לחברי ואחי ברוח, המטיפים על במות ישראל!

לא דרשות שלמות ומעובדות הנני מגיש ומקדיש לכם, חברים יקרים, כי אם ציונים, המכלכלים בקרבם חומר רב להטפה. שימו עינכם והתענינו במו, אז תמצאו, כי דברי המעטים אך בכמות יעירו ויעוררו את מחשבותיכם להגות לחשוב ולהכין מטעמים חדשים לקהל שומעי נאומיכם. אולם אחת אשא מכם, כי לא בחפּזון תקראום. שנו, שלשו, – ותמצאו במו את אשר תבקשו. ביחוד עליכם לשים לב אל המלים המגודלות באותיותיהן, המכלכלות בתוכן את התוכן והתמצית שבנאומי, ואתם, כיד ההטפה והאמנות הטובה עליכם, תרחיבום, תשכללום ותפארום בציצים ופרחים, בתמונות וציורים חיים למען ינעמו לאזני השומעים. לא מפיכם תוציאום, כי אם מלבכם, ואז רק אז יכנסו ללבות מקשיביכם ויעשו פרי.

*

זה יותר מיובל שני – משנת תרל"ח – חלפו ועברו מיום עלותי על הבמה. רבות נדדתי בארצות שונות, אשר בני עמנו נחתים במו; בקרתי את הערים היותר גדולות ברוסיה, גרמניה, צרפת, הולאנד, בלגיה ובריטניה ולכל לראש בארץ ישראל. גם פּה בארצות הברית באמריקה בקרתי ערים לעשרות, אשר אחינו הגולים מצאו בהן מקלט ומפלט למו מחמת צורריהם בארצות גלותם; אולם פה בארץ החופש נשתנו החיים לגמרי, ואתם גם צרכיהם, ויען כי משאותי ונאומי בני החיים המה, להן נשתנו גם הם, ולא כל אשר הטפתי שם, מעבר לים, ביחוד ברוסיה, תחת ממשלת הצאר, אוכל להטיף פה. כי כל גדול הוא בהטפה, אשר לא רק דבר בעתו, כי אם גם דבר במקומו מה טוב, אחרי אשר הזמן והמקום תואמים הם, אחוזים ודבוקים יחד ולעולם לא יפּרדו.

*

ואני תפלה לבורא ניב שפתים, כי אחי ורעי המטיפים ישימו לב לדברי אלה וישתדלו להרים את קרן הדרשנות, המוסד היותר עתיק עוד מימי הנביאים בישראל, וכלנו נזכה להטיף דברים חיים ונשגבים, לקוחים מהחיים הנורמלים, באזני אנשים חיים, בני עם חי ורענן היושב שאנן בארצו ונחלתו – ארץ אבות, נחלת ישראל.

אחיכם בדעה,

צבי הירש מאסליאנסקי.

ידידי ואיש שלומי מנוער, מטיפנו הלאומי, מר צבי מסליאנסקי:

קראתי את נאומיך בספרך ומצאתי אותם חזקים כראי מוצק, לא נמר ריחם ולא נסתם חזונם בעברם מן הדבור החי אל הקולמוס והניר. – נאומיך אלה – נכר מכל פרשה ופסוק שבהם שלא דבר שפתים הם, כי אם תוכן חייך ונפשך הלוהטים באש קדש, ולא לחנם שמעך הולך בכל הארץ זה דור שלם כאחד ממלאכי התחיה.

אתה האיש אשר לא תלה את כנורו על אדמת בבל, כי אם להפךְ, התאמצת ברוב אונים ללבות את הגחלת הלוחשת תחת ערמת אפר־הגלות, ושמחתי לראות זה פעמים ושלש בימי בקורי בארץ הזאת מה רבים המה רעבי תורתך וצמאי דבריך.

נפשי עורגת לראות אותך מתנוסס באור שיבה ויושב בשלוה ונהנה מזיוה של ארץ ישראל ומשמיע פעם בפעם – מתוך נחת וכבוד – את לקחך הזךְ, ובטוח אני, כי בערב הֶעָרֵב של חייך ופעולותיךָ עוד יזרח לךָ בוקר לא עבות.

והנני נפרד ממךָ בברכת ציון ובידידות נאמנה,

שלך,

נחום סוקולוב.

אין דורשין במעשה בראשית מנקודת הפילוסופיא, אחרי אשר רבים וכן שלמים כשלו נפלו בדרוש הזה, ובאמת חוצפּה יתרה היא לאנוש אנוש להרהר במעשה אין סוף ותכלית: ויפה המליץ בעל “נשמת חיים”: דע מה למעלה – ממך", אחרי אשר אין אנו יודעים את עצמנו…

אמנם מנקודת השירה ראוי והגון לנו להתבונן במעשה בראשית, נעים זמירות ישראל עלה על כל המשוררים במקצוע זה בשירת “ברכי נפשי”. השיר הקדוש והנשגב, אשר אלכסנדר פאן הומבאלד העיד עליו כי בו צפונה כל תורת הקוסמילוגיא.

*

עוד הפּעם שב ישראל סבא להחל את תורתו העתיקה, יחדש שנית את נעוריו להגות בספּורי התורה ובחוקיה, אשר במו צפונה נשמת המחוקק, החיה אתנו עד היום.

*

בפרשה הראשונה נמצא את האהבה הטבעית, כי האיש והאשה גויה אחת הנמו, ואיך יוכל הראש לשנוא את הלב?!…

*

ראשית השחתת מין האדם על ידי הנחש – סמל התאוה הנשחתה המובילה אותו לירכתי שאול, מחלשת כחו, מקצרת ימי חייו ומגרשת אותו מגן עדנו.

*

מלחמת אחרי האכזריה – מלחמת קין והבל תשים עוד שמות בנו, מחרבת ארצות, מאבדת לאומים כמקדם. ומי יודע אם החרבן הנורא וההרג הרב אשר היה בדורנו המלחמה העולמית, אם היא תהיה האחרונה?!

*

בני האדם מתחלקים למדרגות בני ובנות אלהים ובני ובנות האדם, האחרונות תקסומנה ביפין ותצודנה ברשתן את הראשונים. התאוה מערבת אותן ומהם יצאו הנפילים – בני שחץ – האוכלים ואינם עושים, החיים על חשבון אחרים.

(המשורר שיללער במלאכות משה)

*

טוב ונעים הוא מנהג החרדים לקרוא שיר “ברכי נפשי” בשבתות החורף, בעת אשר הטבע מתעלף השמים מכוסים בעין העופרת, הארץ מתעטפת בתכריכים לבנים, העצים יחשפו ויתיצבו כמתים ערומים, כל הצפּרים בנות השיר ישחו ידמו. כל התולדה תציג לנגדנו את סמל עם ישראל. בעת החשכה הזאת יתאמץ העברי לאחוז בתקותו, ישיר את השיר הקוסמולוגי, נפשו משתפּכת בחיק האביב הנעים, יחזק תקותו כי לא לעולם חורף, יבוא האביב, ישלח מעינים בנחלים, יחיה שנית את כל היקום, השמים יטהרו, הארץ תתעטף במעטה ירקרק, העצים ישובו לתחיה, והצפּרים ישמיעו שנית את רנתם.

אולם השיר “ברכי נפשי” לא נברא לאמרו, כי אם להגות בו.

*

חתן־התורה הוא גם חתן־בראשית, וישראל סבא מודיע בקול רב לכל התבל כולה, בהחלו לקרוא את תורתו, לאמר:

“זה ספר תולדות אדם!”…

רבי עקיבא מצא כלל גדול בתורה: “ואהבת לרעך כמוך”. ובן עזאי מצא כלל גדול מזה:

“זה ספר תולדות אדם”…

רבי עקיבא אמר באבות: חביב אדם שנברא בצלם, והתנא האלהי הזה לא הבדיל מעולם בין אדם לאדם, ובן עזאי הוא רק המבאר את דברי רבי עקיבא לבלי ישגו במלת “רעך”, ובאמת בשם “רע” אין כל הבדל בין ישראל לנכרי כי אם בשם “אח”, כמו ”ולאחיך לא תשיך".

*

שני ספרים קדושים כתובים באצבע אלהים: הראשון הוא “ספר תולדות אדם”, והוא קודם בזמן ובמעלה על משנהו ספר בראשית. וזהו סוד מאמר חז"ל: “דרך ארץ קדמה לתורה”.

*

"החרשים שמעו והעורים הביטו לראות, מי עור כי אם עבדי

וחרש – כמלאכי אשלח? מי עור כמשלם ועור כעבד ה'?

ראות רבות ולא תשמר, פּקח אזנים ולא ישמע!" (ישעיה מ, ב)

בן אמוץ התמרמר מאד על פושעי ישראל הסבא, עבד ה' ומלאכו, אשר “ראות רבות” הביא לכל התבל בתורתו ונביאיו והם בעצמם לא ישמרו. פֹקחו אזני כל העמים להנזר מתעתועיהם והבליהם והם בעצמם לא ישמעו בקול ה' הקורא דרור לבני אדם מכבלי האולת והפתיות.

אמנם כן! חרון אף ד' בוער כאש על עבדיו המשלמים, אנשי המעלה החרשים והעורים, אשר תעודתם לשכלל ולהשלים והם מאבדים ומקלקלים.

*

"נתן לאומנים לתקן וקלקלו חייבים לשלם. כיצד? נתן לחרש

שידה תיבה ומגדל, לקבוע בהם מסמרים, או שנתן להם עצים

לעשות בהן שידה תיבה ומגדל, ונשבר אחר שנעשו, משלם לו

דמי שידה תיבה ומגדל. שאין האומן קונה בשבח כלי

וכן הלכה". (בבא קמא, צח: )

כל מה שהשלמתנו גדולה, כן תגדל חטאתנו באבדנו את עצמנו…

"כי מי נח זאת לי, אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על

הארץ, כן נשבעתי מקצף עליך ומגע בך. כי ההרים ימושו

והגבעות תמוטינה, וחסדי מאתך לא ימוש, וברית שלומי לא

תמוט, אמר מרחמך ה'." (ישעיה נ"ד)

*

“ותרם התבה מעל הארץ”.

אמנם כן! לנח נדמינו מפי אביר החוזים, בן אמוץ, עוד לפני אלפים ושש מאות שנה, כי כנח נחצה בגלי מבול הדם והדמעות, אשר ישטפונו בכל ארצות התבל, ואלם כנח בתבתו נמלט בתבתנו – אמונתנו ולאומיתנו – משטף המים הזדונים – אבל התרוממנו מהארץ.

*

שמי חיינו כסו בערפלי אופל, בענני האנטישמיות, עבים על עבים עולים, נשיאים על נשיאים מתנשאים, משברים על משברים משתברים ומשברים את עץ חיינו וגאון לאומנו: גלי קצף, בוז ומשטמה עוברים על ראשינו, רעמים וברקים מפצפצים אותנו בכל ארצות פּזורנו, וישראל סבא כנח התמים מתחבא ומתבונן בתבתו – אמונתו ומורשת אבותיו – ישוט ישחה ויצוף מגל אל גל – מגוי אל גוי. הרים ימושו, גבעות תמוטינה, הררי עד יתפוררו והוא עודנו חי!… ישראל כנח מנסה לשלוח את העורבים והיונים לראות הקלו המים מעל פני האדמה?…

*

העורבים רבו במספר מבר כוכבא עד שבתאי צבי פראנק, יוצאים יצא ושוב בכל ימי גלותנו.

בימינו בדורנו החל ישראל לשלוח את היונים, אולם עד כה לא מצאה עוד היונה מנוח לכף רגלה, יען כי דורשי שלום ציון מהלוי עד הגרש“מ עפו דאו אך ברוח ולא הרהיבו עוז בנפשם להציג כף רגלם ארצה עד היונה השלוחה בדורנו, הוא מנהלנו האלמותי הד”ר בנימין זאב הרצל, הביא עלה זית בפיו, בבשורתו כי הגיעה השעה להתלאם ולהסתדר ולהביא קץ לגלותנו.

“כי קלו המים מעל הארץ”…

*

הקשת בענן הוא אות הברית, סמל האחדות “כמראה הקשת”, אשר יהיה בענן ביום הגשם, כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה' האחד – התאחדות הצבעים.

*

אם נתאחד להיות עם אחד בני תורה אחת המאמינים באל האחד, אז נזכה לשבת בארצנו האחת ונוכל להתנחם בדברי בן אמוץ:

"רני עקרה לא ילדה, פּצחי רנה וצהלי, לא חלה, כי רבים

בני שוממה מבני בעולה, אמר ה'." (ישעיה נ"ד)

ובאמת נפלא הדבר, כי רבו בני כנסת ישראל השוממה במספּר – כן ירבו – מרומיניה אויבתה הבעולה! הדבר הזה יעודדנו ויתן תקוה בלבנו, כי עוד יחרבו המים מעל הארץ, אז נשוב אליה, כי כשם שאנחנו מחכים לה כן היא מחכה לנו ולא נוסיף לדאבה עוד, כי אך מציון תשועה.

*

"את קשתי נתתי בענן והיתה

לאות ברית ביני ובין הארץ".

*

כל צבע וצבע הוא צבע מיוחד בפני עצמו בנגהו זיוו והדרו, הם אינם מתבוללים, אבל מתאחדים המה בהקשת ומתלכדים ומתקרבים היה איש לרעהו בקשת רבת־הגונים.

אלה המה הכחות השונים: ציונים, מזרחים ופועלים המאירים בגונים שונים ומתלכדים ומתאחדים בפעולתם ובמטרתם.

"שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה', הביטו אל צור חצבתם ואל

מקבת בור נקרתם, הביטו אל אברהם אביכם". (ישעיה נ"א)

חולה הוא עם ישראל; אולם מחלתו לא מורשת אבותיו היא.

*

הרופא האמן ידרוש ויחקור תמיד מפי החולה על אדות הוריו אם בריאים היו.

*

שתי מחלות שמות שמות בנו: אהבת הבצע ופירוד הלבבות. האם ירשנו אותן מאבותינו? הבה נביט אל צור חוצבנו.

*

על אדות הראשונה הננו שומעים בפרשת השבוע את שבועת אבינו למלך סדום לאמר:

"הרימותי ידי לאל עליון קונה שמים וארץ,

אם אקח מחוט ועד שרוך נעל".

*

על אדות השניה הננו רואים את הליכות אברהם עם לוט בן אחיו – אברהם ולוט! נזיר ושכור; ממציא אחדות הבורא, ומחלל כבוד בנותיו.

*

“הפרד נא מעלי, אם השמאל ואימינה, ואם הימין ואשמאילה” – התחנן אבינו לפני בן אחיו – כי “הכנעני והפּריזי אז יושב בארץ”, “חלול השם”, “למה יאמרו הגוים”. אחרית הסכסוך היתה, כי לוט בחר לו את ככר הירדן המלא משקה אברהם ישב בארץ כנען.

"ויבא הפּליט ויגד לאברהם העברי והוא שוכן באלוני ממרא

האמורי אחי אשכול ואחי ענר והם בעלי ברית אברם".

*

"אבינו היה בטוח, כי עדיו לא תגיע הרעה, כמונו החוסים כעת פּה תחת דגל הכוכבים והפּסים, ובכל זאת –

“וישמע אברהם, כי נשבה אחיו, וירק את חניכיו!”

פה יכונה לוט בשם “אח” ולא בן אח", יען כי בעת צרה, כל בני עם אחד אחים המה, מבלי שים לב להתחלקות הדעות והמדות.

*

הנביאים הם גאון לאומנו, ואבינו הראשון הוא גם החוזה הראשון: את הנבואה הראשונה הננו קוראים היום בפּרשת השבוע, אשר היה דבר ה' אל אברם במחזה.

*

ובמחזה הראשון נחזה את גורל האומה זה ארבעת אלפים שנה: אבי האומה החל לנדוד בארצות החיים, ובראשית נדודיו הראו שונאיו ומנדיו אותות אהבה לאשתו, סמל לגורל בנות אברהם עד היום; את הבנים ישליכו היאורה – או החוצה – ואת הבנות יחיון…

*

הננו מרגישים את קדושת חיי המשפחה במלים האלה: “ד” אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי!" ואחרי ראותו במחזה את חיי צאצאיו הנעים והנדים קרא בקול מר:

"הן לי לא נתת זרע!

אחר אשר יתגוררו בארצות לא להם לא יוכלו להיות בני ברוח.

*

“ויוצא אותו החוצה – מכל העמים, ויאמר הבט־נא השמימה וספור את הכוכבים, אם תוכל לספור אותם – בהיותם פּזורים בלי סדר ומשטר – ויאמר לו: זה גורל בניך להיות מורמים מהארץ ופזורים ככוכבים בשמים. וזה הוא סוד קיומם, אשר לא יגורו בארץ אחת, לבלי יטמעו ויתבוללו בתוך האזרחים, והאמין בה‘, וחשבה אברהם לו – לה’ – צדקה, שעשה הקב”ה לישראל שפּזרם בין האומות ויביטו רק השמימה, כי אין להם כל חלק בארץ.

*

אחרי הן הבטיחהו לתת לזרעו את הארץ ויראה במחזה את העגלה המשלשת, העז המשלשת, האיל המשלש – הממשלות הנוצריות – ויבתר אותם בתוך – על ידי ספרי הקדש בתר לוטהער את הדת הנוצרית…

*

אברהם ראה במחזה את כל התועבות והשערוריות בימי הבינים – בבא השמש – והנה אימה וחשיכה גדולה נופלת עליו מתעתועי האינקוויזיציאן האיומה. ומה נוראה היא “הברית בין הבתרים” אשר כרת אתו ה' בין בתרי הבשר של ההרוגים הקדושים, מן ירושלים עד פּרוסקורוב, ומנבוכדנצר הבבלי עד ניקולאי הרוסי.

השיחה בין מלך סדום ובין אברהם מצלצלת באזנינו בכל תקופות דברי ימינו מעת היותנו לגוי עד היום הזה.

סנחריב האשורי, אנטיכוס הסורי, פרדינאנד הספרדי ואלכסנדר הרוסי הציעו לנו את הצעת המלך הסדומי:

“תן לי הנפש והרכוש קח לך”.

ואנחנו משיבים תמיד את תשובת אבינו הראשון:

“הרימותי ידי לאל עליון קונה שמים וארץ, אם אקח מחוט ועד שרוך נעל, ולא תאמר אני העשרתי את אברם”.

בכל התקופות, בכל הארצות הנחנו את רכושנו והצלנו את נפשותינו.

*

בפגישת אברהם ומלך סדום, כן פגישת יעקב ועשו; סנחריב וחזקיהו, נבוכדנצר וצדקיהו, אנטיכוס ומתתיהו, אספסינוס ובן זכאי, בכל הפגישות שמענו תמיד קול קורא:

“תן לי הנפש !”

וקול ישראל עונה:

“הרימותי ידי לאל עליון!”

*

מתי יהיה הקץ לנדודים? – שאל הרב והחוזה הראשון.

“לזרעך אתן את הארץ הזאת” – השיבהו ה'.

"אמר רבי לוי: בשעה שהיה אברהם אבינו מהלך בארם נהרים

ובארם נחור, ראה אותם אוכלים שותים ופוחזים, אמר הלואי

שלא יהי חלקי בארץ הזאת, כיון שהגיע לסולמה של צור,

ראה אותם עסוקים בניכוש ובעידור, אמר הלואי יהי חלקי

בארץ הזאת. אמר לו: לזרעך אתן את הארץ הזאת".

(בראשית רבה פ' ל"ט)

אחת מהמדות המצוינות בעמנו היא הכנסת אורחים. את המדה הזאת ירשנו מאבינו הראשון. ובפרשת השבוע מתארת תורתנו תמונה נעימה וקדושה מאהבת אבינו לגרים ולאורחים, בתור מיסד הראשון את “הכנסת האורחים” הראשונה.

“והוא יושב פּתח האוהל כחום היום”.

הכף של המלה “כחום” הוא דמיוני ולא זמני, לאמר: אברהם יושב בפתח אהלו בלב מלא חנינה ורחמים לכל קשי־יום הרעבים, כי לא בדק למזונות, וישפּיע מטובו לכל דורשי עזרתו ”כחום היום" המאיר ומחמם לארץ וכל הדרים עליה ברחמים.

*

עד כמה מן החמלה והרחמים צפון בפתגם התלמודי להלכה:

“אין בודקים למזונות” (בבא בתרא ט.)

בשנות בצורת פּתח רבי יהודה הנשיא בית תמחוי לבני מקרא ובני משנה: אחד מתלמידיו המצוינים רבי יונתן בן עמרם התחפש לעני ובבואו לפני הנשיא לבקש אוכל, שאלהו רבי יהודה: קרית? " "שנית? " אמר לו: “לא” ויהי ברצות הנשיא להשיב פניו ריקם, התמרמר רבי יונתן לפניו ויקרא בקול:

“פּרסני ככלב וכעורב!”

(בבא בתרא ח.)

ברמזו באצבעו על החיות והעופות אשר עמדו לקראתו בגן החיות, אשר להנשיא לאמר: במה גרוע אנכי מהחיות הללו, אשר תפרנסם גם בשנות בצורת?

"לוף – מאכל עורבים – כגון רבי יהודה הנשיא המכלכל

עורבים בבית האסף שלו" (שבת דף קכ"ו.)

*

גם רבי פּנחס בן יאיר התנא החסיד מאן לאכל לחם על שולחן רבי יהודה הנשיא אחרי ראותו כודנייתא חוריתא בחצרו – ערוד – בתור מחאה נגד מנהגו זה.

(רבי דוד פרידמאַן מקרלין)

*

את המחאה הזאת יוכלו למחות הנודדים, אשר שערי אמריקה סגורים לפניהם ומושבים אחור מאי־הדמעות (עליס איילאנד) לארצותיהם בעת אשר בארץ העשירה והרחבה נמצאות בתולות בלות עשירות, המקדישות את אוצרותיהן להחזקת כלבים וחתולים. הנודדים האומללים יוכלו בצדק לקרוא את קריאת רבי יונתן בן עמרם:

“פּרנסונו ככלבים וכעורבים!”…

“ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום”.

שלשת האורחים שוו בדמיונם את ההבדל הנורא בין שני ההפכים, שתי הקצוות בין אברהם העברי, המכניס אורחים הראשון, ובין אנשי סדום הרעים והחטאים, אשר יד עני ואביון לא החזיקו.

*

"כי ידעתיו, למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו

ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".

וצאצאיו אחריו שמרו את המדה המצוינת – הכנסת אורחים גם בכל ימי הבינים תחת הלחץ הנורא והרדיפות האיומות, תמכו ועזרו איש את אחיו ולא ישבו לאכול לחם מבלי אורחים על שולחנם. שבתותיהם, מועדיהם ו“סדריהם” בחג הפּסח מזהירים ככוכבים.

"מעשה ברבי אליעזר ורבי צדוק ורבי יהושע שהיו מסובין

בבית המשתה והיה רבן גמליאל עומד ומשקה עליהם. נתן

הכוס לרבי אליעזר ולא נטלו, נתנו לרבי יהושע וקיבלו. אמר

לו רבי אליעזר: מה זה, יהושע, אנו יושבים ורבן גמליאל

עומד ומשקה עלינו. אמר לו רבי יהושע: מצינו גדול ממנו

ששמש: אברהם גדול הדור היה וכתוב בו “והוא עומד עליהם”

ואנו לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו?…"

(קדושין לב: )

העברי הראשון מלוה ומספּיד את אשתו העבריה הראשונה ומקברה באחוזת הקבר הראשון, אשר קנה בד' מאות קנטרין – (בבא מציעא) מאת עפרון החתי אדון הארץ, אשר ה' הבטיחו:

“לזרעך אתן את הארץ הזאת!”

“נשיא אלהים!” – התחנן עפרון לפניו, כי יקח לו את האחוזה חנם אך הוא מאן לשמוע בקולו.

*

רודאלף בן הקיסר פראנץ יאזעף האוסטרי כותב בספרו “מסעי בארץ הקדם”, כי בבואו למערת המכפּלה, בכרעו על קברי האבות, זכר את גורל צאצאי אברהם נשיא האלהים בכל ארצות גלותם, התפלל ועיניו הורידו דמעות, ובלבו נדר נדר, כי בעלותו על כסא המלוכה יתאמץ וישתדל להיטיב מצבם. מחשבתו לא יצאה לפּעולה, כי ד' לא רצה זאת ובן המלך מת באביב שנותיו.

אבינו השני הוקיר וכבד את אשתו כאמו, והתורה מספרת זאת:

“ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה ותהי לו לאשה, ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו”.

*

"ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. – כל ימים שהיתה שרה

קימת היה ענן קשור על פּתח האהל, וכיון שמתה פּסק אותו

הענן. וכיון שבאה רבקה חזר אותו הענן. כל ימים שהיתה

שרה קימת היו דלתותיה פּתוחות לרוחה, וכיון שמתה שרה

פסקה אותה הרוחה. וכיון שבאה רבקה חזרה אותה הרוחה.

כל ימים שהיתה שרה קימת היתה ברכה משולחת בעיסה, וכיון

שמתה שרה פסקה אותה ברכה. וכיון שבאה רבקה, חזרה אותה

ברכה. כל זמן שהיתה שרה קימת היה נר דלוק מלילי שבת

ללילי שבת, כיון שמתה שרה פסק. וכיון שבאה רבקה חזר

אותו הנר. וכיון שראה יצחק שהיתה עושה כמעשה אמה, מיד

וייבאה יצחק האהלה שרה אמו".

(ב"ר פּ' ס': ילקוט)

*

אלי בשמים! כמה צניעות, קדושה וטהרת המשפּחה בתמונה הנאדרה בקדש הזאת – האשה באהל האם.

והתלמוד יורנו:

"האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו ומדריך בניו

ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפרקן, עליו הכתוב אומר

וידעת כי שלום אהלך!" (יבמות סב: )

“הארץ אשר אתה שוכב עליה, לך אתננה” – אמר ה' ליעקב, ובכל זאת בבנותו את הבית הראשון בסכות, ובנטותו את אהלו על פני העיר שכם, קנה את חלקת השדה מיד בני חמור במאה קשיטה.

*

ארונה היבוסי נתן את הכל למלך דוד באמרו אליו: “יקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו”. ודוד השיב: “לא, כי קנה אקנה מאותך במחיר בכסף שקלים חמשים”.

*

בנים אנחנו לאברהם, יעקב ודוד בנפשותינו ודמנו, הבה נירש מהם את תכנית רוחם ביחוסם לארצנו; כמוהם כמונו לא נחכה עד אשר ימלא ד' הבטחתו, כי אם נחלץ חושים בכל מאמצי כחנו לקנות שדות ולבנות בתים בארצנו ומעשה האבות יירשו הבנים.

*

הצרפתי, האמריקני והיהודי המתבולל

• בוז לכם, אמריקנים, כי אין לכם כל מושג מיחס אבות גאון הורים, ורק אל ההון כל מעיניכם! – קרא צרפתי לאחד הינקים.

• אמנם כן! – ענה הינקי – את אבות אבותי לא ידעתי, אבל את אבי אני מכיר ויודע, ואתם, צרפתים אינכם יודעים מי הוא אביכם!…

• אומלל משניהם – היהודי המתבולל, אשר אינו יודע את עצמו, מי הוא ומה גזעו…

האב והדוד תאומים היו, ומה רחוקים המה בתכנית רוחם ובמעלליהם, עד אשר הורישו את מזגם ומדותיהם מורשת עולם לצאצאיהם אחריהם לדור דורים.

*

הקול והידים – בשני המושגים האלה נראה בעליל את שני הזרמים השונים, הרוחני והחמרי; תרבות היהדות בהקול ותרבות הגוים בהידים, ושני האחים התאומים הראו מראש את התכנית רוח צאצאיהם: ועקב – את הקול ועשו – את הידים.

*

תכנית רוח יעקב אבינו, במושכל הראשון, לא טוב הנהו, ערמתו בענין הבכורה; לא ידע רחם על אחיו הרעב ולא הושיט לו אוכל עדי מכרו לו את בכורתו, ואיך השיג את ברכת יצחק אביו – באונאה ותרמית.

*

והבכורה מה היא? איזה ערך יש לה אחרי אשר לא ירש מאביו מאומה, ויאלץ להמלט על נפשו מחמת אחיו בעירום וחוסר כל.

*

“ורב יעבד צעיר”

בלי יחס הפעול, ועד היום לא נוכל לחרוץ משפּט מי יעבוד את מי? בששת ימי המעשה עובד הצעיר את הרב, ואך בימי השבתות עובד הרב את הצעיר…

“וימלאו ימיה ללדת והנה תאומים בבטנה. ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער ויקראו שמו עשו (מפּעל עשה), עשוי ומוכן לצוד ציד בצאתו מרחם, שעיר כחיתו יער”.

“ויקראו” בלשון רבים, כי כל רואיו קראהו כן –

ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו –

נורא יהיה מצבו בהיותו תלוי בעקב אחיו, וברשות עצמו לא יוכל להתקיים.

“ויקרא” שמו יעקב,

בלשון יחיד, כי רק יצחק הבין את הרמז באחזו בעקב.

*

היו ימים, אשר הסיר ידו מאחוז בעקב אחיו ויואל לחיות ברשות עצמו, ומה נורא היתה מפלתו, אחרי הוכיתו מכות נאמנות נאלץ לאחוז שנית בעקב אחיו…

"ויגדלו הנערים, ויהי עשו איש יודע ציד, איש שדה,

ויעקב איש תם יושב אהלים".

מה נבדלים המה חיי הצידים מחיי הרועים. הראשונים מוכנים תמיד לקרב, מזוינים לשפוך דם, להתרגז ולהתקצף, והאחרונים חיים חיי הטבע, חיי מנוחה ושלוה על ההרים הירוקים תחת שמי התכלת; ארוחתם במועדה, לבם טוב, מתון ומלא רחמים על עדר צאן מרעיתם; לא כן הראשונים, אשר כל ימי חייהם רק רוגז, מדנים, אי־סדרים, רעבון, קצף ומשטמה, ומה גם בעת אשר לא ימצאו צידם…

*

“ויאהב יצחק את עשו, כי ציד בפיו” – “ארי מצידיה הוה אכיל”.

(תרגום אונקלוס)

“בפיו” – של עשו. וכך בטבע כל אב לאהוב את בנו, העומד ברשות עצמו ואינו נצרך לעזרתו.

*

"ורבקה אוהבת את יעקב – בינה יתירה נתן הקדוש ברוך

הוא באשה יותר מבאיש" (נדה מ"ה: )

*

"ויזד יעקב נזיד, ויבא עשו מן השדה והוא עיף, ויאמר

עשו אל יעקב: הלעיטני נא מן האדם, האדם הזה".

הפּעל “לעט” נמצא רק במשנה על לעיטת בעלי חיים. בשובו רעב מן הציד, אשר לא הצליח לו, השתובב, וישכח את הפּעל “אכל”, שכח גם את שמו ושם הנזיד, ויפתח את לועו ברמזו באצבעו, ויקרא: הלעט נא מן המאכל האדום את האיש האדום. על כן קרא את שמו אדום.

*

“ויאמר יעקב: מכרה” –

הפּעל “מכור” בעברית לא דוקא בכסף – כמו “חנם נמכרתם”, “מחר ימכור ה' את סיסרא בידיך”. – אחרי ראות יעקב את משובת אחיו הבכור, הבין, כי הוא איננו מוכשר בתור בכור להנחיל לבניו את ירושת אברהם ויצחק אבותיו לבניו אחריו. אז העיר למוסר אזנו ויאמר לו: הלא בכור הנך ואחרי הנהגתך הפּראית הזאת, עליך למכור את בכורתך לי. ויאמר עשׂו:

“הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה”.

הוא הבין את תוכחת אחיו הצעיר ויבטל את ערך הבכורה. זה הוא פתגמו הראשון של דודנו האדמוני. ופתגמו השני הוא –

"יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי…

יעקב השתומם בשמעו את בטול הבכורה מפּי אחיו הבכור, ויאמר אליו:

"השבעה לי כיום, וישבע לו, וימכור את בכורתו

ליעקב, ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים, ויאכל, וישת,

ויקם וילך, ויבז עשו את הבכורה" –

מורשת אבותיו וכל הקנינים הרוחניים האצורים בתוכה.

*

בדורנו, בימינו הרג ציד רומיני רוכל יהודי אחד על חוף הדונאי, וסנגורו הצדיקו בבית־המשפּט בזאת, אשר כשלשה ימים הלך לצוד ציד ולא מצא, וישפוך את חמתו על היהודי הראשון אשר פגשהו. המרצח יצא זכאי בדינו.

*

הנביא האחרון אמר בשם ה':

"אהבתי אתכם, אמר ה'. ואמרתם: במה אהבתנו? – הלא אח

עשו ליעקב, נאום ה', ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי, ואשים

את הריו שממה ואת נחלתו – לתנות מדבר. כי תאמר אדום

רששנו ונשוב ונבנה חרבות" כה אמר ה' צבאות: המה יבנו

ואני אהרוס, וקראו להם גבול רשעה והעם אשר זעם ה' עד

עולם, ועיניכם תראינה ואתם תאמרו: יגדל ה' מעל לגבול

ישראל…"

(מלאכי א)

“הקול קול יעקב והידים ידי עשו – כחך קשה משל עשו, עשו אם תופס את האדם הרי הוא בידו, ואם ברח אינו יכול לעשות לו דבר, אבל אתה, אפילו אדם בורח לסוף העולם, קולך משיגו”.

(מדרש תנחומא)

עדים אנחנו כלנו היום, כי הנבואה הזאת התקיימה; עמים רבים בעלי הידים בנו ונהרסו, יען כי פּעלי ידיהם אך בגבולם, ואם אך הגבול יהרס אז יהפּכו לתנות מדבר, לא כן אנחנו בעלי הקול, אשר אין לו כל גבול, לכן עינינו רואות ובפינו נוכל להצהיר נגד כל התבל:

“יגדל כה' מעל לגבול ישראל”.

*

"לאבנימוס הגרדי נתכנסו כל אומות העולם אצלו. אמרו לו:

תאמר שאנו יכולים להזדווג באומה זו? אמר להן: לכו וחזרו על בתי כנסיות ובתי מדרשות שלהם, אם מצאתם שם תינוקות מצפצפים בקולם אי אתם יכולים להן, ואם לאו – אתם יכולים להם, שכך הבטיחם אביהם ואמר להם: “הקול קול יעקב” – בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הידים ידי עשו". (ילקוט)

"המה יבנו ואני אהרוס. – שאל פילוסוף אחד את רבי אליעזר: לא כךָ אמר הנביא, והלא כל הבנינים קיימין? אמר לו רבי אליעזר: לא דבר הכתוב כנגדהבנין, אלא כנגד

העצות". (ילקוט, בשם שוחר טוב)

קולנו פעל הרבה מראש אמנה עד מארקס ולאסאל, אבל כשם שהידים בלי קול לא תתקממינה, כן הקול בלי ידים פּורח באויר ואין ידים לו…

*

רבקה אמנו, אשר אהבה את יעקב ידעה את חסרונו ותלבישהו את בגדי עשו, את ידיו ואת חלקת צואריו כסתה בעורות גדיי העזים, ובזאת שלחתו אל אביו, ויפיק רצון ממנו, באמרו –

“הקול קול יעקב והידים ידי עשו!”

לאמר: מה טובים ומועילים המה השנים, אם יתאחדו הקול והידים.

*

זאת היא מטרת הציוניות, לתת ידים למשמיעי הקול בכל מרחבי התבל זה כאלפּים שנה.

כיעקב הפּרטי, כן גם יעקב הכללי, יוצאים והולכים. ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה; ויצא מארץ ישראל, וילך בבלה; ויצא מבבל, וילך פּרסה; ויצא מפּרס, וילך יונה; ויצא מיון, וילך רומאה.

בודד, נעזב ומשולח, בורח מחמת אחיו התקיף ממנו. סובל עוני ומחסור, רגליו בצקו, ידיו רפו, ברכיו כשלו, גבו כפוף מסבל המשא העמוס עליו לעיפה, מטהו בידו ומתנהל בכבדות והנה פּתאום השמש בא, חושף ועלטה סביבו ותוגה ועצבון בלבבו –

“ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, וישכב במקום ההוא”.

“ויחלום” –

בעת חשכה ורעה הנהו חולם תמיד –

“ויחלום” –

"והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאַכי

אלהים עולים ויורדים בו, והנה ה' נצב עליו!"

*

מה נורא ונשגב החלום הנעלה הזה לעיני יעקב הפרטי, בראותו את סמל יעקב הכללי בסולם, אשר אין לו בסיס נאמן ומעמד נכון, כי אם מוצב ארצה ונשוא מארץ לארץ מבית לבית – בתים רבים וארמונים גדולים, אשר על ידי הסולם הזה עלו וירדו בו, כבר נחרבו, נצתו, נהרסות עד היסוד, והסולם עודנו קים ומטלטל מהבתים החרבים להבתים הנבנים. וכשם שאי־אפשר לבנות, בלי סולם, כן אי־אפשר להרוס בלעדו. הבנין והסתירה מתהוים אך על ידי הסולם, כי כראשו מגיע השמימה מה' נצב עליו – אוריתא וישראל וקוב"ה חד הוא; ומלאכי אלהים – כחות הבנין וכחות הסתירה – עולים ויורדים רק בו, החיי והקים לעולם.

*

הוי, מה רבו העולים והיורדים אשר עלו וירדו בו! אשור, בבל, פּרס, יון, רומא לעיני אבותינו; ספרד, רוסיה, ופולניה בימינו בדורנו – והסולם?… הנה פּה בארצות־הברית באמריקה, העולה מעלה מעלה!…

*

שאלת היהודים ושאלת הפּועלים היו לשאלה אחת בחיי יעקב אבינו, בטענתו ללבן דודו:

“אתה ידעת את אשר עבדתיך!”

ולבן השיבו:

“נקבה שכרך עלי ואתה!”

יעקב התלונן בתלונת הפּועלים אל בעליהם לאמר: “אתה ידעת אשר מקנך היה אתי, כי מעט אשר היה לך לפני” – רוסיה לפני כבשה את פּולניה ויהודיה – “ויפרוץ לרוב, ויברך ה' אותך לרגלי, ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי?”

לבן התמם וישאלו שנית:

"מה אתן לך?

ויעקב עונה בחרי־אף:

“לא תתן לי מאומה” –

אינני דורש מתנות ממך.

*

המלכים והנשיאים האשכנזים בימי־הבינים החליפו את זכויות היהודים עשרת מונים: פּעם עבודת אדמה, פּעם הלואת כספים, ופעם להיות אנשי־הבינים – סוחר־מוכר, כלבן בשעתו, עם העקודים, הנקודים והברודים, ויעקב נאלץ לעשות מקלות ולפצל פּצלים…

"וישמע את דברי בני לבן לאמר: לקח יעקב את כל אשר

לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה. וירא יעקב

את פּני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום" ־

הפרעות והרעמים.

אז נולדה חבת ציון הראשונה –

“ויאמר ה' אל יעקב: שוב אל ארץ אבותיךָ!”

"וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה –

ויבאר להן את נכלי אביהן.

"ותען רחל ולאה ותאמרנה לו: העוד לנו חלק ונחלה בבית

אבינו? הלא נכריות נחשבנו לו" –

רק בתעודות צהובות מותר לעו לשבת אתם. בתור קדשות אז נחשבנו להם.

*

הסולם פּה בארצות הברית עומד בתקפו אחרי כל אלה רק סולם הנהו… הבה נשוב לארצנו ונבנה לנו בית…

*

עוד היום שולח יעקב מלאכים ומנחות בידיהם לעשו אחיו –

“ויירא יעקב מאד ויצר לו” – באותה שעה נשא יעקב את

עיניו וראה את עשו שהוא בא מרחוק (בזמן) ותלה

עיניו למרום ובכה, והבטיחו זהוא מושיעו מכל צרותיו

בזכותו של יעקב, שנאמר: יענך ה' ביום צרה,

ישגבך שם אלהי יעקב". (בראשית רבה, פּ' ע"ה)

“ורוח תשימו בין עדר ובין עדר” – אמר יעקב: אם יהיו

צרות באות על בני לא תביא אותן זו אחרי זו, אלא הרוח

להם מצרותיהם". (שם)

“ויפצר בו ויקח”.

*

"שרו של עשו נדמה ליעקב אבינו בארבעה פּרצופין: בדמות

“רועה”, בדמות “גוי”, בדמות “ארכיליסתים” ובדמות "תלמיד

חכם". (חז"ל בכמה מקומות)

*

שנאת עולם לעם עולם. שנאת עולם היא פושטת צורה ולובשת צורה, והצורות שונות.

*

האמונה – “רועה”: מסעי־הצלב והאינקוזיציה בדמותו של רועה דתי.

*

הלאומיות – “גוי”: ביסמארק במבטאו: “ארץ אשכנז לאשכנזים”, יצר את האנטישמיות הלאומית.

*

הכלכלה – “ארכיליסתים”: הפּרעות ברוסיה והגרושים ברומיניא הם תולדות הכלכלה.

*

הדעת – "תלמיד־חכם"טרייטשקע ושטעקער האשכנזים, פּאָביעדענאָסצאָוו הרוסי וטשעסטערטאָן האנגלי והגרמני גם יחד המה החכמים להרע, אשר יצרו את שיטת האנטישמיות המדעית.

*

“וישקהו” – נקוד עליו. רבי ינאי אמר: מלמד שלא בקש

לנשקו אלא לנשכו ונעשה צוארו של יעקב כשיש,

וקהו שניו של אותו רשע. ומה ת"ל ויבכו? – זה בכה על

צוארו וזה בכה על שיניו. אל תקרא וישקהו,

אלא “וישכהו”. (ילקוט שמעוני)

הנשיקות הן יותר מסוכנות מן הנשיכות. הנשיכות גורמות מכאובים וצער, והנשיקות מביאות כליון וחדלון.

*

הכלב והשפן

הכלב רודף אחרי השפן, השפן בורח, הכלב אחריו מדליקו ונושכו; השפן בשארית כחו מציל נפשו משיני הכלב ובורח הלאה; הכלב תופשו שנית בשניו החדות וקורע נתח בשר ממנו, זרם דם מתפּרץ מפּצעו, השפן נחלש, נופל ומתגולל ארצה בשטף דמו; הכלב במנוחה משתרע על גוית השפן ומלקק בנחת את דם מנוצחו ומכסהו בנשיקותיו.

“כלב, כלב! – קורא השפן הפּצוע והשוכב תחת רגלי נושקו ומלטפו בלשונו. – הלא טובות לי נשיכותיך מנשיקותיך! אז בהנשכי קויתי להמלט ממך, ועכשיו בהנשקי, אפסה כל תקוה ממני, ודמי החם – נפשי – יתבולל בדמך – נפשך – ואיננו!”

*

“שלחני, כי עלה השחר!” – מתחנן שרו של עשו לפני יעקב, כי כחו וגבורתו אך בחשכת הלילה וצלליו.

“לא אשלחך כי אם ברכתני!” – ענה יעקב באמץ רוח.

בעלות שחר הציווילזאציאן ויגרש את חשכת ימי הבינים קראו רודפי ישראל אליו, כי ישלחם ולא יזכור למו את חטאתם ונבלותם.

“לא אשלחכם! – ענה ישראל סגא – כי אם ברכתוני ונתתם לי ברכה בהשיבכם לי את ארצי, אשר גזלתם ממני”.

(מיראבא הצרפתי הגדול)

*

“לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל”.

אם קארל האשכנזי חטא, אז רק קארל החוטא ולא כל העם האשכנזי; אם איואן הרוסי יעשה מדחה, אז רק איואן הפּרטי הוא הפּושע ולא העם הרוסי. לא כן אם יעקב היהודי יפשע אז על כל ישראל יצא הקצף. – כי “לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל!”

(רבי יצחק מוולאזין)

“ויזרח לו השמש והוא צולע על ירכו”.

תמיד ובכל מקום אשר יזרח השמש עליו, ידמה כי השמש זרחה לו, וגם אם אך יקוה כי תזרח לו, אז יחל יעקב לצלוע על ירכו…

*

“בא וראה: כל מה שאירע ליוסף אירע לציון. ביוסף כתיב: וישראל אהב את יוסף; ובציון כתיב: אוהב ה' כל שערי ציון. ביוסף: וישנאו אותו; ובציון: על כן שנאתיה. ביוסף: ויחלום חלום; ובציון: בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. ביוסף: ויקנאו בו אחיו; ובציון: קנאתי לציון קנאה גדולה. ביוסף: לך נא ראה את שלום אחריך; ובציון: ודרשו את שלום העיר. ביוסף: ויתנכלו אותו להמיתו; ובציון: על עמך יערימו סוד. ביוסף: וישליכו אותו הבורה; ובציון: צמתו בבור חיי. ביוסף: והמדינים מכרו אותו אל מצרים; בציון: ובני יהודה ובני ישראל מכרתם לבני היונים”.

*

"כל הרעות שאירעו ליוסף אירעו לציון ובן הטובות: נאמר

ביוסף: ויהי יוסף יפה תואר; ובציון כתיב: יפה נוף.

ביוסף: ויט אליו חסד; ובציון: זכרתי לך חסד נעוריך.

ביוסף כתיב: ויגלה ויחלף שמלותיו; ובציון: אם רחץ ה'

את צואת בנות שציון; ביוסף: וילבש אותו בגדי שש; ובציון:

עורי עורי לבשי עוזך ציון; ביוסף כתיב: זאת יהודה שלח

לפניו; ובציון כתיב: הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני."

(מדרש תנחומא, ויגש)

*

כתנת הפּסים, אשר עשה יעקב ליוסף בנו, ותעורר קנאת אחים, עודנה היום פרושה תחת כל השמים ומעוררת קנאה ושנאה בלבות כל הגוים על ישראל; בספרד סבלו על ידה, ובדורנו בכל ארצות אירופּה חטאת הלוקסוס הסבה את הרדיפות הגרושים והפרעות.

הוי, לוקסוס, לוקסוס, עד מתי תכלה את ממונם של ישראל!

*

ראובן הציל את יוסף ממות בהשליכו אותו בבור; בכל צרה אשר באה עלינו בכל תולדות חיינו, נמצאו ראובנים טובים ותמימים, אשר הצילונו ממות בהשליכם אותנו בבורות ובמעמקי המיסטיציזם להיותנו לפלטה…

*

יוסף מצא חן בעיני פּוטיפר אדוניו ויפקידהו על ביתו ועל כל אשר לו בבית ובשדה, וזליכה הציקתו באהבתה, והוא עזב בגדו בידה, וינס ויצא החוצה…

בני ישראל הצליחו בספרד ויעשו חיל עד אשר המלך פרדינאנד מנה את רבי יצחק אברבנאל לשר אוצרותיו, אבל הקתוליות, בדמות איזאבלא המלכה, הציקתם בשם האהבה הנוצרית והם נאלצו לעזוב את כל אשר להם בספרד, – “וינוסו ויצאו החוצה”.

*

יוסף פּתר חלומות, ויצא מבית האסורים וישראל יפתור את החלום הגדול, חלום כל התבל כלה בשובו שנית לנוהו, כי מציון תצא תורה – תורת השלום הכללי.

*

חלום יוסף התאמת, אחרי אשר שנאוהו על חלומותיו. וחלום הציונים יתאמת גם הוא.

*

עצמות יוסף – בחומר וברוח, תכנית רוחו של יוסף, לכן שמרו עצמותיו ויקחו אותן ממצרים, כי השביע את בני ישראל לאמר: פּקד יפקוד אלהים אתכם ¹ – לטובה – והעליתם את עצמותי מזה לאמר: לכו בדרכי, אחי, אהבו את עמכם כמוני, אף כי סבלתי הרבה מאחי, בכל זאת החייתים ורוממתים.

*

האחים האלה מחולקים, מפורדים, מריבים ומתקוטטים איש עם אחיו זה יותר משלשת אלפים שנה.

*

התפּתחות הריב החלה אחרי מות שלמה ונמשכת עד ימינו אלה. אפרים – הם בני המעלה “נושקי רומי קשת”, מקורבים תמיד לפרעה – למלכות – ומבקשים תמיד את הבנימינים, אחיהם הקטנים, להביאם אליהם ולהדריכם בנתיבותיהם, יעקב הזקן ממאן לשלוח את בנו הקטן אליהם, כי נפשו קשורה בנפש הנער. אולם, כי ירעב, ישלח את יהודה בנו הגבור לפניו אל יוסף להורות לפניו – ציונה – ולאחר את אפרים ויהודה יחד.

*

יוסף נופל בראשונה על צוארי בנימין הקטן ואחרי כן נופל על צוארי כל אחיו הגדולים, וקורא בקול: “אני יוסף אחיכם!”, “העוד אבי חי?” ולמחיה שלחהו ה', כי יתפתח ויעצור כח לחדש את נעורי עמו ולשוב ולחיות בתור עם חי.

* * *

מסדרי ההפטרות הבינו היטיב כי ספּורי יוסף ואחיו מרמזים על כל דברי ימי האומה כולה בנבואת יחזקאל:

"ואתה בן־אדם, קח לך עץ אחד וכתוב עליו: ליהודה ולבני

ישראל חבריו, ולקח עץ אחד וכתוב עליו: ליוסף עץ אפרים

וכל בית ישראל חבריו, וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ

אחד והיו לאחדים בידיך וגו' ודבר אליהם: כה אמר ה'

אלהים: הנה אני לוקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו

שם, וקבצתי אותם מסביב, והבאתי אותם אל אדמתם ועשיתי

אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל… ולא יהיו עוד לשני

גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות."

“ויגש אליו יהודה” – יהודה מחויב לגשת, להתקרב ולא להתרחק.

*

"כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו – זה יהודה ויוסף.

עברו – נתמלאו עברה זה על זה." (ילקוט שמעוני)

זו מלכות אפרים ויהודה בארצם, והחרדים והנאורים בימינו.

*

“ונגש חורש בקוצר” – חורש זה יהודה; בקוצר זה יוסף;

ודורך ענבים זה יהודה; במושך הזרע זה יוסף, שמושך

זרעו של יעקב". (מדרש)

היראים והחרדים חרשו את תלמי היהדות, הם החזיקוה – בספרות התלמודית מהתנאים עד הרבנים האחרונים ויציגוה על בסיס נאמן, והנאורים קוצרים ברנה את אלומותיהם ומתפּארים במעשי אבותיהם – בחכמת ישראל – ובמדותיהם הטובות לעיני כל העמים.

הנה ימים באים ושמש השלום והאחוה תופיע ותגיה חשכנו, הנאורים לא יצרו את החרדים והחרדים את הנאורים ולא יהיו עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות, כי אך מציון תשועה, ורק בה, בארצם, יושעו תשועת עולמים.

*

מה יקר וקדוש היה לכל אחד מאתנו, לו השגנו אך מלים אחדות אשר יצאו מפּיות אבותינו או אבות־אבותינו לפני מותם, ומה גם דבריהם האחרונים לפני צאת נפשם, לו השגנום, כי אז חקונום באותיות זהב ונשקנום יום יום.

פּרשת השבוע וההפטרה מוסרות לנו שתי צוואות מקדושי האומה ומחולליה – יעקב ודוד. הראשונה מאבינו השלישי והשניה ממלכנו השני.

*

“ויהי יעקב בארץ מצרים” –

כל ימי יעקב היו מלאים נדודים ותלאות, ורק במצרים, לעת זקנתו, חיה בטוב יחד עם שנים עשר בניו, ובכל זאת לפני מותו התחנן כי ישכיבוהו עם אבותיו, ובמרי נפשו קרא:

“אל נא תקברני במצרים!”

כמה אהבה וכמיה, חבה וגעגועים לארץ אבות בבקשתו זאת, ולא מצא מרגוע לנפשו הגוססת עד אשר השביע את יוסף, והאחרון ענהו:

“אנכי אעשה כדבריך!”

*

ישראל סבא מברך את נכדיו מנשה ואפרים, ויבכר את הצעיר על הבכור בשכלו את ידיו, מפּני שהשם מנשה, מהפּעל “נשה”, לא מצא חן בעיניו, והשם אפרים, מהפּעל “פרה”, השביעהו רצון – ולכן זכר את מנשה בברכתו באחרונה.

*

אלמלי ירשנו מאבותינו בלתי את דברי יעקב לפני מותו והמסורת על דבר מערת המכפּלה, לאמר:

"שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו: שמה קברו את

יצחק ואת רבקה אשתו, ושמה קברתי את לאה" –

גם אז יכלנו להקרא בשם “עם הנבחר”.

*

הראשון צוה לבנו המלך, והשני – המלך לבנו, לאמר:

“אנכי הולך בדרך כל הארץ”.

כי לפני המות לא נכר שוע לפני דל, –

“וחזקת והיית לאיש”

ואחרי כן:

”ושמרת את משמרת ה' אלהיךָ…."

*

“ר”ג ור"י הוו יתבי בסעודתא. אמר לו: לימא לן מר מלתא.

א"ל: הכי אמר רבי יונתן: אין משיחים בסעודה, שמא

יקדים קנה לושט. בתר דסעדי א"ל: הכי אמר רבי יוחנן:

יעקב אבינו לא מת. א"ל: וכי בכדי ספדו ספדיא, חנטו

חנטיא וקברו קבריא? א"ל: מקרא אני דורש: "ואתה אל

תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק

ואת זרעך מארץ שבים – מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים,

אף הוא בחיים." (תענית ה')

האב והמלך: יעקב ודוד, שניהם לא מתו –

“יעקב אבינו לא מת”

וגם –

“דוד מלך ישראל חי וקים”.

אם אינם אתנו בגופם, אבל רוחם בנו לנצח.

*

התורה מספרת את תולדותיו עוד בטרם הולדו ומתחלת מנשואי הוריו לאמר:

“וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי. ותהר האשה ותלד בן”.

*

התורה משלמת את תולדותיו בקבורתו לאמר:

“ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה.”

*

מדוע הסתיר ה' את קבר מחוקקנו?

מחאה חזקה וחיה נגד המחוקק הנוצרי, אשר מאמיניו שדדו ממנו את אביו ויקדשו את קברו.

*

תולדות המחוקק ודברי ימי העם מתאימים בד בבד, כמוהו השלכו בתוך גלי המים הזדונים, התנינים שואפים לבלעם חיים ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו באחרית הימים והנה גם הגלים גם התנינים לא נגעו בו לרעה.

*

בת פרעה משתה את הילד מן המים ותקרא למיניקות שונות מעמים שונים להיניקו, ומשה הקטן כישראל הגדול מאנו לינוק משדיים נכריות– משה חכה ליוכבד אמו, וישראל– לציון־ארצו.

"ויגדל משה ויצא אל אחיו, וירא איש מצרי מכה איש

עברי מאחיו. ויפן כה וכה, וירא כי אין איש" – להצילו.

“ויך את המצרי ויטמנהו בחול”.

"ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים. ויאמר

לרשע: למה תכה רעךָ? ויאמר: מי שמם לאיש שר ושופט

עלינו? הלהרגני אתה אומר, כאשר הרגת את המצרי? ויירא

משה ויאמר: אכן נודע הדבר!" – “מפּני הדלטוריא שבהם”.

אחרי המראה הראשון אמר:

"רבונו של עולם! שבעים אומות יש בעולם וכלן אינן

משועבדות, ואומה זו מפּני מה היא משועבדת?"

אחרי המראה השני, "שני עברים נצים, נוכח לדעת ולהבין את החידה, ויען ויאמר:

“אכן נודע הדבר!…”

"וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה. וירא והנה

הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל. – – – אסורה נא

ואראה את המראה הגדול הזה, ומדוע לא יבער הסנה?" –

מהאש הבּוער מבפנים ומבחוץ

"ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה, ויסתר משה פּניו מהביט

אל האלהים"…

*

"שלחה מלכות הרשעה אצל נסטרא (ממונה) של בית פּעור:

הראנו היכן משה קבור. עמדו למעלה, נדמה להם למטה.

למטה – נדמה להם למעלה. נחלקו לשתי כתות, אותן שעמדו

למעלה, נדמה להם למטה, ואותם שעמד למטה, נדמה להם למעלה." (סוטה יד.)

משה וישראל חד הוא!

גלוי וידוע לשונאינו, שעם ישראל קבור הוא לכל הדעות, אלא שנחלקו בדעותיהם היכן אפשר למצוא את הסבה, מפּני מה הוא קבור. עמדו למעלה – המשכילים שבהם, שעומדים למעלה בחברה האנושית, אומרים, שקברו של ישראל הוא למטה – בדור הישן, שעומד במדרגה נמוכה בהשכלה כללית. עמדו למטה – החשוכים שבהם, העומדים למטה במדרגת השכלתם, אומרים שקברו של ישראל הוא למעלה – בדור החדש, שעומד למעלה בהשכלתו. הללו רואים את קברנו במעמד הפּועלים שלנו, הנלחמים על קיומם, והללו רואים את קברנו במעמד העשירים שבתוכנו, המנצלים את הפּועלים. “ולא ידע איש את קבורתו” – ואין אומות העולם יכולות לדעת ולהבין היכן ישראל קבור…

*

”וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל, אשר מצרים מעבידים

אותם… והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים… ולקחתי אתכם

לי לעם… והבאתי אתכם אל הארץ… ונתתי אותה לכם מורשה…

וידבר משה כן אל בני ישראל, ולא שמעו אל משה מקצר

רוח ומעבודה קשה."

*

אין כל עצה אחרת, כי אם בא דבר אל פרעה… וישלח את בני ישראל מארצו.

*

עד היום איננו שומעים, כאשר לא שמענו אל משה ואל זרובבל, ומחכים עד אשר ישלחונו מארצותיהם; אלה מקוצר רוח, ואלה מעבודה קשה.

*

“ויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים, ולא ויתר על פירוד הלבבות.”

(ירושלמי חנינה).

למען הבין את המאמר הירושלמי, עלינו לשים עין על כל דברי־ימינו, משה עד הדור הנוכחי.

*

עוד לפני משה בימי יוסף החלה החטאת הזאת – פירוד הלבבות – לשים שמות בנו – כתונת הפסים עודנה טבולה בדמנו ופרושה בתור סמל הקנאה והמריבה תחת כל שמי חיינו זה יותר משלשת אלפים שנה, משפּט משה על שני העברים הנצים, באמרו: אכן נודע הדבר – מפּני מה אומה זו משועבדת? – מפּני הדלטוריא שבהם! הנהו קים עד היום.

*

המזבח החדש אשר בנו בני ראובן, גד וחצי שבט המנשה; תלונת כל העם עליהם; תשובתם לאמר:

"ואם לא מדאגה בדבר עשינו את זאת לאמר: מחר יאמרו

בניכם לבנינו וכו'."

ויבארו, כי המזבח לא נבנה להפריד, כי אם לאחד. לבם נבא להם, כי הפּירוד ישחית ויחריב את העם…

שמואל רפא את הנגע בכל מאַמצי כוחו; שאול ודוד נאחזו ונתלבטו בכתונת הפּסים על הרבבות אשר בנות העם נתנו לשני, תחת אשר להראשון נתנו רק את האלפים.

*

שלמה וירבעם; יהודה ואפרים; הבור אשר מלא ישמעאל בן נתניה חללים; חזקיהו ושבנא סופרו; ירמיה ונביאי השקר; יהושע הכהן וזרובבל הפחה; הורקנוס ואריסתובול; פּרושים צדוקים ואסיים; האתרוגים על המלך ינאי והפּרושים המומתים; הורדוס האדומי עם משפּחת החשמונאים; החרבן אחרי מלחמת הקנאים האיומה; ריב נשיאי הגולה; ענן ושאול; הקראים; הרמב“ם ומתקוממיו; יעב”ץ ואייבשיץ; שלשת המאורות הגדולים: הגר“א, הבעש”ט והרמבמ"ן.

*

דברי הירושלמי ברורים:

על כל העונות ויתר הקב"ה, אחרי אשר חדלו לעשות אותם. כי הויתור איננו בא אלא רק אחרי החדלון, ועל פּירוד הלבבות לא ויתר, מפּני שלא חדלו גם היום מהיות נצים.

זאת היא חטאת יהודה הכתובה בעט ברזל על כתנת־הפּסים הישנה־חדשה.

*

אי־נקיון ואי־סדרים, לצערנו ולבשתנו, ישתררו בתוכנו ואויבינו ילעגו לנו.

