אחד וכרם חמד בעד סדין או מטפּחת בד.
טורקבמדה הוציא קול קורא ליהודים להמיר את דתם ולא ירגיזום ממקומם. הרבנים חזקו את רוחם בשם אלהי ישראל לעמוד בנסיון, וכל העם התרומם והתקדש, ויאטמו אזנם משמוע בקול הכהנים והנזירים, ורק דון אברהם סיניור, ראש הרבנים, ובני משפּחתו המיר דתם, כי המלכה הכבידה אכפּה עליהם, באמרה, כי אם לא ימלאו את מצותה, אז תשמיד את כל היהודים ותעש אתם כלה.. ותרב השמחה בחצר המלך בבוא אברהם הזקן בברית הדת הקתולית, והמלך והמלכה והקרדינל היו לסנדקים ולאבות הטבילה ויקראום בשם חדש: קורוניל, וצאצאיהם אחריהם היו לגדולי הארץ ושרי המלוכה בספרד. לא כן עשה השר הצדיק רבי יצחק אברבנאל. כירמיה בשעתו יצא בראש גולים, ויעזוב את מצבו הרם ועשרו הרב ויעמוד כסלע איתן בדתו ואמונתו, ויצא בגולה ויבא לעיר ניאפּול אשר באיטליה.
הצרה הגדולה הזאת אחדה את כל הלבבות, והעשירים, אשר כבר אבדו רכושם, חלקו את שארית הונם עם אחיהם האביונים ויספיקו להם מזון לדרכם.
רבי יצחק אבוהב, זקן רבני ספרד, מהר עם שלשים איש מנכבדי הקהלה לבא ארצה פּורטוגל, ויתיצבו לפני המלך יואן השני, ויצליחו להשיג רשיונו לקהל הגולים להתישב בארצו.
יום העברות הלך הלוך וקרב, ומה קשתה להאומללים פרידתם מקברות אבותיהם, ומה יקרו וקדשו למו רגבי־העפר ומצבות־האבן אשר תחתם נקברו עצמות אבותיהם. שלשה ימים ושלשה לילות געו בבכיה בהתנפלם על קברות הוריהם, עדי אשר גם הנוצרים הישרים בכו אתם יחד. את המצבות הובילו עמהם או נתנום אל האנוסים להסתירן באוצרותיהם למזכרת קדש.
ויצאו בני ישראל בגולה מספרד כשלש מאות אלף נפש, בתשעה ימים לחדש אב, בשנת ״מזרה ישראל, רנ״ב לאלף הששי, כי תחת אשר בהחק נאמר, כי יעזבו את הארץ ביום ל״א ביולי, נעתר להם המלך ויתן להם ארכה לשני ימים ויצאו ביום השני לירח אוגוסט.
ולבל יתעצבו ולא יפּלו המגורשים ברוחם, צוו הרבנים לבחורים ובתולות לשיר שירים יחד עם מקהלות מנגנים אשר הלכו בראש המחנה ויחללו בחלילים ויכו בתפים, בשוררם שירי קדש בעזבם את הארץ אשר בה ישבו חם ואבותיהם יותר מאלף שנה.
אחרי הגרוש
מאתצבי הירש מסליאנסקי
כשלש מאות אלף איש יצאו היהודים הגולים מספרד בגזרת המלך והמלכה הקתולים ויעזבו את רבבות אחיהם האנוסים האומללים לתלאות ולמוסר כליות, אשר נצפּנו להם אחרי כן ביד הבקרת הארורה, אשר משלה שם עוד כשלש מאות שנה.
הנודדים התחלקו לפלגות: אלה פנו פּורטוגלה, ואלה ירדו באניות אל צפון אפריקה, לאלג׳יר ולמרוקו; רבים שמו פעמיהם לאיטליה, וחלק גדול מהם נסעו אחרי כן לתוגרמה.
הוי, מי יתנה את צרות הגולים, אשר באו עליהם בנודם, ואת כל הנבלות אשר עשו לחם החובלים, פּקידי האניות, שודדי הים ופראי אפריקה!
רבים מהגולים טובעו בים, רבים נשרפו באש, וחלק גדול מהם נמכרו לעבדים ולשפחות, ורבים מהם תמו בדבר וברעב, ולא נותר מהם כי אם אלפי מספר, אשר כוננו קהלות חדשות בכל המקומות אשר הודחו שמה, ויהיו לברכה לארצות מגוריהם החדשות, והשולטן באיאזיד השני מושל תוגרמה בעת ההיא הביע את משפטו לאמר:
״הנכם אומרים כי מלך ספרד חכם הוא, ראו, הנהו מדושש את ארצו ואת ארצי העשיר עושר רב — ואיה חכמתו?! ״
הנח כי כן יצא החלק העשרים בתושבי ספרד, החלק היותר מוכשר ומצוי בחכמה ובמלאכה, בהם בעלי הון, סוחרים, עובדי אדמה, רופאים ותוכנים, גם אמנים נפלאים, צורפי כסף וזהב, חרשי ברזל ועץ. ויהי אך יצאו היהודים מן הארץ, חשו הספרדים מיד את ירידתם, כי חלפה רוח השקידה במלאכה ומסחר, הערים הקטנות התרוקנו מאין יושב, הרחובות והשוקים נשמו ורוח עבדות, שפלות ובטלה נחה על הספרדים הגאיונים והעצלים, ויסבלו את עול המלוכה ועריצות הכהונה. כל בתי־הכנסת וכל בניני הצדקה שהיו ליהודים בספרד נהפכו לבתי־כנסיה להקתולים ובתי־מושב לנזיריהם, אשר בהם השקיעו את העם במשאות שוא ומדוחים ובהזיות תפלות. בית־הכנסת הגדול בטולידה, אשר בנה השר דון שמואל אבואלפיא לפני מאה וחמשים שנה, היה לבית־כנסיה לקתולים והנהו מתנוסס עד היום לתפארת העיר הזאת בטעם בנינו הנהדר.
ויד האינקויזיציון הלכה הלוך וקשה גם על האנוסים הערבים ועל הנוצרים, אשר נמצא בהם איזו נטיה לתקונים בדת, ותהי כל הארץ למדורת־אש ושדה־־קטל. במות הנזיר טורקבמדה מלא הנזיר דיזה את מקומו, וירבה הרע עוד יותר מהראשון, אולם רשעתו לא ארכה, כי האינקויזיטורים הקנאים משכו חשד גם עליו, כי בן אחד המרנים היה, וישיבו לו כמפעלו.
דון יצחק אברבנאל ומשפּחתו באו לניאפּול, והמלך פרדיננד הראשון באיטליה קבלהו בכבוד וישם עליו משרה כבודה, ויגמול המלך חסד גם לגולי ספרד הרבים אשר באו לשבת בארצו. אולם הגולים יצאו מרעה אל רעה, כי אחרי ירחים מספר פרצה בהם מגפה נוראה. המלך הטוב צוה לקבור את מתיהם באישון לילה, למען לא יתמרמר העם עליהם, באמרם כי מות ואבדון הביאו אתם. אך עוד מעט ודבר הדבר נודע ברבים ויקש דבר השרים והעם על המלך כי יגרשם מן הארץ. אבל המושל הטוב בחר להסיר מעליו את נזר המלוכה מעשות אכזריות כזאת. ויצו לבנות ליהודים בתי־חולים מחוץ לעיר וירפאם וימלא מחסוריהם.
יהי זכרו ברוך.
אחרי מות פרדיננד הטוב בניאפּול ובנו אלפונסו השני ישב תחתיו על כסא המלוכה, נשאר השר דון יצחק אברבנאל על כנו, וגם אחרי אשר ותר אלפונסו על כסאו לטובת בנו, לקח אתו את אברבנאל לסיציליה, ובהיותו נעזב מכל שריו ועבדיו היה יצחק נאמן אתו ומסור לו עד יום מותו.
ויהי בכבוש מלך צרפת את ניאפּול, לקח אברבנאל שנית את מקל־הנודדים ויעזוב את ניאפּול וינוע בארץ, וכל בני משפחתו נפזרו לכל רוח, ויותר מכולם סבל בנו החכם רבי יהודה אברבנאל, כי בפּורטוגל גזלו ממנו את בנו הילד הרך בן שנה אחת, יצחק שמו, ויכניסוהו בברית הדת הקתולית. דון יהודה בכה ויתאבל עליו עד רדתו אבל שאולה, ויביע את רגשותיו בשירו ״התלונה״, אשר בו הוא מצוה לבנו לשוב לדת אבותיו.
אולם במה נחשב אסון אב שכול אחד מול אסון האומה כולה המתבוססת בדמיה בכל מרחבי התבל!
תלאות איומות מצאו את אלה הנודדים אשר חפצו לעלות אל חוף העיר פאס במרוקו. שלש ספינות טבעו בלב ים ושבע עשרה אניות הטיל סער אל חופּי ארץ ספרד. יותר מחמש מאות איש השתגעו מרוב שבר לבם, רבים עלו היבשה ויטבלו נפשם במים הזדונים ויהיו לקתולים, ורק חלק מהם עמדו איתן על דעתם, וישובו לאניותיהם לעבור למרוקו, והמושל בעיר פאס היה אחד מחסידי אומות העולם וישלח להם ״סוסים ופרדים ומורי דרך" להביאם אל מחוז חפצם. בראשונה פגשום המחמדים באותות שנאה, אך המושל הטוב חמל עליהם ויפרנס את ענייהם מכיסו ויצו לבנות להם אהלים קטנים מחוץ לעיר, ושם נחו הנודדים מעט מעמל דרכם.
אך שלותם היתה עדי רגע, כי יד ה׳ היתה בהם ודבר נורא פּרץ במחנם וימותו יותר מעשרים אלף נפש בישראל. הנשארים סבלו רעב ויחיו בחציר נפשם, וביום השבת תלשו את הצמחים בשניהם במאנם לחלל את קדושתו. אבות מכרו אחד מילדיהם למען השקיט את רעבון הנשארים; אמות רחמניות המיתו בידיהן את ילדיהן לבלי תראינה עיניהן במותם מרעב. איש אחד מכר את בנו למען החיות את נפש אביו הגוע מרעב, אך בהביאו את מחיר בנו מצא את אביו מת. בעלי האניות אספו את הילדים הרעבים ויובילום למכרם ממכר עולם. ברברי אחד התנפּל על עלמה עבריה יפה ויטמאה לעיני אבותיה, ואחרי כן דקרה בחרבו לבל תחיה ממנו זרע. בשמוע המושל מוליי־שיך את כל אלה, נכמרו רחמיו ויעביר קול בארצו להוציא לחפשי את כל ילדי ישראל אשר נמכרו בלחם.
החובלים האכזרים ומלחיהם שמעו, כי היהודים בלעו לפני עזבם את ספרד מטבעות זהב, אשר הממשלה אסרה עליהם לקחת אתם, ויבקעו את בטניהם להוציא את הזהב מטעיהם ואחרי כן השליכום במצולות ים.
רב חובל אחד נתן עיניו בנערה יפה, בת אחד הנודדים, ושמה ״פלומה״ (יונה). אמה ראתה את זאת ותדחוף את בתה הימה ואחריה קפצה גם היא ותטבענה יחד. האב השכול והאלמן, יוסף צבתון שמו, כתב קינה מרה על שתי הנפשות היקרות והאהובות לו אשר שכלן ברגע אחד.
את הנודדים אשר הגיעו אל חוף גינואה מצאה רעה נוראה. האניות אשר הוכנו להוביל את הגולים לתוגרמה נתקלקלו בדרך ויתעכבו שם לתקנן. אך ממשלת העיר לא נתנה להגולים לבא העירה, וישבו על חוף הים עד אשר תקנו את האניות. כצללים נעו הנודדים האומללים על יד חוף הים בפנים חורים ובעינים שקועות בחוריהן והוד פניהם נהפך לזעוה. ובין כה וכה והנה החורף בא והאניות טרם נתקנו, ומספר הגולים הלך הלוך וחסר, כי בני הנעורים אשר נלאו נשוא חרפת רעב המירו דתם בעד פת לחם, והזקנים מתו מעוצר רעה ויגון.
לחרפּתנו ולבשתנו יספּר קורא הדורות מהעת ההיא, כי שרידי הגולים אשר נמצאו בגינואה שמו פעמיהם רומתה והנה מתלאה! כי אחיהם היהודים יושבי רומה התיצבו כצר נגדם ולא נתנום לבא העירה, ביראם כי יצר למו בעבורם, ויתנו שוחד אלף דוקטים להאפּיפיור אלכסנדר הששי, כי לא יניחם לבא העירה. אך האפיפיור הזה, אשר התולדה תשוחו לעינינו לאיש משחת ורע מעללים, התקצף מאד על האכזריות הפראית הזאת ובקצפו אבה לגרש את יהודי רומה מארצו. אז הוכרחו קשי־הלב האלה להוסיף להאפּיפיור עוד שני אלפים דוקטים כי יפתח את שערי העיר לאחיהם האומללים ולעזרם…
לא כן עשו קהלות היהודים באיי יון. בבא אליהם מגורשי ספרד חמלו עליהם ויאכילום וישקום ויפדום מעבדות עולם מידי החובלים, ולתכלית זו מכרו את תכשיטי בתי־הכנסת וספרי התורה, ורבי אלקנה קפסלי, הנשיא על האי קנדיה, היה הקורא לפדיון שבוים.
המחנה הנשארה לפליטה היו אלה הנודדים שהגיעו לתוגרמה, כי השולטן באיאזיד השני היה איש טוב ורחמן ויחכם להבין את ערך היהודים ותועלתם הגדולה למלכותו, וידע מראש את האושר והעושר אשר יביאו הגולים לארצו, ויעביר קול בכל מלכותו —
״לכל יהיה רשאי לשום איש ממושלי ארצו לדחוף ולגרש את היהודים, רק כלם יתקבלו בסבר פנים יפים, ואשר לא יעשה כן אהה דתו להמית״
ויבאו בארצו אלפים ורבבות מגולי ספרד ויכוננו קהלות אשר פרחו, שגשגו והתחזקו, ובימי דור אחד עלו היהודים הספרדים בעשרם ובחכמתם על היהודים התוגרמים, ותחשב להם תוגרמה, בצדק, לספרד המזרחית.
היהודים בפורטוגל
מאתצבי הירש מסליאנסקי
מאה ועשרים אלף נפש ממגורשי ספרד עברו את הגבול ויבאו ארצה פּורטוגל, אחרי אשר זקן הרבנים הספרדים רבי יצחק אבוהב הצליח להשיג רשיון המלך יואן השני לתת להגולים מקום לשבת בארצו או לעבור דרך פּורטוגל לארצות אחרות. רוב הגולים בחרו לשבת בארץ היושבת על גבול ספרד, בתקותם, כי המלך והמלכה ינחמו על רעתם ויקראום לשוב לארצם.
אבל לא מחמלת מלך פּורטוגל על הנודדים האומללים נתן את רשיונו, כי אם בעד בצע כסף, אשר לקח מאתם, מאתים אלף זהב, ובאמת שנא את היהודים תכלית שנאה, וירדוף באפו את האנוסים במשפטי האינקויזיציון, כמלכי ספרד הקנאים.
ומנוחת הגודדים לא ארכה גם בפורטוגל, כי חמת־אל רדפתם גם שמה ומחלה מתדבקת פּרצה בהם ותפגע גם בהאזרחים, ותהי צעקת העם גדולה אל המלך, כי ימהר לגרש את היהודים. המלך מלא את חפץ עמו ויצו על היהודים לעזוב את הארץ. חובלי האניות הסבו להם צרות מצירות, את נשיהם ענו לעיגיהם, את רכושם בזזו ורבים מהם הביאו המלחים אל אחד החופים בערבות אפריקה ויעזבום שם ערומים ויחפים, ויהיו לטרף לחיתו יער.
המקובל רבי יהודה חייט, אשר הוא בעצמו היה עם הגולים ויסבול אתם יחד, מספר את כל הקורות אותם בטלטולם הנורא בדברים פּשוטים אך מרעישים את לבות קוראיהם גם עתה, אחרי עבור ארבע מאות שגה.
השערוריות והמעשים האיומים אשר עשו רבי החובלים להגולים הגיעו לאזני היהודים, אשר נשארו עוד בפורטוגל, וייראו האומללים למסור את חייהם בידי העריצים האלה, וידחו את צאתם מן הארץ מיום ליום, בתקותם, כי עוד יחוס המלך עליהם ויניחם לשבת בארצו. אבל תוחלתם נכרתה, כי לב המלך היה קשה כאבן וחמת רוחו נתכה עליהם, וימכור את כל אלה אשר העבירו את המועד, לעבדים ולשפחות, ומהם נתן מתנות לאצילי פּורטוגל, אשר בחרו למו מהם לעבדים ואת ילדיהם מבני שלש עד עשר שנים שלח באניות אל האיים הרחוקים לגדלם שם בהדת הקתולית. קול בכי ההורים, יללת הילדים, תחנוני האמות, אשר התנפלו לרגלי האכזרים, לא העירו את לב המלך הקשה לחמול עליהם, ואם אחת, אשר השוטרים כבר גזלו ממנה שבעה ילדים, התנפלה לרגלי המלך בצאתו מבית־התפלה, ותתחנן לו להשאיר לה את עוללה הרך, צוה האכזר לגרשה מפניו, באמרו: ״הנה הכלבה הזאת מיללת על הכלבים הקטנים אשר לקחו ממנה״. הרבה אמות קפצו עם ילדיהן הימה ויצללו בתהום.
איי תומאש, אשר שמה הובלו הילדים, היו מלאים חיתו טרף ונחשים ארסיים, ושם נשלחו האסירים והמרצחים, ורוב הילדים היו לברות לתניני הים ולא נשאר מהם כי אם מעט מזער אשר היו לעבדי עולם.
בעת ההיא יצא מפּורטוגל השר היהודי אבן יחייא הוא וכל ביתו, בראותו מראש את גורל עמו שמה, וישב בעיר פּיזה אשר באיטליה.
המלך יואן השני מת בלי בנים, וימלוך תחתיו קרובו דון מנואל. טוב המזג ונדיב הלב היה המלך הצעיר הזה, ויהי ההפך מיואן השני בתכונת נפשו, ואור חדש הופיע על שמי היהודים, בחשבם, כי ימצאו חסות בצל מלך צדיק וישר. ובאמת הראה להם מיד את ישרו, בקראו דרור לעבדים היהודים אשר יואן השני מכרם לעבדות עולם, ופקודה יצאה מלפניו, כי מהיום והלאה לא יקבלו השופטים כל עדות בעלילות הדם, בחרצו משפּט כי יסוד העלילה שקר.
נוצרי אחד בעט בחמתו בילד נוצרי וימיתהו. וביראו לבל יודע זאת, השליך את גופת הנער המת בבית אשה עבריה, וימהר להביא את השוטרים לבקש את הילד בבית ההוא. בראות האשה מבעד חלונה כי שוטרי העיר נסבו על ביתה, מהרה לקחת את גופת הילד המת ותחגרהו על בטנה, ותשכב במטתה ותצעק כמו חבלי לידה אחזוה. השוטרים בדקו בכל הבית ולא מצאו. למחרת נודע הדבר על ידי אשת המרצח. השופט הבטיח להאשה העבריה כי נמצא הרוצח, ויבקשה כי תגיד לו את אשר עשתה לגופת הילד הנרצח, ותגד לו את התחבולה אשר עשתה. בשמוע המלך את הדבר הזה הלל את העבריה על חכמתה.
אולם מעטים חיו ימי האורה והמנוחה ליהודים בארץ פּורטוגל, כי בא השטן ויתגלם בנשמת איזבלה השניה בת המלך פרדיננד ואזיבלה הספרדים, ובהנשאה להמלך דון מנואל הביאה אתה את העננים החשכים מספרד ותחשיך גם את פּורטוגל. כי אך בזאת נאותו מלכי ספרד לתת לו את בתם, אם יגרש את כל היהודים מארץ ממשלתו. בראשונה מאן דון מנואל למלא חפצם, כי רגשות היושר לא נתנוהו לעשות נבלה כזאת. אך לאחרונה גברה התאוה על הצדק ובעל כרחו ענה אמן לדברי הנשיאה הקנאית אשר שלחה אליו אגרת לאמר:
״כי עוד אשר י׳שאר יהודי ארור אחד בארצה לא תדרוך כף רגלי עליה׳׳
ככה נכתב ספר הנשואים בין מלך פּורטוגל והנשיאה איזבלה מספרד בדמי עם ישראל. וביום כ״ה לדצמבר שנת רנ״ו יצאה הפּקודה, כי כל היהודים היושבים בפורטוגל ימירו דתם או יעזבו את הארץ, וכל העובר על הפקודה מות יומת. וזמן נתן להם עד חודש אוקטובר בשנה הבאה. בין כה וכה קרבו ימי החורף ורוח סער הרתיחה את גלי הים, ויפחדו היהודים לאחוז דרכם בעתותי הסער ויחכו לימי־האביב. אז התאכזר המלך עוד יותר ועל פי עצת איש יהודי מומר, לוי בן שם טוב שמו, צוה לסגור את בתי־הכנסת ויגזור על היהודים שלא יתפללו, כאנדרינוס קיסר בשעתו. ובראותו, כי גם בזאת לא הצליח להטותם להמרת דתם, שלח פּקודה נוראה לכל פקידי הממשלה להיות נכונים ליום הראשון לחג פסחם לתפּוש בחזקת היד את ילדי ישראל מבני אחת עד ארבע עשרה שנה ולהטבילם לשם הדת הקתולית.
השערוריה האיומה הזאת לגזול עוללים מחיק אמותיהם עלתה ברעתה על כל מפעלי האינקויזיציון. ההורים הנואשים חבקו ואמצו אל לבם את ילדיהם המתרפּקים עליהם בחיל ורעדה, והשוטרים המחבלים סחבו את טרפם בשער ראשיהם אל אגנות הטבילה, אשר היו נכונים בבתי־תפלתם.
הבישוף קותינו מספר:
״בעיני ראיתי נערים ונערות נסחבים בשערם אל אגן הטבילה, אבותיהם מלוים אותם בבכי תמרורים וזעקת שבר כהמר על מת, ובין האולם ולמזבח במקדש הנוצרים ישמיעו קול ברמה ויצעקו חמס על השוד הנעשה להם לעין השמש בצהרים אכזריות כאלה ראיתי פעמים רבות״
זעקת ההורים ויללת הילדים העירו את רחמי הנוצרים הטובים והרחמנים, ורבים מהם עברו על פקודת מלכם, ויסתירו את האומללים בבתיהם להגן עליהם מחמת השוטרים האכזרים. אולם המלך והמלכה הקשו את לבם ולא ידעו רחם.
הילדים הנטבלים נחלקו בין הנוצרים לגדלם באמונתם. רבים מן ההורים היהודים יצאו אז מכלל ישראל למען לא יפּרדו ממחמדי נפשם. אך כל זה לא היה שוה להמושלים הקנאים ויגזור דון מנואל להפוך את כל היהודים הנמצאים בארצו לנוצרים.
תור היציאה הגיע, והמלך צוה על כל היהודים כי יתאספו אל חוף קרית ממלכתו ליסבון. ויתאספו שם כעשרים אלך איש, כלם בוכים ונכונים לעזוב את הארץ. אבל המלך האכזר שם מעצורים ומכשולים על דרכם עד אשר לא הספיקו לרדת אל תוך האניות במועד המיועד, והחדש אוקטובר הגיע, אשר בו, לפי הפקודה, כבר נחשבו כלם לבני מות, אז צוה לאסוף את כל היהודים לככר גדול, ושם נדחקו ונסגרו כבהמות ברפת, ושם הודיעום כי מן היום ההוא והלאה הנם עבדים לצמיתות בידי מלכם וכל אשר יחפוץ יעשה להם. שלשה ימים ושלשה לילות ישבו שם כלואים מבלי לחם ומים, ורבים בחרו לגוע מרעב מהמיר דתם. אז כלה המלך חמתו בהם ויצו לאנשי צבאו ויתנפלו על היהודים האומללים ויסחבום בחבלים על צואריהם אל בתי־תפלתם להטבילם במים הזדונים אשר הוכנו להם שם. רבים מן היהודים לא חפצו להכנע והמיתו איש את אשתו וילדיו ויפלו חללים על קדושת דתם, ואת גופותיהם השליכו הפקידים הימה וקבורה לא נתנו להם. צדיקים וקדושים רבים ובראשם רבי שמעון מימי, ראש הרבנים בפורטוגל, הוא, אשתו וחתניו, הושמו במערות האינקויזיציון ויענום וידושו את בשרם, ואחרי כן סחבום בחזקת היד לטבלם באגנות הטבילה. אבל הם התאבקו בכל מאמצי כחותיהם נגד מטביליהם, ורבי שמעון חרף וגדף את הדת הנוצרית ואת המלך גם יחד, למען יהרגוהו. אך גם את חפצו זה לא מלאו, כי הורידום שנית בבור השבי ושם ענום בכלי־חובלים, ושלשה מהם, אשר בתוכם היה גם הקדוש רבי שמעון, מתו תחת ידי המענים.
פּקידי בתי־הסהר, אב ובנו, היו אנוסים ויחרפו את נפשם למות באישון לילה, ויוציאו את גופות הקדושים, ויקברום בקברות ישראל, למרות החק, אשר מתים כאלה יושלכו הבורה כנצר נתעב.
אל קוברי המתים האלה נלוו עוד אנוסים אחדים ובדומיה קדושה בצקון לחש הביאום אל מנוחתם.
חתני הקדוש רבי שמעון נעצרו עוד במחשכי האינקויזיציון, ואחרי כן העבידום עבודת פּרך, וישפכו סוללות בימי השבת, ובהמשך העת מתו כלם מות קדושים.
אלה הם קצות מפעלי נושאי דגל דת האהבה, החסד והרחמים!
עברו שמונים שנה ונקמת אל שדי חלה בהפּורטוגלים ותבוסתם היתה נוראה ובן בנו של המלך מנואל, סבסטיאן שמו, הוציא להרג את אצילי ארצו במלחמתו באפריקה. אז נמכרו הקתולים לעבדים מידי שוביהם, ורבים מהם נמכרו ליהודים אשר אבותיהם ענום וירוצצום, ובני האצילים הגאיונים התחשבו למאושרים בנפלם בידי יהודים המרחמים על עבדיהם לפי חקי דתם.
אלה הם מעשי בני העם המאמין באלהים קנא ונוקם!
היהודים בתוגרמה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
חצי הירח גבר על הצלב, ואחרי מלחמת מאה וחמשים שנה הוכו צבאות הנוצרים לפני גבורי התורכים, ועיר הבירה קונסטנטינופּול עם כל ארץ ממלכת היונים נכבשה לפני בני דת מחמד, והאנוסים הספרדים, אשר היו בהם חרשים גבורי חיל עזרו בחכמתם ובנשקם את התורכים ללכוד את העיר. אז בא הקץ לממשלת הרשעה הקתולית, אשר השקתה את בני ישראל את כוס התרעלה כאלף ומאתים שנה ותחתה התכוננה הממלכה הגדולה והאבירה, אשר היתה למקלט ומפלט לנדחי ישראל מגורשי ארצות הנוצרים עד היום הזה. כי סבלנים המה התוגרמים ואינם מפריעים לבני דתות אחרות מעבוד איש איש את אלהיו.
ודבר מלכות יצא מאת השולטן לכל היהודים אשר במרחבי ממשלתו לבוא עירה קונסטנטינופּול, ותגדל כנסת ישראל בעיר הבירה, וימן השולטן את הזקן רבי משה קפסלי, אשר מצא חן בעיניו בחכמתו ותום דרכו, וישימהו לראש הרבנים וינשאהו לשבת בתוך שני ראשי האמונות, המופתי ראש המחמדים, וראש כהני הנוצרים.
ופליטת ישראל מגלות ספרד מצאה מנוחה לה בתוגרמה האירופּית והשולטן באיאזיט הטה להם חסד ויקבלם בחבה וברחמים ויתן להם זכות אזרח, וקהלות ישראל בתוגרמה, ובראשם הרב קפסלי, הרבו לעשות טוב וחסד עם אחיהם האובדים ויפזרו עליהם הון רב, ויפדו את שבוייהם וימציאו למו עבודה לכלכל נפשם.
רבי שמואל אושקי בספרו ״התנחומות", בשפת פּורטוגל, מביע את שמחתו על הפדות והרוחה שהשיגו מגורשי ספרד בתוגרמה, בדברים האלה:
״ממלכת תוגרמה היא הים הגדול ורחב הידים, אשר אותו בקע ה׳ ברחמיו לשים בו דרך לעבור גאולים; ביום צאתך מארץ מצרים תשליך יעקב במצולות הים הזח את כל צרותיך ופגעיך, שם יטבעו במצולות תהום כאשר טבעו פרעה וחילו בים. שם בתורגמה נפתחו לפניך שערי רחמים, שערי חרות ודרור להיות משפּטך שוה לכל העמים בממלכה הזאת. שם תמלא אחרי כל דברי תורת ישראל באין מכשול ומפריע, והשערים האלה אשר נפתחו לא יסגרו עוד. שם תשנה את מעמדך ממסוה הדת שקבלת לאונסך ושם תמיר ממך את הבגדים הצואים אשר לבשת, תעזוב סתר פנים ומחסה כזב, תשוב לדבר בשפתיך דברים כלבך, לקרוא בשם האמת לעיני השמש, תזרח הלאה את המנהגים הזרים שהיית מתנהג בהם למרות כבוד אלהיך ככל אשר היית אנוס לעשות עד היום בהיותך נודד בין עריצי עמים בממלכה הגדולה הזאת צוה ה׳ לך את הברכה ברכת החופש והדרור״
ובאמת מצאו גולי ספרד מרגוע לנפשם העיפה, כי הממלכה מצאה במו תועלת רבה עבורה, יען כי איבה נצחית היא בין המחמדים ובין הנוצרים, והשולטנים הביטו בעיני חשד על עבדיהם הנוצרים, ולעומת זה בטחו ביהודים, כי יעבדום באמונה, ואנוסי ספרד ופורטוגל הכינו להתוגרמים כלי זין וילמדום להשתמש בכלי תותח. ככה נתנו הנוצרים חרב בידי התוגרמים שונאיהם להכותם ולהנקם מהם את נקמת דם ישראל השפוך.
הרופאים היהודים מצאו חן בעיני השולטן ושריו הרבה יותר מחבריהם הנוצרים והמחמדים ויהיו תקיפים במערכות המלוכה.
רבי יוסף המון מגולי ספרד היה רופא השולטן סלים הראשון, ורבי משה בנו היה רופא השולטן סוליימן השני, ויהי נכבד בחצר המלוכה עוד יותר מאביו. כן גם השתמשה הממשלה התוגרמית במתורגמנים יהודים, כי בימי נדודם למדו לשונם לדבר שפות אחדות.
העיר שלוניקו היתה קהלת ישראל השניה לקונסטנטינופּול, ולא ארכו הימים ותהיינה עשר קהלות, ורבן ממגורשי ספרד, רבי שמואל אושקי המליץ, יביע מליצתו על־אדות העיר הזאת, לאמר:
״שאלוניקו! הנך עיר ואם בישראל, מטע נאמן לתורת ולתעודה, כלה מלאה פרחי תמר ועצי הוד לשם ולתפארת בישראל פּדיה יפיק הוד והדר, כי על מבוע הצדקה ונהרי נחלי החסד והרחמים ידוו אדמתה. בה ימצאו מזור ותרופת כל נשברי לב וכל דכאי רוח הנמלטים אליה מארצות ארופּה ויתר חלקי התבל, והיא תקבלם בחסד ורחמים כאם רחמניה, אם העם הישראלי, בירושלים במועדיה״
נפלא היה המליץ רבי שמואל אושקי, אחד מהאנוסים אשר שבו לדת אבותיהם, ברוח מליצתו הרוממה, ונפלאות עשה לאחיו בספרו ״התנחומות", אשר בו ישא משא על כל הקורות את ישראל מימי היותו לגוי עד הדור ההוא. מטרתו היתה לחזק את ידי האנוסים בשם ה׳ ולהבטיחם, כי יושיעם באחרית הימים כאשר דבר על ידי עבדיו הנביאים.
תכן הספר הוא שיחה בין שלשה רועים: יעקב, נחום וזכריה; הראשון מקונן על תלאות עמו ושני רעיו מנחמים אותו בתנחומות שדי.
יעקב הרועה עומד בדד על ככר נעזב ובוכה מרה על עדרו הנפוץ ונרמס ונטרף בין שני הזאבים, לאמר:
״אנה אפנה ואיפה אמצא מזור למכתי, שכחה לצרות, ותנחומות לנפשי הנוגה? שברי גדול בים וצרותי מלאו אפסי ארץ, בארצות הקדם מקום עונג ושעשועי נפש הנני גולה ונודד מעיר לעיר מסובל במשא צרותי, בערבות אפריקה מקום הזהב הנני עם עני ודל אשר נפשו עליו תשוח, ובארצות המערב באירופּה? איטליה, דמיונך לאריה משחית אשר ערר ישראל הוא לברות לשניו, את דמיהם ישתה ועצמותיהם יגרם על שדמות צרפת יפרח הגפן אשר רוה מדמי ישראל ועפרו ידושן מחלב עמי ומח עצמותיו בתולת בת אשכנז הגאיונה השובכת הררי עד נפצה את ילדי לסלעי הררי אלף ואתם נהרות איתן אשר על איי בריטניה האדירה, מדוע השקיתם את שיותי הנפרשות מים מלוחים, מים מרים ומאררים? ואת, ספרד האכזריה, אשר כלך חנופה ושקר, את הצמאה לדמי עמי ומבשרם לא תשבעי, בך קננו זאבים רעבים לבלוע צאני, לגזוז את צמרן ולהקריב חלבן ורמן קרבן כליל על מזבח כהניך מהביליך ומתעיךי׳
נחום וזכריה רעיו מהרו לנחמו על שבר בת עמו, ויעקב ישא שנית את משאו בהשתפּך עליו נפשו, בזכרו את גאון עמו וכבודו מלפנים בהיותו לאור גוים, וישוח לפניהם את המון צרותיו ותלאותיו מיום אשר חרב בית מקדשו ועל פני כל כדור הארץ נפוצו המוניו עד גירוש ספרד ופורטוגל.
אחרי כן יתנחם יעקב וינחם את רעיו, כי כוס גמולות ביד ה׳ להשקות את כל הגוים אשר הרעו לישראל; גבורי ספרד מצאו קברם באיטליה, הצרפתים נכנעו לפני ספרד, והתוגרמים שברו את גאון האשכנזים הפּראים.
תמצית נחמתו היא: כאשר נתקיימו דברי הנביאים ברעות עמם, כן יקוימו חזיונותיהם בהטובות והישועות, והוא מסים בדברי בן אמוץ:
״האומר לירושלים תושב, ולערי יהודה תבנינה!“
דוד הראובני ושלמה מולכו
מאתצבי הירש מסליאנסקי
מארץ ערב, ארץ הפּלאות וההגדות, יצא איש פּלאי גבור חיל וחכם בדברי המדינות, דוד הראובני שמו. וינסה להביא פדות וגאולה לישראל על ידי תחבולות מדיניות. האיש הזה הסב תנועה רבה בעם ישראל, ותגיע גם עד האנוסים. דוד הראובני ספר כי הוא אחיו של המלך יוסף, המושל על שבט הראובני, הגדי וחצי שבט המנשי, שלש מאות אלך איש גבורי מלחמה.
אחרי נדדו מארץ לארץ בא לוויניציה בשנת רפ״ד. בעיר המרכלת הזאת כבר נשמע על דבר הציר השלוח מאת ממשלת היהודים בחבור, אשר בארץ ערב, לשאול מאת האפּיפיור אשר ברומה ומאת המלכים הקתוליים אנשי צבא וכלי תותח, ובהם יגרש את הערבים ואת התוגרמים מארץ הקדש וישיב את ממשלת ישראל על מקומה כמלפנים. — והימים ימי חזיונות ודמיונות, הזיות והלך נפש לכל בני האדם; ימי הגלות ארצות חדשות הביאו את בני האדם להאמין בכל שמועות זרות ומקרים נפלאים; היהודים נשאו נפשם אל ארץ מגורי עשרת השבטים ובני משה אשר מעבר לנהר הפּלאות סמבטיון, הזורק אבנים בכל ששת ימי המעשה ושובת ביום השבת, והנוצרים גם הם קוו למצוא את מלכות יוחנן הקדוש להם.
תואר פני הראובני ודרכיו המוזרים והנפלאים הועילו להגדיל את האמונה בו ובספּוריו. הוא היה קצר קומה, פניו רזים וכחושים, עצמותיו נחרו מרוב צומות וסגופים וכל גוו היה כשלד חי, אולם עיניו הפיצו עוז ואמץ לב, ויהי עשוי לבלי חת, ודבריו נתנו כבוד ויראה בלבות כל רואיו ושומעיו ולא עצרו כח למרות את פיו ולהטיל ספק בספּוריו הנפלאים.
בבאו לויניציה לא סר לבית אחד היהודים, כי אם ישב בבית רב החובל, אשר על אניתו נסע ממצרים, אולם משרתו בא בדברים עם היהודים הגדולים ונכבדי העדה על־דבר אדונו הציר השלוח לגאול את עמו מארצות גלותו. והציר העברי משה והעשיר מצליח בקרוהו ויאמינו בו, וימלאו חפצו, ויתנו לו ספינה להביאהו רומתה.
ובחדש אדר שנת רפ״ד בא דוד בשערי רומה, ברכבו על סוס לבן ברחובות קריה בלוית עבדו ומתורגמנו. אחד ההגמונים הציגהו לפני האפּיפיור קלמנטי השביעי, ויכבדהו, ויט אליו אזן קשבת ויקבל ממנו את כתבי תעודתו, ויצו לכל ממלכות הנוצרים למלא חפצו בבואו אליהן.
אחרי שבת דוד הראובני ברומה כשנה שלמה בא ספר כתוב בשם מלך פּורטוגל הקורא לו לשחרו בעיר מלכותו. דוד מהר לצאת מרומה וישב באניה אשר דגל יהודה התנוסס על תרנה. המלך יוהן השלישי קדמו בכבוד ויבא עמו בדברים על־אדות הברית אשר יכרות עם שבטי בני ישראל להמציא להם כלי נשק ואבק שרפה.
הכבוד הגדול אשר נחל הראובני מאת האפּיפיור ומלך פּורטוגל נפח רוח חיים חדשים בלבות היהודים ותעורר בקרבם תקוות טובות, כי את אשר לא האמינו ראו עיניהם: איש יהודי זכה להתיצב לפני האפּיפיור והמלך! הלא לא דבר קטן הוא בימים ההם. שמו יצא לתהלה בכל קצוי ארץ, ויהודי רומה והיושבים בערי השדה השתדלו לראות פניו, לשמוע דבריו ולנשק ידיו. אשת השר רבי שמואל אברבנאל, כלתו של דון יצחק, האשה הגדולה בינבינידה אברבנאלה, שלחה להראובני כסף ובגדי חמודות, ודגל יפה ונחמד אשר עליו היו מרוקמים עשרת הדברים. אולם הראובני לא התקרב יותר מדי אל היהודים ואל האנוסים, למען לא תביט עליו הממשלה בעיני חשד. אך בה במדה אשר התרחק מהם, כן התלהבו והשתוקקו הם לראותו. לרבים מהם אבדה בינתם מרוב התרגשותם, ואנוס אחד השתגע ויתנבא, כי הוא בעצמו אלהים בשלשה פרצופים וימת, ויקם לתחיה שלשה ימים אחרי מותו. הכהנים הנוצרים האכזרים המיתוהו, תחת אשר היה דרוש לרחם על האומלל הזה ולרפאותו מחליו.
תקות הגאולה לרגלי בא הראובני התעוררה בלב עלם גבור חיל מבני האנוסים, יפה ונחמד במראהו, מצוין ונחמד בכשרונותיו, דיוגו פּירס שמו, ובעודנו עול ימים, כבן עשרים ושתים שנה, נשא משרה כבודה בבית המשפט הגדול, ויהי אהוב מאד בחצר המלוכה. ובבא הראובני לארץ פּורטוגל בשם מלכות ישראל התלהב עול־הימים הזה ברוח דמיונו, ויהי לחוזה חזיונות על גאולת ישראל, ויתודע אל דוד, אשר קבלהו בפנים אי־מסבירים. הצעיר דמה, כי ציר ישראל ידחהו על אשר עודנו ערל בשר, וילך לביתו, וימל את עצמו בידיו, ובשובו לאיתנו שם פניו שנית אל דוד ויאמר לו: ״עתה תוכל לספחני אליך ולגלות לי סודותיך, כי כבר באתי בברית היהדות וכמוך כמוני״. אך הראובני גער בו לאמר: ״הלא בזאת הבאת סכנה עלי ועליך גם יחד, כי בהודע זאת למלך, יחרוץ משפּטו, כי אנכי הסבתי את לבך מהדת הקתולית״. אבל הצעיר הנלהב לא שם לבו לתשובת הראובני הקרה, ורוח דמיונו התגבר עדיו עוד יותר, ויחזה חזיונות ויחלום חלומות, וינבא לעתידות, ויקרא את שמו: שלמה מולכו״, ויספר, כי מן השמים נשלח לו מגיד לגלות לו סודות ולהנחהו בעצתו ומלאכו צוהו, כי יעזוב את פּורטוגל וילך תוגרמה. וגם הראובני הכריחו לצאת את ארץ פּורטוגל, ביראו לבל ימתחו עליו קו חשד, כי הוא הסיתו להתיהד. ובכן עזב שלמה מולכו את ארץ מולדתו וילך לתוגרמה.
והגר הצעיר הנלהב באש הדת הלהיב גם את לב אחיו בערי תוגרמה. בשלוניקי שמע לקח בתורת הקבלה ובאדרינופּול התודע למרן רבנו יוסף קארו, בעל ״בית יוסף״, אשר עסק תמיד רק בנגלה, ומולכו נתן מרוחו עליו, ויהי גם לו ״מגיד״ ממרומים להנחהו בעצתו, ואדיר כל חפץ קארו היה אחרי כן, כי יזכה גם הוא לקדש שם שמים כמולכו. ואחרי כן ישב מולכו ימים לא מעטים בצפת, וגם שם התפּלאו על יפי תארו, נועם לקחו ומסירת נפשו על התורה.
המקרים בעולם המדיני עזרו הרבה להתקוות והחזיונות של הראובני ומולכו: רומה נפלה בידי הקיסר קרלוס החמישי על ידי חיל ספרד ואשכנז, אשר המלך קארלוס משל עליהם, וחורבן רומה היה מופת לתשועת ישראל.
האנוסים בספרד ובפּורטוגל התעודדו, ויהינו לעשות מעשים שהביאום לידי סכנה נוראה; חבל אנוסים נמלטו באורח פלא מבור שבים בהתעתדם לעלות על המוקד, וימצאו למו מנוס פּורטוגלה, ובטרם עברו את הגבול שבו שנית אל בית האסורים ובחזקת היד הוציאו משם את נשי האנוסים אשר גם הן היו מוכנות להרג.
המקרה הזה הרעיש את שתי הממשלות של ספרד ופּורטוגל והאינקויזיטור סאלאיא כתב מכתב אל המלך בפּורטוגל, אשר בו העליל את האשמה על דוד הראובני וישלך שקוצים עליו, באמרו כי רק הוא הסית את האנוסים לעשות את המעשה הנורא הזה.
המלך יוהן השלישי התעבר על הראובני ויגזור עליו, כי ימהר לצאת את הארץ, וזמן נתן לו אך שני ירחים. בחזקת היד הושיבוהו על האניה והנה רוח סערה התחוללה ותטל את האניה לחוף ספרד; שם נתפּש ויובא לבית האסורים. אך הקיסר קרלוס קרא לו דרור, ויבוא לארץ ממשלת האפּיפיור.
ושלמה מולכו ובני לויתו שבו רומתה לבשר תשועת עולמים לעמו, ובבואו בשערי העיר התרגש ויבך ויתפּלל:
״ה צבאות! עד מתי לא תרחם את ירושלים וערי יהודה על כי הרעות אשר עשו לנו בקרתא זאת להצר לנו ולזרותנו מארצנו? ״
עוד הוא עומד ומתפּלל, ובהגיעו לברכת ״גאל ישראל״ שמעו אזניו את קול מלאכו אומר:
״והיה ירשה שעיר אויביו!
ובברכת ״מקבץ נדחי עמו ישראל״ שמע את הקול מדבר:
״וישראל עושה חיל! ״
ובברכת ״בונה ירושלים״ קרא הקול:
״לי נקם ושלם! ״
ובברכת ״מצמיח קרן ישועה״ ענה הקול:
״והיה ארום ירשה! ״
בגמרו את תפלתו בא רומתה, שם התחפּש וילבש סחבות וילך בחוצות העיר נבזה כאיש מכאובות וידוע חולי, ויעבור על הגשר הנטוי על נהר טיבר קרוב למבצר האפּיפיור, אשר שם יעצרו הדלים והחולים, וישב בתוכם כנגוע ומשמים שלשים יום ויהגה חזיונות ויחלום חלומות נפלאים. אחרי כן מצא לו מהלכים בארמון האפּיפיור קלימנטו השביעי, וימצא מולכו חן בעיני האפּיפיור, ויצו לכל הקנאים כי לא יגעו בו לרעה.
ביום השבת בא שלמה לבית הכנסת הגדול ברומה ושם דרש בפסוק ״ברוך הגבר אשר יבטח בה׳״ וישתאו כל השומעים על נועם לקחו. אולם שונאיו ומקנאיו לא חדלו מרדפו ובראשם היה יעקב מנטינו, איש גדל דעה, אך משחת בתכנית רוחו, וילשין עליו לפני מושלי ויניציה ולפני האינקויזיטורים אשר חרצו משפּטו למות על המוקד. אז הציתו מדורת אש ברומה ואלפי רבבות אנשים נאספו לראות במותו, וגם הביאהו ויעלוהו על המוקד, והשופטים רשמו בספר, כי שלמה מולכו נשרף. ומה גדול היה תמהון לבב כל ההגמונים והחשמנים אחרי עבור ימים מספר בראותם את שלמה מולכו מתהלך שקט ושאנן בארמון האפּיפיור. אז נוכחו לדעת, כי מאת קלימנטו השביעי היתה שומה להציל את נפש אהובו ולשרוף תחתיו את אחד האסירים אשר שפטוהו למות.
ושלמה מולכו נזדמן שנית עם הראובני ויתמהו וישתוממו איש על רעהו, ושניהם חכו לישועות ונפלאות.
אחרית דבר היתה, כי הקיסר קרלוס, אשר שנא את האב הרומי וישנא גם את אהוביו, נתן צו לאסור את שלמה מולכו ודוד הראובני בכבלי ברזל ולהוליכם אחריו מנטובה. דגל הראובני נשאר בעיר רגנסבורג. את הצעיר היפה רבי שלמה מולכו העלו על המוקד וימת מות קדושים, וכאשר הוציאוהו להשרף שמו רסן בפיו לבל ידבר פן יקח בחן שפתיו את העם. ויהי כאשר הרימהו התלין להשליכו אל הלהבה, והנה אחד השרים הופיע ויקרא: ״הסירו את הרסן מבין שניו, כי דבר לי אליו מטעם המלך״. הרסן הוסר והשר קרא אליו: ״שלמה! הקיסר שלחני אליך לאמר: שוב מדרכך וחיה תחיה ותעמוד לפניו! ״ ורבי שלמה, אשר כל משאת נפשו היתה למות מות גבורים קדושים על קדושת הדת, השיב לאמר: ״על אשר התהלכתי בדת הקתולית עשרים ושתים שנה לבי מר וזעף, ועתה כטוב בעיניכם עשו, ונפשי תשוב אל האלהים״. אז השליכוהו לתוך מדורת האש וישב רוחו אל האלהים בירח כסלו שנת רצ״ג.
לא כן היה גורל הראובני, כי מת בבית כלאו הצר, אחרי עונותו ענויים נוראים.
העם לא שכח את הקדוש רבי שלמה מולכו, ורבים האמינו, כי עוד הפּעם העלו איש אחר על המוקד תחתיו, והוא עוד יקום להראותם נפלאות.
יוחנן רייכלין
מאתצבי הירש מסליאנסקי
זמן רב שלטה האמונה הקתולית שלטת בלי מצרים בכל העמים הסרים אל משמעתה. מאות בשנים החשיכה את התבל בערפּלי אופל ותניאם משום עין בספרי הקדש לבל יראו במו אור חדש. אולם לכל זמן, וקץ בא גם לחשכת ימי־הבינים, ותקופת ״העת החדשה״ החלה להופיע, ורוח ישראל הגדיל עצומיו ויתפרץ בתוך חשכת ימי־הבינים, ויפלס לו נתיב בעד ערפּלי אופל, ויהי לאור גוים. הנזירים נסו בשארית כחם לדכא את ישראל ואת ספרותו כפעם בפעם, ויבשלו ויסוגו אחור מנגה אור הדעת, אשר הופיע בעצם זהרו.
איש בוגד בעמו ודתו, שפל ובליעל, הנבזה והגרוע ביהודים, יוסף פפרקורן, ממדינת מאהרן, אשר היה טבח נבער מדעת, אך התגאה ביחוסו, בהיותו אחיו של רבי מאיר פפרקורן שהיה תלמודי גדול, עזב את עמו ויתחבר עם הדומיניקנים, ויכתבו יחד שטנה על התלמוד ועל ישראל באופן נורא ומבהיל מאד.
סבת בגדו באמונתו היא, כי נתפּש בגנבה עם שבירת מנעול, ויובא לבית האסורים, ולמען הסר את חרפתו מעליו התמכר להכהנים הקתוליים, אשר הכניסו אותו, אשתו ובניו בדת הקתולית. אשתו היפה ונצורת הלב לבבה בעיניה את הנזירים והם הרימוהו וינשאוהו, ובשמו הפיצו עלילות על היהודים, כי מקללים המה את בן־מרים גואלם בתפלותיהם יום יום, ויסיתו את המושלים לגרש את כל היהודים מכל ערי אשכנז, ואת בניהם יכניסו בחזקת היד לדת הקתולית ואת התלמוד יחרימו ויבערו אותו כליל. ובשנת רס״ח הוציא הזד היהיר הזה מחברת מלאה ארס על היהודים, ובה יהתל במו, כי מתודים הם על חטאותיהם לפני תרנגולים ודגים, ואחרי כן ישחטו את ״כהניהם״ ויאכלום.
בראות הבוגד, כי הנוצרים הישרים לא ישימו לב לעלילותיו, התיצב לפני הקיסר מכסימיליאן בעזרת אחות הקיסר, קוניגונדה היפה, אשר נחמה על חטאותיה בימי נעוריה, ותהי לאם הנזירות. האשה המבישה הזאת שמחה לשמוע את כל דברי השטנה מפי היהודי המומר, ותחליט לעזרהו, בחשבה, כי בזאת תמלא את חפץ האם והבן גם יחד. הקיסר מלא את חפץ אחותו ויתן צו למלא את ידי פפרקורן לעשות בספרי היהודים כרצונו.
כזאב טורף התנפּל המומר על ספרי היהודים בעיר פרנקפורט על נהר מיין בליל ראשון לחג הסוכות שנת הר״ע, ויאסור על היהודים להתפּלל בבתי התפלה בימי החג. היהודים התיצבו נגד האח הנפשע הזה, ובעזרת הנוצרים הישרים וראשי העיר הניאו את המומר מעשות חפצו.
הארכי־הגמון במאינץ עמד לימין היהודים, ויכתוב אל הקיסר, כי לא טוב עשה בהרשותו לאיש נבזה כפפרקורן לרמוס את כבוד עמו, אשר בגד בו, תחת רגליו.
הקיסר התהפך בתחבולותיו, פעם נפתה לשמוע בקול אחותו להחרים את ספרי היהודים, ופעם נחם על מעשהו ויצו להשיב את הספרים לידי בעליהם. סוף דבר היה, כי הקיסר צוה להושיב ועד חכמים, ובתוכם גם את המלומד הגדול יוחנן רייכלין, והם יחרצו משפּטם על ספרת ישראל מה יעשה בה.
יוחנן רייכלין היה ראש מחוללי התקופה החדשה, וישם קץ לתעלולי ימי־הבינים, ולכן נחל לו שם תהלה גם בתולדות ישראל.
רייכלין היה איש אמת, אמיץ בדעתו, עשוי לבלי חת, הוגה דעות ויודע שפות הרבה, ולכל לראש היתה ידיעתו רבה בשפת עבר אשר למדה מפי היהודי רופא המלך רבי יעקב לואנץ, אשר קראהו בשם אוהבו וידידו. ואלה דברי רייכלין על־אדות השפה העברית:
״לשון העברים פּשוטה, טבעית, קדושה, קצרה וחזקה במבטאיה היא הלשון אשר בה ידבר האלוהים אל בני האדם ובני האדם ישיחו בה עם מלאכי מרום פנים אל פנים ואין מליץ בינוהם״
רייכלין הוסיף עוד לשמוע לקח מפי החכם היהודי הגדול רבי עובדיה ספורנו, אשר התגורר אז ברומה, ואחרי כן הפיץ את ידיעותיו בשפת קדש, ויעמיד תלמידים רבים אשר כמוהו אהבו את השפה העברית וירוממוה ויעריצוה.
נפלא הוא הדבר, כי זה המלומד הגדול היה, ככל אחיו בני עמו, מלא דעות קדומות על־אדות היהודים, ויודיע גלוי, כי אהבת ישראל רחוקה ממנו, וזאת הביאה ליהודים טובה רבה, כי הדומיניקנים דמו, כי רייכלין יעמוד לימינם ויחד עם המומר פפרקורן ימיטו שואה על היהודים שנואי נפשם. אך שגו ברואה אלה העטלפים, כי לא איש כיוחנן רייכלין יעשה מדחה ויסלף דרכו, כי כגבור מלחמה לחם נגד העלילות והשקרים ותקותם נכזבה.
כמליץ נאמן וישר יצא רייכלין להלחם מלחמת הצדק והיושר בעד עם ישראל וספרותו, והוא היה הנוצרי הראשון אשר הביע את הדבר הנכבד והגדול לתת חרות ושויון משפּט ליהודים יחד עם כל עמי ארץ אשכנז. הדברים האלה היו כקרני אור הראשונות בחשכת ימי־הבינים. לשוא התאזרו העטלפים והמומר בראשם וילחמו נגדו בחמת עכשוב ומרורת פתנים וילשינו עליו, כי לקח שוחד מאת היהודים, ויסיתו בו את כל שונאי ישראל וירדפוהו ויארבו לנפשו. אולם החכם הישיש לא חת מפניהם, ומיום ליום גדלה אהבתו לעם ישראל ויהי למליצם בכל נפשו ומאדו. העם התחלק לפלגות: החשכים החזיקו בידי שונאי ישראל והנאורים עזרו את רייכלין במלחמתו, ושניהם הגישו את משפּטם עד כסא האפּיפיור ברומה.
המלחמה היתה נטושה שתים עשרה שנה ותחץ את קהל הנוצרים בכל הארצות לשתי מפלגות, גם מלכים ונסיכים התערבו בריבו.
רייכלין פנה במכתב כתוב עברית אל רופא נפש האפיפיור ליאון העשירי, בוניט די לאטיש שמו, ויבקשהו, כי יפעול להטות את לב האפיפיור לטוב עליו. באחרונה הצדיק האפּיפיור את רייכלין במשפּטו והחשכים שבו נכלמים, והתלמוד, אשר היה סבת הריב, נדפּס בפקודת האפיפיור ליאון העשירי בשנת ר״פ בידי המדפּיס הנוצרי דניאל בומברג איש אנטורפּן, הוא המדפיס אשר הדפּיס גם את כתבי הקדש הנקובים בשם ״מקראות גדולות״ ואת התלמוד הירושלמי אשר היה למופת לכל המדפּיסים עד היום.
בספרו, אשר כתב רייכלין להקיסר מכסימיליאן, ישפוך את חמתו על הנזירים לאמר:
״הצדיקים המרומים האלה הם מלאים גאון ורמות רוח הם אינם מלומדי תורת הדת, כי אם בעלי מלאכה למצוא שכר מעניני הדת ומי נתן בידכם, תישים וחזירים, שבט הרועים ליסר בו גם אותי? אתה, אדוני הקיסר, תן להם רשות לקחת כסף היהודים כנפשם שבעם ואז ירפּו ממני היהודים כאן למלכות רומה עוד לפני הולדת המחוקק יוליוס קיסר, אוגוסטוס וטיבריוס נתנו להם הרשיון לכונן דרכי חייהם על פי חוקי תורתם והמסורת אשר בידם, גם נתנו להם תודת האזרח להיות שוים במשפטי אדם ככל האזרחים אתה, קיסר רומה ואשכנז, אתה לבדך נתת רשות להדומיניקנים בקולון להועיד את היהודים למשפט האינקויזיציון שלהם למלא אמתחותיהם כסף היהודים, הכסף, אשר גם העריץ פומפּיוס עובד האלילים, בלכדו את ירושלים והמקדש, לא אבה לנגוע בו ולא לקח מאוצר היהודים אשר בבית מקדשם ואת הדבר אשר יאשימוני, כי הייתי לפרקליט היהודים, הלא עשיתי זאת כהמחוקק, השליחים ואבות הכנסיה, האפּיפיורים וכל קיסרי רומה ואשכנז והנני מוסיף לאמר כי היהודים לא לבד שהם אזרחים, כי אם גם אחינו הם בן הדבר, אחים הם לא לי לבד, כי אם גם להנזיר ארנולד איש טונגירון, אחים להנזירים בקולון, יען כי אב אחד לכולנו ״
הקיסר קבל את המגלה הזאת בשנת רע״ג ברצון, וכאור השחר לפני אור היום, כן היתה המגלה הזאת לפני העת החדשה.
לותר והיהודים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
הנצחון הגדול אשר נצחו ההומניסטנים ובראשם החכם הגדול יוחנן רייכלין את הנזירים הדומניקנים, עד אשר תחת החרם, אשר אבו מורדי האור לשים על התלמוד ולבערו כליל, התעורר איש נוצרי אחד, דניאל בומברג, וידפּס את התלמוד, ברשיון האפּיפיור, ברוב הוד והדר, וכל חכמי התבל הכירו את פּעלו לטוב. הנצחון הזה סלל מסלה להריפורמציון אשר הרעיש את מצוקי הכנסיה הרומית וירופף את עמודיה.
והמתקן הגדול מרטין לותר (נולד רמ״ג, מת ש״ו) היה כהן נזיר, איש כביר כח לב, מלא רגשות הדת, ובקשה־ערפּו החזיק בדעותיו ובשגיאותיו, ואיש לא עצר כח להשיבו מדרכו. בראשונה היה מאמין אדוק בהאפּיפיור הרומי, כאשר העיד על עצמו:
״הייתי נזיר שכור יין הקנאה באמונתי בהפּפּא, עדי הייתי נכון להמית בידי את כל איש המטיל ספק בקדושתו״
ימים רבים עברו עליו בשחרותו עדי אשר נפקחו עיניו לראות את משובת הדת הקתולית, ויגמור בלבו להלחם בה ולהורידה מגדולתה.
הסבה הראשונה, אשר הסבה את הנזיר לותר להתקומם נגד הדת הקתולית וקדושה היושב על כסא פּטרוס ברומה, היה המסחר הארור בכתבי כפּרת החטאים, אשר החצוף הדומיניקני יואן טצל התעסק בו ויסע מעיר לעיר וידיע בשער קבל עם, כי הפּפּא הקדוש הרשהו למכור כתבי הכפּרה לכל החוטאים, אשר יכפּרו על כל החטאים, אף על גלוי עריות ועל שפיכות דמים, אשר עשו ואשר יעשו. הכמרים דרשו בשבח הכתבים האלה, ואת אומר האפּיפיור נשאו הנזירים על כר משי מרוקם זהב ומשובץ אבני חן. כל הפּעמונים צלצלו וחברת המנגנים שרה שירי קדש והעם מהר לקנות את הסחורה ״היקרה״ הזאת.
ראה זאת מרטין לותר ויתעבר מאד ויוכיח את בני עדתו, כי המסחר הזה יביא רעה רבה על התבל וישקיע את הנוצרים במצולות הטומאה (בשנת שי״ז). אחרי ימים מספר נשמע הקול בכל ארץ אשכנז, כי הכהן מרטין לותר לוחם מלחמת האמת נגד ערמת הדומיניקני טצל. האפּיפיור ליאון העשירי הביט מגבוה על הכהן האשכנזי ויאשר עוד ביתר עוז את כתבי הכפּרות. אז נוכח לותר המאמין התמים לדעת, כי גם הפּפּא לא טוב הנהו מטצל שליחו ויחלט לצאת במלחמה גלויה נגד האב הקדוש וכל קדושיו עמו.
בימים הראשונים היה לותר נראה כאוהב נאמן ליהודים ויהפך בזכותם, ויאמר:
״יש תיאולוגים אוילים המצדיקים את מעשי החמס נגד היהודים, באמרם היהודים הם עבדי הנוצרים אמרו נא לי, מי זה יקבל את תורתנו, לו יהי גם איש רך וסבלן, בראותו את אכזריות הנוצרים המתנהגים עם היהודים כחית השדה? השוטים שבינינו, האפּיפיוריים המאמינים בקדושת האפּיפיור, ההגמונים והנזירים, יתהלכו עם היהודים במדה רעה כזאת, עד כי כל נוצרי נאמן בראותו את מעשיהם עליו להתיהר לו הייתי יהודי וראיתי את מעשי הנוצרים, כי אז בחרתי היות חית השדה מהיות נוצרי היהודים קרובים המה לנו, בני משפּחת משיחנו גואלנו על כן מבקש אני את מאמיני האפּיפיור, כי כאשר ייעפו בקראם אותי ״כופר״,* יחרפוני בשם ״יהודי״ ובכן עצתי לכם אמונה, כי תתנהגו עם היהודים בצדק וביושר הננו מחפים עליהם עלילות כי שותים הם את דמנו, כי ריח דע נודף מהם, הננו מונעים אותם מעסוק באומנות ומבוא בחברת האדם, ובזאת הננו מכריחים אותם לעסוק בנשך ובתרבית, ואיך יבואו המה אלינו? אם חפצים אנחנו להושיעם, אז עלינו להתנהג עמהם לא על פי תורת האפּיפיור כי אם לקרבם בחסד וברחמים״
הדברים האלה, אשר יצאו מפּי כהן נוצרי, לא נשמעו יותר מאלף שנים. רוח יוחנן רייכלין מרחפת עליהם, ויהיו כמים קרים לנפש כנסת ישראל העיפה מרדיפות הקתולים החשכים, עדי אשר נמצאו שלשה יהודים מלומדים ואוילים אשר הציעו לפני לותר, כי יקבל עליו את דת היהדות.
הריפורמציון הלך הלוך וגבור, ויחץ את הדת הנוצרית לכתות ופלגות אין מספר. מהם היו כאלה שכפרו גם באמונת השלוש וישברו את צלמי פסיליהם ותמונות קדושיהם, והנוצרים קראום בשם ״המתיהדים״, הם לקחו להם למופת את האבות והנביאים שבכתבי הקדש, וישבתו שבתם כמו היהודים. הדבר הזה הסב שנאה לישראל גם בלבות הפרוטסטנטים. ככה שבה השנאה לישראל בשני המחנות, הקתולי והפרוטסטנטי, עוד בטרם הספּיק לשאוף רוחו מרוב תלאותיו בימי־הבינים.
ומגלת תענית חדשה החלה ליהודים מימי לותר וקלווין, תקופה חדשה ומרה של גרושים וטלטולים; אך העתים כבר נשתנו ותחת הרג ואבדן באו הגזרות וההבדלות בכל זכיות החיים.
וגם לותר המתקן, אשר בראשית ימי פעולתו דבר טובות על ישראל, נהפך לעת זקנתו, אחרי ראותו, כי היהודים ממאנים לקבל תורתו, ויהי לראש לאויביהם ומנדיהם, ויחרפם ויגדפם, ותגדל שנאתו מאהבתו אשר הראה להם בימי נעוריו. ונסיכי אשכנז, אשר דברי לותר היו להם כדברי האורים, החלו להציק ליהודים בארצותיהם. לשוא השתדל השתדלן הגדול בדור ההוא, רבי יוסף יוזלמן, לכפר פניו, כי לותר לא אבה לראותו ויודיעהו על ידי מכתב, כי תכלית שנאה הוא שונא את היהודים על אשר לא שמעו בקולו לקבל את דתו.
הפכפך היה המתקן הגדול הזה בדעותיו ובמשפּטיו על־אדות ישראל ותורתו, ובהיותו מבשר לעמו חופש הדעות מברית החדשה, החזיק בעבדות האכרים ושעבודם אל האצילים האשכנזים, וכאשר התקוממו האכרים נגד אדוניהם היתה פקודתו אל הפרשים והאצילים: ״דקרו, הרגו, חנקו אותם בלי חמלה! ״ כן גם בהורותו למאמיניו, כי תורת ״הברית הישנה״ בטלה כליל, בכל זאת התיר להנשיא מהסן לשאת שתי נשים על פי ״הברית הישנה״, באמרו כי דת ישראל עודנה בתקפה.
מלאה חמת פּתנים היא מחברתו ״על דבר היהודים ושקרותם״, אשר חברה שלש שנים לפני מותו. בה דורש מבני אמונתו, כי לא יעשו חסד עם היהודים, יען כי תורתם כוזבה ואמונתם נשחתה, והאות על זה, כי זה מאות בשנים הם רצוצי משפּט, נרמסים ונטבחים על החטא אשר חטאו כארבעים שנה לפני חורבן בית מקדשם. שם יכנם בשם נחשים, צפעונים, ילדי השטן ושעירי שאול, וכה מתמרמר עליהם:
״מדוע הם מקוננים על גלותם? מי הוא השטן אשר הביאם אלינו? אנחנו לא הבאנו מירושלים ילכו לארצם ואנחנו נתן להם עוד מתנות כאשר נפּטר מהם כי רבניהם מתירים דמי הגוים, להשבע על שקר, לגנוב ולגזול מהם, רופאיהם משקים את הנוצרים סמי מות להמיתם, ובינינו ימצאו עוד שוטים אשר ידרשו בעצתם עצתי אמונה לשרוף את כל בתי תפלתם, לכבוד אלהים ולתפארת התורה הנוצרית, לדכאם ולרוששם עדי יחיו כצוענים נודדים. לקחת מהם בחזקת היד את כי ספריהם, ספרי התפלה והתלמוד וגם את כתבי הקדש, לאסור על הרבנים ללמד תורה לתלמידיהם, ולבל יעלו על שפתם את שם האלהים, לקחת מהם את כספּם, להשתמש בו לכלכל את נפשות המומרים, להכריח את היהודים הבריאים ואת היהודיות הבריאות לעבוד עבודת עבד כל ימי חייהם, וטוב טוב תעשה הממשלה אם תגרשם כליל מארץ אשכנז עד עולם, ולו הייתי אני המושל. כי אז קראתי לכל רבניהם וגזרתי עליהם להוציא את לשונם מפיהם, אם לא יודו כי תורתנו תורת אמת״
הנה כי כן רבה רעת לותר המתקן מכל הרעות אשר סבלו היהודים מאבות כנסיה הקתולית, יען כי דברי האחרונים לא פּעלו את פּעולתם לרעה על שומעיהם, כי נאורי הנוצרים הביטו עליהם כעל נבלים ורשעים. לא כן דברי לותר, אשר כדברי האלהים היו לכל הנוצרים הגדולים בדור ההוא, לכן הגדילו הרע ויצמיחו ראש ולענה בלבות הדורות הבאים, וישראל סבא סבל וסובל גם היום משתי הפלגות הנוצריות, הקתולית והפרוטסטנטית, גם יחד, ומי יודע מתי יהיה הקץ לצרותיו ותלאותיו?!…
דון יוסף הנשיא
מאתצבי הירש מסליאנסקי
לשוא קותה כנסת ישראל, כי אחרי הקרע הקרע בדת הנוצרית על ידי המתקנים לותר וקלווין תוכל לשאוף רוח ותנוח מעט מהמון תלאותיה זה מאות בשנים, כי מצבה עוד הורע והקתולים כן הפּרוטסטנטים הדריכוה מנוחה וישימוה כעפר לדוש.
הממשלה הרומית, או יותר נכון — האפּיפירים היושבים על כסא פּטרוס ברומה, השתובבו עוד יותר אחרי התקונים, ושטה שלמה של גזרות, רדיפות וצרות נוראות התפּרצו על ראשי היהודים. פּאול הרביעי, המרצח ״הקדוש״, חדש את האינקויזיציון עוד ביתר עז, ויענה בכלי חובלים לא רק את היהודים, כי אם גם את הקתולים אשר צל חשד מינות נפל עליהם, וגם הגמונים ובישופים לא נקו ממשפּטו וישרפם חיים.
והתלמוד, אשר זה כבר יצא זכאי בדינו לפני האפּיפיור ליאון העשירי, אשר עורר את המדפּיס הנוצרי דניאל בומברג להדפּיסו, נשרף שנית ביום ראש השנה שנת שי״ד בפקודת פּאול הרביעי, והמשחיתים האנקויזיטורים לא הבחינו בין ספר לספר הכתובים עברית וישרפו גם את כתבי הקדש.
פּאול הרביעי התחכם להמציא צרות חדשות על היהודים, צרות אשר לא שערון הצוררים אשר לפניו, ויצו להכריז בחוצות רומה לאמר: ״כל יהודי אשר איננו מביא תועלת להכלל יצא מתוך העיר״. וכאשר שאלוהו: ״מה יהיו עניני העבודה לטובת הכלל? ״ השיבם: ״בבוא המועד תדעו! ״. ויעביד את בני ישראל בפרך לחזק את חומות עיר רומה, ותקטן כל זאת עוד בעיניו וישלח את בן אחיו באישון לילה לשרוף את כל בתי היהודים באש. אולם אחד הקרדינלים עצר את בן אחיו מעשות המזמתה הזאת, באמרו אליו: ״השמר לך מעשות הרעה הגדולה הזאת, ומחר ונדע מה יהיו חלומותיו! ״ ויהי ממחרת, ויקרא האפּיפיור לבן אחיו ויאמר לו: ״לא תעשה מאומה! ״ הנה כי כן התענו היהודים תחת ידי המשוגע הקדוש הזה.
פּתאום הוציא פּאול הרביעי פקודה נוראה, כי כל האנוסים, אשר האפּיפיורים שהיו לפניו הרשום לשוב לדת אבותיהם, וזה כחמשים שנה אשר גדלו את בניהם על ברכי דת היהדות, ובעיר אינקונא כבר היה להם בית־כנסת וביניהם נמצאו גם נתיני מלכות תוגרמא אשר באו שמה לרגלי מסחרם, הם, נשיהם וצאצאיהם יאסרו במחשכי האינקויזיציון עדי יעמידום לפני הבקורת, ואת רכושם החרים. הנבלה הזאת גברה ברשעתה על כל הגזל והחמס שעשו כל האפּיפיורים שהיו לפניו.
בעת ההיא הופיעה קרן אור בדמות אשת חן וחכמה עבריה נאמנה לעמה ודתה, דונה חנה גרציה מינדיסיה. האשה הגדולה הזאת נולדה בפּורטוגל למשפּחה אנוסה, ושמה הנוצרי היה ביאטריצי, ותהי לאשה לאנוס אחד מבני המשפּחה נשיא, איש עשיר ורב אוצרות ושמו הנוצרי היה פראנצישקו מינדיס. לבית מסחרו הגדול היו סניפים בארצות שונות. מנדיס מת בימי עלומיו, וישאיר אחריו רק בת אחת ושמה ריינה. ויהי כאשר נוסד האינקויזיציון בפּורטוגל, וחיי האלמנה ורכושה היו בסכנה, מהרה לעזוב את פּורטוגל ותשם מעונה באנטוורפּן, אשר היתה אז עיר רוכלת עמים. אולם גם שם לא מצאה מנוחה, כי גם שם היו האנוסים מוכרחים להשאר בנצרותם, ובן אחיה העלם היפה יואן מיקוויס, אשר מצא לו מהלכים בין רבי המדינה, מצא חן בעיני הרוזנים ברוב יפיו ואומץ לבו, גם עול הימים הזה נשא עליו את המסוה הנוצרית, וברוב עמל ותלאה העתיקו את מעונם קונסטנטינופּולה.
מליץ הדור ההוא, רבי שמואל אושקי, הקדיש לשמה את ספרו ״תנחומות ישראל לצרותיו״ ויספּר בשבחה לאמר:
״האשה חנה היא הנשמה הטהורה אשר שלח ה׳ משמים ארצה וישם אותה בגוית אשה כלילת יופי, וכמו הלב שהוא משכן ההרגשה בגוף האדם, כן היא מרגשת מכאובי האומה וחשה לעזרתה לרוחתה, כרחל מבכה על בניה היא מצירה בצרת עמה, וכאיש אשר אמו תנחמנו, כן יביטו הגולים והנדחים אל אמם זאת, וינהרו ויתחזקו כאמונתם לתורת מושה״1
יחד עם דונה גרציה ובן אחיה, אשר נשא את בתה ריינה היפה, באו קונסטנטינופּולה עוד חמש מאות אנוסים, וכלם קבלו את דת ישראל בפרהסיא, ויואן מקווים החכם והגבור הצעיר קרא את שמו העברי ״דון יוסף נשיא״. מראשית בואו לבירת תוגרמה נגלה דון יוסף נשיא כנשיא ושר בישראל. בטוב טעם ודעת, בנועם מדברו, בחריצותו ובאומץ לבו וברוב דעתו את עניני המדינות באירופּה ובעשרו הרב מצא לו מהלכים בשער המלכות ויהי מרואי פני השולטן האדיר סוליימן, ויגדל כבודו מאד. וחותנתו חנה היקרה עמדה בראש בית מסחרה ותנהל את כל עסקיה.
בשקוע שמש ישראל במערב (ש״כ) זרחה שמשו במזרח, ובתוגרמה האיר ככב האושר ליעקב — איש יהודי אנוס, אשר במערב היה נכון להשרף על המוקד, נראהו בתור שר וגדול בחצר שולטן תוגרמה, וינשא למעלת דוכס, מושל ושליט על רבבות נוצרים ועל ידו התעלו אלפי אלפים מבני עמו האומללים. מלכי אירופּה חרקו שן בראותם את גדולת יוסף, וישתדלו בערמתם להבאישהו בעיני השולטן. אולם יוסף בחכמתו סכל עצתם, ויתרועע עם בן השולטן יורש העצר סלים, והאב עם בנו יחד רוממו את יוסף וינשאוהו למעלה ראש, ויתנו לו את העיר טבריה בארץ ישראל עם שבע ערי הפּרזות מסביב לה לאחוזת עולם. על כתב המתנה חתמו השולטן סוליימן וסלים בנו יורש העצר ובן בנו, למען יקום הדבר לעולם. גם רשיון נתנו לו, כי בטבריה וסביבותיה ישבו רק יהודים.
סוליימן הגדול מת, וסלים בנו ישב על כסא מלכותו, וביום ההוא נשא השולטן החדש את יוסף נשיא למעלת נסיך (דוכס) ויתן לו שנים עשר איים והאי נקסוס* בראשם למתנה. ויהי יוסף למושל על האיים ויושביהם, ומן היום ההוא נקרא בשם ״דון יוסף הדוכס מנקסוס״. ולא שכח יוסף את אחיו, אשר התענו בארצות המערב תחת ידי הקתולים החשכים, וכיד חכמתו הטובה עליו וידיעתו את הקנאה והמשטמה העזה אשר בין הקתולים והפּרוטסטנטים, חזק את לב האחרונים להתקומם מול עריצות הכהונה הקתולית. ובזאת הפיר את עצת האפּיפיור ליסד ולהנהיג את האינקויזיציון בארץ השפלה. כי בית מועצת הכנסיה באנטוורפּן הפרוטסטנטית שמעה בעצת יוסף ותשב ריקם את חפץ האפּיפיור ופיליפ השני מלך ספרד גם יחד.
כל מלכי אירופה בהיות להם דבר נכבד אל שולטן תוגרמה פנו אל הדוכס יוסף מנקסוס, בדעתם, כי השולטן לא יעשה דבר בלתי אם ישאל בעצת הנסיך היהודי אהובו הנאמן. הקיסר מכסימיליאן מאוסטריה והמלך זיגיסמונד אוגוסט מפּולניה פּנו שניהם אל יוסף במכתביהם ובקשותיהם ויכנוהו בשם ״הדוכס הנאור״, והאחרון הבטיחהו לתת לבני ישראל אחיו היושבים בפולניה זכיות והנחות, אם ימלא הנסיך את שאלתו ממנו.
נקל לנבון דעת, כי גדולת יוסף העירה עליו חמת מקנאים, אשר פרשו רשת לרגליו; אך הוא בחכמתו נמלט מערמתם פעמים רבות והם חרקו שן מרוב קנאה.
הנסיך היהודי והאיש המדיני דון יוסף מנקסוס חשב לעשות גדולות ונצורות לעמו האומלל וכל מעיניו היו לכונן קבוץ מדיני או ממלכה קטנה יהודית, ובהיותו עוד אנוס הציע את חפצו זה לפני הממשלת הריפּובליקה הויניצינית, כי תמסור בידו את אחד האיים אשר לה על הים התיכון, להושיב עליו את היהודים. אך בקשתו לא נמלאה בעקב קנאת הדת הקתולית.
עתה, בהגיע יוסף לרום מצבו ובהנתן לו למתנה מאת שולטן תוגרמה העיר טבריה ובנותיה למושב היהודים, שלח שמה בנאים, ובראשם רבי יוסף אדריט, לכונן ולשכלל את העיר, ויתן בידו תעודה מאת השולטן אל הפחה בדמשק לאמר:
״ככל אשר ישאל מכם סוכן הדוכס דון יוסף תעשו, וכל הבונים ונושאי הסבל הערביים יבכו לבנות את העיר טבריה, ואשר לא ילך עונו ישא״
וכעבור שנה אחת נשלמה כל המלאכה בשנת ה' אלפים שכ״ה.
אז שלח דון יוסף נשיא קול קורא לכל תפוצות הגולה, כי יעלו לארץ הקדושה ויתישבו בעיר טבריה וכפריה, וידרוש מאת העולים, כי יהיו בעלי מלאכה ואנשי עבודה, למען ישכללו את הארץ החרבה והמחכה על בניה.
הקול הקורא הזה מצא לו הד בלב רבים מן היהודים המגורשים מארצות שונות, וביחוד מהמגורשים מארצות ממשלת האפּיפיור. ויוסף שלח את אניותיו לחופּי ויניציה לקבל את הנודדים לבל יפּלו בידי שודדי הים.
את מספר העולים אשר הביא יוסף אל המנוחה ואל הנחלה לא נוכל דעת, אך את זאת נוכל להבין, כי רעיון שיבת ישראל לארצו בימים ההם, לפי תנאי החיים אז, היה מחוץ לגבול האפשרות, ומה גם אחרי אשר גדלו וחשיבותו של הדוכס דון יוסף מנקסוס חדלו במות השולטן סלים אוהבו בשנת של״ד ותוקף ממשלתו רפה. ואם כי מוראד השלישי שמר את פקודת אביו ולא הוריד את יוסף מגדולתו, אך אויבי יוסף ומקנאיו נשאו ראש ולא נתנוהו להשתרר כבראשונה.
ויוסף לא האריך עוד ימים, כי חלה במחלת האבן, וימת ביום העשירי לירח אב שנת של״ט.
השולטן מוראד היה איש כלי ומשחת ויקח בחזקת היד את כל רכוש יוסף לגנזי מלכותו באמרו, כי עליו לשלם את החובות אשר חב הדוכס, ולריינה הדוכסית האלמנה לא נתן בלתי את הנדוניה שהכניסה לבעלה, תשעים אלף דינרי זהב, ואת ארמונו.
על האשה העדינה הזאת נחה רוח החסד וחנינה של אמה דונה גרציה (חנה) מינדיסיה האשה הגדולה, ותעש טוב כל ימי חייה ותהי למשען בשארית הונה לספרות ישראל.
-
“מורשה” במקור – ערת פב"י. ↩
היהודים בפולניה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
רוב היהודים אשר התישבו בפולניה במאה השש עשרה היו יהודי אשכנז, אשר נמלטו משם מחמת קנאת הדת. הבדל גדול בין גולי ספרד לגולי אשכנז, כי תחת אשר הראשונים הגלו בפעם אחת לאלפים ולרבבות, וימצאו חסות בצל ממשלת חצי הירח ויתפתחו בזמן קצר, הנה האחרונים שתו את כוס גלותם לאט לאט, ושנות מאות נדדו מעיר לעיר ומארץ לארץ, לכן ארכה התפּתחותם מועד ומועדים, עדי החלו לחיות חיי כנסיה.
בפולניה לא השתררה עוד תורת הקנאות של הכהונה הקתולית, וגם מלכיה לא משלו ממשלה בלתי מגבלה כמלכי אירופּה המערבית, כי עוד משנת רס״ד נערכה שם קונסטיטוציון אשר על פיה השתתפו בממשלה גם הרוזנים והאצילים, אשר ריב תמידי היה למו עם מפלגת העירונים והאכרים, ולרגלי ריב המפלגות הונח ליהודים אשר עמדו מחוץ לגבול החיים המדיניים. ואם חפצה הכהונה מקנאת דתה והעירונים מתחרות הפּרנסה לרדוף את היהודים, קמו תמיד הרוזנים והאצילים למגן להם ולא נתנום לנגוע בהם לרעה. התקופה ההיא היתה תקופת הזהב לפולניה, תקופת החופש והאור, וכנסת ישראל מצאה מנוח בארצה, ולאט לאט התפתחה ותהי הכנסיה היותר גדולה בכל כנסיות היהודים בגלותם.
בעת ההיא שלחו היהודים במסחר ידם בקנותם מידי אדוני הארץ את פּרי אדמתם ויוציאום מחוץ לגבול, גם כל מכס ומס הממשלה, ובתי העבודה ליין דגן בידם נתנו, ויהי מספר סוחרי ישראל בממלכת פּולניה יותר משלשת אלפים סוחרים גדולים, וכעשרת אלפים אנשי מלאכה, גם בעלי שדות וכרמים רבים, וחכמים הוגים בתכונה וברפואה, ויהיו להם מהלכים בתוך בני מרום עם הארץ ואציליה, ותחת אותות הקלון, אשר נשאו ביתר ארצות אירופּה, חגרו חרב על ירכם, ויתעדו בעדי שרים ורוזנים.
שני האחים, אברהם יוזפוביץ׳ המומר ומיכאל יוזפוביץ' היהודי, התעלו על ידי המלך זיגיסמונד הזקן. המומר היה שר האוצרות והיהודי היה סוכן המכס והמס. וירם המלך את מיכאל למעלת אציל, וחותמו היה שלט כמראה הרקיע עם חצי ירח וכוכבים ממעל לו. בשנת רע״ד מנה המלך זיגיסמונד את רבי מיכאל למנהיג או לרב הרבנים בליטה ואת רבי אברהם מביהם לזקן הרבנים בפולניה והם והרבנים העומדים על ידם ישפּטו בין איש לאיש ובין עדה לעדה, וחוב היה עליהם ועל הרבנים להביא את כל תרומת המסים בעתם לאוצר המלוכה. אולם היהודים לא אבו לסור למשמעת האלופים אשר המלך הרכיב על ראשם, ולכן היה המלך מוכרח להזהיר את העם, כי לא יפגעו בכבודם. בהם נראה בפעם הראשונה את הטפּוס של הרבנים מטעם הממשלה, אשר העם ממאן להכירם, וישא עליו עד היום את העול הכפול משני רבניו, הרוחניים והגשמיים.
אור וצללים השתמשו בערבוביה בימי המלך זיגיסמונד הזקן. המלך היה איש טוב וסבלן ולכן מצאה הריפורמציון מסלות לה בארץ פולניה. אך לאט לאט חזקו עליו דברי הכהנים הקתוליים להצר צעדי היהודים ולהגביל זכיותיהם, ויאנס לשמוע בקולם ולגרוע מעט את זכיות היהודים. אולם היהודים לא עברו בשתיקה, ויצאו במגלת ספר כתובה בהשכל ותבונה, אשר בה הוכיחו, כי אין לעם אחד לצרור עם אחר בגלל אמונתו; כי הדעות והאמונות מתחלפות ומשתנות (רמז להריפורמציון), ומה גם כי היהודים מביאים תועלת רבה להארץ בהוציאם את תנובתה מחוץ לגבול, וחלף חטים ודגן הם מביאים כסך וזהב; הם המה העוסקים במסחר ומספר סוחריהם בפולניה עולה יותר משלשת אלפים ומספר בעלי המלאכה עוד יותר מזה, בעת אשר בין הפולנים אינם נמצאים כל בעלי מלאכה, וסוחריהם אך חמש מאות איש, ועל פי דתם המה אינם מחויבים להכנע תחת הדת הקתולית, ודבר אין להם עם הכהנים, כי מסורים המה רק לממשלת המלכים, כי רק על פיהם באו היהודים לפולניה זה מאות בשנים.
אבל השנאה והתחרות בין היהודים ובין האזרחים הגיעו למרום קצן, ובשנת רצ״ח, כאשר התאספה הועידה הפּולנית (״סיים״) בעיר פּיטרקוב, החליטו להגביל עוד יותר את משפּטי היהודים, בתתם טעם לדבר, כי ״כנגד התורה האלהית הוא המעשה הזה לתת משרות ליהודים בארצות הנוצרים״, ויגזרו עליהם ללבוש בגדים מיוחדים למען יכירום מרחוק וידעו להבדיל בינם ובין הנוצרים, ויאסרו להם לסחור בערים. הגזרות האלה הכריחו את היהודים לעזוב את המסחר בהערים ולצאת אל הכפרים אחוזות האצילים, ויהיו למוזגי יין ושכר, ויהיו מני אז מסורים להאצילים בכל דרכי חייהם. ככה נהפך להם המשפט לחסד, אשר הכניעם וישימם לעבדים ברוח ובנפש, והאצילים הפּריצים הגאיונים הגדילו עליהם עקב ויתעללו בהם כטוב בעיניהם; ואלה אשר נשארו בערים נהיו לחנונים, מחזיקי בתי מלון ולסרסרים ומשרתים את פני הפּריצים ההוללים הבאים העירה להתענג על תענוגי החיים.
בכלל היו מלכי פולניה מלכי חסד לבני ישראל, אך לא היו יכולים לעשות הרבה לטובתם, אחרי אשר כבר נחשבו לעבדי האצילים, לא עבדים בפועל, כי אם בכח ורוח, בהיותם תלויים בחסדם ומשובתם. המצב הזה הביא אסון נורא על בני ישראל בפולניה, אסון אשר בראשיתו לא הבינוהו, אחרי אשר השיגו את מחיתם ממזיגת היין, מסרסרות וחנונות, ואם רק ידע היהודי לתפוש את לב אדונו ה״פּריץ״, אז היה שקט ושלו במעונו ולא הרגיש את שפלות הרוח וקטנות הנפש, אשר שמו שמות בנפשו פנימה, עדי אשר אבד ממנו דעת ערך עצמו וגאון כבודו, ויהי לסרסר1 בכל דרכיו וישח וישפּל עד מאד.
בימי ממלכת זיגיסמונד אוגוסט כבר נוסדה האחוה הישועית ברומה, וגם על פולניה הרחוקה שלחו הישועיים את ידם האכזריה, כי האפּיפיור פּאול הרביעי הצורר שלחם שמה לחזק את לב הפּולנים באמונה הקתולית, לבל יפנו אחרי לותר וקלווין המתקנים, וירגיזו את מנוחת היהודים, אולם לא עצרו כח לדכאם כביתר ארצות אירופּה, ותהי פּולניה הממלכה האחת שבה מצאה היהודים מנוחה לגויתם, אך לא לנפשם, רוחם וכבודם.
בשנת ש״י שלח האפּיפיור את צירו הכהן ליפּפומאנו לקראקו להחזיר בתשובה את אצילי פּולניה ומלכה. ויהי בראות הכהן כי דבריו לא יעשו פרי בין הפּולנים, שפך את חמתו על היהודים. והנה אשה אחת נוצרית מעיר סוכאטשוב נאשמה כי גנבה את הלחם הקדוש מבית התפלה ותמכרהו ליהודים, אשר חללוהו. כזאב טורף התנפּל הכהן הקנאי על היהודים ויתפּוש שלשה מהם ועל יסוד כתב מזויף אשר הביא בשם המלך שישב אז בוילנה נשרפו שלשת היהודים החפים מפשע, בשנת שי״ז.
שמע המלך את הנבלה הזאת ויתעבר ויאמר: ״למראה הנבלה הזאת יאחזני שער ותחתי ארגז, וגם לא אובה כי יאמינו שיצאתי מדעתי להאמין, כי בדקור איש את הלחם יזוב דם ממנו״.
הרצח הנורא הזה חזק את כל הפּולנים שנטו אחרי התקונים ויהתלו בציר האפּיפיור וכל קדושיו, ופקודה יצאה מאת המלך כי ״מהיום והלאה, אם יהיה חשד על איש יהודי בדבר רצח ילד נוצרי או גנבת לחם קדוש, אז יובא דבר משפּטו לא לאחד משרי המלכות, כי אם אל ועידת הממלכה ועל פיה יחרץ המשפּט״.
בעת ההיא חבר הקראי יצחק בן אברהם הטרוקי את חבורו ״חזוק אמונה״ נגד האמונה הנוצרית, ויתרגמהו לשפות רבות, כי נכתב בכשרון נפלא עדי אשר החכמים האנציקלופּידיסטנים בצרפת השתמשו בטענותיו נגד האדוקים.
ובממלכת רוסיה, או כאשר כנוה אז, ממלכת מוסקבה, שהיתה כבר לממלכה כבירה תחת ידי יוהן האיום, לא נמצא בה כמעט איש יהודי, כי איבה נוראה השתרשה בלבות הרוסים עוד מסוף המאה החמש עשרה, בעת אשר היהודי זכריה מקיוב בא לנובוגורוד ויסר את לב הכהנים, ובתוכם גם מיטרופּוליט אחד, ורבים מגדולי העם מאחרי האמונה הקתולית־היונית ויתיהדו. ויהי בשלח זיגיסמונד אוגוסט מלך פּולניה את תנאיו על דבר השלום בינו ובין יוהן האיום, וידרוש ממנו להרשות ליהודים הסוחרים מליטה לסחור מסחרם במוסקבה, השיב המושל האכזר לאמר:
,האנשים האלה הביאו לארצנו סמי מות לגוף ולנשמה הם מכרו לנו עשבים, אשר מות בהם, ויחרפו פה גואלנו מושיענו.״
בשנת שכ״ג, בלכוד יוהן האיום את העיר פּולוצק ברוסיה הלבנה, גזר על כל היהודים יושבי העיר הזאת להטבל, ואת אשר מאנו למלא גזרתו — כשלש מאות איש — הטביע בנהר דוויגה. מני אז לא נמצא זכר ליהודים בממלכה הרשעה הזאת, עד ימי מלכות הצר לבית רומאנוב, אלקסיי בן מיכאל, בשנות ראינו רעה ת״ח ות״ט.
-
Factor ↩
היהודים בהולנדיה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
באחרית המאה השש עשרה התגברה שנית הכהונה הקתולית על אויביה המתקנים ותשב שנית למשובתה ורשעתה וימלאו בתי־הסוהר ומרתפי האינקויזיציון קרבנות אדם למאות ולאלפים, ותדכא תחתיה את האנוסים בחרב ובאש; על יד הכהונה עמדה כבר החברה הישועית, ויחד הטביעו את האמונה החדשה בצרפת בדמי ההוגונוטים בליל הנורא בר־תלמי (של״ב). החוקרים החפשים נרדפו שנית בכל הארצות ובאטליה העלו על המוקד את החכם ז׳ורדנו ברונו בפקודת האפּיפיור וכל נזיריו.
מארמון הווטיקן ברומה התפּרצה שלהבת הקנאה ותעש את כל אירופּה התיכונה למדורת אש במלחמת אזרחים אשר ארכה שלשים שנה. מצב היהודים הורע ביותר בעלות קלימנטו השמיני על כסא פּטרוס, כי חדש את כל גזרות האפּיפיורים אשר היו לפניו, מערים רבות גרשם כליל, ובהערים אשר הרשם לשבת בתוכן אסר להם לעשות כל מלאכה, בלתי לסחור בבגדים ישנים (שנ״ב). את ספרי התלמוד החרים ויכריחם לשמוע את דרשות הכמרים בבתי־כנסתם מדי שבת בשבתו, ועליהם היה לשלם להכמרים בעד עבודתם.
הנה כי כן היה מצב היהודים רע ומר מאד. ומי פלל, כזאת, כי מעז יצא מתוק ומארץ ממשלת האכזר פיליפּ השני יעלה השחר לכנסת ישראל ותמצא לה מקלט חדש, אשר בו ינוחו יגיעי כח ושם יתפתחו בחומר ורוח ויהנו מברכת האור והחופש! — זאת היא ארץ הולנדיה הקטנה.
העמים הקטנים, אשר ישבו בארץ השפלה (נידרלנד) נלאו נשוא את עול הכהונה ואת עול המלך הקנאי הנורא פיליפּ הספרדי, ויחרדו למשמע אזנם, כי האפּיפיור וקדושיו חפצים ליסד את האינקויזיציון בארצם ולשפוט באש את החדשים הנוטים אחר לותר וקלווין, וימרדו בו ויחלצו למלחמה לקראת הממלכה האדירה ממלכת ספרד, והמלחמה היתה ארוכה בין הננס והענק, אשר נמשכה עשרות בשנים, ויושבי ארץ השפלה הראו לכל התבל, כי לא בכח יגבר עם על עם, כי אם ברוח כביר, ונידרלנד עלתה מעלה מעלה, וספרד החלה לשקוע מטה מטה. פיליפּ השני המרצח הגדול חרק שניו ויתקצף וישלח את שלישו הדוכס אלבו עם חיל כבד מאד להכניעם וישפוך אלבו את דמיהם כמים. אולם ההולנדים נלחמו בחרף נפש, עדי אשר עלתה ידם על יד ספרד הגדולה ויפּרדו מעל הבלגים אחיהם וייסדו למו ממשלה ריפּובליקנית, היא ממשלת הולנדיה.
הממשלה החדשה והנאורה הזאת היתה למקלט ולישע לאנוסי ספרד ופּורטוגל באחרית המאה השש עשרה, וינהרו שמה המונים המונים וישובו לאמונתם ויחיו חיי שלום ושלוה.
הראש והראשון לקוראי הדרור בהולנדיה היה הנסיך הנאור וילהלם מאורניה, אשר נשא על שפתיו את המלה ״סבלנות״, אשר כמעין חיים וישע היתה להאנוסים וישימו בה כל תקותם.
אשה גדולה אחת מבנות האנוסים, מארי רודריגיס שמה, החליטה לבקש לביתה מחסה ומפלט בהולנדיה החפשיה. היא, אישה גאספּאר לופּיץ־הומין ושני בניהם ובנותיהם היו נאמנים להיהדות וילאו לחיות תחת מסוה הקתוליות, ויעזבו את פּורטוגל באניה נושאת אנוסים רבים נמלטים מארצות הדמים, ספרד ופורטוגל, ומנהיג האניה היה יעקב טיראדו, האנוס הנודע באומץ לבו וברוחו הכביר. בת יפה היתה להאשה הזאת ושמה מרים נוניס. כמלאך מושיע היתה רבת החן הזאת לכל האנוסים הנסים, אשר נסעו אתה יחד באניה ההיא. על האניה התנוסס הדגל הספרדי, ומלחמה היתה בימים ההם בין ספרד ואנגליה, ויהי בראות אחד משרי האניות האנגליות את האניה הספרדית, וילחם בה ויקחה שבי ויובילוה לונדונה, ואת מלחיה הושיב במשמר. ויהי כראות השר האנגלי את מרים נוניס ותחשק נפשו בה ויתנה אהבים אתה, ויציע לפניה, כי תהיה לו לאשה, והיא השיבה את פניו ריקם באמרה, כי יהודית היא ולא תוכל להנשא לבן אל נכר. השמועה על־דבר האניה והאנוסים והעלמה היפה הגיעה לאזני המלכה אלישבעת, ותקרא המלכה את היהודיה אליה ותמצא חן בעיניה, ותקחנה במרכבתה ותעבורנה יחד בחוצות לונדון, קרית הממלכה.
מרים הטובה המליצה לפני המלכה על בית אביה ועל כל האנוסים, וישלחום בשלום מאנגליה דרך הים להולנדיה, והנה רוח סערה נשאה את האניה לחוף העיר אמדן, בארץ אשכנז, ובה ישבו יהודים מספר מאז.
האנוסים, אשר מימיהם לא ראו פני איש עברי, באו העירה ויסובבו ברחובותיה ויסורו אל מבוא צר ואפל, ויראו על מזוזות פתחי הבתים גלילי גוילים אשר אותיות עבריות מזהירות עליהם (״מזוזות״), ויבינו כי בתוך בני עמם הם. ויסר הנכבד שבחבורתם, יעקב טיראדו, אל הבית אשר ״מזוזה״ גדולה היתה קבועה על פתחו, והנה הוא מעון הרב רבי משה אורי הלוי, רב העדה, ויספר לו את כל סתרי לבו ויחל את פּניו להכניס אותו ואת כל בני לויתו בבריתו של אברהם אבינו. הרב השיבהו בענות חן, כי לא יוכל למלא את חפצם בעיר האשכנזית הזאת, כי סכנה נשקפה לו אם יודעו הנוצרים כי הכניס גרים לדת ישראל. ותהי עצתו להם אמונה, כי ישימו פניהם אמשטרדמה, העיר החפשיה, אשר הדוכס הנאור וילהלם משפּיע מרוחו עליה, ויורם איך להכיר את אחיהם שם, למען יבחרו להם מקום לשבת בחברתם, ויבטיחם לבוא אליהם אם ידרשוהו ושם ימלא חפצם ויורם את תורת היהדות.
האנוסים באו אמשטרדמה ביום עשרים ושנים לאפּריל שנת שכ״ג, ויתישבו שם באחד ממקצעות העיר ויקראו לרבי משה אורי הלוי ואהרן בנו וכל ביתו לבא אליהם. הרב מלא חפצם, ואחרי הביאו אותם בברית היהדות כונן להם בית תפלה, והשר יעקב טיראדו היה ראש לעדתם, וינהלם בחכמתו ודעתו הרחבה, ולאט לאט שגשגה עדתם ותעל כפורחת.
אולם גם באמשטרדם לא סרה מעליהם אימת אינקויזיציון ויפחדו לעבוד אלהים בפרהסיה ויבואו תמיד לבית כנסתם במתגנבים.
בליל ״כל נדרי״ שנת שי״ז התאספו לבית תפלתם. והנוצרים בראותם אותם מעוטפים מעילים לבנים, דמו כי קתולים הם, שנואי נפש ההולנדים, ואך כמרגלים באו הלום לכרות שוחה להממשלה הולנדית, ויסבו את בית התפלה ושוטרים התפּרצו פּנימה לחפש את צלמיהם ותמונותיהם ולא מצאו. האנוסים התחלחלו בחשבם כי גם פּה השיגום רודפיהם האינקויזיטורים וימהרו לברוח ולהמלט על נפשם. המנוסה הגדילה עוד את החשד עליהם בעיני השרים, אך גדל הדעה יעקב טיראדו באר לראשי השוטרים בשפת רומית, כי לא קתולים המה כי אם יהודים הנמלטים על נפשם מחמת הקתולים הקנאים, ובתוך דבריו הודיעם, כי היהודים האלה בעלי הון רב הנמו ואדירי המסחר, ואם יתנום להשתקע פה, אז יבואו גם אחיהם עשירי פּורטוגל וספרד, ובסחרם יביאו תועלת רבה להולנדיה.
דברי טיראדו מצאו מסלות בלבות ההולנדים וירשום לבנות בית תפלה, ויקנו ככר רחב, ויבנו עליו היכל כמו רמים, ויחנכו אותו באורים ובמנגנים בליל ראש השנה שנת שנ״ח, ויגילו מאד על ישועתם ופדות נפשם בהמלטם מכף עריצים לארץ חפשיה, וישובו לעבוד את האלהים האחד גלוי לעיני העמים.
ובאמת הביאו האנוסים האלה טובה רבה ואושר גדול להריפּובליקה ההולנדית העניה. צירי העם בבואם להתאסף בהיכל הפּרינץ וילהלם, היו מביאים אתם פת לחם יבשה עם גבינה למאכלם, כי המדינה התרוששה בימי המלחמה. והנה כמלאכי מרום הופיעו האנוסים אליהם וברוב מסחרם הרימו את מצבם, ויום יום נהרו אליהם אחיהם האנוסים העשירים, ויעל מספרם לארבע מאות משפּחות, וייסדו שם בית דפוס עברי חפשי מבקרת, ויצליחו. שמעו זאת כל המושלים ויקראו גם הם את יהודי ספרד ופּורטוגל להתישב בארצותיהם. המלך כריסטיאן הרביעי מדניה שלח ספר לעדת ישראל אשר בספרד לבוא לארצו והוא יתן להם זכות אזרח לחיות באמונתם באין מפריע.
ומלך ספרד המתהפך באשמיו, פיליפּ השני, אכלתו קנאה בראותו, כי שני העמים השנואים לו, ההולנדים והיהודים, התאחדו ועושים חיל ויחלה מחלה נוראה: רמה כסתה את כל גוו ותאכלהו בעודנו חי ומרגיש, וכהן תמים נבא לו את אחריתו מראש על הדם הרב אשר שפך וימת מות נבל בשנת שנ״ח ובנו פיליפּ השלישי רפה האונים מלך תחתיו וספרד החלה לרדת מטה מטה.
בעת ההיא התיהד כהן קתולי ושמו ״פרא דיוגו״ ויגלה את דעותיו גלוי לעיני כל הכהנים והנזירים, וישרפוהו חיים ועמו נשרפו עוד קדושים אחדים. הדבר הזה פעל רושם אדיר על האנוסים, ויתלהבו בחשקם לשוב לדת אבותיהם, וישימו פניהם אמשטרדמה, ובין הנמלטים ההם היה גם רבי יוסף בן ישראל, אשר נמלט בעור שניו ויבא אתו אמשטדרמה את בנו הקטן מנשה, אשר גדל ויהי לרבי מנשה בן ישראל הגדול בעמו הנודע לדור דורים בחכמתו הרבה ובפעולותיו הגדולות אשר פּעל לעמו.
שנות ת״ח ות״ט
מאתצבי הירש מסליאנסקי
שתי השנים האלה רשומות בדם ודמע בתולדותינו בפולניה, כי טבח גדול ונורא ערכו הקוזקים השודדים הפּראים והאכרים האוקריינים, אשר התפּרצו מפּני אצילי פּולניה אדוני הארץ, בפולנים וביהודים גם יחד. בערי הנגב החלו ואחרי כן שטפו בדם גם את גליציה, ליטה ופולניה כלה.
והיהודים קדשו את השם כדרכם תמיד, ויפּלו המונים המונים תחת חרב בוגדן חמילניצקי ראש הקוזקים הנוראים, אשר גזר עליהם ״מות או תמורת הדת! ״ ויבחרו מות קדושים, ותחרבנה שלש מאות קהלות ויאבדו מאות אלפי יהודים. ובפּודוליה, אשר בנגב רוסיה, נכרתו בחרב הקוזקים תשע הידות מכל יושביה היהודים.
בין הפּטיש והסדן הושמו אז יהודי אוקריינה, כי נאחזו בסבכי שני עמים עזים המתגרים זה בזה על דבר אמונתם. הפּולנים החזיקו במעוז הדת הקתולית והאוקריינים — בדת הנוצרית־היונית. ויהי בצאת אצילי פולניה הגדולים, ווישניווצקי, פּוטוצקי וקוניצפּולסקי, לבנות להם ארמונות ומצודות באוקריינה, לקחו עמהם את ״יהודיהם״ ויושיבום בעריהם ובחצרותיהם, וישימום לחוכרים את בתי־הרחים, בתי־המלון, הנהרות לצוד דגים ולמוכסים על כל המסים הנגבים מן האכרים; והיהודים, למרות תקנת הרבנים, חכרו גם את בתי־התפלה אשר להנוצרים־היונים לגבות מס מכל דברי האמונה: טבילת הילדים, נשואים והלוית המתים. אין ספק, כי נמצא בין החוכרים והמוכסים גם עושקים ושואפים לבצע אשר הרעו ורוצצו את האכרים האוקריינים עדי אשר מלאה סאתם.
ואלופי העם ומאשריו לא הבינו כי חסד לאומים חטאת, והטובות אשר יקבלו מאצילי פּולניה תהפכנה לרעות נוראות, כי רק ככלי זעם ומקלות חובלים היו היהודים בידי ה״פּריצים״ הגאיונים, האצילים העצלים למצות את דמי עבדיהם האכרים ובמלאות סאת רשעתם ישתו בעצמם את כוס התרעלה האיומה.
גדולי הדור בעת ההיא היו הוזי הזיות ומחשבי קצין, ובשנת ת״ח פּשטה השמועה כי במדרש הנעלם לזהר פּרשת תולדות נמצא קץ הימין לשנה ההיא, לאמר:
״באלף שתיתאי לזמן ארבע מאות ותמניא שנין מניה יהיו קימין כל דיירי עפרא בקיומיהון והיינו דכתיב (ויקרא כה) בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו כשישתלם הזא״ת שהוא ה׳ אלפים וד׳ מאות ותמניא, תשובו איש אל אחוזתו, אל נשמתו שהיא אחוזתו ונחלתו״
(מדרש הנעלם לזהר דף קל״ט)
ויחזקו את קץ הימין הזה עוד מפסוק אחד:
״זאת מנוחתי עדי עד״
ככה נפלג העם לשתי מפלגות: בני התורה התרוממו מעל החיים וירקיעו לשחקים על כנפי דמיונם, והעשירים אילי הכסף התמכרו אך לבצע ומעשקות וכעלוקות מצצו את דמי העבדים האוקריינים בשם אדוניהם הפּולנים, כאשר יספּר רבי נתן נטע הנובר בספרו ״יון מצולה״, לאמר:
״עם היונים היו הולכים ודלים והיו נבזים ושפלים והיו לעבדים ולשפחות לעם פּולין וליהודים, וכל כך היו שפלים עד שכמעט כל האומות, ואפילו אותה האומה הירודה בין כל האומות היו מושלים בהם״
מפעם לפעם פרצו מרידות הקוזקים נגד היהודים המוכסים והחוכרים והפּולנים האצילים העצלים, אך קץ כל המרידות היה, כי ראשי המורדים הומתו במיתות משונות, והאוקריינים ״הורגעו״. אבל לאט לאט התחזקו הקוזקים על איי הדניפּר, שם לא השיגה אותם יד הממשלה, כי הערבה הגדולה וסלעי הנהר היו להם למגן והאצילים לא ההינו לבא אל מורדות הדניפּר מאחורי הצורים. וככה היו האכרים והאצילים לשני מחנות עומדים במערכות הקרב, ובמצב כזה נמצאה אז אוקריינה בשנת ת״ח.
בוגדן חמילניצקי היה ערום כנחש וגבור כארי, חכמתו להרע היתה עד אין חקר, ובשאפו תמיד להיות שר ומושל, השתמש בשנאת אחיו הקוזקים את הפּולנים והיהודים, ויאספם תחת דגלו, והם הביטו אליו ביראת הכבוד ויסורו למשמעתו. פּעמים אחדות תפשה אותו הממשלה ותאסרהו בכלא, אך הוא בערמתו הצליח לברוח מבית־האסורים וימלט אל ״אחורי המפתן״ ומשם שלח קול קורא אל אחיו הקוזקים כדברים האלה:
״דעו וראו אומה זו של פּולניה מתגברת עלינו בכל יום ומשעבדת אותנו בעבודה קשה, ולא די שהשרים מעללים בנו אלא גם האומה הירודה שבכל האומות (היהודים) מושלים בנו! ״
הדברים האלה הציתו אש קנאה ומשטמה בלב הקוזקים באוקריינה, וחמילניצקי ברוב ערמתו כרת ברית את החאן הטטרי אשר בקרים להלחם בפולניה, הטטרים יקחו להם את הנפשות והקוזקים — את הרכוש. החאן שלח לו את שר צבאו טוגאי בראש ארבעת אלפים טטרים, וביום ד' סיון שנת ת״ח התנגשו בפעם הראשונה חיל הפּולנים עם הקוזקים והטטרים, ותהי תבוסת הראשונים שלמה, ויקחו הקדרים שבי את שרי גדודי פּולניה וימכרום לעבדים.
שמעו זאת היהודים ויתחלחלו, בחושם כי הצרה קרובה לבא, ואחד הרבנים דרש וחשב את הקץ, באמרו כי חמיל יורה בראשי־תבות ״ח׳בלי מ׳שיח י׳באו ל׳נו״, ושתי המלות הראשונות ״חבלי משיח״ רומזות במספּרן על שנת ת״ח. היהודים דרשו דרשות והקוזקים טבחו ולא חמלו ויתנפּלו על הערים פּריאסלאוו, פיראטין, לובן ולחוויץ הנמצאות על חפּי הדניפּר בין קיוב ופּולטאווה, וירצחו את כל היהודים וימיתום במיתות משונות ואיומות.
יהודי הערים פּוגרביטש, זוטוב ובאזובקה, בשמעם את כל הנעשה לאחיהם, התאספו כשלשת אלפים איש וימסרו את נפשם שבי בידי הטטרים הקרימים אשר חמלו עליהם ויכלכלום, ויובילום לערי תוגרמה ושם פדום אחיהם היושבים זה כבר בצל חצי הירח בשלום ויציאום לחפשי.
אומללה היתה העיר נמירוב בפּודוליה. בה הרגו הקוזקים כששת אלפים איש מן היהודים, בהם קדושים, גאונים, זקנים, בחורים ובתולות, טף ונשים, הוקיעום על שפּודי עץ וצלום על האש, את הנשים והבתולות טמאו ואחרי כן כרתו שדיהן ויבקעו בטניהן ויכניסו שם חתולים חיים אשר נשכו את מעיהן בעודן בחיים (כ׳ סיון, ת״ח).
(יון מצולה)
על אחד מפתחי הבתים תלו המרצחים איש שיבה, ועל לבו תקעו במסמרות ראשי צאצאיו פרי דורות אחדים קשורים בחבל לאגודה אחת. ומי ימנה מספר להידים והרגלים המקוצצות, השדים הכרותות והעצמות המנופּצות אשר התגוללו בין ספרי הקדש ותפלין הקרועים וטבועים בנחלי דם.
(סיינקביץ׳)
הרב רבי יחיאל מיכל התחבא, אחרי אשר נתן את כל רכושו כופר נפשו להמרצחים. אך ביום השלישי מצאוהו הקוזקים בחצר־המות ליהודים ושם הרגו אותו ואת אמו הזקנה.
בשתי עלמות חן מהיהודים נתנו השודדים עיניהם ויואילו לקחתן להם לנשים. האחת דרשה, כי הקוזק יקדשה בבית־התפלה לעיני הכהן, ויהי בשבתם באניה לעבור את הנהר אשר מעבר השני עמד בית־התפלה לנוצרים־היונים, קפצה העלמה אל הנהר ותטבע במצולותיו. השניה סבבה בכחש את המרצח אשר חשק בה, כי מכשפה היא ואיננה יראה מכדורי־מות, ותפתהו לנסות לירות בה מרובהו, ויור, ותפּול מתה, מות קדושים.
הפּגרים המתים התגוללו ימים מספר בחוצות העיר, וכמה פצועים חיים מתו מן הריח הקטב העולה מן הפּגרים. שם נמצאו עוד ילדים חיים בזחלם על ידיהם ורגליהם על יד אמותיהם המתות.
״האם כבר יצאה נשמתה, שכבה באשפתות, בטיט וצואה, והילד עודנו יונק משדי אמו וסובר שהיא בריאה״
(צער בת רבים אות כ׳)
פּליטי נמירוב, אשר בתוכם היו גבורי חיל ומלומדי מלחמה, נמלטו להעיר טולטשין הבצורה, ויכרתו ברית עם הפּולנים להגן על העיר עד נטף דמם האחרון. אולם הפּולנים הגאיונים בגדו בהם אחרי קבלם אגרת מהקוזקים לאמר:
״נכונים אנחנו לעלות מעליכם, אם תסגירו בידינו את היהודים הארורים ונשמידם! ״ — לשוא התחננו היהודים הם ונשיהם ובניהם בהתנפּלם לרגליהם ובקראם בקול: ״אל נקמות ינקום מכם את נקמת דמנו! ״ לשוא כל עמלם, כי האצילים דחפום משערי מבצר חוצה והקוזקים התנפּלו עליהם כחיות טורפות וההרגה נמשכה שלשה ימים. היהודים נלחמו כאריות וגם הנשים הגינו על עולליהן כלביאות, ולא נפתו לשמוע בקול מרצחיהם, אשר הציעו לפניהם להמיר דתם ויניחום בחיים, ולא נותרו מהם רק עשרה רבנים, אשר הקוזקים חפצו לקחת כפר נפשם מאחיהם היהודים בארצות אחרות.
אולם גם הפּולנים שתו את כוס התרעלה, כי בעוד אשר ששו בישועתם, בהסגירם את היהודים כפר נפשם, וישתו וישכרו מטוב לב, עלו עליהם פתאום גדוד קוזקים אחרים ואחרי שלחם באש את המבצר, וינתחו את גוית השר טשטוורטינסקי במגרה, הרגו את כל האצילים ברצח נורא. רבים מהשרים הבוגדים, אשר בגדו ביהודים, התחננו על נפשם לפני הקוזקים בהזכירם להם את הברית אשר כרתו עמהם בהסגירם להם את היהודים. אך האחרונים השיבו: ״אין חמלה לבוגדים כמוכם, אתם לא חסתם על היהודים אנשי בריתכם, ואנחנו נחוס על כלבים בוגדים כמוכם?! מותו, בני בליעל! ״
סופר ההיסטוריה של הדור ההוא מספר, כי מהיום ההוא והלאה היו השרים הפּולנים מחזיקים בבריתם את היהודים ויצדיקו עליהם את ענשם בטולטשין.
וגדודי בוגדן חמילניצקי פּשטו בכל ערי פּולניה וישפכו נהרי נחלי דם שנים מספר, עדי אשר הגיעו בשנת תט״ו לוילנה, ויהרגו בתוכה חמשה ועשרים אלף, וגאוני הדור, רבי משה רבקש (מחבר ״באר הגולה״), רבי שבתי כהן (ש״ך) ועוד גדולים מצוינים יצאו בגולה. העיר הוצתה באש ותבער שבעה עשר יום ופליטיה נעו ביערים ויהיו את נפשם בעשבי השדה.
בשתים עשרה השנים ההן, משנת ת״ח עד שנת ת״ך, נחרבו שלש מאות קהלות ונהרגו יותר משלש מאות אלף יהודים.
ושרידי פליטי פּולניה נפגשו אז בכל מרחבי אירופּה, הרבה אלפים מהם נשבו בידי הטטרים ונפדו בידי יהודי תוגרמה. כנסת ישראל הראתה אז את צדקת פּזרונה בכל ארצות פּזוריה. היהודים באיטליה הרבו לעשות חסד עם אחיהם האומללים וינדבו איש איש מהם חמשה ועשרים אחוז ממאה מכסף הכנסתו לשנה לפדות השבויים ולתמוך את הגרים הנודדים.
לאסוננו שנתה התולדה את עצמה כעת בדורנו לעינינו בשנות תרס״ו ותרס״ז באוקריינה הארורה.
מנשה בן ישראל
מאתצבי הירש מסליאנסקי
אחרי שנות ראינו רעה בארץ פּולניה, שנות ת“ח ות”ט לאלף הששי, ונודדי היהודים בקשו למו מקלט ומפלט בכל קצות הארץ, זרחה למו קרן אורה מארץ בריטניה, אשר לפני מאתים וחמשים שנה גרשתם מקרבה.
ממלכת אנגליה עלתה מעלה מעלה בימי ממשלת המלכה אלישבעת, ותהי לגברת ממלכות אירופּה, ואחריה עוד הוסיף להאדירה ולתת לה עוז ועצמה השר המפקח (פרוטקטור), הגבור הנאור אוליור קרומבל, ויהודי הולנדיה שאפו לבא אל הארץ ההיא ולסחור אותה. אולם הכנסיה האנגלית בת הקתולית הביטה עליהם בעיני אמה, ותשנאם, והעם האנגלי לא ידע ולא הכיר את היהודי זה מאות בשנים, ויבט על כל איש יהודי כעל “שילוק” הדמיוני בחזיונו של שכספּיר חוזהו, הצמא לדם הנוצרי ואוכל את בשרו.
דרוש היה אז איש יהודי גדול בדעת ובחכמה, איש בעל כח רצון אדיר אשר יעצור כח לשרש את המשפּטים הקדומים על־אדות היהודים מלב העם האנגלי ולהטותו לטוב אליהם. והאיש הזה נמצא אז באחד מחכמי אמשטרדם, רבי מנשה בן ישראל.
בן האנוסים, אשר רבי יוסף אביו הביאהו אמשטרדמה בעודנו ילד קטן, היה יהודי נלהב, חכם גדול וסופר נפלא ובידיעתו הקיף את כל הספרות העברית כהשר רבי יצחק אברבנאל בדורו, ויהי איש בעל חן וטוב טעם, וידע שפות רבות, עתיקות וחדשות, ובדמיונו העז שגה גם בקבלה ויאמן בשדים, רוחות וגלגולים, כרוב החכמים ההוזים והשוגים בתקופה ההיא, ועל כל אלה היה נואם נפלא ובכח שפתיו משך אליו את כל האנשים הגדולים בארצות שונות, ובתוכם את כריסטינה מלכת שוידיה, אשר אהבה את הספרות העברית ושפתה, ותכבד מאד את סופרי ישראל. כל חכמי הדור ההוא כבדוהו ומשוררים רבים שרו שירי תהלה לכבודו בשפות שונות.
בעת ההיא גברה באנגליה יד הפּוריטנים, הם המה הנוצרים, אשר סרו מאחרי הכהונה הקתולית, כחשו בקדושת האפּיפיור הרומי ולא הכירו את חשמניו וכהניו, וימאסו גם בתמונות ובצלמים הקדושים, ויאמרו להשיב את הדת הנוצרית למוצאה הראשון, ורוח ספרי הקדש אשר הגו הרבה בהם נחה עליהם, ויקראו בשמות עבריים, ויואילו ליסד “ממלכת כהנים וגוי קדוש” בבריטניה ולהפקיד שבעים זקנים על ממשלת המדינה כמספּר זקני בני ישראל בימי משה ולשום את תורת משה לבדה לספר החקים בממשלת אנגליה, ומשאת נפשם היתה אל “מלכות השמים” אשר תופיע על הארץ לפי החזון אשר חזה דניאל, כי אחרי כלות ארבע מלכיות הרשעה, בבל, פרס, יון ורומה, תופיע מלכות האלהים בצדק עולמים, ואז יקבצו כל נדחי ישראל אל ארץ ישראל והדר ה' יחופף עליהם כבימי צאתם מארץ מצרים.
כהחשמונאים לפנים, היו הפּוריטנים נלחמים אז נגד השקר והצביעות, וקרומבל וכל אנשי צבאו הגו בספרי הקדש וישירו שירי דוד, הימן וידותון; שאול, דוד ויהוא אשר השמיד את עובדי הבעל, היו להם למופת; בכל ספּורי יהושע, שופטים, שמואל ומלכים ראו הפּוריטנים את תמונתם ותכנית רוחם: אוליבר קרומבל נדמה להם כגדעון בן יואש השופט העברי, אשר בשלש מאות איש רצץ את מחנה מדין, כן הכניע קרומבל את הקתולים והאפּיסקופּלים.
אהבת קרומבל לספרי ישראל הביאה קרבתו לעם ישראל ויביע את משפּטו לאמר:
"מאד נכמרו רחמי על עם עני ואביון אשר בחר לו יה ויתן
להם את תצורתו וחיי עולם נטע בתוכם, אף כי לא יכירו
את מחוקקנו למשיח אלהי יעקב"
ומרוחו זאת הערה על שרי צבאו ומחוקקי הארץ, עדי אשר אחד הסופרים הציע לקבוע את יום המנוחה ביום השבת תחת היום הראשון, ואחד הכהנים, נתנאל הולמס שמו, היה שואף להיות עבד לעם ישראל ויביע את חפצו זה במכתבו לבן ישראל, למען קיים את הנבואה: אפּים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו“. ברוח גבורה נפלאה נלחמו הפּוריטנים בצבאות המלך העריץ קרלוס הראשון עדי אשר שבו את המלך וימיתוהו, ואנגליה נהיתה אז לרפובליקה וקרומבל היה נשיאה בשנת ת”ט.
בראות החכם בן ישראל כי כל מחשבות הפּוריטנים אך לטובה על עמו, בא בכתובים עם אנשים גדולים בממשלת בריטניה על־אדות שיבת היהודים לארצם, והם אמצו את לבבו בתשובותיהם, ולכל לראש שמחהו המזכיר בבית־המחוקקים (פּרלמנט) אדוארד ניקולס בספרו על־דבר היהודים, באמרו שם:
"כל הצרות והתלאות אשר באו על עם בריטניה הן מוסר
שדי על אשר גרשו מארצם את ישראל בן בכורו, וחטאתם
לא תכופר עדי אשר ישיבו את היהודים אליהם ויקרבום
מקרבת אחים, כי ישראל הוא הגוי הנבחר מכל העמים לעם
סגולה, וה' צוה “אל תגעו במשיחי ולנביאי אל תרעו”,
וכל הטובות והרעות אשר תמצאנה את העמים הן לפי דרכם
והנהגתם עם כנסת ישראל, אשר אלהי עולם קיים אותה לו
לעם עולם וימן לה אחרית ותקוה טובה לקץ הימין, וחובתנו
להיטיב מעמדם להשיב להם טוב וחסד בעד כל הרעות אשר
האפּיפיורים הרומיים עשו למו על אשר תעבו את
עבודת אליליהם, תמונותיהם וצלמיהם"
בשנת תט"ו קרא הנשיא קרומבל את בן ישראל לונדונה ויקבלנו בכבוד גדול, ויכן עבורו מעון טוב ויפה, אשר בו שכן החכם העברי כל ימי שבתו בבירת בריטניה.
בכתב הבקשה אשר הושיט בן ישראל להמושל הבריטי בשם כל עם ישראל כתב לאמר:
"אחי בני עמי שלחוני להציע לפניך, כבוד רוממות הנשיא
הפרוטקטור, כי תואיל בחסדך לתת לנו רשיון לשוב לארצך,
לחיות בה ולבנות בתי־כנסת לתפלה ונעבוד את האל הגדול
אלהי ישראל באין מפריע, הנה גם מלך עובד אלילים נתן
את רשיונו לחוניו הכהן הגדול לבנות בית מקדש באלכסנדריה
של מצרים, ועל אחת כמה וכמה יש לנו הצדקה לקוות, כי העם
הבריטי הנאור, המכבד גם הוא את אלהי ישראל ותורתו,
ירשנו לעבוד את אלהינו נשיא! אל תשים לבך להמשפּטים
הקדומים אשר שונאינו בדו עלינו. כי שקר בפיהם וזאת
אשר יאשימונו, כי בחרנו רק במסחר, הנני רואה בזה השגחת
ה' להחיותנו הגרושים והגליות הורונו להבין, כי אי אפשר
לנו להרבות חילנו באחוזות ונחלות בארצות שהיינו צפויים
שם בכל רגע לטלטול וגלות וזאת היא הסבה, אשר המסחר
היה מקור מחיתנו, ובכל מקום בואנו הננו מעשירים את
הארץ ומפריחים את המסחר בין עם ועם העיר ליוורנו
באיטליה היתה בגללנו לעיר גדולה ורוכלת עמים בשנים
מועטות, וכמוה כן כל הערים אשר התישבו בתוכן, וכל
הערים אשר גרשונו מתוכן דלו ונתרוששו כן גם האשמה
על דבר הנשך והתרבית בשקר יסודה, כי כשם שמבקש
הסוחר להרויח מסחורתו, כן יבקש המלוה להרויח מכספו,
ויהודי ספרד שהתישבו בתוגרמה והולנדיה ממאסים את
הרבית ושמים את כספם בבתי־האוצר בעד חמשה למאה
אויבינו יאשימונו עוד בדבר רצח ילדים נוצרים, עלילה אשר
עובדי אלילים האשימו את הנוצרים בראשית צמיחתם כן
גם מעלילים עלינו, כי ממירים אנחנו את לבות הנוצרים
מאחרי דתם, בעת אשר התלמוד יורנו כי קשים גרים לישראל
כספחת, וגר שבא להתגיר אומרים לו: מה ראית שבאת
להתגיר? שמא אי אתה יודע שישראל בזמן הזה רוויים
ודחופים, סחופים ומטורפים ויסורין באים עליהם (יבמות
מ"ז) אדמה כי גלותי את חרפת האשמות והעלילות מעל
עמי והנני נשען על טוב לב הנשיא ויועציו, כי ימלאו את
בקשת אחי בני עמי"
ושונאי ישראל לא ינומו לעולם, וימטירו אש וגפרית על עם ישראל ויפיצו חוברות מלאי ארס השטנה בעם על היהודים, ובראשם הכהן הקנאי וויליאם פרין, אשר הפיץ את כל העלילות הנמבזות על עם ישראל בתוך ההמון. אולם הנשיא הטוב צוה על מזכירו תומאש קוליר להשיב על כל דברי השטנה וישימם לאל, ויצדק גם את המעשה אשר עשו בית דין הגדול בירושלים לבן־מרים, ואומר:
"מהם יצאה אורה ותורה לכל הגוים, והם הביאו גאולה
לעולם, על כן חוב קדוש עלינו לעודדם ולהושיעם, כי רבות
לקחנו מהם, וכל אשר לנו מידיהם נתנו"
והחכם העברי בן ישראל השיב גם הוא באון ואומץ לב על כל דברי יריביו באגרתו “תשועת ישראל” ובסופה נשבע שבועה נוראה לאמר:
"נשבע הנני בשם ה', כי שבועתי זאת היא בלי כל רמיה
ותחבולה, ונשבע אנכי בשם אל עליון קונה שמים וארץ,
אשר נתן תורה ומצות לעמו ישראל על הר סיני, כי אין
בינינו המנהג הזה להשתמש בדמי נוצרים ואינו לא מצוה
ולא תקנה מתקנת חכמינו, וככל שידעתי ושמעתי בשמועות
נאמנות וקראתי בספרי ישראל לא עשו זאת מעולם ולא
רצו היהודים לעשות דבר נבלה כזאת ואם שקר מלי, יחולו
על ראשי כל הקללות שבספר תורת כהנים והנשנות במשנה
תורה, לא אראה בנחמת ציון ועצמותי לא תחיינה בעת
יעורו המתים ושוכני עפר יקיצו – אתם הבריטים. חכמי
העם ונבוניו, את פניכם אשחר בהכנעה, הואילו נא לבחון
את דרכי ותשובותי בלי נשיאת פנים. והרחיקו מעליכם כל
משפּט קדום, והוציאו לאמת משפט, ואז תשיבו אלינו את
החסד והרחמים, ותקוים נבואת צפניה הנביא להפוך אל
העמים שפה ברורה, לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד,
כמו ששמו אחד ועינינו תחזינה בנחמת ציון"
וספרו האחרון “תשועת ישראל” הביא תשועה גדולה לעם ישראל, כי הנשיא קרומבל הרשה ליהודים להתישב בארץ אנגליה לאט לאט עד היותם שם לקהלות גדולות כיום הזה.
את רבי מנשה בן ישראל כבד הנשיא קרומבל בכבוד מאד נעלה, ויקבע לו פרס מאה ליטרות שטרלינג לשנה. אולם בן ישראל לא קבל את הפרס. בשנת תי"ז נאסף רבי מנשה בן ישראל אל עמיו בעיר מידלבורג. גופו הובא אמשטרדמה ושם נקבר, ועל קברו הציבו מצבה אשר עליה נחרתו השורות האלה:
"לא מת הרב עוד לא כבה נרו,
"ובעד עמו גם עדן מדברו,
"הנה עורנו חי במרומי ארץ,
“נצח יהיה זכרו בימי הארץ.”
מכל דברי תולדות החכם הגדול הזה הננו רואים, כי הוא היה לאומי בכל לבו ונפשו, ובבקשו בעד עמו לא הבטיח להבריטים ונשיאם, כי היהודים יהיו אנגלים בני דת משה, כי אם יהודים ואזרחים טובים בארץ מגורתם, לכן שמו וזכרו ברוכים יהיו בפיות כל הלאומיים לדור דור.
אוריאל אקוסטה וברוך שפּינוזה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
אוריאל אקוסטה נולד וחונך על ברכי הורים אנוסים מפּורטוגל בשנת ש"נ. נפשו היתה נפש מתפּעלת ומתרגשת. בילדותו הלך בדרכי אביו, אשר היה קתולי נאמן וישמור מצותיה, ויהי כאחד האצילים הספרדים האוהבים חיים לראות טוב, וילמד את חכמת המשפּטים. ויהי כאשר גדל, ויחל לחקור ולהתבונן על כל דרכי הדת הקתולית וכהניה, ותקץ נפשו בהם, ויעמיק חקר בכתבי הקדש, אשר הגה בה במסתרים, והרוח המלאה צדק ומשפט הנושבת מספר־הספרים נשאתהו מעלה מעלה עדי אשר החל לכבד ולהוקיר את היהדות, אשר גם ספרי “הברית החדשה” מעריצים אותה ומודים בקדושתה, עוד מעט ויחלט אוריאל בן האנוסים לעזוב את דת הוריו ולשוב לדת אבות־אבותיו.
לאט לאט גלה את מחשבתו זאת להוריו ולכל בני משפּחתו, ואחרי שפכו עליהם מרוחו נאותו גם הם להתיהד ויעזבו את פּורטוגל ויברחו בהחבא הולנדיה, ויבאו אמשטרדמה בשנת תע"ז ויכנסו כלם בברית היהדות.
אבל אקוסטה לא מצא קורת רוח ומנוחת הנפש גם באמונת היהדות. בהיותו בעל דמיון עז ומתלהב דמה בראשונה למצא באמשטרדם את היהדות הצרופה והתמימה לפי רוח משה והנביאים ובחברת רבני ישראל ימצא עונג רב ומנוחת הדעת, ולא ארכו הימים וימצא, כי חיי הכנסיה היהודית רחוקים המה מהחיים האידאליים, אשר שוה בנפשו, ולפי דעתו המה מתנגדים להתורה הכתובה, ויתרגז ויתקצף, ויבטל את חקי התורה בפרהסיה, ויביע את משפּטו גלוי, כי תורת הרבנים מתנגדת לתורת משה ודעת הנביאים.
נפעמים ונדהמים היו הרבנים וכל העומדים בראש קהלת אמשטרדם, אשר כל בניה מסרו את נפשם על קדושת הדת, והנה פתאום התפּרץ אחד מקרבם ומהרס את כל בנינם, מחלל את היהדות ומשליך שיקוצים עליה, ולא עצרו כח להתאפּק ולחשות, ומה גם אחרי שמעם, כי הפר את חקות התורה לעיני השמש, ובמשובתו הוסיף בוגדים בעם, וגם באזני בני הנכר, אשר באו ממרחקים אמשטרדמה להתיהד, דבר תועה, ויבאש את תורת ישראל בעיניהם. כל אלה הרגיזו את לבות שלומי אמוני הקהלה ויעידו בו לשוב מדרכו, והוא מאן לשמוע בקולם.
אז התפּרצה רוח הקנאות, רוח האינקויזיציון הספרדית והפּורטוגלית, אשר מהן התלקטו השבלים הבודדות, המה האנוסים אשר התיהדו בהולנדיה, והרוח הזאת לא מן היהדות מוצאה, כי אם בת הקתוליות היא; הרוח הזאת לא נתנה עוד את הרבנים וראשי העדה לסבול ולתת לכל איש ללכת אחרי דעותיו בדת ואמונה, וינדו את אקוסטה, ויבדילו אותו מקהלתם אם יוסיף עוד להרגיזם.
ואקוסטה קשה־העורף מאן להכניע ולשום עליו את עול תורת הרבנים, ויתגרה במו עוד יותר, והמה החרימוהו עדי אשר גם בני משפּחתו נבדלו מעליו, וישאר אוריאל בודד וגלמוד מכל אח ורע, ויוסף עוד ללכת בדרכי חקירותיו החפשיות, ויכפּור במציאות הנפש ובהשארותה, ויפץ את דעותיו בעם. אז יצא נגדו הרופא שמואל די־סילוא החכם במחברתו בשפת פּורטוגל הנקובה בשם “מאמר על השארות הנפש” ואקוסטה לא החשה, וידפּיס את מחברתו נגד די־סילוא, אשר בה הביא את משפּטו בפירוש, כי הנפש איננה נצחית. המחברת הזאת העירה עליו גם את חמת הנוצרים וראשי העיר, וישימוהו במשמר ימים אחדים, ויענשוהו לשלם שלש מאות זהובים, והמחברת נשפטה בשרפה.
הנה כי כן היה מצב אקוסטה מורא מאד, מוחרם ונעזב ישב בתוך אמשטרדם העיר העליזה, משמים ואלם היה עצור בתוך חדרו, כי שפת הולנדיה לא הבין ובני עמו הרחיקוהו מעליהם בשאט נפש, לשאת אשה לא היה ביכלתו, וישב כלוא כמצורע בבית נגעו. חיים מרים ובודדים כאלה היו עליו למעמסה, ויט אזנו לשמוע בעצת אחד מקרוביו, לשוב מדרכו ולהשלים עם ראשי הקהלה “ולהיות קוף בין הקופים” (לפי דבריו). ככה עשה ויכנע תחת ידי הרבנים וישב אליהם ויקבל עליו להיות יהודי נאמן כל ימי חייו. אבל יצרו ורגזו הרעימהו שנית, ויוסף לעשות את הרע בעיני הרבנים עוד יותר מבראשונה.
אקוסטה נקרא עוד הפּעם לבית דין והרבנים הגידו לו, כי רק בזאת יכופּר עונו, אם יתודה על חטאתו לעיני כל העם, ולא אבה שמוע, ויחרימוהו בפעם השלישית בחרם היותר גדול ואיום, וישב שנית להתבודד שבע שנים, וכל בני העדה חרפוהו ויבזוהו וירקו בפניו. גם אחיו וקרוביו הציקוהו מאד בחשבם, כי בזאת יחזירוהו למוטב. וכן היה.
בין כה וכה ואוריאל אקוסטה הגיע לחצי שנותיו, אשר עברו עליו ברגזה ובמרירות, ויתנחם, ויבטיח למלא שנית את חפץ הרבנים.
היהדות אינה יודעת מדרכי התשובה בפרהסיה. התלמוד מגנה “מאן דמפרש חטאיה” בדרשו מן הכתוב “אשרי נשוא פשע כסוי חטאה” והתשובה האמתית היא רק בצקון לחש (ברכות לד.), חרטה מעומק הלב על העבר ותשובה לעתיד. אולם רבני אמשטרדם הבינו וסדרו את סדרי התשובה לפי רוח האינקויזיציון בארצות אשר משם באו.
וזה סדר תשובת אקוסטה: בבאו אל בית־הכנסת העלו אותו הבמתה ויפרוט את חטאיו: “חללתי את הקדש, אכלתי מאכלים אסורים, כפרתי בעקרי הדת, הסירותי לבות אנשים מתורת אל חי וכו'”. אחרי הודוי פשטו מעליו את בגדיו עד חצי גוו, וישתטח על פניו וילקוהו מלקות ארבעים חסרה אחת; אחרי כן ישב על הארץ ויקבל נזיפה. ואז התירו לו הרבנים את נדויו. ואחרי כל אלה צוו עליו, כי ישתטח שנית על מפתן בית הכנסת, וכל הקהל ירמסו עליו ברגליהם. כל אלה הוסיפו שמן על מדורת השנאה בלב אקוסטה על הרבנים ובהוכחו לדעת, כי לא יעצר עוד כח להלחם במו, החליט בדעתו לשים קץ לחייו, ולפני מותו כתב מחברת מלאה רעל על ישראל. ויכונן שני רובים, באחד ירה אל אחד מקרוביו שנוא נפשו, אשר עבר על יד מעונו, אבל החטיא המטרה, ובשני טרף נפשו בכפו (בחדש אפּריל שנת ת').
*
הפילוסוף הגדול ברוך שפּינוזה (נולד בשנת תצ"ב) היה מחניכי בית תלמוד־התורה אשר באמשטרדם, וישמע לקח מפי הרבנים רבי שאול מורטירה ורבי מנשה בן ישראל, ויעש חיל בלמודיו ויחכם מאד בתורת ישראל. ובהיותו נער הגה בספרי אבן עזרא, רמב"ם וקרשקש בעל אור השם. אחרי כן למד שפות שונות ומדעים רבים, ולאט לאט התרחק מן היהדות, אשר באמונה יסודתה, ונפשו נקשרה אל הבינה בת־החורין מכל קבלה ומסורת, וינתק את מוסדות הדת וישלך אחרי גוו את כל המצות והחקים, ויתאמץ לשפוך מרוח חופשתו גם על אנשי עדתו.
לשוא נסו הרבנים לדבר על לבו ולהשיבו מדחי, כי נפשם ירעה להם על האבן החן הזאת, בחשבם, כי העלם המצוין הזה יהיה משען לעמו ומבטח לדתו, אשר רבו אויביהם ומנדיהם, והנה פתאום נהפך להם מאוהב לאויב. לשוא היה כל עמלם, כי ברוך שפינוזה נפרד מהם, חדל מבוא לבית הכנסת, לא שם לבו אל קדושת החגים והמועדים, עבר על דיני מאכלים אסורים, ויפץ את דעותיו החפשיות בין בני גילו הכרוכים אחריו.
הרבנים לא עצרו עוד כח להביט בנפש שוקטה על חלול התורה והאמונה. בעת אשר האנוסים פּליטי ספרד ופורטוגל עזבו הונם ורכושם וימלטו הולנדיה כדי לשוב אל קדשי עמם במסירת נפשם, והנה זה בא נער ממחנם לחרף את מערכות ישראל!
שני הרבנים, רבי שאול מורטירה ורבי יצחק אבוהב (רבי מנשה בן ישראל היה אז בלונדון), היו מתונים בדין ולא מהרו להחרימו, כי לא היתה להם עדות נאמנה, כי חלל שפּינוזה את היהדות, אחרי אשר היה צנוע בהליכותיו ולא הכעיסם במעשיו כאקוסטה; חייו היו חיי נזירות ובדידות, ומלבד זאת היה אהוב מאד בעיני מורהו רבי שאול מורטירה. אולם אחרי אשר התחקו על הליכותיו והוא הוציא רוחו בפניהם, הועידוהו לבא לבית דין לגול מעליו אשמתו. ואחרי אשר מאן להכנע, גזרו עליו נדוי, כי שלשים יום יהיה מנודה מחבריו ומכל אדם. אך גם הנדוי לא פעל עליו, בהיותו בעל רצון חזק ורוח כביר, ולא בא אל הרבנים להביע חרטה ועזיבת החטא. הרבנים הבטיחו לו שכר אלף זהובים מדי שנה בשנה אם אך יואל לבא לעתים רחוקות לבית הכנסת. אבל גם הכסף לא הטה את לבבו. אחד הקנאים חשב לשים קץ לחיי שפּינוזה ויארוב לו בצאתו מהתיאטרון ויתנפּל עליו בסכינו ויחפוץ לדקרהו אבל החטיא את המטרה ויגע רק בכנף בגדו. אז עזב ברוך את העיר אמשטרדם מחמת אורביו ושונאיו בנפש, וילך לשבת בבית אחד מאוהביו, איש נוצרי, בכפר אחד בקרבת העיר. קצף הרבנים התגבר עוד יותר ויועדו יחד (בשנת תט"ז) ויחרימוהו בחרם הגדול באזני כל הקהל כדברים האלה:
"בגזרת עידין ובמאמר קדישין אנו מחרימים, מנדים,
מקללים ומאררים את ברוך די איספּינוזה בהסכמת השם
יתברך והקהל הקדוש הזה לפני ספרי התורה הקדושה ותרי"ג
מצות הכתובים בה, בחרם שהחרים יהושע בן נון את יריחו,
בקללה שקלל אלישע הנביא את הנערים ובכל התוכחות והאלות
הכתובות בספר התורה הזה. ארור יהיה ביום, ארור יהיה
בלילה, ארור יהיה בשכבו וארור בקומו, ארור בצאתו וארור
בבואו. לא יאבה ה' סלוח לו, כי יעשן אף ה' וקנאתו באיש
ההוא, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר התורה הזה, ומחה
ה' את שמו מתחת השמים, והבדילו ה' לרעה ככל אלות
הברית הכתובות בספר התורה. ואתם הדבקים בה' אלהיכם
חיים כלכם היום והננו מזהירים ומודיעים, כי איש מכם
לא יתרועע עמו ולא ידבר עמו בין מתוך פיהו בין מתוך
כתבו, לא תעמדו בארבע אמותיו ולא תבוא בצל קורתו,
ולא תקראו ספר מספריו שיחבר או יכתוב"
החרם האיום נעשה בנקיטת ספר תורה ובכל המנהגים האיומים. שפינוזה קבל את הידיעה הזאת ברוח קרה ובנפש שוקטה ויאמר: “הנה גרשוני מהסתפּח בנחלתם, ועתה אשב לי בדד ואעבוד את עבודתי באין מפריע”. את מחיתו מצא בכבדות מלטישת משקפים, ובמצור ובמצוק חבר את ספריו הגדולים, אשר במו התעלה והתרומם בראש כל חכמי הדור ההוא.
עד יומו האחרון (מת ארבעים וחמש שנים לחייו, בשנת תל"ז) חי והתנהג כפילוסוף נאמן, המוצא את אשרו וטובו אך במחשבותיו. בצרכי חייו החמריים הסתפּק במועט וישנא מתנות ולא קבל כל פרס מאוהביו הגדולים, כי הוקיר את החופש וימאן להיות אסיר תודה לאיזה איש.
* * * * *
אבל גם אוריאל אקוסטה, אשר הרס רק את חלונות ארמון הדת, וברוך די שפּינוזה, אשר הביא רוח חדשה דרך החלונות השבורים, לא הרבו בוגדים בישראל כאשר הרבו תעתועי השוגים והמשגים, התועים והמתעים, בעלי הדמיון וההזיה, אשר באו אל העם בתעתועיהם ובנכליהם בשם “חכמת הקבלה”, ויביאו רוח משחית ומהרס בקהלות ישראל אשר לא הטהרו ממנו ימים רבים.
שבתאי צבי
מאתצבי הירש מסליאנסקי
שבתי צבי נולד ביום התשיעי לחדש אב שנת שפ“ו בעיר איזמיר־סמירנה, באסיה הקטנה. בתארו ויפיו מצא חן בעיני כל רואיו, נחמד היה במראהו ובמבנה גוו, משכמו ומעלה גבוה מכל העם, זקנו מגודל ויפה, שערו שחור מאד וקולו ערב ונעים ובזמרותיו לקח שבי את כל שומעיו, דמיונו היה עז, וההזיה שלטה בו שלטת בלי מצרים, ויאהב להתבודד תמיד ולהתרחק משאון קריה, לשוח ביערים ולשבת שפי על שפתי הנהרות ולעוף בכנפי דמיונו בשמי הסוד וחכמת הקבלה. הקרובים אליו הגידו, כי ריח טוב היה נודף מגופו. יום יום רחץ את בשרו במי הים. רחוק היה בשחרותו מאהבת נשים. הוריו השיאוהו בימי נעוריו, כמנהג בני ארצות הקדם. אשתו היתה טובת חן, אולם הוא לא קרב אליה, ובדרשה ממנו גט פּטורים, מלא מיד את חפצה. וככה עשה גם לאשתו השניה. ביפיו, פּרישותו, מדברו וזמרתו משך אליו תלמידים רבים, ובהיותו בן עשרים כבר היה לראש ומנהיג לחברת עולי ימים אשר למדם את קבלת האר”י וסודותיה.
ומרדכי, אבי שבתי צבי, אשר לרגלי מסחרו היו לו דברים עם האנגלים התרים והסוחרים בארץ הקדם, אשר העמיקו חקר בדברי הנביאים וישאו נפשם אל העת אשר תגלה “מלכות השמים” על הארץ, ויחכו לקץ, כי יראה כבוד ה' על עמו ישראל וארצו, ודבר הגאולה הקרובה היתה לשיחה בין היהודים והנוצרים. הדברים האלה מצאו מסלות בלב החוזה הצעיר שבתי צבי ותעל בלבו המחשבה, כי הוא נועד להיות הגואל לישראל.
לו קם בישראל בעת ההיא איש חיל ומתיצב לפני מלכים, כי אז אולי נהפכו החזיונות ההם למעשים כבירים. אולם שבתי צבי היה בעל דמיון והזיה, ויאמר לבצע חפצו במסתרי הסוד והקבלה המעשית, ויתקדש וינזר ויענה בצום נפשו ויטבול בשרו במים בקיץ ובחורף. ויהי היום ויגל את לבו לאנשים אשר בחברתו לאמר: “משיח ה' אנכי!” ויבטא את השם ככתבו, כהכהן הגדול אשר עבד עבודתו לפנים במקדש, ובזאת הראה להם כי הגאולה הנה באה.
שמעו זאת הרבנים ויתחלחלו, ויחרימוהו ויגרשוהו מסמירנה. רבים דמו, כי בזאת תמה ההזיה המשיחית; אך דמיונה היה כשביב מסתתר תחת האפר, וכעבור חמש עשרה שנה התפּרצה הלהבה ותהי לאש אוכלה בכל עם ישראל.
שבתי צבי שם פעמיו אל העיר שלוניקי, עיר המקובלים, ושם הפיץ את דעותיו וסודותיו בעזרת הנוכל אברהם היכיני. שם עשה מעשה אשר לא יעשה, כי שלח להביא ספר תורה ויט אפריון ותחתיו ארש את התורה לעיני כל תלמידיו וכל מאמיניו, באמרו: “התורה בת אלהים היא והיא תנשא למשיח בן האלהים”. רבני שלוניקי גרשוהו גם מעירם, ויוסף לנדוד ויבוא מצרימה. בקהירה מצא חסות בצל השר היהודי רבי רפאל יוסף חלבי, איש עשיר ונדיב ומאמין אדוק בהקבלה ומסתריה, ובבית השר הזה החזיק מעמדו ונוספו על מחנה מאמיניו אלפים ורבבות.
ממצרים שב ירושלימה ויעסוק בקבלה המעשית, השתטח על קברי הצדיקים ויבך בכי רב, וכל הלילה שר שירים ערבים לנגה אור הירח. מעשיו הרימוהו והעריצוהו בעיני ההמון ובלכתו ברחוב היה מחלק ממתקים לילדים, אשר רצו אחריו בהמון ובעקבותיהם רצו גם אמותיהם.
בעת ההיא הכביד הפּחה הירושלמי את ידו על היהודים וישם עליהם מס כבד מאד, ולא היתה לאל ידם לשלם את המס, וישלחו כל אלופי העדה את שבתי צבי להשר רפאל יוסף חלבי מצרימה, כי יחלצם מצרתם. שבתי צבי מהר להשלים חפצם ויצליח במלאכותו, כי השר היה ממעריציו, ויפתח לפניו את אוצרו לשלם את כופר נפשות היהודים להפּחה. אז התעלה עוד יותר, ויודיע גלוי לכל העם, כי הוא ציר ישראל וגואלו.
בימי הטבח הנורא בפולניה בידי חמילניצקי, מצאו הנוצרים ילדה עבריה בת שש שנים תועה בין החללים, ויביאוה לאחד מבתי מקלט הנזירים. הוריה הומתו בידי הקוזקים, כל בני משפּחתה נמלטו לארץ הולנדיה, והיא נשארה בודדה וגלמודה. הנזירות חמלו עליה ויכניסוה תחת כנפי הדת הקתולית ויחנכוה באמונתן. אולם הזכרונות מבית אביה לא נמחו מלבה ויעירו בה רעיונות, הרהורים וחלומות ותהי להוזה הזיות. ויהי היום והיהודים פליטי החרב שבו להתישב על חורבות משואותיהם ולקבור את עצמות חלליהם־קדושיהם וימצאו בחצר־מות את העלמה הזאת, שרה שמה, אשר נמלטה באישון לילה מבית המקלט אל שדה קברות ישראל, ויקחוה וישלחוה אמשטרדמה, שם מצאה את אחיה הפּליט. בהיותה רפת העצבים ובעלת דמיונות קראה בשגעונה כי היא תנשא למלך המשיח אשר יבא בזמן קרוב. אחרי שבתה באמשטרדם שנים מספר, שמה פעמיה לאיטליה ושם נהיתה לעלמה פרוצה ושובבה. השמועה על־אדות העלמה היפה ונצורת הלב הזאת הגיעה לאזני שבתי צבי וישלח אחריה ותבוא אליו.
החתונה הוחגה בארמון השר רבי רפאל יוסף חלבי, אשר שש מאד על המקרה הזה, כי האמין בו אמונה אומן. שרה היפה משכה אחריה בקסמיה צעירים רבים, ויכנסו בחברת המאמינים. בשובו שנית ירושלימה ובעברו דרך העיר עזה נטפל אליו נביא השקר נתן העזתי ויהי לנביאו, ויכריז על עצמו כי הוא אליהו הנביא והמפנה דרך למשיח אלהי יעקב. והנוכל הערום שמואל פּרימו היה המזכיר והסופר לשבתי צבי, ואליהם התלקטו נביאים שוגים והוזים הזיות, תועים ומתעים וישובו שנית לסמירנה, עיר מולדת שבתי צבי, ויביאו שממון ורוח עועים בכל מחנה בית ישראל.
יפיה של שרה, כספּו של רפאל יוסף חלבי, ערמתו של שמואל פּרימו המזכיר ועזותו של נתן העזתי – כל אלה הוסיפו אומץ ועוז להתנועה השבתאית, וביום ראש שנת תכ"ו הכריז שבתי צבי על עצמו בתרועת השופר, כי המלך המשיח הנה בא וכל העם הריעו לקראתו: “יחי מלכנו, משיחנו ומושיענו!”
רוח שגעון נחה על זקנים ונערים, נשים ועלמות, ילדים וילדות, ויתנבאו בקהל – באחוז אותם פּלצות ויתעלפו בחוצות – על שבתי צבי ועל מלכותו, והמקובלים ראו בזה את נבואת יואל: והיה אחרי כן אשפוך רוחא על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלמון, בחוריכם חזיונות יראו". שמטה היתה אז בכל עולם המסחר, כל העם הכינו את עצמם לקראת הגאולה. רבים היו מענים את נפשותיהם בצומות וסגופים לטהר נפשם מחטאותיהם, ורבים בלו ימיהם במשתה והוללות לכבוד המשיח, והגואל בעצמו הלך ברחובות עם מאמיניו ויזמרו את המקרא: “ימין ה' רוממה, ימין ה' עושה חיל!”
שבתי צבי הוליך את העם שולל ברגשות נפשו ובדמיונותיו, בהאמינו בעצמו, כי הוא הגואל הנאמן, ושרה אשתו השלימה את מלאכתו ברוח תזנוניה אשר שפכה על בני הנעורים, כי התאספו יחד אנשים ונשים וירקדו ויחולו במחולות עד להשתגע, ומרוב הוללות ושמחה שכחו כמעט את אדוניהם העריצים שרי תוגרמה ופחותיה. גם הנוצרים עזרו להפיץ השמועות על־דבר המשיח שעמד לישראל, והסופרים והמזכירים אשר בלשכות מלאכי אירופּה הודיעו במכתביהם לממשלותיהם מכל המאורעות בסמירנה. – בקונסטנטינופּול התעורר פּתאום איש זקן ומקובל, משה סוריאל שמו, ויחל לרקוד כעגל ולשיר כילד, ויפּול ארצה ויתנבא בדברי הזהר להוכיח, כי שבתי צבי הוא המשיח. – על האי אלבה בימה של איטליה נמצא אז חיט יהודי אחד מתנבא על שבתי צבי, כי הוא הגואל, ובהנבאו היה נופל ארצה ומפרכס בכל גוו. גם רבנים רבים גדולי התורה נואלו להאמין בהגואל אשר בסמירנה. גם חכמים ומשכילים היו נתעים אחרי שבתי צבי ויאמינו בו. וראשי הקהלות השתגעו והתהוללו מרוב שמחתם לשמועות הבאות, ויערכו בבתי־התפלה תפלות וברכות לשלום המלך המשיח, ורבים מהן נדפּסו בסדרי התפלה. מדי יום ביום היו מתפּללים את התפלה הזאת:
"ברך נא את אדוננו מלכנו הקדוש והצדיק שבתי צבי משיח
אלהי יעקב ויקוים בו מקרא שכתוב: ונחה עליו רוח ה',
רוח חכמה ובינה וכו'."