*

האם באמת נחלנו את הנגעים האלה מאבותינו מימים מקדם? – הבה נראה:

*

כל המחוקקים יחד לא צוו בכל ספרי חוקיהם אף עשיריה על אדות הטהרה והנקיון מאשר הורנו וצונו מחוקקנו איש האלהים; כל משפּטי טומאה וטהרה, תורת הנגעים; רחיצה וטבילה, מקרה לילה אם יקרה לאיש יצא מחוץ למחנה ולפנות ערב ירחץ במים; יתד על אזנך; והיה מחנך קדוש, כי ד' אלהיך מתהלך בקרב מחנך, ולא יראה בך ערות דבר, ושב מאחריך.

“באשר הנקיון שם האלהות, ובאשר אין נקיון – אין אלהים”.

(פתגם אנגלי)

נעים זמירות ישראל קרא: "ארחץ בנקיון כפּי". בן אמוץ צוה במפגיע: “רחצו, הזכו!”. בן חלקיהו מזכיר את “הנתר והבורית” עוד לפני אלפי שנים.

*

קהלנו יורנו:

“בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר.”

“לפני ה' תטהרו” – אם תאבו להתיצב לפני ה’–תטהרו!"

*

“מצות נטילת ידים מארכת ימים”.

“כל זיעה סם המות” (ירושלמי תרומות)

"הוא היה אומר: יד לעין תקצץ, יד לחוטם תקצץ, יד לפה

תקצץ, יד לאוזן תקצץ, יד לחסודה (מכה) תקצץ, יד לאמה

תקצץ, יד לפי הטבעת תקצץ. יד מסמא, יד מחרשת, יד מעלה

פוליפוס. תניא ר"ג אומר: בת־חורין היא זו ומקפדת

עד שירחץ ידיו."

(שבת קח: )

*

החיים והמות אחוזים יחד, כל אשר נביא אל קרבנו במאכל, משקה ואויר בכלם חלקי המות מעורבים.

*

הטבע נטע בנו כח הדוחה מקרבנו את חלקי המות החוצה על ידי האזן האף והעינים, ועל כלם הזיעה – בת־חורין – היוצאת מהנקבים הקטנים – פארוס – היום הוא החיים, וחלילה הוא המות; השינה היא אחות להמות, זאת היא כונת הברכה –

”המחזיר נשמות לפגרים מתים!"

הלב הוא העוצר בקרבו את החיים ומכלכלם, ודוחה בחזקה את חלקי המות אל החלקים החיצוניים בגוף, ובהגיעם עד הצפּרנים ינוחו ולא ידחו עוד. ראשי האברים: העין, האף, האוזן, האמה, ופי־הטבעת, הן חדי־ההרגש (עמפּפינד־ליך) והנוגע באצבעותיו המלאות ארס באברים האלה מביא מות וכליון על גויתו; לפעמים יקרה כזאת בשאר חלקי הגוף. אם ישרוט בצפּרניו את העור, עלול להאָרס. וכן גם ירעיל באצבעותיו את השכר בעת שהוא מפעפע ומלא חיים ¹.

אם תהיו טובים – כביום הכפּורים,

שמחים – כבשמחת תורה

ונקיים – כבערבי פסחים –

אז תהיו בריאים.

*

משה רפא גם את אי־הסדרים בקרבן פּסח. כי בעת אשר מתניהם היו חגורים, נעליהם ברגליהם, מקלם בידיהם והם היו נחפּזים ללכת לדרכם, גם אז צוה כי יאכלוהו בסדר ומנוחה עד אשר גם עצם לא תשבר בו, והנותר ממנו עד בוקר באש ישרף.

קרבן הפּסח הוא היה ארוחת העם הראשונה במשטר וסדרים.

בשובנו לארצנו ישובו אלינו הנקיון, הסדר והמשמעת כבראשונה.

*

עד כמה מן השירה יש בשבת־שירה; השירה הראשונה ששר ישראל סבא בעודנו נער, בצאתו מעבדות והטיט עודנו מדובק באצבעותיו; הצעד הראשון והנורא, סביביו מדבר וציה, מלפניו הים ומאחוריו האויב –

זה גורל ישראל סבא עד היום בארצות הגלות באירופּה. סביבם שמה ושאיה האויב מאחוריהם והים מלפניהם…

"וה' הולך לפניהם יומם ועמוד ענן לנחותם הדרך –

לבלי יטו מן המסלה –

ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה. לא

ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם"…

*

שבת שירה היתה חביבה ויקרה גם בעיני ילדינו; מי מאתנו לא יזכור את הרושם העז, אשר פעלה עלינו בילדותנו כאשר ישבנו על ספסלי החדר. הלילות יקצרו, הימים יארכו, החמה הולכת רומה ומחממת בקרני זהרה את ערמות השלג ופתותי הקרח והכפור התלויות בראשי הגגות ומתחילים לטפטף בהמולה נעימה על צדי הרחובות והחצרים.

אחרי סעודת הצהרים יצאנו החוצה וקערות קטנות בידינו הקטנות, מלאות נזידי השבת, מטפסים ועולים על הגגות להמציא אוכל להאורחים הקטנטנים, הצפּרים הנודדות אשר שבו אלינו ממרחקים, אחרי אשר גם הן החלו להרגיש, כי עוד מעט ועת השירה הגיעה.

הנה האביב מתקרב ובא אלינו!

גורלנו גורל הצפּרים:

“כצפּור נודדת מקנה, כן איש נודד ממקומו” (משלי כז, ח)

וכאיש הנודד ממקומו, כן עם נודד מארצו…

*

אהבנו מאד את הצפּרים הנודדות, אשר מצאו מחיתן על גגות בתים זרים, עדי אשר הכינו את קניהן שנית. מבלי דעת חשנו והרגשנו, כי גורלנו כגורלן, עדי אשר נחדש ונתקן את קננו שם על הרי יהודה, המחכים לשובנו…

*

“מחר אנכי נצב על כאש הגבעה ומטה האלהים בידי.”

על ראש צור גבוה אשר שחור משחור תארו עומד איש זקן מאד, לבוש סחבות, ומבעד בגדיו הקרועים נראים פצעי גויתו, פצעים ישנים ויבשים, פצעים חדשים זבי דם ומכות טריות; אין כל בסיס נאמן תחת רגליו; ילקטו על שכמו, בילקוט ספר קטן ופת־לחם יבשה, מטה בידיו, והמטה ישן נושן; בראש המטה שני בדים, על האחד כתוב: “עבר” – “זכרון” ועל משנהו: “עתיד” – “תקוה”.

*

כאשר תכשלנה רגליו לעמוד בראש הסלע, אז יאחז בימינו את “העבר והזכרון” וכרגע יחטוף בשמאלו את “העתיד והתקוה”. – ככה הוא תלוי בין השמים והארץ.

ישנם רגעים אשר ימצא מנוח לכף רגלו, אז יקח בידיו הזרות את פּת־לחמו לפיו ואת הספר הקטן יניח בילקוטו מאחריו…

והנה מתלאה!

אבני קלע וכדורי בלע יירו עליו מכל עברים מאלפי בני שחץ היושבים לבטח בעריהם על יד הצור ההוא; מהלומות, צרות ותלאות יבוא עליו כחתף עדי אשר דמו ישפך כמים כורע לארץ, פת לחמו נופלת מפיו ועוד מעט ואיננו!…

*

פתאם מתעורר וכמו בכח עלומים יקפוץ ויחטוף שנית את “זכרון”

בימינו ואת “התקוה” בשאלו ובעינים מפיצות זיקי אש קודש יביט סביביו על אויביו מכל עבריו, בחרדה יוציא את ספרו הקטן מילקוטו, ידבקהו אל לבו וישקהו במו פיו…

בתוך המון אויביו הרבים ימצאו כאלה אשר רחמיהם יכמרו עליו ועל גורלו בחיים, ובחלקת שפתים ייעצוהו לרדת מעל הצור אל נחלי המים השוטפים מתחתיו, לרחוץ בשרו ולרפּא נגעיו; יבטיחוהו, כי ישוב וירפא, יחדש נעוריו ויהי בריא ורענן כמוהם, יקחוהו אתם ויושיבוהו באניותיהם השטות בנחלים סביב הצור והנקובות בשמותיהן מלכות השמים", “אהבה”, “חמלה”, ובראשן “האחדות השלישיה”…

הסבא ידלח במטהו את מי הנחלים והנה נהרי נחלי דם מתפּרצים מהתהום הנורא, בתרי גויות מרוסקות, ראשים מנופּצים, אברים מדולדלים, ועליהם מלמעלה שוטפים הנחלים ונושאים עליהם את האניות המקסימות בשמותיהן המצלצלים “מלכות השמים”, “אהבה”, “חמלה”, תחת פּקודת ה“אחדות השלישיה”…

צחוק נורא ומבהיל מתפּרץ מפּי הסבא על עצת נוכלים ורמאים היעוצה לו, יאחז שנית בחבה את ספרו הקטן ומתבצר על עמדתו ברוב אונים…

*

"ויאמר, ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, וכתיב: אלה מתימן

יבא, הופיע מהר פארן – מאי בעי בשעיר, מאי בעי בפראן?

אמר רבי יוחנן: מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון

ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה". עבודה זרה, ב')

הסינים השאננים, המאנדרינים העצלים יושבים תחת אפּריונם הצהוב ומתנמנמים, השרפים מיכאל וגבריאל מעופפים מלמעלה, בידיהם, אשר מתחת לכנפיהם, אוחזים את ספר התורה ומציעים אותה לפני הסינים לקבלה.

בני הסינים מבקשים מהאראלים ללמדם אלפי רבבות חוקים, כריעות והשתחויות שונות, עבודות זרות ומשונות; במות מעורפּלות בשיא עשן האפּיום המבלבל והמטמטם…

“אנו אין לנו רק אהבה וחסד!” – ענו מלאכי־אל ויעופו הלאה מעלה.

*

ההודים המתיאשים והישנים בחיק הנירוואנה מתעוררים לחוג את “חג המרכבה”, “בראהמא”, “ווישנו” ו“סיווא” שלשתם כאחד על המרכבה; המונים המונים נופלים תחת אופניה המרוטשים ומסורקים, שבורי יד ורגל.

המלאכים קוראים במחאה עצומה: ”אלה החוקים אשר יעשה אותם האדם וחי בכם", “ולא שימות בהם!” ההודים שופכים את דמם כמים והמלאכים מתרוממים ועלה מעלה…

*

הבבלים המבולבלים, הכשדים שכורי הנצחון והלומי היין, חוגגים, הוללים וזונים אחרי תאות לבם, אוטמים אזניהם משמוע בקול השרפים וממלאים צחוק פיהם עליהם.

האראלים הביטו עליהם בשאט נפש ויעופו.

*

הצורים הכנענים, השקועים ביון המסחר, אשר בידם מאזני מרמה, עסוקים באניותיהם, מערבם ומרכולתם, הנושאות משלח ידם לארצות ואיים רחוקים; הסוחרים מצאו חן בעיני השרפים, במרצם ועוזם, במהירות תנועתם ואור־עיניהם העליז והבהיר.

“הבה, ננסה נא לדבר אליהם” – אמר השרף אל משנהו.

“שמעו נא בני צור, הרשונו נא לקרוא לפניכם דברים אחדים טובים ומועילים מהספר הזה”.

“זאת לא נוכל, כי טרודים אנחנו במסחרנו” – ענו הצורים בשאט נפש וילכו לדרכם.

לאשרם פגעו באיש אחד זקן אשר כבר שלח ידו בהון זרים ויקרא שמטה לכל מעשה ידו, ומאין כל עבודה לו נאות להקשיב אליהם.

המלאכים החלו לקרוא כדברים האלה:

“כי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו. מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק יהיו לכם”.

הצורי הזקן מלא צחוק פיו בשמעו את האמת הערומה הזאת המתנגדת אל המסחר.

בין כה וכה והנה האניה חלפה שטה בתוך הים ועל פני החוף שבה דומיה שאננה והמלאכים עפו דאו במרחבי אין קץ.

*

"ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה במלקחים לקח מעל

המזבח. ויגע על פי ויאמר: הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך

וחטאתך תכפּר".

נעלה ונשגב הוא בן אמוץ על כל אחיו הנביאים בסגנונו העז, במליצתו הנשגבה, ברעיוניו הזכים והחדים, במקור תולדתו, בהיותו אחד מצאצאי המלוכה, – כי אמוץ אביו ואמציהו מלך יהודה אחים היו.

*

אם כל הנביאים הביעו את האמת ולא נשאו פני כל, וכל מעינם היה להציל את העשוקים מידי עושקיהם, לא נתפּלא על זאת, יען כי בני העם היו, ויחושו וירגישו את צרות אחיהם וענים הנורא מהעושקים דלים והרוצצים אביונים. אולם ישעיה האציל, המורם מעם, הרעים בקולו על מגיעי בית בבית, וקורא:

"ה' במשפּט יבא עם זקני עמו ושריו ואתם בערתם הכרם,

גזלת העני בבתיכם, מה לכם תדכאו עמי ובני עניים תטחנו –

נאום ה' צבאות!"

*

דברים קשים כאלה יוצאים מפי אחד מזרע המלוכה לא נוכל לשער זאת בלתי אם “אחד השרפים לקח רצפּה מעל המזבח” – כשרון נפלא מבורא ניב שפתים. ובזאת הסיר חטאתו, אשר מראש הבינה בהתאוננו כי איש טמא־שפתים הוא ובתוך עם טמא־שפתים הוא יושב…

ויהי בהרגישו את אש האמת הבוערת על שפתיו, ויען ויאמר:

“הנני, שלחני!”

*

אמנם כן, רבות פּעל ועשה השרף עם הרצפּה הקדושה על החוזה, כי המטיר גחלים לוהטות על הצבועים המתחפּשים. ארבעים שנה עמד החוזה הנאדר הזה על עמדתו, ובחרף נפש עבד את עבודתו עדי אשר האגדה תכריעהו ותמיתהו בימי מנשה המלך.

*

נוראה היתה מלחמתו עם כהני בית־אל ושכורי־אפרים, אשר חקו כקופים את הגוים אשר סביבותיהם.

*

הוי, איה השרף אשר ישים את הרצפּה על פּיות נביאינו ומטיפינו בדורנו זה, כי אז גם המה נלחמו כאריות על ימין ועל שמאל – על הצביעות מעבר מזה ועל ההתבוללות מעבר השני.

*

מרה היא מאד העניות; אך עוד רע ואיום ממנה הוא גורל האיש הממציא איזו המצאה חדשה ומרוב עניו יסגירה לידי אחרים; עיניו תמקנה בחוריהן בראותו אשרו וטובו בידי זרים ולבו יתפּוצץ על מר גורלו.

*

מי הקורא דרור הראשון לכל באי תבל? מי הוא אשר הבין את יקרת ערך החופש, ויתן משפּט אחד לאזרח ולגר בארצו אם לא ישראל סבא?!

ועתה? “העבד ישראל, אם יליד בית הוא, מדוע היה לבז?”.

לינקולן – בשנת תרכ“ג, אלכסנדר השני – בשנת תרכ”ב, ונביאנו הענתותי – לפני אלפּים וחמש מאות שנה הצהיר את תעודת החופש: “לבלתי עבד בם ביהודי אחיהו איש”.

*

ואלה המשפּטים אשר תשים לפניהם – לפני כל החוקים והמשפּטים – לא כמעשינו אשר כל היהדות עסוקה רק ב“אורח־חיים” ו“יורה־דעה”, ול“אבן־עזר” ו“חושן־משפּט” אין איש שם אל לב.

שני זמנים יש לנו אשר נצטוינו להזהר בהם: “זמן קריאת שמע” ו“זמן שטר פּרוע”. הראשון אשר מקורו ב“אורח חיים” יזכר וישמר, ולהשני ב“חושן משפּט” אין איש שם על לב. הלא כולם מרועה אחד נתנו.

היונים ענשו ויסרו את עבדיהם בענויים קשים, פּלאטון ואריסטו חכמיהם הסכימו למעשיהם.

הרומים התענגו לצוד ציד אדם ולכבשו לעבד עולם; טיטוס, “התענוג לבני אדם” והאסון לבת יהודה, התענג גם הוא על העונג האכזרי הזה; אצילי רומא נתנו את עבדיהם לברות לדגי הים אם שברו איזה כלי בשגיאה; הרומי אם פּחד לבלי יעיד העבד לפני השופט לרעתו, עקר את לשונו מפּיו, ואם זקן העבד השליכהו לפני האריות כי יקרעוהו לגזרים; המטרניות צלבו את עבדיהן, אשר לא מצאו חן בעיניהן.

*

“וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו, נקם ינקם” בחרב נוקמת – בסיף.

“וכי יכה איש את עין עבדו לחפשי ישלחנו”.

“שש שנים יעבוד” – שומע אני כל עבודה במשמע, ת"ל לא

תעבוד בו עבודת עבד, מכאן אמרו: לא ירחץ לו רגליו, ולא

ינעול לו סנדליו וכו'. – כל הקונה עבד עברי כאלו קונה

אדון לעצמו". (ילקוט שמעוני שי"א)

העבד היה יכול לתת חפּשה לנפשו בברחו מפּני אדוניו, “ולא תסגיר עבד אל אדוניו!”

*

“וחי עמך – במאכל ובמשקה”.

*

היונים והרומים לא נתנו כל זכיות לגרים בארצם, ויקראום בשם “ברברים” ובימי המליץ ציצערא חפצו המחוקקים לגרש את כל הגרים מארצם.

“וגר לא תונה ולא תלחצנו – כי גרים הייתם בארץ מצרים!”

פּלאטון ב“הרפּובליק” שלו מציע להממשלה לגרש את העניים, למען טהר את הארץ מהחיות האלה, ואם יחלה או יחלש העני – יורה הפילוסוף היוני לעמו – תתנהו הממשלה למות ולא תרפּאהו. –

“לא תטה משפּט אביונך בריבו”.

זה יותר משלשת אלפים שנה הננו מורים את בל עמי התבל את תורת החירות, ועתה הננו גרים ועבדים גם יחד.

ומה צדקו דברי בערנע בקראו במר נפשו באחד ממכתביו:

“למצער הבו לנו זכיות הכלבים ללון בכל מקום ולשאוף אויר!”

*

“העבד ישראל, אם יליד בית הוא, מדוע היה לבז?!”

חירות בתוך עבדות!

“הרואה אוכלסי ישראל אומר: ברוך חכם הרזים”

והרואה אוכלסי עכו"ם אומר: בושה אמכם, חפרה יולדתכם,

הנה אחרית גוים מדבר ציה ושממה." (ברכות)

*

בלכתי לשוח בין שדרות הגפנים בכרמי בסרביה, הראני בעל הכרם את הגפנים השונים, זמורות שונות מארצות שונות: יון, הונגריה וצרפת. התענגתי על הוד יפין ויפעת מראיהן. פתאום התיצב בעל הכרם באחת הפּנות ויראני גפן אחת ישנה מאד אשר אין תואר והדר לה, העלים בלים והזמורות שבורות ומדולדלות סביבה, ורק מעטים המה הענבים הטובים והיפים על שריגיה הנושנים. ויאמר אלי: שור על הגפן הבלה הזאת היקרה לי מכל אחיותיה היפות והצעירות, ויבאר לי, כי את הגפן הזאת ירש מאביו ואביו ירשה מאבות־אבותיו, ורבו היגיעות, הצרות והתלאות אשר עברו עליה זה אלפּים בשנים, רבות פּעמים נסחה ושורשה מאדמת מטעה ובלי כל כורם וגנן טלטלוה גלי הימים וישליכוה אל אחד החופּים ותשרש שרשיה שנית במעבה האדמה החדשה ותשלח בדיה ותשגשג ענביה ותהי לגפן אדרת לתמהון לב כל שונאיה ומנדיה.

*

"אמך כגפן בדמך על מים רבים (הירדן, ים התיכון, כנרת

והשלח) שתולה, פריה וענפה היתה ממים רבים. – ותתש

בחמה לארץ השלכה, ורוח הקדים הוביש פריה, התפּרקו ויבשו

– ועתה שתולה במדבר בארץ ציה וצמא". (יחזקאל יט)

*

גפן ממצרים תסיע – הגנן הראשי בן עמרם – לאדמת מטעה הראשונה – ארץ ישראל. הם נתנו לה אומץ וכח להתקיים ולהלחם נגד כל המקרים הרעים והנוראים אשר יקרוה.

*

"מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכנה – למה

כיונה? ר' עזריה בשם ר' יודן אמר: לפי שכל העופות

בשעה שהם ינעים הן נחין על גבי סלע, או על גבי אילן;

אבל היונה זו בשעה שהיא פורחת ויגיעה קופצת באחד מאגפיה

ופורחת באחד מאגפיה. הנה ארחיק נדוד – נדנוד אחרי נדנוד,

טלטול אחרי טלטול". (ב“ר ל”ט)

*

מרוב טובה, מרוב רעה; סנחריב ונבוכדנצר; ישעיה וירמיה.

"גפן ממצרים תסיע, תגרש גוים, פנית לפניה ותשרש

שרשיה ותמלא ארץ; כסו הרים צלה וענפיה ארזי אל. –

למה פרצת נדריה וארוה כל עוברי דרך, יכרסמנה חזיר

מיער וזיז שדי. אלהים צבאות! שוב נא הבט משמים וראה

ופקד גפן זאת".

"ועשו לי מקדש – זה השבת: ושכנתי בתוכם –

זאת היא הנשמה היתרה".

חיי העם, כחו, קיומו, כשרונותיו, מדותיו הטובות; רחמיו על האומללים, וחיי משפּחתו הטהורים, – כל אלה צפונים במלה אחת: “שבת”.

קסם במלה הזאת! החלק השביעי מחיי היהודי נתון ומקדש לאלהיו, לנשמתו, לתורתו ולרוח לאומיותו.

אלמלא נברא עם ישראל אך להמציא את השבת ליתר העמים, יוכל בצדק להקרא בשם "העם הנבחר".

היונים והרומים צחקו על השבת ויכנוה בשם “עצלות” ואת השובתים – בשם “עצלים”, יען כי לא אבו לתת מנוחה לעבדיהם גם שעה אחת, בעת אשר המה – האצילים והמטרוניות – לא עשו בעצמם כל מלאכה בכל ימי השבוע.

ובעת היותנו לעם נצטוינו: “ששת ימים תעבוד” ויום השביעי יהיה יום דרור ומנוחה גם לעבדים, לשפחות, לגרים וגם לבהמות אשר בקרב שערינו.

במשנה תורה: “למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים”.

*

“כבר התבאר לך העלה בחזוק תורת השבת והיותה בסקילה, ואדון הנביאי הרג עליה” (מקושש עצים).

(מורה נבוכים, ח“ש פל”א)

*

חיי החרדים ביום המנוחה: ערב שבת; ליל השבת; יום השבת; התפלה והרנה; מבחן הילדים בצהרים; בין השמשות; תפלת ערבית וההבדלה.

"תניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו; אחד טוב ואחר רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק, שולחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, מלאך רע עונה אמן בעל־כרחו; ואם לא – מלאך רע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל־כרחו. (שבת קיט: )

השבת הראשונה בנויאָרק: העם התפּלל בבית הכנסת, החזן שר “ושמרו” עם מקהלתו, ברחוב חכו ילדים מוכרי העתונים להמתפּללים, אשר בצאתם קנו מהם את העלים. המחזה המכוער והמגואל הזה הזכירנו את המאמר של חכמינו, כי המלאך הרע אומר יהי רצון והטוב עונה אמן בעל כרחו.

עלינו להלחם עם מחריבי מקדשנו הרוחני, אשר הרסו ולא בנו, החריבו ולא הקימו, גזלו ולא השיבו.

מנוחת השבת אפסה תמה ואתה יחד גם מנוחת נפשנו, ותחתה פּזור הנפש, רגז ומהומה.

“לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רגז”.

*

שמן זית זך כתית למאור זית רענן, יפה פרי תואר קרא ה' שמך, מה הזית הזה עד שהוא באילנו, מגרגרין אותו, ואחר כך מורידין אותו מן הזית ונחבט, ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת, ונותנין אותו במטחן, ואחר כך טוחנין אותו אחר כך מקיפין אותו בחבלים ומביאים אבנים ואחר כך נותנין את שמנן, כך ישראל: באין אומות העולם וחובטין אותם ממקום למקום, וחובשים אותם בקילורין, ומקיפין אותם טרטיוטין, ואחר כך עושים תשובה והקב"ה

עונה להם. (שמות רבה פּ' ל"ו)

אמנם כן! ישראל נמשל לזית ואינו מוצא שמנו, אלא על ידי כתישה, ובעת אשר הוא כתית אז הנהו למאור.

והכתיתה שלטת בכל דברי ימינו, “ויעשו בני ישראל הרע בעיני ה' ויתנם בידי מדין” – כתית – " ויצעקו בני שיראל וישלח להם מושיע ושופט" – למאור.

והמכתתים הלא המה: עמלק, אשור, בבל, פּרס, יון, רומא, ספרד, צרפת, בריטניה, אשכנז, פּולניה, רוסיה ורומיניה – כלם עשו לבני ישראל כתית, והם היו למאור, להעלות נר תמיד.

*

זית רענן יפה פרי תואר: ישראל נמשל לזית, כי כל המשקין מתערבים זה עם זה והשמן אינו מתערב אלא עומד

עליו; כן ישראל אינם מתערבים עם העכו"ם, שנאמר

לא תתחתן בם. (ילקטו ומדרש רבה שם)

כל המשקים אדם מערב בהם ואינו יודע איזה תחתון ואיזה עליון, אבל השמן אפילו אתה מערבו בכל המשקין שבעולם

הוא נתון למעלה מהם. (מדרש רבה שם)

רבו צרינו או “אוהבינו” אשר נסו לערב, למסוך ולמזוג את ישראל בתוכם וידמו כי הצליחו או כי יצליחו, ויהי אך “הכתית” באה, והנה נבדל השמן ויהי “למאור” שנית, כאשר ראינו בעינינו בימי אלכסנדר השני והשלישי ברוסיה.

הראשון מפלה ומבדיל את האדם מכל החי על הארץ, לכן מורם הוא מהשני, אשר לא ישים כל הבדל ופדות בינינו ובין כל החיים.

*

האדם השלם מאחד שניהם ושלם הנהו בדבור ובמעשה. בטוב – השני הוא העיקר לכן הקדימו אבותינו במעמד הקדוש את ה“נעשה” לה“נשמע”.

"וכבר ידעת מדברי, שהדעות אם לא יהיו להן מעשים,

שיעמידום, יפרסמום ויתמידום בהמון לנצח, לא ישארו".

(מורה נבוכים, ח“ש פל”א)

ברע – הראשון הוא הגרוע, והשם שמות בחברת האדם הרבה יותר מהשני כי המעשה במקומו ובזמנו הוא עומד, והדבור למעלה מהמקום והזמן; כחטף יעבור בחללא דכולא עלמא ולדור דורים יפעל את פּעולתו המשחתה.

*

בטוב לא המדרש הוא העיקר כי אם המעשה. משה איש מעשה ואהרן בעל המדרש, הראשון כבד פה, והשני נביא. החרדים והמתקנים הראשונים עושים והאחרונים מנבאים…

*

ברע – “האומר בפיו חמור מעושה מעשה שכן מצינו שלא נחתם גזר דין של אבותינו במדבר אלא על לשון הרע”.

(ערכין טו. א)

*

כשחטאו ישראל במדבר – בעגל – לא עליהם היה גז"ד עד שחטאו בפיהם – המרגלים – וכן הוא אומר: “וישמע ה' את קול דבריכם”, “הוגעתם ה' בדבריכם”, וכן הוא אומר: “נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה” – וכי בקולה שנאה? והלא בקולה אהבה, שנאמר: “השמיעני את קולך”, אלא בקולה אהובה ובקולה שנואה, שנאמר: “מות וחיים ביד לשון!”

(ילקוט)

*

העגל מעשה והמרגלים דבור; הראשון נגד ה', והשני נגד העם והארץ. האל טוב וסלח והעם לא יוכל סלוח לעולם.

*

“וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו: קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש, אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו; וידבר ה' אל משה לך רד, כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים; ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה”.

“אחרים אומרים: אלמלא ואו שבהעלוך נתחייבו ישראל כליה”.

(סנהדרין ס“ג, א. מהרש”א)

"רבותינו אמר: בא שטן וערבב את העולם והראה להם כמו

משה תלוי מן הארץ ומטתו באויר." (תנחומא)

הנוצרי, מחמד, שבתי צבי ופראנק ראו את משה מורם מן הארץ, וישימו מעיניהם במלכות השמים; לא מצאו בסיס למו ויאלצו לעשות עגלים.

זאת היא הקתוליות ופסיליה כבית אל ועגליו, הריפורם וכהניו, כלם בעלי מדרש בלי מעשה. והמורשתי קרא: מה ה' דורש ממך כי אם עשות

משפּט.

*

כאשר בושש משה עשו את העגל, ובעשותם את העגל שבר משה את הלוחות, אחרי שברו את הלוחות שרף משה את העגל באש ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים, וישק את בני ישראל, ומן העת ההיא לא נקינו עוד מחטאת העגל, וחוזר חלילה – “מעשה העגל ושבירת הלוחות”.

אחד הרבנים המתקנים יצא זה לא כבר ממחנהו וימר דתו בדת הנוצרית, ובטרם צאתו, כתב למורהו המתקן הזקן בסינסינאטי, כי לא מצא קורת רוח ביהדות המתוקנת, ולכן המירה. – לאמר: “כי זה האיש משה לא ידענו מה היה לו” לכן “קום עשה לנו אלהים”.

עודנו זוכר הנודד האומלל, ישראל סבא, את עת ילדותו, את הודו, חסנו ותפארתו מימים מקדם – את אהלו הראשון אשר בנה לאלהיו בלכתו אחריו במדבר, את המשכן, בגעגועים רבים יזכור ויפרוט את כל כליו, קרשיו וקרסיו, בריחיו, עמודיו ואדניו, את השלחן, המנורה וכל כלי השרת. ומה נעימים ויקרים לו כל הזכרונות האלה!

*

מאושר הוא האדם, אשר יוכל להתראות כמו שהוא בעצמו, ואומלל הוא האיש אשר תנאי חייו יאלצוהו לשים מסוה על פניו, להסתיר את פּנימיותו ולהיות בעל דו-פּרצופין.

*

כמשפּט האדם בפרט, ככה משפט הגוי בכלל; עוד לא שמענו מעולם, כי המשוררים הצרפתים או האשכנזים ישוררו: “היה אדם בצאתך וצרפתי או אשכנזי באהלך”, ומהמשורר היהודי הגדול שמענו את השירה הזרה הזאת: “היה אדם בצאתך ויהודי באהלך”.

*

עד כמה מן השפלות והבזיון יש בפתגם הזה המהפך את המשפּט התלמודי בנוסח כזה:

הם קרואים אדם

ולא אתם קרואים אדם!

או במלים אחרות: האדם והיהודי שני מושגים הם ומוכרח אתה לחלקם – את הראשון כלפּי חוץ ואת השני בפנים.

ובאמת, כשם שהשמות ראובן, איוואן, שמעון, פּטר וכל השמות הפּרטיים אינם מוציאים את נושאיהם ממין האנושי, כך השם צרפתי, אשכנזי, יהודי וערבי לא יוציאום מהאדם הכללי, אולת מבוהלת היא לשים פדות והבדל ביניהם.

*

הפּתגם המוזר הזה קרע לקרעים את עמנו ויפוצץ ויהרס את קרשי משכננו אשר הבריח התיכון הבריחם כלם מן הקצה אל הקצה. יהודים נשארנו אך באהלנו, ובצאתנו היינו לרוסים, לאשכנזים, לצרפתים, לבריטים, לרומינים וגם לפּולנים, אך לא בני אדם, כי אם בעלי דו-פּרצופים.

*

וחיינו במצב כזה כל כך מרים, כל כך רעים ונוראים; תמיד תלויים אנחנו בדעת אחרים; נפעלים ולא פועלים ובשום אופן לא נוכל להתפּתח יען כי אין כל רצון לנו כי אם לאלה אשר נחקם כקופים.

*

ד"ר ליאון פּינסקר, במחברתו “אוטו-אמאנציפּציון” (חירות עצמית), מתאר את מצבנו בדברים האלה:

אונזער פאַטערלאַנד – די פרעמדע;

אונזער איינהייט – צערשטרייאונג;

אונזער וואַפע – דעמוטה (הכנעה);

אונזער וועהרקראַפט – פלוכט (מנוסה);

אונזער אָריגינאַליטעט – אנפאַסונג (חקוי);

אונזער צוקונפט – נאכסטע טאַג.

*

פיר די לעבענדיגע – אַ טאָדטער;

פיר די איינגעבאָרענע – אַ פרעמדער;

פיר די איינהיימישע – אַ לאַנדשטרייכער;

פיר די בעזיטצענדע – אַ בעטלער;

פיר די ארימע – אַן אויסבייטער;

פיר די פּאַטריאָטען – אַ פאַטערלאַנדסלאָזער;

פיר אַלע קלאַסען – אַ קאָנקורענט.

*

או במלים אחרות:

מת בין החיים;

גר בין האזרחים;

נודד בין היושבים בארצם;

עשיר בין העניים;

עני בין העשירים;

סוציאַליסטי בין בעלי ההון;

בעל אוצרות בין הסוציאליסטים;

לאומי בין הקוסמופּוליטים;

קוסמופּוליטי בין הלאומיים.

*

מה נורא המצב הזה להעם אשר המכבים היו יוצאי חלציו והנביאים על ברכיו חונכו!…

*

“ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם”.

“ואם לא יעלה הענן ולא יסעו עד יום העלתו, כי ענן ה' על המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם”.

וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך – זה אלפּים שנה – ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה.

“לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם”.

*

ככה ידוד הנודד בין שני העמודים, הענן והאש, עדי ימצא מקום לו, משכן לתורתו, דתו, ספרותו ושפתו בארץ אבותיו, ארץ הפּלאות.

*

“חזק, חזק ונתחזק!” קוראים אנחנו כלנו היום בקול גדול היוצא מלב כל האומה; חזקו ונתחזקה להיות יהודים בצאַתנו ובאהלנו; יהודים בכל דרכינו, בשבתנו בביתנו ובלכתנו בדרך, בשכבנו ובקומנו.

אם נהיה יהודים נהיה בני אדם. וכשם שהשם צרפתי או בריטי איננו גורע מאומה משם האדם הכללי, ככה גם השם יהודי יתנוסס בתוך כל משפּחות הגוים לגאון ולתפארת בשובו לימי עלומיו ויציץ ופרח כבימי קדם.

מלחמת מצוה היתה משנות דור ודור בין הכהנים והנביאים: הראשונים הקדישו והעריצו את האמצעים, אשר בראשיתם נבראו לאיזו מטרה ותכלית, עדי התקדשו בעצמם והמטרה היתה כלא היתה; והאחרונים, אנשי הרוח, נלחמו במסירות נפש נגד הפּעולה החמרית הזאת, ויתאמצו להחיות ולהקים את המטרה והתכלית.

*

אולם שניהם כאחד טובים לקיום האומה ותרבותה. כי כשם שהמעשים אינם שווים מאומה מבלי דעות והנם כגוף בלי נשמה, כן הדעות בלי מעשים כנשמה בלי גוף. הכהנים בעלי המעשה, והנביאים אנשי הרוח בעלי הדעה, ושניהם יחד הם המה מכלכלי העם ומחזיקיו בחומר וברוח.

*

בפרשת ויקרא וכל תורת הכהנים המכלכלת את כל פולחן המזבח, ובהפטרת הפּרשה “עם זו יצרתי לי” חשים ומרגישים אנחנו את מלחמת הכהונה והנבואה.

*

הבה נראה: הר הבית הקדוש, אליו ינהרו מכל עברים המונים המונים אחרי עדרי צאן ובקר להביאם לעולות על מזבח ה'. והנה הנביא הענתותי, אחד מהכהנים, עולה על הבמה ובקול חוצב להבות מרעים על ההמון לאמר:

“כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל: עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר, כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח.”

(ירמיה ז,)

“רבי פנחס בשם רבי לוי אמר: משל לבן מלך שגס לבו עליו, והיה למד לאכול בשר נבלות וטרפות, אמר המלך זה יהיה תדיר על שלחני ומעצמו הוא נדור. כך לפי שהיו ישראל להוטים אחרי עבודה זרה במצרים והיו מביאים קרבנותיהם לשעירים, דכתיב “ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים” (ויקרא י"ז). אמר הקב”ה יהיו מקריבין לפני ויהיו נפרשין מעבודה זרה."

(ויקרא רבה פ' כ"ב)

*

הרמב“ם בפרק ל”ב בחלק השלישי במורה נבוכים באר היטב את ענין הקרבנות לפי הכונה הראשונה: “ולא יזבחו עוד זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם”. על השאלה: “מדוע לא צוה עליהם לבלי הקריב כל קרבן?” השיב בשאלה: “מדוע לא נחם אלהים דרך ארץ פּלשתים?” התשובה על שתי השאלות ברורה, כי אביר הטבע ממאן לעשות שנויים בטבע האדם, כי אם יחנכנו כאשר יחנך האומן את היונק, לאט לאט מכינו ומכשירו אל התכלית, כבחומר כן ברוח.

*

כשם שהעם לא היה מוכשר עוד להיות עם בטרם עברו את המדבר, כן לא היה יכול להבין עבודת אלהים בלי קרבנות.

*

הכונה הראשונה נשחתה, העם הקדיש את האמצעים מבלי הבין את התכלית, והכהנים בעלי המזלג דמו באמת, כי כל בני ישראל לא נבראו רק לטובתם ולהנאתם. אז התפּרצה הנבואה ויצאה במחאה עזה נגד הכהונה על ידי זקן הנביאים בן אלקנה בדברים נמרצים כאלה:

"הנה שמוע מזבח טוב,

להקשיב – מחלב אילים".

*

הענתותי היה כהן ונביא כאחד ולכן נבא בפרק ז' כנביא אל כל עם יהודה, אל בעלי האותיות המתות ומביאי עולות, ויורם, כי המעשים בלי דעות הם כפגרים מתים בלי כל רוח חיים, כי “מצוות צריכות כונה”, כי המצוה היא רק הגוף, והכונה היא נשמתה. ובפרק י"ז: “שמעו דבר ה' מלכי יהודה” המתמרמר ככהן על בעלי הרוח על אדות “שמירת שבת” להבינם, כי הדעות דורשות מעשים ואוי להן להנשמות דאזלין ערטילאין בלי גויות.

*

חכמי התלמוד יורונו את דרכי היהדות הטהורה:

“כל העושה מצוה אחת מיטיבים לו ומאריכים את ימיו; אמר רבי יוסי ברבי בון: מי שיחד לו מצוה אחת.”

(ירושלמי קדושין פ“א ה”ט)

כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה, כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש.

(מכלתא פרשת אז ישיר)

כשהיה ר"ג מגיע למקרא זה – “עשה אלה לא ימוט לעולם” – היה בוכה. אמר מן דעביד להו לכלהו הוא דלא ימוט, הא חדא מנייהו ימוט? אמרו לו: מי כתיב עושה כל אלה? עושה אלה כתיב אפילו חדא מינייהו.

(ירושלמי קדושין)

דרש רבי עקיבא: “לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק”, לבלי חוקים אין כתיב כאן, אלא לבלי חק, למי שאין בידו מצוה אחת.

(ירושלמי קדושין)

“מי שמיחד לו מצוה אחת להתחזק בה הוא נקרא עובד ה'.”

(רס"ג, באמונות ודעות, זכות וחובה)

“מעקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי”ג מצוות כראוי, הנה זכה בה לחיי העולם הבא".

(רמב"ם בפירוש המשניות, מכות)

כי מצוה אחת בלבד תספּיק לתת השלמות האנושי, ואולם מה שנמצאו בתורה מצוות לא היה זה על צד ההכרח, אבל על צד היותר טוב.

(ר' יוסף אלבו, בעקרים פּרק כ"ט מאמר ג')

הנביא האחרון הוא לפי דעת רבים המיסד הראשון מכנסת הגדולה והוא עזרא הסופר ושמו – מלאכי – הוא משאל.

*

למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה? לפי שהחזירו את העטרה ליושנה; דניאל אמר: “איה גבורותיו?”; ירמיה אמר: “איה נוראותיו?”; אתו אנהו ואמרי: אדרבה: הן הן גבורותיו, הן הן נוראותיו.

(יומא ס"ט)

“ואם יבקש אדם בזמן הזה לראות מה שהוא דומה לענינים ההם? כלומר להאותות והמופתים הנוראים שנעשו על ידי משה נביאנו, יביט בעין האמת עמדנו בין האומות מעת הגלות וסדור ענינינו ביניהם עם מה שאנו בלתי מסכימים עמהם בעניני האמונה והם יודעים בזה.”

(חובת הלבבות)

*

“כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם”. בפסוק הזה צפונה כונת אנשי כנסת הגדולה, באמרם: “אדרבה, הן הן גבורותיו, הן הן נוראותיו” ועזרא הוא מלאכי והוא היה מיסד הכנסת הגדולה. וכונתו אם תרצו להוכח כי אני ה' לא שניתי אז עליכם לזכור כי אתם בני יעקב לא כליתם. לאמר: “לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל!”

קיום עם ישראל יעיד על מציאות ה' –

“אתם עדי!”

*

“אנחנו האומה הגדולה מכבר, שה פזורה מימי קדם, אחרי כל מה שעבר עליה מהצרות והתמורות אלפּים בשנים רבו ועצמו תמיד הקמים עלינו להשמידנו ולאבדנו ולא יכלו לנו, ומה יענה פילוסוף חריף? היד המקרה תעשה כל אלה? חי נפשי, כי בהתבונני בנפלאות אלה גדלו אצלי יותר מכל הנסים והנפלאות שעשה השי”ת לאבותינו במצרים ובמדבר."

(הגאון יעבץ בסדורו)

“הפלא ופלא! איך אחרי כל התלאות והצרות שעברו על היהודים באופן שכמה מושלים נוסדו יחד לאמר: “לכו ונכחידם מגוי” והם עדיין עומדים באמונתם בכל קצוי ארץ. השגחת ה' צהורה וברורה עד שלא יוכל איש להכחישה.”

(החכם הנוצרי האלבערג, בהעתקת צווייפעל)

*

“הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”.

*

שתי מתנות טובות ונצחיות נתן העם להחוזה הגלעדי הנפלא והיחיד במינו: “כסאו של אליהו” ו“כוסו של אליהו”, שניהם הסדר והברית, המעשים היותר נשגבים בחיי האומה, הראשון בחיי העם הכללי מיום צאתו מעבדות לחירות, והשני בחיי היהודי הפּרטי מהעברי הראשון זה כארבעת אלפים שנה.

*

את שניהם נתן העם במתנה לנביאו הנצחי, כי בו בחר מכל חוזיו ונביאיו.

מדוע? מדוע לא השיבם לבעליהם יוצריהם? כסאו של אברהם לכורת הברית וכוסו של משה להפּודה והגואל?…

*

התשבי נולד כארבע מאות שנה בטרם הולדו – פּנחס זה אליהו ואליהו זה פּנחס, הורונו חכמינו; קנאתם לה' אחת היא; שניהם לחמו בקנאה נוראה עם המתבוללים, וכפנחס כן אליהו לא נשאו פני מלכים ומלכות, נשיאים ונשיאות, הראשון את זמרי וכזבי והשני את אחאב ואיזבל.

*

בו יתגשם הרוח הלאומי הנאמן הלוחם בקנאתו הנוראה עם עובדי הבעל ומרשיעי הברית, והסוכך באדרתו על עמו הנרדף בכלל ועל בני עמו בפרט; גם על “איש חסיד בלי מזון ומחיה” ישים עינו לטובה; מתכלכל מעורבים, שותה מים מבצת הנחל; מחיה את הילד המת לאלמנה החיה.

הגלעדי לא מת, כי אם התרומם השמימה ומוריד טל תחיה עלינו, הוא רק ישיב את ישראל הגוסס ציונה ויאמר אליה: “ראי, הנה חי בנך”.

העם לא הולידו לפני הולדו ולא נתנהו למות, הוא נתן לו את כסא הברית וכוס הגאולה, כי לו ולרוחו המה.

ולפני בא יום ה' הגדול והנורא ישיב לב אבות על בניהם ולב בנים על אבותם.

המח והלב הם המה אבות השכל והרגש, אשר על פּיהם נחיה ועל ידם נלחום את מלחמת החיים בכל ימי צבאנו עלי אדמות.

*

השכל הוא קר ככפור והרגש הוא בוער כאש-פּלדות. “דומה לשני שבילין, אחד של אור ואחד של שלג; הטה בשל זו מת באור, הטה בשל זו מת בשלג. מה יעשה? – יהלך באמצע”.

*

הרגש מעריץ ומרומם את היופי והשכל מכחש בו ומחללו. הפּנים היפים והמכוערים, השושנים והחוחים, היונים והצפרדעים – כלם נשתוו בעיניו.

*

העין – כדור מלא מיץ נוזל, מכוסה מעטפה דקה כקלפת השום.

*

האמונה היא בת הרגש. אולם נבערה היא וכוזבה לולא השכל עם כחו הרב אשר יסיר מעליה את הכזב והתפלות אשר מרוב חום הרגש נולדו ונטפלו עליה.

*

כל העריצות והרציחות, אבדן החיים ושפיכות הדמים בימי-הבינים הן תולדות הרגש והלב הבוערים, עד יבואו המח והשכל הקרים ויקררו את החום הפּראי וישאירו את האמונה הטהורה בעצם תומה.

*

על שאלת אחד הנוצרים את מאיר-בר המנגן: מדוע הוא מחזיק באמונתו? ענה: “פּחות מאל אחד נמנע במציאות ואותו ארגיש ולא אבין, ויותר מאל אחד גם בלבי לא אמצאהו. וזאת היא יהדותי”.

אולם הרגש בלי השכל, הלב בלי המח יוליך את האדם הפרטי וגם את הגוי כלו שולל ויביא עליו שואה. ואת זאת נראה בפרשת כי תישא, בחטאת העגל – עוד לא חדל העם מתת תרומתו למשכן, עוד תצלנה אזניו מקול שדי: אנכי ה' אלהיך, והנה פתאום נתבעו לעגל ונתנו ובמשובתם הריעו: אלה אלהיך ישראל!

*

“אין אתה יכול לעמוד על אפיה של אומה זו – נתבעין למשכן ונותנין, נתבעין לעגל ונותנין”.

*

היהדות שוכנת רק בלב והתורה צותנו –

“ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך”

ותזהירנו:

“פן יפתה לבבכם”

והוסיפה להזהיר –

“ולא תתורו אחרי לבבכם”.

ובכתובים:

“מכל משמר נצור לבך, כי ממנו תוצאות חיים”

כל הפקודות רק על שמירת הלב, לעצור בעד הרגש הנמהר ולעצרהו בפחזותו. ורבי יוחנן בן זכאי מצא בדברי רבי אלעזר בן ערך “לב טוב” את כל אושר האדם.

*

כל הרעיון הזה עצור בשלש המלות התלמודיות:

“רחמנא לבא בעי!”

*

כל כתבי הקודש, דברי הנביאים ואגדות התלמודיים, כלם דברים אשר יצאו מלבותם ונכנסים ללבות קוראיהם. הם המה הדברים המסורים אל הלב ולא אל הראש, אל הרגש ולא אל השכל.

*

נוראים הם החיים אשר רק על השכל הם נוסדים, יבשים הם ורזים. גאונים כשפּינוזה לא לנו הם, כי אין כל זיק חמלה במו.

*

הציוניות היא תולדת רגש הלב, כמו אמה – היהדות.

“ויקחו בני אהרן, נדב ואביהוא, איש מחתתו” – איש מעצמו ולא נטלו עצה זה מזה (ילקוט). “ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם.”

"ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה' " – שרפת נשמה והגוף קים.

*

“קרבו שאו את אחיכם מאת פּני הקדש אל מחוץ למחנה”.

*

אמנם כן, “מצוה לבכות על מות בני אהרן” כתבו הפּיטנים, כי רבו מאד בכל דור ודור אלה “בני אהרן” בעמנו, אשר הקריבו אש זרה לפני ה' וימותו לפני ה' מיתה רוחנית.

*

הערב רב הבעיר אש זרה בישראל לעשות אַפיס-קטן עגל הזהב.

*

בתקופת השופטים בערה האש הזרה בכל שבט ושבט, עד אשר קם שמואל הנביא ויכבה בשטף מים טהורים המפכים ממקור היהדות הנאמנה לאמר:

"הנה חטאת קסם מרי

ואון ותרפים הפצר"…

בימי המלכים התלקחה ביחוד “האש הזרה”. בשעה שנשא שלמה את בת פּרעה הציתה האש הזרה ביהדות ותחולל את העיר רומא… אחאב ואיזבל אם ההתבוללות; אחז שלח אל אוריה הכהן את דמות המזבח אשר בדמשק וזה האחרון בנה כמוהו בירושלים.

הנביאים התאמצו לכבות את האש הזרה ולא עצרו כח; תשובת הנשים במצרים לירמיה הנביא:

“וכי אנחנו מקטרים למלכת השמים ולהסך לה נסכים המבלעדי אנשינו עשינו לה כונים להעציבה והסך לה נסכים”.

(ירמיה מ“ד, י”ט)

בבבל התערבה האש הזרה בשלהבתיה ותצת ביהדות ואחרי כן העלוה אתם מבבל…

*

בפרס עוד הגדילה מדורתה ותנחילנו אמונות כוזבות בלחשים וקמיעות, בשטן וכל צבאיו, בלילית וכל כת דילה…

*

האש ההלנית שמה שמות ביהדות ובחנה ויפיה (עסטעטיק) החריבה את תורת המוסר (עטהיק) עדי אשר קמו המכבים ויכבוה.

*

הקתוליות בימי-הבינים פּרעה פרעות בעמנו וממנה יצאו החרמות, הנדויים והשמתות, ואוריאל אקוסטא וברוך שפּינוזא היו לקרבנות על מזבח האש הזרה.

*

תנועת שבתי צבי, יעקב פראנק ועדתו, הריב האיום בין יעב"ץ ואייבשיץ – כלם תולדות האש הזרה הנמו…

*

התקונים בדת, האסימילאציון אשר בדורנו ונשיקת השבט להכניס את הצלב בהיכל, להלל ולשבח את הגדולות באידיאלי בן-מרים – כל אלה אש זרה היא ועלינו לכבותה עוד בטרם תתלקח ותהי לאש-פּלדות.

*

גדולים וטובים ממנו ישנם אתנו למאות בין חכמינו, ועלינו לדעת, כי החדשות אינן מועילות, והמועילות אינן חדשות.

*

בן-ישי מלכנו נותן לנו מושג נאמן מתורתנו לבלי תתערב בנו אש זרה, באמרו: תורת ה' תמימה, משיבת נפש; עדות ה' נאמנה, מחכימת פּתי; פּקודי ה' ישרים, משמחי לב; מצות ה' ברה, מאירת עינים; יראת ה' טהורה, עומדת לעד; משפּטי ה' אמת, צדקו יחדו.

בעלי ההלכה ובעלי האגדה; האחרונים גערו במלך-ההלכה: “עקיבא, עקיבא! מה לך ולאגדות, כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות!”

*

ובאמת היה כחו רב לו באגדה כמו בהלכה ואולי עוד יותר. הלא הוא בעל המאמר:

"אשריכם ישראל, מי מטהר אתכם? ולפני מי אתם מטהרים? – – – שנאמר: מקוה ישראל ה' ".

ואם נשים לב אל מאמריו באבות פּרק שלישי, אז נשתומם על גודל ערכו ומעוף דמיונו באגדה. ולשוא שלחוהו לנגעים ואהלות, כי גם במו נמצא את אוצר האגדה אם נעמיק חקר…

*

“על ז' דברים נגעים באים: על לשון הרע; על שפיכת דמים; על שבועת שוא; על גלוי עריות; על גסות הרוח; על הגזל, ועל צרות עין”.

(ערכין י"ז)

*

הנגעים הם שלשה: נגעי הגוף, נגעי הבתים ונגעי הבגדים.

*

הראשונים באים מגלוי עריות; השניים מלשון הרע, שפיכות דמים ושבועת שוא, והשלישיים על גסות הרוח, על הגזל ועל צרות העין; אולם בעת אשר הראשונים הם מסובבים, הנה השניים והשלישיים הם המסבבים וכלם יחד משולבים ומדובקים, כי נגעי הגויה ונגעי הבגדים כלם צאצאי נגעי הבתים, לאמר: “כל הנגעים בני אהלות המה” ואם נרצה להרפא מהנגעים, אז עלינו לטהר את האהלות.

*

“כנגע נראה לי בבית” – רקבון בבית ישראל.

“וצוה הכהן ופנו את הבית וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר אל מקום טמא”…

*

יבדלו אלה החטאים בנפשותם מקהל ה' לבלי תחדור הצרעת הממארת עמוק עמוק בקירות הבית, ואז לא תהיה לו כל תרופה ונתץ ינתץ כליל עד היסוד.

*

“נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן”.

הנגע הרוחני באדם הכללי יובא אל הכהן הכללי.

“מחוץ למחנה” שמירת הבריאות בסגירה – קאראנטין לפני שלשת אלפים שנה!

"ונעמן שר צבא – הנגע הכללי – מלך ארם היה איש גדול לפני אדוניו ונשוא פנים, והאיש היה גבור חיל מצורע – מיליטאריזם היא הצרעת הכללית במין האדם. – הנבואה היא הכהונה הכללית.

*

“וישלח אליו אלישע מלאך לאמר: הלך ורחצת שבע פּעמים בירדן וישב בשרך לך וטהר”.

*

לא אמנה ופרפר נהרות דמשק, לא הסעני והטעמזע, לא הרהיין ולא ההודסון והמיסיסיפּי, ומה גם הדניעפּר והוולגא לא יטהרו את נגעי הצרעת באדם, כי אם הירדן אשר על גדותיו ישבו ועוד ישבו ממלכת כהנים וגוי קדוש.

*

“ויבא ויעמוד לפניו ויאמר: הנה נא ידעתי, כי אין אלהים בכל הארץ, כי אם בישראל, ועתה קח נא ברכה מאת עבדך”.

*

הצבא הכללי יתן ברכה לעם הנביאים את ארצו אחרי הרפאו מצרעתו הצבאית.

*

“כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו”.

*

“בית האפל אין פותחים בו חלונות לראות את נגעו”.

(נגעים פ“ב מ”ג)

*

בהיותנו בבית האפל, במחשכי רוסיה ורומיניה, לא יכלנו לפתוח חלונות לראות את נגעינו; לא כן בארץ האור והדרור, פּה חוב קדוש עלינו לפתוח את החלונות ולראות את הנגעים.

*

הנגע הראשון לעמנו, אשר אין כל כהן לו להביא לפניו את הנגעים כי ירפּאם.

אין כל מרכז, אשר ממנו יהיו תוצאות חיים בכל עורקי האומה.

*

קנאה, שנאת חנם, צרות עין, אי-סבלנות, בטול היש, חופש שלא מדעת (הפקרות), מלשינות, אי-נקיון ואי-משמעת – אלה המה נגעי בית ישראל, אשר עלינו להביאם לפני הכהן, כי יטהרם.

*

והיה בהרפא מין האדם מתחלואי נגע הקרב, ישיב את הגזל אשר גזל מעם ישראל – את ארצו. אז נתנער כלנו מעפר הגלות וכל פּגעיו ונגעיו, ושלום יהיה לכל באי תבל ולא נוסיף לדאבה עוד.

שתי הפּרשיות המחוברות תראינה לנו בעליל את עצם היהדות בטהרתה וקדושתה, את תמציתה ושלמותה. הראשונה תורנו בשלילה, והשניה – בחיוב.

*

הפּרשה הראשונה – “אחרי” – מזהרת בשלילה: "כמעשה ארץ מצרים, אשר ישבתם בה, לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען, אשר אני מביא אתכם שמה, לא תעשו. ושמרתם את חקותי ואת משפּטי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה' ".

*

“אל תטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגוים, אשר אני משלח מפניכם, ותקיא הארץ את יושביה, ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם”.

*

הסוד של “לא תחיה כל נשמה”, כנתוח הרופאים באבר המדולדל…

*

דגון ועשתרות, אשר הבתולות הקריבו להם את כבודן, והפּלשתים קראו לעשתרות בשם “תרעתא”, לאמר: “שער פּתוח לכל עובר”.

בעל או בל, אשר המואבים עבדוהו על ההר פעור בזימה ותבל.

לפני האליל אפיס גלו הנשים את ערותן לרבעה בהן: “ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה תבל הוא”.

לפני האליל מולך הקריבו שבעת העמים את צאצאיהם על זרועותיו הלוהטות.

היונים ואליליהם גם יחד היו שטופי זמה עד אין חקר.

בהיכל הקיסר קוממודוס הרומי נמצאו שלש מאות נערות, גם שלש מאות נערים לתת שכבתו בהם, ואחד מן האפיפיורים התענג לראות איך העבדים והשפחות התיצבו יחד ערומים בהיכלו וישתובבו באש התאוה הנמבזה.

במאה השש עשרה, בימי האפיפיור פּאול השלישי, היו בתי מקלט הנזירים לבתי-בושת, הנזירים והנזירות הקימו דור חדש אשר מלאו את הבתים בנזירים ובנזירות חדשים.

*

הפּרשה השניה – “קדושים” – תורנו את היהדות בחיוב:

כבוד אב ואם הוא סוד אריכת ימים, – יען כי הגרמנים והסלאוים הרגו את אבותיהם הזקנים ולא נתנום לכלות שנותיהם ומההרים הרמים פזרו את עצמותיהם לפי שאול, ויבשלו בשרם ויתנו את לבביהם למאכל לבכוריהם.

ככה עשו העמים הקדמונים לאבותיהם ויקצרו ימיהם.

*

“לך ואספת את זקני ישראל” – לעולם זקנים מעמידים את ישראל".

(שמות רבה פ' ג)

*

אמר הקב"ה לאברהם אבינו: כסף וזהב הרי נתתי לך, אלא מה אתן לך – עטרה שבראשי. כאשר ראה דניאל, אמר: שער רישיה כעמר נקי.

“על זאת יתפּלל כל חסיד אליך לעת מצוא: הזקנה – צריך אדם להתפּלל על זקנתו שתהיינה עיניו רואות, פּיו אוכל ורגליו מהלכות, שבזמן שאדם יזקין הכל מסתלק ממנו.”

(תנחומא מקץ)

*

“מי יוכל לגעת באלו שמכירים את אבותיהם?”

(רבה במדבר)

*

“אמר רבי שמואל ברבי נחמן: שמותן של רשעים דומים לכלי קורים, מה כלי קורים, כל מה שאתה משתמש בהם הם עומדים, הנחתם הם מתרפים, כך שמעת מימיך אדם קורא שם בנו: פרעה, סיסרא, סנחריב? אלא: אברהם, יצחק, יעקב, ראובן, שמעון”…

(רבה ל"ט)

היחס בין איש לאשתו

ספרי הקדש משוים את יחס ה' לעמו כיחס האיש לאשתו: “כמשוש חתן על כלה כן ישיש ה' עליך”; “זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך”.

*

"תנו רבנן: האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו עליו הכתוב אומר: “וידעת כי שלום אהלך”.

(יבמות ס"ב)

*

“לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו”.

(בבא מציעא נ"ח)

*

המקובלים הקדישו והעריצו את חיי המשפּחה עד אשר המשילו את אהבת האדם ליוצרו לאהבת האיש לאשתו.

“כל המכה את אשתו יענש בכסף, כי כזאת לא יעשה בישראל”.

(תשובות הגאונים)

*

והסופר הרוסי “הקדוש” וולאדימיר מאָנאָמאך מיעץ עצה נאמנה לאחיו הרוסים, כי בעת אשר יכו את נשיהם – כי בלי הכאה אי-אפשר להרוסי לחיות – יכו בחבלים ולא במקלות וגזרי עץ אלון, למען לא ישברו את עצמותיהן…

*

“לא תלין פעולת שכיר”.

עלינו לזכור את מצב השכירים והפּועלים בעת ההיא, אשר לא ישבו כסאות למשפּט לעמוד לימין עשוקים.

*

“לא תשנא את אחיך בלבבך” – האזהרה הזאת מתאמתת עם החיים…

*

“מפּני שיבה תקום והדרת פּני זקן”.

הכונה לא רק לקום, כי אם לפנות מקום בעבור הזקן ולא כנהוג בהרכבות פּה, אשר נערים ועולי-ימים יושבים במו על מושבותיהם במנוחה ואינם שמים לב להזקנים העומדים ומתנועעים על רגליהם הכושלות.

*

“כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך”. – תבאנה ארצות רומיניה והונגריה ותלמדנה מוסר מהצווי הזה.

*

“שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך”.

הכלאים והשעטנז, אשר בסוג החקים הנמו בעיני כל המבארים, בעיני המה נוסדים על האמת והצדק, למען הרחק מהשוקים ובתי-המסחר את הרמיה; כל סוחרי תבואה יודעים, כי הפּסולת ומפל-בר בתוך החטים והדגן, גם רבה התערובה בגלומי הצמר ובערבוביה הזאת יונו רבים, ובעבור זאת אסרה התורה את הכלאים והשעטנז.

“על המנורה הטהורה יערוך את הנרות לפני ה' תמיד, על המנורה הטהורה: על טהרה של מנורה, שלא יסמכנה בקיסמין ובצרורות”.

(ילקוט שמעוני)

מלחמה נוראה ואיומה בין שתיהן מימות עולם, ויד הראשונה גברה תמיד על האחרונה באש קנאתה.

*

מסוקרט היוני עד גאלילי ועד קרבנות-האינקויזיציה האחרונים, אשר הקריבו את חייהם בעד מחשבותיהם, אין קץ ואין מספּר.

*

לא רק את האנשים החפשים שרפו חיים, כי אם גם את הספרים שמו לגלים נצים.

*

הכליף שרף את אוצר ספריו, והישועיים דנו בשרפה את כל כתבי-היד אשר אינם מתאימים עם רוחם, ולא לפלא הוא כי התלמוד נשרף כמה פעמים, אחרי אשר הזהירו הישועיים לבלי ילמדו גם את ספרי הקדש.

*

לא כן היא דתנו. היא אחות נאמנה להדעת. היא איננה מצוה להאמין, כי אם לדעת ולעשות.

אברהם העברי הראשון שאל: “במה אדע?” – והאמין בה', ויחשבה לו צדקה.

*

“וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, וייראו העם את ה‘, ויאמינו בה’ ובמשה עבדו” –

אחרי אשר ראו, יראו והאמינו.

*

דע, וידעת, שמע, ראה, ועשה – ולא האמן, כבנותיה המוליכות את ההולכים אחריהן בעורון ובמחשכים.

*

שמואל הורה: שמוע והקשב; ספר משלי מרומם את החכמה למעלה ראש.

“לכן גלה עמי מבלי הדעת!” – הרעים בן אמוץ בקולו.

“נדמו עמי מבלי הדעת, כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי” – קרא בן בארי.

"כי למקטנם ועד גדולם ילכו לדעת את ה' " – נבא בן חלקיהו החוזה.

עזרא הסופר קרא בספר תורת האלהים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא.

*

חז"ל ידעו והבינו בכל מקצעות החכמה בימיהם: – פיזיולוגיה בחולין; מתימטיקה בעירובין; תורת המשפּטים בנזיקין; הסנהדרין היו בלשנים; אנשי כנסת הגדולה תקנו להתפּלל על הדעת בשמונה עשרה: ותן בלבנו להבין ולהשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד – מתפּללים אנחנו לפני קריאת שמע.

*

אבות הכנסיה הנוצרית הורו רק להאמין ולא להבין בכתבי הקדש ויושיבו את העם במחשכים.

*

חכמינו השפּילו מאד את ערך הת“ח, אשר אין בו דעה, ו”טוב ממזר תלמיד חכם מכהן גדול עם הארץ".

“דעת קנית – מה חסרת? דעת חסרת – מה קנית”?

(תנחומא ויקרא פ"א)

“ובחסר כל – רב נחמן אמר: בלא דעה. אמר אביי: נקטינן אין עני אלא בדעה. במערבא אמרי: דדא ביה כולא ביה, דלא דא ביה מה ביה. דא קני מה חסר, דא לא קני מה קני.”

(נדרים מא.)

*

הדת ההולכת שלובת זרוע עם הדעת עוררה את רוח נביאיה לאהוב את כל המין האנושי ולבכות על אסון כל העמים, ובן אמוץ קרא במר נפשו:

“גפן שבמה אריוך דמעתי!”

(ישעיה ט"ז)

*

בחשכת ימי-הבינים בתוך הערפל התנוססו כוכבים מזהירים בשמי היהדות: המימוני, הלוי, בני עזרא, בן גבירול, בן נחמן, בן גרשון, בדרשי, הקמחים, ועוד ועוד.

*

החסיד בחיי העיר בהקדמתו ל“חובת הלבבות” ללמוד ולדעת ולבלי לכת בעורון אחרי הפּקח האחד, לבל יפּלו כלם אחרי נפלו…

המצות התלויות בארץ הן הנה חכמתנו ובינתנו לעיני כל העמים, ובראשן מתנוסס היובל כאבן נזר.

*

קבוץ ההון על ידי מקרים רעים בידי איש אחד הוא מחלה נוראה להכלל; גורל הפּרטים המטים לנפּול; היובל הוא הרופא הכללי והפּרטי גם יחד.

*

קול השופר, קול התרועה – סמל האחדות; קריאת התרנגולת לאפרוחיה לקבצן בצל כנפיה, בשעת הסכנה, בעת ראותה בעיני-אם את הנשר, את התחמס מעופף עליהם מלמעלה.

(מאיר-בער המנגן)

*

“והעברת שופר תרועה”, “וקדשתם את שנת החמשים שנה, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל היא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפּחתו תשובו”.

*

החופש האמתי, כי כל איש ואיש ישתדל לשוב לאחוזתו ולמשפּחתו, לעמו, לארצו, לדתו, לדברי-ימיו, לספרותו ולשפתו. – תשובו!

*

אל כל אלה אשר עזבו את עמם מרוב עשרם ויגדלו ויצאו מאחיהם, גם לאלה נקרא: “תשובו! תשובו!”

*

חבת ציון נולדה בחרבנה. ומה השכילו מסדרי ההפטרות בתתם לנו את נבואת ירמיה לעודדנו, כי עוד נזכה לחוג את חג היובל. אחרי אשר הביא עליהם את הרעה, כן יביא עליהם את הטובה – “שדות בכסף יקנו” – ויסמל את נבואתו במעשה, בקנותו מידי חנמאל בן דודו את שדהו בדבר ה'.

*

“ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפּחתו תשובו!”.

בשוב האדם אל אחוזתו, אז גם אל משפּחתו ישוב, כי “אחי רש שנאוהו ואוהבי עשיר רבים”. – “וישגב אביון מעוני, וישם כצאן משפּחות!” (אלשיך). אין בכלל אלא מה שבפרט, וזאת היא הציוניות הנאמנה, יען כי “חכמת המסכן בזויה” ועלינו להראות בפועל את חמדת יובלנו בארצנו במעשה ולא במדרש.

*

“ביום הכפּורים תעבירו שופר בכל ארצכם – מכאן אמר רבי ישמעאל: מראש השנה ועד יום הכפּורים לא היו העבדים נפטרים לבתיהם, ולא היו משתעבדים לאדוניהם, אלא אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם, כיון שהגיע יום כפּורים, תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן.”

(ראש השנה ח.)

*

“וקראתם דרור בארץ לכל יושביה” – יכול בארץ אין, בחוץ לארץ לא? תלמוד לומר: “כי יובל הוא”, בכל מקום; אם כן מה תלמוד לומר בארץ? בזמן שהדרור נוהג בארץ, נוהג בחוץ לארץ; אין הדרור נוהג בארץ, אין נוהג בחוץ לארץ".

(קדושין ל"ז.)

*

זאת היא משאת נפש הציוניות להנהיג את הדרור בארץ, וראו כל העמים, כי מציון תצא תורה ואורה, דרור וחופש גם יחד.

את רבי ישראל השמש הזקן בעל ה“תוכחה” כלנו זוכרים. בעלי-הבתים האמידים יראו ופחדו להקרא לפרשת ה“תוכחה” ולא הבינו כי קדושה היא פרשת התוכחה כמו פרשת עשרת הדברות. ויהי היום והשמש הזקן התפּרץ וימרוד, ויגמור בלבבו לחדול מהיות עוד השה לעולה, באמרו: יקח לו הקורא בעצמו את התוכחה….

*

כישראל השמש, הפּרטי, כן היה ישראל הכללי, בעת “התוכחה הכללית” לכל התוכחות ההיסטוריות – ל“מסעי הצלב”, ל“המגפה השחורה”, ל“הרעלת מימי הנהרים והמעינות”, ל“גזרת הרועים”, ל“מרד במושלים” ובראש כלם ל“עלילת הדם”.

*

הכללי כהפּרטי התעורר משנתו הליטרגית ויתפּרץ וימרוד, וימאן להיות עוד השעיר לעזאזל: קחו לכם בעצמכם את התוכחות, הניחו לי ואשובה לארצי.

*

“אם בחוקותי תלכו”; “ואם בחוקותי תמאסו”. – תורתנו היא החיים וכל טובם והדרם בחיובה – “אם בחוקותי תלכו”; והמות עם כל תוצאותיו בשלילתה – “אם בחוקותי תמאסו”.

*

“הסיף והספר נתנו מכרכין מן השמים: אם תשמרו מה שכתוב בספר הזה תנצלו מן הסיף, ואם לא, הוא הורג אתכם”.

המה התאוות המשחתות אשר רק חוקי התורה מצילים אותנו מהן.

*

“רבי שמעון בן יוחאי אומר: הככר והמקל נתנו מכרכין מן השמים, אם שמרתם את התורה הרי הככר לאכול, ואם לאו, הרי המקל ללקות בו”.

(ילקוט בחקתי)

*

ישנם בתוכנו אנשים, אשר יחשבו לההולכים בחוקות, ובאמת המה מהמואסים בחוקות, בהקדישם רק את האותיות וכל רוח אין בהם, כהאכר הבער, אשר בלע את פּסת הניר אשר עליו רשם הרופא את סם-המרפּא בעבורו…

*

“אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו”; “תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך” – ועינינו רואות, כי כל איש ההולך עם ה' קרי וממאן ללכת בדרכי הטבע, אשר התוה לו היוצר, אז נורא ענשו, איום ומי יכילנו?

*

כשם שנראה באנשים פּרטים המפקירים את חייהם נגד דרכי הטבע, נגועים ומעונים, הולכי שחוח תחת נטל אולתם עדי ירדו ביגונם שאולה ויאבדו, כן גם נראה את המחזות האיומים האלה בדברי ימי העמים, אשר התמכרו לתאוות בשרים ויאבדו את עצמם לדעת – או מבלי דעת – ולא השאירו כל זכר אחריהם.

*

אשור, בבל, פּרס, יון, רומא, ובימינו לעינינו מתלבטים ומתמזמזים צרפת ופולניה – כי כלם על חרבם חיו ובסיף כלו; ואנחנו חיים והולכים בחוקות הספר; “והפריתי אתכם והרביתי אתכם” – “בקומה זקופה” (ילקוט), ולא ללכת כפוף ושחוח.

אין עם עלי תבל, אשר יחל את דברי ימיו ותולדותיו בלי כל ארץ ומדינה; היונים נהיו ליונים אחרי אשר התישבו בארץ יון; הרומים נקראו רומים אחרי נחלם את העיר רומא. רק עמנו, עם ישראל, החל להתפּתח בתור עם בעל נימוס ובעל חוקים טובים ומשפּטים צדיקים במדבר, בטרם יראה את ארצו הוא ורק ההבטחה האלהית עודדה אותו ותקימהו לעם עולם, עם החי זה אלפּים שנה בלי ארץ וממשלה.

*

נורא ואיום הוא המדבר להנודדים. הרוחות והסערות מסביבם, קרני השמש הבוערות על ראשיהם, ערמות החול הלוהטות תחת רגליהם, הרעב והצמא בתוכם, החיות הטורפות, הנחשים והעקרבים וכל האימות והפּחדים מכל עבריהם.

*

נאות שדי (אָאַזען) הקטנות הן הנה המשיבות, המחיות והמעודדות את נפשות העטופים…

הן זה הוא גורל העם הנודד במדבר הגלות זה כאלפּים שנה.

*

“וידבר ה' אל משה במדבר סיני”. – “קול קורא: במדבר פּנו דרך ה', ישרו בערבה מסלה לאלהינו”.

*

“זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך¹, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה”; "קדש ישראל לה‘, ראשית תבואתה, כל אוכליו יאשמו, רעה תבא עליהם, נאום ה’ ".

“ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו מארץ מצרים, המוליך אותנו במדבר בארץ ערבה ושוחה, בארץ ציה וצלמות, בארץ לא עבר בה איש ולא ישב שם אדם, ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכול פריה וטובה”.

*

“עולת תמיד העשויה בהר סיני”

“תניא רבי עקיבא אומר: עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי, דכתיב “עולת תמיד העשויה בהר סיני”, קרבה ולא פסקה”.

(חגיגה י‘, ב’)

אמנם כן, ישראל בעצמו הוא עולת התמיד העשויה בהר סיני, הוא העולה, הוא המזבח והוא הכהן…

*

כל העמים נהיו לעמים בארצותיהם ובהגרשם מארצם מתו, וישראל היה לעם במדבר וישאר לעם גם אחרי צאתו מארצו ויציץ ויפרח שנית בשובו לארצו…

"במדבר סיני. – למה במדבר סיני? מכאן שנו רבותינו: בג' דברים נתנה התורה: באש ובמים ובמדבר.

באש מנין? – שנאמר: “והר סיני עשן כולו מפּני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד”.

במים מנין? – שנאמר: “ה' בצאתך משעיר, בצעדך משדה אדום, ארץ רעשה, גם שמים נטפו, גם עבים נטפו מים”.

במדבר מנין? – שנאמר: “וידבר ה' אל משה במדבר סיני”.

ולמה נתנה בשלשה דברים הללו? – אלא מה אלו חנם לכל באי העולם, כן דברי תורה חנם הם, שנאמר: “הוי כל צמא לכו למים ואשר אין לו כסף לכו שברו ואכלו”.

דבר אחר: מה במדבר? – כל מי שאינו עושה עצמו הפקר כמדבר אינו יכול לקנות את התורה".

(תנחומא במדבר)

*

“והיה מספּר בני ישראל כחול הים, אשר לא ימד ולא יספר, והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתה, יאמר להם בני אל חי”.

*

לכן הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר – מקום כלולתה מלפנים – ודברתי על לבה, ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור לפתח תקוה וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים".

(הושע ב')

*

“וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ” – זאת היא תעודתנו ומשאת נפשנו.

“ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן” – אמר רבי יודא ברבי סימון: יום שהוקם המשכן נכנס משה והיה שומע קול הדר, קול נאה ומשבח. אמר משה: אשמעה מה ידבר האל ה'? אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: שלום אני מדבר, שאין בלבי על בני כלום, שנאמר: “כי ידבר שלום אל עמו ואל ישובו לכסלה”.

(מדרש רבה)

*

רבי יוחנן אמר: ביום שכלתה איבה מן העולם, שעד שלא הוקם המשכן היתה איבה, קנאה, תחרות ומצות ומחלוקת בעולם, אבל משהוקם המשכן נתנה אהבה, חבה ורעות וצדק ושלום בעולם. ומה טעם? – אשמעה מה ידבר האל".

(ילקוט)

*

הבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה.

*

סמל האחדות – ה' אחד; עם אחד; משכן אחד; תורה אחת; כהן אחד; משפּט אחד. וזה הוא סוד הכתוב:

“ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”. לאמר: עשו מקדש להאחד המחלט והוא יאחד אתכם. –

תפלין דמרא עלמא.

“בהעלותך את הנרות אל מול פּני המנורה יאירו שבעת הנרות”

המנגנים לפני קבלת שבת פּרשת בהעלותך בבית-הכנסת הגדול; חברת נר תמיד; ישראל בעמים. ישראל מעלה תמיד בכל התבל כולה את הנרות ומה גם בלילה, בחשכת ימי-הבינים, אז האיר את אורו ויגרש את החשך אשר כסה ארץ, וערפל – לאומים.

*

אז בימי-הבינים חלק העברי את החכמה לשבע – חכמות בנתה ביתה, חצבה עמודיה שבעה:

חשבון, הגיון, נתוח, תכונה, חזיון בככבים, הטבע והנגינה.

*

אל מול פּני המנורה – התורה – יאירו שבעת הנרות – החכמות.

*

תרבות בבל העתיקה; בל או בעל; העלו אתם מבבל; “הושיבנו במחשכים – זו תלמודו של בבל”, לא תלמוד בבלי, חלילה, כי אם “תלמודו”, הקולטור הבבלי, אשר אין נגה לו, התרבות הבבלית עם כשפיה והבליה אשר אין שחר למו…

*

יהושע בן יהוצדק בדמות העם כלו, בעמדו לפני מלאך ה' – התולדה המדינית – בהתעוררו שנית לתחיה (רענעסאַנס), אולם השטן עומד על ימינו לשטנו, כי חונך על ברכי התרבות הבבלית והיה לבוש בגדים צואים.

*

הוא בעצמו היה בעצם תומו; אך בגדיו החצונים נשחתו ונמאסו.

*

ה' גוער בשטן באמרו: הלא זה אוד מוצל מאש" ואל המלאך צוה: “הסירו הבגדים הצואים מעליו והלבישוהו מחלצות”…

*

ויהי כאשר שמו את הצניף הטהור על ראשו וילבישוהו בגדים, אז ומלאך ה' עומד, תחת עמדו לפני המלאך.

*

התולדה חוזרת את מהלכה. גם בדורנו עומד ישראל הכהן הגדול לפני המלאך – התולדה המדינית – בהתעוררו לשוב לתחיה כבימי צאתו מבבל, אחרי אשר ככורש הפרסי כבאלפור הבריטי הצהירו והכריזו: “מי בכם מכל עמו, ה' אלהיו עמו ויעל!” וגם עתה עומד השטן על יד ימינו לשטנו על בגדיו הצואים; אולם שומר ישראל גוער בשטן: “הלא זה אוד מוצל מאש” הגלות.

*

עלינו להחיותו, לעודדו, להסיר מעליו את בגדיו הצואים ולהלבישו מחלצות, ולהעמיד את המלאך לפניו.

העגל והמרגלים; המעשה והדבור; החטא הראשון נגד ה' והשני נגד העם והארץ; האל טוב וסלח; והעם והארץ לא יוכלו סלוח לעולם.

*

“ואלה שמותם” – אמר רבי יצחק: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מרגלים על שם מעשיהם נקראו, ולא עלה בידינו אלא אחד: סתור בן מיכאל – שסתר דבריו של הקדוש ברוך הוא; מיכאל – שעשה עצמו מך. אמר רבי יוחנן: אף אנו נאמר: נחבי בן ופסי – שהחביא דבריו של הקדוש ברוך הוא; ופסי – שפּסע על מדותיו של הקדוש ברוך הוא".

*

הסתורים והנחבים שמים שמות גם היום בעמנו; העושים עצמם מך הם המה הרקבון בהאומה ועל ידם יחובלו כל המעשים, ויהרסו כל המפעלים, בעננם את ענן האדישות (אינדיפערענטיזם) על שמי היהדות והופסים פּוסעים על כל המדות, על הטהרה, הסדרים והנקיון ויהרסום ועל ידם בני גמלים ובני סוסים.

כלם אומרים אפס.

*

“ויעלו בנגב ויבא עד חברון” – ויבאו מיבעי ליה? אמר רב: מלמד שפּרש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות ואמר להם: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים".

(סוטה)

*

גם אנו אין לנו כי אם להשתטח על העבר, אחרי אשר הוה אין לנו, ועל ידי העבר נגיע אל העתיד ככלב בן יפונה.

*

“וטפּכם אשר אמרתם לבז יהיו, והבאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה”.

*

“ויעפּילו לעלות אל ראש ההר, וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה”.

*

המעפּילים לעלות אל ראש הר ההתבוללות יקחו מוסר מהפסוק השני:

“וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא, ויכום ויכתום עד החרמה”.

*

כהעמלקים והכנענים עושים כעת הרוסים והרומינים והאשכנזים והפּולנים וההונגרים, אחרי כי אין ה' בקרבם.

*

כשחטאו ישראל בעגל לא עליהם היה גזר דין עד שחטאו בעון המרגלים, וכן הוא אומר: נתנה עלי בקולה, שנאמר: “מות וחיים ביד לשון”.

(ילקוט)

עודנו זוכרים מילדותנו בהיותנו בעירות רוסיה, פולניה ורומיניה, כי חברות הצדקה והמוסדים השונים בחרו למו כל אחד מהם פּרשה אחת מפּרשיות התורה המכלכלת בקרבה את תכנית פּעולתם; והיתה השבת ההיא וכל הכנסותיה מהקרואים לתורה קדש לקופּתם. – “הכנסת אורחים” בחרה לה פּרשת וירא; “גמילות חסדים” – משפּטים; “נר תמיד” – בהעלותך; “חברה קדישא” – חיי שרה. ולו שאלוני “המהרסים” לבחור למו איזו פּרשה, כי אז יעצתים – פּרשת קרח. כי הוא היה אביהם ומחוללם. ואחריתם – כאחריתו…

*

“מה עשה? עמד וכנס מאתים וחמשים סנהדראות והלבישן טליתות שכלן תכלת, באו ועמדו לפני משה; אמרו לו: טלית שכלה תכלת חייבת בציצית או פטורה?. אמר להם: חייבת. התחילו לשחוק עליו: אפשר טלית של מין אחר, חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטר את עצמה?”.

(מדרש)

*

סמל המהרסים והפורקים מעליהם עול ממשלה ורוצים בחופש הפּרטי באמרם: “רב לכם, כי כל העדה כלם קדושים”.

*

“וישמע משה ויפּול על פּניו”.

תכנית רוח משה, אהבתו לעמו עדי אשר לא השאיר כל משרה לבניו, וימלא את ידי בן נון משרתו למנהיג על העם, משה הטוב והמיטיב התחנן אליהם:

“שמעו-נא בני לוי!”

“ויקהל עליהם קרח את כל העדה – התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות”. – זה דרך המהרסים והפּוקרים, הפּורקים כל עול מעליהם עד היום לפנות אל העם בדברי ליצנות והפקר.

אמר להם:

“אלמנה אחת היתה בשכנותי, ועמה שתי נערות יתומות, והיה להם שדה אחד; באה לחרוש, אמר לה משה: “לא תחרוש בשור וחמור יחדו”; באה לזרוע, אמר לה: “שדך לא תזרע כלאים”; באה לקצור, אמר: “הניחי לקט, שכחה ופיאה”; אמרה לעשות גורן, אמר לה: “תרומה, מעשר ראשון ומעשר שני”; הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה? עמדה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות, כדי ללבוש גיזותיהן וליהנות מפּירותיהן. כיון שילדו, בא אהרן ואמר לה: תני לי את הבכורות. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הולדות. הגיע זמן גזיזה – ראשית הגז. אמרה: אין בי כח לעמוד באיש הזה, הריני שוחטתן ואוכלתן. כיון ששחטה, אמר לה: תני לי הזרוע והלחיים והקיבה. אמרה: אפילו אחר ששחטתי לא נצלתי מידו. ואמרה: “הרי הן עלי חרם”. אמר לה: כולו שלי הוא, שכך אמר הקב”ה: “כל חרם בישראל לך יהיה”. נטל והלך לו והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה."

כדין כלהן עבדין להא ביזתא עלובתא ותולין בהקדוש ברוך הוא.

(מדרש שוחר טוב פּרשה א)

*

“לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה' ואהרן מה הוא כי תלינו עליו?!”

אם יש ה', דומו, רגזו ואל תחטאו, ואם תכחשו בו, עם מי תריבו?!…

*

מהרסי זמננו! הלא נועדים הנכם על ה', וישראל מה הוא, כי תלינו עליו? הלא לשיטתכם אין אמונה ולאומיות, ומדוע הנכם נצים? מדוע הנכם מדפּיסים את עתוניכם באותיותינו? הבדלו, נבדלים, מאתנו!

*

מעז יצא מתוק ומקרח יצאו בני קרח, ומהמהרס בן יצהר יצא הבונה בן חנה ואלקנה ויבן את בית ישראל על יסודות נאמנים, שנא את המלכים, צרר את המהרסים, ויהי הריפּובליקני הראשון בתבל.

מחוקקנו קראנו בשם “עם קשה עורף” וזאת תהלתנו.

קשיות ערפּנו היא גבורתנו, אשר בה חיינו עד עכשיו, ועוד חיה נחיה, והיא נתנה לנו את השם הנכבד “עם עולם”.

*

בעודנו נער הראה ישראל את עזוזו וכח רצונו האמיץ מבלי חת מפּני המעצורים והמכשולים, אשר הונחו על דרכו.

*

עיף ויגע מנדודיו במדבר בהגיעו אל ארץ אדום, ארץ נושבת, שלח משה מלאכים אל מלך אדום: “כה אמר אחיך ישראל: אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו… נעברה נא בארצך, לא נעבור בשדה ובכרם, ולא נשתה מי באר, דרך המלך נלך, לא נטה ימין ושמאל עד אשר נעבור גבולך”.

*

“ולא נשתה מי באר” – מי בורות היה צריך לומר? למדה תורה דרך ארץ שההולך לארץ שאינה שלו, לא יאכל ממה שבידו, אלא שלו יהיה מונח ויקנה מן החנונים בשביל להנאותם, כך אמר לו משה, הבאר עמנו ומן שלנו אנו אוכלים לא תאמר שאנו מטריחים עליך. שכר אתה עושה לעצמך. אוכל בכסף תשבירנו."

*

“ויאמר אליו אדום: לא תעבור בי, פן בחרב אצא לקראתך. ויאמרו אליו בני ישראל: במסלה נעלה ואם מימיךָ נשתה אני ומקני ונתתי מכרם, רק אין דבר ברגלי אעבורה. ויאמר: לא תעבור. ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה. וימאן אדום נתן את ישראל עבור בגבולו ויט ישראל מעליו”.

*

נוראה היא התמונה הזאת לעם נודד לנטות מארץ נושבת למדבר וערבה. אין זאת כי אם בכח רצון נפלא ובקשיות עורף נשגבה חננו אלהי ישראל.

*

בשתי המלות האלה צפונות ואצורות כל תולדותינו:

“וימאן – ויט”.

*

מן “וימאן” אדום עד ותמאן ספרד, צרפת, בריטניה, אשכנז, פּולניה ורומיניה; “ויט ישראל מעליהם”.

*

כל העמים החלשים והקטנים בפגשם את ה“וימאן” מעם גדול וכביר מהם לא יטו מעליו, כי אם יכנעו תחת ידו החזקה; לא כן אנחנו קשי-העורף ואבירי-הרוח לוחמים בכח האלהי של ה“ויט” נגד ה“וימאן” האכזרי.

יפתח הגלעדי

יפתח ברח מפּני אחיו, וישב בארץ טוב; אנשים ריקים התלקטו אליו; התבולל בהם; ההבדל בין הגלעדי ובין בן ירובעל; שבולת וסבולת; ארבעים ושנים אלף נשחטו; “הלא טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר”.

*

בצר לבני-ישראל הלכו זקני גלעד להתרפּס לפני יפתח בן הזונה, והוא התרצה והתפּייס, אחרי אשר שמוהו לקצין במלחמה ולראש בעת שלום ומנוחה; הם לא חפשו עוד עלילות עליו, והוא נעתר ללכת אתם.

*

מוסר השכל ליפתחינו הרבים, אשר ברחו ונמלטו לארץ טוב ויתבוללו, כי ישובו אל עמם בצר להם.

אות ומופת להיראים והחרדים כי יסורו למשמעת היפתחים השבים אליהם כעת וישימום לראשים ולקצינים. הלא גם זקני גלעד שנאוהו, ובצרתם אמרו: לכן עתה שבנו אליך.

*

“יפתח בדורו – כשמואל בדורו”; השקפת חז"ל על נדרו האיום ומותו הנורא בנשילת אבריו בכל מקום שהיה הולך. הדא הוא דכתיב: “וימת ויקבר בערי הגלעד”.

*

והשופט הקטן והגס הזה, אשר שפט את ישראל בארצו לפני שלשים וחמש מאות בשנים, הראה רוח סבלנות הרבה יותר מכל העמים הנאורים, הממשלות הנוצריות במאה העשרים בימינו, השולחים מסיתים לארצות הסינים, היאפּאנים ולכל ארצות המזרח, לפתותם ולמשכם בחבלי אהבה לאמונת האהבה והשלום, ואחרי כן ישלחו אחריהם בשם אלהי הרחמים והחנינה חרב הרג ואבדן.

*

הם, החננים, הנוצרים הרחמנים, אינם אומרים על ידי מלאכיהם המסיתים את הדברים אשר אמר יפתח על ידי מלאכיו למלך בני עמון:

“הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש, ואת כל אשר הוריש ה' אלהינו מפּנינו אותו נירש.”

*

הם אינם אומרים: את אשר הורישכם בראהמא, בודהא, מחמד אותו תירשו.

*

עון פּלילי הוא ואכזריות נוראה להביא בחזקת היד עם בן ארבע מאות מליונים בעול אמונת השלוש במאה העשרים.

פּתגם שגור בפי ההמון: “ללמוד פּרשת בלק” – אכן פּרשה חמורה היא.

*

החוזה המורשתי קרא אל העם לאמר:

“עמי! זכר-נא מה יעץ בלק מלך מואב, ומה ענה אותו בלעם בן בעור, למען דעת צדקות ה'.”

*

אמנם כן: עצת בלק ומענה בלעם עודם חיים ופועלים עלינו גם היום, ועלינו להשמר מברכות מברכינו הבלעמים, כמו מעצות צוררינו בכל זמן ובכל מקום.

*

“למה נקרא שמו בלק? – לפי שבא ללוק דמן של ישראל לעשותו בוקה ומבוקה ומבולקה. ובלעם? – לפי שבקש לבלוע את ישראל בנעימה ובנשיקה.”

(מדרש אגדה, בלק)

*

“וירא בלק בן צפּור את כל אשר עשה ישראל לאמורי.” – בלק איננו רואה את אשר עשה האמורי לישראל…

*

“ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא, ויקץ מואב מפּני בני ישראל” – מפחדים ויראים המה מפּני כשרונותיו מעבר מזה, ומרגישים רגש תעוב ומאוס מעבר מזה. ושתי ההרגשות האלה, “ויגר” “ויקץ”, מולידות ומסבבות את שנאת העולם לעם העולם.

*

“הקהל”, “השדה”, “ישיבת הכפרים” – השמות האלה עודם מצלצלים באזנינו גם היום.

*

בלק קורא אל בלעם לקלל ולהלהיב את מדורת השנאה; ההגיון הטהור והכשרון הגדול לא נתנו לשתום העין לדבר נגד האמת, ומרוב רגשותו קרא:

“מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל!”

*

“לך נא אתי אל מקום אחר, אשר תראנו משם” – התחנן בלק אל בלעם – “אפס קצהו תראה, וכלו לא תראה, וקבנו לי משם”.

*

לאמר: אל תביט על הכלל, כי בכללו טוב ויפה הוא עד מאד. אולם הפּרטים מלאים מגרעות, ומהשקפתך על קצהו תוכל למלא חפצי “וקבנו לי משם”.

*

"עמי! זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב, ומה ענה אותו בלעם בן בעור?…

אל תתיאש מעצת בלק, ואל תשמח ממענה בלעם…

*

“והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה', כרביבים עלי עשב, אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני-אדם”.

*

“והיה שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער, ככפיר בעדרי צאן, אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל, תרום ידך על צריך וכל אויביך יכרתו”.

*

"מי יתן לי אבר כיונה, אעופה ואשכנה. למה כיונה? רבי עזריה בשם רבי יודן אומר: לפי שכל העופות בשעה שהם יגעים, הן נחים על גבי סלע או על גבי אילן; אבל היונה זו בשעה שהיא פורחת ויגעה קופצת באחת מאגפיה ופורחת באחת מאגפיה; “הנה ארחיק נדוד – נדנוד אחרי נדנוד, טלטול אחרי טלטול”.

(ב“ר פ' ל”ט)

הנביא מבאר לנו את סוד שארית יעקב בקרב עמים רבים, אשר הם כבר כלו ואינם, בזאת אשר שארית יעקב מכלכלת בקרבה הפכים רבים בזמן אחד אבל במקומות שונים, בארצות שונות, תחת עמים שונים.

*

בה בעת אשר ברוסיה וברומיניה נחשבנו ככפירים בעדרי צאן, כאריות בבהמות יער, הביטו עלינו בבריטניה ובאיטליה כעל רביבים עלי עשב וכעל טל מאת ה'.

*

כל העמים כשהם יגעים נבלעים בקרב העמים החזקים מהם ונחים ומתים או מרוב רעה על גבי סלע, או מרוב טובה על גבי אילן. ואחרית שניהם – התבוללות.

*

לא כן בבני ישראל, כי בעת אשר הם יגעים באיזו ארץ מרוב רעה המה כיונים, קופצים באחת מאגפיהם ופורחים באחת מאגפיהם אל ארץ אחרת.

אעופה ואשכנה.

*

ההפכים מחיים את שארית יעקב, כי כבר חנן ה' את אבינו הראשון במטבע בעל הפכים: “זקנה מצד אחד ושחרות מצד השני”.

זה הוא גורלנו בין העמים, עד אשר ירחמנו עושנו וישיבנו לארצנו.

“ויאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל, וראית אותה, ונאספת אל עמיך גם אתה, כאשר נאסף אהרן אחיך”…

*

“וידבר משה על ה' לאמר: יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה, אשר יצא לפניהם, ואשר יבא לפניהם, ואשר יוציאם, ואשר יביאם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה”…

*

כמה מן השירה, שירת-תוגה, וחכמת הנפש אצורות בתמונה הנאדרת בקדש הזאת! המחוקק הקדוש, אשר מטל ילדותו הקדישהו ה' לגואל לעמו ולהושיבו בארצו, שומע מפי ה', כי ימיו ספורים, ורק מנגד יראה את הארץ בעלותו על הר העברים, ושמה – למשאת נפשו – לא יבא…

*

המחוקק קורא שלום לעמו, לביתו ולכל הקרוב לו, ואל ה' התחנן לאמר: “אדני אלהים! אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה… אעברה נא ואראה את הארץ הטובה, אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון”…

*

וה' השיבהו: “רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך, כי לא תעבור את הירדן הזה”.

*

משה ישים לבו בהרגע הנורא הזה לגורל עמו הנודד בערבות המדבר ומבקש מאלהי הרוחות איש על העדה, אשר לא לבד יצא לפניהם ויבא לפניהם, כי אם יוציאם מכל המחשבות והמעשים הרעים, מכל האמונות הכוזבות והמשפּטים הקדומים, אשר נחלו למו באדמת בני חם, ויביאום לכל הגיון נעלה ומחשבה רוממה, לכל מפעל טוב ומעשה מועיל.

*

"יפקד ה' " – משה מבקש מלפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעת של כל אחד ואחד ואין דעתם של בניך דומין זה לזה, בשביל שאני מסתלק ממךָ, בבקשה ממך, אם בקשת למנות עליהם מנהיג, מנה עליהם אדם שהוא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו, שנאמר: “יפקד ה' אלהי הרוחות”.

(ילקוט)

“הקדוש ברוך הוא הראה למשה כל השופטים והנביאים עד סוף כל הדורות”.

(ילקוט)

*

גם היום בדורנו הננו עומדים כמחוקקנו על הר העברים – תקופת המעברה – הננו רואים מרחוק את ארצנו, ומי יודע אם לא גורלנו יהיה כגורלו, ורק בנינו אחרינו הם ישובו לרשת את הארץ הטובה?…

*

עלינו לבקש כמוהו מאלהי הרוחות איש על העדה, אשר יתאים עם כל אחד ואחד, יוציאנו מחשכת הגלות וכל תלאותיה, ויביאנו אל אור החופש והדרור בארצנו אנו. – “איש שהוא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו”, מנהיג אמיץ, כביר ונאור, אשר ישוה תמיד לנגד עיניו את המחזה, אשר חזה החוזה האלמותי אליהו הגלעדי על הר הכרמל: “לא ברוח ה‘, לא ברעש ה’, לא באש ה', כי אם בקול דממה דקה”.

*

בשובה ונחת, בהשקט ובבטחה צפונה היהדות הטהורה והנאמנה.

“קרא עלי מועד לשבור בחורי”. (איכה, א, טו¹)

“אוי לנו כי פנה היום, כי ינטו צללי ערב”. (ירמיה ו' ד')

ה“יאהרצייט” הלאומי, יום אבל לישראל; ביום המר והנמהר הזה חרב בית מקדשו הראשון על ידי נבוזראדן; בו ביום חרב ההיכל השני על ידי טיטוס; ביום זה חרבה ביתר; בו ביום גרשו את אחינו מספרד, וביום זה חתם אלכסנדר השלישי קיסר רוסיה, בשנת תרנ"ב, את יציאת היהודים מרוסיה לארגנטינא, בתנאי, כי יאבדו זכותם משוב שנית לרוסיה.

*

“מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי” ביום האיום והנורא הזה בתולדות ישראל.

*

איום הוא היום הזה עם כל מאורעותיו לא רק להאדוקים היראים והחרדים, כי אם גם להנאורים והחפשים אם אך זיק אהבת עמם לא עומם בקרבם.

*

אולם מה תועילנה הדמעות, ומה תושיענה הקינות, אחרי אשר זה כאלפּים שנה הננו בוכים ומיללים ומאום לא נושענו.

*

לו יסדו אבות-אבותינו את האוצר הלאומי, הקרן הקימת לישראל, אשר נוסד בדורנו, כי אז כבר נושענו תשועת עולמים.

המקרים האחרונים בארצות שונות, אשר גם בשם נאורות תקראנה, מזכירים לנו את דברי מחוקקנו:

“ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך”.

את מנוחתנו נשיג רק בארצנו, ועלינו להשיגה ולהמציאה לנו על ידי המוסדים הגדולים: “האוצר הלאומי” ו“הקרן הקימת לישראל”.

*

לא דמעות, כי אם די-מעות דורשת ארצנו הקדושה.

*

“כי באש הצתה, ובאש אתה עתיד לבנותה!” נתפּלל היום. אמנם כן! באש של המחלוקת, שנאת חנם ופירוד הלבבות שרפנו את מקדשנו, ובאש של אחדות וחבה נבנהו בקרוב.

התוגה – ב“חזון” והנחמה – ב“נחמו”, וישעיה הוא גבור היום.

תוגתנו הולכת הלוך ורבה, ונחמתנו מה מצערה ודלה.

*

שאל שאל אחד הסופרים הרוסים:

“אחרי שכל העולם שונא את היהודים – איך אפשר לומר, שכל העולם חיבים והיהודים זכאים?”

האם באמת כל התכונות הרעות והמעשים המשחתים שכל העולם מיחס להיהודים אינם אלא בדותא?

התשובה:

עלילת הדם תוכיח! (אחד העם)

היהודי והדם – הלא שני הפכים המה, ורבבות שונאינו מאמינים בהאשמה והעלילה הנאלחה הזאת.

זאת נחמתנו!

*

“נחמו, נחמו, עמי, יאמר אלהיכם, דברו על לב ירושלים, וקראו אליה, כי מלאה צבאה, כי נרצה עונה, כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה”.

*

אם נקרא בשם עם, אז נוכל לדבר על הלב: הרגש, ולא אל הראש: ההגיון.

*

“קול קורא: במדבר פּנו דרך ה‘, ישרו בערבה מסלה לאלהינו, כל גיא ינשא, וכל הר וגבעה ישפּלו, והיה העקב למישור והרכסים לבקעה, ונגלה כבוד ה’, וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר”.

*

אמנם כן! אך מדבר וערבה בארצנו, וגיאות, הרים וגבעות בחברת מין האדם, וכבוד ה', היא היהדות, תישר כל ההדורים ותרומם את המין האנושי לפסגת האושר.

*

“קול אומר קרא: ואמר מה אקרא? – כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה. יבש חציר נבל ציץ, כי רוח ה' נשבה בו. אכן חציר העם, יבש חציר, נבל ציץ, ודבר אלהינו יקום לעולם”.

*

“המו גוים, מטו ממלכות, נתן בקולו תמוג ארץ, ה' צבאות עמנו, משגב לנו אלהי יעקב סלה!”

*

“הלא ידעת אם לא שמעת: אלהי עולם ה', בורא קצות הארץ, לא ייעף ולא ייגע, אין חקר לתבונתו, נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה. ויעפו נערים ויגעו ובחורים כשול יכשלו. וקוי ה' יחליפו כח, יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא ייגעו, ולא ייעפו”.

“ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני”.

אומללות הן הגרושות והאלמנות, חייהן מרים ונוראים, אך מר מהן גורל העזובה, העגונה, השכוחה, התלויה בין תקוה ופחד, התוחלת המושכה תמוץ כעלוקה את דמי לבה ונבל תבל כשושנה הנקטפת בלא עתה, ונדרסת תחת רגלי השור והחמור.

*

כל הפּגעים והזועות, כל המקרים ומרעין בישין לא יכילו בקרבם גם שמץ מהתלאות האצורות בשם העגונה, והאסון הנורא הזה הוא רק בתוך בית ישראל.

*

“רנו שמים וגילי ארץ, פּצחו הרים רנה. – למה? כי נחם ד' עמו וענייו ירחם. כי נחם ה' ציון אין כתיב כאן, אלא כיון שראתה ציון שהגליות מתכנסות, וכל ישראל והשמים והארץ שמחים להם, והיא איננה נזכרת תחלה, התחילה אומרת “וה' שכחני”. אמר לה הקדוש ברוך הוא: יש חופּה שאין לה כלה? שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך. חי אני נאום ה' כי כלם כעדי תלבשי ותקשרם ככלה”.

(פּסיקתא רבתי ל"א)

*

ותאמר ציון עזבני ה' " – עזובה, גלמודה, רעבה וצמאה, שכוחה וגולה נודדת העגונה האומללה מארץ לארץ ומממלכה אל ממלכה, נודדת עם בניה, ומרוב עניה ומחסורה יעזבוה גם בניה ונתונים לעמים אחרים, מדברים שפות שונות, אך לא את שפתה.

"שמוני נוטרה את הכרמים –

כרמי שלי לא נטרתי!"

בנותיה היפות והעדינות משלכות ההרמונה בארגנטינא, בניה היקרים משרתים בבתי-המלון בצרפת, נושקי השבט ברוסיה ופולניה, נמכרים לעקר בבריטניה, ומתגוללים באשפּות פּרס ומרוקו.

*

ותאמר ציון אחרי ראותה, כי נחם ה' עמו וענייו ירחם בארצות שונות, רבים מבניה יושבים בבתי-המחוקקים, על כסאות למשפּט, שרי צבא, בעלי אוצרות, פּקידי ממשלות, נהנים מאור הדרור על אדמת קולומביא, – אז תצעק בקול:

“עזבני!” “שכחני!”

וה' עונה:

“התשכח אשה עולה? – ישראל, אוריתא וקב”ה חד הוא. עזבתיך ולא שכחתיך!"

*

התעודדי עזובה, התעוררי שכוחה, התאזרי עוז, “פּתחי פּתח כמחט של סדקית ואני אפתח לך פּתח כפתחו של אולם”. יבא יום ובניך מרחוק יבאו אליך ואור ה' יאיר עליך כאור שבעת הימים.

“כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה, לא תאכל כל תועבה”.

כל כבודנו, קדושתנו ואריכות ימינו, כח הסבל לסבול את כל אשר עבר עלינו בגלותנו, יתרונותינו ומעלותינו בחיי משפּחתנו, כל אלה צפונים בהצווי הזה:

“לא תאכל כל תועבה!”

*

האוכל והמאכל אחד הוא ומי יתן טהור מטמא?!

*

“להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל”.

*

שני סימני הטהרה: הפרסת הפּרסה והעלות הגרה – מורים על החיות והבהמות הטהורות האוכלות רק עשב וגרעינים ואינן טורפות ודורסות.

*

רבי צבי הירש קאלישר מעיר בצדק, כי התורה קוראת אותם בשם טמאים וטהורים עוד בפרשת נח בעת המבול בטרם נאסר עוד אכילתן, יען כי הטמאים מטמאים את האדם ומהמאכל יוצא קיום האוכל.

“אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ”.

*

זאת תורת הבהמה והעוף – תורת הבריאות וההגיינה לפני שלשת אלפים שנה.

*

גם הסנפּיר והקשקשת מורים על הדגים הטהורים החיים רק במים, ונעדרי הסימנים יכולים לחיות זמן לא מעט גם על היבשה וטורפים גם את בעלי החיים היונקים.

*

בעיר כארקוב ברוסיה, בשנת השמונים למאת התשע עשרה, חלו פתאום ביום אחד עשרות משפּחות נוצריות מרעל מאכל דגים, והרופא המהולל אז ברוסיה, פּיריגוף, קרא לרעהו הרופא הידוע ווירכוף מגרמניה, ויחד החליטו, אחרי חקירתם המדויקת, כי הרעל הזה לא ימצא בדגים בעלי סנפּיר וקשקשת. ויהי אז המקרה הזה למופת בכל הספרות האירופּית.

*

“חלב טמא אינו מעמיד” – הורונו חז"ל ומה גדלה ידיעתם בטבע.

*

מתקנים! כבר הגיעה השעה לתקן את תקוניכם! ועליכם לזכור, כי השולחן הוא מזבח להיהודי החרד על דתו, אשר גם ברזל לא יניף עליו, ובברכו את ברכת מזונו יטמון את סכינו.

“שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפּט צדק”

(דברים טז, יח)

“התנערי מעפר – כדא תרנגולתא דמתנערת מן קטמא”.

(מדרש רבה)

לפנים היינו עם חי ובריא אשר ישב בארצו קרוב לחמש עשרה מאות בשנים, שאף אוירו, שתה מימיו, אכל לחמו; משטר וסדרים היו בכל הליכותיו.

עוד בטרם הגיעו אל ארצו הורהו מחוקקו בשם אלהיו לאמר: “שופטים ושוטרים תתן לך”, לא ממשלה המושלת מעצמה על העם, כי אם העם יתן לו את שופטיו ושוטריו.

*

והיום הננו נודדים, מוכים ונרדפים, נשמות דאזלין ערטילאין, רוחות בלי גופים, והרוחות מטילות אימה על כל החיים, ומביאות על עצמן איבה, שנאה ומשטמה; פּחד הרוחות הוא ישן נושן, אשר מצא קן לו גם בלבות אנשים ישרים מעמים אחרים החיים בשלום עם מכיריהם היהודים הפּרטים, אבל השנאה כבושה להכלל כלו.

*

כל העמים שונאים איש את רעהו, אולם מכבדים איש את אחיו בתור אורחים, – בבחינת גומלים, – אשר יוכלו לשלם להם כגמולם.

*

היום מתארחים הבריטים בצרפת ומחר יתארחו הצרפתים בבריטניה; היום מבקרים האיטלקים את האשכנזים בברלין ומחר ישחרו האשכנזים את האיטלקים ברומא.

*

לא כן אנחנו העם העני, גוי בלי ארץ, אורח תמידי, אשר איננו מכניס אורחים; ואלה העמים הסובלים אותנו בארצותם הם גומלים אתנו אך חסד של אמת, כלכל המתים.

*

השך הפּרסי ענה לשואליו, בהיותו בצרפת, על דבר גורל היהודים בפרס, כי מלך היהודים לא יצא למלחמה נגדו… המושל החצי-פּרא הזה הסיח לתומו.

*

הסופר ההומורי האמריקני מארק טוויין מהתל בנו על אשר לא נשתמש בחופש הנתן לנו. הוא מספּר, כי יהודי אחד מגליציה, אשר האכרים שמה שדדו את כל רכושו ויציגו אותו ערום ויחף, התאונן לפניו על אשר לא ישללו ממנו גם את זכותו ביום הבחירה, כי נרדף הנהו תמיד מהצד השני, אם יבחר בצד הראשון…

*

“למדו היטב, בני ישראל, את ארחות הפּוליטיקה מן האירים, אז תיטיבו את מצבכם” – קורא אלינו הסופר השנון הזה.

*

“שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך” גם פּה להגן ולהציל את כבודנו המחולל מאויבינו האנטישמיים. הראום לדעת, הורום להבין את תורת האזרחיות אשר אבות-אבותינו הבינוה ויכוננוה עוד בעת אשר אבות-אבותיהם של שכנינו תעו במצב הפּראות ביערים ויטרפו בשר אדם.

*

“התנערי מעפר כדא תרנגלתא דמתנערת מן קטמא”, השליכי מעליך את החלאה אשר הגלות הדביק בך; אולם “לא בחפּזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל”.

“לא תראה את שור אחיךָ או את שיו נדחים והתעלמת מהם – השב תשיבם לאחיך”.

(דברים כב, א)

“לא תראה את שור אחיך – מצות לא תעשה; ולהלן הוא אומר: כי תפגע – מצות עשה. נמצינו למדים שהוא עובר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה. שור אחיך – אין לי אלא שור אחיך, שור אויבך מנין? ת”ל שור אויבך – מכל מקום".

(ילקוט)

“לא תסגיר עבד אל אדוניו, אשר ינצל אליך מעם אדוניו. עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו, לא תוננו”.

(דברים כג, טז)

חמלה ורחמים יתעוררו בקרבנו בראותנו איש נודד ומשולח, אשר לא מצא לו מקום מנוחה בתבל. אולם עוד הרבה יותר יכמרו נחומינו על האומלל, אשר בימי שחרותו התחשב בין האזרחים המאושרים, ועכשיו, לעת זקנתו, ינוע וינוד מעיר לעיר שחוח ועמוס מנטל צרות ותלאות מבלי מצוא מנוח לכף רגלו; כל מרחמיו יושיטו לו נדבת יד לשלחו מקרבם לבלי יוסיף לבוא עוד בגבולם…

*

הגוי העתיק אשר זה יותר משלשת אלפים שנה שמע מפּי מחוקקו:

“לא תראה שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו, ואספתו אל תוך ביתך”.

העם הזה נודד כעת מארץ לארץ משולח ונעזב ואין מאסף אותו.

*

העם, אשר צוה מאלהיו: “לא תסגיר עבד אל אדוניו, אשר ינצל לך מעם אדוניו”, יסגירו כעת, במאה העשרים, את צאצאיו, מממלכה אל ממלכה באכזריות חימה!

*

השר הפּנימי בממשלת הצר הרוסי אשר יסד את היכל השלום בהאג בירת הולנדיה, העיז פּניו להביע את חפץ מושלו לשלח חמשה או ששה מיליונים אזרחים מארצו…

*

בריטניה הנאורה מחפּשת עצות איך לחסום את גבולה לפני הנודדים האומללים ועצה טובה נותנת להם להתישב בערבות אפריקה…

*

ממשלה אחת ישנה בכל כדור הארץ אשר תטה חסדה לבני העם האומלל הזה, הלא היא ממשלת ארצות-הברית, אשר לא תפלה בין עם ועם, בין דת ודת.

*

“והבאתי אתכם אל מדבר העמים ומשם אביאכם אל אדמת ישראל” –

הבטיחנו החוזה והכהן יחזקאל.

*

מאד השכיל אחד המטיפים הגדולים לכנות את ארצות הברית בשם “מדבר העמים”, כי לא עם אחד מתאזרח בקרבן, כי אם עמים רבים ושונים ובתוכם גם העם העתיק אשר הובא מכל ארבע כנפות הארץ מארצות גלותו, ופה בתוך “מדבר העמים” באמריקה יישר את קומתו הכפופה, יסיר מעליו את אבק גלותו, ישקיט את מוחו ולבו, וירגיע את עצביו, ירים ראשו ויכונן צעדיו לשוב לארצו…

הציונים! אל תרפּינה ידיכם. התחזקו ועבדו את עבודתכם הלאומית. יבוא יום, וכל באי תבל יכירו וידעו, יצהירו ויכריזו בפה אחד ובדעה אחת כי ארץ ישראל היא מורשת עולם לעם ישראל!¹

“בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידך!” – “בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך”.

בתוך כל האלות והקללות הנמצאות בקללת האלהים אין אחת מהן, אשר תכלכל בתוכה תכנית לאומית כללית, אשר נחוש ונרגיש אותה עד היום, כהקללה האיומה הזאת:

“בניךָ ובנותיך נתונים לעם אחר!”

*

כל ימי גלותנו בכל ארצות פּזורינו נתנו את מבחר צאצאינו לעמים אחרים וזרים במדה גדושה ונפרזה, ואין לאל ידינו להשתמש בכחם ובכשרונם בעבורנו אנו.

*

כמה חכמים, פילוסופים, משוררים, אמנים, סופרים וגאונים, כידידיה האלכסנדרוני, בן מימון, הלוי, בן גבירול, עבדו בשדה הספרות לעמים אחרים בשפות זרות ולנו לא השאירו רק מעט מתרגומם.

*

כמה שרי אוצר, חכמה כלכלה ומדינה, אשר הביאו ברכה לעמים אחרים, כאברבנאל, לוצאטו ועוד, ובעד עמם לא עשו מאומה. איה המה משוררינו ומנגנינו כמאיר-בר, אופנבך, היינה, ברנה, מנדלסון ורובינשטיין – כלם נטרו כרמים זרים וכרמם שלהם לא נטרו.

*

כמה בעלי-הון, אדירי ועשירי עמנו, תמכו והחזיקו במעוז ארצות נכריות בהונם ועשרם. כמה רוטשילדים ובלייכרדרים יצאו לישע עמים אחרים, ולמען עמם וארצם לא פּעלו מאומה.

*

כמה גבורים, שרי-צבא מצוינים בתכסיסי מלחמה הערו את נפשם למות על שדי-קטל בעד ארצות נכריות; חיל-צבא יש לנו, לפי הערך, הרבה יותר מכל העמים, אולם בעד עמם וארצם אינם יכולים לעשות מאומה.

*

הוי, לאומים! אתם רוצים, כי נוציא מקרבנו חוקרים, חושבים, פילוסופים, משוררים ומנגנים שיספּיקו לכם מזון רוחני, כי יכתבו בעבורכם את תולדותיכם, כי ישירו את שיריכם, כי יספּרו לכם את אגדותיכם –

אבל אנחנו רוצים לשיר, לחלום, לברוא ולעבוד בעד עצמנו את עבודתנו אנו בארצנו אנו, ואז נגדל פּרחים שיהיו הרבה יותר יפים מאותם שאנו מספּיקים לכם בארצותיכם בגלותנו, מפּני שהפּרחים העתידים יגדלו ויתפּתחו תחת אור, אויר ומרחב לפי חוקי הטבע על אדמתנו…

הקללה האחרונה: “והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות” היא סבת הקללה הראשונה:

“ארור אתה בעיר וארור אתה בשדה”.

בשדה אסרו לנו לגור ולשבת, ובעיר יחנקונו יום יום בגזרות חדשות וכל מרעין בישין.

*

זה שנות אלפּים, אשר נמכרנו לעבדים ולשפחות לאויבינו. לא כל כך בחומר, כאשר ברוח. אין אנחנו פּועלים מאומה, כי אם נפעלים; בנינו ובנותינו לא לנו המה. הננו שוכבים תמיד במטות-סדום, לא כפי מדתנו אנו, פּעם קצר המצע ופעם ארוך הוא יותר מדי.

*

אולם קול בן-אמוץ קורא אלינו ומנחמנו: “לא ישמע עוד חמס בארצך, שוד ושבר – בגבוליך, וקראת ישועה חומותיך ושעריך – תהלה”.

“אתם נצבים היום כלכם – – – טפּכם, נשיכם – – – מחוטב עציך עד שואב מימיך. – – – ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום – – – ואת אשר איננו פה עמנו היום.”

“ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך”.

ברית כרותה עם אבות-אבותינו, אתנו ועם זרענו וצאצאי-צאצאינו עד ככלות הכל, ברית עולם ולא תופר.

*

אין לנו רשות להעביר נחלתנו מצאצאינו, כי תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב היא.

*

אמנם חוב קדוש עלינו להעביר נחלת הגלות המרה והמאררה עם כל תולדותיה מזרענו אחרינו, את השפלות, את מורך-הלב, צרת-העין, קטנות-הנפש, ביטול-היש, אי-הנקיון, אי-הסדרים ואי-המשמעת. כל אלה ילידי הגלות נעביר כליל מעל בנינו אחרינו.

*

אחרי האלות והקללות קרא משה לכל ישראל אשר התיצבו לפני מחוקקם ביראת הכבוד ויביע למו את תעודת ישראל:

“למען הקים אותך היום לו לעם”.

*

“ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים, אשר הפיצך ה' אלהיך שמה; אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך, והביאך ה' אלהיך אל הארץ, אשר ישבו אבותיך וירשתה והיטיבך והרבך מאבותיך”.

*

אבותינו השלימו חלק גדול מתעודת ישראל על ידי הנביאים, בהפיצם את האמונה הטהורה, ובהעבירם את השקוצים אשר כל הגוים הקריבו אליהם את פרי בטנם, ועלינו להשלים את תעודתנו כליל בשובנו לארצנו ונבער את שליטת האדם באדם לרע לו, ולהסיר את המכשלה השלטת גם בימינו אלה, הלא היא: מלחמת העמים איש עם רעהו, והמאה התשע עשרה אשר החלה בהמהפכה הצרפתית כלתה במלחמת הבריטים והבורים.

תעודתנו לפתור את חלום חוזנו אשר חזה לאחרית הימים.

*

לא כן היא התעודה, אשר יורו המתקנים לתלמידיהם, כי תכלית חיינו להיות פּזורים בין העמים וללמדם דעת אלהים בארץ. תעודה כזאת היא תעודה נבערת וחסרת דעת, כי מלבד אשר היא מתנגדת לתורת משה ויעודיה, עליהם להבין את האמת הפּשוטה, כי “חכמת המסכן בזויה”…

“ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך”.

תורתנו תורת אמת, יען כי היא תורת חיים, תורה המתאמתת עם החיים, והמלמדת חוקי חיים למחזיקיה פה בארצות החיים.

*

אם נעמיק חקר בדרכי התורה, אז נחזה, כי היא בחרה בשביל הזהב, כי “לא נתנה תורה למלאכי השרת”.

כזוללים, כנזירים, כהוללים, כמסתגפים שנואים וזרים לה: “האוכל תרטימר בשר ושותה לוג יין זולל הנהו וענוש יענש”, כן גם: “היושב בתענית נקרא חוטא”, והנזיר מביא קרבן לכפּר על חטאתו אשר חטא בהנזרו מן היין (תענית י"א). “כל מה דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה” (חולין ק"ט). ורק פּעם אחת בשנה צותנו תורתנו לענות נפשותינו, ביום הכּפורים, וגם בזאת הורונו חז"ל: “כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי” (יומא פ"א).

*

כשגלו מארצם עזבו את “שביל הזהב” המתאים עם החיים, ויהיו לסגפנים קצונים. וכך מספּרת לנו הגמרא:

"תנו רבנן: כשחרב הבית בשניה רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן רבי יהושע. אמר להן: “בני מפני מה אי אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין?” אמרו לו: “נאכל בשר שממנו מקריבים על גבי המזבח ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם: אם כן לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות? אפשר בפירות, פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים?” “אפשר בפירות אחרים”. “מים לא נשתה, שכבר בטל נסוך המים?” שתקו. אמר להם: "בני! בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר, שאין גוזרים גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה, דכתיב (מלאכי ג): במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כלו. אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט; עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט; עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט. שנאמר: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני!”

(בבא בתרא ס.)

ונמצאו אז גם נזירים קצונים אשר אמרו: “ובדין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין”.

(שם)

*

ורבי יהושע התנא הנאור, מתלמידיו של בית הלל, הבין, כי הסגפנות והנזירות יכלו, חלילה, את שארית ישראל, וכי המצוות נתנו לעם בשביל העם, לטובת העם, ולא העם נברא בשביל המצוות, והוא השתדל בחכמתו להכניע את הסגפנות ולגרש את הנזירות מישראל ולהוליכם ב“שביל הזהב”, דרך החיים.