ובתפלת “הנותן תשועה” הוסיפו את הדברים האלה:
"הוא יברך וישמור את אדוננו מלכנו הרב הקדוש צדיק
ונושע שבתי צבי משיח אלהי יעקב יר"ה ותנשא מלכותו,
ליה יחיב שולטן ויקר, כל עממיא ולשניא ליה יסלחון, נזר
אלהיו על ראשו, מלכים יראו וקמו, שרים וישתחוו, יראו
עינינו וישמח לבנו לבנין בית קדשנו וכן יהי רצון ונאמר
אמן."
שתי האותיות ש. צ. היו מצוירים כמעט בכל בתי־התפלה.
רבי יעקב אשכנזי, אבי בעל “חכם צבי” ואבי’אביו של רבי יעקב עמדין, רודפי השבתאיים, התיר דמו של פרנס אחד על אשר נמנע לברך את שבתי צבי בבית הכנסת, בחשבו אותו למורד במלכות.
הכבוד והגדולה אשר נחל שבתי צבי כמעט בכל כנסיות ישראל החזיקו בקרבו את אמונתו בנפשו, כי הוא בחיר־אלוה. בכל יום באו אליו צירים מארצות שונות ותשורות יקרות בידיהם, כמו אל מלך אדיר, וכלם העריצוהו והקדישוהו, ובכן היה לתועה ומתעה גם יחד. ושמואל פּרימו מזכירו הנוכל והבליעל הוסיף הרע, ויודיע גלוי במכתביו, אשר כנם בשם “כתבי המלך” ויחתום תחתם: “אני ה' אלהיכם שבתי צבי”. במכתבים האלה הרס את כל ארמון הדת ויבטל את כל הדינים, החקים והמעשים, באמרו: כי התורה המעשית בטלה בימות המשיח. הפּרצה הראשונה היתה בטול צום העשירי בטבת ויעשהו ליום חג ומשתה. ואלה דברי המכתב אשר שמואל פּרימו המזכיר ערך לכל כנסיות ישראל בשם המשיח לאמר:
"בנו יחידו ובן בכורו של ה' אלהי ישראל שבתי צבי משיח
אלהי יעקב וגואל עמו ישראל לכל בני ישראל שלום!
מהודענא לכם שאחרי שזכיתם לראות יום ה' הגדול ודבר ה'
ביד עבדיו הנביאים, נהפך מספדכם למחול ויום הצום לששון
ושמחה. כי גואלכם ומלככם מושיעכם בא!"
המאמינים השבתאיים הבהילו לקחת לבניהם הקטנים נשים ולתת את בנותיהם הקטנות לאנשים בני תשע ובני עשר שנים, למען כלות מהרה את הנשמות מ“האדם העליון” על פי הקבלה הפותחת שערי שמים וממהרת את הקץ לההולכים בחשך על הארץ.
בשנת תכ"ו, היא שנת הגאולה אשר הבטיח הגואל מסמירנה, יצא הוא ועדת מאמיניו קונסטנטינופולה להרים את העטרה מעל ראש השולטן ולשומה בראשו, ולפני צאתו חלק את כל הארצות לאחיו: יוסף צבי ואליהו צבי ועוד עשרים וארבעה אנשים ממקורביו, וימן אותם למלכים ונשיאים, ויקראם בשמות מלכי ישראל ויהודה, איש איש לפי שורש נשמתו אשר הגיד להם.
ויהי בהגיעה הספינה אל הדרדנלים נתפּס שבתי צבי בידי השוטרים התורגמים בפקודת הויזיר הגדול, ויאסרוהו בכבלים ויכלא כששת ירחים.
המאמינים הרבו לתת שוחד להפּקידים עדי אשר שמו את מצודת אבידוס במבצר הדרדנלים כהיכל מלך לו ולשרה אשתו וכל אשר אתו, ויקראו את המצודה בשם “מגדל עז”.
המזכיר שמואל פּרימו ונביאי השקר ובראשם נתן העזתי הוסיפו למסוך רוח עועים בעם ישראל, ובהגיע צום הרביעי – שבעה עשרה בתמוז – שלח מכתבים לכל בני הגולה לאמר:
"צום הרביעי יהיה לששון ולשמחה לכל מאמיניו, כי באותו
היום שרתה עליו השכינה ובאה בו דעת נפש כי הוא המשיח"
ואת יום שלשה ועשרים בחדש תמוז, אשר חל אז ביום השני קבע ל“שבת הגדול” –
“כי הוא יום השביעי לתחית רוחו”
ואלפי אנשים ונשים חגגו את יום השבת ההוא ככל הלכות השבת. ועל־אדות צום האומה הגדול “תשעה באב” צוה בכתב מלכותו, כי היום הזה יוחג ברוב פאר והדר, יען כי הוא יום הולדתו. וזה סדר קדוש היום:
"ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה, חגים וזמנים
לששון, את יום הנחמות הזה, זמן לידת מלכנו משיחנו שבתי
צבי עבדך ובנך בכורך, באהבה מקרא קדש זכר ליציאת
מצרים".
ועל המכתב חתם את שמו:
"נאום דוד בן ישי, נורא למלכי ארץ, הגבר הוקם על על כל
ברכה ותהלה, משיח אלהי יעקב, אריה רבי עילאי, שבתי־צבי"
בתוך המון היהודים אשר נהרו מכל עברים לראות ולהראות את פני המשיח בבית כלאו במבצר אבידוס, היה גם התלמודי הגדול רבי ישעיה מלבוב, בנו של הגאון רבי דוד בעל “טורי זהב” (הט"ז) ונכדו של רבי יואל סירקיש (הב"ח), ועל ידו שלח שבתי צבי תשורה לאביו הגאון הזקן כתונת תפורה בזהב, ויצוהו כי יאמר בעת לבשו אותה “תחדש כנשר נעוריכי”, למען ינוב בשיבה טובה ויהיה דשן ורענן, גם נחמהו במכתבו, כי במהרה ינקום נקמת דם יהודי פולניה מידי שופכיהם.
בהודע השולטן מכל מחשבות שבתי צבי והליכותיו, התקצף מאד ויצו להביאו לפניו. אז נבקה מקרבו רוח התועה והמתעה ונפשו התחלחלה בשמעו את פּקודת השולטן כי ימיר דתו בדת מחמד אם חפץ חיים הוא, ומיד הסיר את כובעו מעל ראשו, לאות כי עוזב הוא את דת ישראל, ואחד מסריסי השולטן שם על ראשו מצנפת תוגרמית ומעיל ירוק, ויכנס לדת המחמדית. השולטן האיר פניו אליו ויכנהו בשם “מחמד אפנדי”. גם שרה אשתו הסוררה המירה דתה ותקרא בשם “פלימה קאדין”. אשת השולטן נתנה לה תשורות וראש כהני מחמד הורה להגרים את תורת הקוראן.
כרעם בגלגל הרעימה השמועה את לבות כל בני ישראל כי “גואלם” המיר דתו. רבים ממאמיניו החזיקו עוד במעוזו באמרם, כי על פי תורת הקבלה מחויב המשיח לכנוס אל הטומאה למען הוציא משם את הנצוצות מתוך הקלפּות. ומזכירו ונביאיו לא חדלו לבשר בשורות טובות מרחוק, ויוכיחו מהזהר, כי המרת הדת הכרחית היא למלא את הכתוב “והוא מחולל מפּשעינו” דאיתעבד חול ובתקוני הזהר נאמר: כי “מלך המשיח הוא טב מלגו וביש מלבר”. התעמולה הזאת הרבתה מומרים ויהודים למאות “לבשו המצנפת” המחמדית, והמאמינים השבתאיים עשו במהלך מעשיהם ואגודתם נוסדה בעיר סלוניקי. לעין כל התחפשו לישמעאלים מחמדים, אך בבתיהם פּנימה עובדים המה עוד היום לשבתי צבי.
בשנים האחרונות לימי חייו התנהג בשגעון, פעם דבר סרה על ה' ועל תורתו, ופעם התרועע עם מאמיניו היהודים וישורר אתם מזמורי תהלים.
שרי הממשלה נתנו צו להגלותו גלות שלמה לארץ רחוקה, לעיר קטנה דולצינה, אשר שם לא נמצא אף איש יהודי אחד. ובשנת תל"ו חלה מחלה אנושה וימת ביום הכפּורים.
בקבורתו התעסקו המחמדים, כי כל מאמיניו ומשפּחתו כבר רחקו מעליו.
הן זאת אחרית התועה והמתעה, אשר התעה רבבות מבני ישראל ובדמיונותיו ושגיונותיו.
רבי משה חיים לוצאטו
מאתצבי הירש מסליאנסקי
באחרית ימי החשך אשר כסה על ישראל ממשובת שבתי צבי וההולכים בעקבותיו, הופיע כוכב מזהיר אחד על שמי היהדות, אשר גם ערפלי האופל, הדמיונות וההזיות בנות הקבלה המעשית לא עצרו כח להחשיכו ולכבותו כליל; אולם את יפעתו וזהרו העיבו ויקטינו ערכו.
שם הכוכב המזהיר הזה הוא רבי משה חיים לוצאטו. הוא נולד להוריו העשירים בשנת תס"ז בעיר פּאדובה, באיטליה. בעודנו ילד הכירו בו הוריו ומוריו, כי לגדולות נוצר. שתי השפות העתיקות אשר רכש לו בילדותו, עברית ורומית, פּעלו עליו פעולה עזה ונשגבה. הראשונה העלתהו לקדשי המוסר והמדות היקרות והשניה הביאתהו להיכלי החן והיופי. נפשו היתה פיוטית ומתרגשת ובת שירתו רוממתהו על על שמי השירה אשר נשמת הלוי מרחפת שם.
בהיותו בן שבע עשרה שנה חבר את ספרו “לשון למודים” בארחות השירה העברית ויקדישהו למורו רבי ישעיה באסאן, ויתן מדה ומשקל להשירה להנעימה במנעמי הזמרה אחותה, ויפּח רוח חיים בהשפה הגוססת וישיבה לימי עלומיה כאחד החוזים מלפנים. שיר חזיונו “שמשון והפלשתים” נשגב מאד, רעיונותיו חדשים וסגנונו ברור ופשוט כסגנון ספרי הקדש. לחתונת בן מורו כתב את חזיונו הנשגב “מגדל עז”, חזיון יפה ומאד נעלה.
גדול ביהודה שמו וספריו הרבים בכל מקצעות הספרות העברית נודעו בישראל. גאוני דורו התלמודיים בשם “גאון” יכנוהו; המקובלים – בשם “בוצינא קדישא, חסידא ופרישא”; החוקרים והמבקרים יקראוהו בשם “החכם הגדול והפילוסוף האלהי” והמליצים והמשוררים ישימוהו עטרה לראשם, וספרו “לישרים תהלה” מופת הנהו לכל המשוררים עד היום הזה; בעלי המוסר בדורנו מקדישים ומעריצים את ספרו “מסלת ישרים”, ספר מלא מוסר בשפה קצרה ונשגבה, מיוסד על אמרי התנא הקדוש רבי פּנחס בן יאיר (ע"ז כ.) “תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי נקיות, נקיות – לידי פרישות פרישות – לידי טהרה, טהרה – לידה ענוה, ענוה – לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי רוח הקדש”. את המדות הקדושות האלה באר לוצאטו בספר ויסל מסלה לישרים.
ורוח הדמיון וההזיה אשר שלטה בימים ההם תקפה גם את הענק הגאוני הזה, וישגה בקבלה ויעמק חקר בכתבי האר"י ובהזהר, וברוב כשרונותיו כתב גם הוא את הספר “זהר תנינא” ככל סדר ואפני השפה הארמית, אשר בזהר קדמאה, ויחל לגלות את דעותיו, משפּטיו וחזיונותיו לחבריו הקרובים אליו והם הוציאום בשער קבל עם.
ברוחו הלוהט חזה לו חזיונות ודמיונות כרבי שלמה מולכו וכרבי יוסף קארו מלפנים, ויאמן בעצמו, כי רוח ה' דובר בו וזכה לשמוע סתרי תורה מפי המלאך המגיד סודות ה' ליראיו כהקדושים המקובלים מימים מקדם. כן שר גם מאה וחמשים מזמורים כמתכנת ספר תהלות בן ישי.
השמועה באה לאזני רבי משה חגיז הקנאי הגדול, אשר בחמת אפּו רדף את השבתאיים, כי לוצאטו הולך בגדולות ובנפלאות, ויתקצף מאד, ויתעורר הזקן על המקובל הצעיר ויסת את רבני ויניציה לגעור בו ובכל תלמידיו, כי יחדלו מהגות בהקבלה ולא יפיצו מעינותיהם חוצה. לוצאטו קדם את פני הישיש רבי משה חגיז במכתב, אשר בו הוכיחהו בטוב טעם ודעת על אשר מהר לחרוץ עליו משפּטו בטרם חקרו ודרשו על־אדותיו, ויצטדק לפניו, כי רחוק הוא בדעותיו מהשבתאיים ולא דרכיהם דרכיו. אך הרב הקנא הכביד אכפּו עליו ויביאהו באלה להתרחק מלמודי הקבלה.
כמעט קט קמה הסערה לדממה, ולוצאטו שם פּניו אל עולם המעשה, וישא אשה, ויסע למסעיו במשלח ידו, וכל בני משפּחתו כבדוהו ויאהבוהו. אולם הצלחתו היתה עד ארגיעה, כי נסב עליו הגלגל ועסקי השותפות שהיו לו עם קרוביו לא הצליחו, את הונו אבד בענין רע, גם אביו ירד ממצבו. אז שב לוצאטו שנית להקבלה אהובתו להפג צערו בחזיונות הדמיון. חמת הקנאה התעוררה שנית עוד ביתר שאת, כי כל עוד שהיה לוצאטו עשיר היו הרבנים נוחים לו. לא כן עתה, כאשר סר צלו, קמו עליו עדי שקר ויעוללו עליו עלילות, כי התהלל בספר התהלות שלו שעתיד הוא למלא מקום מזמורי התהלות של דוד, ועוד חטאים כאלה. הרבנים אשר ביניהם היה גם הרב הצעיר רבי יעקב עמדן, בנו של בעל “חכם צבי”, מהרו להכריז חרם גמור על ספרי לוצאטו ודנו אותם לשרפה. אז התרחקו מעליו כל אוהביו ורעיו. ואלם מורהו הגאון רבי ישעיה באסאן לקח חלק בצרת תלמידו ויגן עליו.
בלב נשבר ונפש כואבת עזב הענק הנרדף את בית אביו, את אשתו ובניו, ויקח את מטה־הנודדים בידו וילך אמשטרדמה, ובהיותו בדרך פּקד את תלמידיו במכתב, אשר בו אמץ את לבבם לבל יעזבו את למודי הקבלה ויעמדו איתן על משמרתם.
באמשטרדם לא אבה להתפרנס מחכמתו ותורתו, וילמד אומנות יפה, לטישת משקפים, כברוך שפּינוזה בשעתו ומלאכתו זאת הספיקה לו די מחיתו ומחית ביתו, ויבא אליו את אשתו, צאצאיו וגם את אבותיו.
כאשר הונח לו מעט מרגזו החל שנית לבא בכתובים עם תלמידיו בפּאדובה ויעודדם ויזרזם, כי לא ירפּו את ידיהם מלמודי הזהר והקבלה, אשר הם כל מעיניו.
נפלא הוא לראות, כי בעת שנפש לוצאטו רחפה בשמי הקבלה, בעולם האצילות, נתן חלק גם לרוח שירתו, ובשנת תק"ג הוציא לאור את חזיונו “לישרים תהלה”, אשר בענותו הגיד כי חבר אותו לרגלי מקרה פרטי, לכבוד חתונת תלמידו רבי יעקב די גאוויש.
בחזיונו זה החליט, כי “תהלה” היא בת “המון”, אשר ינוד אל כל עבר, באשר הרוח ישאהו, וילכד בפח אשר טמנה “תרמית” לרגליו, בהציגה לפניו את “רהב” בשם “יושר” בן “אמת” ו“המון” הנבער מדעת נאות לתת את “תהלה” בתו לו לאשה. אך “שכל” רע “יושר” הוכיחו לדעת, כי “רהב” לא בן “אמת” הנהו, ויבא את “יושר” ותהי “תהילה” לו לאשה.
בצדק העיר יוסף כהן צדק, כי באמת נשא לוצטו את המשל הזה על עצמו, כי “יושר בן אמת” הוא משה חיים לוצטו, ולו יעודה “תהלה בת המון”, וכאשר גורש עם אביו אמשטרדמה, התחפּש “רהב” בבגדי “יושר בן אמת” – בעצת “תרמית” – ועוד מעט נפתה “המון” אביה לעצת “סכלות” שפחתו לתת את “תהלה” בתו אל “הרב” המחחפּש, וישמע “יושר” האמתי – הוא לוצטו – והחריש, כי “סבלנות” מינקתו והוא ידיד “שכל”. – לקול רעש חרם! חרם! קול ברמה נשמע ויגלו שמים את מרמת “תרמית” ואת עון “רהב”. וישפטו הזקנים – גדולי הדור – לתת את “תהלה” בחיק “יושר” האמתי, וישירו המשוררים: “חלק תהלה אל יושר הגה, אף אל תהלה יושר חלק סלה”.
ורוח אהבת ציון תקפה את המשורר בעצומיה, כאשר אחזה לפנים את המשורר הנשגב רבי יהודה הלוי, ויחלט לעלות ירושלימה. לשוא התיצבו נגדו כל אוהביו ומעריציו,בהתחננם אליו כי לא יטשם ולא יעזבם, לשוא הפצירו בו תלמידיו להשאר אתם, כי עוד בימי עניו, בעת אשר להט חרב החרם התהפך עליו, נדר נדר: “אם יהיה אלהים עימדי ויוציא כאור משפטי, אז אעלה אני וביתי להשתחוות בהר קדשו”. שם דמה בנפשו להחל שנית להתעסק בלמודי הקבלה, כי כבר קרבה שנת הארבעים לשנות חייו והותר האיסור, אשר אסר על נפשו לבלי למוד את החכמה הזאת, ויקח אתו את בני ביתו ויסע למסעיו ויבא עד העיר צפת. משם שם פניו אל העיר טבריה ועוד בטרם הספּיק לכונן שם מושבו, והנה חמת ה' נתכה על הארץ הקדושה ומגפה נוראה התפּרצה ותפּל חללים רבים ובתוכם גם את רבי משה חיים לוצטו עם בני ביתו.
את קבורתו מצא על יד קבר התנא האלהי רבי עקיבא, אשר נכנס לפרדס ויצא בשלום. וכהלוי כן גם לוצטו, שני שרי קדש, הפיקו זממם לשפוך נפשם על הרי יהודה בהגיעם אליהם.
ואלה הדברים אשר קוננו רבני טבריה וגאוניה על רבי משה חיים לוצטו במכתביהם לפאדובה ואמשטרדם:
"בת קול יוצאת מטבריה, מכרזת ואומרת. על ההרים אשא
בכי ונהי, איכה ישבה בדד? הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו
משפט אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא! שמעו שמים
והאזיני ארץ, כי הרב הכולל המקובל אלהי, רכב ישראל
ופרשיו, אור שהיה בישראל, בוצינא קדישא, מרנא ורבנא
כמהור"ר משה חיים לוצטו נפטרו הוא וביתו במגפה לפני ה'
בכ“ו איר תק”ז ויקבר בטבריה אצל רבי עקיבא עליו השלום,
אשר חלקו בעולם הזה ובעולם הבא, לכן הזהרו לעשות הספד
גדול כי אבל כבד זה לנו, גדולה השרפה אשר שרף ה',
כי תורת אמת היתה בפיהו, ועולה לא נמצאה בשפתיו,
ורבים השיב מעון, לא קם עוד בישראל כמשה, ועתה אין
בידינו כי אם להצדיק את הדין ולומד. ברוך דין האמת!"
מסורה אחת אומרת, כי הגאון רבי אליהו מוילנה התפּעל מאד מהספר “מסלת ישרים” ויאמר: “לו היה רבי משה חיים בחיים, כי אז הלכתי אליו ברגלי ללמוד ממנו תורה ומוסר”. ובאמת נעלה הספר הזה על כל ספרי המוסר ונערץ בעיני כל העם.
יעקב פראנק ועדתו
מאתצבי הירש מסליאנסקי
השבתאיים המפוזרים בפולניה וגליציה התעוררו שנית לצאת ממחבואיהם בשנות המאה השמונה עשרה, ויתלקטו השבלים בעמק הרפאים ויתחברו התועים והמתעים יחד, ויחלו שנית להשליך שקוצים על התלמוד ומחזיקיו, ויכנו את עצמם בשם “מתנגדי התלמוד” ויעזבו את כל תורת ישראל, ומכל המצות והחקים לא השאירו בלתי את בריתו של אברהם, ומכל כתבי הקדש – אך את הספר שיר השירים, אשר בו תלו את כל רעיונותיהם המשונים והזרים, ויזמרו את הכתובים בנעימה יתרה ויתענגו עליהם, ויפרו את כל חקי המוסר והצניעות. שלומי אמוני ישראל רבו את ריב התורה ויתנו אותם לחרם, ויכנעו השבתאיים למראה עינים ויחכו לעת מצא. כי לא היה להם ראש ומנהל, אשר יוליכם וילחם בראשם. אולם כמעט נמצא להם המנהיג אז קמה תנועה עצומה בעם, תנועה מוראה ונגאלה, אשר שמה שמות בכנסת ישראל בממלכת פולניה. המנהיג הזה הוא האחרון למשיחי השקר בזמן והראשון בנכליו ובתועבותיו, הוא הנוכל והנבל יעקב פראנק.
יעקב לייבוביטש נולד בכפר קוראלובקה, בקרבת העיר טרשנוביטש בבוקובינה, בשנת ת"פ, כחצי מאה שנה אחרי מות שבתי צבי. לדבריו היה בן רב, ובעודו ילד התנכר לשובב והולל, חצוף ועז, בעל כח הרצון נורא מאד, ושאיפה להשתרר על רעיו בחזקת היד. בבחרותו היה משרת בבית סוחר עברי, ויסע את אדוניו לשלוניקי, אשר שם התודע להשבתאיים ויתרועע אתם ויקבל מהם את תורתם הבדאית לפרוע מוסר ולחלל את כל קדשי האמונה, ויתאספו אליו אנשים ריקים ופוחזים ויהי להם למשיח.
השבתאיים האמינו, כי בו התגלגלה נשמתו של דוד המלך, אשר היתה גם נשמת אליהו, ישו הנוצרי, מחמד, שבתי צבי, יעקב צבי וברכיה, כי הנשמה המשיחית אחת היא ומתגלגלת ממשיח למשיח.
אשת חן לקח לו בעיר ניקופילס, אשר בבולגריה, והאשה היפיפיה הזאת היתה לו לעזר לצודד נפשות, כשרה היפה לשבתי צבי בשעתו. מאמיניו הרבים המציאו לו הון רב ויכבדוהו וינשאוהו בכבוד מלכים. כלם התימרו בשם “זוהריים” או “בעלי הזהר”, ולמצוה רבה חשבו לחלל את קדושת התלמוד וכל פּקודיו, ולא לבד במאכלים אסורים, כי אם גם בעניני אישות וצניעות. ביניהם נמצאו גם רבנים ומטיפים ובראשם היה אלישע שור, איש זקן נצר מבעל “תבואות שור”, הוא ובניו וחיה בתו שידעה את הזהר בעל פה, ותתנהג במשובה והוללות, ותהי להם לנביאה.
שרידי כת שבתי צבי בפולניה, בשמעם את פּעולות בן ארצם בתוגרמה, פּתוהו מרחוק כי ישוב אליהם ויפּת, וישב לפּודוליה, ושם בעיר הקטנה לנצקורון, בבית אחד מבני חברתם, עשו נבלה נוראה ברקדם את רקודיהם ומחולותיהם הקדושים מסביב לאשה ערומה וינשקוה לסמל “יחוד מלכא קדישא עם מטרוניתא”.
היהודים הנאמנים לדתם, בשמעם את זאת, נסבו על הבית ההוא ובעזרת השוטרים שברו את הדלת, וישימו במשמר את כל עושי התועבה יחד עם מנהיגם יעקב פראנק. אבל הוא הוצא לחפשי ביום השני, כי נתין תוגרמה היה.
רבני ארבע הארצות התאספו אל העיר ברודי ויוציאו חרם גמור ונורא בתקיעת שופר ובכבוי נרות על יעקב פראנק וכל עדתו:
"אנחנו כלנו מחרימים ומשמתים ומנדים את הרשעים האלה
החטאים בנפשותם, ואף זאת אנחנו גוזרים בגזרת עירין
קדישין על כל מי ששידך את בנו או בתו לבני הרשעים,
אנו מבטלים בכח בית דין את קישורי התנאים והחרם חל
על העוזרים והמחזיקים חלילה לשום אדם להיות לו עסק
עמהם במשא ומתן ובהלואה כללו של דבר שמופרשים הם
ומובדלים מכל עדת ישראל והכרזנו על נשיהם ובנותיהם
שהם זונות ועל בניהם שהם ממזרים גמורים, ובחיהם זבחי
מתים, וכליהם מרק פיגולים"
כן גם החרימו את כל איש ישראל אשר יהגה בזוהר או באחד מספרי הקבלה בטרם מלאו לו שלשים שנה ובטרם ימלא כרסו בש"ס ופוסקים.
העתים משתנות. לפני ארבע מאות שנה החרימו הרשב“א והרא”ש את החקירה והחכמה, ובתומתם האמינו כי הקבלה וספר הזהר יחזקו את התורה, ועתה פּקחו את עיניהם ויוכחו לדעת, כי הדמיונות וההזיות צאצאי הקבלה ירעו וישחיתו עוד הרבה יותר את הדת והאמונה מהחכמה והמדע, ובכח החרם, אשר נלחמו אז נגד “מורה הנבוכים”, נלחמו עתה נגד הזהר!
ופראנק ומאמיניו, בראותם כי תיסרם רעתם וכי נבאשו בישראל, וגם שרי פולניה הביטו עליהם כעל מפירי חוק ומחללי דת, התהפכו בתחבולותיהם ויגישו דברם אל הבישוף דומבובסקי ואל כהניו, כי מאמינים הם באלהים בעל שלשה פרצופים ומקדישים את ספר הזהר, אשר יורם את האמונה הזאת, ושונאים המה את התלמוד המורה למחזיקיו להונות את הנוצרים ולהשתמש בדמם לצרכי חג פסחם, ולכן ירדפום היהודים ויציקום מכל עברים.
לאסון היהודים קרה אז מקרה רע ביאמפּולי, עיר קטנה בפלך פּודוליה, כי נאבד נער נוצרי, ויהודי המקום הושמו בכבלי ברזל. המקרה הזה היה כשמן למדורת אש והבישוף דומבובסקי וחבר כהניו השתמשו במקרה לצוד דגים במים עכורים ולהגדיל את הכנסיה הקתולית, ויאירו פניהם אל עדת פראנק ויתנו להם רשיון לשבת בכל המקומות אשר אוו למושב להם. ובכן נהפכו הפראנקיים מנרדפים לרודפים, ויועידו את רבני ישראל להתוכח עמהם לעיני הכהנים על דבר דתם. הבישוף פּקד על הרבנים למלא חפץ פראנק ועדתו. כל עמל וכל הון לא הועילו להשיב את הגזרה. אחרית הוכוח היתה כתוצאת כל הוכוחים אשר מעולם: הבישוף חרץ משפטו כי הפראנקיים זכו, ויטל עונש על היהודים לתת לעדת פראנק חמשת אלפים זהב, ומאה וחמשים זהב לבדק בית הכנסת הקתולי בעיר קאמיניץ, וכל ספרי התלמוד וספרי ההלכה נשרפו בקאמיניץ לעיני השמש. הפרנקיים פּשטו כילק בכל ערי המדינה ויוציאו את ספרי ישראל בעזרת הכהנים הקתוליים, מבתי־המדרש ובתי הרבנים, ויקשרום בזנבות הסוסים ויסחבום על הארץ להמיט חרפּה וקלון על עם ישראל. רק את כתבי הקדש וספרי הקבלה השאירו לפליטה. ויהי אבל גדול ליהודים בכל ארץ פולניה.
הגלגל נסב פתאום, כי הבישוף דומבובסקי מת מיתה משונה, ובמותו חדלו הרדיפות נגד היהודים והתלמוד, והפרנקיים נרדפו שנית מהיהודים, ויגלחום חצי זקנם ופאה אחת למען יכירום כי לא יהודים ולא נוצרים המה. רבים מהם נסו לתוגרמה, וגם שם לא הונח להם. אז בא יעקב פראנק ורבים מסיעתו בברית מחמד, ויתנום לשבת בתוגרמה באשר ייטב בעיניהם.
ואלה דברי פראנק למאמיניו בקבלם את דת מחמד:
"עליכם לדעת, שאי־אפשר לאדם לילך למקום חדש אלא אם
כן יתחיל מראשית, ואין ראשית אלא זה שיסד את הדת
המושלמית. אחריו בא השני וגלה סוד הטבילה, ובו נדבק
עתה על כן התחלתי בסאלוניקי"
מדבריו אלה נוכל לראות את בערותו ואי־ידיעתו בתולדות הדתות, וההמון כבהמה בבקעה הלך אחריו.
וגורל הפראנקיים אשר נשארו בפולניה ופּודוליה היה מורא מאד, כי היו תועים, נודדים קרועים ויחפים, רעבים וצמאים. בצר להם פנו אל אוגוסט השלישי מלך פּולניה בבקשה, כי חפצים הם להתנצר. וישובו שנית אל קיאם, ויעלילו שנית על היהודים את עלילת הדם וישאלו להתוכח עם הרבנים עוד פּעם. אך קהלות פּולניה קדמו את פני הרעה וישלחו מלאך מליץ רומתה אל האפּיפיור קלימנטו השלשה עשר והוא שלח דברו אל נציבו בוורשו להעביר כליל את עלילת הדת מעל היהודים.
הוכוח השני בין הרבנים והפראנקיים היה בלבוב. הבישוף מיאלסקי, אשר נמנה במקום דמבובסקי, ישב ראש. ארבעים רבנים נבחרו, ומתוך הנבחרים נבחרו שלשה: הרב רבי חיים כהן ראפּפּורט אב בית דין בלבוב, רבי דובר אב בית דין ביאזלוביץ, ורבי ישראל בעל שם טוב ממזבוז, שהיה ידוע למקובל גדול ויודע לדבר פּולנית.
הוכוח נמשך כשני ירחים, וראש הרבנים ראפּפּורט גלל ברוב חכמתו את חרפּת עלילת הדם מעל עמו, ופראנק ועדתו הרבה נבדלו מקהל עמם, ויהיו שטן לישראל ימים רבים, עד אשר התבוללו כליל בתוך הפּולנים.
הנה כן החליף המתעה הזה את אמונתו כלבוש. בתוגרמה נהיה למחמדי, ובוורשו קבל את האמונה הקתולית (בשנת תקי"ט) והמלך בכבודו ובעצמו היה לו ל“אבי הטבילה”. רבים מעדתו עשו כמוהו והאצילים בני מרום עם הפּולנים הכניסום בבריתם.
אולם גם הכהנים נוכחו, כי עקבם יעקב פראנק בהמירו את דתו, כי בני עדתו לא חדלו מעשות תעתועיהם ויתנו לפראנק כבוד אלהים, והכהנים מצאו בספרי תפלת הפרנקיים את שמות האלהים וגואלם מחוקים ותחתם נכתב שם יעקב פראנק. אז נגלה תרמיתו ויושיבוהו במבצר העיר טשנסטוחוב וישב שם כלוא שלש עשרה שנה.
ויהי בלכוד הרוסים בשנת תקל"ג את הפּולנים, קראו דרור לפראנק ומחנהו. אז התישב המתעה באוסטריה ושם הוסיף להרשיע כעשרים שנה, בשבתו כאציל בארמונו בעיר אופינבך, הקרובה לפרנקפורט על נהר מיין.
חוה בתו היתה לו לסמל אלהות והיא ביפיה היתה צודה נפשות רבות ברשתה, ואחרי מותו (בשנת תקנ"א) היתה היא הראש לעדת אביה הנוכל, ותתקדש בטומאתה כאביה.
בין מעריציה היה גם בנימין וולף, בנו של הגאון רבי יהונתן אייבשיץ.
הנה כי כן הונה הערום הזה את אחיו בני עמו אשר הוליכם שולל אחריו בימי חייו וגם אחרי מותו.
ריב האיתנים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
בטרם כבתה עוד אש המחלוקת בין הקהלות והרבנים על־אדות רבי משה חיים לוצאטו והנה ריב נורא התפּרץ בין האיתנים גדולי הדור ההוא. הנרדף היה התלמודי הגדול אהוב העם רבי יהונתן אייבשיץ, וראש רודפיו היה רבי יעקב עמדין בן בעל “חכם צבי”.
הגאון רבי יהונתן מפּרג נולד בקראקו בשנת ת"נ. אביו הרב רבי נתן ישב על כסא הרבנות בעיר אייבשיץ. בימי ילדותו ניתיתם מאביו. ובעודנו נער התנכר בכשרונותיו הנפלאים, בהשגתו המהירה, בכח זכרונו האדיר ובשקידתו העצומה שחה בים התלמוד וישגשג ויגדל על כל רעיו, ושמו הלך בכל תפוצות ישראל לא רק בתור גאון תלמודי, כי אם גם בתור חכם ומטיף נפלא, יודע חכמות שונות ומקובל גדול.
בהיותו בן עשרים ואחת (תע"א) כבר הפיץ את תורתו ברבים בעיר פּרג ובני־הנעורים למאות ולאלפים “בני־ישיבה” יצקו מים על ידו וישאפו לאמרותיו. כאח וכרע התהלך עם תלמידיו ועל כן אהבוהו מאד. הוא לקח את לבם שבי בשיחותיו הנעימות ומשנה לשנה נתרבו בני ישיבתו ויעלו לאלפים היוצאים והבאים בישיבתו.
ויהי בפרוץ המלחמה בין פרידריך הגדול מלך פּרוסיה ובין המלכה תיריזה הקתולית הקנאית קסרית אוסטריה, והצרפתים בעלי ברית פרידריך הבקיעו אליהם את פּראג, התודע רבי יהונתן אל שר צבא הצרפתים וימצא חן בעיניו וישלחהו בשלום אל העיר מיץ הצרפתית אשר נמנה שם לרב אחרי צאת משם רבי יעקב יהושע פאלק, בעל “פּני יהושע”.
בצאת הצרפתים מאוסטריה, שמה הממשלה בקרת על הנהגת רבי יהונתן ותאשימהו כבוגד בממלכה, ותשם משמר על כל קנינו והונו, ויגבר הקצף על כל היהודים, והמלכה אבירת הלב הוציאה פּקודה פתאומית (תק"ד) לגרש את כל היהודים מארצות ביהם ומהרין במשך ימים מספר ויהודי פּראג, עשרים ואחד אלף נפש, היו אנוסים לעזוב בימי החרף את מעונותיהם. ועל ערי השדה צותה הממשלה לבלי תת ליהודים גם לנוח מדרכם.
רבי יהונתן חש והרגיש בנפשו, כי הוא היה הגורם באסון אחיו, לכן הרבה להשתדל בעבורם, קרא לנדבות במיץ וידרוש מכל עשירי היהודים בצרפת, כי יזילו כסף מכיסם לטובת המגורשים, ויקרא גם ליהודי רומה, כי יחלו את פני האפּיפיור להעביר את רוע הגזרה. גם כהני הנוצרי המליצו טוב על היהודים וצירי ממשלות הולנדיה ובריטניה הפּילו תחנתם לפני הקסרית, ותאות לתת ארוכה לעשר שנים בתנאים קשים ונוראים.
מני אז הוטל החוק האיום על יהודי אוסטריה, כי רק מספֹר קצוב מהם יוכלו לשאת נשים, לפי מספר המתים מכל משפֹחה, בכל שנה, למען לא ירבה מספרם בארץ. ויארך החוק האכזרי הזה יותר ממאה שנה עד שנת תר“ו, ובעד ה”חסד" הזה הביאו היהודים לאוצר המלוכה מאתים אלף זהובים. והרב רבי יהונתן נרשם בתור בוגד ולא יכול להציג כף רגלו על אדמת אוסטריה.
במיץ העיר הצרפתית לא מצא הגאון כר נרחב לעבודתו בהפצת תורתו, כאשר הסכין בפראג, כי התלמידים מפּולניה ומאשכנז לא באו שמה, ויבקש לו קהלה לפי כבודו וימצאה, כי נמנה לרב בשלש הקהלות אלטונה, המבורג וונדסבק, הנודעות בשם “קהלות אה”ו", ושם נתן לו הזכות לשפוט את דיני בני ישראל על פי התלמוד.
בשנת ת"ק בא רבי יהונתן לעיר אלטונא, אשר בה ישב הרב רבי יעקב עמדין, בן הגאון “חכם צבי” הנודע במלחמתו עם השבתאיים.
רבי יעקב עמדין (יעב"ץ) נולד בשנת תנ“ו. בתכונתו והלך רוחו נדמה לאביו, כי כמוהו גם הוא שם לו למטרה לבער את הקוצים מכרם ישראל וילחם בחרף נפש עם יריביו ומתקוממיו. שונה היתה תכונת יעב”ץ מתכונת אייבשיץ, כי תחת אשר השני היה איש רעים, בעל לב שמח ופנים מאירים ומסבירים לכל אדם, וכבקסם משך אליו את לבות כל רואיו, היה הראשון איש קשה, קפּדן ואינו נוח לבריות, פּניו זעפו תמיד ורוחו סערה, ויהי אמיץ בדעתו ולא חת מפּני כל.
בבוא רבי יהונתן לאלטונה חלק כבוד רב לר“י עמדין, ובעלותו הבמה לדרוש נטל רשות מהרב רי”ע גם שלא בפניו, ויזכיר את שמו ברוב כבוד והדר. אולם רי“ע לא האיר פניו אליו, כמו לבו נבא לו, כי מלחמה נוראה תהיה ביניהם, והמלחמה לא אחרה לבא: בעיר המשולשת הזאת היתה אז שעת פּורעניות, כי במשך שנה אחת מתו שמה שמנה עשרה נשים בשעת לדתן, וכל אשה הרה במלאת ימיה ללדת היתה צפויה למות, ויגדל הפחד בעיר. בימים ההם האמינו היהודים ברבניהם, כמו הנוצרים בכהניהם, כי עושים הם נפלאות גדולות וכחם רב לאמר למלאך המשחית: “הרף!” ומה גם רבי יהונתן, אשר זה כבר נודע למקובל קדוש ומפליא לעשות בקמעותיו וברכותיו, ובכן היה אנוס לתת קמעות לדורשיהם ממנו. עברו ימים מעטים, והנה שמועה נוראה באה מפרנקפורט לאלטונה, כי הקמעות נפתחו שמה ונמצאו בהם רמזים על שם שבתי צבי על פי סדר חלופי אותיות א”ת ב"ש.
הקמעות הובאו לידי ר“י עמדין ואש קנאת ה' התלקחה בו. בראשונה פחד מאד לצאת במלחמה גלויה נגד הגאון היחיד בדורו, אשר מספר תלמידיו הכרוכים אחריו נמנה לעשרים אלף איש. אך באחרונה לא הבליג על רוח קנאתו ויעל על הבמה בבית־תפלתו הקטן שהיה לו בביתו, ביום ה‘, ט’ שבט תקי”א, ויכריז את הדברים האלה:
"שמעו נא רבותי! כתוב והייתם נקיים מה' ומישראל, הנה
נא ידוע דבר הקמיע, כי נשאלתי עליו מיחידים ומהקהלה
להגיד להם דעתי, ואני בתום לבבי השיבותי לשואלי דבר,
כי בודאי היא כתובה על דרך מינות ש“צ שר”י, ועל דבר
זה קמו עלי ריקים ופוחזים להרגני בכן אני מחויב לנקות
עצמי בפומבי מחשד שנאת חנם אין לי עסק עם האב"ד
מהרי"א, לא איש ריב אנכי עמו, רק עם בעל הקמיע, לכן
אני אומר ומקיים ומאשר הדבר, שהקמיע ההוא שהראוני
ושאלוני עליה מין גמור הוא מי שכתבה ונתנה לתרופה.
אני מחליט את הסופר לאפיקורס, יהיה מי שיהיה, אבל לא
אוכל לאמר שרי"א הוא האיש שכתבה, אך מאחר שיצא הקול
כי מידו באה ותחת ידו המכשלה, בכן הוא מחויב לנקות
עצמו להודיע לרבים צדקתו ולהציל עצמו וזולתו מחשד נקי
הנם, כי מידי הרהור לא יצאנו"
הכרוז הזה העלה עליו חרון אף כל פרנסי העיר, ויגזרו על כל בני הקהלה לבל יוסיפו עוד להתפּלל בבית־התפלה של ר"י עמדין והעובר יהיה מוחרם ובית־התפלה יסגר.
אולם לא איש אמיץ לב כרבי יעקב עמדין יכנע, ועוד ביום ההוא כתב מכתבים לגיסו רבי אריה ליב העשיל הרב באמשטרדם, לרבי שמואל הילמן הרב במיץ, ולרבי יעקב יהושע פאלק בעל “פני יהושע”, הרב בפרנקפורט דמיין, בדעתו כי הרבנים האלה שונאים את מהרי"א.
ורבי יהונתן לא החשה גם הוא, כי ביום כ“ו שבט תקי”א הקהיל את כל בני עדת העיר המשולשת לבית־הכנסת הגדול באלטונה וידרוש לפניהם, ובתוך דרשתו נשבע בקול מול ארון הקדש שבועה חמורה כדברים האלה:
"הנני מעיד בי ה' הבוחן לבבות וכל פמליא של מעלה, כי
מנוקה אני מעון הזה ואין בי אפילו שמץ בשמצה מכת
הש“צ ימ”ש, ובזה אני מקבל עלי בפניכם וה' עד ובלי ערמה
ובחרם גמור בכל אסורים וקללות וחרמות שבתורה, כי חס
ושלום ללכת אחרי צבי שבור ולהיות נדוד אחרי כת ואמונה
הכוזבת הזאת, ואם יש בי שמץ מינות ח"ו לילך אחרי דעת
ואמונה הכוזבת של הרשעים הולכי תהו כת ש“צ ימ”ש ירד
אש ולהבה גפרית משמים לכלות אותי, והריני מחרים כל
רשעי הכת הזאת ומי שכתב הקמיע הקטנה כנודע, אשר כתבו
שם והעלו על שמי שאני כתבתי, וגם על הכותב יהיה מי
שיהיה, או אני או אחר, בכל חרמות וארורים שבתורה.
והריני מחרים גם כן כל פה דובר נבלה לפגום בכבודי שהוא
כבוד התורה, ואם כבודי מחול, כבוד התורה ולומדיה וכבוד
אבותי מי ימחול?"
פרנסי הקהלה התעוררו עוד יותר לקנא קנאת כבוד רבם המחולל, ויכבידו את אכפם על ר"י עמדין עד אשר יצא מאלטונה אמשטרדמה.
אש המחלוקת אחזה את כל העם ויחלק לשתי מפלגות “אייבשטיצים” ו“עמדינים” ויגדל הריב עד שפך דם.
בין כה וכה הובאו עוד קמעות אחדים שנתן רבי יהונתן אייבשיץ במיץ והוא בעצמו הכירם שבאו מידו, ובהם נמצא רמזים עוד יותר ברורים, כי כותבם מאמין בש"צ. אז נועדו שלשת הרבנים, רבי יעקב יהושע פאלק, רבי אריה ליב העשיל מאמשטרדם והרב הילמן ממיץ, ויחרצו את משפּטם לאמר:
האיש שכתב הקמיעות הוא מוחרם ומנודה ונבדל מקהל
ישראל, על כל יהודי כשר החובה לרדפהו, ועל כיוצא בו
נאמר מורידין ולא מעלין גם העומדים לימינו הם מוחרמים
ומנודים"
ככה היו כמעט כל בני ישראל מוחרמים – האייבשיצים מהעמדינים והשניים מהראשונים.
הממשלה הדנית התערבה בהריב הזה ואחרי בקרה את הקמעות על ידי המומר קרל אנטון, אשר היה לפנים אחד מתלמידי אייבשיץ, הוציאה דבר מלכות להזהיר את היהודים לבל יוסיפו לחרחר ריב, ורבי יהונתן אייבשיץ נבחר שנית לרב באלטונה, ותכון רבונותו עוד ביתר שאת.
אולם נצחונו זה לא ארך, כי אויביו הרבים, ובראשם רבי יעקב יהושע, בעל “פּני יהושע”, כתבו לקהלת אלטונה, כי רבם הוא מוחרם ומנודה. אז התלקחה המחלוקת עוד יותר, ויתאזר רבי יהונתן ויחבר את ספרו “לוחות העדות” (בשנת תקט"ו) אשר בו הראה את חכמתו והגיונו הגדול, ויוכיח לדעת, כי הקמעות החשודים נקיים הם מדעות שבתאיות ורק אויביו הכניסו בהם כונות זרות ויזיפום, ויפנה אל הגאון הצעיר והגדול בדורו רבי אליהו מווילנה, והוא השיבהו כדברים האלה:
הגיעוני מכתב עם פירושים אמתים, אשר יסודתם בהררי
קדש, ספר תורה בעוה"ד שרוי בצער, והוא הודיע צערו
לרבים ומי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכנה לעשות שלום,
שישתקע אש התבערה, אש זרה ממחלקת, אשר לא כדת
ד“ש תמיד הצעיר אליהו במהור”ד שלמה זלמן פה ק"ק ווילנא
יצ“ו יום ה' ח' ניסן תקט”ו"
המחלוקת הזאת ארכה שש שנים ותשם את כל העם לים נגרש; אך אין רע בלי טוב, כי הועילה הרבה לגרש את העננים ערפּלי ההזיות משמי ישראל, ותשם קץ להבלי הלחשים והקמעות, אולם גם כבוד התורה חולל לעיני כל העמים. גם הגאון רבי יחזקאל לנדא, בעל “נודע ביהודה”, כתב מכתב להקסרית מריה תיריזה נגד ר"י אייבשיץ.
הגאון רבי יהונתן אייבשיץ מת בשנת תקכ“ד, ורבי יעקב עמדין – בשנת תקל”ו.
רבי ישראל בעל שם טוב
מאתצבי הירש מסליאנסקי
שמי היהדות כסו בערפּלי הבערות בארץ פּולניה. ההמון הגס היה הולך ודל בגלל כל הצרות והתלאות אשר עברו על קהלות פּולניה בשנות המאה החמש עשרה מעברת הקוזקים, וימעטו וישחו וישקעו במצולות הבערות. התורה אשר הפיצה אורה וחיים בכל פנות העם בכל ימי גלותם היתה נחלת הרבנים, אשר הרימו את עצמם מעל לעם, ויגדל הפּרץ בין העם ומוריו. ההגיון בספרי הנביאים, ורוח השירה והמליצה, אשר המתיקו תמיד את מרירות חיי העם, לא נפרץ בפולניה, כי הרבנים שמו את כל מעינם אך בתורת ההלכה לבדה ואת ההגדה אהובת ההמון ובת הרגש גרשו כלה מנחלתם; הפלפּול והחדוד היו כל גאונם ומשושם ובמו התגאו הלומדים על ההמון. המוכיחים והדרשנים היו מיראים ומפחידים את שומעיהם בענויי שאול ומצרי התופת על כל עברה קלה, תחת אשר היה עליהם להטיף להם בדברים נחומים על לבם הנשבר מהעוני והלחץ, אשר סבלו מעם הארץ מחוץ ומעול המצות והחקים אשר הכבידו עליהם רבניהם מבית.
היהודים הפּשוטים המפוזרים והמפורדים בכפרים ובקהלות קטנות על אדמת האצילים בין האכרים הגסים והנבערים, רחקו כליל מן התורה והדעת ויהיו נבזים ושפלים בעיני בני התורה, ויבדלו לשתי מפלגות בכל ארחותיהם וגם בלבושיהם — ללומדים ולעמי הארץ.
אך לכל זמן והעם התנער מעפר שפלותו וישבור את העול והמשא הכבד, אשר הכבידו עליו רבניו ומוכיחיו וימצא את גואלו ומושיעו באחד מבניו, רבי ישראל שמו, ויתן לו את השם ״בעל שם טוב״ לאות כבוד ותהלה, למען הבדילו מכל ״בעלי השמות״, אשר רבו בימים ההם.
רבי ישראל בעל שם טוב נולד בשנת תנ״ח, בעיר קטנת אוקופּ, היושבת על הגבול בין שתי הארצות, פּולנית ובוקווינה.
אביו רבי אליעזר היה איש המוני, מתפּרנס על ידי שרה אשתו, שהיתה מילדת. יחיד היה ישראל לאבותיו, וההגדה מספרת על־אדות לידתו כדברים האלה:
רבי אליעזר היה דר בכפר ויצטיין במדת הכנסת אורחים עד להפליא, ומלאכי מעלה הואילו לנסותו באיזה נסיון. סמאל המנסה תמיד את בני האדם אבה לעשות זאת, אך אליהו המלאך הטוב גבר עליו, והוא עשה את המסה בהתחפּשו לפני רבי אליעזר בדמות עני ביום השבת אחר הצהרים, מקלו בידו ותרמילו על שכמו ואומר אליו ״שבת טוב!״, והנה תחת לגרשו מעל פניו, כדרוש לעשות למחלל את השבת, האכילהו את הסעודה השלישית וסעודה ״מלוה מלכה״ ויתן לו מקום ללון, ולמחרת בבקר הושיט לו נדבה הגונה וישלחהו בשלום ולא הזכיר לו כלל את חלול השבת. בראות אליהו את סבלנותו, גלה לו את הסוד, כי הוא בא לנסותו, ויבטיחהו בעד זה, כי יוליד בן ויקרא את שמו ״ישראל״, לקיים מה שנאמר ״ישראל אשר בך אתפּאר״.
מה רבה הסבלנות והטוב הצפונים בההגדה התמימה הזאת המכלכלת בקרבה מדת אברהם העברי הראשון, להכניס אורחים ולהאכיל רעבים אם גם שונים המה ממנו בעניני אמונה ודת.
בן שנים אחדות היה הילד במות עליו אביו, ולפני פטירתו לקחהו אביו על זרעותיו ויאמר לו: ״זכור תזכור כל ימיך שה׳ אתך, לכן לא תירא מכל דבר. הנני מת!״
דברי אביו הוחקו במוחו הרך ויחזקוהו ויאמצוהו לעשות גדולות ונצורות. זמן מעט אחרי מות אביו נשאר גלמוד גם מאמו ויהי נעזב ובודד בימי ילדותו.
היתום הקטן חונך וגודל תחת השגחת אנשי חסד, אשר מסרוהו אל ה״חדר״ ללמדו תורה ומצות. ה״חדר״ אשר הפילוסוף שלמה מימון, בן הדור ההוא, מתאר אותו לאמר:
״החדר הוא מעון צר ומלא עשן, אשר בו ישבו הילדים מקצתם על ספסלים ומקצתם נטושים על פני הארץ. המלמד לבוש כתנת מגאלה, יושב אל השלחן ובידו מקל חובלים. במקלו זה ירק וישחק את הטבק אשר באגן בין רגליו, וגם יהיה לו למטה זעם לרעות בו את צאן מרעיתו. העוזרים אשר לו רודים על ידו ומשננים לתלמידיו את פּרקם איש איש בפנתו, וגם הם מתהלכים עם הילדים בזעם ועברה, כמנהג אדונם המלמד. מהארוחות המובאות לילדים בצהרים ובערב, יקחו האדונים האלה את חלקם בראש, ויש אשר לא יותירו מאומה לתלמידיהם, והילדים הרעבים לא יערבו את לבם להתאונן על החמס הנעשה להם, מיראה פן יעידו עליהם את חמת מעניהם. בחדרים האלה היו הילדים כלואים מן הבקר עד הערב, ומלבד בשבתות, מועדים וראשי חדשים לא נתן להם חפשה אף רגע אחד״.
בחדר כזה נמסר ישראל היתום הקטן, זה הילד המלא חום ורגש, בעל דמיון עז ונפש מתפעלת ומתרגשת, המגעגעת על הדר הטבע ומרחביה; ילד כמוהו לא עצר כח לשבת תחתיו בחדר המעופּש ההוא ולשמוע את הלמודים היבשים מפי מלמדו הצנום והכחוש, אשר אין כל רוח חיים בקרבו. נפשו החפשית קצה להיות כלוא תחת שבט נוגשו, ופעם בפעם התחמק מחדרו וימלט היערה מחוץ לעיר, ויחפשו אחריו וימצאוהו יושב בשדות בר ודשא ומתענג להביט אל תכלת השמים או אל עצי היער הגבוהים ולשמוע את קול רננת הצפרים ושטף מימי הנהרות הזכים השוטפים בהמולה נעימה מתחת ההרים והגבעות. כל פחד ומורא לא עצרוהו מלכת בדד בנבכי היערים, כי על כל שעל ומדרך כף רגל היה מרגיש את אלהיו עמו, ודברי אביו האחרונים לא משו ממנו כל ימי חייו.
אנשי חסדו לא הבינוהו ובראותם את משובת הילד עזבוהו לנפשו, ויחל לדאוג בעצמו לכלכלתו ומחסוריו, וישב שנית החדרה, אך לא בתור תלמיד, כי אם בתור עוזר להמלמד.
כי נער ישראל התגברו רגשותיו ודמיונותיו בקרבו, וכמו בקסם משך אליו את נפשות הקטנים אשר נקשרו בנפשו, ומלבד עבודתו להוליכם החדרה בבקר ולהביאם הביתה בערב, עוד היה בן לויתם גם בבית הכנסת להורותם אמירת ״אמן, יהא שמיה רבא״, ״קדושה״ ו״ברכו", ויאהב מאד את מלאכתו זאת עם בני חברתו הקטנים.
אחרי עבור זמן לא רב נראהו בתור ״שמש״ בבית־הכנסת. אז היתה הנהגתו זרה ונפלאה, כל הלילה היה ער, וביום ישן שנתו, באמרו:
״טוב יותר לישון ביום כמה שעות, כדי להיות נעור בלילה המסוגל להמחשבה, אשר היא הדבקה באלהים״
בחצות הלילה, בעת אשר היה יחידי בבית־הכנסת, היה הולך בבית הנה והנה וירם קולו בשירה וזמרה, אשר אהב מאד כל ימי חייו. ומאמיניו ספרו, כי —
״היה מכיר בנגנו הכלי־זמר את מעשי המנגן מיום הולדו״
כל באי בית־הכנסת הביטו עליו כעל איש משתגע וחסר דעת, אולם אהבוהו מאד על שרתו אותם באמונה.
למודיו היו: ספר הזוהר והתקונים, שנחשבו לו לספרי תורתו, ופתגמו היה תמיד: ״שבו גנז הקב״ה לצדיקים לעתיד לבא את האור שברא בששת ימי בראשית, ושהיה הבורא מביט בו מסוף העולם ועד סופו״. גם הספר ״עין יעקב״ היה מענינו הרבה, ואת שני הספרים האלה אהב כל ימי חייו. ההגדה מספרת, כי אחד קדוש ומקובל נורא, רבי אדם שמו, השאיר את כתביו הקדושים אחרי מותו לבנו ויצוהו למסור אותם לידי רבי ישראל בן אליעזר בעיר אוקופּ. הבן מלא את פּקודת אביו, ואחרי עמל רב מצא את ישראל השמש וימסור לו את כתבי אביו, אשר האירו עיניו בקבלה המעשית.
אהבתו להתבודדות ושאיפתו אל הדר הטבע, אל היערים והנהרות, אל הסלעים והמערות לא נתנוהו לשבת בעיר בתור שמש בבית הכנסת וימצא לו משרת ״מלמד״ בבית יהודי כפרי אחד ושם מצא חן גם בעיני האצילים הפּולנים, בדעתו לדבר כן בשפת פּולנית.
אחרי שנות מספּר הננו מוצאים אותו באחת העירות הקטנות אשר בסביבות העיר ברודי, הנקובה בשם טלוסט, ושם נהיה למלמד, ויהי אהוב וחביב בעיני כל בני העיר, עדי אשר באו אליו בדברי ריב ומשפט. בין האנשים אשר התודע אתם נחשב גם רבי אפרים מעיר קוטוב, אבי הרב רבי אברהם גרשון מברודי. הנכבד רבי אפרים הציע לפני רבי ישראל המלמד הצעיר, כי יקח לו את בתו לאשה. רבי ישראל נאות להצעתו בתנאי, כי איש לא ידע מזאת עד יום חתונתם.
רבי אפרים מת, והרב מברודי בקר את כתבי אביו וימצא את ספר התנאים, אשר בו ארש אביו את אחותו לישראל המלמד, וישתומם מאד, ולא הבין איך עשה זאת אביו בלי ידיעת אחותו, אך את הנעשה אין להשיב, ודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי.
עברו ימי האבל והנה ישראל בא לבית הרב רבי אברהם גרשון מברודי לבוש כאחד האכרים, כי כן היה מנהגו תמיד להראות את עצמו כעם הארץ, ויתיצב בפתח והוציא מצלחתו את ספר התנאים וימסרהו לידי הרב, באמרו: ״הבה את אשתי!" הרב נפעם, כי לא פּלל כזאת, אשר אביו יתן את בתו לאיש המוני וגם כזה, ויקרא לאחותו, והיא מאנה להתנגד לרצון אביה המת, ותאות להנשא לו. קודם החופה דבר החתן עם הכלה ויגלה לה את האמת ויביע לפניה את חפצו להתחפש גם לימים הבאים עד זמן ידוע, וישביעה לבל תגלה מזה לכל איש. היא נאותה לכל תנאיו ותנשא לו.
הרב רבי אברהם גרשון לא אבה, כי גיסו הבור ישב אתו בברודי ויקן לו סוס ועגלה, ויצא ישראל ואשתו מן העיר ויסעו ממקום למקום לתור למו מנוחה.
באחד הכפרים אשר בין שתי הערים קוטוב וקוסוב התישב ויחי חיי צער. מקור מחיתו היו הסוס והעגלה אשר גיסו הרב נתן לו. אשתו ישבה בכפר והוא התבודד על ההרים הגבוהים בסביבות הכפר ויתעמק במחשבותיו העמוקות. פעמים אחדות בשבוע היתה באה האשה אל אישה עם סוסה ועגלתה, הוא העמיס טיט על העגלה והיא הובילה את הטיט להערים הקרובות למכרו. צרכי חייהם היו מועטים, רבי ישראל הסתפק בחלת לחם אחת בכל ימי השבוע.
שם ביפה נוף ההוא בחלק ארץ גליציה הסמוך לבוקווינה אשר הצטיין בזמן ההוא ביפיו ובהדרו, שם בין ההרים הגבוהים המכוסים ביערים גדולים, היה מבלה מיסד החסידות והיוצר תקופה חדשה בחיי היהדות את זמנו בשקט ובטחה בחיק הטבע אשר אהב מאד. שם גמלו מחשבותיו והגיונותיו הגדולים והעמוקים כהטבע בעצמו, אשר בראו שיטה חדשה ומהפכה כללית במחנה רבבות אחיו עד היום הזה.
בחצי ימיו יצא רבי ישראל מבין ההרים אשר התהלך שם לפני האלהים אל אחיו אל העם, ויחל לעבור בערים, וימשוך את לבות ההמון אחריו בענותו וצדקתו, בתכנית רוחו העדינה ובמזגו הטוב והשמח, ויחיה לב נדכאים בהורותו להם, כי לא רק בלמוד התורה לבדו יזכה האדם את ארחו, אם לבו איננו תמים ורוחו בלתי נאמנה, וחלילה להאדם להתגאות על חברו בידיעותיו ולמודיו, כי עון פלילי הוא. וגם אל שטת הקבלה הישנה המורה את דרך התשובה הסגופית, הענויים והצומות, התנגד בכל כחו, ורק להדבק בה׳ צוה למאמיניו, לעבוד את ה׳, בשמחה ובטוב לב. ״עבדו את ה׳ בשמחה וגילו ברעדה״ היה פתגמו תמיד ובזאת חזק ידים רפות וירומם את רוח ההמון, אשר מוריו השפּילוהו ויכניעוהו עד דכא.
ואלה הם דבריו ותמצית שטתו:
״חיי העולם הזה הם תכלית בפני עצמם, והאדם החי בשמחה הוא ממלא בזה את רצון בוראו, וזו היא העבודה הראשית של האדם, שהוא רק חוליה אחת בשלשלת היצירה הכללית. אמנם מאחר שהאדם הוא המצוין בחוליות אותה השלשלת בשכלו ובינתו, על כן צריכים חייו שיהיה להם מובן ידוע למטרה נעלה אולם הוא איננו העובד היחידי לבוראו, העבודה היא תשלום תפקידו של הדבר שלמענו נוצר בידי בעליו, ועל כן כל הבריות האחרות מלבד האדם הכל עובדים אותו יתברך לפי דעתם ושכלם שנתן להם, ואפילו התולעת עובדת עבודתה כפי כחה שהשפיע לה יתברך״. (צוואת הריב״ש)
*
״מי שאומר שהעולם הזה אין בו ממש, טועה הוא, אלא עולם נכבד הוא למי שיודע להסתפק ממנו כראוי ולהתנהג בו כשורה. היצר הרע מסמא את עיני האדם לחשוב את עצמו לצדיק גמור על ידי שהוא לומד בתמידות ומתפלל ומסגף את עצמו אף על פי שאיננו יודע ענין הדבקות בבורא יתברך מה הוא, ולא מעם טעם של אמונה שלמה כראוי ועקרי העבודה נעלמו ממנו לגמרי ולאיש כזה אין לו תקנה כמעט שאחרי שהוא צדיק בעיני עצמו ובעיני הבריות גם כן, מי יביאנו לשוב בתשובה ולהתבונן מהו ענין התפלה, הלמוד ועשית המצות לשמן?״
*
כשהאדם מתענה אפילו משבת לשבת וחושב שעושה בזה דבר גדול אין תענית כזה חשוב וכלום ועל ידי תענית לא תזדכך הנפש״
ה״דבקות״ או ״עבודה בשמחה״ הוא השם האהוב לו והשגור תמיד בפיו. בטוב טעם ודעת באר את ענין הדבקות לאמר:
״מנגנים פורטים על כלי זמרם, בני אדם שומעים את הננינה ומחוללים, והנה חרש אחד עוטר ומשתומם על זה וחושב בלבו, וכי בשביל שאלה פורטים באצבעותיהם ישתגעו האחרים ויעשו תנועות משונות? כן בעיני הכסיל שאיננו מרגיש ענין קדושת השבת מתפלא, כי על ידי מעשים גשמיים חיצוניים כאלה תהי כל הטבע כלה נכנעת להעושה אותם. אבל מי שהוא דבק בבוראו ועובדו בשמחה הוא לא יתפלא על זה״
שיטת האר״י ותלמידיו לומדת הרבה דברים המתנגדים אל החיים: הצומות, הסגופים, הבכיות, גלות והנדודים, השינה על הקרקע ואבן למראשותים, אכילת הלחם באפר ושתית מים מהולים בדמעות לקיים את הכתוב ״ושקויי בבכי מסכתי״ — נגד כל אלה יצא רבי ישראל בעש״ט ומחה בכל כחו, באמרו:
״השם יתברך רוצה שיעבדוהו בכל האופנים, והבכיה היא רעה מאד, שהאדם צריך לעבוד בשמחה, רק אם הבכיה היא מחמת שמחה, אז טובה היא מאד״
ויהי בשובו לגיסו הרב מברודי למד את הלכות השחיטה והבדיקה ויהי לשוחט ובודק קבוע בכפר קשולביץ וימצא את מחיתו מהכפרים אשר סביבותיו. אחרי זמן לא כביר חכר בית־משקה אחד באחד הכפרים ושם ישבו רק אשתו ובנו צבי ובתו אדל הקטנים, והוא בנה לעצמו בית קטן ביער ושם התבודד לנפשו כאשר הסכין עד אז. את ביתו בקר רק בימי שבת ומועד, או כששלחה אשתו אחריו לבוא לשרת את האורחים, אז היה בא לשרת לפניהם כאיש המוני פּשוט, מבלי הראות אף תנועה אחת של תלמיד חכם.
אולם מכל ״פרנסותיו״ היה סובל מחסור ועוני, וההגדה מספרת, שפעם אחת לא היו לו מצות לפסח, וירתום את סוסו בעגלתו ויסע לכפרים הקרובים ושחט בהמות הכפריים ועופותיהם והביא קמח ובשר לפסח. כשבא לביתו ירד גשם שוטף ונחמץ הקמח. השוחט העני בדק שנית את סכינו ויסע לכפרים אחרים והביא עוד הפּעם קמח לפסח. בשובו ובהיותו סמוך לביתו לא עצר סוסו כח לעלות ההרה עם המשא הכבד ויפול תחת כובד המשא וימת. אז נפל רבי ישראל במבוכה ולא ידע מה לעשות, כי לעזוב את הקמח לא יוכל, פּן יחמיץ או יגנב, ולשאתו הביתה לא יוכל, כי כבד הוא מנשוא. ויתקשר בעגלה ויחל למשכה עדי כלו כחותיו ויעמוד באין אונים. אז חמלה ההשגחה על עניו ותשלח לו את אליהו מלאכה התמידי בתור אכר אחד עם עגלה ויקשור את עגלת רבי ישראל אל עגלתו ויביאנה אל ביתו, ואת עור נבלת סוסו המת פשט לו האכר וימכרנה במחיר ארבעה זהובים אשר בהם הלביש רבי ישראל את עצמו [ו]בניו לכבוד ימי החג.
הגדות שונות מספּרות איך נתגלה גדלו בעם על ידי רבנים שונים, אשר התאכסנו בביתו, ובהיותו כבן ארבעים כבר נתפּרסם שמו בין כל מפלגות העם בתור בעל שם עושה נפלאות ורופא חולים וישתקע בעיר מזיבוז, זו העיר הקטנה המפורסמת כקדמותה, בית־כנסתה הגדול עומד יותר משלש מאות שנה, ומספרים שבבית־הכנסת ההוא עוד היה מתפלל רבי יואל סירקש (הב״ח) בהיותו רב שמה. מזבוז מצוינת גם במצב מקומה היפה, ביערותיה, בהריה ובקעותיה, דברים אשר לקחו את לב בן־הטבע וחניך־היער הזה.
אז נהרו אליו תלמידים תלמודיים גדולים מכל עברים, ובתוכם היו האחים מרגלית בני רבי מאיר בעל שאלות ותשובות ״מאיר נתיבים״, ורבי יעקב יוסף אשר הוא היה אחד ממיסדי הספרות של החסידות.
אחד האחים מרגלית הביא לו את בנו הקטן, שאול שמו, בן שבע שנים. הילד היה יפה מאד וקולו היה נעים ונפלא. הבעש״ט, אשר מעודו אהב את הזמרה, בקש את תלמידו, כי ישאיר לו את הילד תחת השגחתו. האב נאות לזאת, הילד התחנך על ברכי רבי ישראל, ונתפרסם שמו, ויהי לחזן מפואר ויכונה בשם ״קשטן״ (ערמון) על שם צבע שערו הערמוני אשר היה לו, הוא אבי ה״קשטן״ השני מדובנא וזקנו של ה״קשטן״ השלישי, הוא החזן המהולל צבי וינטרוב מקניגסברג הנודע בזמירותיו הנדפּסות.
באחד מימי האביב ורבי ישראל הלך לטייל עם תלמידיו כדרכו, ויתיצב תחת אחד האילנות להתפּלל תפלת המנחה. פתאום נשא עיניו אל צמרת האילן ונפשו התדבקה אל הטבע, אל הריונו, אל פטורי הציצים אשר מהם יתפּתחו העלים, ויזכור גם את שטתו שעודנה גם היא בתחלת פרחי אביבה, ויעמוק במחשבותיו ויסתכל בתלמידיו ועל הסתגלותם לשטתו ותורתו, ויתאנח ויאמר:
״ידעתי, כי מספר עלי אילן זה יהיה מספר הצדיקים ושמותיהם וכל אחד יתפאר שהוא הוא ההולך בדרכי״
מתנגדיו ושונאיו היו רבים מאד, אשר לרוב היו מן הלמדנים היבשים אשר לא היה להם כל רגש לדבר נאצל, נעלה ונשגב והיו רק כ״אוכלי האותיות״ בתורה, ואת גדלם מדדו באמת בקיאותם בתלמוד ובדינים, ובמה נחשב בעיניהם איש כרבי ישראל, אשר ידיעתו בתלמוד היתה לא יותר מבינונית. ויהי היום ויועידוהו לעמוד לפני משפּט הועד של ארבע הארצות. פּרנס הועד היה אז רבי אברהם אבלי ברבי ישראל איסר מלובלין. הוא הציע לפני הועד, כי הבעש״ט הוא עם הארץ ואיך יעוז להיות רב לתלמידים. וישלחו אחרי רבי ישראל והוא הופיע לפני הועד. ויפן רבי אברהם אבלי אליו ויאמר:
״לפי סדר הנהגתך נראה שרוח הקדש שורה עליך, ויש אומרים שעם הארץ הנך, בכן נשמע מפיך אם יודע אתה איזה דין, הלא ראש חדש היום, ואם תשכח יעלה ויבוא מה תעשה? איך הוא הדין?׳׳
ורבי ישראל השיב בתמימותו:
״דין זה אינו נצרך לא למעלתו ולא לי, כי מעלתו אפילו אם יחזור ויתפּלל ישכח עוד הפּעם, ואני בודאי לא אשכח׳׳
תוכחתו הנמרצה בתשובתו הקצרה הזאת מכלכלת בקרבה את כל שטתו, כי לא בדינים יבשים וחקים קשים תכון היהדות, כי אם בכונת המעשים ונשמתם.
בהיותו כבן ששים מתה עליו אשתו, אשר רבות סבלה אתו בימי נדודיו, ויותר הוא לבדו עם בתו היחידה. אז החלה נפשו הפיוטית לגעגע על הארץ הקדושה, לשאוף את הרוח הצחה והמבריאה על הרי יהודה, ולהתדבק עם יוצרו על אדמת קדשו. אולם את חפצו זה לא הוציא אל הפועל, כי סערה גדולה עמדה לשטן לו על הים והיה נאלץ לרדת בחוף קונסטנטינופּול, ומשם שב מזיבוזה.
שם, במזיבוז, התודע לעת זקנתו אל הגאון התלמודי רבי דובר, הוא המגיד ממזריטש, אשר בראשונה היה ממעריצי שטת האר״י ומתנגדי שטת הבעש״ט, ומרוב ענויו וסגופיו חלה ויאנש, הרופאים לא מצאו לו מזור, ויפתוהו מכיריו לנסוע לרבי ישראל ויפּת. הבעש״ט קבל את מתנגדו במאור פנים וירפאהו מחליו, ובהיותו בביתו ימים רבים השפיע עליו מרוחו ושטתו, ובו מצא הבעש״ט את יורשו הרוחני, אשר הפיץ את דעותיו בין תלמידיו הרבים, אשר נפוצו אחרי כן בכל מרחבי הארצות ויהיו ל״צדיקים״ או ״יהודים טובים״ כאשר יכנם ההמון.
על יעקב פרנק ועדתו אשר המירו דתם אמר הבעש״ט:
״השכינה מיללת אומרת כל זמן שהאבר מחובר יש תקוה שתחיה לו איזה רפואה, וכשחותכין האבר אין לו תקנה עולמית, כי כל אחד מישראל הוא אבר השכינה״
באביב, אשר אהבו תמיד, בשנת תק״ך, בימי הפסח, חלה רבי ישראל מחלה אנושה. תלמידיו הרגישו את חולשתו ולא עזבוהו עד חג השבועות. בליל החג התאספו כלם לביתו והוא השמיעם עוד את לקחו ומוסרו. בבקר גלה להם כי יומו בא ויברכם.
״אין אני דואג על עצמי, כי יודע אני בברור שאצא מפתח זה ואכנס בפתח אחר״.
אלה דבריו האחרונים לפני השיבו את רוחו לאלהיו אלהי ישראל.
הגאון רבי אליהו מוילנה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
הענק התלמודי הזה נולד בוילנה בשנת ת״פּ.
בהיותו ילד בן שבע דרש בבית הכנסת הגדול בוילנה דרוש ופלפול עמוק אשר למדהו אביו התורני רבי שלמה זלמן. הרשיון לילד קטן לדרוש בבית הכנסת הגדול דיו להראות, כי כבר הכירוהו כי לגדולות נוצר. הרב בוילנה בעת ההיא רבי העשיל התפּלא והשתומם על כשרונותיו, ויצו את אביו להביאו לביתו ביום השבת בעת הסעודה השלישית אשר אז התאספו כל גדולי העיר בבית הרב. הילד הובא ויראה נפלאות בכשרונותיו ובבקיאותו הרבה ויפליא את כל הנאספים. ונוסף על זאת היה גם מראהו יפה מאד וחכמתו האירה את פּניו הזכים והיפים, גוו היה בריא ועיניו היו בהירות וחודרות, וכמו בקסם משך אליו את לבות כל רואיו.
ארבעה אחים צעירים ממנו היו לו, כולם היו גדולים בתורה ובחכמה, אולם הוא התנוסס עליהם כנזר תפארה בגדלו וחכמתו. כל מורים, רעים וחברים לא היו לו, בחדר לא התחנך, בישיבות לא למד, כי עמו היה מקור החכמה, ועוד מבטן אמו נוצר להיות גאון הגאונים, ויהי מורם מכל בני דורו. רק זמן קצר מאד יצק מים על ידי הגאון רבי משה בעל ״פּני משה״ על הירושלמי.
שם אמו טריינה מעיר סעלץ הקטנה הסמוכה לבריסק דליטה, ומצבת קבורתה מול קבר אליהו בנה הבכור, ועליה חרותים המלים האחדות ״אם ה־בנים שמחה״.
אשתו היתה בת איש עשיר מעיר קידן. אחר חתונתו בחר לו מקומו לשבת בבית קטן באחד היערים הרחק מתשואות קריה לבל יפריעוהו מעבודתו הקדושה. כל איש לא ידע את מקומו איה, אך אשתו הצנועה היתה עמו יחד לשום עינה עליו ולכלכלו.
בהיותו כבן עשרים לבש כלי גולה ויתהלך בארץ, כי כן היה משפט גדולי ישראל לפנים ללכת בגולה לראות בשלום אחיהם המפוזרים ולדעת את דרכיהם. ולמרות הסתתרו והתחפשו הלך שמו לפניו וינהל כבוד ותהלה בערי פּולניה ואשכנז, עדי אשר הגאון הישיש רבי יהונתן אייבשיץ פנה אליו במכתב על דבר הריב בינו ובין הגאון רבי יעקב עמדין.
מקץ חמש שנות נדודים שב מגלותו לעיר וילנה וישתקע בה, וישב לשבת לפני ה׳ וישקוד על דלתי התורה והחכמה. פרנסי העיר קצבו לו ולביתו כלכלה שבועית, אך השמש מעל בשליחותו שבועות מספר והגר״א וביתו סבלו רעב ולא הודיעו זאת לכל איש לבל יביישו את השמש, אשר חלה למות ולפני מותו התודה על מעלו ויודע הדבר בקהל.
בני דורו הגאונים היו רבי יהונתן אייבשיץ, בעל ״אורים ותומים״, רבי יעקב יהושע, בעל ״פּני יהושע״, רבי יחזקאל לנדא, בעל ״נודע ביהודה״, רבי יעקב עמדין, ומכל אלה לא זכה גם אחד לעשות לו שם עולם כהגאון רבי אליהו מווילנה. כנזר הקדש היה בראש כל הגאונים, ובכל זאת לא קבל עליו את משרת הרבנות ולא עשה את התורה קרדום לחפור בה, גם לא הפליא את רבני דורו בתשובותיו ככל הרבנים, ולא נמצא ממנו אך תשובה. סגור היה בחדרו הקטן, ויאר כל מחשך בכל פנות התורה ברוח בקרת נאמנה, ויוציא לאמת משפטו מבין רוכסי הפּלפּולים, ויסר את המון השגיאות אשר נפלו בספרים הישנים, ויבאר את ספרי הקדש, ויצרף את המשנה, הבריתא, בבלי, ירושלמי, מכלתא, ספרא, ספרי, תוספתא, מדרשים, זוהר, תקונים, מעשה בראשית ומעשה מרכבה עד כתבי האר״י, לפלס דבריהם ולהגיה אורות מאופל השבושים, ויכתוב ספרים על הדקדוק, על האלגברה ועל התכונה.
וכגדלו כן ענותו, ויאהב לשמוע תורה ומוסר מכל איש, ופעמים רבות קרא אליו את רבי יעקב המגיד מדובנה, כי יחזק את לבו במוסרו הנעים ובמשליו הנפלאים. ויהי אחרי חלותו מחלה עזה ובשובו לאיתנו כתב לרבי יעקב מדובנה כדברים האלה:
״אספּרה נא לידידי כעל גמולות שגמלני ה׳ ברוב טובו, חלץ נפשי מתחלואות קשות. הפליא לעשות עמדי יבא ידידי לביתי ואל יאחרו פעמיו להשיב רוח ולהשתעשע אתי.״
״ועלה האיש ההוא בעירו — נתעלה האיש בביתו, נתעלה בחצרו, נתעלה בעירו, נתעלה בכל ישראל, וכל עלוייו לא היו איא מעצמו״ (מדרש שמואל רבתי פ״א)
מלבד גדלו בתורה, היה הראשון להרמת ערך החכמות בקרב עמו. הוא פקח עינים עורות לראות את תפארת המדעים, הוא היה אבי בקורת התלמוד, ויאבד וישבר את בריחי הפּלפּול המהביל והעמיד במקומו פּלפּול של דעת והגיון בריא, ועם כל עצמת חסידותו ויראתו אהב והוקיר את המדעים, כי הוא בעצמו עסק בהם ונטע האהבה אליהם בלבות בניו ותלמידיו, ולאחד מתלמידיו רבי ברוך משקלוב צוה —
״שיעתיק מן החכמות ללשון הקדש כל מה שאפשר, כי כפי מה שיחסר לאדם משאר חכפות לעמת זה יחסר לו לאדם עשר ידות בחכמת התורה״
רבי חיים מוולוזין, בחיר תלמידיו, בעל ״נשמת חיים", מעיד עליו לאמר:
״ובמה יגיעות יגע זה האדם הגדול בענקים, לא יאומן כי יסופּר, עד שהוציא כל ענין ברור לאמתו, אף כי גדל בשבלו ועומק בינתו מכמה דורות מלפניו, עם כל זה לא אבל ולא שתה כמה ימים, ותדר שנתו מעיניו בלילות, עד כי חשך משחור תארו, ונתן נפשו עליו, עד אשר האיר ה׳ עיניו לבא עד תבונתו, וברגע קטן האירו פניו הטהורים מחדותא ונהירו דאוריתא, וביחוד מגרסותיו הנקיות, אשר המציא חסד ויתיר וחלוף משורה לשורה ומדף לדף וגם לכמה דפיו, לא יאומן ולא ישוער יגיעותיו הרבות והעצומות שהיה לו, והיה שוקל וסופר אותיותיהם עד דאנהורי ליה משמיא. — לבי יהנה אימה מדי דברי בו בהעלות על זכרוני עודנו בחיים היתו עומד ומשמש לפניו יתברר כאחד מצבא מרום במרום, שימו לבכם והתבוננו וראו מי ראה באלה בדורות אלו, ומי שמע בזאת בכמה דורות שלפניו? הנמצא במוהו?״
בפירושו על משלי, על הפסוק: ״ערב לאיש לחם שקר״, יאמר:
״ערב לאיש לומר פּשטים שקרים וחלוקים״
וכן בכמה מקומות הביע את שנאתו לפלפולים וחדודים, כי אך תורת אמת היתה בפיהו וההגיון היה נר לרגליו בכל הליכותיו בקדש, ויצו ללמוד ולדעת בראשונה את כל כתבי הקדש דעת שלמה וברורה עד הנקודות, הטעם ותורת הלשון כלה, ואחריהם את סדרי המשנה על בורים, אחרי כן יהגו בתלמוד בדרך ישרה ופשוטה.
אך שלום ושלוה השתררו במעון הגאון עד שקפצה עליו רגזה של ה״חסידות", כי כשמעו את מעשי החסידים אשר הפיצו דעות חדשות בקהל וילעיבו בתורה ולומדיה ויסורו מן הדרך אשר התוה למו מיסדם רבי ישראל בעל שם טוב איש המופת, כי השמחה אשר היא היתה אבן פנתו נהפכה להוללות, ותחת אשר כונתו היתה לרומם את דלת העם מעלה, הורידוהו מטה, במאסם את התורה והדעת והשליכו את כל יהבם על ״צדיקיהם״ ו״יהודיהם הטובים״, אשר הריקו את צרור כספם בתור פּדיון נפשותם בעד תפלותיהם, ותחת אשר הבעש״ט חי חיי עוני ומחסור והסתפק במועט, התעדנו המה ה״צדיקים״ על תענוגי החיים ויבנו למו ארמנות תפארה, וירבו למו כסף, זהב וסוסים, וישכנו כרוזנים בארמנותיהם, וינהרו אליהם ״חסידיהם״ אשר עזבו את נשיהם וטפם בבתיהם בעירום ובחוסר כל, וצבאו בפתחי ״רבותיהם״ ולקטו מעל שלחנם, ויאכלו לחם עצלות ואנשי ביתם סבלו רעב וכפן.
בשמוע הגאון את כל אלה, לבש קנאה ויקרא חרם בבתי־הכנסת אשר בוילנה על החסידים וצדיקיהם, וצירים וספרים יצאו מלפניו אל כל קהלות ישראל להודיעם את דבר החרם.
הד קול החרם נשמע בכל מקום אשר בני ישראל נחתים שם, ולרגליו נצתה אש המחלוקת בכל העם, ויחלק את העם לשנים: לחסידים ומתנגדיהם. הריב הגיע עד המלכות, כי נמצאו קנאים כאלה, אשר בחומם עשו מעשים אשר לא יעשו, ויוציאו דבה על הגאון רבי שניאור זלמן לפני ממשלת רוסיה, ויתפש ויובא לבית הסוהר. אך אוהביו וחסידיו החישו לו פדות. רבי שניאור זלמן נסה דבר לרבנו הגאון להצדיק את נפשו, אך באשמת קרוביו ובאי ביתו הקנאים לא נתנו הגאון לראות את פּניו.
נפלאים הם דברי רבי שניאור זלמן על־אדות הגאון, באמרו במכתביו:
״מי יתן ואמצאהו ואערכה לפניו (לפני הגאון) משפטנו להסיר מעלינו את כל תלונותיו וטענותיו, כי לפי הנשמע אין במדינת ליטא מי שירים לבבו שלא לבטל דעתו מפני דעת הגאון החסיד לאמר בפה מלא אין בפיהו נכונה חם וחלילה״
דברי הרב מלאדי, אשר היה ראש חסידי חב״ד מענדים זר פרחים לראש הגאון רבי אליהו ומראים לנו את גדולתו וצדקתו באופן נפלא מאד.
הגאון ידע מראש, כי לא בכח יוכל לעצור את זרם החסידות, ויקדם לחזק את מוסדות התורה למען היות לה מבצר מפני החסידות אויבתה, וייסד את בית מדרשו הגדול, ויתאספו אליו כל גדולי העם, ויאצל מרוחו עליהם, ויהי הבית הזה למופת לבתי הישיבה אשר יסדו תלמידיו אחרי כן, ובראשם הגאון הגדול רבי חיים מוולוזין.
מבית מדרש רבנו יצא איש אשר גדול היה בעיני קסרית רוסיה, כתרינה השניה ותמנהו ליועץ המלכה, הוא הגאון השר רבי יהושע צייטלין, אשר ארמונו בעיר שקלוב היה למקום מקלט ומפלט לכל גדולי הדור ההוא. שמה התאספו כל העדרים לתורה ולחכמה והשר רבי יהושע ורבי משה בנו הצדיק תמכום בימין צדקם.
(פיז, קריה נאמנה)
הגאון החרוץ והנאור רבי מנשה מאיליא היה גם הוא משומעי תורת רבנו אליהו ובקרתו החדה והחריפה מידו היתה לו.
אהבתו לארץ הקדושה היתה רבה מאד, ונפשו נכספה לחונן את עפרה. אך סבות שונות הפריעוהו מהפק חפצו. אבל תלמידיו עלו ארצה ישראל ויכוננו בעריה ישיבות לתורה אשר רוח קדשו מרחפת עליהן.
בן שבעים ושמנה שנים היה במותו (בשנת תקנ״ח) וכל העם התאבל על קדושו וגאונו כי לוקח ממנו.
הגדות שונות נבראו בפי העם אחרי מותו וכלן מענדות עטרות לראשו. אולם לא ההגדות תרוממנה את הגאון הענק הזה, כי אם מעשיו ופעולותיו יעריצו ויקדישו את שמו לעולם.
משה בן מנחם
מאתצבי הירש מסליאנסקי
רבי משה בן מנחם מנדלסון נולד בשנת תפ״ט. אביו היה סופר עני בעיר דסוי ואמו היתה יהודיה כשרה וצנועה, ומשאת נפשם היתה, כי משה בנם הקטן יגדל ויחכם ובעודנו ילד בן שבע רך וענוג נשאהו אביו על כתפו לוטה באדרתו בבקר בשעה הרביעית לבית־המדרש ללמדו שם תורה.
בהיותו בן עשר ידע כבר את כל ספרי הנביאים בעל פה, גם הבין את דקדוק הלשון ושמושה, עדי אשר נסה לחבר איזה שירים. מורהו בתלמוד היה הגאון רבי דוד פרנקל, בעל ספר ״קרבן העדה״, אשר היה אז אב בית דין בדסוי ואחרי כן בברלין.
עוד בשחר ילדותו מצא את הספר ״מורה הנבוכים״ להרמב״ם, ויתאמץ בכל כחו לקרוא בו ולהבינו, ויהגה בו יומם ולילה, עדי אשר השחית תארו ומבנה גוו וגבנון היה לו מלפניו ומאחוריו, וכה היה פתגמו תמיד במסבת מרעיו בדרך התול והלצה:
״בן מימון היה הסבה להשחתת תארי ורפיון גוי, אבל הבריא את נשמתי וירומם את רוחי״
בן שלש עשרה שנה היה בהפרדו מהוריו העניים וילך ברלינה לשמוע לקח מפי מורהו רבי דוד פרנקל, אשר נמנה שם לרב, כי נפשו גרסה לתורה ולחכמה, הסתפּק במועט מאד, ובקנותו ככר לחם רשם את הככר לכמה סעודות ולכמה ימים, לדעת עד היכן יגיע ספּוקו.
את חכמת החשבון למד מפי איש יהודי פּולני, רבי ישראל זאמושץ, ואברהם קיש מפּראג הורהו את השפה הרומית.
המלמד והבלשן סולומון גומפּרס הורהו אנגלית, צרפתית ומדעים שונים.
בעת ההיא היה בברלין איש עשיר ונדיב, אייזיק ברמן שמו, ויתודע משה אל הנדיב ההוא אשר לקחהו אל ביתו, וישימהו למורה לבניו. אחרי היותו ימים רבים בבית ברמן נהיה לסוכן בבית מסחרו ומשכרתו היתה לא מעטה.
בשנת תקי״ד התודע העלם העברי, אשר שמו כבר נודע לחכמי ברלין בתור חוקר והוגה דעות, להפילוסוף האשכנזי לסינג, אשר אהבהו מאד ויהיו אחים ורעים כל ימי חייהם.
ויהי היום, ויכתוב מנדלסון מאמר פילוסופי עמוק מאד, ויביאהו אל לסינג לשמוע את חות דעתו עליו. לסינג לקח את המאמר מידו, ויאמר לו: הניחהו אתי ואשימה עיני בו. אחרי ימים אחדים בא משה ללסינג לשמוע משפטו על מאמרו, אבל הוא השיאו לענינים אחרים ועל־אדות המאמר לא דבר אתו מאומה. ככה עברו ימים מספר. בן מנחם בקר את לסינג עוד הפעם וישאלהו: הגד נא לי, חביבי, איה מאמרי אשר נתתיו לך, ומה משפטך על־אדותיו? ויען אותו לסינג לאמר: עוד לא קראתיו, כי טרוד הייתי מאד, אבל ראה שם על שלחני ספר קטן, קחהו ושים עיניך בו. בן־מנחם לקח את הספר, וירא וישתומם, במצאו את מאמרו כבר נדפס, ולסינג הושיט לו גם צרור כסך ויוסף להגיד לו: קח לך משה את הספר ואת צרור הכסף מחיר עבודתך אשר שלח לך המוציא לאור. משה שמח מאד במתנת חלקו בראותו בפעם הראשונה דבריו נדפסים.
ויגדל משה מאד ויעש לו שם בין הפילוסופים והחוקרים הגדולים בארץ אשכנז וימצא חן בעיני כל יודעיו ומכיריו.
אוצר יקר יעדה ההשגחה לבן־מנהם בבית גנזיה ופרומיט גוגנהיים שמה. את העלמה הזאת בחר לו בשנת תקכ״א בהיותו בעיר המבורג. רבות בנות העשירים נשאו עין אל הפילוסוף העברי, אולם בן מנחם מאס בעשרן ורום עיניהן ויבחר לו אשה כלבבו, אשה משכלת, מצניעה לכת ויראת אלהים.
ברתולדי אוירבך מתאר את הפּגישה הראשונה של בן־מנחם ופרומיט יעודתו ואלה דבריו:
״בן־מנחם המורם מעם, אשר קראוהו בשם ״סוקרטוס העברי״, בהיותו בימי הקיץ בעיר פירמונט, הכיר את הסוחר גוגנהיים מהמבורג ויתרועע אתו.
— רבי משה, — הגיד אליו גוגנהיים — הואל נא ובחר לך עת לבא המבורגה ובקרני בביתי, ושם תראה את בתי העדינה, ואולי הוכיח ה׳ אותה לך לאשר. ואז אחשב בעיני למאושר בתבל.
בן מנחם מלא את חפץ ידידו ולא ארכו הימים ויבא המבורגה וישחר את גוגנהיים בבית מסחרו.
— סורה נא אל מעוני, — אמר אליו גוגנהיים אחרי רגעים מספר — שם תתודע לפרומיט בתי ותשוח עמה.
בן מנחם עשה כן.
ויהי ממחרת ויסר בן־מנחם שנית אל בית מסחרו של גוגנהיים ואחרי באו עמו בדברים שאלהו:
— ומה משפט בתך על־אדותי?
— הלא איש נבון הנך, — השיבהו גוגנהיים — ולא תחשוב זאת לחטאה לילדה תמימה, כי נבהלה בראותה אותך.
— יען כי איש נבון אנכי? — שאל בן־מנחם.
— כן הדבר, — השיב גוגנהיים.
— בכל זאת — הוסיף בן־מנחם — הרשני נא לבקר עוד הפעם את מעונך ולברך את בתך ברכת הפרידה.
ויבא בן־מנחם אל מעון גוגנהיים וישב על הכסא מול העלמה וישוחח אתה. פתאום פנתה אליו העלמה בשאלתה:
— התאמין, אדוני החכם, כי הזווגים מיועדים מאת ההשגחה?
— אין כל ספק, — השיב הפילוסוף, — ומבשרי אחזה זאת. הלא תדעי, עדינה, את המאמר התלמודי, כי ארבעים יום קודם יצירת הולד מכריזים ״בת פּלוני לפלוני!״. גם קודם יצירתי הכריז המלאך באזני על האשה היעודה לי, ואזני הקשיבו, כי ליעודתי יהיה גבנון נורא מאד. אל רחום וחנון! — קראתי מנהמת לבי, — בתולה גבנת, הלא קשת רוח מרת נפש תהיה כל ימי חייה. רחמני נא, אלי, ותנה לי את הגבנון ואנכי אשא ואסבול באומץ לב כאחד הגברים.
ויהי אך כלה בן־מנחם את ספורו, מהרה העלמה לתת את ידה לו ותהי לו לאשה.״
בספרו ״פידון", אשר תרגם מספרי פּלאטון מיונית לאשכנזית, על־אדות חיי הנצח לנפש האדם, עשה לו שם גדול, כי תרגם לשפות רבות ונדפס שלש פעמים במשך שנתים.
ויהי היום והכהן הנוצרי לווטר ערך אליו מכתב גלוי בספר אשר הוציא לאור על־אדות הדת הנוצרית, ויפרוש לו רשת בהקדישו את ספרו לשם בן־מנחם, ויציע לפניו אחת משתי אלה, או לשים לאל את דבריו או לקבל עליו את הברית החדשה.
בלי חמדה יצא בן־מנחם, אשר מטבעו היה איש שוקט ושאנן, אל המערכה, וישיבהו בדברים נכוחים, וגם נזהר מאד לבלתי התגרות בנוצרים. בתוך יתר דבריו יאמר:
״אמנם אחת אשאלך כי תצא אש בבית מגורי ותבער תחתיתו ועמודיו ירופפון, האמלט על נפשי אל העליה? האקוה להמיט על הגג בנפול העמודים אשר הבית נשען עליהם? הלא הדת החדשה נוסדה על הישנה, ואם אמצא מגרעות בהאם איך אבחר את בתה?"
דברי תשובתו הרעישו את כל חכמי הנוצרים ויצדיקוהו בריבו עם הכהן לווטר.
באחד ממכתביו יוכיח ויטיף מוסר לראש משכילי וינה, אשר בעט ברגל גאוה במעשי המצות והחקים, בחרצו משפט, כי אך הם בעוכרינו בהבדילם אותנו מן העמים החפצים לחברנו אליהם באהבה. נגד טענת ראש המתבוללים הזה יאמר בן־מנחם לאמר:
״בכל קשי ערפּנו נעמדה נא על נפשנו לסכל את התחבולות, אשר יחבלו לנו אנשי און, האומרים כי היום קרבו אלינו ונקרבה אליכם, המה רק עקב יגדילו וממקומם לא ימושו, כאשר יתאוה הזאב לדבקה אל השה ולהיות עמו לבשר אחד, לאמר להביא את השה אל קרבו ולהפוך בשר כשבים לבשר זאבים, כן המה אומרים לעשות לנו״
עוד יוסיף בן־מנחם להתמרמר נגד ההתבוללות, באמרו:
״רחוק אני מהנחת אשר דעתך (דעת המבורג) נוחה מרוח הסבלנות השפוכה כיום על כתבי העתים כל עוד אשר חפץ ההתחברות בדברי דת אורב במסתרים, מסוכנת סבלנות כזאת הרבח יתר מרדיפות בגלוי על כן עוד יותר ראוי לנו המעט מכל העמים לעמוד איתן על עמדנו לשמור את דתנו״
באחד ממכתביו, אשר כתב בשנת תק״מ, ישפוך את מרי שיחו על־אדות מצב היהודים בימים חהם:
״יש לי ילדים, וחובתי לחנכם אןלם איזו הדרך אשר בה אדריכם? ומה היא התעודה אשר אשים לפניהם בנתיבות החיים? אם יהיו לסוחרים העוברים ארצות במרכולתם, ובעבדרם את נבול ארץ זכסן יפּילו השוטרים גודל לגלגותם ועל פיהו ישימו עליהם מס. או כי יהיו לחכמים ולמלצים לדעת איך להרנין את לב אחד מעצלי המושלים בארץ הקדם, בהיותו סרוח על משכבו ומפהק בכל פה, ולספר באזניו את אגדת הטבעות, אשר יחד נשתוו ואין יודע להבדיל ביניהן? — רק המכונן צעדי גבר הוא יודע! ״
אחרי מות לסינג התקרב בן־מנחם אל החכם חרדר. אהבתם איש לרעהו גדלה מיום ליום וישפוך מרוחו עליו, עדי אשר הרבה לדבר טובות על היהודים ויחרף את הנוצרים המשתדלים להעבירם על דתם.
באחרית ימיו היה כמלאך מושיע לעמו, בעמדו בפרץ לפניו נגד הגוים, ועל ידי אחד מאוהביו הנוצרים, השר דוחם, כתב ספר, אשר בו נקה את עמו מכל החטאים אשר טפלו עליו שונאיו, ויעורר את המושלים לתקן את עותתם ולהיטיב מעלליהם נגד בני עמו אשר סבלו עד כה בלי משפּט. דבריו לא שבו ריקם ועוד בשנה ההיא (תקמ״ב) הוציא יוסף קיסר אוסטריה את כתב הסבלנות ליהודים בארצו.
בתרגומו על התורה הרעיש את לבות שלומי אמוני ישראל. אלה מהללים ואלה מחללים אותו. הרב רבי הירשל לוין מברלין הללהו ויסמוך ידו עליו, והגאון רבי יחזקאל לנדא בעל ״נודע ביהודה" ורבי רפאל מהמבורג אמרו לקרא עליו חרם. אך בשמעם כי המלך ושריו חתמו ידם על התרגום הזה, רפתה ידם.
בספח ״ירושלים" הגדיל את כבוד ישראל ותורתו, בהוכיחו לדעת כי לא רק באמונה יסוד הדת, כי אם במעשים ובמשמרת החקים אשר צוה ה׳ לעמו על ידי משה בחירו.
משפחת בן־מנחם
מאתצבי הירש מסליאנסקי
ומגורת בן־מנחם על־אדות בניו תמיד במכתביו לאוהביו באה ונחיתה, ודברי נבואתו על ההתבוללות: ״הזאבים יכרתו ברית שלום עם הכבשים, יבלעום בכל פּה ומבשרם לא ישבעו", באה אחרי מותו ובצאצאיו נראה הנגע.
למרות רוח פרומיט אלמנת בן־מנחם, היהודיה הנאמנה והאשה הכשרה, סרו בנותיה מדרך אבותיהן הצדיקים התמימים, ובפחזותן מהרו לבלע את עצות אביהן הפילוסוף האלהי ותפרנה את כל מחשבותיו.
רחל, הבת האהובה לבן־מנחם, מאסה באלוף נעוריה אשר בחר לה אביה, ותשב אל בית אמה עם בתה הילדה אשר ילדה לאישה. הנראטה מאנה להנשא לאיש, כי לא האמינה בישרת לב הגברים, אחרי אשר לא חננה בתפארת נשים; ובריינדל־דוריטה הבכירה גם היא השליכה שקוצים על אישה ואלוף נעוריה שמעון פייט ותעזבהו עם בניה גם יחד, ושלשתן המירו דתן ותלכנה אחרי מאהביהן ועוגביהן הנוצרים אשר שתו בחלקות להן ויצודון למדחפות.
מבית בן־מנחם יצאה הרעה ותפרוש מוטות כנפיה על כל בתי ישראל העשירים, ורבים מצאצאיהם הזניחו את אבותיהם וילכו אל מחנה אויביהם ויתנצרו.
הזאבים בקשו את קרבת השיות הנדחות, ובנות ישראל, אשר הצטיינו תמיד בצניעותן ותום דרכן, וכל כבודן היה באהלן פנימה, פתחו אז לרוחה את היכליהן לפני בני מרום עם הארץ והסופרים הגדולים אנשי השם התאספו בבית האשה הנריאטה הרץ הגדולה והמהוללה בחכמתה וביפיה. בבית ההוא נוסדה ״אגודת הצדק״ שבה נכנסו הרבה גברים ונשים, וראשית תקנתה היתה ״הדבקות העצומה״ וינהגו כלם לדבר איש לרעהו בתואר ״אתה״ ולהיות כמו נשמה אחת בהרבה גופים. שם היתה קרבת הרוחות עיקר, שווי הלבבות ליסוד ההזדוגות האמתית, שהטבע תאחדם, וכל הזווגים הנעשים על פי הדת והנימוס לתועבה נחשבו להם, לחטאים נגד הטבע, ולא יכופּרו בלתי בבטולם. גם כתב מיוחד (כתב עברי) היה להם לכתוב איש לרעהו, שלא יהיו דבריהם מובנים לאחרים שאינם מבני חברתם.
רוח פרצים, רוח ההתבוללות התפּרצה גם בבתי היראים והחרדים, כי כ״אגודת הצדק״ בין הנשים המשכילות כן נוסדה ״חברת הטוב והתושיה״ בין האנשים המשכילים, אשר כל חפצם היה בראשונה להשכיל את העם, ללמדו ולרומם את רוחו, למען הוסיף עשות טוב ותושיה. ראש החברה ההיא היה דוד פרידלנדר. אך מעט מעט הרחיקו ללכת הלאה ויגרשו מבתי־ספרם את הלמודים העבריים; נדחתה התורה הישנה עם תרגום בן־מנחם מפּני ההשכלה החדשה, ויכניסו גם ילדי נכרים בבתי־הספר. החרדים על הדת היו עוינים אותם וירדפום בחמתם, אולם התלמידים המשכילים היו לקנאי ההשכלה וילחמו עם שונאיהם וישפכו לעג כמים על ״מורדי האור, המשמרים הבלי שוא״, ותהי המלחמה קשה מאד, ויחלק העם לשנים, אלה קנאו לדתם, ואלה — להשכלתם, כמלחמת החסידים והחילנים מלפנים. רק בזאת נפלאו המשכילים מאבותיהם ההילנים לפנים, כי האחרונים ישבו עדין על אדמתם ואהבתם לארצם נתנה כח להחסידים להתגבר על אחיהם מנדיהם. לא כן בדור הזה, דור הגלות, על אדמת נכר, ונפשות צעירי עמנו קצו מפני עמל גלותם ושפלותם, כשל כח סבלם להיות עוד גרים זרים, עשוקי צדק ורצוצי משפּט, ונפשם כלתה לאור וחופש, — וההשכלה נתנה להם תקוה מדומה, כי על ידה יושעו תשועת עולמים, על כן היתה יד בני הדור החדש הלוך וגבור, כי הממשלה היתה בעזרתם וילכו קדימה קדימה אל המקום אשר משם עוד לא ישובו.
כהאסיר היוצא לחפשי מבית־כלאו לא ישבע חופש, כן משכילי הדור ההוא לא ידעו שבעה מפּרי הדרור, ויעברו גבול ויפרו חוק; ודוד פרידלנדר ומרעיו שלחו ספר אל הכהן הפּרוטסטנטי וו. טלר, כי געלה נפשם באמונת אבותיהם, והם נכונים לבא בברית הדת השלטת, אם יפטרם מהאמין בעקרים אחדים אשר לא כרוחם. אולם הכהן השיב פניהם ריקם באמרו:
״האמונה איננה סובלת כל פשרה, ואך לצחוק הוא האיש המחלק אותה לשתים, בתתו אומן באלהים ובכחשו בהשטן והשרים, כי כלל אחד לה הכל או אפס! ובטלה מקצתה — בטלה כולה״.
בין הנסחפים בזרם השוטף בעת ההיא בישראל חיו הסופר לודויג ברנה והמשורר הינריך הינה; שני גאונינו אלה נסחפו עם הזרם ויביאו רוח חדשה, רוח שנינה ובקרת עזה בספרות אשכנז. פנינים רבים כאלה גזלה ההשכלה מעמנו ותביאם אל מחנה האויב.
אמנם חלילה לנו להאשים את בן־מנחם בכל המהפכה הזאת, כי כאשר לא נפל כבוד בן עמרם אף כי בן בנו נזר לבושת, כן לא חולל כבוד בן מנחם על אשר נדחו בנותיו אחרי ההוללים בעזבן את אלופי נעוריהן ואת ברית אלהיהן, כי רבות הצטער הצדיק על בנות ידידו ר׳ משה חלפן, אשר המירו דתן ותשפטנה את אחיהן על־אדות ירושת אביהן. גם את הגאון השר צייטלין מאוסציה קרו מקרים כאלה.
לא חכמת בן מנחם ולא השכלת פרידלנדר העמידו את השקוץ המשומם בהיכל ישראל, כי אם תעתועי הקוסמת היפה ביפיה וחכמתה להרע באולמה, הנריאטה הרץ, כי תחת אהבת הורים השמורה בכל חומה באהלי יעקב, הרבו בתוכנו עגבים ותאות זמה, ויתברכו בלבבם, כי בדרכי חכמי העמים הם הולכים. הסופר האשכנזי שלגל, תלמידו של המשורר גתה, הכהן הגדול בההשכלה היונית האלילית, התפּרץ אל בית הערץ ושם חלל את כבוד בנות ישראל וימשוך אחריו את הנריאטה היהודיה היפה, ואחריה נמשכו כל רעותיה ובתוכן גם בנות בן מנחם.
בחיי ישראל התרוממו האיש והאשה לאב ואם, לבותיהם נשלבו יחד בבן או בבת הילוד להם; הנפש הנוספת עשתה את הבית למקדש מעט, אשר לא נזירים יכהנו בו, כי אם אבות ואמות המה כהניו, משרתי האל הקדוש השוכן בתוכו.
חיי טהרת המשפּחה לא נתנו קטורה באף משכיליברלין, הנשים השאננות בטרקלין הנריאטה הרץ לא שמו לב לדעת, כי אין גם אחד מכל העמים, אשר יעריך ויוקיר, יעריץ ויקדיש את האישות כישראל. רבניו אמרו:
״כל אדם שאין לו אשה, איננו אדם, שנאמר: זכר ונקבה בראם, ויקרא את שמם אדם״
* * * * *
״כל אדם שאין לו אשה שרוי בלי שמחה, בלי טובה, בלי ברכה״
* * * * *
״לעולם יהא אדם אוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו״
* * * * *
״לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו״
* * * * *
״אתתך נוצא — נחין ולתיש לה״
* * * * *
״אוקירו לנשייבו״
הרבנים שמו את כבוד חאשה בראש כל התנאים בספר כתובתה, באמרו:
״ואנא אפלה ואוקיר ואיזון בדת גוברין יהוראין דפלחין ומוקרין לנשיהון״
אך כל אלה לא מצאו חן בעיני משכילות ברלין וינהו אחרי גתה ואליליו, אחרי שלגל ורעיו, אשר התעון בתהו וצלמות, תבל המה.
שקר בפי האומרים, כי היהדות מואסת בחן וביופי. כבוד היופי יופיע בדברי ימינו מדור דור. התורה מספּרת מיפעת רחל ויוסף, כתבי הקדש מהללים את היופי של דוד ודניאל. בתלמוד נאמר:
״לא נבראה אשה אלא לנוי״
יבא ״שיר השירים״ ויטפח על פני אלה השוללים מן היהודי את טעם החן והיופי. ומה נשגב מאמר רבא על דבר האשה:
״אם בנוה משתעי קרא, במה טובה היא שהכתוב משבחה, ואם בתורה משתעי קרא, כמה טובה היא שהכתוב משבחה״
זאת עלינו להודות, כי חסרנו אז דבר אחד, אשר על מנהיגינו היה למלאותו, וזה הוא: ״הנימוס״. אך לא את ״המוסר״, כי במוסר היינו מצוינים מכל העמים. אבל רועינו קלי הדעת בדור תהפוכות ההוא החליפו את ח״נימוס״ ב״מוסר״, ותחתיו הביאו את התבל והזמה באהלי יעקב הקדושים.
אבל עיני כל העם לא הוכו בסנורים ויחזו נכחות ויעמדו איתן על משמרתם.
שלמה מימון
מאתצבי הירש מסליאנסקי
מרום ונשא מכל חכמי הדור ההוא היה רבי שלמה מימון בחכמתו, בכשרונותיו המפליאים ובתבונתו העמוקה והרחבה בפילוסופיה, אשר לא קם כמוהו בעמנו מימי ברוך שפּינוזה. אולם מרים ורעים היו ימי חייו הקצרים והמלאים עוני, מחסור, בוז ושפלות הנפש, רדיפות ומכאובים עד אין קץ.
על שגיאותיו לא נכסה, כי הוא בעצמו גלה בספר זכרונותיו את כל מגרעותיו, ובאמת נראו כתמים במאור הגדול הזה; כי אנשים חשכים ונבערים אבדוהו בידיהם, ולולא הבערות והאכזריות שפגעו בו, כי אז בלי ספק התפּתח והיה לברכה לכל התבל בכלל ולעמו בפרט.
רבי שלמה בן רבי יהושע מימון נולד בשנת תקי״ד. ליטה היתה ארץ מולדתו, אבותיו וזקניו ישבו באחד הכפרים מאחוזות הנסיך רדזיויל, בקרבת העיר נישווי’ז. אדון הכפר, אשר בו נולד מימון, היה איש קשה, צר עין, זולל וסובא, כל ימיו בלה בעיר ורשו ואת אחוזתו הפקיד בידי אחד מסוכניו, איש אכזרי ורע מעללים, אשר שם את עבדי הנסיך כעפר לדוש. על יד הכפר ההוא היתה מעברה לעבור דרך הנהר, המעברה היתה רעועה, וכאשר הביא המקרה לאחד האצילים לעבור דרך המעברה ההיא ויתקצף על החוכר היהודי וצוה להכותו בשבטים עד שפך דם. ויתחכם רבי יוסף חיים החוכר, אביו־זקנו של מימון, ויעמיד איש על המצפּה, והיה אם יעבור שם אציל פּולני השמיע קול שריקה, למען יברחו כל בני ביתו. ויהי היום, ויקר מקרה כזה, ויברחו כל בני בית החוכר וימלטו על נפשם. אך יהושע, אבי רבי שלמה, בהיותו עדין ילד רך, לא עצר כה לברוח, ויתפש בידי עבדי השר ויביאוהו לפניו. "שתה יין־שרף! " צוה האציל את הנער העברי בהושיטו לו כוס. וכאשר סרב הנער לשתות, גער בו האציל: “אם תמאן, יהודי קטן, לשתות יין־שרף, אז שתה מים”. ויצו להביא הין מלא מים, ויכו את הנער האומלל, עדי אשר כלה לשתות את כל ההין.
יהושע אבי שלמה היה תורני, ואחרי תתו לבנו ראשית דעת בעברית שלחהו העיר מירה, לשמוע לקח בחדר רבי יוסל המלמד, אשר, כדברי ר״ש בזכרונותיו, ידע רק להכות את תלמידיו באכזריות נוראה, ואת החדר מציר מימון בצבעים איומים.
מן החדר הובא אל הישיבה, ויעש חיל בתלמוד, ובבית אביו היה ארון מלא ספרים שונים והמה עצורים לנער למען יהגה רק בתלמוד כל היום. ויהי היום, ויתגנב שלמה ויפתח את ארון הספרים ויעט אל השלל הרב ויתבונן בספרי זכרונות דברי הימים וחכמת הטבע הכתובים עברית, ועיניו ראו אור חדש, ובראשם התענין מאד בספר אחד מחכמת התכונה, וישקוד עליו בסתר ויבן אותו, והוא היה אז בן שבע שנים. ויהי לו היום להגיון בתלמוד והלילה לדרוש בחכמה. ויצא לו שם בחכמתו ותורתו, עד אשר רבו והתקוטטו עליו אנשים לקחתו לחתן למו, ויתחרו איש ברעהו לקנות את ה“עלוי” מיד אביו ברוב מוהר ומתן.
בן אחת עשרה שנה היה שלמה והרחים טעונים על צוארו; חותנתו מררה את חייו ותענהו, ויברח מפניה ויהי למלמד נערים.
חיי הנער־האיש מעת נהיה למלמד היו מרים ואיומים מאד. ככה התגלגל תחת שואה בערי פּולניה ומאופל וחושך שאפה נפשו הגדולה לאור החכמה והדעת.
בהיותו בן שש עשרה שנה קצה נפשו במלמדות, כי נלאה נשוא את צרותיו, וינע וינד מעיר לעיר ויתחבר אל החסידים, ושבועות אחדים הסתופף בבית רבי בר ממזריטש, תלמידו של הבעש״ט. אך גם שם לא מצא מנוח לו, כי רוחו היתה שואפת לארץ גרמניה, להשתלם שם במדעים. אחרי אשר רכש לו ידיעה רבה בספרות אשכנז ובהיותו בן שלש ועשרים עזב את ארץ מולדתו, אשר לא ראה אותה עוד כל ימי חייו.
גורל אחד בחיים היה להמשורר רבי משה חיים לוצטו ולהפילוסוף רבי שלמה מימון. הראשון גורש מארצו מחמת הקנאים וימת בּמגפה בעודנו באבו בעיר צפת, והשני נרדף ממורדי האור מעיר לעיר עדי אשר גוע ברעב באבי ימי עלומיו. שני הכוכבים המזהירים האלה כבו בשמי היהדות ויתעלמו תחת ערפּלי החשך בעצם זהרם ויפים.
בראשית הקיץ שנת תקל״ז בא מימון עירה קניגסברג, אשר בה חי אז הפילוסוף הגדול קנט. שם התראה בתארו המוזר ובבגדיו המגואלים, אשר עוררו רק תמהון וגועל נפש בלב תלמידי המכללה, אשר אליה פנה, כי ינהלוהו בעצתם למען יוכל ללמוד את חכמת הרפואה. אולם בזאת הפליא את לבם בתרגמו לפניהם את הספר פידון של הרמבמ״ן מאשכנזית לעברית צחה, ויתמהו איש אל רעהו, ויוכחו לדעת, כי ברכה בה“פּולאק” הזה למרות שפתו היהודית המלאה שגיאות גסות בחקי הלשון האשכנזית. אז שמו לבם אליו ויכסו מערומיו וישלחוהו ברלינה, ויהי נע ונד מעיר לעיר בחוסר כל, ויסבול רעב ונדודים עד אין קץ. בעוני ומחסור כזה הגיע מימון ברלינה. ויעבור דרך שער האחד הנקרא בשם “שער רוזנתל”, הנועד להיהודים העניים ההולכים רגלי. שם נשאר בבית ה“הקדש” ימים מספר, עדי אשר ישיג רשיון מראשי העדה לבא העירה. הפּרנס בא והוא היה “ירא שמים” קנאי, ובראותו את כתבי מימון על הספר “מורה הנבוכים”, חרה אפּו בו ויגרשהו בחרפּה מן ה“הקדש”.
ברגע ההוא חרב בית מקדשו וכל תקותו לבא ברלינה נכזבה ובלב נשבר נפל על יד השער מחוץ לעיר ויבך בכי תמרורים עד כי הוכה בקדחת. ואיש צבא נוצרי עמד שם על המשמר, ויכמרו רחמיו על “העני הפּולני” ויגד זאת להסוכן אשר על ה“הקדש”, ויאספוהו שנית הביתה עדי שובו לאיתנו ואז גרשוהו וילך לו.
אנה ילך האומלל הזה? לא ידע נפשו! ויתע מכפר לכפר, אל אשר הובילוהו רגליו, ובדרך נלוה אל אחד העניים הקבצנים המחזרים על הפתחים, ושניהם הלכו לעיר פּוזנה.
ומימון מספּר בזכרונותיו:
“לא ידעתי דבר עם אנשי המקומות האלה, אבל מחזה פני הרזים והדלים העירו לפעמים רגשי חמלה בלבות הנפגשים בי, ויתנו לי נדבה קטנה להחיות את נפשי”
כעבור חצי שנה בא מימון לפּוזנה. הרב רבי צבי הירש חריף קבל את הפילוסוף הליטי במאור פנים, ואחרי הוכחו לדעת, כי תלמיד־חכם הוא, הובילהו לבית אחד העשירים. העשיר מלא את חפץ הרב ויפנה חדר מיוחד בעד מימון ויצו לתת לו מטה, כסא ושלחן. בערב, אחרי אכלו לשבעו, שכב לנוח על מטתו, ולא היה גבול לשמחתו, באמרו לנפשו: "הבאמת לפני הציעו את המטה הזאת? " ועל הלילה ההוא כותב מימון בזכרונותיו:
“באמת אוכל להעיד, כי לא שבעתי עונג כזה מימי, כאשר שכבתי במטה, אחרי אשר רבות סבלה לה נפשי ששה ירחי עמל, אשר מנו לי כל הימים, אשר התעניתי בדרך ולא מצאתי מנוח לכף רגלי. שכבתי במטה ואישנה אז ינוח לי מרוב התלאה והעמל אשר שבעתי בדרך”
למחרת בבוקר בא הרב לבקרו במעונו ולדרוש שלומו, ומרוב רגשות הנפש לא יכול מימון להתאפּק ויקרא בקול שמחה: "רבי! הלילה שכבתי במטה! " דמעות התפּרצו מעיני הרב ויצו להכין בעדו בגדים וכל מחסוריו.
שנתים ימים בלה מימון בפוזנה ויהי למלמד בבית איש עשיר אחד, והימים ההם היו היותר מאושרים בימי חייו. אך מעט מעט נבאש בעיני הקנאים, ויחלו לרדפו ולהציקו. ויהי היום ובאחד הבתים בתרו דג, והנה כמו אנחה שמעו אזני המבשלת יוצאת מפי הדג, וילכו וישאלו את פי הרב, ויאמר “גלגול נפש אדם הוא” ויצו לשים את בתרי הדג בתכריכים ולקברו בכבוד. השמועה הגיעה לאזני מימון, ויצחק ויאמר: “לו הביאו לי את הדג המדבר הזה, כי אז אכלתיו בכל פּה”. דבריו אלה העירו עליו את חמת הקנאים, ויצר לו המקום בפוזנה וישם שנית פעמיו ברלינה.
הפּעם לא הלך עוד רגלי, ויסע במרכבת הדואר, ולא עבר דרך שער עמק השושנים ולא נתעכב עוד בה“הקדש”, ויבא העירה ויסר אל ראש חכמי ישראל, רבי משה בן־מנחם, ויהי לו שיח ושיג עם הרופא מרדכי הרץ ועם עוד רבים מחכמי הדור ההוא, ויפליא את כלם בחכמתו, ובן־מנחם דבר עליו טובות באזני עשירי העיר, וימציאו לו מחיתו. שם שקד על ספרי פילוסופיה ויבא עד תכונתם. אולם גם שם לא ארכו לו ימי שלותו, כי קנאים פגעו בו שנית ויביאו את דבתו רעה באזני ראשי עדת ברלין וגם לב בן־מנחם רחק ממנו. ויוסף לנדוד ולשוב ברלינה פעמים מספר ולא מצא מנוחתו, כי שונאיו ומקנאיו הקדימוהו בכל מקום להלשין עליו ולהשניאהו.
בבואו לאחת מערי הולנדיה סר אל אחד הנדיבים ויראהו את מכתב בן־מנחם המגיד תהלתו. הנדיב קרא את המכתב ותחת לתמכו, כתב על המכתב לאמר: “גם אני… מעיד, כי נאמנים דברי בן־מנחם בשבחו של הנוכחי”…
בבואו לברסלו התודע להמשורר האומלל אפרים קו המתיאש, ויחד סבלו מחסור ועוני. שם באה אליו אשתו ויתן לה ספר כריתות, כי מאן לשוב עוד לארץ מולדתו.
בשנת תקמ״ח שב מימון ברלינה בפעם הרביעית, אחרי מות בן־מנחם, וינסה לבוא בכתובים עם ראש הפילוסופים עמנואל קנט, וזה האחרון השיב כי “כל קוראי ספרו “בקרת השכל המפשט” לא הבינוהו כשלמה מימון”. גם גיתה התפלא על כשרונות היהודי הליטי, ובשמעו כי חי הוא במחסור, קרא ברגש: "ועם כל זה כותב הוא ענינים עמוקים כאלה, ומי יתן ויבא מימון אלי! "
בסוף ימיו אספהו השר קלקריית אל ביתו, שם חלה את חליו, והשר הטוב נשא וסבל ממנו בסבלנות גדולה מאד, וימת ר׳ שלמה מימון בשנת תק״ס, בן ארבעים ושש שנים. גופו הובא לעיר גלוגא, והקנאים התעללו בו ויקברוהו “קבורת חמור” ולא ידע איש את קבורתו, כי כל ציון ומצבה לא שמו על קבר הפילוסוף הזה.
שקר הדבר אשר בדאו עליו, כי שנא את התלמוד, הלא כה דבריו בזכרונותיו:
“איני יודע מה עולה מצאו בלמודי המוסר של התלמוד, רק חסרון אחד נמצא בהם שדרוש להם כח גדול להתגבר על היצר: על פי למודיו על היהודי להתקדש גם במחשבותיו, ונודע מדרשם על הפסוק “לא יהיה לך אל זר”. איזהו אל זר שהוא בגופו של אדם, הוי אומר זה יצר הרע. ידרש לי ספר גדול אם אחפוץ לפרוט כל הלמודים המוסריים הנמצאים בספרי התלמוד”
זאת היתה אחרית האיש אשר רוחו הכביר יעדו להיות גאון בתבל, בישראל ובאדם. ידי הקנאה והבערות הרחיקוהו מעל עמו וימררו את חייו ויקטפוהו מעץ החיים במבחר שנותיו.
דור חכם
מאתצבי הירש מסליאנסקי
שני המושגים, “הלאומיות” ו“ההתבוללות”, אשר הם כעת רוח החיה באופני היהדות בדורנו, בתור שני הפכים קצוניים ונלחמים איש את רעהו, שני המושגים האלה לא חדשים המה באמת, כי כבר היו בעולמנו גם בדור העבר, בראשית המאה התשע עשרה, אם כי חסרו להם השמות הנקובים להם עתה, כמו ששנאת ישראל קדמה להשם “אנטישמיות”, המצאת דורנו.
רוח ההתבוללות תקפה בעצם עוזה את הדור אשר אחרי בן־מנחם. צאצאיו יצאו כלם מקהל ישראל אחרי מותו, ואחריהם נסתחפו בשטף העובר רבים מאלופי ישראל בארץ גרמניה, גם רבות מנשי ישראל עזבו את בעליהן ותלכנה אחרי עוגביהן הנוצרים. ודוד פרידלנדר, אשר התימר בכבוד בן־מנחם מורהו, פנה אל אחד מראשי הכהנים הנוצרים בברלין, לפשר בין הדתות, העברית והנוצרית, למען יוכלו העברים והנוצרים לבא יחד בברית הנשואים ולהיות עם אחד. הכהן לא נאות לו ועצתו הופרה. ככה התחזקה תנועת ההתבוללות ותגיע עד מרום קצה, עד אשר המתיאשים דמו, כי כלה תעשה בשארית ישראל.
והנה כמו ממרומים התפּרצה הרוח הלאומי ויגרש את ערפּלי ההתבוללות משמי היהדות, ולעת קץ המאה השמונה עשרה החלה ההשכלה לשנות את דרכה לטוב, ומתוך הרקבון אשר פּשה על אדמת ישראל, צמח פרי חדש לעמנו, ודור חכם נולד לו.
ואלה הם ראשי החכמים בדור ההוא: רבי נחמן קרוכמל ורעהו רבי שלמה יהודה רפאפּורט בגליציה, רבי שמואל דוד לוצטו ויש״ר רגיו באטליה, רבי יום טוב ליפמן צונץ, רבי מרדכי יוסט, רבי מיכאל זכס, רבי זכריה פרנקל ועוד בגרמניה.
קרוכמל ורפּאפּורט מתנוססים כאבני נזר בדברי ימי אחינו בני גליציה. הראשון נולד בעיר ברודי, על גבול ארץ רוסיה, ביום ז' אדר תקמ״ה, והשני בעיר לבוב בשנת תק״נ. שניהם היו בני אבות יקרי־ערך ורמי־היחש.
רבי נחמן מאס כל ימיו ברבנות וישב בעיר הקטנה זולקיב הסמוכה ללבוב. אליו נועדו חכמים רבים לשמוע חכמתו ותורתו, כי לא קם חוקר מעמיק כמוהו בתולדות עם ישראל ובהליכות חיי רוחו לתקופותיו. הוא הוקיר דבריו גם בפה וגם בכתב, וסגנונו היה קצר מאד, ובחייו לא הדפּיס מאומה. אך אחרי מותו קבץ החכם צונץ את כתביו ורשימותיו הקצרות בכמותן, וגדולות מאד מאד באיכותן, ויקרא את הספר בשם “מורה נבוכי הזמן”.
רבי נחמן קרוכמל היה הראשון אשר באר בטוב טעם ובהגיון נמרץ את סוד נצח ישראל, לאמר:
"שלש תקופות הן לכל עם ועם, כמו לכל דבר המתהוה בטבע תקופת הצמיחה והעליה, תקופת העמידה ותקופת הירידה אולם באומתנו, הגם שביחס אל החומר וחיצוניות החושיות נכנענו גם אנחנו לסדרי הטבע הנזכרים, עם זאת הדבר כמאמרם ז״ל. “גלו לבבל שכינה עמהם, גלו לעילם שכינה עמהם”, חיינו שהרוחני הכללי שבתוכנו יגן עלינו ויצילנו מדין כל בני חלוף, כי ירב פעולת הרוחני עוד לאגוד גם אותן הקהלות השונות יחד על ידי אגודת מה עם רחוקם זו מזו ורוב ההשתנות בהן עד כי ישוב לחיות אומה שלמה וגוי גדול בפנים יותר מבראשונה כאלו היו לגוף גדול רוחני בעל אברים רבים שונים ומתאחדים בפעולת כללותם והנה לא יתכן כל זה לפי המבואר בקודם, בלתי אם רוח האומה עז ונכון, נותן חיות ועצמה ליעפי הצרות, מעיר נרדמים ומחבר נפרדים. " (מורה נבוכי הזמן, שער ח, ט)
* * * * *
"ואלה הן תקופותיו:
“מאברהם עד משה תס״ה שנה, תקופת הצמיחה. — ממשה עד מות שלמה תע׳׳ז שנה, תקופת העמידה, תקופת המעשים — מימות שלמה עד הריגת גדליה שע״ה שנה, תקופת הירידה, תקופת הכליון — מימי חורבן הבית עד אלכסנדר הגדול שלש מאות שנה, תקופת הצמיחה השניה — מאלכסנדר עד הריב בין הורקנוס ואריסתובל, ר׳׳ס שנה, תקופת העמידה השניה. — מריב שני האחים עד חרבן ביתר, מאתים שנה, תקופת הירידה השניה” — בימי רבי יהודה הנשיא ונשיאי ישראל אחריו, תקופת הצמיחה השלישית — במאה האחת עשרה בספרד תחת ממשלת הערבים, מרבי שמואל הנגיד עד הרמב״ן, תקופת העמידה השלישית — מימי הבינים עד נפּוליאון הראשון, תקופת הירידה השלישית"
יחיד הוא עם ישראל בכחו זה על פני כל התבל, כי אחרי נפלו יקום שנית לתחיה, אחרי אשר למראה עין אפסו כחותיו ועל ידי כחו הרוחני ינצל מכליון החרוץ על כל העמים.
רבי שלמה יהודה רפּאפּורט גם הוא הסכים לדעת רבי נחמן קרוכמל, לאמר:
“קיום אומתנו הנבחרה זה כמה אלפים שנה הוא אחד מן הדברים אשר יתפּלאו וישתוממו עליו כל העמים, אשר על פני כל האדמה, עת אשר יראו לאומים קדמונים, אשר נתנו חתיתם בארץ החיים אשור, בבל, פרס, מדי, יון ורומה, כלם שלטו על קצות הארץ הנושבות בימיהם ויבנו להם עמודי אבן ומוסרי עולם, להקים שמם לדור אחרון, וכלם חלפו הלכו להם והיו כלא היו, גם מרבית תרבותם תמו לנצח, ואשר מהם יעמדו, המה רק כמו עדים נאמנים על גובה רוחם ודרכם כסל למו, ואין נסתר משטף הזמן, כי יעבור והיה לו למרמס, ויהודי עוד דר עם אל ועם קדושיו נאמן, עיניו חזו קורות כל האומות מראש ועד סוף, איך עלו מעלה מעלה, גדלו והצליחו, ואיך ירדו מטה מטה, עדי פסו מחלד, כי נבלעו בארץ נשיה, וכצללים על הקיר עברו אחד אחד ואינמו”
אמנם כן! הדברים האלה אינם חדשים כעת לנו, כי כבר שמענום. אבל זאת לנו לדעת, כי קרוכמל ושי״ר הם המה הראשונים, אשר יצרו את הדעה הנשגבה הזאת, והם המה אבות הרעיון הלאומי, אשר נוסד על בסיס המדע.
ושני הגאונים החכמים האלה נרדפו מהמקנאים והצבועים אשר התקלסו בהם ויקראו אחריהם מלא. רבי נחמן קרוכמל בהגיונו הקר ובשכלו העמוק הביט ברוח קרה ובסבלנות על ההתקוממות נגדו. וכה יכתוב להמשורר מאיר לטריס באחד ממכתביו:
“וכשתחקור תמצא שכן הדבר נהוג עם אחרונים ועם ראשונים עד הנביאים ע״ה, ההמון הולך אסור בזיקי כל כהן אליל, כל מתקדש ומתחסד, חרטום ואשף, בעל שם ובעל שד, והמתקומם כנגדם ישסו וישליחו בו את החיה הרעה בעל פיות רבות וחסרת עינים ככה המשיל וגדר את המון האספסוף פרידריך המלך החכם לעם פּרייסן”
חכמי הדור ההוא פּעלו פעולה עזה וכבירה בחכמתם והגות רוחם גם על החכמים הנוצרים, ויחלו גם המה להעמיק חקר בכתבי הקדש ובתולדות עם ישראל, ובשנת תקצ״ו הדפּיס החכם הנוצרי פרנץ דליטש את ספרו (בשפת אשכנז) “לתולדות השיר והמליצה בישראל”, ושם יאמר:
"מי מאתנו יכחש, כי עם ישראל הוא המצוין והנפלא בכל העמים, וספרותו ותולדותיו נכבדות לנו, הן אוצר כל כלי חמדה לשירת ישראל הלאומית. תולדת ישראל מספּרת לנו מקרים שקרו לעם הזה או מצירת לנו מצב ישראל בעתים שונות, ובכח המליצה לשפוך רוח חן עליהם, אם נשבצם במשבצות השיר — הנביאים וחזיונותיהם, כבוד הכהן הגדול בעמדו לשרת בקדש, חיי היהודים בירושלים ומרכזם, בכל אלה נמצא הדר הפּואזיה מרום ונעלה מאד, וכמעט שאין לנו חפץ עוד במליצה ושיר ליפּותם: חוב המשורר רק לסדר לנו הכל או חלקים ממנו בסדר יפה, וכרוח הפּיוטי יחדור בעזרת שני התלמודים הגדולים ובתי הישיבות בבבל וארץ הקדושה, וכאשר יגיע אל הר בית ה׳ יעמוד וישתומם בהדרת הכבוד פּה יגלו שמים חדשים לפניו וציוריהם יקרים ונעלים יותר מציורי פּלטון היוני, פּה ילמוד יותר מאשר ילמד בפארטינון של אתונא, יותר מאשר ילמד בואתיקן ברומה "
דברים נאמנים ונשגבים כאלה על־אדות שירת ישראל לא שמענו עוד עד הימים ההם מפּי מלומד נוצרי, ודבריו ראוים להשמע גם בימינו אלה להמתחכמים בעמנו המכחישים בשפתם והבוזים ליקהת אמם. יבוא הנוצרי דליטש ויטפּח על פני הבנים הסוררים האלה ויבושו; יקראו את דבריו בספרו ויבינו מה פעל ישראל סבא בימים מקדם.
באחרית המאה השמונה עשרה זרח אור חדש על שמי חכמת ישראל, אשר לא היה דורש לה זה כמאתים וחמשים שנה, מימי רב עזריה מן האדומים, וחכמים רבים קמו בארצות גליציה, איטליה וגרמניה, אשר חפשו בנר התבונה את אוצרות ספרת ישראל העתיקה ויוציאו מני חשך אבנים יקרות וישימו מהן אבני פנה לארמון חכמת ישראל, אשר נבנה בדור הוא. ראש הבונים היה, בלי ספק, רב יום טוב ליפּמן, המכונה דר. ליאופּולד צונץ. נולד ביום י״ד אב ה׳ אלפים תקנ״ד, ומת י׳ אדר שני ה׳ אלפים תרמ״ו.
החכם הגדול הזה חקר ודרש בספריו על הדרשות, הפּיוטים, הסליחות והקינות, וידבר נכבדות על כל הצרות והתלאות אשר השיגו את אבותינו בכל ימי־הבינים מידי אויביהם, ועל כל הגדולות אשר יצרה רוחם בעת ההיא.
“הצרות והמחשבות הן הנה המרכז והבריה התיכון המבריח את כל תקופות התולדה הארוכה והאיומה הזאת, הצרות והמחשבות, הן הנה כהעדשה (נקודת השרפה) בתוך הזכוכית המלוטשת, המקבצת אליה את כל קרני האור הבוקעים דרך בה, יען כי בהן מתכנסות ומתרכזות כל רגשות הנפש וכל רחשי לב אומה שלמה במשך אלפי שנה”
את כל מרי שיחו ואהבתו הרבה לעמו האומלל יביע בספרו ״הפּיוטים מימי־הבינים", אשר בו אצר את כל דמעות העם ודמו, אשר נשפך בכל מרחבי ארצות אירופּה.
" א) אם ישנן מדרגות בסולם הצרות הבאות על בני האדם בתבל, אז עלה עם ישראל על הדרגה הראשית במעלה היותה עליונה ב) אם סבל רעות רבות וצרות ארך זמן המכאובים וקבלת יסורים באהבה מנשאים את רוח האדם ומטביעים בנפשו חותם רוממות ואצילות, אז אין בעם ישראל מרום ונשא בין כל העמים עלי אדמות ג) אם נוקיר ונכבד איזו ספרות ונשתומם על רוב עשרה ורום ערכה, על כי נמצא בתוכה חזיוני תוגה מרעידי לב ומרגיזי נפש, הנה ברגש בבור נביט ונשתומם על חזיון התוגה אשר גבוריו הם מליציו אשר ישתרע על במת התבל זה באלפּים שנה — ישראל בעמים! "
המיסד את חכמת ישראל מעביר את קורות העם האומלל בארצות פּזוריו ואת כל אשר עבר עליו מתגרת ידי שונאיו, אשר לא חמלו על השה האובדת התועה בערבות ציה בין זאבי טרף; הוא משמיע את הד קול העם הנאנח והנאנק בפיוטיו, סליחותיו וקינותיו, אשר נוסדו על רוב הצרות שבאו עליו ומתמרמר על אכזריות רודפיו, לאמר:
״פּזור היהודים, אסון נורא הוא בפני עצמו, יען כי מטבעם הם נוהים לקבוץ ואחדות, והחזיון הזה די הוא להעיר רחמים וחמלה בלב כל איש אשר לא יחסר לו רגש אנושי ולתת להם חן וחסד בעיני הבריות ובפרט אם יזכרו העמים, כי בשבת ישראל על אדמתו היו מגוננים על הגר הגר בתוכם, ונצטוו פעמים עשרות לאהוב אותו ולכבדו, אבל עריצים הקשיחו את לבם ויענו את העם הנרדף הזה, ימוצו את דמם, יכבידו את עולם עליו במסים כבדים ושונים. "
הלא כה דברי המדרש:
"כמשוכת הדק — כשם שהמשוכה הזו מתהדקת בבגדיו של אדם והוא מפשר אותם מצד זה והיא מתהדקת מצד אחר, כך היא מלכותו של עשו, גובה אח הארגון ועד שלא יגבה את הארגון הרי הגלגלת “באה עליהם ועד שזאת ניגבת באים עליהם טירבוס וטירוגין” (פּסיקחא, כי תשא)
צונץ התרעם והתקצף מאד על אלה הסופרים והחכמים אשר בשאט נפש מבעיטים בחכמת ישראל מימים קדומים, ויחרצו משפטם, כי חכמת ישראל בעת ההיא אבדה ואין לה כל ערך מדעי. על המתחכמים האלה יאמר:
"אין כל תקוה לנו מסופרים וחכמים בעיניהם, אשר ידונו ספרים כתובים בלשון עבר לשרפה, ומשתדלים בכל כחם לעקור ידיעת שפת עבר מישראל; יען כי ספרים כאלה תוכם רצוף אהבת ציון, כבוד לימי קדם, אהבת לאום ישראל, כבוד לאם אשר נתישנה בצדק; חיינו היא תורתנו לדעת המעשים אשר יעשה ואשר עשה אותם היהודי וחי בהם חיי לאום גם בימי נדודיו וטלטוליו, למען תהיה לעם תקוה, כי מריח מים — מי התורה — עוד יפריח ויחליף גזעו, יצמח מתחתיו והיה שנית לעם חי חיים בריאים ורעננים ככל העמים הבריאים והשלוים "
החכם הלאומי הגדול שד״ל יחרוץ משפּטו על צונץ באחד ממכתביו לאמר:
“עמוקות מני חשךְ מגלה, המוציא לאור תעלומות וצלמות, ובלעו יוציא משני המות, מחיה מתים במאמרו, כי טל אורות אורו, הנותן תחיה ליורדי נשיה, המקים לאין מספּר ישני אדמת עפר אם יסתר דבר תושיה במסתרים והוא לא יראנו? הלא הוא בעיניו יקחנו ואל גבולו יביאנו, הוא האיש הדורש משפּט ומהיר צדק להגיד ליעקב חטאתם ולבוזי יהודה אשמתם, אלה כי חרפו ויגדילו, ואלה כי שכחו עצמם ורוחם השפּילו”
(אוצר נחמד)
הנה כי כן האריך ימים החכם הגדול הזה, ויהי שלם בגופו ונשמתו עד יומו האחרון, ויהי מלא כח עלומים לתורה ולתעודה, עדי הפקידו את רוחו לאלהי הרוחות ביום העשירי לחדש אדר שנת תרמ״ו, ויובל לקברות ביום הפּורים. כל העם ספדו על בחיר חכמיהם וסופריהם בדור ההוא, על האדרכל הגדול, אשר הניח את אבן הפּנה להיכל חכמת ישראל.
המטיף והמשורר הגדול רבי מיכאל זכס הראה גם הוא את חכמתנו ובינתנו לעיני כל העמים, בתרגמו את שירי הפּיטנים הספרדים והאשכנזים, ויוסף בסגנונו הנפלא לוית חן על יפים וילבש את ספורי האגדות ואת המשלים אשר בתלמוד והמדרשים לבוש המליצה והשיר. ויהי כאשר הגיעו המליצות והשירים האלה לידי הפיטן הינה, הכיר מיד את הסגנון הפּיוטי הנפלא של משוררינו בימי־הבינים, ותצלח עליו הרוח לפאר ולרומם את גאון משוררי ישראל רבי יהודה הלוי וכיד השירה הטובה עליו הציג לו מצבת עולם וזכרון נצח בפיוטיו.
בימינו כל איש היודע אך קרוא ספר מאיזה עם שיהיה שמע את שם רבי יהודה הלוי, וידע כי משורר גדול היה לישראל, אשר בכבודו יתימר לעולם. ובעד זאת עלינו להיות אסירי־תודה לרבי מיכאל זקש בעד פּעלו ועבודתו הפּוריה והרעננה בכרם ספרות ישראל.
מתקני־הדת
מאתצבי הירש מסליאנסקי
הגלות והעבדות הכניעו אח רוח היהודי וישפּילו את גאונו הלאומי ויטעו בלבו מחשבות ועצות אירך לזכות את ארחם בעיני שכניהם או אדוניהם הנוצרים ולמצוא חן בעיניהם, וחכמי הנוצרים, אשר התימרו בשם אהבת האדם, היו משמיעים תמיד את משפּטם, כי על היהודים לשנות את דרכם ואת חקיהם לקרבה אל דרכי עם הארץ ואז ייטב להם. הד הקול הזה מצא מסלות בלבות משכילי היהודים, ויחלו לתקן את הדת.
ראשי המתקנים האמינו גם זאת, כי מלבד אשר ימצאו חן בעיני השרים הנוצרים בתקוניהם, יביאו גם תועלת רבה לעם ישראל, כי על ידי התקונים האלה ימשכו את לבות בני הנעורים לדת ישראל, אשר זנחוה בדור ההוא. ובאמת כאשר נפתחו שערי ההיכל בברלין, היה הדבר חדש, וככל דבר חדש משך אליו את הלבבות ואחד מראשי המתקנים, אליעזר ליברמן שמו, יקרא אל העם, בספרו “אור נוגה”, לאמר:
"שאו נא עיניכם, אחי, וראו! גדודים גדודים הבאים בשער בית ה‘, שופכים נפשם לפני האלהים, אחרי אשר חלפו שנים רבות, ולא זכרו עוד את דבר קדשו, שבחו כל יסודי הדת ופנת תורתנו הקדושה, כי גדלה השערוריה בקרב ישראל: ברוב בתי כנסיות, רבים יושבים, מדברים ומתלחשים כבבתי שכר עד שהיינו על זה משל בגוים, לעג וקלס בלאומים, ותהי ראשית משלם על כל מצה ומריבה לאמר. “במנהגי היהודים בבית תפלתם”, גם קטטות ומריבות, חרפות וגדופים בבית אלהים הקדוש, עד שכל השומע תצילנה אזניו. אחי ועמי! למה לא נקח מוסר מן העמים, הביטו בגוים וראו איך הם עומדים בבית תפלתם באימה ויראה, בדרך ארץ ומוסר וכל חושיהם ורגשותיהם אל דברי המטיף נתונים — עתה פקח ה’ את עיני אחינו משכילי לב וחושבי שמו יתברך, בהכינם להם היכל ה׳ בנוי לתלפיות, מתאספים כלם מדי שבת בשבתו ומקשיבים בשום לב את דברי מטיפם בעינים מלאות דמעה, אשר יודיעם את דברי אלהים חיים בטוב טעם ודעת, תחת אשר עד כה לא הבינו מאומה מדרשות ופלפולי הרבנים, עד שבמשך הימים כבתה שלהבת אמונתנו מלבם, ויפנו עורף לדת ישראל. גם בנות ישראל אשר לא הבינו מאומה מעבודת יוצרנו עד כה, ובהגיע תור חדש, שבת ומועד, תחת אשר היה להן להשתעשע בדברי אלהים חיים, להבין עצם היום ולהתענג על ה׳ ונפלאותיו, בלו כל היום בחיק ספרי הבל וספּורי עגבים, אשר השרישו בלבבן שורש פורה ההשחתה. "
אבות המתקנים היו: הרבנים רבי שמואל הולדהיים, (נולד בשנת תקס״ו בעיר קמפן ומת בשנת תר״כ בברלין), ורבי אברהם גיגר (נולד בשנת תק״ע ומת תרל״ג). שניהם היו אנשים גדולים ומצוינים בכשרונותיהם. הראשון היה תלמודי גדול ורב פעלים, תקיף בדעתו ועשוי לבלי חת. מפעולתו נשארה לנו הקהלה המתוקנת בברלין, אשר בה נראה חפץ התקונים עד הקצה האחרון. והשני היה חכם חרוץ ולא הרחיק לכת בתקוניו כהראשון. אולם שניהם שגו את שתי השגיאות הגדולות בחשבם, כי בתקוניהם יסירו את החיץ המבדיל בין ישראל לעמים ויהיו אזרחים גמורים בעלי זכיות כמו האשכנזים הנוצרים; ושנית, כי ירימו את היהדות הצרופה וימשכו אליהם את לבות בני הנעורים על ידי דרשות מטיפיהם בהיכליהם. ויחלו בעבודת אלהים אשר ערכוה כתבנית העבודה בבתי־כנסיות הנוצרים, ויכלו בכל קדשי ישראל בהסירם את השפה הקדושה מבתי־התפלה ואת הלמוד העברי מבתי־הספר, ויסדרו למו תפלות בשפת אשכנז במקום התפלות העבריות וימחו מסדר התפלות כל זכר ציון וירושלים ותקות ישראל לשוב אל ארץ אבותיו, באמרם:
“אשכנזים אנחנו בני דת משה וארץ אשכנז היא ארצנו”
ויוסיפו עוד סרה, בהעבירם את חקי המאכלים האסורים לישראל, ויתירו להתחתן בעם הארץ, וכל הבן הילוד ימול אך לפי חפץ ההורים, ואת יום הראשון בשבוע הקדישו תחת יום השבת, ואחרי אשר לא נשאר להם דבר, בדאו מלבם את “המשלחת”, או את המלאכות והמטרה אשר מנה ה׳ לבני ישראל בגוים בכל ארצות פּזוריהם.
החרדים לדבר ה׳ ובראשם הגאונים רבי עקיבא איגר, חתנו רבי משה סופר (בעל “חתם סופר”), רבי מרדכי בנט, רבי יעקב ליסא ורבי שמשון רפאל הירש, יצאו במערכה ללחום בקנאה גדולה נגד המתקנים ותקוניהם.
נפלאים המה דברי רבי שמשון רפאל הירש בתוכחתו לבני דורו:
“ואתם, בני עמי, הטרם תדעו כי בדרך הזה, אשר החלותם ללכת רע ומר תהיה אחריתנו כי על ידכם יקרע בית ישראל לשני קרעים לשמצה בקמיהם ולאבדן נחלתנו, ואם הסרים למשמעתכם יפשעו בתלמוד ויתירו לנו מאכלים ונשואים האסורים לנו, אז לא תהיה עוד תקומה לבריתנו יחד ובדמע נפּרד איש מאת רעהו מי יתן ואחר יקום, גדול ממני בתורה וחכמה, גדול ממני בכח דבר ה׳ להשיב לבבכם אל האמת ותשובו ותחיו אכן אם לא תשימו אל לב, תוסיפו סרה, תדעו, כי תוחלתכם נכזבה ועצת נפתלים נמהרה — העולה על רוחכם היה לא תהיה, לא נהיה כגוים אשר סביבותינו ואתם, אם לא תשובו, את שמכם תניחו למשל וישנינה בקרב ישראל עד עולם ורק בזאת תדעו לנו, יען אשר רק במעול מעל בקדש דמיתם לרפאות שבר נחלתנו, כמעט הבאשתם ריח כל תרופה וכל תקון בעיני ההולכים בתום בכל חדש, אף כי בקדש יסדתו, ימאסו, מדאגה מדבר פז ממקור נרפש בדמות עצתכם נובע”
החכם רבי דוד קאסל יצא במחאה נמרצה נגד המתקנים וישב לאל את כל משפטיהם, באמרו:
"הם אינם מוצאים בדת ישראל דבר הראוי להתקיים, ואולם דמיונם לפלוני הכפרי, אחרי אשר לא ידע קרוא ספר, חפּש אחרי משקפים לקרוא על ידם — הם יוצאים מן הגיטו בחפּזון ומשאירים את כל אשר להם בהגיטו, גם את המדות היקרות אשר שמרו עלינו כל ימי שבתנו בה, הם אומרים כי החובה עלינו לבטל את החלק הלאומי מדתנו למען נהיה נאמנים לארץ מולדתנו. אבל יגידו לי, כמה אנחנו גורמים הפסד לארץ מלדתנו? שמא הם יראים, כי בעת יתקע ה׳ בשופר גדול לחרותנו נמהר לעזוב את ארץ מולדתנו ונעזוב בה את בתינו ורכושנו, את מסלות הברזל אשר בנינו ואת שטרות המדינה אשר קנינו, הבזאת יהיה הפסד לארץ מולדתנו? הם מחליפים את השם “יהודי” על “ישראל” וחושבים, כי בשנוי השם ירמו את איביהם! מלאך המות ימצא את החולה גם אחרי שנוי שמו, ואויבינו ימצאונו גם תחת השם “ישראל” הם מתפּארים, כי סבלנים המה בדעות ודת לעומת אחיהם החרדים הממאנים בתקונים דתיים, אך זאת היא ענוה וסבלנות! עשרים ושמונה אנשים המתקנים נדב לבם לסבול את דעת ודת כל עם ישראל?! "
הריב בין המתקנים והחרדים התפּרץ מאד ויגיע עד הממשלה. גם חכמי הנוצרים התערבו בו. ומה יקרו דברי הכהן הפּרוטסטנטי פּולוס ניימן נגד המתקנים, באמרו:
“את התקון הדתי אנכי מבין כי יתאוו בני דת אחת לשוב למקורם הדתי, באשר היתה אמונתם בראשיתה ואולם מה הם עושים המתקנים הברלינים? הם יבררו להם מן הדת הישראלית כל דבר קל החביב להם וירחיקו כל דבר הקשה להם לקיימו וכן לא הם סרים למשמעת התורה, כי אם התורה סרה למשמעתם הבזאת תהיה דת ישראל מתוקנת? אם תשמעו למצער לדברי הנביאים, אז עליכם לדעת, כי כל התורה היתה חביבה להם ומפורש כתוב בתורה ה׳ ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם המשורר הקדוש התפּלל גל עיני ואביטה נפלאות מתודתך ואלו היו המתקנים בעלי דת באמת, כי אז יגעו ועמלו בתורה להבינה הם אומרים כי כבר נשתבחו המצוות המעשיות מאליהן, ואולם איזו מצוות נשתבחו — האם רק מתורה שבעל פה? הלא זנחו כבר מצות מילה ושבת הכתובות בתורה שבכתב כן אינם נזהרים במאכלות אסורות, ובמה הם נקראים יהודים? אתם אומרים, כי לפי השקפתכם אי אפשר לכם להתפּלל עוד לביאת משיח במובן מדיני ולאומי, טוב איפוא, האם מאמינים אתם בגאולה רוחנית? ולמה הרחקתם מסדר התפלה כל רמז לה? מה תשליכו שקוצים על העבר הנעלה שלכם? הנביאים העידו כי כאשר התקצף ה׳ על אבותיכם הרחיקם מעל אדמתם ואתם נותנים עוד שבת והודיה להשם על פזרו אתכם בגוים אם כן הדבר, היכן רמוזה בתפלתכם הדת החיובית, דת ישראל? אם אי אפשר לכם לצפּות לגאולה עתידה במובן לאומי ומדיני, אם תורת ישראל קדושה היא לכם אך ברוחניותה ולא בחקיה, הנה ראו לכם להתנצר, כי בדת הנוצרים תמצאו את כל מאויי נפשכם לפי השקפתכם ורצונכם”
אחרית הדבר היתה, כי המחדשים נקרעו כליל מאת המשמרים ויהיו לשני מחנות בערי אשכנז ואמריקה עד היום הזה.
היהודים ברוסיה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
רוב מנינה ובנינה של האומה הישראלית, כששת מליונים במספּרם, עצורים בבור השבי או עמק הבכא הגדול ארץ רוסיה.
המחברים הסכינו לספּר בראש ספריהם הנדפּסים תחת השגחת הצנזורה הרוסית את נדבת לב עם רוסיה ורוב חסדו לעמנו, כי האינקויזיציון לא שלטה בכל מרחבי הארץ ההיא ומלכיהם מלכי חסד המה; אבל הם, המחברים, שכחו אך דבר אחד, כי בכל ממלכת מוסקבה לא יכלו היהודים לשבת, כי לא נתן להם כל מדרך כך רגל בתוך הארץ פּנימה, ואיך יכלה האינקויזיציון לשלוט שם?
הראשון למלכי רוסיה אשר החל לסדר את תורת החקים בארצו, היה הצר אלכסיי בן מיכאל בשנת ת״ט, ורוח קנאות של הדת הקתולית היונית מרחפת על כל חקיו, המבדילים את חיי בני האמונות האחרות מעל הנוצרים, וחק אחד יורה, כי בעלי אמונות אחרות אשר יזידו להסיר את לבות המאמינים הישרים מדתם, אחת דתם להשרף חיים, “מבלי כל רחמים בדין”.
פיודור בן אלכסיי מלך רוסיה, בחוקיו — בתנאי־השלום שנעשה בין ממלכת פולניה ובין ממלכת מוסקבה, בשנת תל״ח — אומר, כי רשות לכל סוחרי פולניה לסחור במוסקבה ולסוחרי מוסקבה לסחור בשלש הערים קראקו, ורשו ווילנה, מלבד היהודים הנמצאים באחת משתי הממלכות.
פּטר בן אלכסיי, הנקוב בשם “פּטר הגדול”, בשעה שקרא חכמי חרשים ממערב אירופה לתקן ולשכלל את ארצו הפּראית, לא קרא את היהודים, באמרו:
“ארשה להמחמרים שנואי נפשי לבא ולשבת בארצי ולא ליהודים הרמאים והנוכלים”
בהיותו באמשטרדם, בקשוהו היהודים להרשותם לסחור בארצו, והשיבם:
“הנכם חושבים, כי ערומים אתם ותוכלו להונות את הרוסים אולם אני מבטיחכם, כי בני עמי ערומים מכם ולא תוכלו לסובבם בכחש”
בשנת תפּ״ה מת פּטר הגדול ואשתו יכתרינה הראשונה מלכה תחתיו. הקסרית הזאת הראתה את שנאתה ליהודים בכתב הדת אשר נתנה בשנת תפּ״ז, לאמר:
“את היהודים, אנשים ונשים, הנמצאים בערי רוסיה ואוקרינה, ישלחום בלי איחוד עד מעבר לגבולות הממלכה ושלא לתת להם לשוב עוד הפּעם לרוסיה, ולשמור את הפּקודה הזאת שמירה מעולה, ובצאתם את הארץ לא יקחו בידם מטבעות זהב וכסף”
בשנת ת״ק חזקה הקסרית אננה בת יוהן את חק הגרוש ובכתב דתה נאמר, כי נמצאים במחוזות רוסיה הקטנה עוד מאה ושלשים חצרות אשר בהן יושבים חמש מאות ושבעים ושלש נפש יהודים איש ואשה.