וזהו הסוד של המקרא:

“ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך”.

הרב צבי הירש מסליאנסקי – ספר ההטפה – כרך א' – חלק 3/6 – הגהה

“אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מצוה להתפלל עם דמדומי חמה”. (ברכות כט:)

אין כל מחזה בטבע הלוקח את לב האדם שבי ומרומם את רוחו אל על, אל עולם המלא זוהר, אור, עונג ורוך, כשקיעת החמה.

*

את המחזה הנהדר הזה הננו רואים בפרשת השבוע: “וילך”.

*

המחוקק היה בן מאה ועשרים שנה, אשר לא כהתה עינו ולא נס ליחה, עומד בערבות מואב נשען אל הר נבו מול כל העם ומברך אותם לפני מותו; העם חש ומרגיש כי שמשם שוקעת ויורדת, על ידו עומד יהושע בן נון משרתו המקבל שפע זיו ואור מבן עמרם אדונו כהלבנה מן החמה.

*

“פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה”. (בבא בתרא עה:)

*

עיני כל העם נשואות אל מחוקקם ורואים ומתבוננים איך משה – השמש – מניח את ידיו על יהושע – הירח – ומשפיע עליו מזוהר נגהו.

*

וילך משה ברוח קדשו בתהום העתיד, וירא את נהרי נחלי הדם המהולים בדמעות ומוח, השוטפים מירושלים עד קישינוב, והשפוכים מנבוכדנצר ונבוזראדן עד ניקולי וסטוליפּין וינבא להם את עתידותיהם, כי “תמצאנה אותו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא: על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה”.

*

וילך משה ברוח קדשו, וירא כי “מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה”; מחוץ תגדלנה הצרות יום יום; לפנים גרשונו מארץ לארץ: בימי אדוארד הראשון גרשונו מבריטניה צרפתה; בימי פיליפ היפה גרשונו מצרפת אשכנזה; מאשכנז לפולניה בימי קאזימיר הגדול, ומספרד נמלטנו לתוגרמה.

*

כעת אין מגרשים אותנו באופן גלוי ורשמי, כי אם יאסרונו בתחום מגבל, בחוקים מוגבלים, למען עשות אותנו לחלאת מין האדם ולכבות בקרבנו את הזיק האחרון של רגש הכבוד וגאון הלאומי.

*

"ומחדרים אימה – תורת המוסר הולכת ונשכחת, ההמון שקוע בשחוק הקוביא, בנינו חמושים בכלי-קרב ורבים מהם מארגנים בחברות שודדי ומרצחים, בנותינו מוכרות כבודן ותומתן; כל המדות הטובות מורשת קדומים – צניעות, חנינה, תום, יושר וצדק – היו כלא היו ותחתן נראה בדור הבא: אכזריות, הוללות, הפקרות, רשע וכסל.

*

וילך משה ויזהירנו לפני מותו לאמר: הקהל את העם, האנשים, הנשים והטף וגרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלהיכם, ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת; ובניהם, אשר לא ידעו, ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלהיכם כל הימים, אשר אתם חיים על האדמה".

*

“תנו רבנן: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקא ורבי אליעזר בן הסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע רבם בפקיעין. אמר להם: מה חדוש היה היום בבית המדרש? אמרו לו: תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים. אמר להם: אעפ”כ אי אפשר בית המדרש בלי חדוש. שבת של מי היתה? שבת של רבי אליעזר בן עזריה היתה. ובמה היתה ההגדה היום? בפרשת הקהל. ומה דרש בה? הקהל את העם האנשים והנשים והטף. אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע. טף למה הם באים? כדי ליתן שכר למביאיהם. אמר להם: מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני". (חגיגה ג.)

*

המרגלית הטובה הזאת טובה היא גם לנו היום, ומכלכלת בקרבה שכר רב להמביאים את טפּם לבתי-המדרש ולבתי-ספר הלאומיים, אשר רק מהם תצא תורה ואורה לדור יבוא.

“ובניהם אשר לא ידעו, ישמעו ולמדו”.. – הורנו המחוקק בשם ה'.

“כי למקטנם ועד גדולם ילכו לדעת את ה'” – יעצנו החוזה ירמיהו.

*

“אהלי שודד, וכל מיתרי נתקו, בני יצאוני ואינם, אין נוטה עוד אהלי ומקים יריעותי. כי נבערו הרועים ואת ה' לא דרשו, על כן לא השכילו וכל מרעיתם נפוצה”. (ירמיהו י)

*

לפנים בילדותנו אנו, ראינו מחזות קדושים בבתי אבותינו, את קדושת השבתות והמועדים, נשמותינו הרכות מצאו מזון רוחני בחדרי מלמדינו, אשר הורונו רק דברי אמונה ודת. לא כן עתה, אשר כל ימי חיינו, לרבות גם השבתות והימים הטובים, שקועים וטבועים אנחנו רק בחומר ובמזון גופני, בנינו ובנותינו שומעים למודיהם בבתי-ספר-העם הכלליים ואינם יודעים ואינם שומעים מאומה על-אדות היהדות; המה אך שומעים חרפּתם, כי יהודים המה, מפּיות חבריהם ואינם מבינים מה זאת.

*

הבה נחלץ חושים להציל את הטף, נבנה בתי-ספר, נקיים את מצות “הקהל”, אשר הרמב“ם חשבה בין תרי”ג המצוות; ניסד חברות ילדים ונראם את האור הגנוז ביהדות. נלמדם את אשר למדונו אבותינו אנו ואז תקוים בהם נבואת בן אמוץ:

“לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם: לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו, כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו, יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו, וידעו תועי רוח בינה, ורוגנים ילמדו לקח”. (ישעיה כט, כב)

את הקריאה הזאת לא נוכל קרוא לעם אחר. כי כל העמים שואפים ללכת קדימה, ולא לשוב אחורנית. אם נקרא, למשל: “שובה ספרד!” “שובה צרפת!” “שובה אשכנז!” או “שובה בריטניה!” והיה אם ישמעו לקול הקריאה וישובו לקדמותם, אז נורא ואיום יהיה מצבם, כי שיבתם תהיה אחורנית כסרטן לימי החושך והבערות, לימי שלטון האדם באדם לרע לו, להאינקויזיציה ולכל השקוצים של ימי-הבינים.

*

לא כן עם ישראל, אם הוא ישוב אחורנית, אז ישוב לאבותיו, לנביאיו ולחכמיו, אז יעלה קדימה, הלאה, מעלה.

*

הנסיגה לאחור (רעגרעס) של ישראל היא ההליכה קדימה (פּראָגרעס) של התבל כולה…

*

שובה ישראל לאמונתך הקדושה, לספרותך הנשגבה, לשפתך המצוינה, למדותיך הטובות, לנביאיך גבורי הרוח, לאבותיך הישרים, ואחרי כן לארצך החמודה…

*

עמדו-נא על דרכים וראו ושאלו לנתיבות עולם בים וביבשה, התבוננו והביטו אל כל חופי הימים בשרבורג, והאוור (בצרפת), בהאמבורג וברמן (באשכנז), ברוטרדם ואנטוורפּן (בהולנד ובלגיה) ועוד, שמה תבינו את גורל אחינו הגולים, הנודדים, הסובלים יסורי מות זה שנים מספּר, מתגוללים באשפּתות עם ילדיהם הגוועים מרעב ומאי-נקיון; כל שערי הארצות סגורים לפניהם; בעבורם נקרא לכל העם, הושיעום, תמכום והשיבום לארצם, כי רק שם יושעו תשועת עולמים ולא יוסיפו עוד לנוד…

*

שיבת ישראל לארצו תהיה תשובה עולמית לכל התבל כולה, אשר שקעה ביון הטומאה, הבערות והאכזריות.

לא קדימה ילכו העמים בדורנו, כי אם אחורנית; דמם כמים ישפך בכל כדור הארץ, כהניהם זמה ירדפו, שריהם בוגדים בארצם וממלכתם בעד שוחד, חכמיהם יורום תוך ורמיה מפיצים חושך ובערות סביבותם.

משאת נפש היהדות, אשר היא ישועת כל יושבי תבל, הפּרוגרס הנאמן, כבר נברא בראשי חוזינו, חכמינו ומסדר תפלותנו. בתפלותנו אנו לא נבקשת מפּלת אויבינו ולא נדרוש רעת שונאינו, כי אם להתם חטאים ולא חוטאים מן הארץ, לאמר:

“ועולתה תקפץ פיה, וכלה רשעה כלה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ”.

“והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פּעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו”.

*

האין זה הפּרוגרס האמתי לכל המין האנושי? הדעה הנשגבה הזאת התבטאה בנבואת “אחרית הימים” מהחוזים בן אמוץ והמורשתי, כי עמים וגוים לא יתמו, ולא יתבוללו איש באחיו, אולם ינהרו יחדו אל הר בית ה', למען ילכו באורחותיו.

“כי מציון תצא תורה”.

*

אנשי כנסת הגדולה הבינו היטב את מחשבות הנביאים ויעודיהם ועל פיהם סדרו את תפלותינו, ומאד השכילו בקראם את השבת הזאת בשם “שבת שובה”, לקרוא באזני העם את נבואת בן בארי:

“שובה ישראל!”

*

והושע החוזה יורנו איך לשוב ואנה לשוב, לאמר: “שובה ישראל עד ה' אלהיך, כי כשלת בעונך”.

*

כי באורך גלותנו נכשלנו בעוננו, ונטפּול אמונות כוזבות על דתנו הצרופה, ונחל להאמין בכחות ורוחות אשר אבותינו לא ידעום, ונחל לעשות מעשים, אשר לא צוה ה'.

הנביא קורא אלינו: שובה ישראל מתעתועיך והבליך, הסר מעליך את כל האמונות הכוזבות ואת כל חלאת הגלות אשר דבקה בך ושובה עד ה' האחד והמיוחד.

*

בהפטרה הזאת נראה גם מחאה נמרצה נגד ההתבוללות לאמר:

אשור לא יושיענו.

*

מה נורא לשמוע קול העם בתפלתו:

"והגן בעדנו והסר מעלינו אויב - - - והסר שטן מלפנינו ומאחרינו - - - ושמור צאתנו ובואנו". *

שובה ישראל, בנה ביתך וסיים את פּרשת היציאה והביאה לארצות נכריות; שובה לארצך, לארץ אבותיך ושם תושע תשועה עולמית.

“זכור ימות עולם! בינו שנות דור ודור! שאל אביךָ ויגדך, זקניך – ויאמרו לך: בהנחל עליון גוים, בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו. ימצאהו בארץ מדבר ובתהו יליל ישימון, יסובבנהו, יבוננהו, יצרנהו כאישון עינו”.

*

ערך התולדה גם בימי משה, בפנותו אל העבר, אל ימות עולם, אל האבות ואל הזקנים; אין עם עלי תבל, אשר יוכל לקרוא כמחוקקנו בעת ההיא, את הקריאה התולדית הזאת:

“זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור!”

*

אבי הנביאים נבא, כי יבואו ימים לבני עמו כימי המדבר, אשר הוה לא יהיה למו, וכל חייהם יהיו תלוים רק בעברם הגדול, אשר רק ממנו לעתידם תוצאות…

*

בימינו, בדורנו אין כל הוה כלכל העמים, כי אם ים מלא דמעות ודם, אשר גליו ישטפו על כל ארצות אירופּה, ומהם יסתער ויתפּרץ קול אנחה נוראה, המרעיש את לבבינו ומחריד את נפשותינו ואין לנו כל תחבולה להשביחם ולהרגיעם בלתי בקול הקריאה האלהית הזאת:

“זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור!”

*

ביחוד עלינו לקרוא את הקריאה הזאת לבני-הנעורים: למדו את דברי ימינו, התבוננו בדברי חוזינו, תנאינו, אמוראינו, גאונינו, חכמינו ומשוררינו, התעמקו בהם ותוכחו לדעת, כי צאצאי עם עתיק יומין הנכם, צאצאי עם כביר, אשר רבות פּעל ועשה בשאתו את דגל האמונה הטהורה ונס החופש והדרור; יוצאי חלצי המשורר הקדוש, אשר שר את שירת “האזינו”, השירה האדירה והנשגבה המלאה קולות רכים, נעימים וערבים כסוד שיח שרפי קודש, כקול הצפּרים משוררות הטבע, המבשרות את האביב והקיץ; ופתאום ירעימו אמריו ככלי-תותח, המחריבים והמשחיתים את התבל ומלואה, השחים בנהרי דם.

*

נפּוליאון הראשון בתור גבור צבאי הבין היטב להעריך את המבטא הצבאי האיום:

"אשכיר חצי מדם,

וחרבי תאכל בשר…"

הוא, הגבור הצרפתי הגדול, חרץ משפּטו, כי אין דוגמת המבטא הזה בכל הספרות הצבאית בכל התבל כולה.

*

ימצאהו בארץ מדבר ובתהו יליל ישימון".

גם הנביא בן חלקיהו קרא בשם אלהי ישראל לעמו:

“זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה”.

לאמור: כל העמים נהיו לעמים, אחרי אשר משפּחות הוריהם ושבטי אבות-אבותיהם התנחלו והתאזרחו לאט לאט בארצותיהם, ואחרי כן התפתחו ויהיו לעמים. באו אחרי כן עמים זרים ואמיצים מהם, גרשום, גלום ויפזרום ויהיו ללא-עמים. לא כן גורלנו. אנחנו היינו לעם בטרם עוד התנחלנו בארצנו, כי מצאנו במדבר ויצב רק “גבולות למספּר בני ישראל”, כי “חלק ה' עמו ויעקב חבל נחלתו”.

“שאל אביך ויגדך, זקניךָ – ויאמרו לך”.

מני שים אדם עלי ארץ, וכל עוד ימי השמים עליה היתה ותהיה מלחמה רוחנית בין האבות והבנים, בין הדור החולף לדור הבא.

*

האבות כבר התקררו מאש חשקם ותאותם, דעתם מיושבת ומזגם קר; הם מביטים על החיים וכל שאיפותיהם וחמודותיהם כעל צללים עוברים, על עמדתם יעמדו ומתרשלים ללכת הלאה ולעלות מעלה.

הבנים בעצם חומם, חשקם בוער כאש פלדות, תשוקת החיים מתגברת מיום אל יום, ישוקו, יהמיו כהמית הים לגליו, מתאמצים להתנשא, להתרומם, לעלות וללכת קדימה.

*

הזקנה והנוער, המנוחה והתנועה, השביתה והעבודה – אלה הם הכחות ההפכים הנלחמים – האבות והבנים.

*

המלחמה הזאת מעמדת את החיים על בסיס נאמן וממתקת את מרירותיהם; היא תשכללם ותסול לפניהם את המסלה התיכונה – שביל הזהב. – הבנים מתאמצים ומתלבטים לעלות מעלה, והאבות יעצרום אחורנית לבלי יכשלו בחפזם במרוצתם…

*

מאושרים הם האבות והבנים, אשר איזו פשרה תפשרם במלחמתם, וסוף סוף ישתרר השלום במעונם.

אומללים המה ההורים וצאצאיהם, אשר לא ימצאו כל פשר, מלחמתם הולכת ומתגברת יום יום, האבות ילכו אחורנית כסרטנים, הבנים עפים כברקים קדימה, ומה נורא התהום המבדיל ביניהם, ומה איום אסונם!…

* בן עמרם בשירתו האחרונה והנצחית הורנו את כל זאת בדברים נשגבים וקדושים, לאמר:

“צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך. וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, ויאמר: אסתירה פני מהם, אראה מה אחריתם, כי דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בם. – הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם, ואני אקניאם בלא עם”.

*

בדברים הקדושים האלה נלמד לדעת איך לפשר בינינו ובין יוצאי חלצינו, כי נזכירם ימות עולם ונבינם שנות דור ודור. ואם לא נעשה זאת, אז נראה את אחריתם, כי דור תהפוכות יהיו, בנים לא אמון בם – בלא אל ובלא עם…

¹

“כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש, וברית שלומי לא תמוט – אמר מרחמך ה'.” (ישעיה נד, י)

שלש תקופות לכל עם ועם: תקופת הצמיחה, תקופת המעשים ותקופת הכליון.

*

על כל העמים תעבורנה שלש התקופות האלה אך פעם אחת ותקופת הכליון תכלם ותשמידם מתחת שמי ה'. לא כן עם ישראל, אשר דברי ימיו עגולים, ותולדותיו סופן נעוץ בתחלתן בלי קץ ותכלה. והנביא האחרון כבר הבטיחנו, לאמר:

“כי אני ה' לא שניתי ואתם בית ישראל לא כליתם”.

וחכמינו ז"ל אמרו:

“גלו למצרים – שכינה עמהם; גלו לבבל – שכינה עמהם; גלו לעילם – שכינה עמהם”. (מגילה כט.)

ובדברים יותר ברורים ופשוטים:

“אוריתא וישראל וקודשא בריך הוא חד הוא”.

*

מאברהם עד משה תס"ה שנה, היא תקופת הצמיחה הראשונה.

ממשה עד מות שלמה תע"ז שנה, היא תקופת-המעשים הראשונה. – רב העליליה הוא שמואל הנביא.

מימות שלמה עד הריגת גדליה שע"ה שנה, תקופת-הכליון הראשונה.

*

“ונתתי רוחי בכם, וחייתם, והנחתי אתכם על אדמתכם – רבנו יחזקאל! עבד שמכרו רבו לאחרים, כלום יש עליו כלום? תשובתו: והעולה על רוחכם, היה לא תהיה, אשר אתם אומרים: נהיה כגוים. חי אנכי, כי ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם”. (ילקוט)

עזרא הוא שמואל השני ומימי חורבן הבית עד אלכסנדר הגדול היא תקופת הצמיחה השניה, שלש מאות שנה.

מאלכסנדר המוקדוני עד הריב בין האחים הורקנוס ואריסתובל היא תקופת המעשים השניה.

התחלת תקופת הירידה מריב שני האחים הורקנוס מחוץ ואריסטובלוס על הר הבית. העם בקשו את חוני המעגל שיתפּלל על מפּלת אריסתובלוס וחילו, ויהי כי הציקו לו על ככה, וישא הצדיק את כפּיו השמימה ויאמר: רבון העולמים! הללו העומדים עלי, עמך הם, והללו שבמצור כהני קדשך הם. יהי רצון מלפניך שלא תשמע בקול שניהם, בקנאתם אלה נגד אלה. ככלותו להתפּלל ותהי נפש העם מרה עליו ויסקלוהו כרגע.

*

“לא ידעתי נפשי שמתני מרכבות עמי נדיב”.

רש"י מפרש את הכתוב הזה: “כנסת ישראל מתאוננת: לא ידעתי להזהר בימי ריב האחים, ונפשי שמתני להיות מרכבות לשאר אומות, אחרי אשר הקריבו משפּטן אל הרומים”.

*

מריב האחים עד חורבן ביתר בערך מאתים שנה, היא תקופת הירידה השניה.

*

“לא מאסתים – בימי הרומים, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי הדורות” – תקופת הצמיחה השלישית.

*

במאה האחת עשרה בספרד תחת ממשלת הערבים: התפּתחות ספרותנו מרבי שמואל הנגיד עד מות הרמב“ם והרמב”ן – היא תקופת המעשים השלישית.

*

חשכת ימי-הבינים עד נפּוליאון הראשון היא תקופת הכליון השלישית.

*

תקופת הצמיחה הרביעית – בימינו, דור הרצל, ובנינו, הדור הבא אחרינו, יזכו לתקופת המעשים הרביעית.

שניהם צמודים ודבוקים יחד כשלהבת בפתילת השמן, וכל עוד אשר השמן לא יחסר, תאיר השלהבת אורה מסח.

*

“ברוך אלהינו, שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו”.

*

התורה, רק התורה היא עץ חיינו, אשר אם גם ינתש ממקומו, והמקרה יטלטלהו לארץ אחרת, גם אז ינטע שנית באדמתו החדשה, יחדש כחו, יך שרשיו למטה ויעשה פרי למעלה.

“כי האדם עץ השדה”.

*

כל העצים – העמים – כאשר נסחו מאדמת מטעם, נתערבו מין במינו, הרכבו בזמורות זרים, באקלימים אחרים ויבטלו מן העולם ויהיו כלא היו.

*

התורה מסכה בישראל סם חיים מיוחד במינו, ואם גם יתערב במינים אחרים כחו אתו, ומין בשאינו מינו אפילו באלף לא בטל.

“הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב”.

*

החוזה בן בוזי בעמדו על אדמת נכר, בראותו את עמו הגולה והנסח מארצו, צווה מאת נותן התורה, לאמר:

“ואתה בן אדם, עשה לך כלי גולה וגלה יומם לעיניהם, וגלית ממקומך אל מקום אחר לעיניהם, אולי יראו, כי בית מרי המה, והוצאת כליך ככלי גולה יומם לעיניהם, ואתה תצא בערב לעיניהם כמוצאי גולה, לעיניהם חתר לך בקיר, והוצאת בו: לעיניהם על כתף תשא, בעלטה תוציא, פּניך תכסה ולא תראה את הארץ, כי מופת נתתיך לבית ישראל. ואעש כן כאשר צוויתי, כלי הוצאתי ככלי גולה יומם, ובערב חתרתי לי בקיר בידי, בעלטה הוצאתי, על כתף נשאתי לעיניהם. – ויהי דבר ה' אלי בבוקר לאמר: בן אדם, הלא יאמרו אליך בית ישראל, בית המרי: מה אתה עושה? אמור אליהם: כה אמר ה' אלהים: הנשיא המשא הזה בירושלים וכל בית ישראל, אשר המה בתוכם, אמור אני מופתכם, כאשר עשיתי כן יעשה להם: בגולה בשבי ילכו, והנשיא אשר בתוכם אל כתף ישא בעלטה ויצא, בקיר יחתור להוציא בו, פניו יכסה, יען אשר לא יראה לעין הוא את הארץ”.

*

התלמוד מבאר:

“מאי כלי גולה? חמת, נר, שטיח וקערה”. (נדרים דף מא)

*

“רבי שמעון אומר: זו קופּה של ד' אזנים המחזקת את הכל. והיה הנביא מזהירם לעשות להם. ולא עשו כן. ולאחר שגלו היה אחד מהם רוצה ללוש עיסתו ולא היה יודע במה, והיה חופר גומא בארץ ולש בה, והיו צרורות נבלעים בעיסתו ומקהין את שיניו. הדא הוא דכתיב: ויגרס בחצץ שני”.

(מדרש קינות)

*

חמת – אי-שכרון.

“יין ושכר אל תשת, אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד, ולא תמותו, חוקת עולם לדורותיכם. ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור”.

*

נר – דעת. כי “אם אין דעה, הבדלה מנין?”

*

כאשר גלינו מארצנו בטלה עבודת הכהנים וכל העם נהיו לבאי אהל מועד, פּכחים ופקחים שותים רק מים מן החמת ואוחזים את הנר… למען דעת איך להבדיל בין הקודש ובין החול.

*

שטיח – טהרת חיי המשפחה.

*

הקערה – השלחן הטהור והכשר.

*

“זו היא הקופּה של ארבע אזנים המחזקת את הכל”.

עכשיו כמעט אבדו מאתנו כלי הגולה, חמת המים נתחלף בבקבוק היין והשכר, אותות שכרון יראו ברחובותינו, הנר יכבה לאט לאט, השטיח חלל בבתינו, והקערה מגואלה במרק פּגולים.

*

הבה נחדש את הקופּה של ארבע אזנים, נחזק ונתקן את כלי הגולה, נאחד את התורה והחיים, הזקנים יאירו את הנר, הצעירים יטהרו וינקו את השטיח ויחד ישמרו את הקערה, וכלנו נשוב לשתות מים מן החמת.

*

כלי הגולה נתנו לנו חיל וכח עד היום בגלותנו, והם יאמצונו ויחזקנו לשוב לארצנו לאור באור החיים כמלפנים.

“כי כה אמר ה' אנוש לשברך, נחלה מכתך; אין דן דינך למזור, רפאות תעלה אין לך, כל מאהביך שכחוך, אותך לא ידרשו”. – “כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאום ה‘, כי נדחה קראו לך, ציון היא דורש אין לה, כי כה אמר ה’ הנני שב שבות אהלי יעקב ומשכנותיו ארחם, ונבנתה עיר על תלה וארמון על משפּטו ישב”. (ירמיה ל)

מחלת העצבים מתחלקת לשלש מדרגות: געשה (היסטריה), שתוק (פּאַראַליזיס) וחלי-נפילה (אפּילפּסיה); הראשונה במוח, השניה בשאר אברי הגוף, והשלישית מכף רגל ועד ראש.

*

בני עמנו מתחלקים בדורנו לשלש מפלגות: הנאורים (המתקנים), החרדים (האורתודוכסים) והמתפּרצים (הראַדיקלים).

*

חכמי הרפואה כבר נמנו וגמרו על פּי ספירה (סטאַטיסטיקה) מדויקה ונכונה, כי מחלת העצבים בכלל שלטת ביותר ביהודים, עדי אשר רבים מהם יכנוה בשם “המחלה היהודית”. סבת הדבר היא הגלות והטלטול, המנדים והמטלטלים אום זה שנות אלפּים.

*

כל מפלגה ומפלגה לקחה לה אחת משלש אלה למורשה – מורשת עולם. הנאורים נחלו למו את הגעשה; החרדים – את השתוק, והמתפּרצים – את חלי-הנפילה.

*

הנאורים־המתבוללים – היסטריים המה: גויתם בריאה ומשוכללה, חיים המה בסדר ומשטר, עובדים את עבודתם בחריצות ודייקנות; אולם חשים הם במוחם, המה מפחדים תמיד מפחד “למה יאמרו הגוים?” והם הוזים הזיות ומבקשים עצות איך להשיג את ההתבוללות המחלטת והגמורה לבל יכירום, כי מזרע ברך ה' המה…

*

החרדים־האורתודוכסים חולים במחלת הפּאַראַליזיס, מוחם בריא וצלול, אולם גויתם רפה וחלשה, אינה מתנענעת ומתעוררת כדבעי, אבריהם לא התפּתחו, תרדמה עזה נסוכה עליהם תמיד, ועבודתם פּסולה, כי אין כל סדר ומשטר בחייהם ובכבדות יתנהלו.

*

הרדקלים־המתפּרצים וכל האיסתים למיניהם עפּילעפּטיקים המה, מתנענעים, מתעוררים ומתפּרכסים בהעויות משונות, מתנפּלים, מתלבטים בשאון ורעש בכל מקום ובכל זמן, מכים ומוכים, פּוצעים את הכל ונפצעים מכל, שוברים ידיהם ורגליהם, ונושכים את לשונותיהם בשיניהם מרוב

פּרכוס ותנועה.

*

מה נואלו אלה החיים על פּי הלוח; שכני הנאור, המתקדם, הוציא את תנורו מתוך ביתו בראשית ימי האביב, החליף את בגדי החורף בבגדי הקיץ, וכמוהו עשו כל בני-ביתו; הקור גבר, השלג נפל, הוא נחלה בדלקת-הריאה, אשתו – ברומטיות, צאצאיו חשו בגרונם; הרופא בא ויגער בו: “אתה הסבות בכל אלה! למה מהרת להוציא את התנור מביתך? מדוע החלפת את הבגדים בטרם הקיץ בא? גמולך בראשך!”

*

רבים הם בעמנו ההיסטריים החיים על פּי הלוח ומתימרים במאה העשרים בטרם בא האביב הנכון.

*

והרדקלים-המתפּרצים, המתיצבים בראש כל המורדים בכל הזמנים ובכל הארצות, הם יזכירוני את גורל חיי אחד ממכירי, ישראל, החבר בכל החברות, המתעסק בכל צרכי הצבור, הפּותח את כל האספות והמתענין בכל עניני העיר, ואשתו וצאצאיו – גועים מרעב ומקור…

*

גורל ישראל בין העמים כגורל העני הבא אל קרובו העשיר, המבטל את ישותו, מתבלבל ואיננו יודע איך לשבת, איך לאכול, איך לכלכל את דבריו במשפּט וסדר, עיניו נשואות רק אל אדון הבית, עונה אמן על כל דבריו, ירא להתנועע, אולי יפריע בתנועותיו את מנוחת האדון, הולך אט על ראשי אצבעותיו ומפחד אולי יעשה מדחה ויהי לבוז בעיני איש-חסדו.

*

הוי, מה נוראה ומגואלה היא העבדות ההיסטרית הזאת, בלי הבדל אם היא חמרית או רוחנית!

*

והארוכה לכל המחלות האלה היא רק “שיבת שבות אהלי יעקב”, לבנות העיר על תלה וארמון על משפּטו ישב, אז ינער ישראל מעליו את אבק הגלות וכל תחלואיו גם יחד.

“רבת צררוני מנעורי, יאמר נא ישראל: רבת צררוני מנעורי. גם לא יכלו לי!”

אמנם כן, לא יכלו לנו להשמידנו כליל; אולם חלקים רבים וגדולים נפרדו מאתנו ויתבוללו ברודפיהם וצורריהם.

*

“אפרים בעמים הוא יתבולל; אפרים היה עוגה בלי הפוכה – אכלו זרים כחו והוא לא ידע, וגם שיבה זרקה בו והוא לא ידע”.

את הדברים האלה קרא החוזה בן בארי, בראותו את בני אפרים שולחים יד בנפשם ומאבדים את עצמם לדעת, בהתבוללם בשכניהם, “מצרים – קראו, אשור – הלכו”, והם לא הרגישו, כי זרים יאכלו כחו, הונו וכל כשרונותיו ומדותיו.

*

“האומרים היה נהיה ככל הגוים” –

התמרמר יחזקאל בשבתו על נהר כבר ובראותו את ההתבוללות המשובה של הגלות החל אשר בבבל, בהכשדים, העם לא היה.

*

החורים והסגנים אשר ידם היתה במעל לשאת נשים נכריות ולדבר אשדודית בימי נחמיה בן חכליה הנשיא.

*

יוזן, מנילאוס ואלקימוס, מרשיעי הברית, עבדים נרצעים ומשועבדים לאנטיוכס הסורי המשוגע, וכל המתיונים אתם.

*

האצילים הגאיונים והחנפים הבזויים אוהבי רומא בימי יוסף בן מתתיהו (פלאוויוס).

*

המתחפּשים והמתכחשים לעמם בתקופת הזהב ואחריה בספרד הרשעה.

*

בית בן-מנחם וכמה מתלמידיו ומשובת האשה הגדולה הנריעטה הרץ ותעתועיה בבירת אשכנז.

*

סופרינו ברוסיה בתקופת ההשכלה ובאגרוב בראשם, בדור החולף עד המתקנים ונושקי השבט בדורנו, כל אלה יוצרי ההתבוללות, אשר שמה שמות בעמנו ותעביר רבבות נפשות ממחננו למחנות מריבינו וצוררינו.

*

"על גבי חרשו חורשים, האריכו למעניתם. ה' צדיק קצץ עבות רשעים, יבושו ויסוגו אחור כל שונאי ציון, יהיו כחציר גגות שקדמת שלף יבש, שלא מלא כפּו קוצר וחצנו – מעמר. ולא אמרו העוברים “ברכת ה' אליכם” – “ברכנו אתכם בשם ה'”.

*

המשורר ישוה את החורשׁים, אשר רצו תמיד לחרוש את ציון לשדה, כדברי מיכה: “ציון שדה תחרש”, לאמר: להכניע ולהחליש את הרוח הלאומי במחרשת ההתבוללות.

*

והחורשים רבים מאד ויאריכו למעניתם מן בית אל בימי ירבעם בן נבט עד המתבוללים בימינו בדורנו.

*

“רבת צררוני מנעורי – יאמר נא ישראל; רבת צררוני מנעורי, גם לא יכלו לי ולא יוכלו לנו, כי יבושו ויסוגו אחור כל שונאי ציון, כל המתפּארים בשם **”הולכי קדימה"**, המתקדמים החורשים את ציון, אחרי ראותם את משוגתם יסוגו אחור, וציון תבנה וירושלים תוסד.

הוי על הרופאים – רופאי-אליל – המרפּאים את הבריאים ואל החולים אינם שמים לב.

*

אחינו החרדים מקדישים את כל כחותיהם אך עבור אלה השומרים את הדת ומסורים לקדשי עמם גם בלעדם, ולאלה היהודים הרחוקים ממסורת אבות ומקדשי האמונה לא יפנו ולא יחפּצו לדעתם.

*

נגד הקנאים האיגואיסטים האלה נוכל למחות בשם מחוקקנו, אשר התורה מספּרת לנו:

“ויקהל משה את כל עדת בני ישראל”.

*

“בעשות בני ישראל את העגל רצה הקדוש ברוך הוא למחות את שמם מתחת השמים. התחיל משה לטעון: רבונו של עולם, הם בטלו ראשו של דבור “לא יהיה לך” ועברו עליו שעשו את העגל, ואתה מבקש לבטל סופו, שנאמר “ועושה חסד לאלפים לאוהבי”, וכתיב “זרע אברהם אוהבי”. אמרת לאברהם, אני שומר לבניך חסד עם ב' אלפים דור, שנאמר: “ועושה חסד לאלפים”, וכמה דורות מאברהם עד עכשיו – שבעה דורות. אמר הקדוש ברוך הוא למשה: ואין אתה מזרע בני בניהם? אני הורג את אלו ואעשה אותך יותר מהן, ונמצאת שבועתי מתקימת. אמר משה: רבון העולם, כשם שנשבעת לאבות, כך נשבעת לשבטים, ולדברך הרי אתה מעמיד משבט לוי, שאני משבטו, ומה יש לךָ לומר לשבט ראובן ולשבטים אחרים? באותה שעה לא היה יכול כביכול להשיבו. אחרי כן אמר הקדוש ברוך הוא: יפה אמרת! ומיד וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו” (שמות רבה פ' מ"ד)

*

מוסר השכל להיראים והקנאים, כי ידאגו לכל ישראל, ולא רק לאחיהם בדעות ובמעשים.

*

כל איש בריא ושלם באבריו איננו מרגישם. הוא רואה ולא יחוש כי עיניו רואות; הוא שומע ולא יחשוב כי אזניו שומעות. לא יזכור גם את קיבתו וריאתו. גם ראשו ולבו לא יעלו על זכרונו כי הם פּועלים מאומה.

לא כן אם יתקלקל אחד מהם: אם יחל לשעול, אז יזכור את ריאתו; אם יאבד טעמו, אז יזכור את קיבתו, וכן הלאה.

*

כמשפט האדם בפרט, כן משפט העם בכלל: העמים החיים בארצותיהם חיים נורמליים, לעולם לא ישאלו שאלות על קיומם. הצרפתי, האשכנזי והאנגלי לא יפונו אף רגע בלאומיותם, יען כי בריאים ושלמים הם ברוחם כבגופם. לא כן עם ישראל החולה, החי חיי גלות וגרות בתוך ארצות שונות ועמים זרים, מדברים שפות זרות, מתחנכים בחנוך זר ומתנהגים בחוקים ונמוסים זרים – לכן יחלו בניו לחוש את חולשתם ומבקשים עצות ותחבולות במה להחלים ולהגביר את קיומם בתור לאום.

*

אחינו החרדים אינם מרגישים את מחלת הדור הצעיר, יען כי הם עומדים וקימים על בסיס מוצק ונכון, על יסוד האמונה התמה, ואינם צריכים לסמי-המרפּא ומזור כלאומיות וציוניות.

*

בני הדור הצעיר, אשר רופפה אמונתם ואש דתם עוממה, הם חשים את חולשתם, מרגישים את ריקניותם, לכן מתאמצים למצוא אמצעים חדשים במה להוסיף און ועצמה לקיומם; להם נחוצים הערכים החדשים האלה כאויר לנשימה.

*

על החרדים להבין ולדעת, כי בשעה שמנהליהם הקנאים הגדולים מיסדים אגודות חדשות אשר אין כל שחר למו ועוברים על “לא תתגודדו”, עליהם לעזור את בניהם, הדור הבא אחריהם, כי לא יעזבום כליל. נטעו בלבם נטעי נאמנים של הלאומיות והציוניות, שני העמודים החדשים אשר עליהם יכון היכל ישראל.

המסיתים והמדיחים השלוחים מטעם ראשי הנוצרים הקנאים לבני ישראל סבא למשכם בחבל אהבה אליהם לפתותם, להשמידם, להטבילם ולהעביר על נפשם את המים הזדונים; המשולחים הזדים האלה שואלים אותנו: “מדוע לא תקיימו את פקודת תורתכם: אחרי רבים להטות?”…

*

השאלה הזאת כבר מצאה לה תשובה בילקוט שמעוני פרשת וישלח:

“כותי אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה: כתוב בתורתכם: אחרי רבים להטות – מפּני מה אינכם משוים עצמכם עמנו, הרבים מכם, לעבודה זרה? אמר לו רבי יהושע: יש לך בנים? אמר לו: הזכרתני צרתי. בשעה שהם יושבים אל שולחני אינם עומדים עד שמפצעים מוחיהם אלו לאלו. אמר לו: ומשוה אתה עמהם? אמר לו: לאו! אמר לו: עד שאתה אומר לי: לך להשוות עמנו לעבודה זרה – לך אתה והשוה עם בניך. מיד נדחף הכותי והלך לו. אמרו לו תלמידיו: רבנו רבי יהושע, לזה דחית בקנה, ברם לנו מה אתה אומר? אמר להם: איני משיב אתכם ריקנים! בעשו כתיב נפשות – הרבה; וביעקב כתיב “שבעים נפש”, אלא עשו שעבד אלהות הרבה כתיב בו נפשות הרבה; יעקב שכל ביתו עובדים לאל אחד כתיב בו נפש, – ויהי כל נפש יוצא ירך יעקב”.

*

ביאור עמוק הוא המאמר הזה להמושג של “רבים”, לאמר: אם הרוב אחד הוא אז כחו רב לבטל את המיעוט; לא כן אם הרוב מכלכל בקרבו חלקים שונים, אז חלק אחד מבטל את משנהו ואין כח בכולם יחד לבטל את המיעוט, אם גם המה הרבים.¹

*

ההגיון הזה נמצא בהלכה, כי “איסור שנפל לתוך היתר, ביבש בטל ברוב, ובלח – בששים. אבל הפּיגול, הנותר והטמא בהתבוללם מבטלים אלו את אלו, לאמר: הפּגול והנותר מבטלים את הטמא; הנותר והטמא מבטלים את הפּגול; הטמא והפּגול מבטלים את הנותר”. (יורה דעה סימן צ"ח)

*

התשובה ברורה: לו היו כל מתנגדינו שוים באמונתם, כי אז עברנו על פּקודת “אחרי רבים להטות”, אבל אחרי אשר הנוצרים מבטלים את המושלמנים והבדואים ושני האחרונים מבטלים את הראשונים; גם הנוצרים בעצמם מבטלים אלו את אלו בכתותיהם השונות, הקתולים מבטלים את הלוטרנים ושניהם – את הנוצרים היונים, ואין בכולם כח הרוב לבטל את אמונתנו הצרופה הרת כל האמונות.

*

רבי יהושע בן קרחה לא דחה את הכותי בקנה, כי אם באר לו את הגיונו האמתי, כי אחרי אשר בניו מפצעים את מוחיהם איש את אחיו ומבטלים איש את רעהו, אז לא יוכל להשוות עמהם. תלמידיו חשבו מראש שדחהו בקש, לאמר: אם לא תוכל לעשות שלום בביתך, איך תרצה לאחד את כל העולם כולו? לכן באר למו את כונתו, כי תשובתו היא הגיונית ולא ריקנית: בעשו כתיב “נפשות”, מחולקות ונבדלות באמונותיהן, וביעקב כתיב “נפש”, שכלם כאחד מאמינים באל אחד.

*

ישראל סבא זוכר את צרותיו, אשר סבל מבניו, אשר פּצעו והלמו איש את אחיו זה אלפּים בשנים ובהתקוטטם יתגעשו, ישתגעו ויתנפּלו על אביהם הזקן מכל עברים, וכל זאת המה עושים בשבתם אל שלחן החיים ונלחמים מלחמת קיומם איש את אחיו, אז נורא הוא גורל עתיק היומין, כי הוא מוכה מכולם, לעולם, בכל מקום. כי בכל זמן ובכל מקום אשר רבו המריבים התלבט הוא תחת רגליהם ויוכה שוק על ירך מכל הצדדים.

*

כל קיומנו, צרותינו ותלאותינו לא בדרך ישר, כי אם ב“דרך אגב” הם, כי נפעלים אנחנו ולא פּועלים, נעשים ולא עושים, תלויים בדעת ובגורל אחרים ולא בדעתנו ובגורלנו אנו.

*

רקבון בא בגוית עמנו, צרעת ממארת נגע השמד שהתדבק בתוך צעירינו ההולכים ונבדלים מעמם על מנת להכנס בתוך בתי הספר הגבוהים, הולכים ופורשים גם אחרי שגמרו את למודיהם על מנת להתמנות לאיזו משרה…

*

אל תבכו למתים, בכו בכה לאלה הזאטוטים הרעננים ההולכים ופורשים מעמם ונוטים אחרי הרבים המזויפים…

“כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו: הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב”.

שתום העין היטיב לראות מרחוק בזמן, כי עם ישראל יהיה עם יחיד במינו ולא יתחשב בגוים.

*

אחרי קיומו כארבעת אלפים שנה, שאול ישאלו עליו חכמים וחוקרים, משלו ומשל עמים אחרים, אם עם הנהו או לא?!

*

לשחוק או לבכות? – בראותנו איש שב וכביר-ימים משתדל להשיג תעודת בגרות!

*

מושג שם “עם” על פי תורתנו הוא בעל שלש קנינים: משפּחה, לשון וארץ – למשפּחותם, ללשונותם בארצותם.

*

אחינו המתקנים והמתבוללים שמונו ללא־עם, אחרי אשר תחסר לנו הארץ, ויתנו לנו תעודה, משלחת אמונה, בעת אשר הם בעצמם כחשו בה.

*

חכמינו ופילוסופינו החדשים חלמו את החלום הגדול והיפה – אזרחות עולמית, קוסמופּוליטיות, ובחלומם בהקיץ ותרו על כל קנינינו הלאומיים, טהרת המשפּחה זנחו ואת השפה שכחו ויצאו לרעות בשדות אחרים.

*

הקוסמופּוליטיות היא אך חלום יפה, אשר לעולם לא תתגשם, כשם שכל צפּרי שמים לא תתהפּכנה למין אחד, וכשם שכל עצי היערות לא יהיו למין עץ אחד, כן לא יהיו כל העמים לגוי אחד בארץ.

*

את חסרון הארץ, אשר חסרנו זה כאלפּים שנה, מנו לנו הגלות, הפּזור בין העמים, היסורים, הגזרות והגרושים, הרדיפות והמועקות, כי שמונו לעם לבדד, לעם בלי ארץ.

*

“כל מכת שבט, אשר הצליפה על גוית היהודי בימי-הבינים – יאמר אמרסון האמריקני – היתה לשלהבת אש בלבו פנימה. בית-כלאו, מעונו הדל בהגיטו היה לו לארמון מפואר, כל ספר מספריו, אשר נשרף על ידי הישועיים הקנאים, היה לעמוד-אש להאיר עיניו בחשכת גלותו ויאמצו ויעודדו את רוח לאומו…”

*

האידיאל, אשר נביאינו חזוהו ברוח קדשם ושאפו אליו בכל חום נשמתם, היה, כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו, אבל יסירו מעליהם את משפּטיהם הקדומים, אשר נחלו למו מימי קדם, ויחלו לאהוב ולכבד איש את רעהו ולעבוד יחד לטובת כלם.

האידיאל הזה מתגשם לאט לאט וכל האומות הקטנות, העשוקות ורצוצות, החלו לדרוש את משפּטן וזכותן בחיים.

*

הנה ימים באים, אשר יביאו תקוה וישע, צדק ומשפּט לאלה העמים החלשים, מחוסרי-ארץ ועזובי-מולדת, אבל בעלי נפש לאומית חיה וערה, החושבים והמרגישים כי עודם חיים, המחכים והמצפּים לעתיד מזהיר; לא כן גורל העמים אשר תקותם אבדה, הם אינם מכירים בישותם, כי דרכם תאבד.

*

עלינו לחזק בעוד מועד את אשיות לאומיתנו, למען נוכל לדרוש את זכיותינו, לתבוע את עלבוננו, ולא נשאר עוד “עם לבדד” כאבר מדולדל במין האנושי וכבריאה, אשר אין בכחה לא לחיות ולא למות.

*

הבה נחזק את שני הקנינים אשר נשארו לנו בעצם תומם: המשפחה והלשון, והקנין השלישי, הארץ, ימנה לנו בקרוב.

ראש השנה, יום הזכרון, יום תרועה הוא, הוא חג שנתו החדשה של העולם כולו, – לפי תורתנו, – חג האנושיות כולה, אשר לשלומה אנו בני-ישראל מתפּללים:

“כי זכר כל המעשים לפניך בא”.

“ועל המדינות בו יאמר”.

*

תפלותנו הנן כבוד אומתנו זה אלפּים בשנים; אין עם על כל כדור הארץ, אשר לא רק על עצמו ואשרו יתפּלל, כי אם על אושר התבל כולה והצלחת כל העמים כישראל.

*

כספּירים ואבני-חן מזהירות התפלות של הימים הנוראים:

ובכן תן פחדך על כל מעשיך…

ויעשו כלם אגודה אחת לעשות

רצונך בלבב שלם".

*

היהדות לא הוציאה את עצמה מהאנושיות. תפלותיה נסדרו עוד בשבתה על אדמתה בתור עם חי.

*

רוח הסבלנות ורחמנות על כל היצור ירשה עוד מאביה ומחוללה הראשון, בהתפּללו על סדום; ממלכה החכם בפתחו את מקדש ה' בתפלתו בעד הנכרי אשר יבוא אל הבית הקדוש להתפּלל.

*

גם בעת לכתו אסור בגולה תחת שבט לגיוני הרומים ודמו שותת מפּצעיו האנושים, גם אז לא קלל את אויבו, כאשר תקנו האשכנזים במלחמה העולמית האחרונה תפלה מלאה קללות להאנגלים והצרפתים. ישראל קבל עליו את הדין ויתפּלל:

"והופע בהדר גאון עוזך על כל

יושבי תבל ארצך וידע כל פּעול

כי אתה פּעלתו, ויבין כל יצור, כי

אתה יצרתו".

*

בהיותו אסור במחשכי האנקויזיציה בימי-הבינים, גם אז לא קלל ולא נאץ את אויביו בנפש, כי אם:

"עולתה תקפץ פּיה וכל הרשעה

כלה כעשן תכלה ותעביר ממשלת

זדון מן הארץ".

*

גם בדורנו בימינו בארץ רוסיה העקובה מדמנו, אשר רבבות אלפי אחינו מתמוגגים בחשכת צלמות, ונפשם בוכה במסתרים במחבואים ובמרתפים, כבימי-הבינים, ומתפּללת בצקון לחש:

“ובכן תן פּחדך…”

"ותמלוך אתה ה' לבדך על כל

מעשיך".

*

אבל לא קוסמופּוליט הוא ישראל, לאומי הנהו ובתוך תפלתו הבין־לאומית הכללית קורא הוא אל אלהיו:

ובכן תן כבוד ה' לעמך, שמחה

לארצך, וששון לעירך" –

בדעתו, כי כל עוד אשר לא ישוב לארצו, לא יעצור כח לתקן את העולם במלכות שדי, כי חכמת המסכן בזויה, ואך מירושלים יצא דבר ה'.

*

תמצית הדעה הזאת נמצאה באגדה יפה הבנויה על פּסוק אחד שקראנו היום בתורה:

“הניקה בנים שרה – וכי כמה בנים הניקה שרה? אמר רבי לוי: אותו היום שגמל אברהם את יצחק בנו עשה סעודה גדולה: היו כל האומות מרננים ואומרים: ראיתם זקן וזקנה שהביאו אסופי מן החוץ ואומרים בננו הוא, ולא עוד אלא שעושים משתה גדול להעמיד דבריהם: מה עשה אברהם? הלך וזימן את כל גדולי הדור, ושרה זימנה את נשותיהם. וכל אחת הביאה את יונקה, ונעשה נס בשרה אמנו ונפתחו דדיה כשני מעינות והיניקה את כלם”. (בבא מציעא פ"ז)

*

רבים אומרים, כי כבר זקנו וארצנו כבר חרבה ואין עוד תקוה לתחיה ורעננות, אבל באמת מיניקים אנחנו את כל העמים, כי כל בנינו ובנותינו נתונים לעמים אחרים; תבא שרה אמנו ותלמדנו מה לעשות, כי רק כאשר גדל יצחק ויגמל אז היניקה בנים זרים. הבה נחיה בראשונה את עמנו וארצנו, ואחרי כן נפיץ מעינותינו חוצה.

“אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכון”. (תהלים פט)

“מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר, אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. אף על פי שזה שמע וזה שמע – זה כיון לבו וזה לא כיון לבו”. (משנה ראש השנה פ"ג)

“תוקעין ומריעין כדי לערבב את השטן”. (ראש השנה ט"ז)

מה הוא אושר העם?

אם נשאל את השאלה הזאת לעמים שונים אז נשיג מהם תשובות שונות. אלה ישיבו, כי אושר העם היא “ארץ טובה, רחבה ופוריה”; אחרים ישיבו: “ממשלה נאורה”, “צבא רב”, “צי אדיר”, “ספרות נשגבה”, “אמנות נשגבה” ועוד כאלה, ומשוררנו הקדוש יחרוץ משפּט אופי ונפלא:

אשרי העם יודעי תרועה!"

*

מה היא כונת השופר? ומה הוא האושר הצפון בתרועת השופר? ומי הוא השטן אשר התקיעות והתרועות מערבבות אותו?

*

להשם “תרועה” אשר שרשו “רוע”, ישנן שתי הוראות: א) השמעת קול שופר; ב) התרועעות בין איש לרעהו בחברת מין האדם, כמו “ותרועת מלך בו”. ויפה המליץ המנגן הגדול מאיר-בר היהודי, כי בקול תרועת השופר הוא שומע קול צפצוף התרנגולת, האם לאפרוחיה הקטנים, כי יתקבצו יחד בצל כנפיה, בראותה כי סכנה מרחפת עליהם ובהשמיעה את תרועתה הטבעית, אז יתקבצו האפרוחים כרגע למצוא חסות בצל כנפי אמם. והשפה העברית הטבעית כהטבע בעצמה קראה את הצלצול הטבעי הזה בשם “תרועה”, המכלכל בקרבו רעות וקבוץ הפּרטים לכלל אחד, להגן איש על רעהו לאמר: “יתאחדו הנפרדים ויתרועעו!”

*

הנה זאת היא כונת השופר, וזה הוא אושר העם היודעים ומבינים ומכונים את התרועה ומתרועעים, ובקול השופר הזה מערבבים את השטן – פירוד הלבבות

“היורד ומתעה, עולה וקטרג, נוטל רשות ונוטל נשמה”. (בבא בתרא ט"ז)

*

השטן הזה נטל את נשמתם של ישראל בחציו המרעלים: שנאת חנם, מחלוקת ופירוד הלבבות; החריב את ארצו, השם היכליו ויגלהו לארצות זרות, ויכניעהו וידכאהו עד דכא.

*

להשטן הלאומי הזה אין כל תרופה, כי אם התרועה הלאומית בכונה לאומית כהוראת המשנה:

"אם כיון לבו, יצא

ואם לאו, לא יצא."

*

אמנם כן! העם העתיק לוקח את השופר העתיק ומשמיע את קול התרועות העתיקות אשר נשמעו במחנהו לפני אלפי שנים, עוד בעת אשר תרועת מלך היתה בו.

*

עתה יאירו לעינינו דברי משוררנו הקדוש כספּירים מזהירים:

"אשרי העם יודעי תרועה!

ה' באור פּניך יהלכון."

אם נלך באור פּני ה' להיות גוי אחד בארץ, כשם שהוא אך אל אחד בשמים.

*

לאסוננו איננו יודעים עוד את התרועה, תרועת האחדות, כדבעי, ואך את קול השברים אנו שומעים היטב מכל העברים מחוץ ומבפנים בכל ארצות פּזורנו, שברים מרוסקים ומקורעים לקרעים, קולות מיבבים וקוראים לעזרה…

*

הבה נקוה לשמוע את קול התרועה האמתית מהשופר הגדול, ובאו האובדים והנדחים לאור באור ה' בירושלים.

“בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם, כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים”. (ויקרא כ"ג)

“ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים, עוד אושיבך באהלים כימי מועד”. (הושע י"ב)

בסכות הושיבנו ה' בעשותו אותנו לעם; בסכות ישבנו גם בשבתנו בארצנו, ובסכות יושבים אנחנו עד היום הזה בכל ארצות פּזורנו.

*

אז, בטרם יתפּתח המין האנושי, היו כולם נוסעים בעדר (נאָמאַדען), ישבו באהלים, נסעו עם עדריהם ממקום למקום בערבות המדבר לבקש מרעה לצאנם, כהבידואים עד היום הזה. והחוזה בן בארי בהתקצפו על עמו, גער בו:

“עוד אושיבך באהלים כימי מועד!”

*

גם אבותינו הקדושים תקעו אהלים; אבינו הראשון היה בידואי בארצות המזרח כל ימי חייו; יצחק החל לזרוע שדה בארץ פּלשתים.

ההשכלה והתרבות החלו להתפּתח אחרי אשר התרומם האדם ממצבו הנומדי ויהי לעובד אדמה, התחיל לאהוב ולהוקיר את מקומו הקבוע, התחיל להתבונן יותר אל כחות הטבע ופעולותיו, להביט אל השמים מעל – אם ירעיפו מטר על חלקתו למוגג אדמתו, למען תוציא יבולה – מקור מחיתו.

*

הפילוסוף העברי בקהלת הביע את זאת בדברים אחדים ונמרצים:

“ויתרון ארץ בכל, מלך לשדה נעבד!”

*

המחוקק האלהי, בהעבירו את העם ממצבו הנומדי למצב אכרי, צוהו לאמר:

“כל האזרח בישראל ישבו בסכות, למען ידעו דורותיכם, כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים”.

בחג האסיף, בעת אשר ימלאו גרניכם בר ויקביכם – יין, בזמן שמחתכם, צאו-נא מבתיכם לאהליכם, לבלי תתגאו ותזכרו את ראשית מוצאכם מקדם, כי נומדים הייתם לפנים ובסכות ישבתם.

*

ונבואת בן בארי נתקיימה, כי הושיבנו באהלים כימי מועד, וזה כאלפּים שנה נודדים אנחנו מאהל לאהל ומסוכה לסוכה.

*

והסכות שונות – כשרות ופסולות. ישנן שצלתן מרובה מחמתן, וישנן שחמתן מרובה מצלתן; סוכתנו פה בארצות הברית באמריקה היא היותר כשר מכל הסכות שהיו לנו בכל ארצות גלותנו, אבל זאת עלינו לזכור בכל זמן ובכל מקום, כי הסכך מחויב להיות מתלוש ולא ממחוּבר…

*

לפעמים הננו טועים, כשאנו מסמיכים את סכתנו לאיזה אילן גדול וחושבים אנחנו, כי מחוברים אנחנו אליו, ופתאום מזדעזע האילן ומשליך מעליו את ענפיו היבשים והם פורצים ומסירים את הסכך מעלינו, מפציעים אותנו פצעי מות ומשימים שמות בנו.

את הטעות הזאת טעו משכילינו בתקופת ההשכלה באשכנז ואחרי כן בכל ארצות אירופּה…

*

הסוכה היא סמל דמות חיינו, הדפנים רעועים, הרוח נושבת מכל עברים, נופלת לפעמים גם מרוח מצויה; טוב לשבת בה רק ביום שקט, בעת אשר האויר ממוזג. לא כן ביום סגריר, אז תרעד ותנוע הסוכה ותפּול על יושביה גם יחד.

*

חג האסיף. – ומה אנחנו אוספים עכשיו? לא יבול בגרנות, לא ענבים ביקבים, כי אם בגדים בלים, נעלים מטולאים, פּרוטות לטובת הגולים הרעבים ופחמים לעניים לימי החורף הבא.

*

והאתרוג? – “ולקחתם לכם – משלכם”. וכמה טפּשים נבערים, אשר בשם “חרדים” יתימרו, בוחרים להם דוקא אתרוגים זרים וממזרים מקורפו היונית, באמרם, כי יותר מהודרים הם משלנו. עליהם המליץ האלשיך הקדוש:

"א’ל ת’בואני ר’גל ג’אוה (ר"ת אתרוג),

ויד רשעים אל תנידני".

*

“בסכות תשבו – כעין תדורו”. וכן הננו דרים דירת ארעי זה אלפּים בשנים. סוד נצח ישראל. כי בסוכות היינו לעם ולא בערי מבצר.

*

“אמרו לפניו: רבונו של עולם, תנה לנו מראש ונעשנה. אמר להם הקב”ה: שוטים שבעולם! מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת? אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה. מיד כל אחד הולךְ ועושה סוכתו בראש גגו, והקב“ה מקדיר עליהם חמה כתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא, שנאמר “ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו”. מיד הקב”ה יושב ושוחק, שנאמר: “יושב בשמים ישחק”. (עבודה זרה ג')

*

הננו זוכרים, כי בדור העבר יצאו ילדינו לעזור לאבותיהם “לעשות סוכות”. בשמחה רבה עבדו היהודים הקטנים את עבודתם, לא שמו לב לפצעי ידיהם, ועיניהם הקטנות ירו שביבי אש קודש מעונג וגיל. כבר הגיעה השעה לעזור לישראל סבא להקים לו את סוכתו – סוכת דוד הנופלת.

מכל עשרים וארבעה ספרי הקודש, אך שנים מהם קוסמופּוליטיים הם – “איוב” ו“קהלת”.

“כשאדם נער אומר דברי זמר; הגדיל אומר דברי משל; הזקין אומר דברי הבלים.” (ילקוט שיר השירים, משלים וקהלת)

*

הספקנות והיאוש באיוב הוא מרוב רעה, ובקהלת – מרוב טובה; האחרונה גרועה הרבה מהראשונה, כי תחת אשר בהראשונה יש לו שאיפה להנצל מצרותיו, הנה להאחרונה אך שממון וריקות.

איוב – פאוסט, וקהלת – המלט.

*

כמה מן הסבלנות נמצאה באבותינו, מסדרי הקנון התנ"כי, בספחם את המגלה הזאת לספרי הקודש, אחרי קראנו את הכתוב:

“כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך – עשה. כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, אשר אתה הולך שמה.”

לוא העיז סופר לכתוב דברים כאלה בימי-הבינים, כי אז בלי ספק על המוקד העלוהו.

*

בכל מקום אשר ישליך מבטו: בהיכלי החכמה, בארמנות השמחה, באוצרות העושר, בבתי המשפּט, בבתי התפלה, בחיי המשפּחה, בכל חיי האדם מן הערש עד הקבר, ימצא אך אפס ותוהו, עמל ואון, וביאושו הנורא יחליט:

“הכל הבל ורעות רוח!”

*

“שבעה הבלים שאמר קהלת כנגד שבעת ימי בראשית”. (מדרש קהלת)

*

על הסבא ונכדיו –

“אם יוליד איש מאה, ושנים רבות יחיה, ורב שיהיו ימי חייו… אמרתי טוב ממנו הנפל, כי בהבל בא ובחושך ילך ובחושךְ שמו יכוסה”.

*

על אחרית האדם בכלל –

“הכל הולך אל מקום אחד, הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר”.

*

על בתי המשפּט –

“ועוד ראיתי תחת השמש: מקום המשפּט שמה הרשע, ומקום הצדק שמה הרשע”. – “ושבתי אני ואראה את כל העשוקים, אשר נעשים תחת השמש, והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם, ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם”.

*

על אי-השויון –

“נתן הסכל במרומים רבים, ועשירים (בשכל) בשפל ישבו; ראיתי עבדים על סוסים, ושרים הולכים כעבדים על הארץ”.

*

על מרגלי-חרש –

“גם במדעך מלך אל תקלל, ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר, כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל הכנפים יגיד דבר”.

*

על בעלי-הכשרונות –

“שבתי וראה תחת השמש, כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן. – כי עת ופגע יקרה את כלם”.