הקסרית אלישבעת בת פּטר הגדול שפכה את כל חמתה וקנאת דתה על היהודים שנואי נפשה. ויהי בשנת תק״ג, כאשר הגישו פקידי המלוכה וראשי האזרחים בקשה אל הקסרית לטובת היהודים בעיר ריגה, בבארם את הנזק הרב אשר יסבלו הנוצרים מגרוש היהודים, אשר רק הם המה רוח החיה באופני המרכלת, ובצאת היהודים את העיר תשאה שממה, כתבה הקסרית על שולי הגליון, אחרי הגמרה לקרוא את כתב הבקשה, את הדברים האלה:
"מאת אויבי המשיח לא אחפּוץ כל רוח בעסקים. "
עד כמה גדלה שנאת בת פּטר הגדול לעמנו, נוכל להבין מהנהגתה עם אחד מגדולי חכמי הרפואה מבני ישראל שקמו בדור ההוא, הוא הדוקטור אנטוני סאנשיס. הוא נקרא לרוסיה עוד בשנת תצ״א ויהי ראש וראשון לכל רופאי הצבא, ויכבד מאד בעיני כל העם. עת זקנתו התפּטר ממשמרתו הרשמית ויקדש את כל עתותיו חנם לעניי העם. פּתאום השיג פּקודה מאת המלכה אלישבעת, כי יעזוב את ארץ רוסיה. הישיש התם לא הבין את דבר הפּקודה הקשה הזאת, ויצא לשבת בפּאריז, ושם קבל מכתב מאוהבו השר רוזאמובסקי כדברים האלה:
“לא מאשר יזעף עליך לב הקסרית גרשתך מארצה, כי לא מצאה כל עולתה בך, אך חפצה היא, כי המלומדים הנמצאים בארצה יהיו נוצרים, ועתה נודעה כי הנך אחד ממחנה משה והנביאים”
בימי הקסרית יכתרינה השניה, או “הגדולה”, נפלגה ממלכת פּולניה לשלשה חלקים, לרוסיה, לאוסטריה ולפרוסיה, ומספר היהודים אשר באו תחת ידי הרוסים בשנת תקל״ב היה יותר ממליון. שרי המלוכה אבו לתת משפּטי זכיות ליהודים, אך הקסרית הקשיחה לבה, ובימיה ובימי פּאול בנה הבדילו את היהודים לרעה, ויציבו גבולות למושבותם, וישימו מס מיוחד על שלטון הקהל, אשר פּשט את עור היהודים מעל עצמותיהם.
אלכסנדר הראשון בן פּאול הואיל לקרב את היהודים אל עם הארץ ויפתח להם את בתי־הספר, אשר היו סגורים בעדם עד אז, והיהודים שלחו את בניהם להמכללות ללמוד את חכמת הרפואה, אולם מורי המכללות שמו מעצורים ומכשולים על דרך התלמידים, במאנם לתת להם כתבי־תעודה אחרי גמרם את חקי למודם, אם לא המירו את דתם, ושר ההשכלה הסכים לפעלם ועצת הקיסר הופרה.
בשנת תקס״ד יצאה הפּקודה לגרש את כל היהודים המוזגים והחוכרים מכל הכפרים. משפּחות רבות רוששו ודלו עד מאד. לשוא השתדל בעדם שר הפנים בעת ההיא, הנסיך קוראגין, כי יד שונאי ישראל היתה תקיפה והם הלשינו על היהודים, כי מנצלים הם את האכרים. ובכן נשבר בעת ההיא מטה לחם לאלפי משפּחות.
אחרי מלחמת הצרפתים ברוסיה, בשנת תקע״ב, הביע הקיסר את תודתו ליהודים על אמון רוחם למלכם ולארצם בעת הרעה ההיא, ובשנת תקע״ח צוה אלכסנדר הראשון, כי היהודים יבחרו להם צירים בתור מליצים בעד העם, אשר ישבו בקרית המלוכה יחד עם השרים ויועצי המלך, למען יוכל להועץ אתם איך להיטיב את מצבם.
ראשי היהודים מכל מקומות מושבותיהם התאספו בעיר וילנה ויבחרו שלשה מהם: את רבי זונדיל זוננברג מגרודנה, רבי בינוש ברץ מויטבסק ורבי מיכאל איזנשטט ממוהילוב. האספה הוציאה פקודה לכל היהודים הנושאים עטרות כסף על טליותיהם למסרן לידי אלופי הקהל ובמחירן המציאו לידי הנבחרים סך שלשת אלפים ושש מאות וששים אדומים הדרושים להוצאת הצירים פּטרבורגה. אולם גם הצירים האלה לא הביאו ישועה לעמם, כי פקידי הממשלה הוסיפו לגרש את היהודים מן הכפרים אל הערים, ומצב היהודים היה נורא מאד גם בימי אלכסנדר הראשון הטוב והמיטיב.
הצר הצורר ליהודים יותר מכל קסרי רוסיה היה ניקולי הראשון אחי אלכסנדר, אשר עלה על כסא מלכותו בשנת תקפּ״ה, ובשנים הראשונות למלכותו נתן חק, כי היהודים ירימו אנשים לצבא תחת כופר הכסף אשר שלמו עד אז.
ותרומת האנשים לצבא בידי ראשי הקהל היתה אסון נורא ואיום לישראל שנים רבות. שוטרי הקהל הנקובים בשם “החוטפים”, עשו את מעשיהם האכזרים כשעירי תפתה: גזלו את הילדים הקטנים מחיק אמותיהם ואת הנערים מזרועות אבותיהם וימסרום לצבא, וירבו בבתי ישראל יגון ואנחה. הילדים הובלו כפותים כשיות נאלמות בעגלות גדולות הרחק מגבול מושבות ישראל לגדלם שם בבתי אכרים רוסים עד מלאת ימיהם, ואחרי כן עבדו את עבודת הצבא עשרים וחמש שנים. אלפי נפשות נגזרו מעמם, אך רבים מהם זכרו את אמונתם וישאו ויסבלו כל הצרות מידי מעניהם עדי נתן חופּשה להם כתום שנות עבודתם, וישובו אל עמם ואל משפּחתם. אז גברה המנוסה מן הארץ ורבים נמלטו לארץ מולדובה, רומיניה, להציל את ילדיהם. יום יום תכפו הצרות על בני ישראל ברוסיה, דת נתנה לגרש את כל היהודים היושבים על הגבול או על חוף הים הרחק חמשים פרסות. פּקודה יצאה על עדת פּטרבורג, אשר נוסדה בראשית ימי אלכסנדר, להגרש מן העיר ולא ישארו בה כי אם אלה אשר ימירו את דתם. על האצילים פּקדה הממשלה לבלי יפקידו יהודים בתור סוכנים על אחוזותיהם ולא יחכירו להם את נכסיהם ובתי־משקיהם.
המהפכה הנוראה הזאת המיטה שואה על רבבות אלפי ישראל, רשו ורעבו, ורבים מתו ברעב. כל משאת נפש הצר היתה, כי היהודים יתבוללו בעם הארץ, ויצו להמעיט את בתי־הדפוס ולקחת מיד היהודים את ספריהם ולשומם תחת הבקרת ולאסור את כל הספרים אשר עין הבקרת לא חלה בהם. בחזקת היד המירה הממשלה האכזריה את בגדי היהודים ותגלח את חצי זקנם ופאת ראשם ותסר את המכסה מעל ראשי הנשים ויהיו בני ישראל ללעג ולקלס בעיני שכניהם.
תקופת הזהב היתה ליהודי רוסיה בימי מלך אלכסנדר השני, משנת תרט״ו עד תרמ״א. המלך הטוב הזה הגדיל חסדו עם בני ישראל ויעש להם הנחות, הקל את המסים ואת חקי עבודת הצבא, וירחב את חוג מושבותם, וירשה להסוחרים ממדרגה ראשונה ואת החרשים לשבת בערי־המלוכה ולכונן להם קהלות בתוכן, פתח לפניהם את כל בתי־הספר. אז נוסדה חברת מרבי ההשכלה בישראל, ויפיצו דעת בעם. הצעירים שטו אל בתי־הספר כצמאים למים, ויחלו להתנכר לעמם, בחשבם כי בא הקץ לצרותיהם. ובאמת עשו חיל בכל ענפי המדעים ברבע המאה ההיא. השמות: רובינשטיין במוסיקה, אנטוקולסקי בפסלות, אורשנסקי בדת ודין, בהרב ולבנדה בספרות, מאירים ככוכבים מזהירים בתקופה ההיא.
אולם לא ארכו להם ימי שלותם. כי אחרי אשר אלכסנדר השני נפל חלל ביום הראשון לחדש מרץ תרמ״א, ואלכסנדר השלישי עלה על כסא מלכותו, התקדרו שמי היהודים ברוסיה בענני אופל ועת צרה היתה ליעקב, כי פרעות ורעמים התפּרצו עליהם בכל קצות הארץ. הפּרעות האלה שמו שמות בעם ישראל, והממשלה הוסיפה לחוק עליהם חקי און, אשר נועדו בשם “חוקי מאי”, והם העיקו את היהודים עד דכא.
הסופרים והחכמים מבני ישראל אשר החלו להתבולל עם העם הרוסי בימי אלכסנדר השני, פּקחו את עיניהם לראות נכוחה, כי לא בהתבוללות תושע האומה האומללה, ורגש לאומי התעורר בקרבם וישובו אל עמם וירימו נס ציונה.
הסופר המהולל לבנדה התרגש מאד מן המהפכה אשר נהיתה במוחו ולבו אחרי הפּרעות, בראותו כי חרב בית מקדשו — האידיאל הקוסמופּוליטי היה כלא היה, ויחלה מחלת הרוח וימת מעוצר רעה ויגון.
בתקופה ההיא נולדה התנועה הקדושה — הציוניות, וטובי העם התיצבו בראש התנועה, אשר רק ממנה יהל אור תקוה לעם ישראל.
היהודים ברומיניה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
שתי הארצות הקטנות, מולדובה וולכיה, אשר בדרום אירופּה, התאחדו בדור האחרון ותהיינה לארץ אחת בשם רומיניה.
הארץ הזאת היתה לפנים, בימי ממשלת רומה, ארץ מקלט, ארץ גזרה, המועדה לכל המרצחים והשודדים, אשר שלחתם שמה הממשלה להתם פּשעם ולכפּר עונם. צאצאי האסירים ההם התבוללו עם בנות הצוענים הנודדים בערבות הארץ ההיא, ומהם יצאו הרומינים המרעישים את העולם בימינו ברשעתם ובשנאתם ליהודים.
בני ישראל ישבו בארץ רומיניה בימי ממשלת רומה, עוד בטרם הגלו האזרחים אצילי רומיניה שמה.
לאט לאט נוספו על היהודים התושבים מאחיהם מכל הארצות אשר סביבותיהם, מתוגרמה, פּולניה והונגריה. כי המסחר היה נפרץ מאד בין הארצות האלה, ויהודים היו לרוח החיה באופני המרכלת. גזרת תרומת הצבא מאת יהודי רוסיה גם היא הביאה נמלטים רבים משם לרומיניה בימי ניקולי הראשון.
ראשי אגודות הנזירים ברומיניה ואדוני הארץ, בחפצם להושיב את הארץ הנשמה וערבותיה, קראו ליהודים מקרוב ומרחוק לאלפים ולרבבות, ויפקידום על בתי־משקיהם ועל אחוזותיהם וכפריהם, ויתנו להם חוקים טובים. והיהודים, אחרי אשר הציבו להם יד בחיים, הביאו אליהם את בני ביתם, קרוביהם מיודעיהם מארץ מולדתם. גם המלחמות בין רוסיה ותוגרמה הביאו לרומיניה יהודים רבים משתי הארצות הגדולות האלה.
החסידות גם היא בראשית הוסדה שלחה שרשיה בארץ החדשה הזאת, ותתכונן בקהלות רבות, ולרגליה נהרו המונים ממעריציה ומחזיקיה. האצילים ושרי המלוכה שחרו את פני “היהודים הטובים” וקדושיהם, ויתנו להם לאיש ועדתו לשבת בתוכם ויעשו להם הנחות רבות.
במנוחות שאננות ובמשכנות מבטחים ישבו היהודים ברומיניה כל עוד אשר סרה אל משמעת שולטן תוגרמה, וחכירת בתי־היין וכל מחיה בכפרים בידם היו מאת האצילים, אשר גוננו עליהם. ואם גם הוציאו המושלים לפעמים חוק אכזרי לגרש את היהודים מן האחוזות והכפרים, אז היו האצילים למגן להם ולא נתנו לנגוע בהם לרעה, כי אהבום בגלל כשרונם ויושר דרכם. והיהודים השתדלו להסב אליהם את כל בתי־האורחים והמלונות אשר בדרכים, למען אשר לא יאכלו אחיהם הבאים אל הארץ לסחרה את לחמם טמא בבתי הגוים, ובתי־המלון לא הביאו אז למחזיקיהם שכר רב, כי אם עמל וצרה, בהיותם צפוים אל מחנות השודדים והמרצחים אשר פרשו רשתם על כל הדרכים והמסלות. גם בתוך הערים הכינו בתי־אורחים כחקות ישראל מאז להכניס את אורחיהם בכל עיר ועדה במאור פנים.
הרומינים, אשר כל משאת נפשם אך לשאת משרה ופקודה בממלכה, עזבו את המסחר וכל חרושת המעשה ליהודים, אשר בחכמתם וכשרון מעשיהם כוננו בתי־עבודה, ואנשי המלאכה היו לאגודות המתנהלות על פי חוקים טובים המגוננים על המלאכה ועובדיה. עשירי העם כוננו בתי־מסחר ובתי־אוצר לסחר כסף, אך בנשך לא שלחו ידם, כי מצאו מחיתם ברחבה, ורבים מהם חיו בטוב ובעושר.
אולם לא לעולם חוסן, כי באחרית המאה השמונה עשרה רבו הנודדים מגליציה ורוסיה, אז עברו הימים הטובים ויגדל המחסור במולדבה, אך בוולכיה עדין לא ידעו רע, כי שטף הנודדים טרם הגיע אליה.
בשנת תר״ח, שנת המהפכה לרוב ממשלות אירופּה, התעוררו גם הרומינים משנתם לפרוק את עול מלכות תוגרמה מעל צוארם. היהודים היו בין הראשונים להתיצב במערכה וללחום את מלחמת הדרור, וילחמו בחרף נפש. תופשי הממשלה החדשה הבטיחו לתת להם זכיות ומשפּטי אזרח. סוף דבר היה, כי הדרור בא לארץ רומיניה, אבל תקות אחינו נכזבה עד היום.
הממשלה החדשה, תחת המלך קרל פון הוהנצולרן, אשר עלה על כסא מלכותו בשנת תרכ״ו, חדשה גזרותיה על היהודים. מן הכפרים, אשר בהם היה מקור מחיתם, גרשתם, את המסחר סגרה מפניהם, בבתי־הספר לא קבלה ילדיהם לחנכם. ההמון השתובב ויתנפּל על בני ישראל כחיות1 יער וירדפו אחריהם עד חופּי הדונאי ויטביעום במי הנהר. לשוא צעקו היהודים מעצמת מכאוביהם לכל ממשלות אירופּה, כי אין קול ואין עונה, אין חומל ואין מרחם על יהודה השדודה!
בשנת תרל״ח, אחרי מלחמת רוסיה ותוגרמה, בהתאסף ראשי הממשלות בברלין והשר בנימין ביקונספילד בראשם, זכרו לטובה את יהודי רומיניה ויכתבו בספר הברית לחובה על ממשלת רומיניה לתת משפּטי אזרח ליהודיה. אך ממשלת הזדון לא מלאה חובה עד היום וחמת ההמון נתכת עליהם בכל עת. רבים מהם עזבו את הארץ הארורה מבלי שוב עוד אליה. בין היוצאים נמצאו אנשים גדולים וחכמים כהפּרופיסור שלמה זלמן שכטר ע״ה, ראש בית מדרש לרבנים באמריקה, והרב גסטר בלונדון.
מספר היהודים בעמק הבכא הזה לא הגיע עדין לשלש מאות אלף, ורק למאות אחדות מהם נתנה זכות אזרח, וכל המון בית ישראל נחשבו לזרים ונרמסים תחת רגלי המולדבנים הפּראים בלי חמלה.
אחי ואחיותי השומעים! הננו יושבים כעת בערב הזה באולם גדול ומתענינים בתולדות אחינו ברומיניה, ובאותה שעה מתגוללים שם אלפי אחינו ואחיותינו עם צאצאיהם הקטנים בדרכים, נסים ונמלטים מחמת רודפיהם ומתמוגגים ברעב ובקור, עדי אשר ממשלת אוסטריה, העוינת גם היא את היהודים על פי דרכה, נכמרו הפעם רחמיה ותצו על שומרי הגבול לבל יניאו את הנמלטים מבא בארצה, ואת האזרחים בקשה, כי יקדמום בלחם ובמים.
שבו עליך ימי־הבינים, ישראל סבא! הוי, עד אנה? עד מתי ?.2
הסנהדרין בצרפת
מאתצבי הירש מסליאנסקי
חכמת בן־מנחם היהודי האשכנזי רכשה לו אוהבים רבים גם בצרפת ובאהבתם אליו השתדלו בעד עמו לשחררו ולזכותו במשפּטים טובים.
בראש כל אוהביו הצרפתים היה הגרף מיראבו, אשר כתב ספר על־אדות בן־מנחם ולא שכח חנות גם את עמו וידבר משפּטים את שונאי ישראל. ועל ידו החזיק הכהן הנאור גריגואר, וידרשו טוב גם ליהודים אשר בצרפת.
עוד לפני המהפכה בצרפת, אשר החלה בשנת תקמ״ט, החל לודויג הששה עשר לשום לבו ליהודים, ובבוא צירי היהודים מאלזס, ובראשם רב נפתלי איש אדלסהיים (סרף בר) מליצם, לפני המלך להתאונן על גורלם, הטה חסדו להם ויסר מיהודי אלזס את כל שארית חקי גרמניה, אשר נשארו באלזס ולותר, ארצות אשכנז לפנים, ויעבר את מכס־הגלגלת מהם וירשם לשבת בכל רחבי הממלכה. אך שווי־זכיות טרם נתן להם.
המהפכה באה ונהיתה. הצרפתים המיתו את מלכם, הפכו משורש את כל הסדרים הישנים וישביתו את הדת הנוצרית וכהניה גם יחד, וירדפו בחמת אפּם את כל שומרי הדת ובעלי האמונה, ואך את שם השכל והתבונה העריצו והקדישו. אז סבלו גם היהודים היראים מרודפי המאמינים. הרב רבי דוד סינצהיים מוירצבורג, אשר גר בשטרסבורג ונחשב לראש התלמודיים בדור ההוא, נמלט על נפשו, אחרי אשר העידו בו, כי שמר את השבת והמועדים.
אחדים מן היהודים אשר גרו באלזס נאשמו על אשר אפו מצות לחג הפסח. אולם הם התנצלו בטוב טעם ודעת, באמרם כי לא חג דתי הוא להם, כי אם חג החרות, והמצות הן זכרון החופש והדרור אשר נחלו אבותיהם בצאתם מארץ מצרים. האמתלה הזאת מצאה חן בעיני ראשי המהפכה ולא נגעו בהם לרעה.
אז נתנה הממשלה את משפּט היהודים לפני הקהל לענות בו, וצוררי ישראל נמצאו גם בין ראשי העם בעלי החרות. אולם מליצי ישראל ואוהביו לא החשו, ובכל מאמצי כחותיהם נלחמו בעד חרותם, ובראשם הגרף מיראבו, הכהן גריגואר והיהודי שלמה זלקינד הורויץ מעיר הקטנה זמלין, פּלך קובנה, תלמידו של הגאון רבי אריה ליב מוולוזין, בעל “שאגת אריה”, אשר לוה את רבו בצאתו מרוסיה לשבת על כסא הרבנות בעיר מיץ הצרפתית. משם בא פּריזה. ביום עסק במסחר בגדים ישנים, ובלילה למד דעת שפות שונות, עדי אשר נודע שמו בין החכמים, והממשלה מנתהו לפקיד ולסוכן בספריה הגדולה. הורויץ היה איש חפשי קיצוני, אולם את עמו לא עזב וילחם בעד חרותו וזכיותיו בפיו ובעטו בחרף נפש.
מה יקרו ונשגבו דברי הגרף מיראבו באזני ראשי ממשלת העם הצרפתי:
“אויבי ישראל מתחלקים בטענותיהם: אלה דואגים פן יעלו היהודים בכשרונותיהם על הנוצרים ויסיגו גבולם, ואלה חורצים משפּט כי היהודים נבערי דעת הם ולעולם לא יגיעו למעלת הנוצרים האזרחים והלא דבריהם סותרים זה את זה! יתאחדו נא אויביהם, ואז אולי נתן לדבריהם אוזן קשבת. צרפתים! החופש הדתי קדוש יהיה בעיניכם ושם אי־סבלנות לא יזכר ולא יפקר בתוכנו, גם סבלנות לא אבקש, כי בה טמונה רוח עבדות המשפּלת כבוד האדם אנכי אך חופש אבקש חרות גמורה השוה לכל תנו חופש וחרות לעם אובד ונדח, התועה בכל מרחבי התבל בלי מבטח ומפלט, העם אשר כלם ישפּילוהו וידכאוהו הסירו מקרבכם את גאון הלבב וגאות הרוח פרי האצילות אויבת העם! אל תשלחו את בני יעקב בעלות השחר בטרם תברכוהו בזכיות ובמשפּטים צדיקים ויהיו כמוכם”
גם הכהן גריגואר נשא משא באזני נבחרי העם כדברים האלה:
"זה אלף ושמונה מאות שנה היה העם מיהודי מרמס לרגליכם. אמנם חרה בהם אף ה', אבל האם נתן לכם המשפט להיות כלי זעמו? אבותיכם כלו חמתם בעדר האומלל, וישפכו דמי ישראל כמים הבאמת תחשכו, כי די לכם בהשאירכם אותם בחיים? הן עומדים אנחנו על סף המאה השמונה עשרה, הבה, נקדם את פני המאה החדשה באותות אהבה, שלום ואחוה, היהודים גם הם בני המשפּחה הגדולה, משפּחת האדם! תחזק נא אגודתכם עם אחיכם אלה, כי עצמכם ובשרכם המה פּתחו שערים ויבא גוי אומלל ומצא לו מקום להניח את ראשו ולמחות דמעתו מעל פניו! ואני כהן נוצרי, הנני לצאת ראשונה ולחבק בזרועותי את היהודי אשר אפגוש באהבה כרע באת לי!
הצדק גבר על הרשעה, ובשנת תקנ״א בטלה הכנסיה הלאומית את כל החקים המעיקים ליהודים ותקרא דרור בארץ צרפת ותשם חקה אחת לכל יושביה. ורבי יצחק בר מלותר, ראש צירי היהודים להכנסיה הלאומית, הוציא קול קורא לאחיו ויעוררם לאהוב את ארץ מכורתם ובלתי שכח את עמם, ואלה דבריו:
"אזרחי צרפת ובני ישראל אנחנו, קומו נא ונשא ידינו קדש ונשבעה לחיות שני אלה יחד: צרפתים, בעמדנו בנפשותינו להגן על ארץ מולדתנו היקרה, ובני ישראל, בשמרנו את תורת אלהינו על שני אלה אנחנו נשבעים בשם אלהי ישראל! "
בעלות נפּוליאון בונאפּרט על כסא מלכותו, אחרי הרגיזו את כל ממלכות אירופּה, לחם בתוגרמה, ובצורו על העיר עכו קרא לבני ישראל לבא אל תחת דגלו ובשכרם ישיב להם את ארץ אבותיהם. שביב תקוה התגנב אז בלבות בני העם המפוזר והמפורד, ויהי מלך צרפת בעיניהם כמלך כורש בשעתו, ויכונו לקראת הגאולה. אך תקותם זאת נשארה מעל בהשבר גאון הגבור הכביר הזה.
צוררי ישראל, אשר לא ינומו לעולם, הלשינו על בני ישראל, כי מנצלים הם את עם הארץ בנשך, ויטו את לב הקיסר האדיר לשלול מאת היהודים את זכיותיהם, אשר נתנה להם הממשלה הלאומית. ויקרא הקיסר את ראשי היהודים וחכמיהם וישם לפניהם את שאלותיו, למען ידע ויבן מתשובותיהם אם יוכלו להיות אחים להצרפתים ובנים נאמנים לארץ מולדתם. מאה ואחד עשר איש היו הקרואים מכל ארצות ממשלתו, וישכילו בחכמתם להשיב דברים נכוחים מבלי נגוע לרעה בדת ישראל, ויפיקו ממנו רצון, ויבחר מהם שבעים איש, כמספר הסנהדרין מלפנים בשבתם בארצם הקדושה, ויצו כי ראשי הסנהדרין ישימו דברי התשובות ההן לחק, אשר היהודים בכל מקומות מושבותיהם יקימו ויקבלו עליהם ועל דורותיהם אחריהם לחק עולם.
ובכן זכתה כנסת ישראל לראות את סנהדריה יושבים בפּאריז, בשנת תקס״ו. רבי דוד סינצהיים היה הנשיא, רבי אברהם סנרי אב בית דין ורבי אברהם די קולונא מאיטליה החכם.
הרב יצחק בר נשא מדברותיו באזני הסנהדרין לאמר:
“יותר משבע עשרה מאות בשנים הנה עברו מאז גבר האויב על עם ישראל, ויבעלוהו לגיונות, ויהי עבד לרבים, ובכל צרותיו ומצוקותיו אשר מצאוּהו נשאר נאמן לאמונתו ודתו, והנהו עומד עד היום כצור מעוז וכסלע איתן לאות ולמופת לעמים רבים הבה, אדוני היקרים! היום הזה יום אורה ושמחה לנו בני ישראל, אשר בו זכינו לראות את גאון לאומנו מימים מקדם, ועד הסנהדרין, מחוקקי ישראל, אשר בוטל בהריסת בית קדשנו ובחורבן ארצנו, הועד הזה שב לקדמותו בחסדי מלכנו כימי עולם לתת לנו חקי צדק לרוח המקום והזמן, אשר בו אנו חיים אחינו בני ישראל! התפּלאו והשתוממו על מסתרי מעללי יה, כי את אשר לא סופּר לאבותינו ראינו, ואשר לא קוו לשמוע הקשיבה אזננו הן רבות חליפות ותמורות אין קצה ראינו מאז גלינו מעל אדמתנו. עמים רבים וגדולים היו כלא היו, אלה באלה התבוללו ולא נודעו עקבותם. לא כן חלק יעקב, כי נשארנו לעם אחר — עתה, בצל מלכנו מושיענו, אשר לו עמים יקראו ואל זרועו ייחלון, בצל הגבור הכביר הזה נמצא חסות ובא תבא תשועתנו ולא תאחר”
אולם על מפעלות הסנהדרין בצרפת יאות המשל הידוע "ההר התחולל ויולד עכבר! " כי לא חדשו ולא תקנו החברים מאומה, ויהיו רק לכלי חפץ בידי שרי הממשלה, ויעמדו על משמרתם רק כשוטרים נאמנים למלאות חפץ רבי המלוכה, ואחרית הסנהדריה היתה הקונסיסטוריה, הוא הועד העליון המפקח על הרבנים רועי הקהלות. המוסד הזה נשאר בתקפו עד דורנו זה, עד אשר הממשלה הצרפתית הבדילה את האמונה מממשלת האזרחים, ותהי אחרית הקונסיסטוריה כאחרית הכהונה הקתולית.
יצחק בר לוינזון
מאתצבי הירש מסליאנסקי
את אשר פּעל ועשה משה בן מנחם בארץ אשכנז ברוב חכמתו לטובת בני עמו, עשה החכם ריב״ל בארצו, ארץ רוסיה, לטובת אחיו הנענים והנגשים, בני הגלות המרה, ועבודתו היתה פוריה. הוא הקריב את חייו כליל על מזבח אהבת עמו מבלי שום לבו אל עניו ודלותו, חליו ורפיון גוו, אשר שללו ממנו את כל רגעי מנוחתו. כל ימי חייו היו חיי עוני ולחץ, מחסור ומצוק, עד אשר לא היה לו גליון ניר שלם לכתוב עליו את רעיונותיו ויכתבם על גזרים ופיסות, אשר בהם הנחילנו את ספריו הנעלים והנשגבים אשר אין ערוך להם בספרות העברית.
רבי יצחק בר לוינזון נולד בעיר קרמניץ, בערב ראש השנה, שנת תקמ״ח. בן שלש שנים היה בהחלו ללכת אל “חדר” מלמדו לשמוע לקח בלמודים. בהיותו בן תשע כבר כתב הגיונותיו על דבר הקבלה. בראות רב העיר קרמניץ את מעשי ידי העלם, השתומם בחרדת קדש, ויזהיר את אביו להסתיר את הדבר הזה ולהשגיח על בנו, כי לגדולות נוצר.
בשנת תקע״ב, שנת מפּלת נפוליאון ברוסיה, הראה ריב״ל את אמון רוחו לממשלת ארץ מולדתו, והגינרל גירס שם עליו משרה כבודה. אולם מרוב עבודתו חלה מחלת־העצבים ובפקודת הרופאים עזב את ארצו וילך ארצה גליציה. שם התודע עם החכמים הגדולים: רבי נחמן קרוכמל, רבי שלמה יהודה רפּאפּורט, פּערל, ערטר ועוד, ויכרות אתם ברית אהבה נאמנה, וכלם הכירו כי ברכה בו. שם נהיה למנהל ספרי חשבון באחד הבנקים. אחרי כן עזב את משרתו זאת ויהי למורה עברית בהגימנזיון בעיר טרנופּול.
בשובו לרוסיה היה כבן שלשים וחמש שנים ויתודע אל הרוזן ויטנשטיין, וישא חן בעיניו ויקחהו לארמונו בעיר קמינקה, וישב אתו בכל ימי הקיץ, בשנת תקפּ״ג. ובלכת השר לשוח, קרא אליו את לוינזון ויתענג בחברתו, חכמתו ונועם לקחו, עדי אשר שמע לעצתו בענינים רבים.
אחרי כן שב ריב״ל לעיר מולדתו קרמניצה שם1 חלה את חליו המסוכנה, ולא עצר כח לעזוב את מטתו כשתים עשרה שנה. אולם נפלא היה החכם הזה בכחות נפשו הגדולה — גוו רפה ונחלש, ונשמתו התחזקה מיום אל יום, וישקוד על למודיו וישתלם בשפות עברית, ערבית, כשדית, רומית ויונית, ויעמק חקר בפילוסופיה. כח זכרונו היה חזק מאד. והשר הפּולני טשאקי, אשר ישב אז בקרמניץ, היה לו לעזר בבית עקד ספריו הגדול, ויתהלך עמו כאח ורע. ככה התפּרנס החכם הגדול הזה במזון רוחני, ויחי חיי רוח ונפש וימצא כליל בעולם האצילות.
באחד ממכתביו יאמר החכם ריב״ל:
“לא היה בכחי כמעט לאחוז ספר בידי ודמיוני2 כי האותיות של הספרים נגלו לפני בערפל עם כל זה נרשמו בזכרוני ספרים שלמים וגדולים עד היום הזה” —
חברת המלומדים הנוצרים הכירה אותו לאחד מחבריה הנכבדים, וחברות שונות בארצות שונות פּנו אליו בשאלותיהן על־דבר היהדות וספרותה.
את ספרו המהולל “תעודה בישראל”, אשר בו הציע אמצעים מועילים לרומם את עמו ממצבו השפל, הקדיש לשם הקיסר ניקולי הראשון, והוא הכיר את פּעלו לטוב ויכתוב אליו מכתב תהלה ואלף רובל נתן לו למנחה.
תמים היה החכם ריב״ל עם ה׳ ואמונתו וישנא את התקונים, אשר מהפקרות וחופש אי־אחראי מוצאם. ואלח דבריו בענין זה לאחד אוהביו, בשנת ת״ר:
"ועל דבר הרב הזה, אשר אמרה לי שגם הוא מסכים לזה לדחות את היום הקדוש ליום הראשון בשבוע, אוי להם לאנשים הללו הרודפים שלום ורעות ואחדות עם יושבי הארץ בחלול ברית ה׳, ואוי לו להרב הזה זקן ממרא אשר שיבה זרקה בו, ועוד ידו נטויה לבחוש ולנתוץ ולהרוס יסורי התורה! העולה על לבם היה לא תהיה. כבר אמרתי לאחד מכת זו שטען לפני בענין זה להחליף את השבת ליום הראשון, ואמרתי לו: מה יום השבת שהוא נקבע מאת ה׳ אתם מחללים, מכל שכן שלא תשבתו ביום הראשון אשר תקבעו אתם! ואם כן גם זה וגם זה יהיו לבם חול. ביום השבת תתנהגו כגויי הארצות, וביום הראשון תתנהגו כיהודים״
את המשפּט החרוץ הזה נראה בעינינו בדורנו בארצנו החדשה, כי רוב אחינו מתנהגים ביום השבת כנוצרים, וביום הראשון — כיהודים נאמנים…
סופר לאומי היה ריב״ל בכל תקפו ורוח לאומית מבצבצת מכל ספריו הגדולים: “תעודה בישראל”, “בית יהודה” ו“זרובבל”, בהם חשף את ההוד וההגיון הלאומי בתבונה ודעת ובכשרון נפלא.
מושיע וגואל היה לעמו בספרו “אפס דמים”. בו שם לאל את העלילה האיומה והנתעבה, אשר הנוצרים העלילו על היהודים, בשם “עלילת דם”. הספר הזה פעל פעולה גדולה על לבות חכמי העמים, כי הדוקטור לוי, בן לויתו של השר מונטיפיורי, תרגמו אנגלית, וכל חכמי תבל פזרו לו תהלות ותשבחות.
אחד המתקנים שאלהו:
"איך נוכל להתפּלל היום “לשבור עול הגוים”, בעת אשר כבר קבלנו משפּטי אזרח? "
על זאת השיבהו בהשכל ודעת:
"יסוד סדר תפלותינו היה בדור החשמונאים, בעת אשר אבותינו ישבו בארצם חפשים מכל שעבוד מלכות אחרת, ובכל זאת סדרו תפלתם, תפלות אלו המדברות מהסרת עול מעל צוארנו, כי נודע שעשרת השבטים גלו בין אנשים פראים ועמים אכזרים, וידוע שמחובת היהודי להשתתף בצרת אחיו ולהתפּלל בעד הכלל, ולא די לנו אם נחיה אנחנו בטוב ובנעימים, כי איככה נוכל ונראה ברעה אשר תמצא את אחינו בארצות הרחוקות וכן מתפּללים אנחנו דרך משל יום יום שלש פעמים “רפאנו ה׳ ונרפא” ואנחנו כולנו איננו חולים, אבל משתתפים אנו בצרת החולים מאחינו. "
ריב״ל היה האחד והמיוחד בין כל סופרי ישראל, אשר עורר את עמו לעבודת האדמה, ודבריו עשו רושם גם על הממשלה הרוסית, ביסדה מושבות ליהודים בפלכי כרסון ויכתרינוסלב. ככה נלחם בעטו לטובת עמו האהוב לו עד יומו האחרון.
שרי הממשלה: אוברוב, ביביקוב והגרף טולסטוי, על כפּים נשאוהו, ויבקרוהו במעונו הדל ויחליפו עמו מכתבים, ויתיעצו עמו בכל הנוגע לשאלת היהודים בעת ההיא.
הגאונים הגדולים בדור ההוא וגם קדושי החסידים פזרו לו תהלות על ספריו, אשר בהם הרים את קרן עמו וכבודו לעיני כל העמים.
רבי דוד לוריה מביכוב, גאון המתנגדים, ורבי אברהם מטריסק, קדוש החסידים, שניהם החליפו מכתבים עם החכם ריב״ל ויוקירו ויעריצו את שמו לעין כל.
במלאת להענק הספרותי הזה שבעים שנה הגיעוהו ברכות מאליפות מחכמי התבל, יהודים ונוצרים, ובראש כלם מתנוסס לתפארה מכתב מידיד נעוריו החכם אריה ליב לנדסברג מקרמניץ, אשר התגורר בעת ההיא בעיר אודסה.
בתוך יתר דברי מכתבו יאמר לנדסברג:
"את הנך, חג השבעים, חגותי במסכת רעים, ועליה נסכתי נסכים, נסך יין ונסך דמעות גיל, ושתיתי לשלומך כוס לרויה עתה זקנים אנחנו שנינו. שנינו באנו בימים ושנינו עומדים היום בצל גבור חלדנו אל תבהל ברוחך לכעוס על כי ימיך פנו בצרה ועברה, מה לך להביט מאחריך? הביטה את אשר לפניך, ראה חננך אלהים לשון למודים אף עט סופר מהיר נתן בידך לאמר זה חלקך בארץ החיים ועליו תחיה התבונן נא איפוא! החונן לאדם דעת קראך מבין אלפי ישראל ושמך לרופא נאמן לפקוח עינים עורות ופקודתו זאת שמרה רוחך השלמת, אחי, מלאת את חובך באמונה עתה שלום לך, איש חמודות! שלום לספריך ולמעונך, עלית קיר קטנה ודלה, אשר לא תסולה במקדש מלך. שלום גם לתנורך המגין בעדך מחצי החורף שלום לשלחנך הטהור, עליו כיום כלילה תבונן לחמה של תורה לאחיך בני עמך, ואתה פת במלח תאכל עליו דיך. שלום לעטך המעתיק רעיונותיך שלום לכסאך מכון שבתך מאז זה ארבעים שנה. שלום לספריך צאצאיך הנאמנים, שלום לכלי מקטרתך אשר בידך תמיד המעלה קטורה באפּך לריח ניחות לך שעל פיו תכונן מחשבותיך על שפת עטך שלום לארונך שומר יגיע נפשך, לא זהב וכסף, כי אין בארון אף שקל אחד, כי אם כתבי ידך היקרים מפּז שלום למטתך השלמה, אשר תחליף את עצמותיך ברוכים יהיו כלמו, כי המה רק המה בעלי בריתךָ דורשי שלומך ובאחרונה תעלה ברכתי גם על ראש ההר הגדול, הענק בין הררי קרעמניץ, הר עתיק יומין הנצב מול חלון ביתך ונשקף מול מאור פניך — הן זאת היא ברכת ידיד נעוריך, המחבקך מרחוק ומתפּאר בך לאמר: רעך אני לעולם! ״
ביום כ״ד שבט שנת תר״ך מת האיש הגדול הזה בעיר קרמניץ, בהיותו בן שבעים ואחת שנה, ויספּדוהו כל עם ישראל.
בהיותי בעיר קרמניץ, בשנת תרנ״ב, הלכתי לראות את הבית אשר בו שכן הריב״ל ז״ל, אשר בו בלה את כל ימי חייו הרעים והמרים, בו כתב את כל ספריו הנפלאים והמאירים ככוכבים בספרותנו, בו שר עם השרים הצרים לבני עמו ויוכל להם, בו העלה את נר החכמה לעמו ויברא תקופה חדשה בספרות ובחיים. ברגש קדש מהרתי לבא אל הבית — והנה שמה אחזתני, בראותי ממעל למשקוף הפתח תלוי שלט ועליו כתובים בשפת רוסיה: “פּה ימכר כל משקה חריף ממינים שונים”. באתי הביתה — והנה אכרים שותים בו לשכרה ומתגוללים בקיאם. אויה! — קראתי מנהמת לבי ואאלם דום. בעצבון נורא שבתי למעוני ושעפּי השיבוני: "הזה הוא מקום משכן הענק הספרותי הזה, נר ישראל, אשר הקריב את חייו לטובת עמו? האם לא היו מציבים לו בני עם חי ונאור אחר במקומנו מצבת זכרון אחריו? ואתנו אין מי אשר יתעורר לקנות את הבית הקטן הזה ולהקדישו לבית עקד ספרים עברים על שם רבי יצחק בר לוינזון, בעליו מלפנים. קללת ה׳ רובצת על אחינו בני רוסיה ועל חכמיהם ובחיריהם גם יחד, עדי אשר גם קוראי הדורות וסופרי דברי ימינו אינם שמים לבם גם להחכמים היותר גדולים כריב״ל ז״ל. הלא חרפּה היא, כלמה נוראה, כי בונה התולדה שלנו, הפּרופיסור צבי הירש גרץ, לא זכר בספרו “דברי ימי ישראל” גם את שם האיש המצוין והנעלה הזה, בה בעת אשר לא העלים עינו מהקטן שבקטנים מחכמי בני ישראל בארץ אשכנז. שנאת חנם ומשטמה הבאה מאי־ידיעה שולטות בלבות חכמי היהודים באשכנז לחכמי רוסיה הגדולים וטובים מהם.
בושה וכלמה!
משה הס
מאתצבי הירש מסליאנסקי
זה האיש משה נולד בשנת תקע״ב בעיר באנן באשכנז. אביו־זקנו היה יהודי פּולני, והוא למדו את תורת ה׳ ויחנכו על פי מורשת הדת, ויטע בלבו נטעי נעמנים, אשר אחרי כן עשו פרי הלולים לעמו ולארצו.
בימי עלומיו לחם בחרף נפש את מלחמת העובדים העשוקים מעושקיהם בעלי ההון, ויתמכר כליל לתנועת הסוציאליות ויהי תלמיד נאמן לקרל מרכס ופרדיריך אנגלס, אבות התנועה הזאת ומחולליה. אולם המקרים אשר קרו בעת ההיא בעיר דמשק, עלילת הדם הנתעבה, אשר שמה שמות שמה בעדת היהודים, עוררו את לבו לשוב אל חיק הורתו, ויחבר את ספרו ״“רומה וירושלים”.
הספר הנפלא הזה ערוך בתבנית שנים עשר מכתבים, אשר כתב לעלמה חכמה אחת, ובהם הוכיח אותה לדעת, כי שוא היא ההתבוללות, ותשועת ישראל היא אך בו בעצמו, בלאומיותו ובשובו לארצו.
תמצית דעותיו בספרו “רומה וירושלים”:
א) היהודי יהיה זר ונכרי בעיני כל עמי אירופּה גם אחרי אשר יתנו לו זכיות וחרות בשם אהבת האדם, יען כי בן בלי ארץ הנהו.
ב) טיפּוס היהודי, רגשותיו וארחות חייו לא ישתנו לעולם, לא הזמן ולא המקום יעצרו כח לשנותם.
ג) אם הזכיות והחרות יוכלו היהודים להשיג רק במחיר לאומיותם, אז עליהם להקריב את הראשונות בעד האחרונה, אשר היא מקור חייהם.
נפלא הוא הדבר, כי תלמידו של מרכס התרועע בשנות הששים במאה שעברה1 עם רבי צבי הירש קלישר, רבי אליהו גוטמכר, רבי דוד גורדון והפּרופיסור גרץ בדבר הלאומיות ושיבת ישראל לארצו.
מה נמרצו דבריו במכתבו הרביעי ליהודי אשכנז המתבוללים, באמרו:
“לשוא תסרקו את שער ראשכם המסולסל לפני המראה השכם וסרוק להחליקו, כי היא לא תצלח, קווצות התלתלים השחורות לא תהפכנה לצהוב וחלק ולחטמיכם אין כל תקות אלא בקציצה הגזע היהודי הוא מקורי ולא המקום ולא הזמן ישנוהו ובעיר תבן המצרית נמצאה מצבה, אשר הוקמה עוד בימי משה, ועליה חרותים פני העברים אשר עשו בלבנים, ובחזותם נכיר את תמונת היהודים אשר תארם כתואר היהודים של זמננו”
משה הס הקדיש את חיי המשפּחה בישראל, באמרו, כי אחרי עשרים שנה אשר נבדל מעמו, שב אל חדר הורתו, זכרון לאומיותו, מורשת אבותיו, וכמו בקסם פּעלה עליו תמונת אמו האשה האומללה ומרת הנפש, ותחדש בקרבו רוח נכון ולב טהור. והוא מוסיף:
“לא לחנם אמרו חכמינו כי לא נגאלו בני ישראל אלא בזכות נשים צדקניות, כי בזכות אמי נגאלתי גם אני מגלות הטמיעה וההתבוללות” —“אהבת המשפּחה בטהרתה היא מקור החיים לישראל, ואלה דברי האלהים אל אבינו הראשון ונברכו בך כל משפּחות האדמה.”
* * * * *
“רק דעתם הבריאה של היהודים בכרה את אהבת האם לילדיה על אהבת האשה, ודמות דיוקנה של האם הזאת נצבה כמו חיה לנגדי, פניה מאירים, אף כי חורו, שחוק מכאיב לב מרחף על שפתותיה, עיניה הכהות יורדות ונוקבות עד תהום העתיד”
* * * * *
"אומלל הוא המתבולל המתחפש והמכתש לצור מחצבתו, אומלל ושבע קלון, כי הוא יפּול באין מעמד אך שוא לכם, בוגדים! אף אם תחפשו באפר על עיניכם, אף אם תשנו את שמותיכם ותמירו את דתכם, גם אז אם יהיה שם היהודי מנואץ, יהיו פצעיכם הרבה יותר מפצעי אוהב עמו ומולדתו באמת כי זה האחרון יסבול בעד אידיאל, ואתם — בשביל מה?! "
ואלה דברי משה הס על־דבר אחינו האורטודוכסים:
"כארצות המבדילות בין הים והקדם — רוסיה פולניה — חיים רבבות אחינו, אשר יומם ולילה ישפכו שיחם לפני אלהי אבותיהם, כי יחונן את ארצם וישיב בנים לגבולם, המה ישמרו את משמרת לאומיותם, את רוח החיים בהיהדות, רב יתר מאחינו המערביים, אשר בחפצם להחיות את כל העצמות היבשות שבנוף הדת, לא שמו את לבם אל הנשמה אשר בקרבה, אל התקוה בתחיתנו הלאומית, אשר חיתה אותנו בכל סערות הזמן שהתחוללו עליה, אל רבבות אחינו אלה מי יתן ואלכה ואקרא אליהם לאמר הרימי נסך בת עמי! הרימי, אל תיראי! בך טמון הגרגר המלא דשן וחיים אשר כגרגרי הזרע שפוני החנוטים אשר במצרים ישנו שנת עולם, אבל יונקתם לא חדלה ועוד ישובו לתת פרים בעתו, כאשר יהיו שתולים על פלגי מים חיים באדמה פוריה, אשר טל השמים ירד עליהם והאור והאויר ילוו אליו להחיותם ולהפרותם "
על התקונים והמתקנים ישפוך חמתו, באמרו, כי לא תקנו את האמונה, כי אם קלקלו אותה, בשלחם יד בנפשה ויהרסוה ממסד ועד הטפחות, בהשליכם מתכנה את התקוה האחרונה, שיבת עם ישראל לארץ ישראל. והוא מצהיר:
“אך לשוא נמנע מאידבר מקחת חומר מחיי היהודים למנגינותיו, כי לא הציל נפשו משנאת האשכנזים, אשר חללו שמו בהוסיפם לו דמתקרי “יעקב מאיר ליפּמן בר”, גם ברנה לא הועיל לו מאומה בשנותו את שמו מ”ברוך ל“ברנה”, כאשר יעיד על עצמו באחד ממכתביו בשפתו הסטירית "כאשר אנית אויבי חושבת להשבר אל הסלע “ברנה”, ישליכו מיד את עוגן ההצלה “ברוך”, ואנכי נותן לאויבי עוד חרב יותר חדה באמצי לי את שם קדשי “משה” ורק היטב חרה לי כי לא נקראתי בשם “איציג”
במכתבו השביעי יביע את משפּטו על־דבר המשמרים והמתקנים בדברים האלה:
“כשאני לעצמי, לו בעל אשה ובנים הייתי, אז למרות דעותי החפשיות הייתי אומר הלואי שיהיה חלקי עם היהודים הגמורים יראי אלהים ומדקדקים במצות, ולא רק כהליכות חיי בשוק, כי אם גם בסתר אהלי הייתי זהיר לשמור ימי מועד ושבת כדת וכדין בכדי להחיות בקרבי ובקרב בני משפּחתי הבאים אחרי את זכרונות עמנו ומסורות אמונתנו הקדומות לפליטה גדולה אין ספק, כי לו היו דברי נשמעים, כי עתה עזרתי ברב או במעט לשכלל את סדר העבודה בבתי התפלה, להעמיד לבני הנעורים מטיפים חכמים, אך לא לשנות את נוסח התפלה, או לאמרה בלשון אחרת כי כשם שלא אבוש בעמי המכיר את מקום גדולתו בדברי ימי עולם והצפוי עוד אלי כבוד וגדולה יתרה כימים יוצרו, כן לא אכלם בשפתו הקדושה וחצופים כעיני אלה אשר יבוזו ליקחת אמם ויגרשוה מהסתפּח בנחלת חיי האומה, ועוד יעמיקו סרה בכתב על המצבות אשר על קברי מתיהם כתובות אשכנזיות תפלות היהודים מלאו תמיד את חדרי לבבי יראה והדרת קדש, הד אלפי דורות, אשר שפכו בהן את שיחם בצר להם יצלצל באזני בשמעי אותן כל מבין שפת עבר אי אפשר שלא יתרגש לשמוע את התפלות האלה, המרוממות את הרוח מעלה מעלה”
מה נעימה היא ההגדה הישנה, אשר יספּר משה הס לידידתו במכתבו העשירי:
“מעשה באחד האבירים שהלך לארץ הקדם לצור על ירושלים ואת רעתו החכם היהודי עזב בארץ מולדתו לאחר ימים, בשוב האביר ממסעו, בא אל היהודי, אשר הגה בספריו, וידרוש שלומו, ויושט לו שושנת יריחו למנחה ויהי בקחת היהודי את השושנה מיד האביר, התרגש מאד משפחתו ודמעות חמות נשרו על עליה היבשים, ותשב לתחיה ותעלה נצתה, ויהי לנס — אל יפּלא בעיניך, אמר היהודי אל רעהו הנוצרי, כי השושנה בגעת בה רוח האהבה וחם לה, ותחי, אף כי זה זמן רב אשר עקרוה מאדמת מטעה גם ישראל ישוב לעלומיו כחבצלת, והניצוץ הקדוש, אשר כבה כמעט, ישוב ויבער כלפּיד אש בשובו אל ארצו ויחבק באהבה את הורתו — אדמתו”
בהגיון נמרץ ובדברים כמתלהמים ישאל את הבוגדים בעמם, לאמר:
"אתם, אשר תמאסו תורת דתכם ואמרות חכמיכם תנאצו, הגידו נא, מה היה ליהדות וליהודים לולא כרכו את עצמם הדק היטב בספר תורתם כזבוב הצבוע הזה בחביון שליחו, עד בא עת תחיתם הרוחנית לבקוע את השליה ולהגביה עוף יחד עם שאר העמים הנאורים לנגה השמש? האם היה ביכלתם לעמוד ולהתקיים בתור לאום במשך זמן קרוב לאלפים שנה ולקחת חלק בהשכלות המצרית והמחמדית? האם לא ספו תמו כבר מן הארץ, לולא בראו להם, בשקוי עצמותיהם בכל מקומות פּזוריהם, אדמת קדש, תחת ארץ אבותיהם הקדושה אשר גורשו ממנה?! "
משה הס מת בשנת תרל״ה בפאריז בירת צרפת.
אמנם כן, זה משה האיש הוא אבי כל הציונים והלאומיים ברעיונותיו ובאהבתו הטהורה לעמנו ולארץ קדשנו.
-
“העברה” במקור – הערת פב"י. ↩
ראשון לציון
מאתצבי הירש מסליאנסקי
ראש וראשון לכל הרבנים היראים אשר נתנו את ידם להתנועה הציונית או לישוב בני ישראל בארץ ישראל, היה הגאון הגדול רבי צבי הירש קלישר ז״ל.
הגאון הזה נולד בשנת תקנ״ה בעיר ליסה, בארץ אשכנז. בהיותו עוד עלם הראה את גדלו בתלמוד ונושאי כליו, ויהי תלמיד לגאון הגאונים רבי עקיבא איגר, ויחבר פּירוש על חשן המשפּט בשם “מאזנים למשפּט”, וינחל לו שם גדול בין הגדולים אשר בדור ההוא, ויהי מורם מהם בזאת, אשר לא התנהג ברבנות על מנת לקבל פרס, ויהי סוחר רב פעלים. אדיר כל חפצו היה להושיע את עמו האומלל, להרימו ממצבו השפל. ומלבד גדלו בתורה היה סופר מהיר בשפת קדשנו. רבו המאמרים אשר כתב בעתונים שונים, וחכמי ישראל פזרו לו המון תהלות על רוחב ידיעותיו והגיונו הישר.
נפלא היה הגאון הגדול הזה בתכונת נפשו העדינה. כארבעים שנה הורה צדק בעיר תורן באשכנז, חנם אין כסף. וכאחד מבני עדתו נשא בצרכי העיר כל ימי חייו. ויהי כאשר הקריבו לו בני עדתו תשורה ליום כלולת בתו, השיבה להם וימאן לקבלה. בכל לב ונפש דאג לאלפי עניים ואביונים, אשר נהרו אליו לשמע שמו הטוב.
בשנת תק״צ החל רעיון ישוב ארץ ישראל לפעמהו, ויערוך שאלות ותשובות לרבו רבי עקיבא איגר ולרבי משה סופר בענין בנין בית המקדש ומזבח, וימצא את תשועת עמו רק בשובו לארצו כנבואת החוזים, ויחלט, כי לא באותות ובמופתים תבא הגאולה, וחוב קדוש עלינו לחיות את אדמת ארצנו מערמות העפר אשר נערמו עליה במשך אלפּים שנה, ולקבץ עליה את נדחי בני ישראל לעבדה ולשמרה, ואז יקבץ ה׳ את כל העם לנקבציו, כדברי בן אמוץ.
בהרעיון הזה שם כל מעיניו ויערוך מאמרים רבים כתובים באש אהבה, ובספריו “דרישת ציון” ו“שלום ירושלים” הוכיח את קדושת הדעה מן התורה, הנביאים ודברי חז״ל, וישתדל להראות, כי נחוץ להרחיק את היהודים בארצנו הקדושה מן הבטלה והעצלות, ולהרגילם לעבודה וליגיע כפּים.
נשמתו של הגאון הציוני הזה מרחפת כעת על המוסד “בצלאל” ומתענגת על התגשמות רעיונו, אשר הרה והגה כל ימי חייו ורוחו חודרת עמוק עמוק בלב מיסדו, בצלאל דורנו, הוא הפּרופיסור שץ.
על נקלה נוכל להבין, כי גם נגד הגאון הגדול הזה התעוררו מתנגדים רבים מאלה התמימים המקוים אל גאולת העני ורוכב על החמור, שיראו לנפשם פּן ישבר מטה לחמם. אך הראשון לציון לא חת מפּניהם וילחם אתם בדברים חוצבים להבות אש ויהס אותם.
במרוצת הימים החליף מכתבים עם כל גדולי עמנו ועשיריו בכל ארצות פּזוריו, וימשוך אליו את הפּרופיסור גרץ ומשה הס, והם עזרוהו להוציא את חפצו הקדוש לפּועל. בערים רבות בארצות שונות התעוררו אז טובי העם ליסד חברות לישוב ארץ ישראל, ורבי צבי הירש קלישר היה רוח החיה בהן ולא נח ולא שקט עדי אשר העיר את חברת “כל ישראל חברים”, תחת הנהגת השר כרמיה, ליסד את המושב “מקוה ישראל”, אשר הוא אבן הפּנה לישוב הארץ. השר משה מונטיפיורי היה מבעלי בריתו כל ימי חייו.
“בגאולת הארץ תלויה גאולת ישראל” — הפתגם הזה היה שגור בפי הגאון הנאור הזה, ובכל מאמצי כחותיו נלחם עם אלה המתחסדים הבוטחים רק על ה׳ באמרם: הלא כתוב מפורש הוא “אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפּץ”.
נגד קטני המח האלה יצא מזוין במאמרי חז״ל בספרו “דרישת ציון” ויוכיחם לדעת, כי תשועתנו תלויה רק בנו והגאולה לא תבא לעולם פתאום על ידי נסים ונפלאות, כי אם קמעא קמעא, כשחר נכון מוצאה, ובראש כלם הרים לנס את מאמר הזוהר פרשת וישלח, כדברים האלה:
“בזמנא דקודשא בריך הוא יוקים לון ויפיק לון מגלותא הדין יפתח לון פתחא דנהורא רקיק זעיר, ולבתר פתחא אחרינא דאיהו רב מינה, עד רקוב״ה יפתח לון תרעין עלאין פתיחין לארבע רוחי עלמא — לבר נש דאתישב בחשוכא ודיורי הוה בחשיכא תדיר כר יבעון לאנהרא ליה בעיין לאתפתחא ליה נהורא זעירת כעינא דמחטא, ולבתר רב מיניה, כך אינון ישראל”
* * * * *
“שובו אלי ואשובה אליכם פתחו לי פתח כמחט של סדקית ואנכי אפתח לכם פתח כפתחו של אולם” (ילקוט)
* * * * *
“הביטו וראו, הלא גם בצרפת והולנדיה החל אור החופש להופיע רק כסדקית של מחט, ואחרי כן התגבר והתפּשט בכל נגה עזו גם על ארצות אחרות”
* * * * *
"האם נופלים אנחנו מכל העמים? אשר כולם מקריבים דמם ונפשם כעד ארצם הביטו אל האיטלינים, ההונגרים, הרומינים, הסרבים והיונים, איך השליכו את נפשם מנגד בעד חרות מולדתם וארץ ירושתם, ואנחנו בני ישראל, בני הארץ הקדושה הנתונה בידי זרים, יושבים ומחשים, כמו כבר נכבה השביב הלאומי האחרון בקרבנו הוי בושה וכלמה! "
בשנת תרכ״ה נוסדה בפרנקפורט על נהר מיין חברת “ישוב ארץ ישראל” גדולה על ידי הגאון הזה. מטרת החברה היתה לקנות אחוזות בארץ הקדושה ולהושיב עליהן אכרים יהודים לעבדן ולשמרן. על ידו עזרו אז הגאונים רבי אליהו גוטמכר, רבי יהושע מקוטנה, רבי נתן אדלר מלונדון ורבי מיכאל זכס מברלין.
בטבעו היה איש חלש ורפה אונים, ובכל זאת החליף מכתבים עם אלפי אנשים וינהל את כל האגודות אשר נוסדו בערים שונות, וברוחו הכביר עודד את כל הפּועלים לטובת הרעיון הנשגב הזה.
רב טוב וחסד עשה לבני רוסיה ופולניה, אשר התגוררו בארץ אשכנז, ויהי להם כאב רחמן, מושיע וגואל. גוו היה חלש וצנום, אך רוחו הכביר היה עשוי לבלי חת, כל חושיו לא עזבוהו עד יום מותו, ויעסוק בעריכת מכתבים עד ימיו האחרונים.
ויאסף רבי צבי הירש אל עמיו בשנת תרל״ח, בשנת השמונים לימי חייו. כל העם התאבל על מות רבם הראשון לציון, ודעותיו מצאו מסלות בלבות כל הוגי דעות ואוהבי עמם, ושמו נשאר לברכה ולתהלה בפי כל הציונים הנאמנים.
אחד מתלמידיו הנאמנים כותב:
“כל הטובל עטו בדיו לכתוב נגד חברת ישוב ארץ ישראל, הריהו כאילו טובל עטו בדם אדם, ולא באדם פרטי, כי אם בדם אומה שלמה”
ומי יתן והגאון הציוני הזה יהיה למופת לכל גאוני זמננו ויתנו ידם לההולכים באורחותיו להשיב את עם ישראל לארץ ישראל!
מרדכי עמנואל נח
מאתצבי הירש מסליאנסקי
לפני עשר שנים, בהיותי בעיר בופאלה, צפון אמריקה, שחרתי את בית־האוסף (מוזיאון) ובתוך שאר דברים עתיקים ראיתי אבן גדולה ועליה חרותה הכתובת הזאת בעברית:
“שמע ישראל, ה׳ אלהינו, ה׳ אחד!”
ובאנגלית כתובים הדברים האלה:
A City of refuge for the Jews. Founded by Mordecai Manuel Noah in the month Tishri 5586, September 1825, and in the fiftieth year of American Independence.
(תרגום)
אררט
עיר מקלט ליהודים, נוסדה על ידי מרדכי עמנואל נח. בחדש תשרי ה׳תקפ״ו, ספּטמבר א׳תתכ״ה, בשנת החמשים לחרות אמריקה.
המצבה היפה הזאת משכה את לבי לחקור ולדרוש על דבר האיש הזה, אשר בראשית המאה העברה כבר השתדל למצוא מקום בטוח בעד עמו. והנה הודות לידידי הרב הד״ר מרדכי זאב רייזין, אשר הוציא ספר מיוחד על־דבר תולדות האיש הנפלא הזה בשם “מרדכי עמנואל נח”, ובו באר את חיי האיש הזה, תכנית רוחו ופעולותיו ויציגו כמו חי לנגד עינינו.
היהודי האמריקני הזה נולד בפילדלפיה, בשנת תקי״ח. אביו של מרדכי עמנואל נח היה אחד מגבורי המרד באמריקה נגד אנגליה. אמו התיחסה על משפּחה פּורטוגלית עתיקה, שנמלטה לאמריקה, ובאחת ממחברותיו מזכיר נח את אחת מקרובותיו אשר נשאה על בשרה את הסמנים מהחבלים, אשר בהם נאסרה בידי האינקויזיטורים, שנשארו בה עד יומה האחרון.
סופרי הדור באמריקה מספּרים, כי הנשיא הראשון, אבי המדינה, ג׳יאורג׳ וושינגטון, היה בין הקרואים אל חתונת הורי נח. אמו מתה עליו בעודנו נער קטן, ואביו מרוב יגונו על אשתו האהובה, התחמק ונעלם ועקבותיו לא נודעו. קרוביו חמלו עליו ויתמכוהו. בעיניו זכה לראות את האמריקני הגדול בנימין פרנקלין הזקן מתהלך לטיל עם אשתו בחוצות פילדלפיה. גם את הנשיא הראשון, וושינגטון, ראה בפתחו את הקונגרס האמריקני. זכר הגדולים האלה לא מש מנגד עיניו עד יום מותו, ויעוררהו לעשות ולפעול גדולות בעד עמו.
מחיתו מצא ממלאכת פּתוחים, ובאחזו במלאכה לא הניח את ידו גם מלמודיו, ומדי ערב בערב היה בא לבית אוצר הספרים “פרנקלין” ושם התמיד נח בקריאתו את הספרים היפים והמעולים. בשקידתו ובהליכותיו משך עליו את לבות הגדולים, אשר נתנו לו חופּשה ממלאכתו ויתנו לו פקודה בבית המפקח על אוצרות הממשלה. על ידי משרתו זאת רכש לו ידיעות רבות שעזרו לו הרבה אחרי כן בעבודתו לעמו.
בטבעו היה איש חולם חלומות ומתפּעל מכל דבר נעלה ונשגב. ותולדות היהודים אשר קרא פּעלו עליו פּעולה כבירה עדי אשר החליט להתראות כסמל היהדות לפני אחיו הנוצרים ולשרש מלבם את משפּטיהם הקדומים על עמו.
גוו היה חזק, קומתו גבוהה ופניו הפיקו חן ורצון, וכל רואיו הכירו כי אציל ומורם מעם הנהו. עם כל זה היה יהודי נאמן בכל נפשו ומאדו, ויהי בקי בכל חקי ישראל ומנהגיו, ומסור לאמונתו בכל לבו. פּעמים רבות עורר עליו שנאה וחמת נקם במאמריו הנפלאים נגד האנגלים שהיו גוזלים בעת ההיא את משפּט האניות אמריקה בים, ואחדים מהם צדו לקחת את נפשו, ויזמינוהו למלחמת־הבינים, אשר נחשבה בעת ההיא באמריקה לדרך היותר רצויה, אשר בה יוכל איש להציל את כבודו. אבל היהודי האמריקני הזה היה עשוי לבלי חת ובשלש מלחמות־בינים הראה לשונאיו את גבורתו בחרבו כמו בעטו, ואחרי המיתו את אנשי־חרמו, התרפסו שונאיו לפניו ושמו נתעלה ונתגדל.
בהיותו בן עשרים ושמונה שלחה אותו ממשלת ארצות הברית באמריקה בתור צירה לארץ טוניס, ובשנת תקע״ג יצא לדרכו באניה, ובעת ההיא התפּרצה המלחמה הגדולה בין אנגליה ואמריקה. ויהי בקרוב האניה, אשר בה נסע נח, אל חוף צרפת, פּגע בה צי אנגלי וישב אותה שבי. כל הנוסעים הוצאו לחפשי, אך נח לבדו, בתור פקיד ממשלת אמריקה, נתפּש כאסיר מלחמה. האנגלים התנהגו אתו בכבוד, ואחרי אשר הובא לונדונה קראו לו דרור על דברתו שלא יעזוב את הארץ בלי רשיון. ככה נשאר באנגליה ירחים מספר ויתחקה על הארץ וחיי יושביה. ממשלת בריטניה נתנה לו חפשה ללכת לדרכו ויבא לטוניס. שם הראה את ידיעתו בדיפּלומטיה, אולם שונאיו בארצות הברית לא נמו ולא ישנו, ויבזוהו בעיני הממשלה, עדי אשר הנשיא מונרו, שהיה אז שר החיצון, פּטרהו ממשמרתו. ואלה דברי המכתב אשר כתב אליו השר מונרו:
“אדוני! במנותי אותך לציר בטוניס, לא ידעתי את אמונתך המונעת אותך מלמלא את פקודתך, ועתה מצא נשיאנו לנכון להסירך ממשמרתך — עבדך הנאמן, ג׳ימס מונרו”
המקרה הזה הלהיב עוד ביתר עוז את אש אהבתו לעמו ולדתו. ובשנת תקע״ו השתקע בניו־יורק ויהי לעורך העתון “NATIONAL ADVOCAT” ויכהן בו באמונה עשר שנים, ויהי לאחד האנשים היותר מפורסמים בניו־יורק.
נח היה חבר נאמן לעדת “שארית ישראל”, הקהלה הראשונה בניו־יורק. ובשנת תקע״ח, כאשר הקימה לה העדה הזאת בית־תפלה חדש, היה הוא ראש הנואמים, ואת נאומו המלא אהבה לעמו ולדתו ולרעיון “שיבת ציון”, אשר האמין בו בכל חום לבו הטהור, הדפּיס בחוברת וישלחה לכל גדולי הארץ וביניהם שלשת הנשיאים, י׳פרסון, ג׳ימס ומדיסון, וכלם השיבו לו דברי חן ואהבה.
מתנגד קצוני היה נח לעבדות הכושים בארצות הברית, וינבא על מלחמת־האזרחים, אשר נהיתה אחרי כן. למעשי צדקותיו לא היה גבול, ויהי אב ליתומים ומושיע לכל אובד דרך, ובהתגבר ההגרה מאשכנז לאמריקה בשנת תר״ח, היה נח למלאך מושיע ליהודים האשכנזים הנודדים, ורבים מהם אשר נעזרו על ידו, הם כעת העשירים היותר גדולים בארצות הברית. הוא היה הנשיא הראשון של הלשכה הניו־יורקית לחברת “בני ברית” ואת משרתו זאת נשא עד יום מותו.
בשנת תקפ״ה נסה נח להוציא מן הכח אל הפּועל את הרעיון הגדול, רעיון תחית ישראל בתור עם, ויקן מאת מדינת ניו־יורק אלפּים וחמש מאות וחמשה אקרים אדמה על האי ״גרנד אילנד", בקרבת העיר בופלה, במקום אשר תעלת (קאנאל) אירי משתפּכת לתוך הנהר ניאגרה, אשר שלם בעדם ששה עשר אלף תשע מאות ושמונים וחמשה דולר.
נח לא חשב להמיר את ציון בגרנד אילנד, ויאמר:
“המדינה הזאת תעמוד תחת חסותה של ממשלת ארצות הברית, אבל היא לא תהיה בשום אופן המקלט האחרון של ישראל. היהודים לא יתיאשו לעולם מהשיג עוד הפּעם את ארץ אבותיהם באסיה הקטנה המדינה בגרנד איילנד היא אך מקלט לפי שעה”
את שם העיר אשר אמר נח לבנות בגרנד אילנד קרא “אררט” וכמו נח הראשון קוה גם הוא להיות אבי עולם חדש, אשר יסדו ברוח דמיונו ויכנהו בשם ההרים אשר עליהם נחה תבת נח אחרי המבול ומשם יצא ויבן את כל היקום שנית.
נפלאים מאד דבריו בקול־הקורא אשר שלח אז בכל תפוצות ישראל בסגנון שר ושופט אל כל הסרים למשמעתו, ויועד את היום החמשה עשר לירח ספּטמבר בשנת תקפּ״ה ליום חנוכת העיר ״אררט״ בבופאלה. החג הוחג ברוב פּאר, התותחים השמיעו קולם, להקת מנגנים נגנה בכלי־שיר, גדודי צבא הלכו בסך, ונח נשא מדברותיו על ערך היום הגדול ההוא שבו קם עם ישראל שנית לתחיה.
החג עבר ואתו יחד גם הרעיון הגדול, שלא מצא מסלות בלבות היהודים, והעיר “אררט” נשארה חרותה על המצבה המתה, המעידה על מחשבה טובה אשר קננה בלב איש יהודי באמריקה.
מרדכי עמנואל נח מת בשנת תרי״א, בן ששים ושש שנים, ויקבר בחצר הקברות של עדת “שארית ישראל”.
וזאת היא הכתבת על מצבתו:
“נתקררה היד החמה, כהתה העין המפיקה טוב וידידות, חדל לפעם הלב הרחב, כי מתחת למצבה זו ינוח עפרו של מרדכי עמנואל נח, נולד בפילדלפיה בתשעה עשר יום לחדש יולי שנת א׳תשפּ״ה, ומת בניו-יורק בעשרים ושנים לחדש מרץ, שנת א׳תתנ״א”
מחברתו “שיבת היהודים”, אשר נדפּסה לפני שמונים שנה, מכלכלת בקרבה את הרעיון הנעלה, אשר על־אדותו כתבו אחרי כן משה הס ב״רומה וירושלים“, דר. ליאון פּינסקר במחברתו ״אוטואמנציפּציון” ודר. תיאודור הרצל ב“מדינת היהודים”. אך בזאת נבדל מהם, אשר הם דברו לאחיהם בני עמם, והוא קרא לכל עמי התבל כאחד הנביאים לפנים, אחרי אשר יוכיחם ויראם את המאור אשר בתורת היהודים ואת הטוב אשר לקחו כלם ממנה, ואחרי כן את הגמול אשר גמלו להם, ישים פּניו אל בני ארצו אזרחי אמריקה לאמר:
״אחים! גרשו מקרבכם את המשפּטים הקדומים שנשתרשו בלבותיכם מילדותכם, למדו לדעת את היהודי היטב וכבדו את יתרונותיו, ראו אותו בתוך בני משפּחתו, הטוב שבאבות, האמתי שבאוהבים ראו את ילדיו ואת לבותיהם המלאים אהבה והכרת תודה, ראו את הנשים העבריות ואמונתן לבעליהן, את האמות העבריות ואהבתן לצאצאיהן שימו אל לב את החוב הגדול שהתבל חיבת ליהודי כאשר קוראים אתם את ספרי משה הנפלאים, זכרו כי משה היה יהודי. כשאתם שופכים את נפשכם בתהלות דוד, זכרו כי יהודי היה בן אמוץ המעלה את רוחכם על כנפי התקוה והבטחון, יהודי היה ומי נתן לכם את בריתכם חחדשה עם גואלכם גם יחד, אם לא אנחנו?! ״
יקחו נא אחינו הארציים את עמנואל נח למופת להם; הוא היה הארצי הראשון, אך בראותו את תקותו נכזבה, שם פּניו אל ירושלים, כי אך מציון תשועה!
דר. ליאון פינסקר
מאתצבי הירש מסליאנסקי
צדקו מאד דברי “אחד העם” באמרו:
“אם נרשה לנו לדמות את הדעה הציונית לאיזו אמונה, אז נוכל לחרוץ משפט, כי הדר. ל. פּינסקר היה מחוקקה ודר. ט. הרצל — שליחה”
רב פעלים הזח נולד בשנת תקפ״א בעיר טומאשוב, פלך לובלין בפולניה. מאביו החכם וחוקר קדמוניות, רבי שמחה, נחל ליאון את ההגיון הנמרץ ורגש אדיר לכל דבר נשגב ונעלה.
רבי שמחה פּינסקר לא נתן את ליאון בנו החרוץ על ידי מלמדים, והוא בעצמו חנכהו וילמדהו כיד הפּדגוגיה הטובה עליו, בהיותו מורה בבית־הספר אשר רבי בצלאל שטרן יסד אותו.
מבית הספר הזח נכנס להגימנזיון, אחרי כן גמר את חכמת המשפּטים ויצא מוכתר בתואר ״מעותד״ (קנדידט). אולם השערים היו ננעלים לפני בני ישראל יודעי דת ודין, כי רק מעץ הדעת הרשום לאכול כנפשם שבעם, אך אל עץ החיים לא הניחום לנגוע בו, וישם את פניו לעיר חרקוב ויגמור שם את למודי חכמת הרפואה וישתלם בה אחרי כן בגרמניה, ויקבע את ישיבתו באודסה, ושמו היה נודע בכל ערי רוסיה הדרומית לרופא מומחה, וינהרו אליו חולים מכל הנוף ההוא לדרוש בעצתו יותר מארבעים שנה.
גם מהספרות לא משך ידו, ויוציא לאור את העתון “ציון” יחד עם הדר. עמנואל סולובייצ׳יק. בו הראה את גודל אהבתו לעמו. בסניף האודסי אשר לחברת “מרבי ההשכלה” היה לחבר הועד ורבות פּעל לטובת הפצת הדעת בעמו. בכלל היה הדר. פּינסקר פּועל צדקות הרבה, וכל הונו פּזר למעשי צדקה שונים.
בשנת תרמ״א, אחרי הפּרעות והרעמים שהיו באודסה, החל הרוח הלאומי לפעמו ויוכח להבין ולדעת, כי —
“אין מקוה לישראל להרגיעו בארצות גלותו, אחרי אשר השנאה לישראל מקורה ברגש טבעי עמוק, כי מחלת הנפש היא העוברת בירושה מאבות לבנים” (“אוטואמנציפּציון”)
סערות תימן אשר התחוללו אז על ראשי בני ישראל בערי רוסיה הדרומית, נגעו עד לבו הטהור ויחלה מחלת הלב, ויסע לוינה להתרפּאות ושם נפגש את אוהבו מנעוריו המטיף ילינק ולפניו הוציא את כל רוחו והמהפכה אשר נהיתה במחשבותיו על דבר עמו ועתידו. המטיף הויני, אשר כל ימי חייו הטיף לאור, לחופש, להתקדמות ולאהבה כללית, לא יכול להסכים להדעה הלאומית, אשר החריבה את מקדשו הקוסמופּוליטי ויתנגד לו, באמרו, כי רעיונותיו של פּינסקר המה פרי הצרות והפרעות אשר ראו עיניו, ותקותו שעשעתו כי יעברו העננים ופני השמים יטהרו שנית מן האנטישמיות. פּינסקר יצא במלחמת דברים נגד אוהבו בעתונים שונים ויצא כמנצח. אז הוציא לאור את מחברתו הנפלאה, המכלכלת בקרבה את תמצית דעותיו, בשם “אוטואמנציפּציון”, אשר בה הביע את משפּטו, כי אין לנו להשען על חסד לאומים, שישוו את זכיותינו, ורק בנו בעצמנו עזרתנו. ואם אין אנחנו לנו — מי לנו?
במר נפשו יתאונן על אשר התקרר הרגש הלאומי בבני ישראל ושואל:
“הרגש הלאומי — מאין נקחהו? הלא זה הוא אסוננו הגדול, כי לא עם אנחנו, כי רק יהודים אנחנו”
אחרי כן, בראותו את היציאה המבוהלה והעליה לארץ ישראל, מצא בה את הרגש הלאומי והחפץ הנמרץ בלב העם אשר הכיר כי בית נאמן דרוש לו.
“רחוק, רחוק מאד מאתנו החוף אשר אליו נשא את נפשנו אך לעם נודד זה אלפי שנה, גם הדרך היותר רחוקה לא תוכל להיות ארוכה ביותר”
דברי פּינסקר אלה במחברתו היקרה יאירו תמיד ככוכבים על שמי התנועה הציונית ולנגה זרחם ילכו הציונים בדרכם הארוכה והמלאה מעקשים ואבני נגף ולא יכשלו.
המחברת הזאת הרעישה אז את לבות כל טובי עמנו, ותהרס ותנפּץ את כל המשכנות המבטחים, אשר המתבוללים בנוהו ברוח דמיונם.
כאשר נתפּש שטקר הצורר לישראל בשבועת שקר, לשמחת לב כל היהודים ואוהביהם, אמר פּינסקר לאמר:
"לא מפּאת שקריו ונבליו של שטקר נשקפה לנו הסכנה, כי אם מפּאת הקורטוב של אמת הנמצא בדבריו באמרו עם האשכנזים, עם מתוקן ומסודר יושב על אדמתו, והיהודים נודדים בלי מעון ומשען על פני האדמה — הלא אמת הדבר! "
בראשונה היה פּינסקר אך לאומי ארצי. זרה היתה לו האהבה לארץ אבותינו, אהבה שאינה תלויה בדבר, אשר רק אנחנו, חניכי המקרא והתלמוד, מבינים אותה. הוא ידע רק את “הארץ הקדושה” המקודשת בקדושת האמונה, ולא בקדושה לאומית, ועל כן היתה בעיניו קדושה לשעתה ולא לעתיד לבא, ויביע את משפּטו במחברתו לאמר:
"לא לארץ קדשנו עלינו לשאת נפשנו עתה, כי אם לארצנו, רק כברת ארץ גדולה דרושה לנו, אשר לנו תהיה, ואדונים זרים לא יוכלו לגרשנו מעליה, שמה נביא אתנו את מולדתנו מקדם. את אמרות האלהים ודברי הנביאים, כי אך הלא הם המה אשר קדשו גם את הארץ ההיא, לא ירושלים או הירדן קדשו את הנביאים, כי אם הנביאים קדשו אותם ואם אולי תוכל ארץ קדשנו להיות ברבות הימים גם לארצנו, אזי מה טוב! " (במחברתו)
אחרי כן פּעלה עליו התנועה של “חבת ציון” וימצא בה את משאת נפשו, את חפץ אחיו ההמונים לחיות ולהיות לעם, ויהי לחובב־ציון נאמן, ויתמכר אל הדעה הזאת בכל לבו ונפשו.
מה טובו דברי אחד ממקורביו אחרי מותו בתארו את אהבתו וקרבתו לעמו בדברים האלה:
״כרופא אמן וחכם מדיני גם יחד נגש הדר. פּינסקר אל ישראל סבא החולה, ואחרי הטיפו נטפים אחדים בלבו ובמוחו, התעורר החולה משנתו הארוכה ויקם על רגליו, וישם פעמיו אל הדרך המובילה אל ביתו "ואיה מקום ביתך? התדע למצוא את הדרך? " שאלהו הרופא — "ידעתי! " ענה החולה, “אל מעוני הישן, אך אם אתה לו תלוני בדרכי, פּן תכשלנה דגלי ונפלתי׳ — הרופא שמח על עבודתו ולא חס על עמלו ויובילהו אל מחוז תפצו”
כח זכרונו העלה לפניו תמונה מחיי ילדותו, בעמדו יחד עם אביו החכם הגדול בבית־הכנסת בחצות הלילה באחד מלילות ה“סליחות”, ובהגיע רבי שמחה להפזמון: “אזכרה אלהים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר האלהים מושפּלת עד שאול תחיה” בכה מאד. וישאל הילד את אביו: "מדוע תבכה, אבי? " האב באר לו את פּשר הדברים ויבך אתו יחד.
התמונה הנעימה והקדושה הזאת הוסיפה עוד חבה לחבתו את ציון ובני עמו.
פּרץ בן משה סמולנסקון
מאתצבי הירש מסליאנסקי
אהוב וחביב שם האיש הגדול הזה להעברים המעריצים את השפה העברית, בדעתם להוקיר את ערכו ופעולותיו בתור סופר עברי מקורי.
נשגב ונעלה הוא בעיני הלאומיים, על היותו מן הראשונים לפתור את השאלה: "מה אנו? אם בני עם אחד, או בני אמונה אחת אנחנו? " והוא בשכלו החד, בלבו החם והמלא אהבת עולם לעמו, יצא כגבור לקרב נגד אלה המתבוללים האומרים כי נודדים אנחנו בגוים ותקומה לא תהיה לנו עוד בארצות החיים, וישמיע משפּטו בשער קבל עם, כי עוד לא אבדה תקותנו לשוב לארצנו ולאור באור החיים ככל העמים החיים.
המשפּט הזה חדש היה בספרות העברית החדשה, והמבטאים “רוח התורה”, “רוח הלאום”, “כח ישראל”, ו“תחית האומה” היו מוזרים לאוזן הקורא העברי.
סמולנסקין היה ראש הלוחמים נגד המתקנים והמחקים את הגוים אשר בקרבם הם יושבים. וירעם בקולו, כי —
"לא ככל הגוים המה בית ישראל, אחרי אשר באה שמש ממשלתו זרחה שמש תקותו, אשר חזקה את רוחו בפנים, ושנאת כל העמים לבני ישראל אמצה את לבו מחוץ, ויהי לאדיר בגוים, לעז באומות שנאת כל העמים לבני ישראל יצרה את העם הזה בתמונת עם שוכן לבדד, אשר תקותו כבר עמדה לו להחיותו אלפים שנה ולהצילו מתעצומות המקרים ושני הזמן, ומי אשר אלה לו הוא לא ימצא חפץ לחזור על הפתחים לבקש בלויי סחבות, או גם בגדי פאר לשום עליו, למען יתהדר בעיני שכניו, כי הדרת זקנים שיבה! "
פּרץ סמולנסקין היה אחד החכמים החוזים, הרואים את הנולד, ויער למוסר את אוזן הבוגדים בעמם, אשר למען אות נפשם מכרו את עמם וקדשי־קדשיו בעד ברק שווי זכיות, ויאמר:
“מי יודע אם לא יבאו עוד שנים, אשר לא יהיה עוד לנו חפץ גם בארצות אשר עתה נשב בהן שקט ושאנן כי יש לאל יד מקרה אחד להשפּיל אותנו ולגזול משפּטנו ואין אומר השב”
* * * * *
"מדוע ישנאו כל העמים את ישראל?
על השאלה הישנה הזאת מצא פּתרון חדש ונכון, לאמר:
"לו היה ישראל גוי איתן וכביר בה, כי אז יראו מפניו ויתנו כבוד לשמו אך אחרי אשר כבודו נלקח ממנו בהגלותו מארצו, מי יאהבהו ומי יכבדהו? ולכן אין דרך אחרת להושיע להם בלתי אם לתת להם כח ועוז כמו לכל העמים וישובו ויעמדו על רגליהם ויחיו! "
על־אדות ערך השפה העברית לעם ישראל הוא מחוה את דעתו בפתיחתו ל“השחר”:
“מה תתן לנו שפת עבר? — ישאלו. אני אשמיעם מה תתן היא לנו היא תתן לנו כבוד ועוז, היא תקשרנו מעדנות להקרא בשם ישראל כל העמים יציבו להם מצבות אבנים, יבנו מגדלים לבל ימח שם עמם ושפתם מקרב הארץ, המה כלם ייחלו בכליון עינים ליום ישועה עת תשוב הממלכה להם, ואם היום ההוא ירחק חק לא יחדלו מצפּות ואנחנו, אשר אין לנו לא מצבה ולא ארץ, לא שם ולא זכר, רק המצבה האחת, הזכרון האחד הנשאר לנו מחרבות מקדשנו, היא השפה העבריה, והמה יבושו או ימאסו בה, לכן המואסים בשפת עבר ימאסו בהגוי כלו, לא שם ולא זכר להם בקרב בית ישראל, בוגדים המה בעמם ובאמונתם, ולכן ידעו כלם מראש, כי כאשר נטיתי ידי על המתקדשים החנפים, כן גם ארים את ידי על המתחכמים הצבועים אשר ידיחו את בני ישראל בחלקת לשון מאחרי ירושת אבותיהם”
פּרץ סמולנסקין נולד בחמשה עשר לחדש אדר, פּורים־שושן, שנת תר״ד. בשנה ההיא אשר ממשלת ניקולי הראשון גזרה לשרוף באש את כל ספרי היהודים אשר ימצאו בלי חותם המבקר. החק הזה נחתם בטבעת המלך ביום השביעי לירח מרץ תר״ד, שחל להיות ביום הפּורים, ולמחרתו נולד הסופר הגדול אשר נלחם בכל עוז נגד המתבוללים בדור ההוא, אשר בחזון לבם ראו את הטמיעה להישועה האמתית לישראל.
אביו משה היה יהודי עני אשר מצא מחיתו מבטלנות, חזנות ומלמדות. אמו הצטינה ביפיה ובמשלי העם אשר היו שגורים בפיה, ותהי חביבה בעיני רעותיה על מתק לשונה. מקום מגורם היה בעיר מונסטירשצ׳ינה, פלך מוהילב, על נהר דניפּר. אחרי הולדת פּרץ הורע מצב הוריו, ובמלאת לו שנה אחת העתיקו מעונם מהעיר לכפר “פלום” ושם החזיקו בית משקה לאכרים. ככה גודל פּרץ בין חביות יין דגן, בשאפו אל קרבו עשן מקטרות האכרים. אחרי שנים אחדות נשרף המלון וגם כלי ביתם היו למאכלת אש, ויצאו מן הכפר בחסר לחם, וישובו עם ששת ילדיהם מונסטירשצ׳ינה.
משה סמולנסקין נדד לערי רוסיה הקטנה לבקש לו מקור למחיתו, ואם פּרץ נשארה עזובה עם ששת ילדיה בלי משען, ותחיה את נפשה ונפשות עולליה בכבוס חטים ותפירת שקים ותשתכר מעשרים עד שלשים קופּיקות ליום, ובצאתה מביתה עזבה את ילדיה שוכבים בשתי מטות שבורות, רעבים וקפואים מקור.
והימים היו ימי ניקולי הראשון, ימי חטוף ילדי ישראל למסרם לצבא ויתפּרצו ה“חוטפים” בבית העזובה בעצם היום, בעת אשר האם לא היתה בביתה, ויתפּשו את בן משה הבכור וימסרוהו לצבא. המקרה הנורא הזה עשה רושם חזק על פּרץ הילד הרך ויתאר אותו אחרי כן בשרד נאמן בספרו “התועה בדרכי החיים”.
רבקה, אם הסופר, העזובה והעניה, מבלי שים לב לעניה ורעבון ילדיה, מסרה את פּרץ בנה אל ידי אחד המלמדים, ובשמחה רבה שלמה את שכר למודו, כי הילד עשה חיל, ובהיותו בן ארבע שנים כבר קרא עברית, בחמישית החל ללמוד גמרא; אך בהיותו בן שש חלה מחלת האבעבועות וישכח בימי מחלתו את כל אשר למד, ובשובו לאיתנו החל ללמוד עוד הפעם מאלף־בית ויעש שנית חיל בלמודיו.
בשנת תרי״ג מת משה אביו אחרי שובו אל ביתו והחלו למצוא מחיתו. האלמנה נשארה שנית עזובה ורעבה יחד עם בניה היתומים.
פּרץ הקטן לקח ילקוט קטן על שכמו ובו פת לחם וגבינה יבשה ופוזמקות שחלצה לו אמו מרגליה, וילך רגלי להעיר שקלוב (בספּוריו מוסבת שמה “שכולה”), אשר שם למד ליב אחיו הגדול ממנו. פּרץ מצא חן בעיני ראש־הישיבה וימציא לו בבתי נדיבי העיר בבית איש יומו. שם התודע להמלמד הזקן “אידל רב הירש׳ס”, אשר ידע שפות רומי ויון, וישב בדד בביתו, ויאצל מרוחו על פּרץ הנער. בחורי הישיבה קנאו בו וישטמוהו וירדפוהו עדי אשר נאלץ לצאת מהישיבה אל בית המדרש. אבל גם שם מצאו עונו, כי גנב נרות מהשמש למען יוכל ללמוד לאורם את למודיו החיצוניים, ויגרשוהו וילך לו משקלוב לעיר ליבאויץ. שם התאכסן בביתו של הצדיק ר׳ מנחם מנדיל ירחים מספר ובמשך העת ההיא למד לדעת את דרכי החסידים. מליבאויץ׳ הלך לעיר ויטבסק, שם השתלם בשפה הרוסית וילך לעיר מוהילב, עיר הפלך, ויהי שם ל“משורר” עוזר להחזנים, וינסה גם לדרוש דרשות בבית המדרש אשר לחברת תנ״ך בשכר רובל אחד לשבוע.
בהיותו בן עשרים בא לעיר אודסה. שם מצא את מחיתו מהוראת שפת עבר בבתי העשירים, ויורה את תוי־הזמרה. כעבור שנים מספר לשבתו באודסה ידע גם את שתי השפות, צרפתית ואשכנזית. יודעיו ומכריו העידו עליו, כי תכנית רוחו היתה טובה ונדיבה וידו היתה פתוחה תמיד לכל קשי יום.
בשנת תרכ״ז הוציא לאור בפעם הראשונה את עבודתו הספרותית בשם “בקרת תהיה”, על ידי אר״ז, מו״ל את ״“המליץ”. במחברתו זאת בקר את הספר “אלישע בן אבויה” ללטריס ובקרתו זאת עשתה רושם עז על הקוראים עברית.
בסוף הקיץ תרכ״ז עזב סמולנסקין את אודסה וילך ארצה אשכנז. בדרכו סר אל העיר פּראג, שם התודע אל הגאון הנאור רבי שלמה יהודה רפּאפּורט ימים אחדים לפני מות הגאון, ולהדר. הלר, האיש הטוב אשר קרבהו כל ימי חייו. בפּראג למד את מלאכת השחיטה ואחרי קחתו ״קבלה" מרבני פּראג שם פּעמיו להעיר וינה.
בוינה החל להוציא לאור את “השחר” בשנת תרכ״ח, בעזרת אחיו ליב, המטיף ילינק והדר׳ שלמה רובין. ברוב עמל וחרף נפש הוציא את ״השחר״ שתים עשרה שנה.
בשנת תרמ״א הורע מצבו החמרי ותעל על מחשבתו להוציא את כל ספריו ומאמריו בעשרים ושנים חלקים. ויסע פּטרבורגה לאסוף חותמים על ספריו. תלמידי בתי־החכמה בבירת רוסיה, בשמעם כי בעל ״השחר״ בא, קדמו את פניו ברוב פּאר וכבוד, ובשהותו שמה חזק בלבם את הרוח הלאומי, ולאות הכרה הגישו לו תשורה: עט זהב ועליו חרות הפסוק ״ופדויי ה׳ ישובון ובאו ציון ברנה".
אחרי הפּרעות שחלו בנגב רוסיה בשנות תרמ״א־מ״ב, כאשר התעוררה התנועה הציונית, התעוררה גם נפשו של פּרץ וייסד חברה ציונית בוינה. אחרי כן התרועע עם האנגלי אליפנט, בתקותו, כי על ידו יוכל לעורר לבות מלכים לטובת שיבת ציון.
בשנת תרמ״ד חלה מחלת שחפת הריאה והגרון, עצביו רפו מאד, ובכל זאת לא הניח את עטו מידו. הרופאים צוו עליו במפגיע לנסוע למיראן באיטליה, ויתגורר שם במלון אורחים, לא יצא מחדרו ולא ראה פני אדם. הרופאים פקדו עליו, שלא יכתוב, אולם בחושו כי קצו הולך וקרב, מהר להשלים את ספּורו “הירושה” בטרם יכלו ימי חיי המספּר. בחפּזון גדול כתב על פּסות ניר עדי אשר בעמל רב הצליח ליאון אחיו לקרוא את דבריו, וידפּיסם ב“השחר” אחרי מותו.
ימים אחדים לפני מותו כתב לאחד מעוזריו, המשורר מנחם מנדל דוליצקי, כדברים האלה:
“חלש הנני כל כך, עד כי גם לכתוב שתים שלש שורות יכבד ממני, וזה רגעים אחדים הניחו לי מכאובי בלי שפק נלאו מרוב עבודה, ועל כן אמהר כתינוק הממהר לצאת מבית הספר לכתוב לך בטרם אתפש בכף ועוני אשא הנני שוכב על ערש דוי, גרוני נחר, קולי נחבא וסמפּונות ריאתי בחלילים יהמיו”
לפני צאת נפשו בשרו לו על דבר האספה הציונית הראשונה אשר נאספה בקטוביץ, ותארנה עיניו משמחתו ויברך את הנאספים על ידי טלגרמה.
בחמשה עשר בשבט שנת תרמ״ה גוע פּרץ בן משה סמולנסקין ואתו יחד גם עתונו “השחר”.
על מצבת קבורתו נחרתו המלים האלה:
תאניה ואניה
מר תיליל העבריה —
על מבחר בניה עלה הקרץ,
נותן תקוה ללאומי
עלה שמימה ותחשךְ הארץ,
השחר אורו קדר
והחץ אל לבי חדר
ויפרצני, הה, פּרץ על פּרץ,
ביום מת אביר סופרי ישראל,
פּרץ בן משה סמולנסקין ז״ל,
ביום ט״ז שבט תרמ״ה
יצחק כרמיה
מאתצבי הירש מסליאנסקי
בשנות המהפכה הגדולה בצרפת, בזרוח שמש החרות על הארץ היפה הזאת ושווי זכיות נתנה ממשלת העם גם ליהודים הנרדפים ותשימם לאזרחים; בתקופה הנפלאה ההיא סבלו היהודים התמימים והנאמנים לאמונתם מאלילת ״התבונה החפשית", כאשר סבלו בימי־הבינים מהסכלות והבערות, כי החפשים הכבידו את אכפּם על בני ישראל לעזוב את אל חי בגלוי ולעבדהו בסתר, כמלפנים בארץ ספרד.
כתום התקופה ההיא נולד יצחק משה (אדולף) כרמיה בעיר נים, בשנת תקס״ו, לאביו דוד כרמיה, אחד מעדת היהודים הפּורטוגליים, איש חכם והוגה דעות פילוסופיות.
בעודנו ילד הראה את כח זכרונו הנפלא, ובשמעו פעם אחת שיר מפּי המשורר טאלמא, שנהו בעל פה. המשורר השתומם וישאלהו: ״לאיזו מטרה למדת את השיר הזה?״ – ״לא למדתי״, ענה יצחק משה הילד, ״רק שמעתי אותך משורר ואשנהו״.
מפעלי נפּוליאון בונפּרטי הגבור בעת ההיא פעלו על נפש הילד הנפלא הזה וישקו את נפשו באומץ ועזמה להצטין בלמודיו על כל בני גילו בחכמת המשפּטים, ויתחרה אתם במדברותיו ויהי הוא המדבר הראשון למשוך אליו את לבות שומעיו בקסם שפתיו, וינהל לו שם כבוד בצאתו מוכתר בתואר ״עורך דין" אחרי השלימו את חקי למודיו בפּאריז.
בעודנו עלם עול ימים התיצב לפני הקיסר נפּוליאון בשם כל צעירי פּאריז, לבקש את חרותם, אשר לוקחה מהם, לשאת כלי נשקם, כאשר נשאו בימי ממשלת העם.
האמת היתה נר לרגלו בכל ימי חייו, ובעבורה נלחם עד יומו האחרון. פּה נראהו עומד להגן על איש חיל אחד אשר קרא ״יחי הקיסר!״, עומד למשפּט לפני שרי העם ומתחנן בעדו כי יקראו לו דרור; ושם נראהו כמושיע וגואל לעול ימים אחד, אשר נאסר מפקידי הקיסר על אשר שר את שירת המרסליזה; פעם יצא לעזרת המבקר מטעם הקיסר, אשר בחירי העם שמוהו בבית־הסוהר, ופעם יצא להושיע לעורכי העתונים אשר בעד דבריהם החפשים עמדו למשפּט לפני שופטי הקיסר, ותמיד הצליח להציל את העשוקים מידי עושקיהם כח, כי אדיר כל חפצו היה להביא חרות גמורה וצדק עולמים לכל איש באין הבדל אם נטה בדעותיו אל ממשלה זו או אחרת. הוא לחם נגד העבדות והמועקה, ואחת היתה לו מחיק מי יצאה – מהמלך או מהעם.
ככה עלה הענק הגאוני הזה מעלה מעלה, ויהי אהוב הצרפתים בתקופות השונות אשר עברו עליהם, ויעש גדולות ונצורות לטובת ארצו ומולדתו, ארץ צרפת, אשר אהב.
ויגדל יצחק משה ויצא אל אחיו בני עמו, ויקדש את כל ימי חייו בעבורם, והצרפתי הגדול הזה היה יהודי נאמן, מסור ללאומו בכל לבו ונפשו עד נשימתו האחרונה.
ומה יקרים דבריו אשר דבר אצל קבר הכהן הנוצרי, גריגואר, אשר כתב ספר יקר ומועיל על דבר חרות היהודים, עוד לפני המהפכה בשנת תקמ״ט, באמרו:
״כהן נוצרי! בני ״ישראל המפוזרים בכל קצוי ארץ יספדו
עליד לשמע שמעך ואם החכמה תציב לך מצבת עולם והחרות
תכירך לאהבה, הלא גם האמונה תעריצך ותקדישך, כי תו
סבלנות התוית עליה, ואני היהודי וכל עמי ביתך לא נשכחך
לנצח״
אהבתו וקנאתו לעמו הרהיבו עוז בנפשו לצאת לקרב בספרות נגד נפּוליאון השלישי, ויוכיחהו לדעת, כי לא טוב עשה בכתבו בהקדמת ספרו ״חיי יוליוס קיסר" דברים לא טובים על־אדות היהודים, ויאמר:
״ומה יאמרו גדולי העם? ומה יאמר ההמון החשוך על אדות
בני ישראל, אם מלכם ידבר ככה בספרו קבל עם?!“
באחד המשאות, אשר נשא בשנת תרכ״ו לפני הועד של ״חברת כל ישראל חברים״, אמר את הדברים האלה:
״מה רבו השנויים שנעשו בזה בזמן קצר, בעוד הייתי נער
(תן אמנם הזמן לא מצער הוא, כי הרי אני בן שבעים ואחת
שנה), אף במה נחשבו טפחות ימים אלה מול הנצח בעודני
נער לא יכלתי לעבור בחוצות עיר מולדתי מבלי שמוע חרפות
וגדופים מיילדי הנוצרים בני גילי וגם מהגדולים כמה
מלחמות הוכרחתי ללחום באגרופי עם מגדפי בעבור היותי
יהודי, אמנם, אדונים נכבדים, בשמחת לבי הנני מודה
לפניכם, כי נאות אנכי לובש להיות יהודי והשם הזה הוא
כבודי וגאוני״
כל ימיו היה מצטער על אי־ידיעתו את השפה העברית, ובשנת תרל״ט, כאשר בקרהו פרץ סמולנסקין בפּאריז, הביע את צערו לפני הסופר העברי לאמר:
״בכל לבי נכון הייתי להקריב עשר שנים מחיי לו מצאה
עוד ידי ללמוד שפת עבר״
באחד מנאומיו לעת זקנתו הביע את רגשותיו לאמר:
״בבא רגע פקודתי אז אפרד מחיים ברוח נכון ובלב יודע,
כי במשך חמשים שנה רצופות מימי חיי התאמצתי להגיע אל
המטרה הנכבדה, אשר הצבתי לי בראשית פעויותי ומעשי,
והוא לעשות מצדי כל אשר ביכלתי ללחום מלחמת חובה
בעד אחי בני עמי להשיג בעבורם שווי זכיות ולחדש כנשר
נעוריהם ואם יחנני יוצרי ויוסיף לי עוד ימים אז אכפּיל
עוד השתדלותי בענין הקדוש הזה ולא תרפינה ידי עד
צאת נשמתי״
בשנת ת"ר התפּרצה העלילה הנמאסה, עלילת הדם, בדמשק. הנחשדים עונו בענויים נוראים. אז התעורר כרמיה ויחד עם השר משה מונטיפיורי ורבי שלמה מונק נסעו מצרימה אל הכדיב לקרוא דרור להאסירים. המושל המצרי מלא חפצם ויתן פקודה להנציב בדמשק להוציא את היהודים האסירים ממסגר. בקרוא כרמיה את הפּקודה, מצא בה את המלה ״חסד״, ויתיצב שנית לפני המושל ויעיר אזנו, כי לא ״חסד״ מבקש הוא מאתו, כי אם ״משפט״. השליט הודה לדבריו ויצו לשנות את תוכן הפקודה.
בהיותו במצרים יחד עם רבי שלמה מונק, שמו עיניהם אל המעמד המוסרי של אחינו שמה, וימצא את דרכי החנוך אבלות ואת מצב הנשים כי ברע הוא, כי הגברים חשבו את נשיהם כשפחות, לפי רוח עמי הקדם. ויהי ביום השבת, בהתאסף העם בבית הכנסת, עלה כרמיה על הבמה ויטף באזניהם דברים כבושים. ואחרי כן יצא בקול קורא כתוב עברית וערבית על ידי החכם מונק ליהודי אלכסנדריה וקהירה ליסד בתי־ספר מתוקנים לילדי ישראל. דבריהם מצאו מסלות בלבות ראשי העדות ויקומו למלא את החפץ הנעלה הזה, וכרמיה הבטיחם לשלוח להם מדי שנה בשנה ששת אלפים פרנק. בתי הספר הוקמו, וכרמיה נוכח לדעת, כי אך טוב לישראל ליסד חברה אחת גדולה, אשר תחבר את כל נכבדי ישראל בכל ארצות פזוריהם בשם ״חברת כל ישראל חברים״, אשר מטרתה תהיה להיטיב מעמד בני ישראל בכל הארצות אשר הם נדחים שמה ונרדפים מאויביהם.
בשנת תר״ך יסד את החברה הצרפתית, וחיש מהרה מצאה החברה מהלכים בארצות שונות. כרמיה הקדיש את רובי עתותיו לטובת החברה הזאת בכל דבר הנוגע לטובת אחיו בני עמו.
המושבה הראשונה בארצנו הקדושה, ״מקוה ישראל״, נוסדה על ידי החברה הזאת, וקרל נטר צירה.
בשנת המהפכה, שנת תר״ח, נבחר כרמיה לבא בסוד הממשלה הזמנית בתור שר המשפּטים. בעלות נפּוליאון השלישי על כסאו התאנה לכרמיה וישימהו בבית־הכלא. אך עד מהרה נחם על מעשהו ויקרא לו דרור. באחרית ממשלת נפּוליאון, בשנת תרכ״ט, בהיותו בן שבעים וארבע שנים, נמנה שנית לשר המשפטים
* * * * *
ויהי אחרי מלחמת הצרפתים באשכנזים ונפּוליאון הסגיר את חרבו לידי וילהלם מלך פרוסיה, והוא הובל שבי ארצה אשכנז, השתערו הצרפתים וישתוללו בחוצות, ותהי הסכנה רבה מאד. בשעה האיומה הזאת התאזר היהודי הזקן עוז ויעל על מעקת העם וירם את קולו האדיר ויאמר: ״צרפתים! תקותי לא תטשני עתה להאמין שכולכם יודעים אותי, או אשר ישנם רבים ביניכם היודעים שהאזרח כרמיה ידבר טוב על בני ארצו. הרגעו נא!" העם שקט ומיד נלוו אל כרמיה השרים גומבטה, פאוור ופּיקרד, ויעברו כלם במרכבה פתוחה בחוצות העיר, וכרמיה, מרוב התלהבותו, שכח את כובעו, ויסע בראש גלוי אל ארמון המשפט. שערו הלבן הראו להעם, כי לא חורף אחד הלף עליו. כרמיה הרגיע את העם ויהי מושל זמני ירחים מספר עדי אשר מסר את הממשלה לידי גומבטה, והוא נשאר על משמרתו עד אשר השלימה צרפת עם פּרוסיה ועד אשר נוסדה הריפּובליקה בארץ.
כל גדולי אירופּה התפלאו על חכמתו הכבירה, אשר רק הוא הציל את ארץ מולדתו מחרפת צר ואויב.
בשנת תרל״ג, בהיותו בן שמונים, נבחר לשבת בסוד הסינאט הצרפתי לכל ימי חייו.
בכל גדלו לקח חלק בעניני הצבור היהודי, ויהי סגן הנשיא בבית מועצות הדת בפּאריז, ואחרי כן נבחר לנשיא. כאשר גזרה ממשלת שויצריה למנוע מבני ישראל משפּט אחיזה בארץ, אסף השר כרמיה מאתים איש מראשי העם ויבא אל המלך לודויג בבקשה להעביר את הגזרה הזאת והמלך מלא את חפצו.
את השבועה המיוחדה ליהודים בארץ צרפת, אשר המיטה חרפה עליהם, העביר כרמיה בחכמתו ובהשתדלותו. ליהודי אלג׳יר נתן חופש להתאזרח בצרפת והחק הזה יקרא עד היום בשם ״חק כרמיה".
עיני הזקן הביטו גם מרחוק, ויושט יד עזרה גם ליהודי רוסיה, בהמליצו עליהם לפני הקיסר אלכסנדר השני, אשר היטיב את מצבם.
בן שמונים היה בנסעו עירה בוקארסט לדבר עם המלך קארול על־אדות היהודים ברומיניה, ובדברים נשגבים הוכיח את יועצי העם הרומיני באספתם, ובתוך יתר דבריו אמר:
״יהודי אנכי, אדוני הרומינים, ככל אחי היהודים המעונים
תחת ירכם, וממשלת צרפת מנתני לשר המשפטים, והשר
היהודי הזה עומד כעת לפניכם להתחנן על אחיו בשנת 1848
חתמתי את כתב הדת בשם ממשלת צרפת לתת דרור גם
להכושים השחורים, ועתה מפּיל אני תחנתי לפניכם לתת
לאחי בני אמונתי את אשר נתתי להשחורים. ״
בן שמונים וארבע שנים היה האיש הגדול הזה במותו,
בשנת תר״מ.
צרפת בכתה על אבדן אזרחה המצוין, וכנסת ישראל יללה תמרורים על בנה מושיעה ומצילה, אשר שמו וזכרו לא יסוף לדור דורים.
משה מונטיפיורי
מאתצבי הירש מסליאנסקי
בין כל הנדיבים, המושיעים והמצילים שקמו בעם ישראל במשך ימי גלותו בארצות פּזוריו, לא זכה גם אחד מהם לפרסום גדול בכל משכנות יעקב כאשר זכה לזה האיש משה מונטיפיורי. השם הזה נהיה לסמל גדולה ונדיבות, ישועה וחסד, צדק ותום גם יחד.
משפּחת מונטיפיורי מוצאה מאיטליה, וברמסגט, ב״אהל משה ויהודית“, נמצא כתב־יד משנת תק״א וכותב הגליון ההוא חתם את שמו בראשו: ״יוסף בן הרבני הישיש יעקב מונטיפיורי מעיר פיזרה”. בכתב־יד ההוא מצויר גם תמונת הדגל העתיק של המשפחה העתיקה הזאת. בדגל ההוא נראה דמות אריה ומתחתיו רשומה הכתבת ״הוה גבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים“; גבעות קטנות ומתחתן הכתבת ״אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי”, ועץ ארז ותחתיו רשום: ״וצדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה".
כל הציורים האלה נמצאים גם בדגלו של רבי משה ובטבעת חותמו; אך תחת הכתבות הארוכות קבע את המלה העברית ״ירושלים" ואת פתגמו האנגלי: ״התבונן ותן תודה!״
כותב הגליון היה אחד מאבות־אבותיו. אביו רבי יוסף אליהו היה איש חכם, ויאהב מאד את הגננות, ויהי איש מצליח, ויתגורר בלונדון.
בחורף שנת תקמ״ח נסע יוסף מונטיפיורי יחד עם אשתו עירה ליורנו באיטליה. שם ילדה לו רחל אשתו בן, הוא האיש משה, אשר לגדולות נוצר, ביום א׳ תשעה ימים לחדש חשון.
חנוכו היה בבית־הספר ובכלותו אותו נספח אל אחד מבתי־המסחר ויעבוד שם באמונה, ובלילות החורף נטל עליו ללכת מבית המסחר אל בית הוריו ולשאת את כל המכתבים אל הדואר. אך שנים מספר שרת בבית־המסחר ויהי אחרי כן לסרסור בהבירזה ויעש חיל ויעשר.
חרד על דבר ה׳ היה עוד מילדותו ובערבי שבתות ומועדים בפנות היום מהר לעזוב את בית־מסחרו, מבלי דאוג על ההפסד אשר הגיע לו מזה.
בשנת תקס״ט, בהיותו בן חמשה ועשרים שנה, היה אחד מן החלוצים אשר התנדבו לעבוד בצבא ולהגן על הארץ, תחת פקודת המלך ג׳יאורג׳ השלישי, ויעל בעבודתו למעלת ראש (קפּיטן). כה עברו עליו שנים מספר בעבודה רבה, בעסקי מסחר, עבודת הצבא והשתלמות במדעים, עדי אשר בא היום היותר מאושר בימי חייו – לפי דבריו – זה יום כלולתו, ובשנת תקע״ג בא מונטיפיורי בברית הנשואים עם יהודית בת לוי ברניט הכהן, אשה נפלאה בכל דרכיה וטובת לב מאין כמוה.
היום ההוא היה קדוש בעיניו כל ימי חייו, ובספר זכרונותיו משנת תר״ח, בהיותו בן ששים, שלשים ושתים שנה אחרי חתונתו, יביע מונטיפיורי את רגשות נפשו על־אדות נשואיו לאמר:
״היום חלפו שלשים ושתים שנים למן היום אשר זכני אל
שדי בטובו לתת לי את יהודית היקרה לאשה ואני חייב
להודות לו על החסד הגדול הזה אשר היה למקור אשרי
בחיים. ומן היום הראשון לנשואינו ועד היום מצאתי תמיד
סבות חדשות לאהוב ולכבד את אשתי יותר יותר, כל שנה
חדשה הביאה עדות חדשה על תכונת נפשה הנפלאה, אשר כל
מעשיה מכוונים לעשות את אישה לאיש טוב ונדיב יריק
ה׳ את ברכתו עליה ברכת כל טוב סלה״
את ארחות חייו נראה באחת מרשימותיו בספר זכרונותיו:
״בשעה השביעית הנני קם להתפלל, בשעה התשיעית הנני
אוכל ארוחת הבוקר, בעשירית אני הולך אל הבירזה,
בחמישית – ארוחת הצהרים, בששית הנני לומד שפת עבר
ושפת צרפת עד העשירית הנני קורא והוגה בספרי הקדש.
חסל סדור היום – בכל ימי שני וחמישי בשבוע הנני הולך
לבית הכנסת. ערבי ימי שלישי וחמישי בכל שבוע אני
מקדיש לבקורים משתתף אנכי באספות רבות למעשי הצדקה
של קהלת הספרדים לפעמים הנני מבלה בחדר הקהל את כל
היום מן השעה העשירית עד חצות הלילה, מלבד שתי שעות
לארוחת הצהרים בערב הנני מקבל את הבקשות של עניני
עדתי ועונה עליהן בערב אחד עניתי על שלש מאות וחמשים
בקשות של נשים עניות״
בספר זכרונותיו הננו מוצאים פתגמים מלוקטים מסופרים שונים, כמו:
״המדבר זורע והשותק קוצר״. ״איש חכם לא ידרוש לנפשו יותר ממה שהוא יכול לקחת במשפט, להשתמש במדה ובמתינות ולחיות בשביעת רצון״, ״ספר טוב הוא לנו לאוהב נאמן, ליועץ טוב ולמנחם בעת צרה״. ״למודי הדעת יכלכלונו בימי הנעורים, יענגונו בימי הזקנה ומנוס ומשגב לנו בימי הרעה״
בשנת תקפּ״ח, ביום כ״ה לפברואר, כתב כדברים האלה:
״יצחק גולדשמיט בא אלי להתיעץ אתי באיזה דרך נוכל להשיג את הזכוי המחלט לעמנו אני ורעיתי הלכנו אחרי כן לבקר את חנה רותשילד ונשיח אתה ואת בעלה הרבה על אדות זאת רותשילד אמר כי בקרוב ילך אל הלורד המזכיר להתיעץ אתו, וחנה הגידה, כי אם בעלה לא יעשה זאת אזי תלך בעצמה דברי חנה אלה בסגנונם הקצר הזכירו לי את אחותה, היא אשתי היקרה, באומץ רוחה״
שנים רבות השתדלו בעמל רב על־אדות הזכיות ולסוף עלתה בידם.
בשנת תקצ״ח השתתף מונטיפיורי עם רותשילד במלוה גדול להממשלה האנגלית, חמש עשרה מליונים ליטרה שטרלינג, אשר נתנה את הסכום הזה לאדוני העבדים בהודו על קראם דרור לעבדיהם, ומונטיפיורי כותב בספר זכרונותיו, כי אחרי אשר בצע את העסק הגדול הזה, ישב ארצה להתענות על חורבן ירושלים, בהיות היום ההוא ערב תשעה באב. אכן חזון יקר הוא לראות עשיר גדול כזה שומר בדיוק את מנהגי דתו ולוקח חלק באבל לאומו.
בשנה ההיא בקרה הנסיכה ויקטוריה ואמה את רמסגט ותתארחנה בבית מונטיפיורי.
בעלות ויקטוריה על כסא מלכותה, לא שכחה את היהודי הטוב ותנשאהו למעלת ״סיר". וביום ההוא כתב בספר זכרונותיו את הדברים האלה:
״אני כרעתי ברך לפני המלכה בארמונה, והיא הניחה חרב
על שכמי השמאלי באמרה אלי. ״קום, סיר משה!" אין די
מלים בפי להביע את רגשות לבי ברגע ההוא, ומלבד זאת גדלה
שמחתי בראותי, כי בתור האולם הגדול, בין יתר הדגלים,
מתנוסס גם דגלי, אשר הכתבת ״ירושלים׳׳ עליו אקוה, כי אמי היקרה תגל מאד בכבודי״
בשנת תקצ״ט בקרו משה ויהודית בפעם הראשונה את הארץ הקדושה ויעשו צדקה רבה לכל היושבים בה. בבואם ירושלימה בא הפחה לבקרם במעונם, ומונטיפיורי הוכיחהו לדעת, כי אך טוב ליהודים לעסוק בעבודת האדמה. הפחה יעץ, כי ההתחלה תהיה מצערה, לבלתי העיר חשד בלב השולטן ושריו.
ויהי לעת ערב, בשבתם יחד במעונם וישוחחו על־דבר גדולת הארץ בימים מקדם, והנה שועל קטן התגנב מבעד החלון לחדרם. ויזכור מונטיפיורי באנחה עמוקה את דברי המקונן:
״על הר ציון ששמם, שועלים הלכו בו.״
בנסעם מירושלים חברונה בקרו את קבר רחל, ותרא יהודית את הקבר והנה רעוע, ותצו לתקנו ולבנות עליו אהל חדש על הוצאותיה.
בשנת ת״ר קרה מקרה נורא בדמשק, כי היהודים היושבים בה נפלו בצרה גדולה בגלל עלילת הדם אשר עוללו עליהם כי הרגו כומר קתולי אחד ומשרתו להשתמש בדמם בחג הפסח. מאה ועשרים נפשות נקיות נאסרו והשלכו אל בית־חאסורים ויעונו באכזריות חמה. אז מהר מונטיפיורי לנסוע יחד עם כרמיה מצרימה ותוגרמה, ובעמל רב נתנו חופשה להאסירים, ויגולו את החרפה הזאת מעל היהודים היושבים בארצות הקדם.
כשלשלת ארוכה המלאה חוליות, כן היו ימי חיי הגבר הוקם על הזה מלאים צדקה ומעשים טובים, ולא הניח אף יום אחד ממאת שנותיו, אשר לא היה עושה בו איזה טוב וחסד לפרט או להכלל, מבלי הבדל בין דת לדת ובין עם לעם, ויקדש את שם ישראל לעיני כל הגוים.
שבע פעמים בקר את ארץ ישראל, וישחר את רומה, פרס, מרוקו, תוגרמה, מצרים ורומיניה, ובכל מסעותיו הביא ישועה וגאולה לאלפי אחיו בני עמו האומללים.
כמלאך גואל ומושיע הופיע פעמים לאחיו ברוסיה, בימי ניקולי הראשון ואלכסנדר השני, ויפיל תחנתו לפניהם להקל מעט את עולם מעליהם. בנסעו בערבות השלג ברוסיה רדפו זאבים אחרי מרכבתו ולא השיגוהו ויהי לנס. על נהר דווינה נשבר הקרח תחתם, אחד מאנשיו טבע והוא ואשתו נצולו ויהי לפלא.
העם חש והרגיש את רוב אהבתו אליו ופעליו הטובים. ויהי במלאת לו מאה שנה, בשנת תרמ״ח, חגג כל העם את יום הולדתו, ומכל ארצות פזוריו הושיטו לו ברכות ותהלות אין קץ. גם בני עמים אחרים רוממוהו ויעריצוהו בכל העתונים, בשפות שונות, עדי אשר גם המלאך הרע עורך העתון הרוסי ״נוביה ורמיה" ענה אמן על כל הברכות בדברים האלה:
״יקר וגדול הוא העברי הזקן הזה אמנם עברי הוא רק על פי
מולדתו, אבל נוצרי הנהו על פי רגשותיו, מעשיו הטובים
ומדותיו הנעלות המה ממש מדות נוצרית לכן קדוש שמו
ונערץ גם בפיות שלומי אמוני הנוצרים. ״
הסופר הנחמר זכר מזח, בעתונו ״על הבמה״, הוציא קול קורא לאחיו הנוצרים, כי גם המה יחוגו את חג בן מאה שנה, ובתוך שאר דבריו יאמר:
״כהגדה יפה משנות קדומים מחיי האבות בספרי הקדש בא
לנו דבר החג מעבר לים מארץ בריטניה. הן יקר החזיון
בימינו למנות שנות מאה לחיי האדם. ואף כי בהמלא המספר
לחיי איש מלא רוח חכמה ונדיבות! לולא נמצא ביהודים
כל דבר טוב לעמוד נגד צורריהם בלתי אם האיש ואחד
הזה, אשר מאת שנים חי בצדקה ובמעשים טובים, אזי רב
להם, כי ברכה בם וטובה מרובה הביאו בעולם״
אחד המשוררים שר לכבודו את השורות האלה:
״משה עמנו מארץ מצרים,
״משה עמנו מארץ הישפּניה,
״משה עמנו מארץ גרמניה,
״משה עמנו מארץ בריטניה״
ימים אחדים לפני מותו, כאשר הושיט לו רבי דוד גורדון את המזכרת לכבודו בשם כל ״חובבי ציון״, ובשמעו על־אדות התנועה הקדושה, תנועת שיבת בנים לגבולם, קרא הזקן הגדול ברגש: ״הולי־לאנד! הולי־לאנד!"1
וימת משה אהוב העם בשנת תרמ״ה, ויבכה עליו כל העם בכל ארצות גלותו.
-
1 ארץ קדושה! ארץ קדושה! ↩
רבי ישראל סלנטר
מאתצבי הירש מסליאנסקי
היחיד והמיוחד בין הגאונים במאה האחרונה בתכנית רוחו, ברוחב נפשו ובנדבת לבו הטהור, היה הענק התלמודי ואבי תורת המוסר בדורנו, רבי ישראל ליפּקין.
הוא נולד לאביו הרב רבי זאב וולף, בשנת תק״ע, בעיר זאגר, פּלך קובנה, אשר שם ישב על כסא הרבנות. אביו גדל וחנך אותו על ברכיו וישפּיע עליו מרוחו. הוא נשא לו אשה מעיר סלנט וקבע שם את דירתו ויקרא על שם העיר הזאת, בשם ״רבי ישראל סלנטר“. שם למד תורה מפי הרב רבי הירש ברודא האב״ד דשם. יקר ונעלה מכל רבותיו ומוריו היה בעיניו רבי יוסף זונדל, אשר שמהו למופת בשטת למודו ובעומק עיונו, בדיוקיו לחובות הלבבות ותקון המדות, ויקראהו בשם ״אור עולם”. בעודנו ילד חזקה עליו אהבתו לתורת המוסר על נטיתו הטבעית אל הפלפּול הצנום והיבש.
בשנת תר״ב נקרא לוילנה להיות ראש ישיבת ״תומכי תורה". שם הראה את גדלו וגאונו בתלמוד. אחרי כן יסד לו ישיבה במגרש העיר זאריצה, וירביץ תורה לתלמידיו הרבים שלש שנים. נדיב אחד, רבי חיים בסקיס שמו, נהלו וכלכלו בכל מחסוריו בכל העת ההיא.
מטיף מצוין היה וכל משאותיו היו בתקון המדות ומוסר והשתכללות הדעות ביהדות הצרופה, ויער למוסר את אזני שומעיו על היושר והאמונה במשא ומתן ועל אהבת המלאכה. גם יסד חברות ללמודי המוסר, ועל פי הצעתו שבו והדפיסו בוילנה את הספר ״תקון מדות הנפש" לרבי שלמה בן גבירול, ואת הספר היקר ״מסלת ישרים" לרבי משה חיים לוצטו, ואת הספר ״חשבון הנפש" לרבי מנחם מנדל לעפין מסטנוב.
שמו נתעלה ונתקדש בעיני העם עדי משך עליו את עיני הממשלה ותקראהו להיות מורה התלמוד בבית מדרש הרבנים בוילנה, אשר נוסד בשנת תר״ח. אבל קדוש ישראל זה חזה מראש את אחרית הבית, כי ברכה לא תהיה בו, וימאן לתת את שמו על המוסד ההוא, ויצא מוילנה לגור בקובנה וייסד שם ישיבה בבית המדרש של רבי הירש נוויאזר, אשר החזיק בו.
תשע שנים עבד שם בחרף נפש ויפץ את שטתו החדשה במוסר ובמדות בין עולי־הימים, עדי אשר חלה מחלת העצבים ורוחו סרה מעליו. הרופאים שלחוהו להתרפּאות בגרמניה, וישב שנים מספּר בהלברשטט, בבית האחים הירש, אשר כלכלו את כל מחסורו. אחרי אשר רפתה מחלתו ממנו התישב בממל ושם החל להוציא ירחון בשם ״התבונה״, אשר כלכל בקרבו עניני מוסר ותקון המדות, אבל לא עלתה בידו להוציאו לאור רק שנה אחת.
בריאותו כשלה שנית, ויתבודד בבית מדרשו. לפרקים בקר גם את חתנו בוילנה, רבי אליהו אליעזר גרודזנסקי. בנוח עליו הרוח התאושש לגדור גדרים על טהרת הקדש, מבלי חוס על עמלו, ויענה בדרך כחו ויסע לפּאריז, וייסד שם קהלה לאחינו בני ישראל יוצאי רוסיה ופולניה, אשר התגוררו בבירת צרפת.
יחד עם הגאון רבי יצחק אלחנן יסד את המוסד ״חזוק לומדי תורה״ בקובנה, לחנך ולגדל רבנים בישראל.
מלבד מאמריו שנדפסו ב״התבונה״ לא חבר כל ספר לדפוס, אבל תלמידיו כתבו והדפיסו את אשר שמעו מפיו.
הוא היה רגיל לאמר:
״הכל טועים המתנגדים בחשבם שאין ליהודי צורך ברבי
טועים, והחסידים החושבים, כי יש להם רבי. גם הם טועים״
הסופר הנודע רבי משה ליב לילינבלום כותב (בתקופת ״חטאת נעורים״) כדברים האלה:
״נעלה הוא רבי ישראל על כל גאוני ליטה ורבניה בזאת,
אשר יש לו רעיון פנימי וחפץ נמרץ להפיח רוח הרגשה
במעשי המצות ולעורר בלב העם חשבון צדק על מעשיו
בצרוף מדות מוסריות ואלו היה רבי ישראל חנוך וגודל
בחנוך מסודר והיה מקבל השכלה אירופית, אז היה בלי ספק
אחד מהמצוינים בתבל, המביאים תועלת רבה לכל המין
האנושי.״
העם ידע את קדושו ויעטרהו בעטרת הגדות, אשר מהן ובהן נוכל להבין את יקר רוחו ומזגו הנפלא:
– מדוע לא יתחיל החזן את תפלת כל נדרי? – שאלו
ראשי העדה בערב יום הכפורים עם חשכה, – הלא פנה
היום והכוכבים כבר נראו בשמים!
– הרב רבי ישראל עוד לא בא! – ענה השמש
– צאו, בקשוהו, חפשוהו, – קרא ראש העדה, – אין
זאת כי אם אסון קרהו, חלילה
הרצים יצאו, בקשוהו ולא מצאוהו וישובו ריקם ויחרד
העם וייחלו עד בוש, ויתפללו בחרדת קדש.
העם כלה את תפלת בל נדרי, והרב התגנב בלאט וינש אל
מקומו
– מה קרך, רבנו? – שאלוהו מקורביו
– אין דבר, – ענה הרב במנוחה, – מצוה באה לידי
וקימתיה בלכתי אל בית ה׳ להתפלל, שמעתי מאחד הבתים
קול ילד בוכה תמרורים סרתי הביתה והנה אין שם איש,
כל בני הבית הלכו אל תפלת כל נדרי ויעזבו את הילד על
ידי אחותו הילדה, אשר גם חיא נמה שנתה על כן נשארתי
עם הילדים העזובים ואתאמץ להרגיע את הילד הקטן ולישנהו
עד שוב אמו הביתה
כל העומדים מסביביו התבוננו כי בגדיו קומטו מאד
ונוצות בשערות ראשו, בזקנו ועל כובעו
– רבנו! כל נדרי! – גמגם אחד התלמידים אל מורו
– בני! – ענה רבי ישראל – ״דרשו את ה׳ בהמצאו,
קראוהו בהיותו קרוב״ הורנו החוזה בן אמוץ, ואני מצוה
גדולה באה לידי, מצות פּקוח נפש, השקולה בנגד כל התורה
כולה, ואיככה יכלתי לעבור עליה ולבכר את התפלה בצבור על
פניה?!
בפרוץ החלי־רע בוילנה עלה רבי ישראל ביום הכפורים בבית הכנסת הגדול על הבימה ויקדש את היום ביין ויברך ברכת מזונות ויאכל ממתקים לעיני הקהל, למען יראו את קדושם אוכל וילכו לביתם ויאכלו גם המה.
רוח הצדק המרחפת על פני האגדות האלה תורתנו את תכונת נפש הגאון הנעלה הזה, כי רוממה ונשגבה היתח ומלאה שירה אין קץ.
רבי שניאור זקש מספּר, כי רבי ישראל בקש לתרגם את התלמוד לשפת רוסיה, וכל מעיניו היו אך להפיץ אור על היהדות לעיני כל העמים, למען יראו כי ברכה בה.
בגדיו היו תמיד נקיים, שער ראשו וזקנו מסורקים, נעליו מושחרים ומוגהצים, וימשוך עליו עיני רואיו בנקיונו, ומחזות חצוניותו הכירו את פנימיותו.
* * * * *
נצר נחמד פּרה בשורש קדוש ישראל זה, הלא הוא בנו הדר. ליפּמן ליפּקין.
בילדותו היה אמון על התלמוד ונושאי כליו על ברכי אביו הגאון, ואהבתו היתה רבה לחכמת ההנדסה, ויהגה בה בחדרי חדרים.
בידים ריקות יצא עול הימים ליפּקין מבית אבותיו, וינע לארץ גרמניה ויסבול שם עמל ומחסור, וישקוד על דלתות בתי־המדרש למדעים בקניגסברג, ואחרי כן בעיר וינה, ומשם יצא מוכתר בעטרת דוקטור בחכמת הרפואה. בשנת תר״ל בא פּטרבורגה. חכמי רוסיה התפלאו על עוצם כשרונותיו ויתנו לו את שם הכבוד ״מגיסטר לחכמת ההנדסה״.
בשנת תרכ״ח המציא מכונה נפלאה, אשר תקרא עד היום הזה על שמו ״מכונת ליפּקין״.
נעלה ומורם היה הדוקטור ליפּקין מכל אחיו המשכילים בדור ההוא, תקופת השלילה וההריסה, תקופת ההתבוללות, באהבתו את עמו, דתו ושפתו בכל חום נפשו, ויהי אהוב לבריות ובעל מדות מצוינות כאביו הגאון.
ימי חייו היו מעטים ורעים. בן שלשים שנה היה במותו, וכל ימיו, אשר בהם בקש חכמה ודעת, סבל עוני ומחסור באופן מבהיל נורא. גם אחרי השלימו את למודיו חי חיי עוני ומצוקה.
סופר מהיר היה בשפת עבר, ורבו מכתביו אשר החליף עם החכם חז״ס ואחרים מחכמי הדור ההוא.
באחד ממאמריו יתאונן ליפּקין על המשכילים הצעירים, לאמר:
״באין מורה ומנהל, כשרונותיהם של בני הנעורים תמס
יהלכון, ובגששם באפלה למצוא פתח החכמה, ידפקו על פתחי
השיר והמליצה, ויאמרו ללשוננו נגביר, ידרשו אל המתים
ומאשפּתות תהום הנשיה יעלו בחכה אבני חצץ אשר יחשבון
לפנינים, ועל כן אף כי שם החכמה על דגלם, אל פתח החכמה
עוד לא באו״
קדוש שם האב, ויקר שם הבן בפיות כל בני עמם לדור דור.
שני חכמי סטנוב
מאתצבי הירש מסליאנסקי
עיר קטנה היא סטנוב בפלך פּודוליה, אצל העיר פּרוסקורוב. מספר יושביה שלשת אלפים ושש מאות. ובכל זאת גדלה שני חכמים גדולים ונודעים לשם בדור המאספים.
הרב החכם הגדול מנחם מנדל לעפין נולד בשנת תק״ג. בעודנו ילד התנוססה בו רוח חכמה. בקי היה בכל הש״ס וחריף כאחד הגאונים. בבית המדרש מצא את ספר האלים ליש״ר מקנדיה, ועל ידו נפקחו עיניו ויחל לחקור במדעים, ומרוב שקידתו חלו עיניו ויסע ברלינה לדרוש ברופאים. שם התודע לבן־מנחם, אשר קרבהו כל ימי שבתו בברלין.
שנתים ישב בברלין ואחרי כן שב לביתו בעיר מיקולאיב הקטנה, באחוזת הרוזן אדם טשרטרינסקי. ויהי היום ויקרה הרוזן עם אוהבו החכם אקלשמיט לבקר את העיר ההיא, ויסורו אל החנות הקטנה אשר החזיקה אשת מנחם מנדל לעפין, וירא הרוזן את הספר של המהנדס וולף מונח על שלחנה, וישאל את החנונית: למי הספר הזה? ותען: אישי הוגה בו יומם ולילה. לעפין התיצב לפני הרוזן – הוא היה איש אשר לא תואר ולא הדר לו, פניו היו מלאים אבעבועות; אולם בפתחו את פיו לדבר אורו עיניו וישא עליו הוד ועוז, כי חכמת אדם תאיר פניו. השר השתאה על חכמתו ויאהבהו, ויספּיק לו די מחסורו, ומן המותר לו חלק רבי מנדל לעניי משפּחתו.
ויותר שהיה לעפין חכם, עוד למד דעת את העם ויחבר ספרים רבים: ״אגרות החכמה“, ״חשבון הנפש״, בעקבות החכם האמריקני הגדול בנימין פרנקלין. ואחד החכמים המליץ עליו: ״נר שהדליק גוי מותר לישראל להשתמש בו”. הוא תרגם את הספר ״מורה נבוכים" להרמב״ם תרגום חדש, ואת הספר ״רפואת העם" להדר. טיסאט לעברית. אחרי כן תרגם את ספרי תהלים, משלי וקהלת לשפת יהודית המדוברת. אחדים מחכמי הדור ההוא השליכו שקוצים על תרגומו זה, באמרם, כי בזה חלל את כבוד השפה העברית ממש כמו הריב בין הסופרים ה״עבריים״ וה״יהודיים" בימינו אלה על־אדות ה״גבירה״ וה״שפחה״.
בני עירו קראוהו בשם ״רבי מנדל זבארזר או סטנובר.
בסוף ימיו ישב בבית השר הגאון רבי יהושע צייטלין בתור מורה לצאצאיו. וימת בשיבה טובה.
* * * * *
החכם השני היה רבי יצחק בן משה הלוי מסטנוב. נולד בשנת תצ״ב. מלבד גדלו בתורה היה מדקדק נפלא ומליץ מצוין. בהיותו לאיש בא ברלינה והעשיר איציג דניאל וחתנו פרידלנדר המציאו לו את מחיתו. רבי יואל בריל מזכיר את שמו בבאורו על תהלים ומכנהו בשמות ״רבי, אלופי ומיודעי״.
ספרים רבים חבר ואי־אפשר לי לפורטם. ואלה היותר גדולים מהם: ״אדר היקר״, מכלכל בתוכו מליצות ושירים. ״ספר החזיון״ – מדעים שונים, נכתב בסגנון ה״תחכמוני״. בשער הספר לא הודיע את שמו, אך בראשי החרוזים רמז עליו. רבי נפתלי הירץ ויזל כבדו בשיר תהלה, ובסוף השיר אמר: ״ומי לא יבין מאותות בו שמת, מי הוא הצורף ומי עשה את הכל?״. ״ויעתר יצחק״ – על תפלות ישראל. ״אמרי בינה״ – לאחד את הקבלה והחקירה. ״ספר המדות״ על מדות האדם. ״זוהר תנינא״ בארמית ובסגנון ספר הזוהר. רבי יוסף אב״ד בפרנקפורט כותב בהסכמתו את הדברים האלה:
״אך לא ידעתי מבטן מי יצאו הדברים, ואולי המביא עצמו כתבם, כי ידעתי את האיש ואת שיחו שהוא ממגנבי דברים אך חלוק מהם, שכל מגנבי דברים גונבים משל אחרים ומיחסים לעצמם, וזה גונב משלו ומיחסם לאחרים.״
גם חבר ספר ״זמירות אסף״ בסגנון ספר תהלים, ויכנה את שם מחברו ״אסף״. ״משלי אסף״ בסגנון ספר משלי. גם באר את ספרי תהלים, איוב, מורה נבוכים, הכוזרי וספר המדות לאריסטו.
עבודה רבה עבד רבי יצחק בכל ימי חייו ונפטר בעיר ברלין בשנת תקס״ה. על מצבתו חרותים הדברים האלה:
״איש חבר חברים, מאהל של תורה לא מש, ויהיו ידיו אמונה בכתיבת חבוריו עד בא שמשו״
רבי יצחק סטנוב הצטין בסגנונו הנפלא מכל סופרי ״המאסף״ ושיריו עולים ביפים על כל שירי משוררי הדור ההוא.
וסטנוב העיר הקטנה מתהללת ומתפארת בשני גדוליה אלה לדור דור.
שמעון קפטן
מאתצבי הירש מסליאנסקי
בשם הזה נקרא איש הפּלאות, סמל החסד והצדקה, על שם בגדו אשר נשא עליו, מעיל בד, מיום בואו העירה וילנה עד יום מותו, יותר משלשים שנה.
הוא בעצמו התפרנס מהדוק עלי־טבק להריח. את מלאכתו זאת עשה בלילות, וכל הימים היה מסבב את העיר ותבת ברזל בידו, ובקול עצוב קרא להעוברים ברחוב:
״צדקה תציל ממות! זכרו את יום המיתה!׳׳
וכל אחד, כיהודי כנוצרי, אשר פּגשהו, נדבו לו מאומה.
אביו היה רבי בנימין אשיניקר, מכפר אשיניק, בקרבת העיר סמרגון, ויהי בעל נכסים רבים ואיש טוב ומיטיב לכל. לעת זקנתו ירד ממצבו וימת בעוני, ובניו התפּזרו זה בכה וזה בכה. שמעון בנו בא לוילנה וראשית מלאכתו היתה בבית משרפת יין־דגן, ואחרי כן בהדוק עלי־הטבק. ויהי היום וישמע שמעון את שמע בית המדרש הנודע בשמו ״רמליס קלוז", כי רבי שבתי המנקה ארובות העשן נדב את ביתו ללמוד בו תורה והוא בעצמו התגולל בעלית קיר הבית ההוא, אף כי ביתו ורכושו היה. שמעון השתומם למשמע אזניו ורוח הצדקה החל לפעמו, ויחל לאסוף נדבות כסף בעד בני הישיבה אשר למדו שמה.
יום יום, מעלות הבקר עדי ערב, בקיץ ובחורף, התנודד האיש הנפלא הזה ברחובות העיר וירם קולו המהול בתוגה וחמלה ויקרא: ״זכרו את יום המות!" ולפעמים השתטח על הארץ ויפרוש את כפּיו לעורר את לבות העוברים לרחם על אחיהם הרעבים. כיהודים כנוצרים שמו לב לקריאתו ולתחנוניו, וישימו מטבעות כסף בארגזו, ובראותו כי נמלא הארגז, שם פּעמיו אל האופה ויקח לחם ויתן לבני הישיבה. וכל שמחתו היתה בהושיבו את הבחורים סביב השלחנות ובתתו לאיש איש מהם לחם עם גבינה. גם אל בתי העניים הביא אוכל ויופיע תמיד בבתיהם כמלאך מושיע.
ויהי היום, ויוגד לו, כי איש עני אחד יושב באבלות וכל בני ביתו רעבים. חיש מהרה הכין אוכל בשק, וישאהו על כתפו ויבוא אל בית האבל העני כמנחם אבלים, ויעזוב את שקו בבית האבל, ויתגנב ויצא. מעשים רבים כאלה עשה יום יום.
מקרה קרה, כי גונב ממנו תבתו, ויפּול ויתעלף, ולא יכלו להשיב רוחו אליו. אך השמש מ״הקלוז״, אשר ידעהו היטב, לקח תבה אחרת וישם כסף בתוכה וישימה בידי רבי שמעון, אז פקח את עיניו ויקם על רגליו. ויבן העם, כי האיש שמעון אך על צדקתו יחיה.
לעת זקנתו תארו נדיבי הנוצרים את תמונתו ויעשוה פסל מסכה, באחזו ככר לחם בידו האחת ובשניה את תבתו, וישימו את הפסל בהמוזיאון בוילנה. המשורר הפּולני קאראטינסקי שר שיר נכבד על־אדותיו באחד הירחונים הפּולנים.
רבי שמואל מוהליבר
מאתצבי הירש מסליאנסקי
הרב הגאון הנאור הזה היה אחד מהלאומיים הגדולים וה״חובבים״ הנלהבים בתקופת ״חבת־ציון“. שמו יהיה נצחי בספר התולדה הציונית. הודות לחריצותו ולמסירת נפשו נמשך ״הנדיב הידוע” אל התנועה הלאומית אשר פעל ועשה את מעשיו הגדולים בישוב ארץ־ישראל. הוא היה הגשר המאחד והמשלב את שתי התקופות, של ״חבת־ציון" ושל ה״ציונות“, ובצדק קראהו הד״ר הרצל בנאומו על הקונגרס השני בשם: ״הציוני המדיני הראשון”.
בגלובקה העירה הקטנה, פלך ווילנה, נולד הרב הגדול הזה ביום כ״ז ניסן, תקפּ״ד, לאביו רבי יהודה ליב, אשר היה גדול בתורה ובקי בספרות ימי־הבינים ובלמדו את שמואל בנו תורה למדהו גם את ״מורה הנבוכים״, ״העקרים״ ו״הכוזרי״, ויטע בלבבו מדות נעלות ומצוינות. בהיותו בן שמונה שנים כבר התפּתחו כשרונותיו וירא נפלאות בשאלות החשבון, לתמהון כל יודעיו ומכיריו.
בהגיעו לחמש עשרה שנה נתפּרסם בשם ״העלוי מגלובקה" והרביץ תורה ברבים, בלמדו שיעור יומי בתלמוד. בהיותו בן שמונה עשרה כבר קבל סמיכה מהגאונים ראשי־ישיבת וולוז׳ין בעת ההיא, רבי יצחק וחתנו רבי אליעזר יצחק, אבל לא השתמש בסמיכתם, כי לא אהב את הרבנות, ויהי לסוחר פשתן במשך חמש שנים. בשנת תר״ח, אחרי אשר מתו עליו חותנו וחותנתו, ומסחרו התחיל לרדת מטה, נאות לבני עיר־מולדתו גלובקה ויקבל עליו את משרת הרבנות.
בשנת תרי״ד נקרא לעיר שאקי בתור רב, וישב שם שש שנים על כסא הרבנות עדי אשר העיר סובאלק לקחתהו אחרי כבוד וימלא את מקום הגאון רבי יחיאל הליר. מני אז נתפּרסם שמו לא רק בתור רב מובהק וגדול בתורה, כי אם גם בתור חכם ועסקן צבורי. אז החלו ימי המרד בפולין ותהי כל הארץ למדורת־אש ורבים מאחינו בני ישראל נאשמו במרידה נגד הממשלה. אז התאזר רבי שמואל מוהליבר עוז ויעמוד בפרץ להגן על עדתו, בדרשותיו בבתי־כנסיות הניא את לב הצעירים לבלי התערב עם שונים, וכמליץ יושר התיצב לפני שרי הממשלה בתור סניגור לעמו ויצל נפשות למאות שהיו בסכנת הרג וגלות. הממשלה הכירתהו לטוב ותכבדהו באות־כבוד על ישרו ותום דרכו. וכאשר רצה להעתיק את דירתו לעיר אחרת, התאספו ראשי הקהלה בביתו ויתחננו לפניו, כי לא יעזבם, ונציב הגליל גם הוא בקשהו להשאר בסובאלק.
בשנת תרכ״ח נהיה לרב ואב״ד בעיר ראדום. שם ישב על כסא הרבנות חמש עשרה שנה, שם תקן תקנות טובות בעניני הצבור וכל בני העדה ההיא אהבוהו ויעריצוהו. החסידים חפצו לעטרהו בשם ״אדמו״ר״ והיו באים לביתו להתברך מפּיו ולהגיש לפניו בכתב איש איש את משאלותיו, אבל הגאון התלמודי הזה, תלמידם של גאוני וולוז׳ין, התנגד לדבר הזה. אולם כשראה, כי למרות כל התנגדותו לא ירפּוהו החסידים ועונים ״קדוש" לעומתו, השתמש באמצע רדיקלי אחד: באחד השבתות, בסעודה השלישית, כאשר נאספו החסידים מסביב לשלחנו, כמנהג כל האדמו״רים, קרא רבי שמואל פתאום להרבנית, כי תבא גם היא אל השלחן לאכול אתו יחד– ורק אז נבהלו החסידים ויעזבוהו, ויתרחקו ממנו.
רבי שמואל התחיל להרגיש בנפשו כי הוא לא נוצר לעסוק רק לטובת עיר אחת, ויחל להרחיב את העסקנות הצבורית שלו לטובת העם כולו, ויכתוב מאמרים ב״הלבנון״ על־אדות ״החנוך״ ובאחד ממאמריו התמרמר לאמר:
״מדוע זה מאסו בני עמנו בכל מלאכת־יד? אבותינו הראשונים
היו עובדי אדמה ורועי צאן, מגדולי חכמי חתלמוד ז״ל
היו בעלי מלאכות שונות, וכל זה לא האפיל זוהר מעלתם,
ונהפוך הוא, כי על חכמתם הרבה נתוספו טהרת הלב ומנוחת
הנפש, ורק אנחנו כלימה תכסה פנינו ללמד את בנינו אומנות!
הגם לאכול לחם בלתי מגואל בעושק ותרמית, רק מעמל ויגיע
כפיו, – הנם זה לאשמה תחשב? – – – הן מצב עמנו
פרוע מאד ועל ארחות חייו מוטלות אבני־נגף שהמחסור
והעוני ומדוע יחשו גדולי עמנו? ואמרתי אל לבי בלי
תפוגה צרת אחיהם נגעה עד חדרי לבם, אבל מחשים יעז
כי מחכים לתשועת ה׳ ותקותם היא מעוזם אז שאלתי לנפשי
לאמר: הן אם ירעב אדם ללחם, הישקיט רעבונו בתקוה?
ואם יצמא למים, היכבה צמאונו בתוחלת? אמנם יען כי
לא נרעב ללחם ולא נצמא למים, רק על צרת הכלל תכאב
נפשני ע״כ די והותר תקוה קלה להשקיט על ידה המית
נפשנו. היתכן דרכנו זה? ״
בשנת תרי״ג נתקבל לשבת על כסא הרבנות בעיר ביאליסטוק. שם עסק תמיד בכל צרכי העדה ברוב מרץ ועוז בתור רב ואב״ד ובתור גאון ישראל שם לבו לכל דבר הנוגע לכל העם כולו. הוא ראה את מצב עמנו, כי נורא הוא; ראה איך התורה הולכת ומשתכחת והדור הצעיר עוזב את המסורת ומתרחק מצור מחצבתו; ראה כי הממשלה רודפת את אחינו בשצף קצפה ותהפוך מאות עירות לכפרים בכדי לגרש את היהודים מקרבן; ראה את כל הגזרות והגרושים הנעשים לעיניו – כל אלה גזלו את מנוחתו; כל קן ישראל המשולח ממקומו, כל עיר שנהפכה לכפר הדאיב את רוחו והפציע את לבו הטהור ויבן ויחקור ויחפש עצה להציל את עמו מכליון וחדלון, וימצא, כי דבר אחד חסר לישראל, דבר שיחזק בקרבו את תקותו הישנה באופן כזה שהתקוה לעתיד תחיה ותעודד גם את ההוה. הדבר הזה הוא ארץ־ישראל. ואחרי שבא להחלטתו, לא נח ולא שקט עד עשותו את הדעה וההרגשה הזאת לקנין העם כולו. גדולי אחינו ראו את האהבה הקדושה והעזה הבוערת בלב גאון ישראל זה ויסתפחו אליו בעבודתו־לטובת התנועה של ״חבת־ציון".
אז יצא לארצות־המערב ויבא פּריסה ויתודע אל הרב רבי צדוק הכהן הטוב והמיטיב ואל מיכאל ארלנגר ובעזרתם התיצב לפני הברון אדמונד רותשילד – ״הנדיב הידוע״ – ויפּל תחנתו לפניו על עמו וארצו. בדבריו שיצאו מלבו הטהור ובדמעותיו אשר שפך על עמו האומלל וארצו השוממה עורר את לב הברון הנדיב לארץ אבותינו, אשר מלא את ידו למצוא מספר משפחות המסוגלות לעבודת אדמה לנסות על־ידם אם יצליחו בעבודתם. הגרש״ם שב לביתו וימצאם וישלחם לארץ־ישראל. הם המה אכרי ״עקרון" המצוינים בעבודת אדמתנו.
בשנת תרמ״ה היתה האספה של ״חובבי ציון" בעיר קטוביץ. ומה נהדר היה המראה לראות, כי הגאון יושב לימין הנשיא ד״ר ליאון פּינסקר באספה ההיא ושני הגדולים האלה, הרחוקים בדעותיהם איש מאחיו כרחוק מזרח ממערב, והרעיון הקדוש של חבת ציון קרבם ויאחדם בדעה אחת ושניהם היו לרוח החיה בכל פעולות התנועה הלאומית.
בשנת תר״ן, כאשר נתקבל הרשיון מאת ממשלת רוסיה לכונן את חברת התמיכה לישוב ארץ־ישראל באודיסה, נסע הגרש״ם לאספה האודיסית הראשונה ומשם עלה בראש השירה הראשונה לארץ־שראל לבקר את עריה הישנות ומושבותיה החדשים. פּקידי המושבות של הברון, ראשי העדות והרבנים ובראשם הרב רבי מרדכי גימפּל מרוזנוי, שכבר ישב בארץ הקדושה, קדמו פניו בכבוד מאד נעלה.
בשנת תרנ״א, כאשר נפוצה השמועה, כי הברון הירש הולך לכונן מושבות לבני ישראל, נסע הגרש״ם עוד הפעם לארצות־המערב, בחשבו להטות את לב הנדיב לארץ־ישראל. כל נסיעותיו נסע על חשבונו הפרטי והנה אחד העשירים חפץ להשיב לו את הוצאותיו. רבי שמואל מאן לקחת, באמרו אליו:
– ומי ישיב לכבודו את הוצאותיו?
בשנת תרנ״ג קרא רבי שמואל אספת החובבים להעירה דרוזגניק, פּלך גרודנה. שם זכיתי להיות אתו יחד ולהתענג על שיחותיו העמוקות והמלאות חבה ומסירת נפש לעמו ולארצו. עיניו האירו באש־עלומים ומבטיו היו מלאים חלומות וחזיונות מרחוק כאיש עול־ימים ולא יכולתי להאמין, כי כבר עברו עליו שבעים שנה.
אל האספה ההיא התאספו צירים מערים רבות ובתוכם היו: אלכסנדר צדרבום, מו״ל ״המליץ״, בן־עמי, יהושע סירקין, הרב רבי פנחס רוזובסקי, ד״ר יצחק דמבו ועוד רבים מהחובבים המצוינים. רבי שמואל הלהיב את שומעיו בנאומו, ובערב זה, ז׳ אלול תרנ״ג, נחלט ליסד את המרכז הציוני בביאליסטוק בשם ״מזרחי״.
שם המרכז הזה היה אחרי־כן למורה־דרך למיסדי מפלגת ה״מזרחי״ בתנועה הציונית.
הרב המטיף הציוני רבי יצחק ניסנבום, אשר הוא היה מזכירו, כתב, כי במשך חמש שנים נשלחו על־ידי פקודתו כעשרת אלפים מכתבים על־דבר חבת־ציון ועל חלק גדול מהם חתם בעצמו. הוא קרא את אלפי המכתבים על־דבר התנועה, אשר הגיעו אליו מכל קצוי ארץ ויתענין בכל השאלות אשר הציעו לפניו עד יומו האחרון.
כאשר קם יוצר ה״ציונות״, ד״ר תיאודור הרצל, ויקרא את הקונגרס הציוני הראשון בשנת תרנ״ז, שמח רבי שמואל מאד על אשר זכה לעת זקנתו לראות כי עבודתו הקדושה נמסרת בידים אמונות. ובמכתבו למר אוסישקין כתב את דבריו אלה:
״מכתבו היקר קבלתי, ורב תודות לכבודו על הפריסת שלום,
אשר הביא לי בשם האיש המצוין ומאד נעלה הד׳׳ר הרצל,
וייטיב כבודו להשיב לו בשמי שלום באהבה רבה מעמק לבבי
והנני מחבק אותו מרחוק על פעולותיו הגדולות, אשר אקוה,
כי הוא ורעיו הגדלים לא ינומו ולא ישקטו עד אשר ירימו
את כבוד ישראל בגוים לישב שאנן על נחלתו וה׳ אלהי
ישראל יהיה בעזרם״
במכתביו לד״ר הרצל חזק את רוחו לבל יסוג אחור מפני המפריעים והמכשולים שעל דרכו ויצטער מאד על אשר לא יכול לקחת חלק בהקונגרס מרפיון בריאותו וישלח תחתיו את נכדו הד״ר מוהליבר.
ככה עבד הגאון הנאור הזה את עבודתו הקדושה עד נשימתו האחרונה ביום ה׳ י״ט סיון, שנת תרנ״ח.
יהי זכרו ברוך לדור דורים.
נטפים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
(לקט פּרורים מנאומי)1
(א)
מלך מצרים גזר על הזכרים מיתת הגוף, ואחינו חחרדים, ביחוד בפולניה, המיתו את בנותיהם מיתת הנפש; חיות ובריאות הן בגופן, אך מתות בידיעות עמן ומולדתן.
(ב)
הקוסמופּוליטיות היהודית, המורה את מחזיקיה וצועקת ככרוכיא: כי אך בני אדם ישנם בעולם, ובני עמים אין, היא בעיני כמו השתפנות (קומוניות) בין עניים המחזרים על הפּתחים וקוראים: כיס אחד יהיה לכל באי תבל.
(ג)
בארצות הברית אינן מתאימות שתי הדברות “זכור” ו“כבד” וכשני הפכים הנה בעיני התלמיד, אשר אבותיו אינם זוכרים את יום השבת לקדשו; אם יקיים הילד מצות “כבוד אב”, עליו לשכוח את הדבור “זכור”, ואם יזכור את השבת, אז אי אפשר לו לכבד את הוריו המחללים את היום השביעי.
(ד)
שירי לרמונטוב הרוסי נעלים הם ביפים, ובכל זאת אשרי אוזן הילד, אשר לא שמע את שיר הערש שלו ותחתיו שמע את שירת־הערש הפּשוטה אשר שרו לנו אמותינו: “טובה תורה מכל סחורה! ”
(ה)
כל עוד אשר הנוצרים מצלצלים בפעמוניהם בבתי־תפלתם עלינו לאחוז בכל מנהגי אבותינו בתור מחאה חיה נגד השקר הגדול…
(ו)
לא חברת “דורשי צדק” דרושה לנו באוקרינה, כי אם חברת “דורשי דמים”…
(ז)
יש הבדל גדול מאד בין תורת דרוין ובין תורת אחינו המתבוללים. כי תחת אשר הראשונה הוכיחה לדעת, כי בני האדם הם צאצאי הקופים, הנה האחרונה שמה את בני האדם לקופים ותלמדם איך לחקות את מעשי שכניהם…
(ח)
זה אלפּים שנה אנו נשאים על אניתנו הישנה והרעועה במרחבי ים הנצח; מחלת הים שמה שמות בתוכנו; אנו נעים ונדים לכל רוח באין מעמד. באה הציונות — וקול “ארץ, ארץ! ” נשמע בעולמנו.