*

ובכן ביאושו הנורא הנהו מטיל דופי בכל כחות חיי החומר והרוח גם יחד וישכין לארץ את הצדק והמשפּט, את הסדר, החרות והמשמעת.

*

והיאוש טלטלהו בתוך גלי ים התענוגים ויטבע במצולתם כמו אבן; בנה ארמונים, נטע כרמים, הרבה לו נשים, פּילגשים, עבדים ושפחות, אחרי כן התעורר משכרותו ויקרא בקול:

“גם זה הבל ורעות רוח!”

*

על חכמת האדם –

שב, נחם על משובתו, עזב ההוללות והתאוות הנמבזות, וישם אל החכמה פּניו, והנה גם בחכמת אנוש לא מצא מרגוע לנשמתו המרוסקה מספקות ויאוש ויחרוץ משפּטו:

“כי ברוב חכמה רוב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב”.

*

על האמונה העורת –

פּתאום התהפך ויתמם ויצטדק, ויפן אל האמונה התמה, וישם חלקו בין השופכים שיח ומרבי להג, אשר רק בפיהם ובשפתם יכבדו אלהים ולבם רחק ממנו, וכל יראתם רק מצות אנשים מלומדה, והנה גם בזאת בחלה נפשו ויאמר:

“אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, כי האלהים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים”.

*

תמצית כל דברי הספר הזה הוא, כי כל העולם עומד רק על שני כללים: הכלל הראשון – כי אין כל כלל בחיים; והכלל השני – כי גם הכלל הזה איננו כלל לגמרי.

שלילת השלילה הזאת היא אחרית היאוש מדעת.

*

קהלת לא מצא אשה טובה גם אחת מאלף, יען כי בין אלף נשים בקשה והוא בעצמו הרגיש את זאת באמרו:

“ראה חיים עם אשה (אחת) אשר אהבת כל ימי חיי הבלך”.

*

החיים לאדם כמים הפּנים לפנים המה. אם בריא הוא ברוחו ובנפשו, אז גם בערפּלי אופל יראה קוי אור בהירים, וגם בסופה וברעש ישמע זמרת צפּרים. לא כן אם עצבון בלבו ואין ברוחו נכונה, אז גם אור השמש יכהה בעיניו, וקול שרים וחוללים כיללת חתולים ישמע באזניו.

*

הפילוסוף האופּטימיסטי לייבניץ חרץ משפּטו, כי העולם הזה הוא הטוב מכל העולמות שהיו יכולים להברא ואין בה כל מגרעת.

*

שופּנהויאר הפּסמיסטי מביט על החיים כעל ציד נצחי, וכל היצורים הם פּעם צידים ופעם נצודים; מלחמה אכזריה, נחלי דם ודמעות ישטפו לדור דור עד אשר תתפוצץ הארץ.

*

המתיאש האיום ליאופּרדי, כשאבדה אמונתו, הביע את יאושו הקיצוני בדברים האלה:

“לבי האומלל! ישן לנצח בחזי הכואב! כל אשר חשבתי לקדוש ולאמת חלפו, עברו. הלאה השקר! מות, לבי העני! החיים ישקרו ועצבון כל התבל אך צל עבר הוא. התפּלץ נא בפעם האחרונה למראה כל העשוקים והנועדים למות. התהפך לנציב כפור וקרח בתעבך את עצמך ורד לתהום האפס והכליון…”

*

ד"ר נורדו לוחם נגד היאוש בהגיונו הכביר, לאמר:

“מקור היאוש הוא מהמשגה הגדול, כי האדם הוא מרכז התבל. אולם בעיני יראו המתאוננים כתולעי-הרקבון, אשר לו יכלו להתפלסף, כי אז התאוננו על כל ההמצאות החדשות לטהר את האויר.”

*

קהלת, אחרי התהפּכו בתחבולותיו ואחרי חקרו ודרשו את כל דרכיו, מצא את “השביל הזהב” ויאמר:

“אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר, למה תשומם: אל תרשע הרבה ואל תהי סכל, למה תמות בלא עתך. טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך, כי ירא אלהים יצא את כולם”.

ויביע את החלטתו בפתגם קצר:

“עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים”.

*

כל התלונות, הטענות והטרוניות המתפּרצות מלב המתיאש, הנה רק על רוע לב האדם ואולתו, על משובתו וזדונו, על תאותו ורום לבו, כי רק המה, בני האדם, מבקשים חשבונות רבים. לא כן בהרימו מבטו אל על, שם במרחבי אין קץ, אשר יד-היוצר עושה מלאכתה על האבנים, ויד-האדם לא תגיע שמה לבלע את הקודש, שם ימצא גם המתיאש סדר ומשטר נכון, כאמרו בראש ספרו:

“דור הולך ודור בא, וזרח השמש ובא השמש; כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא; מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה”.

ובזכרך כל זאת, תוכל לגזור את משפּטו בסוף הספר:

“סוף דבר: הכל נשמע, את האלהים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם. כי את כל מעשה האלהים יביא במשפּט על כל נעלם, אם טוב ואם רע”.

וזה שאמר רב: “בקשו לגנוז ספר קהלת. ומפּני מה לא גנזוהו? מפני שתחלתו דברי תורה וסופו דברי תורה”.

“מאי חנוכה? – דתנו רבנן: בכ”ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספּד בהון ודלא להתענות בהון. – שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא:)

חג האורים – חג נצחון המכבים.

ואיפה נצחון יהושע בן נון על ל"א מלכים? מפּלת סנחריב האשורי וחילו? מדוע לא נחוג אותם? ואם איכות החגיגה היא פך השמן האקונומי, – איה שמנם של אליהו ואלישע הרבים בכמותם? ומדוע שמונה ולא שבעה, כקני המנורה?

*

בתשובת חז“ל טמון כל סוד הנצחון האמתי, אם רק נבין את הרמזים, אשר רמזו ב”שמן" ו“השמנים” וב“יום” ו“ימים”.¹

*

“שמן” הוא שם משאל על הכחות הרוחניים של עם ישראל, כמו “ושמן ימינו יקרא”. ועובדי כוכבים (ההילינים-הסורים) בבואם אל היכל היהדות טמאו את כל השמנים – כל המדות הטובות – שבהיכל.

*

“יום” – לא רק יום אחד, כי אם תקופה שלמה או דור שלם, כמו “והיה ביום ההוא”. הכהנים הגדולים, מרשיעי הברית בעת ההיא, יאזון, מינילאוס, ואלקימוס, הביאו שקוץ משומם בהיכל, הושיבו את האסתטיקה היונית על כסא האתיקה העברית, העלו מחולות על הר הבית משני המינים במערומיהם כאדם וחוה; הגברים משכו ערלתם לבל יכירום כי ממעי יהודה יצאו, ואין מוחה בהם, כי לא נשאר כל שמן טהור – כח יהודי להתיצב נגדם, – – “עד שגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן – מתתיהו, אשר הוא לא היה כהן גדול, כי אם חתום בחותמו של כהן גדול, בהיותו בן יוחנן כהן גדול, – ולא היה בו אלא להדליק יום אחד – רק בדורו לבד. – נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים” – שמונה דורות: מתתיהו, יהודה, יונתן, שמעון, הורקנוס, אריסתובול, אלכסנדר והאחים הורקנוס ואריסתובול. אנטיגנוס אינו מן המנין, לפי שלא הוציא שנתו, והורדוס האדומי מלא מקומו.

*

מצד ההשקפה הלאומית גדול כבוד חג המכבים מכל חגינו ומועדינו; הנרות הקטנים, אשר אנו מדליקים, מספּרים לנו ספּורים גדולים וקדושים, המרהיבים ומשמחים את לבותינו וממלאים את נפשנו בגאון לאומי והכרת עצמנו; בגעגועים לעברנו העתיק והעשיר ובתקוות טובות לעתיד מזהיר, מאיר ומחמם את רגשותינו.

הוי, כמה אורים גדולים ומתעים, להבות מחריבות ושורפות העלו עמים שונים במשך אלפּים שנה. האורים הגדולים כבים ונעלמים ונרותינו אנו מופיעים עוד בכל זיום והדרם. הם מתארים לנו את נצחון סיני על אלימפּוס, המוסר על הזמה, האתיקה על האסתטיקה, אש קודש מאירה ומחממת על מוקדי השטן ומדורות התפתה, המחריבים והמשחיתים.

*

כקול זעזועי הנימה של הכנור הרך והענוג, אשר ישמע בתוך רעש תופּים וקול חצוצרות, המרומם את הנפש והמחיה את הרוח, כן אור נרות חנוכה לעומת הנרות הגדולים ההיסטוריים של הנוצרים והמחמדים.

*

“המו גוים, מטו ממלכות”, כשל כחם, כבה אשם, נאלמו דום, וישראל סבא מחדש כנשר נעוריו ומעלה נרותיו להאיר ולחמם את נפשות צאצאיו לדור דורים.

*

“מן המצר קראתי יה” – שרו המכבים וישראל ישיר עד היום: “רבת צררוני מנעורי גם לא יכלו לי”. ובצדק יקרא: "סבוני כדבורים", מצצו ממני את מתקי ודבשי, אבל “דעכו כאש קוצים בשם ה' כי אמילם”. היונים והסורים ואחריהם הרומים דעכו כאש קוצים, וישראל מעלה נר תמיד אשר לעולם לא יכבה.

*

הם עשו את אלהיהם לבני-אדם ויכלו אתם יחד, ואנחנו מרוממים את האדם להדבק באלהינו, כי אוריתא, ישראל וקוב"ה חד הוא.

*

נעלה הוא חג האורים מחג הפּורים בזאת, אשר לא בחסד לאומים נושעו אז, כבימי הפּורים, אשר רק על ידי רחמי המלך הטפּש נשארו בחיים; לא על ידי חנינה וחמלה הביאו המכבים תשועה לעמם, כי אם בגבורתם ואומץ רוחם אשר חננם ה'.

חכמינו התלמודיים צונו לקרוא את ההלל בימי החנוכה ולא בפורים, באמרם:

“אין אומרים הלל על הנס שנעשה בחוץ לארץ, כי אכתי עבדי אחשורוש אנן” (מגילה יד)

אמנם כן, לו השכילו אבותינו תמיד לזכור, כי “אין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ”, כי אז לא נשקו את השבטים, אשר יסרום, לא לקחו חלק בשמחות זרים ובנצחונותיהם, לא בטחו בחסדם-חטאת ובישועתם, אשר אין כל שחר למו.

*

לו חכמו השכילו המשלשים, כי אז גם המה חגו את חג האורים הזה, כי לולא המכבים כבו את האש הזרה ההלנית, אשר התפּרצה אז במחנה ישראל, כי אז גם לא פרח גם הנצר משרשי האיסיים, ורומה וכל אירופּה היו נטבעים במצולות המיתילוגיה היונית.

*

חבל על אשר “הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם” וישארו בתור נרות של “הזכרת נשמות” לנשמות העם, הארץ, השפה, הספרות, להנביאים, להמכבים ולכל הקדוש לנו.

“אלא לראותם בלבד”…

*

הציונים! הדליקו את הנרות שכבו בלבבות, הרימו את הנס, נס ציון, בארץ, ותאמרו את ההלל שלם, ותשיגו את הרשות להשתמש בהם, כהמכבים בשעתם. כי אך בציון נושע תשועת עולמים.

“והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, משפּחה ומשפּחה, מדינה ומדינה, ועיר ועיר, וימי הפּורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם” (אסתר ט, כח)

נפלא הוא החג הזה מכל חגינו במנהגיו ובהלכותיו. נפלאה היא גם המגלה, אשר סופרי התולדה אינם יודעים אל נכון את הזמן והמקום של המאורע הזה; רבים מהם שוללים את המגלה הזאת מדברי הימים; החכם יש“ר מריגיו מתנפּל ב”מגלת אסתר" שלו בבקורת עזה על גבורי המגלה הזאת, על מרדכי – על אשר לא כרע לפני המן, ועל אסתר – על אשר לא הגידה.

*

“מי הוא זה אחשורוש?” – שואלים סופרי דברי-הימים. התולדה איננה יודעת מאומה על-אדות המלך הטפּש הזה. ובכן מכחשים המה בכל הספּור הזה עדי אשר ההיסטוריון הגדול דר. גרץ לא זכרהו בספרו.

*

על השאלה הזאת יש להשיב בשאלה אחרת:

מה היא התולדה בכלל? על מה אדניה הטבעו? אם לא על המסורת והקבלה איש מפּי איש ומדור לדור? ואם כל עם ישראל, אשר קים וקבל עליו ועל זרעו לדור דורים לחוג את חג המאורע הזה, אשר רשמו את שם מקומו ושמות גבוריו, אשר לקחו חלק בו; אם למגלה כזאת אין ערך תולדתי, אז נוכל לכחש בכל דברי ימי התבל. כי במה זכו העלים הבלים, הישנים-נושנים מהשפות המתות, הפּרסית והיונית, או כתבי החרטומים המצרים והאשפים האשורים והבבלים, אשר מהם שאבו ושואבים עד היום סופרי התולדה את ידיעותיהם הקלושות והמרוסקות, יותר מהמגלה הזאת, אשר בני העם החי שמרוה מכל משמר, את אותיותיה ספרו ואת פּרקיה קבעו לדורות ומסכת שלמה, “מסכת מגלה”, קנתה לה מקום קבוע בתלמוד הנערץ והנקדש לכל העם כלו. סופרי דברי ימינו חטאו נגד “מגלת אסתר” בספקותיהם, מפני כי מעמדה איתן ובריא כספּורי החשמונאים בספרי “הכתובים האחרונים”, אשר גם צל של ספק לא עבר עליהם.

*

ושאלת החכם יש“ר ריגיו, ב”מפתח למגלת אסתר", על מרדכי ותרעומתו עליו, על אשר לא כרע לפני האגגי, – השאלה הזאת כבר נשאלה מפי חכמינו:

“וכי קנתרן היה מרדכי ועובר על גזרת המלךְ? – אלא כשצוה אחשורוש להשתחוות להמן, חקק עבודה זרה על לבו ונתכון כדי שישתחוו לעבודה זרה. וכשהיה רואה המן שאין מרדכי משתחוה לו, נתמלא חמה, ומרדכי אומר לו: יש אדון המתגאה על כל גאים, ואיך אני מניחו ואשתחוה לעבודה זרה?” (מדרש אסתר פ"ו)

*

בעלי המדרש הבינו את כונת מרדכי בעקשנותו נגד המן ולא קבל מרותו. מרדכי הבין אז בימי ממשלת אחשורוש בפרס את שיטת הממשלה הנאורה בארצות הנאורות בימינו אלה, להבדיל ולהפריד בין האמונה והממשלה, כי האמונה בת השמים היא ו“השמים שמים לה'” והממשלה היא על הארץ, אשר נתנה לבני-אדם. מרדכי חש והרגיש, כי אומלל הוא העם אשר מושליו ימשלו בו בשם ה'. לכן בראותו תמונת עבודה זרה חקוקה על לבו של המן, המחה נגדו ולא קבל מרותו. לא נגד המן התעקש מרדכי, כי אם נגד שטת ממשלתו…

*

ומי כמונו, ילידי ארץ רוסיה, אשר סבלנו צרות רבות ורעות בימי אלכסנדר השלישי, הטפּש כאחשורוש בשעתו, אשר מסר את טבעתו הממשלתית לפּובידינוסצוב, ראש כהני האמונה ועבודה זרה היתה חקוקה על לבו; מי כמונו יוכל להבין את מרדכי ושטתו, כי לא קנתרן ולא עקשן היה, כי אם חכם בהנהגת הממשלה.

*

“ויסר המלך את טבעתו – אמר רבי אבא בר כהנא: גדולה הסרת הטבעת יותר ממ”ח נביאים וז' נביאות, שכולם לא החזירו ישראל למוטב". (ילקוט אסתר)

*

גם תרעומת החכם יש"ר על אסתר, אשר לא הגידה את עמה ואת מולדתה, לא בצדק היא, – כי כן צווה עליה מרדכי אשר לא תגיד, ומרדכי צוה עליה ביראו מאד מפני ההתבוללות, כי מה יחשבו היהודים התמים והפּשוטים אחרי שמעם, כי מרדכי היהודי הגדול מסר את הדסה, אשר אמנה כבת לו, לאחשורוש הפּרסי. כי אז הלא המה בצדק יוכלו להשיא את בנותיהם להפרסים. ולפיכך צוה עליה מרדכי במפגיע, כי לא תגיד את עמה ואת מולדתה. ואסתר שמעה בקול דודה ותתאפק מהגיד עדי אשר נגעה הרעה לעמה, ואז התפּרצה ותקרא בקול בוכים, בכרעה לרגלי אישה המלך:

“תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי!”

נפשה ועמה היו שוים לה במדרגה אחת.

ואיה הנה אחיותינו כעת, אשר, כמו אסתר, תמסרנה את נפשותיהן בעד עמן?

קסם בהמלה “אביב”, עוז והדר, רך ועונג, חן ויופי אצורים בתוכה גם יחד; האביב הוא הפּרוזדור לקיץ הטרקלין; הוא המשיב את נשמת כל היקום; גולל חושך מפּני אור; מעביר את הלילות החשכים ומביא את הימים הבהירים המלאים חיים ועונג.

ואלהי האביב הביא לישראל עמו את אביבו בירח האביב וצוהו: “שמור את חדש האביב!”

לאמר: “בנים אתם להטבע, ויחד עם הטבע תצאו ממסגרותיכם; האביב קורא דרור להתבל ומלואה מכבלי החורף, ולכם בני אברהם בחירי יקרא דרור מסבלותיכם על אדמת חם!”

*

שלשה מיני חגים לכל עם ועם: חגי הדת, חגי הטבע וחגי העם.

ועם ישראל חוגג את חג פּסחו, חג חירותו, באביב – שלשתם כאחד.

*

עוד היום פּוסח ה' על בתי ישראל בכל מקום שהם, לא רק “בנגפו את מצרים”, כי אם גם בנגפו את אשור, בבל, פּרס, יון ורומא, “ולא יתן המשחית לבא אל בתיהם לנגוף”.

“כל הרוחות כבשו בני יון ורוח מזרחית לא כבשו!” (בראשית רבה פ' מד)

*

חוג ישראל סבא את אביבך בכל ארצות פּזוריך וקראת בו את “שיר השירים”, שיר האביב היותר נעלה, נשגב ונקדש מכל שירי האביב אשר שרו כל משוררי העולם; קרא זקן אומלל גם את המחזה הקדוש שאחד מחוזיך חזה בימי חרפך, את אביבך העתיד, בהחיותו את עצמותיך היבשות, בהפיחו רוח חיים במו; שירה שירתך, חזה חזיונך אשר בן-בוזי חזה בבקעה על יד הנהרות פּרת וחדקל, וקוית, והתעודדת לקראת אביבך הבא.

*

“אנשי חיל! שלשים מאות שנה מביטות עליכם מראשי פארי-העמודים האלה!” – קרא נאפּוליון הראשון לבני-חילו בעמדו אתם במצרים בעיר קאהירא בקצה המדבר.

ואנחנו בסגנונו נקרא:

כל באי תבל! שורו והביטו על הגוי העתיק הזה, אשר זה יותר משלשים מאות אביבים עברו עליו מעת בא אביבו הראשון אחרי כלותו את עבודת-פּרכו על-יד פּארי-העמודים ההם!

*

בקעו ים-סוף; עמדו על הר סיני; באו והתישבו בארץ כנען; גלו בבלה ותלו כנורותיהם על ערבותיה; שבו ליהודה; הושיטו ידם לאלכסנדר המוקדוני, נמשכו אחריו לאלכסנדריא, הכירו את גדולת יוליוס קיסר; הגלו רומאה; נפוצו לכל ארצות אירופּה; מספרד גרשום ויחד עם קולומבוס מצאו את הארץ החדשה.

*

הוי, כמה חרפים נוראים ואכזרים עברו על הנודדים הנצחים האלה! אבל אביבם הולך תמיד לפניהם ונלחם עם החורף הארוך והאיום, ומדי שנה בשנה קורא בקול:

“שמור את חדש האביב!”

קול אדיר וחזק, קול ישראל סבא, בן ארבעת אלפי שנים, קול עם הזורע אור גדול בקורות העולם לכל באי תבל, נאקת גוי אומלל, מפוזר ומפורד, מוכה ומעונה, מתגרת עריצים אכזרים, השופכים דמו כמים, הננו שומעים בשיר השירים הזה –

“המשובח שבשירים, המעולה שבשירים, המסולסל שבשירים”. (מדרש שיר השירים)

*

אם יש את נפשכם לדעת מקום החזיון הנאדר בקודש הזה, – קראו שמו “תבל” וכל ארצותיה. כי כולן לקחו חלק בשיר החזיון הזה, מכל עיר-מלוכה, מכל הארצות, הגדולות והקטנות, מקדם ומים, מצפון ומתימן, נשמע את קול גבור השיר הזה, המספּר את תפארתו מימים מקדם, המביע את התנצלותו באזני שוטניו ואויביו ואת תקותו לאחרית הימים.

*

הרחק ממקום מולדתו הקדושה והעתיקה, נודד בין עמים נכרים, המתפּארים גם הם בשם “בנות ירושלים”, אשר ירדפוהו בלי חשך, יתאזר עוז מדי שנה בשנה בעלות חודש האביב, יחוג את חג אביבו, חג חרותו, ומשורר את שירי האהבה והחופש הטבעי לאלהי החופש:

"כי הנה הסתו עבר

הגשם חלף הלך לו,

הנצנים נראו בארץ".

*

“היו ימים, – קורא גבור השיר בחיל, – אשר מלך השמים והארץ “הביאני חדריו” , ושם השקני מיין תורתו, ההולכת ומשתבחת כל עוד שמתישנת, אלפי שנים כבר חלפו, ממלכות מטו, ארצות נשמו, ואנכי חי וקים בחוקיו ומשפטיו אשר אינם דורשים רוב דעות, מפּני אשר קימים המה לעד על כנם – כן האמת והצדק”.

“אל תראוני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש” –

יפנה ישראל הזקן אל כל עמי התבל בהתנצלותו. הן אמת טפלו עלי אשמות וחטאים באלפי שנות גלותי, בהיותי למפגע לקרני השמש, בין צל ומגן אשר יסוככוני, ולא פלא הוא שהשמש שזפתני, ובהאבקי תמיד עם שוטני ומריבי, מן הנמנע הוא אשר לא ידבק בי האבק וישחירני. אולם כל מומי ומגרעותי, אשר תלו בי, חיצוניים המה, אשר רק בגויתי נגעו ולא בנפשי ונשמתי.

*

"שחורה אני

כאהלי קדר,

ונאוה אני –

כיריעות שלמה,

בנות ירושלים!"

“מבחוץ הם כעורים ומכוסים סמרטוטים, ומבפנים – אבנים טובות ומרגליות” (מדרש שיר השירים)

“אמנם כן! גבי כפוף ממשא הגלות והנדודים, אור-עיני הועם מחשכת הרדיפות והגרושים, רגלי מעדו ממנוסה תמידית, ידי רפו מרוב עבודה קשה ונכריה, וכולי כאהלי קדר אך מחוץ, אולם אם תתבוננו בנפשי פנימה, תכירו לדעת את מזגי הטוב, את לבי המלא חמלה ורחמים, את מדותי הטובות, את חיי-משפּחתי הטהורים, את אהבתי לפרי בטני, לאשת חיקי, – אז תמצאו, כי נאוה אני כיריעות שלמה”.

*

"הנכם מאשימים אותי על אותות השנאה והמשטמה אשר אני מראה לכם בדברי, בפתגמי ובספרותי, אבל מדוע תשכחו, כי זה כאלפּים שנה אשר “הכוני, פּצעוני, נשאו את רדידי מעלי”.

הכוני בקדם ובים, בצפון ותימן, את כבודי חללו, העלילו עלי עלילות נוראות ולא נתנו לי חנינה, ואיך יכולתי להבליג על רוחי לבלי הביע את שנאתי לכם?

*

אסוני היותר גדול הוא, כי –

"בני אמי נחרו בי,

שמוני נוטרה את הכרמים,

כרמי שלי לא נטרתי" –

ולכן הייתי כעוטיה, מבלי מצוא מנוח לכף רגלי בכל מרחבי התבל".

*

אולם –

“מי זאת הנשקפה כמו שחר?” –

ישראל הגבור הזקן אחרי נשאו עיניו השמימה ותקותו מתחזקת בו, כי גאולתו ופדות נפשו קרובה להגלות קמעא קמעא כאור השחר, אחר אשר על משכבו בלילות בקש את שאהבה נפשו לא מצאה, וגם המים הרבים, המים הזדונים, לא יכלו לכבות את האהבה, ובקול עוז יקרא, בקול עליז ושמח לעיני כל העמים על במת התבל:

"קול דודי הנה זה בא,

מדלג על ההרים – (הרי יהודה),

מקפץ על הגבעות – (גבעות ירושלים)!"

נפלאה היא המגלה הזאת, בלשונה הצחה, בספּורה הנעים והמלבב ובתמונותיה החיות והטבעיות. היא מרוממת את רוחנו ומוליכה אותנו לארצות הקדם בימי הקציר, תעלנו על הררי הדמיון, ועינינו רואות אכרי יהודה על אדמת ישראל, בקצרם קצירם, ועניי העם בלקטם לקטם; אזנינו שומעות את קול רנתם וברכתם איש לאחיו בשם אלהי ישראל לפני שלשת אלפים שנה…

*

מה קדושה ונעימה היא האידיליה הזאת לקרוא אותה בהמון בימי חג הקציר, חג הבכורים, אז בהתאסף כל העם, ובראשם האכרים, הכורמים והיוגבים. המגלה הנשגבה הזאת עודדה ואמצה את רוחם להבין ולדעת את ערך עצמם בזאת אשר המיסד הראשון למלכי בית יהודה, בן ישי, נצר הנהו מאכרית עניה, אשר לקטה לקט מאחרי הקוצרים בימי שפוט השופטים.

*

עמוקה היא הפּסיכולוגיה של שתי הנפשות, נעמי ורות. רכות, ענוגות ועדינות היו ככל בנות החן מרום־המעלה, ואמיצות ברוחן הכביר ובמזגן הנערץ כאחד הגבורים העריצים לשאת בלב מתנה את צרותיהן ותלאותיהן, אשר עברו עליהן באופן נורא ומבהיל עד מאד.

*

"רבי מאיר היה דורש שמות: אלימלךְ – שמאס חיי

האכרים ואמר אלי תבא מלכות; נעמי – שהיו מעשיה

נאים ונעימים; מחלון וכליון – שנכלו ונמחו

מן העולם¹. (רות רבה)

שם בארצנו, בעיר קטנה בית לחם, שמה עומדות שתי האלמנות הענוגות, נעמי ורות, בשער העיר; כל יושבי בית לחם משתוממים על ענין ומרודן.

*

הגברת נעמי, בעלת אחוזות לפני שנים מספּר, אשת האציל ואם לשני בנים, חביבה ואהובה היתה לכל אזרחי העיר, עומדת כעת לפני פּתח השער אלמנה מבעלה, שכולה מבניה, ועל ידה נצבת כלתה האלמנה הצעירה והיפה, ושתיהן יחד סובלות מחסור וכפן ברוח גבורה ואומץ לב.

*

“הזאת נעמי?” – התפּרצה השאלה המרה הזאת מפּיות כל האזרחים, יודעיה ומכיריה מלפנים.

“אל תקראנה לי נעמי, קראן לי מרה, כי המר שדי לי מאד!” – השיבה האלמנה הגלמודה.

*

רות הצעירה והמלאה חיים נלחמת בעד החיים, מתאמצת והולכת ללקט בשבלים בשדה אחרי הקוצרים.

*

בועז, בעל האחוזה ושופט העם, הכיר מרחוק את המואבית הצעירה, כי מצטיינת היא מכל רעותיה הלוקטות ביפיה וחנה, במהלכה וצניעותה, שאל, דרש על־אדותיה, – ובשמעו את תולדותיה, שם פניו אליה ויצוה:

“אל תלכי ללקוט בשדה אחר”.

*

רות מביאה את הלקט לנעמי ומספּרת לה, כי בועז בעל האחוזה דבר אתה טובות.

נעמי דואגת ומבקשת מנוח לרות הצעירה ומוצאת את אשרה, ושולחת אותה להחסות בצל כנפי בועז.

העצה היעוצה נעשתה; בועז עלה השערה ומציע את דבר הגאולה לטוב, הקרוב והגואל למשפּחת אלימלך. טוב היה איש טוב רק לעצמו ובשרו, והשיב לבועז:

“לא אוכל לגאל, פן אשחית את נחלתי”.

*

בועז נשא את רות, והיא ילדה לו את עובד, ונעמי לקחה אותו ותשיתהו בחיקה ותאמנהו ותגדלהו. שכנותיה אמרו:

“יולד בן לנעמי”.

*

את הספּור היפה והנפלא הזה, אשר ספרו אבותינו בארצנו להאכרים מביאי הבכורים, נוכל לספּר היום לאכרינו החלוצים בארץ אבות:

אלימלך הכללי יצא מארצו, ונעמי האלמנה, – כנסת ישראל גלותה – אלמנה עוזבה, בניה, מחלון וכליון, נכלו ונמחו לאלפים בכל קצות התבל. בדורנו החלו בניה, אשר התנכרו לה, לשוב אליה; הם התחלקו לשתי מחנות:

המחנה האחת נפרדה כליל ממנה ותפנה עורף לה ולכל הקדוש לה ותלך ללקוט בשדה אחר, כערפּה לחמותה, לתקן עולם במלכות שדים וקומוניסטים.

המחנה השניה היא מחנה הביל"וים והחלוצים. כי כרות גם הם שבו לארצם ולקטו בראשונה לקט בשדות בועז – “הנדיב הידוע”.

*

בועז הציע את הדבר לפני טוב, הם בעלי היק"א. והם, האחרונים, מאנו לשמוע בקולו וישיבו את תשובת טוב לבועז:

לא אוכל לגאול, פן אשחית את נחלתי" – נחלת ההתבוללות בכל ארצות מושבותיהם. חסים המה על “העבדות בתוך חרות” המדומה.

*

בועז גאל את רות ותלד לו את עובד, אשר ממנו יצא דוד, אשר יסד את ממלכת יהודה ויבן את ירושלים, – ומן עובדי זמננו יצא ויתפּתח בן־דוד המקווה, אשר יאמר “לירושלים – תושב, ולערי יהודה – תבנינה”.

(על מלחמת־העולם בשנות תרע“ד–תרע”ח)

הננו חיים כעת בתקופה נוראה ואיומה, בתקופת דם ואש.

"כי כאש ה' נשפט ובחרבו את כל בשר, כי הנה ה' באש

יבוא וכסופה מרכבותיו" – “ה' מסך בקרבה רוח עועים.”

*

וסכסכתי גלים בגרמנים וגרמנים – באנגלו־סכסים; סלבים –

באשכנזים והונגרים – בסלבים, ונלחמו איש באחיו ואיש

ברעהו, עיר בעיר וממלכה בממלכה.

*

"קול שוט וקול רעש אופן, סוס דוהר ומרכבה מרקדה, פּרש

מעלה ולהב חרב וברק חנית ורוב חלל וכבד פגר ואין קצה

לגויה וכשלו בגויתם".

*

"בוקה ומבוקה ומבולקה ולב נמס ופיק ברכים וחלחלה בכל

מתנים ופני כלם קבצו פארור." (נחום ב, יא)

*

הוי, חוזים קדושים! לוא ראיתם בעיניכם את נהרי הדם השוטפים בימינו באירופּה כלה על ידי כל העמים המתימרים לנאורים, אשר השתגעו בצמאון דם, בהרס ואבדון, בחרבן והרג רב, כי אז קראתם חמה בכל כחכם האלהי על כל האנושות כלה ואכזריותה האיומה.

מדי שנה בשנה, זה כשנים אלפּים, חגים אלפי רבבות בני אדם, המתגאים ומתהללים בתרבותם הנוצרית, את חג הולדת “שר השלום” ו“בן אלהים”. הפּעמונים מצלצלים והכהנים משוררים שירי אהבה וזמירות שלום לאלהי השלום.

הוי, דוברי שקרים, הנושאים את שם ה' לשקר! הביטו על חורבן אירופּה ועמיה המאמינים בכם והנשבעים בשם “בן־מרים” משיחכם ומצילכם, הקשיבו לקול אנחות המטים למות על שדה־קרב, ותאלתם לכם הצבועים התועים והמתעים, שמעו נא את דבריהם האחרונים היוצאים מפּיות הגוססים הנאבקים עם מר המות ונטבעים בנחלי דמיהם, הקוראים שלום מרחוק להוריהם, נשיהם האהובות וצאצאיהם בטרם צאת נפשם, אז כלמה תכסכם על כל תורת השקר אשר הוריתם לצאן מרעיתכם התועים אחריכם.

*

אולם בוש לא יבושו והכלם לא ידעו, כי בימים האחרונים האלה החלו לבחור ברומה “אב חדש” להושיבו על כסא פּטרוס ראש מבשרי הישועות בשם “שר השלום” מנצרת.

*

הסופר האנגלי הגדול בוקל הביע את משפּטו בספרו “תולדות התרבות באנגליה”, כי התבל כבר התקדמה, והוא בטוח כי מלחמות כבראשית המאה התשע עשרה לא תהיינה עוד, אחרי אשר כבר התבכרה האנושות להבין את יקרת ערך דמיה. הוי, מי יגלה עפר מעיניך, חכם גדול, וראית את שגיאתך הנוראה, כי כתרבות הנוצרית כתרבות החדשה יחד בגדו בהאנושות בהבטחותיהן וכל אירופּה כלה מתמוגגת בדם בניה.

אמנם כן! התרבות וההשכלה עוד הגדילו והחזיקו את המלחמה והעלוה למדרגה רמה ואיומה, כי תחת הרמחים, הקשתות והחצים, אשר המיתו למאות, ימיתו עתה לרבבות ברובים, תותחים וכדורי־נפץ המשלכים מהאוירונים מלמעלה על ראשי נשים יולדות ועולליהן.

*

ומעשרה קבים פּרעניות, הרג ואבדן אשר הביאה אתה המלחמה על כל העמים, נוטלים אנחנו בני ישראל סבא תשעה קבים. הגרמנים נלחמים עם אויביהם בעד גרמניה; הצרפתים – בעד צרפת; הבריטים – בעד בריטניה, ואנחנו עם לא נושע נלחמים עם כלם בעד כלם. יותר מחצי מליון בני־נעורינו עומדים על שדה־קרב ושופכים את דמם בעד כל הארצות, אך לא עבור ארצנו אנו.

*

גורל “יעקב התם” המוכה מכל העברים ומכל הנלחמים, המריבים והנצים רק בדרך אגב:

– יעקב! מדוע לא תשב בביתך?

– יען כי בית אין לי! – עונה התם בקול בוכים והוא מתלבט בין רגלי הנלחמים בדרך אגב.

*

“על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי, אל תאיצו לנחמני על שוד בת עמי”.

*

"עבר קציר, כלה קיץ ואנחנו לא נושענו…

“מבלגיתי עלי יגון עלי לבי דוי” –

על יגוני הפרטי אוכל להבליג, אבל –

“הנה קול שועת בת עמי מארץ מרחקים.”

*

"שתים הנה קראתיך מי ינוד לך השוד והשבר והרעב במי

אנחמך? בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר."

*

רבות נגרשנו מארץ לארץ באלפּים שנות גלותנו: מבריטניה, – בימי אדוארד הראשון; מצרפת – בימי פיליפּ היפה; מאשכנז – בשעת המגפה השחורה; מספרד – בימי הצמד הקתולי פרדיננד ואיזבלה. אבל כל הגרושים ההם היו עוד מלאי יושר מול הגרוש הפּתאומי הנורא כעת ברוסיה על ידי ארוך־הרגלים ניקולי בן ניקולי מגזע רומנוב הארור, המפקד צבאות רוסיה. להמגורשים אז נפתחו ארצות־מקלט חדשות: למגורשי אנגליה נפתחה צרפת, למגורשי צרפת נפתחה אשכנז, למגורשי אשכנז נפתחה פּולניה בימי קזימיר הגדול, למגורשי ספרד נפתחה תוגרמה בימי השולטן סאלים. אולם עתה אין הם נגרשים חוצה באופן גלוי, כי אם מטלטלים אותם ככדורים מפלך לפלך ומנוף לנוף, את אחינו יושבי קובנה סחבו בעגלות משא ובקרנות בקר וסוסים כצאן לטבח לפּולטבה, ומפּולטבה טלטלום אחורנית בחזרה לוילנה, ומוילנה שנית לקיוב ומשם ליקטרינוסלב.

“השוד והשבר והרעב והחרב” –

את רבבות צעירינו גבורינו הכריעו לטבח על שדה־קטל. את כבוד בנותינו היפות והתמות חללו הקוזקים הפּראים, ועל הוריהם החפים מפשע עוללה ממשלת ניקולי עלילות ברשע, כי מרגלים המה לצבא אשכנז, וישימום לבוגדים ויתלום. ויתר הפליטה, הנשים והטף, נודדים בשדות וביערים מבלי מחסה משרב ומקור וגועים ברעב ובצמא.

*

גם הבלגים והפּולנים הוכו בארצם ונשארו על אדמתם, ובת עמי, אויה! איה מקומה?

ארץ, ארץ, אל תכסי דמי!

אירופּה בנתה בית של קלפים במאות השמונה עשרה והתשע עשרה ועליו רשמה את אידיאליה: “אהבת האדם”, “שויון”, “חופש”, “אמת” ו“יושר”. והנה בראשית המאה העשרים בא איש־הצבא העולמי ויבעט ברגל גאותו על בית־הקלפים היפה ויהפכהו ויהרסהו, ויהי כלא היה.

*

עתה צרה היא ליעקב, ויש תקוה כי ממנה יושע. עת צרה היתה גם אז במלחמת בלשצר וכרש וממנה נושע ישראל, אחרי אשר להראשון נרשם:

“מנא, מנא, תקל ופרסין!”

והשני רשם את ההצהרה:

“מי בכל עמו, ה' אלהיו עמו ויעל!”

מי יודע?

הבה נקוה!…¹

בצאת ישראל ממצרים עברו את הים האדום לפני בואם אל ארצם, אולי גם אנחנו, אחרי אשר נעבור את ים דמנו השפוך, נגיע אל החוף המקווה, אל נחלתנו וארצנו הישנה־החדשה.

“ונקיתי דמם ולא נקיתי וה' שוכן בציון.”

*

שני נשיאים מזרע מלוכה, בן אמוץ העברי ולהבדיל בין קדושה לטומאה, בן רומנוב הנוצרי – השני הביא כליון וקרץ בימינו בכתתו אתיו לחרבות ומזמרותיו לרמחים, והראשון עוד לפני שלשת אלפים שנה חזה את האידיאל הקדוש כי –

“לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.”

והיה באחרית הימים נכון יהיה בית האוסף על הר הצופים, אשר בו יראו צאצאינו את כל כלי המשחית, את התותחים, הדרדנוטים והטורפּידות, התתמימונים, האוירונים והצפּלינים – יראו, יביטו, יתבוננו וישתאו על הרציחות והאכזריות של אבות־אבותיהם במאה העשרים.

*

אור וחשך משתמשים בערבוביה כעת באנדרלמוסיא הבאה עלינו בדור זה, אשר החלק היותר גדול טובע בים של דם ודמעות, ארצות חרבו, גוים נשמו, מלכים אל שאול הורדו והחרב טרם תשוב לנדנה.²

*

כקול מיתר כנור רך, אשר ישמע בתוך רעש של תופּים וחצוצרות, המרומם את הנפש והמחיה את הרוח, כן קול יעקב התם והקטן בתוך כל העמים העריצים והכבירים.

ירעשו להם התופּים, תרעמנה להן החצוצרות במנגינת התולדה, אך סוף כל סוף ישתתקו וידומו, ומיתר הכנור הענוג והרך ישמיע את קולו הנעים קול דממה דקה אשר בתוכו ה' אלהי השלום השוכן בציון והבוחר בירושלים.

*

עולם מתהוה, החלומות נפתרים, התקוות מתקיימות והשאיפות מתמלאות, התחיה משולשת היא – תחית העם, תחית הארץ ותחית השפה. הנה רגלי חיים ויצמן עומדות על הר הצופים ומניח את אבן הפּנה להמכללה העברית, שתים עשרה אבנים מול שנים עשר שבטי יה –

“ועמדו רגליו על הר הצופים.”

*

"אמר ר' יוחנן: מלמד שהחזירוה על כל אומה ולשון ולא

קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה". (ע"ז ב.)

א. כתים

על חופּי נהר נ. התנוססה עיר בנויה לתלפיות בבנינים שונים ומוזרים במראיהם ובתבניתם; ארמנותיה וטירותיה הגדולים והרבים לאין מספר המזהירים בשלל צבעים שונים, האירו אור נפלא מנגה יפעת השמש, אשר שלחה את קויה עליהם בהוד יקרת הדרתה; ברחובות ושוקי העיר נשמע קול שאון והמולה מעם רב מאד. האם לא נפלאת היא בעיני הראה, כי בתוך הסינים (החינים) השאננים והעצלים, המבלים כל ימי שנותיהם אך בעצלות ובחבוק ידים, יתעורר פתאום במו רוח רגש ותנועה למהר ולרוץ ארחם איש איש לבדו אל המקום אשר אליו פניהם מועדים, וכל איש מהם יתאמץ לקדם את רעהו ולבוא ראשון אל המקום אשר אליו תכסוף נפשו לבוא, יחפזו, ימהרו, ירוצו כצביים קלים לבל יעבירו את המועד, – הפלא ופלא!

ברחוב רחב בראש הומיות התנשאה גבעה נחמדה ועליה גב בנוי כמו רמים; עמודים מפוארים בפרחים ונצנים בשלל צבעיהם מרהיבי עין יתמכו את הגג הנפלא והנהדר בדגלו המכסה כחפת כבוד על פני כל הככר ההוא. ביראת הכבוד התיצבו כל בני ההמון ויכוננו מבטיהם אל המקום אשר שם עמד כסא רם ונשא מצופה זהב פרוים ומשובץ באבנים יקרות ועל המצע המרוקם בטוב טעם יושב האיש המרומם, הכהן הראשי לכהני אלילי ארץ סינים, מימינו ומשמאלו עומדים ארבעה יועציו, הם ראשי יועצי הארץ, ועל פני כלם דומיה קדושה וטהורה שוררת בעין מפריע.

שם, ממעל לראשיהם, יעופו שני מלאכי יה, אשר שש כנפים שש כנפים למו, ומתחת לכנפיהם תתראינה ידיהם האוחזות מגלה עפה ובקול נעים ונפלא יקראו באזני ההמון את כל הכתוב בה.

השרפים האלה הופיעו משמים ארצה להורות לבני־אדם את תורת אל חי, לפקוח את עיני העורים ההולכים בחשך וטובעים רגליהם במצולת האולת ואור המדע לא יהל עלימו.

המלאכים חדלו לקרוא ויתבוננו על פני ההמון.

אחרי האות הנתן מאת ראש הכהנים, יצא אחד מיועציו רואי פניו ויען ויאמר כדברים האלה:

– כטל השמים תזלנה אמרותיכם היקרות מפּז, עמוק עמוק על תלמי לבבנו וכאור נוגה השמש יאירו על מחשכי נפשותינו המשחתות, אך הואילו נא לתת רשיון להתולעת הנבזה על פני הארץ לשאול את פיכם, שרפי מעלה ואראלי קודש, שאלה אחת: כמה רבבות חוקים ומנהגים שונים תתנו להאנשים אשר יאותו לקחת מידכם את ספר התורה הזה?

– כמה רבבות חוקים? – שנה אחד מהמלאכים את דבריו בתמהון – השאלה הזאת תורנו לדעת, כי לא הבנתם את הגיונותינו, אחרי אשר לא במנהגים ובחוקים נוסדה אמונתנו, כי אם ברגשי אהבה וחסד: לאהוב את ה' ולאהוב את כל בני האדם.

ויפתחו המלאכים עוד פּעם את ספר התורה ויחלו לקרוא את הדברים האלה:

“ועתה ישראל, מה ה' שואל ממך, כי אם ליראה את ה' אלהיך וללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלהיך בלכ לבבך ובכל נפשך”.

– אם כן אפוא, – ענה הסיני הנבון – לא נוכל לקחת מכם את התורה הזאת, יען כי בני עמי לא הסכינו מעודם לחמלה ולאהבה, כי אם בזאת כל מעיניהם, להיות אסורים בחבלי מנהגים והבלים מכף רגלם ועד קדקדם; המה יאהבו לשאוף רוח קטב ולא רוח צח, ללכת שובב אחרי שרירות לבם ולרדוף אחרי תענוגות בשרים, כי עוד “השמן לב הסיני מדעת ועיניו השע מראות ואזניו הכבד משמוע, פּן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו!”

ב. הודו

על חופּי נהר גוזן השתרעו יערים רבים מעצי זית וענפי עץ עבות ועל ידם התנשאה העיר העשירה והחשכה “ברדינאנד”. ההיכלים הרבים, אשר במו התנוססו מצבות גדולות ומוצקות, פסילים גבוהים ורמי הקומה, החצובים מאבני שיש ומשוחים בששר, כן גם תמונות מבהילות ונוראות מאד, כלם נעשו במלאכה נשגבה ביתרון הכשר ודעת ואין ערוך אליהם ליופי. ההיכלים הרמים והנשאים האלה היו מלאים מפה לפה אנשים, נשים וטף, הכורעים ברך ומשתחוים ביראה ורעדה מול האלילים האיומים אשר אין כל רוח חיים במו. אור השמש לא הגיה מעולם בהיכליהם החשכים, כי כל חלון וצוהר לא היה למו, בלתי עששית אחת גרשה שמה את צללי החשך וערפּלי האופל. ובכל זאת גם מנוגה האור הכהה הזה התנוצצו והאירו אבני השהם, ישפה וברקת המשובצים בהם באור יקרות ומאד נעלה.

בשוק הגדול, אצל היכל אחד מפואר מאד, נראה מסע המון עם רב מאד. מה יפים ונחמדים המה למראה, בני העם הזה! חסנם כאלון, קומתם לתמר נדמתה, מבנה גויתם איתן וכלו אומר כבוד. הם המה בני ארץ הודו הענוים והמצניעים לכת, אשר הלכו חשכים בעצת כהניהם ונביאיהם הכוזבים. בני העם הזה התאספו כעת מכל קצות הארץ עם ילדיהם וטפּם לכבוד חג האליל האכזר והעריץ “שיוה”. כל התלאות והמצוקות אשר עברו עליהם בדרכם לא הניאום ולא הפריעום מלכת הלאה בצעדי און ועצמה, וישישו וישמחו מאד בבואם אל מחוז חפצם לחוג את החג הקדוש בעיניהם, החג הנורא והאיום, אשר נקבוהו בשם: “חג המרכבה”.

הנה המרכבה הנוראה עמדה הכן. רעדה ופלצות אחזה את כל ההמון בהביטם עליה.

על המרכבה הגדולה והרחבה התנוססה דמות נוראה ואיומה, תבנית שקוץ משומם, הוא צלם האליל הגדול, העבה השמן, לבוש מחלצות ואבנים יקרות וספּירים מזהירים משבצים בו מכף רגלו עד קדקדו.

הוי, אנשים בוערים מדעת! הוי, מאמינים בכל הבל ורעות רוח באמונה אמן! לו פקחתם עיניכם להתבונן היטב בהאליל הנורא הזה, כי אז נוכחתם לדעת, כי כעלוקה ימוץ את לשדכם, כספּכם וזהבכם גם יחד, ואך בדמכם וזיעת אפכם שמתם לו את כל הכבוד הזה!

המרכבה החלה לנוע ממקומה לאט לאט ואנשים רבים אשר יראת האליל על פניהם אבו לכרוע על ברכיהם ולהתנפּל תחת גלגליה ולהיות למרמס למו כדרכם תמיד. אך פּתאום נשמע קול מדבר אליהם כדברים האלה:

“הוי, כסילים ובוערים, הרפּו ושמעו!”

ומול עיני הנביאים והכהנים הנתעים בשוא וכל ההמון המלאים תמהון עפו ודאו המלאכים הקדושים ועיניהם הפיקו אהבה וחמלה. ויפתחו חיש מהר את ספר התורה ויחלו לקרוא באזני העם את דברי אלהים חיים, המלאים אך אהבה חמלה ורחמים.

"אלה החוקים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם – ולא שימות בהם " – קראו המלאכים בהתימם לקרוא את חוקי התורה.

אך לריק עמלו המלאכים. כי העם בקלות דעתו נתעה ללכת שולל אחרי הנביאים המתעים אשר יהגו אך תוך ומרמה, וקול המלאכים נדמה להם כקול קורא במדבר, ולא שמו לבם לדבריהם הטובים אשר הורום. והמלאכים, בראותם כי תקותם נשארה מעל, עפו וידאו הלאה מפּניהם בשברון לב, כי לא יכלו להביט אל תבליתם ומזמתם אשר פעלו ועשו באשמת כהניהם ונביאיהם הנתעים והמתעים, אשר הוליכום בתהו לא דרך, בהורותם למו כי אך בדמי האדם יכפּר האדם את עונו לפי אל אלים.

“הה! בני הודו, תועים אומללים, אבדתם! אבדתם!” – נשמע קול שרפי מעלה בעופם לשמי מרום.

ג. צור

על חוף ים התיכון מעבר המזרח התנשאה עיר גדולה ורחבת ידים, ומחריצות ידי יושביה בהליכות המסחר עלתה מעלה מעלה, עדי אשר היתה לעיר רבתי בגוים. מפּאת מזרח העיר היפה ההיא התנוססו רוכסי הרים גבוהים ורמים ובמרום עוזם לעבי שחקים הגיעו וראשיהם נחפים בשלג עולמים. ומפּאת ים נראה אניה גדולה ורחבת ידים מאד תשוט על פני גלי ים התיכון ועליה התנוסס דגל בצבעים שונים. וממולה על פני החוף היו שתולים עצים רעננים מרהיבי עין.

האניה הזאת היא אנית צור המעטירה, הנודעת בגדלה ויפיה, בתרניה החזקים ומפרשיה הגדולים והרחבים. עוד מעט ותשים לדרך פעמיה ותוביל את מרכלתה, עזבונה ומערבה, כלי זכוכית וכל אבני יקר, מחלצות ושלל צבע רקמתים אל גבולות ארצות ואיים רחוקים ולתתם שמה במחיר כסף וזהב.

נשא נא עינינו להביט על חוף הנהר ונראה המון אנשים רצים רצוא ושוב, זה נושא שק עמוס סחורה מן החוף אל תוך האניה, וזה ירוץ ואוחז גליון בידו, אשר בו ירשום את כל תוצאות מרכלתו ומערבו היוצאות מתחת ידו. כל ההמון איש איש לבצעו מקצהו ידרוש ולא ישעה הצדה להביט ולהתבונן אל כל אשר יעשה סביבו.

על פּני החוף הנפלא הזה, השואן בקול שאון נורא כהמית ים, הופיעו שני המלאכים הנודעים לנו, ומגלת ספר התורה פרושה על ידיהם. אך אין אחד מכל ההמון הזה אשר ישים לבו אליהם וישאלם: מה חפצם ושאלתם?

– מה טוב ומה נעים היה להעם הזה, אשר לחכמתו ולתבונתו אין קצה, אם הואיל להטות אזנו לשמוע בקולנו, להפיץ את נוגה האמונה הטהורה בין העמים החשכים אשר אין כל בינת אדם למו! – קרא מלאך אחד אל רעהו, בראותו את גודל כשרונותיהם ועלילותיהם העצומות והנעלות בכל חרשת מלאכת ומשלח יד.

– לא, – ענה רעהו, – האנשים האלה, אשר גדלו וחנכו מעודם על ברכי המסחר, לא יאבו תת אוזן קשבת לדברינו אשר אך ברוח יסודם ולא יתנו כל פרי ותענוגות החיים ולא יוסיפו כסף וזהב בתוך כיסיהם הרחבים והצמאים להון ועושר; הסוחרים יביטו רק אל השכר ובלא מחיר לא יעשו דבר.

– הבה, נראה! – ענהו רעהו – ננסה נא לדבר אליהם.

– שמע נא, רעי! – אמר המלאך אל איש אחד מסוחרי צור – התתן אוזן קשבת לדברים אחדים טובים ומועילים, אשר נקרא מן הספר הזה?

– זאת לא אוכל, כי עתותי לא בידי הנה, – ענה הסוחר בשאט נפש וכרגע חלף עבר ואיננו.

– אולי אתה, איש נכבד, תקשיב לדברינו? – קראו המלאכים אל הכנעני השני, אשר אחז בידו מאזני מרמה.

ולאשרם פגעו באיש אחד, אשר זה כבר שלח ידו בהון זרים ויקרא שמטה לכל משה ידו ואחרי אשר נמוטו פעמיו בדרכי המסחר, ומאין כל עבודה לו, נאות להקשיב בקולם. המלאכים החלו לקרוא ומרגע לרגע התאספו סביבות האספה הקטנה הזאת המון רב מאד, ויפערו פיהם לשמור את דברי ציר השמים, אשר רמתהו התקוה וידמה בלבבו כי דבריו יעשו תושיה.

– אך הגידו נא, צירים נאמנים, – שסע פתאום איש נשוא פנים בקול רם את דברי המלאך ולא נתנו לכלות את דבריו. כל ההמון נאלמו דום ויביטו איש אל אחיו בתמהון וברוב כבוד והדר פנו דרך ויפלסו נתיבה להשר הגדול העומד בראשם – הגידו נא את החוקים והמשפּטים בספר תורתכם על דבר מקנה וממכר.

– אף כי תורתנו נוסדה רק על אדני חיי הטבע: עבודת אדמה ומרעה צאן, – ענו המלאכים – בכל זאת ימצאו בה משפּטים צדיקים גם בעד הסוחרים.

ויפתחו המלאכים את ספר התורה ויחלו לקרוא כדברים האלה:

“כי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו. מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק יהיו לכם”.

והשר הישיש חגר בעוז מתניו ובשארית כחו התאושש והתעודד ויען כדברים האלה:

– בשם כל העם אשיב לכם, כי לשוא כל עמלכם פּה, יען כי אמונתכם ותורתכם לא לנו היא. לא לנו לשמור את חוקיה ומשפּטיה, אשר כצורי מכשול ואבני נגף המה על דרכי חיינו ומהם יצא אסון נורא ואיום על כל בני עמנו, אשר אך במסחר ישימו כל מעינם ואך בו כל חיי רוחם ונפשם. באחת! התורה אשר רק על אדני הצדקה והיושר נוסדה לא נאוה לבני צור הכנענים אשר בידם מאזני מרמה. הבו לנו אמונה גבוהה אשר לא תתערב בהליכות המרכולת ולא תחוה דעה בדרכי הקנין והממכר בין איש לרעהו, בלתי באלהים תשים מעוזה להרבות צקון לחש לפניו יום יום, להעלות עולות על מזבחו, להשביעהו מדם פרים וכבשים. אמונה כזאת תישר ותיטב בעינינו ובכל לבנו ונפשנו נעבוד את אלהינו אם אך לא יפריע בחוקיו את דרכי מסחרנו. וגם על בנינו היקרים והנאהבים לנו, גם עליהם לא נחוס אם ידרוש את דמם מאתנו; אך בחוקי המסחר לא יגע לרעה, כי אך הוא כל חפצנו וישענו בארצות החיים ואך בצלו נוכל לחיות חיי עונג ודרור.

בין כה וכה נשמע קול פקודה מראש החובלים להמלחים כי האניה תשים לדרך פעמיה, וכרגע והנה כל איש רץ בחפזה אל אמתחתו וצרור חפציו. האניה שטה על פני הים ועל החוף שבה דומיה שאננה והמלאכים כאשר באו כן שבו בלב מלא רוגז וכעס.

ד. בבל

על חופּי נהר פרת התנוסס העיר רבתי עם, אשר בה התנשאו ארמנות וטירות נשגבות, קירותיהם מחוטבים פסילי אבן מעשי ידי אמן ושיאם הגיעו השמימה, יושביה הגאיונים, אשר כל מעיניהם אך בשוד וחמס להרוס גוים ולהאביד ממלכות, הגדילו ברחובותיה בקול המולה. ומי לא יכיר על חזות פניהם כי המה בני בבל הקדמונים, אשר כתר הגאון התנוסס על ראשיהם? מי לא יבין בראותו את שיא חוסן תפארתם ויקרת הדרתם כי המה הכשדים, הגוי העז והנמהר? כל הגברים עולי הימים והבתולות היפות והענוגות התאספו כעת אל המשתה הגדול בחצר מלכם האדיר והנורא על כל סביביו. הביטו נא על ההוד והיופי אשר יזהירו על פני העלמות הרכות והענוגות הלבושות שני עם עדנים, שמלתיהן הארוכות והסרוחות לרגליהן ארצה מרוקמות בשלל צבעים ממשי וארגמן, ווי זהב עם אבני השוהם והפּנינים המשובצים בהם יבריקו בצמות ראשיהן ועל יפעת גבעת חזיהן לתפארה. אך כל ההון והעושר הזה לא מעמל כפּיהם הנהו, כי בת בבל עניה היתה מראשיתה, ועם כשדים עם לא היה ולא היה לאל ידם להלביש את בנותיהם שני עם עדנים, אך את כל אלה לקחו להם בשוד ורצח בשפכם דמי נקיים למכביר, ובהחריבם ארצות וממלכות וישללו שלל ויבצעו בצע מעשקות.

המון אנשים ונשים יושבים סביב שלחנות גדולים ורחבים, הגברים שותים יין ושכר לשכרה ויהיו הלומי יין. הנשים אוכלות מעדנים וממתקים ומתענגות על רוב הטוב אשר מלכן העריץ והשודד שם לפניהן ותהיינה שמחות ועליזות מאד מאד.

אל הלומי יין ושכורי עונג האלה באו מלאכינו וספר התורה בידיהם להגיד לפניהם דת ודין. ויהי בהחלם לקרוא את הדברים האלה: “המלך לא ירבה לו נשים ולא ירום לבבו על צאן מרעיתו, וגם כסף וזהב לא ירבה לו, לבלי יתגאה וישכח מחוקק”, אז צחוק פרוע התפרץ מפּי הכשדים הפּראים וימלאו שחוק פיהם וישימו תהלה בשלוחי השמים וישליכו שקוצים עליהם ועל תורתם גם יחד. כי השמן לבם מהבין יושר וצדק ואך תוך ומרמה שוד ורצח כל חיתם, ובעברתם כי קשתה גרשו את השרפים הקדושים מעליהם, לבל יפריעום ממשתה נגינתם. זמן כביר חלף עבר והנה גם בת בבל שתתה את כוס התרעלה, כי יד נעלמה כתבה על הקיר לעיני המלך בלשאצר את המלים האחדות האלה:

“מנא, מנא, תקל ופרסין!”

וכרגע והנה חיל פרס ומדי כתרוהו ויגירוהו על ידי חרב.

ה. ישראל

בערבות המדבר, לא רחוק מחופּי ים סוף, אשר שם התרומם בגאון עוזו ההר סיני. סביב ההר המרומם והנשגב הזה השתרעה מסלה אשר בה נדד העם הנודד והשוכן לבדד מימות עולם. אלה המה בני יעקב, אשר זמן רב עבדו עבודת פּרך תחת ידי סבלות מצרים ויכינו שמה את פּארי העמודים אשר יתמכו בגאותם שחקים עד היום הזה לזכרון עולם. העם הזה שם פניו לארצו ולמולדתו לגור שמה ולחיות חיי ישרים.

דומיה קדושה שוררת סביב המקום הקדוש ההוא. בני יעקב סובבים את ההר סיני ביראת הכבוד ויעמדו מרחוק, ובכליון עינים יצפּו ויחכו לשמוע את דברי אלהים חיים.

עמוד קורא! אל תקרב הלום טרם תטהר את לבך להבין ולהשכיל במראה הזה ואז תראה ותוכח כי דבר נפלא וגדול נעשה על ההר הקדוש ההוא, דבר קדוש ונשגב, אשר חדש ושנה את רוח בני האדם מהקצה אל הקצה, דבר אשר לא היה כמוהו ולא יהיה בכל דברי הימים לבני האדם עלי תבל!