(ט)
רק שמות אחרים נתנו המתקדמים, הרדיקלים מזמרי־ה“מרסיליזה”, לרגשותיהם ומפעליהם ולא חדשו מאומה, בלתי את שנוי השמות: תחת “האלהים” — “הטבע”; תחת “העדה” — ה“הסתדרות”; במקום “התפלות” — “שירי חופש”; במקום “עולם הבא” — “החברה העתידה” ותחת “גן עדן” — “השויון הגמור”; במקום “הימים הנוראים” — “הנשפים הגדולים”. רק השמות השתנו אבל תכנם אחד הוא.
(י)
הננו חושבים את עצמנו לעם הנבחר מכל העמים, כי באמת יצרנו יצירות גדולות, אשר הביאו ברכה לכל יושבי תבל. — והתבל מה היא אומרת? היא אינה מכרת תודה לנו על פעולתנו, היא רודפת ושונאת אותנו תכלית שנאה, ואחרי אשר ירשה את כל קנינינו הרוחניים, דורשת היא מאתנו לרדת מעל במת החיים, וגורלנו כגורל המלך ליר בחזיונו של שכספּיר והננו חיים רק בזכות אבות…
(יא)
מר מאד גורל האנשים החיים על פי הלוח. שלומיאל שכני הוציא את תנורו ממעונו בראשית ימי האביב, החליף את בגדי החורף על בגדי הקיץ הקלים והדקים, וכמוהו עשו כל בני ביתו; הקור גבר, השלג נפל, הוא חלה בדלקת־הריאה, אשתו — ברומטיות, ילדיו חשו בגרונם. הרופא בא ויגער בו: “אתה הסבות בכל אלה. למה היית פּחז כמים, להוציא את תנורך ולהחליף בגדיך בטרם יבואו ימי הקיץ? גמולך בראשך! ”
“הלוח, הלוח היה בעוכרי! ” — השיב שלומיאל בבושת פּנים.
רבים הם בעמנו החיים על פי הלוח ומתימרים במאה העשרים, בטרם יבא האביב הנכון…
(יב)
המתאשכנז, הבז ליקחת אמו היהודיה הפולנית, הושיבה בחדר המבשלות, ובני עמנו הושיבו את היהדות אצל התנור והכירים ואינם מניחים אותה לבוא אל חדריהם פנימה…
(יג)
גורל ישראל בעמים, כגורל העני הבא אל קרובו העשיר. הוא מבטל את ישותו, מתבלבל ואינו יודע איך לשבת, איך לאכול, איך לכלכל דבריו במשפּט וסדר, מביט רק אל אדון הבית, עונה אמן על כל דבריו, ירא להתנועע, אולי יפריע בתנועותיו את מנוחת קרובו העשיר, הולך אט על ראשי אצבעותיו ומפחד אולי יעשה מדחה ויהי לבוז בעיני איש־חסדו.
מה נוראה ומאוסה היא העבדות, כחמרית כרוחנית!
(יד)
נורא מצב האיש, אשר כה זכרונו יעזבהו ויד “פּורח” שר של שכחה תגבר עליו; ישכח את עברו כליל ומלוח זכרונו ימחו כל הרשמים מאתמול, ישכח גם את שמו, שם משפחתו, ארצו, עירו ושם אבותיו, אינו יודע את מעונו, כשה אובד הוא תועה נודד ברחובות קריה.
“מי אתה? מאין באת? ” — ישאלוהו השוטרים והוא מביט עליהם בעינים מפיקות שממון ותמהון.
חיי האומלל הזה כחיי כל החיות, אשר אין להם עבר ועתיד זולתי ההוה. אין להם כל מושג מאתמול ומחר בלתי היום.
זה גורל כל שוכחי לאומם ודברי ימיו.
חיים תחלואים כאלה — טוב מהם המות.
(טו)
הנה הם שבים אלינו, אחינו המתקנים, החלו לבקש את אבדתם, את היהדות, אשר אבדה להם במשך מאות השנים האחרונות; הם עפו דאו קדימה קדימה ובחפזם לא הרגישו, כי הורקו כליל מתכנם ויותרו כלים ריקים, חביתות יפות בלי יין. עתה החלו לשוב אחורנית לחפש את עצמם…
(טז)
בדבר אחד אני דומה לאנטישמיים: שונא אנכי כמוהם, ואולי עוד יותר מהם, את אלה היהודים, המתכחשים לעמם ומסתירים את יהדותם בבואם בחברת אינם יהודים; ובהגלות “חרפּתם”, יכרעו ברך לפני רעיהם ויבקשו סליחה על חטאת הוריהם, אשר דבקה בהם, בהיותם יהודים.
הנני שואף נקם מהכריות השפלות האלה, בראותי את שפלות נפשם, כריעותיהם והשתחויותיהם על כל צעד וצעד, וכל חייהם אך שלשלת ארוכה של עלבונות, יסורים רוחניים ומכאובי נפש בלי חקר.
(יז)
המתבוללים ושיטתם הנושנה — מימי החוזה אשד על נהר כבר בבבל, באמרם: “היה נהיה ככל הגוים! ” והם שבים על קיאם דור אחרי דור — יזכירוני את הספּור ההתולי של ההומוריסטן האמריקני מרק טוויין בשם “רומן של שבע שנים בשבע שורות”:
“הוא והיא יושבים תחת האלון; הוא כורע על ברכיו ומלחש באזנה: “אהבתיך! אהבתיך! ” היא מתאדמת ונופלת בין זרועותיו; הוא קורא: “נשבעתי! ” והיא משיבה: “עד נשמתי האחרונה! ”
נוסח זח ישנה שבע פּעמים בשבע שנים.
אולם איך יקרה כזה בשבע שנים רצופות?
התשובה: שנויים קלים נעשו בספּוֹר המעשה בכל שנה ושנה:
“היא” היתה אותה שהיתה בשנה הראשונה, אבל “הוא” היה בכל שנה ושנה איש אחר…
כנסת ישראל היא אותה הכנסיה אשר התנתה אהבים עם הכשדים בימי יחזקאל, נפלה בזרועות הפּרסים, היונים, הרומים, הספרדים, הצרפתים, האנגלים, האשכנזים, הרוסים והפּולנים, ובכל פּעם היא קוראת בקול:
“היה נהיה ככל הגוים! ”
ובת־קול משיבה:
“והעולה על רוחכם היה לא תהיה! ”
(יח)
עליכם לעזור לאחיכם האומללים הבאים אליכם מארצות גלותם.
זכרו תמיד את תשובת הילדה הקטנה אשר נשאה על זרועותיה ילד קטן עמוס עליה משא לעיפה. העוברים השתאו עליה וישאלוה:
“איך תעצרי כח לשאתו? “
“הלא אחי הוא! “ — השיבה הקטנה לתומה.
אל תתאוננו על משאכם וסבלכם, אשר תסבלו מאלה האביונים הדורשים עזרתכם, — הלא אחיכם המה!
(יט)
האדם הוא קונסרבטיבי בטבעו, איננו יכול להשתחרר מן ההשפּעה המתמדת המשפּיעה עליו החברה שגדל וחי בה, אלא אחרי מלחמות פּנימיות קשות ורבות. — על בני עמנו הוטל הגורל להלחם מלחמות כאלה זה מאות בשנים בכל ארצות גלותנו.
(כ)
הוי, לאומים! מה אתם דורשים מאתנו? הנכם חפצים כי נוציא מקרבנו חושבים, פילוסופים להספּיק לכם מזון רוחני; כי נמציא לכם כותבי דברי ימיכם, משוררים לשיר את שיריכם ולספּר לכם את אגדותיכם; חכמים אשר יורוכם וינהלוכם בעצותיהם, את כל זאת אתם דורשים מאתנו!…
אבל אנחנו חפצים לשיר, לחלום, ליצור ולעבוד את עבודתנו אנו בעד עצמנו; אז נגדל לנו ולכם פּרחים שיהיו הרבה יותר יפים מאותם שאנו מוציאים כעת בארצות גלותנו, מפּני שהפּרחים העתידים ישגו ויפרחו במקום שיש בו די אור, אויר ומרחב, — על אדמתנו; שם יתפּתחו וישתכללו לפי חוקי הטבע, תחת קוי אור החופש והדרור.
הוי, לאומים! השיבו נא לנו את אשר גזלתם ממנו, ותוכחו כי כנים אנחנו והצדק אתנו.
(כא)
ביום שקט ושלו, בעת אשר כל בני אדם ישוטו ברחובות ומטיילים, אז לא על נקלה נכיר את האומללים הנודדים הסובבים בעיר ונעים ככלבים; לא כן ביום סגריר וסופה, בעת אשר איתני הטבע ירגזון, וכל איש מתחבא במעונו, אז רק חלאת מין האדם ישארו בחוץ כפופים שחים ורועדים מקור וכפן. - כיחיד כעם!
*
אוהבינו ואויבינו
(כב)
אוהבינו אומרים: כי טובים אנחנו וחוב קדוש מוטל עליהם להתקרב אלינו ולבלענו בקרבם.
אויבינו אומרים: כי רעים ומשחתים אנו ואין כל תרופה לנו בלתי להשמידנו כליל.
שומר ישראל ישמרנו ויגן עלינו משניהם ועלינו להזהר יותר מהראשונים הטובים, החפצים להמיתנו במיתת־נשיקה - ההתבוללות.
* * * * *
במלאות לד”ר נורדו ששים שנה
(כג)
זה האיש הגדול, מקס נורדו, לנו הוא. בצדק נוכל לשמוח על אבדתנו, אשר מצאנו בו. הסופר הענק הזה תעה בדרכו בימי נעוריו, נפל שבי בידי עמים זרים ויסכון לשבת בתוכם וללכת בדרכם. לאט לאט שכח את עמו ובית אביו. באזנינו שמענו את גאונו וגדולתו מספּרים בכל הספרויות השונות, ולא ידענו, כי אחד מבנינו הוא, עד שקם מנהלנו האלמותי ד”ר תיאודור הרצל, וישיבנו אלינו. גם הוא, הרצל, בא מן הנכר ומן הנכר הביא אתו את רעהו הגדול. עתה לנו הוא, לנו הוא עם כל כשרונותיו ויתרונותיו; לנו הוא עם כל גדולתו וגבורתו בספרות. וזה יותר מעשר שנים אשר הוא עומד בראש מחנהו בתור משנה להמנהיג, כעמוד אש יאיר לנו את דרכנו המוליכה ציונה. הבה נברכהו, כי יזכה לראות בנחמת עמו וארצו, אשר יאהבם בכל חום נפשו הגדולה והנפלאה.
* * * * *
קריעת ים סוף
(כד)
לא רק עם ישראל היה אנוס לעבור את גלי הים האדום למען השג את חפּשו, כי אם על כל עם ועם לעשות דרכו בתוך ים אדום המהול מדמו ומדמעותיו המלוחות עדי יקרא דרור לו מפּרעה שלו וממשלתו האכזריה.
(ברנה)
* * * * *
ההוגונוטים
(כה)
בעת אשר הציגו בפעם הראשונה את האופּירה של המנגן והמנצח מאיר־בר, “הוגונוטים”, על הבמה, והקיסר פרידריך ווילהלם היה בתוך המון הרואים, הביע את משפּטו ואמר: הקתולים נלחמו את הפּרוטסטנטים, והיהודי עמד וצפה מרחוק ויחבר את המנגינה לענג את לבות כל בני־תבל…
* * * * *
ילדיהם וילדינו
(כו)
כל הילדים בני עמים אחרים נולדים קוסמופּוליטים, ואך בהכנסם בבתי־הספר יחלו להתפּתח ולהיות לאומיים; לא כן ילדי עמנו, אשר דמם שופך בעד עמם בהיותם בני שמנת ימים, ולאומים הם רק עדי אשר יכנסו לבתי־הספר, ואחרי כן יהפכו לקוסמופּולטיים עד יום מותם.
* * * * *
זכות אבות
(כז)
זכות אבות היא הרוח החיה בדברי ימי כל עם ועם בכלל ובחיי האדם בפרט. אבל בלי איזו פעולה ממשית מהבנים, זכות אבות לא מעלה ולא מורידה.
אשרי הבנים ההולכים בעקבות הוריהם הטובים, הטוים וממשיכים את המטוה אשר אבותיהם הנחילום, — אז זכות אבותם מסייעתם.
אוי להם לבנים שאינם מכניסים מאומה לאוצר אבותיהם, אלא מוציאים את שארית ירושתם, — עליהם גם זכות אבותם אינה מגינה.
לאבדון הולכים המתיאשים היהירים ותחתם באים פּועלים חרוצים חדשים והיו המה ליחסנים ולראשי הדורות הבאים.
* * * * *
שכינתא בגלותא
(כח)
העם הולך בגולה, מארצו בבלה; אחד מהכהנים הולך יחף בערבות המדבר, על יד חמורו המסובל בצרורות גוילים, אשר עליהם כותבים ספרי התורה והנביאים, שנאספו כולם ברוב עמל. והוא, הכהן הנודד האומלל, נוצרם כבבת עינו, למען הביאם בשלמות יחד עם בני הגולה לארץ שבים, לבל יאבדו חלילה בדרך המסוכנה והנוראה.
הכי ידע הכהן והאם חש ההלך הרעב והצמא, הערום והיחף, שעל חמורו עמוס עתה האוצר של כל המין האנושי כולו וגורל עמו בפרט בהתפּתחות חייו הרוחניים, שאם קומץ הגוילים האלה יאבד בדרך, אז ישתנו על ידי האבדה הזאת כל פּני חיי הרוח של האנושית כולה?!
? (ארנסט רנן)
* * * * *
דו־פרצופים
(כט)
כהאליל יאנוס הרומי, אשר היו לו דו־פרצופים, באחד מהם נראה למקורביו ולמעריציו, ובמשנהו — נגד כל יושבי תבל, כן גם אנחנו, עם הגלות, הסכנו במשך אלפּים שנה בארצות פּזורנו לשאת עלינו דו־פרצופים, באחד מהם נתראה בינינו, בבתי־כנסיותינו ואספותינו, ובשני — נגד כל העמים בכל הארצות אשר הודחנו שמה.
* * * * *
החיים והמות
(ל)
שאל שאלו את אחד חכמי ארץ הסינים:
— מה הוא המות?
תשובתו היתה:
— הלא את מהות החיים, אשר אנו מחוברים אליהם, איננו יודעים, ואיך נוכל לדעת את מהות המות בטרם מתנו?
* * * * *
התרבות וההשכלה
(לא)
בחכמות ובמדעים החמריים יש השתנות והמצאות חדשות בכל דור ודור, אבל בתורת הצדק והמוסר אין כל שנוי וחדוש; כל הנביאים והחוזים אשר היו מעולם, כל המחוקקים ובעלי המוסר בכל מקום שהיו, נבאו והורו לשלום כללי, לאהבה, לאחוה בין כל חברת האדם בדרכים וקוים שונים המובילים להמרכז היחידי.
זה הוא סוד האלמות של הנביאים וספרי הקודש, בעת אשר חכמי יון היותר גדולים כמעט נשכחו עם חכמתם גם יחד, ודברי נביאינו מזהירים ככוכבים כל ימי השמים על הארץ.
היופי והטעם משתנים ומתחלפים לפי רוח הזמן וקדמת התרבות; לא כן הטוב והיושר, צאצאי ההשכלה הנצחית, חיים וקימים לעולמי עד בלי כל שנוי ותמורה.
האמת רק אחת היא ולהשקרים — אין מספּר.
* * * * *
חזות עמי
(לב)
בחזיון לילה ראיתי את תמונת עמי הסב. לא כמנצח ומלא הוד גבורים ראיתיו, כי אם בדמות זקן מכוסה אפר על ראשו הלבן, תחבושת על רגלו הצולעה, סחבות וסמרטוטים מכסים את גופו הפּצוע מאלפי הרמחים והחניתות אשר בתקו אויביו בבשרו, נדכה, כפוף ושחוח; אבל בקרב גויתו הפּצועה והבלה צפונה נפש צעירה, מלאה רוח עלומים; בתוך גלגלתו הלבן תולדנה מחשבות חדשות וגדולות מרגיזות תבל ויושביה; בעיניו הכהות צפונים מבטים חודרים למרחוק; בלבו רצון עז, דעת תקיפה, חלומות נשגבים, חזיונות נפלאים ושירים נאדרים מלאים קדושה ורוח אלהים.
ככה ידוד הנודד הנצחי, בימינו — תורת אלהיו, בשמאלו — כנור דוד מלכו; מגין על בניו ומחזק את לבם בתנחומות אל.
* * * * *
היהודים והיהדות
(לג)
אחד מחכמינו המערבים אמר: “עלינו להשיג ליהודים שוי־זכיות, ולעשות ליהדות תקונים”. ובאמת טעה טעות גדולה: היהדות דורשת דרור משעבוד בני אדם לדעות כוזבות על אודותיה, והיהודים דורשים תקונים בחייהם הגלותיים ושיבתם לארץ מולדתם.
* * * * *
— מדוע נקרא חצר־המות בשם בית־החיים? — שאל אחד את אחד הרבנים המתקנים.
הרב לא ענה דבר.
— אני אבאר לך, רבי, את כונת השם הזה, — אמר השואל — יען כי חצר־המות הוא מקור החיים לרבני הריפורם בעלי ה“הקדיש” ו“אל מלא רחמים”…
(לה)
כל מכת שבט אשר נפלה על גוף היהודי היתה שלהבת אש להחם את נפשו, בית־כלאו היה לארמון מפואר, כל ספר מספריו, אשר נשרף בימי־הבינים, היה לעמוד אש להאיר לכל התבל כולה.
(אמרסון)
* * * * *
מצבנו במאה העשרים
(לו)
גירוש היהודים מאנגליה בימי אדוארד הראשון, מצרפת בימי פיליפּ היפה, מאשכנז בשעת המגפה השחורה, מספרד במלוך פרדיננד ואיזבלה, — כל הגרושים האלה היו רק אמצעים ידועים, שהיה בהם עוד חלק ידוע של יושר ורחמים, לעומת המיתה האטית על ידי שלילת האויר לנשימה והאור לעינים; מלבד זה הנה נפתחו אז לפני המגורשים ארצות חדשות: להיהודי אנגליה — צרפת, ליהודי צרפת — אלזם, לותר ואשכנז, ליהודי אשכנז — פּולניה בימי קאזימיר הגדול, ליהודי ספרד — טורכיה בימי השולטן סלים. עכשו אין מגרשים את היהודים באופן גלוי; בוחרים יותר להניחם במקום אחד ולחנקם לאט לאט. כשהם רוצים לנוס מבור שבים הם מוצאים בכל מקום כידונים וחניתות מכוונים כנגדם; בכל מקום פּוגשים אותם בהגבלות וגזרות. באופן כזה נעשות הארצות, שבהן היהודים נרדפים, לבתי־כלא גדולים, שבהם הם הולכים ומתנונים…
אויבינו עובדים במרץ פּראי של שאיפת רצח בכדי להאביד אותנו כליל. להכחיד את הגזע הזה — זה הכלל העקרי היסודי שעל פיו נקבעים שם כל מיני חוקים כנגד אחינו האומללים. רוצים לעשות את היהודים לפאריים, לחלאת מן האנושי, לחיות השדה; רוצים לשלול מאתם את הזיק האחרון של כבוד האדם, את האפשרות האחרונה לחיות חיים נורמליים.
הנה זה הוא מצב ישראל בין העמים במאה העשרים, המתהללת בתרבותה ובקדמתה ואחינו המתבוללים ונביאיהם הקוראים שלום שלום, הולכים חשכים ועוצמים את עיניהם מראות את ענות עמם האומלל.
(נורדו באחד מנאומיו)
* * * * *
תמונת היהודי הפּולני במאה החמש עשרה
(לז)
גבו כפוף מרוב השתחויותיו לפני הפּאן הנאור, עורקיו רועדים מפּחדו תמיד מפּניו, מהלכו בזהירות כמהלך החתול, כמתגנב וירא פן יעורר עליו חמת אדוניו או אחד ממשרתיו הרשעים, תנועותיו מלאות חנופה, עבדות והכנעה, למען לא יכעיס את מושלו מהיר החמה, קולו רך וחלש כמתחנן למען יעורר רחמיו, גחוכו עצוב, צחוקו מקוטע, נעצר ושפל, ראשו יורד למטה על חזהו, פּניו המפיקים חכמה ושכל חורים מרוב עבודת מוחו התמידית, עיניו שפלות, ירא הוא להביט נוכח, ואך מתחת לגבותיו הוא מתבונן במורא הנה והנה פן יקרב אליו פתאום אחד מפּקידי החצר ובידו שוט אלה או מקל חובלים להכותו, הוא מתבונן מאחוריו פן ישלח עליו הפּאן המתלוצץ את כלביו הרעים לנשכו, בביתו הקטן והצר רפש וחלאה, עוני ולחץ, למען לא יחמסו ממנו את כל אשר לו; בגדיו קרועים, נעליו מטולאים, למען לא יפשיטום מעליו; מסביב לו עצב ודאגה, אין קרן אור, אין שביב של שמחה; בעברו אין כל זכרונות טובים, בהוו אין מנוחה ובעתידו אין תוחלת ותקוה.
זאת היא תמונת היהודי הפּולני במאות החמש עשרה, שש עשרה ושבע עשרה.
(באגרוף)
* * * * *
על האהבה
(לח)
גתה, האשכנזי הגדול, אומר:
יכול אתה לבטל את השמחה והעצבות, את הכעס ואת הצחוק, את חגאוה והענוה וגם את השנאה, והעולם יעמוד ויתקיים בלעדיהם; יכול אתה לבטל גם את הבטחון והכבוד, ועדיין התבל לא תחרב.
בטל את האהבה — והעולם יחרב! הפּועל יחדל מלחבב את פּעולתו ולחוס עליה שלא תשחת ותלך לאבוד; ההורים יחדלו מלאהוב את ילדיהם עם רוב טנופם וגודל צרכם להם; הבנים יחדלו לאהוב את הוריהם עם נפלם עליהם למשא ועם הבדלם מהם בדעות; אנשי האמת יחדלו מלאהוב את האמת והיושר; האזרחים יחדלו מלאהוב את ארצם, — והעולם יחרב! 2
(לט)
בכדי להקרא יהודי, צריך האדם לקיים לא רק סעודת פּורים ומיני מאכליה המטוגנים בשומשמין ובדבש, כי אם גם לצום תענית־אסתר; לא רק לשתות ארבע כוסות יין ולאכול תופיני מצה בפסח, כי אם גם לבער את החמץ מן הבית ומן הלב…
(נורדו)
* * * * *
שרה ברנרד
(מ)
אגדה צרפתית מספרת, לאמר:
בשנות השמונים למאה התשע עשרה, אחרי מלחמת אשכנז וצרפת והראשונה נצחה את השניה ותנהל בחזקת היד את שתי הארצות אלזס ולותר; בעת ההיא פנה אחד מבעלי התיאטרון בברלין אל המשחקת היהודיה הצרפתית שרה ברנרד וישאל אותה על דבר המחיר אשר תדרוש בעד עלותה על הבמה בברלין.
— את שתי המדינות, אלזס ולותר! — השיבה שרה בגאון צרפתי.
— המחיר לא רב הוא, — השיב האשכנזי — אבל לפני תתי את המחיר הזה עלי לשאול בראשונה את הנסיך ביסמרק.
האשכנזים צחקו על משאלות המשחקת, אבל הצרפתים התימרו והתגאו בה ובתשובתה הלאומית.
בנות ישראל! קחינה לכן למופת את שרה אחותכן והיו בנות נאמנות לארצכן ולעמכן.
* * * * *
הצרפתי, האמריקני והיהודי המתבולל
(מא)
— בוז ולעג לכם הינקים, בני ארץ קולומביה, חנונים, סוחרים, אשר אין לכם כל מושג מיחס אבות וגאון הורים; אינכם יודעים את מוצאכם וגזעכם ורק אל ההון והעושר כל מעיניכם!
את הדברים האלה קרא צרפתי בן משפּחה רמה אל אחד האמריקנים העשירים.
— אמנם כן! — השיב האמריקני — את אבות־אבותינו אנחנו האמריקנים איננו יודעים כמוכם, אבל את אבי אנכי יודע ומכיר וגם כל בני ארצי האמריקנים יודעים איש איש מהם את אביו; אבל אתם צרפתים, המתימרים ביחס הורים, אינכם יודעים מי הוא אביכם…
אומלל משניהם הוא היהודי המתבולל בכל מקום שהוא. הוא יודע את אבות־אבות־אבותיו עד אברהם אבינו יותר מהצרפתי; הוא מכיר את אביו ויודע אותו כהינקי; אבל איננו יודע את עצמו, מי הוא? מה גזעו? את אחיו לא יכיר ובני ארצו אינם רוצים להכירו.
* * * * *
מטרת החיים והמטרה בחיים
(מב)
בדורות הקדמונים השתדלו החוקרים להשיג את מטרת החיים; רבים מהם דמו בנפשם, כי מצאוה ורבים אמרו נואש לכל יגיעם ועמלם.
ובדורנו, דור הגשמי והחמרי, הזניחו חכמינו את מטרת החיים בכלל, וכל אחד מהם מבקש לו מטרה בחיים בפרט, והפּרט דחה את הכלל.
(מג)
ניטשה האשכנזי יורה, כי “הכח הוא היושר”, ונביאי ישראל וחכמיו בכל דור ודור הורו, כי “היושר הוא הכח”. ההבדל הזה הוא ישן נושן, הוא ההבדל בין התרבות העברית להתרבות היונית.
* * * * *
(מד)
התלמוד קורא:
“אוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם!”
ופה באמריקה, בשומנו לב אל “בתי מושב הזקנים”, עלינו לשנות את הנוסח, לאמר:
“אוי לאבות שגלו מעל שלחן בניהם! ”
(מה)
“האלהים שובר את הכלים שהוא משתמש בהם” — כתב הרצל. המשפּט הזה נתקיים עליו בעצמו, כי נקטף בלא עתו…
נאומים, זכרונות ומסעות
מאתצבי הירש מסליאנסקי
נאומים זכרונות ומסעות – ארבעים שנות נדודים ונפתולים
מאתצבי הירש מסליאנסקי
מאת המטיף הלאומי צבי הירש מסלנסקי
באירוֹפּה
פרק ראשון
בעודני ילד הייתי מלא תשוקה וחפץ אל הבימה. פּעם אחת, בשבת לאחר חצות, – ואני ילד בן שבע ובקי בתנ"ך, – הבאתי את חברי לחצר ביתנו ושחקנו, כרגיל, במשחקים שונים. פּתאום נצנץ במוחי משחק חדש: חרש נכנסתי הביתה, הסירותי את המפּה זכת־השלג מעל השלחן והתעטפתי בה כבטלית מצויצת. וכך יצאתי אל חברי ופתחתי ודרשתי לפניהם. דברתי בחום, בתום נשמתי, נשמת־ילד, ואימה הטלתי על חברי, ילדים כגילי.
זה היה “בין־המצרים”, בתשעת ימי־אב. הגדולים התהלכו הליכה של תשעה־באָב; לא אבלים, אלא כבדי־ראש יותר מבכל ימות־השנה. באויר היה מורגש מצב־רוח של החורבן. ואני דרשתי לפני חברי מענין חורבן בית־המקדש. פּתחתי בפרק האחרון של מלכים ב', בחורבן הבית הראשון, צירתי ציורים ברורים ממצור ירושלים בידי המלך נבוכדנצר וחילו, מתגבורת הרעב בחוצות ירושלים. זכורני, כאילו היום היה הדבר, כי תארתי תאור חי את גודל האסון, את זלעפות הרעב. חברי בכו בקול ואני ־ עמהם.
כשהגעתי לנבוזראדן רב־הטבחים המנפּץ את עמודי־הזהב “יכין” ו“בועז” ובית־המקדש מתמוטט ונופל – געו כל הילדים בבכיה גדולה, עד שהקיץ אבי משנתו, שינת־צהרים של שבת. אבי ז"ל היה למדן מופלג, אך מתנגד גמור. מלא חמה יצא מן הבית וגרש את קהל־שומעי ולי נתן מנה אחת אפּים על הפריכי אותו משנתו ויותר מזה – על גלוי השלחן הדומה למזבח.
זכרונותי
שכשגדלתי יותר הייתי שונע ותיק לכל המגידים, שהיו עוברים את סלוצק ודורשים בקהל. בשובי הביתה הייתי חוזר על דרשותיהם, מחקה את תנועותיהם ואת נעימותיהם. ויודע־דבר חזו לי עתידות ואמרו: עתיד זה להיות מגיד בישראל. וגדל המגידים בדורו, שאר־בשרי, המגיד מסלוצק, רבי צבי הירש דיינוב, בשמעו אותי מחקה את דבריו ואת תנועותיו, אמר לי, כי עתיד אני למלא את מקומו.
אבל עברו שנים רבות עד שנתקיימה נבואתם. כשיצאתי אל העולם – והעולם היתה אז עיר פּינסק – להיות סמוך על שלחן עצמי, שמתי אל ההוראה העברית פּני ונעשיתי למורה. בכל אותן השנים עסקתי בהוראה וכמעט שלא צעדה רגלי על הבימה. אמנם מדי שבת בשבתו הייתי דורש ב“תהלים” לפני קהל רב של שומעים, לא, חלילה, על מנת לקבל פרס. אבל זה היה לפני שלחן ובישיבה, מעשה “רבי” ולא מעשה “מגיד”. ובמצב כזה של מורה בימות החול ו“רבי” בימות השבת, חייתי עד שנת תרמ"א.
ובאותה שנה אירע לי מאורע, שעד היום איני יכול לבאר לעצמי את סבתו. ואותו המאורע הוא שחתם את גורל חיי.
הדבר היה באחת משבתות־הקיץ, אחרי רצח אלכסנדר השני ועלית בנו, אלכסנדר השלישי, על כסא־המלוכה. אז החלו הפּרעות הנוראים ביהודים ואיגנטייב, שר הפּנים, גזר את גזרותיו על ישראל. הפּרעות הראשונות פּרצו בייליסבטגרד. כשקראתי החדשות על “טבח ביהודי ייליסבטגרד”, התלקחה אש בקרבי ותשוקה עזה לדבר לפני הקהל. לא מצאתי מנוחה לנפשי. רצתי מבית־כנסת לבית־כנסת למצוא קהל שומעים, עד שבאתי לבית־הכנסת הגדול של החיטים, שדרש בו המגיד הידוע רבי אהרן דוד. ביהכ"נ היה מלא מפה לפה. המגיד סיים זה עתה את דרשתו. בעינים דומעות רצתי אליו והתחננתי לפניו, שיתן לי רשות לעלות על הבימה ולדבר דברים אחדים אל הקהל. רבי אהרן דוד נתמלא רחמים עלי ונתן לי רשות. עליתי על הבמה ונאמתי נאום מלא התלהבות על ציון וארץ־ישראל. הפטרת השבת היתה “ותאמר ציון עזבני ה'”, והפטרה זו היתה יסוד לדברי. נאמתי בהתלהבות כל־כך מרובה עד שכל הקהל געה בבכיה ואפילו רבי אהרן החוקר הקר בכה עמהם.
ומאותה שבת וילך נעשיתי מטיף בישראל. בכל שבת נקראתי לדרוש בבית־כנסת אחר. ואנכי לא סרבתי. כאש היתה עצורה בעצמותי. צרות ישראל, הפּרעות, הגזרות הרעות חתכו את גורלי. אולם זכות נתגלגלה על ידי לבוא לפני קהל שומעי לא בצרות בלבד, אלא גם בתקות־עולם של עם ישראל לבנות את ארצו. הימים היו ימי־הבכורים לרעיון “חבת ציון”, ובכל חוםף נעורי מסרתי את עצמי לאותו הרעיון הגדול, ועליו הייתי נושא מדברותי. באותה תקופה נוסדה בפּינסק אגודת “חובבי ציון”, שבראשה עמד הגאון ר' דוד פרידמן. להאספה הידועה בקטוביץ נשלח ר' דוד בתור ציר של אותה האגודה. מפּינסק נשלח גם אהרן אייזנברג לארץ־ישראל. אגודתנו תפסה מקום חשוב בתנעה הגדולה של הימים ההם.
בשנת תרמ“ח עברתי ליקטרינוסלב. גם שם עסקתי בהוראה, נאמתי ודרשתי על הרעיון של חבת ציון. וביחד עם חיים לוונדה (אחיו של הסופר הרוסי־העברי), מיידנסקי והסופר רש”י סטניסלבסקי, יסדנו ביקטרינוסלב מעין מרכז של “חובבי ציון”. ואחרי ארבע שנים של עבודה מקומית החלו חברי לדבר על לבי, שאבקר את הערים הגדולות לעשות נפשות לציון. אנכי נפתיתי להם והסכמתי לנוע על הערים ולהשמיע את דברי בקהל רב. והעיר הראשונה בסדר מסעותי היתה העיר אודיסה.
פרק שני
עולם חדש נפתח לפני בעיר הנאוה אודיסה. שמים חדשים וארץ חדשה ואנשים חדשים, אנשי־שם, בעלי נמוסים יפים ומנהגים נאים. הייתי אחוז־קסם למראה הרחובות הרחבים, הבנינים הגדולים והאנשים המלאים חיים וגלי, הדורים בלבושם ו“חיים כאלהים באודיסה”. רושם מיוחד עשה עלי הרחוב הדרי בסובי המקשט את חוף הים השחור.
בימים הראשונים לבואי לאודיסה בקרתי את חכמיה ואת סופריה, את “מנדלי מוכר־ספרים”, את “אחד־העם”, הסופר והוגה־הדעות החדש, שעשה אז רושם בעולם העברי במאמרו “לא זו הדרך” ב“המליץ”, ואת הפּובליציסטיקון קר־ההגיון משה ליב ליליינבלום. ורק את הגדול שבחבורת “חובבי ציון”, את ראש הועד, הדר. י. ל. פּינסקר, לא יכולתי לבקר. הוא שכב אז על ערש דוי, מעונה ומדוכא ביסוריו הנוראים ורגעי חייו היו ספורים.
וביום אחד, כשישבתי בבית הועד של חובבי ציון יחד עם הרב ר' דוד שלמה סלושץ, והנה בא איש ובשר את הבשורה הרעה, כי דר. י. ל. פּינסקר מת. הבשורה הזאת מחצה את לבותינו והיינו כהלומי־רעם. בלבות שבורים הלכנו לבית הנפטר, ביראת־הכבוד הבטנו על המת הגדול, ששכב כמו ישן. מקורביו, אשר היו בחדרו ברגעים האחרונים ליציאת נשמתו, ספּרו, כי לפני נשימתו האחרונה פקח את עיניו והסתכל בפני כל העומדים על־יד מטתו ואמר:
– הנה מכאובי ויסורי עוזבים אותי – אבל עמי, עמי האומלל!…
ובדברים האלה יצאה נשמתו.
באודיסה שהיתי שבועות אחדים ודרשתי בשבעה עשר בתי־מדרש. דרשותי עשו רושם על כל בני־העיר, זקנים ונערים, עניים ועשירים, חרדים וחפשים. העתונים הרוסים כתבו עלי כמעט יום־יום ובעודני מתכונן לדרשותי ביתר בתי־הכנסת, נגזרה עלי גזרת גרוש והוכרחתי לעזוב את העיר.
בערב אחד ישבנו בחבורה על כוס תה בבית ר' משה ליב ליליינבלום. אתנו בחבורה היה “המטיף הלאומי” יבזרוב. נושא דברינו היה, כמובן, מותו של פּינסקר. והנה פתאום הוציא מל"ל את ראשו מתוך העתון “אודסקי ליטוק”, שקרא בו, ואמר אלי:
– הערב הזה הוא האחרון לשבתך בחברתנו פה.
– מה זאת? – קראנו כלנו בתמהון.
מל“ל קרא באזנינו מאמר שלם ב”אודסקי ליסטוק" על –אודותי ועל דרשותי, המעירות את השומעים לבכי על מצבנו הנורא ועל הרוח הלאומי ורעיון חבת ציון, וכי דברי עושים רושם גדול גם על הצעירים בני הדור החדש, ועוד ועוד.
– היו בטוחים, – הוסיף מל"ל – כי שר העיר, הגינירל זיליוני, יקרא את המאמר הזה ויצוה תיכף לשלוח את המטיף מאודיסה.
רבים מבני חבורתנו שחקו על הפּסימיסטון ליליינבלום ועל דמיונותיו, אבל אנכי שמרתי בלבי את דבריו.
כחצות הלילה עזבתי את בית מל"ל ללכת אל מעוני במלון “אלכסנדר”. כשנכנסתי לפּרוזדור המלון, והנה שר הרבע עם משנהו נגשים אלי ושואלים אותי:
– האתה הוא המטיף מסליאנסקי?
– כן, – עניתי בגאות מעושה.
– מהר ופתח את חדרך, כי דבר לנו אליך בשם האדון שר־העיר.
פתחתי את חדרי, העליתי את הנר, והם התנפּלו כזאבי־טרף על צקלוני, אספו את כל כתבי ותעודותי, צררום בצרור, חתמוהו בחותם הממשלה ולקחוהו אתם. ועלי שמו מאסר במלוני וצווני להתיצב בתשע בבוקר בבית־הפקידות אשר לשר־העיר, הגינירל זיליוני. מובן שאותו הלילה נדדה שנתי, כי זאת היתה פגישתי הראשונה עם הפּוליציה הרוסית. וכמה ארוך ואיום היה הלילה. לא פעם שאלתי שאלת ישעיה: “שומר מה מלילה? שומר מה מליל?”
בבוקר השכם הודעתי למל"ל, כי נבואתו נתקימה. מן הזריזים המקדימים, אשר מהרו לבוא אלי, אם לא יתעני זכרוני, היה המטיף י.ל. יבזרוב ומר אברהם אליהו לוברסקי.
בדיוק מלאתי את הפּקודה ותשע בבוקר התיצבתי בבית־הפּקידות של שר־העיר. שם מצאתי ראשי בתי־הכנסיות, אשר דרשתי בהם, וממלא מקום הרב מטעם הממשלה, הד“ר פּומרנץ. כולנו, כחמשים איש במספר, באנו על־פּי פקודת הגינירל. השוטרים הציגונו בשורה ישרה לחכות עד בור ה”אָדון".
הדלת נפתחה, והנה הגינירל הופיע ובידו הגליון של ה“אודסקי ליסטוק”, שבו נדפּס המאמר על־אודותי.
– יהודים! – קרא השר אל כל הנאספים – מי הוא המקונן (“פּלאקסון”) שלכם, אשר הבאתם המה מיקטרינוסלב?
– אנכי! – קראתי, בצאתי מהשורה.
הוא מדד אותי במבטו האיום מראשי ועד כף רגלי, וגער בי:
– לבכות ולבכות באת הלום? עוד היום אשלחך מן העיר ולא תוסיף לבכות עוד!
וכרגע התיצבו שני שוטרים מימיני ומשמאלי.
ואל ראשי בתי־הכנסיות הוסיף לדבר בקול עזות:
– לבכות אתם חפצים, יהודים? אסור לבכות! (“נעלזיאַ פּלאַקאַט!”), לשמוח אתם צריכים (“ראַדאָוואַטסיאַ נַאדאָ”), כי כל עוד אשר אנכי עמכם פה לא יהיו פּוגרומים בעיר. הבנתם? את מקוננכם כבר צויתי לשלח מן העיר עוד היום. ואם תוסיפו לבכות, אשלח את כולכם מהעיר. שמעתם? לכו לבתיכם!
כולם יצאו דומם, ואותי לוו על דרכי שני ז’נדרמים רוסים ובידם צרור כתבי. הם הובילוני למעוני, ואחרי עשותי את חשבוני עם בעל המלון, לקחו את חפצי, הושיבוני על עגלה ויוליכוני אל התחנה.
שם מצאתי חובבי ציון רבים מחכים לי לברכני בברכת הפרידה. הפעמון צלצל בפעם השלישית. השוטרים הושיבוני בתוך הקרון, מסרו לידי את צרור כתבי, צוו עלי לחתום שטר קבלה, ואחד מהם גחן אלי ולחש לי:
– הרשות בידך לבוא מחר שנית לאודיסה. יודעים אנו, כי אינך שודד וגנב, אך עלינו למלא את פקודת שרנו המשוגע ואתה סלח נא…
הרכבת זזה ממקומה ומלווי קראו אחרי:
“ה' יצליח דרכך!”
פרק שלישי
אחרי אודיסה בקרתי ערים אחדות בבסרביה. ואם להודות על האמת, מוכרח אני להגיד, שנסעתי לאותן הערים בלי רצון מיוחד. השם בסרביה לא היה בליטה שם־מושך. הליטאים, המתגנדרים בתורתם ועל פיה ישקלו את ערכו של כל איש, היו מתיחסים ליהודי בסרביה בקלות־ראש גמורה והיו מביטים עליהם מלמעלה למטה. היהודי הבסרבי היה בעיני היהודי הליטאי כאיש־גרם, בעל כתפים רחבות ופנים אדומים, אדם “מגושם”, שמלבד אכילת “ממליגה” ושתית יין אין לו כלום בעולמו. ולנסוע ליהודים כאלה ולדבר על ציון וירושלים, על גלות ישראל ועתידו? הלב רתת ופחד והשאלה של “והן לא ישמעו” נתעוררה מאליה: שמא לא יכנסו הדברים אל לבות השומעים? אולי לא ישימו לב לדברים “מפשטים ורוחניים” כאלה?
אבל בבואי לאותן הערים ובהחלי להכיר את האנשים, אותם ואת שיחם, גז הפּחד והתנדף כעשן. בין יהודי בסרביה מצאתי הרבה אנשים משכילים, הרבה בני תורה ויודעי ספר, שהתענינו מאד בתנועה של “חבת ציון” והיו מסורים בלבם ונפשם. מבנה גום האמיץ וקומתם הזקופה אצלו עליהם הוד מיוחד וחבבום עלי עוד יותר. גם בני ההמון, שהיו וחוקים מתורה והשכלה, היו מתיחסים במוצאם הליטאי, ומי שהיה יכול להראות על הרב בעירה פּלונית בליטה, או על השוחט בעירה אלמונית, שהוא בן־משפּחתו, היה “מיוחס” באמת והיה “בא על שכרו” כשבנו או בתו הגיעו לפרקם.
עברתי בערים אחדות. בכל מקום דרשתי את דרשותי בקהל רב, ודברי עשו רושם. באותה התקופה מת קם הרב ר' מרדכי גימפּל מרוזנוי, אחד הראשונים בתנועת “חבת ציון”. אגודות רבות נוסדו וחברים רבים נוספו על המחנה.
וכך באתי לקישינוב.
בקישינוב מצאתי את התנועה החדשה של אותם הימים בעצם תקפה; אותה התנועה, שהיתה בשעתה “צרה” להתנועה של “חבת ציון” ושהביאה לידי חכוכים ומחלוקות. התנועה החדשה היתה תנועת “ארגנטינה”.
תנועה זו, שיצאה מעיר הבירה, על־ידי פקידי הברון הירש, זוננתל ופיינברג, הקיפה תיכף את כל ערי התחום. הברון הירש נהיה פתאום ל“גואל” חדש, תמונותיו קשטו את הכתלים בבתי ישראל, שמו היה לברכה בפי כל. ארגנטינה, הארץ הרחוקה, שיהודי התחום לא שנעו מעולם את שמה, נעשתה פתאום ל“ארץ זבת חלב ודבש”. מפּה לאוזן היה אחד מוסר לחברו, כי הברון הירש חפץ להוציא את כל היהודים מרוסיה ולתת לכל אחד נחלת שדה וכרם בארץ ארגנטינה הפּוריה והברוכה, והכל חנם, על חשבון הברון. אחר־כך החלו להפיץ בין ההמון חוברות למאות ולאלפים, שהיו מספּרות על טוב הארץ ופריה ועל האושר הרב הצפון בה. החוברות האלה היו נקרות בבית ובחוץ, בבית־הכנסת ובבית־המדרש, נקראות ביחיד ובצבור, וארגנטינה נעשתה מרכז המחשבה של יהודי התחום. היו יהודים כאלה, שהזניחו את מלאכתם ומסחרם והיו סובבים כל היום בשוקים וברחובות, דופקים על פתחי העסקנים, לדעת מתי תצא השירה הראשונה וילוו גם הם אליה. הסוכנים עשו את כל אשר בידם להלהיב את ההמון, היו משתדלים להרבות בשבחו של הברון ולא היו נמנעים מלציר בצבעים היותר בהירים את אוצרותיה של ארץ־ישראל החדשה, שנשתנו בה סדרי־בראשית, הלילה הוא ליום והחורף לקיץ, ארץ מבורכת־אלהים, שאין בה כל חלי וכל מדוה. אחדים הראו בראיות מפורשות מן התנ"ך ומן המדרש, כי זהו קץ הגלות והגאולה האמתית. המקרא “כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה” והמאמר “עתידה ארץ־ישראל שתתפּשט בכל הארצות” – לא משו מפיהם. היתה תקופת “שבתי־צבי” חדשה. גם המקובלים ובעלי הגימטריאות לא ישבו חבוקי־יד וחשבו בכל יום “קצים”חדשים.
אחרי התסיסה הראשונה באו המעשים. בערים רבות נפתחו לשכות, נוסדו ועדים, והחלה רשימת הנוסעים. בולמוס היציאה תקף את כל היהודים. כל מי שפרנסתו היתה לקויה ומזונותיו קשים וכל קשה־יום ובעל הזיה סתם – כל אלה היו מן הזריזים שקדמו להרשם בתור הנוסעים הראשונים לארץ האושר. מטעם הועדים היו שליחים מיוחדים חוזרים על הפתחים לרשום את כל אחד הרוצה לנסוע. הרשום היה משלם שלשים קופּיקות לשבוע, שהשלוחים היו גובים אותן בכל שבוע. ובולמוס היציאה הלך וגדל מיום ליום. גם סוחרים אמידים הזניחו את עסקיהם ונוספו גם הם על הכתובים לארגנטינה.
היחידים, שהתנגדו לתנועה זו, היו “חובבי ציון”. הם ראו בה לא רק סתירה לאידיאל שלהם, אלא כפירה גמורה בתקות עם ישראל ובארץ־ישראל. אם יהודים עוזבים את רוסיה על־מנת להתישב בארץ ולהיות עובדי־אדמה, מובן שאותה הארץ צריכה להיות ארץ־ישראל ולא ארץ אחרת. היו גם כאלה שנבאו מראש, כי הישוב היהודי בארגנטינה לא יצליח ־ דבר שנתקיים בסופו. “חובבי ציון” היו משתדלים בכל כחם, בדבור ובכתב, להניא את לב העם מאחרי ארגנטינה ולפקוח את עיניו על הסכנה הכרוכה ביציאת המונים לארץ רחוקה ושממה. התנגדות זו לא מצאה חן בעיני אלה שהטיפו לארגנטינה וראו בה תשועת ישראל. וכך נחלקו לשתי כתות, ל“פלשתינים” ול“ארגנטינים”. החכוכים והמחלוקת בין שתי העתות האלה היו גדולים מאד, והיו מגיעים לפעמים לידי ריב ומדנים וגם לידי הכאות, עד שנודע הדבר לרשות, שהיתה מסבירה פּנים לה“ארגנטינים” בשל מליוני הברון הירש. אלכסנדר השלישי אשר את התנועה הארגנטינית והאשור נחתם בתשעה־באב. גם עובדה זו שמשה חומר־תעמולה לשתי הכתות. מטיפי “חובבי ציון” קראוה בשם “החורבן השלישי”, כשם שצרפו ההיסטוריונים את גירוש ספרד לפני ארבע מאות שנה לחורבן תשעה באב. ונביאי־השקר של “הארגנטינים” הוכיחו במאמרים מן המדרשים ומן הילקוטים, כי “אתחלתא דגאולה” תהיה בתשעה באב. שתי הכתות נלחמו ביניהם בחמה שפוכה והיהודים הדווים והסחופים עמדו בין שתי להבות.
ב“עידנא דריתחא” כזו באתי לקישינוב. מצאתי שם עוסקנים נאמנים ל“חברת ציון”. בראש האגודה עמד ד"ר כהן־ברנשטיין ועל־ידו שני סגניו, הסופר העברי שלמה דובינסקי ומר שלמה ברליאנד. שני “שלמה” אלה עבדו בחום עלומים בתנועה. הם יסדו חברה בשם “דורשי תושיה” להשכיל את העם ולהרביץ את הרעיון של “חבת ציון”.
דרשתי הראשונה דרשתי ב“שבת תשובה”, בבית־הכנסת הגדול. בתור אפּיזודה מענינת כדאי לספּר את המאורע הזה:
הפּרנסים של אותו בית־כנסת היו נוהגים שלא להרשות לשום מגיד או מטיף לדרוש מעל הבימה. ונמוקם היה, כי בבית־כנסת זה היה מתפּלל ודורש הגאון ר' חיים, בעל “באר מים חיים”, והמקום אשר עמד עליו קודש הוא. ורק לי התירו, בתור יוצא מן הכלל, לדרוש בבית־הכנסת. והנה בתוך דרשתי נעשתה מהומה ב“עזרת הנשים”, מגודל הלחץ והדחק. המהומה עברה גם לתוך בית־הכנסת גופו, הרעש הלך וגדל, וכל העמל להשקיטו היה לשור. הייתי מוכרח להפסיק את דברי ולרדת מעל הבמה. חסידים רבים שחו במאורע זה וראו בו מעין מופת…
בתוך דרשותי נגעתי, כמובן, בתנועה הארגנטינית ודנתי אותה לחובה. בדברים היוצאים מן הלב ובכל חום־נעורי בארתי לפני קהל השומעים המרובים את כל הסכנה הכרוכה בתנועה זו, ואת ההבדל הרב שיש בין ארץ־ישראל ארצנו ההיסטורית, הרוויה בדם אבותינו, ובין ארץ זרה ושוממה, שאבותינו ואבות־אבותינו לא ידעו ממנה.
דברי אלה העירו את חמתם של ה“ארגנטינים” והחלו לבקש תחבולות “לפנות אותי מן הדר”.
בקשו ומצאו.
ביום אחד הלכו אנשים ידועים ו“אכלו קורצא” אצל שר הפלך, כי אנכי מסית את היהודים להתנגד לארגנטינה ומניא את לבם מלצאת את הארץ. ומכיון שהתנועה הארגנטינית היא ברשות הממשלה, על־פי חוזה שנעשה בין הברון הירש ובין הקיסר, הריני “מורד במלכות”… לא פּחות ולא יותר…
שר־הפּלך עשה את חובתו ונתן צו לאסרני.
שלשה ימים רצופים ישבתי במאסר. באותם הימים היתה העיר קישינוב כמרקחה. טובי העיר וראשי “חובבי ציון” השתדלו להוציא אותי מבית־האסורים, אבל השתדלותם לא עלתה בידם. כנראה, היה עוני גדול מנשוא, ולא כל־כך בנקל אפשר היה להוציא אותי לחרות.
כמלאך מושיע היה לי אז הגינירל בלונפלד, יהודי לאומי, שהיה רופא הפּלך. לא פעם הלך אל שר־הפּלך עד שעלה בידו להשפּיע עליו, שיוציאני לחרות. שר־הפּלך הסכים בתנאי שאתרגם לפניו את דברי שדברתי לפני הקהל.
עשיתי כן ובארתי לפניו את טעמי ונמוקי, שאני מתנגד להתנועה הארגנטינית. רואה אני בה סכנה לכל יהודי רוסיה, וחובתי בתור מטיף להזהיר עליה.
שר־הפּלך צוה עלי לעזוב את קישינוב ואת בסרביה כולה ומר לי:
– הנח את הדרשנות. נוח לך לסחור בבצלים מלהיות מגיד. דע לך, כי רוסיה היא ארץ השתיקה ולא ארץ הדבור.
פּרק רביעי
חדשים אחדים נסעתי בערי בסרביה. בקרתי את הערים הגדולות ואת העירות הקטנות, ויהי לי הערב לדרוש ולנאום, להעיר ולעורר להבת ציון, והיום לדרישה והחקירה על מצבם החומרי והרוחני של היהודים. וככל אשר הוספתי לחדור אל תוך הארץ פּנימה ראיתי את מצבם התרבותי של היהודים הולך ודל. כמעט בכל מקום שבאתי מצאתי בערות נפרזה, התחסדות של עמי־הארץ, שויון נפש גמור לכל הנעשה ביהדות – דלדול רוחני גמור. הדור הצעיר ברובו גדל ללא תורה וללא ספרות עברית, ועולמו של הדור ההולך עומד על שלשה דברים: על היין, על הקלפים ועל…התחסדות. ותשעה קבים של עמי־הארצות לקחו הרבנים “מטעם” באותן הערים. כמעט כולם אינם יודעים אף קרוא עברית, ורחוקים מן היהדות ורוחה כרחוק יהודי מן התרבות היונית.
הד“ר א. פּ. נבחר לרב “מטעם” בעיר איזמאיל. בחג הראשון שחל אחרי בחירתו בא לבית־הכנסת להתפּלל. עלה ב”מזרח“, התעטף בטליתו והוציא גם את התפלין מתיקן על־מנת להתעטר בהן. וכשנגש השמש והעיר אותו בבת־צחוק כי חג היום, ענה לו ה”רב":
– כלום באמת חושב אתה, כי אנחנו, הרופאים, איננו יהודים ואין אנו מניחים תפילין?…
ושוב מספּרים על “רב מטעם” אחד, שפּעם אחת באה אליו עלמה צעירה לבקש רשיון לקרבורת אביה הזקן. אחרי אשר קבל הרב “שכר טרחתו”, נתן רשיונו כתוב עברית: “לקבר את המוכ”ז"…
דרשותי באותן הערים הכניסו רוח חיים והתעוררות רבה. בכל כחי והלהבותי העירותי ועוררתי לשיבה אל היהדות ולקניניה, לתורה ולשפה, לעם ולארץ, ודברי עשו רושם עז בלבות השומעים. כמעט בכל עיר ועירה נתיסדו אגודות של “חובבי ציון”, וגם שעורים לתנ"ך ולדברי־הימים. לא חזון יקר היה לראות צעירים משכילים נגשים אלי אחרי דרשתי, לוחצים את ידי ובדמעות בעיניהם מבטיחים לי ללמוד עברית וספרות ישראל ולהכיר את עמם ואת סגולותיו.
בהיותי באיזמאיל אירע מאורע מיוחד במינו. השנה היתה אז שנת בצורת בפלכים הפנימיים ברוסיה והאכרים רעבו ממש ללחם ומחלות רבות פרצו בהם. בנגב רוסיה היתה שנת שפע וברכה ואניות טעונות בר נשלחו לעבר הגבול. כדי לשים קץ להמצב האי־נורמלי הזה הוציאה הממשלה פּקודה לאסור את הוצאת התבואה מחוץ לגבולות רוסיה. וארכא של עשרים וארבע שעות נתנה לסוחרי התבואה בנגב רוסיה להפליג את אניותיהן הטעונות. פּקודה זו הביאה מהומה ומבוכה באיזמאיל. כל העיר היתה אחוזת בולמוס וכל האנשים רצו כמשוגעים. ברגע אחד הפכו כל המרכבות, הצבים והכרכרות לעגות־משא פשוטות וכולן טעונות שקי חטים ודגן. העגלונים והסבלים לא נחו אף רגע. גם הסוסים לא מצאו מנוח, וים ולילה רצופים לא חדל הרעש והשאון ברחובות העיר.
עד היום איני יכול לשכוח את התמונה ההיא.
מאיזמאיל נסעתי לקיליה.
כל הלילה נסעתי לארך שפת הדונאי, הנהר העובר בין רוסיה ורומניה. בלב דוי הבטתי אל עבר הנהר, למלכות־הזדון הלוחצת באגרוף־רשע את אחינו האומללים, הלא היא רומניה, ארץ המאפּליה, אשר כה רבות קראתי ומעתי על־אודות אכזריותה והסתוללותה בבני־ישראל. רומניה זה עם לא היה, עם שאין לו דברי־הימים, בני־בניהם של רוצחים ואנשי־און רומאים, שמלכות רומה הגלתה אותם לארץ גזרה ופה, ברץ גלותם, התערבו בצוענים השחורים, שבאו מן המזרח ומתערובת זו, תערובת רוצחים רומאים בצוענים שחורים, יצאו הרומינים הפּוסעים ברגליהם על ראשי בני ישראל סבא…
מחשבות כאלה מלאו את מוחי כל הלילה בשבתי בעגלת־החורף. ומרחוק, מעבר הדונאי, הבהבו האורות בבתי־הרומינים הקטנים. גם הגיעה לאזני נביחת כלבי רומניה, שנבחו מול הירח – כמוהם ככלבי רוסיה…
עם שחר באתי לקיליה.
בעירה הבסרבית הזאת נתודעתי לאחד מחסידי אומות העולם, ודוקא פּולני, ד"ר לובוזינסקי. הוא היה אוהב ישראל באמת, השתתף בצרת ישראל והתוכח עם צוררי היהודים בעתונות בשפות שונות, בהוכיחו להם את דרכם כסל לשנוא את עם ישראל, אשר יצר אוצרות־רוח רבים לכל העולם. נהניתי מאד לשוחח אתו. ביחוד השתאיתי לידיעתו הרבה בדברי ימי ישראל. נתתי לו למתנה את שירי פרוג ברוסית והוא בלעם ממש. קריאת שירים אחדים זגלו עיניו דמעות.
קראתי את קיליה בשם “בבל הקטנה” על בלבול־הלשונות השולט בה. בני העיר מדברים בשבע לשונות: רומינית, בולגרית, אידית, רוסית, תורכית, גרמנית וצרפתית. ואופי הוא, כי אחינו בני ישראל מדברים בכל השפות האלה והשפה העברית זרה להם.
מקיליה נסעתי לרני. זוהי עירה מיוחדת במינה. בה נתקימה תפלת אגור בן יקה: “ראש ועושר אל תתן לי”. אין בה עשירים וגם לא עניים. מנהג “מעות חטים” לפסח לזר להם, שכן אין מי שיצטרך לבריות.
האויר היה יפה להפליא. השמש האירה בקרניה את הנירים השחורים, נירי בסרביה, ואת הכרמים המשתרעים בדרך לגלץ. געגועים תקפו עלי גראותי את עצמי יושב ברכבת בין בני לאומים שונים: רוסים, פּולנים, רומנים, בולגרים וסרבים – ואני יהודי אחד ביניהם. כולם יש להם הזכות לשבת בארץ ולחיות בה ורק לי אין הזכות הזאת. פּתאום הגיע לאזני קול־נזיפה “ז’ידן”, שיצא מפּי רומיני כרסני, שישב ממולי. התאפּקתי ולא השבתי. אולם מבין הנוסעים קם אופיציר אוסטרי, לבוש בגדי שרד, גבה־קומה, רחב־גרם, בעל שתי עינים בוערות ובשפה רומינית עשירה הוכיח להרומיני על גסותו וחוצפּתו.
השיחה העירה את תשומת־לבם של שאר הנוסעים. שני כמרים רוסים, זקנים מגודלים מלפניהם וצמות ארוכות מאחריהם; מנהל גמנסיה רוסית, בלוגרים אחדים – נצטרפו לחבורה והתחילו להתוכח על היהודים. מהם המטירו עליהם אש וגפרית ומהם דנו את היהודים לף־זכות. האופיציר האוסטרי ענה לכל אחד בהוכחות נצחות.
המסע עמד בתחנת לייפּציג. הנוסעים ירדו. האופיציר האוסטרי נגש אלי, נתן לי בנמוס את ידו ומר לי בעברית:
– יהודי אני כמוך, בן עמי ומי פ. לאנברג, יליד טשרנוביץ, פּקיד בצבא אוסטריה.
הסתכלנו זה בפני זה, כשני אחים המוצאים זה את זה אחרי קרב והרג־רב.
טרוטונה היא מושבה גרמנית. רק שלש מאות יהודים יושבים בה אין אלפי גרמנים. וראה זה פלא: שלום ושלוה בין הנוצרים והיהודים, אין זכר לאנטישמיות. בני הנוצרים ובני היהודים לומדים בבתי־ספר אחדים, כולם מדברים יהודית־גרמנית. יש מילדי הנוצרים היודעים את תפלותינו. כשדרשתי את דרשותי בטרוטינה באו רבים מן הנוצרים לשמוע והם הבינו לדברי. בימי הפּרעות ארגנו הנוצרים והיהודים חיל־הגנה לשמור על המושבה בלילה. בכלל עשתה המושבה הברוכה הזאת רושם טוב עלי. ולואי והיתה למופת לשאר המושבות שכנותיה.
לצערנו לא כזה גורל בני ישראל בכפרים הקרובים, שרובם רומינים.
בעברי דרך הכפר קומנדור הייתי עד ראיה למחזה מחריד כזה:
שוטרים רוסים הקיפו בית יהודי ואת כל בני־הבית הוציאו בחזקת היד החוצה, את התינוקות הורידו מהתנור בשנתם והשליכום לתוך העגלה שעמדה מוכנה ומזומנה להוציא את המשפּחה היהודית מן הכפר. הלילה היה ליל חשון, ליל סתו קר. בני הבית רעדו מקור והאם התנפּלה לרגי השוטר, שירחם על עולליה וירשה לה לגור עד האביב הבא. גם ראשי עדת הבולגרים שהיו באותו מעמד בקשו בעד האשה ובניה. אבל השוטר לא ידע רחם והמשפּחה העניה גורשה מן הכפר. את הכרים והכסתות שמו בעגלה ועליהם הושיבו את הילדים, והאבות הלכו אחרי העגלה כפופי־ראש כהולכים אחרי המת, ורק מזמן לזמן היו מחזירים את ראשם ושולחים מבט עצב כלפּי ביתם הריק והשומם…
לבי שוע בקרבי: "למה ה' תעמוד מרחוק, תעלית לעתות בתרה:?!…
בעיר ליווה נודעה לי עובדה טרגי־קומית כזו:
בערב אחד ישבתי באכסניה שלי ושוחחתי יחד עם האכסנאי והאכסנאית. בתוך הדברים שמעתי שהבעל שואל את אשתו:
– אים ה“ממזרים” שלנו?
שאלה זו הפליאתני מאד, ושניהם, הבעל ואשתו, הכירו בתמהוני, היא ספרה לי את הדברים האלה:
היא ילידת המקום ויש לה זכות הישיבה, וכשנשאה לבעלה, שהוא יליד עיר אחרת, הפסידה את זכותה ויצאה הפּקודה לגרש אותם ואת בניהם מן העיר. ולא מצאו להם תקנה אחרת אלא שהוא יגרש אותה באופן רשמי והיא תשוב על־ידי כך לזכותה הקודמת. ותיכף באותו יום ה“גרושין” גרשו את בעלה מן העיר וגם את שתי בנותיה הקטנות, כי לפי הדין הן בנותיו ואסור הישיבה חל גם עליהן. ומאז הם חיים חיי־פרוד כמגורשים ורק פּעמים בשבוע, בימי־השוק, יש לו הרשות לבא ול“התאכסן” בביתו. ומענין הוא, כי הילדים שנולדו אחרי ה“גרושין” יש להם זכות הישיבה, כי “ממזרים” הם לפי החוק וזכות אמם ה“זונה” מסיעתם…
אקרמן היא אחת מערי־המחוז בפלך בסרביה. אולם מה שונים יהודי העיר הזאת מיהודי בסרביה הרגילים. קשה להאמין, שהם בני מחוז אחד. החסידות השולטת בכל ערי בסרביה לא הטביעה את חותמה על יהודי אקרמן. צורת־חייהם, מנהגיהם, מלבושיהם הם העתקה מאודיסה, שכנתם הגדולה והיפה, עטרת גאות נגב־רוסיה. אודיסה פרשה את כנפיה על אחותה הקטנה אקרמן, הטביעה עליה את החותם האירופּי ומחתה כעב את הרוח הבסרבי. אבל כל זה רק ברק שוא הוא, רק למראית עין. בהעמיקך להבין תראה, כי אקרמן למדה מאודיסה רק את ההפקרות, אתפּריקת עול הדת, מנהגי ישראל עם מדותיהם, קדושת שבת ויום־טוב, הצניעות וטוהר המשפּחה – כל החופש השלילי. אולם את הטוב ואת החיוב שבה, את מוסדותיה, בתי־כנסיותיה, השכלתה, התשוקה לתורה ולדעת – זאת לא קבלה מאודיסה. עם־הארצות מושלת באקרמן כמו בכל ערי בסרביה.
בעודני תלמיד ה“חדר” הייתי רגיל לשמוע בין שמות־הגנאי את השם “בלן”. הבלנות לא היתה מלאכה המכבדת את בעליה. ומה נשתוממתי לראות, כי הבלן באקרמן הוא הסופר העברי הידוע, בעל הסגנון המצוין, מר יעקב שמואל הלוי טרכטמן, מחבר הספרים “אור תורה” ו“סכת דוד הנופלת”. כשבקרתי אותו קבלני בספר פנים יפות, ומאר לי:
– אל יטעה לדון את בני־העיר לפי הבלן.
ונכונה היתה בפיו. בני אקרמן הטביעו את כל חכמתם ודעתם בבית־המרחץ ומסרון להמלומד היחיד שבעירם, ר' יעקב שמואל הלוי טרכטמן.
פּרק חמישי
בחזירתי מעירות בסרביה באתי לייליסבטגרד. בבואי לעיר הרגשתי מיד באוירה אחרת. חיים אחרים ומשאלות אחרות. במקום הטרמינולוגיה החסידית השגורה בפי יהודי בסרביה, על הצדיקים והקדושים: “הרבי מבהוש שליט”א“, “הסדיקורי יחיה”, “הרכמסטריבקי”, “הנסכיזי”; או על יינות וטעמם: היין ה”לבן“, ה”אדום“, ה”מבושל", “ווימורוזק” – במקום השמות והצרופים האלה שמעתי בייליסבטגרד שמות מחולות ומחוללים, תיאטרונים וקרקסים, דרמות, קומדיות, טרגדיות, משחקים ומשחקות, פּרימדונות, שמות משחקי־קוביה שונים. ביחוד רבו בעיר מעריצי התיאטרון המלורוסי של קרפּובניצקי. בחיים הללו היו בני־ישראל שקועים בייליסבטגרד, שהיו ראשונים לפּרעות של אלכסנדר השלישי.
קודר ומשמים ישבתי בחדר מלוני בהתבונני לשויון־הנפש של אחינו, שאינם מרגישים בצרת ישראל.
פּתאום נפתחה הדלת ושנים מ“חובבי ציון” הותיקים נכנסו לחדרי, מר שלמה דובינסקי, שדבק בי לאהבה אותי ובא מקישינוב לראותי, ומר ה. רוסוטו, אחד מטובי האידיאליסטים בייליסבטגרד. עמהם בקרתי את מר סמלנסקי, אדם מופלא. בבואנו לביתו ראיתי על השלחן מונחים: מספּרים, מגהצים ושאר כלי־חיט; מן החדר השני נשמע זמזום מכונות־תפירה. לא היו רגעים מרובים ויצא אלינו איש בשנות העמידה, פּניו פּני אינטליגנט ואמת־מדה של חיטים על גבו. בחיט הזה מצינו ראינו איש משכיל, הוגה דעות מקוריות ויודע את הספרות העברית והרוסית. בלינו עד חצות הלילה, שוחחנו על ענינים ספרותיים שונים והרבה מאד למדנו ממנו.
למחר בקרנו את הסופר העברי מר רוזנפלד, מחבר ספר “גן שעשועים”. משיחתנו אתו נודע לנו, כי הוא הוא בעל המאמרים ב“המליץ” החתומים בשמות בדוים: “בלק”, “פּארן”, “זרזיר”. אדם מופלא. כגודל כחו בעטו, דל כחו בבטוי שפתים. בקושי רב הצלנו דבר מפּיו.
– נוח לי לכתוב מלדבר – חזר ואמר בשיחתנו.
תנועה חדשה מצאתי בייליסבטגרד, שלא ראיתי וא ממנה ולא מקצתה בערים אחרות, וזוהי" “האחוה הביבלית”.
“האחוה הביבלית” היתה כתה נוצרית חדשה ביהדות. מיסדה היה יעקב גורדין, שהיה אחר־כך לדרמטורג יהודי. הכתה החדשה בראשית יסודה מצאה לה נוהים רבים בנגב רוסיה. כשיצא גורדין לאמריקה מלא את מקומו העורך־דין בייליסבטגרד ברנשטיין, ומן העיר ההיא יצאה התורה החדשה, מעין הרכבה של התנ“ך ו”הברית החדשה".
מובן, שראיתי חובה לעצמי לצאת בכל כחי נגד הכתה החדשה. ומדי דברי על הכתות בישראל קראתי את הכתה החדשה הזזאת בשם: “ספּחת חדשה בגוף ישראל הזקן”. כשיצאו הדברים מפּי נעשה רעש בקהל. אשה צעירה, מרת, פ., הזמינה אותי לוכוח ברבים. קבלתי את הזמנתה ונקבעו הזמן והמקום. הזמן – שלישי בשבת, עשרים וששה בטבת, שנת תרנ"ב. המקום – בית פ.
הלילה ההוא חרות במוחי כ“ליל שמורים” ועד נשימתי האחרונה לא אשכחנו. הטרקלין הגדול והנאה מלא אדם. נתכנסה כל האינטליגנציה שבעיר, האחים והאחיות של ה“אחוה”, ביניהם: רופאים, עורכי־דין, מהנדסים. באמצע החדר עומד שלחן קטן ועליו תנ"ך וספר “ברית חדשה”.
מר ברנשטיין, ראש התנועה, פּתח בוכוח. ביראת הרוממות הרים את שני הספרים ובשפה ברורה קרא אל הקהל:
– שני הספרים האלה הם האידיאל הקדוש שלנו, הם־הם יסוד דתנו הקדושה.
אחר־כך התחיל ממטיר אש וגפרית על התלמוד ועל נושאי כליו, למן התנאים עד אחרון הרבנים. אחריו מלאה האחות פ. בדברי לעג ונאצה על היהודים ועל היהדות, עפּרה בעפר על כל הקדוש בישראל, פּתחה בשמעיה ואבטליון וסיימה ברבי יצחק אלחנן.
לבי סער בקרבי לראות בורים, פּורקי־עול, עמי־הארץ, שלא ראו מאורות התלמוד מימיהם, עומדים ומעפּרים בעפר על כל הקדוש בישראל משנות אלפים. כבשתי את כעסי בקרבי ובנחת ובהגיון בארתי להם בקצרה את היחס בין התורה שבכתב, שהם מאמינים בה, להתורה שבעל־פה, הזרה להם. הוכחתי להם, כי המוסר, תורת המדות וכל האידיאלים הנאצלים, שהוציאו מתוך האונגליון הקדוש להם וכל הטוב שבו – הכל נטול מן התלמוד והמדרשים.
– אמת, – קראתי בהתלהבות – הנצרות השפּיעה הרבה על עובדי־האלילים ועל המיתולוגיה היונית – כדברי הרמב"ם בסוף הלכות מלכים – הנוצרי ומחמד זרעו אור בין עובדי האלילים, אבל לא בין זרעו של אברהם אבינו, שהכיר את בוראו ויסד את דעת האחדות (מונותיאיסם) אלפּים שנה לפני הולדת האיסי הצעיר בגליל. בני הנביאים אינם זקוקים לתורתם של בן הנגר ושלוחיו. כלום ראיתם, כי ברודסקי, בעל בתי־החרושת הגדולים לסוכר, יקנה סוכר בחנות־מכולת קטנה, שיש בה חצי “כובע” סוכר מוטל בין מליחים, עטרן וטבק? פּקחו עיניכם וקראו בין־בקורת ותראו, כי כל האונגליון דומה לחנות־מכולת קטנה מול המחסן הגדול, ששמו “תלמוד”. תשע עשיריות מן “הברית החדשה” הן ספּורי־הבלים על רוחות ושדים, אגדות של שטות מלאות נסים פּעוטים העושים רושם על בתולות זקנות ופתיות ועל קטני־מוח המאמינים באמונות תפלות.
הוספתי לדבר וצייר ציורים שונים מעונג שבת בבתי־ישראל ומחיי־המשפּחה הטהורים לפי דיני התלמוד. סתרתי את כל תעצומותיהם, דמיונות־השקר ותקוות־השוא. תארתי לפניהם את החורבן וההרס הכרוכים בתורתם, תורת־כסל ודמיון־שוא, ובקשתי מהם בשם עמנו האומלל לחדול מתנועתם החדשה הממיטה אסון. שעות רצופות דברתי, עד ארבע לפנות בוקר. תבוסתם היתה שלמה. מענה לא היה בפיהם.
גם העורך־דין ברנשטיין ומרתפ., שלא דרכה כף־רגלם על סף בית־כנסת זה שתים־עשרה שנה, באו לשמוע את נאומי על הציונות, שנאמתי בהיותי בייליסבטגרד.
בקרתי את מר ולדימיר טיומקין, דבר “חובבי ציון”. לצערי מצאתי אותו שבור ורצוץ מרוב עבודה ומן המלשינות, שהלשינו עליו בני “הלשכה השחורה” בבואו לקובנה וכל תכניותיו נשארו מעל.
גדולה היתה פעולתו של טיומקין “לחבת ציון” בין בני־הנעורים.
בין הכרכים ייליסבטגרד וייקטרינוסלב נמצאת העיר קרמנצ’וג. העיר הזאת עומדת עם שני הכרכים בקשרי מסחר והיא המתווכת בין שניהם. ואף על־פי כן יש לה אופי מיוחד משלה. בבואך אל העיר ובהתבוננך אל פני היהודים לא תרגיש כי באחת מערי־הנגב הנך, אך תדמה, כי לאחת בערי ליטה הובילוך רגליך. בקרמנצ’וג ישנם הרבה חסידי “חבד”, ההוגים ב“תניא”, ו“ליקוטי תורה”, ומתנגדים אדוקים, הקובעים עתים לש“ס ול”חיי אדם" – הכל כמו בערי ליטה.
בהיותי באותה העיר בקרתי את בית התמחוי הצבורי. על־יד השלחנות הארוכים, המסובים חילים יהודים ועניים מן השוק, מצאתי את תלמידי “תלמוד־תורה”. כנראה לא עלה כלל על דעתם של עסקני קרמנצ’וג, כי אין זה ממדת החנוך להושיב תינוקות של בית רבם על־יד אנשי־צבא ואנשים שעניותם הוא אומנתם, וכי מסבה כזו משפּיעה לרעה על מוחם הרופס של התינוקות ומטילה בם ארס ה“שנוררות”; מושג זה היה, כנראה, גבוה מאד באותם הימים. תלמוד־תורה הוא מוסד של צדקה ובית התמחוי הוא מוסד של צדקה וגבאי החנוך הם גם גבאי הצדקה – ואיך יבחינו בין מוסד למוסד?…
מקרמצ’ונג לחרקוב עברתי דרך הכפר פּרסצ’פּניה. ונפלאתי לראות, כי באותו הכפר, שרק ארבעים משפּחות יהודיות יושבות בו, יש בית־ספר עברי מהמין המשובח. בני המושבה רובם משכילים. מורה מצוין ופדגוג מומחה, מר ישראל איסר קצוביץ, מלמד את בניהם בהשכל ובדעת. בבית־הספר הזה למדו התלמידים והתלמידות את השפה העברית וספרותה ובמקהלה היו שרים גם שירים עברים. באותם הימים היה בית־ספר כזה חזיון מיוחד במינו גם בכרכים הגדולים, ומכל־שכן בכפרים הנדחים.
פּרק ששי
אם בערי־התחום לא הרגשתי כי יהודי אנכי, כשם שלא הרגשתי כי איש חי אנכי, הנה מיד בבואי לחרקוב נתעוררה בי הכרתי היהודית, ועל כל פסיעה ופסיעה הרגשתי כי יהודי אנכי. חרקוב, כידוע, היא מחוץ לתחום המושב, ורק יהודים סוחרים בני המדרגה הראשונה או בעלי פּרופסיות חפשיות רשאים לגור בעיר הזאת. ומכיון שחלקי לא נפל לא בין הראשונים ולא בין האחרונים, היתה ישיבתי באותה העיר אסורה באסור גמור. ומיד כשירדתי מהמרכבה על־יד אחד מבתי־המלון, נזדקר לפני, כאלו צץ מתוך האדמה, פּקיד־הרבע ושאל לתעודת־מסעי. כיהודי מומחה בענינים כאלה, נתתי לו תעודתי ובתוכה מקופּל שטר בן עשרה רובל. השוטר לקח ממנו את תעודתי ובבת־צחוק ובעינים מלאות ערמה אמר אלי כדברים האלה:
– כפי שאני רואה, יש לך שתי תעודות, אחת היא יהודית, אבל השניה היא כללית. והתעודה השניה נותנת לך רשות לשהות בחרקוב עשרה ימים, יום לרובל. עיניך הרואות, כי כל מחלה רפואתה עמה. אדם מישראל בא לחרקוב בערב שבת בין השמשות. נתון הוא בין שתי להבות. לפי חוקי תורתכם אסור לו לנסוע מפני קדושת שבתכם. לפי חוקי הקיסר אסור לו להשאר בעיר. מה יעשה? כאן באה התעודה השניה, זו שנתת לי ומעמידה ליהודי ריוח והצלה…
בעשרת הימים שעשיתי בחרקוב פּעלתי הרבה. כמעט בכל ערב נאמתי בקהל והימים בליתי בחברתם של מר יצחק אייזנשטט, תלמיד חכם, משכיל ובעל מדות, מר דוד סמליינוב, צעיר בעל לב לאומי כם ויד נדיבה, והמורה מר משה שכביץ, צנא מלא ספרא, ספריה חיה. עמהם בקרתי את האנשים, שנתנו עינינו בהם לגייסם למען הרעיון הציוני. נוגע עד הלב היה המחזה, כי רב החסידים ארלוזורוב, ד"ר שליאַפושניקוב, עורך “מבשרת ציון” ועמהם תלמידים־חכמים, חסידים נלהבים ותלמידי האוניברסיטה באו לבית־הכנסת לשמוע את הרצאתי על “אסון ההתבוללות להיהדות”. ארבע שעות רצופות דברתי. תארתי לפניהם תמונות חיות מימי גדולתו של “ישראל סבא”, בשבתו על רדמתו בתפארת מלכיו ובגאון נביאיו – ואת שברו הגדול בגלותו. מלא כל הארצות וארץ אחת אין לו; מדבר בכל הלשונות ולשון אחת אין לו; יודע כל הספרויות וספרותו הוא לא ידע. כל הולכי ארבע, מפריסי פרסה, כלבים וחתולים – כולם רשאים לשאוף אויר ולדרוך על אדמת ה' ולו אין הרשות הזאת. “האיש העומד לפניכם ־ קראתי בקול מעונה – אין לו הרשות להיות אתכם. בשוחד אני קונה את כל נשימה ונשימה שאני נושם בחרקוב!”
בכיה חרישית נשמעה בקהל.
אחרי רגע דומיה התאמצתי ודברתי דברי נחומים, בהוכיחי להם, כי עוד לא אבדה תקותנו, אם רק נגביר את הרגש הלאומי בין בני הנעורים.
נאומי עשה רושם עז על כל שומעי לכתותיהם. ומה נהדר היה המחזה בגשת אלי חסידים ותלמידי האוניברסיטה ולחצו את ידי בתודה. התנועה הלאומית התחזקה ונפשות רבות נעשו.
ונפלאת היא, כי באותה העיר שלא היתה לי היתר ישיבה לפי החוק ושכל ישיבתי היתה תלויה ב“חסדו” של פּקיד־הרבע, – באותה העיר עצמה אירע מאורע גדול בחיי, מאורע שהשפּיע הרבה על רוחי ועל מהלך מחשבותי.
בחרקוב נעשיתי לחבר ל“בני משה”, לאותה האגודה החשאית, שנוסדה על־ידי “אחד העם”, ושחבריה היו כולם יחידי־סגולה, אנשי־שם בישראל.
הרבה שמעתי אז על האגודה הזאת, על המסתורים שבה ועל מטרתה הפּלאית והאצילית, אבל לא זכיתי עדיין לדעת את הכל, ומכל־שכן להיות בעצמי אחד מחבריה. ויום־טוב ממש היה לי אותו היום כשחברי “בני משה” בחרקוב נענו לי לספחני אל אגודתם, ויום ז' אדר בערב (תרנ"ב), יום הולדתו ומותו של משה רבנו, נקבע ליום ה“קדושים” שלי, שבו אכנס בבריתם של “בני משה”.
אותו הערב חרות במוחי וקשור על לוח לבי ולעולם לא אשכחהו.
בחדר אחד, בביתו של החבר אייזנשטט, נתכנסו כל חברי “בני משה” שבחרקוב. דומיה עמוקה שררה בחדר. לבי דפק בקרבי במין דפיקה מיוחדה שמעולם לא ידעתי אותה. הרגשתי את עצמי כאלו עומד אני להכנס לתוך ארמון־פּלאים הנעלם מעין כל אדם ולראות ולשמוע דברים שאין העין יכולה לראות ואין האוזן יכולה לשמוע.
ראש החברה, מר שכביץ הפסיק את הדומיה, והחל לסדר את “הקדושים” בדברים האלה:1
"אדוני, צבי בן חיים היצהרי, הנה גלית דעתך וחפצך להכנס בברית אגודתנו ולקבל עליך את כל חובותיה. עוד מעט ובאת בבריתה, עוד מעט ונחשבת לאחד מנושאי דגלה, ובטרם תעשה את הצעד הזה הנני לגלות לך שם אגודתנו ולדבר באזניך עוד דברים אחדים על דבר עיקריה, יסודותיה וחובת חבריה.
“את אגודתנו קראנו בשם "בני משה", כי את שם רוענו משה בן עמרם שמנו לנו לנס, למען נתאמץ תמיד להתדמות אליו; כל אדם יכול להיות כמשה, אמרו חכמינו ז”ל. כל אחד מאתנו ילמד דרכו להיטיב לבני עמנו נאמר אנחנו: מה הוא היה עניו מכל אדם, אף אנחנו נשתדל להיות ענוים ולהתרחק מן הגאוה הכעורה ומן הדומה לה; מה הוא יצא אל אחיו, יצא מבית גדולתו לראות בסבלות אחיו ונתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם, אף אנו, על הגדולים שבנו, לשכוח איש איש את מצבו ומעמדו נגד בני העם ולשים עינו ולבו להיות מיצר עליהם; מה הוא לא נסוג אחור מהוביל את אבותינו אל הארץ הטובה, אף אם ידע כי שמה לא יבא, בארץ מואב יקבר ואיש לא ידע גם מקום קבורתו, פּקודתו יקח אחר, לא ינחלו אותו בניו, כי אם אחר יהיה לראש תחתיו, אף אנו לא נחדל מעבוד לטובת עמנו, להתאמץ לקרבם אל ארצם ונחלתם, אף כי מראש נדע, כי אנו בעצמנו לא נראה את הארץ, כי שכר מלאכתנו זאת לא ינתן לנו אף לא לבנינו אחרינו, כי אם להדורות אשר יקומו אחרי זמן רב.
"כיקרי אגודתנו אומרים, כי כל עצמותה היא מוסרית ולכן איפוא עלינו לראות כי כל חברינו יהיו מזוקקים שבעתים. וזה הוא אחד מן הטעמים שבשבילם מצאנו לנכון להסתיר את שם אגודתנו ומעשינו מעין רואה, למען לא יהרסו לעלות אלינו אנשים שאינם מהוגנים, שיש בהם אחת מן המדות הנשחתות, אשר, לאסוננו, מדבקות הנה על הרוב באחינו, כמו: קנאה, שנאה ומחלוקת, אהבת איש לעצנו יתר על המדה, ואהבת הכבוד והשתררות, או, חלילה, נטיה להדעה הכוזבת כי בחופש ודרור יושע ישראל גם על אדמת נכר.
"עלינו לבחון ולבדוק דרכי כל חבר ומעשיו עוד בטרם בא בבריתנו, אם בעל לב הוא, אם לבו אל עמיו, ואם איננו, חלילה, מבעלי ההרס, אשר בקהלם לא יחד כבודנו; קץ דבר, עלינו לברור את הבר, את העדיות שבעדיות אשר בין אחינו, למען יהיו ראוים לשאת אליהם את השם המרומם "בני משה" ושמם זה יהיה כולו להם.
"ראשית חובת כל חבר להיטיב את רוחניותו, לתקן כל בדק בחייו ובחיי בני ביתו פנימה. על כל אחד לשים עינו ולבו אל דרכיו ומעשיו, את כולם יביא במשפט שכלו ובינתו, ובכל דרכיו ובטרם כל מעשה אשר יעשה יזכור כי “בן משה” הוא, בן לרוענו הנאמן, אשר הוציא את עמנו מעבדות הכשפים והגלולים לחרות אמונה טהורה וצרופה מזוקקה שבעתים; בן משה איש האלהים אשר נשא את עמנו כאשר ישא האומן את היונק, אשר הקדיש את כחותיו, עתו וחייו להוציאו לאור עולם, לא כהתה עינו ולא נס לחה, ועד הרגע האחרון לחייו לא חדל מעבוד בעד עמו מחמל נפשו זה להיטיב לו באחריתו.
“כל אחד מחברי האגודה מתאמץ להיות קשו בכל לבבו, נפשו ומאדו אל רעיון “תחית ישראל בארץ ישראל” ובל יתרשל מעבוד לטובת תחיתנו לבנות את בית ישראל בימי הדור החי עמנו היום, וכי הדבר מוטל בספק אם גם הדור אשר יקום אחריו יתענג על טובו וכי פעולתנו ועמלנו יראו על בני שלשים.”
והראש הוסיף לקרוא:
"על כל אחד מאתנו לדעת, כי כל זמן אשר לא נבנה לנו בית נאמן בארץ אבותינו לא נמצא מרגוע גם בארצות זרים. נבזים, מרמס לכל זד ועול נהיה, כאשר הננו כהיום הזה בכל ארצות פּזורינו.
"בל נסיח אף רגע מלבבנו, כי החיים אשר הנחלנו לבנינו ואשר ינחילו המה לבניהם עד אלפי דור, או עד ביאת הגואל הטמיר והנעלם מכל חי, יהיו חיי עוני, עבדות ושפלות, וכל אחד מהנולדים יקלל יום הולדתו, ועל כל דור ודור יאמר: “נוח לו שלא נברא משנברא”, ורואה כי גזלו משפּטו והנהו עשוק ורצוץ כל הימים, טרף לחיות טורפות באין מציל מידן.
"אף אם תזרח לו שמש ההצלחה, ואושר ביתו יגדל – אז יחד עם זה יגדלו מכאובי לו, בראותו כבוד עמו וכבודו גם הוא מחולל בין הגוים, ובדעתו, כי גם עשרו זה לא יוכל להיות עליו סתרה ביום צר, ונהפוך הור, כי יוכל להסב אליו יותר עיני צוררינו ומנדינו ולהביא עליו שואת פּתאום לא ידע שחרה, ולכן אך הבל היא הצלחה כזאת ושקר הוא עושר כזה.
"כל עוד אשר לא ישכון ישראל בטח על אדמתו, אדמת הקודש, ובניו יהיו נפוצים בגוים ופזורים לכל רוח כמונו היום, יתאמצו שונאי יהודה ומנדי ישראל לשים את יעקב לתולעת זוחלת, לרמש אין מושל בו, לסחי ולמאוס, לחרפּה, ללעג ולקלס בעיני כל יושבי תבל כאשר שמונו עד כה. הדעת הזאת, כי כל זמן אשר לא נהיה לנו, הננו לצרינו, תפיח בנו רוח חיים, תתן לנו כח ועוז לגדור פּרצות, לשים גדרים, לבנות ולנטוע, אף כי נדע מראש, כי גדרינו יסוככו על דור רביעי וחמישי ואת פרי מטענו יאכל דור עשירי.
“קדימה נשא עינינו. טל חרמון שיורד על הררי ציון יהיה לנו לטל של תחיה, להחיות את עצמותינו היבשות ומהררי קודש יבקע כשחר אורנו, אור נוגה מתמיד, קים ונצחי, כהאור אשר האיר עינינו בהר חורב על־ידי משה איש האלהים.”
בדברו את הדברים האלה ברגש ובהתלהבות זלגו עיני דמעות, וגם יתר החברים מחו דמעותיהם.
אחר כך אמרתי אנכי את הבטחתי:
“באמונת לבבי ובשם כל היקר והקדוש לי הנני מבטיח לשמור על כל חוקי האגודה, אשר אנכי בא בבריתה עתה למלאות אחריהם בכל מקום ובכל מעמד עד מקום שידי מגעת ולהסתיר את סוד האגודה גם אם אצא ממחיצתה; את כל אלה הנני מקבל עלי בלב שלם, בלי שום ערמה ומרמה, תנאי ואמתלא. עדים אתם כולכם, אחי, הנצבים עמי בזה, והיה זה לכם בריתי שלום, אמן!”
וכל החברים קראו:
“בואך לשלום, אחינו!”
אחרי שאמרתי את “הבטחתי”, פנה אלי הראש בדברים האלה:
"בואך לשלום, אחינו! ברוך תהיה לה' ולעמו ישראל, ברוך תהיה לכולנו בתתך לנו יד לעבוד עמנו את עבודת הקודש, עבודת ישראל, ברוך אתה וברוכה תהיה דרכך החדשה אשר נצבת עתה עליה, דרכך זאת היא ארוכה וכבדה ומלאה על כל מדרך כף רגל חתחתים ומכשולים, אשר לפנותם דרוש הרבה מאד; אך אין דבר בתבל אשר יקר מחירו בעד דרכך, דרך הקודש זאת, ובעד רום פסגת טהרתה, הלא ידעת אנה היא מובליה: קדימה! ציונה! לתחית ישראל בארץ ישראל!
"על נהרות בבל שם ישבו אבותינו, גם בכו בזכרם את ציון, זכרו את גאון עמם ותפארתו לפנים, את עניו ושפלותו עתה, ויבכו מר. אז נשבעו שבועי־שבועות, כי לנצח לא ישכחו את ציון משאת נפשם ולנצח ישארו אמונים לארצם ולמולדתם.
"היחדור עוד לאזניך, אתה, בנם הרחוק, יוצא חלציהם, הד קול הבכי האיום ההוא? התשמע מבעד לאלפי השנים העוברות בתוך, מבעד להימים, הארצות הרחוקות, המבדילים בינך ובינם? התשמע עוד את הקולות הנוראים היוצאים משפתים דולקות ומגיעים עד שמי מרום? התוכל עמהם יחד לקרוא: “אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי, אם לא אזכרכי!”?
"איש ישראל אתה, בן העם הגדול והאובד הזה אשר זה אלפי שנה הוא מתגלגל תחת שואה, וגם היום עודנו עומד על פי פחת וחייו לשאול הגיעו; שא נא עיניך לארבע רוחות השמים, לכל קצוי ארץ לארכה ולרחבה, מקצה התבל עד קציה, וראית את בת עמך השדודה נפוצה אל כל אשר ישאנה הרוח ואין מקבץ.
"מעבר מזה תראה אתך נחלי הדם והדמעות שוטפים ועוברים משנה לשנה, מיובל ליובל, ואין קץ וגבול למו, תראה את אחיך היהודי נע ונד בילקוטו ותרמילו, נענה ונדכה, שחוח ושפל. מה הוא ומה חייו ובמה נחשב הוא. ומעבר מזה תראה בניו ובנותיו נתונים לעם אחר ומבזים ליקהת אם, כרמים אחרים ינטרו, עולות מחים יעלו למו, ועל כרמם הם, כרם עמם, קוץ שמיר יעלה והיה לבער…
"הט אזנך לדברי ימי עמך ושמעת קול יללה איומה המרגזת שמים, הנוקבת תהומות, יללה ארוכה אשר במשך אלפים שנה היא הולכת מסוף העולם ועד סופו, קול יללת ישראל על גלותו המרה, על עניו ומרודו, על כבודו הנרמס ברגל גאוה, על אבדן חמודותיו מימי קדם, על צאצאיו ההולכים שבי לפני צר… ושמה במרחקים, בודדה ונשכחה, עזובה, גלמודה ושממה תתפלש בעפר־חורבנה הבת ציון הנאוה והמעונגה, שמה, בתוך משואות עולמים, היא מבכה אתם יחד את כל רואיה על שברה הגדול כים, על משבתה ומפּלתה, אשר עין על עפר משלם… שמה עניה סוערה, לא נחמה, אויה, אויה היא נתונה ביד זרים ועל אדמת הקודש תדרוך רגל גאוה, רגל צר.
"אם תבין – לא מעט היא, אם תרגיש כל זאת בלבך, בנפשך, בכל חייך, עד טפּת דמך האחרונה, אז לנו אתה! אז תן ידך והיה ברוך. וידעת היום, בעמדך פה לפנינו, כי גדולים םוקדושים הם הרגעים האלה בחייך. הנך נותן יד לאגודת אחיך, הנושאת על דגלה את משה איש־האלהים, אשר ראשית דרכה בחיים היא תחית ישראל על אדמת ישראל, ומן היום הזה והלאה כהן אתה לדעה קדושה, נשגבה ואדירה, אשר על מזבחה תעלה כליל מבחר כחותיך הגופניים והרוחניים גם יחד, בשבתך בביתך, בלכתך בדרך, בשכבך, בקומך, ובכל אשר תפנה, תמיד תוך הדעה הקדושה הזאת, תמיד תהיה לצלך על יד ימינך, תמיד תהיה היא משוש לבך ובה תשגה, תמיד תעמוד הכן לעשות כל מה שתוכל.
"אחינו! הצעד הגדול אשר עשית עתה, בהסתפּחך לאגודת “בני משה”, ערכו ורם גם לך וגם לצאצאיך אחריך, והוא צריך להראות את פּעולתו על כל סדרי חייך פּנימה וחוצה. ספרי קדשנו, חוזינו, נביאינו ומשוררינו, דברי חכמינו, מורינו ומאורינו, תמיד יהיו פתוחים לפניך, והגית במו בשים לב, ושאבת מהמעין הטהור הזה אמונת אומן חזקה כהררי אל, כי עוד גואלנו חי, כי יחיינו מיומים, ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו, כי כוכב ישראל עוד ישוב לזרוח, כי גאון תפארתנו, ציון, עוד עוד יתנוסס בכל הודו והדרו, וה' עליו יופיע, וחזקת בכל אשר תמצא לאל ידך להאציל מדעותיך גם על ביתך וצאצאיך, למען תהיה בטוח כי בניך אחריך יהיו גם הם בנים מאמנים לעמם, לארצם, לתורתם ולשפתם, והיו זרע ברך ה', זרע ישראל, בני ציון בלב ונפש וברוח; וגם מביתך והלאה יפוצו מעינותיך חוצה, ובכל אשר תמצא כר נרחב לנטוע, לחרוש, לעורר – לא תחוס על כל עמל ותלאה ותעשה ותצליח, ונטעך יעלה שורק והיה לברכה בקרב ישראל.
"זכור ושמור, כי אחת מתקותיך ומטרותיך בחיים היותר קדושות, היותר יפות והיותר רוממות היא “ציון!”
"זכור ושמור, כי “בן־משה” אתה, לכן למען אשר תהיה כדאי והגון לכך לשאת עליך את השם המרומם הזה, כן גם למען אשר תוכל להיות למופת לרבים וממך יראו וכן יעשו ובוני ציון ירבו; יהיו דרכיך בחיים דרכי נועם וכל נתיבותיך שלום, ותתאץ למצוא חן בעיני אלהים ורדם גם יחד.
"אמת, צדק, משפּט, שלום, עמות־רוח, גדל־לבב, טהר־נפש וכל מדה טובה ונכונה יהיו נר לרגליך וישימוך לפארת אדם, לתפארת ישראל, למען ידע העם כי אנשי ישראל הנושאים את נפשם לציון הם גם בחירי ישראל והם הראוים להורות דרך להעם ולהגיד לו מה טוב ומה הן חובותיו.
"עתידות עם ישראל – הן תהיינה לך לראש פּנה, לסוד מוסד בכל הליכות חייך. לכן דע איפוא, כי עליך להתנהג בכלל כאיש ישראל, להתהלך עם עמך, ללמד לאהבה אותו לדעתו, להוקיר את זכרונותיו, את מנהגיו הטובים ואת סגולותיו, להוקיר ולהקדיש כל היקר והקדוש לו באמת, כל אשר מוצא ממסורת אבותיו מימי אשרו והצלחתו.
"אחינו! אלה וכאלה הן חובותיך לעמך ולציון בכלל, ולבך, לב איש ישראל באמת, בעצמו יורך לדעת כת לכל חפץ ולכוון תמיד להנקודה התיכונה, הנקודה הדרושה, אשר אליה נשא את נפשותינו כולנו, אך ביתר שאת וביתר עז צריכות להיות ברורות לך ומפרשות חובותיך לנו, לאגודת אחיך אלה, “בני־משה”, אשר היום נשבעת לדגלם.
“ראשית כל – לשמור ולעשות. אחת תדע, כי להאגודה אין מטרה אחרת בחיים מבלעדי "ציון”, תמצא לנכון להשתמש בך, אם תדרוש ממך לסור למשמעתה לכל אשר תצוך, התאמץ למלא את פּקודותיה עד מקום שידך מגעת, והיה נכון ובטוח, כי בודאי טובת הרעיון הגדול דורשת זאת, אם גם אתה לפי שעה, יהיה מאיזו סבה שתהיה, לא תוכל להבחין ולהבין ערך הדבר כמו.
"זכור ואל תשכח כי בעת אשר ידובר על־אודות דעה נשגבה ועולמית כזאת, האיש הפּרטי כמוהו כאין, וכלנו, למגדול ועד קטן, צריכים לכוף ראשינו ולהיות עבדים נרצעים להרעיון הקדוש, אשר לאורו נתגדל ונתקדש גם אנחנו, ועל מזבחו עלינו כולנו להיות עולות כליל תמימות ושלמות מבלי שום פניה צדדית וחיצונית.
"אחינו! קשי־עורף היינו מאז מעולם, ועוד בראשית צאתנו על ארץ רבה והיותנו לעם, התאונן עלינו מנהיגנו הגדול, כי מיום דעתו אותנו ממרים היינו, ומאז ועד עתה מוסר לא לקחנו, ובעת אשר מחוץ ההו למרמס כטיט חוצות ועפר רגלי צוררינו נלחך, בבית יחפּוץ איש איש מאתנו להיות לכל לראש, ושנאת חנם, אהבת עצמו וכבוד מדומה ישחיתו בנו כל חלקה טובה וישימונו לדראון… עם הקלקולים האלה ילחמו “בני־משה” בכל אשר תמצא ידם; זאת היא ראשית פּדות נפשנו וממנה לחיים חדשים תוצאות. לכן צריך כל “בן־משה” להתרגל לחיי אחדות, רחוקים מכל תחרות, קנאה ושנאה, לחיי השתתפות הכחות כלם לטובת הכלל, ורק אז יש תקוה לאחריתנו.
“בהבינך ובהרגישך כל אלה ובקבלך עליך בלב שלם לחוב קדוש למלא באמונה כל תנאינו – אחינו אתה! ובשם כל חברי אגודתנו מקרוב ומרחוק הננו נותנים לך ידינו ומברכים אותך לפני ה' השוכן בתיון, כי תזכה להראות בנחמת עמך, ובימיך ולעיניך בגאוה ישתל על אדמת קדשו וכוכב ישראל ישוב לזרוח – אמן, אמן, אמן.”
אין לתאר את הרושם העז שעשו עלי הדברים באותה שעה. הייתי כמו בעולם אחר, עולם שכולו אצילות ורוח, עולם של זוהר ויופי; כמרותק עמדתי על מקומי ולא זזתי אף זיז כל שהוא. עיני היו נשואות אל הראש, קולו היה כנשמע מתוך ערפל רחוק… נפשי הערה ספגה לתוכה מלה אחרי מלה… והלב הלך ונתמלא… הלך וגדל…
באותו מעמד מסרו לי גם את ה“אות”, אשר בו התודעו “בני־מזה” איש אל רעהו. אחד היה אומר לחברו: “לא ולא”, והשני היה משיב: “לא כהתה עינו ולא נס לחו”.
ומאז נעשיתי לאיש אחר. כמעט על כל מדרך כף רגלי לותה אותי ההכרה, שאינני יהודי פשוט, אלא “בן־משה” – כלומר, יהודי שחובותיו גדולים לעמו ולארצו…
ול“בן משה” נעשיתי בחרקוב הרוסית…
פּרק שביעי
רושם מיוחד עשתה עלי העיר ייקטרינוסלב. עיר זו יש בה מכל הסמנים של כרך רוסי ודומה היא במראה ובנמוסי יושביה לעיר רוסית גמורה שמחוץ לתחום. השפה הרוסית שולטת בבית וברחוב, גם היהודים מדברים רוסית אף בינם לבין עצמם, ואף על־פּי כן מצאתי בה הרבה יהודים לאומיים המסורים בכל לבם לקדשי ישראל בכלל ולהרעיון של חבת ציון בפרט.
ייקטרינוסלב היא אחת הערים הגדולות בערי הנגב. היא נבנתה במאה שהשמונה עשרה על־ידי הקיסרית ייקתרינה ונקראה בשמה. אנדרטא של נחושת בדמותה של הקיסרית עומדת ברחוב העיר על־יד ארמונו של פּוטומקין, חביבה של הקיסרית. הוד מיוחד מאציל על העיר הדניפּר היפה. והנהר הזה הוא גם שעשה את ייקטרינוסלב ל“רוכלת־ערים”. סחורות שונות מובאות לתוכה ומוצאות ממנה, ורבה בה התנועה, וגם הפּרנסה מצויה. לא לחנם היא נקראת בפי בני הנגב בשם “אודיסה השניה”.
בעונג רב הייתי סובב בעיר, בשוקים וברחובות, מסתכל לחייה הסואנים והרועשים, מתחקה על מצבם החומרי והרוחני של בני עמנו, ולא הייתי זקוק להחבא מחמת השוטר או לשחדו ב“תעודה כללי”. חפשי הייתי לנפשי ועל כל פסיעה ופסיעה הרגשתי, כי בתוך עמי אנכי יושב. אמנם הרגשה זו לא נתנה לכל אדן, ולאו כל אחד זוכה לה. הרגשה זו תנאי מוקדם לה להיות מתחילה משולל זכות ישיבה באחת הערים שמחוץ לתחום ולפחד בכל שעה מפני חמת השוטר. רק אז אפשר להרגיש טעמה של ישיבה שאין בה פחד וחרדה, שאין בה קנית אויר לנשימה…
באתי לייקטרינוסלב בסוף החורף. דרשותי שדרשתי לציון ולתחיתה עשו רושם גדול בעיר ובכל פעם שדרשתי היה המקום צר מהכיל את כל הנאספים. רוב דברי הקדשתי להחנוך העברי, שמצאתיו בייקטרינוסלב פּרוע ומקולקל מאד. רוב הנערים לא ידעו קרוא עברית, וגם להתפּלל תפלה קצרה לא ידעו. ובחג הפּסח, כשבקשוני גבאי בית־הכנסת לדבר לפני “הזכרת נשמות”, דברתי בר רוחי על החנוך המקולקל המשחית את נשמותיהם של הבנים, המרחיק אותם מעמם ומתורתם עד שהם נעשים אחר כך לאברים מדולדלים. “לא להזכיר את נשמות אבותינו המתים אנו צריכים – אמרתי – אלא נשמות בנינו החיים ההולכים מאתנו לבלי שוב. “יזכור” אחר, בנוסח חדש, אנו צריכים לאמר: יזכור אלהים את נשמות בנינו…” – כל הקהל געה בבכיה לדברי שנכנסו לתוך־תוכם של לבם.
בבית־הכנסת “אהל משה” הייתי עד־ראיה לעובדה מיוחדת במינה: ל“עכוב קריאת־המגלה”. עכוב קריאת־התורה הוא חזיון מצוי בערים ועירות ברוסיה. על כל צרת יחיד, על דין ודברים שבין שמעון ולוי, מעכבים את הקריאה. אבל עכוב קריאת־המגלה לא שמעתי מימי עד שבאתי לייקטרינוסלב. בליל פּורים נכנסתי לית־הכנסת ההוא לשמוע מקרא מגלה. בית־הכנסת היה מלא המון חוגג, הילדים היו מזוינים במרעישיהם, והכל היה מוכן ומזומן לקראת המגלה. פּתאום התפּרץ בעל בית־הכנסת, יהודי גס, שמלבד הפּרוטות אין לו בעולמו כלום, וקרא בקון, כי לא יתן לקרוא את המגלה עד שישלמו לו שכר דירה. בעמל רב עלה בידי הגבאים להשקיט את בעל־הבית ולפיסו, ואחר כך נקראה המגלה. אבל לפי מצב־הרוחות אפשר היה לחשוב כי לא “מגלת אסתר” אלא “מגלת איכה” נקראת.
וכדאי להעיר, שבית־הכנסת הזה, שלא היה לו לשלם שכר־דירה, נקרא על שמו של השר מש מונטיפיורי…
בין עסקני העיר וראשי חובבי ציון מצאתי ארבעה אנשים מצוינים, שלבם ער לכל דבר יהודי כללי, והם מסלה ושמנה של האינטליגנציה היהודית. אגעה אלה היו הרוח החיה בחיים הרוחניים שבעיר, והם אצלו עלי מהוד אישיותם.
הראשון שבחבורה היה הזקן מר מיכל מיידנסקי. האיש הישיש והחכם המצוין הזה היה אחד הטפּוסים היפים של הדור העובר, ההלכים ומתמעטים אצלנו. בעברו ברחוב היה מושך אליו את עין רואים, כיהודים כנוצרים, בקומתו, בפניו המאירים, בעיניו הבוערות באש־עלומים ובזקנו הלבן היורד על פּי מדותיו. ויפיו כן חכמתו. הוא היה נוח לבריות ומקסים בדבריו המלאים חריפות, בחדודיו ובבדיחותיו מחיי היהודים. הוא היה גם סופר מהיר בשפות אחדות ומפליא את אלה הבאים אתו בשיחה בידיעותיו הרחבות ובהגיונו הבריא. מלבד השכלתו היה גם עשיר מופלג וביתו פתוח לרוחה לכל קשה־יום ומר־נפש. שר־הפּלך ושאר פקידי הרשות כבדו אותו מאד, ולא השיבו את פּניו ריקם בהשתדלו לפניהם לטובתו של פלוני או אלמוני. הוא היה שתדלן יהודי מהטפּוס המעולה והרצוי. כשקרא אלכסנדר השלישי ועד יהודי מכל פּלכי התחום כדי להמלך אתם בענינים שונים הנוגעים אל היהודים, נמנה מיידנסקי על־ידי שר־הפּלך להיות אחד מחברי הועד. וכשהתיצב ביחד עם חברי הועד לפני אלכסנדר, משך אליו תיכף את תשומת־לבו והתענין בו יותר מבכולם. הוא נכנס אתו בשיחה מיחדת על מצבם של היהודים בפלך ייקטרינוסלב, וישנהו לטוב מכל חברי הועד.
שני לו היה העורך־דין חיים (וויטל) לוונדה, אחיו של הסופר היהודי־הרוסי. הוא היה מחניכיו של בית־המדרש לרבנים בווילנה, וכרוב החניכים האלה היה גם הוא מתחלה מתבולל ברוחו. אך אחרי הפּרעות התמכר כולו להרעיון של חבת ציון והיה מסור אליו בכל לב ונפש. מאמרים רבים ונלהבים כתב בעתונות היהודית־הרוסית בשבחו של הרעיון והגין עליו בפני טענותיהם של המתנגדים בעת ההיא. שם גדול עשה לו בספרו על החוקים המיוחדים ליהודי רוסיה, שכתב בשפה הרוסית. הוא עשה טובות רבות לבני עירו וכל רצוצי־משפּט היו משכימים לפתחו והוא היה נענה להם ומשתדל לטובתם. כל השופטים והפקידים כבדוהו מאד על ישרו ועל בקיאותו הגדולה בחוקי רוסיה.
בין הארבעה היה גם הסופר רש"י סטניסלבסקי. החכם הזה, שהקדיש עצמו לספרות ישראל וכתב מאמרים רבים בעברית, רוסית ואשכנזית, עמד גם הוא בראש התנועה של חבת ציון והיה אחד מעסקניה החרוצים. הוא היה אהוב ורצוי לכל בני עירו. ובמקום גדולתו שם היתה גם ענותנותו, הוא היה מתרועע עם המשכילים העניים ונדרש להם בגופו ובממונו.
הארי שבחבורה היה מ. מ. אוסישקין. אז היה עוד צעיר לימים, זה עתה יצא מהאוניברסיטה במוסקבה, אבל תיכף בבואו לייקטרינוסלב הראה את כשרונו הבלתי מצוי בתור עסקן צבורי. עוד אז התנכר בסימנים המובהקים של אישיותו: כח רצונו הכביר ורוחו החזקה. בכל חום עלומיו התמכר להרעיון של חבת ציון והיה ראש וראשון לכל דבר הנוגע לה. כולם הרגישו וחזו מראש כי עתיד אברך זה לעמוד בראש התנועה ברוסיה.
עד כמה השפּיעה אז תנועת חבת ציון להשיב רחוקים אל היהדות, לא רק אל הלאומיות, כי אם גם אל המסורה היהודית, יכולה לשמש עובדה זו הנוגעת לתולדותיו של מ. מ. אוסשיקין, ואינה יודעה לרבים.
אוסישיקין היה שומר דת, שומר שבת, נזהר במאכל כשר ומתפּלל שלש פעמים ביום. הוא היה חביבם של הרב ר“ש מוהליבר וכל הרבנים הקרובים אל תנועת חבת ציון. גם חובבי ציון שבייקטרינוסלב היו מתגדרים בו ועליו היתה גאותם ותפארתם. ופתאום יצא הקול, כי אוסישקין התחתן עם האינז’ינר סרגיי פּבלוביטש פּאליי וארש את בתו לאשה. הידיעה הזאת היתה כרעם ביום בהיר. האינז’ינר פּ. היה ידוע בעירלאירש חפשי בדעות ובמעשים, לאיש ששנה ופירש, מטפּוסם של מומרים להכעיס. אביו, ר' פייטל, היה אחד מחסידי חב”ד, יהודי הזהיר במצוה קלה כבחמורה ומוכן למסור נפשו גם על “ערקתא דמסאנא”. את בנו הצעיר הדריך בדרכו, דרך התורה והחסידות. אבל רוח אחרת נחה על הבן, ופעם אחת לקח מאוצר אביו שני אלפים רובל ונסע למוסקבה להשתלם בלמודים. אחרי שש שנים שב משם בתור אינז’ינר לבוש בגדי שרד ו“כוכב” מזהיר בכובעו. שמריה בן ר' פייטל נהפך לסרגיי פּבלוביטש פּאליי, השתקע בעיר ונעשה לאחד מתושביה. היחס בינו ובין אביו היה יחס של איבה. הם לא היו מדברים איש את אחיו, ועל אחת כמה וכמה שלא היו מבקרים איש בבית רעהו. הבן לא נתן ליהודי לדרוך על סף ביתו, והאב היה קנאי אדוק ורודף את המשכילים והחובבים. ופתאום נודע בעיר, כי אוסישקין הלאומי־הדתי ארש את בתו של האינז’ינר פּ., הידוע בהפקרותו ובהתבוללותו. החובבים הלכו אבלים וחפויי־ראש, כי המתנגדים היו מונים אותם: ראו, גם הטוב שבכם מכר את נפשו ואמונתו בכסף. אבל לא היו ימים מועטים ויצא שוב קול בעיר, כי האינז’ינר פּ. וטהר את ביתו ו“הכשיר” את כליו, קבע מזוזות בכל חדרי הבית, קנה ספרים עברים ונעשה ליהודי גמור. אחר־כך הוחג חג הנשואים ורבני העיר וכל היראים אכלו ושתו בבית פּ. היהודי החדש אשר חבקם ונשקם כאח את אחיו. גם אביו הזקן נתפּיס אתו לאחרי שנים רבות של ריב ומשטמה, ובשעת המשתה בכה מרוב שמחה וברך ברכת “שהחיינו” בשם םומלכות, שזכה לראות את בנו שב לאמונתו וליהדותו. מרוב התרגשות נפל על צוארו של אוסישקין ובעינים זולגות דמעות אמר אליו" יש בך משורש נשמתו של אליהו הנביא, אתה השיבות לב אב על בנו ולב בן על אביו.
ומאותו יום נעשה גם האב הזקן לאחד ממעריציו של רעיון חבת ציון והיה עוסק בו בכל לבו.
* * * * *
מסביב לייקארינוסלב נמצאות מושבות יהודיות, אשר יושביהן הם אכרים יהודים המתפּרנסים מעבודת האדמה. המושבות האלה נתיסדו עוד בימי ניקליי הראשון, בשנת בצורת נוראה שהיתה בז’מוט וליטה. אז העבירה הממשלה מאות משפּחות יהודים מפּלכי קובנה ווילנה לפלכי ייקטרינוסלב וחרסון, והושיבה אותם על אדמה בתור אכרים. המודבות האלה לא הצליחו לגדל דור חדש של אכרים יהודים – משאת־נפשם של היהודים בעת ההיו. – הפּקידים האכזרים, שנמנו מטעם הממשלה הרוסית, הכבידו את ידם הקשה על המתישבים היהודים ולא נתנו להם להתפּתח באופן נורמלי. המשפּחות היחידות שנאחזו שם חיות בעוני ובלחץ, והצעירים עוזבים את המושבות ונפוצים על פני הכרכים הגדולים.
אבל האכרים העניים האלה זכו אותנו בשני מאורות גדולים, בשני משוררים בחסד עליון, בשמעון פרוג (ז"ל) ובשאול טשרניחובסקי. שני המשוררים האלה, בניהם של קומוניסטים יהודים, הכניסו עם שיריהם דבר חדש שלא היה מצוי בשירתנו – את ריח השדה… בשירתם אנו שומעים את הד קולם של חיי הכפר הטבעים והפּשוטים, אנו מרגישים את חומה של שמש הנגב ומקשיבים להמית גליו של הדניפּר הרועש…
פּרק שמיני
מייקטרינוסלב נסעתי באניה על פני הסניפּר לקיוב – לקיוב ה“קדושה”.
ו“קדושתה” של קיוב הכרתי עוד בטרם נכנסתי לתחומה של העיר. יחד אתי נסעו באנית־הקיטור מאות מאות “עולי־רגל”, שנגעו קיובה להשתטח על קבריהם של ה“קדושים”, הטמונים במערות ה“לוורות” עוד מימי וולדימיר “הקדוש”, הנסיך שהכניס את עצמו ואת כל עם רוסיה תחת כנפי הדת היונית־הקתולית. וכל מה שקרבתי אל העיר נראו לעיני הצלבים והכפּות של המנזרים הענקים, ולאזני הגיעו הד קולם של הפּעמונים הכבדים המטילים אימה בצלצולם, והמזכירים: כהנים עטופי שחורים… נרות דולקים… מעוני האינקביזיציה… וסימני ה“קדושה” הזכירו לי, כי בא אני לעיר שדריסת רגל יהודי אסורה שם באיסור חמור, ומי יודע אם תועיל כאן ה“תעודה הכללית”, שעמדה לי בחרקוב, כי על כן לעיר ה“קודש” אני בא…
על ה“קדושים” הקבורים בקיוב מספּרים אפּיזודה זו: כשבא אלכסנדר השני ליוב, התיצבו לפניו ראשי ה“לוורות” ושאלו ממנו לגרש את היהודים מקיוב, כי שבתם בעיר הוא למורת רוח הקדושים ומנוחה אין להם בקבר.
– מקום טוב מקיוב – ענה הקיסר בבת־צחוק – לא ימצאו הקדושים בכל רוסיה…
כשבאתי העירה נעשיתי תיכף עד ראיה לאותו ה“ציד”, ציד־אדם, הידוע. גדוד של שוטרים וחרבות שלופות בידיהם הובילו מחנה של יהודים, אנשים ונשים, זקנים ונערים, אשר נתפּשו בלילה מבלי תעודת־ישיבה בידם. חזיון זה עשה עלי רושם מדכא ושלא מדעתי קראתי במר־נפשי: “הבט משמים ואה, כי היינו לעג וקלס בגוים, נחשבנו כצאן לטבח יובל”…
אחרי השתדלות מרובה קבלתי רשיון לשבת בקיוב שני שבועות ובפירוש נכתב בתעודתי, כי ביום מלאת שני שבועות עלי לעזוב את העיר.
בשני השבועות נאמתי בבתי־כנסיות שונים. גם בקרתי את משכילי קיוב, רבניה וחכמיה, ביניהם: המשורר יהל“ל; הסופר י. י. ווייסברג; מר אהרן צייטלין, ה”יהודי המלומד" אצל שר־הפּלך; ד"ר בנדרסקי, חובב ציון נאמן; קרסיק, הצנזור; הסוחרים: פּוליקובסקי, מרשק ופיבולסקי. יחד בקרנו את הסופר הזקן אלעזר שולמן. שולמן עשה עלי רושם מיוחד. הוא היה גבה־קומה, בריא וחסון וגם איש אמיד ־ שני דברים שאינם מצויים בין הסופרים העברים. שיחתו היתה נעימה מאד. ביחוד אהב לשוחח על היינה וברנה – שני המומרים הגרמנים, שהציב להם שם בספרו “ממקור ישראל”.
בינתים עברו שני השבועות ולה היתר השיבה שלי. ועד כמה שהשתדלו עסקני קיוב אצל הרשות, שתתן לי ארכא עוד לשבוע אחד, לא נענתה להם. “קדושתה” של קיוב עמדה להפּקע, אם אנכי היהודי אשהה בה יותר משני שבויות… וכדי להציל את קיוב גזרה עלי הרשות שאעזוב תיכף את העיר. ועוד באותו יום יצאתי את קיוב.
* * * * *
מקיוב באתי לשדה־לבן.
שלשה שמות בשלש לשונות לעיר הזאת. העברים יקרו לה “שדה־לבן”, הרוסים – "ביילויה צירקוב (בית־כנסיה לבן), – והחסידים – “שוורצה טומאה” (טומאה שחורה), תרגום סרקסטי של “ביילויה צירקוב”. בתרגום הזה המלא מרירות ולעג מחאו אבותינו נמרצות כנגד הנצרות והרבה מן הנוצרים השומעים אידית מתרגזים על השם הזה.
בפעם הראשונה בחיי נאמתי ב“קלויז” של חסידים. תנועותיהם בשעת התפלה, ההתלהבות המוגזמת, התנועה והריצה – כל זה לא היה בו כדי לעשות רושם טוב על מתנגד מבטן ומלידה, בן עיר של מתנגדים מימות־עולם, הלא היא סלוצק, המקוללת מפי הבעש"ט, שלא יהיה בה חסיד עד עולם.
בטרם עלותי על הבימה לנאום ראיתי, כי בקירות הקלויז קבועות קופסות של פּח. לפני התפלה טבלו החסידים את אצבעותיהם בקופסות הללו. לא התעצלתי והצצתי לתוך הקופסות וראיתי, כי מחצין ולמטה לאות מים שהעלו ירוקה. המתנגד שבי הסתער בקרבי, ובדרשתי הוכחתי את החסידים על אי־הנקיון שבקופסות המכילות מים שהעלו ירוקה ומות בהם. הבאתי להם ראיות מן הגמרא, המזהירה מאד על הנקיון במקום תפלה. בקשתי מהם להסיר את הקופסות.
דברי לא שבו ריקם. הצעירים הסירו מיד את הקופסות מעל הכתלים. גם הזקנים הודו לדברי ולא מחו בצעירים.
למחר באו גבאי ה“קלויז” אלי ואמרו בזו הלשון:
– מר הסיר את הקופסות הישנות, אבל מה נעשה בלא קופסות?
אמרתי להם לשלוח אלי את השמש. יצאתי עמו אל השוק וקניתי עשרות כוסות של זכוכית, רחבות מלמעלה וצרות מלמטה. אחרי־כן הלכתי עמו לפחח, הזמנתי רקועי־פח וטבעות וכך קבענו את הכוסות בכתלים. הכוסות היו עשויות להנטל מתוך הפּחים ומאז והלאה היו מים טהורים ב“קלויז”.
הקופסות האלה נקראו בשדה־לבן בשם “קופסות־מסליאנסקי”.
ספּרתי את האפּיזודה הזאת, שכן אופית היא להמצב בערי ישראל בזמן ההוא. היה צורך להכניס אור לכל פנות החיים, כל תקון היה צעד קדימה. ומטיף העם המסור לעם ורוצה בהרמת חייו, בשפּורם ובזקוקם, חייב היה לשים לב גם לקטנות כאלה כקופסות ב“קלויז” של חסידים.
* * * * *
אומן היא עיר יפה ונקיה. הרחובות מרוצפים, בתים בני שתי דיוטות בכל מקום. היא הזכירה לי את הערים בפלך טבריה.
יפה מאד הוא גן־העיר “סופיה”, הידוע בכל רחבי רוסיה. הוא אחד הגנים הנפלאים בשל יפיו הטבעי. הריו העטופים ירק־עשב יגיעו אל עב בעציהם הגבוהים והזקופים. מסביבם ישוקו נחלים קטנים וזכים השוטפים לאורך הגן ולרחבו. סלעים גבוהים ומזרקות־מים בראשיהם זורקות סלוני־מים המבריקים כספּירים. קרני־השמש מציפות על הגן ים של אור. בנחלים הקטנים צפים דגי־זהב. לרגלי ההרים רובצות ערוגות נטועות פרחים ושונים וממלאים בריח־נחוחם את שדרות הגן השקטות ועטופות רז. פּסילי האמנות היונית עומדים על כל נתיב ושעל. צפּרי־רון מזמרות ומצפצפות בעופן מבד לבד. צעירים וצעירות ממלאים את השדרות. במגרשים גדורים משחקים תינוקות ופניהם נוהרים מול השמש בגיל תום־ילדות. אחוז־קסם עמדתי לתמונה מרהיבת־העין אשר מסגיגי.
פּתאום נזדעזעתי כולי. נזכרתי, כי בעיר־ההרגה אומן אנכי, בעיר שנשפכו בה לפני שלש מאות שנה דמי אחינו כמים. תלי־תלים של הרוגים, הקדושים והטהורים שמסרו נפשם על קידוש השם, התגוללו פה בראש כל חוצות. ומי יודע אם לא מדמם רותה ודשנה האדמה הזאת המוציאה עתה שושנים יפות ואדומות? ומי יודע אם העץ העבות הזה אינו גדל על קבר קדוש מהרוגי בוגדן חמלניצקי?…
תורה וגדולה במקום אחד מצאתי בבית ר' יצחק מאיר שפּירא, מגזע אצילי החסידות, מבני־בניהם של קדושי סלוויטה, מימי ניקוליי הראשון.
עונג־נפש היה לראות את סדר החיים ואת קדושת הרוח היהודי, שרחפה על הבית הכשר הזה. אמונה צרופה עם השכלה אמתית, יהודים בבית וברחוב, לא כתורתם של משכילי שנות הששים, שלמדו אותנו: “היה יהודי באהלך ואדם בצאתך”. תורת־כסל זו התעתה אותנו לחיות חיי זיוף וצביעות, חיי “מה־יפית”, לא לאלהים ולא לבריות. הילדים והילדות בבית שפּירא למדו את השפה העברית על בוריה, הגדולים שבהם למדו תלמוד, התחנכו ברוח יהודי גמור, מלאי אהבה לעם, לדת ולמסורה. מי יתן והיו למופת לבני החרדים מעבר מזה ולבני האצילים, כביכול, מעבר מזה. אז לא נדע לא מאמונות־הבל ולא מפריקת־עול העושות בנו שמות ושוברות את גאוננו הלאומי.
פּרק תשיעי
רוח אחרת השיבה עלי כשבאתי לברדיטשב, לירושלים של ווהלין. באוירה של ברדיטשב הרגשתי את עצמי כדג במים. הרגשתי, כי בתוך עמי אנכי יושב. והרגשה זו נעימה שבעתים אם היא באה אחרי נדודים וטלטולים בין נכרים ממש או בין יהודים שנתנכרו. בברדיטשב אפשר לעבור רחובות רבים ולא לפגוש בנוצרי אחד. גם השוטרים ופקידי הפּוסטה מדברים יהודית ואף העגלונים מדברים לסוסיהם יהודית מתובלת בעברית, כמו: יעמד תכשיט!" – והסוס עומד. “הולך שוין, פּגירה!” – והוא הולך. “ריהר זיך מיין סוס ורוכבו!” – והוא רץ. אלמלי ידע ר' יהודה הלוי את ברדיטשב היה שר גם עליה" “בה חיה ועוף חכמו”…
ימים אחדים הקדשתי לראות את ברדיטשב ולעמוד על טיבה. ואמנם ראיתי אותה על קרבה ועל פרשה. ראיתי את העיר העתיקה עם בתי־כנסיותיה הצרים והאפלים. ראיתי את מהר־הסרחון “גולופּיאטובסקי”, ששמו נאה לו והא נאה לשמו. הוא נותן מים לכל בשר בברדיטשב ומכניס לתוכו כל נבלה ופגר, נבלות סוסים ופגרי כלבים וחתולים. ראיתי את ה“קלויז” הגדול והקדוש, עתיק־הימים, עם בחוריו ובטלניו המתגוללים בו ביום ובלילה ובעיניהם הלאות אין שביב־חיים. ראיתי את החסידים בצאתם מבית־הטבילה ומסאבים את כתלי בית־הכנסת, שכתוב עליהם באותיות מרובעות: “אסור ל– – –”. ראיתי את בית תלמוד־התורה הצר והאפל ומלא בני־עניים, תינוקות מזוהמים, לבושי־קרעים ורק עיניהם מאירות באור ישראל. המלמדים ערומים למחצה, חשופי־חזה, ובידיהם מקלות ורצועות, כלי למוד וחנוך. ראיתי וראיתי עוד כהנה וכהנה ומחשבה נקרה במוחי: אל אלהי ישראל! האלה הם בני אברהם יצחק ויעקב הקדושים והטהורים? האם זה עם סגולה אשר צוית עליו עוד לפני שלשת אלפים שנה “והיה מחנך קדוש”?
כן, באחת יתפּארו בני ברדיטשב: בכחם לחיות בלא אויר ובלא מים…
שני אורחים חשובים, שני סופרים עברים, בקרוני בערב אחד: הסופר בן־דוד, מיסד אגודת “שפה ברורה”, והסופר יהושע מזח,. רחוקים היו שני הסופרים האלה זה מזה בטבעם ובאפים. הראשוןך היה אידיאליסט ממדרגה ראשונה, לבוש נקיים ומכיר את ערכו. השני היה עני מדוכא, חוזר על הפתחים בחבוריו ומוכרם בפרוטות.
כאיזמל בבשר היו לי דברי בן־דוד, שבקר קשה בפני מזה את המחברים החוזרים על הפתחים בחבוריהם ומשפּילים את כבוד הסופרים והספרות. מזח שמע את דבריו בנחת וסוף השיב:
– ומה אעשה?
מחבר עלוב.
* * * * *
כאדם היוצא מאפלה לאורה הייתי בצאתי מברדיטשב המסואבה לז’יטומיר היפה והנקיה. העלמה המשכלת ברתה פלקסר והמשכיל ישראל נרודצקי התנדבו לעזור לי בעבודתי. בקרנו את העומדים בראש העד הליטאית: הרב בנימין עפּשטיין, בן־ציון ברכין והרב מטעם הממשלה ברנשטיין, ונתנה לי רשות לדרוש בכל בי־הכנסיות בז’יטומיר.
בהתבונני אל חיי היהודים בווהלין ואל היחס בין האבות והבנים, מצאתי ראיתי, כי מצבה התרבותי של ווהילין הוא כזה של ליטה לפני תקופת ההשכלה, בשנות הששים והשבעים. מלחמה בין דור העבר ודור העתיד, בין האבות והבנים. הבנים משתמטים גנובות ונכנסים להיכל־ההשכלה, בכנפיהם הרכות יעופו תחת שמי־המליצה, קושרים כתרי־שירה להשמש, להירח ול“השכלה בת־השמים”; לומדים תנ"ך עם הביאור של מנדלסון; קוראים מלא אחרי “העטלפים מורדי־האור”. והאבות פּושטים בעצם היום על הבנים ובודקים בעמודיהם בבית־המדרש ובישיבה, או מחפּשים ביצועיהם בלילה. ובמצאם ספר מספרי מפּו ושולמן וכשהשעה משחקת – את “התועה בדרכי החיים”, דנים אותו לשרפה, כדרכם של חסידים.
יש גם יחידי סגולה, כהעשיר גוטסמן, המלמד את בנו תנ"ך ודקדוק אצל המשורר העברי טולסקי. אולם אלה הם יוצאים מן הכלל, שכן עשירים הם ועשיר מותר בכל דבר.
אחד המבקרים הגדולים בספרות הרוסית, עורך הירחון “רוסקאי מיסל”, חיים פלקסר (הידוע בכנויו הספרותי: וולינסקי), אחי העלמה פלקסר הנזכרת, בקרני במלוני. שעות רצופות בלינו בשיחה והרבה למדתי מהוגה־דעות זה. רעיונות עמוקים בצורה פשוטה הביע על שפּינוזה וקנט, על הרמב"ם, קרשקש ולמה מיימון. את ספריהם תרגם לרוסית.
בדברו בורקים ברקים מעיניו, עיני־איש של בן־ישראל. השעות עפו עלי כרגעים. אולם נצטערתי, שידיעותיו בספרות העברית הן דלות מאד וכל ידיעתו את היהדות שאובה ממקורות זרים. לא בושתי והבעתי לו את צערי. הוא הבטיח לי, כי מעתה יקדיש את כל כחותיו ללמוד הספרות העברית במקורה. אילו היה מקיים את הבטחתו, היה לתפארת לעמנו.
בטיילי בגן־העיר ראיתי בית גדול ויפה, שראוי לעמוד בקיוב ב“קרישצטיק” הידוע. על שאלתי לטיב הבית ענה לי בן־לויתי, כי הבית הזה היה לפנים בית־מדרש ורבנים, אחד משני הסמינריונים ברוסיה, בווילנה ובז’יטומיר. מורי הבית הזה היו: ח. ז. סלומינסקי, א. ב. גוטלובר, ח. צ. לרנר וכמה מגדולי ישראל של הדור העבר. הבית נבנה על־ידי יהודים בשביל יהודים, בכסף ישראל ובמרצו. והיום? – היום הבית הזה הוא גמנסיה רוסית ובני־ישראל מתקבלים בה רק עשרה אחוז…
אורה וששון ושמחה היו ליהודי ז’יטומיר ולכל יהודי ווהלין בהגיע אליהם הבשורה על מיתתו החטופה של שר־הפּלך, שמת בדרכו לוורשה לשאול ברופאים. שר־הפּלך הזה היה איש צר וצורר־היהודים. אלפי יהודים גרש מכפרי ווהלין ושבר מטה־לחמם. גם הנוצרים שמחו במיתתו. יהודים ונוצרים ברכו אלה את אלה להבשורה המשמחת. ילד יהודי, בן אחת־עשרה, ל. דודסון, חבר שיר בעברית על המאורע הזה והשיר נפוץ בעיר.
עמי העלוב, מה גדול אבלך ומה קטנה שמחתך!…
טרם צאתי את העיר בא לבקרני צעיר אחד כחוש ובעל פּנים חורים, לבוש בגדים פּשוטים ונקיים, ורק עיניו המזהירות העידו בו כי נשמה יתרה בצעיר הזה. במתינות ובענוה נגש אלי והציג את עצמו:
– חיים נחמן ביאליק.
– שמחתי מאד לראותך, מר ביאליק, – עניתי. – האתה כתבת את השיר “אל הצפּור”?
– כן, השיב בענות־תום. – שמח אני, כי אדוני קרא את שירי הקטן. ומה שירי בעיניו?
– טוב מאד מאד, – עניתי לו, וסימנך, השיר הזה למדתי בעל־פּה – ותוך כדי־סבור קראתי לפניו את כל השיר.
לא אני ולא הוא ולא שאר המסובים הרגשנו באותה שעה, כי לפנינו עומד גדל משוררינו, בעל “שירי הזעם” ו“מגלת האש”.
* * * * *
השם “דובנא רבתי” ידועה בספרות הרבנית העתיקה. “חכמי דובנא” תפסו מקום גדול בחיי היהודים בפּולין. כליל־תפארת בראשה נתן לה בנה הגדול רבי יעקב קרנץ, הידוע בשם “המגיד מדובנא”, האזופּ היהודי. דובנה היתה מפורסמת בתפוצות־ישראל כווילנה בימינו. כשבקרתי אותה לא מצאתטי בה זכר לתפארתה מימי־קדם. עיר ווהלונית מצויה, יהודים פּשוטים, ביניהם עמי־הארץ רבים. שינה נסוכה על כל פּנים. אין ענין בכל דבר. הזקנים יש להם “חברה תהלים”, קוראים בתהלים ואינם יודעים מה הם קוראים. והבחורים מטיילים עם בתולות. אין בית־ספר, אין ספריה, אין תנועה – כאילו דבר אין להם עם העולם. גם עתון אינם קוראים ואינם מתענינים לדעת מצב עמם.
כערער בערבה יושב בה הרב מטעם הממשלה, חיים מרגליות, חתן הסופר נפתלי קלר. יומם ולילה הוא יושב בחדר ספריתו, בודד במועדו ואין איש דורש לשכנו. המשכיל היחידי בעיר הוא המשורר זלמן אשכנזי, נין ונכד להגאון יעב"ץ.
וכדובנה כן רובנה אחותה. גם היא שקועה בתרדמה. הזקנים הוזים תחת מעטה אמונות תפלות, והצעירים – תחת כסות של הפקרות ובערות. אין חיי־רוח, אין שאיפה, אין זכר לתנועה. גופות בלא נשמות מתהלכים ברחובות עיר.
מהרתי לעזוב את העיר ונסעתי לקרמניץ.
* * * * *
קרמניץ היא עירת־פּלא במובן הטופּוגרפי. הרים גבוהים ויפים סביב לה. גם רחובותיה הצרים מתפּתלים בין הרים. בתיה טבועים בחותם דורות־קדם ובהריה תזכיר את קיוב הגדולה.
בקרתי את המשכיל והעסקן בקרמניץ, מר צבי פּרילוצקי. בביתו מצאתי את הד"ר פּינס. בחברת העברים והלאומיים האלה בליתי בנעימים כל ימי שבתי בקרמניץ.
ביראת הכבוד הלכתי לבקר את הבית שבה חי ויצר את יצירותיו רבי יצחק ברלווינזון, המכונה בפי העם בשם “הקרמניצי”. ברגשות קודש נגשתי אל הבית הקטן והרעוע, ועיני חשכו בקראי על שלט ישן ברוסית:
“בית־ממכר של י”ש ומשקים חריפים למחירים נמוכים".
פּתחתי את הדלת וקול־ענות של הלומי־יין טפח על פני. בית־יין מסואב הפך ביתו של ריב"ל.
פּרק עשירי
אחרי בסרביה, ווהלין ונגב־רוסיה בקרתי את ליטה, הארץ המפורסמת בגדוליה וברבניה, בישיבותיה וב“קבוציה” וגם בעניותה ודלותה; הארץ המגדלת בני־ תורה ואנשי־מעשה, והמרגילה אותם לחיי צער ולחץ להסתפּק ב“פת חרבה ודג מלוח” מראשון בשבת לערב שבת. עוד בראשית מסעי הרגשתי את ההבדל הגדול שבין ליטה ובסרביה. שם הייתי רגיל לראות על כל צעד ושעל יהודים בריאים, אדומי־פּנים ושמני־עורף, יהודים שחזותם מעידה עליהם שהתורה לא התישה את כחם ובצומות וסגופים לא ענו את נפשם. וכאן ראיתי לפני יהודים כפופי־גב, חורי־פנים קמוטי־מצח. אולם נשמה יתרה השתקפה מתךוך עיניהם הטובות, רוחניות בצבצה מבין קמטי מצחיהם. ראיתי לפני את בני־מולדתי החביבים עלי בתורתם, בשיחתם וגם בעניותם.
העיר הראשונה שבקרתי בליטה היתה עיר־מולדתי סלוצק.
בעת ההיא (הדבר היה בשנת תרנ"ג) ומסלת־הברזל טרם היתה בחבל ההוא, ואת דרכי עשיתי בעגלה הטפּוסית, שקנתה לה כבר זכות־אזרח בספרותנו על־ידי העגלון הזריז והעומד בדבורו ועל־ידי הסוסים “הדאים כנשרים”.
נשוא “על כנפי נשרים” באתי בבוקר לסלוצק. נחשול של זכרונות הציף אותי מיד בבואי העירה. כל רחוב צר, כל סמטה אפלה, כל בית רעוע היה לפני מעין של זכרונות. הכרתי את המקומות, שבהם דרכו כפּות רגלי בהיותי ילד, את השוק הגדול שבו שחקתי עם חברי, את בית־המדרש שהייתי מתפּלל בו יום־יום מתוך סדורי הקטן – ולבי נתמלא איזו שמחה פנימית; ואלמלא הייתי מתבייש בפני במי־לויתי הייתי יורד מן העגלה, משתטח על אותם המקומות ונושק כל אבן, כל גרגיר־חול!…
זכרונות הילדות, זכרונות תור־הזהב!
אמי הזקנה והפּקחית, דודי, דודתי וכל בני משפּחתי, קרובי ומיודעי באו לבקרני במעוני. בין הבאים הכרתי גם את רבי הישיש, רבי צבי הירש פּליאק, שלמד אותי תנ“ך בילדותי. רבי זה ידע ללמד את התנ”ך בהסברה פּשוטה וברגש מלבב ומרומם והיה מחבב את הלמוד הזה על כל תלמידיו. מרבי זה קבלתי את רובי ידיעותי בתנ"ך וגם מקצת מרוב אהבתי לספר־הספרים שלנו. יהי זכרו ברוך.
כשנחתי מעט מעמל הדרך, יצאתי לבדי לטייל ברחובות העיר. שעות רצופות הלכתי מרחוב לרחוב, מסימטה לסימטה ולא ידעתי את נפשי. זכרונות שונים צפו ועלו במוחי והכניסו אותי לעולם אחר, לעולם הילדות. ראיתי את עצמי והנה אני ילד בן שש, רץ ברחבות העיר יחד עם בני־גילי, משחק במשחקים שונים, או שב בעבי החורף מן ה“חדר” הביתה, הולך בסך עם כל החברים ואנו שרים שירים שונים שהדם משתפּך בקור הלילה… – ושקוע במחשבותי יצאתי את העיר.
השמש עמדה באמצע הרקיע ושפכה אור יקרות על כל האופק, ההרים, העמקים, הנחלים, הגנים היפים עם עציהם הטעונים תפּוחים, שזיפים, דובדבנים וכל מיני אגסים, ביחוד אגסי־חורף, שלא תמצאו כמותם אפילו בקליפורניה – כל אלה נסכו בי רוח שכרון ועליזות ילדותית מלאה את כל בתי נפשי. בקפיצת ילד טפסתי על הסוללה הגבוהה. שם הכרתי את כל המקומות אשר בהם נלחמנו את מלחמות ה', בהיותי אנכי “יהושע בן־נון” ואנחנו שמנו מצור על “יריחו”, באנו ב“מערות” מפני ה“אורבים” וכבשנו את העיר. שם הכרתי את הגבעה, שקראנוה “הר גלבוע”. אם נלחמנו את הפלשתים מ"מרחוב קפּולי, והם הרגו את “שאול” אהובנו ואנחנו קשרנו מספּד עליו ועל “יהונתן” בנו. המלים “שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים” צללו באזני מלפני עשרים וחיש שנים. – כל הזכרונות האלה נצבו כמו חי לנגד עיני וגעגועים כמוסים צבטו את הלב…
ירדתי מן הסוללה ומיד נטבעתי בתוך שדות הבר אשר לחוה “שולקה”. בחוה הכרתי גם את התפּוח הזקן אשר בילדותי הייתי רגיל לקטף את תפּוחיו אדומי־הלחיים והמלאים עסיס. התפּוח היה עדיין רענן, ענפיו מרובים ועלהו ירוק, ונדמה היה לי ששמח לקרות בואי ונתן לי שלום בבת־צחוק של זקן. השתטחתי תחת התפּוח, וזכרתי את בעל הוחה, דודי “ר' ישראל איש שולקה”, איש טוב וחונן דלים. בוקר –בוקר היה יוצא בעגלתו הטעונה להם, קמח, גריסים ומיני קטניות, ומחלקם בין עניים בני טובים המתביישים לפשוט יד. הטפּוסים האלה כבר אפסו אצלנו ומי יודע אם ישובו?
בגעגועים עזים בלב עזבתי את החוה “שולקה”, את שדותיה ועציה, גבעותיה וגאיותיה ושבתי העירה. הלכתי לבקר את בית־מדרשו של איסרלין. בבית הזה התפּללתי עם אבי כעשר שנים רצופות. בו למדתי תלמוד ופסקים ובו זכיתי לראות את הגאון ר' מנחם, הידוע בשם “ר' מנדלי סלוצקר”. הגאון הזה שנא את הרבנות ולא חפץ להשתמש בכתרה, אלא היה יושב בישיבה ביחד עם שנים עשר תלמידיו, שהיו כולם אנשים באים בימים, מופלגי־תורה ואנשי־מעשה. הם היו מתפּרנסים מעזבונו של ר' שכנא איסרלין, וכל היום היו יושבים ועסקים בתורה. ר' מנדלי היה איש זקן ושבע ימים, ואת שעורו היה מלמד יום יום. תמונתו נצבת כמו חיה לנגד עיני: פּנים יפים ומאירים, זקנו לבן כשלג ועינים מזהירות כעיני נער. כשהיה פתח את השעור, היתה שוררת דומית־קודש בכל בית־המדרש, וכל הבחורים והאברכים שלמדו בבית־המדרש, מלבד שנים עשר תלמידיו המובהקים, היו פוסקים מלמודם ומקשיבים בחרדת קודש לדבריו. אנכי הייתי אז עדיין צעיר כבן עשר ולא הבנתי אף דבר משעורו, ואף על־פּי כן הייתי יושב מאחורי הגדולים ושים לב הייתי מקשיב לכל דבריו.
בית־מדרשו של איסרלין היה מרכז התורה בסלוצק. וכמובן שמרכז זה היה גם מבתר ההתנגדות אל החסידות. כי בלאו הכי היתה סלוצק ידועה לעיר של מתנגדים, עד שמסורה היא בין החסידים כי הבעש“ט קלל את סלוצק שלא יהיה בה אף חסיד אחד. וסימן נתנו החסידים לערי ההתנגדות” כרפּ“ס, כלומר: כ’וסבה, ר’וזיהוי, פּ’רוזינה, ס’לוצק. וזוכר אני, כי בילדותי לא ראיתי בסלוצק אף סדור אחד בנוסח ספרד. והנה פתאום נודע ברבים, כי אחד משנים עשר תלמידי ר' מנדלי, ר' שלמה נתן, נוטה לשיטת החסידות ומדי לילה הוא מעין בספר “הזוהר”. הידיעה עשתה רושם גדול בכל העיר וכולם דברו בר' שלמה נתן כאלו יצא לתרבות רעה. וזכורני, כי פעם אחת בחצות הלילה, ־ באור לששי בשבת, ליל ה”משמר", היה הדבר, – התגנבתי בלאט מאחורי גבו של ר' שלמה נתן, וראיתיו יושב ומעין בספר “הזוהר” ופניו מאירים באור מיוחד. מאז החלות להביט על ר' שלמה נתן כעל איש קדוש.
דרכם של ר' מנדלי ותלמידיו היה לבוא בכל יום, בין מנחה למעריב, לביתו של איסרלין לשתות תה. ור' מנדלי בעצמו היה עומד ומשמש לפני תלמידיו, מוזג לכל אחד ואחד את כוסו, ורק אחרי ששתו הם היה שותה את חלקו.
פּעם אחת בא לסלוצק אחד ממשולחי ישיבת מיר, ר' פּרץ. במקרה נזדמן בביתו של איסרלין בשעה שישבו תלמידי ר' מנדלי ושתו תה. ר' פּרץ היה איש בריא ובעל קומה ושטוף בשתית תה. מבלי שאול מאומה ישב גם הוא אל השלחן. ר' מנדלי מזג את הכוסות, כדרכו, ומזג כוס גם לר' פּרץ. האחרון לא ידע את ר' מנדלי וחשב, כי אחד ממרתי הבית הוא. כשגמר לשתות את כוסו אמר לר' מנדלי בקון מפקד:
– מזוג לי עוד כוס אחת!
כל התלמידים התפּלאו והתלחשו ביניהם על האורח המשתמש ברבם.
בשבת הבאה, הלכו כל המתפּללים לביתו של איסרלין ןקדש על היין. כי כן היה המנהג בסלוצק משנים קדמוניות. בין הבאים היו גם המשולח. ולתמהונו הגדול ראה את האיש שמזג את כוסות התה נכנס הביתה יחד עם איסרלין וכל הנאספים קמו מפניו וקוראים לו: “שבת שלום, רבנו!” אז עמד על טעותו ומיד מהר אל ר' מנדלי וברטט ממש בקש ממנו סליחה ומחילה. אך הלה נעץ בו שתי עיניו הטובות ואמר לו:
– וכי מה חטאת לפני כי אסלח לך? היית צמא לתה וזכית אותי במצוה שאמזוג לך את הכוס ואתה תברך עליה, ומה יש לך לבקש סליחה?…
– כדי לעמוד על גדולתו של ר' מנדלי כדאי לספּר את העובדה הזאת:
– שנים אחדות אחרי פטירתו של הגאון ר' יוס’לי לא היה רב בסלוצק. כל בני העיר זכרו עדיין את רבם הגאון, שהיה מצוין בתורתו ובהדרת־פּניו, ובלבותיהם היה עדיין חרות רושם פּטירתו והלויתו הגדולה שהיתה לו. כל בני העיר – גם הנוצרים – נהרו אחרי מטתו בשלג הרב שירד באותו יום, אף כי היה אז ראש חודש אייר. על כן לא יכלו למצוא רב, שיהיה ראוי למלא מקומו של ר’יוסף. אחרי שנים אחדות נתנו עיניהם בהגאון ר' יוסי בר, ראש ישיבת וולוזין, שהוא יהיה להם לרב. נכנסו טובי העיר לישיבה והחליטו לשלוח לו כתב־רבנות. בהסכם כל בני העיר נשלח כתב־רבנות לרבי יוסי בר, אולם הוא ענה להם במכתב קצר כדברים האלה:
– "ארי רובץ בבית־המדרש של הגביר איסרלין, ואתם קוראים לשועל למלוך עליכם? אתמהה!…
טובי העיר הבינו תיכף למי מכוונים הדברים, ומיד מהרו לבקש גם את הסכמתו של רק מנדלי והוא שלח אליו מכתב מיוחד. רבי יוסי בר בא לסלוצק ורבי מנדלי ותלמידיו יצאו לקבל פּניו.
נכנסתי לבית־הכנסת הגדול, או בית־הכנסת הקר. תיכף הכרתי את מדף־הטהרה, שעמד במקומו בפּרוזדור, הוא המדף ה“טהור”, שהטיל אימה עלינו, תינוקות של בית־רבם, בלכתנו בשבתות עם “ירש־דוכנא” שלנו לבית־הכנסת לענות “אמן, יהא שמיה רבא” ולאמר “ברכו” ו“קדושה”. ראיתי את הכסא הגדול והיפה, “כסא של אליהו”, שעליו היו מכניסים את התינוקות בבריתו של אברהם אבינו, כשחל שמיני למילה בשבת או בחג. זכרונות נעורי החיו את רוחי, וראיתי את עצמי זריז וקל־רגלים. במהירות טפּסתי על המעלות הלוליניות המובילות אל העליה. שם ה“גניזה” של ספרים ישנים, ספרי־תורה ומגלות, שופרות, פּרוכות עתיקות ועוד תשמישי־קדושה. אחר עליתי על הגג, שממנו נראית כל העיר. בית־הכנסת בסלוצק גבוה מאד, למעלה מכל הבתים וראשו נראה גם מאחורי העיר.
על גבהו של בית־הכנסת יודעים בני סלוצק לספּר מעשה זה:
מעשה באלכסנדר השני שעבר את סלוצק. יצאו הכמרים לקבל את פניו. בדבריהם קבלו לפניו, שבית־הכנסת של היהודים גבוה מבית־היראה של הרוסים.
- אבותי הקדושים. – ענה להם אלכסנדר קיסר – אני שליט בארץ לארכה ולרחבה; ברום – שליט אל עליון, פּנו אליו בבקשתכם…
שני שבועות עשיתי בסלוצק והיו בעיני כימים אחדים. עיני לא שבעה מראות את הבתים, החצרות והרחובות, שהיו ידועים לי מימי־ילדותי. בכל קורה ובכל אבן ראיתי חבר־נעורים השש לקראתי ומושיט לי את ידו לשלום.
ביום האחרון לפני עזבי את העיר הלכתי, בלוית בני פּנחס, להפּרד מקבר אבי. על־יד מצבה פשוטה, שחרותות עליה המלים: “פּה נטמן הר' ר' חיים ב”ר צבי", עמדתי תפוס הרהורי־מעלה ורגשי –קודש. הקברן נתן לי “מעבר יבוק” לקרוא מתוכו את התפלות המיוחדות, אולם החזרתי לו את הספר בתודה. למה לי הספר והתפלות השגורות, אם לבי באותה שעה היה מלא על כל גדותיו וכל עצמותי התפּללו מאליהם?
כחצי שעה עמדתי על־יד קבר אבי, עיני זלגו דמעות חמות והפּה מלמל מלים זרות, חדשות, שיצאו מתוך־תוכו של הלב.
בירא־הכבוד עקרתי את רגלי ממקום הקבר ללכת הביתה והנה פּנחס בני, ילד בן עשר, עומד מרחוק, כולו רועד ופניו חורים כסיד. כשקראתי לו ללכת הביתה געה פתאום בבכיה גדולה.
– מה לך בוכה? – שאלתי אותו.
הוא בוכה ואינו משיב. ורק לאחר שגערתי בו פעם ופעמים וצויתי עליו שיגיד לי, געה שוב בבכיה ובקול חנוק אמר:
– כשעמדת על־יד קבר אביך זכרתי, כי יבוא יום וגם אנכי אעמוד על־יד קברך…
ברוח נכאה ובלב נשבר עזבתי את בית־הקברות.
כשעמדתי על־יד שער בית־הקברות לצאת, נזכרתי כי לא מלאתי את חובתי ל“קדושים אשר בארץ” ולא בקרתי את קברי הרבנים ואנשי־המעשה, אשר חיו ופעלו בסלוצק במשך דורות ותקופות. שבתי אל הקברים והחלותי שוב ללכת מתל לתל ומשורה לשורה. קראתי את האותיות המטושטשות והמחוקות על גבי המצבות העתיקות וההרוסות למחצה, שכבר עלה בהן אזוב – ועולם מלא, עולם שלם, קם לנגד עיני. הנה חיו אנשים, אנשים חשובים וידועים בדורם, רבנים, מורי־הוראה, פּרנסים, עסקו בתורה, חברו ספרים, עסקו בצרכי־צבור, במסחרים גדולים – ועתה הם כולם ישני־עפר ושוכני־קבר. יחד היו בחייהם ויחד הם במותם. דומה כאלו כל הדור העבר העתיק את דירתו מן העירה אל בית־הקברות ואין כאן אלא שנוי מקום. שם, במרחק פּרסה, בלוצק הצעירה, סלוצק החיה, וכאן – סלוצק העתיקה, סלוצק המתה, או, יותר נכון, סלוצק הישנה. הרי כאן הרב החזן, השמש, הגבאים והפּרנסים; הרי גם בעלי־הבתי, הגדולים והפּשוטים – כל העירה במלואה, וכולם ישנים את שנתם במנוחה ומחכים ליום הגדול, ליום שיפּתחו קבריהם ואז יעמדו כולם על רגליהם וישובו העירה….
שקוע במחשבות כאלה מצאתי את עצמי עומד לפני מצבה פּשוטה ועליה חרותות המלים האלה:
“פּה נטמן הרב רבי יוסף פיימר, אשר ישב על כסא הרבנות בסלוצק כחמשים שנה.”
קברו של ר' יוס’לי! – נתמלאתי כולי רעד ופחד, – קברו של אותו גאון וצדיק, שהיה ידוע ומפורסם בכל העולם. הרגשתי, כי המקום אשר אני עומד עליו אדמת־קודש הוא. וברטט של קדושה קראתי שוב פעם את הכתובת: פּה נטמן הרב… לא גאון ולא צדיק, אלא רב פּשוט, רב ש“ישב על כסא הרבנות כחמשים שנה”. כמה פשטות ותום, כמה צניעות וענותנות!