שערי השמים נפתחו וחשמל אש כמראה הבזק הופיע בהוד נורא ואיום, ההר גבה וירם מאד מהארץ, דומיה קדושה ואיומה שררה על כל בני העם ויעמדו מרחוק וינועו מרוב אימה ובעותי יה אשר נפלו עליהם בחרדת קודש…

קול ברקים ורעמים נשמע בגלגל, ענני חשרת מים כסו את פּני ההר במעטה ערפל, קול שופר ותרועת קרן היובל הגדול החרידו את כל ההמון העומד בתחתית ההר, עוד מעט והנה כל ההר בוער באש פלדות ויעל עשנו כעשן הכבשן ומנגה נגדו עביו עברו וקרני אור פלסו נתיב למו בין ענני החשך ערפּלי האפל, והנה רכב אלהים יורד משמים ארצה ולפניו רבותים אלפי שנאן, אראלים, שרפים וחשמלים התיצבו כלם על פני ההר, ואדון הנביאים בן עמרם, המחוקק הנפלא החל לדבר והאלהים ענהו בקול. – וכרגע והנה כל העם כאיש אחד ענו בקול עז, קול חוצב להבות אש, “נעשה ונשמע”, וישתחוו כלם בגילה ורעדה ויפלו על פניהם ביראת הכבוד, ה' נסך עליהם רוח חכמה ובינה, רוח עצה ודעת, רוח יראת ה' ואהבת אדם, והמורה הגדול והקדוש משה איש האלהים לקח את ספר התורה בידו וירד מן ההר ויחל להורות וללמד את העם תורת אל חי.

בין כל שרפי קודש אשר עמדו שמה בעת תת ה' את תורת החיים והשלום לעם ישראל, עמדו גם מלאכינו ויתפלאו וישתוממו ויאמרו:

אך האם זמן רב שמר עם ישראל את דברי אל חי הקדושים והטהורים? האם עוד לא חלל את ברית קדשו? העודנו לא נשבת מטהרו? הבה ונראה!

אלפי שנים חלפו ועברו מהעת ההיא.

*

הבוקר אור.

קול הלל וזמרה, קול תודה ורנה נשמע באחת מערי ארץ רוסיה המערבית.

עקבות איש לא נודעו עוד בחוץ, כי כל העם עודם הוזים שוכבים על ערשותיהם ויתענגו על מנוחת הלילה. רק זעיר שם, זעיר שם נראה אור כהה וקפאון מבעד חלונות בתים קטנים ודלים אשר במו יושבים היהודים החרדים לדבר ה' בליל התקדש חג השבועות וקוראים באות נפשם את ספר “תקון השבועות”.

שם מרחוק נשקף בית התפלה, בו התאספו המון עם אמת. על פני הכר הנרחב אשר על יד הבית ההוא עומדים גברים ונשים, בחורים ועלמות, עיניהם נשואות השמימה וקול דממה דקה ישמע מפיהם אשר יפריע את דממת הליל אשר השליך הס על פני כל העיר. אך מי זה העירם משנתם ויביאם הלום? מה הדבר אשר הפריע את מנוחת הבנים והבנות לעזוב את ערש יצועם, הרבודה במרבדים רכים וטובים, בחצות הלילה וללכת אל בית התפלה? מדוע ישאו עיניהם השמימה כמו יחכו אל ציר גואל ומושיע אשר ישלח למו ממרומים? האם יחשבו וידמו בלבבם כי עוד הפּעם יופיע אליהם בן עמרם איש האלהים וספר התורה בידו?

אך לא! לא אל התורה ישימו לבם כי אם אל האמונה הכוזבה אשר מצאה לה מסלות בין ההמון הפּרוע: העם יאמין, כי בלילה הזה, בטרם יאיר השחר אורו, יבקעו השמים רגע אחד וכל איש הזוכה לראות את המחזה הזה יוכל לחלות את פני ה' בתפלה קצרה, ובקשתו תמלא כרגע בלי כל שטן ומפריע.

הנה עת הפּלאות הגיעה!

בין מפלשי העבים החשכים נראה אור בהיר כמראה הבזק, ויאר על פני כל הארץ וכל היקום באור יקרות ומאד נעלה – – – – – – – – – – – –

– – – – – – – – עוד רגע והנה קול רעם בגלגל נשמע והנה השמים התבקעו ותפלה קצרה התפּרצה חיש קל מפּיות כל המצפּים והמחכים על השעה המאושרה הזאת וקול שתי המלים “כל טוב!” צלל בהמולה נוראה מאד – – – – –עוד רגע והנה תמונה יפה ונהדרה בקודש נראתה לעיני כל ההמון, היא תמונת משה איש האלהים, אביר החוזים ואדון המחוקקים.

בן עמרם המחוקק הופיע נגד כל העם ויפתח את פיו ויען ויאמר:

– נוראות נפלאתי! מי היא העדה הנאספה הזאת? מי המה אלה המשכימים קום בטרם עלות השחר לקדם את פּני בקול תרועה והמון חוגג? אהה אלי! האלה המה בני עמי אשר הוצאתי מארץ מצרים? האלה המה אשר בחרתם לך לעם סגולה מכל העמים ותתן למו את תורתך הקדושה והנאורה? אהה ה'! מה זאת?

ואחרי כן והנה קול נורא כקול רעם בגלגל נשמע לאמר:

– לא אכירך, ישראל! לא אדעך, ישורון! האותך הוצאתי מבית העבדים? האם לך נתתי חוקים טובים ומשפּטים צדיקים? האם לך הופעתי באש דת הצדק והאמת? האם בך בחרתי מכל עמי המזרח, אשר נואלו ללכת בשרירות לבם, ורק אותך מצאתי לעם חכם ונבון; מוכה ומעונה מתגרת ידי זדים עריצים אשר לחצוך וימררו את חייך על לא חמס בכפּיך, ובכל זאת לא נשבת מטהרך אז ולא חללת את נזר אבותיך, נזר האמונה באלהי אמן? ואיה אפוא פיך אשר ענית ואמרת בעמדך על הר סיני: “נעשה ונשמע”? איה החסד והרחמים, הצדק והענוה, היושר והצנע לכת, האמת והשלום, החמלה והחנינה, האמונה הטהורה והדת הנקיה, אימו כל אלה? הה, אימו? הה, מאשריך מתעים! מוריך יורוך ללא הועיל ויסכו בך רוח עועים, רוח אמונה כוזבה והבלי שוא ומדוחים, רוח קטב ונגף המלא תועבות חבלי הגוים הקדמונים, המלא רק עושק ומרמה, הרוח המתעה אשר הוליך שולל את הכשדים הקוסמים ובני אשור חוברי שמים ומאמינים בכל דבר כסל רשע; הרוח הזה חלה גם עליך וישחיתך כליל ויגרש ממך את כל המדות הטובות אשר מצאו מסלות למו בלבבך מלפנים וישרשו את נטעי הנעמנים אשר נטעתי על תלמי לבבך בעת נחיתיך מארץ חם לארץ הצבי. הה, שחתך ישראל! כי שתית מים זרים דלוחים ונרפּשים ממעין משחת ומקור אכזב אשר לא יקרו את מימיהם; החלות ללכת בעקבי הגוים אשר לא ידעו את ה' ובדרכיו מאנו לכת. את אנך המסחר החזקת בידיך ככנעני צור ולעשוק תאהב כמוהם, ובנותיך העדינות, אשר מלפנים התימרו בהצנע לכתן עם ה' ואנשים התחקו על עקבות בנות בבל הרודפות קדים, וכל מעיניהן רק בתענוגות בשרים, לשיר, לרקוד ולצאת במחולות המחנים עם בחורי חמד, להתיפּות בלבושי פאר לפי חוקי האפנה (המודה) האחרונה ותורת האסתטיקה אשר מארץ צרפת מוצאה, כי רק הצרפתים הגאיונים כוננוה להדאיב לב ולהכאיב נפש כל איש אשר שאר רוח בו.

– עמי! לו הואלתי לתאר לך שמץ מתועבותיך גם אז יקצרו הימים והשנים תחלפנה ולראשית דברי טרם אבוא. הה! לא אכירך, ישראל, לא אדעך, ישורון!

צללי הלילה פשטו ויעופו, פני הקדים הגיהו אורם, וקוי החרסה החלו לצאת ממחבואם. עוד מעט והנה השמש ביפיה והדרה הופיע על הארץ וכל הדרים עליה, והמחזה פשט ויעף. כל ההמון שבו איש איש לביתו לשמוח ביום מתן תורתם וישכחו את דברי מחוקקם וגואלם, כי יד ההרגל חזקה עליהם ותישנם לבלי יקיצו עוד עד עת קץ…

ובין כה וכה והנה העולם כמנהגו נוהג!…

“אוי לנו כי פנה היום, כי ינטו צללי ערב!” (ירמיה ד, ו)

א. (ליום התשיעי בירח החמישי)

יום התשיעי באב, יום הקרץ בא בא, וליל אפל וצלמות צרר בכנפיו השחורות את העיר ציון השדודה והנהרסה, וילט בעלטה את מחנה האויב שובי־מלחמה, שבעי נקם ועליזי גאוה; על מסלה, אשר מעבר מזה התרוממה על הרים נשאים, ומעבר מזה ירדה בגיאיות עמוקים, נראה המון אנשים, נשים וטף, אשר התנהלו לאט לאט ברגליהם וראשיהם השחו לארץ; קול אנחות ואנקות, אשר התפּרצו מלבות ההמון הרב, קול הנחושתים וכבלי הברזל אשר הושמו על רגליהם; קול בכי הילדים וצוחת הנשים אשר התעטפה נפשן עליהן; קול נחרת הסוסים וקול אנשי החיל המזוינים הרוכבים עליהם וקוראים אל הנרדפים באכזריות חמה: “הלאה! הלאה!” כל הקולות האלה התאחדו יחד בשאון והמולה גדולה ויחרידו את כל הככר ההוא.

פּתאום והנה צללי החשך נעלמו ואור אש בוער נראה על כל המחנה הזה ויאר את פני כל ההמון. למראה הנגה הזה התפּרצה צעקה נוראה ואיומה מפי ההמון, קול מרגיז לב ומדכא נפש, וצוחת האנשים האומללים עלתה השמימה:

“הה, ציון עירנו בוערת באש! הה, בית מקדשנו וצבי תפארתנו היה לחרבה!”

עוד רגע והנה כל ההמון נאלם דומיה ולא דברו מאומה, ורק אנחות ואנקות נשמעו לרגעים, כי ידי רודפיהם חזקו עליהם, כי לא ירימו קולם בבכי.

מחזה איום ונפלא נראה אז על גבעות ציון. ממרום ההר אשר שם עמדו האסורים והנרדפים אל צואריהם מידי מעניהם ומציקיהם נראה מרחוק לנגה ברק אש הלוהט הנורא הר הלבנון ברוב גאונו והדרו, וסביבו שושנים, פרחים ועצים רעננים הנותנים פרי למכביר; ומעבר מזה התנוסס הר הכרמל בגאונו אשר מכל עבריו נטועים גני עדן, ומעינות טהורים הזורקים מימיהם הזכים והצחים כעין הבדולח שטפו סביבם; זיתים ותמרים אשר הגדילו לשמים שיאם שתולים שמה באין מספּר; על פני כל הנוף ההוא יראו ערים וכפרים הרבה מאד, אשר רבים מהם נהרסו עד היסוד ולא נשאר במו גם אבן על אבן, ואחדים עודם שלמים ולא חלו בהם עוד ידי האכזרים; שם, אצל הכרמל במורד, יופיע לנגד עינינו הדר עמק השרון בחין ערכו ויפעת הודו, ובתוכו תועים עדרי צאן אשר נשארו באין רועה. חצי הלילה כבר עבר ועוד לא נשמע בדממת הליל קול שריקות רועיהם הנאמנים אשר יאספום תמיד הביתה כנטות היום לערוב, כי הרועים האלה כבר נפלו על שדי קטל וישפכו את נטף דמם האחרון בעד אהבת ארץ מולדתם…

לא רחוק מההר הזה המכוסה בירקרק דשא נראה עיר נהרסה ושוממה אשר מסביבה עוד יראו גני עדנים, מעיני מים טהורים, מימינה ומשמאלה שוטפים לאט לאט כגשמי נדבות על קירות היכליה וארמנותיה הנשרפים והנהרסים, וכמו יעידו ויגידו אל המביט עליהם כי שנים רבות עמלו ויגעו ידי אנשים רבים ושלמים עדי אשר סללו ועשו את כל אלה במקום הנהדר הזה, ועתה על נקלה הפכו האכזרים את יפה הנוף הזה בעת קצרה למעי מפּלה. רבים מאד מהאנשים אשר אוו למושב למו את יפה הנוף הזה ויתענגו בו על רב טובו ויפיו נמנו כעת בין הגולים האסורים בכבלים ובנחושתים המובלים בידי רודפיהם ושוביהם במעלה ההר, ויענו כעת בענויים קשים ומרים תחת ידי מציקיהם ומעניהם. אך האומללים האלה לא ישימו לבם אל נחלתם השוממה ועירם הנהרסה, רק אל ירושלים עיניהם נשואות, אל ירושלים מקום קדשם וצבי תפארתם אשר אך בה כל מעיני רוחם ונפשם, אל ירושלים גאון עוזם והדרת יקרתם, אשר בה התפּארו ויתהללו לעיני כל העמים והארצות, אל ירושלים הקדושה אשר בה התנוסס בית מקדשם ביפיו ובהדרו, ועתה היא שרופה כסוחה באש מתגרת ידי פראים ועריצים אשר התנפּלו עליה באכזריותם ויחריבוה וישימו שמות בה ובמקדשה גם יחד. אריאל קרית חנה דוד תהרס לעיניהם, ואיך יחשו וישקטו?! אתם יחד יושבות גם נשותיהם ובנותיהם, עיניהן השחורות תזרמנה דמעות כפלגי מים, ראשיהן השחו לארץ מרוב עקת לבן ומצוקת נפשן, הבנות האומללות האלה חשך משחור תארן, כי השמש שזפתן, העוני והמועקה דכאו לעפר נפשן וקול גערת רודפיהן יכריען עד עפר מבלי תת חנינה להן, שערותיהן פרועות בלי משטר וסדרים ובכל מאמצי כחן עוד תרומנה לרגעים את ראשיהן להביט ולהתבונן על פני ערוגות הבושם אשר בעמק השרון, אשר זה לא כבר יצאו שמה במחול משחקים וישירו שירי ציון…

פּה יושבת בת־ציון הרכה, העדינה והמעונגה ועליה שמלה קרועה ובלה, חורת פּניה ולבן לחייה מעידים על עז עצבונה ויגונה אשר יציקו את לבה מאד, רגליה היחפות אשר מעודה לא נסתה להציגן על הארץ בלי מצע רקמת צמר, פּצועות עתה מאבנים חדות וצורי מכשול המושלכים על פני ההרים הרמים והנשאים, נהרי נחלי דם יזובו מפּצעיה האנושים, רק היא לא תשים לבה לזאת, כי כל רעיונותיה ומחשבותיה שמה אך בבנה, בבנה יחידה אשר בידים רועדות תלחצהו אל לבה, תחלוץ שד לו, תנשקהו, תחבקהו וכמו תאבה להשקיטהו ולהרגיעהו כי לא יחוש את זלעפות הרעב אשר יציקוהו ולא תדע האומללה ולא תתבונן כי תאר בנה כבר נהפך לירקון ועוד מעט ואיננו…

פּה הלוים יושבים כפופים ועפר על ראשיהם, בידיהם הם אוחזים את כנורותיהם ונבליהם, כמו יפחדו ויגורו לבל ישלול האויב מהם גם את כלי זמרתם, אשר אך המה כל רכושם ונחמתם האחרונה הנשארה להם מכל חמודותיהם בארצם השוממה. למה כה תחרישו, אומללים? מדוע נאלמתם דומיה, משוררים נפלאים? הכו בכנורותיהם ויירעשו הלבבות! תנו חופשה לנבליכם ושפכו על עוגביכם את מרי שיחכם ומצוקת נפשכם עליהם תנו, אולי ירוח לכם מעט…

על ראש ההר, בצל אלונים עבותים וארזי־אל, שכבו הרודפים לנוח מעט מעמל דרכם לעת ערב ויתנו מנוחה גם להנרדפים כי יחליפו כח. רק איש אחד מורם מעם לא נתן שנת לעיניו ותנומה לעפעפּיו. האיש הכביר והנאור הזה הוא החוזה בן חלקיהו הענתותי, אשר ברוחו הכביר ידע עוד מראש ויחש את הרעה החופפת עליו ועל עמו גם יחד. ובכל זאת עמד מוצק בדעתו ולא שם לבו אל מצוקותיו ותלאותיו, לא דאג על נפשו הנענה תחת ידי בני עמו הפּריצים אשר השליכוהו בבור ויטביעוהו בטיט היון, כי אם אל העם הקדיש את כל כחו ואונו, וכל מעיניו רק בגורלם המר והנמהר. החוזה הקדוש הזה העביר מול עיניו קורות שנות מאות רבות ויעמוק בעשתונותיו להביט ולהתבונן באותיות מרחוק, והנה פתאום עלה על רעיונו הטהור המחזה הקדוש והנפלא בעת אשר העם האומלל הזה עמד תחת הר האלהים, הר סיני, אשר שם בחרהו ה' לעם סגולה להפיץ אורו על כל יושבי תבל ולהורותם דעת כי רק אל אחד בשמים ובארץ ובלעדו אפס אלהים, זכר את המחזה הנשגב והנעלה הזה ויערכנו אל המחזה הנורא והאיום אשר עיניו תחזינה עתה; זכר, שוה ויתאר את תכונות שני המחזות אחד מול רעהו, ויבהל וישומם מאד.

אך לא העם אשם בזאת, כי אם מנהליו וראשיו, נביאי השוא וקוסמי הכזב אשר אך לבצעם ולטובתם שמו לבם ולא הביטו על העם ההולך בחושך ולא אור, לא שמו לבם להבין את האסון הנורא הנכון לו. שרי יהודה והכהנים פנקו את נפשם בתענוגות בשרים ובמנעמי החיים והסכינו לחיות חיי עצלות, ולכל דברי שוא ומדוחים אשר שמעו מפי נביאיהם האמינו באמונה אמן. הם רק המה היו בעוכרי עמם ואמונתם גם יחד, ויעוללו בעפר קרנם, ואך מעט מזער היו האנשים השרידים אשר לחמו בעד ארץ מולדתם ויערו למות נפשם. לשוא לחם ירמיהו בכל ימי חייו נגד הנביאים והשרים הפּוחזים והבוגדים בעמם,לריק נתן גוו למכים ולחייו למורטים, לריק המטיר עליהם השכם והערב את דבריו ואת תוכחותיו החוצבים להבות אש, בהציעו לפניהם כי יכנעו תחת ידי מלך בבל, ואחרי ראותו כי רפתה יד יהודה מעמוד לפני צר, לשוא נחר גרונו לקרא לבני מרי בשם ה' כי אחריתם להכרית אם ימאנו לסבול עליהם את עול מלך בבל, – כי הפּריצים והשובבים לא האזינו לו ולא הקשיבו בקול דבריו, בהשענם על פרעה הקנה הרצוץ, על מצרים אשר רהב הם רק בשבתם בארצם שלוים ושאננים בלי כל מגור מסביב, ויקשו את ערפּם ולא אבו להכנע תחת ידי הכשדים, עדי אשר בא קצם ובת יהודה האומללה נהרסה עד היסוד בה.

ב. (יום התשיעי לירח החמישי בשנת השבעים לספירת הנוצרים)

העיר ביתר הרמה והנשגבה, הנפלאה ביקרתה וחין ערכה, מסביבה עצים רעננים ועמקים עטופי בר; העיר אשר היתה לחמדת עינים ולמשיבת נפש להביט עליה, העיר הזאת כבר נהפכו הדרה והודה למעי מפּלה, ארמנותיה וטירותיה הבצורות והמלאות כסף וזהב נהרסו עד היסוד במו ולא נשאר כל זכר למו, אלפי רבבות יושביה הנכבדים והנעלים נהרגו, או נמכרו לעבודת עולם לעבוד את בני הרומאים האכזרים, אחרי אשר גבורי ישראל אשר בכחם הכביר התיצבו נגד הרומאים נפלו שדודים תחת ידי שונאיהם ומנדיהם פּטישי כל הארץ.

אך לא בכח הרומאים נהרסה בת יהודה, כי גבורי בני עמנו העצומים, אשר לא חתו מפני כל, התיצבו גם נגד הרומאים אבירי הלב ואמיצי הכח. ואם יהודה הקטנה לא השחה את ראשה לארץ ורוחה לא עזבתה ומנהליה לא בגדו בה, אז מאד יוכל היות כי לקחה לה דרך אחרת ותשאר על עמדתה. אך יהודה אשמה פעם אחת והמירה את רוח אמונתה בכוננה אשוריה ללכת בדרכי שכניה העמונים והמואבים וימליכו עליהם מלך ממשפּחת החשמונאים אשר לא היתה ישרה בעיני העם, והמלך בקש לו עזר מידי שונאי ישראל ומנדי יהודה למען תכון מלכותו וימצא לו משען ברומח, והרומאים בראותם כי נכנעה יהודה תחתם, פרשו רשתם לרגליה ויגורוה במכמרתם ויפלוה לבלי תוסיף עוד קום.

אכן לא רומה הרסה את בת יהודה העזה והחזקה, רק מנהליה וראשיה, אשר לא שמו לבם ולא הביטו על צרת נפש העם, הפילוה לטבח ויגירוה לחרב ובראשם יוסף בן מתתיהו, איש החיל, גבור הכח, גדל האומץ והעוז, תחת אשר ברב כחו היה לו להתאמץ לבלי תת מהלכים לאויבו בארצו, זרע עוד שטנה ומשטמה בלב איש לרעהו, ולאחרונה נפל גם הוא לאנשי חיל הרומאים תחת ידי טיטוס העריץ ויסגר לשבי עזו ותפארת כל ישראל עמו. הנה כי כן בגדו כל שרי ואלופי יהודה ויתמכרו להרומאים בכל לבם ונפשם, באמרם בלבם, כי בזאת ימצאו חן בעיני טיטוס ומלכו אשר יעשה עמם חסד להחיותם ולרוממם מעלה מעלה. אך העם נשאר תמים עם ארצו ויעמוד מוצק בדעתו ובעוז ואומץ רוח עמד נגד אויבו בעד ארץ מולדתו ובעד תורתו ואמונתו.

ארבעה ירחים רצופים לחמו שמונה מאות אלפים אנשי חיל רומה על ירושלים. הרעב האיום והדבר הנורא, שני המשחיתים האלה, הפּילו לאחרונה את יושבי ירושלים. אך את רוחו לא הכניעו. רעבים וצמאים אשר נפשם התעטפה בהם לחמו באומץ ובגבורה ויכריעו לטבח אלפי רבבות בני הרומאים.

היום הנורא הנה בא! יום המר והנמהר, יום התשיעי לירח החמישי, וטיטוס אשר נתץ את כל מבצרי ירושלים צוה להצית אש בבית המקדש, ואיש רומי אחד לקח לפיד אש בידו וישליכהו הביתה מבעד אחד חלוני הזהב, והנה מהרה קל אחזה האש בקירות התאים והאולמים ותתלקח סביב ותעל עד תועפות ספון הבית ויתאבכו גאות עשן ושם בשלהבת האש הנוראה השלימו בני ציון את המלחמה האחרונה בעד מקדשם ולאומם.

קול תרועה וקול חצוצרות נשמע ממחנה הרומאים, וקול מרגיז לב ומדכא נפש, קול בוכים איום ונורא התפּרץ בשאון מלבות היהודים בהביטם על מקדשם הנשרף, ויוכחו כי אין עוד כל תקוה ותוחלת למו, והעם בראותם את הריסות מצודת ציון השליכו את נפשם, נשיהם וטפּם אל תוך התבערה. אמנם כן! ברוב חכמתם ובדעתם הרחבה עשו זאת, כי זאת ידעו נאמנה, כי אין חמלה וחנינה בלבות הרומאים אבירי הלב, ולזאת הצילו את נפשם מתלאות העתיד על ידי האש הנוראה, ויבחרו מחנק לנפשם מעבוד את הרומאים כל ימי חייהם. בקול פּחדים התפּרצו הרומאים אל תוך בית המקדש ויעמדו על מקומם כנטועים במסמרים ולא יכלו להוציא אף הגה מפיהם בראותם את ההוד והתפארת אשר בתוך המקדש אשר לא היה על עפר משלו.

והרומאים נוכחו לדעת, כי כח ואומץ בת יהודה לא בגוה כי אם ברוח, והרוח לא יכנע לעולם. בעת התבערה, אשר האש אחזה בכל פנות בית המקדש והעמודים נפלו ויתפּוצצו בהמולה נוראה, בעת המבוכה הזאת עמדו בתוכו כהנים רבים, יחד עם חברת לוים, אשר נשאו רנה ותפלה לאל עליון, כמו עמד בית המקדש על תלו ולא חשו מפלט למו. לא ידעו ולא הבינו את האסון הנורא החופף על ראשיהם. אז ראו הרומאים את הרוח הקדוש המושל בלבות עם אלהי אברהם, ראו את העוז והאומץ אשר בתוכם ויתפּלאו בראותם כי כל העמים אשר נלחמו בם שחו ראשם לפניהם ויעזבו את אלהיהם ויאמרו: לא המה, והיהודים בעוז ובגאון נתנו את נפשם להורגים וגום לממיתים בעד דתם ואמונתם.

אנחנו לקחנו בחזקת היד את ארצם, שסינו את הונם ורכושם, האם שללנו מהם גם את אמונתם ורוחם? – שאלו הרומאים את נפשם.

“פּלא העם הזה בתכניתו ורוחו המרומם, אשר בעד בצע כסף לא נפתה לבו, וגם בחרב ובאש לא יכולנו להכניעם תחתנו”.

הוי, רומאים, עם אין תבונות! אתם שלחתם אש במקדש העם הזה ולא הבנתם להעביר באש את ספריו הרבים:

איש אחד מהעם הזה, חכם ונבון, רבן יוחנן בן זכאי שמו, תלמיד טוב למלמדו הגדול הנודע בכל תפוצות ישראל, הלא הוא הלל הזקן, האיש המורם מעם הזה התבונן על אחרית עמו ויגמור אומר בלבו להציל את הרוח המחיה אותו בכל עת, ובתבונתו הרבה הצליח לצאת מחוץ לעיר ירושלים הנצורה ולבוא לפני אספּסינוס, וינבא לו כי בעת לא ארוכה ימלוך על ארץ רומה, והאחרון מלא פיו צחוק בשמעו כי במחיר נבואתו זאת לא בקש רבי יוחנן כל הון ורכוש בלתי כי ירשהו ליסד אחרי הריסות ירושלים בית תלמוד תורה בעיר יבנה. אספסינוס לא הבין, כי רק בבית הזה יאצר ויחסן רוח העם והרוח הזה לא יכלה לעולם.

הוי, רומאים, אשר עינים לכם ולא תראו! כגבורים אבירים נלחמתם את מלחמתכם על בת יהודה, לרויה שתיתם כוס נצחון וגבורה, ולמזכרת גבורתכם תארתם בשרד נאמן את כל נצחונכם החרות גם היום בקורות התבל. התמונה הזאת תראה לעין כמו אשה יפת תואר מאין כמוה שוכבת תחת אלון אחד פצועה ומבוססת בדמיה לרגלי איש חיל אחד אשר לב ברזל לו. על הצלם והתמונה הזאת הלא ששו ויגילו גבוריכם אשר בה ראו עין בעין את מפּלת יהודה הנהרסת.

שנים רבות חלפו ונגוזו – ואיפה הוא כעת איש גבור החיל ההוא אשר לפנים רעשה הארץ ותרגז כל התבל מפניו?

איהו?

אים איפוא גבוריך, רומה האדירה, אשר בעוז חסנם התגברו על בת יהודה, אשר עוד גם היום בחיים חיתה? אמנם כן! בת יהודה עודנה חיה ועוד חיה תחיה לעולם! פּצעיה הרבים זרו וחבשו מעט, כי רוח התורה הנסוכה בה תחיה אותה לאורך ימים; והגבור אספּסינוס שתום עינים היה ולא העמיק לראות ולהתבונן אל העתיד בתתו רשיון ליסד את בית ועד החכמים בעיר יבנה, לא הבין כי הבית הזה יהיה יסוד מוסד לכל היהדות.

ג. (יום התשיעי לירח החמישי, ה' רנ"ב)

באחת הערים הגדולות בארץ ספרד, עיר ק., על ככר רחב ידים נראה חצר־מות גדול, אשר בו ינוחו עצמות מתים רבים מבני ישראל. שם נשמעו אנחות נוראות ויללו איומות אשר התפרצו מלבות מרי הנפש המחבקים שם את עפר הקברים הקדושים. תחת האלונים המעולפים בירקרק דשא שוכבים למעצבה אנשים, נשים, זקנים וטף, יתגוללו על פני הארץ וחובקים את מצבות האבנים וערמות העפר באהבה רבה. פני כולם זועפים סרים מאד ונחלי נהרי דמעות שטפו ועברו מעיניהם מבלי הפוגות. הה! איך לא נבקעו האבנים מהדמעות הרבות אשר שפכו עליהן?

שלשה ימים ושלשה לילות רצופים חלפו ויהודי ספרד שוכבים על גלי הקברים וזועקים מרה על שברם ואסונם כי גדול מנשוא ומרוב יגונם ועצבונם שוכבים המה מבלי הניע יד ורגל, כמו רוח אפּם אין בקרבם, רק אנחות ממושכות יוציאו מקרב ולב עמוק. האנחות האלה תעדנה כמו כי עודם בחיים חיתם, – אוי לחייהם המרים והנמהרים התלויים מנגד עיניהם! ואיך מקנאים המה את אלה שוכני הארץ, אשר אינם יודעים מאומה, השוכבים שקטים ושאננים באין מגור ופחד מסביב. הה! לו נתנו למו רשיון למות בארץ ספרד היקרה להם מנפשם, כי אז מאושרים היו, בזכרם כי אבותיהם הערו למות נפשם בעד מלכם וארצם, וישפכו את נטף דמם האחרון על שדי קטל, הה! לו נתנו למות פּה כי אז נתנו את כל רכושם בעד האושר הזה.

“הונם ורכושם!” – האם יש להם מאומה מלבד נפשם? אחרי אשר הארץ גרשתם מהסתפּח בנחלת האזרחים ויהיו נודדים ללחם העצבים. לשוא שם עצות בלבו הישר באדם השר המרומם דון יצחק אברבנאל, אשר כהן פאר בחצר מלך ספרד, לריק שם נפשו בכפּו להיטיב לבני עמו ולהשאירם לפליטה בארץ ספרד, – כי כל עמלו נשאר מעל!

היום הנורא, התשיעי באב, הנה זה בא בא. היום ההוא אשר בו החריבו עד היסוד את שני מקדשי אל בארץ יהודה השדודה והאומללה ויגרשוה מארצה, ביום הזה בא הקץ גם ליהודי ארץ ספרד. צו נתן מאת המלך פרדינאנד אשר ביום מחר לא תדרוך כף רגל יהודי על אדמת ממלכתו, ואם ימרה איש מהם את מצות המלך אז דמו בראשו, כי המות יקחהו כרגע מארצות החיים.

המות! – זועה ורעד יאחזו כל לב איש בשמעו את המלה הנוראה הזאת. אך האם לא הראו הגבורים לדעת את רוחם הכביר לא אחת ולא שתים כי לא יחתו ולא יפחדו מחמת המות? הלא טוב למו המות מחיות תחת סבלות ידי בני נכר?!

אמנם כן! לא מהמות חלו ורגזו, רק מחמת האינקויזיציה הארורה, משאתה פחדו ורגזו.

הרב הזקן, ר' יצחק אבוהב, לבש את בגדי כהונתו וישם לדרך פעמיו, ויקח את ספר תורת אל חי וישאנה על זרעותיו לבית מועד לכל חי לקרוא שלום לעצמות אבותיהם השוכנים בארץ האכזריה ההיא.

הרב הישיש נתן אות לכל בני עדתו כי הרגע האחרון הנה זה בא, פּלצות אחזה את כל העם, ובלי הניע יד ורגל כרעו נפלו יחד על ברכיהם. דומיה איומה שררה אז בכל פנות המקום הקדוש ההוא, רק קול בוכים גדול ונורא התפּרץ אחרי רגעים מספּר מאנשי ספרד ומנשותיהם העדינות אשר באו שמה לבכות על אידם ולקרוא שלום לעצמות גואליהם וקרוביהם הנאהבים והנעימים אשר ינוחו שלום בקבריהם.

אחרי רגעים מספּר נשא הרב הזקן קול גדול ונורא, קול יליל ותוגה, ויטיף אמרותיו לעדתו הקדושה כדברים האלה:

– אחי בני עמי! הרגע האחרון הנה זה בא, ואנחנו לא נפּול ברוחנו, נעמוד מוצק בעדתנו בעד אמונתנו הטהורה ובעד תורת אבותינו הקדושים והישרים! הבה, נראה מופת לדור אחרון בנים יולדו, כי לא אפס הרוח הלאומי מקרבנו ולא יכנע גם לפני כידון וחנית ואם גם יעלוהו על המוקד גם אז ימריא במרום רוחו וירכב בגאותו שחקים, ידעו בנים יולדו כי אבותיהם הוקירו את דתם ואמונתם וילכו גם הם בעקבותינו. הנה, נלכה נא! וה' יהיה מגן ומחסה לשארית צאן מרעיתו ולא נוסיף לדאבה עוד.

– אמן! אמן! – הריע ההמון בקול אדיר וחזק.

– חיו בטוב, אחים יקרים! – פנה הרב בקול אל בני ספרד הנוצרים הישרים בלבותם אשר עמדו מסביב הככר ויבכו גם המה על שבר בני יהודה הנרדפים, – וגם אליך, ארץ ספרד, ארץ מולדתנו, אקרא שלום! שלום לך, ארץ ברוכה! – נשא הרב קולו – עוד ימים יבואו אשר תקיאי מקרבך את האכזרים החשכים המשכלים יושביך מקרבך ולא יוסיפו עוד לערוץ אנוש מן הארץ.

כל ההמון כרעו עוד הפּעם על ברכיהם על יד קברי אבותיהם ויחוננו את עפרם ורבים מהם שברו את המצבות ויקחון אתם לזכרון עולם. אחרי כן נתן הרב אות אל המנגנים וישמיעו מנגינותיהם המעוררות אבל ונהי וישימו לדרך פּעמיהם.

אנה הם הולכים? לאן פניהם מועדות? ומתי יהיה הקץ למסעם?

ה' יודע!…

המה הולכים אל אשר תובילם רגליהם ועיניהם נשואות הלאה, הלאה, ולא יתבוננו כי לרגליהם ישרך דרכו גם הרעב הנורא ואחריו הדבר האיום.

שם על שפת הים נראה אנשים אומללים עומדים על יד האניות ומפּילים תחנוניהם לפני החובלים כי יקחום אתם.

ביום הזה תשוט אניה יפה מאד בנויה בטוב טעם ודעת, והיא תחת ידי קולומבוס התיר הגדול אשר שם פעמיו לים האוקינוס לחפּש ולמצוא ארץ חדשה, אשר ראה אותה בעין שכלו ותבונתו. היהודי הספרדי אברהם זכותא התוה את הדרך על לוח נחושת כיד חכמת התכונה הטובה עליו, והיהודי השני יוסף וויזינא היה גם הוא בעוזרי קולומבוס, אשר דבר דברי נחומים לכל היהודים האומללים אשר עמדו על החוף, כי אם אך יצליח חפצו בידו אז ישים לבו לחמלה עליהם ויאספם בארץ החדשה ויתן למו רשיון לשבת ולהאחז בה כחפצם. אך קולומבוס עדין לא מצא את הארץ החדשה ובין כה וכה לכו לכם אומללים לכל ארבע קצות התבל, שוטטו בכל מרחבי ארצות וזרעו לכם זרע הדעת מאלה הזרעונים אשר נשארו באמתחותיכם מורשה מאבותיכם הקדושים. כי אך בזאת תמלאו את משלחתכם אשר שלחכם אלהיכם עוד מקדם קדמתה, עוד רבה המלאכה לפניכם להפיץ אור הדעת והדת על כל מחשכי ארץ, לגרש באור תבונתכם את ענני הסכלות וערפּלי האולת הפּרושים על כל קצוי תבל ואז אור חדש יהל גם עליכם סלה.

“נחמו, נחמו, עמי! – יאמר אלהיכם”.

ויזכור ישראל הנרדף את יום אידו ושברו אשר עבר עליו פעמים רבות, ויזכור את הבטחת אל עליון אשר הבטיחוהו על ידי חוזיו הקדושים, כי כל עוד ימי השמים על הארץ ינון שמם לדור דור, ויתאמץ ויתעודד ויתאושש להחזיק במעוז תורת אל חי עוד ביתר שאת, ואת ספרו הנצחי הקדוש אשר בידו שמר מכל הון ורכוש, ואת נפשו יחרף בעדו, בדעתו, כי רבים שאבו מי ישועה מבורו אשר חפר לפנים וישאב גם היום, רבים הלכו לאור דתו וימצאו דרך נאמנה העולה בית אל. כל זכרונות אלה יפיחו בו רוח תקוה לקוות, כי עוד יבוא יום אשר יחדלו כל העמים להביט עליו כעל זמורת זר, וכל באי עולם יכירו וידעו כי שגו במשפטם אשר חרצו עליו ללא אמת, יפקחו עיניהם ויוכחו כי משוגתם אתם תלין ועם ישראל יאחז שנית את מחרשתו בידו לעבוד את אדמתו הקדושה כמלפנים ושבו לנויהם כקדם.

“נחמו, נחמו, עמי! – יאמר אלהיכם”.

היהודי יחכה ויקוה. אך לא לחמלה ולרחמים יחכה, כי כבר נוכח לדעת, כי העמים אשר בקרבם הוא יושב לא יתנכרו לו ובפה מלא יודו, כי אחיהם הוא, ובצלם האדם נברא גם הוא כמוהם, אך אין חמלה ורחמים בלבותם, ואם גם יחמלו עליו, אז יקיימו את המאמר התלמודי על “ואהבת לרעך כמוך” ויבררו לו מיתה יפה, ורק מחמלתם אשר חמלו על אבותינו להציל את נפשם מבלהות שאול הובילום הישועיים אל מקום התופת ויעלום כליל על במת המטבח…

אמנם כן, לא על חמלה וחנינה, לא על חסד ורחמים נוכל לקוות, כי אם על צדק ומשפט, יושר ואמת, אשר בימים יוצרו יהלו אורם על כל באי תבל, וישראל סבא יחדש נעוריו וישוב שנית לארץ אבותיו, ארץ קדשו ומשאת נפשו, ואז יושע שנית תשועת עולמים ולא יוסיף לדאבה עוד לעולם.

בן נון, הנמשל להירח, לא עצר כח לגרש את צללי החשך מעם ישראל, ובהרגישו את קצו הגה נכאים, בראותו, כי חפצו עוד לא נשלם להרגיע את ישראל בארצו, כי שבטו “אפרים, רועה רוח ורודף קדים”, מתגאה על אחיו, ויחש, כי ישאיר את העם כיתומים.

ומה נעצב המחזה, בקראו שלום לעמו לפני מותו…

העם לא הבין לערוך את ערך מנהיגו כראוי ולא הספּידו כהלכה…

*

עזובים, גלמודים נשארו בני ישראל אחרי מות משרת משה. האחדות הופרה, השבטים נפרדו איש מאחיו, “ומגן ורומח לא נראו בארבעים אלף בישראל”, התערבו בשכניהם ויעבדו אליליהם, וגם ההתבוללות לא הועילה למו, כי יד אויבם הלכה הלוך וקשה עליהם ויענום וידכאום; שבט אחר שבט היה לבז ולמשסה, – וככוכבים מזהירים בחשכת הלילה, כן התנוצצו השופטים בתקופה ההיא, ואיש איש מהם היה למקור ישע אך לשבטו – במקומו.

*

עתניאל, אהוד, שמגר, דבורה, גדעון, אבימלך, תולע, יאיר, יפתח, אבצן, אילון, עבדון ושמשון – כלם לא הביאו תשועת עולמים לעמם, כי אם הקלו מעט מעליו את נטל צרותיו ותלאותיו, אשר נשא עליו מאויביו מסביב.

*

מה רב ההבדל בין שני השופטים, המצוינים במלחמתם באויביהם, – גדעון ויפתח, – בתכנית רוחם וביחוסם לעמם. כי תחת אשר השני התנה מראש לפני צאתו לקרב בבני עמון, להיות לראש ולקצין על עמו. וכאשר התעברו עליו בני אפרים על אשר לא קרא אותם לקחת חלק במלחמה, לכד את מעברות הירדן וישחט מהם ארבעים ושנים אלף במספּר. הנה את ההפך נראה בהראשון, כי אחרי נצחונו הגדול על מדין ועמלק, הציעו לפניו למשול בעם ולהנחיל את ירושת ממשלתו לבניו אחריו, השיב בתום לבו:

"לא אמשול אני בכם,

ולא ימשול בני בכם, –

ה' ימשול בכם".

ולבני אפרים, אשר כעסוהו בהבליהם, השיב בחכמתו:

“הלא טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר” –

וחמתם שככה.

*

השם “ירבעל”, אשר קראו יואש אביו, המכלכל בתוכו את תשובתו המחוכמה והנאורה לבני עפרה עירתו, אשר דרשו ממנו להמית את בנו על אשר נתץ את מזבח הבעל ועל אשר כרת את האשרה אשר עליו, לאמר:

"האתם תריבון לבעל? אם אתם תושיעון אותו?… אם אלהים

הוא יריב לו". – ”ויקרא לו ביום ההוא ירבעל, לאמר:

ירב בו הבעל!"

כמה מן הסבלנות, אור, חיים וישועה צפונים בהשם הנאור הזה לכל בני תבל לדור דורים!

לו זכרו בני האדם בכל העתים והזמנים את האמרה של יואש אבי העזרי, אשר הביע אותה לפני שלשת אלפים שנה:

“אם אלהים הוא – ירב לו!”

לו הבינו המקנאים בכל דור ודור איך להשתמש בה בארחות החיים, כי אז לא שלט האדם באדם לרע לו, ודם אלפי אנשים צדיקים וקדושים לא נשפך כמים. סוקרט לא היה מורעל ואחריו כל הוגי דעות חפשיות לא היו מומתים מות אכזרי, טורקוימדה וסיעתו האינקויזיטורים לא היו מתחפּשים באפר היראה ולא היו נושאים את שם ה' לשוא בהעלותם על מוקדי האוטו־די־פה את נפשות הצדיקים אשר הקריבו את עצמם על קדושת השם. המנדים והמחרימים בכל ימי־הבינים, למין המימוני ועד אקוסטה ושפּינוזה, והלאה עד עמדין ואיבשיץ, הבעש“ט והגר”א, – לו שוו לנגדם תמיד את השם "ירבעל", כי אז לא געלו את פיהם ולא חטאו בלשונם נגד מתנגדיהם בדעות.

*

“ויבא מלאך ה' וישב תחת האלה אשר בעפרה אשר ליואש אבי העזרי, וגדעון בנו חובט חטים בגת להניס מפּני מדין. וירא אליו מלאך ה' ויאמר אליו: ה' עמך, גבור החיל! ויאמר אליו גדעון: בי אדוני, ויש ה' עמנו, ולמה מצאתנו כל זאת?… ויפן אליו ה' ויאמר: לך בכחך זה והושעת את ישראל מכף מדין – הלא, שלחתיך!” (שופטים ו')

*

במחזה הקטן הזה, אם רק נתבונן בו בשום לב, אז נמצא בו את כל הטרגדיה הלאומית ומצב העם כלו עם כל תלאותיו תחת עול אויביו ומציקיו, את פּחדו ומוראו, שפלות רוחו, מחבואיו ומסתריו מחמת רודפיו ומגרשיו.

הבה נראה ונבין:

מלאך ה' דאה על כנפי רוחו, ירד משמים ארצה, ישב תחת האלה אשר ליואש אבי העזרי, האיש היותר נכבד בעפרה העירה, והנה תמונה מוזרה ומשונה לנגד עיניו: גדעון, בן התקיף והאמיד, חובט חטים בגת, – עבודה מוזרה ופראית היא לחבוט חטים בגת, הלא חטים דשים בגורן, ובגת דורכים ענבים.

– גדעון בן יואש! – קורא אליו המלאך הטוב – מדוע תעשה מדחה כזה? הטרם תדע, כי כל בני אדם דשים את החטים בגרניהם ולא בגתותיהם? בגורן הנך עומד בקומה זקופה, נושם אויר טהור ומבריא, ואור השמש עליך מלמעלה, בריאות ורעננות בכל יצורי גוך; לא כן גורלך בחבטך חטים בגת, במעמקי האדמה, המעלה טחב וטרי, האויר מחניק, שחוח וכפוף אתה עובד תחת צללי החשך אשר בעמקי הגת, – “ה' עמך, גבור החיל!”

*

גדעון מרים ראשו לקול הקורא אליו, מזדקף לעומת המלאך ומשיב:

– הנך שואל אותי: מה לי ולגת? מדוע אינני עושה את מלאכתי בגורן ככל האכרים? כן, גם אנכי יודע את ההבדל בין גורן לגת, אבל לצערי ולבשתי מוכרח ונאלץ אני וכל אחי בני עמי להסתתר ולהסתיר את החטים בגת, “להניס מפּני מדין!”

“והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק – – – וישחיתו את יבול הארץ”.

גדעון מתלהב ומתגעש וקורא אל המלאך:

– בי אדוני! ויש ה' עמנו – אחרי קראך אלי “ה' עמך, גבור החיל!”, אם ישנו עמנו – ולמה מצאתנו כל זאת?! – ברמזו באצבעו על אלומת החטים החבוטה בגת הרטובה מטחב.

*

המלאך לא השיבו דבר, כי אם ה' בכבודו ובעצמו פנה אליו ויאמר לו:

"לך בכחך זה – ברוח אהבתך לעמך – והושעת את ישראל מכף מדין. הלא שלחתיך!…"

*

אכן כתמונת זעיר אנפין הוא גדעון בעמדו כפוף ושחוח וחובט חטים בגת האפלה בלי אויר ובלי אור, להניס מפני מדין, לעומת החיים הבלתי־נורמלים של העם כלו זה כאלפים שנה, חיי מחבואים ומסתרים; מתחבא הוא ומסתתר העם העברי בחבטו את חטיו בגתות זרים, בעת אשר כל העמים חובטים את חטיהם בגרנותיהם הם בתוך אויר מבריא ותחת קרני השמש המזהירות, משתמש העם העברי באמצעים אסורים להשיג רשיון לגור במקומות הסגורים בעדו. אסור היה בהגיטו החשוך והסגור, בניו לא ידעו את הנוער והעלומים, כל בתי־הספר היו סגורים לפניהם, ובנותיו התמימות נאלצו לחיות בהערים הגדולות אשר מחוץ לגבול המושב, תחת מסוה הזמה, בתעודות הצהובות המפורסמות, בימי ממשלת הצרים ממשפּחת רומנוב הרשעה. ככה חבט ישראל – גדעון הכללי – את חטיו בגתות נכריות בכל ארצות התבל תחת הערפל.

*

והיה אם תשאלו את שאלת המלאך, אשר שאל את הגדעון הפּרטי, לגדעון הכללי: “למה הנך חובט חטים בגת?”, תשמעו את התשובה ההיא, אשר השיב ירבעל בשעתו, אך בשנוי השם: "להניס מפני בבל, להניס מפני יון, מפני רומה, ספרד, צרפת, אשכנז, רוסיה, פולניה ורומיניה; בגת, רק בגת ולא בגורן, יכול לחבוט את חטיו ולהניסם מעושקיו כח…

*

בדור האחרון החל גם גדעון הכללי לשאול:

"ויש ה' עמנו – ולמא מצאתנו כל זאת? כל הפּרעות והרעמים, הרדיפות והשחיטות?"…

ותשובת שדי, אשר השיב לגדעון, שמענו גם אנו על ידי מלאכי התחיה ועל ידי בלפור, כורש השני:

“לך בכחך זה והושעת את ישראל!”

*

כגדעון בן יואש אבי העזרי נעשה גם אנו: נבור נא את “המלקקים, כל אשר ילק בלשונו מן המים” – מי התחיה והלאומיות, נתן להם שופרות התעמולה ולפידי האהבה לעמנו, לארצנו ולשפתנו וילכו לפנינו להאיר את דרכנו למולדתנו, נחלת אבותינו.

כמוהו נשלח את “יתר העם, אשר כרעו על ברכיהם לשתות מים” – מי ההתבוללות, המים הזדונים – לאהליהם. יבוא היום, והיום ההוא לא ירחק, כי גם אלה ישובו אלינו.

ולציון יאמר:

“שאי סביב עיניך וראי: כלם נקבצו באו לך, בניך מרחוק יבאו…”

גם אלה אשר עמדו ועומדים עדין מרחוק, יבאו אלינו למחננו.

או

הכהונה והנבואה

אחרי השערוריות ואי־הסדרים, אשר נעשו בעם אחרי מות שמשון, במלחמת־אחים בין בני ישראל עם בני בנימין, על התועבה אשר נעשתה לפילגש בגבעה, כי “כל איש הישר בעיניו יעשה”; אחרי האנרכיה השובבה והאיומה, אשר השמידה כמעט שבט שלם מישראל, נחמו בני ישראל על תבליתם ויחלו לדרוש את ה' במשכן שילה, אשר בו כהן הכהן הזקן והחביב, עלי.

*

תמונה מאירה, טובה ואהובה נראה בהכהן הקדוש הזה. דבריו היו בנחת ובנועם גם עם חפני ופנחס, בניו השובבים, באמרו אליהם:

"אל בני, לא טובה השמועה, אשר אנכי שומע מעבירים

עם ה'."

*

דבריו אלה יזכירונו את תחנוני זקנינו משרידי הדור הישן, המתחננים ומבקשים רחמים לפני בניהם מדור החדש, על שארית מחמדיהם מימי קדם.

לו הלכו בני עלי בדרכי אביהם, כי אז קמה “ממשלת כהנים” (תיאוקרטיה) בישראל כבכל העמים הקדמונים. אולם אור חדש הופיע בישראל, בתמונת ילד קטן, אשר אמו היקרה הביאתו אל הכהן לחנכו, וזה הקטן נהיה לגדול־הנביאים בישראל,

*

“ועלי שוכב במקומו, ועיניו החלו כהות, לא יוכל לראות”. –

ונר ה' טרם יכבה".

הכהן הזקן האומלל שכב במקומו בהיכל, ולא עצר כח לצאת מחוצה לו אל העם, אל החיים, להבין את צרכיהם, לשפר את דרכיהם, כי עיניו החלו כהות ולא יכול לראות גם את מעשי בניו, רק “באזניו שמע את כל אשר יעשו בניו לכל ישראל”.

הישיש החלש חש, כי נר אלהים, היא הכהונה, אשר הוא העלהו, טרם יכבה, החל להכבות, כי אין מי אשר ימלא מקום כהונתו, אבל לא הבין ולא הרגיש, כי בחיקו יחנך את אבי הנביאים:

“ושמואל שוכב בהיכל ה' אשר שם אלהים” –

בורא התקופה החדשה, תקופת הנבואה, הצוררת להכהונה.

*

“ויקרא ה' אל שמואל, ויאמר: הנני!”

הילד בתומו פנה אל עלי, וזה האחרון השיבהו:

“שוב שכב!”

הורהו לעשות כמוהו השוכב במקומו…

*

אולם רוח ה' לא נתנו לשכב בהיכל ה' ככהן, וישאהו חוצה אל עמו, לראות את דרכי חייו, לדעת את חסרונותיו ולתקנם.

*

הילד הנביא, בעיניו הבהירות, ראה את משובת חפני ופנחס בני עלי, פרחי הכהונה, באחזם את המזלגים בידיהם, מכים בכיור, בדוד, בקלחת ובפרור, ומעלים את נתחי הבשר עוד בטרם הקטירו את החלב על המזבח; ראה את משובתם ותעלוליהם עם “הנשים הצובאות פתח אהל מועד”.

*

המעשים הנתעבים האלה הרתיחו את דמי הילד התמים הנועד לגדולות, ונבואתו הראשונה היתה על הכהנים החוטאים, ועל אור הכהונה כי יועם ויכבה…

*

הבוקר אור, ושמואל הקטן לבוש במעילו הקטן, אשר עשתה לו אמו הגדולה, חגור אפוד בד, קם ממשכבו, ויפתח את דלתות בית ה'. עלי הפציר בו, כי יגלה לו את נבואתו. הנביא הרך גלה את הנבואה הראשונה להכהן הזקן והאחרון בתומתו השיב:

“ה' הוא, הטוב בעיניו יעשה!”

*

הנבואה הראשונה על ידי בן אלקנה התקימה וחמת ה' נתכה על בית הכהן התמים: בניו נפלו חללים במלחמתם עם הפלשתים, ארון ה' נשבה והעם הוכה מכה רבה. הזקן בשמעו את כל זאת, נפל מכסאו אחורנית ותשבר מפרקתו וימת, ולא נשאר כל זכר למשפחת עלי, בלתי נכדו, אשר כלתו, אשת פּנחס, ילדתו בעת האסון הנורא. לשוא נחמוה הנשים הנצבות עליה:

“אל תראי, כי בן ילדת”.

והיא לא ענתה ולא שתה לבה לתנחומי־הבל, ותקרא לנער:

“אי כבוד, לאמר: גלה כבוד מישראל, כי נלקח ארון האלהים”.

*

הנה כן נפלה ממשלת הכהונה והכהן גם יחד, ותחתם קמו הנביא והנבואה ויאחדו את כל העם.

*

הוי, כמה “עלים” ישנם גם היום בעמנו! טובים וישרים המה “הכהנים הגדולים” האלה, אבל אינם מבינים איך לחנך את בניהם, המתפּרצים חוצה ועושים מעשי חפני ופנחס…

*

ושמואל דרוש לנו, אשר יבין את קול ה' הקורא אליו ולא ישוב לשכב בהיכל ולנום שנתו כעלי; כי אם לצאת אל העם ולהיות נביא חי בין החיים ולא כהן במפרקת נשברה בין החיים.

משפּחת עלי ספה תמה, משכן שילה נוטש, ובן אלקנה וחנה הורה דעת להעם, כי “שמוע מזבח טוב” וטהרת המדות וחובת הלבבות נעלות מהיכל ומקדש. ככה סבב שמואל בכל שבטי העם ובעזרת חבל הנביאים אשר יסד השפּיע רוח האחדות על כל שבטי יה, ויצאו כולם חוצץ למלחמת תנופה על אויביהם הפלשתים, ויכניעום על יד אבן העזר, במקום אשר נשבה ארון ה', והערים אשר גזלו הפלשתים מישראל, שבו שנית למו; הנצחון הזה אמץ את לבותיהם ויחזק את אחדותם. וכעשר שנים היה שמואל הרואה והרועה לעמו, וישר עליהם בשבט מישור.

*

ושמואל זקן ובניו לא הלכו בדרכיו, ובני עמון ונחש מלכם הציקו לבני גד ומנשה מעבר הירדן, והפלשתים גם הם שבו להרים ראש וישימו נציבים בערי יהודה ובנימין. ויתקבצו כל זקני העם ויבקשו את פּני שמואל לשים עליהם מלך, באמרם, כי עליהם להיות ככל הגוים שכניהם.

שמע שמואל את דבריהם ויתעבר, וינסה להניאם מחפצם, בתארו לפניהם את תורת המלוכה ותוצאותיה, אך הם באחת ומי ישיבם? ובכן נאלץ היה הרואה למלא את חפץ העם.

ויבחר שמואל, על פי ה‘, בשאול בן קיש, אשר סר אל הרואה לדרוש על דבר אתונות אביו האובדות. בן קיש היה איש גבור, יפה מאד במראהו, משכמו ומעלה גבוה מכל העם; אולם ענו ברוחו ונחבא אל הכלים, עובד אדמה ונוהג בבקרים. בו בחר ה’ אחרי היותו משבט בנימין הצעיר, לבל יתגאה לבו וירום על אחיו.

אבל שמחת העם במלכם היתה מהולה בעצבון. כי בעת קראם בקול “הידד!” “יחי המלך!” נמצאו נרגנים ובני־בליעל אשר השיבו:

“מה יושיענו זה?!”

*

מצב העם היה אז נורא מאד, עד אשר לא נמצאה כל חרב בכל מחנה הצבא, בלתי בידי שאול ויונתן בנו, והעברים התחבאו בחורים, במערות ובסלעים. וגם “חרש לא נמצא בכל ארץ ישראל”.

*

נפלא, נעלה ונשגב היה יורש־העצר הראשון שלנו, – יונתן בן שאול, – טוב ומיטיב, בעל נפש נדיבה ולב טהור, ענו, גבור נערץ וכביר על שדה קרב, איש רעים ומלא רחמים בביתו, לבו היה מלא אהבה פּלטונית וידידות טהורה. ויחד עם כל אלה חרף נפשו למות בעד עמו וארצו, והוא רק הוא הציל את כבוד אביו המלך מחרפּת צר, בהתנפּלו הוא ונושא כליו על נציב פלשתים בגבעה, באמרו:

“כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט!”

*

שאול הראה את תנופת ידו על נחש העמוני, אשר אבה לנקור כל עין ימין מישראל, ובשוב מאחרי בקרו מן השדה, לקח צמד בקר, וינתחם, וישלחם בכל גבול ישראל, לאמר:

“אשר איננו יוצא אחרי שאול ואחר שמואל כה יעשה לבקרו”.

ויצאו כלם כאיש אחד שלש מאות אלף איש ושלשים אלף מיהודה ויכו את עמון עד חרמה.

אז נוכח העם לדעת את גבורת מלכו ויאמרו אל שמואל:

"מי האומר שאול ימלוך עלינו?!

תנו האנשים ונמיתם!"

על נקלה נוכל הבין, כי הקוראים את הקריאה הפּראית הזאת הם המה אלה עזי־הפּנים והנרגנים, אשר בזוהו מראש ויקראו –

“מה יושיענו זה?!”

נרגנים, מנולים ומחרחרי־ריב כאלה נמצאים עד היום במחנינו הנעים והנדים לכל רוח…

*

על ידיו ועל רגליו עלה יורש־העצר, חביב העם, אל מחנה הפלשתים וישם שמות במו.

*

שאול השביע את העם לבל יאכל, עד אשר תהיה נקמתם מהאויב שלמה.

*

יונתן טבל את קצה מטהו בהלך הדבש ותאורנה עיניו.

*

אחדים מן העם הזכירוהו את שבועת אביו אשר השביעם ויונתן ענה להם, לאמר:

"עכר אבי את הארץ, ראו נא כי אורו עיני, כי טעמתי

מעט דבש הזה!"

מוסר השכל להמסתגפים והמענים את נפשותיהם בסגופים ותעניות על לא דבר.

*

שאול הואיל להוציא את יונתן מן המחנה ולהרגו. כל העם התגעש ויקרא בקול:

“היונתן ימות?!” –

ויצל את אהובו.

"למנצח לעבד ה' לדוד – רבי יודן בשם רבי יהודה אומר:

כל מה שאמר דוד בספרו כנגדו וכנגד כל ישראל אמרו,

וכנגד כל העתים אמרו". (מדרש תהלים י"ח)

שמואל הרואה בחר את דוד הרועה וימשחנו תחת שאול למלך על ישראל.

*

“לנביא היום יקרא לפנים “הרואה”, ו”איזהו חכם הרואה את הנולד". וחכם העדיף מנביא היה שמואל הרואה, אשר ראה ברוח קדשו, כי העלם האדמוני, יפה־העינים, יהיה ליסוד מוסד לממלכת ישראל.

*

“דוד מלך ישראל חי וקים!” –

מכריזים ומצהירים בני ישראל מדי חודש בחדשו, – יען כי תולדות בן ישי ודברי ימי ישראל מתאימים בד בבד.

*

ההשגחה הביאה את הרועה מבית לחם לבית המלך שאול, למען יראה בעיניו את הליכות המלוכה, כאשר הביאה לפנים את אבות האומה מצרימה; בראשונה מצאו חן בעיני המושלים ברוב חכמתם וכשרונותיהם; אחרי כן שנאום וירדפום מרוב קנאה – “פּן ירבה” להכלל ו“פן יגדל” להפּרט.

*

עם ישראל סבב במדבר בתוהו יליל ישימון עד בואו אל מנוחתו, ובן ישי גם הוא גורש מהסתפּח בנחלת ה' ויבקש במערות המדבר מפלט לו מחמת מלכו.

*

כעם – כמלכו. בגורלם הנורא, בתעותם בערבות המדבר בלי ארץ ונחלה, בלי בית ואחוזה, מתרועעים עם “כל איש מצוק, עם כל איש, אשר לו נשא וכל מר נפש” …

*

לא אחת ולא שתים שנה ישראל, כדוד, את טעמו, ויגרשוהו וילך לו…

*

המחוקק מת בטרם הושיב את עמו בארץ ישראל, והרואה מת בטרם הושיב את דוד על כסא מלכותו על עם ישראל…

“אם יעמוד משה ושמואל לפני”. (ירמיה י"ד)

דוד ונבל הכרמלי – יהודי רוסיה והצר הצורר אלכסנדר השלישי; דוד מבקש חלק בעד טרחתו ועבודתו, אשר עזר לרועיו; נבל השיב בבוז –

“מי דוד ומי בן ישי? היום רבו העבדים המתפּרצים איש מפני אדוניו!”

כנבל כאלכסנדר השיב ככה להועד אשר התיצבו לפניו בפרוע פרעות בישראל בשנת תרמ"א.

*

נבל מת בשכרותו במעון, ואלכסנדר – בליואדיה.

"הושיעני מפי אריה ומקרני ראמים עניתני¹ –

*

התמורה הפתאומית מרועה למלך נדמה לו כראם. רדיפת שאול הכשירתו לעמוד איתן על עמדתו. אולם ירא מפני האריה – המלך…

אמר רבי יעקב ברבי אידי: בשעה שהיה דוד רועה את הצאן,

הלך ומצא את הראם ישן במדבר, והיה סבור בו שהיה

הר ועלה עליו, והיה הראם ננער ועמד והיה דוד

מגיע עד השמים. באותה שעה אמר דוד: רבונו של

עולם, אם אתה מצילני מקרני הראם אני בונה לך היכל של

מאה אמה כקרני ראם הזה. מה עשה? זימן לו אריה. כיון

שראה הראם את האריה, רבץ לו. נתירא דוד ממנו, אמר:

הושיעני מפּי אריה, כשם שמקרני ראמים עניתני".

(מדרש תהלים כ"ב)

*

בן ישי הוא אבי ציון; הוא קנה את הר המוריה, אשר המסורת הלאומית הקדישתו בעקדת יצחק, מידי ארנן היבוסי; את הגבעה הקדושה הזאת הקדיש לבנות עליה את מקדש ה', ושלמה בנו הוציא לפעולה את מחשבתו ויבן כמו רמים היכל לאלהי יעקב.

*

דוד ברח מאבשלום בנו, וישראל בורח זה כאלפּים שנה מבנו הנולד בנצרת.

*

לא בגבורה, לא ביופי ולא בשירה גברה יד הבן על אביו, כי אם בערמה ומזימה, בעמדו על יד השער, בהאירו פניו לכל איש, אשר היה לו ריב ומשפּט, ויגנוב את לב העם בחלקת לשונו.

"ויאמר אבשלום: מי ישימני שופט בארץ, ואלי יבא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפּט והצדקתיו, והיה בקרב

איש להשתחוות לו, ושלח את ידו והחזיק בו ונשק לו".

*

בן מרים והנגר הגיד גם הוא כבן מעכה, כי אם אך יאמינו בו אז יצדיק גם את הרוצחים והחומסים ויכניסם אל מלכות השמים…

*

אבשלום חצב לו קבר בירושלים, והוא נתלה ויקבר ביער.

*

גם הקבר הידוע בירושלים הוא ריק ושומם כמו “יד אבשלום”, אשר אין כל מת בקרבו…

*

אבשלום נתלה והומת על ידי בן צרויה, בעת אשר דוד צוה לבלתי נגוע בו לרעה.

*

הנוצרי נצלב על ידי הרומים, למרות רוח אחיו בני עמו…

*

דוד עולה על הר הזיתים, קורא שלום להעיר, להארון ולהאזרחים, וישראל סבא בורח עד היום, הולך ובוכה, הולך יחף מחמת יוצאי חלציו, כדוד מלכו.

*

דוד המלך מקבל מזון ומחיה מברזילי הגלעדי היושב שאנן על נחלתו.

*

גולי ישראל מרוסיה, פולניה ורומיניה יתמכו מאת אחיהם השאננים היושבים במנוחה בארצות הנאורות.

*

“רבת צררוני מנעורי” –

יאמר נא דוד הפּרטי וישראל הכללי –

“רבת צררוני, גם לא יכלו לי!”

*

רבות סבל ונשא בכל ימי חייו משונאיו ורודפיו ולכל לראש מאבשלום בנו; גם אחרי מות בנו לא מצא מנוח לנפשו מחמת שבע בן בכרי עד אשר תפשהו יואב בעזרת אשה חכמה אחת בעיר אבל ויכרתו את ראשו…

*

וישראל סבל הרבה אחרי הנוצרי מהמחמדי, אשר נהרג גם הוא מאשה עבריה אחת, אשר שמה רעל במשקהו…

*

גם לעת זקנתו לא נח ולא שקט, וילחם עם הפלשתים. ויהי בהיותו במצודה אצל בית לחם, התעוררו בו זכרונות ימי ילדותו, בהשקיפו על פני כל הככר ההוא, על ההרים הירוקים, על המרעה השאנן, אשר היה רועה בו את צאן אביו ישי בית הלחמי; זכר את חיי מנוחתו, שלותו ואשרו, את שיריו הקדושים, אשר שר בשבתו על הגבעה הקטנה על יד הבאר, באר בית לחם; כבני מרון עברו לנגד עיניו כל התלאות והנדודים אשר סבל מעת הובא אל בית שאול עד אחרי מות אבשלום; געגועיו גברו עליו למקום מולדתו ולחייו השאננים בימים מקדם; ויתרגש, – "ויתאוה דוד ויאמר:

“מי ישקני מים מבאר בית לחם!”

לאמר: מי יתנני כירחי קדם, בעת שבתי בבית אבי השאנן בעירה בית לחם השוקטה, כי טוב לי אז מעתה.

*

הגבורים מלויו לא הבינו את מחשבת מלכם הרמה והנשאה, את געגועי נפשו המתרפקת על חיי ימי ילדותו הטבעים והמאושרים. הם הבינו את דבריו כפשוטם, ויבקעו במחנה האויב, וישאבו מים מן הבאר ויביאום אל דוד לשתותם.

*

המלך המשורר התפּלא על תומתם, ויסך את המים, ויאמר: חלילה מעשות כזאת – “הדם האנשים ההולכים בנפשותם? – ולא אבה לשתותם”.

*

כדוד המלך, כן ישראל סבא מתגעגע על בית לחם אחרי זכרו את נדודיו ותלאותיו, גרושיו ורדיפותיו אשר עברו עליו.

*

"ואדניהו בן חגית מתנשא לאמר: אני אמלוך! לא עצבו

אביו מימיו לאמר: מדוע ככה עשית? וגם הוא טוב תואר

מאד ואותו ילדה אחרי אבשלום".

*

אולם לא ילדה, כי אם גדלה – בארו חז"ל, אחרי אשר הראשון בן מעכה, והשני בן חגית.

*

אחינו המתבוללים, המחונכים והמגודלים בעקבות התלוי אבשלום, הנה מתנשאים למלוך על רוח ישראל, אחרי אשר לא עצבום מימיהם להורותם את האמת ולהראותם את נכלי התלוי ושקריו.

*

מעבר מזה קראו “יחי אדניהו!” ומעבר מזה משחו את שלמה בשמן הקדש, והוא ישב על כסא אביו, ויכון בצדק כסאו…

*

לא ההתבוללות תשור על העם, כי אם הציוניות. כי מציון תשועה.

*

“אמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שנשא שלמה את בת פרעה, ירד גבריאל (שר העמים) ונעץ קנה בים והעלה שרטון ועליה נבנה כרך גדול שברומי”. (שבת נו)

*

גם בימינו בדורנו לא כלתה בת פּרעה את פּעולותיה.

ערפּלי אופל כסו את שמי מלוכת שלמה לעת זקנתו. מלבד אשר עמים אחדים פּרקו את עול ישראל מעליהם, ובתוכן גם אדום, אשר סגרה את מבואות הים, ויחדל הכסף והזהב מבוא אל ארץ ישראל, גם ארם התבצר והתחזק בדמשק עיר ממלכתו ויהי לקוץ מכאיב לממלכת שלמה; מלבד האויבים מחוץ התפּרץ פּרץ רחב גם בפנים, ומאפרים יצאה הרעה, כי איש גבור חיל אחד, ירבעם בן נבט, מרד במלכו ויברח מצרימה.

*

ורחבעם ירש את כס המלוכה מאביו, אך לא את חכמתו ואומץ רוחו ולא עצר כח להתיצב נגד ירבעם המורד, אשר שב ממצרים אחרי מות שלמה.

*

החוזה אחיה השילוני נתן אומץ להאפרתי, בקרעו את שמלתו לשנים עשר קרעים, ובשם ה' הגיד לו, כי יקח לו עשרה קרעים, לאות כי ימלוך על עשרת השבטים.

*

המקרה ההוא בין המלך רחבעם העקש ובין ירבעם המתפּרץ הוא האיום והנורא בתולדות דברי ימינו. כי בכל תקופה ותקופה, גם אחרי גלות ישראל מעל אדמתו, הננו רואים את השנותו: העם מתחלק ומתפּלג לפלגות. מעבר מזה עקשנות ומעבר השני פּריצות זוללה, ושתי אלה מחריבות ומהרסות את בנין האומה עד היום הזה.

"אביך הקשה את עולנו, ואתה עתה הקל מעבודת אביך הקשה

ומעולו הכבד אשר נתן עלינו, ונעבדך" –

התחנן העם לפני המלך הצעיר.

"קטני עבה ממתני אבי, ועתה אבי העמיס עליכם עול כבד,

ואני אוסיף על עולכם: אבי יסר אתכם בשוטים, ואני איסר

אתכם בעקרבים" –

השיב המלך העקש.

“מה לנו חלק בדוד, ולא נחלה בבן ישי – לאהליךָ ישראל!” –

קרא כל העם ברוח פּרצים ומרד.

*

ובכן התחלקה המלוכה לשתי ממלכות, ויחץ ישראל לשני גוים – יהודה ואפרים; על יהודה מלך בן שלמה, העקש; ועל אפרים – בן נבט, הפּריץ.

*

העקשות והמרד הקימו את העגלים בדן ובבית אל; העם הקים לו כהנים חדשים, אשר הורום את תורת עבודת אלילים ועצבים, ומלכם החוטא והמחטיא בדה מלבו חגים ומועדים חדשים ויוציא קול קורא לכל העם:

"רב לכם מעלות ירושלים! הנה אלהיך – עגלי הזהב – אשר

העלוךָ מארץ מצרים!"

*

הפּרושים והצדוקים, הרבנים והקראים, החרדים והנאורים, החסידים והמתנגדים, המזרחים והאגודתים בימינו בדורנו – כולם כאחד סבלו הרבה ועוד יסבלו משתי המשחיתות האלה – העקשות והפּריצות.

*

לו שמע בן שלמה בעצת זקניו ולא הטה אזנו לעצת ילדיו, כי אז לא הקים בן נבט את עגליו בדן ובבית אל…

*

כל מלכי בני ישראל הלכו בדרכי בן נבט, אך כולם לא הרבו הרע להסר את לב העם מאחרי ה' כליל ולהשתדל, כי “אפרים בעמים יתבולל”, כעמרי ואחאב בנו. ירבעם נשא את שם ה' על שפתיו בעבדו את עגליו; והאחרונים חזנו את ישראל אחרי אלילי צידון וארם.

בן נבט, נדב בנו; בעשה, אשר השמיד את בית ירבעם, ואלה בנו, – כולם לא הרבו הרע כעמרי המתבולל הראשון, אשר כל משאת נפשו היתה אך להכחיד את ישראל מגוי ולהתבולל עם הצידונים, הקים מזבחות, מנה כהנים להאלילים בעל ועשתרות, למען יפיק רצון מהצידונים; התחתן עם אתבעל מלך צידון ויקח את איזבל בתו לאחאב בנו לאשה.

*

הצמד החביב הזה יזכירנו את הצמד הספרדי פרדיננד ואיזבל הקתוליים בימי־הבינים; כהראשונים כהאחרונים שפכו את דמי ישראל כמים.

*

אחאב השוטה ואיזבל המרשעת בנו למו בית השן בעיר שומרון בירת אפרים, אשר גם שלמה לא בנה כמוהו בירושלים, הקימו למו בית הבעל, הלבישו את כהניהם שמלות נשים, התהוללו במחולות, התגודדו בחרבות ויעשו זמה ותבל לעיני השמש. ככה הוליכו את העם שולל, ויהיו "פוסחים על שתי הסעפּים, אם ה' הוא האלהים או הבעל.

*

ואיש אלהים חוזה לאל עליון נגלה בימים ההם לבני ישראל, איש אשר מקור מחצבתו נעלם ממנו עד היום, מעולף ומעורפּל בסודות ורזים, נקדש ונערץ לדור דורים בעיני כל העם, “אליהו הנביא מתושבי גלעד” שמו.

*

בשלהבת יה וברוח לאומית עזה הופיע החוזה המרומם הזה, וירעם בקולו:

“ה' הוא האלהים!”

אחריו נמשכו בני הנביאים, אשר שפך מרוח קדשו עליהם, ויאספם תחת דגלו ויפוצו בעם ויורום לדעת את ה', ויבינום את ערמת עובדי הבעל ותעתועיהם; בכל מקום בואם נהרו אחריהם המונים המונים מבני העליה, אשר כמוהם קנאו את קנאת האמת. על הר הכרמל התאספו ושם הרים אליהו קולו אל כל העם, לאמר:

"עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעפּים? – אם ה' הוא

אלהים – לכו אחריו, ואם הבעל – לכו אחריו".

אחרי הראותו את נפלאות ה' על הר הכרמל, עשה נקמות בנביאי הבעל, המיתם וישלך את פּגריהם אל נהר קישון השוטף שמה לעיני כל העם ואחאב מלכו, אשר נרעש ונפחד מקול כל ההמון הנופלים על פניהם וקוראים:

“ה' הוא האלהים!”

איזבל נצורת הלב לא נכנעה, ותשלח אחד מפקידיה לאליהו להגיד לו בשמה, כי לא תתן דמי לה עד אשר תשים את נפשו כנפש אחד מנביאי הבעל אשר המיתם; אליהו נמלט המדברה עד הר האלהים חורב; שם ראה את המחזה הנאדר והנקדש:

"והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים

לפני ה' – לא ברוח ה'; ואחרי הרוח רעש – לא ברעש

ה‘: ואחר הרעש אש – לא ברעש ה’; ואחר האש קול דממה

דקה…"

הנביא הבין את כונת המחזה, כי לא בסופה וסערה, לא בחרב ואש יעשה אלהי הרוחות דרכו, כי אם בקול דממה דקה, בחסד ורחמים, באהבה וחנינה, ביושר ובהצנע לכת.

וילט פּניו באדרתו…

*

גם בבית המלך אחאב נמצאו ישרי לב אשר החביאו את נביאי ה' מחמת המלכה המרשעת ויכלכלום בלחם ומים ועובדיהו, הסוכן על בית אחאב, היה בראשם.

*

תכונת נפש אחאב מוג־הלב ורשעת איזבל המבישה נראה במאורע של כרם נבות היזרעאלי.

אחאב התעצב על אשר השיב נבות את פּניו ריקם מתת לו את כרמו ירושת אבותיו, והיא גערה בו:

“אתה עתה תעשה מלוכה על ישראל! אני אתן לך את הכרם!”

בפקודת המרצחת הומת נבות ולאחאב הגידה:

“קום רש את כרם נבות, כי אין נבות חי, כי מת!”

התשבי, בשמעו את הנבלה הזאת, מהר אל אחאב וירעם עליו בקולו:

"הרצחת וגם ירשת? את דמי נבות ראיתי אמש – נאום ה' –

ובמקום אשר לקקו הכלבים את דמו, ילקו את דמך גם אתה."

*

אחרית אחאב ואיזבל היתה נוראה מאד: אחאב הומת במלחמה עם ארם, ואיזבל נשמטה מבעד חלון ארמונה בפקודת יהוא בן נמשי ותרמס תחת מרכבתו; הכלבים לקקו את דמה ויאכלו את נבלתה, ולא נשאר מגויתה, כי אם הגלגולת, הרגלים וכפּות הידים.

*

הנה כי כן גברה הנבואה בת הלאומיות על ההתבוללות והתולדה מסרה את אליהו לידי העם לדור דור והעם יכבדהו עד היום בכסאו ובכוסו.

נבואת התשבי נמלאה על ידי בן נמשי, אשר בחריצות יתרה השמיד את בית אחאב וכהני הבעל גם יחד.

העיר שומרון נקתה מפּשע רב אחרי מות איזבל המרשעת, וירושלים עיר הקודש הוטמאה משקוצי עתליה בתה המבישה, אשר ברצח נורא השמידה את כל צאצאי מלכות בית דוד; לא ידעה רחם גם על בניה, ותתפוש בחזקת היד את המלוכה ותמלוך על יהודה שש שנים.

*

ברחמי ה' ובאורח פּלא נמלט הילד הרך עם מיניקתו, הוא יואש בן אחזיה, על ידי יהושבע דודתו בת יורם המלך עם הכהן יהוידע, ויחביאום בבית ה' בחדר המטות אשר ללוים שומרי משמרת הקודש.

ככה נמלט הנצר האחרון מגזע ישי.

*

כאמה, כן בתה השחיתה דרכיה, ותבן בית במות לבעל ולאשרה, ותפקוד את מתן, ראש כהני הבעל, אשר מלא את ממלכת יהודה תבל ושקוצים.

*

רבה וגדולה היא פעולת הנשים בתולדותינו, לטוב ולרע. וכאשר יתנוססו שמות הנשים הגדולות: מרים, דבורה, חנה ובת־שבע, בטובותיהן אשר עשו לעמן, כן מרגיזות ומרעישות אותנו בדברי ימינו הנשים המבישות: מעכה (אם אסא), איזבל ועתליה (בתה), ברעותיהן ושקוציהן.

*

ראסין, המשורר הצרפתי, בחר לו את עתליה הזעומה והאיומה ויציגה בחזיון נפלא, אשר בו הראה את אכזריותה ורשעתה באופן מבהיל ונורא מאד.

*

הסוד הכמוס על־אודות הילד יואש בן המלך נשאר כמוס וחתום בלב יהוידע הכהן, יהושבע והלוים שומרי משמרת בית ה' שש שנים. ברוב דעת ותבונה הכין את לבות כל הנאמנים בבריתם עם בית דוד מלכם, ברמזו להם, כי עוד לא אבד שם וזכר לבית דוד מלכם ונצר משרשיו עוד יפרה במסתרים, וכי יהיו נכונים להיום המקוה, אשר בו יגלה לפניהם את בן המלך ויציגהו לפני כל העם.

”כי בן המלך ימלוך, כאשר דבר ה' על בני דוד".

(דברי הימים ב', כג)

*

היום בא, השעה הגיעה. ככלות שש שנים למלכות עתליה, קרא יהוידע לשרי הצבא ויראם בחשאי את הילד הרך במחבואו. שרי החיל התרגשו בהכירם בחזות פּני הילד, כי הוא יורש העצר וישתחוו לפניו. הכהן הגדול השביעם בשם ה' ובשם דוד מלכם, כי יעמדו לימין יואש הרך, הנטע הנעמן מגזע ישי, לריב ריבו ולהושיבו על כסא ממלכתו. השרים והגבורים נשבעו, הקיפו בצבאותיהם את המלך הרך, יהוידע שם את הנזר על ראשו ויעמידהו לפני כל הקהל על העמוד הנכון למלכי יהודה וימשחהו בשמן הקודש.

יחי המלך יואש מבית דוד! –

קרא כל ההמון הנאסף לחזות את פּני מלכם ביפיו.

השרים והמנגנים עם כל להקות הלוים שרו:

"ה'', בעזך ישמח מלך

ובישועתך מה יגל מאד!"

קול העם נשמע בארמון עתליה, ותמהר ותבוא לבית ה', ותחרד ותתפּלץ בראותה את המחזה הנפלא הזה ותקרע את בגדיה ותצרח:

“קשר! קשר!”

*

על פי פּקודת יהוידע, הוציאוה אנשי החיל מחצר הקודש וימיתוה, ואחריתה היתה כאחרית איזבל אמה, ותשקוט הארץ, ותטהר מטומאת הבעל; גם מתן כהן הבעל הומת ובמות הבעל נותצו ויואש המלך הרך מלך לצדק כל ימי חיי יהוידע מצילו ומושיעו.

*

אם נעמיק חקר בדברי ימינו, אז נוכח לדעת, כי בכל תקופותינו נמצאו נשים גדולות וקוסמות ביפין להטות את לבות גדולי העם ומנהיגיו להתבולל עם העמים שכניהם ולחיות חיי הוללות כמוהם, ופעולתן רבה מאד. ביחוד הננו רואים את השנות המחזה הזה בדור בן מנחם ותלמידיו המאספים, בעת אשר האשה הגדולה רבת הכשרונות והיפה הנריאטה הרץ, אשר בגדה בעמה ובקסמיה הרבים התעתה את בני הנעורים שולל ותוליכם אחרי מאהביה ומעריציה האשכנזים הנוצרים.

*

הוי, כמה כעתליה, כאיזבל וכהנריאטה נמצאות עוד כעת בימינו, הבזות ליקחת אמן, והמעלות נרות ביום הולדת בן למרים אחותן, ואינן רוצות לקחת חלק בחג המכבים…

*

הלאומיות והציוניות מתגשמות בתמונת יהוידע הכהן ויהושבע, אשר המליכו את יואש, הוא הרוח הלאומי, על עם ישראל.

עמוס הנביא

מעיר קטנה, לא רחוקה מירושלים, תקוע שמה, יצא עמוס החוזה הגדול, אשר מאחרי הנוה מעדרי בקר לקחתו ה' ויקימהו לנביא בישראל. עמוס הצטין בסגנונו הכביר, בשפתו האמיצה על כל הנביאים אשר היו לפניו מימי שמואל הרמתי.

*

בדברי נבואתו נכיר כרגע את משלח ידו, כי בן הטבע הנהו, ואזניו שמעו את שאגת האריה ונהם הכפיר, באמרו:

"הישאג אריה ביער וטרף אין לו? היתן כפיר קולו ממעונתו

בלתי אם לבד?… אריה שאג – מי לא יירא: ה' אלהים

דבר – מי לא ינבא!"

וכרועה נאמן, המסור לעדרו, הביע:

"כה אמר ה': כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעים

או בדל אזן, כן ינצלו בני ישראל".

ומקרבתו להטבע, נשא עיניו תמיד אל השמים וצבאיהם, ויאמר:

"עושה כימה וכסיל

והופך לבוקר צלמות

ויום לילה החשיך".

ומה נורא הוא האסון אשר יצייר:

“כאשר ינוס איש מפּני הארי ופגעו הדוב, ובא הבית, וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש”.

ריח הטבע והשדה, חיי היערות וחיותיהן – האריות, הדובים והנחשים – קרובים לו ומהם ישא את משאותיו ויחזה את חזיונותיו.

*

כל שקוצי הבעל, אשר בער יהוא בן נמשי משומרון, שבו שנית אליה בימי ירבעם השני, בן שלשים ליהוא, כבימי אחאב ואיזבל. גם צעקת העניים השדודים והעשוקים מידי עושקיהם כח עלתה עד לשמים. ויתעורר הנביא ברוח קדשו וישפוך את חמתו על

“השאננים בציון והבוטחים בהר שמרון” –

לאמר:

"השוכבים על מטות שן

יסרוחים על ערשותם.

אוכלים כרים מצאן

ועגלים מתוך מרבק.

הפּורטים על פּי הנבל –

כדוד חשבו להם כלי שיר.

השותים במזרקי יין

וראשית שמנים ימשחו,

ולא נחלו על שבר יוסף.

לכן עתה יגלו בראש גולים

וסר מרזח סרוחים"

*

גם את הסוחרים הערומים, אשר בידם מאזני מרמה, לא ינקה, באמרו:

"שמעו זאת, השואפים אביון

ולשבית עניי ארץ, לאמר:

מתי יעבור החודש – ונשבירה שבר,

והשבת – ונפתחה בר,

להקטין איפה ולהגדיל שקל

ולעות מאזני מרמה,

לקנות בכסף דלים

ואביון – בעבור נעלים

ומפל בר נשביר".

“נשבע ה': בגאון יעקב! – אם אשכח לנצח כל מעשיהם!”

*

כמו חיים המה הדברים הקדושים והנשגבים האלה גם היום לאלה המליונרים והבליונרים אשר בארצנו באמריקה, ל“טרוסטיהם” ולסוחריהם, המעיקים את עניי העם והאוצרים חמס ושוד בארמנותיהם.

ומה נשגבו דברי החוזה להנשים המבישות, המוצצות כעלוקות את דמי עניי העם, ברעמו עליהן:

"שמעו נא הדבר הזה, פּרות הבשן אשר בהר שומרון, העושקות

דלים, הרוצצות אביונים, האומרות לאדוניהם: הביאה ונשתה!"

*

פּעם יורה חצי מוסרו בסטירה עוקצת:

“בואו בית אל ופשעו הגלגל, הרבו לפשוע… כי כן אהבתם, בני ישראל!”

*

כל דבריו אלה היו כחצים שנונים בלבות המלך, שריו, יועציו וכהניו, ולכל לראש בלב אמציה, כהן עגלי בן נבט בבית אל, וזה האחרון הלשין על הנביא לפני ירבעם מלכו:

“קשר עליך עמוס בקרב בית ישראל, לא תוכל הארץ להכיל את כל דבריו!”

ולחוזה הגיד בשם מלכו, לאמר:

“חוזה! לך ברח לך אל ארץ יהודה ואכל שם לחם ושם תנבא!”

עמוס השיב לו כגמולו בחזותו הקשה עליו, כי הוא על אדמה טמאה ימות, וישראל גלה יגלה מעל אדמתו.

*

אהבתו ליהודה בערה בקרבו כשלהבתיה וינבא טובות על “סוכת דוד הנופלת”, כי –

"ישיב ה' את שבות עמו, ונגש חורש בקוצר ודורך ענבים –

במושך הזרע, והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה"…

הושע בן בארי החוזה דבר קשות ונוראות על מלכי אפרים, וינבא טובות על ארץ יהודה. ברוח קדשו הרעים על ממלכת שומרון החטאה וימשילה לאשה בוגדה באלוף נעוריה ותלך אחרי עוגביה, מבלי הבין, כי לחמה ומימיה וכל צרכיה היא משגת מידי בעל נעוריה. שנים רבות עברו עליה ברדפה אחרי מאהביה ולא השיגתם, התנחמה על אולתה ותחרוץ משפּטה:

“אלכה ואשובה אל אישי הראשון, כי טוב לי אז מעתה!”

ואלהי ישראל הטוב והסלח סולח לכנסת ישראל אהובתו ומשיב לה ברחמים:

וארשתיך לי לעולם;

וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים;

וארשתיך לי באמונה –

וידעת את ה'."

“והיה ביום ההוא, – נאום ה' – תקראי לי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי”.

לאמר: את שם בעל, שם האליל הנתעב, אשר התעך בתזנוניו, לא תעלי עוד על דל שפתיך.

*

מדברי המשל הריאלי הזה נוכל ללמוד ולהבין את ערך קדושת חיי המשפּחה בעיני בני ישראל בעת ההיא. בשוות הנביא את יחס ה' לעמו, כיחס האיש לאשתו…

*

בן בארי התגעש בחמתו נגד הליכות המדינות בממלכת שומרון, אשר התנועעה לכל רוח באין בסיס נאמן למצבה בקרב העמים, ויאמר:

"אפרים רועה רוח ורודף קדים, כל היום כזב ושוד ירבה,

וברית עם אשור יכרתו, ושמן למצרים יובל; וירא אפרים

את חליו… ויהי אפרים כיונה פותה… מצרים קראו, אשור

הלכו… אפרים היה כעוגה בלי הפוכה…"

מה נאמן ונשגב הציור הזה, המשוה לנגדנו רפיון רוח, תעתועים נפתולים, תהפוכות ובערות, אשר שלטו אז בממלכת אפרים.

*

גם אל הכהנים דבר קשות על הוליכם את העם שולל בבערותם וכסלתם, לאמר:

"נדמו עמי מבלי הדעת, כי אתה הדעת מאסת, ואמאסך מכהן

לי ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני; חטאת עמי

יאכלו ואל עונם ישאו נפשו."

עד כמה מן הלעג (סאַרקאַזם) יש בהמשפּט האחרון, כי הכהנים מתפּרנסים מחטאת העם ומקרבנותיהם ומשאת נפשם הוא עון העם.

*

ובעזוז רוחו יזכור את תורת נביא הנביאים, בן אלקנה:

"כי חסד חפצתי

ולא זבח;

ודעת אלהים –

מעולות".

*

כבן בארי, כן גם מיכה המורשתי שפך חמתו על “ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל, המתעבים משפּט ואת כל הישרה יעקשו”.

"ראשיה בשוחד ישפטו

וכהניה במחיר יורו"…

*

במוסר פיו ייסר את “השופטים, האוכלים שאר עמם ועורם מעליהם הפשיטו”…

*

ואל נביאי השקר יאמר:

"הנושכים בשניהם

וקראו שלום:

ואשר לא יתן על פיהם

וקדשו עליו מלחמה".

*

גם הוא הרעים, ככל החוזים, נגד הקרבנות:

"במה אקדם ה' –

אכף לאלהי מרום?

האקדמנו בעולות –

בעגלים בני שנה?

הירצה ה' באלפי אילים, –

ברבבות נחלי שמן?"…

“הגיד לך, אדם, מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפּט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך”.

*

מה נורא היאוש האיום בדבריו המבכים ומספּידים את שקוצי בני דורו:

“אללי לי!… אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין, כלם לדמים יארבו, איש את אחיו יצודו חרם: על הרע כפים להיטיב השר שואל והשופט בשלום… אל תאמינו ברע, אל תבטחו באלוף, משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, כי בן מנבל אב, בת קמה באמה, כלה – בחמותה, אויבי איש – אנשי ביתו”.

*

את החזון הנלבב והקדוש המקוה לאחרית הימים, נבואת השלום, אשר אליה מחכים כל ישרי לב, נבא המורשתי יחד עם בן אמוץ, בן זמנו.

*

את תכנית רוח עמנו בשני קצותיו ההפכיים, המתנגדים איש לרעהו, מתאר מיכה בשני פסוקים:

"והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה', כרביבים עלי עשב, אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם;

והיה שארית יעקב בגויים, בקרב עמים רבים, כאריה בבהמות יער, ככפיר בעדרי צאן…"

טל – לאריה; רביבים – לכפיר.

אדון החוזים ואביר הנביאים הזה היה מורם מכל אחיו הנביאים בגזע מוצאו, בכשרונו, בהגיונו העז ובנועם שפתו הכבירה והאדירה.

*

אמוץ אביו ואמציהו מלך יהודה אחים היו ובזאת התעלה והתנשא על כל אחיו החוזים, כי מרום מצבו הרעים על “שרי העם וזקניו, הבוערים את הכרם”; על בנות ציון, ההולכות נטויות גרון, הרודפות אחרי עדיים ומחלצות, המעכסות ברגליהן לצודד את נפשות הגברים. כהחוזה הגלעדי נשא אדרת שער או שק על מתניו. כארבעים שנה עבד את עבודת קדשו, ויהי עשוי לבלי חת, וברוחו הכביר חזק ידים רפות ויאמצם באלהי ישעו.

*

בימיו נבנתה העיר רומה הכבירה, אשר נועדה להיות גברת כל הממלכות בחוקיה ומשפּטיה העריצים, תורת ממלכתה הטבעה על הכח והעריצות, על שלטון האדם באדם לרע לו. ה“פּטריציים” (האצילים) משלו בחזקת ידם על ה“פּלביים” (המון העם) ואוי היה לאחד ההמון אשר העיז לדרוש מהמושלים משפּט וצדק, כי דרישה כזאת נחשבה למרד בממלכה. לפי המשפּט הרומי הכח הוא היושר וכל דאלים גבר.

ככה נחלק העם לשתי מפלגות: למושלים ולעבדים, לבני עליה ובני תחתיה, – ההפך הקיצוני מתורת משה, אשר קבעה “משפּט אחד לאזרח ולגר הגר בארץ”, על היסוד הנאמן, כי היושר הוא הכח ואין יתרון לאיש אחד על רעהו בדרכי החיים.

*

בן אמוץ התחזק במעוז תורת משה, הדורשת צדק ומשפט לכל העם כלו, ויגער במושליו בשם ה', לאמר:

"ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו. ואתם בערתם הכרם,

גזלת העני בבתיכם. מה לכם תדכאו עמי ופני עניים תטחנו?!"

*

בטהר לבו ובאומץ רוחו הסיר את המסכה הנסוכה על הצבועים המכבדים את ה' רק בפיהם ולבם רחק ממנו, ויכם בשבט פיו:

“כי תבאו לראות פני – מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי?!”

*

ישעיהו יצא בעקבות שני גדולי הנביאים אשר היו לפניו, שמואל ואליהו, ויקבץ אליו חבל ענוים מבני עניים, ויורם וידריכם בדרכי נבואתו ויקראם בשם:

“הילדים, אשר נתן לי ה'” –

ילדי רוחו.

*

איומה היתה מלחמתו בשכורי אפרים וכהני בית אל, אשר כקופים חקו את שכניהם במשובתם ותעלוליהם, הסיר מעליהם את עטרת גאותם ובזרם ברד ושער קטב הניחה לארץ וירמסנה ברגליו.

*

בן אמוץ לא הסתפּק בנבואתו על עמו, כי גם נשא משאותיו על גוים שונים, ורחמיו נכמרו גם על מואב, בהביעו:

"גפן שבמה,

אריוך דמעתי!"

*

מה נשגבה משאו על בבל בכלל ועל נבוכדנצר מלכה בפרט, אל שאול הורידו, אל ירכתי בור; רמה הציע תחתיו ובתולעה כסהו.

בקלון ובבוז גער בו:

"ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב,¹ לבוש הרוגים

מטעני חרב יורדי אל אבני בור כפגר מובס".

לא לחנם השיב בן אמוץ על שאלת השם: "את מי אשלח ומי ילך לנו?" – “הנני שלחני!”, יען כי חש בנפשו את כחו העצום וכשרונותיו הנפלאים. וחכמינו המשילוהו נגד יחזקאל כבן כרך נגד בן כפר…

*

בכבודו ובעצמו יתאר לנו את השפּעת נבואתו הראשונה, כי אחד מן השרפים לקח רצפּה מעל המזבח ויגע על פיו…

*

מתנה טובה, חמדה גנוזה, כשרון נפלא, היא הרצפּה, מבורא ניב שפתים.

*

ככה עמד החוזה הנאדר בקודש על עמדתו שנים רבות, ויעבוד את עמו בחרף נפש, עדי אשר האגדה לקחתו מאתנו ותתנהו ביד מנשה להמיתו במיתה משונה ואיומה, מות קדושים וטהורים.

*

הוי, מדוע לא ישים השרף כעת את הרצפּה על פיות מטיפינו בדורנו להסר עונם ולכפּר חטאתם, כי יוכלו כמוהו להלחם עם הצביעות מעבר מזה ועם ההתבוללות מעבר מזה…

ממלכת אפרים היתה כאבר מדולדל בעם ישראל מעת הפּרדו ממנו ושלמנאסר מלך אשור הסירהו כליל מעליו; העיר שומרון נלכדה אחרי מלחמת שלש שנים, והמלך האחרון, הושע בן אלה, אוסר בזיקים ויובא נינוה, וימת בבית כלאו.

*

מכל הנביאים רק אחד הגה נכאים על חורבן אפרים והוא ירמיהו הנביא המקונן, בתארו את בכית האם האהובה על בניה, לאמר:

"כה אמר ה':

קול ברמה נשמע,

נהי בכי תמרורים, –

רחל מבכה על בניה,

מאנה להנחם על בניה, –

כי איננו" – (ירמיה לא, יד)

אפרים בן יוסף בנה.

*

אחרית אפרים המרה הביאה מרפּא וישע ליהודה, ובמות המלך אחז המתבולל, ישב על כסאו בנו הטוב והלאומי הנאמן חזקיהו המושל ביראת אלהים; הוא בער את חטאת הבמות מארצו, פּתח דלתות בית ה' הסגורות בימי אביו, ובתור מחאה נמרצה לרשעת אחז ותעתועיו, לא נתן לקבור אותו בכבוד מלכים ו“גירר את עצמותיו במטה של חבלים” (פּסחים נ"ו). ביחוד הצטיין המלך הישר הזה באהבתו להספרות, ובימיו העתיקו אנשיו את “משלי שלמה”.

ולא לחנם קרא רבי יוחנן בן זכאי לפני צאת נפשו הקדושה:

“הכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא!” (ברכות כח:)

*

חזקיהו היה הראשון אשר עבר את השנה להתאים את שנ“ד ימי הלבנה לשס”ה ימי החמה, ככתוב:

“כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים”. (מלכים ב', כג)

*

את ההבדל הקיצוני בין חזקיהו ובין אחז אביו נראה באגרתו, אשר שלחה על ידי הרצים לכל העם, לאמר:

"בני ישראל! שובו אל ה' אלהי אברהם, יצחק וישראל,

וישב אל הפליטה הנשארת לכם מכף מלכי אשור, ואל תהיו

כאבותיכם וכאחיכם אשר מעלו בה' אלהי אבותיכם ויתנם

לשמה, – כאשר אתם רואים". (דברי הימים ב' ל)

הוא האחד אשר הביע את המבטא השנון הזה, "אל תהיו כאבותיכם", כי מבשרו חזה זאת.

*

מאתים וששים שנה ארכה ממלכת אפרים. עשרים מלכים מלכו על ישראל מימי בן נבט עד הושע בן אלה. אחרי כן נבלעו בגוים ולעשרת השבטים אין כל זכר עד היום הזה. אולם המשפּחות הגדולות נמלטו לארץ יהודה ויתאחדו.

*

והמלך יחזקיהו, בעצת הנביא ישעיהו, הסיר את שבנה, הסוכן אשר על הבית, ממשמרתו, לבל יתעה את העם שולל בערמתו. כי זה האחרון תפס בידו את כל מוסדי הממלכה ויתן לבו כלב המלך, ויתנשא לכל לראש. חזקיהו התאמץ להשיב על תלה את עבודת בית ה', הרים את מצב הלוים שומרי משמרת הקודש, כתת את נחש הנחושת אשר העם תעה אחריו, שם קץ ותכלה לעבודת האלילים ויטהר את הארץ מתזנוניה ותבליתיה.

הנה כי כן שב תור הזהב ליהודה כבימי שלמה, והעם הקדיש והעריץ את המלך האהוב הזה, עדי אשר אחד מחכמי התלמוד הביע את משפּטו, כי “אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה”.

(סנהדרין צט:)

לאמר: אין מלך כביר ואהוב לעם כחזקיהו המלך.

*

ישעיהו נבא בשם ה' לחזקיהו לבל יכנע תחת מלך אשור ולא ישים לבו אל דברי רבשקה ציר סנחריב, אשר הזהירהו בשם מלכו הגדול. חזקיהו מלא את דבר הנביא ומפּלת סנחריב וחילו היתה נוראה על יד חומת ירושלים.

*

כמאה שנה אחרי כן נשמע את הזהרת הנביא ירמיהו להמלך צדקיהו, בגשת נבוזראדן וחילו על פי פקודת נבוכדנצר מלך בבל לשערי ירושלים, כי יכנע תחת עול בבל ולא יעיז למרוד בו. צדקיהו סרב לשמוע בקול הנביא, הארץ נלכדה והמלך ושריו הגלו בבלה בראש עמם.

*

מדוע נפלגו ככה שני הנביאים, ישעיהו וירמיהו, בעצותיהם למלכיהם?

אם נעמיק להבין את שני ההפכים האלה, אז נמצא כי אך פּעולותיהם היו שונות, אבל כונתם אחת היתה להגן על הארץ ועל העם גם יחד. סנחריב רצה להוציאם מארצם ולהושיבם בארץ אחרת; נבוכדנצר הואיל להשאירם תחתם בארץ יהודה, – והארץ היתה משאת נפש הנביאים. בן אמוץ מחה נגד כונת סנחריב הנוראה; בן חלקיהו השתדל להשאר בארץ תחת יד התקיף.

*

לולא התקוממו הבריונים בימי חורבן הבית השני נגד בן זכאי, כי אז לא נסחנו עוד עד היום מאדמת קדשנו.

ירמיהו בן חלקיהו

הכהן הענתותי ירמיהו נהיה לנביא בימי נערותו. נפשו היתה רכה, תמה, קדושה ורחמניה. ובשמעו בפעם הראשונה את קול ה' הקורא אליו, השיב:

“אהה ה', הנה לא ידעתי דבר, כי נער אנכי!”

ובורא ניב שפתים השיבהו:

"אל תאמר: נער אנכי.

כי אל כל אשר השלחך תלך

ואת כל אשר אצוך תדבר".

*

כל החוזים נבאו לימים רחוקים, לדורות הבאים, וירמיהו חזה חזות קשה לבני דורו אשר חיו אתו יחד, וינבא למו את כל אשר תבאנה עליהם בימיהם. לכן שנאוהו בני ענתות עירו וירדפוהו עד מות.

*

אם כל הנביאים, – המאושרים אחרי מותם, – היו אומללים בחייהם, הנה בן חלקיהו, המקונן הלאומי, היה האומלל שבאומללים. צרותיו, תלאותיו, ענוייו ויסוריו עלו על צרות איוב. כי תחת אשר איוב – אם היה ונברא – סבל יסורי עצמו, יסורי הגוף, הנה ירמיהו, מלבד אשר אוסר בבית האסורים שמונה פעמים; הושב שקוע וטבוע בטיט היון אשר בחצר המטרה, עדי אשר הוכרחו לשים בלויי סחבות תחת אצילי ידיו מתחת החבלים להוציאו משם; סבל רעב וצמא; השרים ונביאי השקר הכוהו ויבזוהו; כל מצוקותיו אלה כאין נחשבו בעיניו נגד יסורי העם, אשר סבל אתו יחד ובמר נפשו יתיפּח:

“מבליגיתי עלי יגון, עלי לבי דוי, הנה קול שועת בת עמי!”

(ירמיה ח, יח)

אמנם כן, על צרותיו הבליג ורק על צרות עמו התאונן, בראותו את חורבן הארץ לנגד עיניו:

"ראיתי את הארץ – והנה תוהו ובוהו, ואל השמים – ואין

אורם; ראיתי ההרים – והנה רועשים, וכל הגבעות התקלקלו;

ראיתי – והנה אין האדם, וכל עוף השמים נדדו; ראיתי –

והנה הכרמל, המדבר וכל עריו נתצו מפּני ה', מפּני חרון אפּו".

(ירמיה ד, כג)

*

כאש אוכלה בערה בקרבו דבר ה' ויוציאה מפיו, ויביע את האמת בלי כל משוא פּנים ויקרא:

"שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה

אם תמצאו איש, אם יש עשה משפּט, מבקש אמונה – ואסלח

לה!" (ירמיה ה, א)

*

חזיונותיו הסמליים (סימבוליים) פּעלו פעולה עזה על שומעיהם ורואיהם: “המקל השקד”, “הסיר הנפוח”, “האזור”, “הבקבוק” ו“דודאי התאנים”, – כל הסמלים האלה השפּיעו שפע רב על שומעי נבואותיו באופן נפלא מאד.

*

עוד גם היום הננו מתפּעלים ומשתוממים על המראות הסמליים. האשכנזים מספּרים, כי בעת אשר הורד דגל ממלכת פּרוסיה, אחרי נצחונם על צרפת, ודגל ממלכת אשכנז המאוחדה הועל על נס, ויהי בהפגשם יחד, הראשון ברדתו, והשני בעלותו, השתובב כל ההמון הנאסף על יד ארמון הקיסר בברלין, ויצעק בקול נורא ומחריד ומכל רבבות העינים אשר הביטו על הנס שטפו דמעות כמים.

זה כחו של סמל.

*

בנפול הגבור הצרפתי, לטורדי אברן, על שדה קרב, צוה נאפּוליאון לחנוט את לב הגבור ואחד מפקידי הצבא נשאהו תמיד עמו בראש המחנה, ובשעת הצורך, כאשר התנפּלו על האויב, קרא המפקד בשם הגבור: “לטורדי אברן!” והנושא את הלב החנוט השיב: “הנני!” וזאת הוסיפה אומץ לכל החיל.

*

נבואתו, יחד עם תלאותיו, התפּתחו בימי יהויקים, בראותו כי שבה יהודה לגלוליה ולשקוציה, אחרי מות המלך הצדיק יאשיהו. אין בעין ראה את אחרית העם והארץ גם יחד, ויהי גלמוד, נרדף מחמת שרי המלוכה וירב לשפוך שיחו לפני ה', אשר השיבו:

"אל תתפּלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה אל

תפגע בי, כי אינני שומע אותך". (ירמיה ז, טז)

"אם יעמוד משה ושמואל לפני, אין נפשי אל העם הזה. שלח

מעל פני ויצאו!" (ירמיה טו, מ)

*

משאת נפשו היתה הדעת והתבונה, באמרו, כי –

“כלם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם”. (ירמיה לא, לג)

*

בנפול ארצו ביד צר, הראה את הסמל הנבואי האחרון, בקנותו, בדבר ה', את שדה חנמאל בן דודו, בתקותו, כי –

“עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת”. (ירמיה לב, טו)

*

יסוריו לא הרפּוהו עד יומו האחרון: ארצו הושמה, מלכו הומת, מקדשו שורף, עמו הגלה, והוא מת בארץ השנואה לו – במצרים.

בעת אשר הכהן בן חלקיהו התעלה לנביא בארץ יהודה, וישפוך דמעותיו על יד הירדן והשלוח, בה בעת התרומם הכהן השני, יחזקאל בן בוזי, אחד מגולי בבל, ויהי לחוזה נערץ וכביר לאחיו אשר בגולה, ואנחותיו ואנקותיו הכו גלים בנהר כבר בבבל, המאחד את הנהרות פּרת וחדקל.

*

בראשונה לא האמינו בו, ויתנו עבותים על ידיו ויאסרוהו כמשוגע בביתו, ויהי עצור במעונו ארבע מאות ושלשים יום, ואז עשה מעשים זרים, אותות סמליים על ידי לבנה, מחבת ברזל, תער הגלבים ושערותיו. יושבי “תל אביב” עירו ראו את האותות האלמים האלה וישתוממו, כי לא הבינו פשרם. אחרי כן באר להם ויבינו כלם, כי רוח ה' דבר בו וידעו כי נביא בתוכם.

*

אף אם אמנם נופל הוא יחזקאל מאחיו הנביאים בשפתו ובסגנונו, אבל בכח דמיונו הכביר נעלה הוא על כל חוזי יה בדורו. תמונותיו שלמות וחיות, משליו חזקים וחדים, הנוקבים ויורדים במעמקי הנפש. בתמונות היותר נשגבות הנה: “אנית צור” הטובעת במצולת ים (פּרק כ"ז) ו“העצמות היבשות” אשר החיה בבקעה (פּרק ל"ז).

*

יחזקאל לחם בחרף נפש משני עבריו, מימין ומשמאל, עם שארית הפּליטה בירושלים, אשר אמרו אל הגולים:

“רחקו מעל ה', לנו נתנה הארץ למורשה”.

ומעבר השני נלחם עם המתבוללים, באמרו:

"והעולה על רוחכם היה לא תהיה. אשר אתם אומרים:

נהיה כגוים – חי אני! אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם! –

נאום ה' צבאות".

*

מצב העם היה נורא מאד והנביא מציגו בצבעים איומים כאלה:

"הארץ מלאה דמים והעיר מלאה מוטה. כי אמרו עזב ה'

את הארץ ואין ה' רואה".

*

“נשיאי ישראל איש לזרועו היו בך, למען שפך דם”.

*

“אב ואם הקלו בך, לגר עשו בעושק בתוכךָ, יתום ואלמנה הונו בך”.

*

"כהניה חמסו תורתי ויחללו קדשי, ומשבתותי העלימו עיניהם,

שריה בקרבה כזאבים טורפי טרף, לשפוך דם, לאבד נפשות,

למען בצוע בצע."

*

"ונביאיה חוזים שוא וקוסמים להם כזב, עם הארץ עשקו עשק,

וגזלו גזל, עני ואביון הונו ואת הגר עשקו בלא משפּט".

(יחזקאל כב)

*

בפרק השנים עשר מתאר הנביא תמונה חיה, אשר עודנה קימת וחיה עד היום: איך הגולים האומללים מתגנבים מעל הגבול, החותרים בקיר ועל כתף ישאו את כלי הגולה עליה.¹

*

בפרק השלשים ושלשה יציג החוזה כמו חי לנגד עינינו את המון השומעים הבאים לשמוע דבריו כשיר עגבים ואינם עושים אותם.

בפרק השלשים וארבעה ישפוך את נפשו על רועי ישראל, אשר ירעו רק את עצמם ואת הצאן לא ירעו, והוא קורא אליהם בהתמרמרותו:

"ישגו צאני בכל ההרים ועל כל גבעה רמה, ועל כל פני הארץ

נפוצו צאני ואין דורש ואין מבקש". (יחזקאל לד, ו)

*

כבר התעלה הנביא והתקדש בעיני כל בני הגולה, עדי אשר גם אויביו, אשר בעבותים אסרוהו, באו אליו לדרוש את ה' ויכירוהו לנביא בישראל.

*

נבואת יחזקאל קמה ונהיתה, והאות הסמלי בתער־הגלבים התאמת, באמרו:

"שלישיתך בדבר ימותו וברעב יכלו בתוכך,

והשלישית בחרב יפּלו סביבותיךָ,

והשלישית לכל רוח אזרה וחרב אריק אחריהם".

(יחזקאל ח' יב)

*

אולם תקותו לא אבדה ומשאת נפשו שוה בחזיונו את שיבת־ציון, ויתאר גם את תבנית ההיכל עם כל אולמיו ומבואיו כמו נצב מולו.

*

האגדה חצבה קבר להנביא בגולה, בארץ גלותו, ועוד עד היום מבקרים למאות ולאלפים מבני אמונות שונות את קבר הנביא הגדול בבבל.

“ומ”ש יונה דמתולי כנסת ישראל ליונה". (שבת נג)

(שיר השירים רבה, ב, ל)

*

“כנסת ישראל ליונה אמתלא”. (שבת נג)

כנסת ישראל נמשלה ליונה, לא רק ליונה בעלת־כנפים, כי אם גם ליונה נביא־השמים.

*

כל הספּור של הנביא הזה, אך משל דמיוני הוא, נבואה סמלית, כמו “האזור בנקיק הסלע”, "הסיר הנפוח" ו“מקל השקד” אצל ירמיהו, או כ"כלי הגולה" ו“העצמות היבשות” אצל יחזקאל; ביחוד הנבואה שנאמרה לירמיהו:

"קח את כוס היין החמה הזאת מידי והשקיתה אותו את כל

הגוים אשר אנכי שולח אותך אליהם… ואקח את הכוס מיד

ה' ואשקה את כל הגויים, אשר שלחני ה' אליהם".

(ירמיה כה)

בלי כל ספק הנבואה הזאת אך משל דמיוני היא, ורבים מחכמינו הביעו משפּטם, כי “אשת הזנונים” של הושע אך משל היא, ורבות כאלה.

*

השם יונה משאל לישראל, כי הוא נמשל ליונה, ובן־אמתי הוא בן ה' אלהי האמת, אשר הנחילהו את חותם האמת על ידי תורתו האמתית, אשר בה הצהיר את בני־ישראל לבניו:

“בנים אתם לה' אלהיכם”.

“בני בכורי ישראל”.

*

איך נוכל לצייר במחשבתנו, כי לנביא יהיה מושג שפל כזה, אשר יוכל לברוח ולהמלט מה' להתחבא ולהסתתר מבוראו, בעת אשר כבר הושר במספר דורות לפניו:

אנה אלך מרוחך?

ואנה מפּניך אברח?

אם אסק שמים – שם אתה,

ואציעה שאול – הנך.

אשא כנפי שחר,

אשכנה באחרית ים –

גם שם ידך תנחני

ותאחזני ימינך". (תהלים קלט, ה)

*

ויונה בן אמתי – עם ישראל – נועד לממלכת כהנים וגוי קדוש, להיות לאור גוים, מופת לכל העמים, אבל הוא לא מלא את תעודתו, לכן נעקר מארצו, הקרקע נשמטה מתחת רגליו, אבד חלקו על היבשה, וירד מחוף יפו עירו אל האניה לשוט בים, ותחת לשבת שקט ושלו בנוה שאנן על אדמתו הוא, נדד תרשישה, מרכז המסחר של התבל אז, עיר־המרכלת, בחשבו להיות ככל הגוים. הוא שלם שכר האניה ככל הנוסעים, אבל… לא הקציעו לו מדור פרטי, תא מיוחד כלכל הנוסעים, ויונה (ישראל) –

“ירד אל ירכתי הספינה”.

*

לכל העמים, אפילו להיותר קטנים שבהם, כמו רומיניה וצ’יכו־סלובקיה, ישנם חלקים מוקצעים בעבורם בספינת־החיים, וישראל־יונה שוכב “בירכתי הספינה וישכב וירדם”.

*

כל זמן אשר האניה תשוט במנוחה, שוכב ישראל־יונה במנוחה, חולם והוזה ולא יגע בכל; אבל בנשוא הים גליו בסערה, וספינת החיים הכלליים “תחשוב להשבר”, אז כל נוסע – כל עם – מתכווץ בתאו המיוחד – בארצו השיכת רק לו לבדו – וישראל־יונה מתעורר מתרדמתו על ידי רבי־החובלים, ומבלי מצוא עוד מקום בירכתי האניה, מתלבט הוא ומתפּתל תחת רגלי כל הנוסעים באין מעמד לרגליו הוא.

הנוסעים מטילים גורל:

“בשלמי הרעה הזאת?”

ויונה־ישראל משיג את גורלו להיות השעיר לעזאזל, ועל שאלותיהם:

"מה מלאכתךָ?

מאין תבא?

מה ארצך?

ואי מזה עם אתה?"

תשובתו רק אחת:

“עברי אנכי ואת ה אלהי השמים אני ירא – אשר עשה את הים ואת היבשה”.

והתשובה היא שלילית, לאמר: "אין כל מלאכה בידי. מאין באתי? אינני יודע, כי כל ארץ אין לי. גם אינני בן לעם מיוחד. כמוני – כאלהי, אשר ברא את הים והיבשה – בלי כל גבולים: אזרח־התבל אנכי, קוסמופּוליט אנכי! שוכב אני בירכתי האניה ותלוי אני בגורל שכני הקרוב אלי. אם יארע גורלי פעם לשכב בירך “תא צרפת” אז צרפתי אנכי; אם אשכב בירך “תא אשכנז” אז אשכנזי הנני, גם פּולני ורומיני אנכי. אנכי הכל ובלימה; מקומי בכל מקום ואין לי כל מקום – ובכן:

“שאוני והטילוני אל הים!” –

כי אין לי כל חלק ונחלה על הספינה, – קורא ישראל־יונה על חופּי הדניפר, דניסטר, ויסלה ודונאי.

*

"רבי מאיר אמר: מרגלית טובה היתה תלויה במעי הדגה

ולאורה התפּלל יונה". (ילקוט שמעוני)

*

דגים שונים ותנינים גדולים ואיומים בלעו את יונה פּעמים רבות ורצו לעכלו בקיבותיהם, למן התנין נבוכדנאצר, אשר “בלע את ישראל ומלא כרסו מעדניו”, פּרס, יון, רומה, ספרד ועד רוסיה ורומיניה, כל התנינים האלה בלעוהו אבל לא יכלו לו, כי “מרגלית” – התורה, תורת חייו ואורך ימיו, נשארה לו מכל מחמדיו מימי קדם, והיתה תלויה במעי הדגים אתו יחד, ולאורה התפּלל בחשכת הקיבות, עדי אשר הקיאוהו חי אל היבשה.

*

ההקאה היותר גדולה היתה בשנת מזר"ה ישראל (רנ"ב) מספרד, “ויגרשהו וילך לו”.

*

משה בן מנחם ותלמידיו שמו לו סוכה בצל אשכנז ויסוככוה בקקיון האמנציפּציון (שווי־הזכיות) להיות לצל על ראשו, והנה תולעת האנטישמיות הכתה את הקקיון וייבש. אז התעלף יונה וישאל את נפשו למות, ויאמר:

טוב מותי מחיי!…

וקול ה' קורא אליו:

לא הקקיון (האמנציפּציון), אשר בן לילה היה ובן לילה אבד, יושיעך, כי אם האוטו־אמנציפּציון (שווי־זכיות עצמי). שובה לארצך ולמולדתך ושם תושע תשועת עולמים.

הסאה נמלאה, האומה גלתה בבלה, ונבואת החוזים קמה ונהיתה; גאון יהודה נשבר, ומן העם הגדול, אשר לפני ארבע מאות שנה היה מספּרו ארבעה מליונים, נשארו רק פּליטי חרב בגוים.

אולם עין ה' היתה צופיה על שארית עמו, וגם בארצות נודו שמר את בריתו, אשר הבטיחהו, כי לעולם ינון שמו.

*

חסדי אויל מרודך ליהויכין, הצטיינות דניאל וחבריו בבית־ספר המלך המתיקו מעט את מרירות חיי הגולים וירוח להם מעט.

*

ברוך בן נריה מלא את חפץ מורהו הנביא וישב ממצרים בבלה וישפּיע על הגלות החל בכח הספרות, בסדרו את ספרי הנביאים הקדמונים ובקראו באזניהם את דברי ירמיהו וקינותיו.

*

ארבעה הצומות הלאומיים: צום העשירי – טבת; צום הרביעי – תמוז; צום החמישי – אב, וצום גדליה, – היו ימי אבל ומספּד לכל העם. במו התאספו ויקוננו על שבר גאונם, וישירו שירי קודש, ויחזקו תקותם בה', כי ימלא את הבטחתו לירמיהו, כי מקץ שבעים שנה יפקדם לטובה ואז ישיבם שנית לארצם.

*

המקשיבים לנבואת החוזה יחזקאל נביא הגולה, והשומעים את מקרא הספרים ומגלת ירמיהו מפי תלמידו ברוך בן נריה ותלמידי בית־הספר אשר למלך: דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, הנאמנים לדתם, עמם וארצם, הלכו קודר ושוחח, וייסדו אגודות בשם “אבלי ציון”. החברים האלה הם המה אשר עליהם נבא הנביא:

"לקרוא שנת רצון לה'…

לנחם כל אבלים,

לשום לאבלי ציון,

לתת להם פּאר תחת אפר,

שמן ששון תחת אבל

מעטה תהלה תחת רוח כהה…"

הם המה החברים אשר שפכו שיחם בארץ שבים בעטוף נפשם לאמר:

“אתה תקום, תרחם ציון, כי עת לחננה, כי בא מועד!”

הם המה האבלים, אשר בהמית רוחם והשתפּכות נפשם שרו את השיר הקדוש “על נהרות בבל” המלא אנחות העם כלו בכלל ואנקת הלוים המשוררים בפרט; השיר אשר הביא לידי בטוי את השבועה הלאומית הנצחית:

“אם אשכחך, ירושלים, – תשכח ימיני!”

האגודות הלאומיות האלה היו למקור חיים חדשים להגולים לאמצם ולשגבם בתקותם כי עם יהודה עוד יחליף כח, יחדש כנשר נעוריו בשובו שנית לארץ חמדתו, נחלת אבותיו.

*

אולם חלק רב מהגולים, ובראשם החורים והסגנים, מעלו מעל בעמם ואמונתם גם יחד, ויערכו להאליל גד, – אליל האושר – שולחן, ולמני – אלילה הגורל – ממסך, בהאמינם, כי האלילים האלה הצליחו את הבבלים מנצחיהם, ויתבוללו עם אזרחי הארץ, וכל מעינם היה לבל יכירום כי מגזע יהודה המה.