ובדמיוני – והרי אני רואה לפני את ר' יוסל’י החי: קומתו הנאוה, פּניו היפים והלבנים, עיניו הגדולות והבהירות וזקנו הלבן כשלג היורד על פי מדותיו. כשהיה הולך בשוק, היו כל האנשים מתעכבים בלכתם להביט אל יפי מראהו. ופעם אחת בא אחד הצירים הגדולים מפּטרוגרד לצייר את תמונתו בתור אחד הטפּוסים היהודיים המקוריים. שלא מדעתי לחשו שפתי: חבל על האי שופרא דבלי בארעא!…
לא רחוק מקברו של ר' יוסל’י נתקל מבטי במצבת־עץ פּשוטה ביותר ועליה הכתובת: “פּה נטמן ר' רפאל יוסף”.
המלים המעטות האלה עוררו בלבי המון זכרונות והעלו לפני טפּוס יהודי מיוחד במינו, שבודאי לא הניח כמותו. ר' רפאל יוסף היה חיט פשּוט. בהיותו בן־עשרים הקדיש את עצמו לתורה ולעבודה. הוא היה גדול בתורה ובקי בכל חדריה, והיה עעסקן במצות מאין כמוהו. היה מבקר חולים, מנחם אבלים, חוזר על הפתחים בשביל האביונים והיורדים המתבישים לפשוט יד. הוא היה ידוע לכל וחביב מאד על הבריות. כולם קראו לו בשם “החיט הקדוש”. אמרו עליו, על ר' יוסי בר סולובייצ’יק, שהיה קם מפני ר' רפאל יוסף כשזה היה נכנס לביתו. וזכורני, כי בהיותי בן חמש היתה אמי נושאת אותי אל החיט הקדוש בכל ערב שבת ובידי הזעירות הייתי מוסר לידיו את הנרות, שאמי היתה מנדבת לבית־הכנסת, והוא היה שם ידו על ראשי ומברך אותי.
* * * * *
שהיתי עוד ימים מועטים בסלוצק, עיר מולדתי, שהזכירה לי כל כך הרבה זכרונות יפים, נעימים ומעציבים כאחד, מימי נעורי. ואחרי אשר נפרדתי מקרובי ומידידי, ביחוד מאמי, שהיתה אז כבת שמונים ולבה, לב־אם, אמרה לה, כי לא תוסיף לראות את פני. אמי הטובה לא בכתה בקול. היא נעצה בי את עיניה מלאות דמעה והביטה אלי במבטי־אם, שלא אשכחם כל ימי חיי.
פּרק אחד עשר
מינסק היא עיר גדולה ונקיה. רחובותיה רחבים, בתיה גבוהים, ביחוד בשוק העליון, במקום שהיה בית שר־הפּלך וגן־העיר. אולם בשכונת היהודים הרגשתי מיד, כי באחת מערי ליטה אנכי. היהודים הם כפופי־קומה חורי־פנים, לבושי־עניות והדלות שורכת אחריהם. וכנגד זה מלאה מינסק בתי־כנסיות ובתי מדרשות, ישיבות ולומדי תורה. ליטה הטפּוסית: עניה בחומר ועשירה ברוח.
במינסק חי אז לעת זקנתו המגיד הידוע בדורו ר' ישראל מהורודנה. ראיתי חובה נעימה לעצמי לבקר את המטיף הזקן הזה, ששמו היה ידוע ומפורסם בכל תפוצות־ישראל. עם ידידי מר נופך, מנהל בית־הספר למלאכה, הלכתי לבקר אותו באחד מבתי־המדרשות הקטנים, סמוך לבית־הקברות הישן. שם, בבית־המדרש, על ספסל קשה, מאחורי התנור מצאתיו שוכב על ערש דוי, מעוטף סחבות והנשים הרחמניות מביאות לו יום־יום את ארוחתו הדלה. לבי נתכוץ בקרבי למראה החזיון המחריד הזה, וברעיוני עלתה מבלי משים השאלה הישנה: "זו תורה וזה שכרה? "…
שוחחתי אתו רגעים אחדים על הדרשנות בישראל והתפּלאתי מאד על שכלו הישר ורוחב הגיונו. שיחתנו עודדה את רוחו ורק הצטער, שאיננו יכול לראות אותי בעיניו, שכבר קמו מזוקן.
לפני הפּרדי מאתו רמזתי לו, שאין זה לפי כבודו ולפי זקנתו להתגולל בבית־מדרש מאחורי תנור. והוא השיב לי בצחוק מר:
– פּה אני סמוך לבית־הקברות וחסד אני עושה עם חברת “חסד של אמת”, שלא אטריח אותה להביאני מרחוק…
אורחים חשובים בקרוני במלוני: ידידי מנוער, העור־דין הידוע שמשון רוזנבוים; יהושע סירקין; יהושע בננסון; הסופר יכנה“ז־גולדברג; הסופר בריל־איו”ב; הרב מטעם הממשלה אברהם חנה’ליס; ר' נפתלי משכיל לאיתן, ו“היהודי המלומד” יוסף הוריוויטש. היה לנו נשף ספרותי מענין. כל אחד מן האורחים היה גדול במקצועו. רוזנבוים, הפּרקליט, דבר על משפּטי־רומה ומשפּטי־התלמוד והוכיח, כי משפּטי התלמוד קודמים בזמן ובמעלה למשפּטי רומה. הרומים למדו ממנו ולא אנחנו מהם, כדעתם המוטעת של חכמי אומות־העולם. יהושע סירקין תאר לפנינו את בקורו האחרון אצל הנדיב הידוע ברון אדמונד רותשילד בפריז. הרב חנה’ליס התאונן על המגפה הרוחנית, שהיתה ביהודי מינסק, המרעילה את נשמתם, ממיתה בהם כל שאר־רוח וגוזלת את זמנם, את ממונם ואת מרצם – המשחק בקוביה. הרב דבר בחום על הדימורליזציה, שהכניס המשחק הזה לכל שדרות העיר.
באותה תקופה החלה התנועה הידועה של ה“נאורים”, שהיתה מעין חקוי להריפורמה האשכנזית. תנועה זו עמדה בעיקר על בנין בתי־כנסיות יפים, שארון הקודש והבימה יהיו בהם יחד והחזן והמקהלה ילבשו שחורים ויתעטפו שחורים, כמנהג “אשכנז”. תנועה זו עברה גם למינסק, וה“נאורים” החלו גם שם לבנות בית־כנסת לעצמם. בדרשותי יצאתי נגדם בדברים חריפים והראיתי על החטא הגדול, שהם חוטאים לאחיהם בני עמם. הללו נתונים בצרה, נודדים ללחם ולמקלט בטוח, והם מבזבזים אלפים ורבבות על קשוטים חיצוניים שאין בהם תועלת. ואז משלתי משל, שנתקבל אחר־כך מאת כל המטיפים והמגידים בישראל. משל למה הדבר דומה – אמרתי – לתלמיד בית־ספר לזמרה שמת עליו אביו. ובשעה שאמו ואחיותיו החלו לבכות ולצרוח מר, נתן עליהן בקולו: לא כן אתן בוכות! קולותיכן אינם לפי חוקי ההרמוניה והנעימה!…
גם במינסק קפצה עלי רוגזה של הפּוליציה הרוסית, ששכחתיה כמעט, אותה ואת עיניה הצופיות והחודרות…
ורוגז זה קפץ עלי בשעה שעמדתי על הבימה באחד מבתי־המדרש היותר גדולים שבעיר – בבית־המדרש של ר' זיסל רפּופּורט
חוק היה בבית־המדרש הזה, שלא לתת לשום מטיף ודרשן לעלות על הבמה ולנאום, מלבד ל“מרא דאתרא”, “הגדול ממינסק”, בשתי השבתות הקבועות – ב“שבת שובה” וב“שבת הגדול”. בתור יוצא מן הכלל הרשו לי לדבר באותו בית־מדרש באחד הערבים בימות החול. הבית היה מלא מפה לפה, הצפיפות היתה גדולה מאד, עד שביגיעה רבה עלה לי להגיע אל הבמה.
כשתי שעות רצופות דברתי אז בחום ובהתלהבות, נושא דברי היה “העצמות היבשות”. הקהל הקשיב בשים לב וכולו היה נתון בעולם אחר, ופתאום – התפּרצו לבית־המדרש שוטרים אחדים ופקידים לפניהם. בשם החוק צוה אותי הפּקיד להפסיק את דברי ולרדת מעל הבמה. כשירדתי הקיפו אותי השוטרים והוציאוני מבית־המדרש.
מהומה נוראה קמה בבית־המדרש. הגנבים השתמשו במהומה זו לנצל את העדיים מעל הנשים והעלמות שב“עזרת הנשים”, וכדי להגדיל את המהומה, החל אחד לקרוא בקול: תבערה! ומיד באו המכבים עם כל מכשיריהם, ובקושי גדול עלה להם להשוטרים אשר הובילוני, לחצות את ההמון הרב אשר מלא את הרחוב.
כאסיר הובילוני לבית־הפּקידות ושם הושיבוני בתא מיוחד. בודד, עלוב ומצטער ישבתי שם כל הערב. לבי נתאבן בקרבי וגם לבכות לא יכולתי. אולם מחאה עזה וצורבת תססה וחלחלה בכל קרבי: מפּני מה?…
בחצות הלילה נכנסו אל תאי אחדים מחשובי העיר מינסק, הרב מטעם מר חנה’ליס, מר נופך ומר יהושע סירקין, בלוית פּקיד־הפּוליציה, והודיעו לי, כי חפשי אני, על־מנת שמחר בבוקר אתיצב לפני שר־השוטרים.
שלשה ימים רצופים הלכתי אחר כך, בלוית הרב, “לקבל פניו” של שר־השוטרים. במשך הימים האלה תרגמנו לפניו את תוכן כל דרשותי ונאומי לרוסית. אחרי שעמד על טיב דרשותי, החרים את כל תעודותי וצוה עלי לעזוב את העיר בתוך עשרים וארבע שעות…
טובי “חובבי ציון” הספּיקו עוד לערוך לי נשף־פּרידה ולזכרון נתנו לי במתנה “מדרש תנחומא”, הוצאת שלמה בובר, מכורך משי עם כתובת יפה. בברכות רבות נפרדתי מהם ועזבתי את מינסק.
פּרק שנים עשר
רגשות מיוחדים העירה בקרבי העיר ווילנה. כל מה שקרבתי אל העיר הגדולה הזאת המלאה חכמים וסופרים, אל ירושלים דליטה, היה לבי הולך וסוער ורטט פנימי עבר בכל אברי גופי. מצד אחד הלך והתגבר בקרבי החפץ לראות את “העיר ואם בישראל”, לראות את מקומותיה ההסטוריים, את בית־מדרשו של גאון מווילנה, את קברו של ה“גר־צדק”, להתבונן, אל מנהגיה העתיקים המלאים הדרת המסורת ויופי העבר, להכיר פנים בפנים את חכמיה וסופריה, אשר רק את שמעם שמעתי. – ומאידך גיסא נקר הספק במוחי: מי יודע אם מקומי יכירני בווילנה? אם בדרשותי ובנאומי לא אכניס “תבן לעפריים”?
אולם פּחדי היה פחד שוא. משכילי ווילנה קבלוני בסבר פנים יפות ודרשותי מצאו להן אלפי שומעים. כל בית־כנסת, שהייתי דורש בו, היה מלא מפה לפה ומאות אנשים היו אנוסים לשוב על עקבם. ועלי להיות עתה “מגלה סוד” ולספּר מעשה לא יפה כלל, שעשו “חובבי ציון” וראשי בתי־כנסיות אחדים. כדי למנוע את הצפיפות המרובה בבתי־הכנסיות בשעת נאומי, היו גונבים את דעת הקהל במודעות כפולות, וההמצאה היתה פּשוטה: בחלק עיר אחד היו מודיעים, כי אנאם בבית־כנסת פּלוני, שאמנם הייתי נכון לנאום בו באותו ערב, ובחלק עיר אחר היו מודיעים, כי אנאם בבית־כנסת אלמוני…
נאומי ודרשתי עשו רושם בווילנה. נושא דברי היה תמיד: הגלות וארץ־ישראל. כשהייתי מצייר לפני קהל שומעי את מצב עמנו בגולה, היה כל הקהל גועה בבכיה, ואחר כך כשהייתי מדבר בחום והתלהבות על חלום עתידנו ועל שיבת שבותנו וגומר בשבועה הקדושה: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”, היה הקהל קורא אחרי, בנשיאת כפּים, את דברי השבועה, שנשבעו אבותינו על נהרות בבל. הרושם באותה שעה היה עז ונמרץ.
כל ימי חיי לא אשכח את הרגע המרומם בגשת אלי הסופר הלאומי הזקן קלמן שולמן, אחרי נאומי, נופל על צוארי ומברך ברכת “שהחיינו”, שזכה לשמוע מפי מטיף בישראל נאומים על הלאום ועל הארץ.
– חלומותיך – קרא ברגש – הם חלומותי, שחלמתי בספרי…
מבית־הכנסת הוליכני שולמן לביתו. דירתו היתה קטנה ודלה. אולם שבעתי בה עונג יותר מבטרקלין של עשירים. הסופר הזקן נשאני אחורנית לדור־ההשכלה. קלמן שולמן, שהיה ידוע ומפורסם בדורו, היה גם איש־שיחה ואיש־חברה. ביחוד היה מצטיין בזכרונותיו מחיי הדור העבר, שהיה מספּר אותם בז’רגון טפּוסי, כי שהוא מדובר בין הזקנים בווילנה. הוא היה אוהב לשבת שעות שלמות ולספּר על “בר’קה ומיכה’קה” (אד“ם הכהן ובנו מיכ”ל), על “מוטקה ואידיל” (ר' מרדכי מפּלונגיאן ואידיל שרשבסקי), על מרדכי אהרן (מ. א. גינזבורג) ועל “אברהם’ל קובנר” (אברהם מפּו), ובדרך שיחתנו היה מתאונן על הימים הטובים שעברו ואינם, ועל “מליצי שפת עבר” שהלכו אחד אחד לעולמם ואין מי שימלא מקומם. רק בדבר אחד היה מוצא תנחומים – בתנועה הגדולה “חבת ציון”, שכבשה אז את כל הלבבות והלכה וגדלה מיום ליום.
בקרתי את כל המוסדות בווילנה. מכל בתי־הכנסיות שבעיר עשה עלי רושם בית־הכנסת של הגר"א. כאחוז־קסם הייתי בבואי לתוכו ובראותי את המקום אשר עליו ישב גאון ישראל, שלא קם כמוהו בכל דורות־הגלות האחרונים, ועסק בתורה ובחכמה, כתב את ספריו בנגלה ובנסתר, בדקדוק ובחכמת החשבון. קדוש הוא המקום, זר לא ישב עליו. על הקיר חרות על לוח־שיש: “פּה עלה אליהו בסערה השמימה”.
בית תלמוד־התורה לתורה ולמלאכה, בהנהלת הסופר העברי והרוסי בן־דוד, מחולל תנועת “שפה ברורה”, הוא מוסד מיוחד במינו. הבית גבוה, יפה ונקי, כגמנסיה רוסית, התלמידים רואים ברכה בלמודם. תורה ודרך־ארץ שולטים במוסד הזה, שנוסד על־ידי מר גרשטיין.
כעין קוריוז היה לי הדבר, שהרב מטעם הממשלה בווילנה היה נואם את נאומיו בעברית. הדבר הזה הפליאני מאד. הדבור העברי טרם היה אז לדבר רגיל, החברות “שפה ברורה” היו מעטות וחברי האגודות היו, על־פי רוב, כבדי־פה וכבדי־לשון בשפה העברית. וכאן עומד רב מטעם ונואם את כל נאומיו בעברית. אולם אחר כך נודע לי, כי הרב הזה עושה זאת לא מתוך רצון אלא מתוך אונס והכרח. הוא היה חניך הישיבות בליטה ומוסמך מרבנים מובהקים. את למודיו הכלליים למד בגרמניה ושם קבל את התואר ד"ר. וכך עלה לו, שהשפה הרוסית, השפה הרשמית, לא ידע כהלכה. ומתוך הכרח היה נואם את נאומיו בעברית.
רושם מיוחד עשה עלי המ“מ דמתא, הרב צבי הירש רבינוביץ, בנו של הגאון ר' יצחק אלחנן מקובנה. הרב הזה, מלבד גדלו בתורה, היה בקי בהויות העולם ומעורב בדעת עם הבריות. מוחו היה חריף והגיונו ישר ובריא. הוא היה מתענין בכל הנעשה והנשמע בעולם ועל הכל היה מחוה את דעתו. ביתו היה בית ועד לחכמים ופתוח לרוחה לכל קשה־יום ונכה־רוח. בו בפרק היו הגרושים הידועים בערי הנגב ובפלך טבריה. המגורשים, שהיו כמעט כולם אנשים אמידים בעריהם, מלאו אז את ווילנה, והרבה עמל ויגע הרב צה”ר להמתיק את מרירות מצבם הקשה ולתת להם עזרה בצר.
אי־אפשר לי להזכיר את שם הרב צה"ר מבלי להזכיר אפּיזודה אחת:
פּעם ישבתי בביתו ודברתי עמו ארוכות וקצרות על מצב עמנו בכלל ועל מצב המגורשים בפרט. והנה נכנסו מורי־הוראה אחדים ושאלת “היתר עגונה” בידיהם. השאלה היתה כנראה קשה מאד. הרב צה"ר חפּש בספרי הפּוסקים, חטט בשאלות ותשובות ולא מצא את הפּסק הנכון. אז פּנה אל השואלים בתמימות ואמר להם:
– בשבוע הבא אהיה בקובנה ואציע את השאלה לפני אבא שליט"א.
באותו מעמד נזכרתי תיכף במאורע אחר מעין זה, שאירע לי יום אחד מקודם. נכנסתי ללשכת אחד הסוחרים בווילנה. שם מצאתי סוחרים אחדים, שישבו ושוחחו עם בעל הפירמה, איש זקן ונשוא־פנים. כשנכנסתי נפטרו ממנו על מנת ללכת והוא אמר להם: אני אציע את הדברים לפני בני ואשמע מה בפיהם.
ושלא בכונה עלו על דעתי דברי חכמינו: “זקני תלמידי־חכמים כל מה שמזקינים דעתם מתישבת עליהם וזקני עמי הארץ וכו´”…
אם בימות החול עושה ווילנה רושם של תגרנית פּשוטה, שאינה שתקנית ביותר וגם לא נקיה ביותר, הנה בשבת עושה היא רושם של בת־מלכה ממש. ומי שלא ראה מנוחת השבת בווילנה, הימים ההם, וביחוד קבלת השבת, בערב שבת בין השמשות, ודוקא בסמטות הצרות והאפלות אשר מסביב לחצר בית־הכנסת – לא ראה מחזה נהדר, מחזה קודש, מימיו. הנשמה היתרה מורגשת באויר. כל החנויות נסגרות בבת־אחת וכלה רגל מן השוק. ובעוד רגעים מועטים וכל בני־ווילנה, זקנים ונערים, גברים ונשים, רחוצים וחפופים ולבושים בגדי־שבת, נוהרים לחצר בית־הכנסת…
בליל שבת אחד ירדתי לתוך אחד המרתפים הצרים, לראות בשבתם של אחינו העניים ביותר. בארבע פּנות מיוחדות עמדו ארבעה שלחנות ערוכים ועליהם נרות־שבת דולקים – סימן, כי מרתף זה משמש דירה לארבע משפּחות. על־יד כל שלחן ושלחן ישב בעל המשפּחה ו“הגפן הפּוריה” ו“שתילי הזיתים” סביב לשלחנו. רצפּת המרתף זרועה חול לבן, התקרה לבנה ובאויר מרחפים מלאכי השלום, מלאכי השרת. כל פּנים צהובים, כל עינים מבריקות, והנשמה היהודית, הנשמה היתרה, ניכרת על כל אחד ואחד מגרי המרתף, אך על הפּעוטות.
ו“קוריוז” אחד, שראיתי באותו מעמד, נחרת כל כך במוחי עד שלא אשכח אותו לעולם.
על־יד שלחן אחד ישבו שמונה נפשות, ולהן רק שבע כפּות. והבנים הקטנים, ילד וילדה בני שמונה שנים, אכלו שניהם בכף אחד חליפות. אולם הם היו, כנראה, רגילים בחליפיהם, ואכלו במהירות כל־כך נפלאה, עד שהספּיקו לאכול יחד עם כל בני הבית.
המחזה הזה הביאני לידי בת־שחוק ולידי דמעות כאחד…
מימי לא ראיתי המון פּשוט וטוב־לב כהמון ישראל בווילנה. באפיו ובמדותיו עומד הוא למעלה מהמון כל הערים, שעברתי בנסיעותי. בלכתך ברחובות ווילנה ובשאלך מאת אחד העוברים למקום פּלוני אלמוני, יאחז בידך וינהגך, יביאך אל המקום ההוא. וגם תודה לא יקבל ממך. בכלל קשה למצוא בווילנה יהודי עם־הארץ. כל סבל וכל חוטב־עצים יודע לשנות במשנה.
לא לחנם הוכתרה ווילנה בכתר שם־טוב: ירושלים שבליטה.
פּרק שלשה עשר
אם ווילנה היא “עיר ואם בישראל”, הרי ביאליסטוק “עיר ובת בישראל”. ביאליסטוק אינה גדולה כווילנה ואינה עתיקה כמוה. אין לה מהדר העבר וגם הוד האגדה אינו חופף עליה. ביאליסטוק אינה ידועה לא בגאוניה ולא במשכיליה, לא בפרנסיה ולא בחזניה; אין לה לא “קלויזים” ולא “אינסטיטוטים “, לא בתי־קברות עתיקים ולא פּנקסים גנוזים. ביאליסטוק היא עיר חדשה, בערך, עיר שגדלה ונתפּתחה ונעשתה לכרך, הודות לתעשית־הארג, שהתבצרה בה ועשתה אותה לעיר מסחרית שיצאה לה מוניטים בעולם. אולם גם ביאליסטוק היא עיר מלאה חכמים וסופרים, לומדים ואנשי־מעשה. בין הסוחרים המפורסמים שבה ישנם רבים, שמלאו כרסם בש”ס ובפוסקים בישיבות שונות, ביניהם תלמידים מובהקים של ישיבת ולוז’ין, וגם משכילים רבים המצוים אצל הספרות העברית ונענים לכל דבר לאומי. ביאליסטוק ידועה גם במוסדות הצדקה והחסד שבה, בחברותיה השונות, שהן למופת ליתר הערים. ביחוד בזמן ההוא היתה ביאליסטוק ידועה למרכז של “חבת ציון” ועיני ה”חובבים" היו נטויות אל העיר הזאת ואל רבה, הגאון רבי שמואל מוהליבר, שהיה, באופן בלתי רשמי, ראש החובבים ורוח החיה בכל התנועה. בקצרה – אם ווילנה היא ירושלים שבליטה, הרי ביאליסטוק יפו שבליטה – לפי מושג הישוב בארצנו.
מיד בבואי העירה הפתיעו אותי התנועה והרעש ברחובות. המרכבות והעגלות עושות דרכן בחפּזון ובמהירות, גם האנשים רצים בלכתם. “רחוב הסוחרים” מלא תמיד סיעות־סיעות של סוחרים, סוכנים וסרסורים, ובחללו – כמשק של דבורים. אולם הזר הקרב אל הסיעות האלה יתפּלא לשמוע בין הדברים הפּשוטים הנוגעים ל“אימפּורט” ו“אכספּורט”, לשטרות ורבית, גם שיחות חולין של תלמידי־חכמים ממש.
כשנחתי מעט מעמל הדרך, הלכתי לבקר את הרב ר' שמואל מוהליבר. ועלי להודות על האמת, כי בשעה שהלכתי לראות את פּני הגרש"מ היתה רוחי סוערת קצת בקרבי ולבי דפק מעט. שם הרב הזה היה נשוא אז על כל שפתי החובבים והיה מעורר רגש של יראה וחבה כאחד. עבודתו בשביל הישוב, נסיעתו לארץ־ישראל, השפּעתו על “הנדיב הידוע”, מלחמתו הגלויה בעד האכרים הראשונים בארץ־ישראל – כל אלה הרימו אותו בעיני הכל ועטרו אותו בעטרה מיוחדה שלאו כל אחד זוכה לה. בקוצר־רוח חכיתי לרגע הגדול, שבו אזכה לראות את פּני האיש המורם־מעם הזה, האיש היחיד והמיוחד בדורו.
בלב פועם נכנסתי לביתו שב“רחוב הסוחרים”, שהיה בית־ועד לכל החובבים והמשכילים שבעיר. כשראיתיו, עבר בכל גופי רטט פּנימי, וכולי נתמלאתי רגש מיוחד של יראה וקדושה. מתוך רגש זה לחצתי את ידו הכחושה והרזה, אשר הושיט לי ולא יכולתי לגרוע עין ממנו. לפני עמד איש גבה־קומה, פּניו לבנים, מצחו רחב ומלא קמטים, עיניו הכחולות גדולות ובהירות ומפיקות עצב, זקן לבן וארוך יורד על־פי מדותיו – וכולו עושה רושם של איש דעתן, קפּדן שאינו נוח לבריות. אולם די היה לי לדבר אתו דברים אחדים, כדי להוכח, כי הרושם הראשון הוא טעות מעיקרה, וכי ה“קפּדן” הזה הוא אישיות אצילית, בעל נשמה רכה ועדינה, נדיב־רוח ונעים־המזג ולבו רחב ומלא אהבה לעמו ולארצו.
שעות אחדות בליתי בחברתו, והשעות האלה היו לי לעונג נפש ולהנאה רוחנית. מובן שנושאי־שיחתנו היו תנועת “חבת־ציון” ועבודת הישוב בארץ־ישראל, והנושאים האלה היו חביבים מאד על הגרש"מ. פּניו החורים היו קורנים באותה שעה והיו מתכסים אודם קל וניצוץ פנימי, ניצוץ קודש, היה בוער אז בעיניו הכחולות. ניכר היה, כי עבודה זו, עבודת הישוב, היא שורש נשמתו ובה השקיע את כל רוחו הגדולה וכחותיו הנפשיים.
ולא פעם אירע להגרש“מ, כי לא היה שם לב לטובי העיר ולחשוביה שישבו בביתו, והיה עוזב אותם ומתיחד בחדרו עם אחד מעסקני חובבי ציון, אף על פי שזה היה צעיר ובלתי ידוע. טובי העיר כבר ידעו זאת והיו מקבלים את עלבונם באהבה, ורק בינם לבין עצמם היו מתאוננים, לפעמים, והיו אומרים, כי הגרש”מ איננו רב דביאליסטוק אלא רב בביאליסטוק…
באישיותו האצילית וברוחב דעתו השפּיע הגרש"מ הרבה על המשכילים בביאליסטוק והטובים והמשובחים שבהם התרכזו סביבו והיו לו לעזרה בעבודת חובבי־ציון. ביניהם היו רבים מצוינים במינם, ומלאו אחר־כך תפקיד גדול בתנועה הציונית.
בין ה“מקורבים” האלה היה הסופר א. ש. הרשברג, הציוני הותיק ליפּמן רוזנתל, הדר. יוסף חזנוביץ, ודוד סוכובולסקי. האחרון לא היה ידוע כל־כך בעולם החיצוני, משום שהיה נחבא אל הכלים, אולם זה היה טפּוס מיוחד במינו, אישיות שאינה מצויה. את כל נפשו ואת חייו הקדיש לתנועת חבת ציון והיה בה הרוח החיה בעירו. כל היום היה עובד באחד מבתי־המסחר בתור מנהל־חשבונות, ובלילות היה יושב ועונה בתור מזכיר על כל המכתבים שהגיעו אל המרכז, היה מקהיל צעירים וצעירות ודורש לפניהם בתולדות ישראל וחבת ציון.
בביאליסטוק בקרתי גם את הסופר א. ב. גוטלובר, שהיה יושב אז כלוא בביתו, כי עיניו קמו מראות. למרות זקנותו המופלגת היתה קומתו זקופה, פּניו מאירים ודעתו זחוחה. הוא אהב מאד לשבת בחבורה ולבדח את עצמו ואת אחרים במכתמיו ובהלצותיו השנונות. כשנכנסתי אליו ומצאתיו יושב וסועד, ברכתיו: לתיאבון. על זה ענה לי:
– ברכני במזון לשובע. תיאבון לא יחסר לי.
הוא לא היה חס גם על עצמו כשרוח הבדיחות תקפה אותו. מספּרים בביאליסטוק, כי לעת זקנתו, כשכהו עיניו, היה רגיל לאמר:
– יודעים אתם מה הם ראשי־התיבות של שמי, א. ב. ג.? – נוטריקון: א’לטער, ב’לינדער ג’וי…
זמן רב ישבתי ושוחחתי אתו על תקופת ה“השכלה”, שהוא היה אחד מנושאי דגלה. הוא התאונן מאד על האנטישמיות ההולכת ונעשית למכת־מדינה בכל הארצות, וקרא לפני את שירו “דער בידנער ישראל”, שחבר אז על מאורעות הזמן. ביחוד התמרמר על המאורע האנטישמי, שאירע אז בביאליסטוק. ומעשה שהיה כך היה:
הרופא הנוצרי גרנובסקי תפש בפרדסו נער יהודי שבא לקטוף פּירות שלא ברשות. בעזרת משרתיו אסר הרופא את הנער ובברזל מלובן חרת על מצחו צלב והמלה “גנב” ברוסית. המאורע הזה הרעיש את כל העיר וטובי העסקנים, בהם הרב מטעם מרקוס והד“ר י. חזנוביץ, יצאו בעתונות במחאה עזה וחריפה נגד הרופא האכזר. הממשלה הרוסית לא ענשה את הפּושע, אלא גזרה על הרב מטעם ועל הד”ר חזנוביץ להשלח מחוץ לשלשת פּלכי ליטה, גרודנה, ווילנה ומינסק…
בהפּרדי מן המשורר הזקן, אמר לי:
– יודע אתה, ידידי, בעוד שני ימים אַראה חזיון נפלא: עלוי וחסיד. עלוי ומתנגד – מעשים בכל יום. אולם עלוי וחסיד חזיון בלתי נפרץ הוא. בעוד שני ימים תמלאנה לי שמונים ושתים שנה כמנין “חסיד”. עיני קמו מזוקן ונתקיים בי: “עינים להם ולא יראו”, נוטריקון “עלוי”. הרי – עלוי וחסיד.
באותם הימים שבקרתי את ביאליסטוק החלה התסיסה בין הפּועלים בליטה, ובביאליסטוק היתה אז השביתה הראשונה בין האורגים. שביתה זו עשתה רושם גדול בכל העיר. הפּועלים עמדו על דרישותיהם ולא רצו לוותר אף כמלא נימה. לא הועילו האיומים של הפּוליציה וגם הופעתו של שר־השוטרים בכבודו ובעצמו. הפּועלים שבתו עד אשר נענו להם הבעלים ומלאו את דרישותיהם. ושביתה זו היתה האות הראשון להתנועה הבונדאית, שהקיפה אחר־כך את כל ליטה ופולין, ושביאליסטוק היתה אחד ממרכזיה הגדולים.
שבועות אחדים עשיתי בביאליסטוק ודרשתי בכל בתי־הכנסיות שבעיר בקהל־עם. כשבאתי לבית הגרש"מ לקחת ממנו ברכת הפּרידה, מצאתי על שלחנו את הספר “שיבת ציון”, שיצא אז מהדפוס. מחבר הספר, א. י. סלוצקי, אסף מכתבים ממאות רבנים המדברים כולם בשבח ארץ־ישראל ומוכיחים, כי מצות ישוב ארץ־ישראל היא מצוה מדאורייתא.
עברתי בסקירה קלה על הספר, ואמרתי להגרש"מ, כי לדעתי נוח לו לספר הזה שלא נדפּס משנדפּס.
– מדוע? – שאל הגרש"מ.
– משום שהספר הזה בא לגרוע ולא להוסיף – אמרתי. – עד עכשיו ידעתי, כי יש מצוות התלויות בארץ, אבל מעולם לא שמעתי, כי יש ארץ התלויה במצוות. לפי דברי הספר הזה יוצא, כי אם ישוב ארץ־ישראל היא מצוה מדאורייתא, חובתנו להתנחל בארצנו, ואם היא רק מצוה מדרבנן, או אינה מצוה כלל, אלא רשות, אז אין לנו חלק בארץ־ישראל ולא נחלה בציון, אלא עלינו לשבת בחבוק־ידים בגולה וארצנו תשאר שממה וחרבה כמו שהייתה…
פּרק ארבעה עשר
מביאליסטוק נסעתי לוורשה.
ויותר משקשתה עלי היציאה מביאליסטוק, הפּרידה מאת טובי החובבים וראשי העסקנים, קשתה עלי הנסיעה לוורשה. עוד בטרם שבקרתי את וורשה, את המטרפּולין הגדולה של היהדות הפּולנית, ידעתי את הערבוביה, את האנדרלמוסיה, השוררת שם בחיים הצבוריים של היהודים. ויפה אמר עליה הגאון ר' יוסי בר סולובייצ’יק: “וורשה אינה כרך גדול, אלא עירות אחדות, סמוכות זו לזו, הנקראות בשם אחד”.
יהודי וורשה מחולקים ומפורדים ואין בהם מתום.
הראשונים הם ילידי־הארץ, הפּולנים בני דת־משה. הם־הם המתבוללים, שדבר אין להם עם עם ישראל, עם ספרותו, לשונו, תרבותו ומסורותיו. גורל מיליוני אחיהם אינו נוגע ללבם. מסורים הם ברוחם ובנפשם להעם הפּולני ושרים “ישצ’שע פּאָלסקאַ ניע זגניעלאַ” (עוד לא אבדה פּולניה) עד כדי צרידת גרונם. כל דבר הטבוע במטבע הפּולני קדוש ונערץ הוא להם.
שניים להם הם החסידים המאמינים ברבותיהם כמו באלהים קדושים. הולכים הם להקביל פני רבם בכל חג ומועד, מתברכים מברכות פּיו וחיים בזכותו מן העריסה עד הקבר. לבושים הם בנוסח ימי־הבינים: קפּוטות ארוכות, נעלים שטוחות, פּוזמקים ארוכים ומכנסים קצרים, מגודלי זקן ופיאות ארוכות ומסולסלות וחבושים כובעי־קטיפה קטנים. מדברים אידית בהברה משונה, שקשה להבינה. את בניהם הם מחנכים על־פּי דרכם, בנוסח הישן ללא שיטה וסדר. בנותיהם לומדות בבתי־הספר ובגמנסיות הפּולנים, מתחנכות בחנוך אירופּי והיהדות זרה להן. רובן יפה־פיות. וקל להבין עד כמה עולה יפה זווגים של פרחי־החסידות הפּראים והפּרועים עם העלמות היפות והמשכילות. האברכים נוסעים אל הרבי לדבקות וליחידות והגבירות הצעירות נוסעות לקרלסבד, למרינבד ולפרנצסבד. ולא מעטות הן הקומדיות והטרגדיות המתהוות בין בנות־ישראל אלה ובין האופיצירים הרוסים והגרמנים, שהן פּוגשות במקומות־המרפא. ואם יש להצטער על החזיון הזה, אין להתפּלא עליו. מקור הרעה הוא בחנוכן. מוצאות הן ענין וספּוק בחברת האופיצירים הצעירים והמשכילים יותר מחברת בעליהן, שאינם מן הישוב וכובשים עיניהם גם בשעת שיחתם עם נשיהם. גם על בנות הצדיקים יסופּרו בעולם החסידים דברים ומעשים המספּיקים חומר רב לכותבי רומנים.
שלישים הם היהודים הליטאים, שהגורל חתכם ונסחם מערי־מולדתם והשליכם לפּולין. הליטאי רואה את עצמו בודד ונעזב בין שניהם. לא האריסטוקרטים הפּולנים ולא החסידים אוהבים אותו. להראשונים הוא קנאי אדוק, להאחרונים – מין ואפּיקורס, המאמין רק בבורא עולם ואין לו “אמונת חכמים”. גם במותו לא ימצא הליטאי מנוחה נכונה בבית־הקברות בוורשה. מובל הוא לעבר הווייכסל, לפּרגה. ואשר על־כן נפרדים הליטאים לכתה מיוחדת בפני עצמה.
בטרם בואי לוורשה ידעתי, כי לא תהיה לי דריסת־רגל לא בין היהודים הפּולנים ולא בין החסידים; כי דברי על הלאומיות וחבת־ציון יהיו בעיני הראשונים ל“בגידה” במולדת ובעיני האחרונים – ל“מינות”, ורק בין הקומץ של הליטאים אמצא אזנים קשובות לדברי.
את דרשתי הראשונה דרשתי בבית־הכנסת “אהל משה”, על שם השר משה מונטיפיורי. ראיתי לפני את הקהל הרב והמגוון, ביניהם סופרים מפורסמים וצעירים אינטליגנטים, ונחה דעתי. ראיתי, כי הרעיון הגדול של חבת־ציון הולך וכובש את הלבבות, מלבה את זיק התקוה הלאומית גם בין אלה, שעמדו מרחוק, או, כמעט, מחוץ למחנה ישראל, ובכחו זה סופו לחדור גם לתוך לבותיהם של מתנגדיו מימין ומשמאל.
בהיותי בוורשה ראיתי לי לחובה נעימה לבקר את טובי החכמים והסופרים שבה. חלקתי כבוד להזקן שבחבורה, להחכם חיים זליג סלונימסקי, ובקרתי אותו ראשונה.
כשנכנסתי אליו מצאתיו יושב אל השלחן ומעיין בספר. זקנו הלבן והמגודל, מצחו הרחב והמקומט וגבות־עיניו הארוכות, אצלו עליו הדר־שיבה והוד פּטריארכלי. דומה היה באותה שעה לרב זקן, היושב ועוסק בתורה. הוא קבל אותי בספר פּנים יפות ומיד נכנס אתי בשיחה על הספרות העברית, או, ביותר דיוק, על הפּולמוס של “פּך השמן”, שלא ירד עוד מעל הפּרק, מיום שפּרסם את מאמרו הידוע. הוא התמרמר מאד על מתנגדיו, שיצאו נגדו בחרופים וגדופים, ולא התוכחו אתו בנימוס ובדרך ארץ, כראוי לחכמים וסופרים.
– כל ימי – התאונן לפני – עסקתי בתורה ובחכמה, השתדלתי בכל כחי ללמד את אחי בני עמי תורה ודעת, ועתה, לעת זקנתי, באים ומנבלים את שמי ברבים!
הדברים האלה יצאו מתוך לבו, מתוך לב זקן כואב…
מענין לענין עבר לדבר על “הצפירה” – הנושא שהיה חביב עליו מאד. “הצפירה” היתה נערכת אז כולה בידי סוקולוב, שהכניס בה חיים, ענין וטעם, שעשה אותה לעתון, שישמע בה הד־החיים ועורקיהם הדופקים. חז“ס, שיסד את “הצפירה” כדי להדפּיס בה מאמרים על ה”טלגרף“, על “אבן־השואבת” ועל “כוכבא דשביט” ולהפיץ דעת בין העם, אי־אפשר היה לו לראות את “הצפירה”, בת־טפּוחוֹ, הולכת ונעשית לעתון יומי, חוליני, לעתון המדפּיס “דברים של מה בכך”. אולם סוקולוב הצעיר, המלא חיים וכח־עלומים, עשה ב”הצפירה" כאדם העושה בתוך שלו – ועיני חז"ס רואות וכלות. מתיחד היה עם צערו וכובש אותו עמוק, עמוק בלבו. מקוה היה, כי עוד יבואו ימים ועטרת “הצפירה” תחזור ליושנה, ותהיה שוב מכתב־עתי המפיץ דעת.
ורגש מיוחד היו דבריו מעוררים בלב השומע – רגש שיש בו משום צחוק ומשום השתתפות בצער כאחד. זו היתה טרגי־קומדיה חשאית של זקן אין־אונים, המגין על שלו בידיו החורות והרותתות…
רושם אחר לגמרי עשה עלי העורך הצעיר, הנ“ס. כאן היה לפני איש אירופּי, שחוט של אצילות מתוח עליו. מתנהג הוא בנמוס ומדבר במתינות וכל תנועותיו הן של סופר אירופּי, של בן־יפת. אולם די היה לפתוח בשיחה, לנגוע באיזה ענין ספרותי או צבורי – ומיד התגלה התלמיד־חכם היהודי, החריף והבקי מבית־המדרש הישן. כשאתה יושב בחברתו של סוקולוב, הנך כולך מוכה־תמהון, כאיש העומד לפני פּלא־עולם, לפני “פינומן”, ואינך יודע על מה להתפּלא ביותר, אם על בקיאותו הגדולה בספרות העברית והכללית, אם על החריפות הגדולה “העוקרת הרים וטוחנתם”, אם על ההומור היהודי, ההומור שיש בו פקחות ותמימות כאחד, המבצבץ מכל מלה ומלה שלו. פּותח הוא את פּיו ומפיק מרגליות־מרגליות, חורז מאמר חז”ל במאמר פילוסוף משלהם, משלב מאורע היסטורי בזכרון מימי ילדותו – ואתה יושב ושומע, יושב וסופג. שלא מדעתך אתה ממעט בדברים, חס אתה על הרגעים, ורוצה היית לשבת שעות שלמות ואזנך תקלוט את המרגליות, הנחרזות זו אחר זו ביד אמן…
גם את החכם שאול פנחס רבינוביץ בקרתי ומצאתיו כשהוא יושב “על האבנים” ומתרגם את “דברי ימי ישראל” גרץ. על שלחנו היו צבורים תלים של ספרים וחוברות והוא יושב, כותב, מוחק, מגיה – והכל בשקידה ובהתמדה בלתי מצויה. והעבודה הקשה והמיגעת הזאת היה עושה בדירה בלתי מרווחה ביותר וגם לא מתוך עושר מרובה…
יחד עם שפ"ר בקרתי את המלומד הידוע יונה שמחוביץ, תלמודי גדול והוגה־דעות, בנו של הגאון והעשיר ר' שמואל שמחוביץ מסלוצק. ערב של עונג היה לנו בחברתו.
בלוית הסופר משה מרדכי פּראָס (“איש יהודי ספרא”) בקרתי את המלומד הגדול בתלמוד ובחכמת המשפּטים, הבלשן והמוסיקון הרב ר' יוסף רוזנתל מסובלק. פּניו המאירים ועיניו הבוערות הקסימוני. גדול היה האיש בכל ענפי המדע וביותר בתלמוד. כל המלומדים בוורשה כבדוהו מאד והכל יחלו למוצא פיו, למן גדולי הרבנים עד המשכילים החפשים. ועם גדלו במדע היה מלא רוח בדיחה וחדוד ועונג־נפש היה לבלות ערב עם האיש הגדול הזה.
הגזרות הרעות של איגנטייב הגיעו גם לפולין. בהיותי בוורשה התחילה הרשות מגרשת את היהודים מן הכפרים ומן העירות, שעשתה את דינן כדין כפר, כדי לגרש את היהודים מתוכן. נורא ואיום היה מצבם של המגורשים. בימי־החורף, בקור ובשלג גורשו נשים וטף, זקנים וחולים. חמת הצר נתכה על כנסת ישראל. לא רחוק מוורשה גורשו מכפר אחד איש ואשתו היולדת. האשה עם הרך הנולד מתו בקור והאיש יצא מדעתו. צרת המגורשים נודעה ל“הצפירה”, אולם הצנזורה אסרה לפרסמה והדברים לא נודעו בקהל.
בו בפרק היתה בוורשה אספה של חובבי ציון המקומיים. באספה זו השתתפו טובי החברים שבעיר וגם אורחים מן החוץ. גם אנכי הוזמנתי לאספה. כשנכנסתי לאולם־האספה, ראיתי את הגאון הנצי"ב מוולוז’ין יושב בראש הקרואים. אנכי לא ידעתי, כי הגאון הזה שוהה בוורשה, ולראות אותו בין הנאספים היתה לי הפתעה ממש. הוא הכיר אותי מיד, אחרי עבור ארבע שנים מאז ראה אותי בפעם הראשונה באודיסה, ויאר אלי פניו בבת־צחוקו הנעים ויושיבני לימינו. ומה נבהלתי לראות את השנוי הגדול, שנעשה במראה פניו, במבנה־גוו, במשך ארבע שנים. אז ראיתיו לפני חי ורענן, זריז ומלא אומץ־רוח, והוא, הזקן, עודד אותי, את הצעיר, דבר על לבי וחזק את ידי, שאוסיף לדבר ולעורר לתחית ישראל בארצו; ועתה ישב לפני נדכה ושחוח, פּניו כחושים וחורים וכלו אומר עיפות וליאות. ידעתי את סבת השנוי. בארבע השנים האלה קרהו האסון הגדול, שהחריב את מקדשו ונתק את פּתיל נשמתו – נסגרה הישיבה הגדולה בוולוז’ין ונתקה שלשלת־הזהב, שהיתה הולכת ונקלעת מימי רבי חיים, תלמידו המובהק של הגאון מווילנה. הלב הגדול והרחב לא עמד בפני החורבן הגדול ונקרע לגזרים…
כתום האספה שוחחנו בינינו. בהפּרדי ממנו חבקני ונשקני לעיני הנאספים ואמר לי בזו הלשון:
– יודע אני, בני, כי אנכי לא אזכה לעלות אתכם לארץ ישראל. אלהי ציון יהיה בעזרתכם ואתם תבואו שמה. והיה כי תבואו אל הארץ והעליתם את עצמותי מזה אליכם.
עיני כולנו זלגו דמעות.
זו היתה הפּעם האחרונה, שזכיתי לראות את פּני הגאון הזה ולשמוע את דבריו.
לפני צאתי את וורשה נתאספו ראשי “חובבי ציון” ו“בני משה” לביתו של זאב גלוסקין וערכו לי נשף־פּרידה. למנחת־זכרון נתנו לי את הספר “דור דור ודורשיו”, מכורך הדר ובכתובת נאה על גבו.
פּרק חמשה עשר
לא לחנם נקראת העיר לודז' בשם: “מנטשסטר של פּולין”. בין כל ערי פּולין היא חטיבה בפני עצמה בתעשיתה, במסחרה, באוכלוסיה וברבוי לשונותיה. נטיעה זרה, נטיעת מרחקים, שהורכבה באילן הפּולני. תעשיתה אינה תעשיה ביתית, או של בתי־מלאכה קטנים, כזו של וורשה, למשל, אלא תעשיה מודרנית גדולה, תעשיה של בתי־חרושת ענקים, מתנשאים בגאון על פני העיר בארובותיהם הגבוהות, המקיאות תמרות־עשן וענני־קטור. מסחרה הוא המסחר המודרני התוסס והרותח, השוטף והזורם, המותח אלפי קוים ורבבות נימים מסוף העולם ועד סופו. אוכלוסיה מגוונים, בהם: פּולנים – מבני־בניהם של ה“יסניווילמוז’נים”, ה“שלאכטים”, עד ה“פּאנים” הפּשוטים; גרמנים – מכל הנפות והחבלים; רוסים – “גדולים”, “קטנים” ו“לבנים”, ועל כולם, כמובן, יהודים – למפלגותיהם ולכתותיהם השונות. עובר אתה ברחוב הפּיטרקובי ולאזניך מגעת ערבוביה של לשונות, “ווריאַציה” של מבטאים. כאן אתה שומע את נעימתה הגרציוזית של השפה הפּולנית, את הדגשתה של ה“ר” הרוסית, את הטמעתה של ה“כ” הגרמנית ואת סלסולה של ה“אַי” היהודית־הפּולנית – וכל זה עושה עליך רושם של בבל מודרנית, של עיר רחוקה וזרה בכרכי הים…
עוד טרם באת לתוך תחומה של לודז‘, עוד טרם נראו לעיניך ארובות־העשן הגבוהות והרמות וכבר אתה מרגיש סביבותיך אטמוספירה אחרת, עולם אחר – עולם שאין בו אלא צמר, צמר־גפן, ארג־קיץ וארג־חורף. יושב אתה בקרון של מסלת־הברזל הורשה־וינית וכל שיחותיהם של בני־לויתך סובבות רק על צירם של ארג ואמה. לימינך יושב יהודי ליטאי שחור־פּנים וקצר־זקן, בעל חנות פּעוטה באחת העירות הנדחות. נוסע הוא את “נסיעתו השנתית” ללודז’, לקנות סחורה ב“מקום”, ורוצה להוכח מאת שכנו, אם אמת הדבר שמחיר ארג־הקיץ ירד השתא. למולך יושבת אשה מסורבלת־בשר ובגדים ועטופה מטפּחת – “אשת־חיל”, שעזבה את החנות והבית של בעלה ה“ביש־גדא” ונוסעת לודז’ה, להצטייד בסחורה לימות החגים, הממשמשים ובאים. בקרן־זוית יושבים שני צעירים לבושי־הדר, מגולחי־זקן ומסולסלי־שפם – סוכנים־נוסעים, השבים עתה מערי רוסיה הפּנימית. מדברים הם ביניהם על הזמנות של מאות “חתיכות”, על “אמנה”, שטרות ו“דיסקונטה”. והקולות השונים מתמזגים באויר מתלכדים עם עשן־הפּפּירוסות ופרושים ככילה על ראשי הנוסעים…
בקרון כזה נסעתי מוורשה ללודז'. מתחלה הייתי נדהם וישבתי משמים בפנתי. דומה היה עלי כאילו נפלתי בין אנשים זרים, שאין אני שומע את לשונם ואיני יודע את נמוסיהם. אולם לאט לאט שבה רוחי אלי, החלותי להבחין את דבריהם, להתענין בשיחותיהם וכמעט שנדמה לי, כי גם אני אחד מהם, כי גם אני סוחר בארג או סוכן־נוסע של איזו פירמה. וכשאחדים שאלו אותי למטרת נסיעתי לודז’ה לא פקפּקתי הרבה ועניתי להם:
– סוכן־נוסע אנכי.
ובלבי דנתי את עצמי לכף זכות, כי אמנם סוכן־נוסע אני, סוכן־נוסע של הרעיון הלאומי, רעיון התחיה…
באתי ללודז – ומיד החלותי “למכור את סחורתי”, להטיף לתחיה לאומית. חשב חשבתי, כי בכרך מודרני כזה אמצא הרבה אזנים קשובות לדברי, כי דברי יפעלו על לבות השומעים ויביאום לידי מעשים לאומיים. והמחשבה הזאת אמצה את רוחי ודרשותי הראשונות דרשתי בהתלהבות ובחום. דברתי על הגלות הרוחנית, הקשה לעמנו עוד יותר מהגלות הגשמית, גליתי את כל הכעור והנוול שבטמיעה מצד אחד ובבערות מצד שני, עוררתי לחנוך לאומי, לחנוך מתוקן בבית ובחדר, לזכר ציון וירושלים – כהרגלי. והנה אשר לא פללתי קרה לי. בלודז' המודרנית נמצאו קנאים, שיצאו להלחם נגדי בנשק העתיק, שכבר העלה חלודה – בנשק המלשינות. אדוקים־קצונים, שדברי, או בגדי, לא מצאו חן בעיניהם, כתבו לרשות, כי “מתערב אני עם שונים” ומטיף לשנוי־סדרים בחברה. ובימים ההם דיה היתה פתקה אנונימית, לאסור איש בבית־האסורים ולחיבו חובת גלות לסיביריה.
בערב אחד, אור ליום י“ב שבט, תרנ”ג, כשהמון רב נאסף לבית־הכנסת לשמוע את דברי, ואנכי הייתי מוכן לעלות על הבמה – והנה התפּרצו לתוך בית־הכנסת שלשה ז’נדרמים ובראשם פּקיד־הרבע ובחזקת־היד הובילוני כאסיר לבית־הפּקודות.
מאסרי עשה רושם בכל העיר. טובי העסקנים התאספו, טכסו עצה, הלכו לשר־השוטרים, השתדלו לפעול עליו בכל מיני האמצעים וה“סגולות”. אולם הוא השיב את פּניהם ריקם. השטנה עלי היתה כל־כך קשה, עד שחשב באמת, כי אחד מראשי ה“מורדים” בידו.
כל הערב ישבתי בחדר־מאסרי הצר ומחשבות נוגות מלאו את המח והעיקו על הלב. כבר שכחתי מעט את טעמם של המלשינות והמאסרים, כבר החלותי להאמין, כי המלשינים עברו ובטלו מן העולם היהודי – והנה שוב מאורע מעליב כזה ובלודז' המודרנית!…
וארוך היה הלילה, ליל החורף… שעון העיר מכה אחת ושתים… גדול הוא השעמום ומרות הן המחשבות המוצצות את הלב כעלוקות…
ופתאום נפתחה הדלת ושר־השוטרים הופיע ואחריו הגאון הישיש ר' אליהו חיים מייזל.
– חפשי אתה, – אמר אלי שר־השוטרים, – אחרי אשר ידידי הרב מעיד עליך. ואתה סלח לי על אי־הנעימות שגרמתי לך. אשמים הם אחיך היהודים…
יצאתי יחד עם הגאון מהרא"ח החוצה ושאפתי רוח. היה ליל בהיר, השמים היו עמוקי־תכלת וזרועי־כוכבים, לבנה מלאה צפה לאטה והאדמה היתה עטופה תכריכי־שלג. אחרי שעות אחדות של מאסר ובדידות יקרו לי החופש והמרחב שבעתיים.
ישבנו בעגלת־חורף ונסענו למלוני. העגלה החליקה על פּני השלג הרך ושנינו ישבנו עטופי־דומיה ושקועי־הרהורים. את מחשבותיו של הגאון באותו מעמד לא ידעתי, אולם לא פסקתי מלהביט בפניו המאירים, בעיניו המפיקות זוך־הנפש וטוב־הלב, בזקנו הלבן, שהלבין עוד יותר לקוי־הירח המכסיפים.
העגלה עמדה על־יד מלוני. ירדתי מעליה והוצאתי את ארנקתי על מנת לשלם להעגלון. והנה הגאון הישיש אחז בידי, ובהזדעזעות פּנימית אמר אלי:
– דבר זה לא פללתי עליך, צעיר לימים! כל ימי אני מצטער לקיים מצות “פּדיון שבוים” ועכשיו כשבאה מצוה זו לידי את רוצה ליטלה ממני!
נתבישתי בפני הגאון ובפני דבריו, שיצאו מתום לבו ולא העזתי שוב למרות את פּיו. הוא שלם להעגלון מכספּו ונפרד ממני בלחיצת־יד חמה.
וזמן רב נדדה שנתי באותו לילה. קלסתר־פּניו של הגאון הישיש לא זז מעיני ואישיותו האצילית העירה בלבי מחשבות רבות, רבות ושונות…
למחר עשיתי את חובתי והלכתי לבית הרב להודות לו על הטוב שעשה עמי בהוציאו אותי לחרות. בהכנסי לבית הרב מצאתי את רבי ומורי מימי־נעורי, רבי חיים ליב, ראש הישיבה במיר. שמחתנו גדלה מאד להתראות אחרי עשרים וחמש שנה.
מתגאה אני בך, תלמידי, – אמר אלי רבי חיים ליב, – שמעתי עליך גדולות, מפליא אתה לעשות בדרשותיך.
אחזתי בידי רבי ביראת־הכבוד ואמרתי לו:
– הרשני, רבי ומורי, לאחוז בידיך, שסטרו על פני לפני עשרים וחמש שנה, כי “נאמנים פּצעי אוהב”.
– חזקה, – ענה רבי חיים ליב – שבדין סטרתי. אבל אמור לי, בני, מה היה עוונך?
– רבי, – אמרתי – זוכר אני את הדבר כאילו אתמול קרה. עברתי “עבירה בזמנה”, כלומר, בזמן ההוא היה זה חטא ועון. בזמן הזה לא יראה רבנו בזה עון אשר חטא. ומעשה שהיה כך היה. בישיבה היה משגיח ושמו ר' פּרץ, אדם קשה וקפּדן. הוא היה שאר בשרי וקיים בי “ובקרובי אקדש”. פּעם אחת, בין מנחה לערבית, מצאני יושב בחדרי ומלמד שעור בתנ"ך לפני עשרה בני־ישיבה. עודני זוכר את הפּרק בישעיה שלמדתי. בשפה ברורה ובנעימה קראתי לפני חברי: “הוי, החוקקים חקקי און”. כולנו היינו שקועים בלמודנו ולא הרגשנו ברבי פּרץ העומד על גבנו. לנו לא אמר דבר ורק הלך וספּר את המעשה לרבנו. שלח רבנו לקרוא לי וסטר על פני ברבים וגזר עלי:
– מהיום והלאה תשב בין מנחה לערבית בישיבה ותלמד גמרא.
רבי חיים ליב ורבי אליהו חיים צחקו שניהם.
ברצון נעתרתי לבקשת רבי אליהו חיים והרצאתי הרצאה אחת לטובת “בקור חולים”. היתה הכנסה הגונה לקופּת החברה. ראשי העיר והמטיף ד"ר יילסקי ברכוני בצאתי לשלום. למנחת־זכרון בשם קהלת לודז' נתנו לי שעון של זהב.
פּרק ששה עשר
ווילנה וגרודנה היו תמיד בעיני כשתי ערים סמוכות זו לזו. עוד מימי ילדותי נחרתו במוחי האותיות האדומות על גבי “שער” הגמרא: “בדפוס ווילנא והורודנא”, שהיו מבצבצות ובולטות מן הדף הכחול־כהה, המקומט והזרוע רבבים עגולים של טפּות חלב. מיד כשהייתי פותח את הגמרא “בבא קמא” היו האותיות מזדקרות לעיני ומסכת שלמה של דמיונות והזיות היתה נרקמת במוחי. הייתי תועה ברחובותיהן של ווילנה והורודנה; יוצא ונכנס בבתי־מדרשותיהן הגדולים, שאצטבות ארוכות מלאות ספרים נמתחות לאורך כתליהם; רואה לעיני את בתי־כנסיותיהן הגבוהים עם גגיהם המחודדים, שהמתים מתכנסים שם לילה־לילה להתפּלל בצבור… והמסכת היתה הולכת ונרקמת, הדמיונות היו משתזרים כחוטים וכשהיינו עומדים בשיטה הקשה של “מכליא קרנא” והרבי טורח ויגע לפרק את ה“כלומר” שברש"י, הייתי אני, בדמיוני, בבית־דפוס גדול, אנשים גבוהים, שזופי־פנים ומופשלי־שרוולים סובבים גלגל מכונה ומתוכה נופלות גמרות ארוכות ועבות, שעליהן מתנוססות אותיות אדומות: “בדפוס ווילנא והורודנא”…
וגם אחר־כך, כשגדלתי וידעתי את המרחק הגיאוגרפי שבין שתי הערים האלה וכשבאתי לבין הבריות וידעתי שוב, כי הן בירות מיוחדות לשני שרי־פלך מיוחדים, שלא הרי גזרותיו של זה על היהודים שלו כהרי גזרותיו של זה על היהודים שלו – גם אז היו שתי הערים דומות עלי כעיר אחת בחייהן הפּנימיים, במצבן החומרי והרוחני, אם כי על ווילנה היה חופף הדר העבר ותפארת המסורה.
כשבאתי לגרודנה נוכחתי, כי לא רק בעברה עולה ווילנה עליה, אלא גם בהוה. ווילנה היא כרך, עם כל המונה ושאונה, וגרודנה עירה גדולה, שחותם הפּרובינציה טבוע עליה. ברחובות אין תנועה, העוברים והשבים הולכים לאטם באותו הבטחון של בן־עירה, שאין לו מה לאחר. פּה ושם משרכת עגלה, העגלון מנמנם על גבי דוכנו וגם הסוס פוסע פסיעות קטנות, כאלו הנמנום לו עיקר וההליכה טפלה. אמנם הבתים – בתי חומה – יפים, הרחובות מרוצפים, על כל קרן־זוית עמודי־פנסים, אבל איזה מעטה יגון חרישי פרוש על הכל, איזה עצב אלם תלוי ועומד באויר ואיזה שעמום, המיוחד לעירות הקטנות בליטה, תוכף אותך מיד כשאתה בא לעיר.
אולם שעמום זה, שתקפני בנסעי מבית־הנתיבות למלוני, עבר מיד. עוד באותו יום נוכחתי, כי בכרך גדול אני יושב, בעיר־פלך, שיש בה שוטרים ופקידים, גבוה מעל גבוה ועיני כולם צופיות הליכותיו של כל זר הבא לגבולם.
עוד לא הספּקתי לנאום את נאומי הראשון, ושר־השוטרים הגרודני גזר עלי שלא אעלה על הבמה, עד שיהיה בידי רשיון מיוחד מאת שר־הפּלך. גזרה זו הפיגה מלבי את כל השעמום והעצב ומלאה אותו צער ורוגז. מודעות רבות כבר נפוצו בעיר על בואי. גם הוגבל יום נאומי, וכאן באה ידו הברזל של שר־השוטרים והפכה את כל הקערה על פיה. להשיג רשיון מאת שר־הפּלך לאו מלתא זוטרתא היא, ולא כל אחד זוכה למצוא חן בעיניו, אם אין לו מליצים, שימליצו טוב בעדו. הייתי אובד עצות ולא ידעתי מה לעשות. “חובבי־ציון” בגרודנה השתדלו בשבילי, העידו עלי, כי אין אני “מתערב עם שונים”, אולם השתדלותם לא הועילה.
לאחרי ימים מועטים נודע לי, כי שר־הפּלך בגרודנה, הוא בטיושקוב, שהיה לפני שנים אחדות שר־הפּלך בייקטרינוסלב, וכי התהלך כאח וכרע עם העסקן הידוע מיכל מיידנסקי. פּניתי אל האחרון בטלגרמה ובקשתי ממנו, כי יחלצני מן המצר ותיכף קבלתי תשובתו, כי כתב טובות עלי לבטיושקוב ובודאי יתן לי את הרשיון הדרוש.
ביום השלישי הלכתי אל שר־הפלך לבקש את הרשיון. בחדר גדול מצאתי קהל גדול ומגוון, בהם יהודים מגודלי פאות וזקן, לבושים קפּוטות ארוכות ואכרים לבושים פּרוות אמוצות וסחבות לרגליהם – עומדים כולם וכתבי־בקשותיהם בידיהם ומחכים ל“הופעתו” של שר־הפּלך. התיצבתי בין העומדים, הטלגרמה של מיידנסקי בידי וחכיתי גם אנכי. דומיה קשה, דומיה מתוך אימה, קמה בחדר כשהופיע שר־הפלך בלוית מזכירו. כל העומדים הרגישו, כי המשטר הרוסי הקשה, שאינו יודע רחם, הופיע לפניהם מרוקם עור ובשר. השר עבר על פני העומדים, שמע את בקשתו של כל אחד, והמזכיר הלך מאחריו, קבל את כתבי־הבקשות ורשם עליהם את תשובות השר. כשעבר על פני וקרא את הטלגרמה של מיידנסקי, עברה בת־צחוק על שפתיו, נתן לי את ידו וצוה למזכירו להודיע לשר־השוטרים, כי רשות נתונה לי לדרוש ברבים. ולי אמר:
– כן, מטיף. הרשות נתונה לך, אולם הוה זהיר בדבריך…
הבשורה נתפּשטה מיד בעיר והיתה לשיחה בפי הבריות, כי זו היתה הפּעם הראשונה, ששר־הפּלך יתן רשיון מיוחד למטיף יהודי.
אולם הרשות הגרודנית לא היתה עדיין בטוחה ב“כשרותי”, גם לאחר שהשגתי רשיון מאת שר־הפּלך. אחד מפקידי הבולשת בא לשמוע את נאומי הראשון, אם אין בו הטחת דברים כלפּי המשטר הרוסי…
בהיותי בגרודנה ראיתי לי לחובה נעימה לבקר את המגיד ר' משה יצחק, הידוע בשם: “המגיד מקלם”, אשר התגורר אז באותה העיר. חפצתי לראות את הדרשן הידוע, שהוסיף פּרשה מיוחדת בתולדות הדרשנות בישראל. חפצתי לעמוד על אפיו של אותו האיש, שהיה מקסים את קהל שומעיו בדבריו החוצבים להבות אש ובחזיונותיו וציוריו מעולם האמת, שהיה מתאר לפניהם כציר אמן. “משכילי” דורו לא העריכו כראוי את המטיף העממי הזה, שהיה מיוד בכח דבורו ובכשרון תאורו, כשם שלא ידעו להעריך בכלל את הצד היפה והנאצל שבחיי היהודים, ועיניהם ראו רק כעור ונוול, בערות והזיה.
“המגיד מקלם” קבל אותי בסבר פנים יפות ובקול רועד אמר אלי:
– את שמך שמעתי. זה עתה באתי מלודז' ושם ספּרו לי, כי הקהל גועה בבכיה לדבריך היוצאים מלבך, ואתה אינך משתמש באימת הגיהנם ויסוריו. לי אי־אפשר דבר כזה. המקום הוכיח אותך למלא את מקומי בדור החדש הזה, שרפתה אמונתו בשכר ועונש. דור דור ודורשיו.
הדברים האלה, שנאמרו בתום־לב ובענות־רוח, זעזעו את נימי לבי עד לכדי דמעות…
בין המשפּחות המיוחסות בגרודנה הצטיינה ביחוד משפּחת יפה, בניו של הגאון ר' מרדכי גימפּל מרוזינוי. המשפּחה הזאת היתה “גולת הכותרת” של היהודים בגרודנה. ר' דובער יפה היה בעל בעמיו ונענה לכל דבר צבורי. בנו בצלאל היה מראשי העוסקים ב“חבת ציון” והיה מסור אל התנועה בלב ונפש. ואת הצעיר, ליב, החל אז לפעם רוח השיר וכבר כתב אז שירים לאומיים יפים, שהעידו עליו, כי עתיד הוא להיות משורר בישראל.
משפּחת יפה גרה בפרבר, על־יד הניימן. משני עברי הנהר מתנשאים הרים עטופי־ירק. אהבתי לשבת שם עם שקיעת החמה, ההרים בוערים בקרני־השמש האחרונות והניימן שוטף ביניהם במימיו המכסיפים – זוהי באמת תמונת־קסם.
אחד הטפּוסים הנפלאים, שיהודי גרודנה מספּרים עליו, הוא ר' נחומ’קה, שהיה ידוע בחייו בשם: ר' נחום שמש. לא זכיתי לראות את האיש הגדול הזה בחייו, כאשר באתי לגרודנה כבר היה בין ישני עפר, אולם ההערצה והיראה, שהעם מזכיר בהן את שמו, האגדות הרבות, שהספּיקו להטוות מסביב לזכרו, אם כי לא עברו שנים רבות לפטירתו, – כל אלה הוכיחו לי, כי אמנם גדול היה האיש, מיוחד במינו, שלא הניח דוגמתו בעולם.
הספּורים הרבים, שיהודי גרודנה מספּרים עליו, אם כי יש בהם הרבה מן האגדה העממית, סובבות כולן על ציר אחד – ענותנותו וצדקתו של האיש הגדול הזה. ר' נחום לא היה חס על כבודו ועל כבוד תורתו והיה חוזר תמיד על הפּתחים, לקבוץ כספים, על מנת לחלקם בין העניים. בחשכת לילה, בסערת שלג היה מכתת את רגליו מבית לבית, בשביל העניים והאביונים המרובים, שהיה תומך בידם. ובתמיכתו לא היה מפלה בין איש לאיש ואף בין בן־ברית לשאינו בן־ברית.
אמרו עליו, על ר' נחום, שפּעם אחת ראוהו טובי־העיר, בחצות לילה, כשהוא הולך בשוק ונושא כלבלב בזרועותיו. תמהו האנשים איש לרעהו וכששאלו את ר' נחום, ענה להם בתמימות:
– אשתו של שכני הנוצרי ילדה בימים האלה. אמש שמעתי את אנחותיה וצעקותיה. וכששאלתי לסבת הדבר, ענו לי, כי חלב שדיה מציק לה מאד ואין לה תקנה אלא להניק את יתרת2 החלב לכלבלב. מהרתי וחזרתי אחרי כלבלב והריני מביאו אליה. “ורחמיו על כל מעשיו”…
ושוב מספּרים עליו, כי מנהגו היה לחזור בלילות־החורף על בתי משחק הקלפים, ואת הכסף שהיה מוצא על שלחן־המשחקים היה לוקח לקופת הצדקה. משחקי־הקלפים ידעו אותו ואת מנהגו והיו נותנים לו בעין יפה. פעם אחת בא לבית אחד, שהמשחקים לא הכירו אותו וכשנגש אל השלחן לקחת את הכסף, כמנהגו, קפץ אחד מן המסובים וסטר אותו על לחיו. אולם הוא לא התרגז ואמר בנחת אל הסוטר:
– זאת נתת בשבילי ומה תתן בשביל העניים?…
דבריו אלה עשו רושם חזק על המשחקים וכולם נתנו לו נדבות הגונות והסוטר נענה לו ובקש את סליחתו.
אחרי הלויתו של רבי נחום נהרו המונים־המונים, עניים, אלמנות ויתומים מבני־ישראל ומעם־הארץ, כולם בכו את מושיעם ומגנם.
פּרק שבעה עשר
במרחק פּרסאות אחדות מגרודנה נמצאת העירה דרוזגניק. העירה הזאת יחידה היא בין ערי ליטה, במעינותיה המבריאים והמרפּאים ומשמשת היא מקום־רחצה לחולי הרומטיזם. כשאתה נכנס לתחומה של העירה, נדמה לך, כי באת לקרלסבד או למרינבד. על כל צעד ופסיעה אתה נתקל באנשים לבושי הדר ובנשים לבושות בגדי־צבעונים ועדויות עדי זהב וכסף. הולכים הם עקב צד אגודל, מטיילים להנאתם ולרפואתם, שותים מי־מעין בשעה הקבועה – הכל כמו במקומות־הרחצה המפורסמים. אלא שביחד עם אותם החולים המאושרים, אתה פּוגש גם בחולים עניים, שבאו גם הם להתרפּאות ממחלת הרומטיזם אף על פי שאין ידם משגת. חזקה עליהם מצות הרופא ועצמו המכאובים ובאו דרוזגניקה. חזקה על בני־ישראל, שרחמנים בני רחמנים הם ולא יתנו להם לגווע ברעב. ואין לך מקום שהעשירות והעניות דרות בכפיפה אחת כמו בדרוזגניק. כאן אתה רואה אנשים צהובי־פנים ושמני־עורף, החולים, לפעמים מרוב טובה, בצד אנשים חורי־פנים ודלי־גוף; נשים פּרופּות ורעולות על־יד נשים לבושות קרעים והנגוד הגמור שבין שני המחנות כמעט שאינו מפליא איש. הכל מביטים על זה כעל חזיון טבעי ורגיל. ביחוד מענין לראות את הקהל המגוון בשעה הסעודה בבתי־האוכל. כאן מזדמנים לפונדק אחד אנשים בעלי דעות שונות ונמוסים שונים: רב יושב לימינו של סוכן־נוסע, “אברך־משי” מפּולין מול ריבה צעירה, אדמו"ר של חסידים בצדם של רופאים גלויי־ראש. והקולות עולים בלולים, ערבוביה של שפות ודיאלקטים, וכל זה עושה רושם מיוחד על הזר העומד מרחוק.
אנכי באתי אל העירה הזאת לא להרפא אלא לרפּא, לרפּא את הדרוזגניקים ממחלת שויון־הנפש, שתקפה אותם לגורל עמם. בית־הכנסת, שדרשתי בו, היה מלא מפה לפה וגם בו היה קהל מגוון. ליטאים לבושי־קצרים ופולנים לבושי־ארוכים, חסידים ומתנגדים. ביניהם היו האדמו“ר מרדזין וגבאיו והד”ר דימבו וסיעתו.
רבי מרדכי יוסף, האדמו“ר מרדזין, הוא בנו של האדמו”ר רבי גרשון הניך, “ממציא” החלזון, לעשות את התכלת, שהקים בשעתו רעש גדול בספרות הרבנית. הבן מתגאה באביו ומבטל את כל הרבנים הגאונים בתכלית הבטול. וכשאסרו רבני ישראל את אתרוגי קורפו, יצא במחאה נגדם וצוה לחסידיו לברך רק על “ממזרי־קורפו”, כמו שקרא המלבי"ם לאתרוגים ההם.
ד“ר דימבו קנה לו שם־עולם במלחמת־הגנתו על השחיטה, שממשלת רוסיה רצתה לאוסרה. שמו יצא בכל תפוצות ישראל. בקרתיו במלונו ומצאתיו יושב ולומד עם הרב רובינזון מרוטניצה שעור ב”טור יורה דעה". הוא קבלני בסבר פּנים יפות ומענין לענין עברנו לדבר גם על אסור השחיטה. בהתלהבות מרובה החל להוכיח לי, עד כמה לא צדקו שונאינו, בחפצם לאסור את השחיטה מנקודת צער בעלי חיים. לפי המדע המדיציני אין מיתה קלה כשחיטה. בעלי התלמוד והפּוסקים כוונו בהלכותיהם להמדע הפיזיולוגי.
במשך שבתי אתו נוכחתי, עד כמה טרח ויגע האיש הזה, עד שגם בדרוזגניק לא ידע מנוחה. מלבד למודיו ושעוריו היה מרבה לכתוב להעתונים הרוסים, לרבנים גדולים, שעמד אתם בחלוף מכתבים תמידי וכל זה עשה מתוך שמחה ועונג. הוא התאונן לפני על חבריו הרופאים, המתרחקים מעמם והולכים לרעות בכרמי זרים.
באותה עונה בא לדרוזגניק גם הגאון רהי שמואל מוהליבר, ראש “חובבי ציון”. כמובן, הייתי מן הראשונים, שבאו לקדם את פּניו. ומיד נעשה מלונו מאליו למרכז של ה“חובבים”. כל אחד היה בא אליו לשאל בשלומו ובשלום העבודה. ומי שלא ראה את הגרש"מ יושב ומדבר על חבת ציון, לא ראה איש שרוי בשמחה מימיו. כשהיה מתחיל לדבר על ישוב הארץ, על תקוות הגאולה, היו פניו קורנים, עיניו חולמות ומביטות למרחוק, וקולו צוהל וחזק – ובכלל לא היה אז כבן־שבעים אלא כצעיר רודם מלא און ועלומים.
במשך שבתו בדרוזגניק התראיתי עמו כמעט בכל יום. היינו יושבים במלונו, ממטיילים ביער על שפת הניימן. רבי שמואל אהב מאד את הטבע ההדור והנאה, ביחוד מראות־הטבע בדרוזגניק. שמים עמוקי־תכלת מתוחים מעל עבי־היער, פּרחי־בר ריחניים ושושנים אדומות מבצבצים מתוך העשב הירוק, מן הצד מתרוממים סלעים גדולים ורוחצים פעמיהם בגלי הניימן. צפּרי־רון מזמרות וקופצות מבד לבד. סירות צפות על פּני הניימן ונושאות בני־נעורים עליזים תופשי־משוט. בפנה ברוכה זו היה רבי שמואל יושב יום־יום שעות אחדות, הוזה ומדבר על ארץ־ישראל ונופיה היפים בגליל על חוף ים כנרת, בירדן ובכרמל.
– כן, ידידי, – היה אומר אלי – יפה הוא הטבע פה, אולם מה הוא לעומת היופי בארץ־ישראל? הדר הטבע בארץ ישראל אין לו שום דמיון כלל. שמים אחרים, ארץ אחרת, שמש אחרת, ירח וכוכבים אחרים. אין הפּה יכול לדבר. אל אלהים, מתי נזכה לשוב לארצנו.
פּעם אחת, לפנות ערב, ישבנו על חוף הניימן. קוי־השמש האחרונים האדימו והזהיבו את גלי־הכסף של הנהר. דומם עמד היער, כאילו התכונן לישן את שנתו. רבי שמואל היה עסוק בשיחה על שאלת השמטה, שהרעיש אז את עולם הרבנים. הרבנים “חובבי ציון”: רבי שמואל, רבי מרדכי עליאשברג, רבי יצחק אלחנן והנצי"ב התירו לעבוד בארץ־ישראל בשביעית. וכנגדם יצאו רבנים מחמירים ואסרו. רבי שמואל קם ממקומו וקומתו הגדולה גבהה פי־שנים תחת קרני־השמש הבוערות, כנביא־אלהים היה, פניו קרנו מהתרגשות וקרא בקול:
אין אני יורד לדעתם של חברי הרבנים המחמירים הבאים להחריב את הישוב בארץ־ישראל. כלום רצונם, שכאן, על הניימן, יהיה הכל כמו בפומבדיתא?
קולו נשמע ביער כבת־קול משמים ואימה ויראה אחזוני.
הגרש“מ, למרות זקנתו המופלגת, היה מלא מרץ בעבודתו לחבת ציון וגם בהיותו בדרוזגניק לחזק את בריאותו לא הסיח את דעתו מן העבודה החביבה עליו כגופו ונפשו. הרבה שאלות עמדו אז על הפרק, שאלות פנימיות, שנגעו להנהגת החברה “חובבי ציון”. לפתרון אותן השאלות החליט הגאון רש”מ לקרוא לאספה מיוחדה בדרוזגניק. בעזרת הסופר מר א. י. סלוצקי שלח קול קורא לטובי החובבים וכולם נענו לקריאתו ובאו לאספה. בין הקרואים היו: האר“ז, עורך “המליץ”; הסופר הרוסי־העברי בן עמי; יהושע סירקין; הרב פּנחס רזובסקי; האחים יפה ועוד. האספה היתה במוצאי־שבת, ז' אלול, תרנ”ג. אולם גם יום השבת היה מוקדש לצירים ולאורחים. בבוקר התפּללו כל הצירים בבית־כנסת אחד, אחד הצירים חלק את ה“עליות” והעולים ברכו את הגרש“מ ונדבו לטובת הישוב. האספה עצמה היתה, כאמור, בערב. הגרש”מ פּתח את האספה בדברי הפטרת השבת: “אנכי אנכי הוא מנחמכם”. דבריו הלהיבו את כל הנאספים. אחרי שקלא וטריא ארוכה, שארכה עד אור הבוקר, החלט ליסד בביאליסטוק מרכז רוחני ל“חובבי ציון” בשם “מזרחי”, ומהמרכז הזה תצא הוראה להלשכות בוורשה ובאודיסה.
שם המרכז ההוא היה אחר־כך לעינים ליוצרי הסתדרות “המזרחי”.
פּרק שמונה עשר
מכל הערים הרבות בבסרביה, ווהלין פּולין וליטה, אשר בקרתי במשך נסיעותי המרובות, עשתה עלי רושם מיוחד העיר קובנה. מיד בבואך אל העיר הנך מרגיש, כי באת לחבל אחר, לנוף אחר, אם כי השפה הרוסית והחוקים הרוסים שוררים שם בכל תקפם. רואה אתה לפניך יהודים אחרים, פּנים חדשים, שאין בהם הדלות המנוולת שבליטה, החמרנות הגסה שבבסרביה והאדיקות הקיצונית שבפולין. איזה חן, איזו אצילות־הרוח, שפוכים על פּניהם ועל הליכותיהם של יהודי קובנה. גם החרדים, הזהירים במנהג קל כבחמור, אינם לובשים בגדים ארוכים, עושים את שער זקנם ומקפּידים על חלקת צוארוניהם. אפשר, כי יש בזה משום השפּעתו של הגבול הפּרוסי, הסמוך לקובנה, אולם עובדה היא, כי יהודי קובנה מצטיינים בנקיון־מלסבושיהם ובנועם־הליכותיהם.
גם העיר עצמה עושה רושם ביפיה ובהדר הטבע אשר מסביבה. קובנה – הרים סביב לה וההרים מקיפים את העיר מכל עבריה. היפה בהרים הוא “הר פּטר” וחזיון מרהיב־עין הוא לעמוד על ראשו ולראות משם את העיר עם כל רחובותיה ומגרשיה, עם חומותיה ומגדליה. מסורה היא בפי הקובנאים, כי אברהפ מפּו היה אוהב להתיחד בהרים ולכתוב שם את ספריו. האויר הצח והיפה, העשב הרך והרענן, הדומיה השלמה והנעימה – היו נושאים אותו על כנפי דמיונו והיה רואה אז לעיניו את הדר הלבנון והכרמל, את עמק השרון והר חרמון ואת ירושלים בבנינה ותפארתה.
לוית־חן לקובנה הם שני הנהרים הגדולים, ה“ניימן” וה“וויליה”, השוטפים בשני עבריה וברוח מערבית הם מתאחדים זה עם זה והיו לנהר אחד.
בין ההרים שמסביב העיר יש עמק אחד, הנקרא בשם “עמק מיצקוויטש”. בעמק הזה שר המשורר הפּולני הגדול את שיריו היפים וחזה את חזיונותיו הנהדרים. מפּו ומיצקוויטש – שניהם שרו את שיריהם על אדמת קובנה, על אדמת נכר. שניהם היו משוררים של עמים גולים ואף על־פּי כן מה רב ההבדל. המקום, שעליו ישב מיצקוויץ, הריהו לפּולנים מקום היסטורי ושם משוררם נקרא עליו, והמקום, שעליו ישב מפּו, אין איש יודע אותו.
יש גלות ויש גלות בתוך גלות.
כשבאתי לקובנה, ראיתי לי לחובה ראשונה לבקר את רבה, את הגאון הישיש רבי יצחק אלחנן. הרבה שמעתי על הרב הזה, על אישיותו האצילית, על לבו הער לכל דבר צבורי, ומאד חפצתי לראות את פניו וליהנות מזיו קרבתו. הוא שהה אז במעון־קיץ, מחוץ לעיר, ויחד עם בנו, הרב ר' צבי הירש, הלכתי לקבל את פּניו. מצאתי אותו שוכב ביער, בצל אילן, ומנמנם. רוח קל נשב וליטף את פּניו הלבנים והמלאים, את שער־זקנו הלבן, ומנוחת־רז היתה שרויה מסביב. על־ידו היה מונח ספר קטן, שכנראה עיין בו לפני שנתו. והרוח השתובב גם בו ודפדף את דפּיו. מענין היה לי לראות איזה ספר משמש להגאון קריאה קלה לפני השינה. כאשר נגשתי עוד צעד אחד קראתי בראש הדף: “חושן משפּט”…
שהינו רגעים אחדים, עד שהתעורר משנתו. כראותו אותנו קם מיד על רגליו, שפשף את ידיו בעשב ונתן לנו שלום. כשבנו הציג אותי לפניו, נהרו פניו ובשביעת־רצון מיוחדה הזמין אותי להכנס לביתו. ולבנו אמר:
– יישר כחך, הירש’לי, על האורח ההגון, שהבאתי לי.
בלכתנו חפצתי לקחת מידו את הכר ולשאת אותו, אולם הוא סרב לתת אותו על ידי ואמר: “הנח לבני לקיים מצות כבוד אב” ומסר את הכר ליד בנו.
בבואו הביתה, קרא בקול עליז:
– רבנית! ערכי את השלחן. אורחים הגונים נזדמנו לנו היום.
ועל שלחן ערוך ישבנו זמן רב ושחחנו. בשיחה זו, שנושאה העקרי היה מצב עמנו, עמדתי קצת על אפיו של האיש המורם־מעם הזה. גדלו בתורה וטרדותיו המרובות במילי דמתא ובמילי דשמיא, להשיב לכל השואלים מקרוב ומרחוק לא צמצמו אותו בארבע אמות של הלכה וכל הנעשה והמתרקם בין היהודים היה ידוע לו וקרוב ללבבו. גזרת־גרוש חדשה, שהתרגשה ובאה, שאלת השחיטה, שנתעוררה בספירות הממשלה, תקנתם של חילי היהודים – כל אלה היו מעסיקים את מוחו ולבו ולהם היה מקדיש את כחותיו ואת זמנו. כשהיה מדבר על צרת ישראל היתה עננת־עצב מערפּלת את פּניו והדברים היו יוצאים מתוך תוכו של לבו. נראה היה, כי הוא מיצר בצרת ישראל בגופו ובנפשו ממש. הוא היה נוח מאד לבריות, והיה מקבל את כל אדם, אף את מי שאינו חרד, בסבר פנים יפות. וכל המדות האלה העמידו אותו בראש היהדות ברוסיה והוא היה לא רבה של קובנה אלא רבם של כל בני הגולה.
בהביטי אל הדרת פּניו, בשמעי אל דבריו, בראותי את מדותיו בהכנסת אורחים, דמיתי כי את הלל הזקן אני רואה לפני.
בה בתקופה היה ברוסיה פּולמוס־ה“מוסר” הגדול, שהעלה, בשעתו, הרבה אבק־סופרים ב“המליץ” ו“הצפירה”. פּוטר הפּולמוס היה אז הסופר ש. רוזנפלד מקובנה. במאמרים חריפים יצא כנגד בעלי המוסר, שבצרו להם מקום בקובנה. הוא הוכיח בעובדות ובמופתים, כי בעלי המוסר הם מבלי עולם ומעבירים את תלמידי הישיבה על דעתם. בהיותי בקובנה, במקום המעשה, שמתי את לבי לתהות על קנקנם של המוסריים ולראות אם כ“הכצעקתה”. יחד עם התלמודי המובהק הסופר אהרן מיכל ברוכוב הלכתי לראות את ישיבת המוסריים. ומוכרח אני להודות על האמת, כי רטט עבר בכל אברי גופי, כשראיתי את הליכותיהם ודרכיהם של המוסריים. דרך המוסר, כפי שהיתה נהוגה בקובנה, לא היתה דרך החיים אלא דרך המות. המוסריים היו מתהלכים כצללים, ועצב מלנכולי של נידון למות היה משתקף מעיניהם. ביחוד היה הלב שותת דם, לראות את הצעירים, את פּרחי־הישיבה, שלא טעמו עדיין טעם חיים וכבר הספּיקו להביט על כל העולם מתוך אספּקלריה של עצב ומלנכוליה. המוסר המית בהם כל רגש שמחה ודן בחניקה כל חפץ־חיים ודומים היו לפרחים שנבלו בלא־עתם. ולא לחנם התנגדו הגאון רי"א ובנו לשיטת המוסר ולתעלולי ראשיה, מטפּוסו של “בעל־החורים”…
בקובנה הכרתי לדעת גם את הסופר יעקב ליפשיץ, שעמד בראש “הלשכה השחורה” והיה אחד מן המתנגדים היותר קיצונים לתנועת חבת ציון ולהתנועה הציונית. ליפשיץ היה איש משכיל וסופר בעל כשרון, אולם היה קנאי אדוק, והקנאות העבירה אותו על דעתו ועל השכלתו. הוא שנא את הספרות העברית, את הסופרים העברים, את הציונות והציונים תכלית שנאה והיה כותב ומדבר כנגדם בדברי רעל ומשטמה. בהיותו מושפּע מספרי הרב הירש, שאף ליסד ברוסיה מן מפלגת־חרדים, כזו שביהדות הגרמנית. אולם שאיפתו זאת, כמובן, לא עלתה בידו והתנפּלויותיו על הציונות לא הנחילו לו כבוד רב.
שהיתי בקובנה שבועות אחדים. בהשתדלותו של הד“ר פיינברג נתן לי שר־הפּלך רשיון מיוחד לדרוש בכל בתי־הכנסיות שבעיר. טובי חובבי ציון והלאומיים עשו לדרשותי פּומביות גדולה שהיתה מכוונת כנגד “הלשכה השחורה”. ואמנם צריך להודות, כי רשומה של הלשכה כמעט שלא היתה ניכרת בקובנה עצמה. ראש הלשכה היה גם סופר הרב, והרב, כידוע, התיחס ברצון ל”חבת ציון" וזה אסר במקצת את ידיו של ראש הלשכה.
לפני עזבי את קובנה, נשאתי מספּד מר על הגאון הנצי"ב מוולוז’ין. המונים רבים נתאספו לחלוק כבוד להגאון המנוח, ביניהם היו רבים מתלמידיו. תארתי לפניהם את ערך האבדה הגדולה, שאבדנו במות הגאון, את ערך הישיבה הוולוז’ינית, שמסר את נפשו עליה, והקהל הרב געה בבכיה.
ועד מבית־הכנסת האשכנזי בא אלי להזמינני לדרוש בבית־הכנסת ההוא, שעוד לא עמדו רגלי מגיד על בימתו. בראש הועד היו הרב מטעם הממשלה שניטקינד ושני תלמידי האוניברסיטה האחים ברמסון. שתי שעות רצופות נאמתי שם בקהל רב, ביניהם גם פּרושים וחרדים. והיה הדבר לאות בקובנה.
עם הסופר אהרנזון, מתרגם “חורב” ו“אגרות צפון” להירש, הלכתי להפּרד מרב העיר, רבי יצחק אלחנן. שעות אחדות בלינו עמו בשיחה. לא יכולתי לגרוע עין מפניו המאירים, משעור קומתו, מידיו הלבנות־השקופות וביחוד מעיניו המפיקות אהבה ורחמים.
פּתאום הפסיק משיחתו, בקש ממנו סליחה ונכנס לחדרו המיוחד.
כעבור עשרה רגעים שב ויצא אלינו, מסר מכתב לידי ואמר לי:
– יואל נא לקבל ממני דברים אחדים על כשרונו אשר חננו אלהים. הדברים יועילו לו. אני זקנתי ושבתי וכבודו צעיר לימים וכחו עמו לעבוד בעד עמנו, אמונתנו ותורתנו. כפי שאני רואה, עתיד הוא לילך למדינת־הים, לאמריקה. הכל הולכים לשם. יבוא אליהם ויחזק את ידיהם. יאמר להם בשמי, כי יתאמצו לשמור את תורתנו הקדושה, כי היא חיינו ואורך ימינו זה שנות אלפּים.
נפרדנו בנשיקה ובדמעה.
פּרק תשעה עשר
עד שאתה נכנס לתחומה של בריסק דליטה, מתכונן אתה, לפי שמה, למצוא עיר ליטאית עם כל הסימנים, שמנו החיים בערים הליטאיות. אולם בבואך אל העיר אתה מכיר, כי השם הוליך אותך שולל ולפניך עיר פּולנית, לכל פרטיה ודקדוקיה. היהודים לובשים ארוכים ומתעטפים ארוכים, חובשים לראשם כובעים בעלי שולים רחבים, בטעם היהודים הפּולנים, מגדלים את פּאותיהם ומבטאם הז’רגוני הוא קרוב יותר אל המבטא הפּולני מאשר אל הלטאי.
כעיר פּולנית ברוחה משמשת היא מבצר להחסידות. רוב היהודים הם חסידים, עם כל מעלותיהם ומגרעותיהם. ולכן אין פּלא אם הרעיון של “חבת ציון” אחר שם לבוא. בשעה שביאליסטוק הסמוכה כבר היתה מרכז התנועה, לא נראו עדיין בבריסק גם הנצנים הראשונים ולא היתה אף אגודה אחת.
כשבאתי לשם ועמדתי על טיבה של העיר נפלה רוחי עלי. השאלה הישנה “והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי” צפה ועלתה שוב לפני בכל מרירותה ויתוש־הספק החל לנקר במוחי. יראתי, שקולי, הקורא לחבת הארץ ולישובה, לא יהיה כקול קורא במדבר והזרע, גרעיני הלאומיות, לא יפּול על צחיח סלע. אולם כבשתי את הספק, התגברתי על הפּקפּוקים והחלותי לדבר את דברי מעל בימותיהם של בתי־המדרשות ובתי־הכנסיות שבעיר, ורבים היו הבאים וצפופים עמדו השומעים ודברי על צרת האומה ושיבת שבותה, שיצאו מתוך־תוכו של לבי, נכנסו ללבותיהם של השומעים ולא שבו ריקם.
אחת מסגולותיה היותר חשובות של בריסק הוא, בלי ספק, רבה הידוע, הגאון רבי חיים סולובייצ’יק, בן הגאון רבי יוסי בר וממלא מקומו. הרב הזה הוא טפּוס מיוחד במינו. חריפות־שכלו ועומק־הגיונו הוציאו לו מוניטים בעולם, עוד בימי־נעוריו, בהיותו ראש הישיבה בוולוז’ין יחד עם חותן־חותנו הנצי"ב. סופרים וחכמים רבים, בני־ברית ושאינם בני־ברית, התפּלאו על כשרונותיו הרוחניים וכחותיו הנפשיים. במראהו החצוני לא עשה רושם. קומה נמוכה, זקן מחודד, עינים חדות ורק הראש הוא גדול, גדול יותר מדאי, וכל הרואה מכיר מיד, כי הראש הגדול הזה הוא בית־קבול למוח גדול, למוח הוגה רעיונות עמוקים.
ובמקום שאתה מוצא גדולתו של האיש הזה שם אתה מוצא גם את פּשטותו. רבי חיים אינו מתהדר במלבושיו ואינו נוהג שררה בביתו. יש שהוא מתמתח על גבי הספּה ומעיין ברמב“ם, במעמד בעלי־בתים, הנכנסים ויוצאים בביתו, או שהוא מטייל ארוכות וקצרות עם הרב ר' שמחה זליג, יד על שכם, ומדבר אתו בדברי תורה, כשם שהיה רגיל לעשות בימי־נעוריו בוולוז’ין. ומספּרים בשם הגאון הנצי”ב, כשהיה רואה את ר' חיים מתהלך עם בן־ישיבה וידו על שכמו של הבחור, היה מחייך ואומר:
– ר' חיים על צוארו ויעסוק בתורה?3
מנהגו היה, שלא לפסוק שאלות של אסור והיתר. גם אם נפלה שאלה בביתו היה שולחה אל אחד ממורי־הוראה שבעיר. דרכו בהוראה היה, שלא להחמיר, ביחוד אם הדבר נוגע לבריאות־הגוף. מספּרים, כי פעם בא אליו ילד חור־פּנים לשאול, אם מותר לו לאכול בשר ב“תשעת הימים”. ר' חיים נתן בו עיניו וענה לו: לך ואמור לאמך, כי גם לה מותר. וכששאלו אותו המסובים לפרוש דבריו, אמר: ילד דל וכחוש כזה אינו נולד מאם בריאה ובעלת־בשר…
וכשם שהיה נוח בביתו, היה, לפעמים, קשה כארז בעניני העיר. והיה מעשה, שיצא פעם בגלוי נגד העסקן הידוע מנדילבלט, שהיה ממונה על שכר הרב. ר' חיים התנגד אל הנהגתו של זה ב“לינת הצדק” ולא נרתע להלחם אתו.
וגם בעניני הכלל לא ידע ותורים ופשרות. כשחגגו ברוסיה את חג־יובלו של כוולסון ומשכילי בריסק חפצו לשלוח לבעל־היובל אדריסה של ברכה, לא רצה ר' חיים לחתום על האדריסה. תשובתו היתה קצרה:
– אין אני חותם על ברכה למומר.
וכוולסון הלא היה הטוב שבמומרים, והרבה מגדולי הרבנים נהגו בו כבוד ופנו אליו בבקשות שונות לטובת כלל ישראל. העם זכר לו לטובה את ספרו נגד עלילת־הדם. גם ידועה המימרה של כוולסון: “ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי”. רבי חיים לא שם לב לכל זאת, עמד על דעתו ואמר:
– אין לי עסק עם מומרים.
רבי חיים, כאביו, היה פזרן לדברים שבצדקה. ידו היתה פּתוחה תמיד, מלוה וחונן ונותן. וכששאלו אותו:
– רבנו, במה יפרע את חובותיו?
ענה רבי חיים ואמר:
– ישנם די עשירים בבריסק, שבידם לפרוע מה שאני מוציא על העניים המוטלים עליהם.
את רבי חיים ידעתי מילדותי. שנינו למדנו בבית־המדרש בסלוצק, בשבת רבי יוסי בר על כסא־הרבנות בעיר־מולדתי. רבי חיים היה גדול ממני בארבע שנים. ולא אחת הכה אותי בהשתובבנו בין מנחה לערבית. רבי חיים היה ילד עליז ושובב גדול.
כשבאתי לבריסק, הלכתי מיד לקבל את פּני רבי חיים. ונפלאת היא. הוא הכיר אותי מיד, נפל על צוארי ושאל אותי:
– האתה הוא הרשל ר' חיים מאשקעס? שמח אני לראותך אחרי עשרים וחמש שנה. ועתה בבואך בצל קורתי, אחת אשאל ממך: נשוב לימי־ילדותנו לרגעים אחדים ונקרא זה את זה בשמותינו. אני אקראך הירשלי ואתה אותי – חיימ’קה. מה נעימה הילדות!
– כן, רבנו, – עניתי – הרשות ביד רבנו לקרוא אותי כרצונו. הדבר יהיה לי לרצון ולעונג. אבל אנכי חייב לנהוג כבוד ברבנו. שכן הוא רבה של בריסק ורבם של כל ישראל.
– אם כן, – קרא רבי חיים – מה שלומו, רבי צבי מסליאנסקי?
שעות אחדות בלינו בשיחה נעימה על זכרונותינו המשותפים מימי ילדותנו.
אחד הטפּוסים העתיקים, שרידי הדור העבר, שאין עוד דוגמתם, היה בבריסק הרב ר' שלום מנשה. האיש הזה, שלא שמש בתגא של רבנות, אלא חי כאחד העם, היה גדול בתורה וחסיד במעשיו. שבעה שעורים היה מלמד בשעות קבועות ביום, ואת כולם בחנם. את שאר זמנו היה מבלה בחזרה על הפתחים, לקבוץ על יד לעניים ואביונים, לסעוד חולים ולפקח על צרכיהם של יתומים. כל בני העיר אהבוהו אהבת־נפש, כאהבת בנים את אביהם. מכל קצות העיר היו באים אליו, שיתפּלל על חולים ועל מקשות־ללדת. וגם כשהיו באים בבקשות כאלה אל ר' חיים היה שולח לרבי שלום מנשה.
– רבי שלום מנשה – היה רבי חיים אומר – גדול ממני ביראת־שמים. לכו אליו.
גם רבי הירשל ברומברג בבריסק היה מן היראים והצדיקים. את כל חייו הקדיש לצדקה ולמעשים טובים. הוא דאג לכל החולים בבריסק, שהיו צריכים להתרפּא בצ’כוצינק או בדרוזגניק והרבה נתרפּאו על ידו.
שעות נעימות בליתי בחברות של החכם והבלשן רבי אריה ליב פיינשטיין, מחבר ספר “עיר תהלה”. בביתו ראיתי את ספריתו הגדולה והעשירה בספרים מספרויות שונות. גדול היה הזקן הזה, משים לילות כימים ועוסק בעבודות ספרותיות שונות ובודד היה. בני בריסק לא ידעו אותו ואת ערכו.
פּרק עשרים
העיר דווינסק, דינבורג לפנים, היא עיר צעירה, בערך. עוד לא מלאו לה מאה שנה. בבואך אל העיר ובהתהלכך ברחובותיה ובראותך את הבתים הגדולים והיפים, הבנוים לפי הבניה האירופּית, תכיר בה, כי לעיר חדשה הובילוך רגליך.
רוב התושבים הם אחינו בני־ישראל, שאבותיהם השתקעו בעיר בימי ניקוליי הראשון, בראשית מאת התשע־עשרה, בהבנות מבצר דינבורג. משפּחת־פרידלנד הידועה היתה ראשונה למתישבים. בני המשפּחה נתעשרו וקנו להם שם בבנין המבצר. הם עלו בעשרם מעלה־מעלה והאחים פרידלנד, או פרידלנדסקי, עברו לפּטרבורג. ידועים היו בשמם ובפעולתם בכל רחבי רוסיה כל ימי אלכסנדר השני. בנפול אלכסנדר קיסר בשנת תרמ"א, הועם זהרה של המשפּחה הזאת וירדה מגדולתה. בני המשפּחה ירדו מטה־מטה עד שטבעו בים־העניות ברוסיה. כל בני דווינסק, כיהודים כנוצרים, הצטערו בצער משפּחת פרידלנד. זכרון עולם השאירו אחריהם בדווינסק: בית־הכנסת והמוסדות, שנבנו על־ידם ונקראים על שמם עד היום.
אמנם ישנם בדווינסק עשירים מקרוב באו ויש מהם העולים בעשרם על בני משפּחת פרידלנד, אולם אין בהם ממדותיהם של אלה. קרובים הם לעצמם ודואגים לנפשם. גורל עמנו אינו נוגע ללבם. חיים הם בכל טוב, נוסעים בצבים ובכרכרות, נשיהם עדויות כסף וזהב ואבנים טובות ומעלות חמת האנטישמיים. ועם עני ואביון עוונותיהם יסבול. כיוצא מן הכלל הוא העשיר ר' שלמה זכס, המתענין בספרותנו וחבר הועד האודיסאי ל“חבת ציון”.
טילתי על חוף הדווינה, בדרך העולה אל המבצר. והנה עברה על פני עגלה טעונה מטות־ברזל העשויות בבתי־הספר למלאכה על שם פרידלנד. על העגלה אצל הרכב ישב אחד מידידי, מורה בבית־הספר ההוא.
– לאן המטות הרבות האלה? – שאלתי את ידידי.
– המטות הללו – ענה לי – הזמין אצלנו העשיר מ. וויטנברג והוא מנדבן לבית־האוסף שבמבצר.
הלכתי אחרי העגלה עד שהגענו אל המוסד. מנהל המוסד יצא לקראתנו ובלעג מר אמר:
– צאו וראו בנדבת־לבם של היהודונים (“זשידאָווסקאַיאַ בלאַגאָדאַטלעסוואָ”). רצונם לקבל אותות־כבוד מידי הממשלה. המעט להם הכסף והזהב אשר גזלו ממנו ובקשו גם אותות־כבוד. עלוקות!
בשמעי את דברי־התודה של מנהל המוסד לאחינו הנדבן, נזכרתי בתלמידים הרעבים והיחפים4, שראיתי אתמול בבית תלמוד־התורה ולבי שוע בקרבי:
עשירים מנוולים! מעצמכם ומבשרכם תעלימו עיניכם ורק להכבד על פני זרים כל מגמתכם. עבדי־עבדים, מזמרי “מה־יפית”, מנשקי־השבט, לא תראו בשואה ההולכת ובאה עליכם.
בקרתי את שני הרבנים בדווינסק, את הרב רבי מאיר שמחה הכהן ואת רב החסידים רבי יוסף רוזן. שניהם גאונים ידועים. הראשון הזכיר לי בתוארו את רבי יוסי בר. אולם רחוק הוא ממנו באפיו ובמדותיו. כשעה ישבתי ושוחחתי אתו ובכל השעה הזאת לא שמעתי ממנו אף מלה אחת על עמנו ועל תקוותיו. קיתון של “ביטול היש” שפך על הכל.
את רבי יוסף רוזן ידעתי עוד בילדותי. בהיותו כבן שתים־עשרה שנה וידוע בשם “העלוי הרוהטשובי”, הביאו אביו, חסיד מחסידי ליובוויטש, לסלוצק ללמוד תורה מפי רבי יוסי בר. ואמנם ילד־פּלאים היה בזכרונו הכביר. כל הלומדים שהיו בבית רבי יוסי בר השתאו לעזות־מצחו של העלוי הקטן בעמדו לפני הגאון בישראל.
– אמור לי, בני, – שאל אותו רבי יוסי בר – כמה מסכתות בש"ס אתה יודע?
– בקי אני – – ענה העלוי הקטן – בחצי ש"ס.
– באיזה חצי? – חזר ושאל רבי יוסי בר.
–באיזה שישאל – ענה הילד.
רבי יוסי בר תהה על קנקנו בסוגיות שונות והנער ענה לו בחריפות כמפלפּל ותיק.
אין ספק, שאלמלי התחנך העלוי, רב־הכשרונות, בחנוך מסודר, היה לאחד הכוכבים המזהירים בשמי ישראל ולכבוד ולתפארת לעם ישראל. אולם לצערנו לא נמצא לוטש ללטוש את האבן היקרה הזאת ולתת לה ברק וסופה ככל גלמי האבנים הטובות המתגוללות ברחוב היהודים באין לעמם חפץ בהן.
עם כח זכרונו גדלה בקרבו המדה לבטל את כל הרבנים הגדולים ורבו רבי יוסי בר עמהם.
זו תמונתו:
נמוך־קומה, כפוף־גב, קצר רגלים וידים, גו כחוש, וראש גדול עליו, צואר לא יראה, לבוש חלוק־משי ארוך, לא לפי מדתו, קצר־ראי, רץ על פני החדר תפוס מחשבות.
כשנכנסתי אליו נעץ בי מבט זעום ובראשית דבריו, שזרמו מפיו, בטל את רבי יצחק אלחנן ואת רבי שמואל מוהליבר, את תנועת חבת ציון ואת רעיון ישוב ארץ ישראל והרבה בשבח אתרוגי קורפו. הוא הכחיש במציאות מושבות בארץ־ישראל, “המינים והאפּיקורסים בדו זאת מלבם”, המטיר אש וגפרית על הספרות העברית ועל סופריה וכולו כהר־געש.
לא עניתי לו, אמרתי לו שלום ויצאתי.
מווילנה נקראתי טלגרפית מאת המ“מ דמתא, הרב רבי צבי הירש רבינוביץ, ומאת “חובבי ציון”, לבוא ולהספּיד את אלכסנדר צדרבוים, עורך “המליץ”. מלאתי את בקשתם. באתי לווילנה ומצאתי באחד מבתי־הכנסיות הגדולים הכל מתוקן להספּד. ארון־הקודש עטוף שחורים, בית־הכנסת מלא מפה לפה, נתכנסה ובאה כל האינטליגנציה: רבנים, רופאים, עורכי־דין, עסקנים וסופרים. שוטרים וז’נדרמים שמרו את הסף והשגיחו על הסדר. חזן העיר התפּלל תפלת “אל מלא רחמים” בלוית מקהלת שרים. אחר־כך עליתי על הבמה ונשאתי מספּד על העסקן הנפטר. בארתי לקהל את ערך האבדה, שאבדה כנסת ישראל במותו של אר”ז, העסקן ללא־ליאות. והגדולה בפעולותיו היא אשור ועד “חובבי ציון” באודיסה מאת ממשלת רוסיה. המלצתי עליו את מאמר התלמוד: “שדה שיש בה אדר־ארז אינה נגזלת ואינה נחמסת ופירותיה משתמרין”.
אחרי נאום־ההספּד נדב הקהל לקופּת הועד באודיסה.
מווילנה שבתי לדווינסק. נאמתי עוד לטובת בית־התמחוי וחברת “מועדי שבת”, שיסד המורה והפּדגוג אלחנן מלמד, ללמד חנם את בני הנעורים עברית ודברי ימי ישראל.
נשף־פּרידה נעים ערכו לי בני־דווינסק. גבאי בתי־הכנסיות הגישו לי אדריסה כתובה עברית ומשובצת זהב ו“דברי ימי ישראל” לגרץ בכריכה הדורה. המשורר י. ל. גמזו הקריא את שיריו, שחבר לכבודי. בלינו בנעימים עד אור הבוקר וכולם לווני בדרכי לרז’יצה.
* * * * *
רז’יצה היא אחת מערי־המחוז בפלך וויטבסק. כעשרת אלפים יהודים גרו בה; רובם סוחרים וחנונים, בעלי־מלאכה מעטים הם. בראש העסקים הוא סחר הפּשתן. סוחרים מגרמניה באים לרז’יצה לקנות פשתן והיהודים רואים ברכה במסחרם.
טפּוס מענין הוא הרב ברז’יצה, רבי יצחק ציוני. זקן הוא האיש ורפה־כח ויושב כל היום עטוף בטלית ומוכתר בתפלין. בשבתות ובחגים אין הוא מדבר דברי חול וכשבאים אליו בשאלות איסור והיתר הוא עונה במנוד־ראש. רחוק הוא מן החיים, כרחוק פּומבדיתא מרז’יצה. הוא מביט על כל החיים ממעלה למטה ואינו יודע בצרת ישראל ברוסיה. ומאין ידע? עתונים לא יקרא, עם אנשים לא ידבר ורחוק הוא גם מאשתו ובניו.
אותי הפלה לטובה וישוחח אתי. הוא התאונן על בית תלמוד־התורה ברז’יצה, שנוסדה בשנה ההיא על־ידי הרב מטעם הממשלה, יעקב פּוליאק.
לבי שותת דם – אמר בכובד־ראש – על הנהגת בית תלמוד־התורה. נבלה נעשתה בישראל. מוציאים תינוקות של בית רבם מכלל ישראל, רחמנא ליצלן.
– ילמדנו רבנו, – שאלתי – איך ובמה? בקרתי אתמול את בית תלמוד־התורה, בחנתי את התלמידים ומצאתים יודעים את תורתם.
– מר בחן אותם – מהר לענות – בלמודי־הקודש. אולם גם גוית הם לומדים מספרים כתובים רוסית. וכשיגדלו וידעו את לשון הרוסית יסעו לפּייטרברג, יכנסו לתוך האסכולות הגדולות ויהיו לרופאים, לאפּיקורסים ולמחללי־שבתות ככל הגוים.
הדברים האחרונים יצאו מלבו הכואב.
– תנוח דעתו של רבנו, – אמרתי לו. – הם לא ילמדו באסכולות הגדולות בפּטרבורג, מפּני גזרת הקיסר לנעול את דלתי האסכולות בפני בני־ישראל.
– האמת נכון הדבר? – שאל בשמחה – בני־ישראל אינם מתקבלים לאסכולות של הגוים ואנכי לא ידעתי. ברוכה הממשלה, ירום הודה, בעדנו.
משיחתי אתו נוכחתי בתמימותו הגדולה של הרב ר' יצחק ציוני היושב על כסא הרבנות ברז’יצה זה שלשים שנה באותו החדר ואולי גם באותה הטלית…
ואופי הוא, כי אשתו הרבנית, בניו ובתו רחוקים מאד ממנו. הרבנית נותנת יד לאורחים ומקבלתם בסבר פנים יפות. בתו, עלמה יפה, יודעת עברית ורוסית, צעירים אינטליגנטים מבקרים אותה ומשוחחים על שאלות־העולם. בניו לומדים מפי מורה רוסית וחשבון. ורק את בן־זקוניו אין הוא מוציא מד' אמותיו, מלמדו בעצמו ואינו מוסרו למורה ואפילו ללמוד אידית אסר עליו.
בני רז’יצה מכבדים מאד את רבם על תום־לבו ותום־דרכיו. החפשים במקצת נדים לו ראש.
פּרק עשרים ואחד
מרז’יצה נסעתי להומל.
הומל היא עיר מלאה תשואות וחיים, רוכלת ערים. ביחוד גדל בה המסחר מימי גרוש מוסקבה, בשנת תרנ"ב. כשלשים אלף יהודים יושבים בהומל ומתפּרנסים בריוח. בראש העסקים הוא סחר העצים. רפסודות נשלחות על פני הדניפּר לנגב רוסיה, לייקטרינוסלב וחרסון. הומל היא בין רוסיה הקטנה לרוסיה הלבנה; בין פּלך טשרניגוב ופלך מוהליב. שנה־שנה מתכנסים להומל סוחרי־העצים מנגב רוסיה ומצפונה לעשות סחורה. סוחרי נגב רוסיה קונים עצים מסוחרי הצפון ומוכרים להם את יבול אדמתם: חטה, דגן וכוסמת.
כמעט כל יהודי הומל הם חסידי חב“ד. אולם מתונים הם ברוחם, אינם מתקוטטים עם המתנגדים כאחיהם בווהלין, “פּתחו אתם ב”ברוך שאמר” ואנו נפתח ב“הודו”; אמרו אתם “נעריצך” ואנו נקרא “כתר” – כך הם אומרים למתנגדים, כי רוח המסחר רוחם. מעט מן המדות הטובות למדו גם מיהודי־הנגב וגם מיהודי ליטה; חיים בריוח – כראשונים ויודעים במקצת את התורה ואת ההשכלה – כאחרונים.
אם כל עירה ועירה ברוסיה יש לה “רוזן”, או “נסיך” שלה, שהיהודים מספּרים מדור לדור, בלילי־חורף הארוכים בין התנור והכירים ובערבי־קיץ הבהירים תחת כפּת־השמים, את כבוד עשרו ורוב חסדיו – יש לה, להומל, רוזן ונסיך ביחד. כל יהודי בהומל יודע לספּר גדולות ונצורות, אגדות ומעשיות, על הרוזן רומיאנציב ועל הנסיך פּשקביץ. שניהם היו מחסידי אומות־העולם וגמלו חסדים טובים ליהודי הומל. הרוזן רומיאנציב בנה להם את בית־הכנסת הגדול, אשר בתוך העיר. ואמנם בית־הכנסת הזה דומה בגזרתו ובניתו לבתי־התפלה של הרוסים והפּולנים והרואה מכיר מיד, כי נבנו על־ידי אדריכל אחד ולפי תכנית אחת. הנסיך פּשקביץ עזר הרבה ליהודים יחידים ועמד להם בשעת דחקם. יהודים רבים עלו לגדולה על־ידו. ומעשה ביהודי סמרטוטר, שהוא ואשתו היו חוזרים על גלי־האשפּה, מלקטים סמרטוטים ומוכרים אותם לבית־חרושת הניר של הנסיך. היהודי הזה מצא חן בעיני הנסיך ונתן לו מהלכים בבית־החרושת. לא היו שנים מועטות והיהודי נעשה הקבלן הראשי, להמציא סמרטוטים ותבן לבית־החרושת, והיה לאחד מעשירי העיר. – לקיים מה שנאמר: מאשפּות ירים אביון…
ליום השבת הוזמנתי לבית ידידי מרדכי בן הלל הכהן. עונג־נפש היתה לי מסבת־השבת עם כל המנהגים הקדושים והטהורים. הרגשתי, כי מיסב אני לשלחן של תורה וגדולה כאחד. לאחר חצות היום בקרנו מר לוונטין, מותיקי חובבי־ציון וממיסדי המושבה ראשון לציון.
יחד טילנו בחוצות הומל. הם הראו לי רחוב עתיק מימי ת“ח ות”ט, שהיה גיא־חזיון לטרגדיה לאומית בימי בוגדן כמלניצקי. ברחוב הזה נמצא גם בית־הקברות שקבורים בו קדושי התקופה ההיא. לא רחוק מבית־הקברות עומד בית־תפלה עתיק והמסורה מספּרת: כשנכנס בוגדן כמלניצקי לעיר, כנס את כל היהודים, אנשים, נשים וטף, לתוך אותו הרחוב וכרוז יצא מלפניו: כל יהודי, אשר לא יבוא לבית־התפלה, להטבל ולהכנס לברית הדת הנוצרית – אחת דתו להמית. כל עדת היהודים עמדה ולא זעה ממקומה, ורק יהודי אחד, בוגד בעמו ובדתו, יצא מתוך הקהל ונכנס לבית־התפלה. ומיד התנפּלו ההיידמקים האכזרים על היהודים ועשו בהם טבח נורא. מכל עדת היהודים לא נמלט איש, מלבד ריבה אחת, ששמה עצמה מתה ושכבה בין ההרוגים כל הלילה. כעלות השחר קמה מעל הארץ ובשארית כחותיה נסה מן העיר ונמלטה לאחד הכפרים. כשבגרה ונשאה לאיש, שבה אל העיר ובנתה לה בית על־יד קברות אבותיה ואחיה הקדושים. שמה היה “בבה” ובני ובני־בניה קראו שם־משפּחתם “בבושקין” על שמה.
היריד השנתי בהומל בעצם תקפו. העיר כמרקחה, אלפי סוחרים מקרוב ומרחוק, סרסורים וספסרים רצים עצובי־פּנים מן הקונים אל המוכרים, מן המלווים אל הלווים. החורף אחר לבוא, השלג הראשון טרם נפל וסוחרי היערות לא יכלו להספיק את העצים לחופּי הדניפּר ואבלו דרכי מסחר־העצים.
מענין לראות את הרחובות הומים מאדם, המדברים צועקים, רבים מחשבים חשבונות, מניעים בידיהם ובכל אברי גופם. כולם שקועים במסחרם, ככהנים בהיכל מרקורי. הם עובדים עבודתם במסירות ובהתלהבות עד שאינם מרגישים בקור הצורב את אזניהם. נשתוממתי לתמונת־חיים זו, ובלבי אמרתי: אלה הם חיי סוחר־מוכר, חיי גלות ללא־סדר וללא־טעם.
ראיתי את מוסדות הצדקה בהומל ותהו־ובהו בהם. בית תלמוד־התורה סגור על מסגר, הילדים רצים ברחוב כצאן אובד. הבנות אינן יודעות את צור מחצבתן. הגסות ועם־הארצות שולטות בכל תקפן. ומעשה באחד הרוקחים הרואה את עצמו למשכיל ואידיאליסט, שבקר את היהדות בנוסח זה:
– במה נבחרנו מכל עם? במשה רבנו, שהרג מצרי נקי וצדיק בשל אהבתו לבת־פרעה? אם באהרן אחיו, שבנה ארמון לבת־שבע והרג את בעלה אוריה החתי?
וחבריו, האינטליגנטים בהומל, שמעו את דרשתו הנאה ומחאו כף לדבריו המחוכמים.
פּרק עשרים ושנים
בוברויסק היא אחת מערי־המחוז הגדולות בפלך מינסק ואולי הגדולה שבהן. למעלה מארבעים אלף נפש מישראל ישבו בה; שני שלישים – חסידי לובאוויץ ושליש – מתנגדים. שני רבנים שמשו בכתר הרבנות: רב החסידים, רבי שמריה נח שניאורסון, נכד רבי מנדלי מלובאוויץ, בעל “צמח צדק”, ורב המתנגדים, רבי רפאל שפּירא, חתן הנצי"ב, ראש ישיבת וולוז’ין. שני הרבנים וקהלותיהם חיו בשלום.
נשמה קדושה, לב טהור ואופי אצילי מצאתי ברבי רפאל. הוא היה מתון, נוח וותרן בכל מדותיו; עיניו הגדולות והיפות האירו ברחמים ובאהבה. ענו כהלל, מכובד וחביב על כל שדרות העם. גם החסידים העריצוהו. המשכילים ובני־הנעורים המתקדמים כבדוהו מאד. ועם כל זאת ישב בבית קטן ודל, חי חיי עוני ועסק יום ולילה בתורה.
לא כן רבם של החסידים, נין ונכד לבעל ה“תניא”. הוא היה מלא חיים וחי בריוח ובתענוגים, כאדמו"ר. ידיעותיו בתלמוד היו מצומצמות. רבים פּנו אליו בבקשות שונות וכל אחד נתן פּדיון הגון, כדרך החסידים.
הלכתי לבקר את הסופר החכם שמואל אלכסנדרוב. האיש הזה היה בקי בכל מכמני הספרות הישנה והחדשה, בכח זכרונו הפליא את כל הדוברים אתו. ועונג־רוחני ממש היה לשבת בחברתו ולדבר אתו בדברי ספרות. פּיו היה מפּיק מרגלית למרגלית עד שהיה חורז מחרוזת שלמה של הערות וחדושים בלשון, בדברי הימים ובמחקר. עוד בנערותו התנכר להיות גדול בישראל. מספּרים עליו, כי בהיותו בן שמונה שנים הביאו אביו ביום השבת לבית ה“רבי”. בשעת הסעודה פתח הרבי ודרש בעניני חסידות וקבלה. שמואל הקטן הקשיב לכל הגה, שיצא מפּי הרבי, ואחר הסעודה חזר על כל דבריו, מלה במלה ממש, לא החסיר אף את המלה הפּולנית “זאַראַז” (תיכף), שהרבי היה רגיל לחזור עליה, בחשבו, לתומו, כי מלה זו היא אחת ממושגי־החסידות, כ“צמצום” ו“אין־סוף”.
אשרי המחכה. בא יום קויתיו.
בילדותי, בהיותי מגודל בבית מתנגד אדוק ובעיר של מתנגדים כסלוצק, שמעתי הרבה על רבותיהם של חסידים הדורשים דרשות ברמז ובסוד על־פי תורת־הקבלה וחסידים בולעים כל מלה ומלה מבלי להבין אף אות אחת. ותמיד אמרתי בלבי: מתי יגיע לידי לשמוע דרשה כזו. ומשאלתי נתמלאה בשבת פרשת כי תשא, שנת תרנ"ג.
עם ידידי המלומד ר' שמואל אלכסנדרוב הלכתי בשבת לפנות־ערב לבית־הכנסת של החסידים לשמוע את דרשתו של רבי שמריה נח, שהיה דורש מדי שבת בשבתו.
בית־הכנסת היה מלא חסידים, מהם יושבים, מהם עומדים וכולם מיחלים למוצא פי רבם. ישבנו גם אנו וחכינו.
בין־השמשות. קוי־השמש האחרונים מאירים את פּני החסידים הסחים ביניהם, מתוכחים, מדברים כולם כאחד ובחלל שאון כשאון גלי־הים. החשכה הולכת וגדלה, השאון הולך וחזק. באמצע בית־הכנסת עומד שלחן וכסא גדול המחכה גם הוא להרבי.
אפלה. אין אנו רואים איש את פּני חברו. סבלנותנו הולכת ופוקעת. פּתאום קמה דומיה. נשמעו פּסיעות קלות, תמונה אין אנו רואים, רק אזנינו תשמענה בשבת איש על הכסא הגדול. ידענו, כי הוא, יחיה, כבר בא, כי הוא אתנו.
אחרי רגעי דומיה נשמע קול, לא ברור, אלא עטוף מסתורים כקול הבא מרחוק. רק חמש מלים אנו שומעים: “כי תשא את ראש בני ישראל”. המקרא הקצר חזר ונשנה כמה פעמים בצלילים שונים. חמש המלים האלה הגה הקול באותיותיהן כשעה תמימה, טוה, ארג, קשר נימי־מסתורים, שזורים צרופי־קבלה, סודות עליונים מופלאים, רמזים נסתרים. הנה הוא בשמי־מרומים, ברקיע השביעי, לא רחוק מכסא־הכבוד ופמליא של מעלה. שומעים אנו בהפּתח ב“כח הצמצום” שערי היכלא קדישא והוא מטייל לאור הגנוז בחקל תפּוחין ובלכתו הוא שובר את הכלים, מתרומם אל אין סוף ומרבה דברים על עשר ספירות, אדם העליון, אבא, ברא וזעיר אנפּין…
פּתאום נשתתק הקול. דומית־מות בין השומעים. דלת נפתחה חרש ונסגרה.
“והוא רחום יכפּר עון” – נשמע מתוך החשכה. עוד רגעים אחדים, הדליקו את הנר ופני הרבי לא נראו.
– הרבי היכן הוא? – שאלנו את החסידים.
– הוא, יחיה, אינו מתפּלל במחיצתנו – ענו לנו.
אחרי תפלת ערבית שמענו את החסידים מדברים אחד לחברו, כי חסידות כזו עוד לא שמעה אזנם.
בקשתי מהם לבאר לי מעט מדברי הרבי, והם ענו לי, כי מתנגד כמוני אינו מסוגל להבין דברים כאלה.
בצאתי מבית־הכנסת אמר לי בלחש אחד מנשואי־הפּנים שבין החסידים:
– אל תצטער, צעיר לימים. גם אנו, החסידים, איננו מבינים את דבריו. כך הוא הדבר ואין להרהר…
חמשה עשר נאומים נאמתי בבוברויסק ובכולם היה הרב רבי רפאל בין השומעים. ואחרי כל נאום ברכני בברכת “יישר כח”.
בצאתי את בוברויסק לווני רבי רפאל עד בית־הנתיבות וברכני בברכה משונה, שנתקיימה בי עד היום.
וכך היתה ברכתו:
– סע לשלום, ידידי. ה' ישמרך מעושר.
– מה כונתו של רבנו? – שאלתיו בתמיה.
– דברים כפּשוטם, – ענה רבי רפאל בתמימות – אם תתעשר, חלילה, תחדל לחזור על הערים ולדרוש את דרשותיך. ואנחנו צריכים לך.
לא חסיד ולא רבם של חסידים, אלא רב בישראל היה – וברכתו נתקיימה…
פּרק עשרים ושלשה
מוהליב היא עיר־פּלך, אולם עזובה ושוקטה. מסלת־ברזל לא תגיע אליה וכנעני־ארץ לא יפקדוה. הומל, שאיננה אלא עיר־מחוז, מלאה חיים ותנועה יותר ממוהליב. רק הדניפּר העובר עליה מחיה ומפרנס את מאת אלף יושביה, רובם יהודים.
ברוב עמל ובהשתדלות הרב מטעם הממשלה, כהן, ניתן לי הרשיון מאת הרשות לנאום בבתי־הכנסיות שבמוהליב. ותנאי מפורש הותנה עמי, שנאומי הראשון אנאם ביום השבת בבוקר, אחרי קריאת־התורה, בבית־הכנסת של צוקרמן. היום ההוא היה העשרים וששה בחודש פוורל, יום גנוסיה, יום הולדת הצר הצורר אלכסנדר השלישי, אשר הצר לישראל וימרר את חייהם.
כשנכנסתי בשבת עם שחרית לבית־הכנסת חשכו עיני. בית־הכנסת מקושט דגלי רוסיה. ממול ארון־הקודש יושבים הפּקידים הגבוהים, שלישו של שר־הפּלך, רב־הז’נדרמים, שר־השוטרים עם כל הפּמליא. הם באו לשמוע ולראות בהתפּלל היהודים לשלום המלך הרחמן ביום־הולדתו.
לבי נתמלא כעס ושנאה למראה פני הפּקידים, פּני זוללים וסובאים. בקרבי התחילו תוססים שנאה וגועל להצר הארור ולמשרתיו הרשעים הפּורעים והרוצחים. נתמלאתי רחמים על אחי העלובים וראיתים כאנוסי ספרד בשעתם.
– אנוסים עלובים, – אמרתי בלבי – נקהלתם היום בבית־הכנסת לזמר “מה יפית”, להתפּלל בשלום הרוצח המוציא את נשיכם ואת בניכם להורג, לבקש אריכת ימים למחריב בתיכם ולנותן אתכם לבז ולמשסה. נקם ושלם בלבבכם וברכה על שפתותיכם. מה איום מצבכם, אנוסים מודרנים!
במחשבות קודרות כאלה עליתי על הדוכן, מול ארון־הקודש, לנאום את נאומי. וכדאי הוא נאום זה שינתן לו מקום בזכרונותי, למען ידע כותב דברי־הימים את כל הנוראות של חיי אחינו בימי אלכסנדר רומנוב השלישי.
וכך אמרתי:
– אחי, אחיותי, בני עם ישראל ונתיני רוסיה!
נקהלנו היום בבית־הכנסת הקדוש הזה, יחד עם מליוני אחינו במרחבי רוסיה בבתי־כנסיותיהם, לחוג את יום־הולדת מלכנו משיח ה', להתפּלל לאלהי אברהם, יצחק ויעקב בשלום מלכנו הצר אלכסנדר השלישי, במעמד פּקידיו ושריו הנדיבים. מצווים אנו מפי נביאינו וחכמינו להיות נאמנים למלכנו, מגיננו ומושיענו ולארצנו הברוכה. חכמי התלמוד חיבו את הרואה פני מלך לברך בשם ומלכות “שחלק מכבודו לבשר ודם”. מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא. אלהים שליט בשמים והמלך מושל בארץ. וכשם שאנו חיבים להודות לאלהי מרום, כך אנו חיבים להודות למלך הארץ.
והנה חכמינו הורונו: “כשם שמברכים על הטובה, כך מברכים על הרעה”. ולכאורה תמוה. מפּני מה נברך על הרעה? אולם הדבר פּשוט. אנחנו, בני־אדם קצרי־ראות, איננו יודעים מה זו טובה ומה זו רעה. יש דבר שנאמר עליו רע הוא ובסופו אנו רואים, כי רב טוב צפון בו. אמשול לכם משל: אדם ממהר אל הרכבת, כי אץ עליו הדרך. והנה הוא בא לבית־הנתיבות והרכבת יצאה זה כבר. הוא אחר את השעה ואנוס לדחות את נסיעתו למחר. לדעתו, דעת־אדם קצרה, רעה אונתה לו. למחר הוא קם משנתו וקורא בעתון, כי אסון נורא קרה לרכבת, הקטר נטה מן המסלה, הקרונות נשברו וכל הנוסעים נהרגו. אז תפּקחנה עיניו לראות, כי הרעה ביום־אתמול טובה היתה לו למען הציל אותו מרדת שחת. ולכן אנו חיבים לברך על הרעה כשם שאנו מברכים על הטובה. כי גם הרעה המדומה טובה היא. וזוהי הכונה “כל מה דעביד רחמנא לטב הוא עביד”.
וכן היא חובתנו למלכנו. חיבים אנו להודות לו על הרעות, על הגרושים ועל הפּרעות, כעל טובות וחסדים. כי כל מה שהוא עושה, לטובה הוא עושה. הנה גזרתו האחרונה, שגזר על מאה ועשר עיר להיות דינן כדין כפר ומאת אלף משפּחה מישראל גורשו מהן ונשבר מטה לחמן. לכאורה הרי זו רעה רבה.
וכאן תארתי תמונות הגירוש, שראיתי בעיני. כל הקהל נזדעדע וגעה בבכיה. גם בעיני הפּקידים נראו דמעות.
– אולם, – קראתי בקול, – רק בסקירה ראשונה יראה הדבר כאסון לאומי. לכשנעמיק בדבר, נעמוד על כונתו של הקיסר ונראה עין בעין, כי הוא מלכנו, הוא מגיננו, הוא מושיענו. כשמור אב את בנו ישמרנו. בחכמתו הגדולה ובדעתו הרחבה קדם את פּני הרעה, שההמון החשוך לא יפרע פּרעות בישראל כפּרעות אשר פּרע בנגב בשנת תרמ"ב, בשבת מלכנו על כסא מלכותו. ואשר על כן עשה את הערים לכפרים, למען יצאו בני ישראל משם ולא תהיה בהם יד ההמון.
אחי ואחיותי! – קראתי בקול בוכים – אתם ראו, ראו והוכחו בכל תגמולי הקיסר אשר גמל עלינו. וכשזכינו לחוג את יום־הולדתו נתפּלל בשלומו ובשלום ביתו.
כל הקהל כאיש אחד קם על רגליו, אנכי הפכתי את פני אל ארון־הקודש ואמרתי את תפלתי בלשון־הקודש:
“אנא, מלך מלכי המלכים, חסין־יה, מקור החכמה והדעת, אתה אל טוב ונאמן, אתה יודע את האמת, מה גדלו טובות מלכנו אלינו וחסדיו כי רבו אל כל בני עמנו. עשה נא גם אתה טובות כאלה עמו ועם בני־ביתו וכל בני־משפּחתו הנשיאים לבית רומנוב, שמרם, חזקם, אמצם והארך ימיהם כאשר האריך ימינו אנו, הצילם מאויביהם ושונאיהם כאשר הצילנו מידי הקמים עלינו, אמן.”
כל הקהל רעד מפּחד לתפלתי וקרא אחרי אמן.
הפּקידים הודו לי על נאומי ובשבוע הבא נדפּס כל הנאום בעתון הפּלך הרשמי. הצנזור הפּקח לא עמד על הדבר. בשם שר־הפּלך נשלחה אלי תודה מיוחדת.
עשירים רבים מבני־ישראל ישנם במוהליב. אולם רובם קמצנים, מאמצים את לבבם וקופצים את ידם מאחיהם האביון. ואופי הוא, כי כל העשירים הם יראי־השם, משכימים ומעריבים לבית־המדרש, מקיימים ערובי־חצרות וזהירים במצוה קלה כבחמורה. אולם כל זהירותם אינה אלא בין אדם למקום וגופי־מצוות שבין אדם לחברו הם דשים בעקביהם. בעיני ראיתי אחד מהם, עשיר שבעשירים, נתן את תפליו לסופר להגיהן ועמד עם הסופר העני על המקח עד שפּחת לו פּרוטות אחדות.
גועל־נפש עורר בי העשיר העריץ המתגאה לא בעשרו בלבד, אלא אף ביחוס גזעו, בהיותו נין ונכד לרבי יחזקאל לנדה, בעל “נודע ביהודה”. שני עשירים היו בדור האחרון במוהליב, נדיבי־לב ונדיבי־רוח – צוקרמן ושמרלינג. אולם לא הניחו אחריהם בנים הולכים בדרכיהם.
ומרגיזה ביותר היא העובדה, שכמעט כל עשירי מוהליב הם מלוי ברבית, נושכי נשך, מוצצים את דמי הסוחרים הפּעוטים ומחללים שם ישראל.
כל העיר כמַרקחה. שר־פּלך חדש בא לעיר ויש לקדם פּניו במנחה. נתכנסו טובי העיר בבית־הקהל לטכס עצה מה ינתן לו. נמנו וגמרו להגיש לו לחם ומלח על טס־כסף, ששמו חרות עליו באותיות של זהב. אולם הכסף מאין ימצא? טס כזה יעלה למאתים רובל. העניים רוצים – ואין להם; העשירים יש להם – ואינם רוצים. הפכו והפכו בדבר עד שקם הגזבר וגלה רז, כי בקופּת־הקהל יש כמאתים רובל. צהבו פניהם של העשירים והכל על מקומו בא בשלום.
עם ידידי העורך־דין גיסין הלכתי לשמוע את דרשת המטיף ר' גרשון פייסטון, בבית־הכנסת של צוקרמן. התענגנו על דבריו, שהיו מלאים חיים, רעיונות לאומיים, בלא גימטריאות ומסורות, פּלפּולים ועקומי־כתובים, כדרך המגידים. אותו היום יום־מותו של צונץ היה. בתמונות חיות תאר את קלסתר פניו הרוחניים של המלומד הזה ואת מקומו שתפס בחכמת ישראל.
חמשה רבנים מו“צים מצאתי במוהליב ואף אחד מהם אינו ראוי לאיצטלה של רב בעיר גדולה כמוהליב. וצר היה לראות, שהעיר הזאת אין לה מנהיג רוחני כראוי לה. והלא היו ימים, שישב על כסא־רבנותה גדול בישראל, המלבי”ם ז"ל. אולם גם הוא לא האריך שבת. אנשי־בליעל מררו את חייו במלשינות עד שיצא את העיר.
פּרק עשרים וארבעה
כמו בקסם משתרעת העיר הנאוה ליבוי, ברחובותיה היפים והרצופים, בבתיה הגבוהים ובנמלה הנפלא על חוף הים הבלטי. ידועה היא בסחרה הגדול, באכספּורט ואימפּורט. בבואך לעיר לא תאמין, כי בעיר מערי־רוסיה אתה. דומה עליך, כי עברת את הגבול ועל אדמת גרמניה תעמודנה רגליך. מספּר התושבים הוא למעלה מחמשים אלף, רובם גרמני קורלנדיה, מעוטם לטים וכשמונת אלפים נפש מבני־ישראל. והיהודים המועטים הם עורק־החיים לא בליבוי בלבד, אלא בכל קורלנדיה על שפת הים הבלטי. השפה הגרמנית שולטת בליבוי ואף השוטרים והפּקידים הרוסים מדברים גרמנית.
בעמדך בנמל ועיניך תראינה את המחסנים הגדולים המלאים בר ותבואות־שדה, את האניות הרבות המפליגות לגרמניה וליתר הארצות, ואזניך תשמענה קול־רעש הרכבות, האניות, אלפי הפּועלים העוסקים בפריקה ובטעינה – יעלו על לבך דברי יחזקאל על צור המעטירה, רוכלת עמים.
וראה זה פלא: בשבת שובתת העיר ההומיה הזאת. כל בתי־מסחר סגורים, אפילו הבורסה סגורה. הסוחרים הנוצרים שובתים בשבת שלא־מדעתם, כי באין יהודים אין מסחר. ולואי והיתה ליבוי למופת ליתר הערים בנגב רוסיה, ביחוד לאודיסה.
בליבוי מצאתי פתרון לשאלת הרבנות, אחת השאלות הממאירות בחיי היהודים ברוסיה בשעתה. ברוסיה שמשה הרבנות בשני כתרים: בכתר־תורה ובכתר־מלכות. כלומר, היו בה שני מיני רבנים, הרב הרוחני והרב מטעם הממשלה. ועל פי רוב שניהם לא היו ראוים לאצטלה שלהם. הרבנים הרוחניים היו רחוקים מן החיים ומצרכיהם, מהלכים על פני האדמה וחיים בשמים. הרבנים מטעם היו רחוקים מן היהדות ומרוחה כרחוק קצפּ רוסי או קוזק דוני משירי רבי יהודה הלוי. תלמוד לא למדו מימיהם. חיי ההמונים זרים להם ואלמלא מוראה של מלכות היו מורדים מכסאותיהם. וכמה רחוקים הרבנים מטעם מהרבנים הרוחניים – כרחוק מלכות רוסיה מתורת ישראל.
לא כן בליבוי. בקהלת ישראל בליבוי היה רק רב אחד, שהוא היה גם הרב הרוחני וגם הרב מטעם הממשלה וראוי היה לשתי האצטלות. גדול היה בתורה ובחכמה, מוסמך לרבנות עוד מימי בחרתו, בהיותו תלמיד הישיבות בווילנה. הוא מלא את כרסו בספרות הישנה: בבלי, ירושלמי ופוסקים. מוכתר בכתר־תורה הלך לגרמניה לזכות בכתר־חכמה. אחרי שנים מועטות שב לביתו מוכתר בכתר ד“ר לרפואה. אחר שם אל הספרות פניו. בפטרבורג ערך שני עתונים – “רוסקי ייווריי” ברוסית ו”היום" בעברית.
ד“ר י. ל. קנטור היה הראשון להוציא עתון יומי בעברית. ותקופה חדשה פתח בספרות העברית. הוא החיה מתים, הקיץ את השפה העברית מתרדמתה, תרדמת אלפּים שנה, הסיר מעליה את מעטה־הקודש, נקה את האבק מעליה והעמידה בשורת השפות החיות. מי מן העברים איננו זוכר באיזה תיאבון היה “היום” נקרא על מאמריו הראשיים המלאים חיים, הפיליטונים הכתובים בכשרון, המאמרים הפּובליציסיים; חותם של טוהר ורעננות היה טבוע על הכל. ואותו הכשרון הראה קנטור גם בשפה הרוסית ב”רוסקי ייווריי".
את החכם הגדול הזה מנתה קהלת ישראל בלויבוי למלא את מקומו של הד"ר הלל קליין, שיצא לשבת על כסא־רבנות בניו יורק.
ד“ר קנטור ידע והכיר את מקומו. התנהג כיהודי כשר בבית וברחוב ורצוי היה לכל החוגים שבעיר. הדיינים והמו”צים הכפופים לו כבדוהו על גדלו בתורה; הנאורים כמשפּחות אליישברג, לוריא וקצנלסון כבדוהו על גדלו בחכמה.
עונג־נפש התענגתי בחברת הד"ר קנטור. טיילנו על חוף הים ושוחחנו ארוכות וקצרות בשאלות־העולם בכלל ובשאלות־ישראל בפרט. הרבה למדתי מן האיש הגדול5 הזה, בעל שכל ישר, הגיון בריא ולב חם. ביחוד הצטיין בנאומיו ובמדותיו.
באסרו־חג של שבועות מלאו שלשים יום לבואי לליבוי ותמה זכות־ישיבתי בעיר הזאת. בשמונה בבוקר בא אלי שוטר רוסי וצוה עלי לצאת מיד את העיר. אוהב אני את הדיקנות, אולם דיקנותה של הרשות הרוסית הכאיבה אותי מאוד ולבי נתכווץ עד כדי דמעות. הגשתי את השוטר אל החלון, הראיתי לו את הכלבים, החזירים והחתולים המתהלכים ברחוב ושאלתיו:
– להולכי־ארבע אלה יש זכות־ישיבה וליהודי?…
לא סימתי את שאלתי. השוטר כבש את פּניו בקרקע ונהם בנהימה:
– כן, כן, חוק ממאיר, חוק הצר ועלינו למלא אחריו.
בחפּזון נפרדתי מידידי ורבים מהם לווני אל הרכבת, שהוליכה אותי לריגה.
* * * * *
ריגה, בירת לטלנדיה, היא אחת הערים הגדולות והיפות ברוסיה. מספּר תושביה הוא למעלה ממיליון. בהם: גרמנים, פינים ולטים. בזמן האחרון השתקעו בה גם הרבה רוסים וכשלשים אלף יהודים, שיש להם זכות־ישיבה עוד מימי ניקוליי הראשון. סחר העיר רב הוא, כי יושבת היא על הנהר דווינה הנופל לתוך הים הבלטי. עצי היערים הגדולים ברוסיה נשלחים ברפסודות על פני הדווינה לגרמניה. גם סחר התבואה יש לה מהלכים בעיר. יש בה גם בתי־חרושת גדולים המעבידים עשרות אלפים פּועל. הרחובות גדולים ורצופים, הבתים בנוים בטעם. גני־תפארה, שדרות עצים בכל העיר מטהרים את האויר. ובהתהלכך ברחובות־עיר תדמה בנפשך, כי באחת מערי־המרפּא הנך.
בקרתי את הרב מטעם הממשלה, שלמה פוכר, שנמנה ל“יהודי מלומד” על לטלנדיה וקורלנדיה. זקן הוא האיש, למעלה משבעים, אולם צעיר ברוחו. שלשים שנה היה רב במיטוי, בירת קורלנדיה, עד שבאה ריגה ולקחתו אחר כבוד אליה. הוא יודע תלמוד ועברית, נואם מצוין בגרמנית וברוסית. הרבה הערות נכונות שמעתי מפּיו באגדות חז"ל.
אדם טוב ונוח ומלומד מצאתי בסופר העברי הידוע י. ח. טביוב. מלבד ידיעותיו הרחבות בספרות העברית, הישנה והחדשה, סגנונו המצוין במאמריו ובפיליטוניו בעתונים ובירחונים, יודע הוא לדבר ולכתוב בשש שפות חיות: גרמנית, צרפתית, אנגלית, איטלקית, רוסית והולנדית. גם יודע הוא את השפות העתיקות רומית ויונית. ונפלאת היא, שאין הוא חי על עטו; סוכן הוא של בית־מסחר גדול לתבואה. כל היום יעבוד בלשכה ואת הלילה יקדיש לספרות ועוד יש לו פנאי לבלות בחברת ידידיו.
בערב אחד בא אלי אחד הפּועלים, פּרום־בגד, פּרוע־שער וידיו לא נקיות ביותר. כמעט שהטיל עלי אימה במראהו. אולם לאחרי שיחה קצרה הפליאני. לפני עמד מלומד גדול, הוגה־דעות, יהודי לאומי, מדבר גרמנית צחה ושומע עברית. בידו מכתבי־תעודה מרופאים מומחים המעידים על תגליותיו ברפואה. ראש האוניברסיטה משוחח אתו בשאלות־חשבון סבוכות. הוא נתן לי קונטרס אחד, שבו הוא דן על הכשרות בישראל מנקודת המדע ומוכיח במספּרים סטטסטיים, שמחלות רבות אינן שולטות ביהודים בשל זהירותם בכשרות. שתי שעות רצופות דבר אתי וברב ענין היו השעות בעיני כרגעים אחדים. מהיכן הוא מתפּרנס? פּחח הוא. בים הוא רוקע גגות ובלילה הוא לומד וכותב ספרי־מדע.
שני חובבי־ציון ותיקים מצאתי בריגה: שליט ולונץ. שניהם סוחרים גדולים. עומדים בחלופי־מכתבים עם רבי שמואל מוהליבר, מ. ל. ליליינבלום ושפ"ר ועוסקים בכל נפשם ומאדם בתנועת חבת־ציון.
בריגה נראתה לי הרשות הרוסית בפניה הגלוים, בלא מסוה ומסכה. שר־השוטרים קרא בעתון המקומי, שמטיף יהודי בא לעיר, נואם בבתי־הכנסיות בקהל רב והכנסתו לא מעטה. מיד שלח לקרוא לי. הוא לא אסר עלי את הדבור בקהל, לא חבש אותי בבית־האסורים כחבריו ביתר הערים. דברים כפּשוטם דבר אתי בשפה הרוסית: “פּאָפּאָלאַם”, כלומר: לחצאים. שכר נאומי נחלק בינינו: מחצה לי ומחצה לו. וכך עשיתי. שוטר היה בא לבית־הכנסת, יושב על הקופּה ואחרי הנאום היה מחלק את הכסף בינינו, חלק כחלק. ושמח הייתי בחלקי. כי זאת היתה הפּעם הראשונה והאחרונה אשר דברתי כרוחי בלא אימה ופחד.
*
בקרתי את מיטוי, בירת קורלנדיה. בית־הכנסת עומד על חוף הנהר “אא”. החצר נטועה עצים גדולים ובית־הכנסת מזהיר מבינותיהם כארמון. יהודי קורלנדיה מצטיינים בנקיון בבתיהם ובמוסדותיהם. זוהמת הגלות לא דבקה בהם.
לפנים היתה מיטוי אחת הערים העשירות, אולם בשנים האחרונות ירדה מגדולתה. מחורבנה נתמלאו שכנותיה: ליבוי הקורלנדית וריגה הלטית.
בקצה העיר עומד ארמון גדול ויפה. בארמון הזה ישבו לפנים נסיכי קורלנדיה ורוזניה בימי ממשלתם. הדוכס בירון טמון בארון בארמון, גופתו חנוטה כהחנוטים במצרים ועומדת לראוה.
* * * * *
ממיטוי נסעתי לטוקום. במאה שעברה היתה טוקום ידועה לעיר מלאה תורה וחכמה ותהי עטרת גאות ערי קורלנדיה ולטלנדיה. גם היו בה עשירים, לומדים, בעלי־צדקה ואנשי־מעשה. טוקום היתה כערי ליטה המצוינות. והיום ירדה פלאים. אין בה לא תורה ולא סחורה, לא חכמה ולא צדקה. עם־ארצות אוכלת אותה בכל פה.
טוקום של קורלנדיה הזכירה לי את דובנה של ווהלין. גם על דובנה חופפת הדרת ימים עברו, ידועה היתה בגדולי התורה והחכמה שבה. “חכמי דובנא רבתי” נזכרים בספרות הרבנות. והיום – אים גדוליה וחכמיה? וכדובנה כן טוקום. גדולתה מימי קדם קבורה בבית־הקברות הישן. ובני־העיר הם עמי־ארץ ובורים. בני־הנעורים גדלים ללא חנוך עברי, אינם יודעים על התנועה הלאומית החדשה וכל העיר עומדת מחוץ למחנה.
פּרק עשרים וחמשה
את העיר שוויל לא אשכח כל ימי חיי. בעיר הזאת נתמלאה סאת נדודי בערי רוסיה. היא היתה לי התחנה האחרונה. בה כלו שרי הרשות הרוסית את מלאכתם, מלאכת הרדיפה אחרי ויגרשוני כלה מן הארץ.
שוויל היא אחת מערי־המחוז בפלך קובנה, למעלה מחמשה עשר אלף נפש מבני־ישראל ישבו בה, ביניהם אמידים, בני־תורה ובעלי־צדקה. גם ההמון איננו פרוע כמו ביתר הערים. בבואך לבתי־המדרש תמצא עניים יושבים ועוסקים בתורה, מנגחים זה את זה בהלכה ובפלפּול בנוסח וולוז’ין. רבים מבני־הנעורים הם משכילים, יודעים שפות ומדעים וגם הספרות העברית אינה זרה להם.
טפּוס מיוחד במינו היה הרב בשוויל, הגאון הידוע רבי יוסף זכריה שטרן. בזכרונו הנפלא עלה על כל הרבנים בדורו. הוא היה ממש בור סיד שאינו מאבד טפּה. לא שכח דבר מכל אשר למד, ראה ושמע מהיותו בן שלש. והרבה למד בחייו. אולם בקיאותו וקריאתו הנפרזה בכל ענפי הספרות ערבבו את ידיעותיו זו בזו ללא תחלה וסוף. בהחלו לדבר (והוא מרבה לדבר) יקפּוץ מענין לענין, מרעיון לרעיון במהירות וחריפות והשומע לא יוכל להשיגו. כשעתים דבר אתי בלי הרף, לא נתן לי לפתוח פּה, ברקים ברק בדברו, כל מאמר ומאמר קבוע במסמרות, מלא חריפות, חדוד ובדיחה. כמעין הנובע הכיר6 מאמרים מבבלי, ירושלמי, תשובות הגאונים, ספר מחקר וספרי שירה, מרבי יהודה הלוי, בן־גבירול עד עמנואל הרומי ועד ספרותנו החדשה. כרך סברות בהלכה עם מאמרי אגדה. אולם דבר שלם לא יכולתי, לצערי, להציל מפּיו, כי רעיון אחד מרעיונותיו הרבים לא הביע עד תומו. הוא היה ידוע־חולי ורפה־אונים וכמעט כל היום היה שוכב במטה. על מטתו היה מקבל את אורחיו ומשוחח אתם. הוא בטל את רבני דורו ולא נשא פנים גם לראשונים. וביותר המטיר אש וגפרית על הפּיטנים למן הקליר ועד האחרון שבהם. הוא היה מתרעם על רבוי הסליחות, הקינות והיוצרות וב“מנינו” בביתו היו מדלגים עליהם. לדעתו אסור להפסיק בתפלות, שתקנו אנשי כנסת הגדולה ולאמר דברי פּיוט, אשר אין להם שחר.
– כלום יש קורטוב של שירה בפיוט “כי הנה כחומר” והשוטים מהדרים ואומרים אותו בפתיחת ארון־הקודש. ומה למלכה ושתי בחזרת הש"ץ?
את הדברים האלה קרא בסערת־רוחו וכל גופו נזדעזע על ערש־דוי.
– מי נתן רשות לחברי הרבנים להכתיר זה את זה בכתרים גדולים ובשבחים מופרזים? גאונים גדולים, גאונים מובהקים, רשכבה"גים צצו בדורנו כפּטריות אחרי גשם.
אלה היו דבריו.
בשיחתנו נגע בהרבה מקראות, שבאר אותם ביאור מקורי. ואחד מהם ראוי להזכר כאן.
את המקרא “אוי, מי יחיה משומו אל” ביאר, כי כונת בלעם היתה לבן־מרים מבית־לחם, ששם עצמו אל. הנביא שתום־העין צפה וראה את מעשי־התעתועים של האינקביזיציה בימי־הבינים וקרא: אוי, מי יחיה משומו אל?
הגאון הגדול הזה היה באמת צנא מלא ספרא. בבלי, ירושלמי, ספרא, ספרי, תוספתא, מכלתא, מדרש, תשובות הגאונים, הספרות העברית מימי־הבינים והספרות החדשה היו מונחים אצלו כמו בקופסה – אולם מונחים בערבוביה ובלא־סדר.
כשהתחיל הרב החולה לדבר על חבת־ציון בערו עיניו כלפּידי־אש וכולנו, שעמדנו סביב מטתו, הבטנו אליו ביראת־הכבוד.
בשוויל ראיתי עוד טפּוס אחד מן הטפּוסים המיוחדים, ההולכים וכלים אצלנו. זהו הטפּוס של גומל־חסד, של העושה צדקה בממונו, שנשמטה הקרקע מתחת רגליו בדורנו המודרני, דור של המחאות ושטרות, של שלחנים וסרסורים.
כל בני שוויל, או אלה שהיו בה, יודעים את ר' מרדכי אהרנשטם, או יותר נכון, את “ר' מוטיל וויינשיינקר” (יינאי). האיש הזה התפּרנס מיגיע כפּו, מעשיית יין־צמוקים ומכירתו וממשלח־ידו זה חשך מעט כסף. אולם לא השתמש בכסף להנאת עצמו, להגדיל את מסחרו, אלא הלוה אותו לסוחרים פּעוטים, לנשים תגרניות, בשעת דחקם. ביתו היה מעין “בית־מלוה” בלתי רשמי. פּעמים בשבוע היו7 הנשים צובאות על ביתו, ביום הששי וביום הראשון. בערב שבת היו באות לקחת את מנורותיהן, הנתונות אתו בעבוט, להדליק בהן נרות של שבת וביום הראשון היו מחזירות שוב את עבוטן. אמרו עליו, פּעם אחת לא החזירה לו אשה אחת את עבוטה ביום הראשון. לא היו שבועות מועטים והיא באה אליו שוב ללוות ממנו בערבון מנורותיה.
– מוטיל, – לחשה לו אשתו – הרי זו לא פרעה עוד את המלוה הראשונה.
– הסי, – רמז ר' מרדכי לאשתו – גזרה שמא תשמע ותתבייש.
ור' מרדכי הלוה שוב לאשה באותו העבוט.
רק נאום אחד נאמתי בשוויל ושטן הרשות אסר עלי את הדבור. לשוא השתדלו לפניו טובי העיר עם העסקן מר אפרת בראש – שר־השוטרים באחד. גם הסגולה הבדוקה ברוסיה לא הועילה. ולא זו בלבד, שאסר עלי את הדבור בקהל, אלא אסרני מאסר־בית, כלומר: אסור היה לי לעזוב את שוויל שלא מדעתו. פּעמים ביום הייתי חייב להתיצב לפניו. ואל שר־הפּלך בווילנה הודיע, כי עלה בידו לאסור נואם־נוסע מישראל המגרה את ההמון להתקומם נגד הממשלה.
וכך ישבתי כלוא במלוני ימים אחדים. בבוקר אחד באו אלי שני ז’נדרמים ויבהילוני לרב־הז’נדרמים. הוא נתן לי גליון, שנתקבל מאת שר־הפּלך – פּקודה בשם הצר אלכסנדר השלישי, לצאת את רוסיה. רק ארכא של חודש ימים ניתנת לי, אולם הדבור בקהל אסר עלי. במבט אפל של עין־ז’נדרם רמז לי לחתום על הפּקודה. בלב פועם ובידים רותתות חתמתי את שמי ברוסית בפעם האחרונה.
ואותה החתימה חתמה תקופה בחיי, תקופת רוסיה. תקופה חדשה נפתחה לפני, תקופה שהוציאה אותי מעבדות לחרות אמריקה.
פּרק עשרים וששה
לפני עזבי את רוסיה ראיתי לי לחובה ולזכות לבקר בפעם האחרונה את ראש ה“חובבים” מהר“ש מוהליבר, ולקחת ממנו ברכת־הפּרידה. מפּני מראית־עינה של הרשות היה דבר בואי לביאליסטוק ידוע רק לטובי ה”חובבים" שבעיר. אחד מסר לחברו מפּה לאוזן, בלחש ובהחבא, וחברו לחברו וכולם נאספו לאספה חשאית בביתו של העסקן הציוני מר ליטמן רוזנתל. זו היתה אספה “קונספּרטיבית” ממש. ואם ה“בונדאים” והסוציאליסטים השונים מתגנדרים ומתפּארים, שהם הכניסו את ה“קונספּירציה” לתוך הרחוב היהודי, תבא אותה האספה ותטפּח על פּניהם. גם “חובבי־ציון”, בני הדור העבר, שלא היו חשודים על מינות למלכות, ידעו את סודה של ה“קונספּירציה” והשתמשו בה להסתר מעין הרשות.
קדוש היה הערב ההוא. עשרות חובבי־ציון, מן הותיקים, בהם זקנים וצעירים, יושבים שבת־אחים. מצב־הרוחות מסתורי. ואני נפרד מהם ועל־ידם – מכל חברי וידידי ברוסיה. דברתי בדם לבי. עיני כולנו זלגו דמעות. והדמעות קודש היו. הבית היה סגור ומסוגר. חרש דברנו. וכך בלינו עד חצות לילה.
כאב טוב ונאמן נפל הגרש"מ על צוארי, נשקני ואמר לי:
– אתה הוא מטיף לעם, גורלך כגורל העם. כמוהו אתה נע ונד מארץ לארץ וממלכה אל עם אחר. לך לשלום לאחינו מעבר לים ויספת לעבוד את עבודתך, עבודת־הקודש. הקיצם משנתם, העירם מתרדמתם, אמור להם, כי ביתנו הלאומי הוא לא במערב, אלא במזרח, ואף גם בהיותם בקצוי מערב, את המזרח אל ישכחו. מובטחני בך, כי תזכיר להם את חובתם לאלהיהם, לעמם ולארצם.
וכך יצאתי את רוסיה. עם שחר עברתי את הגבול ואני – בפרוסיה של גרמניה.
“ליל שמורים" היה לי הלילה האחרון. רגשות עזים מלאו את לבי, מחשבות וזכרונות תעו במוחי. ותדד שנתי מעיני. בעינים עצומות שכבתי ער כל הלילה ובזכרוני עברו ארבעים שנות חיי ברוסיה, ארץ המאפּליה, ביחוד חמש־עשרה השנים האחרונות, מיום היותי ל“חובב־ציון” בראשית התנועה. נזכרתי באספות הראשונות של “חובבי־ציון” בפינסק, בהרגישי באש־הקודש העצורה בקרבי, בחפצי הלוהט לדבר אל אחי, לעוררם מתרדמת־הגלות, לצייר לפניהם מחזות־זוועה מחיי־העבדות. נזכרתי בהחביאי את הפּרוטוקולים ואת המכתבים של המשרדים באודיסה ובוורשה בכרי מטתי, למען לא יפּלו בידי הרשות הרוסית. נזכרתי באספות הסוערות, בהיות עוד הגאון רבי דוד פרידמן מקרלין בין “חובבי־ציון” והתכונן לנסוע לכנסית קטוביץ, שנקראה מאת ד"ר ליאון פּינסקר והגאון רבי שמואל מוהליבר. מה קדושים ויקרים הם זכרונות הימים ההם, זכרונות עבודת־הקודש, שראשוני “חובבי־ציון” מסרו נפשם עליה.
נזכרתי באותו הלילה, בהגיע אלינו, “חובבי־ציון" בפינסק, הידיעה המעציבה, כי הלאומי הגדול, מורנו ואבינו ברוח, פּרץ בן משה סמולנסקין מת בדמי־ימיו במרן, באחזו בידו את הטלגרמה על אספת קטוביץ. בחצות־לילה נתאספנו, צעירי החובבים והעברים, בדירתי הקטנה וחרש־חרש בכינו את האבדה הגדולה. לא יכולנו לפתוח פה, כי גדל הכאב. ורק מכתב־תנחומים לאלמנת סמולנסקין וליתומיו חברנו ושלחנו ל“המליץ”.
זכרוני מדלג על שנים אחדות ודמיוני הנם־ולא־נם מביאני לאודיסה, שנעשיתי בה מטיף לאומי. שם התחילה הרשות הרוסית לרדפני באף מעיר לעיר ומפלך לפלך. ראשון לצרי היה שר־העיר באודיסה, זליוני, שגזר עלי לצאת את העיר בעוד שעות ארבע. שני לו – שר־הפּלך בבסרביה, שחבש אותי בבית־האסורים שלשה ימים וגזר עלי לצאת את קישינוב. ובמצב כזה חזרתי על ערי־התחום. עשרות פּעם נאסרתי. במינסק ובלודז' פּשטו הז’נדרמים את טליתי מעלי בעמדי מול ארון־הקודש ויובילוני לבית־האסורים ושם הושיבוני בין פושעים. עד שבאתי לשוויל ושר־המחוז שבה שם קץ לכל צרותי ויגרש אותי כלה.
– קניגסברג! – נשמע קולו של הקונדוקטור.
הקיצותי מחלומותי וראיתי את עצמי כאילו נפרק מעלי משא כבד, שהעיק על גבי, כאילו הותרתי מבית־האסורים, או כאילו נצלתי משני חיה טורפת. דומה היה עלי, כאילו שמים חדשים מעל לראשי ואדמה חדשה מתחת לרגלי. כל ישותי היתה מלאת־הכרה, כי ידה של הממשלה העריצה לא תשיגני עוד, כי נפטרתי מענשיה של זו ומחוקיה המגבילים והמחפּירים, המדכאים את הגוף ואת הנפש כאחד, וכי עתה הנני בן־חורין, אדם חפשי לעצמו ולרצונו. יצאתי מן הקרון הרוסי, עמדתי על אדמת גרמניה וברכתי: ברוך מתיר אסורים.
כל העיר כמרקחה. הרחובות מלאים המון אדם. כל אחד קורא עתון ושקוע בחדשות היום. חדשה “מיוחדת” מתנוססת באותיות גדולות בעמוד הראשון של העתון:
“אלכסנדר השלישי, צר רוסיה, מת בשלש לאחר חצות היום, בארמונו בליבדיה, בקרים.”
לבי הולם פּעם. ושלא מדעתי לוחשות שפתי את דברי ישעיה: “כי ירחם ה' את יעקב… ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה… אך אל שאול תורד, אל ירכתי בור…”
בשובי למלוני מצאתי חבורה גדולה מאחינו בני־ישראל. כל פּנים מאירים, כל עין מזהירה להבשורה הטובה על מיתתו החטופה של הצר, צורר היהודים. ישבנו מסובים לשלחן וכוסות־יין הורקו זו אחר זו. כשנתכבדתי בכוס של ברכה קראתי: “לעושה נפלאות גדולות לבדו" (לבדיה). כל המסובים הריעו בתרועת־ששון.
בין החבורה היו הרבה ממגורשי מוסקבה ו“פושעים מדיניים” כמוני. בתם־לבבנו נואלנו להאמין, כי יורש־העצר, ניקוליי השני, יהיה טוב מאביו ויטה חסד ליהודים. היום אנו יודעים את טעותנו. משורש נחש יצא צפע.
בקרתי את הרב ברומברגר. הוא קבלני בסבר פנים יפות. מצאתיו עוסק בעבודתו, מלמד עלמה נוצרית עקרי הדת הישראלית. העלמה באה להתגייר. בשקידה למדה את תפלות ישראל ומנהגיו. בבואי מרוסיה האפלה האוסרת גם על יהודי מומר לשוב לדת אבותיו, היתה לי עובדה זו הפתעה נעימה. ברוכה תהיה החרות – קראתי בגיל.
ביום השבת שמעתי בבית־הכנסת את החזן מתפּלל בכונה “הנותן תשועה למלכים” ותחת השם “אלכסנדר השלישי”, שהייתי רגיל לשמוע ברוסיה, שמעתי הפּעם שם “ווילהלם קיסר”. שנוי־השם הזה עשה עלי רושם ועורר בי מחשבות נוגות. כמה מלכים ומושלים יש לו לעם ישראל בארצות־פּזוריו. בכל ארץ יתפּלל בשלום מלכו “ויפּיל שונאיו לפניו”. ומה גדולה הטרגי־קומדיה, שבני־ישראל ממלאים בכל שבת. יהודי רוסיה מתפּללים לתבוסת שונאי־רוסיה, שהם הגרמנים, ויהודי גרמניה מתפּללים לתבוסת שונאי־גרמניה, שהם הרוסים. וכן בכל ארץ וארץ. עמי, עם עני וסוער! לשלום אויביך־בנפש תתפּלל.
בבואי מבית־הכנסת למלוני מצאתי חבורה גדולה מתוכחת על חבת־ציון. ונפלאת היא, החרדים הקיצונים, היוצאים בשבת במטפּחתם על הצואר והחפשים הקיצונים – תמימי־דעים היו בשנאתם לישוב ארץ־ישראל. והחובבים המועטים, שהיו באותו מעמד, שמו מחסום לפיהם והיו מן הנעלבים ואינם עולבים.
קניגסברג היא עיר מולדת הפילוסוף הגדול עמנואל קנט ובני־קניגסברג מתגאים בזה.
יהודי גרמניה רחוקים מיהודי רוסיה כרחוק מערב ממזרח. לא יבינו לחייהם, למשאלותיהם, לשאיפותיהם ולתקוותיהם, ליגונם ולששונם. מגבוה יביטו על יהודי רוסיה כעל סינים ויפּנים. מנוי וגמור אצלם, שיהודי רוסיה חשוכים הם. לו השכילו לקרוא את המכתב, מכתב־אלהים, החרות בקמטים על מצחי יהודי רוסיה, כי עתה הכירו את משוגתם.
נוכחתי בזה בנאומי הראשון, שנאמתי בקהל רב ב“יונקרהוף”. אחר נאומי נגשו אלי ד"ר בומברגר, פּרופ. מינקובסקי ועוד מלומדים, הודו לי על נאומי והודו בפה מלא, כי לא האמינו, שיהודי רוסי יכבוש את תשומת־לבם בנאום “ז’רגוני” שתי שעות רצופות, שהיו בעיניהם כעשרים רגע ויביאם לידי צחוק ולידי דמעות. נושא נאומי היתה טלגרמה על מות שלטון עריץ. לסמל הצגתי את נבוכדנאצר מלך בבל. תארתי את גדלו ואת תקפו ואת תבוסתו השלמה והוכחתי, כי לא לעולם חוסן העריצות וכל העריצים סופם לדראון עולם.
הפּקיד הגרמני, שהיה באותו מעמד, לחץ את ידי ואמר לי:
– אדוני הנואם דבר על מלך בבל ונתכוון לצר הרוסי. הבנתי את כל הנאום האליגורי.
את נאומי השני נאמתי בבית־הכנסת “שארית ישראל”, על שם הגאון רבי ישראל מסלנט. בבית־הכנסת הזה היה מתפּלל בשבתו בקניגסברג. רעד אחזני לראות את בית־הכנסת סגור בכל ימות־החול ורק ביום השבת יפּתח ומתי־מעט יתפּללו בו. בית־הכנסת עזוב ושמם, ספרים קרועים אחדים מתגוללים בארון שבור.
זה הזכרון לגאון ישראל, רבי ישראל מסלנט.
* * * * *
ממל היא עיר־הספר, עומדת על הגבול בין רוסיה וגרמניה. ואין אתה יודע, אם העיר היא רוסית או גרמנית. מזו ומזו אתה מוצא ביהודי ממל. אוהבים הם את התורה ומתנהגים לפי דיני ה“שלחן ערוך” כיהודי ליטה, אולם רחוקים מן השפה העברית וספרותה ומן התנועה הלאומית כיהודי גרמניה העשירים.
בקרתי את רב הקהלה בממל, רבי גבריאל פיינברג, אחיו של הרופא הידוע בקובנה. לפני עמד זקן פּטריארכלי, בעל ראש גדול ומצח גבוה, עינים מאירות וזקן ארוך ולבן יורד על־פי מדותיו. הוא היה ידוע־חולי, אולם רעיונותיו היו צלולים ובריאים לא בדברי־תורה בלבד, אלא אף בהויות־העולם.
כל בני ממל, זקנים ונערים, גברים ונשים, חרדים וחפשים, באו לבית־המדרש הגדול לשמוע את נאומי. בין הקהל היה גם הרב ד“ר יצחק רילף, מר יעקב שפּירא, פּרנס הקהלה, והסופר העברי שיינהויז. נאומי השביעם רצון וגם החרדים הודו לי ואמרו, כי נאום חם כזה לא שמעו מימי רבי ישראל סלנט, זצ”ל.
הכרתי לדעת את מעשיהם הטובים של יהודי ממל, שהם עושים עם אחינו בני ישראל מרוסיה הנמלטים על נפשם מארץ־הדמים. בראש עבודת־העזרה עמד ד"ר רילף. כמלאך מושיע היה לנודדים האומללים. יומם ולילה היה עסוק בעבודת העזרה.
בפעם הראשונה בחיי ראיתי הלוית מת ישראל בגרמניה. אשה עניה מתה. וכמה סדר ונמוס היה בהלויתה. שני סוסים שחורים הובילו את העגלה השחורה. המלוים הלכו אחרי העגלה בשקט ובנחת.
פּרק עשרים ושבעה
את ברלין המעטירה, בירת גרמניה, ראיתי עם הנץ החמה. קרני־שחרית הציפו ים של אור על הצריחים הגבוהים ועל גגי הארמונות הנשקפים על פני קרית מלך.
אחרי נוחי מדרכי הלכתי לבקר את הרב רבי עזריאל הילדסהיימר ובנו ד"ר הירש. את הרב הזקן מצאתי יושב עטוף בטליתו ומרביץ תורה בין תלמידיו. הוא קבלני בסבר פּנים יפות. מסרתי לו דרישת־שלום מרבי יצחק אלחנן ומרבי שמואל מוהליבר ודברנו על מצב אחינו ברוסיה. התנועה הלאומית היתה כזרה לו. הוא הביאני אל הסמנריון. התבוננתי אל התלמידים וראיתי בהם את הטפּוס הידוע של תלמידי הישיבות בוולוז’ין ובמיר, בתוספת נקיון ובמעוט פּלפּול.
ד"ר הירש הילדסהיימר הוא איש־אירופּה, סופר ידוע, לאומי נאמן וקרוב לתנועת “חבת ציון”. הוא יסד אגודת “בני ישראל הצעיר” ומרציא לפניהם על היהדות. מלבד זאת הוא עסקן ותיק בצרכי צבור.
בלוית הביבליוגרף הידוע ד"ר היינריך לוי הלכתי לראות את ברלין הנאוה, את חוצותיה היפים והנקיים ואת ככריה הרחבות, המקושטות מצבות־אבן וגנות־פּרחים, את בתי־הנכאת ואת הספריות. בשבתנו ברחוב “תחת האלונים”, לא רחוק מארמון הקיסר, שמעתי קול מנגנים וגדוד פרשים בא בכל הודו והדרו של הצבא הגרמני. פּתאום עברה מרכבה רתומה לשני סוסים צחורים ובתוכה ישבה אשה אוחזת בזרועותיה תינוק כבן שנה. שר־הגדוד נתן אות, כל הפרשים הוציאו את חרבותיהם מתערותיהן וקראו בקול גדול "הוך! הוך!”.
האשה שישבה במרכבה היתה מינקת מבית המלך והתינוק, שהיה מוטל בזרועותיה, היה בן־זקוניו של ווילהלם קיסר, ולתינוק בן־שנה חלקו כבוד מלכים, ופרשים עמדו עליו בשורה. זהו כחו של השלטון האוטוקרטי!
בפעם הראשונה בחיי בקרתי בית־מזון לצמחונים, מן הגדולים שבברלין. התענגתי לראות אנשים בני לאומים שונים ודתות שונות מסובים יחד לשלחנות ואוכלים מברכת האדמה: ירקות, זרעונים, פּירות אפויים ומבושלים, שמנים שונים הכשרים לבני־ישראל, לנוצרים ולמושלמים. הנה הודי מכלכותא וצניף על ראשו, על ידו תורכי חבוש תרבוש אדום, ממולם יושב יהודי וקתולי לימינו – וכולם יושבים וסועדים בשלום ובשלוה.
רגשות קודש העירו בי האנשים האלה, שאינם אוכלים דבר מן החי ואינם שופכי־דמים. נזכרתי בשאלת־ישראל מימי־קדם: “מי יאכילנו בשר?” נזכרתי בשוחטים, בטבחים, במנקרים, בשחיטה, בדיקה ומליחה, בדיני בשר וחלב, באיסורים ובהיתרים, בשוחטים האסורים וזרעם מבקש לחם במחלוקת בערי ישראל, במכס־הבשר, בדמי ישראל שנשפּכו כמים בשם דמי פרים ועגלים – ורעיון נצנץ במוחי: מה טוב ויפה ומרומם היה עמנו אילו קימו וקבלו עליהם בני ישראל להיות לצמחונים…
כן, זהו דמיון ובכל זאת רצונך שיתקיים.
צלילי מוסיקה, קולות־תרועה העירוני הבוקר משנתי. פּתחתי את החלון ותמונה נהדרה לעיני. כל ברלין חוגגת, כל גרמניה שמחה. הרחובות מלאים אנשי־צבא, מאות תזמרות מנגנות את ההימנון הגרמני, ההולכים ברחוב שרים את השירים הלאומיים: “דויטשלאַנד איבער אַלעס" ו“אַם וואַכט ביי דער רהיין”. ההמון קורא: “הוך, הוך!” לכבוד הקיסר. כל פּנים מאירים משמחה וגיל. יצאתי אל החוץ ונגרפתי בזרם האנשים. נודע לי, כי היום יום־הולדת ווילהלם קיסר. המונים עברו בתהלוכה לצלילי המוסיקה עד שהגיעו לארמון הקיסר ברחוב “תחת האלונים”. פה עמדה התהלוכה. הרעימו תותחים, צלצלו פּעמונים ובמקהלות שרו כהנים.
פּתאום הונף דגל על גזוזטרת הארמון. דומיה. כל העינים נשואות אל הדגל. בו ברגע נראה הקיסר הדור בלבוש־שרד. מימינו – הקיסרית עם כל הנסיכים, משמאלו – יורש־העצר. קול רעש גדול התפּרץ מים־הראשים בהטות הקיסר את ראשו אל הקהל. עשרה רגעים ארך הרעש. ואחריו – דומית־מות. הקיסר זקף קומתו, הבליט את חזהו הרחב ועשרות אותות־זהב משובצות אבנים טובות, הבריקו לנוגה השמש. בתנועת־חן הרים את ידו ובקול נעים הודה לעם. הוא דבר רגעים אחדים והעם עמד אחוז־קסם. בעיני רבים עמדו דמעות. שלא מדעתי פרצה אנחה מלבי ושפתי לחשו דברי ישעיה: “מלך ביפיו תחזינה עיניך".
מי פלל אז, כי המלך האדיר הזה, החביב והמכובד על עמו, יגורש מארצו וגרמניה ריפּובליקה תהיה…
* * * * *
אחרי נסיעה של יום תמים באתי לרוטרדם של הולנדיה. בהיותי אץ לדרכי לונדונה לא שהיתי בעיר וממסלת־הברזל הלכתי ישר אל החוף, להפליג באניה. הסבל ההולנדי, שנשא את צרור חפצי, הלך על־ידי ושנינו לא דברנו דבר. פּתאום נעץ בי שתי עיניו, הסתכל בפני והחל לגמגם: “יהודי“… “שמע ישראל”… בשפה בלולה, חציה גרמנית וחציה הולנדית, בסיוע של הידים והאצבעות, הסביר לי, כי אבותיו ואבות־אבותיו נולדו בהולנדיה. מלבד “שמע ישראל”, “שבת“, “יום־טוב”, אינו יודע אף מלה עברית. כששאלתי לשמו ענה לי: ראובן טירדה…
השם טירדה זעזע את כל נימי־לבי. הסתכלתי שוב בפני הסבל, בפני נכדו של יעקב טירדה, שמלבד “שמע ישראל” אין הוא יודע כלום מתורתו ושפתו של עמו. ומחשבה מרה נקרה במוח וכססה את הלב…
וכשהפליגה האניה עמדתי זמן רב על המכסה, הסתכלתי בשחור־הים ובשחור־הלילה וצרפתי להם גם את שחור־מחשבותי…
פּרק עשרים ושמונה
רושם קשה עשתה עלי לונדון. הכרך הגדול עם אוכלוסיו המרובים, עם בניניו הרמים והנשאים, שחורי־פיח ואפורי־עשן, עם אוירו הטרי, הספוג טחב ועם עבי־הערפל, התלוים בחללו – כל זה עושה עליך רושם כבד ומעיק. נדמה לך, כאילו באת לעולם אחר, מתחת ל“הרי־חושך”, ואתה הולך עקב בצד אגודל, הולך בזהירות יתרה וקומתך כאילו נכפפת מאליה. הבנינים הגדולים מדכאים אותך בשיא חסנם וצבעם האפור והכהה מטיל עליך אימה מסתורית… אולם כשאתה רואה את האנגלים זקופי־הקומה, כחולי־העינים וחלקי־הפּנים, כשאתה מתבונן להלוכם ה“ז’נטלמני” ולנמוסיהם היפים, לאצילות־רוחם ולשלות־מבטם – אתה מרגיש, כי עם אציל, גזע עתיק, לפניך, עם בן־חורין, שהחרות המדינית והאישית היא עצם מעצמיותו וחלק מנשמתו.
עולם מיוחד בפני עצמו הוא הרובע המזרחי בלונדון – ה“איסט־ענד”. רובע זה מאוכלס ברובו יהודים. וכשאתה בא לאותו רובע נדמה לך, כאילו באת לווילנה או למינסק. על כל פסיעה ופסיעה אתה נתקל בחניות של יהודים, בפתחי החניות עומדים חנונים, בעלי פנים מעוטרי זקן, מטפּוסם של “אברכי־משי”, או חנוניות זריזות, שחורות ראש ועין, מטפּוסן של “נשי־חיל” בעירות ליטה. בשוק עומדות תגרניות מסורבלות חולצות ומטפּחות ומוכרות כעכים ופירות. מן המרתפים מציצים ראשים, חבושים כפּה ומעוטרים פּאות וזקן, כשהם כפופים על גבי סנדל מסומר או מכונת־תפירה ובני־ישראל מתפּרנסים בצער ולא בנחת, בצמצום ולא בריוח…
עניות מנוולת מצויה בין התושבים הנוצרים שברובע זה. כמעט כולם הם שטופי־שכרון, שותים ביחיד ובצבור, בנעריהם ובזקניהם, בנשיהם וטפּם, והשכרון עושה בהם שמות ומערער את כל מצבם. לא חזיון יקר הוא לראות במוצאי־שבת, אור ליום ראשון, אנשים ונשים, האחרונות בתינוקות על זרועותיהן, עומדים בשורה לפני בית־מרזח, מחכים עד שיגיע תורם להשיג כוס שכר. הנשים נותנות יין־שרוף ושכר גם לתינוקות המוטלים בזרועותיהן וכך הן מרכיבות בהם מילדותם את ארס־השכרון. והארס הזה מחלחל בהם בגדלותם ומרעיל את כל ימי חייהם. יש שהשכרון מביא אותם לידי דלות־מצב כזה, שאין להם לחם לאכול, בגד ללבוש ובית לדור – במלא משמעותן של המלים האלה. מתגוללים הם ברחובות, על זיזי־הבתים, ערומים ורעבים, רטובי־גשם וקפואי־קרח והשוטרים מדריכים גם את “מנוחתם” זו העלובה…
את נאומי נשאתי ב“איסט־ענד”, בשכונת יהודי ליטה ופולין המבינים לי ולשפתי. ועולם הפוך מצאתי ביניהם. עליונים למטה ותחתונים למעלה, גם בחומר וגם ברוח. העשירים מעבר לים היו פה לעניים והעניים – לעשירים. חסידים ויראי־שמים היו לפורקי־עול, למקצצים בנטיעות, לאנרכיסטים; וחפשים בדעות היו לבעלי־תשובה, לקנאים אדוקים, שיראי־שמים באמת לא זכו בעיניהם. כמאמר חכמינו: “במקום שבעלי־תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"…
הבוקר בא אלי ועד מטעם הקלוב האנרכיסטי בלונדון להזמינני לוכוח פּומבי על הדת. ומה נשתוממתי בהכירי בחברי הועד שנים מתלמידי ישיבה ידועה בליטה. הם אכלו “ימים”, ישבו “משמרות” בלילי ערב שבת, היו “מוסריים”, ובבואם ללונדון פּרקו מעליהם את כל העול, עברו את מדורי ה“מיסיון”, יצאו ממנו ונכנסו למחנה האנרכיסטים, ועתה הם מפיצים את תורת קרפּוטקין בין יהודי “ווייטשפּל” ו“איסט־ענד”, ממטירים הם אש וגפרית על עם ישראל ועל תורתו ואמונתו, מדברים בשנאה כבושה כאנטישמיים גמורים.
מדדתי להם כמדתם.
אלה יצאו וועד שני בא מטעם חברת “שומרי שבת” ו“מחזיקי הדת”. הם הזמינוני לדרוש בחברתם, לחזק את החברה ואת פּעולותיה. ומה נבהלתי בהכירי בראש המדברים את האנרכיסטון הידוע מעיר נ. ברוסיה, שהטה מדרך היהדות צעירים רבים והרשות הרוסית רדפה אחריו. הוא נמלט ללונדון ופה חזר בתשובה והיה לקנאי אדוק. הוא ממרר את חיי אשתו, שאינה חובשת פּאה נכרית לראשה, וברוסיה היה מעכב בידה, שלא להדליק נר של שבת ולא אחת השליך החוצה את המנורות ואת הנרות.
בראותי את שתי הקצוות האלה, “מוסריים" שהיו לאנרכיסטים ואנרכיסטון שהיה ל“מחזיק הדת”, אמרתי בלבי: מה גדול כחך, לונדון. כמוך כפרה אדומה, מטהרת טמאים ומטמאה טהורים…
ביראת הכבוד בקרתי את הרב הכולל, את “הנשר הגדול” הסוכך באברתו על כל קהלות ישראל בבריטניה ובמושבותיה. כל הרבנים, הרוורנדים, השוחטים והחזנים כפופים לו ובלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו בצרכי־צבור. השם רבי נפתלי אדלר ידוע ומפורסם בכל העולם. עוד בהיותו סמוך על שלחן אביו, רבי נתן אדלר, מחבר “נתינה לגר” על תרגום אונקלס, עטרוהו הרבנים בעטרת “ראש הגולה” והיו משבחים ומפארים אותו ואת מעשיו. ואני, שזכיתי בחיי, ביחוד בימי נסיעותי, להכיר את גדולי הרבנים, את גאוני רוסיה ופולין, אמרתי, כי אמצא בהרב הכולל את גאון הגאונים, את חכם־החכמים. ומה גדל תמהוני בשוחחי אתו בענינים שונים ומצאתי בו טפּוס של “רב מטעם” ברוסיה ולא מן הטובים שבהם. רק בדפּלומטיה היה כחו גדול, ידע את החיים וידע להתהלך עם בני־אדם שונים. יהודי חרד היה בעמדו על הבימה בבית־הכנסת; דז’נטלמן אנגלי ואריסטוקרט – בחברת האנגלים. בבית־דינו ב“איסט־ענד” היה קנאי אדוק, רדף באף ובחמה את החפשים, כהצדיקים בגליציה ובפולין. ומה נאור היה “כהן גדול” זה בחברת האריסטוקרטיה האנגלית ב“ווסט־ענד”. את רבנותו נהג ברמה, הכפופים לו עמדו לפניו כעבדים לפני אדוניהם. – זהו מעט מאפיו של הרב הכולל. ביחוד הצטיין באהבתו המעטה ליהודי רוסיה ולרבניהם. בקרוא קהלת ישראל במנטשסטר את הגאון רבי יצחק יעקב ריינס, מיסד המזרחי, לשבת על כסא רבנותה. בהליכותיו הדפּלומטיות הראה אז את יחסו ליהודים המהגרים ולרבניהם. אז אמרתי דבר, שנתקבל מכל יהודי אנגליה. רבי נתן אדלר – אמרתי – הוא בעל “נתינה לגר” ובנו רבי נפתלי אדלר הוא בעל “שנאה לגר”…
סופרינו העברים שופכים דיו כמים על החנוך הפּרוע והמקולקל ברוסיה. לו באו ללונדון היו נוכחים לראות, כי החנוך באנגליה פרוע שבעים ושבעה. נורא לראות בעזוב היהודים הנושנים בארץ את היהדות ואין להם שיור אלא שירת “יגדל” בלילי־שבת בבית־הכנסת ואכילת דגים בבית. בניהם מתחנכים בבית־הספר הכללי. האבלים אומרים “קדיש” מתוך סדור באותיות אנגליות. והחדשים מקרוב באו מעבר לים? הללו נאמנים ביותר להמסורת ואינם מפּילים שערה מן התרבות באיישישוק. מלמדים את בניהם “עברי” וטעמי המקרא מפּי מלמדים מדור עבר, שהשפה העברית ודברי ימי ישראל זרים להם. אנגלית לא כל־שכן. רוב “המחנכים” האלה אינם יודעים לכתוב אדריסה.
גם מן הציונים בלונדון לא שבעתי נחת. מחולקים הם ומפורדים לכתות ולחבורות וכל כתה בונה במה לעצמה ומעפּרת בעפר על חברתה. רבים מן הציונים בקרוני במלוני וכל אחד בא בטענה על חברו. הציונים ב“ווסט־ענד” יש להם תביעות כלפּי הציונים ב“איסט־ענד” והרעיון הלאומי הולך ופוחת. כל קבוץ היהודים ב“ווייטשפּל” הוא קבוץ של פּליטים. יהודי רוסיה לבד, יהודי פּולין לבד, יהודי ליטה לבד, יהודי ווהלין לבד ויהודי גרמניה פורשים מכולם. שמות בתי־הכנסיות הם לפי ארצות מוצאיהם: “בית־הכנסת של בני ליטה“; “בית־הכנסת של בני ווהלין”; “בית־הכנסת של בני הונגריה“; “בית־הכנסת של בני גרמניה”.
– אחי ורעי, – שאלתי אותם – אמרו לי, היכן בית־הכנסת של בני־ישראל?…
בערב טילתי על הגשר הגדול והיפה על פני התימזה. השמים היו עמוקי־תכלת, זרועים רבוא־רבואות כוכבים. מאות אורות־חשמל מחלונות בנין־הפּרלמנט הגדול משתקפים בגלי התימזה הנחים. המחזה הקסימני. עמדתי על הגשר והתבוננתי אל ארמנות הלורדים הזקנים ואל האנדרטות הנפלאות. כאחוז־קסם עמדתי לפני מחזה מרהיב־עין זה בבירת העולם.
אולם כשאתה מדמה את בתי־לונדון האפורים והשחורים לבתי־ברלין הלבנים והמבהיקים, אתה בא לידי מסקנה, כי באמנות כח הגרמנים8 יפה מכח האנגלים.
* * * * *
בין “גדולי”־ישראל בלונדון, שהיו קרובים ליהודים ה“ירוקים”, פּליטי רוסיה ופולין, תפס מקום בראש העסקן הידוע הרמן לנדוי. הוא עצמו מילידי פּולין ומתענין מאד בחיי יהודי פולין ומקרבם כאח גדול. הוא בקרני במלוני ושעות רצופות בלינו בשיחה על עניני־ישראל שונים, ביחוד על הרעיון הלאומי של חבת־ציון, שהיה אחד מן העומדים בראשה בלונדון.
ואופי הוא, כי גם הוא, לנדוי הטוב, התאונן לפני במרי־שיחו על צעירי ישראל מרוסיה. גם הוא חזר על דבריהם של היהודים האנגלים בלונדון, כי הצעירים האלה מחללים את שם ישראל באנגליה ובכל ארצות אירופּה ברעיונותיהם המסוכנים של הניהליזם הרוסי והאנרכיזם. כזרים יבואו לאנגליה החפשית ופה ישאו נס אדום ויפיצו תורת קרפּוטקין, את עול הדת ומנהגי ישראל יפרקו מעליהם וגם את חיי־המשפּחה ישחיתו באהבה חפשית והממשלה האנגלית תראם כראות בני־עולה ומחריבי־ארץ.
בנחת שמעתי את כל תלונותיו, שיצאו מעומק לבו. אחר עניתי לו:
– לא כן דברת, אדוני לנדוי, ועמך כל מאושרי־הגורל, שאבותיכם, או אבות־אבותיכם, הקדימו לבוא לארץ הזאת ואתם, בניהם אחריהם, חוננתם חנוך מתוקן וגודלתם להיות אזרחים שקטים ושומרי־חוק. אתם המאושרים מגבוה תביטו על אחיכם האומללים יוצאי רוסיה ובמשפּט קדום תשפּטום. לו העמקתם בשאלה הזאת בתם־לבב, כי עתה שבתם וראיתם כי האשם הוא לא באחיכם ילידי רוסיה, אך ברוסיה לבדה. רוסיה היא ארץ־העבדות, בית־אסורים למאה וששים מליונים נפש, שלא טעמו טעם חופש מימיהם; זה מאות בשנים הם מושכים בעול הצר כעורים בחשכה. ומה לכם כי תלינו על עבדים החורגים ממסגרותיהם ויוצאים מעבדות לחרות? משל למה הדבר דומה, לאדם שהיה חבוש שנים רבות בבית־האסורים, שרוי בחשכה ללא קרן־אורה. פּתאום באו והוציאו אותו לאור־עולם. אדם זה יוכה בסנורים מאור־פּתאום, או דעתו תטרף עליו. כן הם האנרכיסטים היהודים. אסירים שהותרו פתאום מבית־האסורים. רחמו עליהם ואל תשנאום. אולם, לצערנו, אין אחינו הגדולים בארצות המערב מבינים, מדעת ושלא מדעת, לגורל אחיהם יוצאי־רוסיה. מה להם, לאזרחי אנגליה החופשית, ולעבדי רוסיה? מה למערב ולצפון? רק בני דת אחת הם ולא בני עם אחד.
דברי פעלו על לנדוי הטוב ונפרד ממני בידידות ובברכה.
יבואו הנה כל סופרינו, משוררינו ומטיפינו הגומרים את ההלל על אחינו בארצות המערב, ביחוד באנגליה; יבואו ויראו את יחס יהודי אנגליה לאחיהם המהגרים; יראו את האפּיפיור היהודי, ה“רוורנד הכהן הגדול”, הלובש מדי כהן קתולי – לו ידע את השפה העברית כהבישופים הגדולים – יבואו הנה ויעמדו על טעותם. בעיניהם יראו, כי אין כאן אחים גדולים, חכמי ישראל, בנים נאמנים לעמם, אלא מתבוללים גאיונים המתנפּחים כתרנגולי־הודו, המביטים מגבוה על אחיהם המהגרים ורואים אותם כפראי־אדם. לא יהדות ימצאו פה אלא קתוליות בלי צלב…
שונאינו ברוסיה מונים אותנו בשמירת חוק עתיק מימי־התלמוד, חוק ה“חזקה”; ביחוד יתמרמר על זה המומר מקלצק ברפמן בספרו “הקהל היהודי”. לו באו הכלבים העורים ללונדון, כי עתה ראו, כי העם האנגלי שומר את חוק ה“חזקה” בלא דעת התלמוד. כל דרי לונדון הדרים בבתי אחרים יש להם דין “חזקה” על דירותיהם ואין בעל־הבית רשאי להשכיר דירה לדייר אחר שלא ברשות הדייר הקודם. וכשאחד עוקר את דירתו הוא מקבל מידי הדייר הבא למלא את מקומו “דמי־מפתח”.
לונדון הגדולה והעשירה יש לה הזכות להתגאות בסחרה, בעשרה, בסדריה, בחרותה, בבתי־הבנק הגדולים, בעתונות ובספרותה, ברחובותיה ובגניה, במוסדותיה ובתי־נכאתה; אולם השמש הירח והכוכבים לא נאמנו בבריתה. בעין זעומה יתנו לה מתת־אורם.
כלוא אני בחדרי, סגור דלתים ובריח, למען לא יחדור הביתה רוח־הטחב מן החוץ. עננים קודרים וכבדים מעיבים את השמים, ערפל לח ממלא את החלל. אלפי הפּנסים לא יעצרו כח לדחות את החשכה העוטה את הרחובות על בתיהם הקודרים. רק מראה שחור תראינה עיניך, שחור לאין סוף.
יושב אני ומתחמם לאור מדורת־העצים המחממת רק את הפּנים ואת הידים וכל הגוף רועד בקרה. יושב אני ומהרהר בנגודים הקיצוניים המצוים בלונדון. מעבר מזה: לורדים עשירים, מדינאים, דפּלומטים מומחים העולים בחכמתם על כל דפּלומטי ארצות אירופּה; ומעבר מזה: המון חשוכים, הנמקים בענים ובזוהמתם, ללא אומץ וללא מרץ, שותים לשכרה וירודים למטה מכל המוני אירופּה.
שני חלקי העיר לונדון, המערבי והמזרחי, מסמלים את הנגודים הקיצוניים – את ה“לורד” במעלה ואת ה“יוקל” במורד.
ב“ווסט־ענד” לא תשבענה עיניך יופי, הוד והדר הנסוכים ביד נדיבה על הרחובות, הגנים והבתים, שיושבים בהם בעלי מליונים ובליונים המתפּרנסים מאחוזותיהם, העוברות בירושה מדור לדור ונעבדות בידי פּועלים־עבדים ומהונם הצבור ב“בנק של אנגליה”.
ובבואך ל“איסט־ענד”, מהלך עשרה רגעים, רעד יאחזך למראה העוני והדלות והשפלות, העניות רובצת על פני הסמטות הצרות, על הבתים הדומים לקברי־מתים, על פני הבריות העלובות, הערומות והיחפות בדמות בני־אדם. ושוכני בתי־קבר אלה טוב חלקם ממליוני אחיהם ואחיותיהם במורד־העיר, בסמטות ווייטשפּל וכצללים יתהלכו בלילות עדי יפּלו בלא־כח בחלאת בתי־היין. אז יבואו השומרים הסובבים בעיר ויקחום לבתי־האוסף, אשר לא יכילו את כולם. נגע השכרון פּשה בעם וגם הנשים, אמות דור העתיד, שותות את המשקה הלאומי “וויסקי”, “ברנדי", או “דז’ין”, כשמו הנכון, עד אשר תפּולנה על מדרכת־הרחוב. הנשים האלה סר צלם־אדם מעליהן וזיק־הכבוד האחרון כבה בקרבן זה כבר. רגילות הן לעלבונות, לנזיפות וגם למכות, למרות החוק האנגלי המזהיר באזהרה חמורה על “כבוד נשים” והרווח בכל תפוצות בריטניה. אולם החוק אינו מזהיר אלא על הנשים מן החוגים העליונים, הבריאות והשבעות. ומי זה ישמור על העניות והעלובות, אשר אין להן בלתי אם גויתן ונשמתן הקרועה?…
להיות בלונדון ולא לבקר את בית־הנכאת הבריטי, הרי זה יותר מלהיות ברומה ולא לראות את האפּיפיור. ובכן הלכתי לבקר את בית־הנכאת הגדול, שיצאו לו מוניטים בעולם. שעות ארוכות הלכתי מארון לארון, מחדר לחדר, התבוננתי בפסילים ובאלילים, בגויות החנוטות ובתמונות המצוירות, ראיתי את שיוריהם של המצרים והבבלים, של היונים והרומים. דברי ימי עולם לתקופותיו השונות עברו על פני.
הנה אנכי עומד במצרים לפני חמשת אלפים שנה. רואה אני את פסילי המצרים, את מלכם וחרטומיהם, פסילי־שחם פּרימיטיביים, שאין בהם משהו נוי. נכנסתי לאולם השני – ואני באשור, בבבל ובפרס. רואה אני את הרוצחים ורבי־הטבחים הידועים לי מימי־ילדותי בחדר, את סנחריב, נבוכדנאצר, נבוזראדן. ושלא מדעתי אני נזכר הטבח וההרג והאבדן שעשו בעמנו. עולם אחר, עולם־קסם יראה לפני במדור היוני. פּה תראה האמנות הטהורה בהודה ובהדרה. אלים כבירים, אלות נאוות, חצובי שיש לבן. אחריהם תבוא תקופת הרומים; יוליוס קוסר וכל המלכים עד טיטוס “הצדיק ברומה והרשע ביהודה”. כולם יעברו לפני ועטרת־הנצחון בראשיהם.
ומאליה מתעוררת השאלה? היכן הם הגבורים הללו? מי הם ומה גזעם? לא נשאר להם שריד בלתי השיש העתיק והקר, מעשה ידי חרש.
לא כאלה חלק יעקב, עם ישראל המנוצח. מקומנו לא יכירנו בבתי־נכאת ובבתי־משכיות. חיים וקיימים אנו, חיים ויוצרי חיים ופעולותינו ומעשינו הם־הם זכרונותינו.
לכבוד חנוכה קראו “חובבי־ציון” אספה רבתי באחד האולמות הגדולים שבעיר. הרמן לנדוי ישב ראש ושלש נואמים נאמו: הרב הכולל רבי נפתלי אדלר, המטיף ר' חיים זונדל מכבי, הידוע בכנויו “המגיד מקמניץ”, ואנכי. את נאומו של הרב הכולל לא הבנתי אז, כי דבר אנגלית, אלא מקרירות־לבם של השומעים למדתי, כי נאומו לא עלה יפה. אולם המטיף מכבי הרעיש את לבות השומעים בדבריו החוצבים להבות אש ואהבה עמוקה לעמנו ולארצנו. המטיף הזה קנה לו שם גדול ברוסיה ובאנגליה בכשרון דבורו, בהגיונו הבריא ובידיעותיו המרובות. חבל, שבימיו האחרונים הלך אחרי שמואל מונטגיו והפך עורף לרעיון של שיבת־ציון והתיחס אליו, אם לא בהתנגדות גלוי, הרי לפחות, בשויון־נפש גמור.
לבי היה עלי דוי בבקרי את חברי הגדול מכבי בדירתו הדלה בבתי רותשילד, שבנה הלורד לעניים בני־טובים. בראותי את העוני והלחץ בביתו, אמרתי לנפשי: זה גורל בעלי־הכשרון בישראל.
* * * * *
מכה טריה, שדבקה בגוף הצבור היהודי בלונדון, היא מכת־המסיתים. רשת־ההסתה פרושה ברחובות לונדון לארכם ולרחבם. הבריות הבזויות הללו, שמכרו את נשמותיהן לעקר, יגעות בכל כחן לתפּוש בחרמן נפשות נקיות ותמות ואת גרעיני־הארס שלהן הן זורעות ביחוד בין ילדי ישראל.
ביום אחד קראתי בעתון, כי המסיתים ערכו נשף לילדי־ישראל. בנשף השתתפו כשש מאות ילדים, שבאו עם אמותיהם. הילדים שרו במקהלה שירים נוצריים ועורכי־הנשף חלקו להם מגדנות ומתנות, להביא אתם הביתה. הידיעה הזאת צרבה את מוחי כבשפוד מלובן, ראיתי לנגד עיני את הסכנה הגדולה המרחפת על ראשיהם של ילדי ישראל בעטיין של אמותיהם התמימות. וכשדרשתי את דרשתי העירותי את אזני השומעים על השערוריה הגדולה הזאת, הנעשית בעיר ואם בישראל. דברי עשו רושם. וכפי שקראתי למחר בעתונים, השחיתו אבות רבים בידיהם את התשורות, שנתנו לילדיהם באותו הנשף והזהירו את נשיהם ובניהם, שלא ידרכו עוד על מפתן־ביתם של המסיתים, האורבים לנפשותיהם לצוד אותן בחרמם.
* * * * *
בקרתי את “ארמון הבדולח”; בנין מפואר מברזל ובדולח, אחד ואין שני לו בכל העולם. עומד הוא בתוך גן גדול ונהדר ומשמש “אקווריום”. ראיתי שם אלפי מבקרים בני ארצות שונות ודתות שונות. הכל עומדים אחוזי־קסם למראה הארמון הנהדר ולאוצרותיו היקרים, בהם המצאות חדשות־שבחדשות. אחת מהנה היא מכונת־טויה העשויה מאות חוליות. מכונאים גדולים עמדו שעות רצופות והתבוננו במכונה לעמוד על טיבה. בשלש פרוטות נטוית לעיניך על פּסת־בד תמונת המלכה וויקטוריה, או תמונותיהם של רבי־המלוכה ביקונספילד וגלדסטון. התמונה נטוית חוטים וגונים המזהירים כקרני־השמש.
האנגלים יתגאו ב“ארמון־הבדולח” ושאול ישאלו את הזר הבא לארצם: הראית את ארמון־הבדולח?
* * * * *
נעים היה לי לבקר בליל שבת את בית־תפלתם של היהודים הספרדים. בית־הכנסת הזה הוא עתיק־ימים והדר הזקנה חופף עליו. אין בו מאור של גז ושל אלקטרון אלא נרות גדולים דולקים במנורות־נחושת עתיקות. וכל זה עושה עליך רושם של עתיקות ונשא אתה בדמיונך מאות שנים אחורנית. ואמנם כשהתבוננתי למראה פני־הבית, כשהקשבתי לנגינתם המזרחית והמונוטונית של היהודים הספרדים, נדמה לי, כי נמצא אני בבית־כנסת עתיק בקורדובה או בגרנדה. אולם כשנגשתי לאחר התפלה אל החזן והפּרנס ודרשתי בשלומם בשפה העברית, לא הבינו לדברי והייתי בעיניהם כלועז וכעלג־לשון.
אלה הם נכדי רבי יהודה הלוי ורבי שלמה בן גבירול!…
פּרק עשרים ותשעה
רושם מיוחד עושות על מבקרן ערי־השדה באנגליה. ביחוד, כשאתה בא מרוסיה. שם, באותו המרכז היהודי הגדול, יפה כחה של העירה מכחו של הכרך, לשמור על החיים היהודיים, שלא תטשטש צורתם ולא יתרוקנו מתכנם. העירה היהודית ברוסיה משמשת כתריס בפני רוח־התזזית של הכרך, הבאה לעקור ולהפוך על פּניו כל אילן, כל נטע, ששרשיהם נעוצים בעבר. העירה היהודית! שומרת על אותם המנהגים והנמוסים, הטרדיציות והמסורות שזרם־החיים בכרך כבר גרפם והורידם תהומה. כשאתה בא משאונו של הכרך, מקול המונו של גלגל החיים, המנסר במלוא־כחו ומדהים אותך עד כדי בלבול־החושים – כשאתה נס מאותה היורה הגדולה ובא אל העירה הקטנה, אתה מרגיש איזו הרגעה פנימית, איזו קורת־רוח מיוחדת, כאילו יד חמה ורכה של אם אהובה מלטפת אותך. החיים השקטים והצנועים, שיש בהם משלות־העבר; המנהגים והנמוסים העתיקים, שיש בהם מהוד־המסורה; הפּשטות והתום, החן היהודי המיוחד במינו – כל אלה משרים עליך רוח מרגיעה, משקיטה ובלבך מתחזקת האמונה והבטחון בנצחיותו של עם ישראל, בקיומם של החיים היהודים, בשמירתם של קנינינו הרוחניים וסגולותינו הלאומיות, הרי לעיניך נטוה החוט ההיסטורי, הנמשך מן העבר אל העתיד.
לא כך הוא הדבר בערי־המערב, באותן הערים, שהיהדות לא הספּיקה עדיין להכות שרשים עמוקים ולשלוח ענפים מרובים. שם החזיון הוא ממש ההיפך. בכרכים הגדולים, שאוכלוסי היהודים הם במספּר מסוים, בכמות שאינה בטלה, יש להחיים היהודיים איזה פּרצוף־פּנים ידוע, טבועים הם בחותם מיוחד ואינם נבלעים בתוך החיים הכלליים. אולם בערי־השדה, שאינן מאוכלסות ביהודים רבים, כמעט שאין זכר לחיים יהודיים, בולטים ונראים לעין. הסביבה היהודית היא מצומצמת, דלה ופעוטה ולקויה בטשטוש־צורה ובחוסר־גון.
ורושם מדכא כזה עשו עלי ערי־השדה באנגליה. בלונדון ישנם חיים יהודיים בעלי צורה וחותם. סביבה יהודית גדולה, ענינים יהודיים, הסתדרויות ועסקנים – כל אלה מצטרפים יחד לכח ניכר, לנחל שאינו פוסק, הזורם לו בשבילו המיוחד בתוך אוקינוס־החיים של המטרפּולין. אולם בערי־השדה, אשר בהן מספּר היהודים בטל ברוב, שהסביבה היהודית שם מכונסת ומקופּלת לתוך שנים־שלושה רחובות, יש רק זכר לחיים יהודיים והזכר הזה הוא חור וקלוש וכמעט שאינו נראה לעין.
בלידס ראיתי לפני לא רק חיים יהודיים חורים וקלושים, אלא גם חיי־עוני, חיי לחץ ודחק, לידס היא “עיר־המחט” ורוב היהודים עוסקים בחיטות. יהודי הבא מרוסיה, מגליציה או מרומניה, בין שהיה שם בעל־בית ובין שהיה שם בעל־מלאכה, מכיון שבא ללידס הוא מותח קו על עברו ונעשה לחיט. וחזיון מצוי הוא למצוא בין אותם החיטים, המזיעים על גבי מכונת־התפירה, בני־תורה, מוסמכים להוראה, משכילים, שנתחנכו בישיבות ובבתי־ספר. רבים מהם החולים במחלות הנוראות כשחפת, מעוט־דם, מחלת־לב, מתענים ביסוריהם עד שבא המות וגואלם.
לפי הספירה תראה השמש באי־בריטניה כששים יום בשנה, וכשלש מאות ימים שרוי האי בגשם ובשלג. האויר מלא טחב, השמים שמי־עופרת והתושבים חולים במחלת הרומטיזם. ביחוד סובלים הבאים מארצות אחרות, ה“ירוקים”. ומה נורא תארם! ירוקי־פּנים, כבויי־עינים, כחושי־גו, כפופי־גב, כאילו קפצה עליהם הזקנה בימי־עלומים. הקונסול הרוסי אמר לי, כי רבים מיהודי רוסיה באים ומתחננים אליו, שישיבם לרוסיה ונכונים הם גם לעבוד בצבא. כי באנגליה אבד סברם ובטל סכוים.
בלידס הכרתי לדעת את הפּרופ. יוסף צבי שטרויס, אחד הרבנים הריפורמים בברדפורד ומורה לספרות העברית באוניברסיטה. הפּרופ. הזה היה בין השומעים, כשנאמתי נאום בעברית וכמעט שלא היו דברים בפיו להביע את תמהונו ופליאתו, לשמע השפה העברית, העתיקה, המתה, יוצאת מפּי איש חי. וכשאמרתי לו, כי ברוסיה ישנם רבים המשתמשים בשפה העברית למכתביהם ולחשבונותיהם, העמיד פּנים מביעי תמהון, כאילו ספּרתי לו על בני־אדם בעלי שני ראשים.
כך הם הפּרופיסורים שלנו, המעמיקים לחקור בקדמוניות היהודים, מעלימים עין מן ההוה וכופרים בעתיד.
כדי שלא לקפּח שכר־שיחה, עלי להזכיר, כי אותו הפּרופיסור אמר לי בשם צונץ, שהמלה היהודית “נעביך”, שאין לה מקור בשפה אחרת, מורכבת היא משלש המלים “ניט ביי אייך”, שנאמרו על כל צרה שלא תבוא, כמו “לא עליכם” בעברית.
השערה המתקבלת על הלב.
* * * * *
מדת הצניעות, שנצטיינו בה ישראל, הולכת ופוחתת כאן. יום־יום נעשים מעשים תעתועים בחיי־המשפּחה ואין פוצה פה.
היום הכניסו לחופּה חתן וכלה בבית־הכנסת הגדול בלידס. הרוורנד־המטיף נאם לפני החתן והכלה על טהרת המשפּחה בישראל, החזן הנעים שיר והמחותנים ספּרו בשבח הכלה ובמדת הצניעות שבה. והכלה – ילדה בעודה בבית אביה. ולא עוד אלא שהביאו את התינוק לבית־הכנסת לחתונת־אמו…
מעציב ומגוחך היה לראות, כי הרב בבית־הכנסת הגדול הוא רוק בן־חמשים, הוא מסדר קדושין ונואם על קדושת הנשואים ככהן קתולי. אכן, זאת היא קתוליות בלא צלב…
בקראנו ברוסיה את ספרו של ספּנסר על החנוך, ראינו בעיני רוחנו את אנגליה, ארץ־מולדתו של המחנך הגדול, כגן־עדן ואת האנגלים – כמלאכי־מרום, החיים בשלום ואוהבים גר, כתורת ספּנסר. ומה רב המרחק בין תורה למעשה נוכחתי בהיותי באנגליה ובראותי את אכזריותם של צעירי־אנגליה לגרים ולזרים. ילדים מידים אבנים ומעפּרים בעפר על רוכלים עניים ואין מוחה בידם.
זה פּרי המאה התשע־עשרה בארץ נאורה כאנגליה.
בראותך את הפּראות הזאת תקבע בלבך הדעה, כי האנושות לא תושע בדרווין ובספּנסר, כי אם בנביאים וחוזי־יה כמיכה וכישעיהו, אשר חזו ונבאו בלכת אבות האנגלו־זכסים ערומים ויחפים ביערות־בראשית ובשר־אדם יאכלו.
– עוד אסון קרה לאניה “וויקטוריה” ההולכת מרוסיה לאנגליה, – שמעתי חיט אחד אומר לחברו בהתהלכם לפני ברחוב.
– מה קרה? – שאל חברו.
– האניה הזאת – ענה הראשון – הביאה לי את אשתי ובני.
כמה אכזריות ושרירות־לב בבדיחה הקהה הזאת.
אנגליה מתגאה בכל אשר לה, ביחוד בשפה האנגלית. קשה למצוא אנגלי השומע שפה זרה. ובצדק העיר הסופר ז’ול וורן על האנגלים: בריטניה היא כל העולם כולו, אנגלית היא שפת־התבל, וויקטוריה היא מלכת־עולם.
ולא האנגלים בלבד, אלא אף היהודים באנגליה רואים כך את עצמם ואת ה“טשיף ראביי” שלהם.
* * * * *
מנטשסטר היא שניה ללונדון. בבתי־החרושת הגדולים ובסחרה היא תופסת מקום בין הגדולות בערי־התבל. כמליון תושבים בה, בהם עשרים אלף נפש מבני־ישראל, רובם סוחרים, פּועלים ומעוטם מלוי־ברבית, המשניאים את הצבור היהודי. במנטשסטר לא תחסר גם המחלה המצויה בישראל, – פּירוד לבבות. עדת ישראל מחולקת לארבע כתות ואין שלום ביניהן.
במנטשסטר התענגתי מאד בחברתו של ידידי המשורר העברי יוסף מזל. הוא תרגם לעברית כמה יצירות מן הספרות האנגלית. בהם: “שמשון הגבור" למילטון ו“יהודה המכבי” ללונגפלו. הוא איש נוח לבריות וביתו במנטשסטר היה פתוח לרוחה לכל תלמיד־חכם מרוסיה, שהגורל השליכו אל אנגליה.
הספרות העברית היא כמתה באי הבריטי. קשה למצוא אדם מישראל היודע עברית. אפילו רבנים, מטיפים, חזנים ופרנסים – כך נקראים נשיאי הקהלות – אינם יודעים אלא לקרוא ב“סידור” ובנקוד; מהם מסתפּקים בתרגום האנגלי. בסדוריהם נדפּס ה“קדיש” באותיות אנגליות. ואדוקים הם עמי־הארץ אלה, בונים בתי־כנסיות גדולים ומפוארים, כותבים ספרי־תורה, עוסקים בצרכי־צבור ומתקוטטים על כל משרה קלה – זוהי היהדות האנגלית.
זה לי חדשים אחדים באי בריטניה ועדיין לא התרגלתי לאוירו המשונה, המשתנה כמה פעמים ביום מקור לחום ומחום לקור והטחב אינו פוסק בחללו.
חדרי הדירות בנוים לא לאורך הבית ולא לרחבו, אלא תחתיים, שניים ושלשיים. למטה – המטבח, עליו – חדר־האוכל ולמעלה מהם – חדר־המטות. המדרגות זקופות כסולם. תנורי־הברזל מוסקים לא בעצים, אלא בפחם רך, הממלא את החדרים אדי־פּחם. בלונדון לא הרגשתי בזה, לא כן במנטשסטר המעלה עשן מארובותיה הגדולות ואינה רואה פני חמה.
* * * * *
קהלת ישראל בליברפּול הזמינה אותי להרצות הרצאות אחדות. בבואי לליברפּול, מהלך שעה אחת ממנטשסטר, נשתוממתי לראות את המרחק הגדול באוירן של שתי הערים האלה, כרחוק מזרח ממערב. מנטשסטר עטויה ערפל, בתיה שחורים, רחובותיה אפלים וגם יושביה הולכים קדורנית. לא כן ליברפּול. מזהירה היא באור ובנקיון כאחת מערי גרמניה היפות. והאניות הבאות אליה יום־יום מוסיפות לה שאון־חיים וחדוה. ורוח אחרת, רוח שמחה וגיל, תנוח עליך בבואך אל העיר.
טפּוסים קדושים וטהורים כרבי שמעון קפטן בווילנה, רבי נחום בהורודנה, רבי שלום מנשה בבריסק, רבי מרדכי היינאי בשוויל, המרובים כמותם, בזעיר אנפּין, בכל עיר ועירה ברוסיה – טפּוסים כאלה לא יראו ולא ימצאו בערי־המערב באירופּה, שהתרבות והציביליזציה מושלות בהן בכיפּה. היו רגעים בימי שבתי באנגליה, שהייתי רואה את עצמי מאושר אילו היה אתי אחד מידידי ברוסיה ויכולתי להראות לו מה שעיני רואות. הוא היה ודאי מבין ללבי ולרוחי ורואה כמוני, כי אין זכר להמדות הטובות, שנצטיינו בהן ישראל. כמה נפשות רעבות מתהלכות בחוצות בליל־שבת ואין מכניס אורח לביתו בליל שבת קודש, בשעה שכל בית בתפוצות ישראל פתוח לרוחה לכל אורח וזר, להשקיט את רעבונו ולשכך את צערו. אולם מה להם ליל־שבת, אם מכל השבת פּרחה נשמתה וכל היהדות הוממה ללא צורה וללא תוכן.
ולא זו בלבד, שבטלו את מנהגי ישראל ומדותיו הטובות, אלא סגלו להם מדות רעות ומנהגים מגונים. בזמן האחרון נתרבו בערי אנגליה מלוי־ברבית מישראל, שבמעשיהם הרעים הם נותנים פּתחון־פה להעם האנגלי, להצדיק את דינו של שכספּיר על עם ישראל בדמותו של “שיילוק”. יום־יום נתבעים נושכי־הנשך מאחינו לדין, והעתונים האנגלים מרעישים את העולם וממטירים9 אש וגפרית על הצבור הישראלי.
* * * * *
ישבתי בחדרי בחברתם של רבני מנטשסטר, הרב יפה והרב תאומים. והנה נפתחה הדלת ואיש צעיר לימים, הדור בלבושו ואינטליגנטי במראהו, נכנס אל החדר. הוא התיצב לפני בתור אחד המשכילים העברים, סופר ב“המליץ” בכנוי הספרותי “גביר”. ואמנם זכרתי את מאמריו בכנוי זה. הצגתי אותו לפני הרבנים.
– את שם אדוני – אמר לי – שמעתי עוד ברוסיה, אולם את פּניו לא ראיתי. ועתה, בעברי את מנטשסטר, חפץ אני להודע אליו.
הוא נלוה לחבורתנו והחל לדבר גבוהה־גבוהה על הספרות העברית, על עתידו של ישראל ועל הרעיון של חבת־ציון. בין ענין לענין נגע גם בדבר הלכה, התפּלפּל עם הרבנים והראה את כחו בש"ס ובפוסקים. הרבנים התפּלאו על ידיעתו הרחבה בספרות הרבנית ועל דעותיו על היהדות ברוח הדת והמסורה, שאינן מצויות אצל סופרים. הוא דבר באש־דת, גצי יראת־שמים נתזו מעיניו.
בעיני לא מצא חן. הרגשתי, כי דבר לאט עם האיש הזה.
הרבנים נפרדו ממני ושנינו נתיחדנו בחדר. פּתאום קם על רגליו ובקול דרמתי פתח ואמר אלי:
– כן, ידידי, יהודי מאמין הייתי, עסקתי בתורה כרב בישראל, עד שנפקחו עיני וזכיתי לראות את אור־האמת, את הקדושה המשולשת. הייתי לנוצרי ומאמין באמונה שלמה, כי תשועת ישראל היא רק בהדת הנוצרית. שמעתי את נאומי אדוני בלונדון, ביחוד את נאומו כנגד המסיתים. אדוני מחונן בכשרון גדול ומכלה אותו לריק. שולחתי אליו מטעם המסיון בלונדון: יבוא אלינו, יעבוד אתנו את עבודת הקודש לאשרו ולאושר אחינו האומללים.
הוא דבר בחום ובהתלהבות ואני בושתי להביט בפניו. בגועל־נפש שמעתי את דבריו ורגש־בחילה תקפני לעמוד בארבע אמותיו של האיש שמכר את נשמתו. לא היה בי רוח לפצות פּה.
אולם חוצפּתו גדלה, עד שהוציא המחאה מכיסו לתתה לי.
אז קראתי בחמתי:
– צא, מומר מנוול, מחדרי!
פּתחתי את הדלת וגרשתיו בחרפּה.
* * * * *
בלוית ידידי מר מזל הלכתי לטיל באחד מפּרברי מנטשסטר. שם טעמנו את טעם החרות האנגלית – אבנים “בנות־חורין” עפו עלינו מכל צד. בקושי נמלטנו מידי הצעירים הפּראים והפּרועים. זקן אחד הכניסנו לביתו.
* * * * *
ארבעים יהודים מן המהגרים נתבעו לדין בערכאות על מכרם יי"ש של פּסח בלא רשיון הרשות. השופט הטיל עליהם קנס־ממון והטיף להם מוסר על חללם שם ישראל. העתונים הגדולים נפלו על המציאה הזאת, הגדילו את הסנסציה ועפרו בעפר על היהודים ועל היהדות.
המאורע הזה הזכירני במודעות גדולות התלויות בכל בתי־הכנסיות בשם הרבנים האוסרים על כל אדם מישראל למכור מאכלות ומשקאות של פּסח בלא הכשר הרבנים. ובלבי שאלתי: למה לא ישגיחו על החמץ הרב המצוי בקהלה, בידי הרבנים והפּרנסים, בידי ראשי הקהל ושמשיהם, בידי חברי בתי־הכנסיות העושים סחורה ביי"ש של פסח?
קשה היא השאלה הזאת ואין לה פוסק אלא השופט האנגלי…
פּרק שלושים
מאנגליה נסעתי לאנטוורפּן של בלגיה.
העיר הזאת אינה גדולה ביותר, אינה כרך, לפי המקובל אצלנו באמריקה, אין בה בתים בעלי עשרות דיוטות, אין בה לא מסלה־עלית ולא מסלה־תחתית, אבל יש בה כל המעלות המנויות בעיר ובכרך כאחד. יש בה בתי־מלון מודרנים, עתונים גדולים, תיאטרונים, מחסנים, לשכות ובתי־חרושת, ואין בה אותה הפּזיזות, אותו בולמוס־המסחר, המצוי בכרכים הגדולים. כשאתה נכנס לעיר נדמה לך, כי באת לאיזו עירה קטנה, שאננה ושלוה, שהחיים מפכים בה כמי נחל שוקט. האנשים, העוברים ברחוב, אינם ממהרים ואינם דוחפים אותך באזרוע ובכתף, הולכים הם עקב בצד אגודל, פּוסעים פּסיעה קטנה, כאילו גמרו כבר את כל עסקיהם בכי־טוב ואין להם להחפז. ואם אירע לך לבוא לאותה העיר בירחי־הקיץ, תעמוד משתומם להמון הפּרחים המזדקרים לעיניך מכל בית וחומה. בית־הנתיבות, אחד הבנינים הנהדרים באירופּה, מוקף פּרחים, בתי־המלון טובעים בפרחים, גם עמודי־הפּנסים מעוטרים פּרחים – לכל מקום שתשא עין, תראה פרחים לפניך. וכמה גדול הנקיון, השורר בכל פּנה וזוית. עוד לא ראיתי עם שיקפּיד כל כך על הנקיון, שקפּדנות זו תהיה לו לטבע, למדה עממית, כהעם הבלגי. כתלי הבתים מבחוץ נשטפים ונדחים בכל בוקר בבורית ובמים – ובכלל זה גם המפסעות. ומודה ומתודה אני, שבימים הראשונים לא יכולתי להלוך בבוק בצדי רשות־ הרבים. לפני כל בית ובית עמדה המשרתת, או בעלת־הבית בעצמה, ושטפה והדיחה את המפסעה. וכיצד אפשר לך להיות בלתי־מנומס ולצעוד ברגליך במקום, שאשה עסוקה בנקיונו? אולם ראיתי, כי אין הבלגים חוששים כלל ואינם רואים בזה שום חוסר־נמוס. זו בשלה – בשטיפה והדחה והעוברים בשלהם – בהליכה. ואז “נתבלגתי” גם אנכי והחלותי ללכת בצדי רשות־הרבים גם בבוקר.
הקפּדה על הנקיון ניכרת גם במלבושיהם ובמהלכם של הבלגים. ביחוד בראשון בשבת. כשאתה עובר ביום זה ברחובה של עיר, אתה רואה לפניך המון חוגג. הכל מלובשים הדר, וכמעט שלא ניכר שוע לפני דל – במלא משמעותן של המלים. גם האומן והפּועל, המתפּרנס מיגיע כפּיו, לובש חדשים ומתעטף חדשים ביום הראשון ואשתו יוצאה פרופה ורעולה כ“מדם” ממש. את רוב היום הם מבלים בבתי־הקפה, הנהדרים מאד בנקיונם ובקשוטיהם. בתי־הקפה משמשים בית־ועד לחברים, למכרים ולבני־המשפּחה. לשם מתכנסים ומבלים את השעה על כוס שכר, קפה או מי־סודה. גם הנשים באות לבית־הקפה ושותות יחד עם הגברים. אולם אין זו השכרות המנוולת שבלונדון. זהו שעשוע חברתי, הבא מתוך הנחת־דעת וקורת־רוח.
קפּדונותם היתרה על הנקיון היא שעומדת להם, שיתיחסו אל היהודים ביחס, שאין בו לא חבה גלויה ולא אהבה מסותרת. אמנם אי־אפשר לאמר, כי שונאים הם את היהודים. עדיין לא באו יהודים לאותה הארץ במספּר רב כזה, שיכשירו את הקרקע לזרע האנטישמיות. וכפי שמסרו לי, יש מקומות רבים בבלגיה, שיושביהם לא ראו מימיהם פּני יהודי. ואף על פי כן אין דעת הבלגים נוחה מן היהודים ויש שנפשם סולדת בהם. עובדה היא, כי הבלגי לא יקנה דבר בחנות־מכולת של יהודי ויזהר מפּתו של נחתום יהודי. ולא משום שנאה, או אנטישמיות, אלא משום שהיהודי חשוד בעיניו בהלכות נקיון. ובינינו לבין עצמנו יש להודות, כי יותר ממקצת אמת יש בזה. היהודים שלנו – ביהודי רוסיה ופולין הכתוב מדבר – לא התרגלו בארצות מולדתם להקפּיד ביותר על הנקיון, משום שגם שכניהם זלזלו בעיקר זה. וכשהם מזדמנים יחד עם הבלגים, שהנקיון הוא להם מעין “אידיאה פיקס”, גדול הנגוד יותר מדי. יש שהבלגים נמנעים מלהשכיר את בתיהם ליהודי ושוב לא משום אנטישמיות, אלא משום שהיהודים אינם נאמנים להם על הנקיון.
כשבאתי לאנטוורפּן מצאתי את הישוב היהודי בהתהוותו. היהודים שלנו נבלעו ברוב היהודים ההולנדיים, שהם בבחינת האזרחים. אנטוורפּן היתה ידועה בתחום היהודי ברוסיה רק לעיר־החוף, לתחנה בדרך הארוכה של פּגעים ותלאות, המובילה לאמריקה. כשיהודי מפשפּש במצבו ובא לידי מסקנה, כי “ביש ליה בהאי מתא”, הוא מחליט לנסוע ל“מדינת הים”, לארצות־הברית, לקנדה ובשעת־הדחק גם לאנגליה, אבל לא לערי־המערב. וזה הטביע חותם מיוחד על הישוב היהודי באנטוורפּן. להשתקע בעיר הזאת באו היהודים הגרמניים, ששמשו מתווכים ב“אימפּורט” וב“אכספּורט” שבין בלגיה וגרמניה; יהודי אוסטריה, שאימת ערי־המערב לא תבעתם, ומקצתם יהודי רוסיה, שמשאם ומתנם היה באבנים טובות ומרגליות, או נודדים, שעזבו את עירם על מנת לנסוע לאמריקה ורק בדרך כלתה הפּרוטה מכיסם והיו “אנוסים” להשאר באנטוורפּן. כפי שמסרו לי יודעי דבר, יש בין העשירים המופלגים באנטוורפּן רבים, שבאו לעיר בלי כסות לעורם ובלי פרוטה לפורטה ועתה הם מאילי־הבורסה לאבנים טובות ומרגליות.
הישוב היהודי באנטוורפּן לא היה “מעור אחד”; חלקיו השונים לא התמזגו לחטיבה אחת שלמה. היהודים ההולנדיים, הגרמניים, האוסטריים, הרוסיים והספרדיים – כל אלה היו חוליות, חוליות שרק חוט דק – היהדות הכללית – היה עובר בתוכן ועושה אותן לגוף אחד – לקהלת־היהודים באנטוורפּן. בחייהם החברתיים, הצבוריים והדתיים היו היהודים הללו, ילידי ארצות שונות ואמונים על תרבויות ונמוסים שונים, עולמות מיוחדים בפני עצמם, שאין ביניהם נקודת־מגע.
היהודים ההולנדיים הם, כאמור, בבחינת האזרחים. השפה ההולנדית, אחותה של השפה הפלמית, השגורה בפיהם, הנמוסים ההולנדיים, שהם רגילים בהם – כל זה מטביע עליהם את חותם־המקום והם היהודים הרשמיים באנטוורפּן. העדה היהודית, המאושרת מטעם הרשות, שרבה מקבל “שכר בטלה” מאת הממשלה, ככהני הדת השלטת, נקראת בפי יהודי אנטוורפּן “העדה ההולנדית”. היהודים ההולנדיים הם, ברובם, רחוקים מן היהדות. צורתם היהודית כבר נטשטשה וכמעט, שאין ביניהם ובין התושבים העקריים ולא כלום, אם כי אינם מסתירים את יהדותם ונזהרים מנשואי תערובת. מעוטם יוצאים ידי חובתם היהודית ב“בר־מצוה”, בזכר ל“מצה” בפסח, בבטול עבודה ב“יום הכפּורים”. ורק מועט מן המועט הם דתיים, שומרים שבת ומועד ונזהרים במנהגי־הדת. אולם כל זה הוא רק מצות אנשים מלומדה, מסורת־אבות. גם הדתיים שבהם הם כמעט כולם עמי־הארץ והיודע לקרוא ב“סדור” ולתרגם פּסוק כצורתו בחומש – הריהו כבר “צורבא מרבנן”.
היהודים הגרמניים הם מן הטפּוס הידוע של “חרדי־פרנקפורט”, שדברי ה“חורב” ו“תשעה־עשר המכתבים” הם לגבם כל התורה כולה. יש להם בית־כנסת משלהם, ששם הם מתפּללים, מזמרים בצבור “לכה דודי”, “ובנוחה יאמר“, אומרים “קינות” בנגון של “ברכי נפשי” ו”כל נדרי" – בנגון של “אתה הראית”. כמעט כולם מצטיינים במדות הצדקה והחסד והרבה מהם עמדו ליהודי רוסיה ופולין בשעת דחקם.
יהודי אוסטריה־הונגריה ורוסיה הם חטיבה בפני עצמה והם השאור שבעיסת־הישוב. ואופי הוא הדבר, כי היהודים האוסטריים, כלומר הגליציים, הם שם המושלים בכפּת־החברה, הם הראשונים במסחר, בצרכי־הצבור, והיהודים הרוסיים והליטאיים הם בבחינת “נחות־דרגא”, ממש ההיפך מאשר באנגליה ובאמריקה. והדבר הגיע לידי כך, שהיהודים האוסטריים נמנעים מלהתחתן עם היהודים הרוסיים ומי שנסתחף שדהו להשיא את בתו לבחור, שהורתו ולידתו10 היו ברוסיה, נדים לו ראש מתוך השתתפות בצער…
משאם ומתנם של יהודי אנטוורפּן הוא באבנים טובות ומרגליות. המסחר הזה מתנהל ברובו ב“קלוב” וב“בורסה”. שם מוכרים וקונים, שוקלים ומונים את ה“חבילות” הקטנות, המעוטפות ניר־משי ונראות כתיקים של אבקת־רוקח ואשר ערכן עולה למאות ולאלפים.
סוחרי ה“קלוב” וה“בורסה” הם ה“לויתנים” של המסחר, שסנפּירי־זהב וקשקשי־כסף להם. אולם ישנם גם “דגי־רקק”, סוחרים פּעוטים, שגם הם עושים סחורה באבנים טובות ומקום־מסחרם הם בתי־הקפה ורחובה של עיר. כשאתה עובר ברחוב “פּליקן” תראה לפניך המון בני־אדם, המון שוקק כנחיל של דבורים. אלה הם הסוחרים הפּעוטים, הסרסורים, העומדים לפני ה“קלוב”, ה“בורסה” ובתי־הקפה וסחים בעניני מסחר או גם בהויות־העולם. הרחוב הזה הוא מעין “אבן הטוענים” בישוב היהודים באנטוורפּן. כשאחד צריך לחברו הוא יוצא לרחוב זה ומיד הוא נתקל בו. כי כמעט כל היהודים מתפּרנסים מתעשיתן של אבנים טובות, בדרך ישרה או בלתי־ישרה. וכדאי להעיר, שבמסחר זה עסוקים, מלבד יהודי הולנדיה, רק יהודי אוסטריה ורוסיה. יהודי גרמניה לא נטו אחר המסחר הזה, שהוא “אוירי” ביותר, וכמעט כולם עסוקים, כאמור, במסחר ה“אימפּורט” וה“אכספּורט”. אולם גם יהודי רוסיה ופולין מתפּרנסים בנחת ובריוח ממסחר האבנים הטובות. וספרו לי יודעי־דבר, כי בשנים הראשונות לישוב היהודי באנטוורפּן לא היו עניים ואביונים בין היהודים ומי שנדבו לבו היה שולח את נדבותיו לארץ־ישראל או לעיר־מולדתו.
באחד מנאומי באנטוורפּן קראתי לעזרה לנגועי־השרפה בבריסק. בתוך דברי הזכרתי לשבח את עשירי היהודים ברוסיה העושים צדקה וחסד. לדוגמה ספּרתי על המוסדות בדווינסק, שהקימו בני משפּחת פרידנלדסקי בשעתם, בהיותם עשירים מופלגים. ובדרך־אגב העירותי, כי בימי אלכסנדר השלישי ירדו העשירים האלה מנכסיהם בעטיה של ממשלת־הרשעה והאחים פרידלנד נתונים בעוני ובצרה. פּתאום נשמע קול איש בנפלו על הארץ. הפסקתי מדברי ומתוך הקהל אמרו לי, כי אדם זקן ונשוא פנים התעלף. הוציאוהו מבית־הכנסת והביאוהו לבית־החולים. מי הוא? מאין בא? – אין איש יודע. אחרי הרגעת הרוחות הוספתי לדבר והקהל נתן ביד רחבה לנשרפי בריסק.
למחר קבלתי מכתב בזו הלשון:
“מטיף נכבד!
“אני האיש שהפרעתי, לצערי, את נאומו. לבי נשבר בקרבי בשמעי את מצב הנורא של בני משפּחת פרידלנדסקי. אלה הם אחי מאיר וליב. שניהם כבר נפטרו מן העולם ואני מורדף בלי חשך מאת הממשלה הרוסית. יושב אני בעיר הזאת על שם אחר. אין יודע אותי ואיש לא ידע עד שיעלה בידי להוכיח את צדקתי ולגול מעלי את העלילה, שהעלילו עלי בדבר בנין בית־הנתיבות בבריסק.
“יואל נא לבקר את ידידו,
מרדכי פרידלנדסקי.”
בקרתי אותו במעונו. חבקנו ונשקנו איש את רעהו ושעות רבות בלינו בזכרונות נעימים מימים עברו. נקי וצדיק היה האיש ונפל לפני בני־עולה, ממשלת רוסיה הרשעה.
* * * * *
לפני עזבי את אנטוורפּן הלכתי לבקר את בית־הנכאת “סטין”, בית אוסף עתיקות האוצר בקרבו זכרונות ותעודות שרידי־דורות ושרידי־תקופות, מימי ממשלת ספרד. במרתף עמוק ואפל ראיתי את כלי־משחיתה של האינקביזיציה: את כסאות השופטים, את הסדים ששמו בהם ידיהם ורגליהם של המעונים, את היתדות שתלום עליהם חיים, את המסמרות שהעמידום עליהם, את הצבתות שהיו צובתים בהן את בשרם. זעה קרה כסתה את כל גופי. דומה היה עלי כאילו אני רואה לנגד עיני את שופטי האינקביזיציה העטופים שחורים, את הצמאון לדם־אדם, הנשקף מתוך עיניהם הבוערות; שומע אני את אנחותיהם הטרופות של האנוסים המעונים, את חלחולי הגוססים והלחש “שמע ישראל”, שאינו פוסק מעל שפתותיהם הצרובות, השותתות דם – וכל זה הקפּיא את הדם, סמר את השער וצבת את המוח כמו בצבתי־ברזל…
כשיצאתי אל החוץ ושאפתי רוח, ראיתי את עצמי, כאילו אנכי נמלטתי מספרד, כאילו אני נצלתי משני־האינקביזיציה החדות ומ“משפּט” שופטיה, אוכלי־אדם…
פּרק שלושים ואחד
מבלגיה להולנדיה רק מהלך שעות אחדות וכמעט שאין הנוסע מרגיש ביציאתו מזו ובכניסתו לזו. שתי הארצות הקטנות הללו דומות הן בנמוסיהן, בשפתן והן ארצות־אחיות גם לאחרי שנתפּרדו זו מזו. רושם מיוחד עושים הכפרים, העוברים לעיני הנוסע. הבתים הם בתי־אבן, קטנים ויפים. מן החלונות מציצים וילונות המבהיקים מלובן. הנקיון שורר בכל. על כל פסיעה מזדקר לפניך אכר או אכרית בתלבשתם הלאומית ובסנדלי־העץ לרגליהם. פּעוטים רצים ושבים, מסתכלים במסע ושניהם הקטנות מלבינות מצחוק. שלוה, הבאה מתוך בטחון פּנימי, מתוך התערות בקרקע, נסוכה על פּני כל. וכל מי שבא לידו לעבור דרך הכפרים ברוסיה, לראות את צריפיהם הקטנים בגגי־התבן שלהם, את האכרים והאכרות קדרי־פּנים וצפודי־עור, להתבונן אל הדלות המבצבצת מכל פּנה וקרן־זוית, אי־אפשר לו לבלי לראות את המרחק הרב בין ארץ נאורה, קולטורית, לבין ארץ פּראית, ברברית. וקנאה חרישית מתעוררת בלבך ושפתיך מלחשות מאליהן: ולואי שמחלק העם הזה יהיה חלקנו בארצנו, בארצנו העתיקה־החדשה, החרבה־הבנויה…
אם לבלגיה באתי לשם אנטוורפּן הרי להולנדיה באתי לשם אמשטרדם.
עוד בימי־ילדותי ב“חדר” ידעתי את שם העיר הזאת ואהבת־הרוממות אהבתיה. גמרא הנושאת על “שערה” את השם אמשטרדם נדפּס באותיות אדומות העירה בקרבי רגשי־כבוד. השם “אמשטרדם” הזהיר בזוהר מיוחד וצליליו היו לאזני כצלילי מוסיקה בלחש שפתי: אמ־שטר־דם. לכאורה, גמרא שנדפּסה באמשטרדם הריהי כשאר הגמרות, שנדפּסו בווילנה והורודנה, בז’יטומיר, בסלביטה, ואף על פי כן היא עולה על גביהן. גמרא זו, שנדפּסה באמשטרדם, מהולנדיה באה, מאותה ארץ־הפּלאים, שאמא הטובה והחכמה מספּרת עליה ספּורים יפים, מרבה בשבח הבד ההולנדי והגבינה השמנה והמלוחים הטעימים – שני מאכלי־ישראל – הבאים משם.
כשגדלתי ולמדתי את דברי ימי ישראל, ראיתי את אמשטרדם ככוכב מזהיר בשמי־ישראל המעונים. ולא לחנם קראוה כותבי דברי־הימים בשם “ירושלים שבהולנדיה”. היא היתה העיר הראשונה, שפּתחה את שעריה לרוחה לעם ישראל בהשפך דמו כמים בספרד ובפורטוגליה, בסוף המאה השש־עשרה. בחופּי הולנדיה עגנה ספינת־ישראל המטורפת בים של צרות ורדיפות בידי הישועיים והאינקביזיטורים. אמשטרדם פּתחה את שעריה לפני מאות משפּחות האנוסים, שהשתקעו בה וסחרוה ועזרו הרבה להתפּתחותה.
עוד בשנת שכ"ג, בעשרים ושנים באפּריל, בא יעקב טירדה וסיעתו, האנוסים האומללים, לאמשטרדם והנסיך ווילהלם אורניה היה להם למגן ולמחסה מפני החיות הקטוליות בדמות בני־אדם.
היהודים ידעו, ויודעים עד היום, להכיר ולהוקיר את אשר עשתה עמהם הולנדיה ועבדו בכל כחם להתפּתחות הארץ במסחר, בתעשיה ובמדע וביחוד ברפואה.
וכיהודי ספרד כן גם יהודי אשכנז מצאו מחסה ומפלט בהולנדיה בימי מלחמת־שלשים־שנה. ושתי הקהלות, של האשכנזים ושל הספרדים, מהרו להתפּתח ותפסו מקום חשוב בדברי ימי ישראל.
הטרגדיות ההיסטוריות של אוריאל אקוסטה וברוך שפּינוזה, גם שמות הגדולים רבי יצחק אבוהב ורבי מנשה בן־ישראל וכיוצא בהם – כל אלה משכוני בחבלי־קסם אל העיר אמשטרדם.
מיד כשבאתי לאמשטרדם, עוד לא הספּקתי לנער את האבק מעל רגלי ולהנפש מעמל הדרך וכבר יצאתי לרחובה של עיר. הלכתי מרחוב לרחוב, מסמטה לסמטה ועיני לא שבעו מראות את העיר העתיקה והיפה הזאת. איזה חוט של חן מיוחד מתוח על פני כל התעלות, העוברות ברחובות, הסירות השטות בהן, האנשים ההולכים עקב בצד אגודל ובת־צחוק אינה עוברת מעל שפתותיהם – כל זה עושה עליך רושם כאילו באת לעולם אחר, לעולם עתיק, שאין בו משאונם והמונם של החיים המדרניים, מקנאתם ושנאתם, אלא אנשים נהנים מזיו חרותם ושלותם.
רושם מעיק עשה עלי הגיטו היהודי. רובע־היהודים העתיק, שהיה מוקף דלתים ובריח, מתקיים גם עתה. ואם כי ליהודים היושבים בו יש היתר־ישיבה בכל העיר ורשות בידם לצאת ולבוא בכל עת ובכל שעה, הנה מראה הגיטו עצמו לא נשתנה כמעט כלום. הרחובות צרים ואפלים, הבתים נמוכים ורעועים, מהקומה הראשונה להשניה עולים בסולמי־עץ, בשערי החצרות ישנם עדיין אותם הפּשפּשים הקטנים, ששמשו ליהודים בימי־הבינים לראות את הנעשה מחוץ לחומת הגיטו. העניות המנוולת מושלת שם בכפּה והפּעוטים מתגוללים ברחוב ערומים, יחפים ומזוהמים.
אמנם גם ב“איסט־ענד” שבלונדון וב“איסט־סייד” שבניו־יורק גדולה העניות. אולם שם היא טמונה בבתים, “כבודה פנימה" ולא תראה החוצה. הבתים גדולים, מהם גם מקושטים. לא כן בגיטו שבאמשטרדם. שם העניות רובצת לפתח הבית ולשער הרחוב.
בין הזכרונות העתיקים, שנשארו באמשטרדם, תופס מקום בראש בית־הכנסת של הספרדים. בית־הכנסת הזה הוא עתיק מאד ולפי המסורה נבנה על־ידי רבי יצחק אבוהב. הקבצנים באמשטרדם יודעים להוקיר את בית־הכנסת הזה והם צובאים עליו כל היום. ועד שזכיתי להכנס לתוך הבית פּנימה היה עלי לעבור בין שני מחנות של עניים ואביונים, בעלי מומים שונים, שהקיפו אותי מכל צד וידיהם פּשוטות – כמו בערב יום הכפּורים בחצר בית־הכנסת בווילנה. – כדי לעשות לי דרך לקחתי מלא־חופן מטבעות הולנדיים והשלכתים על הארץ. שני המחנות “עטו על השלל” ופנו לי את הדרך.
נכנסתי אל הבית ונשארתי כמאובן על־יד הדלת והמזוזה. דומית־קודש שוררת בכל, אין מאור של גז וחשמל אלא נרות־שעוה גדולים מאירים את בית־הכנסת באור כהה. הכל עטוף הוד־עתיקות וצללי־העבר. הרב הספרדי, פלש, שבקושי דבר עברית, העיר אותי, כי בכתובת “ואני ברוב חסדך אבא ביתך”, המתנוססת בפתח בית־הכנסת, בולטת ביותר המלה “אבא” והב' של “ביתך” – זכר ל“אבוהב”, שבנה את בית־הכנסת.
אומרים, כי בבית־הכנסת הזה החרימו את אוריאל אקוסטה ואת ברוך שפּינוזה. אולם חקרתי ומצאתי, כי החרמות הוכרזו לא בבית־הכנסת הזה, אלא בבית־הכנסת “בית־יעקב”, שבנה יעקב טירדה ונהרס זה כבר.
מענין, כי שם השמש, שפּתח לפנינו את דלתות בית־הכנסת והראה לנו את מוצאיו ומבואיו, הוא “סנטקרייז”, מצאצאי האנוסים בספרד, שחזרו לדת־ישראל באמשטרדם.
בלוית מר חנניה הלכתי לבקר גם את בית־הקברות העתיק בהעירה “אודיקרק”. עברנו בסירה את הנהר “אמשל” ובאנו לבית־הקברות. זמן רב שוטטתי בין הקברים העתיקים, שכבר עלו עשבים במצבותיהם, הלכתי מקבר לקבר, מציון לציון ועולם עתיק, עולם נשכח, קם כמו חי לנגד עיני. הנה קברו של רבי יצחק אבוהב, שנפטר בשנת תנ“ג, והנה קברותיהם של יעקב טירדה, רבי מנשה בן־ישראל ואוריאל אקוסטה. על מצבות אחדות מתנוססים גם התארים “דוכוס”, “שר”. על מצבת רבי יצחק ארביה כתוב, כי היה יועץ למלך צרפת ורופא להמלכה. אחרי מותו צוה המלך לחנוט אותו ובא אל מנוחתו בשנת תמ"ח.
כל מבקרי בית־הקברות חיבים להכיר טובה להעשיר והמלומד די קסטרה, נצר מגזע משפּחה ספרדית ידועה. את כל חייו הקדיש לקיים את בית־הקברות. מכיסו תקן את הקברים, נקה את המצבות והחזיר את הכתבות ליושנן. גם חבר ספר על בית־הקברות ההיסטורי הזה.
קברות עתיקים, זכרונות־קדומים לאנשים גדולים רבי־פעולה, שהקריבו את חייהם לעמם. וחוט אחד הולך ונמתח מן הדורות שקדמו להם, חורז את דורם ועובר לדורנו אנו והחוט הזה עושה אותנו לחטיבה אחת, לעם אחד בעולם.
אמנם צדק אותו ההיסטוריון שאמר: “בית־הקברות יוצר את העם", וכל אלה המפקפּקים עדיין אם עם אנו או רק כתה, הייתי מיעץ אותם לבקר את בית־הקברות העתיק בהולנדיה. מובטחני, שהיו חוזרים שם בתשובה שלמה לעמם.
פּרק שלושים ושנים
העיר האחרונה, שבקרתי באירופּא, היתה פּריס. את המימרה הידועה: “ראה את ניאפּול – והפטר מן העולם“, נסחתי קצת ואמרתי לעצמי: “ראה את פּריס – והפטר מאירופּה”. ואמנם אי־אפשר היה לי לעזוב את אירופּה מבלי לראות את העיר היפה והחמודה, את בירת־התבל. דומה היה עלי, כאילו כל הערים והארצות שבקרתי לא היו אלא פּרוזדורה של אירופּה ולטרקלין לא נכנסתי עדיין. והטרקלין רמז לי באלפי סגולותיו, ברבוא־רבבות נגוהותיו ונראה לי מרחוק כארמון־קסם. לא כבשתי את יצרי ונסעתי לפּריס.
בבואך מאנגליה לצרפת, ביחוד מלונדון לפּריס, יראה לפניך עולם חדש, חיים חדשים, שמים חדשים וארץ חדשה. לא תאמין, כי רק מהלך שש שעות בין שתי הארצות האלה. שונים הצרפתים מן האנגלים בתארם, באפים ובסדר־חייהם. האנגלו־זכסים הם רמי־קומה וקרי־מזג וחלופיהם בהצרפתים, קומה נמוכה ומזג רותח. וכמוהם – בירותיהם. לונדון דומה לבית־חרושת גדול, שעובדים בו שבע מליוני פועלים ופּריס – כמלון נהדר, שמליוני רואי־חיים אוכלים ושותים ונהנים.
וגדול היה הרושם, שהעיר הזאת עשתה עלי. הרחובות היפים והנקיים, עמודי־הזכרון, עטורי גנות־פּרחים, המזדקרים מכל ככר, בתי־הקפה הגדולים, קלות־ראשם של הפּריסיים, פּזיזותם, פּטפּוטם העליז – כל זה נוסך עליך רוח אחרת, רוח־שכרון. רואה אתה לפניך עולם חדש, עולם שהחיים תוססים ומפעפעים בחללו, הכל חי, מתנועע, והכל צמא לחיים ונהנה מן החיים במלא־לוגמיו. כשאתה רואה את הפּריסיים, כשהם נועצים בך את עיניהם המחייכות, כשאתה שומע את דבורם השוטף כפּלג על חלוקי־אבנים, כשאתה נתקל על כל פּסיעה ופסיעה בבתי שעשועים ותענוגים – אתה מקנא באותו העם, היודע את סוד החיים, יודע להמתיק את מרירותם, להסיח דעת מתלאותיהם ופגעיהם ולעשותם כיום־חג ארוך…
אם הנפש סולדת בחיי הפּריסיים ובנמוסיהם – הרי זה בהוללותם ובפריצותם. ויחד עם קנאתך, שאתה מקנא בהם, אתה נד להם ראש, שמעשרת קבים צניעות שירדו לעולם, לא לקחו הפּריסיים אף רבע קב…
בקרתי את הרב הכולל, הרב צדוק כהן. שעה נעימה בליתי בחברתו. תארו היפה, עיניו המאירות וקולו הנעים הקסימו את כל מבקריו. הוא קבלני בסבר פנים יפות ומיד פּתח בעברית:
– שב, אדוני, לימיני.
הוא התענין בתנועת חבת־ציון ברוסיה ובשאר הארצות שעברתי בהן, שאל לשלום הגאון רבי שמואל מוהליבר וכל העומדים בראש התנועה. הוא אמץ את רוחי לנסוע לאמריקה והבטיח לי, כי שם אמצא כר נרחב לעבודה. שאלתי עליו נודדים עניים הבאים לביתו וכולם מלא פיהם תהלתו. כל הבאים אליו שבורים ורצוצים יוצאים שמחים וטובי־לב. הוא עושה תמיד חסד לאלפים בממונו ובגופו.
נזכרתי בחברו, ב“נשר הגדול”, הרב הכולל בלונדון, המקשיח את לבו מן הנודדים והם יוצאים ממנו שבורי־לב ונכאי־רוח – ואמרתי בלבי: שני כהנים גדולים יש לנו, רבי נפתלי הכהן בלונדון ורבי צדוק הכהן בפריס. הראשון הוא “כהן בית־אל” והשני – “כהן ירושלים”. אמציה כהן בית־אל אמר לעמוס: “חוזה, לך ברח־לך אל ארץ־יהודה ואכל שם לחם". וגם “אמציה” הבריטי גוער בנודדים על בואם ללונדון קרית־מלך…
יפה העיר ידידי הרב לובצקי, כי לו זכינו לשוב לארצנו, היה לנו הרב צדוק הכהן לכהן גדול.
ביום השבת התפּללתי בבית־הכנסת לעדת־האשכנזים. אחרי תפלת־שחרית עלה הרב ווייסקופּ על הבימה והתפּלל בשלום הריפּובליקה הצרפתית. בפעם הרביעית שמעתי תפלה אחרת בשלומה של מלכות. לפני שבוע שמעתי תפלה בשלום ווילהלמינה מלכת הולנדיה; לפני שבועים – בשלום ליאופּולד מלך בלגיה; לפני שלשה שבועות – בשלום וויקטוריה מלכת בריטניה. ארבע תפלות שונות – בארבעה שבועות! כלום יש סימן יותר מובהק לגלותנו ופזורנו מרבוי־תפלות זה?
בלוית הרב לובצקי בקרתי את העיר פּריס, עליתי על מגדל “עופל” וראיתי מעליו את כל העיר. ביום בהיר אין תמונה יפה מזו. שטנו בסירה על פני ה“סינה”, ראינו את ארמון המלכה אבגניה, המטיל אימה על מבקריו. בקרנו את ה“לובר”, ארמון המלכים, שנעשה בית־נכאת, שני לבית־הנכאת הבריטי.
כל היודע את דברי ימי העמים שנכחדו מעל פני האדמה, יכיר בשבתו בפּריס, כי העם הצרפתי הולך ויורד וסימני זוקן, ואולי סימני גסיסה, נראים בו.
ההוללות בלילות, הזלילה והסביאה ברחובות, אולמי־המחול ומחולות־הפּריצות, היחס בין המינים, עגבנות הנשים, המתפּרכסות מן העריסה עד הקבר וכל מחשבותן לצודד את הגבר, העלמת עין הממשלה מחיי־ההפקר של בני־הנעורים – כל אלה מוכיחים להזר, כי צרפת יורדת למדחפות.
אולם בכל הנוגע לנמוס ולאסטתיקה ידם של הצרפתים על העליונה. גם הילדים מתנהגים בנמוס. לא ילבינו פני זר, גם אם גרמני הוא. בשאול הזר מהם יענוהו בכבוד ויראו לו את הדרך. לא כילדי אנגליה הקוראים מלא אחרי זר ומעפּרים עליו בעפר אם בגדיו לא כבגדיהם.
נפרדתי מידידי וממכרי, עזבתי את צרפת ועמה – גם את אירופּה. בהוור ירדתי באניה “לה בורגוניה”, ללכת לאמריקה.
אירופּה ואמריקה – שני עולמות מיוחדים ושונים ונפשי מקולעת ביניהם. כבין שני מגנטים הייתי תלוי ועומד. העולם הישן, הידוע לי בכל תלאותיו ומנעמיו, ארץ־מולדתי, עם כל גזרותיה, גרושיה, פרעותיה ושרירות לב מושליה העריצים, עם אחי היקרים, בני־משפּחתי האהובים – מצד זה, ומאידך גיסא מעבר לים – עולם חדש ומוזר, עולם פּלאי, המטיל אימה בגדלו ובחדושו…
שקוע במחשבות כאלה עמדתי על המכסה עם הפלגת־האניה. החוף הלך ורחק, הבתים הלכו וקטנו – ואירופּה נעלמה מעיני…
באניה הייתי אני היהודי היחידי. רוב הנוסעים במחיצתי היו איטלקים בני סיציליה, מדלת־העם, שלא שמעתי את לשונם, ומעוטם שווייצים, שאפשר היה לי לדבר אתם אשכנזית. כיונה בשעתו “ירדתי אל ירכתי הספינה” וישבתי עצוב ומשמים. מתוך שעמום אספתי את הילדים הקטנים, חלקתי להם סנטימים, והשתעשעתי בחברתם.
אחרי נסיעה ארוכה על פּני הים, בין מים ושמים, באנו לניו־יורק, כשנראו מרחוק ראשי הבתים הענקים, “מגרדי שמים", מלא איזה רגש טמיר את לבי. עכשיו הרגשתי, כי נתקתי מארץ־מולדתי וכי אותה העיר הגדולה וההומיה, הנראית מרחוק, עתידה לפתוח תקופה חדשה בחיי – תקופת אמריקה. מה תהיה אותה תקופה? מה תביא לי בכנפיה? הסתכלתי בחוף ההולך וקרב, במצבת־החופש ההולכת ונראית מתוך הערפל – ובקשתי פתרון לשאלה המנקרת במוחי…
כנודד היה עלי לעבור גם את המדור האחרון של מדורי־הגיהנם, הנכונים לנודדים. הייתי בעוברי בעמק־הבכא, באי־הדמעות, ב“אי־אליס”. באי הזה טעמתי בפּעם האחרונה מעין הנהגתה של הרשות הרוסית. מפּני יום הראשון לא נתנו לנוסעים לרדת מעל האניה והמפקח היהודי לא נתן לקרובי־הנוסעים לראות את פּני אהוביהם, שאליהם ערגה נפשם. גם אחי ובני, שבאו לקבל את פני, לא הורשו להכנס. כשבקשתי את המפקח לתת לי את הרשות לראות את אחי ובני, ענה לי קשות כשוטר רוסי. לא משלתי ברוחי, הרגשתי כבר את אוירה של אמריקה החפשית, ומדדתי לו כמדתו. “חוצפּתי" הפתיעה אותו והחל לשאול עלי. כששמע את שמי נעשה מיד לאיש אחר, בקש סליחתי והרשה לאחי ולבני להתראות אתי. אולם אנכי לא נעתרתי לו, עד שהרשה גם לשאר הנוסעים להתראות עם קרוביהם.
למחר יצאתי מ“אליס איילנד” ובאתי לניו־יורק. תקופה חדשה התחילה בחיי.
אמריקה
פּרק שלושים ושלשה
לא הרי ניו־יורק של שנת תרנ"ה כהרי ניו־יורק של ימינו אלה. מספּר אוכלוסיה היה אז אחד מארבע ממספּרם כעת. מספּר בני־ישראל – שלש מאות אלף נפש. ברוקלין היתה עיר מיוחדת לעצמה. ברונכס לא באה עדיין לעולם; הרחוב המאה ועשרים וחמשה היה סוף התחום של מעלה־העיר. לאורך השדרות התנהלו לאטם קרונות־הסוסים בלוית קולותיהם של הסיסים עם הצלפת שוטיהם על גבי הסוסים המרושלים. אוטומובילים טרם היו בארץ. הרחובות היו מוארים באור־גז קלוש. רק ברודוויי זכתה למאור חשמל. קרונות־העלית נסחבו במרומי השדרות בידי קטרים קטנים, שצרמו את האזנים בשריקותיהם ופחמו את פני הנוסעים בעתר עשנם.
ניו־יורק וברוקלין היו שתי ערים מיוחדות: עיריות שתים, ראשי־עיר שנים, משטרות שתים ושתים בחירות בכל שנה ושנה. רק גשר אחד, “גשר־ברוקלין" הישן, חבר את שתי הערים. תחתיות ומנהרות לא היו. כשרצה איש־ברוקלין לראות את חברו היושב בניו־יורק, היה יורד בספינה ועובר את הנהר. הליכה מניו־יורק לברוקלין ומברוקלין לניו־יורק היתה כנסיעה מעיר לעיר לכל דבר.
רק דבר אחד אחד וחבר את שתי הערים. הדבר המאחד את כל בני־האדם למעמדיהם ולסוגיהם השונים, המשוה קטון וגדול, עשיר ועני, אדון ועבד – המות. שכן כל בתי־הקברות היו והווים עדיין בברוקלין. וכשהיה אדם מיעץ לחברו לעקור את דירתו מניו־יורק הצפופה לברוקלין המרווחת, היה חברו משיב לי:
– עודני צעיר לימים, עוד תגיע שעתי לעבור לברוקלין בבוא אחרון יומי…
הפּרורים היפים של ברוקלין, כגון: ברונזוויל, איסט־ניו־יורק, בורו־פּרק, בנסונהוירסט ודומיהם עדיין לא היו. בצות גדולות, שדות עזובים, סלעים חשופים, הרים ועמקים צחיחים, פּה ושם בית־עץ נמוך ורעוע, עזים רועות ושעירים מרקדים – זו היתה ראשיתם של הפּרורים הגדולים והעשירים, המשמשים משכנות־מבטחים למאות אלפים מבני ישראל, שהפכו אדמת ציה ושממה לערי־מושב גדולות ופורחות.
אחי ובני הבכור קבלו את פּני ברדתי מן האניה והביאוני לביתם בברוקלין. ולמחר נסעתי בספינה לניו־יורק לראות את שכונת היהודים, את איסט־ברודוויי ובנותיה, הרחובות הסמוכים לה. ומיד ראיתי את עצמי בסביבתי, בשמעי את האידית המצלצלת ובראותי את השלטים הכתובים אידית על כל בתי־המסחר בשני ראשי־הרחובות קנל וגרנד.
ביחוד נזדקרה לעיני המלה “כשר” מעל חלונות האטליזם ובתי־המזון. ואמנם בו ביום אכלתי בפעם הראשונה בחיי בבית־מזון “כשר”, שהמלה “כשר” התנוססה עליו באותיות מאירות עינים. בברדיטשב, בווילנה ובשאר הכרכים בתפוצות ישראל לא ראיתי כזאת. אדם מישראל בווילנה אילו היה כותב על גבי אטליזו או בית־מזונו “כשר”, היו הבריות תמהים ושואלים: מאי קא משמע לן? וכי יעלה על הדעת, שאדם מישראל ימכור טרפה?…
לא לחנם קראו אז, לפני שלשים שנה, את איסט־ברודוויי בשם הרוסי “איסט בראָדווייסקאַיאַ אוליצאַ”, שכן השפה הרוסית היתה שולטת בה בכל תקפה ושגורה בפי אחינו המהגרים מרוסיה. האינטליגנציה ברובה, רופאים, עורכי־דין, סטודנטים לשעבר ברוסיה, כולם דברו רוסית והיו אמונים על הנהיליזם הרוסי ועל הסוציאליזם. אידית לא נעשתה עדיין חטיבה של לשון עם ספרות מודנית משלה, כמו בימינו. העתונים היהודיים, זקן־העתונים “טאַגבלאַט” עם שבועונו “אידישע גאַזעטען”, ה“הרולד” עם שבועונו “פאָלקס־אַדוואָקאַט”, העתון הסוציאַליסטי “אבענד־בלאַט” עם ה“אַרבייטער צייטונג” – הלא היו המפרנסים הרוחניים של כל אוכלוסי היהודים בתפוצות אמריקה והצירקולציה של כולם יחד לא הגיעה לזו של קטן־העתונים בימינו. ספרות, ספרים לא היו. הקוראים הותיקים היו יוצאים ידי חובתם בחוברות בנות־פּרוטה, שהיו יוצאות מדי שבוע בשבוע, כמו: “די געהיימניסע פון די קייזערליכע קעניגליכע הויפען" (מסתרי חצרות הקסרים והמלכים), “יעווגעניע די פראַנצויזישע קייסערין" (אוגיניה קסרית צרפת), “יעקאַטערינאַ די צווייטע מיט פּאָטיאָמקין" (כתרינה השניה ואהובה פּוטיומקין). ואין פּלא אם האינטליגנטים של איסט־ברודוויי לא שלחו יד אל החוברות הללו ושנים רצופות החזיקו בספרות הרוסית, עד שספגו לתוכם את הרוח האמריקני, את שפתה וספרותה. לא בנקל אפשר להנתק מעל ענקי־ספרות כטורגניב, טולסטוי ודוסטוייבסקי. וכך נוצרה קולוניה רוסית קטנה ואינטליגנטית בשכונה היהודית של איסט־ברודוויי והרחובות הסמוכים.
בקורי הראשון היה אצל מו“ל ה”טאַגבלאַט", ר' כתריאל צבי שרהזון. הוא קבלני בסבר פנים יפות, כמכר ומודע משכבר הימים.
– יודע אני את מר – אמר לי – זה משנים. יודע אני את עבודתו ברוסיה ובארצות־המערב באירופּה. וראיה לדבר – בעתוני היתה ידיעה מפורטת על צאתו מלונדון על מנת לנסוע לאמריקה. ברוך בואו לשלום.
דברי שרהזון עודדו את רוחי בכניסתי לארץ החדשה. מר שרהזון היה אדם חביב ונוח לבריות. הטפּוס האמתי של בעל־בית נאה במקומותינו. הוא היה מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות וביתו היה פתוח לרוחה. הוא הצגני לפני בניו, יחזקאל ואברהם חיים, ולפני חתנו ליאון קמייקה. כולנו יחד נכנסנו אל המערכת והעורך, יונה פּאליי, ועוזריו ברכוני לשלום.
למחר בבוקר, כשנכנסתי אל המערכת, הראו לי מאמר מסודר לדפוס וכולו אומר תהלות ותשבחות לי ולשמי. ושם המאמר: “רעוו. דוקטור מסליאנסקי". באצבעותי הוצאתי את המלה דוקטור מבין האותיות המסודרות. הסופרים והמסדרים הסתכלו זה בפני זה בתמהון: כמה משונה אדם זה הממעט את דמותו…
– אדוני, – אמרתי להם – למה תעטרוני בעטרה שאינה שלי? אין לי הזכות להקרא בשם “דוקטור”.
– דבריו מעידים עליו – ענוני – עד כמה “ירוק” הוא ואינו יודע את מנהג המקום. כל יום ויום אנו מעטרים אנשים בעטרת “דוקטור” והם מאריכים ימים ועטרותיהם בראשיהם. – וקראו בשם כמה “רוורנדים־דוקטורים”, שקבלו את תואר־הכבוד שלהם מן העתונים ואין פּוצה פה…
ואמנם אילו ידעתי אז כמה מעשים תעתועים נעשים באמריקה בשם “רוורנד”, הייתי מוציא מבין האותיות גם את השם הזה. אבל אין להשיב. את השם הזה השארתי והוא מלוה אותי שלא־מדעתי כל ימי…
ד“ר משה מינץ, אחד הביל”וים ומטיף ותיק לחבת־ציון, הוציא אז שבועון בשם “דער רעקאָרדער”. הוא עמד לימיני ועזר לי הרבה בשבועונו הלאומי.
פּרק שלושים וארבעה
העתונים הודיעו, כי בשבת, שלשה־עשר ביולי, בצהרים, אשא את נאומי הראשון בבית־המדרש הגדול. הנושא: שלום מעבר לים.
בליל־שבת הלכתי להתפּלל בבית־המדרש הגדול. החזן ומקהלתו הנעימו תפלה. אולם נדהמתי לכרוזו של השמש, שלא שמעתי דוגמתו מימי. לפני “עלינו” הכה השמש במכוש של עור על כביר־עור והכריז בקול משונה: “איש אל יאמר קדיש. יאָהרצייט!”
נשתוממתי למשמע הכרוז המשונה ולא ידעתי מה טיבו. מפּני מה לא יאמר איש קדיש? ומה ענין יאָהרצייט לכאן? ומי הוא בעל היאָהרצייט? ואם אדם הוא בעל היאָהרצייט, מפּני מה לא יאמר קדיש?
את כל התמיהות הללו בּאר לי אחד מבני־עירי, זקן ונשוא־פנים:
– זהו מנהג אמריקה, מנהג שאינו נוהג בשום מקום, שכן תחלתו וסופו “ביזנס” ורוח ה“ביזנס” ממלאה את כל המוסדות, את בתי־הכנסת, את בתי־החולים ואפילו את בתי־הקברות. לכשיאריך ימים באמריקה יעמוד על טיבם של הדברים.
– אבל יבאר לי, בבקשה, מה טיבו של כרוז השמש? מה ענין “ביזנס” לענין קדיש שאינו נאמר?
– הן, ידידי, – ענה הזקן בבת־צחוק – הקדישים שאינם נאמרים הם “ביזנס” לבית־הכנסת וביחוד להשמש. היהודים באמריקה אינם משכימים ומעריבים ערב ובוקר לבית־הכנסת ורק מתי־מספּר, מנין מצומצם, באים להתפּלל שחרית וערבית. ומי הם המתפּללים? אלה הם האבלים, בעלי היאָהרצייט החייבים לאמר קדיש. “קדיש" ו“יאָהרצייט” הם עמודי־התוך של בתי־הכנסת באמריקה ואפילו של היכלי הריפורמה. המנהגים, שיש להם זיקה אל המות, מטילים אימה על החיים והם מדקדקים בהם יותר מבכל התורה כולה. כל אבל בתוך י“ב חודש משמש מקור־הכנסה לבית־הכנסת ולשמש. אולם עיקר ההכנסה הם בעלי־ה”יאָהרצייט" הבאים לבית־הכנסת אחת או שתים בשנה. משלמים11 הם בעין יפה לבית־הכנסת בעד “עליה” ולשמש בעד “הזכרה”. וכשבא לבית־הכנסת “ממבר” בעל־”יאָהרצייט" סותם השמש פּיות כל האבלים והזכות לאמר קדיש ניתנת רק לבעל־היאָהרצייט. יאמר מעתה, בן־עירי הירוק, מה טיבו של כרוז השמש ומה ענין הקדישים שאינם נאמרים לענין “ביזנס”? לכשיאריך ימים באמריקה יוסיף דעת להבין עד כמה המות מחיה ומקיים את כל היהדות באמריקה. ודאי שמע על ה“אורדנים” הגדולים עם ה“לודז’ים” שלהם המונים את מספּר חבריהם למאות אלפים. הללו הם מוסדות מועילים ורב טוב היה צפון בהם לכלל ישראל אלמלי היה בהם רוח־החיים של היהדות. לצערנו גדולים הם רק בכמותם וכאין וכאפס הם באיכותם, שכן אף הם חיים על המות ועל מנהגיו, כגון: קרקע, בתי־קברות, מצבות, גדרים, דמי־”שבעה" והם־הם המלאים את כל תוכן חייהם.
בצאתי מבית־המדרש הגדול עם בן־עירי הטוב והפּקח, נזדעזעתי למראה עיני: בחוץ, במבוא בית־המדרש, עמדה סיעה של נערים מבני־ישראל ומכרו עתונים יהודים. הנערים, ערומים למחצה, יחפים, מתרוצצים בין היוצאים מבית־הכנסת ומכריזים במצהלות־ילדים: שני עתונים בסנט!
עוברים ושבים וכמה מן היוצאים מבית־הכנסת קנו עתונים בפרהסיה ומבית־הכנסת עוד נשמע הד־קולו של החזן: “ושמרו בני ישראל את השבת"…
בשבת לאחר חצות, בשעה הקבועה, הלכתי לישא את נאומי הראשון בבית־המדרש הגדול. כשנגשתי לקרן רחובות גרנד ונורפולק, מקום בית־המדרש, עמד לפני נד של בני־אדם ולא יכולתי לפסוע פסיעה אחת. המון בני־אדם, זקנים ונערים, גברים ונשים, עומדים צפופים ונדחקים למבוא בית־המדרש. ההמון הזה הזכירני שבת־חנוכה בלונדון, כשנאמתי בבית־הכנסת החדש. אף כאן, בניו־יורק, כמו בלונדון, הכניסוני שוטרים לבית־הכנסת.
רגש של אהבה והכרת־טובה לאמריקה ולמוסדותיה תקף אותי למגע השוטרים. באותה שעה נזכרתי במגעם של שוטרים רוסים, שהפסיקוני בדרשותי והוציאוני באכזריות־פּראים מבתי־הכנסת באודיסה, קישינוב, לודז וכו'. דמעות של שמחה זלגו עיני בהרגישי מה בין שוטרי ניו־יורק לז’נדרמי קישינוב. הללו מלאים חמת־נקם כחיתו־טרף, הוציאוני מבית־המדרש, והללו, בנמוס, בדרך־ארץ ובכבוד, מכניסים אותי לבית־המדרש. חשכה ואורה, עבדות וחרות – מה רב המרחק ביניהם! ושפתי לחשו: ברוכה את, אמריקה, וברוכה חרותך.
ברוב עמל ויגיעה עליתי על הדוכן. העיפותי עין על הקהל הצפוף, הממלא את בית־המדרש מפה לפה לרבות גם את היציע – ונחה עלי הרוח. קראתי מעל פּניהם את הצפּיה לשמוע דבר חדש, יוצא מגדר הרגיל. השקט ומנוחה, למרות הצפיפות המרובה. ארבעת אלפי העינים הנעוצות בי – כל זה עבר בי כזרם־חשמל והעלה אותי למעלה ממצב־רוחי הרגיל בשעה שאני עולה על הבימה. וראה זה פלא. שנים רצופות הייתי רגיל למקהלות־עם בבתי־כנסיות, באולמים גדולים בערים שונות ובארצות שונות, אולם מעולם לא הייתי במצב־רוח מרומם כמו בשעת דרשתי הראשונה באמריקה בבית־המדרש הגדול.
הרגשתי באותה שעה, כי תקופה חדשה נפתחת בחיי. הרגשתי, כי אמריקה זו, המשמשת מקלט לרבע מליון מבני־ישראל, עתידה להעשות חוף מבטחים וארץ חמדה, טובה ורחבה למליוני אחינו הנעים והנדים בהמוניהם מארצות־העוני באירופּה. הרגשתי, כי נאומי הראשון יתן לי את היכולת לשים קץ לגלותי. לבי נבא לי, שכאן, בניו־יורק הגדולה לעתיד, אוכל לבנות את ביתי, שכן מצאתי בה שדה־עבודה חדש. והשדה הוא עזוב ונטוש, ללא סדר וללא מרכז, ללא רוח, ללא דעת וללא רצון. המהגרים הבאים מארצות שונות ומביאים אתם לשונות שונות והרגלים שונים הם כמתי־יחזקאל בבקעת העצמות.
בקול אדיר וחזק, שהרעיד את כל יצורי, פּתחתי את דרשתי הראשונה במאמר חז“ל: “הרואה אוכלוסי ישראל אומר: ברוך חכם הרזים. ואוכלוסי עכו”ם אומר: בושה אמכם, חפרה יולדתכם וכו’” (ברכות נ“ח ע”א). המאמר העמוק הזה שמש לי מסכת לרקום עליו תמונות שונות מחיי היהודים בגולה. שתי שעות רצופות נאמתי ובמשך הזמן הזה הבאתי את קהל השומעים לידי מצבי־רוח שונים, לידי בכי ולידי צחוק, לידי עצב ולידי שמחה.
אחרי דרשתי הביע לי הקהל את קורת־רוחו ב“יישר כח” היוצא מן הלב ורבים חבקוני ונשקוני ולחצו את ידי באהבה רבה.
באותה שעה הרגשתי, שהוטל גורלי, שאני משתקע באמריקה. אזרח בן־חורין אני ואימת השוטרים לא תבעתני עוד. מעתה לא אדבר בשפת־רמזים, אין חרצובות ללשוני, בת־חורין היא לדבר כרצונה ולא כרצון אחרים.
העתונות, היהודית והלועזית, ואפילו ה“דייטשע שטאַאַטס־צייטונג” וה“ניו־יורק וואָרלד”, יצאו למחר במאמרי־תהלה על כשרוני. לא היו ימים מרובים ונקראתי לבוא לערים שונות לנאום בקהל. ראשונה לערים היתה בלטימור, על־יד חובבי־ציון הותיקים שישבו בה בזמן ההוא.
לא מהרתי לעזוב את ניו־יורק. רציתי לעמוד על טיבם ואפים של החיים החדשים בארץ החדשה. נאמתי עשרות פּעמים בבתי־כנסיות גדולים ושונים, כגון בית־הכנסת ברחוב אלדרידזש, בית־הכנסת של אנשי קלווריה ודומיהם.
בכל הרחובות שהלכתי הדריכוני מנוחה השלטים הגדולים: המלה “כשר” על כל בתי־המזון והתואר “אוהב הפּועלים” על כל בתי־היין. רבון העולמים! עשרה קבים כשרות ואהבת־פּועלים הורדו לעולם, נטלה ניו־יורק תשעה קבים וכל העולם כולו קב אחד…
פּרק שלושים וחמשה
עוד בהיותי ברוסיה קראתי בעתונים העברים, “הצפירה ו“המליץ”, את פּרשת קבלת־פּנים הנהדרה, אשר ערכה קהלת־ישראל בניו־יורק לכבוד רבה הראשון, המ“מ דמתא בווילנה, הרב הגאון ר' יעקב יוסף, שנמנה לרב הכולל בניו־יורק. הוא היה ידוע ומפורסם בכל תפוצות ליטה ברוב חריפותו בהלכה ובגודל כשרונו לדרוש באגדה. העם הכתיר אותו בכתר שם טוב: רבי יענק’לה חריף. לא בנקל עלתה בידי קהלת־ישראל בניו־יורק להביא אליה את ר' יעקב יוסף, לקחתו ממקום־כבודו בווילנה, “ירושלים דליטה”, ולהביאו לניו־יורק, הקהלה החדשה מקרוב באה. כבוד גדול, כבוד מלך, עשו לו ברדתו מן האניה. באי־כח של בתי־כנסיות ועדות יצאו לקראתו לקבל את פּניו. מאות מרכבות (אוטומובילים טרם היו) ועשרות אלפי אנשים הוליכו אותו בסך לדירתו, שהתקינו לו ולביתו. רבים נשקו את כנפי בגדו. בדמעות גיל נשאו אותו על כפּים ממרכבתו לביתו. לא כל אחד זכה לראות את פּניו ולתת לו שלום. אגדות התחילו מתרקמות סביבו על גדולתו בתורה ובחכמה. קבלת־הפּנים של הרב הכולל נערכה בנוסח אמריקה, בקולות־תרועה, במודעות קולניות, ברעש, עד שהנוצרים התחילו מתענינים ב“טשיף ראביי”, שכן העתונות האנגלית כתבה מאמרים בשבחו.
אולם ככל תנועה סנסציונית, שתחלתה אש ורעש וסופה קור וקפּאון, כך היה גורלו הטרגי של הרב הגדול. מהרה פנה זיוו, פנה הדרו. העתונים התחילו מדברים עליו בלעג ובהתול. פּתאום נתברר הדבר, שכל “חיות הקודש”, שהתנשאו לעומתו “ברעש גדול”, לא דרשו אלא לכבוד עצמם ולהנאתם. כונתם לא היתה לרב הכולל אלא לעסק הכשרות; לא לתורתו ולחכמתו היו צריכים, אלא לחתימתו על כשרות והכשרים. השאלה הממאירה "מי יאכילנו בשר?” פּרצה בסערת־עוזה וחותמות, הכשרים, אטליזים, בתי־מטבחים “בהכשר הרב הכולל” על גבי חלונותיהם, שרצו לרוב בשכונת היהודים במזרחה של ניו־יורק. ועוד היום, עשרים שנה לאחר פטירת הרב הכולל, אפשר לקרוא את ההכשרים על חלונותיהם של כמה מבתי־המסחר העושים סחורה בכשרות.
הרב הגדול נדהם למראה השערוריות הנעשות מסביבו ובשמו. הוא עמד על טעותו, שטעה להמיר את ווילנה בניו־יורק. לבו הרגיש במעשיהם המגונים של מקורביו. הוא התחיל מרגיש ומבין, אבל לאחר זמן. קצרה ידו להושיע לו. לבו הגדול התפּלץ בקרבו ואבריו נשתתקו אחד־אחד.
במצב מעציב זה מצאתיו מוטל במטה, בודד ונעזב. כשהצגתי עצמי לפניו, ישב על המטה, חבקני ונשקני והסתכל בי בעינים מלאות דמעות. מבטיו העגומים דברו באין אומר ודברים: אוי לי שראיתני בכך!…
בו ברגע הבריק במחי מאמר חכמינו: “למה תלמיד־חכם דומה לפני עם־הארץ? בתחלה דומה לקיתון של זהב. סיפּר עמו דומה לקיתון של כסף. נהנה מנו דומה לקיתון של חרס – כיון שנשבר שוב אין לו תקנה". כך עלה לו להרב הגדול. עסקני ניו־יורק ופטרוניה עשו אותו לחרס הנשבר. חולה ומדוכדך־נפש מוטל הרב במטה ובני־ביתו חיים בצער ובדוחק.
לא נחתי ולא שקטתי. עשיתי כל אשר בידי. בדרשותי עוררתי את דעת הקהל למצבו הנורא של הרב החולה. גם בקרתי אספות אחדות של עסקני מזרח־העיר ונעשה מה שנעשה להקל את יסורי הגאון ומכאוביו.
– “כמה טפּשאי הני אינשי – קראתי באחת מדרשותי את מאמר חכמינו – דקיימי מקמי ספר־תורה ולא קיימי מקמי גברא רבא". מכבדים אתם את ספר־התורה, מזילים אתם זהב מכיסכם לבתי־כנסיות ואין אתם חשים למצבו של גדול בישראל!
נוראים וטרגיים היו ימיו האחרונים של הרב הכולל ונוראות מהם היו מיתתו והלויתו. הלויתו נהפכה לאסון לאומי, לעלבון־עם, לפּרעות אנטישמיים בארץ החופש – באמריקה.
“הרב הכולל הלך לעולמו“, “נסתלק הגאון”, “רבי יעקב יוסף איננו" – בכתבות כאלה באותיות גדולות הופיעו כל עתוני ניו־יורק ברביעי בשבת, כ“ד אב, שנת תרס”ב. ומיד נפוצה הבשורה המעציבה בכל קצות־העיר. אלפים ורבבות מניו־יורק ומן הערים הסמוכות נהרו למזרח־העיר, למעונו של הרב הכולל, לחלק את הכבוד האחרון למת הגדול ולקיים את הפּתגם העתיק: “אחרי מות קדושים אמור". כל הרחובות מלאו אנשים, נד חי של בני־אדם נצב ועומד, אין יוצא ואין בא.
“בני־אדם ובני־ישראל – שוע לבי בקרבי – אָן הייתם גם תמול גם שלשום, לפני חודש ולפני שנה, בשעה שהרב היה צריך לבריות ולעזרתם? אילו אחד אחוז מכם היה בא בזמנו, לא הייתם נדחקים עכשיו להלוית המת…”
ברוב עמל עלה בידי השוטרים להשכין סדר בין המלוים ולפנות דרך לארון־המת ולמאות המרכבות. מחנה גדול של תלמידי תלמוד־תורה עם מוריהם הלכו לפני הארון וקראו פסוקי־תהלים. התהלוכה עם אלפי המלוים נהרה דרך איסט־ברודוויי לרחוב גרנד, כולם הלכו כפופי־קומה, שותקים, קודרים כאבלים.
כשהגיעה התהלוכה עד בית־החרושת של האו, שעבדו בו מאות פּועלים גרמנים, התחיל פתאום, כבשעת רעידת־אדמה, יורד על הארון ועל ראשי המלוים מטר של אבנים, גזרי־עץ ורפש וטיט, שהשלכו מחלונות בית־החרושת. ההמון נסער כים זועף וברגע אחד נופּצו מאות שמשות בחלונות בית־החרושת. ההמון הסתער על בית־החרושת, שבר את הדלתות ומלחמת־דמים פּרצה בין המון היהודים ובין פּועלי בית־החרושת. פּצועים רבים היו משני הצדדים עד שנדחקו השוטרים, אסרו את הנאשמים והרגיעו את רוח ההמון הסוער. ואז הלכו המלוים לדרכם, לספינת גרנד עד ברוקלין.
אלפים ורבבות מלאו את בית־הקברות. בדומית־מות וביראת־הכבוד הורידו המתעסקים את הארון לתוך הקבר. כל הקהל געה בבכיה לדברי הספּדנים, שחממוהו בהספּדם. אחד הספּדנים הייתי אנכי.
אחת שוע לבי בקרבי: אן הייתם כולכם בעוד הגאון אתנו, חי וסובל?…
פּרק שלושים וששה
תוהו ולא־סדרים מצאתי בחנוך העברי בניו־יורק בסוף המאה התשע־עשרה. מספּר היהודים בניו־יורק הגיע למעלה מרבע מליון ובתי־ספר עברים לא היו להם. רק שני בתי־תלמוד־תורה מצאתי: “מחזיקי תלמוד־תורה" באיסט ברודוויי והשני, קטן מן הראשון, במעלה־העיר. מספּר התלמידים בשניהם יחד לא הגיע לאלף.
ועדה של “ועד החנוך”, כביכול, הזמינה אותי לבקר את בית תלמוד־התורה באיסט ברודוויי. המורים היו מלמדים הגונים, משכילים למחצה, כל אחד מהם מלא את כרסו בתנ"ך ובדקדוק, מעוטם ידעו גם תלמוד, אולם שיטה וסדר לא היו להם. המנהל היה איש בא בימים, ידע על בוריה את השפה האשכנזית, היה בקי בתרגומו של מנדלסון על התורה והקפּיד מאד, ששפת־ההוראה תהיה אשכנזית לפחות בחמשים אחוז. כך היה אז גם סגנונם של העתונים. אידית טהורה לא ידעו ולא רצו לדעת. חמלתי על התינוקות של ישראל באמריקה, האנוסים למשוך בעול של שלש שפות. עד שלש אחר חצות לומד התינוק בבית־הספר העממי את שפת הארץ – אנגלית. ומארבע עד שמונה בערב מענים אותו בשתי שפות זרות כאחת – עברית ואשכנזית למחצה בנשימה אחת. אלמלי היו המורים מתרגמים להם את העברית באידית, שהם שומעים מפּי אבותיהם בבית, היו התלמידים נוחים לשמוע. אשכנזית לילדי ישראל באמריקה – הרי זה שגעון ממש.
תהיתי על קנקנם של התלמידים וראה זה מצאתי – “עברי” קראו כהלכה לפי כל חוקי הדקדוק. המנהל השגיח על המורים והללו – על התלמידים, שלא יכשלו, חלילה, בלשונם ולא ימירו שוא־נח בשוא־נע ודגש חזק בדגש קל. חוקי מלעיל ומלרע שמרו כבבת־עינם. ובדקדוקי־עניות כאלה בלבלו את מח הילדים וגזלו מהם שעות רצופות יום־יום. כששאלתי את הילדים את תוכן למודם, שיבארו לי ספּור מספּורי־התורה, ענו לי, מעשה מכונה, בחצי־אשכנזית משובשת ולא ידעו מה הם סחים.
עד היכן הגיעה הקפּדנות על קריאה נכונה ושמירת כללי הנקוד תשמש עובדה זו, הראויה להזכר ולהכתב. מעשה בארבעה חכמי ישראל, הידועים בספרות העברית כל אחד במקצועו, שלא עמדו בנסיון ונפסלו מלהיות מורים בתלמוד־תורה. המנהל ו“ועד־החנוך” לא ידעו מי ומה הם ופסלו אותם על שלא קראו “עברי” כהלכה. הראשון היה המלומד זוסניץ, שנכשל בתנועה קלה; החכם והסופר דובזביץ נכשל בדגש חזק; המשורר העברי מ. מ. דוליצקי נוקש במלעיל ומלרע, והרביעי – מעשה זה מביא לידי צחוק ולידי דמעות כאחד – המדקדק המובהק משה רייכרסון נפסל על שוא־נח…
זהו מה שנקרא בלשון הקבלה “קטנות דמוחין”.
כשנודעה השערוריה בקהל העברים תקנו מנהלי תלמוד התורה במעלה־העיר את המעוות והעמידו למורים את שני זקני החכמים, זוסניץ ורייכרסון.
היכן למדו ונתחנכו עשרות אלפי הילדים בניו־יורק? מי חנך את כל הדור החדש? בתי תלמוד־תורה לא היו אלא שנים; בתי־ספר עברים לא היו כל עיקר; “חדרים" מן הטפּוס הישן היו מעטים. ואף על פּי כן למדו בני־ישראל תורה. אלא שהיתה מוחלפת השיטה. לא הם הלכו אל התורה, אלא התורה הלכה אליהם. היא באה לביתם. זקנים תשושי־כח, נמושות מקרוב באו מעבר לים, שלא היה בהם כח לחזור על הפּתחים בחבילות־סחורה, עשו סחורה בתורה. מזוינים בסדור ובחומש תחת בית־שחים היו הללו הולכים מרחוב לרחוב, חוזרים על הפּתחים, שוהים בכל בית חמשה־עשר, עשרים רגע, מלמדים תינוק אחד או שנים, קוראים “מעט עברי”, או מתרגמים “פּסוק חומש” והולכים לבית אחר ללמד את תורתם לילדים אחרים. תורה זו היה שכרה רבע או חצי דולר לשבוע.
נקל לשער את הברכה הרואה בלמודו ילד היוצא מבית־הספר העממי ונופל פתאום לידי יהודי זקן וחלש המדבר אליו אחד עברית ושנים אידית והילד את שתיהן איננו שומע. תוהה הילד, עיניו רואות את מורהו בפחד ואין מוחו תופס מה יהודי משונה זה דורש ממנו ומה הוא סח. וכשהוא מתרגל אליו, הריהו לועג לו ולתורתו.
ומעשה במלמד־רוכל, שישב בבית אחד ברחוב הנרי בחצות היום, לעת צאת הילדים מבית־הספר, והרביץ את תורתו לתלמידו בחדר מיוחד. פּתאום שומע אבי־התלמיד את קול המלמד בצעקו: “גוואלד", הצילו! בעל־הבית פּותח את דלת החדר – ועיניו חשכות למראה: בנלי, ילד־שעשועיו, אוחז בזקנו של רבו ומורטו בשתי ידיו האמיצות.
– בני! – גוער בו אביו – מה אתה עושה? הרף!
הילד גועה בבכיה ועונה:
– “בעליוו מי, פּאַפּאַ, הי בעגען"… (האמן לי, אבא, ידו היתה בי בראשונה…)
ובשעה שכל אדם מישראל, שעוד לא כבה בקרבו הזיק הלאומי והדתי, לבו עליו דוי על החנוך העברי הפּרוע לשמצה, נזדעזעה נפשו עד היסוד בה לשמוע ולראות את המיטינגים השונים באולמים הגדולים ובראש־הומיות, שנועדו לבני־הנעורים. זו היתה התקופת־ההרס הידועה של עריכת נשפים ביום־הכפּורים, של חרוף וגדוף כלפּי מעלה ומלחמת־עברה באמונה ובמסורת. נואמים חוצבי־להבות שתו בשמים פּיהם וחללו כל קודש בדברי נבלה ונאצה בעל־פּה ובכתב. אחד העתונים החפשים־האדוקים היה מדפּיס בשבתות שורה של מאמרים הפּוגעים בצניעותן של האמהות שרה, רבקה, רחל ולאה. המאמרים היו מלאים ארס, כתובים בפלפּולי הבל ושטות מצד שמאל.
ואת המעין הנרפש הזה חשבו האדוקים השמאלים למעין־השכלה להשקות את ההמון…
פּעם אחת, בשבת לאחר חצות, ישבנו אני ובוקאנסקי־”בן־פּורת“, עורך ה”העראלד" וה“פאָלקס־אַדוואָקאַט” בימים ההם, והמשורר יצחק רבינוביץ איש קובנה, שהיה מלא התלהבות ומסירות ואהבת־אש לעם ולמסורת. בוקאנסקי לא היה סנטימנטלי, אבל היה מלא דעת והגיון ובקי בספרויות שונות. ישבנו שקועים בשיחתנו. פּתאום צלצל הפּעמון, נפתחה הדלת ושני צעירים נכנסו אל הבית.
– מי כאן ביניכם – שאלו שניהם כאחד בעזות־מצח – המטיף מסליאנסקי?
– אני הוא – עניתי – ומה בקשתכם?
– שולחנו במלאכות מפלגת הסוציאליסטים. הבאנו מכתב למר. יראהו ויודיענו את תשובתו.
המכתב והכתובת היו כתובים בדיו אדומה. זו היתה הזמנה אלי לבוא ולהתוכח בפומבי עם אחד הנואמים הסוציאליסטים על אלהות ולאומיות. הכניסה תהיה בשכר והריוח להמנצח בויכוח. על המכתב היה חתום ב. פ.
רושם מגונה עשה עלינו המכתב האוילי הזה. בוקנסקי החל מתלוצץ בחברי המלאכות. בזקנו המגודל ובבגדיו היה נראה כבעל־בית פּשוט.
– אמרו לי, בני, – שאל אותם בתמימות מעושה – מה זה סוציאליזם? הסבירו לי ואהיה חבר למפלגתכם.
הצעירים חייכו עזות, כלומר: מה לך ולסוציאליזם? מאמין חשוך תהיה עד יום מותך. אולם בוקנסקי לא הרפּה מהם, הוסיף לדבר לפי תומו דברים שהיו להם כמדקרות־חרב, עד שהתחילו מכירים, שהוא יודע ומבין יותר מהם.
פּתאום ראה אחד מהם ירחון מונח על השלחן ועל הירחון תמונתו של בוקנסקי עם הכתובת: “עורך ה“העראלד” היומי". הוא הראה את התמונה לחברו ומיד נפטרו שניהם מבלי לחכות לתשובתי. הוכוח, כמובן, לא היה.
פּרק שלושים ושבעה
ראשונה לערים להזמינני היתה בלטימור. קבוצה של חובבי־ציון, צעירים מלאים מסירות והתלהבות להאידיאל הלאומי, קבלו את פּני בבית־הנתיבות. ביניהם: ראובן אהרנסון הנשיא, גיסו פ. מירוויס, דר. פוכס, הורוויץ ושניאור אבל.
מיד ראיתי את עצמי בסביבתי, בין אחים לרוח. לא האמנתי, שבאמריקה אנכי. אוירה לאומית גמורה כמו בווילנה, או בביאליסטוק. בקרתי את המוסדות הצבוריים, את בתי־הכנסיות, את הרבנים – על הכל מרחף הרוח היהודי הטהור, המסורת העתיקה ומדותיה הטובות. יהודים חרדים כמשפּחות פרידנוולד ולוי, הרב ד“ר שפיר, ר' תנחום זילברמן ודומיהם לא היו מביישים אפילו את ווילנה. תורה, גדולה ודרך־ארץ שלטו בבלטימור. ולא לחנם קראתיה אז, בסוף שנות התשעים, “ביאליסטוק דאמריקה”.
טפּוס נהדר מצאתי בהרב ד"ר בנימין סולד, אבי העסקנית הלאומית הנרייטה סולד. בהרב הזה מצאתי תורה וחכמה, רוח נמוכה ולב טוב. נהניתי הנאה יתרה לשבת בחברתו ולשוחח עמו. אז חבר את פּירושו לספר איוב. זקן היה האיש, אבל צעיר ברוחו ולבו מלא אהבה לעם ולמסורת.
וכמוהו כן אשתו ובנותיו העדינות. כולם חיו חיים יהודים פּטריארכליים, אוהבים את העם ואהובים עליו.
* * * * *
אפּיזודה מענינת אירעה לי בבלטימור ביום־הכפּורים, בשנת תרנ"ו. התאכסנתי בביתו של ר' אהרן אהרנסון, אביו של נשיא “חובבי־ציון”. ר' אהרן היה איש בשנות־העמידה, למדן מופלג, בעל לב טוב ומתון ברוחו. ירא־שמים, תמים, אבל רחוק מצביעות ומקנאות.
באתי לניו־יורק מרוסיה, מארץ בה שלטה חשכת־הצנזורה ובמצאי פה עתונות חפשית באידית, בלעתיה לתיאבון. ביחוד קראתי ספרי־כלכלה, ביניהם גם את הירחון הסוציאליסטי “די צוקונפט”, שהדפּיס בתרגום לאידית את “הרכוש” לקרל מרכס.
בבואי מבית־הכנסת בליל יום־הכפּורים ובהיותי עיף ויגע מדרשתי אחרי “כל נדרי”, פּרשתי לחדרי. ר' אהרן ישב אל השלחן בחדר־האוכל ועיין בספר לאור הנר של יום־הכפּורים. ילקוט ספרי היה מוטל פתוח על כסא, לא רחוק מן השלחן. ה“צוקונפט” היה מונח למעלה. פּתח חדרי היה פתוח. והנה אני רואה את ר' אהרן קם ממקומו, נגש אל ספרי, נוטל את ה“צוקונפט” ומסתכל בו מתוך סקרנות. כנראה לא ראה מימיו ספרים כאלה באידית. הוא מדפדף בירחון ועיניו נעוצות בהמשך “הרכוש” לקרל מרכס. ושוב אין הוא מוציא את ה“צוקונפט” מידו, חוזר ויושב על מקומו ומעיין בו. עוברים רגעים מעטים ופתאום אני שומע את קול נעימתו של ר' אהרן, הקורא את המאמר כשונה את פרקו בגמרא. חרש הוא מנעים קול ופניו מעידים על הנאתו היתרה. זוקף הוא את ראשו, מחליק בידו את מצחו המקומט ומנהם לעצמו: יפה, דברי פי חכם, שפתים ישק!
נהניתי הנאה שלמה למראה החזיון הפּסיכולוגי הנפלא: למדן ירא־שמים שותה בצמא את דברי קרל מרכס, שלא מדעת מי הוא ומה הוא. דעתי נחה עלי, שכן חושש הייתי: מה יאמר ר' אהרן במצאו בליל יום־הכפּורים “צוקונפט” בילקוטו של “מטיף לאומי”, שזה עתה דרש בבית־הכנסת ליראים דרשה ל“כל נדרי”? מי יודע איזה רושם יעשה הדבר על אותו תלמיד־חכם ובר־הלבב?
ור' אהרן יושב ולומד בחשק את שאלת־העולם הגדולה והסבוכה של רכוש ועבודה עד שגמר את כל המאמר.
הכל היה נגמר בכי־טוב. אבל הצליח מעשה־שטן ותיכף למאמרו של מרכס נדפּס מאמר של שטות וחוצפּה בשם “מהו יום־הכפּורים”? מאת ב. פ. – דברי־נאצה המלעיבים באופן גס ברגשותיהם של היהודים הנאמנים לדתם.
כשהתחיל ר' אהרן קורא את המאמר אדמו פניו, קם בחמתו, השליך את ה“צוקונפט” על הארץ ואנחה עמוקה פרצה מלבו, כאילו נשכו נחש. נפשי נסערה בקרבי למראה התמונה הזאת. כל הלילה נדדה שנתי ומנוחה לא מצאתי. אמרתי לנפשי: מי יתנכם פה, סופרים רדיקלים, כביכול, נואמים סוציאליסטים, שהמלחמה ביושב־מרום והשלכת שקוצים על הדת אתם קוראים השכלת־עם. אילו ראיתם כמוני את מצב נפשו של הלמדן התמים ובר־הלבב בשעה ששתה בצמא את דברי מרכס המחוכמים וכאבו וצערו לעקיצתו של מאמר־הארס; לו ראיתם והתבוננתם לכל זאת, כי עתה חכמתם וידעתם איך להורות דעת את העם; כי עתה ידעתם כי חכמת־הכלכלה איננה חלול הדת וחלול כל קודש. נביאינו הוכיחו קשות בשם ה' את העושקים והמועלים ובאש דת קודש נלחמו לעשוקים ולנדכאים ורבו ריב אביון בשער…
ויפה היתה האפּיזודה. בסופה קמתי בבוקר מוכן ומזומן לשמוע את תוכחתו של ר' אהרן על הסחורה הפּסולה, שמצא בילקוטי. אבל לא ממנה ולא מקצתה. במאור־פניו ברכני לשלום כתמול־שלשום. אכן, זוהי טולרנטיות אמתית!
בלטימור ואנכי הפקנו רצון זה מזה: בני־בלטימור שמחו לשמוע דבר בלשונם, שהיו כמהים אליו זה כמה; ואני שמחתי לדבר בפני קהל מבין ומקשיב. וסימני־דברי נצטרפו למעשים: מספּר “חובבי־ציון” גדל פי־כמה; בתי תלמוד־תורה נתחזקו; בני־הנעורים חיתה רוחם הלאומית וגדלה הדרישה למורים עברים.
ערב נעים בליתי בחברתם של יחידי־סגולה מבני בלטימור. הם הביעו לי את תודתם בכתובת נאה בעברית. נפטרתי מהם בברכת־לב ונסעתי לשיקגו.
פּרק שלושים ושמונה
חדשה, גדולה, פּראית ופרימיטיבית מצאתי בשנת תרנ"ה את השניה בכרכי ארצות־הברית, את מלכת־המערב, את שיקגו. גדולה היא מניו־יורק בשטחה ואינה מגיעה לחציה במספר יושביה. הרחובות וגני־העיר תוכנו בעין יפה. הבתים חדריהם גדולים ומרווחים. אולם מבחוץ אין להם נוי וטעם אסטתי. הכל פּרוע, טבוע בחותם של עירה קטנה. להוציא את הרחוב הגדול והיפה, שדרת מישיגן, הנמתחת לאורך נהר מישיגן. שדרה זו יש בה מעין “ריוורסייד דרייוו” שבניו־יורק. שאר הרחובות אינם מרוצפים כהוגן ושרוים באפלה בלילות. פּרוריה גדולים מאד ובתים בהם מעט. יום־יום מודיעים העתונים על מקרי שוד ורצח, כמו באחת מערי אסיה הפּראית. אפילו השוטרים אינם בטוחים בחייהם בעמדם על משמרתם בשכונות הנדחות שבעיר. סבת־הפּרעות ואי־הסדרים היא ימי־בראשית של הכרך הגדול, שגדל ועלה למעלה מכחותיו בנוגע לסדר ולשלום התושבים. עוד אז היתה שיקגו צומת מסלות־הברזל של כל אמריקה, מזרחה ומערבה.
מצבם החמרי של עשרות אלפי היהודים היה איתן למדי. רובם באו מרוסיה אחרי הפּרעות בשנות־השמונים, כשנרצח אלכסנדר השני בידי הניהליסטים ואלכסנדר השלישי, צורר היהודים, עלה על כסא־מלכותו. המיניסטר איגנטייב הוציא אז את “חוקי מאי” הידועים, שערערו את מצבם של עשרות אלפים מישראל ולא היתה להם דרך אחרת אלא לקחת את מקל־הנדודים ולהרחיק נדוד לאמריקה. בשיקגו מצאו מנוחה כמה מן הנודדים האומללים. כשרונם למסחר ולתעשיה עמד להם לבצר את מעמדם ובמשך שנים אחדות יסדו להם קהלות, בתי־כנסיות גדולים, בתי תלמוד־תורה לבניהם ו“לודזשים” של “אורדנים” שונים. שבעתי נחת באחי הגולים, שזה עתה הגלו ממולדתי החשכה, רוסיה. בזמן קצר סדרו את חייהם בכרך החדש, יש להם רבניהם, חזניהם ושאר המשמשים בקודש ואפילו חברה “שוחרי שפת עבר”, שבראשה עמד העתונאי המלומד פּרץ וורניק, אחד מעורכי ה“קורייר” בשעתו. עברים בשיקגו – כענבים במדבר! – הבעתי את תמהוני בדברי הנביא בדרשתי הראשונה בבית־הכנסת של יהודי רוסיה.
זקן הרבנים בשיקגו היה הרב א. לסר. הוא היה אז למעלה מששים, אולם מלא עלומים, פּקח, עסקן רב־מרץ וארך־רוח. רבות בליתי עם הרב הזה והוא עזר לי לזרוע את זרע הרעיון הלאומי על קרקע בתולה של שיקגו החדשה.
יגעתי ומצאתי. מצאתי הרבה בעלי־בתים יודעי־תורה, שמנהגי אבותיהם בידיהם, חיים חיי־מסורת בבתיהם, בחנוך בניהם, בשמירת שבתות ומועדים ובמוסדות צדקה וחסד. והיכן? בשיקגו החדשה והפּראית! אחדים מהם עודני זוכר בשמותם: שולמן, קפּלן, אבותיהם של העסקנים הציונים שולמן וקפּלן, מיסדי האורדן הציוני “אבירי־ציון”; האחים הוריוויץ, אחד מהם היה נואם ציוני והשני – עסקן חרוץ; מר נתן – יהודי עשיר, בעל נפש ובעל לב, נותן ביד נדיבה לכל דבר טוב וחסד ושוקד על תקנתם של אלמנות ויתומים. הוא היה המיסד של בית־היתומים בשיקגו הנקרא על שמו: “בית־היתומים של נתן".
סופו של הנדיב הזה היה טרגי מאד וראוי הוא להכתב לדורות הבאים.
אשתו העדינה וטובת־הלב היתה נדיבה כמוהו. חשוכי־בנים היו, אולם כמה מבני קרוביהם אמצו להם לבנים וגדלום וחנכום כיוצאי־חלציהם. שניהם היו בעלי־צורה ובעלי מדות טובות. ביתם היה פּתוח לרוחה לכל קשה־יום ונכה־רוח. ביחוד הרבו לעשות לטובתם של יתומים וזקנים. לראשונים בנו בית משלהם ולאחרונים – תמכו ביד נדיבה את בית מושב־זקנים בשיקגו. וכך חיו חיי שקט וצניעות, אוהבים ואהובים על הבריות. את בניהם המאומצים גדלו והשיאו. בעשרות השנים, שהייתי מבקר תכופות את שיקגו, הייתי שואל תמיד לשלומו של הזוג הנחמד הזה.
עשר שנים עברו ולא הייתי בשיקגו. כשנתבקשתי לשם, לפני שנים אחדות, לחזק את הפדרציה של מוסדות־הצדקה, בקשתי את ידיד־נעורי, ז. ב. קמייקה, אחד מעסקני שיקגו, לבקר אתי את בתי־החסד השונים שבעיר, כדי לדעת מה לדבר עליהם ומה להדגיש ביותר.
בקרנו את בית־היתומים של נתן ויצאתי ממנו שבע־רצון. ביציאתי נזכרתי בזוג הנחמד, מיסדי הבית.
– מה שלומם של שני המלאכים בדמות־אנשים, שבנו את המוסד הגדול הזה? – שאלתי את בן־לויתי.
– אין הוא יודע מה אירע להם? – השיב לי קמייקה בשאלה על שאלתי וידום.
– מה אירע להם? – שואל אני בחרדה.
– לא עלינו, ידידי, הקיץ עליהם קץ איום וטרגי. מר נתן מת זה שנים אחדות והאלמנה האומללה – עוד מעט ויראה אותה.
נכנסנו לבית “מושב־זקנים”. בדיוטה הראשונה, בחדר קטן ונקי מצאתי את האלמנה נתן, נעמי־מרה. היא הכירה אותי מיד, קמה ממקומה ובבת־צחוק עגומה שאלה אותי:
– מה שלום ידידי משכבר הימים?
לא עניתי. לא יכולתי לענות. דמעות שמו מחנק לקולי.
היא הרגישה בדבר, הניחה קלות את ידה על שכמי ופיה פתחה בחכמה ובגאון:
– תמיהתני עליו, מר מסליאנסקי, אדם שכמותו, המטיף לעם, מחזק את רוחו ומעודדו לחיים, לתקוה, למלחמה – יהא פתאום גועה בבכיה. מה אירע? הוא מצא אותי באלמנותי בבית “מושב־זקנים”. טוב לי פה. יש לי חדר מיוחד ואיני חסרה דבר. טוב לי מחברותי, הזקנות העניות המוצאות להן מחסה בבית הזה. מר להן בהוה ועברן אף הוא חושך ואפלה, בלא קו אור. לא כן אנכי. אמנם בהוה אלמנה, עניה וגלמודה אני, אולם עברי הוא עשיר ורב־נגוהות. הנה התמונות על כתלי חדרי הקטן. זוהי תמונתו של בעלי היקר, עליו השלום, וזוהי תמונת בית־היתומים, שיסדנו ובנינו. אלה הם מנורות הכסף הגדולים, שנשארו לי ועדיין אני מדלקת בהם נרות של שבת. הן, בעלי הטוב הלך לעולמו, רכושנו הלך לטמיון, אנשים רעים סבבונו בכחש ובמרמה. אולם אומץ־רוחי לא אבדתי. חיה אני ומוצאת מחסה במוסד, שאני ובעלי תמכנו בו. ברוך ה' אשר לא עזב חסדו מאתי.
תמהים הסתכלנו זה בפני זה, משתאים לרוחה הכביר של האשה הגדולה והעדינה.
זכרונותי
הבאתי את קהל השומעים לידי מצבי־רוח שונים, לידי בכי ולידי צחוק, לידי עצב ולידי שמחה.
אחרי דרשתי הביע לי הקהל את קורת־רוחו ב“יישר כח” היוצא מן הלב ורבים חבקוני ונשקוני ולחצו את ידי באהבה רבה.
באותה שעה הרגשתי, שהוטל גורלי, שאני משתקע באמריקה. אזרח בן־חורין אני ואימת השוטרים לא תבעתני עוד. מעתה לא אדבר בשפת־רמזים, אין חרצובות ללשוני, בת־חורין היא לדבר כרצונה ולא כרצון אחרים.
העתונות, היהודית והלועזית, ואפילו ה“דייטשע שטאַאַטס־צייטונג” וה“ניו־יורק וואָרלד”, יצאו למחר במאמרי־תהלה על כשרוני. לא היו ימים מרובים ונקראתי לבוא לערים שונות לנאום בקהל. ראשונה לערים היתה בלטימור, על־ידי חובבי־ציון הותיקים שישבו בה בזמן ההוא.
לא מהרתי לעזוב את ניו־יורק. רציתי לעמוד על טיבם ואפים של החיים החדשים בארץ החדשה. נאמתי עשרות פּעמים בבתי־כנסיות גדולים ושונים, כגון בית־הכנסת ברחוב אלדרידזש, בית־הכנסת של אנשי קלווריה ודומיהם.
בכל הרחובות שהלכתי הדריכוני מנוחה השלטים הגדולים: המלה “כשר” על כל בתי־המזון והתואר “אוהב הפּועלים” על כל בתי־היין. רבון העולמים! עשרה קבים כשרות ואהבת־פּועלים הורדו לעולם, נטלה ניו־יורק תשעה קבים וכל העולם כולו קב אחד…
פרק שלשים וחמשה
עוד בהיותי ברוסיה קראתי בעתונים העברים, “הצפירה” ו“המליץ”, את פּרשת קבלת־פּנים הנהדרה, אשר ערכה קהלת־ישראל בניו־יורק לכבוד רבה הראשון, המ“מ דמתא בווילנה, הרב הגאון ר' יעקב יוסף, שנמנה לרב הכולל בניו־יורק. הוא היה ידוע ומפורסם בכל תפוצות ליטה ברוב חריפותו בהלכה ובגודל כשרונות לדרוש באגדה. העם הכתיר אותו בכתר שם טוב: רבי יענק’לה חריף. לא בנקל עלתה בידי קהלת־ישראל בניו־יורק להביא אליה את ר' יעקב יוסף, לקחתו ממקום־כבודו בווילנה, “ירושלים דליטה”, ולהביאו לניו־יורק, הקהלה החדשה מקרוב באה. כבוד גדול, כבוד מלך, עשו לו ברדתו מן האניה. באי־כל של בתי־כנסיות ועדות יצאו לקראתו לקבל את פּניו. מאות מרכבות (אוטומובילים טרם היו) ועשרות אלפי אנשים הוליכו אותו בסך לדירתו, שהתקינו לו ולביתו. רבים נשקו את כנפי בגדו. בדמעות גיל נשאו אותו על כפּים ממרכבתו לביתו. לא כל אחד זכה לראות את פּניו ולתת לו שלום. אגדות התחילו מתרקמות סביבו על גדולתו בתורה ובחכמה. קבלת־הפּנים של הרב הכולל נערכה בנוסח אמריקה, בקולות־תרועה, במודעות קולניות, ברעש, עד שהנוצרים התחילו מתענינים ב”טשיף ראביי", שכן העתונות האנגלית כתבה מאמרים בשבחו.
אולם ככל תנועה סנסציונית, שתחלתה אש ורעש וסופה קור וקפּאון, כך היה גורלו הטרגי של הרב הגדול. מהרה פנה זיוו, פנה הדרו. העתונים התחילו מדברים עליו בלעג ובהתול. פּתאום נתברר הדבר, שכל “חיות הקדוש”, שהתנשאו לעומתו “ברעש גדול”, לא דרשו אלא לכבוד עצמם ולהנאתם. כונתם לא היתה לרב הכולל אלא לעסק הכשרות; לא לתורתו ולחכמתו היו צריכים, אלא לחתימתו על כשרות והכשרים. השאלה הממאירה “מי יאכילנו בשר?” פּרצה בסערת־עוזה וחותמות, הכשרים, אטליזים, בתי־מטבחים “בהכשר הרב הכולל” על גבי חלונותיהם, שרצו לרוב בשכונת היהודים במזרחה של ניו־יורק. ועוד היום, עשרים שנה לאחר פטירת הרב הכולל, אפשר לקרוא את ההכשרים על חלונותיהם של כמה מבתי־המסחר העושים סחורה בכשרות.
הרב הגדול נדהם למראה השערוריות הנעשות מסביבו ובשמו. הוא עמד על טעותו, שטעה להמיר את ווילנה בניו־יורק. לבי הרגיש במעשיהם המגונים של מקורביו. הוא התחיל מרגיש ומבין, אבל לאחר זמן. קצרה ידו להושיע לו. לבו הגדול התפּלץ בקרבו ואבריו נשתתקו אחד־אחד.
במצב מעציב זה מצאתיו מוטל במטה, בודד ונעזב. כשהצגתי עצמי לפניו, ישב על המטה, חבקני ונשקני והסתכל בי בעינים מלאות דמעות. מבטיו העגומים דבריו באין אומר ודברים: אוי לי שראיתני בכך!…
בו ברגע הבריק במחי מאמר חכמינו: “למה תלמיד־חכם דומה לפני עם־הארץ? בתחלה דומה לקיתון של זהב. סיפּר עמו דומה לקיתון של כסף. נהנו מנו דומה לקיתון של חרס – כיון שנשבר שוב אין לו תקנה”. כך עלה לו להרב הגדול. עסקני ניו־יורק ופטרוניה עשו אותו לחרס הנשבר. חולה ומדוכדך־נפש מוטל הרב במטה ובני־ביתו חיים בצער ובדוחק.
לא נחתי ולא שקטתי. עשיתי כל אשר בידי. בדרשותי עוררתי את דעת הקהל למצבו הנורא של הרב החולה. גם בקרתי אספות אחדות של עסקני מזרח־העיר ונעשה מה שנעשה להקל את יסורי הגאון ומכאוביו.
– “כמה טפּשאי הני אינשי – קראתי באחת מדרשותי את מאמר חכמינו – דקיימי מקמי ספר־תורה ולא קיימי מקמי גברא רבא”. מכבדים אתם את ספר־התורה, מזילים אתם זהב מכיסכם לבתי־כנסיות ואין אתם חשים למצבו של גדול בישראל!
נוראים וטרגיים היו ימיו האחרונים של הרב הכולל ונוראות מהם היו מיתתו והלויתו. הלויתו נהפכה לאסון לאומי, לעלבון־עם, לפּרעות אנטישמיים בארץ החופש – באמריקה.
“הרב הכולל הלך לעולמו”, “נסתלק הגאון”, “רבי יעקב יוסף איננו” בכתבות כאלה באותיות גדולות הופיעו כל עתוני ניו־יורק ברביעי בשבת, כ“ד אב, שנת תרס”ב. ומיד נפוצה הבשורה המעציבה בכל קצות־העיר. אלפים ורבבות מניו־יורק ומן הערים הסמוכות נהרו למזרח־העיר, למעונו של הרב הכולל, לחלק את הכבוד האחרון למת הגדול ולקיים את הפּתגם העתיק: “אחרי מות קדושים אמור”. כל הרחובות מלאו אנשים, נד חי של בני־אדם נצב ועומד, אין יוצא ואין בא.
“בני־אדם ובני־ישראל – שוע לבי בקרבי – אָן הייתם גם תמול גם שלשום, לפני חודש ולפני שנה, בשעה שהרב היה צריך לבריות ולעזרתם? אילו אחד אחוז מכם היה בא בזמנו, לא הייתם נדחקים עכשיו להלוית המת…”
ברוב עמל עלה בידי השוטרים להשכין סדר בין המלוים ולפנות דרך לארון־המת ולמאות המרכבות. מחנה גדול של תלמידי תלמוד־תורה עם מוריהם הלכו לפני הארון וקראו פסוקי־תהלים. התהלוכה עם אלפי המלוים נהרה דרך איסט־ברודוויי לרחוב גרנד, כולם הלכו כפופי־קומה, שותקים, קודרים כאבלים.
כשהגיעה התהלוכה עד בית־החרושת של האו, שעבדו בו מאות פּועלים גרמנים, התחיל פתאום, כבשעת רעידת־אדמה, יורד על הארון ועל ראשי המלוים מטר של אבנים, גזרי־עץ ורפש וטיש, שהשלכו מחלונות בית־החרושת. ההמון נסער כים זועף וברגע אחד נופּצו מאות שמשות בחלונות בית־החרושת. ההמון הסתער על בית־החרושת, שבר את הדלתות ומלחמת־דמים פּרצה בין המון היהודים ובין פּועלי בית־החרושת. פּצועים רבים היו משני הצדדים עד שנדחקו השוטרים, אסרו את הנאשמים והרגיעו את רוח ההמון הסוער. ואז הלכו המלוים לדרכם, לספינת גרנד עד ברוקלין.
אלפים ורבבות מלאו את בית־הקברות. בדומית־מות וביראת־הכבוד הורידו המתעסקים את הארון לתוך הקבר. כל הקהל געה בבכיה לדברי הספּדנים, שחממוהו בהספּדם. אחד הספּדנים הייתי אנכי.
אחת שוע לבי בקרבי: אן הייתם כולכם בעוד הגאון אתנו, חי וסובל?
פרק שלשים וששה
תוהו ולא־סדרים מצאתי בחנוך העברי בניו־יורק בסוף המאה התשע־עשרה. מספּר היהודים בניו־יורק הגיע למעלה מרבע מליון ובתי־ספר עברים לא היו להם. רק שני בתי־תלמוד־תורה מצאתי: “מחזיקי תלמוד־תורה” באיסט ברודוויי והשני, קטן מן הראשון, במעלה־העיר. מספּר התלמידים בשניהם יחד לא הגיע לאלף.
ועדה של “ועד החנוך”, כביכול, הזמינה אותי לבקר את בית תלמוד־התורה באיסט ברודוויי. המורים היו מלמדים הגונים, משכילים למחצה, כל אחד מהם מלא את כרסו בתנ"ך ובדקדוק, מעוטם ידעו גם תלמוד, אולם שיטה וסדר לא היו להם. המנהל היה איש בא בימים, ידע על בוריה את השפה האשכנזית, היה בקי בתרגומו של מנדלסון על התורה והקפּיד מאד, ששפת־ההוראה תהיה אשכנזית לפחות בחמשים אחוז. כך היה אז גם סגנונם של העתונים. אידית טהורה לא ידעו ולא רצו לדעת. חמלתי על התינוקות של ישראל באמריקה, האנוסים למשוך בעול של שלש שפות. עד שלש אחר חצות לומד התינוק בבית־הספר העממי את שפת הארץ – אנגלית. ומארבע עד שמונה בערב מענים אותו בשתי שפות זרות כאחת – עברית ואשכנזית למחצה בנשימה אחת. אלמלי היו המורים מתרגמים להם את העברית באידית, שהם שומעים מפּי אבותיהם בבית, היו התלמידים נוחים לשמוע. אשכנזית לילדי ישראל באמריקה – הרי זה שגעון ממש.
תהיתי על קנקנם של התלמידים וראה זה מצאתי – “עברי” קראו כהלכה לפי כל חוקי הדקדוק. המנהל השגיח על המורים והללו – על התלמידים, שלא יכשלו, חלילה, בלשונם ולא ימירו שוא־נח בשוא־נע ודגש חזק בדגש קל. חוקי מלעיל ומלרע שמרו כבבת־עינם. ובדקדוקי־עניות כאלה בלבלו את מח הילדים וגזלו מהם שעות רצופות יום־יום. כששאלתי את הילדים את תוכן למודם, שיבארו לי ספּור מספּורי־התורה, ענו לי, מעשה מכונה, בחצי־אשכנזית משובשת, ולא ידעו מה הם סחים.
עד היכן הגיעה הקפּדנות על קריאה נכונה ושמירת כללי הנקוד תשמש עובדה זו, הראויה להזכר ולהכתב. מעשה בארבעה חכמי ישראל, הידועים בספרות העברית כל אחד במקצועו, שלא עמדו בנסיון ונפסלו מלהיות מורים בתלמוד־תורה. המנהל ו“ועד־החנוך” לא ידעו מי ומה הם ופסלו אותם על שלא קראו “עברי” כהלכה. הראשון היה המלומד זוסניץ, שנכשל בתנועה קלה; החכם והסופר דובזביץ נכשל בדגש חזק; המשורר העברי מ. מ. דוליצקי נוקש במלעיל ומלרע, והרביעי – מעשה זה מביא לידי צחוק ולידי דמעות כאחד – המדקדק המובהק משה רייכרסון נפסל על שוא־נח…
זהו מה שנקרא בלשון הקבלה “קטנות דמוחין”.
כשנודעה השערוריה בקהל העברים תקנו מנהלי תלמוד התורה במעלה־העיר את המעוות והעמידו למורים את שני זקני החכמים, זוסניץ ורייכרסון.
היכן למדו ונתחנכו עשרות אלפי הילדים בניו־יורק? מי חנך את כל הדור החדש? בתי תלמוד־תורה לא היו אלא שנים; בתי־ספר עברים לא היו כל עיקר; “חדרים” מן הטפוס הישן היו מעטים. ואף על פּי כן למדו בני־ישראל תורה. אלא שהיתה מוחלפת השיטה. לא הם הלכו אל התורה, אלא התורה הלכה אליהם. היא באה לביתם. זקנים תשושי־כח, נמושות מקרוב באו מעבר לים, שלא היה בהם כח לחזור על הפּתחים בחבילות־סחורה, עשו סחורה בתורה. מזוינים בסדור ובחומש תחת בית־שחים היו הללו הולכים מרחוב לרחוב, חוזרים על הפּתחים, שוהים בכל בית חמשה־עשר, עשרים רגע, מלמדים תינוק אחד או שנים, קוראים “מעט עברי”, או מתרגמים “פּסוק חומש” והולכים לבית אחר ללמד את תורתם לילדים אחרים. תורה זו היה שכרה רבע או חצי דולר לשבוע.
נקל לשער את הברכה הרואה בלמודו ילד היוצא מבית־הספר העממי ונופל פתאום לידי יהודי זקן וחלש המדבר אליו אחד עברית ושנים אידית והילד את שתיהן איננו שומע. תוהה הילד, עיניו רואות את מורהו בפחד ואין מוחו תופס מה יהודי משונה זה דורש ממנו ומה הוא סח. וכשהוא מתרגל אליו, הריהו לועג לו ולתורתו.
ומעשה במלמד־רוכל, שישב בבית אחד ברחוב הנרי בחצות היום, לעת צאת הילדים מבית־הספר, והרביץ את תורתו לתלמידו בחדר מיוחד. פּתאום שומע אבי־התלמיד את קול המלמד בצעקו: “גוואלד”, הצילו! בעל־הבית פּותח את דלת החדר – ועיניו חשכות למראה: בנלי, ילד־שעשועיו, אוחז בזקנו של רבו ומורטו בשתי יחדיו האמיצות.
– בני! – גוער בו אביו – מה אתה עושה? הרף! הילד גועה בבכיה ועונה:
– “בעליוו מי, פּאפּא, הי בעגען”… (האמן לי, אבא, ידו היתה בי בראשונה…)
ובשעה שכל אדם מישראל, שעוד לא כבה בקרבו הזיק הלאומי והדתי, לבו עליו דוי על החנוך העברי הפּרוע לשמצה, נזדעזעה נפשו עד היסוד בה לשמוע ולראות את המיטינגים השונים באולמות הגדולים ובראש־הומיות, שנועדו לבני־הנעורים. זו היתה התקופה־ההרס הידועה של עריכת נשפים ביום־הכפּורים, של חרוף וגדוף כלפּי מעלה ומלחמת־עברה באמונה ובמסורת. נואמים חוצבי־להבות שתו בשמים פּיהם וחללו כל קודש בדברי נבלה ונאצה בעל־פּה ובכתב. אחד העתונים החפשים־האדוקים היה מדפּיס בשבתות שורה של מאמרים הפּוגעים בצניעותן של האמהות שרה, רבקה, רחל ולאה. המאמרים היו מלאים ארס, כתובים בפלפּולי הבל ושטות מצד שמאל.
ואת המעין הנרפש הזה חשבו האדוקים השמאלים למעין־ההשכלה להשקות את ההמון…
פּעם אחת, בשבת לאחר חצות, ישבנו אני ובוקאנסקי־“בן־פּורת”, עורך ה“העראלד” וה“פאָלקס־אַדוואָקאַט” בימים ההם, והמשורר יצחק רבינוביץ איש קובנה, שהיה מלא התלהבות ומסירות ואהבת־אש לעם ולמסורת. בוקאנסקי לא היה סנטימנטלי, אבל היה מלא דעת והגיון ובקי בספרויות שונות. ישבנו שקועים בשיחתנו. פּתאום צלצל הפּעמון, נפתחה הדלת ושני צעירים נכנסו אל הבית.
– מי כאן ביניכם – שאלו שניהם כאחד בעזות־מצח – המטיף מסליאנסקי?
– אני הוא – עניתי – ומה בקשתכם?
– שולחנו במלאכות מפלגת הסוציאליסטים. הבאנו מכתב למר. יראהו ויודיענו את תשובתו.
המכתב והכתובת היו כתובים בדיו אדומה. זו היתה הזמנה אלי לבוא ולהתוכח בפומבי עם אחד הנואמים הסוציאליסטים על אלהות ולאומיות. הכניסה תהיה בשכר והריוח להמנצח בויכוח. על המכתב היה חתום ב. פ.
רושם מגונה עשה עלינו המכתב האוילי הזה. בוקנסקי החל מתלוצץ בחברי המלאכות. בזקנו המגודל ובבגדיו היה נראה כבעל־בית פּשוט.
– אמרו לי, בני, – שאל אותם בתמימות מעושה – מה זה סוציאליזם? הסבירו לי ואהיה חבר למפלגתכם.
הצעירים חייכו עזות, כלומר: מה לך ולסוציאליזם? מאמין חשוך תהיה עד יום מותך. אולם בוקנסקי לא הרפּה מהם, הוסיף לדבר לפי תומו דברים שהיו להם כמדקרות־חרב, עד שהתחילו מכירים, שהוא יודע ומבין יותר מהם.
פּתאום ראה אחד מהם ירחון מונח על השלחן ועל הירחון תמונתו של בוקנסקי עם הכתובת: “עורך ה”העראלד" היומי". הוא הראה את התמונה לחברו ומיד נפטרו שניהם מבלי לחכות לתשובתי. הוכוח, כמובן, לא היה.
פרק שלשים ושבעה
ראשונה לערים להזמינני היתה בלטימור. קבוצה של חובבי־ציון, צעירים מלאים מסירות והתלהבות להאידיאל הלאומי, קבלו את פּני בבית־הנתיבות. ביניהם: ראובן אהרנסון הנשיא, גיסו פ. מירוויס, דר. פוכס, הורוויץ ושניאור אבל.
מיד ראיתי את עצמי בסביבתי, בין אחים לרוח. לא האמנתי, שבאמריקה אנכי. אוירה לאומית גמורה כמו בווילנה, או בביאליסטוק. בקרתי את המוסדות הצבורייים, את בתי־הכנסיות, את הרבנים – על הכל מרחף הרוח היהודי הטהור, המסורת העתיקה ומדותיה הטובות. יהודים חרדים כמשפּחות פרידנוולד ולוי, הרב ד"ר שפיר, ר' תנחום זילברמן ודומיהם לא היו מביישים אפילו את ווילנה. תורה, גדולה ודרך־ארץ שלטו בבלטימור. ולא לחנם קראתיה אז, בסוף שנות התשעים, “ביאליסטוק דאמריקה”.
טפּוס נהדר מצאתי בהרב ד"ר בנימין סולד, אבי העסקנית הלאומית הנרייטה סולד. בהרב הזה מצאתי תורה וחכמה, רוח נמוכה ולב טוב. נהניתי הנאה יתרה לשבת בחברתו ולשוחח עמו. אז חבר את פּירושו לספר איוב. זקן היה האיש, אבל צעיר ברוחו ולבו מלא אהבה לעם ולמסורת.
וכמוהו כן אשתו ובנותיו העדינות. כולם היו חיים יהודים פּטריארכליים, אוהבים את העם ואהובים עליו.
* * * * *
אפּיזודה מענינת אירעה לי בבלטימור ביום־הכפּורים, בשנת תרנ"ו. התאכסנתי בביתו של ר' אהרן אהרנסון, אביו של נשיא “חובבי־ציון”. ר' אהרן היה איש בשנות־העמידה, למדן מופלג, בעל לב טוב ומתון ברוחו. ירא־שמים, תמים, אבל רחוק מצביעות ומקנאות.
באתי לניו־יורק מרוסיה, מארץ בה שלטה חשכת־הצנזורה ובמצאי פה עתונות חפשית באידית, בלעתיה לתיאבון. ביחוד קראתי ספרי־כלכלה, ביניהם גם את הירחון הסוציאליסטי “די צוקונפט”, שהדפּיס בתרגום לאידית את “הרכוש” לקרל מרכס.
בבואי מבית־הכנסת בליל יום־הכפּורים ובהיותי עיף ויגע מדרשתי אחרי “כל נדרי”, פּרשתי לחדרי. ר' אהרן ישב אל השלחן בחדר־האוכל ועיין בספר לאור הנר של יום־הכפּורים. ילקוט ספרי היה מוטל פתוח על כסא, לא רחוק מן השלחן. ה“צוקונפט” היה מונח למעלה. פּתח חדרי היה פתוח. והנה אני רואה את ר' אהרן קם ממקומו, נגש אל ספרי, נוטל את ה“צוקונפט” ומסתכל בו מתוך סקרנות. כנראה לא ראה מימיו ספרים כאלה באידית. הוא מדפדף בירחון ועיניו נעוצות בהמשך “הרכוש” לקרל מרכס. ושוב אין הוא מוציא את ה“צוקונפט” מידו, חוזר ויושב על מקומו ומעיין בו. עוברים רגעים מעטים ופתאום אני שומע את קול נעימתו של ר' אהרן, הקורא את המאמר כשונה את פרקו בגמרא. חרש הוא מנעים קול ופניו מעידים על הנאתו היתרה. זוקף הוא את ראשו, מחליק בידו את מצחו המקומט ומנהם לעצמו: יפה, דברי פי חכם, שפתים ישק!
נהניתי הנאה שלמה למראה החזיון הפּסיכולוגי הנפלא: למדן ירא־שמים שותה בצמא את דברי קרל מרכס, שלא מדעת מי הוא ומה הוא. דעתי נחה עלי, שכן חושש הייתי: מה יאמר ר’אהרן במצאו בליל יום־הכפּורים “צוקונפט” בילקוטו של “מטיף לאומי”, שזה עתה דרש בבית־הכנסת ליראים דרשה ל“כל נדרי”? מי יודע איזה רושם יעשה הדבר על אותו תלמיד־חכם ובר־הלבב?
ור' אהרן יושב ולומד בחשק את שאלת־העולם הגדולה והסבוכה של רכוש ועבודה עד שגמר את כל המאמר.
הכל היה נגמר בכי־טוב. אבל הצליח מעשה־שטן ותיכף למאמרו של מרכס נדפּס מאמר של שטות וחוצפּה בשם “מהו יום־הכפּורים”? מאת ב.פ. – דברי־נאצה המלעיבים באופן גס ברגשותיהם של היהודים הנאמנים לדתם.
כשהתחיל ר' אהרן קורא את המאמר אדמו פניו, קם בחמתו, השליך את ה“צוקונפט” על הארץ ואנחה עמוקה פרצה מלבו, כאילו נשכו נחש. נפשי נסערה בקרבי למראה התמונה הזאת. כל הלילה נדדה שנתי ומנוחה לא מצאתי. אמרתי לנפשי: מי יתנכם פה, סופרים רדיקלים, כביכול, נואמים סוציאליסטים, שהמלחמה ביושב־מרום והשלכת שקוצים על הדת אתם קוראים השכלת־עם. אילו ראיתם כמוני את מצב נפשו של הלמדן התמים ובר־הלבב בשעה ששתה בצמא את דברי מרכס המחוכמים וכאבו וצערו לעקיצתו של מאמר־הארס; לו ראיתם והתבוננתם לכל זאת, כי עתה חכמתם וידעתם איך להורות דעת את העם; כי עתה ידעתם כי חכמת־הכלכלה איננה חלול הדת וחלול כל קודש. נביאינו הוכיחו קשות בשם ה' את העושקים והמעולים ובאש דת קודש נלחמו לעשוקים ולנדכאים ורבו ריב אביון בשער…
ויפה היתה האפּיזודה בסופה קמתי בבוקר מוכן ומזומן לשמוע את תוכחתו של ר' אהרן על הסחורה הפּסולה, שמצא בילקוטי. אבל לא ממנה ולא מקצתה. במאור־פניו ברכני לשלום כתמול־שלשום. אכן, זוהי טולרנטיות אמתית!
בלטימור ואנכי הפקנו רצון זה מזה: בני־בלטימור שמחו לשמוע דבר בלשונם, שהיו כמהים אליו זה כמה; ואני שמחתי לדבר בפני קהל מבין ומקשיב. וסימני־דברי נצטרפו למעשים: מספּר “חובבי־ציון” גדל פי־כמה; בתי תלמוד־תורה נתחזקו; בני־הנעורים חיתה רוחם הלאומית וגדלה הדרישה למורים עברים.
ערב נעים בליתי בחברתם של יחידי־סגולה מבני בלטימור. הם הביעו לי את תודתם בכתובת נאה בעברית. נפטרתי מהם בברכת־לב ונסעתי לשיקגו.
פרק שלשים ושמונה
חדשה, גדולה, פּראית ופרימיטיבית מצאתי בשנת תרנ"ה את השניה בכרכי ארצות־הברית, את מלכת־המערב, את שיקגו. גדולה היא מניו־יורק בשטחה ואינה מגיעה לחציה במספר יושביה. הרחובות וגני־העיר תוכנו בעין יפה. הבתים חדריהם גדולים ומרווחים. אולם מבחוץ אין להם נוי וטעם אסטתי. הכל פּרוע, טבוע בחותם של עירה קטנה. להוציא את הרחוב הגדול והיפה, שדרת מישיגן, הנמתחת לאורך נהר מישיגן. שדרה זו יש בה מעין “ריוורסייד דרייוו” שבניו־יורק. שאר הרחובות אינם מרוצפים כהוגן ושרוים באפלה בלילות. פּרוריה גדולים מאד ובתים בהם מעט. יום־יום מודיעים העתונים על מקרי שוד ורצח, כמו באחת מערי אסיה הפּראות. אפילו השוטרים אינם בטוחים בחייהם בעמדם על משמרתם בשכונות הנדחות שבעיר. סבת־הפּרעות ואי־הסדרים היא ימי־בראשית של הכרך הגדול, שגדל ועלה למעלה מכחותיו בנוגע לסדר ולשלום התושבים. עוד אז היתה שיקגו צומת מסלות־הברזל של כל אמריקה, מזרחה ומערבה.
מצבם החמרי של עשרות אלפי היהודים היה איתן למדי. רובם באו מרוסיה אחרי הפּרעות בשנות־השמונים, כשנרצח אלכסנדר השני בידי הניהליסטים ואלכסנדר השלישי, צורר היהודים, עלה על כסא־מלכותו. המיניסטר איגנטייב הוציא אז את “חוקי מאיר” הידועים, שערערו את מצבם של עשרות אלפים מישראל ולא היתה להם דרך אחרת אלא לקחת את מקל־הנדודים ולהרחיק נדוד לאמריקה. בשיקגו מצאו מנוחה כמה מן הנודדים האומללים. כשרונם למסחר ולתעשיה עמד להם לבצר את מעמדם ובמשך שנים אחדות יסדו להם קהלות, בתי־כנסיות גדולים, בתי תלמוד־תורה לבניהם ו“לודזשים” של “אורדנים” שונים. שבעתי נחת באחי הגולים, שזה עתה הגלו ממולדתי החשכה, רוסיה. בזמן קצר סדרו את חייהם בכרך החדש, יש להם רבניהם, חזניהם ושאר המשמשים בקודש ואפילו חברה “שוחרי שפת עבר”, שבראשה עמד העתונאי המלומד פּרץ וורניק, אחד מעורכי ה“קורייר” בשעתו. עברים בשיקגו – כענבים במדבר! – הבעתי את תמהוני בדברי הנביא בדרשתי הראשונה בבית־הכנסת של יהודי רוסיה.
זקן הרבנים בשיקגו היה הרב א. לסר. הוא היה אז למעלה מששים, אולם מלא עלומים, פּקח, עסקן רב־מרץ וארך־רוח. רבות בליתי עם הרב הזה והוא עזר לי לזרוע את זרע הרעיון הלאומי על קרקע בתולה של שיקגו החדשה.
יגעתי ומצאתי. מצאתי הרבה בעלי־בתים יודעי־תורה, שמנהגי אבותיהם בידיהם, חיים חיי־מסורת בבתיהם, בחנוך בניהם, בשמירת שבתות ומועדים ובמוסדות צדקה וחסד. והיכן? בשיקגו החדשה והפּראית! אחדים מהם עודני זוכר בשמותם: שולמן, קפּלן, אבותיהם של העסקנים הציונים שולמן וקפּלן, מיסדי האורדן הציוני “אבירי־ציון”; האחים הוריוויץ, אחד מהם היה נואם ציוני והשני – עסקן חרוץ; מר נתן – יהודי עשיר, בעל נפש ובעל לב, נותן ביד נדיבה לכל דבר טוב וחסד ושוקד על תקנתם של אלמנות ויתומים. הוא היה המיסד של בית־היתומים בשיקגו הנקרא על שמו: “בית־היתומים של נתן”.
סופו של הנדיב הזה היה טרגי מאד וראוי הוא להכתב לדורות הבאים.
אשתו העדינה וטובת־הלב היתה נדיבה כמוהו. חשוכי־בנים היו, אולם כמה מבני קרוביהם אמצו להם לבנים וגדלום וחנכום כיוצאי־חלציהם. שניהם היו בעלי־צורה ובעלי מדות טובות. ביתם היה פּתוח לרוחה לכל קשה־יום ונכה־רוח. ביחוד הרבו לעשות לטובתם של יתומים וזקנים. לראשונים בנו בית משלהם ולאחרונים – תמכו ביד נדיבה את בית מושב־זקנים בשיקגו. וכך חיו חיי שקט וצניעות, אוהבים ואהובים על הבריות. את בניהם המאומצים גדלו והשיאו. בעשרות השנים, שהייתי מבקר תכופות את שיקגו, הייתי שואל תמיד לשלומו של הזוג הנחמד הזה.
עשר שנים עברו ולא הייתי בשיקגו. כשנתבקשתי לשם, לפני שנים אחדות, לחזק את הפדרציה של מוסדות־הצדקה, בקשתי את ידיד־נעורי, ז.ב. קמייקה, אחד מעסקני שיקגו, לבקר אתי את בתי־החסד השונים שבעיר, כדי לדעת מה לדבר עליהם ומה להדגיש ביותר.
בקרנו את בית־היתומים של נתן ויצאתי ממנו שבע־רצון. ביציאתי נזכרתי בזוג הנחמד, מיסדי הבית.
– מה שלומם של שני המלאכים בדמות־אנשים, שבנו את המוסד הגדול הזה? – שאלתי את בן־לויתי.
– אין הוא יודע מה אירע להם? – השיב לי קמייקה בשאלה על שאלתי וידום.
– מה אירע להם? – שואל אני בחרדה.
– לא עלינו, ידיד, הקיץ עליהם קץ איום וטרגי. מר נתן מת זה שנים אחדות והאלמנה האומללה – עוד מעט ויראה אותה.
נכנסו לבית “מושב־זקנים”. בדיוטה הראשונה, בחדר קטן ונקי מצאתי את האלמנה נתן, נעמי־מרה. היא הכירה אותי מיד, קמה ממקומה ובבת־צחוק עגומה שאלה אותי:
– מה שלום ידידי משכבר הימים?
לא עניתי. לא יכולתי לענות. דמעות שמו מחנק לקולי.
היא הרגישה בדבר, הניחה קלות את ידה על שכמי ויפה פתחה בחכמה ובגאון:
– תמיהתני עליו, מר מסליאנסקי, אדם שכמותו, המטיף לעם, מחזק את רוחו ומעודדו לחיים, לתקוה, למלחמה – יהא פתאום גועה בבכיה. מה אירע? הוא מצא אותי באלמנותי בבית “מושב־זקנים”. טוב לי פה. יש לי חדר מיוחד ואיני חסרה דבר. טוב לי מחברותי, הזקנות העניות המוצאות להן מחסה בבית הזה. מר להן בהוה ועברן אף הוא חושך ואפלה, בלא קו אור. לא כן אנכי. אמנם בהוה אלמנה, עניה וגלמודה אני, אולם עברי הוא עשיר ורב־נגוהות. הנה התמונות על כתלי חדרי הקטן. זוהי תמונתו של בעלי היקר, עליו השלום, וזוהי תמונת בית־היתומים, שיסדנו ובנינו. אלה הם מנורות הכסף הגדולים, שנשארו לי ועדיין אני מדלקת בהם נרות של שבת. הן, בעלי הטוב הלך לעולמו, רכושנו הלך לטמיון, אנשים רעים סבבונו בכחש ובמרמה. אולם אומץ־רוחי לא אבדתי. חיה אני ומוצאת מחסה במוסד, שאני ובעלי תמכנו בו. ברוך ה' אשר לא עזב חסדו מאתי.
תמהים הסתכלנו זה בפני זה, משתאים לרוחה הכביר של האשה הגדולה והעדינה.
פרק שלשים ותשעה
את היהדות הריפורמית לא ידעתי פנים. רק את שמעה שמעתי ואותה לא ראיתי. קראתי הרבה על תנועת הרפירמה במאה שעברה, קראתי את תולדות מיסדיה: הולדהיים, גייגר, איינהורן ודומיהם. נתתי את לבי להבין את המלחמה במחנה ישראל בראשית צמיחת התנועה, את הנמוקים בעדה וכנגדה. ידעתי את מלחמתו של הרב רפאל הירש, שנלחם בכל חום נשמתו. בשנות השמונים יצא בסערה לאומית הסופר הגדול פּרץ סמולנסקין נגד “בעלי־התפלה”, כפי שהם כנויים־קרויים ב“השחר”. כל זה היה גלוי וידוע לפני. אבל אינה דומה שמיעה וקריאה לראיה. רב המרחק בין תורה למעשה. ואין דנים על דבר רק מפי השמועה.
בשיקגו נזדמן לי לראות את היהדות הריפורמית כהויתה. הכרתי את רבניה, ראיתים בעבודתם ובדוכנם, עינתי בסדורי־תפלתם – “פּרייער־בוקס” – שמעתי את נגוני העוגב בלוית קולותיה של מקהלת־הנשים. ועלי להודות על האמת, שכל הדברים הללו, המבריקים בברק חיצוני, עשו עלי רושם נורא. היכלים אפורים ואין באים להתפּלל; רבנים מלומדים וריח תורה אין בהם; “סדורים” בלא תפלה; נגינה בלי נעימה יהודית – יהודים בלא יהדות. ציון וירושלים נמחקו מן התפלות הנאמרות על תשעים ותשעת אחוזיהם באנגלית והאחוז האחד בעברית, שנשאר לפליטה בדרך נס בסדור השחוף, משונה וזר הוא בעיני המתפּללים, שרובם אינם יודעים צורת אות בעברית והכתב האשורי הוא בעיניהם ככתב סין או יפּן. הפּסוק כצורתו ב“שמע” וב“קדושה” אינו נאמר על־ידי המתפּללים, אלא מסתלסל בזמרה מפּיותיהן של המשוררות הנוצריות בלוית מנגינת העוגב. ולא די שהסדור המתורגם הוא צנום ושחוף, אלא הרבי צריך עוד להכריז לפני כל תפלה ותפלה: עמוד פּלוני ופלוני. קור בן ארבעים מעלה, קור־סיביריה, שולט בהיכל בעת העבודה. אין רגש חם, אין השתפּכות־הנפש, אין ניצוץ של תפלה לאל חי נוצץ בעין, אין זכר להתעוררות אפילו בתפלתו של הש"ץ; חרש, קרה, מונוטונית, גוססת העבודה מתחלתה ועד סופה, קפואה, קרה, מתה.
הקורא יעמוד מאליו על מצב־רוחי בלכתי בפעם הראשונה בחיי להתפּלל תפלת שבת בבית־כנסת ביום הראשון, ושם בית־הכנסת “סיני”, כשם הר־הקודש, ההר חמד אלהים לשבתו ומעליו נתן לעולם את יום־השבת. ובית־הכנסת “סיני” סגור ביום השבת…
כמה גדולה החרפּה ועצום הכאב לראות אמונה בת ארבעת אלפים שנה מאבדת את עצמה לדעת ומוכרת את נשמתה במחולות “מה יפית” לבת הסוררת, שינקה משדיה ולסוף נשכה את פּטמות־השדים עד זוב דם ועדיין הדם שותת ויורד…
אי שמים! מה עקוב הלב להמיר את יום־השבת ביום הראשון. מי פתי ולא יבין, כי עבודה קודמת למנוחה. אדם העיף מעבודה צריך מנוחה. וככה צווינו: “ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת”. אבל להקדים מנוחה לעבודה הרי זה שגעון.
דבר זה מעיד על עצמו, שלא היה אלא מעשה־להכעיס של הבת הסוררה: את, אמא, צוית לנוח ביום השביעי, ואנכי, על אפּך ועל חמתך, אנוח ביום הראשון… ועד היום ישנם מאות אלפי נוצרים, שאין דעתם סובלת את הרעיון המשונה להקדים מנוחה לעבודה והם שומרים את יום־השבת. ופה, בשיקגו, המיר היכל “סיני” את יום־השבת ביום הראשון!
הרעיונות האלה נקבו את מוחי וצרבו את לבי בראותי בפעם הראשונה “שבת שניה של גליות”.
אחרי העבודה ב“היכל” נתכבדתי להתיצב לפני הרב הריפורמי, המלומד הגדול ד“ר אמיל ג. הירש. הוא היה אז צעיר לימים, יפה־תואר וחסון, מלומד גדול ונואם מצוין. הוא היה מלא וגדוש בחכמת ישראל, בקי בתנ”ך, מבין בתלמוד ודבר עברית צחה ושוטפת. ובשפה זו נדברנו. פּקח היה האיש ואוהב בדיחה. ומעלותיו אלה עוד הוסיפו להגביר את רגשי־איבתי להריפורמה ולהריפורמים.
– מה בעיני מר – שאלני הירש, עבודתי, ההיכל וסדריו? דומני, זה בקורו הראשון בהיכל ריפורמי. יאמר לי את האמת, אבל את האמת הגמורה: איזה רושם עשה עליו כל זה?
– חביבי הדוקטור – עניתי לו – הקשה לשאול ממני. לאמר לו את האמת, זוהי חובתי מן הצד האנושי. אולם מן הצד המוסרי אין אני יכול לעשותה. אורחו אני ודרך־ארץ קדמה לתורה. רשמי עדיין חדשים הם. עוד לא נתבררו לי לעצמי כל צרכם. יהדות ממין זה אני רואה בפעם הראשונה ואין אני יכול להוציא משפּט עליה. רק דבר אחד, אדוני הדוקטור, ארשה לעצמי לאמר לו ואקוה, כי לדבר הזה יסלח לי.
– ידבר ככל אשר עם לבו, ידבר ואנכי אשמע – ענה לי בכבוד־ראש רב' הריפורמים.
– היום, בבקרי את היכלו, נוכחתי, כי אני מחלל־שבת גמור ואדוני שומר שבת כדת מחללה. אני עובד את עבודתי בשבת ולא עוד אלא שאני מרבה לעבוד בשבתות יותר מבימות־החול ואדוני סוגר את היכלו “סיני” בשבת ורק ביום הראשון יפתחנו.
בת־צחוק עברה על שפתיו. הוא ירד לסוף דעתי…
אחר־כך, במשך שנים רצופות, נזדמנתי עמו כמה פעמים על בימה אחת ועמדתי על אפיו. הוא היה נואם נפלא וכחו בלשונו ככחו בעטו, במאמריו בשבועונו האנגלי “ריפורם אַדוואָקאַט”. אולם חסרון אחד היה בו בכתב ובדבור: הוא לא היה נאמן לעצמו ולדעותיו. מעולם לא הוציא מפּיו שני נאומים ומעטו שני מאמרים הדומים זה לזה ברוחם ובעיקרי־דעותיהם. אי־אפשר היה להכיר, שנואם אחד אמרם וסופר אחד כתבם. היום הרעים מעל דוכנו נגד הלאומיים והציונים ושרפם בהבל־פּיו ולאחר שבוע־ימים אמר שירה להאידיאל הציוני והתלהב ליפי הרגשות הלאומיים, כאילו היה חבר־לדעה להרצל ולנורדו.
עתונאי חרוץ היה אז בשיקגו, ששם לו למטרה להקשות “ורמינהו” מהירש להירש, וכמעט מדי שבוע בשבוע היה תוקף את הירש בסתירה לדברי עצמו. זה היה הציוני הותיק והפּובליציטון המצוין מר ליאון זולוטקוף. עונג־נפש היה לקרוא את מאמרי־הפּולמוס שלו כנגד ד"ר הירש.
בשיקגו הכרתי את רבי ברוך אריה פלזנטל. רב בעדה ריפורמית־קונסרווטיבית ומהרה היינו לידידים. הוא היה תלמיד־חכם, אחד מתלמידי אבות הריפורמה ושומר דת. הוא היה זהיר בשמירת שבת לכל פרטיה. מן הטפּוס של הרבנים הזקנים בגרמניה, שהיו אז באמריקה, כולם תלמידי־חכמים ומדברים אשכנזית על דוכנם. ד“ר בנימין סולד, ד”ר גוסטב גוטהייל, ד“ר קוהלר – הללו היו שרידי ה”חדר" הישן. ד"ר פלזנטל כתב ודבר עברית צחה. הוא היה תומך בידי תלמידי־חכמים עניים, שנגרפו לכאן בזרם ההגירה. הרבה מכתבים כתב אלי בדבר מצבו הקשה של וולף שור, עורך “הפסגה”.
עונג רוחני היה לי להכיר פּנים את הפּרופיסור גציל זליקוביץ. שמו היה חרות בזכרוני בהדרת־כבוד מיום שהדפּיס ב“המליץ” את ציורי־המסע שלו בהיותו מתרגם רשמי לצבאות אנגליה במצרים. מאמריו היו כתובים בסגנון עברי חדש, שעשה רושם בספרות העברית. אחר־כך נדפּסו ממנו מאמרים חשובים ב“כנסת ישראל” לשפ"ר – וירד מעל הבמה. פתאום מצאתיו במערב התיכון של ארצות־הברית, עורך עתון באידית. אז היה הדבר בעיני לחלול שפת הקודש. ואף על פי כן נעשינו תכף לידידים.
נשף־פּרידה יפה ערכו לי ידידי בשיקגו. אגודת “שוחרי שפת עבר” לקחה חלק הגון בנשף. כתום הנשף הגישו לו כתובת נאה בעברית חתומה בידי הנשיא פּרץ וורניק ובידי הסגן ב. הוריוויץ. בברכה לוו אותי לבית־הנתיבות.
פרק ארבעים
משיקגו נסעתי לקליוולנד. יהודי קליוולנד קבלו אותי בסבר פנים יפות. מר ברמן השוחט, יהודי פקח ובעל־צורה, חותנם של הרופאים הידועים בורשטיין וביסקינד; העשיר מר ברודנא; עורך ה“אידישע וועלט” מר יהושע ראקער, פּקח ומושלם, יליד הונגריה ומעורב בדעת עם הליטאים; המשכיל מר לויפמן עוד אחדים קבלו את פּני בבואי וידם לא זזה מתוך ידי שני חדשים רצופים, שעשיתי בקליוולנד.
בערב הראשון באו אלי נשיאי בתי־כנסיות שונים להזמינני לדבר בבתי־הכנסיות שלהם. כל אחד ואחד התיצב לפני: פּלוני בן פּלוני, נשיא בית־הכנסת הרוסי; פּלוני בן פּלוני, נשיא בית־הכנסת הליטאי, הפּולני, ההונגרי, ההונגרי הקרוע וכיוצא בהם.
– אדוני! – תמיהני, יש לכם בקליוולנד בתי־כנסיות של עממים שונים, ובית־הכנסת של היהודים היכן הוא? בשמות הללו של בתי־הכנסיות אנו רואים את חדלוננו. את הפּרוד והרפיון, שהנחילה לנו חשכת הגלות הארוכה. היא פזרה אותנו בארצות שונות ובין עמים שונים ומאות בשנים החניטה אותנו בלשונותיהם, במנהגיהם ובשמותיהם, עד שאפילו בצאתנו מאותן הארצות החשכות והשפלות ובבואנו לארץ־חופש, לאמריקה, אנו בונים את בתי־כנסיותינו באין מפריע ואת שמותיהם אנו קוראים בשמות ארצות־החושך שנמלטנו מהן. על מה ולמה נקרא שמות זרים על מקדשינו? מה לנו פה, בארץ־החופש, ולליטה הקטנה, העניה והפּרימיטיבית? מה לנו ולרוסיה, ארץ 'המאפּליה? מה להשליאכטים הפּולנים ולבתי־כנסיותינו? ואפילו המאדיארים לא זכו, כמדומני, שנתן להם יד ושם בבתי־כנסיותינו. ובכלל, כלום שמעתם מימיכם, רבותי, נשיאי בתי־כנסיות, שמות כגון: רוסים תורכים, תורכים רוסים, איטלקים צרפתים, צרפתים איטלקים, אנגלים גרמנית, וגרמנים אנגלים? ואנחנו, עם ישראל, עם־קדומים, מתפּוררים לרסיסים: יהודים רוסים, יהודים פּולנים, ליטאים, הונגרים, גרמנים, תורכים, פּרסים ויונים. יהודים בני ישראל היכן הם? עוד בניו־יורק ובשיקגו היתה נפשי סולדת לשמוע בתי־כנסיות גדולים עדות עשירות נקראים על שמות עירות קטנות ברוסיה, כמו: “בית־הכנסת הקלוורי”, “בית־הכנסת המארימפּולי”. יודעים אתם, רבותי, את משמעותם של השמות הללו? קלווריה הוא שם ההר, שעמד עליו אותו האיש ודרש את דרשותיו, שאין לנו חלק ונחלה בהן. ומה לנו ולהר זה, שנקרא על שמו בית־כנסת גדול? “מארימפּול” משמעה “עיר מרים”, אבל לא מרים הנביאה אחות אהרן ומשה, אלא מרים אמו של אותו האיש, שאינה נכללת בכלל ישראל. ומה לנו, יהודים באמריקה, לקרוא בית־כנסת גדול בשיקגו בשם בית־כנסת מרימפּולי?
אורחי, נשיאי בית־הכנסיות, הקשיבו לדברי. מהם לא ירדו לדעתי ומהם הסתכלו זה בפני זה בתמהון: מה יהודי משונה זה דורש ממנו? מפּני מה אין שמות בתי־כנסיותינו מוצאים חן בעיניו? אולם ידידי יהושע רקר, ההונגרי בעל הנשמה הליטאית, היה באותו ערב מתורגמני ובאר להם את כונתי באר היטב, עד שאפילו נשיא בית־הכנסת ההונגרי הקרוע התחיל מבין למחשבותי ורגשותי הלאומיים.
הם סדרו ביניהם את סדר דרשותי, באיזה בית־כנסת אדרוש ראשונה ובאיזה – אחרונה. וכך עבדתי בקליוולנד שני חדשים. עשרים פּעם נאמתי בקהל העדות השונות.
הרעיון הלאומי נתבסס לרגלי. בית תלמוד־התורה גדל בכמות ובאיכות. אש־מחלוקת בין הרב ובין בעלי־הבתים שקעה.
בענין זה כדאי להזכיר פּרדוכס מענין, ששמעתי מפּי הרב מדיין על הבימה עם בעלי־הבתים החולקים עליו. וכך אמר הרב בדרשתו:
“שמעו־נא, יהודי קליוולנד. ליהוי ידוע לכם, שאני רבה של קליוולנד וקליוולנד היא קהלתי. רצונם לישב בשלום ובשלוה – שבו והיו בעלי־בתים בקליוולנד. ואם אין אני מרוצה לכם, הרשות בידכם לעזוב את קליוולנד וללכת למקום שלבכם חפץ. אין אני עוצר בכך על כרחכם. בני־חורין אתם בארץ־החרות הזאת…”
* * * * *
בוקר בהיר. השמש זורחת על השלג הלבן, שלג בתולה. האויר צח וקר. אני ובן־עירי מטיילים בשדרת יוקליד הגדולה והיפה ובנויה לכל מלוא ארכה טירות נאות וגדולות. והנה אחת מהטירות רץ ובא לקראתנו נער כבן שש, עוצר בנו, מברך אותנו בשלום־בוקר באנגלית ומבקש ממנו בקול מעורר רחמים, שנרשה לו להתענג על מעט “פון” – מלה שאינה נתנת לתרגום – ולידות בנו שני עגולי־שלג, שעגלו ידיו הקטנות והרכות. הרשינו לו. אש־גיל נשקה בעיניו הקטנות, הוא מהר לעשות את מעשהו. החוה לנו קידה גרציוזית ובקול־כסף הנעים: “טהענק יו!”
איך, תום־ילדות? שלמה תעזבי את הגדולים?
* * * * *
שערוריה נעשתה בקהלת ישראל בקליוולנד. כל העיר היתה כמרקחה. בהיכל הריפורמי הגדול צוה הראביי נ., מתלמידי סינסינטי, להוציא את ספר־התורה מארון־הקודש ולהעמיד במקומו ביבליה אנגלית וספר־התורה יהיה נידון בגניזה במרתף־ההיכל. פּקודתו של הראביי נמלאה. זו היתה עובדה. ואגדה התרקמה מסביב להשערוריה הזאת. שמש ההיכל, שהיה אנוס על־פי הדבור של הראביי לעשות את המעשה, היה זקן בן שמונים וארבע. הוא זכר עוד בהיות ההיכל בית־כנסת ליראים ושלמים. הוא, המוציא עתה את ספר־התורה מן הבית, הכניסו לבית זה לפני ששים שנה. המעשה הנורא עשה עליו רושם איום. לבו הישר, לב זקן תמים, לא יכול לעמוד בו. ובהניחו את ספר־התורה במרתף התפּלץ בו לבו ונפחה נפשו.
לא היהודים החרדים בלבד רגזו על השערוריה הזאת, אלא אף רבים מן העדה הריפורמית, מבני היכלו של הראביי, לא יכלו נשוא את העול הגדול והוכיחו את הראביי על פניו. הוא עמד על דעתו וענה להם:
– אני רועכם הרוחני ואתם צאן־מרעיתי ועליכם ללכת אחרי ולשמוע בקולי. חיים אנו בסוף המאה התשע־עשרה ונפשנו נקעה מן הישן. עלינו ללכת קדימה.
הראביי נצח. ספר־התורה הקדוש נגנז במרתף ואונגליון אנגלי הושם בארון.
בדברות־אש הרעשתי את לבות קהל־השומעים נגד יזון המודרני על מעשהו המגונה ובלבותיהם של מאות חובבי־ציון העירותי את רגשות הדת והלאום.
מכבדי בקליוולנד הפתיעוני בערב האחרון: לפני נסיעתי עשו משתה לכבודי ובמשתה הגישו לי מטבע של זהב, חרות עליו מעשה־אמן שופר ועליו מתנוססות המלים: “הרם כשופר קולך, צבי מסליאנסקי”.
פּרק ארבעים ואחד
בסינסינטי מצאתי שתי קצוות במחנה ישראל. מקצה מזה: עדת יראים וחרדים, בית־הכנסת של ר' שכנא, שני רבנים מובהקים, עם חברות שונות לש“ס, למשניות, לתהלים ואפילו ל”חיי אדם“. יהודים יושבים בין מנחה למעריב מסביב לשלחנות ארוכים ועוסקים בתורה כמו בווילנה ובברדיטשב. ומקצה מזה: מבצרה של היהדות הריפורמית, מקום־משכנם של מיסד הריפורמה באמריקה, ד”ר י. מ. ווייס, ובית־מדרשו "היברו יוניון קוליג', המעמיד עד היום רבנים לעדות הריפורמיות באמריקה.
אחד הריפורמים בסמינריון הריפורמי, ד“ר ג. דייטש, היסטוריון מובהק, עברי ותיק ובקי גדול בספרות העברית, העתיקה והחדשה, בקרני במלוני והזמינני בשם הד”ר ווייס לנאום בעברית בשבת עם תפלת מנחה לפני הפּרופיסורים והתלמידים של הסמינריון.
– אבל מי יבין לדברי? – שאלתי את הפּרופיסור דייטש.
– “מנין” של דוברי עברית – ענה הפּרופיסור – יש לנו בין המורים ו“מנינים” אחדים ימצאו בין התלמידים. מספּר מסוים של תלמידינו הם צעירים, שבאו לכאן מרוסיה, ביניהם יודעי תלמוד ועברית, תלמידי הישיבות בוולוז’ין וטלז; הם יבינו לדבריו.
קבלתי את ההזמנה.
שני האחים ד“ר רייזין, שניהם רבנים ריפורמים וסופרים עברים, היו אז בין תלמידי הקוליג' בסינסינטי. הם והד”ר י. ל. מגנס בקרוני במלון ויחד הלכנו אל הקוליג'.
שלשת התלמידים הצעירים, הרבנים לעתיד, הביאוני אל הקוליג‘. על המדרגות בביאה קדמוני ד“ר ווייס וד”ר דייטש. הישיש ווייס ברכני לשלום. הוא היה אז כבן שמונים וכבן ארבעים לזריזות ולתנועה. פּניו היו רעננים, עיניו מאירות, מלאות חיים, קולו צלול – אדם סימפּטי. פּרופיסור דייטש היה דומה לפּטריארך בקומתו הזקופה, בראשו הגדול עם מצחו הרחב ובזקנו המגודל היורד על פי מדותיו. שניהם העלוני אל הקוליג’.
בעלותנו על המדרגות אמר לי ד"ר ווייס בבת־צחוק:
– עתה יקרא על עצמו את המקרא: “נביא לגוים נתתיך”…
– לא, אדוני הד"ר, – עניתי – אנכי אינני נביא והם אינם גוים.
– אם כן, – נענה הד"ר דייטש – אהיה אנכי הבוצע ואפסוק לו פסוק אחר: “ציר בגוים שולח”.
האולם היה מלא: פּרופיסורים, תלמידים ורבים ממכבדי שבסינסינטי. תפלת מנחה נפתחה ב“אשרי” באנגלית, שנאמרה לסירוגים על־ידי החזן והקהל. כל המתפּללים עמדו גלויי־ראש, חוץ ממני ומהפּרופיסור דייטש, שחבש לכבודי כפּה לראשו, שכן עתיד היה לישב ראש בשעת נאומי.
אחד מגדולי התלמידים הוציא את ספר־התורה מן הארון, גלל עד “וישב”, פרשת השבוע, ברך בתורה תחלה, דקלם שלשת הפּסוקים הראשונית בנעימה דרמטית, ברך ברכה שניה, הגביה ואחז את הספר על העמוד עד גמר העבודה.
פּרופיסור דייטש הציגני לפני הקהל בעברית צחה. הוא באר להם, כי אינני ממחנה הריפורמים ואין אני תמים דעים ועקרים עמהם. יהודי לאומי אנכי, מן האורתודוכסים הלאומיים, המטיפים לרעיון החדש של “חבת־ציון”. ובהיות כי קרא הרבה עלי בעתוני־ישראל באירופּה וגם שמע אותי נואם בבתי־הכנסיות של החרדים והכיר את כשרוני ומסירותי, החליט בהסכמת הד“ר ווייס שדברי ראוים להשמע לפני הפּרופיסורים והתלמידים ב”היברו יוניון קוליג'".
כשעה שלמה דברתי עברית לפני אחי הזרים, הזרים לי בשפתם ובדעותיהם. דברתי בנחת כדי שיבינו לדברי. וברובם הבינו לי. תארתי לפניהם את חיי מליוני אחינו מעבר לים, ברוסיה האפלה והאכזריה. ציירתי לפניהם תמונות של עצב וגם של קדושה מחיי חבריהם בני־הישיבות הממיתים עצמם באהלה של תורה, לומדים תורה לשמה ולא לשם קריירה. לא נכונו להם עדות עשירות והיכלי־תפארה, כמו לתלמידי הסמינריון באמריקה. בארתי להם, שלא באתי להתוכח עמם בעיקרי אמונה ודת, רק אחת שאלתי מאתם: הזכות לדרוש מהם, בתורת תלמידי סמינריון יהודי, להוסיף דעת בתורה ובלשון העברית, שהם־הם מקור היהדות. ילחמו בכל יכלתם בעם־הארצות המערערת את חיינו הרוחניים והמוסריים. יזכרו, כי אצלנו נהוג “שנים מקרא” ורק “אחד תרגום”. וצר לי מאד למצוא קוליג' שלהם “תרגום” בלבד ו“מקרא” כמעט שאיננו.
לבשתי עוז בקראי על פּניהם כי דברי האחרונים מובנים כמעט לכולם וקראתי:
“אחי היקרים, בני אברהם, משה ודוד, תלמידי ישעיה, הלל ורבן יוחנן בן זכאי! האינכם חשים ומרגישים כמוני את הכאב ואת הכלימה ברגע זה? מטיף מישראל מדבר עברית לפני תלמידי סמינריון יהודי ורבים מהם אינם שומעים את לשונו, מביטים עליו בעיני־תמהון, כאילו היה מדבר בשפה מתה, ביונית או ברומית וכל נאומו הוא בעיניהם דבר זה ומפליא. האם לא נכון הוא, כי במוסד לדת ישראל, כמוסד הזה, ישמע לפעמים קרובות צלצול הקודש של שפת־קדשנו? האם לא נכון הוא, כי הרבנים הצעירים היוצאים מן הבית הזה ידעו לפחות את השפה העברית? בריפורמה קימתם במחנכם “אותי עזבו”, קימו לפחות “תורתי שמרו”. בכח ה”מקרא" תוכלו לעם־הארצות, אולם ב“תרגום” היבש לא תשיבו את נפש ישראל ואת רוחו לא תחיו."
פניתי להישיש המלומד, מיסד הריפורמה, ד"ר י. מ. ווייס, שישב על־ידי, ואמרתי: “עתה ארשה לעצמי לאמר דברים אחדים למכובדי, המורה הזקן ביהדות. אדוני יודע, כי בעיר הסמוכה, במדינה זו, בקליוולנד של אוהיו, עשה אחד מתלמידיו, ראביי ג., שערוריה נוראה, שלא את לבותיהם של אחי החרדים בלבד החרידה והכאיבה, אלא אף הריפורמים הישרים בלבותם נתרגזו בחרות אפּם. הוא עשה מעשה היליני. את פּאר־מקדשנו, את ספר־התורה, הוציא מארון־הקודש והורידו לתוך המרתף ובקומה העמיד ביבליה אנגלית בארון.”
בידים רועדות ובעינים מלאות דמעה אחזתי בספר התורה, שעמדה על השלחן לימיני, וקראתי בקול:
“היא מוצאת” (בפרשת השבוע) בקליוולנד על־ידי אחד מתלמידיו המובהקים והמורה הזקן בסינסינטי חייב להתודות ולאמר: “צדקה ממני”, שכן הוא הגורם בתורתו, תורת הריפורמה הקיצונית."
ראיתי שתי טפּות־דמעה גדולות בעיניו הטובות של המלומד הזקן ואמרתי לו:
– יסלח לי, ידידי הזקן, הדברים יצאו מלבי השותת דם ולא כונתי, חלילה, להעליבו.
ד"ר ווייס קם על רגליו, לחץ את ידי בידידות ובמבטי־אלם הביע לי את תודתו.
חסל סדר העבודה. הפּרופיסורים והתלמידים הביעו לי את תודתם מקרב לב.
בצאתנו הזמין הד"ר ווייס אותי ואת האחים רייזין לבקרו בביתו. ברצון קבלתי את ההזמנה.
על שלחנו מצאתי ספרים אחדים, ביניהם “יד החזקה” להרמב“ם, ה”כוזרי" וחומש “מקראות גדולות”.
– לא פללתי, חברי הצעיר, – אמר לי ווייס – שדבריו יהיו נוגעים לי, עד שאזמינו לביתי. יראה את הספרים, שמצא מונחים על שלחני. עדים נאמנים הם, שעדיין לא נקרעתי מן היהדות ומתורתה.
– חלילה לי – עניתי – מהעלות מחשבה כזאת על לבי. רק השערוריה בקליוולנד הסעירה את רוחי.
– כן, ידידי, זהו מעשה נורא. סהדי במרומים, כי לבי דוה כלבו בשמעי את מעשי־התעתועים של תלמידי לשעבר. אבל אין הקולר תלוי בצוארי – תורה זו מ“סיני” בשיקגו נתנה.
פּתאום קם ווייס ממקומו, עיניו התיזו גצי־אש ובקול נביא קרא אלי:
– ייטיב נא ללכת אל הקיר.
הוא הקסים אותי בקולו הדרמתי. שמעתי בקולו ונגשתי אל הקיר.
– מדוע עמד ואינו מוסיף ללכת? – שאלני.
– אין אני יכול, – עניתי – הקיר עומד בפני.
– כן הם תלמידי הפּתאים. הם הרחיקו ללכת ועד הקיר הגיעו. רבים מהם מחצו את ראשם. אולם מאין דרך לפניהם, שוב ישובו. איני יודע אם אנכי אזכה לראות זאת בעיני. כבר זקנתי ושבתי. אדוני מובטח לו שיזכה. עיניו תחזינה…
פּרק ארבעים ושנים
פּיטסבורגּ היא שניה לכרכים במדינת פּנסילווניה. יושבת היא במרכז אוצרות־הטבע ברוכי־ה', שנתברכה בהם פּנסילווניה, היהלום השחור – הפּחם והגז הטבעי, המאיר לארץ, מחמם את הבתים ומניע את גלגלי התעשיה ומסלות־הברזל.
הגאון ר' ישראל ליפּשיץ, בעל “תפארת ישראל”, מזכיר בפירושו על משניות את “הררי פּיטסבורג במדינת פּנסילווניה”.
מענין לנסוע בלילות ברכבות פּנסילווניה, המתפּתלות כנחשי־עקלתון על ענקי־הרים, להציץ מחלונות הקרונות בגיאיות העמוקים ולראות בלהבות הגז הטבעי המתלקחות בין ההרים. מזהירות הן ככוכבים בשמים. ויש שנדמה לך, כי הרכבת טסה בשמים והכוכבים מאירים מלמטה. תמונה יפה, מרהיבת־עין.
כשאתה נכנס לפּיטסבורג, ביחוד למורד העיר, נדמה לך, שלא לעיר נכנסת, אלא לבית־חרושת גדול בעל מעשנות לאין מספּר המקיאות תמרות עשן עב, שחור ואפל המעיב שמים וממלא את האויר פּיח. נושם אתה בכבדות ובעוד רגעים אתה רואה את ידיך והנה הן מפוחמות. אולם לא כל העיר עם יושביה משחירים בפיח העשן. במרומי־ההרים והגבעות מסביב לעיר בנוים בתי־תפארה ונטועים גני־חמד, כמו בכל הכרכים היפים באמריקה. בפּיטסבורג אתה רואה גיהנם וגן־עדן נשקו. בעמדך במרומי־ההרים ובהשקיפך למטה, בעמק, יראה לפניך הגיהנם באשו המתלקחת ובתמרות־עשנו המתאבכות. ובעמדך למטה, בעמק, ובנשאך עיניך למעלה, אל ההרים, ושפתיך לחוש תלחשנה דברי נעים זמירות ישראל: “אשא עיני אל ההרים” – יראה לפניך גן־העדן בהדרו, בהשתרעו על הררי פּיטסבורג. לו חכמו ישכילו בני־עדן, דרי־מעלה, והשקיפו למטה וראו את הגיהנם ונתנו אל לבם… וטוב לדרי־מטה, העניים והדלים, הנמקים באש הגיהנם ובחלאתו, כי ישאו עיניהם למעלה ויראו, כי אורח חיים וטוב ואור למעלה־למעלה ויתנו אל לבם לשאוף ולקוות, כי רק השאיפה והתקוה הן סוד החיים…
סוג נאה של בעלי־תים הגונים מצאתי בפּיטסבורג בשנת תרנ"ה. ביניהם: לומדים, משכילים, סוחרים ובעלי־מלאכה, אולם רוח ישראל תחיה את כולם. מצאתי בתי־כנסיות גדולים ונאים ונאמתי בהם לפני קהל שומעים מחוגים שונים. דברי מצאו חן בלבותיהם. אגודת “חובבי ציון” גדלה פי־כמה, בתי תלמוד־התורה התבססו ובני־הנעורים התחילו מקרבים את לבם לעברית ולדברי ימי ישראל.
מי פּלל, כי בעיר הזאת יהיה שכרי עקת־לב ודאבון־נפש? וכל זה בהיותו נושא לפולמוס בעתונות היהודית.
אחד מאדוקי הסוציאליסטים, שמאלי שוטה, השליך אבן על־אודותי ב“אבענד בלאַט” הסוציאליסטי והטיל סערה בכל העתונות היהודית בשלש לשונות: אידית, עברית וגרמנית.
ב“אבענד בלאַט” נתפּרסמו דברי־רעל אלה:
“מסליאנסקי או פּגע רעה. – מפּיטסבורג כותבים אלינו: זה שני חדשים, שעירנו פּיטסבורג כמרקחה. מסליאנסקי, הפּטיש החזק, ההולם פּעם, הזריז החכם וכו' וכו' – לכבוד עצמו הוא דורש, מוציא את פּרוטותיהם האחרונות של בני־ישראל העניים, הדוים והסחופים ושל בנות־ישראל המלוכלכות וממלא כיסו כסף וזהב כאות־נפשו. מחרף את עתונינו הסוציאליסטיים, מגדף את קרל מרכס, מקלל את לסל ואת אנגלס, מאיים בדינה של גיהנם על הרדיקאלים, קוראי ה”צוקונפט“, ה”אבענד בלאט" וה“ארבייטער צייטונג” וממטיר אש וגפרית על הסוציאליזם ועל הנוהים אחרים. מי יתן ויצילנו במהרה בקרוב מצבועים וממגידי־בעלטה כמסליאנסקי וחבריו."
קראתי את דברי־השקר המגונים, כתובים בכתב אשורי בעתון יהודי ולבי עלי דוי. זה לי בימים ההם חמש־עשרה שנה מאז עליתי על הבימה ולא שמעתי מן העתונות היהודית אלא דברי שבח וזרוז. ופתאום חרפוני בדברי־שקר גסים בעתון, לפני אלפי קוראים תמימים שיאמינו לדברים.
נמלכתי עם ידידי וכתבתי מכתב לעורך ה“אבענד בלאט”. בדברי הדגשתי, שמימי לא נלחמתי ברעיון הסוציאליסטי ובמוריו. תלמידם של נביאי־ישראל אנכי, חוזי־יה: עמוס, יעשיה ומיכה, שהם־הם היו, לדעתי, ראשוני הלוחמים הגדולים לצדק וליושר ולאשור חמוץ.
לאחרי שבוע נדפּס מכתבי בה“אבענד בלאט” בצרוף הערה זו:
“מצטערים אנו, שסופרנו בפּיטסבורג הודיענו דברים לא נכונים. בחפץ לב אנו נותנים מקום לגלוי־דעתו של מר מסליאנסקי. אולם מדעתו יבין, כי עורך הוא אדם ולא אל וגם הוא עלול לטעות ככל בשר ודם. שמחים אנו לדבריו הנאמנים, מר מסליאנסקי.”
נצלתי מאש אחת ונפלתי לשתי להבות גדולות. מאויבי הסוציאליסטי נשתמרתי אנכי ונפלתי בידי מאהבי, אשר שמרני אלהים מהם.
שני העורכים של שני עתוני ידידי ר' כתריאל צבי שרהזון, עורך “העברי”, גרשון רוזנצווייג, ועורך ה“טאַגע־בלאַט”, יונה פּאַליי, היו לי ידידי־נפש. אולם אין ידידות בעתונות. גלוי־דעתי במכתבי הקטן ב“אבענד בלאט” נתן להם שעת־כושר לעשות פּולמוס גדול בענין זה ולצערני צער גדול שלא מדעתם ורצונם.
הסופר העברי השנון יצא ב“העברי” בשאלה:
“הלנו אתה אם לצרינו? במה”ע “אַבענד בלאַט”, כלי־מבטאם של הסוציאליסטים בעירנו, ראיתי מכתב גלוי מאת המטיף הלאומי ה. מסליאנסקי, אשר בו הוא קושר כתבים להדעה הסוציאלית, ומתאים הוא עם הסוציאליסטים בדעות אך לא באמונות. ומאשר אנכי מאמין כי נאציונאליזמוס וסוציאליזמוס לחוד ואי אפשר לאדם לעבוד שתי הרשויות האלה בשתוף, לכן באתי לשאול בזה את ה. מסליאנסקי לענות נגד כל קוראי “העברי” מענה על שאלתי: הלנו אתה עם להסוציאליזמוס? למען נדע. ואולי מצא דרך ישרה לפשר בין שתי הדעות האלה ואנכי לא ידעתי!"
העתונאי הגדול פּאליי יצא במאמר ראשי סרקסטי ב“טאַגעבלאַט”:
“שנים רוצים להתרצות לכל המפלגות. הנשיא מקינלי ורעוו. מסליאנסקי. ואין ביניהם אלא זה: מקינלי מרבה שתיקה ומסליאנסקי מרבה דברים. ידענו, כי מסליאנסקי הוא יהודי שומר דת, לאומי וחובב־ציון. דבר זה מפּיו למדנו. המטיף המצוין הזה חוזר על הערים ומטיף לרעיון הדתי, הלאומי והציוני. עכשיו נודע לנו, כי מסליאנסקי הוא גם סוציאליסט גמור. הוא בכבודו ובעצמו כתב זאת להסוציאליסטים בנעימה של תחנון! סוציאַליסט ולאומי? מאמין בקרל מרכס ובשלחן ערוך? נוטה אחרי תעמולה ריבולוציונית ומטיף לציון ולהשארת הנפש? איך אפשר לדבק את הנפרדים הללו?”
חציהם של שני ידידי קלעו אל השערה. היהודים החרדים החלו להרגן ומיד הרגשתי את השפּעתם. כתבתי מאמר נמרץ ב“העברי”, שבו בררתי את הדברים כמו שהם ולאחר שני שבועות העמידה אותי העתונות שוב בחזקת כשרות. “העברי” הדפּיס את תשובתי. גם ידידי המלומד פּרופ. ג. דייטש מסינסינטי יצא בשני מאמרים, אחד בגרמנית ב“דבורה” ואחד בעברית ב“העברי”. הוא מתח בקורת קשה על שני העורכים, שקפּריסה עתונאית העבירה אותם על דעתם ליתן דופי ברעם אהובם.
ה“טאַגעבלאַט” הדפיס את תשובתי בצרוף הערה זו:
“תשובתו של רבי מסליאנסקי מניחה את דעתנו. מכתבו ב”העברי" מוכיח, כי איננו נמנה עם סוציאַליסטים. מטיף הוא לרעיון הנביאים להציל עשוק מיד עושקהו ומדמה, כי גם האגיטטורים ברחוב רוטגרס עושים כן. ואין הוא יודע, כי אהבת־הפּועלים של אלה היא רק לפרוע את המוסר, להחרים את יושב בשמים, לסכסך יהודים ביהודים ולהביא לעולם מהפכת־דמים, שסופה אנרכיה נוראה. לא, לסוציאַליזם כזה לא הטיף נביא בישראל. ואין חלקו של רבי מסליאנסקי עמהם. שמחים אנו, כי מר מסליאנסקי הודיע גלוי את דעתו ויודעים אנו, כי נמנה הוא כולו על “דגל מחנה יהודה”."
שומעי ומכבדי בפּיטסבורג עשו הרבה להקל את צערי ועצבי בשעת בשעת הפּולמוס המשונה בעתונות. אחרי שני חדשי עבודתי הרוחני ערכו לי נשף יפה מאד, הגישו לי מטבע של זהב, חרותה עליה מעשה־אמן, קערת־כסף ובה שני תפּוחי זהב ולמעלה דברי הכתוב: “תפּוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו”. הרעיון הזה הגה ידידי המורה העברי מר משה רובין.
שבתי לניו־יורק.
פּרק ארבעים ושלשה
אחרי חמש שנות־רעה של טלטולי־דרך ברוסיה ובארצות אירופּה; אחרי רדיפותיה של המשטרה הרוסית החשוכה; אחרי המאסרים וזעזועי־העצבים הכרוכים בהם, גמרתי בדעתי לתור מנוחה לי ולבני־ביתי, שהיו עוד ברוסיה; למצוא לי משרה קבועה, להניח מידי את מקל־הנדודים ולחיות חיים נורמלים. תרתי וראיתי את כל הקהלות הגדולות בארצות־הברית, מהן רצו לעצרני ולהעמידני עליהן רב ומטיף. אולם אנכי הרגשתי במעמקי־לבי, כי מקומי הוא בניו־יורק; כי באלכסנדריה המודרנית די־עבודה לפני בשדה הלאומיות ואוכל להועיל לעמי ולהביא טרף לביתי.
אולם השאלה היתה: היכן? כיצד? ואצל מי?
בקרתי אחדים מבתי־הכנסיות הגדולים בימות־החול להכיר את עבודתם של מנהיגיהם הרוחניים – ונפשי סלדה בהם. נאמר כן: בקרתי את בתי־הכנסיות. אבל אין זה אמת לאמתה. את בתי־הכנסיות ממש אי־אפשר לבקר בימות החול, שכן סגורים הם כל ששת ימי־המעשה ורק בתחתיים, במרתפים, הנקראים בתי־מדרשות, מתכנסים “מנינים” אחדים של אבלים, בעלי־“יאָהרצייט” וסתם “אומרי־קדיש”, הנשכרים לאמר קדיש אחרי מתים לא להם, זקנים, נמושות הסמוכים על שלחן בניהם – ולפני הקהל הזה דורש הרב, או הדרשן, את דרשותיו יום־יום…
לא! – גמרתי בלב. – העבודה הזאת לא לי היא, לא לכך נוצרתי. לא באתי לעולם לדרוש דרשות מתות בקהל רפאים. רוחי מלא חיים וחובתי לדבר על החיים לפני שומעים חיים הדבקים בחיים וחפצים בחיים…
פּעם אחת, שחרית, נזדמנתי לביתו של נשיא בית־כנסת גדול. הנשיא מר פ. יושב בחדר־האוכל, לבוש מעיל־בוקר ושותה מתוך הרחבת־הדעת את הקפה. רב בית־הכנסת יושב ממולו ומדבר תחנונים:
– מקוה אני, כי אדוני הנשיא יודע להכיר ולהוקיר את עבודתי הקשה. עלי לדבר יום־יום לפני הקהל. בשבת ובראשון בשבת אני דורש ברבים. בשאר ימות־החול אני מלמד “עין יעקב” בבית־המדרש. ושכר עבודתי הוא רק עשרים דולר לשבוע. בביתי אשה ובנים ששה ואין השכר הזעום מספּיק לי כדי פרנסתי. לכן אבקש מלפני אדוני הנשיא שיואל נא להציע הערב באספת גבאי בית־הכנסת להוסיף חמשה דולרים על שכרי ואני וביתי נעתיר בעדו.
הנשיא גומע בנחת את הקפה ומחייך. אחר־כך קם ממקומו ונכנס לחדר הסמוך, שעמד שם כיר וכייר את הכתלים. הוא הכניס את הכיר אלינו ובמקום תשובה להרב פּתח בשיחה עם הכיר:
– אמר־נא לי, צעיר, כמה שעות ביום אתה עובד?
– שמונה שעות – משיב הפּועל.
– מה משכורתך לשבוע? – שואל הנשיא מתוך קורת־רוח.
– שנים־עשר דולר לשבוע – עונה הכיר.
– יבוא ויראה, רבנו, – פּנה הנשיא אל הרב – אדם זה עובד שמונה שעות ליום ומשכרתו הוא רק שנים־עשר דולר לשבוע והוא שמח בחלקו. ורבנו עובד שעה, שעתים ליום ומשכורתו הוא עשרים דולר לשבוע ואין הוא מסתפּק בה.
האדון הנשיא נעץ בי את מבטו לראות את הרושם, שעשתה עלי תשובתו המחוכמה אל הרב.
מבויש ונכלם כבש הרב את עיניו בקרקע ולא ענה דבר.
צער וחמה, כלימה וכאב הסעירו את דמי בקרבי, בראותי כמה ירד עמי פלאים בעולם החדש והחפשי, כמה ירד כבוד תורתו, עד שבראש עדה גדולה, המונה את מספּר חבריה למאות, יעמוד אדם חשוך וגס המעיז להשוות עבודת־הקודש של רבו למלאכה פשוטה ולדמות רב לכיר ועוד להתגאות בחכמתו! אולם לא על הפּרנס כעסתי, שכן היה האיש מפּליטי צבא־ניקוליי ודעתו קצרה, אלא על ה“קופּה של שרצים התלויה מאחוריו”, על בני־עדתו ששמוהו אלוף לראשם. פּרנס לפי הדור…
בלב דוי, מלא בושה וכליה, יצאתי מאת פּני הנשיא. תפוס־מחשבות תעיתי ברחובות־עיר וגמרתי בדעתי, שלא לקבל משרה בבית־כנסת בניו־יורק, אפילו אם יתנו לי כל כסף וזהב שבעולם.
בלכתי באיסט־ברודווי ובהגיעי לקרן רחוב דז’פרסון, עמדתי ברגש אינסטינקטיבי והתבוננתי אל הבנין הגדול של ה“היברו אינסטיטוט”, הנקרא עתה בשם “עדיוקיישאָנאַל אלייענס”. כעין נבואה נבא לי לבי: פּה בבית הזה תעבוד עבודת־רוח עשרות בשנים!…
בעמדי ובהתבונני אל בית ה“אינסטיטוט” בא לקראתי ד"ר אדולף רדין, הרב בבית־הכנסת העממי שבמוסד ודרש בשלומי:
– אדוני איננו יודע אותי, אבל אני קראתי הרבה עליו וגם היה לי העונג לשמוע את דרשתו בבית־המדרש הגדול. שמי: ד“ר אדולף רדין. מטיף הייתי בהיכל הגדול בלודז'. עכשיו אני רב בבית־הכנסת העממי של ה”אינסטיטוט". יסדנו פּה אגודה בשם “ראָשיאן אמריקאן היברו אסאָסיאיישאָן” ובשם האגודה אני מתכבד להזמין את אדוני לנאום בבית הזה.
את שמע הד“ר רדין שמעתי עוד בהיותי בלודז',כי הוא מלומד ומטיף מצוין. בחפץ־לב קבלתי את הזמנתו. וזו היתה ראשית מעמדי בתור נואם קבוע ב”עדיוקיישאָנאַל עלייענס".
ד"ר רדין היה טפּוס מיוחד לעצמו. הוא היה טוב ומיטיב לבריות ולא עבר עליו יום אחד, שלא גמל בו חסד לאיש. רבים נושעו בו בכניסתם לארץ, מי בתמיכת־כסף, מי בעבודה ובמשרה. בכל עת ובכל שעה היה מוכן ומזומן ללכת, לכתוב, לדבר ולפעול לטובת בני־ארצו הבאים מעבר לים. ורק מגרעת אחת היתה בו: היותו ברוחו משכיל מבית־מדרשו של מנדלסון. הוא האמין בריפורמה ואדוק בשפה הגרמנית, עד שגם פּה באמריקה, בהיותו מטיף ליהודי רוסיה, דבר גרמנית והיא שגרמה, ששומעיו לא הבינו אותו ולא ידעו להעריך את כשרונו בתור נואם. הוא היה הרב מטעם הרשות בבתי־האסורים. לאסירים היה כאב רחמן, מליץ בינם ובין משפּחתם והשתדל להמתיק להם את מרי חייהם.
פּעם אחת, באספת־עם, ב“קופּר יוניון” בשאלת ההגירה, הרעים ד"ר רדין בקולו במעמד פקידי הרשות ואמר: לא המהגרים פורעים את מוסר האזרחים, אלא בני העשירים, הסוררים והמורים, ההולכים בטל וחיים על ירושת מורישיהם, הם פורעים את מוסר בני המהגרים. בימים ההם, כשהעתונות האמריקנית לא היתה עדיין מורעלת ברעל השוביניזם וארס האנטישמיות, מצאו דבריו הד בכל העתונות.
התודענו ונעשינו ידידים אהובים. ארבע־עשרה שנה עמדנו על בימה אחת ורק אהבה ואחוה היתה בינינו. בשנים האחרונות שבעתי ממנו נחת, בהכירי בו שנוי בנשמתו. מאז הפּוגרום בקישינוב נשתנו דעותיו שנוי אחר שנוי. לאט־לאט התחיל כופר בריפורמה ולהאמין בלאומיות, עד שנסע לאחד הקונגרסים הציוניים. שם אצלו עליו מרוחם הד“ר הרצל והד”ר נורדו והוא נעשה ציוני גמור, יסד אגודות ציוניות ונאם נאומים נלהבים לציונות עד יומו האחרון בשנת תרס"ט. אלפי מכבדיו ומעריציו לווהו לבית־עולמו.
כאבן השואבת משך אותי ה“היברו אינסטיטוט”. כמה פעמים שכרתי את האולם לנאום את נאומי בשכר כניסה. אולם להעלות על הדעת, שאתמנה לנואם קבוע עם משכורת שנתית – דבר זה היה נמנע המציאות. הנשיא והדירקטורים היו אמריקנים במאה אחוז ויותר והזירו עצמם מן הלשון האידית. במודעות על הכתלים, המודיעות על הרצאות, אספות וחזיונות של ה“אינסטיטוט”, לא היתה מעולם מלה אחת באידית. ואיך יכולתי לקוות, כי אתמנה לנואם קבוע באידית? אולם מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן. הוא משנה כל. שובר מבצרים עתיקים ובונה חדשים. משנה דעות ומחליף השקפות. מביא אנשים חדשים, אמיצי־כח, לברוא חדשות. אדם כזה נמנה למנהל ה“היברו אינסטיטוט”, ששנה את שמו ל“עדיוקיישאָנאַל אלייענס”.
פּרק ארבעים וארבעה
אחד מבני־הגלות מחונני־הכשרון, מבני עניים שמהם תצא תורה, היה ד“ר דוד בלוישטיין, המנהל החדש של ה”עדיוקיישאָנאַל אלייענס“. הוא היה מסור בכל לבו אל המוסד. ולאומי היה ברוחו. נולד בלידה הסמוכה לווילנה, למד תלמוד בישיבות עד היותו בן שמונה־עשרה, אחרי־כן נסע לגרמניה ולמד היסטוריה ופילוסופיה מפי הד”ר פיילכנפלד. בהיותו יליד־רוסיה לא הותרה לו הישיבה בגרמניה ובשנת תרמ“ו בא לאמריקה ונכנס להאוניברסיטה בהרוורד להשלים את חוק למודו. אולם לא מצא ספּוק לנפשו במדע ובספרים מתים. חיי אחיו המהגרים משכו את לבו והוא קפץ לתוך החיים הללו לעזור את העלובים בשאיפתם להעשות אמריקנים ולהשאר נאמנים לעמם ולמסורותיו. בשנת תרנ”ו נמנה לפּרופיסור לשפות שמיות באוניברסיטה ברוין בעיר פּרובידנס של רהוד איילנד.
בהיותו תלמיד האוניברסיטה בהרוורד התודע אל מר י’סי שטרויס, בנו של איזידור שטרויס, המיסד והנשיא של “עדיוקיישאָנאַל אלייענס”. שטרויס הצעיר הציג אותו לפני הוריו והוא מצא חן בעיניהם. ובשנת תרנ“ח נמנה ד”ר בלוישטיין למנהל “עדיוקיישאָנאַל אלייענס”. במוסד הזה מצא כר נרחב לעבודה לפי מחשבות לבו. תחת הנהלתו נעשה המוסד מרכז ליהודי רוסיה, כזקן כנער, וגשר המגשר את מורד־העיר עם מעלה־העיר, או, כמליצתי: “דרי־מטה” עם “דרי־מעלה”.
עוד בבוסטון התודענו ובבואו לניו־יורק הזמין אותי להרצות שורה של הרצאות בלילי־שבתות במשך שני חדשים. אל ההרצאות היה מזמין את גבאי המוסד, את הנשיא איזידור שטרויס ואת הדירקטורים: פּרופ. זילגמן, יעקב שיף, לואי מרשל, שמואל גרינבום ועוד כמה מיהודי גרמניה יושבי מעלה־העיר. לא כולם הבינו את דברי ואלה שהבינו לא הבינו את הכל. אולם די היה להם להבין את התועלת שבהרצאות כאלה להצבור היהודי. ואם לא שמעו הכל, ראו דים. ראו, כי האולם נתמלא שעה אחת קודם ההרצאה; ראו, כי שני הרחובות, איסט־ברודווי ודז’פרסון, היו מלאים בני־אדם הצובאים על האולם מאין מקום להכנס ובכל פעם היה צורך בשוטרים להשכין סדר; ראו המון בן אלף ראש עומד אחוז־קסם, זקוף עינים ואזנים, מוכן ומזומן לשמוע, ללמוד ולהבין; ראו, כי בשעה אחת נשתנה מצב־רוחם של השומעים, הנה הם עומדים עצובים ועגומים עד לדמעות ופתאום מאירים פּניהם מגיל. הם ראו והרגישו במבטי־נועם של הקהל הפּונים אלי. ושוב ראו, כי האולם הזה היה ריק ודרכיו אבלות בשעת הרצאותיהם של המרצים האנגלים. כל זה הוכיח אותם, כי לקהל היהודי אין לדבר אלא בלשונו.
מר יעקב שיף אמר פעם אחת בקורת־רוח: נפלא הדבר, מבין אני אידית בקושי, אולם את דברי מר מסליאנסקי אני מבין על בורים בשמעי אותו ובהביטי על קהל שומעיו.
ד“ר בלוישטיין הרגיש בנטיתם של גבאי ה” עדיוקיישאָנאַל אלייענס“. גם העתונות היתה בעזרתו. אולם ליתר תוקף ובטחון העיר את אזני אחד מידידי הנאמנים, רעוו. פיליפּ יחס, תלמיד־חכם, עוסק בצרכי צבור באמונה ונואם ממדרגה ראשונה, כי מהראוי שמאות מקהל שומעי יחתמו כתב־בקשה לראשי המוסד למנות אותי נואם קבוע באידית ב”אלייענס“. ידידי יחס לא חבק את ידו. במרץ התחיל בדבר ולאחר שני שבועות מסר להנהלת המוסד כתב־בקשה חתום בידי מאות איש. הכתב הזה חתם את גורלי להתקשר עם ה” עדיוקיישאָנאַל אלייענס" לעשרות שנים עד היום הזה. הד"ר בלוישטיין שלח טלגרף לביתי וברכני בשם הנשיא והדירקטורים למנויי לנואם קבוע באידית במוסדם.
נשיא “הועדה לדת ולמוסר” של ה“אלייענס”, מר לואי מרשל, הזמינני לערב אחד לביתו לשוחח אתו על הפּרוגרמה של נאומי ב“אלייענס”. מר מרשל היה אז צעיר לימים, אולם שמו היה גדול ומפורסם לא בניו־יורק בלבד, אלא בכל ארצות־הברית. בעולם הכללי היה ידוע לעורך־דין מובהק, מומחה בקונסטיטוציה ודבריו נשמעים לגדולי השופטים בארץ. ובעולם היהודים – כיהודי נאמן, לוחם לזכיות ישראל ועסקן צבורי ממדרגה ראשונה.
מר מרשל קבלני בסבר פנים יפות בחדר־ספריתו. שתי שעות רצופות ישבנו ושוחחנו על מצב היהודים בארצות שונות. ביחוד התענין במה שספרתי לו על מצבם הנורא של היהודים ברוסיה החשכה. ראיתי לפני אדם גדול ויותר מזה – יהודי גדול, בעל לב חם ומוח צלול, מלא דעת בדברי ימי עמנו וספרותו. ידיעתו בעברית היא קלושה, אולם אידית הוא קורא במרוצה, מתענין בכל הנכתב ונאמר באידית ומדבר וכותב אידית בשעת הצורך. אופי מוצק, מוח של גאון עם לב טוב ורגש מלא שירה מצאתי ביהודי האמריקני הגדול.
את הפּרוגרמה שלי הצעתי לפני מרשל בקצרה: חוב קדוש מוטל על ה“עדיוקיישאָנאַל אלייענס” לעשות עבודת־משנה. בתור אזרחי אמריקה עלינו להכניס את אחינו המהגרים תחת כנפי אמריקה, כלומר: להרגיע את עצביהם המרוגזים מרוב לחץ בארצות החושך, לנער מעליהם את אבק הגלות, שיראו את עצמם אזרחים בני־חורין בארץ־החרות ויקבלו עליהם את ברכת החרות לחיות חיי שקט, יופי וטוהר, כראוי לאזרחים בני־חורין. ובתור יהודים עלינו לשמור בכל כחנו על נשמתם היהודית ועל המסורת שבידם, שעליה נלחמו ומסרו את נפשם אלפי שנה בארצות גלותם. היהודי לא יהיה לעולם אמריקני נאמן אם ישליך אחרי גוו את יהדותו. נשמותיהם, דרכי־המוסר ומדות־הצדק שלהם אינם צריכים תקון לפי רוח אמריקה, שכן הם עומדים על עיקרי המוסר העליון של תורת משה. נשמותיהם של בני ווילנה, ברדיטשב וביאליסטוק אין להם מה ללמוד מנשמותיהם של בני ניו־יורק וסן־פרנציסקו. לא אתיקה חסרה להמהגרים, אלא קצת אסתטיקה, מעט נמוס ודרך־ארץ, שבארצות מולדתם לא היה להם ממי ללמוד. עלינו לאמרק את גופות האבות וליהד את נשמות הבנים וזוהי תעודת אליהו להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, לאחד את שני הדורות.
מר מרשל הביע את שביעת־רצונו מהפּרוגרמה שלי. נפטרתי ממנו מתוך הדברים האלה: כדי למנוע אי־הבנה בינינו רצוני להדגיש סעיף זה: הרשות נתונה להנהלת ה“אלייענס” להעיר לי על מה לדבר,
אבל לעולם אין לה הרשות לצוות עלי מה לא לדבר.
מר מרשל ירד לדעתי. בידידות נפרדתי ממנו וברכני למשרתי החדשה. ולפי הפּרוגרמה הזאת אני עובד עד היום. ומעולם לא הפריעו אותי מתעמולתי לציונות, ללאומיות ולמסורת.
למחר יצאה העתונות וברכה את ה“אלייענס” ואותי ומשרדתי היתה שרירה וקימה.
בשם ה“עדיוקיישאָנאַל אַלייענס” עזרתי להתפּתחותם של כל מוסדות־ישראל הגדולים שבניו־יורק: בתי־החולים השונים, הכנסת־אורחים, בתי מושב־זקנים, ישיבות, בתי־יתומים, בתי תלמוד־תורה, בתי־כנסיות, בתי־תינוקות, גמילות־חסדים וכיוצא בהם. גם ב“עדת ישראל” תמכתי בעמלי. אולם כאשר יגדלו ויתפּתחו כן יעשו לאמריקנים ואזנם תכבד משמוע הלשון האידית ולאספותיהם השנתיות יקראו ה“אולדרמנים” לשעבר וה“אסמבלימנים” לעתיד.
בורא ניב שפתים יסלח להם לכולם.
פּרק ארבעים וחמשה
מקובל בידי ההמון, כי תורה־שבכתב קדמה לתורה שבעל־פּה. וטעות היא בידם. עוד קודם מתן תורה היתה בידי בני־משראל מסורת, שנמסרה מדור לדור מאברהם עד משה רבנו. והוא הדין למשניות, שהיו שגורות בפי העם עוד בימי שמעיה ואבטליון והלכו ורבו עד שבא רבי יהודה הנשיא וסדרן בכתב.
אחרי עשרים שנות עבודה שבעל־פּה אמרתי: הגיעה השעה להתחיל בעבודה שבכתב. כלומר: במקום להטיף לפני מאות שומעים, אוציא עתון לאלפי קוראים.
אמרתי ועשיתי. בשנת תרס“ב החלותי להוציא עתון גדול באידית ובאנגלית בשם “די אידישע וועלט”, בעזרת ידידי ד”ר בלוישטיין, שהיה המתווך ביני ושותפי ממורד־העיר: ישראל וולף, מר ברודה וחתני פּנחס טורברג ובין גדולי־היהודים ממעלה־העיר: לואי מרשל, פרידריך שטיין, כורש סולצברגר, שיסדנו קורפּורציה בשם “לבנון פּרינטינג קומפּ.”
מחסור בכסף לא היה. מיד קנינו את בית־המערכת והדפוס של העתון הסוציאַליסטי “אַבענד בלאַט” שברחוב רוטגרס מספּר תשע. הזמנו חבר עוזרים מטובי הסופרים והעתונאים. לעורך נמנה מר בוקנסקי – “בן־פּורת”, – לשעבר עורך ה“העראלד” וה“פאָלקס אַדוואָקאַט”. עוזריו היו: א. טננבוים, פיליפּ קרנץ, המשורר מוריס רוזנפלד, מ. כץ, א. פרומקין, המשורר העברי מ.מ. דוליצקי, מ.ד. הרמלין, ציוני, ז. קורנבליט. מלבדם השתתפו אחת לשבוע בפיליטונים ובשירים: ל. זולוטקוף – “זקף גדול” – והמשורר הפילוסופי “יהואָש” מדנוור. המדור האנגלי היה ערוך בידי המלומד הידוע יוסף יעקב’ס בהשתתפות יעקב די הז, מזכיר ההסתדרות הציונית לשעבר, וי.י. בריל, כעת עורך המדור האנגלי ב“טאַגעבלאַט”.
מר יוסף יעקב’ס היה הראשון שעשה ספירה מדעית ממספּר היהודים בארצות־הברית ופרסמה בה“אידישע וועלט”. הוא הוכיח, כי באמריקה היו אז רק שש מאות אלף נפש מישראל. מאמריו הראשיים הקנו לו שם בעתונות האנגלית דעותיו היו מתקבלות בה.
ה“אידישע וועלט” קנה לו שם גדול בתור עתון ספרותי נקי, מלא ענין וערוך בטעם ובנמוס. הוא היה העתון הראשון, שהטיף באמת ובאמונה להרעיון הלאומי בימי המעבר מ“חבת־ציון” לציונות. הוא היה העתון הראשון, שקדיש בלא מחיר חטיבה מיוחדת לנדבות הקרן הקימת. גם נתן את התרגום הראשון של “אַלטניילאַנד” להרצל.
ספּורים ורומנים כתבו בעתון שני גדולי המספּרים שבדור: נ.מ. שייקווטש – שמ"ר – ומ. זייפרט. בספּורים קטנים השתתפו טובי המספּרים שמעבר לים, כמו ברשדסקי וכיוצא בו. כח ביבליוגרפי חשוב, שאין ערוך לו בעתון יומי, היה חתני פּנחס טורברג, הבקי בכל חדרי הספרות העברית והאידית ומחונן בחוש־בקורת חריף.
יכול אני לאמר בגאון, כי ה“אידישע וועלט” הרים את קרן הסופר היהודי במשכורת ההגונה שניתנה לו וביחס השלום והאחוה שהיה בין הסופרים ובין המוציאים. וראה זה פלא! חבר־המערכת נצטרף מאנשים בעלי דעות שונות וקיצוניות, מהם לאומיים נאמנים ומהם רדיקלים מקיצוני השמאל, לשעבר סופרי ה“אבענד בלאַט” הסוציאַליסטי. כל אחד היה רחוק מחברו בדעות ובהשקפות־עולם. אולם בשעה שישבו במערכת היתה אוירה של ידידות מאחדת אותם וכולם כאחד עשו את מלאכתם באמונה.
אופינית היא שיחה אחת בין שני חברי המערכת, שהגיעה לאזני שלא מדעתם. ישבתי בלשכתי בין הערבים כתום העבודה. כל חברי המערכת כבר הלכו לביתם, חוץ משני השמאליים ק. ופ. הם ישבו בחדר השני ושוחחו ביניהם על־אודותי מבלי לדעת שאני יושב בחדרי.
– יאמר לי מר פ. – נענה ק. ושאל – מה היה לנו ולמר מ.? מדוע עפרנו עליו בעפר בעבדנו ב“אבענד בלאט”? זה לנו השנה השניה לעבוד במחיצתו ולא מצאנו בו דופי. סוער ורועש הוא על הבימה ואתנו במערכת הוא נוח, מתון, ענותן וטוב־לב. אני לא שמעתי ממנו מלה אחת בגנותו של אדם…
– הן – ענה פ. – זוהי רעת הכתות והמפלגות, הפּרוד בין אבות־הדעות, המשפּטים הקדומים הם מחודדים כל־כך והאדיקות פּרועה כל־כך, עד שכל בן־מפלגה חושב, שרק חבריו לדעה בני־אדם הם ואלה שלא נכנסו לכלל מפלגתו יצאו מכלל בני־אדם. לו ידעו והכירו זה את זה, היו חולפים ועוברים המשפּטים הקדומים וגוזמאות־ההבל לתקון עולמנו ולשפּור חיינו.
שיחתם היתה יוצאת מן הלב ובטון של “אבל אשמים אנחנו”.
מובן מאליו, כי ה“אידישע וועלט” היתה בו משום התחרות לשאר העתונים היהודים, שקדמו לו בקיומם. לא נעים היה להם לראותו בהצלחתו. כל משא ומתן יש בו התחרות. כל אחד במקצועו מתחרה עם חברו ונלחם בו. אולם מלחמתם היא פנימית. העומדים מבחוץ אינם מרגישים בה. לא כן התחרות בין עתונים. ריב כי יהיה בין עתון לעתון יתפּרץ החוצה, ברחובות קריה, לעיני אלפי אנשים. נשק להכות את האויב ולהגן על עצמם לא יחסר להעתונאים. עוזרי העתון סופריו מחדדים את עטיהם ויוצאים בקרב. גבורי־עט אלה מחכים לשעת־כושר לירות את חיציהם, המשוחים לפעמים ברעל, במחנה האויב. כי מתי יגיע להם לצאת אלי קרב ולהרעיש מבצרים לעיני אלפי אנשים? המוציאים היו אולי מושלים ברוחם, אולם “פּוטר מים ראשית מדון”. קשה לעצור בעד נחל שוטף העובר על גדותיו. יום־יום הולכת המלחמה וגדלה. מספּר הקוראים מתרבה בשעת מלחמה. קוראי עתון אחד מתחילים קוראים את העתון השני, לדעת מה אומר השני בריבו. לצערנו טבעו של אדם בכך להתענג על קלון חברו ועלבונו. ומי יודע להעליב כעתון אחד בחברו?
אנכי, מו"ל טירון, שהייתי רגיל עשרות בשנים להזהר בכבוד הצבור בעבודתי שבעל־פּה, נצטערתי מאד בהעביר אותי הגורל לעבודה שבכתב ועל־ידי עטיהם של אחרים, עטים משוחים ברעל. שעה קשה היתה לי בכל יום השעה השתים־עשרה בקראי את ההגהה האחרונה של העתון, המוכן להכנס לתוך מכבש הדפוס ובראותי את קיתונות הזלזולים והחרפות הנשפּכות על ראשי ידידי מאז, ששלום־תמיד היו בינינו. לא אחת מחקתי חטיבות שלמות, שניתי, וכאן אני שומע קול דוחק: המכונה עומדת! השעה מאוחרת! בקשתי רחמים מאת אנשי־חילי המעטים, שיהיו זהירים, מנומסים בדבריהם ובבטוייהם. אולם תמיד קבלתי תשובה אחת: הם הראו לי את עתוני יריבי מאתמול מלאים וגדושים זלזולים וגדופים עלי. קבלתי את יסורי בשתיקה.
פּעם אחת נסעתי לשיקגו. בשובי מצאתי שערוריה נוראה. “המשורר־הר־שרפה” התגעש והקיא מלועו אש וגפרית על ראש אחד מידידי הנאמנים, מוציא עתון יומי. התרגזתי מאד. בודד ומשמים ישבתי בלשכתי עד שעה מאוחרת בערב.
השעה העשירית. אני יושב לבדי. פּתאום נפתחה הדלת ו – שומו שמים! לפני עומד שונאי בנפש, מר יעקב ספּירשטיין, מוציא ה“אבענד פּאָסט”, עומד בבת־צחוקו הנעים, מסתכל בפני ומנענע בראשו. נדהמתי ולא האמנתי, כי בהקיץ אני ולא בחלום.
– יואיל נא,מר ספּירשטיין, לשבת – אמרתי. – עוז אין לי להרים פּני אליו. ביחוד אחרי ההתנפּלות עליו בגליון היום של ה“אידישע וועלט”. אולם יאמין לי, כי זה עתה שבתי משיקגו…
הוא לא נתן לי לכלות את דברי, חבקני ואמר לי מהירות כדרכו:
– כפי שאני רואה עדיין ירוק הוא כבשעת ירידתו מן האניה. מצטער הוא על דברים של מה בכך. יראה ממני, הנושן בהוצאת עתונים. אני נהניתי אתמול מהטבילה, שהטבילוהו ב“אבענד פּאָסט” שלי והייתי מוכן לקבל את חלקי היום בה“אידישע וועלט”. כל הפּולמוס המגונה הזה הוא בעיני מעין “יקומו נא הנערים ויצחקו לפנינו”. יצחקו אנשי־העט. צחק זה מרבה חיים. עבר יום ותגרותיו עמו. אתא ערב נעים וצח. נצא מעט לרוח הערב להצליל את דעתנו המטמטמת.
ותיכף יצאתי שלוב־זרוע עם “שונאי הנורא”. הרבה למדתי מאיש־המסחר הפּקח והמעשי הזה. למדתי, כי תמימות איננה מביאה ברכה. צריך אדם לראות את החיים בעינים אחרות…
ואמנם טפּוס מענין היה ספּירשטיין. מלא עוז ומרץ וחפץ־חיים. למראה־עין היה קפּדן ורגזן. אולם אלה שידעוהו מקרוב מצאו בו אופי נוח מאד. הוא התענין במצבו של חברו כבשלו ולא לחנם אהבוהו וכבדוהו כאב כל אלה שעבדו עמו במחיצתו ובמותו לפני זמנו בכו והמרו עליו. ועדיין זכרו חי בלב ידידיו וקרוביו.
ה“אידישע וועלט” נתקיים שתי שנים ומחצה. את שנתו השלישית לא הוציא. “דרי מעלה” ו“דרי מטה” לא ברו לכלל דעה בדבר שיטתו של העתון. ועלי להודות, כי גם אני חייב במיתתו של העתון במעוט כשרונותי להרבות את ההכנסה על ההוצאה.
אלפי דולרים ולא־מעט בריאות־הגוף הפסדתי בהעתון. סלקתי את ידי מעבודה שבכתב וחזרתי לעבודה שבעל־פּה.
פּרק ארבעים וששה
“אתונה של אמריקה” – בוסטון של מסטשוסטס – היתה חרותה בזכרוני עוד מימי רוסיה, בהיותו “קורא יקר” של “המליץ” ו“הצפירה” ובקראי את מכתביהם הנמלצים של סופריהם “מחוץ לארצנו”. בכל עת שהיו מזכירים את בוסטון היו מוסיפים מיד את שבחה, שהיא “אתונה של אמריקה”; כלומר, לא של המהגרים, היהודים, האיטלקים והפּולנים, שמספּרם רב בבוסטון, אלא של זקני ה“יינקים”, בני־בניהם של הפּוריטנים, הגולים, שנמלטו בעת צרה מאנגליה, עברו את האוקינוס האטלנטי ובנו את מדינות “אנגליה החדשה”. מקום בראש תופסת בוסטון ובספרות האמריקנית היא נקראת בשם בירת יון העתיקה –אתונה.
בוסטון היא העתיקה בערי ארצות־הברית. היא ערש תנועת־החופש באמריקה, שבאה לפרוק את עול אנגליה. עוד עומדים על תלם הבתים ההיסטוריים, שנקהלו בהם הקולוניסטים במסירת־נפש לאספות־עם לפרוק מעליהם עול הנציבים האנגלים. עוד נשמע הד־הקול: “חרות או מות!” בחלל האולם ההיסטורי “פענויאל האָל” וכיוצא בו, שהיו גיא־חזיון להמחזות הדרמטיים הראשונים של הריבולוציה.
ריח של זקנה נודף מבוסטון העתיקה בבתיה הישנים, ברחובותיה הצרים והעקלקלים. זר לא ימצא בהם את ידיו ואת רגליו. מתפּתלים הם בעגול, נאחזים זה בזה, מעין “סופו נעוץ בתחלתו”, סמל הנצח, אין־סוף…
ובדידי הוה עובדה. פּעם אחת הלכתי לנאום נאום בבית־הכנסת של “באלדווין פּלייס”. פּונדקי היה לא רחוק מבית־הכנסת. יצאתי מפּונדקי לטייל כשעה לאורך הרחוב מערבה. לא ידעתי לאן מוביל הרחוב. אמרתי: אתהלך כחצי שעה לרוח היום, אחר אשובה ואבוא לבית־הכנסת בשעה הקבועה. בלכתי שקוע במחשבותי על תוכן נאומי ובמקום חצי שעה הלכתי שעה תמימה. כשעמדתי על הדבר נבהלתי. רחוק אני כשעה מבית־הכנסת והקהל מחכה לי. הדיקנות היא אחד העקרים הגדולים בחיי. עמדתי וקראתי רכב. אוטומובילים טרם היו בארץ.
– לאן? – שואל אותי הרכב היהודי.
– לבית־הכנסת של “באלדווין פּלייס” – עניתי.
– דומה שירוק הוא – מחייך הרכב – משל למה הדבר דומה? לאדם העומד בנהר ומבקש מעט מים. הריהו עומד אצל בית־הכנסת ומבקש ממני להוליכו אליו.
משל הרכב מצא חן בעיני. שאלתי אותו:
– היתכן? התרחקתי מהלך שעה תמימה מבית־הכנסת ונמצאתי שוב עומד אצל בית־הכנסת?
– אל ישאל ואל יתמה, – ענה הרכב. – הארדיכלים הקדמונים, שבנו את בוסטון העתיקה, היו עקומי־מח ובנו רחובות עקומים. אם ילך עוד שעה אחת לאורך הרחוב יחזור ויושב למקום הזה. סובב סובב הרחוב.
בוסטון מתגדרת ב“הרוורד קוליג'” שלה. האוניברסיטה האריסטוקרטית, שהעמידה רוב גדולי אמריקה, ביניהם גם גדולים מישראל כלואי ד. ברנדייס וחבריו. רבים מהם הם בני מהגרים, בני־ישיבה מעבר לים, עילוים, שמלאו כרסם בש“ס ובפוסקים ועכשיו הם כוכבים מזהירים בשמי המדע. בימים ההם, לפני שלשים שנה, לא ידעה עדיין אמריקה את האנטישמיות המזוהמת, הפּורשת עתה את כנפיה ומעיבה את קרני האור של החרות גם בהיכלי־המדע המזהירים, כ”הרוורד קוליג‘" והעומדים בראש אינם מתביישים להראות גלוי את שנאת־ישראל שבלבם. אז לא הפלו במוסד הגדול הזה בין בן־ברית ובין אינו בן־ברית. אחוה ורעות היתה בין התלמידם מבלי הבדל גזע ודת. וכשנתכבדתי מקבוצת תלמידים יהודים לבקר את הקוליג’ קבלוני בסבר פנים יפות גם חבריהם הנוצרים והפּרופיסורים. הפּרופיסור לשפות שמיות דבר אתי בעברית צחה.
שכונת היהודים ברחובות סיילם והנובר וברחובות הסמוכים להם היא גיטו מיוחדת, הדומה להגיטו היהודית באמשטרדם ובווילנה. שכונה יהודית ממש, מלאה חיים יהודיים. בתי־כנסיות גדולים, רבנים מובהקים, חברות שונות לש"ס, למשניות ולתהלים. כמעט כל בתי־המסחר סגורים בשבת. בבית־הכנסת של “באלדווין פּלייס” מתפּללים בבת־אחת “מנינים” אחדים במקומות שונים. גם מצאתי חדרים עם מלמדי תינוקות מן הטפּוס הישן מעבר לים. – אוירה יהודית ממש גדולה ביחס מזו שבניו־יורק.
יותר מעשרים נאום נאמתי בבוסטון. הקהל הראה את התענינותו בעבודה לאומית לכל מקצעותיה. האגודות הציוניות, בתי תלמוד־תורה, מוסדות העיר כמו – “מושב־זקנים”, “בית־יתומים” ו“הכנסת אורחים” – כולם שלחו אלי חברי מלאכות להודות לי על חזקי בנאומי את ידי העוסקים בהם. שכחתי, כי באמריקה אנכי. ראיתי את עצמי באחת מערי־מולדתי החביבות, כביאליסטוק, מינסק ובריסק.
חלק הגון בעבודתי לקחו ידידי שקניתי לי בבוסטון: הרב שחור, פּקח, מלא וגדוש בחריפות יהודית; הסופר רב־הכשרון בעברית ובאידית, מר ש. פרידסון – “שפן הסופר”; העסקן החרוץ מר זלמן מרגליות, שנתקבל אחר־כך לרב בקליוולנד, נשא משרה חשובה, היה נואם מצוין וחביב על בני עירו ובני המדינה, פּעל הרבה בימי חייו המעטים ועתיד מזהיר היה נשקף לו, אולם בא המות וקפּד את פתיל חייו. יהי זכרו ברוך. בין ידידי היה גם א.ש. וולדשטיין, תלמיד הקוליג' בהרוורד וסופר עברי מובהק. אלה ועוד אחרים היו עוזרי הנאמנים ובני־לויתי על כל פסיעה ופסיעה. ולא בבוסטון בלבד עזרו על ידי, אלא נסעו אתי גם לערים הסמוכות, כמו ווסטר, פּרובידנס, שהיו בהן קהלות הגונות.
ידיד נפש מצאתי באדם הגדול, נשוא־פנים, נדיב־לב ותלמיד־חכם מר ברוך יצחק ריינהאַרץ. כשמו כן הוא. לב טהור ונשמה טהורה היו לו. ביתו היה בית־ועד לחכמים. על כל צרה שלא תבוא היתה ידו פתוחה לעזור ולתמוך. למדן מופלג היה, בקי בספרות העברית העתיקה והחדשה. הוא היה אחד מעשירי־ישראל המפורסמים, שזכו לשני שלחנות, לתורה ולגדולה. בבוסטון היה אחד ואין שני לו.
משכילי בוסטון ולומדיה יסדו ביניהם אגודה בשם “כרם ישראל”. אגודה זו היתה תפארת לבוסטון. חבריה היו כולם יודעי־תורה. הם היו מתאספים ושומעים הרצאות ונאומים על נושאים שונים בהיסטוריה, מתוכחים על עניני ישראל. גם היו תומכים בידי חבריהם העניים ובמוסדות נחוצים הם היו מושכים אליהם את בני־הנעורים ונוטעים אותם ב“כרמם”, שהיה הגשר בין שני הדורות. נשיא ה“כרם” היה מר ריינהארץ. בקומתו הזקופה, בראשו הנהדר, ראש־ארי, ובזקנו המגודל, זקן־הרצל – היה נאה להיות הכורם של “כרם ישראל”.
שני חדשים עשיתי בבוסטון. וכימים אחדים היו בעיני ובעיני שומעי ומכבדי. בא יום־הפּרידה. הוזמנתי לנאום את נאומי האחרון בבית־הכנסת הגדול, כנהוג. הובילוני אחרי נאומי לחדר־המזון הגדול. ומה נשתוממתי לראות שלחנות ערוכים, מסובים רבים, ובראשם הרב בבוסטון בפניו העדינים והמלאים חן־ישראל, רבי משה זבולן מרגליות, כעת רב בניו־יורק וראש אגודת הרבנים בארצות־הברית וקנדה, ומסביבו כל נכבדי העיר. הם קבלוני בכבוד ותיכף גלו לי את הרז, כי כל הסעודה הזאת, כלומר, הבנקט, לא נערכה אלא לכבודי.
פרק ארבעים ושבעה
פילדלפיה, עיר “אהבת־אחים” בשפת יון העתיקה. בדברי־ימינו ידוע השם מימי אגריפוס המלך. הרומאים קראו את העיר “רבת בני עמון” מעבר לירדן בשם פילדלפיה. זה לי שנתים ימים בארצות־הברית. כמה פעמים עברתי דרך פילדלפיה, שמעתי בהכריז הקונדוקטור את השם “פילדלפיה”, אולם לא היה בי החפץ לרדת בעיר עם חבילת סחורתי הרוחנית, כי בעת ההיא לא יצא עדיין לפילדלפיה השם הטוב שיש לה בימינו. מספּר היהודים היה קטן ומוסדותיהם דלים בכמות ובאיכות. קהלת היהודים היתה מצערה ודלה במצבה הרוחני.
במקרה נודע לי, כי בפילדלפיה קיים ועומד בית־כנסת של יהודי רוסיה והרב בבית־הכנסת הוא רך בשנים וזקן בחכמה כאחד מזקני הגאונים. יושב הוא בפילדלפיה לא מזמן ארוך הוא בא לשם למלא את מקום חותנו הרב אליעזר קליינברג, מו"ץ בווילנה לשעבר ורב בפילדלפיה בשנותיו האחרונות. הגד הוגד לי, כי הרב הצעיר מלבד גדלו בתורה הוא חכם ונאור, מעמיק לראות בחיים, יודע הכל, מבין הכל ומשתתף בכל. לרב כזה נכספה נפשי. ידעתי אותם, את הרבנים החכמים והנאורים, אך עזוב עזבתים ברוסיה…
בשמעי זאת נסעתי מיד לפילדלפיה. ויותר ממה ששמעתי מצאתי בהרב הצעיר. בהתודענו זה לזה כרתנו בינינו ברית אהבה נאמנה הקימת בינינו ובין בתינו עד היום הזה.
פילדלפיה היא ההיפך הגמור מבוסטון. רחובותיה ישרים כדף אישקוקי, רבועים־רבועים לארכה ולרחבה. כאשר יכבד על הזר בבוסטון למצוא את דרכו ברחובותיה ובסמטותיה העקומים והנפתלים, כן יקל עליו בפילדלפיה וביום הראשון לבואו לא יוכל לתעות בה. היודע את מספּר הבית ימצאהו בנקל מבלי לשאול פּי איש. סגנון הבתים הוא חדש ומודרני. בית מועצת העיר, ה“עיריה” הוא בנין גדול ואינו נופל מן הבנינים הגדולים והנהדרים בפּריז ובברלין. רק רחובות אחדים מלאים חיים, הומים ורועשים כבקרית־תבל גדולה וכל העיר תפוסה מנוחה, שקט ודומיה כישנה את שנתה. על כן יאמר: “פילדלפיה ישנה”. וזה מוסיף לה לוית־חן. רצונך – ואתה בהמונו של כרך, כמו בניו־יורק, רצונך במנוחה – סוב לך רבועים אחדים מרחוב ברוד ולפניך מנוחה שלמה, כמו בעירה קטנה.
בלוית ידידי, הרב הצעיר לוונטל, שלא זזה ידו מידי כל ימי היותי בפילדלפיה, בקרתי את רב הספרדים, הרב שבתי מורייס. ראיתי לפני זקן נשוא־פנים, צדיק תמים ומסור בכל לבו להיהדות המסורה, לפי האופי הספרדי הטהור. האידיאל שלו היה בית־המדרש לרבנים בניו־יורק, שנוסד על־ידו.
קורת־רוח מיוחדת היתה לי בכניסתי עם ידידי לבית־המשפּט. בן־לויתי לא אמר לי מי הוא השופט, אין רצונו אלא להראות לי שופט אמריקני יושב על כסא־דין ועושה משפּט. התבוננתי לשופט היושב לבוש תגא על כסא רם, לעיניו השחורות, הגדולות והמאירות, לראשו העגול המכוסה שער שחור ומסולסל, לחן הנעים השפוך על פניו השחרחרים, לבת־הצחוק הנוחה על שפתיו, למבטו החודר בפני האיש העומד לפניו להשיב על שאלותיו – והתמונה הזאת לקחה את לבי. בלחש שאלתי את הרב לוונטל:
– יאמר לי, בבקשה, כלום אין השופט יהודי מאחינו?
– לשאלה זו חכיתי, – ענה הרב לוונטל בבת־צחוק – אמרתי: אראה אם אדוני הבא זה לא כבר מרוסיה החשוכה, ממקום שאסור ליהודי להיות נושא־מכתבים או מרביץ־רחובות – אם יכיר יהודי היושב לבוש תגא על כסא־דין. הן, ידידי, הוא הכיר אותו. השופט הוא יהודי ולא יהודי סתם, אלא תלמיד־חכם ומלומד בחכמת ישראל, מתענין בצרכי כלל ישראל, לומד גמרא וכותב עברית, בעלי ספריה גדולה, מחזיק בידי מחברים מישראל, תלמידי־חכמים עניים, משוררים, סופרים המצפּים לעזרתו. מובטחני, ששמע באירופּה את שם השופט מאיר סולצברגר.
– כן, אדוני הרב, שמעתי וקראתי על השופט הזה. ומה נהדר הוא הרושם לראות בפעם הראשונה בחיי שופט יהודי. רצוני לברך “שהחיינו” ובמקום “לזמן הזה” לאמר: “והגיעני למקום הזה”. ברוכה את ארץ החופש והשויון!
עם נעילת בית־המשפּט הציגני הרב לפני השופט סולצברגר. הלכנו אתו לביתו ושם ספּרנו בתורה ובחכמה. השופט סולצברגר היה אחר־כך לאחד מידידי הנאמנים. זמן רב החלפנו מכתבים זה עם זה, ביחוד בימים שתמך ביד נדיבה את המשורר העברי הלאומי נפתלי הירץ אימבר.
בפילדלפיה מצאתי את ידיד הסופר והפּדגוג העברי מר הלל מלכובסקי, חתן הסופר הידוע י.י. וייסברג מקיוב.
אחת השעות שאינן נשכחות היתה לי השעה שבליתי בבית ההיסטורי “אולם החרות” העומד על תלו ביפיו ובהדרו בטבור העיר. באולם הזה הוכרזה חרותן של שלש־עשרה המדינות הראשונות, שבכחן ובגבורתן פרקו מעליהן את עול אנגליה. במקום ההיסטורי הזה עומד עדיין פּעמון־החרות, שהודיע לעולם את תוצאות מלחמת־החרות ונצחון הגבורים עם מצביאם ג’יאורג' וושינגטון. באולם הזה נקרא ראשונה התעודה האמריקנית הקדושה של חרות־העם, החתומה בעצם ידיהם של מיסדי הריפּובליקה הגדולה בעולם – ארצות־הברית באמריקה. “הצהרת־החרות” במקורה תלויה עד היום באולם ונקראת ביראת־הכבוד בפי אלפי המבקרים.
נגשתי לפעמון־החרות. ברגש־כבוד התבוננתי אליו וקראתי את תרגום המקרא: “וקראתם דרור בארץ לכל יושביה”. מקרא־קודש זה, מקרא קצר בתורת־קדשנו העתיקה, חרות על פּעמון־החרות החדש, שלא עברו עליו אלא מאה שנה, העיר בי את הגאון הלאומי, את רגש־הקודש של “אתה בחרתנו”; בראותי, כי עם אמריקה הצעיר בּעמים, בּרצותו לתת שם עולם לחרותו לא מצא בּטוי נמרץ לא בקורן המושלמי, לא בברית החדשה הנוצרית, אלא בתורת־קדשנו העתיקה. יזכור זאת דורנו הבא באמריקה.
בפילדלפיה – אוכל לאמר בקורת־רוח – עזרתי לכל מוסדותיה, שנוסדו בשלשים השנים האחרונות. “הכנסת־אורחים”, “בית־יתומים”, “מושב־זקנים”, בתי תלמוד־תורה, בית־החולים “סיני”, בתי־הכנסת, הסניטריום לחולי־שחפת, האגודות הלאומיות והציניות, כמו ה“חברה לספרות העברית” – כל המוסדות האלה עזרתי, ביחד עם הרב לוונטל והעסקן מר יעקב מרגליות, ליסודן ולהתפּתחותן עד שהגיעו למה שהם בימינו.
פּרק ארבעים ושמונה
אחות קטנה היא קנדה לארצות־הברית. כמוהן היא משתרעת מן הים האטלנטי עד הים השוקט (הפּסיפי). כפופה היא לאנגליה בתור אחת ממושבותיה, אולם עומדת ברשות עצמה עם ממשלה מיוחדת ובית־נבחרים מיוחד. לפנים היה חלק ממנה ברשות צרפת. מלחמה ארוכה היתה בין אנגליה וצרפת בשל קנדה וסוף הנצחון היה לאנגליה. בין שרי־הצבא האנגלים, שצבאו על מונטריאל בשנת תפ"ד, היו יהודים רבים מן הספרדים, כמו: עמנואל די קורדובא, חננאל גרציא, יצחק מירנדא. אחרי נצחונה של אנגליה התחילו היהודים להתישב במונטריאל. בין המתישבים הראשונים רשומים השמות: לזרוס, דייוויס, אוריאל, אוריסקו, שמואל יעקוביס, שמעון לוי, אברהם פרנקס, פרנדיז די פונסיקא, יוסף בינדונא, לוי סלומון ורבים כיוצא בהם.
בשנת תקכ"ח נוסדה במונטריאל קהלת־ישראל הראשונה בשם “שארית ישראל”. ובהיות המתישבים הראשונים מצאצאי גולי ספרד ופורטוגל, נהגו בחייהם את מנהג המסורת הספרדית.
עד שנת תקצ"א היו היהודים בקנדה משוללי זכויות פּוליטיות. בה בשנה, בחמשה במרץ, אשר בחתימת־ידו מלך אנגליה את החלטת הסינט להשוות את היהודים בזכיותיהם לכל הלאומים היושבים בקנדה.
אחרי הפּרעות ברוסיה בשנת תרמ"ב נמלטו יהודים רבים לקנדה, התישבו בערים הגדולות: מונטריאל, טורונטו, המילטון וויניפּג, והכניסו לתוכן את התרבות היהודית־הרוסית. מאות אחדות התישבו על הקרקע בעזרת קרן ברון הירש.
כשבקרתי את מונטריאל בשנת תרנ“ח מצאתי בה ששת אלפים יהודים. הם נפלגו לקהלות שונות לארצות־מוצאיהם. קהלת היהודים הספרדים “שארית ישראל”, אשר נוסדה, כאמור, בשנת תקכ”ח; קהלת יהודי אשכנז, “שער השמים”, שנוסדה בשנת תרי“ח; קהלת יהודי רוסיה, “בני ישראל” נוסדה בשנת תרמ”ה; קהלת יהודי רומניה “בית דוד” – תרמ“ח; קהלת יהודי גליציה, “שערי תפלה” – תרנ”ב; “חברא קדישא” – תרנ“ה; “בית־המדרש הגדול חברה ש”ס”, “אהבת אחים”, חברה תהלים" – בו בפרק ו“היכל עמנואל” המתקיים משנת תרמ"ב. הנה כי כן מצאתי את ששת אלפים המהגרים מפורדים לעשר קהלת עם עשרה בתי־כנסיות.
“מונטריאל” הוא שם צרפתי. בגרמנית משמעו “קניגסברג” ובעברית זהו שם עירנו העתיקה “טור מלכא”, או “הר המלך”. וכשם העיר כן שמות הרחובות בצרפתית. על כל רחוב מתנוסס שם של אחד מ“קדושי” הקתולים. גם ה“נוטרדם” לא תחסר במונטריאל. צלצול השפה הצרפתית נשמע בכל מקום: באספות, בקרן־הרחוב, בבית־הדואר ובכל מוסדות הממשלה, שכן חלק גדול מן התושבים הם צרפתים, מבני־בניהם של הצרפתים הקדמונים, שהתישבו בקנדה לפני האנגלים. הצרפתית השגורה בפיהם היא הצרפתית העתיקה, השונה מהצרפתית החדשה המדוברת בצרפת.
מאז היותי בצרפת ובבלגיה לא הרגשתי ברוח הדת הקתולית כמו במונטריאל. כהנים קתולים הולכים לבושי־מדים בראש כל חוצות, תהלוכות דתיות עם תמונות־הקודש, להקות ישועיים גלויי־ראש, יחפי־רגל ולפניהם לבונה מוקטרת, פּעמונים מצלצלים ושרים משוררים. אין הצרפתים מתבוללים באנגלים, לא בשפתם, לא בדתם ולא בלבושם. שני גוים היושבים בארץ אחת. בארצות־הברית אין בחיים בין קתולים לפּרוטסטנטים. מחולקים הם בבתי־כנסיותיהם, אולם בחוץ אמריקנים הם כולם.
יפה ונהדרת היא מונטריאל ברחובותיה, בבניניה ובגניה. חן מיוחד מוסיף לה ההר היפה והמטופּח שבטבור העיר. כמלך ביפיו הוא מביט בגאון על שפל־העיר הבנוי בתי־תפארה, על הרחובות הרחבים המרוצפים יפה, על הגנים הגדולים והמוריקים עם עציהם העתיקים, רמי־הקומה והגאים עם פּרחיהם הנותנים ריח והשותים לרויה את קלוחי־המים הזורמים מן המבועים ומכסיפים באור קרני השמש. – תמונה מרהיבת־עין זו הנראית לפניך בעמדך על ההר מבארת את שם העיר "מונטריאל, לאמר: “הר מלך”…
רק שנתים ומחצה אני יושב בארצות־הברית ונפלאת היא איך נקשרתי בעבותות־אהבה אל הארץ כאמריקני מבטן ומלידה. ואולי עוד יותר ממנו. כי יליד אמריקה אינו חש באושר החרות, שכן מימיו לא טעם טעם עבדות ולחץ, מעולם לא משך בעול חוקי און ועמל של המלכות הרשע ברוסיה החשוכה. לא כן אנכי, שטעמתי טעם גלות שלמה, שגורשתי מאת פני אמי־חורגתי – “מאַטושקאַ”־רוסיה, –אני נתקשרתי בכל נימי נפשי הדוויה לארצות־הברית של אמריקה הצעירה, החפשית ורבת־האונים.
בגעגועי לארצות־הברית החלותי מרגיש מיד כשעברתי את גבול קנדה. לכאורה, ארץ חופש, ארץ שאין בה הגבלות, שאלת פּספּורטים – ואף על פי כן כשראיתי את הדגל הקנדי הראשון מנפנף על אחד מבתי־הממשלה, פרכס בי שלא מדעתי רגש־געגועים להדגל בעל הכוכבים והפּסים. יודע ומכיר אנכי, שרגש זה הוא סנטימנטליות יתרה, בלא הגיון כלל, שכן מה לי קנדה מה לי ארצות־הברית? אבל זהו מן הדברים המסורים ללב ולא למוח ולהגיון.
מלאתי כעס וחמה בהכנסי לבית־הדואר לקנות תוים והפּקיד מאן לקבל כסף־אמריקה. ולא עוד אלא שדבר אתי קשות:
– כלום אין אדוני יודע, שאין אנו שייכים לארצות־הברית. הריהו עכשיו בקנדה!
הדבר הרגיז אותי. אחרי־כן צחקתי בקרבי בזכרי, כי כדבר הזה קרה לי בקניגסברג של גרמניה. הפּקיד בבית־הדואר לא חפץ לקבל ממני כסף־רוסיה. אז לא רגזתי ולא כעסתי; נהפוך הוא, שמחתי בלבי…
ואשר לעבודתי הלאומית מצאתי אז, בשנת תרנ"ח, במונטריאל קרקע טרשים, שאינו ראוי לחרישה ולזריעה. המון בית־ישראל היה ברובו אנשים פּשוטים, מאותו הסוג שאין לו מושג של אידיאלים, צרכי־צבור וצרכי־עם. “חייב אדם ‘לעשות חיים’ ותו לא” – זהו אידיאל החיים שלהם. בני־העליה, התושבים, בין הספרדים מקהלת “שארית ישראל” ובין האשכנזים מעדת “שער השמים”, היו כולם פּטריוטים בריטים במאה אחוז ויראו להעלות על דעתם את הלאומיות הישראלית, שלא לפגום, חלילה, בפּטריוטיות הבריטית. עלובים! לא ידעו, כי בעוד עשרות שנים תיעשה בריטניה עצמה שותפה להציונות והצהרת בלפור תהיה אחד העקרים של מלכות אנגליה.
יחידי־סגולה נמצאו במונטריאל, שהבינו להעריך את קרני־האור שיצאו מן המאור הגדול ד“ר הרצל. אחד מהם היה הרב הצעיר א.מ. אשינסקי. עוד אז מצאתיו ציוני נאמן ומסור, מלא אהבת־קודש לעמו, לארצו, לדתו ולשפתו, נואם מצוין באידית, בעברית ובאנגלית, עסקן חרוץ בכל צרכי הכלל, חביב על האבות ועל הבנים, הראשונים מכבדים אותו על ידיעתו הרחבה בספרות הישנה, ואחרונים – על הבנתו בספרות האנגלית ועל סבלנותו. והוא עבד את שניהם באמונה. לפני הזקנים בחברה ש”ס הקריא שעור בתלמוד כאחד הרבנים הגדולים מעבר לים ולפני הצעירים היה נואם באנגלית על הלאומיות ועל דברי ימי ישראל.
שני לו היה בעל־בית נאה, נשיא “שער השמים”, מר לזרוס כהן, סוחר עשיר מרוסיה ובעל־נפש. הוא היה מן הראשונים שנתנו ידם להתנועה הציונית. הוא השתתף באגודת “שיבת ציון” בניו־יורק יחד עם העסקן הידוע אדם רוזנברג.
הרב א.מ. אשינסקי ומר כהן הצליחו למשוך אל התנועה הלאומית כח גדול וחשוב, אחד מראשי היהודים הספרדים שהיה אחר־כך שנים רצופות נשיא הפדרציה הציונית בקנדה – מר ק. די סולה. שלשה אלה הניחו את היסוד להתנועה הציונית לא במונטריאל בלבד, אלא בשאר ערי קנדה: טורונטו, וויניפּג והמילטון.
פרק ארבעים ותשעה
בשנת תרנ“ח [בכתב יד: תרס”ח] יעצוני ידידי הרופאים לנסוע לאירופּה למקום־הרחצה אמס, להעלות ארוכה לגרוני. שרירי גרוני מרדו מרוב עבודה. בשבעה עשר ביוני עליתי על האניה ההולנדית “פּוטסדם”. התזמורת נגנה. קרני־השמש הבוערות הציפו ים של אור על האניה ועל מאות נוסעיה, שעמדו גלוי־ראש ונפרדו ממלויהם מתוך נפנוף כובע ומגבעת. הנשים נפרדו לפי דרכן: בחיוך מעושה על השפתים וברסיסי־דמע מזהירים בעינים. האניה זזה. באויר תערובת של קולות: שריקות האניה, ברכות הנוסעים והמלוים, “היו שלום”, “צאתכם לשלום”, יוצאות מפי אנשים שונים בשפות שונות, ערבוביה של גברים, ונשים, קולות זקנים ונערים – כל זה משליך עליך רוח מיוחדת של שמחה וגעגועים. נתוק פּתאומי של אלפי אלפים נימים רוחניות המקשרות את נשמות בני־אדם באהבה ובגעגועים.
עברה שעה. האניה בוקעת בגלי־הים והנוסעים תופסים את מקומותיהם בתאיהם וכל אחד ואחד מתיחד עם נפשו. נפשי שבה למנוחתה ואני מדמה את נסיעתי זו מאמריקה לאירופּה לנסיעתי על־פּני ים זה לפני שלש־עשרה שנה מאירופּה לאמריקה. אז הייתי מהגר, אילן עקור מאדמתו שנטוע בה ועלה וגדל ארבעים שנה רצופות. סערת־חמה, רוחות־עריצים, אנשי דמים ומרמה, משרתי־רשע של צר מקשיב על דבר שקר, עקרוני בחזקת־יד ממולדתי, מבית־אבי, ממשפּחתי, מספרותי ומתרבותי, השליכוני לבטן אניה גדולה על־פני ים גדול ורחב־ידים. והאניה זרה לי בכל, זר לי רב־החובל, זרים לי המלחים, זרים לי הנוסעים, זרה לי הלשון, זרים לי המנהגים והמאכלים. עשרה ימים ישבתי ביניהם בודד ומשמים, כאלם לא יפתח פּיו וכחרש לא ישמע, בלא דעת לאן, למי ולשם מה אני נוסע – כן הייתי אז באניה הצרפתית “לאבורגניה” מאירופּה לאמריקה. מאז עברו שלש עשרה שנה. ועתה אני נוסע מאמריקה לאירופּה באניה ההולנדית “פּוטסדם”. אך, אל אלהים אדירים! מה רב היתרון לנסיעתי עתה מנסיעתי אז, כיתרון היום מן הלילה, האור מן החושך, החרות מן העבדות. עתה נוסע אנכי מדעתי ומרצוני, איש לא כפה אותי, אזרח בן־חורין אני, מחסי ומשגבי הוא העם הצעיר, בעל הריפּובליקה הגדולה והחסונה של ארצות־הברית. ולא כאלם אני נוסע, שולט אני בשפת־התבל העשירה, השפה האנגלית, שאיננה זרה לרב־החובל ההולנדי ולמלחיו. נוסע אני עם כמה מאחי, בני־עמי, אזרחים בני־חורין כמוני. רואים אנו את עצמנו בני־חורין גמורים, מדברים כרצוננו וכולנו יודעים לאן, למי ולשם מה אנו נוסעים. – קו־מבדיל זה בין שתי נסיעותי על הים מתחתי במחשבתי ושפתי מללו: ארורה העריצות, ברוכה החרות!
למחר בבוקר יצא הקול באניה, כי בלילה מת אחד הנוסעים מיתה חטופה. בן שלשים וחמש היה. את קברו הקר והלח מצא בים. כזרם־חשמל עבר רעד את הנוסעים. ביותר חרדו הנשים ותאבו לדעת מי הוא המת ומה היתה סבת מיתתו. פּניתי לרב־החובל והוא הודיע לי, כי הנוסע האומלל הוא הולנדי צעיר. הוא היה חולה אנוש עוד בטרם עלותו על האניה. רעיו וידידיו נסו להניאו מן הנסיעה, אך הוא לא שמע להם. הוא מהר לנסוע לאשתו ולבניו, שלא ראם זה כמה שנים. מלא מרץ ותקוה עלה על האניה. הוא קוה להגיע לביתו לשלום. אולם הים השפּיע עליו לרעה, לבו החולה לא עצר כח והוא נתפּש בכף המות.
“כל מה שיש ביבשה יש בים” – הורו לנו חכמינו. אף הלוית־המת יש בים. אלא שהלוית המת ביבשה אינה עושה רושם, שכן מצוים אנו אצל האדמה גם בחיינו. נוראה ומחרידה היא הלוית־המת בים.
לילה. כל הנוסעים שקועים בשנתם. רב־החובל נותן אות והאניה עומדת בלב־ים. בתא בית־החולים הכל מוכן ומזומן. הרופא, רב־החובלים וסגנו נכנסים לבית־החולים. הרופא מאשר רשמית את מות המת ונותן רשות לקברו. המלחים עוטפים את המת ביריעת־בד, מניחים אותו על קרש עבה, קושרים אותו בחבלים אל הקרש, בראש הקרש תולים חתיכת־ברזל כבדה והם נושאים את המת לקצה האניה. רב־החובל, הרופא והסגנים מלוים את המת גלויי־ראש. חרש־חרש מורידים את המת לתוך הים. הגלים נושאים אותו רגעים בחיקם ועד מהרה הוא צולל במצולות־ים. רב־החובל נותן אות, האניה מוסיפה ללכת בדרכה, רק הנוסעים מעטו באחד…
ביום הרביעי לנסיעתי נהניתי הנאה לאומית מצעיר אחד מבני־ישראל. אברהם לווין, יליד ריגה, קדש שם ישראל בעולם הקטן של האניה, שהיו בו בני עמים שונים בעלי דעות שונות על עם ישראל. מובן, שרובם היו נוטים לאנטישמיות.
מר לווין, צעיר אינטליגנטי, לא עשיר – סגן־מנהל באחד מבתי־החרושת בניו־יורק ומתפּרנס לא בריוח – קבל מכתב מעיר־מולדתו ריגה, כי אמו הזקנה חולה ונוטה למות. יודעת היא כי קרוב קצה והביעה את משאלתה לראות את בנה־יחידה בטרם תלך ואיננה. אברהם לווין, כבן נאמן, התקין עצמו בימים מועטים לנסיעה, לווה להוצאת־הדרך והוא נוסע אתנו למלא את משאלת אמו לראות את בנה יחידה לפני מותה. הנסיעה ארוכה עליו, דוחק הוא את השעה, מחשבות שונות גוזלות את מנוחתו, שנתו נודדת מעיניו ובחצות־לילה הוא מתהלך על ספּון האניה במחלקה השניה. השעה השניה. כל הנוסעים ישנים בתאיהם ומר לווין מתהלך יחידי על הספּון. פתאום הוא רואה ארנק מוטל על הרצפּה. הוא מרים את הארנק, פּותחו ומוצא בו אלפּים דולר. הוא לוקח אתו את הארנק לתאו, חכה עד אור הבוקר, עלה אל רב־החובל ומסר לו את המציאה שמצא. רב־החובל נתן בו מבט של כבוד על מעשהו ורשם את שמו בספר.
מר לווין נפרד מאת רב־החובל ועמד לרדת. פּתאום נפתחה הדלת ולתא רב־החובל נדחף אכר אחד מקליפורניה וספּר בחרדה לרב־החובל על האסון שקרה לו. הוא אבד את כל הונו, אלפּים דולר. רב־החובל שואל את האכר שאלות אחדות ותשובותיו הוכיחו, שהוא בעל־האבדה.
– הרי שלך לפניך, – אומר רב־החובל אל האכר – ותן תודה להצעיר הזה על ישרו – והראה על אברהם לווין.
האכר הנוצרי מקליפורניה נפל על צוארי הצעיר היהודי ובדמעות התחנן לפניו, כי יקח מכספּו כמה שלבו חפץ. אולם מר לווין לא נגע בכסף.
– עשיר אתה? – שאל רב־החובל את לווין.
– לא, – ענה לווין וספּר לרב־החובל מי הוא ומה מעשהו ולאן הוא נוסע.
– למה לא תקח דולרים אחדים? – שאל אותו שוב רב־החובל, – הלא יסכנו לך לעתה כזאת?
– אין רצוני בכסף שלא זכיתי בו, – ענה לווין – האיש הזה אבד את כספּו, אנכי מצאתיו וחובתי היא להשיב אבדה לבעליה. את חובתי עשיתי ואינני ראוי לתודה.
– הן, הן, – פּנה רב־החובלים להעומדים מסביבו – אילו ראה שכספּיר מחזה כזה בין יהודי ונוצרי, היה מוציא שיילוק אחר מתחת ידו.
כל הנוסעים כבדו את מר לווין. ואמנם בישרו הדר פני עמו.
פרק חמשים
בוקר בהיר וצח. נח ושוקט היום. משתקפים בו שמי־התכלת. לאטה שטה האניה על גלי־הים הקטנים. רווחים יושבים הנוסעים על שלשת ספּוני האניה. עניי־הנוסעים שבמחלקה השלישית מביטים בעיני־קנאה בנוסעים שבמחלקה השניה ונוסעי המחלקה השניה מביטים בעינים כאלה בנוסעי המחלקה הראשונה. משם נשמעים צלילי תזמורת האניה. מנגנת היא הימנונים לאומיים שונים. ההימנון הראשון היה האמריקני. להדו מחאו ה“ינקים” כף בגאוה לאומית. ההימנון השני היה ההולנדי, שכן האניה היא קנין־כספּה של חברה הולנדית. בשלישית נשמעו הצלילים החזקים של ההימנון הגרמני והגרמנים מחאו כף. וכן היה בהשמע ההימנון הצרפתי, האנגלי והאיטלקי. ואפילו ההימנון הרוסי מצא לו מוחאי־כף בין חמשת הרוסים שבאניה.
באותה שעה הרגשתי מה שהרגיש יונה הנביא בשכבו בירכתי האניה ובשאול אותו האנשים: “מה ארצך, ואי מזה עם אתה?” אמר להם: “עברי אנכי ואת ה' אלהי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה”, כלומר: ארץ אין, עם לא לי הוא, אזרח־עולם אני שלא בטובתי ורק אלהי־השמים, בורא־עולם, בעל הבירה האוניברסלית, בו כל מעיני ובו אני דבוק. אני נודד־העולם זה אלפּים שנה, הבין־לאומי בעל־כרחי, מלא כל הארצות ואחת מהן לא לי היא. יושב אני בתוך עמים רבים ועם אינני, מדבר בכל הלשונות ולשוני אני שכחתי, עובד בכל הספרויות וספרותי אני בת ארבעת אלפים שנה נטשתי, שומע כל ההימנונים הלאומיים והימנוני אני נשיתי…
כך ישבתי בירכתי האניה, בקרן־זוית והצער הלאומי קרע והרתיח את לבי. בקשתי איש לשפּוך לפניו את נפשי, להריק את לבי, אדברה אולי ירוח לי – בקשתי ולא מצאתי.
פתאום נגש אלי צעיר אחד, איש חי וזריז, בעל עינים שחורות ובוערות, זקן שחור עשוי לפי הנוסח הצרפתי, שהוסיף לוית־חן לפניו המלאים חן יהודי וחטמו, חוטם־נשר, העיד עליו ביותר, כי מזרע ישראל הוא.
– אם אין אני טועה, – פּתח באנגלית – אדוני הוא רעוו. מסליאנסקי?
– הן, אדוני, – עניתי – ומה שם אדוני?
– שמי לאָעב, הצייר. שמעתי את אדוני נואם נאום ציוני ב“קופּר יוניון” בנשף קבלת־הפּנים לכבוד יוסף כהוון הציוני מלונדון. מכר ומודע אני לישראל זנגוויל. ציוני אני זה משנים.
היתה הרוחה ללבי. מצב־רוחי נשתנה לטובה. מצאתי בו ידיד ואח לדעה. פתחנו בשיחה. כשתי יונים בארובתם, ישבנו שני הציונים בירכתי האניה ושפכנו את לבותינו זה בפני זה. התרועענו ויחד בלינו את הזמן כל ימי נסיעתנו.
* * * * *
באניה בלב־ים, כשהאדם פורק מעליו את עול הדאגות והטרדות שביבשה, כשהוא נעשה חפשי מרעש החיים ומהמונו של כרך, הוא משתנה באפיו ובמדותיו. הוא מתרועע עם הנוסעים ורואה את עצמו כילד, חסר־אונים, רך ותלוי באחרים. כל הנוסעים בכל המחלקות, בין עני ובין עשיר, בין בן־ברית ובין אינו בן־ברית, בין מאמין ובין כופר ־ הכל שוים בבית הגדול־הקטן השט על־פני מים והנקרא “אניה”. המצב הזה פּועל על הפּסיכולוגיה של האדם והוא נעשה סבלן, ארך־רוח ועלול לשמוע בנחת דברים ודעות, שדעתו לא סבלתם ביבשה.
רושם זה קלטתי בשעת טיולי על הספּון העליון של האניה. ראיתי כמרים קתולים אחדים עומדים בתוך חבורה של צעירים ואחד מן החבורה מבדח את דעת כולם, מצחיקם עד כדי היסטריקה בבדיחותיו והלצותיו. מתלוצץ הוא על הכל וביותר על הדת וביחוד על הדת הקתולית. כולם מלאו צחוק פּיהם והכמרים חייכו בנחת, אף כי קלע בהם את חציו, ראיות מדעיות מתובלות בדיחות חריפות, הלצות עוקצות ומשלי־עם נוקבים ויורדים. עמדתי משתאה לכשרון־דברנותו וביותר לרוב ידיעותיו ובקיאותו הגדולה בספרות הגרמנית. גיטה, שילר, שופנהואר, היינה, ברנה וניטשה עומדים הכן לשרתו הוא פוסק מהם פסוק לפסוק. גם הספרות האנגלית והצרפתית אינן זרות לו והוא מסתייע מדברי שכספּיר, דרווין, ספּנסר ובוקל. הוא דבר גרמנית צחה ועשירה. ברור היה לי, כי הוא גרמני חפשי בדעות, נוצרי מבטן ומלדה.
ומה נשתוממתי בגשת אלי לאחר שעה אחי־לאניה מר לאָעב שלוב־זרוע עם הגרמני ומציג אותו לפני בשם ברנרד מינץ. זה הכופר והמין, המלגלג על הדת והמוצא את אלהיו ואת דתו בספר “הכח והחומר” לביכנר – הריהו מבני־בניו של הגאון מהר"ם מינץ, אחד מגאוני ישראל בסוף המאה החמש־עשרה, התופס בתשובותיו מקום חשוב בספרות הרבנית.
כשנתודענו יותר ספּר לי, כי עדיין יש בידו כתבי־יד מאביו־זקנו הגאון. גם אביו היה ירא־שמים וגדל אותו בדת־ישראל. הוא למד בחדר, וזוכר עוד גרסא דינקותא. אולם מיום שיצא מרשות־אביו התרחק מן היהדות והיא זרה לו. הוא גרמני בגופו ובנפשו. גמר בית־ספר גבוה, עבד בצבא וכעת הוא סוחר בניו־יורק, גר במערב־העיר ודבר אין לו עם היהודים. כששאלתי אותו אם הוא יודע על התנועה הלאומית, הרעיון הציוני, הספרות העברית החדשה – הסתכל בי כזר. רק המשורר ר' יהודה הלוי ידוע לו ולא מן המקור, חלילה, אלא משירו של היינה. ולשבחו יאמר, כי ידע גם את הטעות שטעה היינה ליחס לרבי יהודה הלוי את השיר “לכה דודי” הנאמר בתפוצות ישראל בלילי־שבתות ושמחברו היה רבי שלמה הלוי, שחי שנים רבות אחריו. ובזה תמו כל ידיעותיו ביהדות.
יחד עם מר לאָעב דברנו על הטפּוס המופלא הזה ושנינו באנו לכלל דעה אחת, כי רק עם גולה אלפי שנה עלול להוציא מקרבו בנים משכילים ובעלי כשרונות כאלה ולא ליהנות מהם, כי רק בני עם עני ואביון עוזבים את מחנם ונותנים את כשרונותיהם לזרים. זוהי קללת התוכחה: “בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות וכלות”…
פּרק חמשים ואחד
לפתע פּתאום הופך הים את מראהו. אתמול והיום עד חצות היו השמים שמי־תכלת, השמש האירה בהדרה, הים היה חלק כראי, ועתה לפתע פּתאום – אל אלהים, מה גדול העצב! השמש נעלמה ואיננה, אספה נגהה, השחירו פני השמים, חשכת־ערפל סביבות “פּוטסדם”, גלי־זעם, משברים אדירים, יסערו עליה מכל צד, יטלטלוה הנה והנה וככדור היא משחק למו. כל הנוסעים ירדו לתאיהם ולבם עליהם בעצב יעיק.
בערב לבשתי אומץ ועליתי על הספּון. חשוך ואפלה מסביב. מששתי כעור ועליתי על הספּון העליון, מקום רב־החובלים והמלחים. ישבתי בקרן־זוית ונפשי צללה בתהום האפלה. פתאום שמעתי קול מראש התורן, קול קורא לאט בצלילים ממושכים באנגלית:
“א־אלל איז ווע־על!”
לאמר: הכל על מקומו בשלום. קול־הקורא הזה ענין אותי. בשעת־הכושר הראשונה שאלתי את אחד הסגנים לאמר לי פּשר הקול ומאין הוא בא. והוא ספּר לי, כי בכל לילה מטפּס אחד המלחים בראש התורן ועולה ועומד על גזוזטרה קטנה. שם הוא עומד על המשמר, צופה על פני הים, מביט ומקשיב לדרך האניה בלב־ים, שלא תתנגש באניה אחרת וכל חצי־שעה הוא מכריז ומודיע: הכל על מקומו בשלום.
הכרוז הדמיוני הזה השפּיע על מצב־רוחי והביא אותי לידי מחשבות והרהורים: עולמנו הקטן הוא ים זועף הנושא את דכיו ומכה גלי־זעם. כל אחד מאתנו שט על־פּני הים באניתו המיוחדת לו. ומה טוב היה אילו היינו צופים למרחוק להמנע מכל מכשול ופגע בדרך־חיינו ולקרוא פעם־בפעם: “אלל איז וועלל!” – הכל על מקומו בשלום!…
* * * * *
ושוב בוקר־קיץ יפה ונהדר על־פּני הים, שוב הרמוניה בין השמים ובין המים מתחת. ברוח נדיבה וביד פתוחה תשלח השמש את קרניה, זהרי־חמה המכסיפים ומלטפים את הגלים השקטים ומפּילים תרדמת־חלום על הים… נעלמו הגלים הסואנים והזועפים מאתמול, בפנות התחבאו, במעמקי־תהום שמו סתר למו. עתה, לאור השמש, יבושו ויכלמו מזעמם וממעשי־תעתועיהם באפלת יום אתמול.
לאטה שטה ה“פּוטסדם”, רוח חרישית נושבת בענוה, כל הנוסעים שמחים וטובי־לב, שואפים לרוחה את האויר הצח והנעים, אויר־הים ביום־קיץ בהיר.
מה גדלת ומה רוממת שמש מאירה, מה גדול כחך להחיות, להשיב נפש כל היקום! מה נאה לך שמך הקורא לך בפי אחד חוזינו: “שמש צדקה ומרפּא בכנפיה”, אכן צרי ומרפא בכנפיך־קרניך.
* * * * *
בפעם הראשונה בחיי ראיתי היום שקיעת־חמה בכל הודה והדרה על־פני הים. עמדתי בקצה־האניה, על הספּון העליון, על־יד תא רב־החובל ועיני כלפּי מערב, לחמה השוקעת. ראיתי את שמש־הערב הגדולה, שמש של אש, מלכת־היום, אוצר חיים ואור, שוקעת לאט־לאט, יורדת וטובלת במי האופק, צוללת במעמקי־תהום, רגע – הבריקו אחרוני־קרניה ואינם… השמים האדימו כאש, להבות־אש השתקפו בקצה הים באופק, כמו חפרו השמים ובוש הים על עזבה אותם השמש המאירה. עוד רגעים – והירח החור עלה. לאט ובענוה הלך לרשת את מקומה של השמש האדירה…
אחוז־קסם למראה הנהדר של מעשה־בראשית עמדתי בלי־נוע ושפתי לחשו דברי נעים זמירות ישראל:
יורדי הים באניות –
המה ראו מעשי ה'
ונפלאותיו במצולה.
* * * * *
יבשה! יבשה! יבשה! – נשמע מכל העברים באניה. כל הנוסעים בכל המחלקות צהלו ושמחו בראותם את חוף אנגליה מעבר מזה וחוף צרפת מעבר מזה. מגדלי־האור, סירות־הדוגה, סיעות השחפים הפּורחים מעל האניה ומסביבה, מבשרים לנו את בשורת היבשה הקרובה. היתה רוח אחרת באניה. בכל אשר תפנה פּנים מאירים ושמחים, פּני־חג. ביחוד נחה עליו דעתו של הליצן היהודי־הגרמני ברנרד מינץ יותר מבכל ימי הנסיעה. נתוספה חריפות לבדיחתו ושנינה להלצתו. ושוב דבר על הנושא החביב עליו. הוא תקף את הכנסיה הקתולית, התלוצץ על שני המפתחות, מפתח גן־עדן העליון, הנתון בידי פּטרוס ומפתח גן־עדן התחתון הנתון בידי האפּיפיור בווטיקן. ובין הקהל הרב המוחא כף עומדים במנוחה הכמרים העלובים, שומעים בשויון־נפש מעושה את חרפּת מקדשם ואינם משיבים.
אז למדתי להבין את כשרון־המעשה הטבוע בנפש הקתולים. מגודלים ומחונכים הם מילדותם לראות, לשמוע ולדום, כי השאון והרעש אין בהם מועיל. שקטים הם הללו, ענותנים ושפלי־רוח במקום שהם המעוט ואפילו במקום שהשלטון לפניהם הם מדברים מעט ועושים הרבה. כך נהגו בכל שנות ימי־הבינים. אלפי בני־אדם העלו על המוקד, חתכו אברים מן החיים, הרבו לעשות ומעטו לדבר. לא כן אנחנו בני־ישראל. אין אנו מושלים ברוחנו לדעת עת לחשות. תמיד אנו צועקים בקול ואפילו במקום ובשעה שאין הצעקה מועילה – ולעשות אין אנו יודעים. אין כחנו אלא בפה וזוהי חולשתנו. כמו שתאר את אפינו יצחק אבינו: “הקול קול יעקב והידים ידי עשו”. יעקב בקולו ועשו בידיו…
ה“פּוטסדם” הגיעה לחוף צרפת, לבולוניה. הנוסעים שירדו בצרפת, נפרדו מאחיהם לאניה. געגועים תקפו את הנוסעים שנשארו באניה. הם התגעגעו אל ידידיהם החדשים, שזה אתמול כרתו אתם ברית־ידידות. האדם על כל מומיו ומגרעותיו הוא בריה חברתית הנכסף לחברה, לידידות וכשהוא מתרועע עם חברו נקשרת נפשו בנפשו וקשה עליהם הפּרידה. אולם הרגשות העדינים אינם מוצאים מקום בלבו אלא בשעה שהוא עוזב את הרעש של חיי־יום־יום ונשא בחיק האם־הטבע, אז הוא רך וענוג, שלו וטוב בתינוק על שדי אמו.
מרחוק ראינו את חוף הולנדיה. בעוד שעות אחדות שטה האניה בגאון־מלכות בין חופי־הולנדיה הירוקים המרהיבים את עין כל הנוסעים. חן וקסם מיוחד על הבתים הלבנים הקטנים העומדים על חופּי לשונות־הים בהולנדיה הקטנה.
אשה צעירה אחת הולנדית, שגרה שנים רצופות בארצות־הברית, בראותה את מולדתה קראה בשמחה היסטרית: מה אהבתיך, הולנדיה, מולדתי היקרה! ומרוב התרגשות געתה בבכיה.
רושם לא־יתואר עשתה עלי קריאתה הפּטריוטית של האשה ההולנדית. מבטי נפגשו במבטי ידידי הצייר לאָעב, חבקנו ונשקנו זה את זה ושאלת־אלם רחבה על שפתינו:
איה ארצנו מולדתנו?!…
האין זה קוריוז? נסעתי באניה “פּוטסדם”, באתי לעיר “רוטרדם”, התאכסנתי במלון “וונדם” ואני נוסע לראות את העיר “אמשטרדם”. שלא מדעתי נעשיתי להולנדי.
פרק חמשים ושנים
במסלת־הברזל הגרמנית נסעתי לקלן על־יד הרינוס. לא לחנם מתגאים הגרמנים בנהרם זה. חופּיו הנהדרים, ההרים הגבוהים והנשאים משני עבריו, המצמיחים יערים עבותים, וכרמי־התנובה הגדולים – כל אלה מרהיבים את עין הנוסע. הרינוס הזכיר לי את ההודסון הנוהר בין הרים מניו־יורק לאלבני. אולם הרי גרמניה מטופּחים בידים אמונות ומלבד הדרם הטבעי הם מסמלים את המרץ הגרמני.
מקלן נסעתי לאמס. מקום־המרפּא אמס היא עירה גרמנית קטנה. רק אלף תושבים היו בה אז. אולם מלאה היא חן ויופי. בצאתך מבית־הנתיבות ובצעדך צעד אחד על אדמתה תשתאה ליפי הנוף אשר מסביבה. בתיה לא גבוהים, אך בנוים בטעם מיוחד, מעשה אמנות. רחובותיה אינם רחבים ביותר, אך נקיים בתכלית הנקיון. עצים ענפים גדלים משני עברי הרחוב וביניהם נטועים כל מיני פרחים, שושנים וחבצלות. העיר היא בעמק, בין הרים עטופים יערות־ירק. בתוך העיר עובר הנהר אמס הנופל לתוך הרינוס. בטבור העיר עומד בית־המרפא, שאלפי חולי אף וגרון באים בו לשתות מי־המינרלים הנפלאים. יום־יום באים אורחים שונים, בני ארצות שונות. ברשימת האורחים נמצאים שמות רוזנים, נסיכים ורבי־היחש. ביניהם: ברון רוזן, ציר רוסיה באמריקה, הברונית אלפונס די־רותשילד, שארת־בשרנו, עם משפּחתה. בלכתך לשוח בין השדרות הרחבות בגן תשמענה אזניך לשונות רבות ושונות כבימי בבל העתיקה. אולם שלום ושלוה בין בני־בבל אלה. כל אחד נזהר בכבוד חברו ועל כל משגה קל יבקש סליחה בצרפתית וחברו יענה ויאמר בלשונו: “סלחתי”. המתרפאים אדיבים ונוחים זה לזה ודומה, כי קשר בין־לאומי, ואולי קוסמופּוליטי, מקשר את כולם. אין שנאת גזעים, אין הבדל מעמדות, אין יחוס־אבות, רק אהבה ואחוה ושלום ורעות. הנה עומד ברון רוזן, האציל הרוסי, ומחטא את חטמו הרוסי ועל־ידו עומד חזן יהודי מעירה קטנה ומשפשף את גרונו הנחר. וכן כל האורחים המתרפּאים. מתי תגיע כל האנושות למדרגה כזו? מתי יהיו בני־האדם כה טובים ונוחים זה לזה, יד החזק לא תהיה בחלש ממנו וכל אחד יכיר בזכותו של חברו לחיות על־פּני האדמה כמוהו? מי יתן ועינינו תחזינה שלום בין גזעים, לאומים ומעמדות כמו בין המתרפּאים באמס? מתי תגיע אחרית־הימים, שחזו חוזינו ונביאינו? הה, מתי?
ארבעה שבועות עשיתי באמס וכל אותם הימים קימתי בי בעצמי דברי יחזקאל: “ואשב משמים”. דומם ישבתי, כאשר צוני הרופא, לא הוצאתי מלה מפי. ואין זו מן הקלות להפוך “מדבר” פרופסיונלי ל“דומם”. שמרתי את “לא תעשה” של הרופא ודומני, כי השתיקה הועילה לי יותר מן המים.
הואלתי להאמין, כי אלת־הזמרה נתנה משכנה באמס. רוב האורחים הם מזמרים, משחקים, אמנים, דברנים, מטיפים, בישופים קתולים, כמרים פּרוטסטנטים ונואמי־דפּלומטיה גדולים, דרשנים, רבנים וחזנים. כל האנשים האלה, הרחוקים זה מזה בדעותיהם ובהשקפת־עולמם כרחוק מזרח ממערב, נעשים כולם חברים לשתיקה. שאיפה אחת ומטרה אחת לכולם – לרפּא ולשפּר את כלי־מבטאם ולהוסיף לעבוד את עבודתם הרוחנית. ומי־המינרלים בתומם אינם מפלים בין איש לאיש ומרפאים את גרונו של האנטישמי הנלהב כגרונו של הנואם הליברלי. כן, הטבע אינו יודע קנאה ושנאה. ומה מאושרים היו בני־האדם לו למדו אל דרך הטבע.
* * * * *
עיני נתלו באיש אמיץ וחסון המטייל בין השדרות בקומה זקופה ושערו מסודר לו תלתלים היורדים על ערפּו. מי הוא המאושר הזה, שהיפות והעשירות בנשים מחזרות אחריו ומבקשות קרבתו? חקרתי ודרשתי ונודע לי, כי הוא שאר־בשרי, מבני־בניו של יעקב אבינו. זהו הטינור “הרוסי” המפורסם טרטקוב. הרבה מזמרים רוסים, בעלי שם־עולם, היו מזרע ישראל. אולם מי מזכיר את צור־מחצבתם? ורעה מזו, שהם בעצמם מעלימים את יהדותם. ושוב בא הטבע ומגלה את סודם בחטמי־נשר ובשער מסולסל…
* * * * *
אני והאמריקנים האחדים, שהתאכסנו במלון “דה פרנס”, נדברנו בינינו אור לארבעה ביולי לקום בבוקר ולחוג את חג־החרות האמריקני. שמחים וטובי־לב קמנו כולנו אזרחי ארצות־הברית, נעצנו דגלים אמריקנים קטנים בדשי־בגדינו והלכנו אל בית־המרפּא. שם נפתענו לראות דגלים אמריקנים גדולים על כוכביהם ופסיהם מנפנפים על בתי־המלון הגדולים. ותיכף הגיעו לאזנינו צלילי ההימנון האמריקני מכלי־נגינתה של התזמורת הרשמית. בקורת־רוח מחאנו כף. ולא זה בלבד, אלא כל היום נשמעו מנגינות אמריקניות ואפילו “יינקי דודל” לא יצא מן הכלל. אולם שמחתנו לא היתה שלמה בשמענו מפי הקהל, מוסיקאים מכל הארצות, כי המוסיקה האמריקנית עדיין רכה, פּרימיטיבית, לא מפותחת. ועלי להודות על האמת, כי בתור אמריקני נרגזתי לשמע הדעה הזאת, אבל אנוס הייתי להצדיק עלי את הדין. ושני טעמים בדבר. ראשית, אין אני מוסיקאי, ושנית, מצווה ועומד הייתי מן הרופא לשים מחסום לפי ואין מחאה בלא דבור…
* * * * *
יחד עם מכרי בקרנו את העיר קובלנץ, העיר איננה גדולה ביותר, מספּר תושביה הוא חמשים וחמשה אלף, אולם יפה היא ונודעה לשם במבצרה הגדול ובאנדרטה הנהדרה לזכר ווילהלם־קיסר הראשון העומדת על פרשת הנהרות רינוס ומוזל. בקובלנץ עומד ארמון המלך העתיק, שנבנה בראשית המאה השש עשרה והיה בשעתו טירת הרוזנים. השך הפּרסי ואלכסנדר השני, קיסר רוסיה, היו אורחים בארמון הזה. סגנון הבנין מבחוץ הוא פּשוט מאד, אולם האולמים הנהדרים מבפנים עם רהיטיהם היקרים מרהיבים עין המבקר. כל אולם – קירותיו מצופּים כצפוי רהיטיו. וכל אולם ואולם טבוע בחותם של ארץ ידועה ומרוהט לפי טעם בני הארץ ההיא. יש אולם רוסי, תורכי, צרפתי, איטלקי, סיני, יפּני וכיוצא בהם. באולם התורכי עומדים לוחות יקרים ועליהם חרותים בערבית פּסוקים מן הקורן, שחרת השולטן התורכי בעצם ידו. באולם הרוסי עומדים שתי תכות־זהב עם דף אישקוקי ופסלי־המשחק אף הם של זהב ויש מהם החתומים בחתימת־ידו של אלכסנדר השני. על קירות הארמון תלויות תמונות גדולות, צלם דמות תבניתם של מלכי גרמניה ונסיכיה בימי־הבינים, המביטים בגאון־מלכות על המבקר, כמו חיים כולם היום. ועתה? עתה יושב מלך גרמניה האחרון בארץ בהולנדיה, גולה מארצו ומכבודו..
פרק חמשים ושלשה
מלאו ימי־רפואתי באמס. החלפתי כח ורוח. התגעגעתי לאמריקה ולעבודתי הרוחנית ביהדות האמריקנית. בחזירתי עמדתי שוב בקלן ימים אחדים. בקרתי את המשרד הציוני ואת מערכות “די וועלט” ו“העולם”. מר ברגר, עורך “די וועלט”, ד“ר יעקב קלצקין, מנהל הקרן הקימת, והד”ר אורנשטיין מהאג של הולנדיה, קבלוני בסבר פנים יפות והציגוני לפני כל העובדים במשרד הציוני.
במשרד מצאתי את הצייר המפורסם פּיליכובסקי מפּריס. הוא מעריץ את האמנות היהודית ומסור בכל לבו אל היהדות. אחרי שיחה ארוכה שאלני הצייר:
– אדוני רוצה לראות את חדרו של הד"ר הרצל? את החדר העברנו הנה, חדר־עבודתו של המנהיג הציוני כמו שהיה בחייו, על רהיטיו ועל ספריו, הריהו כאן במשרד.
הוא פתח פּתח גדול. ומה נשתוממתי לראות תמונת־חיים של הרצל בכל שעור קומתו, כמו שהיה עולה על במת הקונגרס. התמונה היא מעשה־אמנות ומציגה הרצל חי מראהו היפה, מראה־מלך, בעיניו השחורות והחודרות ובראשו הנהדר, ראש נסיך־קדם. התמונה היא מעשה ידי פּיליכובסקי. הוא צייר אותה על־פּי בקשת הקונגרס הציוני בתור אנדרטה היסטורית.
כאב עמוק הרגשתי בהתבונני אל הכסא ואל המכתבה שישב עליהם גדול־ישראל במאה התשע עשרה, כתב את “יודענשטאַט” ו“אַלטניילאַנד” וחלם את חלום עמו הקם לתחיה.
אחר־כך ירדתי למשרד הקרן הקימת. שם הראיתי את “ספר הזהב”, מעשה־אמנות עשוי בטעם הסגנון היהודי. דפדפתי בו ומצאתי מספר מסוים של שמות ציונים ידועים הנכתבים לזכר עולם.
ד"ר בודנהיימר, העומד בראש הקרן הקימת, מסור בכל לבו ובכל נפשו אל הרעיון הציוני ואל הקרן הלאומית. בשיחה ארוכה עמי הציע הצעה אחרי הצעה איך להרבות את הכנסת הקרן. נעים לראות את מסירותם של הציונים הגרמנים אל הרעיון הציוני.
* * * * *
בעשרים ושמונה ביולי בבוקר שב דוד וולפסון, נשיא ההסתדרות הציונית וממלא מקומו של הד"ר הרצל, ממסעו ברוסיה, שנסע להתראות עם ראש־השרים סטוליפּין ולבקש מלפניו לחדול מלרדוף את הציונים. בצהרים בקרתי את וולפסון במשרד ובליתי עמו כשעה. דברנו על הציונות בכלל ועל התנועה באמריקה בפרט. וולפסון עשה עלי רושם טוב בהדרת פּניו ובמראהו הטפּוסי, מראה בעל־בית חשוב ונכבד. הוא היה יודע ספר, טוב ונוח לבריות ונואם מצוין בגרמנית ובעברית – בקצרה, יהודי רוסי ספוג התרבות הגרמנית, פּקח, מעשי ומכיר את מקומו.
מענינת היתה שיחתו עמי על מזכירו בימים ההם, נחום סוקולוב, שעזב את קלן לשבועות־מספּר. בשבתי במשרד על־יד אחת המכתבות לקחתי עט בידי לרשום דבר־מה בפנקסי.
– העט הזה שבידי אדוני – אומר לי וולפסון – יודע הרבה לספר על עבודתו, שמר סוקולוב מעביד אותו יום־יום. בשבע בבוקר הוא כותב מאמר ראשי בגרמנית בשביל אחד העתונים המקומיים הערוך על־ידו. בשמונה הוא שותה כוס חלב, מטייל קצרות, יושב שוב ליד מכתבתו וכותב מאמר באנגלית בשביל ה“דז’ואיש כרוניכל”, או עתון אחר. אחר־כך הוא כותב מאמר בפולנית, שהיא שפת־אמו, בשביל עתון פולני. בשתים עשרה הוא סועד סעודת ארעי, נח כחצי שעה ופונה לעריכת “העולם” בעברית וה“וועלט” בגרמנית עד שש לפנות־הערב. אחרי פת־ערבית הוא פורש לעבודתו הפרטית, לפעולתו הספרותית בשפות שונות ובספרויות שונות.
כך תאר וולפסון את עבודתו היום־יומית של מר נחום סוקולוב.
בערב נתקבלתי מאת דוד וולפסון בדירתו הנאה. שם מצאתי את ד“ר קלצקין, ד”ר אורנשטיין והצייר פּיליכובסקי. דוד וולפסון היה ראש המדברים בחבורתנו הקטנה, חצי “מנין” של ציונים מסורים. חמש שעות רצופות הקסים אותנו בשיחתו. כשהתחיל מתאר לפנינו את פּעולות הד“ר הרצל במסעיו, שהיה בהם בן־לויתו, נראו דמעות בעיני כולנו. כל־כך מלבב ונוגע עד הנפש היה התיאור, עד שהיה נכנס גם ללב אנשים נייטרליים ומעמידם על האבדה הגדולה שאבד עם ישראל במות הד”ר הרצל.
אחר־כך מסר לנו וולפסון פרטים מנסיעתו ברוסיה ומשיחתו עם סטוליפּין. הוא דבר עם ראש־המניסטריום הרוסי בגלוי־לב. וכששאל אותו סטוליפּין: אם יכול הוא לערוב את התנועה הציונית, שאין בה סוציאַליסטים ואנרכיסטים? החזיר לו וולפסון: כלום יכול הוא לערוב את פּקידיו, שאין ביניהם אנרכיסטים? “לא” – ענה סטוליפּין. אם־כן – הוסיף וולפסון – איכה ידרוש ממני המיניסטר לערוב עשרות אלפים בני־אדם שאינם תלוים בי, כי כל אחד ואחד מהם יהיה עמי תמים דעות והשקפות?
כשהזכיר וולפסון בשיחתו עם סטוליפּין את ששת מליוני היהודים הגרים ברוסיה, העיר סטוליפּין:
– טעות היא להעמיד את מספר היהודים ברוסיה על ששה מליונים. יואל נא להודיע בשמי, כי בארצנו יושבים למעלה משבעה מליונים יהודים.
גם שאר השרים קבלו את וולפסון בסבר פנים יפות ולבו היה סמוך ובטוח, כי יעמדו בדבורם ולא יוסיפו לרדוף את הציונים.
כבר היתה השעה השלישית לאחר חצות־לילה ודוד וולפסון הטוב התחיל שוב מתאר לפנינו תמונות ואפּיזודות מחיי הרצל. אחת מהן הלהיבה אותנו ובלשון החסידים הייתי אומר הביאה אותנו לידי “עלית נשמה”.
– כשנסענו, הרצל, עליו השלום, ואנכי לארץ־ישראל, – פתח וולפסון בטון דרמטי – הפלגנו מפּורט־סעיד בלילה. כולנו ידענו, כי בבוקר נגיע ליפו. אנכי, כיתר הנוסעים, ירדתי לתאי ושכבתי לישון. הרצל נשאר למעלה, על הספּון. אני ישנתי שינה עמוקה. פּתאום, בשלש לפנות בוקר, אני שומע קול קורא:
– דוד, דוד! ישן אתה? – ויד מלטפת את פּני – דוד, רצונך לראות את אמנו ציון? קום, השחר עלה על מגדלי יפו, הם מאירים לנו מרחוק.
קמתי על משכבי ונשתוממתי. הרצל עמד לפני הדור בלבושו כהולך לקבל פני מלך. בפנים מאירים ובעיניו הבוערות הוא אומר אלי:
– קום, דוד, התלבש ונצא לקראת אמנו.
התלבשתי. עלינו על הספּון העליון ולעינינו נראו ראשי מגדלי יפו הקורצים אלינו מרחוק. נפלנו איש על צוארי רעהו, נשקנו איש את רעהו ושפתינו לחשו: ארצנו, אמנו ציון!
* * * * *
למחר נסעתי שוב להולנדיה, לרוטרדם. התאכסנתי במלון “ווינדם” ועליתי על האניה “אמשטרדם” לשוב לאמריקה.
לארץ ישׂראל
א. – הפּרידה
שלישי בשבת, שלשה במאי, תרפ"א.
בעוד שעה תפליג ה“אקוויטניה” מן הנמל הניו־יורקי. הטירה השטה הגדולה תכניס אותנו, אלפי נוסעים בני ארצות ולאומים שונים, לתוכה, תשאנו על פני הים הגדול והסוער ותביאנו לעברו השני. שם יפרדו הנוסעים לאלפי דרכים ואולי לא יראו עוד איש את רעהו ולעולם לא יהיו עוד נתונים ביד מנהלת אחת – בידי רב־החובל.
אני ורעיתי עומדים על ספּון האניה. קשה ונהדרה היתה שעת הפּרידה. עשרים ושבעה בנים ובני־בנים, ידידים ורעים רבים באו ללוותנו לנסיעתנו לארץ־ישראל. נשיקה, לחיצת־יד, דמעה, בת־צחוק נעימה, חבוק, מבט־אלם – כל זה מצטרף לנעימה אחת לצליל אחד: צאתכם לשלום, צאתכם לשלום! וכל־כך מנעים־מכאיב הצליל לאזניך עד שנדמה לך, שלא אהוביך בלבד, אלא אלף האלפים העומדים על הרציף, הרבבות הבוקעים ברחוב, כל ניו־יורק – כולם קוראים לך: צאתך לשלום, צאתך לשלום!…
מצב־רוח מיוחד שולט מסביבנו. האויר מלא אהבה, געגועים ועצב. כל נוסע מוקף קרובים וידידים. חבוקים ונשוקים. ברכות מאליפות בשפות שונות מתרוממות אל על ונדמה לך, כי שומע אתה את כל השפות האלה…
רגש מיוחד תקף אותי בעלותי על ה“אקוויטניה”. ראיתי את עצמי נשא פתאום לעולם אחר, עולם קטן וזר, אך יפה, נעים ונחמד. ולא אני בלבד הרגשתי כזאת, אלא מובטח היה לי, שכל הנוסעים מרגישים כמוני. הה, לו היו כל באי־עולם כנוסעים ב“אקוויטניה”, מה טובים ומה נעימים היו חיינו עלי־אדמות! אז לא היו שרי־המדינות מתכנסים לאספות, גרמניה לא היתה למס, פולין לא היתה צוררת את בני־ישראל, הסינטורים באמריקה לא היו עסוקים בנעילת דלת הארץ והיהודים – מי חכם ויגיד מה היו אז היהודים? רבון העולמים! – הרהרתי בלבי – למה לא יבינו בני־אדם, כי כל חייהם בעולם הם בבחינת הזמן כנסיעה באניה בבחינת המקום? יום־יום אנו נפרדים איש מרעהו, אך אין אתנו יודע מי הוא הנוסע ומי הם המלווים…
נמשכתי אחרי מחזה־פרידה. מה גדול ונהדר הרגע! זקן כבן תשעים ומעלה. הוא בא מרוסיה לאמריקה לפני שלשים וארבע שנה. עכשיו הוא עולה לארץ־ישראל למות בה ולהקבר באדמת־הקודש. בנים ובני־בנים באים להפּרד מאביהם, מסבם. דמעה נוצצת בעיניהם. בפעם האחרונה הם רואים את פני אביהם האהוב. אולם הזקן לא יבכה ולא יוריד דמעה. לבו טוב עליו. חג לו היום. עולה הוא לארץ־אבותיו למות בה. הלא זה היה חלום־תקוותיו מאז ומעולם. מה תשאל נפשו עוד? זקן הוא ושבע־ימים, זכה לראות בנים ובני־בנים, שלשים ורבעים. את כולם הוא אוהב, נכסף לראותם, להיות בקרבתם. אולם חש הוא, כי ימיו ספורים, שומע קול רחל אמנו הקוראת לו: בואה אלי, בני, ומות בחיקי… והוא נפרד מבניו ועולה למות בחיק אמו, אם ישראל המבכה על בניה כי אינם ומחכה לשיבת בנים לגבולם.. ונחמה אחת בפי הזקן:
– מה לכם בוכים? הרי אני נוסע למות בארץ־ישראל…
אולם בנים – בנים הם. וביותר משעה שהם עומדים על הרציף הקשה של הנמל הניו־יורקי, רואים הם את אביהם הישיש נוסע ונסע מהם ובמסתרים יבכה לבם ומזיל את העינים דמעה. ועוד הפּעם הם מחבקים ומנשקים את אביהם.
היוכלו להרגיש מעין הרגשת אביהם הזקן?
והנה הגיע הרגע האחרון. צפירת האניה שרקה, עוד מעט ישתלשלו החבלים ויסתלקו הגשרים המגשרים את האניה עם הרציף. המלוים העומדים על האניה נחפּזים. נשיקה אחרונה, ברכה אחרונה. מה גדול, מה קדוש הרגע!
ה“אקוויטניה” נותקה ממוסרותיה. אין קשר בינה ובין הרציף. החבלים האחרונים נותרו. הגשר האחרון הורד. לבדה עומדת היא, עולם בפני עצמו וברשות עצמו. אולם האנשים על ספּון האניה ואלה על הרציף אחוזים וקשורים באלפי נימים. כל אחד טועם עוד את טעם הנשיקה החמה, מנשיקות פי אהובו וחביבו. אלפי לבבות פּועמים כאחד וכל סלוק גשרים לא יפריד ביניהם… הנה עומדים על הרציף עשרים ושבעת בנינו ובני־בנינו. אי כח בעולם אשר יפריד בינינו? מסתכל אני בפני אשתי. עומדת היא על־ידי דוממת ומביטה בעיני־אם על בניה. פּניה מביעות עצב. כמה קשה הפּרידה בין אבות ובנים.
שריקה, זמזום, והטירה זזה ממקומה. בקושי, מתוך אנחה היא זזה… כנראה, קשה על כל אחד לעזוב את מקום־מנוחתו… אולם האניה נעה לאטה ומאוששת, בגאון־מלכות. בטוחה היא בדרכה ומתגאית בעולמה המיוחד. אלפי מגבעות וממחטות מנפנפות באויר. קריאות שונות בשפות שונות נשמעות בחלל, מתערבות זו בזו ונבלעות ברעש.
ברגע האחרון אני נותן את עיני בקרובי ובמכרי. הנה בני, הנה חבורת ציונים ובידיהם דגלים יהודים ואמריקנים. הנה באי־כח מוסדות שונים: בתי־חולים, בתי תלמוד־תורה, בתי־יתומים וגני־ילדים. כולם באו לברכני לשלום בצאתי. כמה תודות ירחש לבי להם. אשרי אדם שידידים רבים לו ומה טוב ומה נעים בהתאספם כולם מסביבך בצאתך לדרך רחוקה ובדרך לארץ־ישראל.
– שלום, מסליאנסקי ורעיתו! הידד! – אני שומע קול־מצהלת חבורת ציונים המנפנפים בדגליהם היהודים והאמריקנים. ופה מגיע לאזני קול בני, מכרי וידידי – כולם, מברכים אותנו בכל טוב. ומכולם, מכולם אני נפרדים בברכה מלב ונפש. דרך האויר אנו שולחים את ברכותינו אלה לאלה. ממחטות ומגבעות מנפנפות באויר, במקום המלים ההולכות הלוך ורפה. עוד מעט ופנים לא יראו לנו, זולתי דמויות. מתרוממות ידים, מנפנפות ממחטות, מגבעות – והכל מתערבב, מתמזג. ה“אקוויטניה” שטה בגאון מלכות על ההודסון הרחב, אל האוקינוס הרחוק…
מאמץ אני את עיני ומביט אל הרציף ואין אני רואה דבר. העיר ניו־יורק הגדולה והיפה משתרעת לנגד עיני ומזכירה לי, כי גם היא בקרובי תמנה ועלי לאצול גם לה ברכה בצאתי לדרכי.
– היי שלום, ניו־יורק!
כולנו העומדים על הספּון מרגישים בלאות התוקפת אותנו. כל־כך אמוץ־עצבים, כל־כך סערת־רוח. לאט־לאט פורשים הנוסעים כל אחד לקרן־זויתו המיוחדת לו. גם אנו עיפים ויגעים ופורשים לפנתנו המיוחדת לנו לימים אחדים בעולם קטן זה, ששמו “אקוויטניה”.
ב. – ב“אקוויטניה”
רביעי בשבת, ארבעה במאי.
ערבה עלינו שנתנו בלילה הראשון באניה. מלאים רשמי־פרידה ושכורי אויר־ים – לא יכלה לנו השינה וכל הלילה תעתעונו חלומות, חזיונות על הרציף וחזיונות על הים, באזנים צלצלו עוד הדי הברכות של המלוים. אולם גברה אושת־הים ותעט אותנו במעטה תנומה ערבה.
בוקר. עלינו על הספּון. נוסעים אחדים כבר ישבו על כסאותיהם. מעל לראשינו שמי־תכלת אין־סוף. מתחת – ים־תכלת, מכה גלים ומתמזג עם שמי־אין־סוף. האניה בכחה הגדול חוצה את דכיי־הגלים הסוערים, הקופצים ורוקדים וקולעים מסביב לאניה זרי־כסף עם נקודות ירוקות־דהות. וכך שטה לה ה“אקוויטניה” בבטחה ובגאות כבת־מלך על פני האוקינוס אין־סוף.
ילד כבן־חמש מדלג ומשחק על ספּון האניה. אשתי תופסת אותו בידו ושואלת אותו:
– לאן אתה נוסע, ילד?
– לארץ־ישראל, – עונה הילד ועיניו השחורות והעמוקות, עיני בן־ישראל, תוהות ומסתכלות באין־סוף של שמים ומים המוליך אותו לארץ הקדושה.
אולם לאחרי שעה קלה כוסו השמים בעבים ובשרו גשמי־זעף. הנוסעים מהרו לרדת מעל ספּון־האניה.
* * * * *
חמישי בשבת, חמשה במאי.
עולם קטן היא האניה בלב־ים. כל צורת החיים הסוציאַליות שביבשה משתקפות בעולם קטן זה ב“זעיר־אנפּין”. יש לנו ממשלה גמורה המושלת על “עם” בעל מעמדים שונים. רב־החובל הוא השליט. הסגנים והמלחים הם חיל־הצבא. משמעת גמורה באניה. כל הנוסעים מכל המחלקות מכבדים אותם על כחם ושלטונם. המחלקה הראשונה היא האריסטוקרטיה שבאניה, המביטה מגבוה על שאר הנוסעים, כהבט בני־אלהים על בני־אדם. המחלקה השניה היא המעמד הבינוני. אל המחלקה הראשונה היא מביטה ממטה למעלה ואל המחלקה השלישית – ממעלה למטה. המחלקה השלישית היא המעמד הפּרוליטרי, המביטה ממטה למעלה אל שתי המחלקות ובמבט של קנאה ושנאה. – עולם קטן עם כל שאלות־הנצח של העולם הגדול. ואף על פי כן אין האנשים זרים זה לזה. למרות המחיצות בין המחלקות מרגישים הנוסעים רגש של קורבה, של אחוה זה לזה; מרגישים, כי כולם נתונים בידים אחדות: בידי השמים, בידי הים ובידי רב־החובל…
* * * * *
ששי בשבת, ששה במאי.
העולם הקטן – ה“אקוויטניה” הגדולה – קם פתאום לתחיה. אחרי שני ימים גשומים יצאה השמש בכל הודה והדרה. השמים התבהרו ונראו בעצם טוהר־תכלתם. גם הים נח מזעפו ותוספת־תכלת למראהו. וכשהסתכלתי דרך האויר המזוקק סביב־סביב לקצות השמים והמים המתלכדים, דומה היה עלי, כי שתי קערות־תכלת מכסות זו את זו וביניהן נשאת ה“אקוויטניה”, – “משלוח מנות” מאת הטבע אל היוצר…
כולנו פה על האניה חיתה רוחנו לקראת השמש. מקטן ועד גדול, מן הזקן בן־המאה עד הילדים הקטנים חכלילי־הלחיים – כולם יצאו ממחבואיהם ועלו על הספּון לקבל את פני האורח החביב, את השמש הבהירה והחמה עם שני שמי־תכלתה, שמים ממעל ושמים מתחת, ולשאוף רוח צח.
עם ידידי מר כהן, ציר בני־סלונים, בקרתי היום את המחלקה השלישית. הבקור עשה עלינו רושם קשה. אנשים מענים את כחם בדרך בצפיפות ובדוחק. וכל זה על דולרים אחדים. במחלקה השלישית ראינו נוסעים רבים, שמקומם יכירם במחלקה השניה והראשונה. וכנגדם ישנם בשתי המחלקות העליונות בריות גסות, בריונים ושכורים, שמקומם במחלקה רביעית.
השאלה הנצחית: עליונים למטה ותחתונים למעלה.
* * * * *
ראשון בשבת. שמיני במאי.
בזמן האחרון פרצה, לדאבוננו ולחרפתנו, מגפה בעמנו, – הלא הוא המשחק בקוביה. בערים ובבתים, במסלות־הברזל ובאניות בלב־ים, בכל מקום שאחינו בני־ישראל מתכנסים הויה בהם יד המגפה הזאת.
גם ב“אקוויטניה” התלקח המשחק בלהבות־אש. בערב הראשון נעשו כתות־כתות וישבו מסביב לשלחנות ושטן־המשחק רדה בהם בכל שלטונו. חשבתי, כי המשחקים הם בני העמים השונים הנוסעים באניה. אולם בשמעי את הלצותיהם הגסות ובהביטי למראה־פניהם נוכחתי, כי רוב המשחקים הם אחינו בני־ישראל, מעוט הנוסעים באניה. שני הימים הראשונים היו כשורה. קשה היה להוציא משפּט מי הם המרויחים ומי המפסידים. חוזר היה הגלגל מאחד לשני. אולם ביום השלישי וביום הרביעי נודע הדבר, כי המשחק אינו מן הרגילים ואינו שוה לכל המשחקים. יש ביניהם זאבים וכבשים, גוזזים וגזוזים. ביחוד נראו בכל שעור־קומתם משחקי ניו־יורק, כפירים נוראים, שהתנפּלו בצמאון־דם על הכבשים וגזזו את צמרם על עורם ועל בשרם. וביותר נתחלל שם שמים ושם ישראל על־ידם בחטפם ברשתם אכר מקליפורניה, שהיה בידו פנקס־המחאות מחברת “אמריקן עכספּרס” בסכום של אלף דולר. בשש שעות מלא האכר את כל המחאותיו ומסרן לידי המשחקים. כל הנוסעים שהיו באותו מעמד, מלאו כעס וחמה על האכזרים ואנו, היהודים, דמנו רתח בקרבנו מבושה וכלימה.
על האניה נמצאת חבורה של יהודי הונגריה, אנשים אמידים, הנוסעים למולדתם להמציא עזר לקרוביהם ולבני־משפּחתם, שנדלדלו בשנות־המלחמה. מהם נוסעים להביא את קרוביהם לאמריקה, שכן בארצם אבד להם כל משען בחיים. ונפלאת היא! כל הנוסעים האלה מתנכרים ואינם מראים במאומה, כי מזרע ישראל הם, בנים לאותו העם הנרדף על אמונתו במולדתם, בהונגריה, כמו בפולין, באוקריינה ובשאר הארצות. מדברים הם ביניהם רק הונגרית, שרים שירי הונגריה ומתגאים במדיריותם יותר מן המדירים עצמם. ובהביטי ביהודים הללו אני אומר ללבי: קשה לשכוח את שיר “מה יפית”, שנבלע בבשר ובדם. אפילו נחלי־הדם, שצפו על אחיהם בהונגריה, לא הדיחו את שיר “מה יפית” מעל שפתותיהם. ומי יודע, אולי בבואם לארץ מולדתם ובראותם בעיניהם את אשר עוללה האנטישמיות ההונגרית המגונה לאחיהם־בשרם, יבושו ויכלמו ממדיריותם? זה דרך אחינו: רק למראה עיניהם יאמינו.
* * * * *
שני בשבת, תשעה במאי.
כזרם חשמל עבר בכל הנוסעים בקרוא ילד פתאום בקולו הצוהל: צפּור! צפּור! כולם כאחד קפצו על רגליהם בצהלה: צפּור! צפּור! זו היתה הצפּור הראשונה, שראינו אחרי ששת ימים של שמים ומים. הרגש שתקף אותנו היה בו מעין הרגשת נח בשעתו, בשוב אליו היונה ועלה־זית טרף בפיה.
מעתה נראו הצפּרים תכופות. הן רחפו מסביב לאניה כמלאכי־מרום, כפורשות כנפי־חסותן על האניה.
מצב־רוח של כובד־ראש שלט באניה הלילה האחרון. כל אחד הרגיש בקרבת היבשה והתיחד עם נפשו. אפילו הקלפנים סיימו את משחק־השטן ולבשו צורה של בני־אדם.
ג. – בצרפת
שלישי בשבת, עשרה במאי.
בשבע בבוקר עגנה ה“אקוויטניה” בשרבורג של צרפת. האניה עמדה רחוק מן החוף, שכן אין לה לשרבורג נמל הראוי לאניה גדולה כ“אקוויטניה”. בסירה קטנה הורידו את הנוסעים להובילם אל החוף.
ערבוביה ומהומה שלטו ברדת הנוסעים מן הסירה על החוף. מדרגה לרדת בה לא היתה והנוסעים היו אנוסים לקפּוץ מעבר לסירה. הנשים והילדים נשאו על כפּים. צוחה וצעקה בכל החוף. נשים מרוגזות־עצבים פחדו וצוחתן בהנשאן לא הוסיפה חן לתכונת הירידה על היבשה. שלא מדעת נזכרנו, אנחנו האמריקנים, בסדר השולט באמריקה בנמלים, ברציפים, במסלות־הברזל עם הקריאתם של הממונים “וואַטש יור סטעפּ!” (שמרו צעדיכם!) – ובלב עלה רגש הקורא: ברוכה את, אמריקה!
הרכבת הובילה אותנו משרבורג לפּריס. לעינינו טסים ועוברים שדות ומראות־נוף המרגיעים בחלומם הנסוך עליהם, לפי המסורת האירופית.
* * * * *
רביעי בשבת, אחד עשר במאי.
באנו לפּריס.
השם פּריס מסמל זה עידן ועדנים יופי, אסתטיקה וקסם. אנחנו, בני־ישראל, יודעים את פּריס מימי ילדותנו מהרומן של אייז’ן סו “מסתרי פּריס”, בתרגומו של קלמן שולמן. ומי שקרא את ספרו של מנדלשטם “פּריס” הקושר כתרים לעיר וליושביה, נושא בחבו הערצה לבירת צרפת, לזוהר תרבותה. אולם, אנחנו האמריקנים, חשנו מעין אכזבה בבואנו לפּריס. לא ראינו בעינינו מה שחזינו בדמיוננו. ואולי משום שהרבינו צפּיה. אמנם העיר היא יפה, נקיה, שדרותיה נהדרות ועשירות. אולם, לדעתי, אינן עולות ביפין על השדרה החמישית ו“ריוורסייד דרייוו” שבניו־יורק. ובנוגע להנוחיות שהורגלנו בהן בניו־יורק, היתה לנו כאן, בפריס, אכזבה גמורה.
יחד עם מר שפּירא, בא־כח “האיאס” בפריס, בקרתי את המשרד הציוני. שם מצאתי את ידידי ד"ר ל. מוצקין ובליתי עמו כשעה בשיחה מענינת, ביחוד על המצב בציונות ועל הקונגרס בקרלסבד הממשמש ובא.
* * * * *
חמישי בשבת, שנים עשר במאי.
התבוננתי לעבודת “האיאס” בפּריס ועלי להודות, כי שבעתי נחת מפּעולותיה. בא־כחה בפריס, מר שפּירא, הוא מלא מרץ ומסור לעבודתו, אינטליגנטי ומתהלך עם המהגרים כאח גדול. הוא מורה להם את הדרך, מלמדם, מנחמם ומעודדם ומקיל מעליהם את יסורי־נדודיהם.
לפני עזבי את פּריס בקרתי שנית את המשרד הציוני. שם היתה לי שעת־כושר להתודע אל הפּרקליט הידוע גרוזנברג ובליתי עמו בשיחה על מצב היהודים ברוסיה. האדם הגדול הזה עשה עלי רושם עמוק. עוד לא ראיתי אדם מלא אש ומרץ כמותו. בדברו על מצב אחינו ברוסיה נתזו גצי אש וצער מפיו, עד שעמדו דמעות בעיני שנינו. בשיחתנו נזכר המעונה מנדיל בייליס, שלמד עליו גרוזנברג סניגוריה בימי־הדין בקיוב, בהעליל משרתי הצר ניקוליי את עלילת־הדם הנמבזה. שם ישראל היה מוטל בכף־מאזנים. גרוזנברג הרגיש אז, כי עיניהם של כל ישראל, של כל האנושיות הפּרוגרסיבית נשואות אליו. והוא התאמץ בכל כח־רוחו לנצח את הסטרא השחורה, שידה היתה בעלילת־הדם. המשפּט הזה הביא אותו לידי מחשבות על גורל עם ישראל והוא התקרב אל הרעיון הלאומי.
שנים מידידי־נעורי בקרוני היום במלוני: מר יצחק ניידיץ מפּינסק ומר הלל זלטופּולסקי מקיוב. שניהם בנים נאמנים לעמם, ציונים מובהקים עוד מתקופת חבת־ציון, מימי פּינסקר וליליינבלום. דברנו ארוכות על כל הקרוב ללב כולנו: על הציונות, על בנין הארץ ועל קרן־היסוד – מולדת־רוחם של ניידיץ וזלטופּולסקי.
אשתי העירה לי, כי בשני הימים שבלינו בפּריס לא ראינו תינוקות בעינינו.
– היכן הם – שאלתי את מר שפּירא – הצרפתים הקטנים?
הוא הסביר לנו, שמלבד מיעוט הלידות בצרפת, המסכן את קיום האומה, באה המלחמה ועשתה שמות בבני־הנעורים. ובכלל נוהגים הצרפתים שלא להוציא את התינוקות לחוץ, מפּני סכנת הרחוב ההומה. איך שהוא, בבואך מניו־יורק המלאה תשואות ילדים, תשתאה לראות את חילופה הגמור בפריס.
הנסיעה מפּריס למרסייל היא נעימה מאד. מראות־הנוף יפים מאותם שבין שרבורג ופריס. הרים ועמקים יראו חליפות והעין תשבע יופי. ונפלאת היתה בעינינו, שבכל הדרך לא נראתה אף פרסה, לא פרה ולא סוס, לא שור ולא כשב. הכפרים הגדולים שוממים. פּני האכרים מביעים עוני וצער. כיתומים ואין־אב יעמדו ליד בתיהם הקטנים באין להם רעם־בעירם. עקבות המלחמה נראות בצרפת בכל עבר ופנה.
העיר מרסייל עושה רושם מקסים במקוריותה. עיר עתיקה בעלת עבר היסטורי. גני־העיר, השדרות והאנדרטות לאין מספּר מספּרים לך דברי ימי צרפת למאות בשנים ועד ימי־הבינים יגיעו. ההרים הלבנים והגבוהים על חוף הים יעמדו כשומרים עתיקים מסביב לעיר, שומרים לראש מלכת צרפת הדרומית.
* * * * *
מחר אנו עולים באניה “ספינכס”, המפליגה אתנו לחוף ארץ־ישראל.
מה יפעם הלב!…
ד. – ממרסייל לאלכסנדריה
ששי בשבת, שלשה־עשר במאי.
אנו נוסעים באניה המוליכה אותנו לארץ חמדת אבות… ה“ספינכס” שטה בגאון מלכות על ים־התיכון השקט ומשתעשעת עם הגלים הקטנים כאם עם ילדיה. משני עברי היבשה נראית חופּי צרפת ואיטליה – סיציליה. וממעל להם מתנשאים הרים גבוהים אשר שיאם לעב יגיע. ראשיהם לבני־שלג מזהירים בזוהר השמש ונראים כמחייכים לקראתה לטופי קרניה. והנה שוקעת השמש לפאת ים וראשי ההרים הלבנים נצתים ובוערים כגחלי־אש ענקים, בוערים, בוערים ואינם אוכלים…
הים התיכון שקט מהים האטלנטי. מימיו עמוקים, תכולים, נוחים ורכים. מרגיש אתה, שהנך הולך וקרב אל המזרח, לארץ השמש. השמים הולכים ותכולים, הולכים ושקופים ונחלי־זוהר מציפים את האופק…
הלב הולך ופועם מעצמת הרגש, שבכל רגע ורגע אתה הולך ומתקרב לארץ־אבות, לארצך, אשר אליה נכספת כל ימי־חייך ומסביבה רקמת את הנעימים בחלומותיך…
* * * * *
ראשון בשבת, חמשה עשר במאי.
כל הנוסעים נפלגים לגוייהם וחבורות־חבורות הם קונים להם מקום באניה. רוב מנין הם הצרפתים והם רואים את עצמם כאדוני המקום. מלאים הם כל האניה ובגאון הם מהלכים בכל מחלקותיה. הרי האניה שלהם, רב־החובל שלהם והשפה הצרפתית בנועם צלצולה נשמעת בכל פנות האניה. בין הנוסעים ישנם מספּר הגון של ערבים וסורים. מתיחדים הם לעצמם, מספּרים ומשתעשעים בלשונם. וכל מה שהאניה הולכת ומתקרבת אל המזרח, לבם הולך וטוב עליהם. ברגש אינסטינקטיבי הם מרגישים את קרבת המזרח, נחיריהם מתרחבים, מריחים הם את ריח המזרח, ריח ארצם, ריח ביתם…
במחלקות השניה והשלישית נוסעים עשרות צעירים מבני־ישראל. ביניהם חבורה של חלוצים. אחוה גמורה שולטת ביניהם. כולם מתונים, רצינים וחן מיוחד, חן ישראל, נסוך על פניהם. מושכים הם עליהם את תשומת־לבם של הנוצרים והמושלמים והללו מביטים עליהם בכבוד. הכרת פני החלוצים תען בהם, כי יודעים ומרגישים הם, שנסיעתם אינה נסיעה מצויה, נסיעה של חול, אלא נסיעה אצולה, נסיעה של חג, של קודש – יונים עפות אל ארובותיהם מימי־קדם. משיחותי אתם ראיתי, כי החלוצים, גבורי־רוח אלה, מתאמצים להשכיח מלבם את עברם המר והקשה, את ההרפתקאות שעברו עליהם בשנות־החרום. את נהרי נחלי הדם, שצפו בהם אחיהם ואחיותיהם; אף מסיחים הם את דעתם מן הצרות והתלאות הצפויות להם בארץ העתיקה־החדשה, לא תבעתם עבודת־הפּרך באבנים ובלבנים ובכל עבודה בשדה – רעיון אחד, מטרה אחת לפניהם: לבנות את בית־חיינו בארץ־ישראל, לסול מסלות, לרצף רחובות, לחפור תעלות, לבנות בתים, לזרוע שדות ולנטוע כרמים ולקומם את הבית הלאומי, בית נאמן לעם ישראל הגולה. יודעים הם, בני־ציון, כי אמם אינה עשירה, גם עליה עברה כוס־הגלות כעל בניה, גם היא היתה למרמס לרגלי בוזזים ושכולה וגלמודה תחכה לבניה כי יבואו אליה והיא תעלה ארוכה לכל מכאוביהם. והם באים אליה, חלוצי־הבנים, המנערים מעל רגליהם, רגלי־נודדים, את אבק הגלות בת אלפּים שנה לעמוד הכן על האדמה ולאחוז באת ובפטיש ולמסור את נפשם על בנין הארץ.
* * * * *
רביעי בשבת, שמונה עשר במאי.
תגלית חדשה גלינו היום באניה, דבר שלא ידענו כל ימי נסיעתנו. גלינו מחלקה רביעית לנוסעים. התמונה אשר נראתה לעינינו עשתה רושם נורא על כולנו. במעמקי האניה, תחת המחלקה השלישית, בחורים אפלים, צפופים בני־אדם, נוסעים עניים. קבורים הם חיים ונדונים בחבוט־הקבר. שפלי־רוח ונכאי־לב הם שוכבים בחוריהם האפלים באין אויר לנשימה. את ארוחתם מגישים להם בקלחת גדולה וכל אחד שואב את חלקו לפנכתו. אחרי האכילה חייב כל אחד לשפשף את פּנכתו ואת כפּו ולקחתן אתו לחורו עד הארוחה השניה. וחיים כאלה קרויים חיים!…
ה“ספינכס” מתקרבת אל המזרח. מרגישים אנו את קרבתו בשמים ההולכים ובהירים, בים ההולך ותכול ומשתרע כשטיח־תכלת, באור השמש ובצחוקו ההולכים וגדלים ובאופק ההולך ומתרחב לאין־סוף. – עולם חדש ושמים חדשים.
* * * * *
חמישי בשבת, תשעה עשר במאי.
אלכסנדריה, העיר העתיקה והנאוה מימי־קדם, נראית אלינו מרחוק, במגדליה הצרים והגבוהים, של המסגדים המושלמים והנוצרים בסגנון הבניה המזרחית. למעלה מהם נשקף מבצר נפּוליאון העומד על הר בטבור העיר וארמון השולטן העומד על חוף־הים. על הנוסעים, למן המחלקה הראשונה ועד הרביעית, עלו על הספּון לראות בקרוב האניה לחוף העיר המזרחית הראשונה. עלינו, על הנוסעים היהודים, עשתה אלכסנדריה רושם מיוחד, שכן לא יכולנו להסיח דעתנו מן הרעיון, שעומדים אנו בגבול הארץ התופסת אצלנו מבחינה היסטורית את המקום השני אחרי ארץ־ישראל. הנקל להזכיר בפני אדם מישראל את השם מצרים! יום־יום אנו מזכירים את מצרים בתפלותינו. בלמדנו “חומש” בחדר הורדנו את יוסף אהובנו מצרימה. אתו הובלנו בידי המדינים ואתו השתטחנו על קבר רחל אמנו. שם שכבנו גם בכינו באזני אמו המבכה בכי תמרורים על בניה. אתו הלכנו מצרימה. שם עונינו באשר עונה, בבית־פּוטיפר ובבית־האסורים, עד אשר זיכנו לראותו משנה למלך במצרים ומשביר לכל עם הארץ. אתו יצאנו לקראת אביו יעקב הזקן ולקראת אחד־עשר אחיו בבואם אליו מכנען. על־ידו עמדנו על מטת אביו במותו ושמענו בצוותו לשאתו ממצרים ולקבאו בקבורת אבותיו בשדה המכפּלה אשר בחברון. עם כל בית יעקב לוינו את המת, שבנו מכנען וישבנו בארץ גושן במצרים. שם עבדנו בחומר ובלבנים מאתים ועשר שנים עד שבא משה רבנו, שנולד במצרים והוציאנו משם באותות ובמופתים ובזרוע נטויה למען הביא אותנו לארץ אבותינו. – ועתה אנו מובאים באניה שנית לחופּי מצרים ודומה עלי, כאילו ארכה נסיעתי שלשת אלפי שנה…
ה. – מאלכסנדריה ליפו
ששי בשבת, עשרים במאי.
אנו עומדים באלכסנדריה של מצרים. העיר עושה רושם מקסים. מעל האניה אני מביט על העיר ונשא על כנפי־דמיוני לשנות־קדם. לעיני עומדת אלכסנדריה של מצרים מימי הבית השני, בימים, שתפסה את המקום השני אחרי ירושלים. אלכסנדריה היתה הגדולה שבקהלות ישראל בכל דברי ימי עמנו עד ניו־יורק. באלכסנדריה היה קיים מקדשו של חוניו, שעמד למעלה ממאתים שנה. במשנה מפורשת הודו חכמינו בקדושת הקרבנות בבית־המקדש באלכסנדריה. ורבי שמעון בן שטח במכתבו ליהודה בן טבאי כתב: “מנאי ירושלם לאחותי אלכסנדריה”. באלכסנדריה חיו ופעלו היהודים ההלניים ובראשם הפילוסוף היהודי ידידיה האלכסנדרוני (פילון היהודי), ויצרו את הפילוסופיה הניאו־אפּלטונית. באלכסנדריה נוצר תרגום השבעים, שגלה לעמי העולם את המאור שבתורתנו ואחד את שתי התרבויות העתיקות, תרבות ישראל ותרבות יון, התרבות האתית והתרבות האסתטית.
ובעמדי על ספּון האניה שקוע בדמיוני על תפקידה הגדול של אלכסנדריה בדברי ימי עמנו, הגיעתני הבשורה המחרידה, כי הנוסעים היהודים ההולכים ליפו אסור להם לעמוד באלכסנדריה ואפילו לא לרדת מן האניה לשעה קלה. אילו ירד עלינו פתאום רעם משמי־התכלת של מצרים לא היה מחריד אותנו, הנוסעים היהודים, כאשר החרידתנו הבשורה הזאת. ירדתי למחלקתי. כעדר צאן, אחוזי־פחד וכפופי־ראש, נתכנסו כל הנוסעים היהודים ובאו אלי אל המחלקה הראשונה, ביניהם גם הזקן בן־המאה, ועיניהם אלי, שאשתדל לתבוע את זכותנו ולהעביר את רוע הגזרה. ואני גם אני קצר־יד הייתי, גם עלי יצאה הגזרה. אולם נחמתים ועודדתים, בקשתי להרגיע את הרוחות שלא ידעו מרגוע.
כמלאך מושיע הופיע אלינו באי־כח המשרד הציוני. הוא לקח מידינו את תעודותינו והבטיח לנו להשתדל מלפני הקונסול האמריקני ולהסיר את כל המכשולים מעל דרכנו ליפו. הבטחתו הרגיעה מעט את רוח הנוסעים. אולם בינינו לבין עצמנו הודיע לי, כי כמעט אפסה תקוה ממנו להכנס לארץ. ממשלת ארץ־ישראל סגרה את שערי הארץ בפני החלוצים בשל הפּרעות ביפו באחד במאי.
ובדברו הוציא מכיסו את גליון “הפּועל הצעיר” המתאר לפרטיו את האסון הגדול ביפו עם רשימת ל"א ההרוגים ובתוכם הסופר העברי הגדול י.ח. ברנר. זרם דמעות פרץ מעיני למקרא הידיעה על האסון הלאומי. רוב הקדושים הם חלוצים מקרוב באו לארץ, מהם לא נערו עוד את אבק־הגלות מעל בגדיהם. מה איום הוא המות בבואו על מפתן החלומות המתקיימים וביד מרצחים החותרים תחת תקוותינו וזכיותינו. חלוצים קדושים!
כל הגליון של “הפּועל הצעיר” מוקדש להסופר העברי הגדול י. ח. ברנר, שלא חדל לקרוא את בני־עמנו לאת ולחרמש, לנטוע את כרם־ישראל בארץ־אבות. והלוחם האמיץ והאמן הגדול הזה נפל לפני בני־עולה. כל שורה ושורה הנכתבת עליו היא זרם דמעות. והנקל היה לו להציל את נפשו מידי הרוצחים. אולם לא חפץ לעזוב את חותנו הזקן ואת חבריו. יהי זכרו ברוך.
* * * * *
בעמדנו על ספּון האניה הגיע לאזנינו קול רעש גדול מהעיר אלכסנדריה. כוננו את משקפותינו וראינו על הגגות אנשי־חיל ותותחים. הרחובות מלאים המון מפגינים. מכבי־אש זורקים עליהם קלוחי־מים ממכונותיהם. רושם מיוחד עושה תמונה כזו מרחוק. הפּרעות ארכו עד הערב. בלילה שמענו יריות רובים ואקדחים. אמרו לי, כי פּרעות הם מן הדברים הרגילים באלכסנדריה. הערבים מתקוממים לפרקים נגד הממשלה האנגלית. המרד האחרון ארך עד שהמצביא אלנבי נתן צו מקהיר לירות במתקוממים. בחצי שעה נפלו מהם כמאתים איש ואש־המרד שקעה.
* * * * *
ראשון בשבת, עשרים ושנים במאי.
קמנו משנתנו וראינו את עצמנו בתעלת סואץ על־יד פּורט־סעיד. מעשי ידי אדם להתפּאר היא התעלה המחברת את הים התיכון והים האדום ועמם – הודו ואירופּה. לא לחנם קנה לו המהנדס פרדיננד דיליספס שם־עולם בהיסטוריה.
התחנה האחרונה. האניה זזה ממקומה. לבות הנוסעים היהודים פּועמים. מחר בבוקר תחזינה עינינו את אמנו ציון. מחר נהיה ביפו, אם לא יהיה מעצור בלונדון. הלילה האחרון באניה היה ליל־נדודים. חלומות־הזיה תקפוני. ההכרה, כי אני עולה ממצרים לארץ־ישראל הלהיבה את דמיוני ונוסף על זכרונות החדר יצר מלאך החלומות בלילה האחרון יציאת מצרים ב“זעיר אנפּין”.
* * * * *
שני בשבת, עשרים ושלשה במאי.
שמש־פּז עלתה לקראתנו מקצה האופק ותשלח את קרניה בצחוק־חן על־פּני ים־התכלת הגדול והשקט ודומה היה, כי השמש הערה עוגבת על ים־התיכון האחוז בחבלי־שנה ושולחת את קרניה לטבילת שחרית.
האניה שטה מהירות לקראת השמש. הנה נראה לעינינו פּס של זהב. מאמץ אני את עיני ורואה את חול שפת־הים ביפו. עוד רגעים מועטים ולעינינו תגלה העיר בכל הודה והדרה. טובלת בים־שמש נשקפת יפו כמלכת־קדם.
בעמדי על ספּון האניה ובהביטי מול פני יפו ההולכת ונגלית לעיני, נזכרתי באפּיזודה, שספר לי דוד וולפסון בהיותי אצלו בקלן. כשנסע וולפסון עם הרצל לארץ־ישראל הגיעה האניה לחוף יפו באשמורת הבוקר. וולפסון ישן את שנתו בתאו. פתאום הוא שומע את קולו המקסים של הרצל: “דוד, ישן אתה?” וולפסון פוקח את עיניו ורואה לפניו את הרצל הדור בלבושו כהולך לקבל פני מלך. “רצונך לראות את ציון אמנו? – אומר לו הרצל – קום וראה את האורות הקורצים אלינו מיפו עירנו”. וולפסון קם, התלבש ועלה על הספּון. בעמדו על־יד הרצל נשען על המשענת ראה שתי טפות־דמעה גדולות מזהירות בעיני הרצל ומתגוללות ויורדות על זקנו הנאה. ובהביטי עתה על מול פני יפו, בת אמנו, ראיתי את הרצל בעמדו על האניה ודמעות מזהירות בעיניו… וכל כך קרוב היה לעיני, עד שדומה היה עלי, שהוא עומד על אניתנו ומלווה אותנו בדרכנו לציון… פּניתי כה וכה והרגשתי דמעות בעיני….
עומדים אנו לרגלי ציון אמנו.
ו. – יפו
שני בשבת, עשרים ושלשה במאי.
ה“ספינכס” השמיעה את קולה והד ענה לעומתה מן האופק הגדול והרחב והאור. סירה ובה פקידי ממשלת ארץ־ישראל שטה ובאה אל האניה הגדולה, שהשליכה עוגן במרחק מיל מן החוף. הפּקידים התחילו מבקרים את תעודות היורדים ליפו. חבורתנו היתה בת עשרים איש. כולם התקינו עצמם אל הטקס הרשמי. להפתעתי הגדולה נגש אלי אחד מן הפּקידים, יהודי, קורא אותי בשמי ומתיצב לפני: רודניק מייקטרינוסלב. הוא גר בארץ־ישראל זה עשרות בשנים וכעת הוא סגנו של מר שיינקין, ראש ועד־העליה.
כל חבורתנו, למן הזקן בן־המאה, העולה למות בארץ ועד הילדים הקטנים, בני האבות ההולכים לבנות את הארץ, סבבוני גם סבבוני, אל עיני יביטו ואחוזי־רעד כשיות נאלמות יחכו לגורלם. בנים שבים לגבולם ועל המפתן בביאה יאחזמו רעד. על מה ולמה? במי האשם?
הפּחד לא ארך. ישבתי אצל השלחן על־יד הפּקידים ועד מהרה נתבקרו כל התעודות וניתן רשיון הכניסה לכל הנוסעים. נמחה הפּחד מעל כל פּנים. רואה אני דמעות־גיל בכל עין. מכל צעד ועבר מביעים לי תשואות־חן. אולם הלב מעיק. בני־ישראל שמחים בהנתן להם הרשיון להכנס לארץ־ישראל… ואולי אין הצדק עמי ברגשותי אלה? בני־ישראל שמחים בהיותם זוכים לדרוך על אדמת־הקודש בארץ־ישראל.
אולם לא לשוא פחדנו פחד. השטן בא מעבר אחר אשר לא פללנו לו. פּתאום נודע לנו, כי הערבים בעלי הסירות, המורידים את הנוסעים מעל האניה, עשו קנוניה ביניהם שלא להוריד את הנוסעים היהודים. אלה היו צירים אחרונים של חבלי הפּרעות ביפו. השמועה הזאת הממתנו כרעם. מצבנו היה נורא. כל הנוסעים הנוצרים והמושלמים כבר הורדו ועשרים יהודים נשארו באניה כחייבי ישיבה מחוץ למחנה. מה זאת? לא נאמין למשמע אזנינו. אנו עומדים כפופי־ראש ואדומי־פנים מבושה ומעבירים על מבטיהם של שאר הנוסעים ההולכים לבירות.
מר רודניק, בא־כח ועד־העליה, מבטיח לנו, כי יביא מיפו סירה מיוחדת להוריד אותנו. אנו עומדים ומחכים. חמש שעות חכינו. את חמש השעות האלה לא אשכח לעולם! כחמש שנים היו בעיני, חמש שנות ענוי ועלבון. אי־הסבלנות בי ומסביבי פולח את הלב. התינוקות געו בבכיה. הנשים מיללות, הזקן בן־המאה נאנק ונאנח, החלוצים עומדים סביבי, צרורותיהם בידיהם ושותקים ביגון קודר. וסבלנותי אני כבר הגיעה לקצה…
והנה נראית מרחוק סירת־הממשלה – ותחי רוחנו. יודעים אנו, כי היא באה להורידנו. קצין הסירה נותן פּקודה לאנשיו ובעוד רגעים מועטים אנו יושבים כולנו עם מטעננו בסירה המובילה אותנו אל החוף. אנו יורדים ביפו ברגשי־תודה אל המפעל הציוני. הרופא מרכיב בנו אבעבועות ואנו נוסעים לתל־אביב, למלון “גנוסר” של בן־נחום.
תיכף לבואי למלוני באו לקבל את פני ידידי מאז: בצלאל יפה, ז. ד. לוונטין, א. ז. רבינוביץ, ד“ר מטמן־כהן, ד”ר א. ש. וולדשטיין, ד"ר חיים הררי, מ. קריטשבסקי ומרדכי בן הלל הכהן. אל אלהים! מה רבה השמחה! ים־זכרונות של שלשים שנה הציפו עלי ידידי בהזכיר לי כל אחד את בקורי ופעולתי בעיר־מולדתו ברוסיה. הזכרונות נבעו כמעין נובע והלב רחב ורחב. הם היו כצרי ללבי הפּצוע מירידתי אל החוף.
כל ימי חיי לא אשכח את רושם הערב הראשון בארץ־ישראל. בשבתי על מרפסת המלון, לאור הירח המאיר, מול חוף הים ובשאפי לתוכי את האויר הזך והרך, ראיתי את עצמי כנשא לארץ־פלאים, לארץ־אגדה. לפני מונח דבר שבדפוס. מבטי נופל עליו. אני קורא… לאור הלבנה אני קורא… לילה? רואה אני – מעל לראשי תלוים שמים, ירח וכוכבים. כן. לילה. ליל ארץ־ישראל. שואף אני לתוכי את האויר, את הלילה… באזני מצלצלים דברי רבי יהודה הלוי:
“חיי נשמות אויר־ארצך”…
אחרי טיול קצר עם ידידי ד"ר לווין־אפשטיין ברחוב הרצל ובשדרת רותשילד התנפלתי עיף ויגע לתוך מטתי ושנתי ערבה לי הלילה הראשון בארץ־ישראל.
* * * * *
שלישי בשבת, עשרים וארבעה במאי.
היום בקרתי את הגמנסיה העברית “הרצליה”. ד“ר בוגרטשוב, ממלא־מקום הד”ר מוסינזון, עם כל חבר המורים קבלוני בסבר פנים יפות. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי בתחיתה הגמורה של השפה העברית. המבטא הספרדי מוסיף לה חן מיוחד וצלצולה הוא כמוסיקה יפה.
בכללה עשתה הגמנסיה עלי רושם טוב. הבית הוא יפה ונהדר. המורים מומחים הם כל אחד במקצועו. התלמידים מתנהגים בנמוס ויודעי־משמעת. אולם שאלותיו של “אחד־העם” ב“אמת מארץ־ישראל” לא נפתרו עדיין ובקרתו היא חריפה כשהיתה. בגמנסיה מורגש חוסר קדושה, חסרה קדושת רוח הנביאים. קדושת התנ"ך עוד אינה. ובמקום שאין קדושה יש חולין. ולא כל יהודי, אפילו אם הוא לאומי בלבד, סובל זה, קל־וחומר ליהודי דתי. אחדים מן התלמידים התאוננו לפני על החולין השולטים בגמנסיה. העומדים בראש חייבים לעמוד על הדבר ולעיין בו.
* * * * *
רביעי בשבת, עשרים וחמשה במאי.
יחד עם מרדכי בן הלל הכהן ועם הד“ר נופך בליתי את הערב בביתו של מר ז. ד. לוונטין, מנהל האפ”ק. בעל־הבית נוהג עוד את מנהגי בעלי־הבתים הותיקים עם טובת־עינם באורחים. בהרחבת־הדעת, על כוס תה רוסי, ישב והביע את דעותיו על התנועה הציונית בזמן הזה. רבות בקר במהלך הציונות. כחובב־ציון זקן משנות־השמונים וב“בטול היש” של קונסרבטיבי אדוק בטל את המעוף של מנהיגינו החדשים ובבוז להחלוצים בקר את סדרי־חייהם, את חגיגותיהם ואת שיריהם. אילו היה הדבר בידו היה חוזר אל חבת־ציון. האורחים לא הסכימו לדעות בעל־הבית. כהן הזקן ונופך הצעיר סתרו את דעותיו. הם דברו באומץ, מתוך הכרה. אולם לוונטין עמד על דעתו.
* * * * *
חמישי בשבת, עשרים וששה במאי.
היום ל“ג בעומר, החג הלאומי הגדול, שקבל בעשרות השנים האחרונות זכות־אזרח בארץ־ישראל, ביחוד במושבות. החרדים חוגגים ברוב פאר והדר את ה”הלולא" של ר' שמעון בן יוחאי. ב“רחובות” חוגגים בכל שנה את החג הלאומי. אולם השנה שבת חג ומועד מפני הפּרעות ביפו, מאבל על הקדושים, שדמם לא נקרש עדיין. כל הארץ שרויה בצער ובאבל. ואפילו הגמנסיה לא חגגה את חג־האילנות כראוי לו.
חזיון מעציב הוא הצנזורה על העתונים. רושם מעיק עושות החטיבות הריקות על עמודי העתונים.
ז. – פּתח תקוה
ששי בשבת, עשרים ושבעה במאי.
מר גיסין, הפּרקליט הידוע ממוהליב, הזמיננו לבקר את פּתח־תקוה, מרחק של שעתים בעגלה מיפו. הדרך היא נהדרה, עוברת ליד שרונה, המושבה הגרמנית שהיתה עזובה בימי־המלחמה ככל המושבות. אחרי המלחמה שבו אליה בעליה הגרמנים והיא עולה כפורחת. כרמים ופרדסים מתנשאים מסביב, עדרי בקר וצאן וחמורים רועים באפריה. ושלא מדעתך אתה חש כאב בלב: נחלתנו נהפכה לזרים. יודעי־חן קובלים על מנהיגינו ועל רשלונותם. בימי המשבר עמדה המושבה להמכר. אולם מנהיגינו החמיצו את השעה.
באנו לפתח־תקוה עם הערב־שמש. הובלנו למלון “ירקון”, שבעליו הם בני גיסין. המלון עשה עלינו רושם טוב בהיותו מוקף עצים וירק.
בני־גיסין שלשה הם, כולם ציונים ותיקים זה עשרות בשנים. אחד מהם הוא ראש הועד במושבה. השני, בעל־המלון, קרה לו אסון גדול. בנו הבכור, אבשלום, חביב־המושבה, בן נאמן לעצמו ולארצו, נפל ראשון בין ארבעת חללי הפּרעות ביום כ"ז ניסן, בהתנפּל הערבים על פתח־תקוה להכחידה. אבשלום עמד בראש גבורי־החיל, שיצאו להגן על מולדתם בפני הרוצחים הערבים. בעמדו בראש חילו פגע בו כדור ממחנה הערבים ונפל חלל.
ובכמה שלות־רוח ומנוחת־נפש ספּר אבי הגבור על מות בנו. השתאיתי לראות עד כמה מתגאה האב בבנו, שנפל בקרב בהלחמו למולדתו, לעמו. והזקנה, סבת אבשלום, מה נהדרה היא בצערה החרישי, בדממת־יגונה. לא. אין צער ואין יגון לפניה. דומה, חדוה, ברכה לאל בשמים, נסוכה על פניה הקמוטים מזקנה אך מביעים הוד גאות. ספּור המאורע על מות אבשלום הזיזו דמעות מעיני. הזקנה הרגישה בדבר ואמרה לי בתוכחה:
– לא, ידידי, לא לבכות אנו צריכים אלא לשמוח. ברוך המקום, ברוך הוא, שזכה אותי לעת זקנה לראות בעיני אחד מבני קרבן על מזבח ארצנו. ואם ארץ־ישראל תשאל עוד קרבנות ממשפּחתי, נכונים אנו לתת ולתת עד טפּת דמנו האחרונה.
לעולם, לעולם לא אשכח את אש־הקודש, שבערה באותו רגע בעיניה. הסתכלתי בפני הזקנה הגאה ואמרתי לנפשי: מדה זו אינה אלא בבתו של עם, שהוציא מקרבו עוד לפני אלפי שנים נשים כמרים וכדבורה.
כל פתח־תקוה מתגאית בנצחונה על הערבים. כנגד ארבעת החללים ושנים־עשר הפּצועים במחנה ישראל, נפלו מן הערבים מאות ואלפיהם נסו בבהלה. חזר ונשנה הנס של “רבים ביד מעטים” מימי החשמונאים.
* * * * *
ראשון בשבת, עשרים ותשעה במאי.
בפתח־תקוה ישנן למעלה מארבעת אלפים נפש. פתח־תקוה היא הזקנה במושבות. בבית־קברותיה מצא מנוחה נכונה רבי מרדכי גימפּל יפה הרב מרוז’נוי, אחד מגדולי חובבי־ציון. במושבה בית־כנסת גדול. כשעליתי אתמול, בשבת אחרי קריאת־התורה, על הבימה לישא את נאומי, ראיתי את עצמי בשכבר הימים עומד על הבימה בבית־הכנסת בווילנה או בביאליסטוק. באוירה היא יהודית גמורה, ספוגה קדושת־שבת, עד שאתה מרגיש את הנשמה היתרה בכל חושיך. הקהל לא ישב אלא עמד, כמו שנהוג בתפוצות־ישראל.
רב המושבה, הרב ציטרון, הוא אחד המצוינים. הוא חתנו של הרב יוסף רוזן מדווינסק, ה“רוהטשובי”. ואף כי חותנו מתנגד בכל תוקף להציונות, מסור הרב ציטרון בכל לבו ונפשו אל הציונות והוא אחד המזרחים הפּעילים בארץ־ישראל.
מר פּנחס מהר, אחד מזקני המושבה, הוליכני במושבה לארכה ולרחבה. הלב רחב משמחה למראה בית ישראל, קרקע ישראל ואוירה יהודית גמורה. קדושת־השבת, מנוחה עליונה שלמה מרחפת על הרחובות ועל הבתים, על הגרנות ועל הרפתות, על שור ועל חמור. הכל נחים וטובלים במנוחת שבת.
בנוגע ללשון מחולקים האבות והבנים. האבות מדברים אידית והבנים מדברים עברית ומלה אידית לא תצא מפיהם. מכריחים הם את הזקנים לדבר עמהם עברית. והבנים תקיפים בדעתם, שכן מרגישים הם שלהם העתיד.
יפה היתה אפּיזודה זו. מרת גיסין הזקנה אחזה בזרועותיה בת־נכדה, תינוקת כבת שלש ושמה גאולה. הזקנה דברה אידית והתינוקת אמרה לה: דברי עברית. ובאמור לה הזקנה, כי איננה יודעת לדבר עברית, התרגזה התינוקת ואמרה לזקנה: ראי, סבה, שניך שבורות מן השפה הקשה שאת מדברת. דברי עברית כמוני ותהיינה שניך שלמות כשני.
אין רע בלא טוב. אחרי התנפּלות הערבים על פתח־תקוה לא נשאר במושבה אף פּועל ערבי אחד. החלוצים תפסו את מקומם. בני־המושבה נשבעו שלא להעסיק עוד פועלים ערבים.
* * * * *
שני בשבת, שלשים במאי.
אישיות מצוינה מצאתי במר גרזובסקי, מחותנו של הנציב העליון סיר הרברט שמואל. גרזובסקי הוא בעל כשרונות גאוניים ורבי־צדדים. בן ישיבת וולוז’ין לשעבר, מוח חריף, בעל זכרון נפלא. לפני עשרות שנים בא לארץ־ישראל והתחיל לעבוד כפועל פּשוט. אחר־כך היה למורה, חבר ספרי־למוד בשיטת עברית בעברית, שנתקבלו בכל תפוצות־ישראל. הוא חבר גם מלונים אחדים. וכעת הוא עוסק בעניני ממונות ומשמש סגן האפ"ק. פגשתי אותו בבית הציוני האמריקני ווילסון והיה לי העונג לבלות אתו שעות אחדות. שיחתנו היתה על ענינים שונים ומיד ראיתי, כי לפני אדם בעל שכל בריא. מר גרזובסקי אין דעתו נוחה מהנהגת ועד־הצירים. הוא בקר אותו קשה. גם מתנגד הוא להתנועה החדשה לבנות את הארץ על יסודות סוציאליים. הוא מוכיח בעובדות, כי כל הקבוצות לא הצליחו ורק בעלי־הון יבנו את הארץ.
ח. – ראשון לציון, רחובות ומקוה־ישראל
שלישי בשבת, שלשים ואחד במאי.
אתמול בקרתי את ראשון לציון, צבי תפארת מושבות הברון. ואמנם ראשון לציון היא מושבה נאה ואפשר להוסיף – ועשירה. חיים בה חיי־ריוח מאה אכר ומהם מוצאים לחמם עוד מאה בית.
ידידי מר גלוסקין, מנהל היקב הידוע, הוליכנו בכל שלש הדיוטות של היקב והראה לנו את כל המכונות ותשמישן בתעשית היין, קליטת הענבים השלמים, דריכתם בגת, “גלגול המחילות” של העסיס המתגלגל ועובר דרך צנורות רבים ושונים ממרומי הדיוטה השלישית עד תחתיות המרתף הקר, עליתו שוב למעלה עד שהוא מוצא מקום בחביות הגדולות בתור “יין כרמל” המשובח המפרנס מאות אכרים ומשמח מאות אלפים מבני ישראל בכל תפוצות־הגולה. בעמדך ביקב הגדול ובהשתאך לתכונתו ירחש לבך תודה וברכה להנדיב הידוע והוא קורא בקול: יחיה ויאריך ימים!
לא יכולתי להשיב את פני ה“ראשונים” ונעתרתי להם לנאום בערב ב“בית עם”. מאיר מאירוביץ, מזקני הביל"וים, ישב בראש. זקן הוא האיש ונשוא־פנים ועל פני כל הישוב יכבד. “בית־העם” היה מלא מפה לפה. בראשית נאומי ראיתי בת־צחוק על שפתי השומעים בגלל הברתי האשכנזית הזרה להם. אולם לאט־לאט חלפה בת־הצחוק וכבדי־ראש שמעו כולם לדברי, גם האכרים, גם הפּועלים וגם החלוצים. בדברי נגעתי בשאלת העבודה העברית ואמרתי, כי ימי שאול המלך, שנאמר בהם: “וירדו כל ישראל הפּלשתים ללטוש איש את מחרשתו ואת אתו ואת קרדומו ואת מחרשתו” – הימים ההם בל נשיב. עלינו לפעול בכחותינו אנו. אז היו הפלשתים המתקדמים ואנחנו הנסוגים. נהפוך הוא היום. אנחנו בני תרבות אירופּית והערבים יושבי־חושך.
* * * * *
מראשון נסענו לרחובות. בני המושבה מתגאים, שבנו את מושבתם בהונם וביגיעם, בלא עזרת אחרים. מיסדיה היו אנשים סוחרים מוורשה, שנצטרפו לחברה בשם “מנוחה ונחלה” ובראשית תנועת “חבת־ציון” עלו לארץ־ישראל ויסדו את המושבה הנהדרה הזאת.
ברחובות היתה לי פגישה נעימה. פּה פגשתי את ידיד־נעורי אהרן אייזנברג. שלשים וחמש שנה לא ראינו איש את פני רעהו. חבקנו זה את זה ורגעים רצופים לא יכולנו להנתק איש מאחיו. ככה עמדנו מבלי דבר דבר ורק עיני שנינו זלגו דמעות. בנעורינו היינו אחים ברוח, בנים לרעיון אחד קדוש. מעין של זכרונות־נעורים נפתח, זכרונות מתקופת חבת־ציון, מהאספה בקטוביץ. אייזנברג הצעיר, הלמדן, מלא חבה לציון, עלה לארץ־ישראל לחצוב באבן ולסבול יסורי־קדושה וענויים גדולים של תקופת־החלוצים הראשונה. ואותו הדור עומד עכשיו לפני בדמות איש בא בימים, רחב־גרם ובעל־קומה, ראשו ראש־אריה גדול ונאה, עיניו מביעות פּקחות וכולו מלא מרץ והכרה. תופס את המקום הראשון בישוב החדש. הוא ראש “אגודת נטעים”, ראש הועד ברחובות זה כמה שנים ומשתתף בכל הועדים של ההסתדרות הציונית. גדולי המנהיגים נמלכים אתו, שכן בקי הוא בכל עניני הישוב החדש. בלינו שעות אחדות והן עברו עלינו כרגעים.
רחובות מצוינת ביושביה. כמעט כולם בני־תורה, משכילים, הוגי־דעות, סופרים. פּגשתי שם מזקני חובבי־ציון, מר חרל"פ, בעל המלון, מר פּדבה מבריסק דליטה, מר בלומברג מדווינסק, – כולם מן הותיקים בתנועת חבת־ציון.
אכרי רחובות מתגאים בנצחונם על הערבים בימי־הפּרעות. בצדק קוראים האבות את בניהם בשם: המכבים החדשים. גבורי־רחובות קימו את הכתוב: אחד מכם ירדוף אלף – עשרות בני־חיל מן המושבה הניסו אלפי ערבים. הדור החדש בארץ־ישראל גדל לכח, לאומץ־רוח ולזקיפת־קומה, מלא הכרה, שרגליו עומדות על אדמתו. בראותך את בני־הארץ גבורי־החיל לבך מתמלא אמונה ותקוה, כי לא רחוק היום ובית־חיינו בארץ־ישראל איתן יהיה וישראל ישב לבטח.
* * * * *
ראשון בשבת, חמשה ביוני.
אתמול נאמתי בבית־הכנסת בתל־אביב, לבקשת ידידי וגבאי בית־הכנסת. דברתי עברית. זה היה למחרת יום פרסום הצהרת הנציב העליון, שהיא כעין פּירוש וביאור להצהרת בלפור. מצב־הרוחות מדוכא. לדבר בפני הקהל בשעה כזו אין זו מן הקלות. הרגשות מעורבים. אין הצבור יודע מה תהיינה תוצאותיה של הצהרת שמואל. יש אופּטימיסטים, שאינם רואים כל רע בהצהרתו. לדעתם, כל הדברים המהודרים המכוונים אל הערבים אינם אלא תכסיס של הפּוליטיקה האנגלית והצהרת בלפור במקומה עומדת. וכנגדם יש פּסימיסטים הרואים את הדבר דרך משקפים כהות. רואים הם בהצהרה הסברת־פּנים להערבים ואנטיפּטיה ליהודים. בפחד הם רואים את הנולד בקרוב וידיהם רפות. רגשותי אני מעורבים. רצוני לקוות לטוב. מאמין אני, כי כונת הנציב היא לטובתנו. אולם המציאות סותרת…
* * * * *
היום בקרנו את מקוה ישראל. רושם יפה עשתה עלינו החוה הזאת. הסדר בעבודת־האדמה, פני התלמידים הבריאים והרעננים, נוי השדרות והבתים, צלצול השפה העברית בפי החקלאים היהודים – כל אלה החיו את רוחנו והוסיפו אומץ.
ביראת־הכבוד עמדנו לפני קברו של מיסד מקוה־ישראל, שמת בשנת תרמ"ג. שלשים ושמונה שנה עברו מיום מותו ומצבת־קבורתו עומדת כביום הוקמה תחת עצים עבותים ופרחים נותני־ריח ומעליה מזהיר השם קרל נטר, מיסד בית־הספר הראשון לחקלאות בארץ־ישראל.
ט. – ירושלים
נוסעים אנו לירושלים.
כשישבנו ביפו ברכבת המובילה אותנו לירושלים דומה היה עלי, כי אני נוסע שנית לארץ־ישראל; לא, נוסע ראשונה לארץ־ישראל… כי מה ארץ־ישראל אם לא ירושלים?…
נוסעים אנו. הרכבת מתרוממת על הרי־יהודה, מתפּתלת ועולה. מרגיש אני בעלית נשמתי… מדלגת היא על ההרים, עוברת את הרכבת והנה היא בירושלים, אם כי גופי הוא ברכבת. הרי כל אדם מישראל בכל מקום שהוא – נשמתו בירושלים…
להיות בהרי־יהודה הוא להיות בעולם־קסמים. כבר הייתי בימי־חיי בהרים רבים־רבים, אולם מה הם לי לעומת הרי־יהודה? הררי־אל, פּלאי־אל! רק פּה, בהרי־יהודה, אתה רואה פלאי עם־סגולה, שנגלה אליו האלהים ועל־ידו, על־ידי התנ"ך, לכל העולם כולו. מביט אתה בהרי־יהודה ורואה עין־בעין את רוח־הקודש החופפת עליהם. מכיר אתה כל אבן וכל מערה על־פי אלפי האגדות, שנתרקמו סביבן. אתה מתעלה מעלה־מעלה ושמשות מלוא־עולם שופעות אור מעל לראשך…
והנה באנו בשערי ירושלים. מה נעים לקרוא בעברית את שמות תחנת ירושלים ופרבריה.
– הנה הר־ציון, מגדל־דוד – קורא בן־ירושלים העומד על־ידי. עיני טופחות, מקור־דמעה נפתח ואין אני יכול להתאפּק… אלפּים שנה תעיתי והנה אני בבית־אמי ובחיק־הורתי…
*
שלישי בשבת, שבעה ביוני.
שחרית עלינו על גג מלון אמדורסקי וירושלים בהדרה נראתה לעינינו. הנה הר־הבית, הר־הצופים, הר־הזיתים, מגדלי־מסגדים, של נוצרים ושל מושלמים, שטופים זהרי־חמה – הכל, הכל מתמזג למחזה־קסם, שעין לא ראתה מחוץ לירושלים.
עם רבי מיכל טיקוצינסקי, ראש־הישיבה, הלכנו אל הכותל המערבי. סמטות צרות ועקומות, מקורות מלמעלה, מלאות סחי ומאוס, הומות מהמון אדם ובהמה, מובילות אל הכותל המערבי. רגשות משונים יתעוררו בך בעברך את הדרך הזאת ובעמדך פתאום לפני כותל גבוה, עתיק־ימים, בנוי אבנים גדולות ועתיקות ובאומרים לך: זה הכותל המערבי, זו שארית בית־מקדשנו, זכר לגדולת עם ישראל בימי־קדם.
אני עומד כפוף־ראש ודמעות ושוב דמעות…
ומתעוררים רגשות ושעיפים עולים בלולים. – הה, כותל עתיק־ימים, כותל־הקודש, עלוב וקודר! האין אתה סמל עמי העתיק, הקודר והעלוב?! מבין אבניך הגדולות, השחורות והנוראות מציצים בי צער, יסורים ועוני של עם ישראל באלפּים שנות־נדודיו; צער־הגלות הגדול והעמוק, מהול בדמעה ובדם נתאבן בכותל המערבי. אנחות פּורצות ממעמקי לבך וחש אתה, כי אלה הן אנחות בנות אלפּים שנה, אשר רק למראה הכותל המערבי תתפּרצנה. קולות שונים של גברים ונשים, שנתכנסו לפני הכותל הנטוי מקצוי־עולם, עולים בלולים ותפלה אחת בכל פה: גאולת ישראל והרמת קרן ישראל…
ובעמדי לפני ה“כותל” ובראותי את תמונות־העצב עלו על לבי דברי גדל־המחשבה “אחד העם”, בעמדו על אדמת־הקודש הזאת:
“… באתי ערב־פּסח ירושלימה, לשפוך שיחי וכעסי לפני “העצים הואבנים”, שארית מחמדינו מימי־קדם. ראשית דרכי היתה, כמובן, אל ה”כותל“. שם מצאתי רבים מאחינו יושבי ירושלים עומדים ומתפּללים בקולי־קולות. פּניהם הדלים, תנועותיהם הזרות ומלבושיהם השונים – הכל מתאים למראה הכותל הנורא. ואנכי עומד ומסתכל בהם ובכותל, ומחשבה אחת תמלא כל חדרי לבי: האבנים האלה עדים הנה על חורבן ארצנו, והאנשים האלה – על חורבן עמנו; איזה משני החורבנות גדול מחברו? על איזה מהם נבכה יותר? ארץ כי תחרב, והעם עודנו מלא חיים וכח, – יקומו לה זרובבל, עזרא ונחמיה והעם אחריהם וישובו ויבנוה שנית; אך העם כי יחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרו?”
“ולו באה בי באותה שעה רוח רבי יהודה הלוי ויכולתי לקונן כמוהו על שבר בת עמי, היתה קינתי מתחלת לא “ציון” כי אם –”ישראל".
עברנו כל שערי הר־הבית מארבע רוחותיו. התבוננו לכל הבנינים ולמסגד עומר העומד במקום קודש־הקדשים. כמה יכאב הלב באומרים לך: רק מנגד תראה את נחלתך מימי־קדם ושמה לא תבוא. בצער ובעצב שבנו משם.
בראותי את בתי־היראה והארמונות הנהדרים של כל העמים אשר בירושלים עלו על לבי דברי הפּזמון בסליחות: “אזכרה אלהים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה ועיר־האלהים מושפּלת עד שאול תחתיה”. כל עם ועם יש לו בירושלים ארמנותיו הנהדרים, בנוים כמו רמים על ההרים ונחלת־ישראל חרבה ובזויה ושוממה. הה, מה קשה לראות בקיום דברי הכתוב: נחלתנו נהפכה לזרים.
עוד שלשה בקורים עשיתי היום: בקרתי את הרב קוק, את “בצלאל” ואת ועד־הצירים. בועד־הצירים מצאתי רק את הד"ר אידר.
* * * * *
השעה, שבליתי עם הגאון קוק בביתו, לא אשכח לעולם. כל ימי־חיי זכור אזכרנה עוד. נער הייתי, גם זקנתי ורבנים רבים ראיתי, רבנים גאונים מן הטפּוס הישן ברוסיה, רבנים מתקדמים בארצות־המערב באירופּה – ואחד מהם לא עשה עלי רושם עמוק כהאישיות האצילית והקדושה של הרב קוק. תארו הנהדר, עיניו החולמות המלאות קדושה וצער־האומה, דבריו המלהיבים בעברית צחה ושוטפת על ענינים שונים ועמוקים, דברים עשירי־תוכן בתלמוד, בחקירה, בקבלה, מלאי חזיונות־שירה, דמיונות מחמדים ומלבבים, ספוגי צער־הגלות ושמחת־הגאולה. – כל זה מקסים אותך ודומה עליך, כאילו אתה שומע את אחד מנביאי־ירושלים בימי־קדם; לא תוכל לפצות פה, רק אזניך קשובות לשמוע ולשמוע דברי אלהים חיים השוטפים כמי־נחל מפי איש־הרוח הגדול היושב לפניך ומקסים אותך במבט־קדשו.
יפה ונהדר היה המחזה כשנכנס אבי הרב בשעת שיחתנו. הרב קם על רגליו ולא ישב עד שישב אביו לימינו. זהו קיום מצות כבוד־אב.
אולם הרב קוק הוא מהיר־מחשבה. רעיונותיו מתרוצצים במחו הגדול, רצים זה לפני זה ועוברים זה את זה, עד שבגמר דבריו אין אתה יכול לסכם את רעיונותיו ולעמוד על הקוטב שבהם, שכן אף הוא עצמו אינו יכול למשול בהם ולהביאם לידי ממש. ושלא מדעתך אתה נזכר ברעיון גלגול־הנשמות של הקבלה ואתה רואה לפניך נשמתו של הגאון, החוקר והמקובל רבי משה חיים לוצטו, שנתגלגלה בהרב הגדול קוק. נשמה שהיתה מסוגלת לחבר “מסלת ישרים” ו“לישרים תהלה”, “מגדל עוז” ו“קל”ח פתחי חכמה" – נשמה כזו מסוגלת להחיות גאון ורב־צדדים כהרב קוק. וכשם שהיה רבי משה חיים לוצטו נשגב מבינת בני־דורו, כך נשגב הרב קוק מבינת בני־דורו בירושלים…
כשנפטרתי ממנו נתן לי לזכרון את ספרו “אורות מאפל” מוקדש לי בעצם כתב־ידו.
הרב קוק עוסק בצרכי־צבור ומשתתף כמעט בכל המוסדות בירושלים. הוא מתענין בהם באהבת־אש ותומך בהם בכל חום נשמתו הגדולה.
ראוי הרב קוק להיות למופת לכל רבני דורנו.
י. – מערת־המכפּלה
חמישי בשבת, תשעה ביוני.
יחד עם הרב ג. סילוורסטון מוושינגטון נסענו היום לחברון. כביש נאה סלול מירושלים לחברון והנסיעה עליו נוחה ונעימה. עברנו מקומות היסטוריים רבים. הנה “ברכות שלמה”, שתוקנו שוב בידי הממשלה ומשמשות אוצר־מים לירושלים.
אחרי שתי שעות הגענו למערת־המכפּלה. לפנינו עמד בנין גבוה וגדול, עתיק־ימים ומדרגות רבות וגבוהות מוליכות פּנימה. אולם לצערנו, אסור ליהודי לעלות למעלה מן המדרגה השלישית.
ובעמדי כפוף־ראש לפני מערת־המכפּלה נזכרתי בדברי יורש־העצר רודולף, בן פרנץ יוסף קיסר אוסטריה, שכתב על מערת־המכפּלה בספרו “מיין אָריענטאַלישע רייזע”, ואלה דבריו:
“… כשבאתי לחברון הלכתי מיד אל מערת־המכפּלה. הרגשתי, שרגלי עומדות לפני קברי אבות־ישראל הקדושים. כרעתי על ברכי וזרם דמעות פרץ מעיני ובבכיי קראתי ממעמקי־לבי: אב קדוש, אברהם, אשר נשיא־אלהים קרא עפרון החתי שמך לפני שנות אלפּים ואשר חפץ לתת לך חנם אין־כסף אחוזת־קבר לקבור את שרה אשתך הנשיאה ואתה לא אבית – שא עיניך וראה את העשוי לבניך: מפוזרים ומפורדים בכל הארצות, נתונים בידי מרצחים להרוג ולאבד, למכה ולחרפּה. שעל־אדמה לא ינתן לבניך גם בכסף ובזהב. נורא הוא חלקם בין העמים על פני תבל. אב קדוש, אברהם, בי נשבעתי, כי אעמוד לימין בניך האומללים בעלותי על כסא־המלוכה.”
את הדברים האלה דבר בן־מלך מעמי־הארץ בעמדו לפני מערת־המכפּלה. ומה יענה אחריו אדם מישראל, מבני־בניו של אברהם אבינו, שעבר ארחות־ימים, נסע אלפי מילים לשפוך את לבו השותת דם על קברי אבותיו – ואין לו רשות לגשת? ערבים פּראים, מזוהמים, ערומים למחצה, עומדים על המדרגה השלישית, מקליהם בידיהם וחוסמים לפניך את הדרך לירושתך מלפני שנות אלפּים. מה עמוק מחץ הלב, מה גדול העלבון!
בלב דוי הלכנו לראות את קברו של אבנר בן נר, אצל המערה. משם שבנו ונסענו לבית־לחם ובדרך עמדנו על קבר רחל. השמש פּתח לנו את הפּתח ונכנסנו פנימה. פּתאום עמדנו. לאור הכהה של נרות־השמן האירו דברי ירמיהו: “קול ברמה נשמע, רחל מבכה על בניה”. עינינו זלגו דמעות.
מימי לא טעמתי טעם בכיה כבכיתי בחיק אמנו…
* * * * *
ששי בשבת, עשרה ביוני.
הה, הפּעמונים! צלצוליהם טורפים את דעתי.
בשום עיר מערי רוסיה לא שמעתי צלצול פּעמונים כמו בירושלים. יום ולילה מתנשא מעל ירושלים צלצול איום הגוזל את מנוחתך ביום ושנתך בלילה. כששמעתי בפעם הראשונה בירושלים צלצול פּעמוני בית־יראה עברה צמרמורת בבשרי. נורא היה הצלצול ואימים הלך עד שדומה היה עלי, כי ימי־הבינים נתחדשו והפּעמונים קוראים את הנוצרים להקהל מסביב ל“אוטו־די־פי” ולראות בשרפת היהודים הכופרים… הה, הפּעמונים! מאות בשנים קראו לרדוף את עמנו, לשפוך את דמנו, להעלות על המוקד את אבותינו ולנפּץ את עוללינו – הנפלאת היא אם דמו של יהודי יסער בקרבו בשמעו את צלצול הפּעמונים האלה?… במי האשם, שאין היהודי יכול לשמוע בשויון־רוח את צלצול הפּעמונים? יבואו הנוצרים וישיבו. עוד בימי־ילדותי הייתי שומע את צלצול הפּעמונים וזכורני, כי תמיד היה לבי מפרכס בקרבי להֵדם, גם בטרם ידעתי את דברי ימי עמנו. בדמי נשאתי את דברי ימי ענותנו והם התעוררו שלא מדעתי.
בשבתי שנים רבות באמריקה, שאין צלצול הפּעמונים נשמע בה כמעט וכשהוא נשמע אין הוא מטיל אימה, אינו מפחיד, הבתים הרמים והנשאים גודרים בעדו והוא גווע בארבע אמותיו – בשבתי בארץ הזאת שכחתי את הפּחד הנורא. אולם בבואי לירושלים, במקום שפּעמוני בתי־היראה מושלים בכפּה, אחזני שוב אותו הפּחד הטמיר וצלצול הפּעמונים מדריכני מנוחה למן הרגע הראשון…
לילה. הנך שוכב במטה ועורג למנוחה. יודע אתה, כי בירושלים הנך, בעיר הקודש, עטרת תפארת ישראל, קרית חנה דוד; העיר שגדלה חוזים ונביאים, תנאים ואמוראים, גבורים אנשי־שם למן יואב בן־צרויה עד שמעון בר־כוכבא; העיר ששני בתי־מקדש היו קימים בה כאלף שנים; העיר שחוברו ונוגנו בה מזמורי־הקודש של ספר תהלים – והיום תשמענה אזניך צלצול פּעמוני הנצרות לכתותיה, הבת הסוררה לדת ישראל, שינקה את שדי אמה ונשכה את פּטמותיהם עד זוב דם!… כל צלצול וצלצול נוקב את לבך ומעורר בך מחשבות איומות, אפלות…
* * * * *
שלישי בשבת, ארבעה עשר ביוני.
לשבת, ערב שבועות, הוזמנתי להישיבה הגדולה “מאה שערים”. אחרי קריאת־התורה נאמתי לפני קהל גדול של אלפי איש, שמלאו את הישיבה מפה לפה. רבים עמדו בחצר מאפס מקום בפנים. נאמתי עברית יותר משעה. אולם הקהל דרש, שאדבר לפניהם גם באידית. עברית, עברית! – צעקו הצעירים בכל כחם. והצעירים ידם על העליונה בארץ־ישראל ודבריהם נשמעים. בקשיות־ערפּם הם מחיים את השפה העברית בכל עבר ופנה וברכה על ראשם. אולם ברגע זה לא יכולתי לעשות רצונם. מלאתי את חפץ הזקנים, אחרי שהרגעתי את רוחות הצעירים.
דברתי על הצורך באחדות בירושלים ועל הנגע של פּירוד־לבבות, שפּשה בקהלת הקודש ועושה בה שמות. גם בחוגי החרדים שולטת שנאה כבושה בין בית־קוק ובין בית־זוננפלד: הגאון והצדיק קוק אינו מוחזק ירא־שמים לבית־זוננפלד ואש־המחלוקת בוערת ומתלקחת.
יא. – בחורבת רבי יהודה החסיד
שלישי בשבת, ארבעה עשר ביוני.
חג השבועות של שנת תרפ"א יהיה חרות בזכרוני כל ימי חיי. זכיתי לכבוד ולעונג לישא נאום בגדול שבבתי־הכנסיות בירושלים, בחורבת רבי יהודה החסיד, במעמד הנציב העליון, אליעזר בן מנחם סיר הרברט שמואל.
אמת, מה עלץ לב ישראל לראות שר־השרים בארץ־ישראל יושב עם אחיו בבית־הכנסת למן הבוקר עד הצהרים ומתפּלל בצבור על תחית עמנו וארצנו. ובהגיע החזן לקדושה וקרא בקול בוכים את השאלה העתיקה בת אלפּים שנה: “מתי תמלוך בציון?” ראיתי, כי פני הנציב היפים קדרו ובעיניו נשתקפה השאלה המכאיבה בכל מרירותה. נראה היה, כי הפּרעות ביפו ותשפּוכת דמי־ישראל עשו רושם כבד על הנציב והוא מיצר בצרת עמו.
תחת חופּת־כבוד, בין ארון־הקודש ולבימה, ישב הנציב ומצדיו ראשי הרבנים, הרב קוק – מימינו והרב יעקב מאיר – משמאלו. תמונה זו הזכירה לי ימים מקדם, ימי ראש הגולה בבבל וסיעת חכמיו. יפה ונהדרה היתה התמונה.
אחרי קריאת התורה עלה הגאון קוק לפני ארון־הקודש ודרש דרשה עמוקה מענינא דיומא. אחריו עליתי אנכי ונשאתי מדברותי אל הנציב. אני דברתי עברית והרב יעקב מאיר תרגם לצרפתית. דברי היו בקשה אל הנציב בשם העם. בארתי לו, כי נציב הוא לא רק בארץ ישראל הקטנה עם שש מאות אלפי הערבים ומאת אלף היהודים אשר בקרבה, אלא נציב הוא לכל עם ישראל כולו המפוזר והמפורד בכל קצוי עולם ומספּרו מגיע לארבעה עשר מיליון. נציב יהודה! – קראתי מעומק לבי – אתה ידעת, כי מן השמים שמוך למגן לעם ישראל הנודד; לבך יחוש, כי רבבות אלפי עינים, עיני אחיך באשר הם, אליך ואל עזרתך נשואות, כי ראשון אתה לנציבי ארץ־ישראל מימי הרומאים, זה כאלפּים שנה. ידענו, כי משרתך כבדה ורבת־אחריות, אולם שומה עליך לחוש בכל עת את דופק עמך המעונה, אזניך תשמענה תמיד את דברי אלהים ליהושע בן־נון: “חזק ואמץ אל תירא ואל תחת כי ה' עמך”, ותמיד תשוה לנגדך את נשיא־ישראל נחמיה, אשר גם מצבו היה כמצבך, בלחץ צרי יהודה ובנימין. גורל יהושע וגורל נחמיה היו כגורלך ואנחנו תקוה, כי גם אתה תמלא את משלחתך כמוהם ותשיב את עם ישראל לארץ־ישראל. יחי עם ישראל! תחי ארץ ישראל! יחי נציב ארץ־ישראל!
– הידד! הידד! – קראו אלפי השומעים בתשואות. זקנים ונערים, יראים וחפשים – עיני כולם זלגו דמעות־גיל. זה היה רגע קדוש, מלא התרוממות, שעוד לא היה כמותו בחורבת רבי יהודה החסיד.
כשירדתי מעל הבימה קם הנציב מכסאו, מתחת חופּת־הכבוד, ובשתי ידיו לחץ את ידי. נרגש היה עד לדמעות. הוא הודה לי בפני הקהל ואמר לי באנגלית:
– אתה אמן־הדבור, לך הכשרון והסגולה, דבריך פּעלו על הקהל ועלי עד לדמעות. תהי־נא ידך לעזרנו! עזור לי להרבות סבלנות בעמנו. סבלנות, סבלנות – זאת נחוצה לנו לעת כזאת.
החזן ברדקי התפלל תפלת מוסף בכונת־הלב ומצב־רוחם של המתפּללים בשעת תפלת “ומפּני חטאינו” – אין לתאר.
אחרי התפלה הלך הנציב ועמו הרבנים, דוד ילין ונכבדי העדה למלון אמדורסקי לקידוש היום. על השלחן נשאו נאומים הרבנים ומר ילין. הנציב ענה באנגלית וד"ר עליאש תרגם לעברית. וכה אמר הנציב:
הנואם מאמריקה, מר מסליאנסקי, המשילני ליהושע בן־נון. וראו זה פּלא, אמש העירה לי אשתי, הלומדת עתה את כתבי־הקודש במקורם העברי, על המקרא הזה ביהושע וגם היא אמצה את רוחי באותם הדברים. אבל, רבותי, בינו־נא, מה ביני לבין יהושע. יהושע נלחם בחרב ואל שדי היה בעזרו. ממני יבצר הדבר. חרבי מונחת חתומה בבית־הנבחרים בלונדון וגם חבר־הלאומים יש לו זכות־בעלים עליה. לא בחרב נכבוש עתה את ארצנו, כי אם בדעת, בבינה ובהשכל ועל כולם – בסבלנות. בהם נבנה את ביתנו הלאומי המובטח לנו מפּי ממשלת בריטניה על־ידי בלפור. לו היו לנו בארץ שש מאות אלף בני־ישראל ומאת אלף בני־ערב, כי עתה היו פני הדברים שונים. אולם נהפוך הוא. הם, הרוב, באים בטענות ובתביעות הצודקות לדעתם ומהראוי לשמוע אותן בסבלנות. ומדה זו חסרה, לדעתי, לעמנו.
כשיצא הנציב מן המלון קבלה את פּניו משמרת־כבוד של המשטרה. רגלי הלך אל ארמונו בהר־הצופים.
הרבה חשבתי על הרגע המרומם בחורבה, הרבה הפכתי בדברי הנציב במלון בשעת הקידוש. מלא ספקות ופקפוקים הייתי בימים האחרונים. אולם הדמעות בעיני הנציב בבית־הכנסת ודבריו היוצאים מן הלב בשעת הקידוש – הוכיחו לי, כי הנציב הוא אחד מן הבנים הנאמנים לעמנו ואחד המאמינים באמונה שלמה בעתידנו. הוא קורא: סבלנות, סבלנות. מה הוא רואה את נקודת־האחיזה היחידה ברגע הקשה הזה. אחריות משרתו מצוה עליו כן. צר לו מאד, שאין הוא רואה בעמנו את הסבלנות הדרושה ברגע זה. רצונו שנגיע למקומו ונבין את קושי המצב. וזוהי חובתנו. אולם גם עליו להבין, כי בשעה שרוב מנין ישראל שותת דם זה שבע שנים; בשעה שעשרות אלפים מבני־עמנו מתגוללים בראש כל דרך ונתיבה, הולכים יחף לארץ תקותנו ובבואם לשערי הארץ והנה השערים סגורים בפניהם; בשעה שדמי אחינו נשפּכים לעיני השמש בידי פראי ערבים, כמאורע ביפו – כשישים הנציב לב לכל זה ישכיל ויבין, כי בשעה כזו אין לרסן את סבלנות העם כרצונו וכיאות אולי לענינינו.
הן, יש צורך בסבלנות, אבל יש גם צורך לעמוד על דעתנו ועל מצב־רוחנו ועל אחת כמה וכמה שיש צורך ביד תקיפה כנגד המרצחים הערבים…
יב. – המוסדות בירושלים
רביעי בשבת, חמשה עשר ביוני.
בקרתי למעלה מעשרים מוסד בירושלים, ביניהם הישיבות הגדולות: “עץ חיים”, “תורת חיים”, “מאה שערים” ו“שערי שמים”. הישיבה האחרונה היא מיוחדת במינה וכמדומני אין דוגמתה בכל העולם. עיקר הלמוד בה הוא בחכמת הנסתר, הקבלה לפי שיטת האר“י. מראה הישיבה היא תמונה מיוחדת במינה: חצר קטנה וצרה, יצירת־דמיון, מכילה את כל הישיבה על כל מחלקותיה. כאן בית־התפלה, כאן המקוה, שתלמידי־הישיבה טובלים בה כל יום, וכאן, במערות אפלות וצרות, ללא אור וללא אויר, יישנו בלילה. ואף על פי כן הם תמיד שמחים וטובי־לב, פּניהם מאירים באור האמונה שבלבם, שממשיכים הם שפע מן המקור של האר”י הקדוש. מקובל בידם, שהאר"י נולד בחצר הקטנה הזאת ובמקוה שבה היה טובל את טבילותיו.
אני והרב סילוורסטון הוזמנו לישיבה לתפלת מנחה של חול. אל אלהים! כמה ארך־רוח וסבלנות! תפלת שמונה־עשרה בלחש ארכה כשעה. מאריכים הם בבטוי כל מלה ומלה עד שהם מכוונים את כל הכונות והצרופים הכלולים בה לפי תורת האר“י. אחרי התפלה בלחש התחילה חזרת הש”ץ על־ידי רבי שמעון בעצמו, רבם בנסתר. כאן ראינו תפלה בכונה מה היא. בכל שם ומלכות האריך רגעים וכשהוציא את השם מפּיו היה כגבור הכובש מבצר.
כך היא דרך־החיים של המקובלים. חיים הם במערות, במעמקי האדמה ומתעלים בנשמתם עד שערי שמים. אמנם גום כחוש ורזה, פּניהם כתומים כקלף, גבם כפוף ושריריהם רופסים, זקנה קפצה עליהם, אולם בעיניהם מבהבהת אש לא־מזה, שאינה נראית בעיני אחרים. ממריאי־שחקים עלובים! בארץ אין להם חלק אלא במקוה של האר"י…
כל המוסדות שבקרנו עשו עלינו רושם טוב. בתי־החולים, הישיבות, בתי תלמוד־תודה, מושבי זקנים, המוסדות לעורים, לחולי־רוח ולחולים שאין להם רפואה – כולם קדושים, כולם נחוצים. ואם כל המוסדות קודש, שלשת בתי־היתומים – קודש־קדשים הם. “בית־היתומים של דיסקין”, המרביץ בין חניכיו תורה עם דרך־ארץ ומלבד למודי־הקודש לומדים היתומים אומנויות שונות; “בית־היתומות” המלמד את היתומות מלאכות־כפּים, מעשי־רקמה להתפּאר ו“בית־היתומים ציון”. בבית־יתומים זה ראיתי תמונה מרהיבת־עין, “קבוץ גליות” בזעיר אנפין. יתומים מכל קצוי־ארץ: מרוסיה, מפּולין, מאוסטריה, מרומניה, בהם אשכנזים וספרדים. יש ביניהם גם אסופים. היצורים העלובים הללו אוספו בחוצות ירושלים בימי־המלחמה הנוראים. מיסד המוסד החשוב הזה הוא העסקן הידוע הרב אברהם יוחנן בלומנטל, שמסר את כל חייו על המוסד. בית־היתומים הוא בשכונת־הבוכרים היפה. הבית, הנקרא “בית חפץ”, גדול ונהדר כארמון, החדרים מרווחים ונקיים, האויר צח, היתומים בריאים, נקיים, רעננים ושמחים. הם שרו שירים יפים בעברית במבטא הספרדי, הלשון המאחדתם ומקרבתם זה לזה, אם כי בנים הם לאבות המדברים בלשונות שונות.
בקרנו את “הדסה” האמריקנית. בית־החולים שלה – “בית־החולים רותשילד” לשעבר – הפליאנו בסדריו. פּעולת “הדסה” היא מצוינת ומביאה תועלת רבה. מצאנו שם מאות אנשים עומדים ומחכים לעזרה רפואית. הרופאים והאחיות מטפּלים בחולים באהבה ובמסירות. “הדסה” יש לה סניפים בצפת, בטבריה, ביפו ובמושבות. בראש “הדסה” עומדת האשה נדיבת־הרוח מרת הנרייטה סולד מאמריקה. כמלאך משמים תשמור על המוסד. במסירות אידיאלית תעבוד יומם ולילה. סולד היא גאון נשי אמריקה ועבודתה ב“הדסה” תכתב באותיות של זהב בדברי ימי התנועה הציונית.
למעלה מארבעת אלפים יתומים בארץ־ישראל נתמכים בידי יהודי אמריקה. רובם חיים בבית אמותיהם האלמנות, או בבתי קרוביהם.
מר גולדסמיט, יהודי הולנדי ומרת ברגר, המפקחת על היתומים, הובילונו ל“בית חנוך עורים”, המתנהל על־ידי מרדכי לדרר. מצאנו שם עשרות עורים בני גילים שונים, מתינוקות בני־שש עד אנשים באים בימים, העושים במלאכות שונות בשיטה מצוינת. המוסד ראוי באמת לשבח.
“בית־החולים לחולי־הרוח”, בהנהלת מרת ילין, מאושר מטעם הממשלה בתור מוסד הגון ונחוץ. “בית־היתומים דיסקין” טוב ויפה מאד. הגאון הזקן שוקד על תקנתם של מאתים היתומים וממלא את כל מחסורם.
“ועד הסיוע”, מיסודו של ה“דז’יונט”, על־ידי מנהלו ד"ר די־סולו פּול, הציל את הישוב בירושלים בימי המשבר הנורא אחרי המלחמה. מלבד ארבעת אלפי היתומים והיתומות ומלבד “בית חנוך עורים” המקבלים את כל תקציבם ממקור־העזרה האמריקני, נתמכו עוד אלפי נפשות שהיו צפויות לרעב. “הועד הדתי” המתקיים מאת “ועד־העזרה המרכזי” בניו־יורק בתקציב של עשרת אלפים דולר לחודש, תומך בידי רבנים, מורים ומלמדים ותלמידי־חכמים.
יג. – בצאתנו מירושלים
חמישי בשבת, ששה עשר ביוני.
דעת־הקהל בירושלים נרגזת מאד לפעולותיו של “ועד הצירים”. מאשימים אותו שלא עשה דבר למן הצהרת בלפור. אומרים, שהדבורים הגבוהים והחגיגות התכופות הרגיזו את הערבים ומהם לפרעות ביפו תוצאות. מאשימים את העומדים בראש, שלא הבינו להתהלך עם הערבים ובאומרים להם, כי מהראוי להתחשב עם שש מאות אלף התושבים לעומת מאת־האלף ממנו – יענו ויאמרו: “לנו הארץ” ומן המציאות יעלימו עיניהם. הבקורת על “ועד־הצירים”, המגיעה לאזני, צודקת, כנראה. אולם המרחיקים ללכת ותולים את הקלקלה של מאורעות־הדמים בחגיגות ובדבורים הגבוהים של הציונים – מגדישים את הסאה. מאורעות־הדמים ביפו ובמושבות יש להם נמוקים פּוליטיים עמוקים והגורם הוא יותר בשסוי אויבים מן החוץ מאשר בתלונות העברים מבפנים.
* * * * *
ראשי ה“מזרחי”, ד"ר שיינפלד ואחרים, ערכו משתה במלון אמדורסקי לכבוד סיר סטוארט סמואל, אחיו של הנציב. גדולי הרבנים, הספרדים והאשכנזים, ובראשם הרב קוק, היו מסובים. כולם דברו בשבחו של האורח. הרב קוק היה ראש־המדברים. כשנקראתי אני לדבר את דברי, שמתי אל ירושלים פני, הזכרתי את גדולתה מימי־קדם ואת ימי עניה ומרודיה למן העת אשר הנשר הרומי נעץ בלבה את חרטומו החד. ומה גדול משוש ירושלים עתה בשוב אליה בניה מכל קצוי ארץ ואחד מגדולי בניה, אחי האורח, יושב על הר הצופים בארמון ווילהלם קיסר והוא מושל ירושלים! הבעתי תודה לסיר סטוארט שמואל על עבודתו הטובה בעד עמו, על פּעולתו בארץ פּולין ועל פּתשגן־כתבו לממשלת בריטניה.
* * * * *
ששי בשבת, שבעה עשר ביוני.
היו לי בקורים נעימים. בקרוני במלוני מורי הסמינריון: ד“ר מוהליבר, ח. א. זוטא וא. מ. בורוכוב. כל אחד מהם גדול במקצועו המדעי וכל אחד מהם נושא בעול התנועה הציונית. גם בקרוני ידיד־נעורי המשורר ל. יפה ואשתו והד”ר יוסף קלוזנר ואשתו. השבתי להם בקור בבתיהם ושעות נעימות בלינו בזכרונות־נעורים.
הייתי באספה, שהוזמנתי אליה על־ידי הסופר ר' בנימין רדלר. האספה היתה בספריה הלאומית. הנושא – הגנה עצמית. הרגע היה קשה מאד־מאד. מאורעות־הדמים ביפו ובמושבות פעלו קשה על יושבי ירושלים והם טכסו עצה לעמוד בפני הערבים הצמאים לדם. מצב־הרוחות היה מדוכא. באספה השתתפו בעלי־בתים, סוחרים ואנשי־ספרות בעלי־שם. כולם ישבו כפופי־ראש. אני סרבתי לדבר. קשה היה לי הדבור. הגנה עצמית – בירושלים!
* * * * *
ראשון בשבת, תשעה עשר ביוני.
קהל רב בא אתמול לחורבת רבי יהודה החסיד להתפּלל עם אחי הנציב. אנכי הוזמנתי לבא ולנאום, אולם מצב־בריאותי עכב. אני ואשתי והרב סילוורסטון הלכנו אל הכותל להתפּלל ולהפּרד מכותל־הקודש, זכר לגדולתנו, זכר לחורבננו. מצאנו שם “קבוץ גליות” בזעיר אנפּין. הנה עומדת חבורה של יהודי־תימן עם נשיהם וטפּם, סדוריהם בידיהם ומתפּללים במבטאם בהשתפּכות הנפש וקוראים בכל כחם: “אור חדש על ציון תאיר”. לא רחוק מהם עומדים יהודים ספרדים ומתפּללים בכונה, בנחת־רוח ובחן המיוחד לספרדים. על פני החצר הקטנה מתהלכים יהודים אשכנזים, לבושים לפי הנוסח הירושלמי, קפּוטות ארוכות בעלות צבעים קולניים, חבושים כובעי־שער, וקוראים מזמורי תהלים בנעימה עגומה השוברת את הלב. לא רחוק ממנו עומד יהודי בוכרי זקן עם בני־ביתו ובן־זקוניו, נער בן שתים־עשרה, אוחז סידור בידו, דמעות רותחות נוזלות על פּניו הרעננים והיפים ופיו ממלמל: “ותחזינה עינינו בשובך לציון”…
נמשכנו אל כותל־הקודש כאל אם זקנה ואהובה. התרפּקנו על האבנים העתיקות והתפּללנו ברגש, בדמעות, בנעימה. מימי לא טעמתי טעם תפלה כמו בשבת ההיא.
סימנו את תפלתנו. הרגשנו, כי עומדים אנו בפעם האחרונה לפני הכותל. נפלנו אפּים על הכותל הקר ונשקהו מנשיקות פּינו. הה, אבנים קדושות! כמה קבים דמעות רותחות הוצאתם מבני־ישראל!
בשקט, בנחת, מלאי רגש־קודש נפרדנו מן הכותל. פּתאום נגשה אלינו אשה צעירה בעינים דומעות ושאלה אותנו ברוסית אם שומעים אנו את שפתה. כן, שומעים אנחנו. ומי היא?
– אני בת־עמכם ולא בת־עמכם – עתה האשה הצעירה – אולם גורל אחד ואסון אחד לי ולכם קראית אנכי. אבותינו נתפרדו בשל חלוקי־דעות בדת ובאמונה ושונאינו בימינו בידם הקשה מאחדים אותנו שנית.
היא הוליכה אותנו לבית־הכנסת הקטן של הקראים, לא רחוק מן הכותל. בית־הכנסת קיים למעלה מאלף ומאתים שנה. בקיר קבוע לוח ברונזה לכבוד “ענן הנשיא”. בית־הכנסת ריק ושומם, כי רק חמש משפּחות נשארו מכל עדתם.
* * * * *
את היום הזה הקדשתי לבתי־הספר. בקרתי את הסמינריון, שמוריו הם: דוד ילין, ד“ר מוהליבר, בורוכוב וזוטא. ראיתי בהוראת שעורים רבים: תלמוד, תנ”ך, ידיעות־הטבע, כימיה וגיאוגרפיה. שפת־הלמודים בכל השעורים היא עברית עם טרמינולוגיה שלמה כמו בכל השפות החיות. משם הלכתי עם מר ילין לבקר את בית־הספר למל. הבנין נהדר והסדר מצוין. הילדים רעננים ושמחים. ראיתי בהוראת שעור בדברי־הימים מפּי בת אוסישקין, שעשתה את מלאכתה במומחיות רבה. גם בקרנו את בית־הספר לבנות ובית־המדרש למורים. המורה לתלמוד הוא מר א. מ. ליפשיץ.
בערב הוזמנו מאת ראש ועד־העיר, מר ילין, לאספת הועד־הפּועל, שנקראה לכבודנו. כל המשא־ומתן והוכוחים הם, כמובן, בעברית עם כל החוקים הפּרלמנטריים, כמו בכל השפות החיות. מר ילין בקשני לבאר לפני חברי הועד את המחלוקת שבין ההסתדרות הציונית האמריקנית ובין ההסתדרות הציונית העולמית. מלאתי את בקשתו ובארתי להם, כי המחלוקת איננה אישית, אלא מלחמה של שתי השקפות, שתי שיטות שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת. הציונות המקורית, ששרשיה יונקים מן ה“חדר”, מחבת־ציון, אין זווגה עולה יפה עם הציונות החדשה, הקרה, מעשה־סוחר, שנוצרה בזמן האחרון.
* * * * *
שני בשבת, עשרים ביוני.
בחמש בבוקר עליתי על גג מלון אמדורסקי לסקור עוד סקירה אחת, סקירה אחרונה, על עיר־קדשנו. ושוב נראה לעיני המראה הנהדר. הנה הרי־הקדוש, הר־הבית, הר־הזיתים, הר־הצופים; והנה מעבר השני הר־ציון ומגדל־דוד על־יד שער יפו. שמש ארץ־ישראל כבר האירה בכל הודה והדרה. ביד נדיבה פּזרה קרני־זהב להאיר את כל מקומות־הקודש האלה, להוסיף חן על חנם וקסם על קסמם בהפּרד מהם בן־גלות בצער ובגעגועים.
היי שלום, ירושלים עיר־הקודש! יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שאזכה לראותך לעת זקנתי וימיך טובים מאלה. הבני בידי בניך־בוניך והיי אם נאמנה לבניך הפּזורים בכל קצוי־תבל. היי שלום, אמנו ציון. ואני אשתחוה ואכרעה לפניך ואנשק את עפר ארצך.
* * * * *
הרכבת נושאת אותנו מירושלים למצרים.
יד. – קהיר
ששי בשבת, עשרים ואחד ביוני.
קמנו בבוקר – ואנחנו בקהיר, בבירת מצרים. שכרנו לנו מורה־דרך, ערבי ושמו עבדלה. איש בא בימים אך מלא חיים ומאמין אדוק בנביאו. מדבר אנגלית לא־רעה ומבאר כל דבר לאשורו כפּרופיסור וכהיסטוריון.
– זו גושן, – הוא אומר לנו בעברנו פּרור מפּרורי קהיר – פּה הושיב יוסף את יעקב אביו ואת אחיו בבואם אליו מכנען. זה גן־גושן – הוא מורה באצבעו על גן נחמד, מלא פרחי־קדם ועצים מגוונים, שלא ראינו כמותם בשום ארץ.
עוד חמשה רגעים ואנו עומדים בקצה מדבר סהרה. השתוממנו לפלא־הטבע. פּתאום כלתה תבל חיה, אין אות חיים, האדמה ותנובתה, העצים, התמרים, הפּרחים, הססגונים נותני־הריח – הכל נעלם מאחרינו ולעינינו נשקף המות. רואים אנו אותו על גבעות החול הצהוב השטוף קרני־שמש והבוער כאש הגיהנם. – שמים וחול. אין אות חיים. לא עץ ולא עשב, לא עוף ולא רמש. דומה, יוצר מעשי־בראשית, אלהים חיים ובורא הכל, כלה פה את מלאכתו ואת הנשאר הותיר לשטן, אמן ההרס והכליון… עוד פסיעה אחת – והחיים מאחרינו והמות מלפנינו.
למעלה מיכלתנו היתה העליה במעלה ההר אל הפירמידים על החול הלוהט. לרגע היינו לבידואינים ושלשתנו, הרב מוושינגטון, אשתי ואנכי, רכבנו על הגמלים. הערבי קיים מה שנאמר “ויברך את הגמלים” ובקומם על רגליהם הניעו אותנו תנועה גדולה. גבהנו פתאום וראינו את הפּירמידים בכל מלוא־גדלם. תשעה הם והספינכס משמאלם. הגדול שבהם גבוה למעלה ממאה רגל וכפי שהבטיח לנו עבדלה הריהו מצבת־זכרון לרעמסס הראשון. בגאון יביט על הפּירמידים הקטנים כאב על ילדיו.
ירדנו מעל הגמלים ונקרב אל מצבות־האבן בנות ארבעת אלפים שנה, שמצרים הקדמונים עצרו כח וסבלנות לבנותן. נפלאת היא, איך נבנו המצבות הגדולות האלה בלא מכונות ורק בידי אדם. נשגבה מבינתנו. בעמדך לפני הפּירמידים תוקפים אותך רגשות לא יתוארו. לא לחנם הורה באצבעו נפּוליאון בונופּרט, ברצותו לחזק את ידי צבא־חילו, על הפּירמידים וקרא:
– ארבעת אלפי שנה מביטות עליכם!…
רגש של יראת־הכבוד ויחד עם זה גם רגש של מורא ופחד תוקף אותך בעמדך לפני מעשה לא־אדם בידי־אדם. שלא מדעתך אתה נזכר בעבדות אבותינו במצרים, בעבדם עבודת־פּרך בחומר ובלבנים ובנאקתם הנשמעת מתוך דברי הכתוב “ויאנחו בני־ישראל”. כמה כפופה קומתם וכמה עמוקה אנחתם של בני־אדם הבונים מצבות־אבן כאלה למושלים עריצים.
אחר חצות־היום בקרנו את קהיר העתיקה המלאה שרידי חרבות מימי הרומאים. שם ראינו את בית־הכנסת הישן על שם אבן עזרא. באמצע בית־הכנסת גדורה בימה קטנה ועל לוח־ברונזה המשובץ באבן שיש חרות, כי במקום הזה התפלל משה אל ה' להסיר את הנגעים מעל פּרעה ומעל עמו.
אחר־כך בקרנו מקדשים עתיקים של שתי הדתות בנות דת ישראל. ראינו את המסגד המושלמי ובו שלש מאות וששים וחמשה עמוד כמנין ימות־החמה. גם ראינו את בית־היראה הנוצרי עם מערותיו, שלפי האגדה התחבאה שם מרים ובנה בברחה מפני הורדוס, ככתוב בספר האונגליון.
* * * * *
רביעי בשבת, עשרים ושנים ביוני.
את היום הזה הקדשנו להמוזיאון בקהיר. בו שמורים: תמונות, אלים, אלות, זכרונות מהאמנות המצרית העתיקה, המענינים את כל התיירים בלא הבדל לאום ודת. אולם דבר אחד יש בו המענין ביותר אדם מישראל ועל אחת כמה וכמה אדם מישראל שלמד בחדר ועוד בילדותו הכיר בדמיונו, דמיון־ילד, את פּרעה מלך מצרים הרשע, ששחט תינוקות ישראל והתרחץ בדמם וצוה: “כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו”, ליאור נילוס, המלא נחשים ועקרבים. ועתה בבוא אדם מישראל להמוזיאון בקהיר מראים לו את פּגר פּרעה עטוף בד וחנוט ועל ארונו כתוב: “פּרעה שלחץ את בני־ישראל”. והתייר מבני־ישראל רואה את פּני־פּרעה השחורים, פּנים בני ארבעת אלפים שנה, עם השנים השלמות והלבנות – ובהתבוננו לכל זאת יקרא מלבו שלא מדעתו:
– הה, רוצח! זדון לבך השיאך להכחיד את בני־ישראל מן הארץ ועתה הנך שוכב לראוה לבני־בניהם. שכב בבשתך, רוצח!
קהיר בשני חלקיה, העיר העתיקה והעיר החדשה, היא תמונה זוטה של שתי תרבויות. העיר החדשה בהמון קרונות־החשמל והאוטומובילים, בארמנותיה הנהדרים, ברחובותיה הרחבים והארוכים והרצופים, בגניה הגדולים והיפים – כל זה מזכיר את פּריס, ברלין, ווינה, לונדון ואתה רואה את עצמך כמו בעיר אירופּית מודרנית. אולם בנסעך חצי שעה וברדתך לקהיר העתיקה יראה לפניך המזרח העתיק על דלותו ועל זוהמתו. בני־אדם ערומים למחצה, יחפים, מסואבים, בלא הכרת־אדם, פּושטים יד גרומה ושחורה, רצים אחריך וקוראים בקול משונה: בקשיש! בקשיש! זה מזכיר את חברון ואת העירות והכפרים הערביים בארץ־ישראל. גם שם ראיתי תמונות כאלה.
לדעתי קהיר היא העיר היחידה בעולם המכילה את שתי הקצוות של המערב החי והמזרח הגוסס.
טו. – אלכסנדריה – טריאסט – ווינה
ששי בשבת, עשרים וארבעה ביוני.
ארבע שעות במסע נסענו מקהיר לאלכסנדריה. המסלה עוברת דרך שדות־תנובה. לא הר ולא חול, רק שדות, שדות זרועים בר, טבק, צמר־גפן וקני־סוכר.
עוד בילדותנו שמענו על יאור־הברכה נילוס העולה ומשקה את ארץ מצרים ומשימה כגן רוה. כי בארץ מצרים לא ירד הגשם. אולם אין אתה עומד על הפלא הזה עד שאתה רואה אותו בעיניך. ואחד מגדולי פלאי־הטבע יראה לפניך בהסתעף הנילוס לאלפי אלפים תעלות ונחלים המשקים כל כברת־אדמה וכל הארץ עולה כפורחת.
ובראותך את הארץ הפורחת הזאת תעלה מחשבה על לבך: אולי הגדיל ה' לעשות עמנו לו גרש את המצרים ממצרים והנחיל לאבותינו ארץ חמדה טובה זו?… אולם המחשבה הזאת תחלוף חיש. מי בא בסוד ה'? רק לו נתכנו עלילותיו.
באלכסנדריה פּגשתי את ידיד־נעורי מר בננסון ממינסק, אחד מחובבי־ציון הותיקים מימי פּינסקר. זקן הוא האיש, למעלה למשבעים, אולם מלא מרץ ואש־נוער. נעימה היתה פגישתנו. כל ידיד־נעורים שאני פוגש בדרכי מעורר בקרבי זכרונות מיוחדים מימי־הנוער ובכל פעם אני חי שנית בימים הראשונים הטובים.
* * * * *
היום עלינו באניה האיטלקית “הוליון”, המוליכה אותנו לטריאסט. פּגשנו פה את מר בלום מירושלים, סוחר פּקח, חבר ועד־העיר ויודע את הישוב הישן על כל מגרעותיו. גם פּגשנו פה את המהנדס ווילבושביץ, אחד ממיסדי “שמן” – בית־חרושת לשמן בארץ־ישראל. אדם מענין ועושה רושם. אחד מחובבי־ציון, תלמידו של הרמן כהן ומן ההולכים בדרכי טולסטוי, מאמין באלהות, אולם על־פּי דרך פילוסופית מיוחדה. יש לו השקפת־עולם משלו, פּרי מחשבותיו ודעותיו.
* * * * *
שני בשבת, עשרים ושבעה ביוני.
טריאסט. עיר־החוף האוסטרית לשעבר ועיר איטלקית מימי־המלחמה ואילך – עושה רושם נאה. ואופי הוא, אין להכיר בפני העיר, שזה לא כבר היתה ברשות אוסטריה. אין זכר להחיים האוסטריים ולתרבותם. טריאסט היא כיום עיר איטלקית בשפתה, בתרבותה ובכל צורות־החיים, כאילו אחרת לא היתה מעולם. העיר נאה מאד, רחובותיה רחבים ובתיה בנוים בטעם ובסגנון נאה. הנמל הוא דופק־החיים שבעיר והרי־התנובה מסביב לעיר נותנים לדופק קצב מיוחד.
בטריאסט יושבים יהודים איטלקים במספּר הגון. יש להם בית־כנסת גדול ויפה. ברחוב אי־אפשר להכיר בהם את מוצאם היהודי. בשפתם, בהלוכם ובכל נמוסי־החיים הם איטלקים גמורים. יגעתי למצוא עקבות גדולתם של חכמי־ישראל באיטליה, עטרת גאות היהדות האיטלקית – ולא מצאתי. הרוח הלאומי כמעט כלה ואיננו. ועד כמה שרחוקים יהודי איטליה מחכמת־ישראל נאמנים הם ליהדות יותר מן היהודים הצרפתים. בלב היהודים האיטלקים עומם עוד הזיק הדתי, תמימים הם ואין בהם לוחמי התבוללות כהריינקים וסיעתם בצרפת. יהודי איטליה אינם לוחמים באלהי ישראל לא בגלוי ולא בסתר; אנשים שקטים ותמימים הם, רובם מקיימים את מצות התורה ואם אינם פּועלים בחיוב להיהדות אינם גם מן הסותרים.
אחדים מבני ארץ־ישראל, סוחרים מבני הישוב הישן, בדרכם מלונדון נזדמנו כאן בפונדק אחד עם ראשי הציונות ומיד נתגלע וכוח עז. כל אחד בקר את השני, כל אחד בא בטענות צודקות וכולם כאחד מתרגזים ומתקצפים.
* * * * *
שלישי בשבת, עשרים ושמונה ביוני.
הדרך ברכבת מטריאסט לווינה הוא אחד הדרכים היפים, שהנוסע עובר בהם בימי־חייו. הכל מסביב כבארץ־קסמים. הרים ועמקים, יערות ונחלים עוברים לסירוגים כביד קוסם. אינך מאמין למראה־עיניך, כי כל זה בהקיץ ולא בחלום הוא. האַלפּים הקטנים, להוציא מכלל האַלפּים הגדולים שבשווציה, יש להם קסמם וחנם המקסימים בסודיותם. העמקים שטוחם כשטיח מזרחי. מראה־פּלאים היא שקיעת־החמה באלפּים. ראשי ההרים נצתים לאטם מקרני־השמש האחרונות והנה הם דולקים באודם־אש ודומה, כי כל החיים בהרים הפכו אש. אט־אט כבים רוכסי־ההרים, גוססים וגועים… ורק אי־שם בשפּולי הרקיע נוצץ כעין הקשת… בתי־האבן הקטנים בעמק נוצצים מול השמש הגוועת ונראים ככוכבים זרועים על הארץ… פּה ושם מתפּתלים ערוצי־נחלים היוצאים מבין ההרים.
* * * * *
ששי בשבת, אחד ביולי.
פּה בווינה, בירת אוסטריה והונגריה לפנים, נראה חורבן מלחמת שבע־השנים בכל תקפו. העיר יפה, נהדרה, אולם בני העיר עושים רושם קשה על הזר. סובבים בחוצות אנשים חורי־פנים, כבויי־עינים, כפופי־גב, לבושי־בלאות, בגאון שבור, בלא מרץ ובלא אומץ. בכל מקום באירופּה ראיתי את עקבות המלחמה ואיומיה, אולם חורבן ומעוט־דם כמו באוסטריה העניה לא ראיתי בשום מקום. אוסטריה לקתה ולוקה מיד המלחמה יותר מכל הארצות. ממלכה גדולה בת ארבעים מליון נפש השאירו לה ששה מליונים עם רצועת־ארץ קצוצה וגזורה. ונותרה אוסטריה כאי שומם.
ווינה, הקריה העליזה, עטרת תפארת בית־הבסבורג, היתה למפלצת־תמונה, משולה לראש גדול העומד על גוף צנום ודל עם רגלי־קש… על כל פסיעה ופסיעה אתה מרגיש בשבר הגדול ובמשבר הנורא. ברחובות, במלונים, בבתי־המזון, בבתי־הבנק ובכל בתי־המסחר מקטון ועד גדול יילל החורבן. גם חיי היהודים בווינה אבלים כהחיים הכלליים. בכל מקום, בבתי־הכנסיות, בהיכלים, באגודות ובחברות, אתה מוצא את בעל־הבית היורד, הרוס־המעמד, שאין לו כח אפילו לפשוט יד.
כן. אם לפני המלחמה לא סמלה ווינה את אוסטריה, כסמל פּריס את צרפת, הנה עתה ווינה צלם דמות תבניתה של אוסטריה כולה: ראש גדול המפרכס על גוף צנום, גדם וקטע…
טז. – בווינה היהודית
ראשון בשבת, שלשה ביולי.
עשרות אלפי פליטים מאחינו בגליציה ובפולין ממלאים את רחובות ווינה. לבושים הם לפי הנוסח הישן, קפּוטות ארוכות, פּיאות ארוכות ומסולסלות ומכנסים קצרים. הפּליטים הללו מסתדרים לאט ומוציאים פרנסתם. אולם רע ומר הוא מצבם של מאות החלוצים העניים, בני־הנעורים, מיטב כחות עמנו הדל, שהתמכרו באש־אידיאל לרעיון תחית עמנו ויצאו בתנאים קשים לדרך המובילה לארץ־תקותם – בני־הנעורים האלה, בני־פורת, מתגוללים בווינה, בלא מוצא, כי סגורים שערי הארץ לפניהם בשל הפּרעות ביפו ובמושבות.
איום ונורא הוא מצבם של החלוצים. כאלף נפשות, בהן בעלי־משפּחה, גברים, נשים ויונקי־שדים, מתגוללים בקסרקטין. עדת ישראל בווינה והד"ר צ. פּ. חיות בראש עושים הרבה לתקנתם. אולם תקותם הנכזבה, הטלטול בדרך שבועות וחדשים, המזון הצר שהם אוכלים אחת ליום וחוסר האויר – כל זה מחליש את גופם, מרפה את רוחם וכצללים יהלכו בחוצות־עוצב בווינה.
* * * * *
שני בשבת, ארבעה ביולי.
יום אתמול, שלשה ביולי, כ“ז סיון, תרפ”א, ישאר באוצר זכרונות חיי עד נשימתי האחרונה.
במשרד הציוני פּגשתי את מר מרדכי בן־הלל הכהן ואת מר אברהם לווין ואשתו ממונטריאל של קנדה ויחד עם אשתו ועם מר בלום מירושלים נסענו לבית־הקברות של עדת ישראל בווינה לבקר את קברו של המנוח־החי ד"ר הרצל. לא זכיתי לראות את נגיד־ישראל בחייו. והנה אנו עומדים כולנו כפופי־ראש ובעינים דומעות דמעת־קודש על קברו הרענן שעל־יד קבר אבותיו. המלה הרצל הבריקה לעינינו מעל אבן־השיש הגדולה, המצבה הקרה לגדול־ישראל בדורנו, אשר דרך ככוכב על שמי־ישראל הקודרים וכבה בלא עתו.
כעשרה רגעים עמדנו כאלמים על הקבר. היתה לנו עלית־נשמה. ראינו את עצמנו בעולם אחר, עולם עליון, עולם טהור שאין בו לא תרמית ולא שפיכת־דמים. כפסילי־אבן עמדנו על הקבר הקדוש, איש מאתנו לא הניע אבר. ראינו לפנינו עטרת ישראל טמונה בארבע אמות אלה בבית־הקברות בווינה.
כמתוך תרדמה הקיצותי ואמרתי מלים אחדות. אחר־כך אמר מרדכי בן־הלל הכהן בטון דרמתי:
– העלה נעלה את עצמותיו מזה אלינו לארצנו, כאשר שאל מאתנו. שמור נשמור את הבטחתנו.
קשה מאד היתה עלינו הפּרידה מן הקבר. ראינו את עצמנו קשורים אליו והרגלים לא נשאו מעל הארץ. פּסענו לאחורינו ופנינו אל המצבה עד שנעלמה מעינינו.
יחד עם מר לווין נסענו לבקר את הד"ר א. קמינקה, שכבר בקרני פעמים אחדות.
ד“ר קמינקה קנה לו זה כבר שם בספרות העברית. תרגומו את הומר לעברית, שנדפס ב”כנסת ישראל" לשפ“ר, יחד לו את מקומו עוד לפני שלשים שנה. בילדותו נקרא בשם העלוי מברדיטשב. הוא תלמודי גדול ומלמד שעור בבית־המדרש הישן בווינה במקום שהרביצו תורה שני גדולי־ישראל: רבי אייזיק הירש ווייס, בעל “דור דור ודורשיו”, ורבי מאיר איש־שלום. ד”ר קמינקה מלא מרץ כצעיר לימים. הוא מזכיר סניף חברת “כל ישראל חברים” בווינה. מצבו החומרי הוא כמצב של כל הפּרופיסיונליים בווינה – חיי צער ולחץ, רק כדי קיום הנשמה והגוף.
* * * * *
חמישי בשבת, שבעה ביולי.
היום בקרתי את הרב בווינה, המלומד ד“ר צבי פרץ חיות, נין ונכד להגאון המפורסם רבי צבי הירש חיות. אשרי הנכד, שאינו מבייש את זקנו. הד”ר חיות הוא גדול בתורה וגדול במדות ובמעשים טובים. כל חייו מסורים לצרכי הכלל. הוא הרוח החיה בכל עדת ישראל. אין דבר נעשה בלעדו. ובווינה יש, ב“ה, מה לעשות. אין מחסור בצרות. פּה, בווינה, נמצאים עשרות אלפים פּליטי פּולין וגליציה, פה מתגוללים כאלף חלוצים ועוד כהנה. וד”ר חיות לא ייעף ולא יגע. הוא עובד למעלה מכחותיו, נזקק לכל ושומר על הכל. היום ספּר לי במנוחה, כי נקנה בית עם כברת־אדמה לא רחוק מן העיר. שם יגורו החלוצים כל ימי שבתם בווינה ושם ילמדו את ידיהם לעבודת־אדמה.
הד“ר חיות הוא אחד הציונים הנאמנים בדורנו. בשיחתנו על המאורעות בארץ־ישראל אמץ את רוחי בהשקפתו האופּטימית על המצב בכלל. שמחתי לשמוע דברים ומחשבות נשגבים על הציונות מפי ממלא מקומו של הרב הראשי הד”ר מ. גידמן, שהיה ידוע בהתנגדותו אל הציונות. אילו היו לנו בכל מרכזי־ישראל הגדולים רבנים כהד"ר חיות, היינו ממהרים להגיע אל ארצנו.
הכרתי לדעת את פּעולתה של מרת אניטה מילר והשתאיתי לה, להאשה הגדולה הזאת, למרצה, לחום לבה, לב ישראל, ולמסירותה. מרת מילר היא אחת הנשים הגדולות בדורנו. פּעולותיה על שדה הצדקה והחסד בימי־המלחמה ולאחריהם – גדולות מלהכתב. איני יודע אשה אחרת מבנות ישראל, שהרבתה לעשות לטובת נגועי המלחמה וביחוד לעזרת היתומים האומללים, כמרת מילר החביבה על הכל. ואמנם כמה גדולים מעשי אלהינו המקדים רפואה למכה. באוסטריה האומללה, בווינה העלובה, במרכז הצרות והיסורים, במקלט הפּליטים והיתומים של יהודי פּולין, גליציה ואוקריינה – פּה קמה אשה כאניטה מילר השוקדת על תקנתם וטובתם של כל האומללים.
* * * * *
ראשון בשבת, עשרה ביולי.
במקרה פּגשתי פה את ידידי ד“ר ח. י. עפּשטיין מניו־יורק, המשתלם בווינה במקצועו. בשבת הלכתי עמו לבקר את האדמו”ר מטשורטקוב, הידוע ומפורסם בעולם־החסידים ואלפים נוהים אחריו מכל העולם כולו. הרבי קבל אותנו בסבר פנים יפות. כשעה שוחחנו עמו על עניני־ישראל שונים. הוא איש חכם ומעשי, נוטה לישוב ארץ־ישראל, אולם מתנגד אל הציונות ואפילו אל המזרחים, על התחברם אל הציונים הרחוקים, לדעתו, מן היהדות ביחוסם אל הדת. אין הוא יכול להסכים עמהם. בכל אש נשמתו הגדולה התמכר אל “אגודת ישראל”, שהיא, לתקותו, תפעל לארץ־ישראל יותר מן הציונים. ולואי!
יז. – מווינה לקרלסבד
שני בשבת, אחד עשר ביולי.
אתמול בקרתי עם הד“ר עפּשטיין את הדרמטורגן הגרמני־היהודי הגדול ריכרד בר־הופמן, מחבר הדרמה הידועה “חלום יעקב”. עתה הוא עוסק בכתיבת דרמה חדשה “דוד ויהונתן”. עונג רוחני היה לנו לבלות שתי שעות עם הדרמטורגן עשיר־הרוח. מה חריף מוחו, מה עמוק מבטו ומה גדולה הערצתו להלאומיות הישראלית! בלא ידיעת השפה העברית, בלא חנוך עברי, מגודל ומחונך באוירה זרה – ואף על פי כן ידע לרדת לעומק רוח התנ”ך, לעמוד על חיי ישראל ולצור בכשרון גאוני את מצב ישראל בעמים בצורת האחים־התאומים יעקב ועשו. רק אדם בעל נשמת־הרצל יכול להגיע לזה. ובר־הופמן יש לו נשמה כזו. אין הוא ציוני גמור, שכן אמן הוא העומד מעל המפלגות. אולם מה רחוקה דעת האדמו"ר על הציונות מדעתו של הופמן, כרחוק טשורטקוב מווינה. הראשון שואל מעם כל ישראל, שיהיו ציונים כדעתו וכרצונו והאחרון שואל מעם ישראל, שכולם יתנו ידם אל הציונות ואז לא תהיה מפלגה ציונית, אלא תנועת־עם וכל עם ישראל ישאף לארץ־ישראל.
גם בבית האמן הזה הרגשתי בעניות הנוראה השולטת בכל ווינה. דר הוא בארמון משלו, יש לו עוד בתים אחדים – ובכל זאת מצבו החומרי קשה מאד, שכן הבתים בווינה אוכלים את עצמם. וישנם בווינה הרבה פּרופיסיונלים ממדרגה עליונה ורבי־כשרון החיים חיי עוני וצער.
בשבת הלכנו אל ההיכל הגדול, אולם מצאנו את דלתותיו נעולות. יד העדה אינה משגת לקיים את ההיכל כראוי. החזן הידוע מורגנשטרן התפלל בחדר שני של בית־הכנסת. נהניתי מאד מתפלתו של מורגנשטרן. וביותר השתאיתי לו בהכירי את אפיו ואת ידיעתו הרבה בספרות העברית. צר מאד לראות אנשים בעלי כשרונות כאלה חיים חיי־צער בשל הוולוטה. הה, הוולוטה! היא מלת־הקסם של כל החיים בווינה. בני־אדם הוגים בה בקומם ובשכבם, בשבתם ובלכתם, הוגים בה ביום וחולמים עליה בלילה. הסוחרים הקטנים, פליטי גליציה, מתרוצצים כדבורים מסביב לבורסה, ממלאים את בתי־הקפה, קונים ומוכרים דולרים ומרקות, פרנקים וכתרים. ובכל יום רוח סערה באה. שער־הכספים עולה ויורד חליפות ומירידה ועליה זו, מחליפות חליפים אלה, מפּרק המחליף כתר במרקה, דולר בפרנק – מתפּרנסים אלפי גולים. רצים הם מרחוב לרחוב, מקלם בידם וראשם סחרחר, קונים ומוכרים. מהם מוצאים לחמם ומהם אין להם אלא עשן סיגריותיהם שאינם מוציאים מפיהם.
* * * * *
קרלסבד, חמישי בשבת, ארבעה עשר ביולי.
מה מהירה במלאכתה מאת העשרים! דומה שיושבת היא באוירון, עפה במרומים ומהירה במלאכתה, עושה בחדשים מה שעשו המאות החולפות בעשרות שנים. כמה מעשים גדולים נעשו בשבע השנים האחרונות. ארצות חרבו ושממו, מלכים הורדו מכסאותיהם, כסאות־מלוכה נופּצו, עטרות הותכו, אלפי־אלפים בני־נעורים ירדו לטבח – ובעת ובעונה הזאת נבנו ארצות חדשות, נוסדו מלוכות וריפּובליקות ועולם חדש קם ויהי. מסופּקני אם תשע עשרה המאות אשר חלפו הרבו לעשות בדברי ימי העולם כרבע הראשון של המאה הזאת, מאת ההרס והבנין, הכליה והיצירה.
בקרלסבד הקטנה, במקום־המרפּא האוסטרי, הידוע בעולם, נראית בתמונה זוטה עבודת־העולם המהירה. לשעבר התנוסס שמו של פרנץ יוסף קיסר על כל הבתים בקרלסבד, על הגנים ועל הרחובות; הנשר של השושלת ההבסבורגית פּרש את כנפיו על כל הארמונות ומעיני־הרפואה. וכעת אין זכר ואין שארית לתפארת בית־הבסבורג, כאילו לא התנוססו פה מעולם הנשרים וסמלי הקיסר. כולם נעלמו. שמות הרחובות והמעינות נשתנו. האנדרטות לזכר בני־הבסבורג עטופות שחורים וסמויות מן העין. ו“עבד כי ימלוך”, השפחה טשכוסלובקיה, הריפּובליקה החדשה, מתנשאה כבעלת־בית מימים רבים, בחילה, במשטרתה, בדוארה, בשפתה, בבגדי־השרד הקולניים במנהגיה ובנמוסיה, כאילו הגיעה למלכות בששת ימי־בראשית.
ובבואך מארץ־ישראל, מארץ בת ארבעת אלפים שנה, הקנויה קנין היסטורי ומוסרי לעם בן ארבעת אלפים שנה, לטשכוסלובקיה החדשה, יקרע לבך לראות מה בין עם משועבד היושב על אדמתו לעם גולה הנעקר מארצו ומפוזר ומפורד בכל קצוי ארץ.
* * * * *
ראשון בשבת, שבעה עשר ביולי.
מחזה לוקח־לב הוא לראות פעמים ביום, בשחרית ועם הערב־שמש, בעמוד האורחים בשורה ארוכה מבית־המרפּא עד בית־המעין ומימין עד באר־הארמון. עשרות אלפים גברים ונשים, מכל ארצות־תבל, בני לאומים, גזעים, דתות וצבעים שונים, זקנים וצעירים, גבוהים ונמוכים, בעלי־בשר וכחושי־גוף יפים ומכוערים, לבושים בגדים שונים, מדברים בכל הלשונות – כולם עומדים בשורה, כוסות ופכים בידיהם ובנחת־רוח הם עוקרים את רגליהם אחד אחרי חברו עד שהם מגיעים אל המעינות, במקום שעומדות עשרות נערות קטנות ועובדות בזריזות ובשיטה. הנערות נוטלות מידו של כל אחד את כוסו, או פכו, האורחים מוסיפים ללכת עד קצה המעין ושם מקבל כל אחד את כוסו מלאה מים ואין כוס מתחלפת בכוס. האורחים עם הכוסות המלאות בידיהם עוברים שוב בשורה ובחזירתם הם גומעים את המים. זמזום חרישי ישמע מפי הגומעים בקצב צלצול המוסיקה של התזמורת המנגנת פעמים ביום ומלוה את תהלוכת השותים.
בהביטך אל פני השותים תכיר מיד מי הוא חדש מקרוב בא ומי כבר קבל זכות־אזרח בתורת שותה־מים. החדש גומע מכוסו, מעוה את פּניו ומסתכל זעומות בכוס, שלא הנעימה עליו את מימיה המלוחים. אולם הרגילים בשתיה נותנים בכוס עינם מתוך קורת־רוח; גומעים הם מתוכה בהרחבת־הדעת, באמונה שלמה, שהמים מעלים ארוכה לתחלואיהם.
יח. – על סף הקונגרס הציוני
ששי בשבת, עשרים ושנים ביולי.
בימים האחרונים לא כתבתי את רשימותי, כי קשה עלי הכתיבה. המחלה הנוראה “נוריטיס” אחזה בידי הימנית, הכותבת. היסורים גדולים מאד. רופאי הטוב דוקטור קולר, – אגב: ציוני נאמן, נשיא הציונים בקרלסבד – נותן לי תרופות שונות להקל את יסורי: אמבטות, חשמל, רדיום, סמי רפואה וגם זריקות מורפיום להקהות את עצבי ולשמרני מלילות נדודים.
כן, לצערי, עלי להפּרד מיומני לזמן לא־קבוע, מבלתי יכולת לרכז את מחשבותי מחמת יסורים.
הה, אל אלהי ציון! כל ימי חיי לא שכחתי את ירושלים ולמה תשכח ימיני?!
* * * * *
ראשון בשבת, עשרים ושמונה באוגוסט.
יותר מחודש ימים לא כתבתי את יומני. המחלה הנוראה “נוריטיס” גזלה ממני את מכונת־כתיבתי, את ימיני, לחודש ימים. אולם מימי־קרלסבד הברוכים, רדיום וחשמל השקיטו את מכאובי וידי מוסיפה לאחוז בעט ולרשום את רשמי יום־יום.
קרלסבד הפכה, לרגלי הקונגרס הציוני השנים־עשר, ירושלים זוטה. האורחים המתרפּאים כבר מלאו את ימי־רפואתם ויצאו את קרלסבד. האחדים שנשארו דומים לצפּרים מאחרות. אלמלא הקונגרס הציוני היתה קרלסבד לובשת זה־כבר את פניה שלאחרי עונת־הקיץ והיתה עירה טשכוסלובקית יפה עם מלונות נהדרים ונעולים, בתי־אוכל סגורים ושדרות עזובות. אולם את שנת תרפ"א תכתוב קרלסבד בדברי־ימיה כשנה יוצאת מן הכלל. בראשון לספּטמבר יפתח הקונגרס הציוני השנים־עשר ולרגלי הקונגרס דופק עורק החיים בעיר בכל תקפו, המלונות ובתי־האוכל הומים מאדם, על המעינות צובאים פּנים חדשים של שותי־מים. השדרות בגנים מלאים המון מטילים וכל העיר אומרת חג והתרוממות־הרוח.
* * * * *
שלישי בשבת, שלשים באוגוסט.
אוירת הקונגרס הולכת ומורגשת מרגע לרגע. גדולי האורחים, אישי הלאום, כמעט כולם כבר באו ומספּר הצירים הולך וגדל. אומרים, כי כבר הגיע לשש מאות. הצירים מפּולין ומגליציה מתחילים טועמים את טעם הוולוטה. הם הביאו אתם אמתחות מלאות מרקות הנמסות בין האצבעות בחלופן לכתרים טשכוסלובקיים, למחיר חמש עשרה מרקה בכתר אחד, שערכו פחות מסנט אמריקני. ובכל זאת אין הוולוטה מעכבת את הצירים. סיעות־סיעות הם באים מפּולין ומגליציה, מלאים מסירות מלהיבה לרעיון הגדול של תחית עם וגאולתו.
בין צירי פּולין נראים רבנים רבים, חסידים ואנשי־מעשה הנמנים על ה“מזרחי” ובראשם מר ה. פרבשטיין מוורשה. כולם לבושים ארוכות ותו־ה“מזרחי” מעשה־ברונזה מתנוסס בדשי בגדיהם.
אוירת הקונגרס הולכת וחזקה. שלא מדעתך היא גורפת אותך לתוכה ואתה מרגיש בקרבך נשמה יתרה. מכל עבר וצד תשמענה אזניך צלילים שונים המרוממים את רוחך וממלאים אותך מחשבות. מצב־רוח הקונגרס! מי ציר ולא ידענו?
זה עשרות שנים לא שמעו אזני את הצלצול השפה הרוסית. היום בלכתי תחת הקולונדה אצל באר־“מילברון”, שמעתי פתאום מאחרי קול נעים הידוע לי מדבר רוסית יפה ומצלצלת. פּניתי לאחורי וראיתי לפני זקן בעל־צורה, גבה־קומה, מגודל זקן רוסי, הולך שלוב־זרוע עם מנחם אוסישקין. עוד מבט – והכרתי בו את ידידי מאז, מלפני שלשים שנה, את הרב מטעם הממשלה בייליסבטגרד, מר וולדימיר טיומקין, אחד מראשי “חובבי־ציון” בימים ההם, בימי פּינסקר וליליינבלום. ואופי הוא, בו ברגע הוא הכיר אותי. “טיומקין!” “מסליאנסקי!” – נשמעו בבת־אחת קולות־גיל יוצאים מלבותינו. אחרי ברכת־שלום לבבית התהלכנו שלובי־זרוע רגעים אחדים. ובלכתנו חדשנו את זכרונות ידידותנו מלפני שלשים שנה. ושוב חלפו לפני תמונות רחוקות־קרובות, רגעים חביבים ומלבבים מן הימים ההם, ימי ההתלהבות של “חבת־ציון”.
הה, הזכרונות, מה נעימה עלי פגישתם!
* * * * *
רביעי בשבת, שלשים ואחד באוגוסט.
משפּחת הציונים הולכת וגדלה מרגע לרגע. מארבע כנפות הארץ באים בניה אל הקונגרס הציוני המתכנס להניח יסוד חדש לפעולה מעשית בתנועתנו. הנה חבורת צירים מאיטליה, מתהלכים ומדברים בשפתם המוסיקלית. אומרים, כי הם ציונים נאמנים ומסורים. ביניהם התהלך אחד מגדולי דורנו, מדבר אתם בשפתם ומתרגם את דבריהם לאחרים – זהו חביב־הקהל ד"ר פּ. חיות, הרב הכולל בווינה.
– האמריקנים כבר באו! – עוברת הבשורה ממחנה למחנה. הכל שמחים בחברי המלאכות האמריקנית. כל הצירים, בלא הבדל ארץ, כתה וסיעה, בדעה אחת, כי תשועת ארץ־ישראל לא תבוא לא מן הפרנק, לא מן הכתר ולא מן המרקה, אלא מן הדולר העצום. הכל מביטים ביראת־הכבוד אל הצירים האמריקנים, שבידם המפתח אל הדולר העצום העתיד לבנות את ארץ־ישראל לעם ישראל.
המפתח אל הדולר… כן, מהראוי שיהיה בידינו. אם כן הוא? מי יודע?…
– השמעתם? ביאליק כבר בא. בעיני ראיתיו – אני שומע צעיר אחד מבשר לחבורה של עברים ועבריות העומדת על־יד ה“שוצענהויז”.
הבשורה הזאת עברה ביניהם כזרם־חשמל. מעין של שמחה נפתח לפניהם בשמעם, כי משוררם־חביבם, שכבר בכינוהו וספדנוהו על־פי ידיעת העתונים, הוא עמהם ועמנו בקרלסבד. ביאליק חי וקים ויוצר למען העם. והעם הריהו אוהב אהבה רבה את משוררו הלאומי.
מסביב לביאליק נתאספו משוררים, הוגי־דעות, פּובליציסטים ומספּרים, כגון: ד"ר י. קלצקין, ז. שניאור, ה.ד. נומברג, מ. קליינמן ועוד רבים. כולם מכבדים, כולם מעריצים את המשורר הגדול חיים נחמן ביאליק.
והנה קברניטי הציונות: פּרופ. חיים ווייצמן ומר נחום סוקולוב. “קבוץ הגלויות” בזעיר אנפּין, בחירי עם ישראל, מביטים אליהם ביראת־הכבוד ומיחלים לשמוע מפּיהם דברים גדולים ונכבדים מחר עם פּתיחת הקונגרס השנים־עשר, – הקונגרס הראשון אחרי הצהרת בלפור וסן־רימו.
* * * * *
חמישי בשבת, אחד בספּטמבר.
היום נפתח הקונגרס הציוני השנים־עשר.
זוהי נסיעה ארוכה וקשה בדרך מארץ־ישראל…
בנסיעה זו לא אוליך עמי את הקורא…
-
נוסח ה“קדושים” כתוב ב“דרך החיים”, ומפני יקר מציאותו של הספר כדאי למסור אותו כאן לפני הקוראים. ↩
-
“עתרת”במקור – הערת פב"י. ↩
-
פּרודיה על הפּתגם התלמודי: “רחים על צוארו ויעסוק בתורה? ” ↩
-
“ויהחפים”במקור – הערת פב"י. ↩
-
“הדול” – הערת פב"י. ↩
-
“הקיר” במקור – הערת פב"י. ↩
-
“היה”במקור – הערת פב"י. ↩
-
“הרגמנים” במקור – הערת פב"י. ↩
-
“ומטמירים” במקור – הערת פב"י. ↩
-
הערת פב“י – במקור כתוב ”ולדיתו". ↩
-
“משחמים” במקור – הערת פב"י. ↩