ככה שמשו אור וחושך בערבוביה. אבלי ציון ועובדי בל ונבו מחכים לישועה ונואשים מכל תקוה, אשר אמרו:

“אבדה תקותנו, נגזרנו לנו!”

הנה זה הוא פרי הגלות המרה גם היום!

*

בבל השפּיעה הרבה גם על אמונתנו ותרבותנו וחז"ל רמזו על זאת בהרבה מקומות.

"רבי שמעון בן לקיש אמר: אף שמות המלאכים עלו בידם

מבבל. בראשונה ויעף אלי אחד מן השרפים; שרפים

עומדים ממעל לו. מכאן ואילך: והאיש גבריאל: כי אם

מיכאל שרכם". (ירושלמי ר“ה פ”א)

ועם המלאכים העלו גם את הרוחות, השדים וסמאל ולילית הוריהם, את השטן וכל צבאיו.

“ודניאל הבין בכל חזון וחלומות וכל דבר חכמת בינה, אשר בקש מהם המלך, וימצאם עשר ידות על כל החרטומים והאשפים”.

ומזה נבין את ההבדל הגדול בין שני מראות־האלהים, של ישעיה בפרק ששי ושל יחזקאל (מעשה המרכבה) בפרק ראשון.

הראשון – ירושלמי, והשני – בבלי.

*

“הושיבני במחשכים – זו תלמודה של בבל”.

(חז"ל בהרבה מקומות)

מעודי הצטערתי על המאמר הזה, איך נוכל להאמין כי חז"ל יכנו את התלמוד בשם התואר “מחשכים”? אבל באמת לא על התלמוד כונו במאמרם זה, כי תמיד ובכל מקום יכנוהו בשם “תלמוד בבלי” ופה “תלמודה של בבל”, זאת אומרת: חיי בבל, תרבותה, אמונתה, מושגיה ומדותיה החשכים.

נעלה היתה אמונת הפרסים מאמונת הבבלים וצראסטר מחוקקם שם לאל את כל אלילי בבל, הכריע את בל ויקרס את נבו ואך שגיאה גדולה שגה בחלקו את האלהות לשנים, לטוב ולרע.

וישעיה קרא בקול:

"יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע; אני ה'

עושה כל אלה!"

כרש הפּרסי הניף ידו על בבל ואליליה, כרע בל, קורס נבו לעיני כל מאמיניהם ואדוקיהם.

בלשאצר נהרג בנשף חשקו יחד עם פּילגשיו, חוריו וסגניו בשכרם יין מכלי־הקודש.

*

בנפול בבל, הרימו אבלי ציון את ראשם ויחד עם נשיאם ומנהלם, הנצר האחרון מגזע בן ישי, נכד יהויכין המלך, מצאו חן בעיני כרש, אשר העביר קול בכל ארצות ממשלתו, לאמר:

"מי בכם מכל עמו, יהי אלהיו עמו ויעל לירושלים, אשר

ביהודה, ויבן את בית ה' אלהי ישראל". (עזרא א, ג)

קסם התחיה (רענעסאנס) היה בדבר שלטון זה. הנה זה הוא “הגלוי” (טשארטר), אשר אליו קוו כל שארית יהודה, ובראשם זרובבל הנשיא ויהושע בן יהוצדק בן שריה, אשר הומת בידי נבוכדנצר.

*

מספּר הגולים היה ארבעים אלף שלש מאות וששים איש. בשמחת עולם ובחרף נפש עלו הגבורים האלה מבבל לארץ הקדושה, ובלכתם שרו שירי־קודש – “שירי המעלות”, אשר הוסיפו אומץ בלבבם להלחם נגד המכשולים והמעצורים, אשר שמו צורריהם על דרכם.

*

את התכנית (פּרוגרמה) שלהם הביעו העולים במזמור העשרים והארבעה בתהלות בדברי שיר, לאמר:

האחד שאל:

“מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו?”

והמקהלה עונה:

"נקי כפּים ובר לבב… זה דור דורשיו, מבקשי פניך יעקב

סלה!"

*

בלכתם בדרך בין ההרים הרמים ורגליהם שקועות בחול הישימון הרימו את קולם בשיר מלא בטחון ועוז:

“אשא עיני אל ההרים – מאין יבא עזרי?”

ויחד עם הד ההרים מהמלה האחרונה השיבו:

"עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ. אל יתן למוט רגליך, אל

ינום שומרך. הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ה' צלך

על יד ימינך. יומם השמש לא יככה, וירח – בלילה. ה'

ישמרך מכל רע, ישמור את נפשך. ה' ישמר צאתך ובואך

מעתה ועד עולם."

בפיות הנואשים (פּסימיסטים) המרפּים את ידי העם מעבודת התחיה והגאולה שם המשורר את הדברים המלאים יאוש ורפיון ידים, לאמר:

"אם ה' לא יבנה בית –

שוא עמלו בוניו בו.

אם ה' לא ישמר עיר –

שוא שקד שומר".

לעומתם משיבה המקהלה:

"שוא לכם, משכימי־קום,

מאחרי־שבת,

אוכלי לחם העצבים,

כן יתן לידידו שנא".

זאת אומרת: "מדוע לא תחבקו ידיכם בעסקיכם אתם ולא תבטחו על ה' לבדו? מדוע תשכימו קום ותאחרו שבת בעבודתכם הפּרטית? ובעת אשר העם והארץ דורשים מכם עבודה, אז תשימו את מסוה הצביעות על פניכם, תצטדקו ותשירו:

"אם ה' לא יבנה בית –

שוא עמלו בוניו בו!"

ורק על ה' תשליכו יהבכם בעניני הכלל וצרכי העם?"

*

נגד חיל הצבא אשר התנדבו מהצעירים לשמור את חומת העיר מתגרת האויב הביעו המתיאשים והמרפּים ככה:

“הנה נחלת ה' – בנים, שכר – פּרי הבטן”.

כונתם, כי רק לשמים יקדישום ולנזירים ישימו את בני הדור הצעיר.

על זאת ישיבם המשורר:

"כחצים ביד גבור, כן בני הנעורים. אשרי הגבר אשר מלא את

אשפּתו מהם. לא יבושו, כי ידברו את אויבים בשער!"

*

השומרונים, צרי יהודה ובנימין, הציעו לפני זרובבל ויהושע:

“נבנה עמכם, כי ככם נדרוש לאלהיכם”.

ונשיא יהודה השיב:

“לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו!”

התשובה הזאת העירה חמת השומרונים וילשינו על בני יהודה אל כורש, כי הנשיא זרובבל חושב למרוד במלכו ולשבת על כס מלוכת אבותיו בירושלים; אז נאלץ הנשיא להתפּטר ממשרתו ולשוב בבלה והמשרה נתנה בידי יהושע הכהן אשר הנביא זכריה כנהו בשם “אוד מוצל מאש”.

לטובת עמו וארצו שב זרובבל הנשיא בבלה (סדר עולם) והנהגת העם נמסרה לידי יהושע הכהן הגדול.

*

בדור השני קם עזרא הסופר בתורת ה', גבור הרוח, אשר התלמוד הרימהו למעלת משה בן עמרם, באמרם:

"ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו, אלא שקדמו דור

משה" (סנהדרין קא)

“אלו היה אהרן קים, היה עזרא גדול ממנו בשעתו”. (קהלת רבה)

“רבי יהושע בן קרחה אמר: מלאכי זה עזרא”. (מגלה טו)

“מלאכי דאיתקרי שמיה עזרא ספרא”. (תרגום)

ומה נשגב הרעיון הזה, כי האחרון שבנביאים היה המיסד של אנשי כנסת הגדולה.

*

עזרא היה סופר מהיר בתורת ה', אולם לעשות גדולות לבדו לא עצר כח, עד אשר לאחר שלש עשרה שנה מצא לו עזר בנחמיה הפּחה המשקה למלך ארתחששתא הפּרסי. נחמיה היה איש רב פעלים ובידים חרוצות הוציא לפעולות את מחשבות עזרא הנשגבות. כשני עמודים היו שני הגדולים האלה אשר כל עם יהודה נשען עליהם.

יחד הרימו את מצב העם ברוח ובחומר: עזרא בקניניו הרוחניים ובתקנותיו אשר תקן, ונחמיה בפעולותיו הכבירות. שניהם יחדו היו למגן ולמחסה להעם נגד טוביה וסנבלט וכל צרי יהודה ובנימין, גם נגד החורים והסגנים, אשר ידם היתה במעל ההתבוללות ובחזקת היד הבדילו את כל בנות־הנכר מזרע קודש.

“ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם” –

מספּר בן הכליה הפּחה בתמימותו.

לקח מוסר השכל נוכל ללמוד מפּרק החמישי בנחמיה, לקח לכל הממשלות בדורנו אנו:

*

"ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה לאחיהם היהודים. ויש אשר

אומרים: בנינו ובנותינו [עו]רבים¹ ונקחה דגן ונאכלה

ונחיה; ויש אשר אומרים: שדותינו ובתינו אנחנו עורבים

ונקחה דגן ברעב… ועתה כבשר אחינו בשרנו, כבניהם בנינו

והנה אנחנו כובשים את בנינו ואת בנותינו לעבדים ויש

מבנותינו נכבשות ואין לאל ידינו, שדותינו וכרמינו לאחרים".

לפני אלפּים וחמש מאות שנה עמד הנשיא היהודי לימין העשוקים, ובימין צדקו הכריח את החורים והסגנים להשיב להעניים את בניהם, בנותיהם, שדותיהם וכרמיהם, אשר לקחו מהם בערבון ונחמיה בעצמו מספּר:

"ויחר לי מאד כאשר שמעתי את זעקתם… ואריבה את החורים

ואת הסגנים ואמרה להם: משא איש באחיו אתם נושים?…

לא טוב הדבר אשר אתם עושים… וגם אני, אחי ונערי נושים

בהם כסף ודגן. נעזבה נא את המשא הזה… ויאמרו: נשיב

ומהם לא נבקש. כן נעשה כאשר אתה אומר… גם חצני נערתי

ואומרה ככה ינער האלהים את כל האיש אשר לא יקים את

הדבר הזה מביתו ומיגיעו, וככה יהיה נעור וריק. ויאמרו

כל הקהל אמן ויהללו את ה'. ויעש העם כדבר הזה". (פרק ה)

ובימינו בדורנו? בשנות המאה העשרים? – מה השיב הצר הרוסי על צעקת העם האומלל, אשר התאספו הם ונשיהם מסביב לארמונו בפּטרוגראד ויבקשו לחם ועבודה? תשובתו היתה – חצים ומות, והעובדים־האובדים אשר לא הספיקו להמלט, נפלו חללים על יד הארמון במבול דמם.

*

מכשולים ומעצורים רבים שמו צרי יהודה על דרך הנשיא ועבודתו בבנין חומת ירושלים, כאשר יספּר:

"ויהי מן היום ההוא חצי נערי עושים במלאכה וחצים מחזיקים

הרמחים, המגנים והקשתות והשריונות, והשרים אחרי כל בית

יהודה; הבונים בחומה והנושאים בסבל עומשים; באחת ידו

עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח, והבונים איש חרבו אסורים

על מתניו ובונים והתוקע בשופר אצלי". (פרק ד)

*

ככה נלחם נחמיה כגבור משכיל בכל דרכיו עד אשר השלים את בנין חומת ירושלים, ויחד עם רעהו הגדול ממנו בחכמה ובדעת יסדו את ממלכת יהודה, אשר ארכה כחמש מאות שנה.

*

עזרא ונחמיה, כיכין ובועז לבית ישראל.

נחמיה הפּחה שם את הנתוח הגדול בעם יהודה, בגרשו את הנשים הנכריות מבתי בעליהן היהודים, ובהשליכו את כלי טוביה העמוני מלשכת בית ה' החוצה. ברוב אומץ השיב את פּני סנבלט החורני וגשם הערבי, ראשי השומרונים לאמר:

“ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים”.

*

אולם הנכלמים והנרדפים גם הם לא טמנו את ידיהם בצלחתם, וסנבלט עם מנשה חתנו, מבני בניו של יהושע בן יהוצדק הכהן, אשר נחמיה גרשהו מירושלים, שמו פניהם שכמה, העיר אשר בחר בהר אפרים, מקום קבר עצמות יוסף ומשכן ה' בימי יהושע, ויקדישו את העיר הזאת תחת ירושלים, ואת ההר גריזים, הר הברכה, העריצו והקדישו תחת הר המוריה ועליו בנו השומרונים את מקדשם, אשר על מזבחו יקריבו עוד היום צאצאי הגוי הקטנטן הזה את קרבן פסחם עד היום הזה.

*

הם מתנשאים ביחוסם, באמרם, כי השומרונים לא כותים המה או גרי־אריות – לפי דברי התלמוד – יוצאי ירך העמים הקדמונים, אשר הושיב שלמנאסר מלך אשור, אחרי גרשו את בני ישראל; המה מתיחסים לשרידי אפרים ובני בית יוסף, אשר תמיד התנשאו בגאותם על כל שבטי־יה.

*

ככה הצליח סנבלט להקים צר ואויב תמידי לבית־המקדש, אשר בוניו מאנו לתתו קחת חלק בבנינו, ויטע שנאת עולם בלבות השומרונים לעם ישראל, וישפוך עליהם מרוח קנאתו לקנא ולהצר לעם ישראל. השומרונים הקדישו רק את חמשת ספרי התורה וספר יהושע בן נון, אשר מוצאו משבט אפרים, ולא יותר. את כל הנביאים הרחיקו מעליהם, יען כי בארץ יהודה נבאו את נבואותיהם. אולם את זאת אשר סגלו למו שמרו מאד בכל פרטיהם ודקדוקיהם, כאשר יעידו חכמי התלמוד:

"כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקים בה יותר

מישראל". (ברכות מז:)

אבל כל מצותיהם וחוקיהם יבשים מאד ואין כל רוח חיים בקרבם.

*

הנה כי כן נוסרנו אז במכת השניות, נגע הכפלות, אשר מהם נסבול עד היום גם בארצות גלותנו: הר מוריה והר גריזים; מקדש ירושלים ומקדש חניו באלכסנדריה של מצרים; חגים כפולים; שמות כפולים; רבנים כפולים (רוחניים וגשמיים) ברוסיה; שפות כפולות, בתי־ספר כפולים, ותרבויות והשכלות כפולות – יהודים באהלינו ובני אדם בצאתנו חוצה. ומה זרים ואיומים המה חיי דו־פרצופים כאלה!

כל אלה המה פרי הגלות הנוראה בת אלפּים שנה בארצות שונות בתוך עמים שונים!

*

מאתים שנה עברו וגאון פּרס נשבר והיונים החלו למשול באסיה. אלכסנדר הגבור המוקדוני, הכובש ארצות רבות, נצח גם את פּרס ויכנע תחתיו את כל אלה המדינות אשר היו משועבדות לה ובתוכן גם את סוריה ואת יהודה. בראשונה מאנו היהודים להכנע תחת הגבור היוני, כי אבו לשמור את הבטחתם ושבועתם למלכי פּרס, אשר היטיבו עמהם, אך אחרי אשר נצח אלכסנדר את שתי הערים, צור ועזה, ויתקרב בראש צבאו לירושלים, קדמו השומרונים את פניו וילשינו על יהודה, כאשר הלשינו אבותיהם לפני מושלי פּרס בשעתם. אז נוכחו היהודים, כי לא יוכלו לדון עם מי שתקיף מהם, וישלחו לקראתו צירי שלום ובראשם את הכהן הגדול שמעון הצדיק – או ידוע – חגור חשן ואפוד וציץ הזהב על מצחו. ויהי בראות המלך הגבור את הכהן הגדול בהודו ויפיו, צנח מעל סוסו וישתחו לפני הכהן בהכנעה ויראת הכבוד. כאשר שאלוהו שרי צבאותיו: מדוע עשה כזאת? השיב המלך:

"כשהייתי עוד במקדוניה נראה אלי פעם בחזיון לילה איש

קדוש עטוף לבנים כהכהן הגדול הזה וינבא לי עתידות, כי

אכבוש את כל הארצות האלה, ועתה בראותי את הכהן ביפיו,

זכרתי את חזיוני ואשתחוה לפני אלהיו".

הכהן ברך את המלך והאחרון הרבה להיטיב עם ארץ יהודה, ולהמלשינים השומרונים השיב כגמולם, אחרי אשר הרגו את הנציב אשר הושיבו בארצם, ויקרע חבל ארץ מאת השומרונים ויתנהו ליהודה ויקרא דרור ליהודים מתשלומי מס האדמה בשנות השמטה.

*

כל העמים המנוצחים העמידו את פסל תמונת אלכסנדר בבתי־אליליהם; אבל היהודים לא יכלו לעשות כזאת בבית־מקדשם, ויקימו לו מצבה חיה לדור דור, בקראם את שמות בניהם אשר נולדו להם בשנה ההיא בשם אלכסנדר.

אות־הזכרון החי הזה השביע את רצון המלך לפוקת לב שונאיהם ומלשיניהם.

שני היהודים הגדולים, הגבור הרוחני עזרא ומשנהו הגבור הגשמי נחמיה, הבינו, כי לא לעולם יחיו, וייסדו את ה“כנסת הגדולה”, אשר תפקח על משמרת הסדרים החדשים אשר התקינו.

ואנשי כנסת הגדולה השפּיעו על העם בתורתם, חכמתם ומוסרם כל ימי ממשלת פּרס עד נצחון היונים, בערך מאה ושמונים שנה.

*

לפגישת אלכסנדר הגדול עם הכהן הגדול היו תוצאות גדולות וכבירות. בהפּגישה הזאת התגשמה פגישת שני העמים הגדולים העומדים בראש כל עמי שם ויפת; רגש־היופי (אסטתיקה) עם רגש־המוסר (אתיקה) העברי; החן והיופי החיצוני עם המוסר והצדק הפּנימי. בראשונה היתה הפּגישה יפה, נעימה וכלולה בהדרה, אבל אחרי מות אלכסנדר ומלכותו נקרעה לגזרים, החלה יהודה להתנועע בין שתי הממלכות, הצפונית והנגבית – סוריא ומצרים. אז רפתה יד הכנסת הגדולה, כי קציני העם וראשיו החלו לחקות כקופים את היונים בכל דרכיהם, וההוד וההדר החיצונים הכניעו את המוסר והקדושה, ויתיונו בני יהודה.

*

שמעון הצדיק, הכהן הגדול, אשר בן סירא, בן דורו, יתארהו כמלאך אלהים, מת, ובמותו פנה זיו הכהונה, גלה הכבוד מישראל ורוח יון החלה לסעור בחזקה על ארץ יהודה. חוניו בן שמעון, אשר כהן תחתיו, חדל מתת את מס הארץ למלך מצרים, אשר עוד מעט עלה על יהודה ויחריבה, לולא הופיע אז איש מורם מעם, רב פעלים, יוסף בן טוביה, נכד שמעון הצדיק ובן אחות חוניו הכהן, אשר עמד בפרץ ויקדם את פני המלך תלמי בתשורה יקרה, וימצא חן בעיני המלך והמלכה בשיא גבהו וחין תארו, וימנוהו לראש המסים. יוסף מלא את תפקידו באמונה ויהי לנגיד העם עשרים ושתים שנה.

*

יוסף הנגיד התיון בראשונה, ויהי ראש וראשון להמתיונים. הוא התאהב באחת המחוללות היוניות, אולם שלום אחיו קדם את פני הרעה ותחת המחוללת הביא אליו החדרה את בתו, אשר אחרי כן לקחה לו לאשה ותלד לו את הורקנוס בנו השמיני.

*

הורקנוס מלא את מקום יוסף אביו, ואחיו שנאוהו תכלית שנאה וריב נורא התפּרץ ביניהם. הורקנוס החזיק במעוז מצרים, ואחיו נתנו יד לסוריה אל מלך הצפון, ויפתחו את שערי ירושלים לפני חיל סוריה ויהיו הסורים לאדוני הארץ.

*

בן סירא, בראותו את משובת בני דורו ולכל לראש את הוללות יוסף נגידם, הביע את לקחו:

"הרחק רגליך מאשה זונה, פּן תלכד במצודתה. אל תאזין

לקול משוררת, פּן תדיחך בנכליה. אל תתן לקדשות נפשך,

כי תבוזנה מהר חילך".

*

ומלך הצפון גבר על מלך הנגב, ותעז יד בני יוסף על הורקנוס אחיהם ויגרשוהו מירושלים ויבן לו מבצר בקרבת העיר חשבון על הגבול בין יהודה וערב. שם ישב ויחי חיי רוזנים, עד מלוך אנטיכוס עפּיפנוס הרשע; הורקנוס שלח יד בנפשו, ואנטיכוס לקח את כל אשר לו.

*

ובירושלים רבה השערוריה, מתיונים נהיו למרשיעי ברית. בראשם עמד ישוע יזון. ההתבוללות הגיעה עד מרום קצה, עבודת בית ה' הופרה, ובני יהודה ובנותיה יצאו במחולות בבגדי אדם וחוה לפני הגרשם מגן עדנם, התהוללו בזמה ותבל על הר בית ה' לעין רואים, כהיונים על הר האלימפּוס. אולם ההפקרות והמשובה מעבר מזה הולידו את החסידות והנזירות הקיצונית מעבר השני, ויתחלק העם לשתי מפלגות, ויהי הפּרץ רחב מאד: המתיונים פּרקו מעליהם את עול התורה כליל, והנזירים עשו סיגים רבים וקשים, ויגדל הריב בין המפלגות ויתקוטטו איש באחיו.

*

שני המורים הגדולים בזמן ההוא, יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, היו ראשי קהל החסידים, ושניהם הביעו את מחאתם נגד מרשיעי הברית בדברים נמרצים.

הראשון אמר:

"יהי ביתך בית ועד לחכמים והוה מתאבק בעפר רגליהם

והוה שותה בצמא את דבריהם". (אבות פרק א', מ"ד)

הוא רומם את החכמה ואת החכמים לבל ילכדו בחלקת לשון המתבוללים ותעלוליהם.

השני הביע את מחאתו עוד ביתר עז:

"יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך, ואל תרבה

שיחה עם האשה". (אבות פרק א', מ"ה)

כל הדברים האלה נאמרו נגד התרבות ההלנית על פי תורת אריסטו ואפּלטון, אשר השליכו שקוצים על העניים והאביונים; וביחוד המאמר האחרון, המתנגד אל זימת היונים והוללותם עם נשי־החן.

*

מרשיעי־הברית השתובבו משובה נצחת, ותגבר ידם על חבר החסידים, ויעשו מעשיהם, זר מעשיהם, ביד רמה. ושמעון, אחר מראשי המתיונים, אשר היה פקיד בית ה‘, הסית את אפּלוניוס נציב ארם לבוז את אוצרות בית ה’ והון הורקנוס אשר הפקיד שם למשמרת. הנציב שלח את פקידו פילודורוס לקחת את כל האוצר להביאו לאוצר המלך.

הדבר הזה הרגיז את לבות כל העם, בראותם איש נכרי בא לחלל את הקודש ולמעול בכסף הקדשים, ויתקבצו יחד לצעוק אל ה' בצר להם ולמחות נגד השערוריה הזאת.

פּה באה ההגדה ומספּרת נפלאות, כי בגשת פילודורוס אל ההיכל להפיק זממו, והנה סוס אביר ורוכב נורא עליו התפּרץ לקראתו, הסוס דחפו ויפצעהו קשה ויתעלף.

הכהן התפּלל על שלום הפקיד, וישב לאיתנו. ובשובו אל מלכו, ספר לו את כל אשר ראו עיניו בהיכל הקודש.

אבל שמעון הבוגד לא שקט וילשן את חוניו הכהן הגדול לפני מלך סוריה. הכהן התם הודח מכהונתו וישוע המתיון אחיו נמנה על משמרתו ומרשיעי־הברית עלו מעלה מעלה.

הכהן יזון נלכד ברשעתו, ויוסר מעל כנו ויגרשוהו מירושלים, ותחתיו קם איש רע ובליעל עוד גרוע ממנו, הוא מינילאוס, אחי שמעון הזד, אשר הביא שואה על ירושלים ויבא מות על חוניו הכהן הגדול, והיהיר הזה הרבה עוד הרע, ויסת את אנטיכוס להלחם לא רק ביהודים, כי אם גם ביהדות, לשרש את כל המדות הטובות וסגולות האומה מימים מקדם.

"אז ישלח המלך אנטיכוס ספרים בידי הרצים לכל ערי יהודה,

ויצום ללכת בדרכי הגוים, לבלי המול להם כל זכר, לשקץ

נפשות בכל דבר פּגול, ולהקריב בשר חזיר על המזבח, למען

שים חרפּה על ישראל". (חשמונאים א)

ובמקדש החלו, את המזבח טמאו בדם החזיר, אשר מדמו זרקו על קודש הקדשים ועל ספר התורה, ומבשרו אכל מינילאוס וכל חברתו; אחרי כן שרפו את ספר התורה – הפּעם הראשונה – ויעמידו את צלם יופּיטר בהיכל ביום שבעה עשר בתמוז (מאתים שלשים ושבע שנים לפני החרבן).

*

רבים מן החסידים מסרו את נפשם על קדושת השם וזקן אחד בן תשעים שנה, אליעזר שמו, אשר פקידי המלך הפצירו בו בערמה, כי יאכל בשר טהור על יד מזבחם, למען ידמו הרואים, כי התגאל בבשר החזיר, מאן להשלות בשוא נפשו ויומת החסיד הקדוש הזה מות אכזרי.

בעת ההיא, מספּרת האגדה, הראתה חנה ושבעת בניה את אומץ רוחם, ואם הבנים שמחה לראות את דמי בניה הקדושים השפוכים לעיניה, ואחרי כן הקריבה גם את נפשה לה'.

*

שרי קודש שרו אז בהשתפּכות נפשם:

"אלהים!

באו גוים בנחלתך,

טמאו את היכל קדשך,

שמו את ירושלים לעיים,

נתנו את נבלת עבדיך

מאכל לעוף השמים,

בשר חסידיך – לחיתו ארץ!" (תהלים עט, א)

*

כאלף נפש, אנשים, נשים וטף, מ“משכילי הרבים”, התחבאו במערה אחת, ופיליפּוס שר הצבא הביא את חילו עליהם ביום השבת, ויזהירם לצאת ממחבואם והם ענו בפה אחד:

“לא נצא ואת יום השבת לא נחלל!”

"נמותה הפּעם בנקיון כפּינו, והשמים והארץ עדים בנו, כי

בזדון תהרגונו!"

לפּידי אש השליכו המרצחים על המערה ההיא והתמימים נחנקו ונשרפו בעשן ואש.

*

ככה הגיעו התלאות עד מרום קצן וענני יאוש פרשו על שמי ישראל. והנה פתאום נראה קו אור, לא מעיר הבירה, כי אם מעיר קטנה, כשלש פרסות מירושלים, ומודעית שמה. שם ישב ממתיהו בן יוחנן החשמונאי עם חמשת בניו: יוחנן הקדשי, שמעון התרסי, יהודה המכבי, אליעזר החורני ויונתן הופסי.

ונפש הזקן בכתה במסתרים, לאמר:

"אוי לי, כי נולדתי לראות בשבר עמי, מקדש אלוה בכף

זרים, צבי תפארתנו לחבל שוסים; מיהודה חלפה כל הדרתה,

ומשרתי בגוים נהפכה לשפחה – ואיך לא אקוץ בחיים?!"

ויהי בבוא אפלס בראש צבאו אל מודעית, שם פּניו אל מתתיהו ויצוהו בשם מלכו להתגאל בבשר החזיר, אשר הקריב על הבמה, ומתתיהו השיב בגאון:

“אנכי ובני משפּחתי לא נסוג אחור מאחרי אלהינו!”

*

הכהן הישיש חדש כנשר נעוריו, ובגשתו הוא ובניו אל הבמה, מצא את אחד ממרשיעי־הברית עומד ומקטיר על הבמה ויחם לבו וימיתהו כרגע. בניו הגבורים וכל אנשי־שלומו התנפּלו על אפלס עם צבאו ויהרגום ויהרסו את הבמה.

*

כחץ מקשת עפה השמועה בכל ערי יהודה והמונים־המונים מכל אשר עדיין זיק אהבת העם והדת לא עומם בקרבם התאספו אל משפּחת החשמונאים. מתתיהו הזקן הורה קבל עם, כי לא טוב עשו החרדים בחרפם נפשם למות בעד קדושת השבת וישרפו במערה, וישם לחוק מן היום ההוא להלחם עם אויביהם גם ביום השבת.

*

מתתיהו אך החל את פּעולתו הכבירה ולפני מותו דאג לאחריתה ותכליתה. ויצו את בניו אחריו: את שמעון התרסי בנו מנה לאב ולפטרון לכל העם ולמושל על ארץ יהודה, ואת יהודה המכבי, הגבור הנערץ, לשר הצבא, ואת יתר בניו: יוחנן, יונתן ואליעזר – לעוזריהם, וישביעם:

“שימו נפשכם על ברית אלהינו והלחמו מלחמת ה'!”

ומתתיהו, אבי משפּחת החשמונאים, נאסף אל עמיו ויספוד כל העם עליו מספד מר.

*

מימי יואב בן צרויה לא היה לעם ישראל גבור נפלא ומצליח במלחמותיו כיהודה המכבי. סופרי עמנו המשילוהו לליש ביער וארי שואג לטרף ברדפו בזעם את זועמי עמו, וליונה תמה בנדיבת רוחו, רוך לבבו, תום דרכו וחן הליכותיו בעתותי השלום.

אחרי נצחונות גדולים על האויב, דבר יהודה אל עמו:

“הן האויב נגף לפנינו, ועתה עלה נעלה וטהרנו את מקדש ה'!”

*

אחרי כלותם את עבודת הקודש, אחרי אשר השליכו את תבנית יופּיטר מבית ה‘, וינקו ויטהרו את הקודש, ראו עין בעין את ישועת ה’, בנתנו “גבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים”, חגגו את חג חנוכת המזבח שמונת ימים, כימי החנוכה בימי זרובבל, וישירו את השיר “מן המצר”.

*

במדרש לחנוכה (שיצא לאור על־ידי יילינק) מסופּרת סבת מלחמת החשמונאים עם הסורים, לאמר:

"מלכות יון גזרה גזירות איומות על עם יהודה ובכללן: כל

מי שנושא אשה תבעל להגמון תחלה ואחרי כן תחזור לבעלה.

ונהגה הגזירה הזאת שלש שנים ושמונה חדשים עד שנשאת

בתו של יוחנן כ"ג, אז נועצו יהודה וחבריו להרוג את ההגמון.

מיד הלבישו את הנערה בלבוש מלכות ויעשו חופּה של הדס

מבית חשמונאי עד ביתו של הגמון. וכשבאו לשם שמח

ההגמון ואמר לשריו: ראו כמה הם שמחים לעשות רצוני!

נכנס יהודה אצל ההגמון וחתך ראשו ובזז כל אשר לו".

*

הוי, איכם כעת הגבורים הקדושים לקנא את כבוד אחיותיכם המחולל בידי מרצחים עריצים!

*

במתי מעט נצח יהודה המכבי את אפּולוניוס ואת סירון שרי צבאות סוריה ואת השומרונים, צרי יהודה מאז.

*

אחרי כן עלה ליזיאש בחיל כבד על ארץ יהודה והאחים החשמונאים נלחמו אתו בחרף נפש ואלעזר הראה נפלאות בחרבו ויטרוף על ימין ועל שמאל. והנה פתאום ראה, כי פּיל גדול עולה עליו, ויתחמק תחת הפּיל ויתקע את חרבו בבטן החיה אשר נפלה עליו ותלחצהו וימת.

*

אנטיכוס אפּיפנוס מת ביסורים נוראים. גם מינילאוס הבוגד בעמו מת מות נבל, וליזיאש כרת ברית שלום עם יהודה המכבי.

*

בשבת דמיטריוס על כסא המלוכה בסוריה הקים את אלקימוס המתיון לכהן גדול, ותתפּרץ המלחמה שנית, ובמלחמה האיומה ההיא נפל יהודה המכבי על שדה קטל וימת מות גבורים.

אחרי מות יהודה המכבי, היה יונתן אחיו לראש ולכהן על יהודה. שמונה עשרה שנה שפט את העם במועצות ודעת ויחזק את מבצרי הארץ. אך טריפון, שר צבא סוריה, התנכל בערמתו אליו וימיתהו, וכל העם ספדו עליו, ויקימו את שמעון אחיו תחתיו.

*

שמעון נבחר בכתר שר ונשיא, ויחלו לכתוב בספרי־הזכרונות ובכל השטרות:

“בשנה הראשונה לשמעון הכהן הגדול שר ונשיא ליהודים”.

החשמונאי הזה בער את יתר הפּליטה מהמתיונים ויהודה שבה אל אלהיה בכל לבה, ותבצר את עמדתה. כל ראשי העם וזקניו כרתו ברית עם שמעון ויתנו את הכהונה והממשלה לו ולזרעו אחריו, ויכתבו את הדברים האלה על לוחות נחשת ויתלום על העמודים במבוא בית ה'.

שבע שנים אחז שמעון את שבט המשרה בידו ברוב עוז. אחרי כן נפל שדוד בידי חתנו תלמי המרצח. הוא ורעיתו ובניו, יהודה ומתתיהו, כלם נקטפו בעודם באבם, ותחתיו הוקם על יוחנן־הורקנוס בנו.

*

הנה זאת היתה אחרית חמשת האחים הגבורים, אשר כלם הקריבו את נפשם בעד עמם, וגם אחד מהם לא מת על משכבו בשלום.

*

הורקנוס הכניע את השומרונים ויהרוס את בית מקדשם אשר עמד על הר גריזים שלש מאות שנה. אחרי כן הכביד את עולו על האדומים, עדי אשר התיהדו, ובמרוצת הזמן היו כספּחת לבני ישראל. ועליהם חרץ התלמוד את משפּטו:

“קשים גרים לישראל כספּחת!” (יבמות מז:, קט:)

מעשהו זה היה נגד רוח היהדות הצרופה, אשר אך ברוח ובדעת תמשוך אליה את מאמיניה ותומכיה.

שלשים שנה היה יוחנן הורקנוס כהן גדול ונשיא. בימיו התחלקה יהודה לשלש מפלגות: “פּרושים”, “צדוקים” ו“איסיים”.

*

האיסיים אך ברוח יסודם, – כנשמות בלי גויות; הצדוקים אך בחומר שמו כל מעינם, – כגופים בלי נשמות, והפּרושים חברו את החומר עם הרוח, את הגוף עם הנפש:

*

אומללות הנה הנשמות דאזלין ערטילאין – האיסיים.

פּגרים מתים הנה הגויות בלי נפש ורוח ואחריתן עדי אובד – הצדוקים.

בריאים, רעננים, חיים וקימים המה הגופים אשר נשמות שונות בקרבם – הפּרושים. הם המה הבסיס הנאמן להיהדות החיה והקימה עד היום, ועוד חיה תחיה כל ימי השמים על הארץ.

*

השם “פּרושים” בארמית הוא כמו “נבדלים” בעברית, ועוד בימי עזרא התחלק העם לשנים:

“יהודים אשר לא נבדלו מטומאת גויי הארץ” (עזרא ט)

“ולנבדלים מגויי הארצות אל תורת האלהים” (נחמיה י)

*

ה“צדוקים” היו אוכלי אותיות ויאבנו ויחנטו את התורה שבכתב, ובתוך כל הדברים אשר התנגדו להפּרושים מצטיינים אלו השלשה: “עין תחת עין”, “ופרשו את השמלה”, “וירקה בפניו”. משמעם כפשוטם.

ה“אסיים” או “אסחיים”, מן “סחא” בארמית, “טבל” בעברית, והתלמוד קורא אותם בשם “טובלי שחרית”. לדעת אחרים הם נקראים על שם “איסי”

אשר היה מיסדם ומנהלם. ישנם אומרים, כי מהשם "אסיא (רופא) הם באים, יען כי רפאו את חוליהם בשמות, בהשבעות ולחשים.

*

המפלגה הזאת התרחקה מהחיים, התנשאה מעל הארץ ותרקיע שחקים. כלם עזבו את חיי העיר ויחיו במדבר וערבה. כיס אחד היה לכלם, נשים לא נשאו, בגדים לבנים לבשו ואזור ויתד על מתניהם תמיד. ביום השבת נמנעו מהסך רגליהם. כל דבר היוצא מן החי לא אכלו, ורק תמרים ותאנים ועשבי השדה היו מחיתם. כל יין ושכר לא שתו. קטנה היתה המפלגה הזאת, בעלת אלפים מספּר ולא התערבה בעניני המדינות והממשלה. אדיר כל חפצם ומשא נפשם היתה רק “מלכות השמים” ויעמיקו חקר בלמודים נסתרים אשר העלו אתם מבבל, בתורת סודות האמגושים מפּרס; ממנה הסתעפה התורה החדשה, אשר נתנה כבוד־אלהים לבן־תמותה, ואשר יוחנן המטבל, אחד מבני המפלגה הזאת, היה מבשרה וישו הנוצרי בן יוסף הנגר מנצרת היה מיסדה; התורה הרחוקה מהחיים והארץ והקרובה להמות והשמים…

*

הפּרושים, אשר הם היו רוב מנינו ורוב בנינו של העם, הלכו בתוך, בשביל הזהב בין הצדוקים והאסיים, בין הארציים החמריים ובין השמימיים הרוחניים, לא המיתו את הרוח ולא אבנו את האותיות כהצדוקים ולא הכניעו כליל את החומר, לא התרוממו מעל הארץ ולא עפו בחוג השמים כמו האסיים; אנשים חיים היו הפּרושים, אהבו את החיים, מעורבים עם הבריות, התענינו בישוב העולם, נשאו נשים, את חיי־המשפּחה הקדישו ויעשו חיל בתורה ודרך־ארץ גם יחד.

*

בכל ימי ממשלתו היה הורקנוס אוהב נאמן להפּרושים, אבל בסוף ימיו, על ידי מלשיני בסתר והולכי רכיל ממפלגת הצדוקים, נהפך לבו ויהי לצדוקי אדוק, וידיח את הפּרושים מכל המשרות הכבודות, ויגדל הפּרץ ביהודה ותרב המשטמה בעם.

*

אחרית דבר: הצדוקים והאסיים היו כלא היו ויד הפּרושים רוממה וקימה.

שלוים ושקטים ישבו מאה רבבות יהודים במצרים בעת ההיא, וכל הצרות אשר סבלו יהודי יהודה ממלכי סוריה לא הגיעו עדיהם, כי מלכי בית תלמי הישרים קרבום באהבה ויתנו למו חוקים טובים כלכל עבדיהם היונים, ויעשו חיל במסחר ובחרושת המעשה, וראש קרית מושבם היתה העיר אלכסנדריה הרבה והיפה.

*

ולחוניו בן חוניו הכהן הגדול, אשר הומת בנכלי מינילאוס הבוגד, נתן הרשיון מאת המלך תלמי וקליאופּטרה המלכה לבנות היכל לה', וחבל ארץ גדול נתן לו, אשר עליו בנה את מקדש חוניו. גם מבצר וארמוני תפארה למשכנו ולמשכן הכהנים בנה לו, וברבות הימים היתה לעיר גדולה ותקרא בשם “עיר חוניו”. המקדש עמד על תלו מאתים וארבעים שנה.

*

קדושת הבית נוסדה על נבואת בן אמוץ:

"ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים ומצבה אצל

גבולה לה'." (ישעיה יט)

השקפות חכמי התלמוד היו שונות על המקדש האלכסנדרוני:

"הרי עלי עולה יקריבנה במקדש ואם הקריבה בבית חוניו לא

יצא: הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו, יקריבנה

במקדש ואם הקריבה בבית חוניו יצא. רבי שמעון אומר:

אין זו עולה" (מנחות קט.)

“רבי מאיר אומר: שבנה מזבח והעלה עליו לשם עכו”ם,

ורבי יהודה אומר: שבנה מזבח והעלה עליו לשם שמים,

שנאמר: “ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים”. (שם).

“רבי יצחק אמר: שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה”

(מגילה י.)

בית חוניו האריך והתקים שש שנים אחרי חורבן בית המקדש בירושלים.

*

אלכסנדריה בסחרה היתה השניה לרומא ובתרבותה וחכמתה – השניה לאתונא. החלק היותר גדול מהיהודים האלכסנדרונים ישבו בחלק העיר דלתא, ותהי דלתא להם לבדם כהגיטו בימי־הבינים וכחלק הויטשפל בלונדון בזמננו.

היהודים האלכסנדרונים עשו רב חיל בכל ענפי החיים, כי מלבד אשר האדירו והגדילו את המסחר, למדו שם דעת גם את האמנות אשר היתה זרהלהם עד בה, ומירושלים דרשו את האמנים לתקן ולשכלל את היכל ה', כאשר קראו מלפנים את חרשי צור.

חברות מאוחדות להעובדים (צ’כים או אורדנים) היו להם כמו לכל האומנים בכל ענפי החרושת עד העת החדישה.

בתי־תפלה יפים ונהדרים היו למו בכל מושבותיהם, ועל כולם התנוסס ביפיו בית־הכנסת הגדול אשר באלכסנדריה. בתלמוד יכונה בית הכנסת הזה בשם דיופלוסטין של אלכסנדריה.

ואמרו:

“כל מי שלא ראהו, לא ראה בכבודם של ישראל”

(בבלי, סוכה נא)

גדול, ארוך, רחב וגבוה היה הבית המהולל הזה, עדי אשר הפקידו אחד ממשרתי הקודש להניף בסודרין לאות להמתפּללים לענות אמן אחרי החזן.

*

היהודים האלכסנדרונים חיו בשלום בצל כהנם ונציבם אשר משל עליהם בשם המלך תלמי פילומיטר החכם, אשר בפקודתו תרגמו את התורה יונית על ידי חמשה מתרגמים (או שבעים ושנים – לפי דעת אחרים) ונודע בשם תרגום השבעים (ספּטואַגינטה).

פּעולה עזה ונמרצה פּעל התרגום הזה על העם משני עברים: האלכסנדרונים שמחו לקראתו וישימו את היום אשר בו מסרו את התרגום להמלך ליום חג שנתי. גם היונים שמחו אתם יחד וישירו שירי קודש ויעברו בסך אל האי פאראם.

אבל פּעולה מתנגדת פּעל התרגום על היהודים בארץ ישראל. להם נחשב היום ההוא, ח' בטבת, ליום צרה ותוכחה, ויחרצו משפּטם:

“קשה היום הזה לישראל, כיום שנעשה בו העגל”.

*

מאורע היסטורי כזה אירע גם במאה העברה, בעת אשר ר' משה בן מנחם ותלמידיו תרגמו את ספרי קדשנו אשכנזית. הנאורים והמשכילים בעת ההיא שמחו על התרגום האשכנזי כהאלכסנדרונים בשעתם. התמימים האלה חשבו באמת, כי בתרגומם זה פעלו גדולות להיהדות והביאו תשועת עולמים ליהודים. הם דמו, כי בזה הסירו את החיץ המבדיל בין ישראל לעמים, ענני השנאה יחלופו ושמש צדקה ואהבה תופיע על כל בני־תבל, מבלי הבדל בין עם לעם ובין גזע לגזע.

לא כן חשבו החרדים לדבר ה' ברוסיה ובפולניה. הם התמרמרו והתלוננו על התרגום האשכנזי כאבות־אבותיהם בירושלים על התרגום היוני.

*

ושני המשפּטים האלה, הנראים כשני הפכים – חיוב ושלילה, זכות וחובה, שמחה ואבל – צדקו יחדו, איש איש לפי נקודת מבטו.

מעבר אחד הביא התרגום תועלת רבה, בהראותו את המאור שבתורה לכל עמי התבל. כי לולא הוא, היה ספר תורתנו כספר החתום לכל העמים.

אולם מעבר השני הביא התרגום, בלי חפץ וכונה לזאת מצד המתרגמים, רעה רבה ליהדות. יען כי רחקו שתי השפות – העברית והיונית – אשה מרעותה כרחוק שני העמים איש מאחיו בתכונתם וצביונם. וכמה מגרעות נפלו בהתרגום היוני אשר לא עצר כח להביע את כל הטוב הצפון בהמקור.

ובכן התהלה כהתהלה שתיהן צודקות.

אחרי מות המלך תלמי הטוב, עלה אחיו פיסקון הבזוי והמשחת על כסא המלוכה. הוא שנא את היהודים על אמונתם, וגם את המלכה קליאופּטרה. ויפקוד על אנשי חילו לתפוש את כל היהודים באלכסנדריה, לאסרם בכבלים ולתת אותם למרמס תחת רגלי הפּילים. פּקודתו נמלאה ואת הפּילים השקו יין למען ישתגעו ויתנפּלו על האסירים. אבל לא ינום ולא יישן שומר ישראל, – כי הפּילים התנפּלו על היונים אשר התאספו להשתעשע על המחזה וימיתו רבים מהם ומהיהודים לא נפקד איש.

המלך הנבזה נחם על רעתו ומן היום ההוא היתה הרוחה ליהודים ויעשו את היום ההוא לחג שנתי.

אחרי מות יוחנן־הורקנוס משל אריסתובל בנו על העם. הוא היה מתיון ואביר־לב. את אמו הסיר מגבירה ויושיבה בכלא עם שלשת אחיו. הגברת מתה בבית־האסירים.

אריסתובל היה הראשון אשר שם כתר מלכות על ראשו. העם התקצף והתמרמר על זאת, בחשבו בצדק, כי המלוכה והכתר המה רק נחלת בני דוד מלכם. הקול יצא עליו, כי גם באנטיגנוס אחיו שלח ידו וימיתהו.

*

רק שנה אחת מלך אריסתובל, וימת ממחלתו הקשה. תחתיו מלך יונתן אחיו הצעיר ושמו היוני אלכסנד-ינאי. שם אשתו שלומית אחות שמעון בן שטח ראש הפּרושים. היא היתה אחת הנשים המצוינות מבני עמנו. כל מעיניה היו לעשות אך טוב ולרומם את קרן העם.

*

שמעון בן שטח השתדל לפעול על לב אחותו המלכה לטובת הפּרושים, אולם גיסו המלך ינאי התנגד לתורת הפּרושים, ובאחד מימי חג הסוכות, בשמחת “נסוך המים”, הראה בפועל את שנאתו להפּרושים, בקחתו את כד הכסף המלא מים לנסכם על המזרח וישפכם ארצה, ויאמר:

“אך חוק בדוי הוא מהפּרושים לנסוך מים על המזבח”.

העם התקצף על מלכם הצדוקי וישליכו עליו את אתגרוגיהם ויגערו בו וינאצוהו ויחרפוהו בשם:

“נכד אשה חללה ממודעית!”

אות נתן לצבא המלך, אשר השתערו על העם ויפּילו מהם כששת אלפים איש בחצר בית ה'. ויגדל הפּרץ מאד בין העם והמלך – ומה גם אחרי אשר תלה שמונה מאות איש מן הפּרושים על העצים נגד ארמונו – ויכנוהו בשם "המרצח”.

*

שש שנים ארכה מלחמת ינאי עם הפּרושים ויפּלו מן העם חמשים אלף איש.

*

המלך ינאי המרצח חלה, ובחושו כי קרבו ימיו למות, וירך לבו וינחם על כל הרעות אשר עשה ועל הדם אשר שפך, וימסור את ממשלתו לשלומית אשתו המלכה ויצו אותה לפני מותו:

"אל תתיראי מן הפּרושים ולא ממי שאינן פּרושים, אלא מן

הצבועים שדומים לפרושים, שמעשיהם מעשי זמרי ומבקשין

שכר כפנחס". (סוטה כב:)

*

בן חמשים שנה היה ינאי במותו, בשנת השבע ועשרים למלכותו, ומהיום ההוא והלאה חדלו לכתוב את המלים "כהן לאל עליון" בכתבי המלך.

שלומית ישבה על כסא המלוכה, הארץ שקטה, ויד הפּרושים רוממה בימי המלכה המאושרה, ואחיה שמעון בן שטח תקן תקנות גדולות ומועילות.

תשע שנים מלכה שלומית והשנים האלה היו שנות אושר, ברכה ושלום –

"עד שנעשו חטים ככליות, שעורים כגרעיני זיתים

ועדשים כדנרי זהב וצררו מהם דוגמא לדורות". (תענית כג)

שמעון בן שטח, אחי המלכה, הזמין אליו את יהודה בן טבאי, אשר התגורר באלכסנדריה של מרים, במכתב לאמר:

"מני ירושלים עיר הקודש – לך אלכסנדריה אחותי! בעלי

שרוי בתוכך ואני יושבת שוממה וגלמודה."

ושני החכמים האלה, בן שטח ובן טבאי, הרימו את קרן הדת למעלה ראש.

*

ותחי המלכה הטובה שבעים ושלש שנים ואחרי מותה התקדרו שמי יהודה בעננים שחורים; מדנים וריב אחים התפרצו בין הורקנוס ואריסתובל בניה. הורקנוס הבכור היה איש ישר, אך מוג־לב וחלש, ואריסתובל היה הפכו, אביר־לב, עז־נפש ושואף קרבות.

מלחמת־אחים אכזריה התפּרצה בחימה שפוכה ותשם שמות ביהודה.

*

הורקנוס השני ישב על כסא ממלכתו, ואיסתובל ושרי־צבאו הצדוקים אספו חיל רב, ויעלו להלחם עליו, וינגף הורקנוס בבקעת יריחו וינס ירושלימה ושם, במקדש ה', התרצו, התפּיסו, ויכרתו ברית: הכהונה נתנה להורקנוס והמלוכה לאריסתובל אחיו, ולאות שלום ואהבת אחים נתן הראשון את אלכסנדריה בתו לאלכסנדר בן השני.

*

כמעט קט חדלו המדנים והעם נח ושקט. אולם לא ארכו הימים ואנטיפטר האדומי, מזרע הגרים אשר התיהדו בימי הורקנוס הראשון, איש ערום ונוכל כנחש, אשר הורקנוס השני שמהו לאיש עצתו, פתחו להפר את הברית אשר כרת עם אריסתובל אחיו, ויצאו יחד מירושלים לילה אל חרת מלך ערב, אשר נתן להם חיל, וישובו ויעלו על ירושלים ויצורו עליה.

*

הורקנוס וחילו היו מחוץ לירושלים ואריסתובל בפנים. הלחם אזל מן העיר וגם הבקר אפס, ולא יכלו להקריב את קרבנותיהם, וימי הפּסח ממשמשים ובאים; בכל יום הורידו מעל החומה סל מלא כסף מחיר הבקר אשר העלו תמורתו. בעצת הנוכל אנטיפטר שמו חזיר תחת כבש. הנבלה הנוראה הזאת הדאיבה את לבות כל העם והסנהדרין גזרו:

“ארור אדם המגדל חזירים!”

חוני המעגל הקדוש נתפש בידי חיל צבא הורקנוס ויאלצו את הצדיק התם הזה לקלל את הנצורים. אולם הקדוש נשא עיניו השמימה ויתפּלל:

"רבונו של עולם! הללו העומדים עלי, עמך הם; והללו

שבמצור, כהני קדשךָ הם. יהי רצון מלפניך, שלא תשמע בקול

שניהם!"

אנשי חיל הורקנוס התמרמרו עליו וימתוהו ויקרעוהו לבתרים.

*

בהריח הנשר הומי מרחוק את דמי היונה בארץ יהודה, פּרש את כנפיו השחורות עליה ויתקע את צפּרניו החדות בלבה. שני האחים התיצבו למשפּט לפני פּומפּיוס הרומי, אשר לקח את אריסתובל שבי, ואת הורקנוס הכהן הגדול שם לנשיא יהודה תחת ממשלת רומה ואנטיפטר האדומי היה למשנהו ואיש עצתו.

*

מלחמת־האחים האכזריה הזאת שמה קץ לגבורת החשמונאים וחופש היהודים גם יחד.

אריסתובל, אחרי נסותו עוד הפּעם בעזרת יוליוס קיסר רומה להשיב לו את מלכות יהודה, הומת הוא עם אלכסנדר בנו בידי הרומים אוהבי פּומפּיוס, בשומם רעל במאכלם.

כבוד הורקנוס הזק חולל בעיני העם, אחרי אשר התמכר לאנטיפטר האדומי איש עצתו, וזה האחרון בחלקת לשונו ובערמתו הרבה הטה את לבות הרומים אליו, וישם את הורדוס בנו למושל על הגליל. ואחרי מות אנטיפטר המליכו הרומים את הורדוס על כל ארץ יהודה.

*

אנטיגנוס בן אריסתובל נתן ידו להפּרתים אויבי רומה, ובעזרתם עלה על ירושלים וילכדה; הורקנוס נפל שבי בידי הפרתים וישימו בו מום קבוע לבלי יצלח עוד לכהונה.

אנטיגנוס מלך על יהודה שלש שנים ובשנה הרביעית למלכו התנפּל עליו הורדוס האדומי בחיל רומה כבד מאד ויכבוש את הארץ ואנטיגנוס הומת מות נבל בחרב הרומים.

*

הורדוס היה מושל אכזרי. אחרי לכדו את ירושלים עלה על כסא המלוכה והחרים את כל משפּחת החשמונאים יחד את אוהביהם והנוהים אחריהם.

את מרים החשמונאית בת אלכסנדר בן אריסתובל ואלכסנדרא בת הורקנוס לקח הורדוס לו לאשה, בחשבו, כי בזאת ימצא חן בעיני העם, כי יחשבוהו לנצר ממשפּחת החשמונאים.

אל הורקנוס הזקן, אשר ישב בארץ הפּרתים בשביה, שלח הורדוס מכתב, לאמר:

“שוב נא, אבי, ירושלימה ואיטיב עמך ומשלת אתי יחד על עמנו וארצנו”.

השב התמים נתעה בשוא, ויפת לשוב ירושלימה, ואריסתובל נכדו הצעיר אחי מרים היה לכהן הגדול. עול־הימים הזה לקח את לב כל העם ביפיו וביחוסו. האדומי הביט עליו בעיני חשד ויתנכל עליו להמיתו. ויהי היום, ויקראהו ליריחו קרית משושו, ושם הזמינהו לרחוץ בשרם במי הברכה ויתן אות לעבדיו המרצחים ויטביעו את אלכסנדר גיסו במצולת הברכה, ואתו נגדע הקרן האחרון מבית החשמונאים.

וגם את פּני הורקנוס הזקן לא נשא המרצח האדומי הזה, בשומו עליו עלילה, כי שת ידו בקושרים עליו, ויציגהו לפני שופטיו, ויחרצו משפּט מות על החשמונאי הישיש וימיתוהו.

שתי הרציחות האיומות האלה – של הזקן הורקנוס ואריסתובל נכדו – העלו עליו את חמת כל יושבי הארץ, כיהודים כרומים התמרמרו, וישמיעו את הנבלה הנוראה הזאת לזקני רומה ומושליה. האחרונים הועידו את הורדוס להתיצב לפניהם למשפּט. ויהי בטרם עזבו את ארץ יהודה, הושיב את מרים אשתו ואת אלכסנדריא אמה במבצר אלכסנדרון, וישאר פקודה אכזריה בידי הפּקידים, להמית את שתי הנשים, האם והבת, ברגע בא אליהם השמועה כי הממשלה הרומית חרצה עליו משפּט מות.

*

הורדוס, בערמתו ובנכליו הרבים, גנב גם את לב הקיסר החדש אגוסטוס ויצדיקהו. אז שב המרצח לביתו עוד ביתר עוז ואומץ, ובשובו מלא את סאת רשעתו, ויעש כלה עם בית החשמונאים.

אחד מפּקידי הורדוס גלה את הסוד להמלכה ולאמה על דבר פקודת המלך להרגן, אם הוא יהרג ברומה. ויהי בשוב האכזר להיכלו, הביעה מרים האומללה את שיחה וכעסה לפניו:

"איך תעיז פּניך לדבר אהבים אתי, אחרי שפכך את דמי

הורקנוס סבי, אלכסנדר אבי ואריסתובל אחי, הפּרח הנעים,

אשר לא חטאו לפניך…"

*

ולהורדוס אחות ושולמית שמה. היא היתה אשה מבישה ואכזריה כאחיה. היא הלשינה על מרים לפני אחיה המרצח, כי חושבת היא לשים רעל בכוסו. כן גם נודע לו, כי אחד הפּקידיו מעל בו בגלותו את הסוד על דבר פקודתו להרגה. כל אלה הציתו בו אש קנאה, חשד ונקמה גם יחד. את ראש הפּקיד הסיר מעליו כרגע, ואת מרים הציג לפני כס המשפּט ושופטיו הנבלים מוגי־הלב מהרו לחרוץ משפט מות עליה.

המשפּט האכזרי נמלא, ומרים החשמונאית הנאמנה, היפה והמעונגה, עלתה על במת המטבח בלב מלא ואומץ וגבורה, כיאות להחשמונאית האחרונה.

*

אחרי מות מרים השתובב הורדוס עוד יותר, בינתו הסתתרה ורוח הנוחם הציקהו, ויתרגז על השופטים, אשר מהרו לחרוץ משפּט על מרים – וימיתם. אחרי כן הטיל חשד על אלכסנדרא חותנתו, אשר כמזכרת עון היתה בעיניו – ויוציא גם אותה להורג.

האדומי הערום התאמץ להשיב לו את לב העם ויחדש את בית המקדש, אשר התישן מעת הבנותו זה כחמש מאות שנה. עשרת אלפים בונים, אמנים וחרשים עבדו בבנין הנהדר הזה, אשר ימי בנינו ארכו עד שמונה שנים, ויעל בהודו ויפיו על מקדש זרובבל. התלמוד אומר:

"אמרו: מי שלא ראה בנין הורדוס, לא ראה בנין נאה

מימיו". (בבא בתרא ד.)

כל השערים היו מצופּים זהב, הגג היה מכוסה בחניתות חדות מצופּות זהב, לגרש את הצפּרים, ויבריקו מרחוק מזוהר קרני השמש כנוגה אש. חנוכת הבית הוחגה ברוב פאר יותר מחנוכת בית שלמה. אבל היד אשר בנתה את הבית, הכינה גם את הלפּיד להציתו באש ולהחריבו, בזאת אשר העלה את סמל רומה, הנשר הגדול, על שער הבית מלמעלה, לתוגת לב כל שלומי אמוני העם.

את שלשת הכתרים – תורה, כהונה ומלכות – השפּיל ארצה: את הסנהדרין והכהן הגדול הכניע תחתיו ואת המלוכה הסיר מעל ראשי החשמונאים ויאבדם. את משמרת הכהונה הגדולה נתן לשמעון בן ביתוס, אחרי נשאו את בתו היפה לו לאשה תחת מרים החשמונאית.

*

בהיותו בן ששים התמרמר והשתובב העריץ הזקן עוד יותר, רוח הנוחם אכלהו, ושולמית אחותו ופירורס אחיו שנאוהו ויתקשרו עליו. אז הוסיף להתאכזר וירצח על ימין ועל שמאל.

שני בנים נשארו לו ממרים התמה, אלכסנדר ואריסתובל. בגדלם הבינו את אחרית אמם האומללה וישנאו את אביהם תכלית שנאה. אחותו המרשעת שנאה גם את בני מרים ויחד עם אנטיפטר בנו, אשר קראהו בשם אביו ויכנהו בשם “בן מלך”, פּרשו רשתם לרגלי בני מרים. הורדוס סחב את בניו שומרונה, העיר אשר בה בא בברית הנשואים עם מרים אמם, ושם המיתם.

הורדוס חלה ממצוקת נפשו, והקול נשמע, כי מת אחרי שלחו יד בנפשו ואחד ממקורביו הפריעהו מהפק זממו. אנטיפטר חשב, כי עוד מעט ויעלה על כסא המלוכה.

בשמוע הורדוס כי גבורי העם, יהודה בן צפּורי ומתתיהו בן מרגלית, בעזרת חניכיהם, השליכו את נשר רומה לארץ, התעורר וישב לתחיה, ויצו להביאם לפניו, וישאלם:

“מי הסיתכם לעשות כזאת?”

“התורה!” – השיבוהו בגאון.

כרגע נתן צו להמיתם יחד עם אנטיפטר בנו. כאשר שמע הקיסר אגוסטוס הרומי את דבר הרצח האיום הזה, אמר:

“בחרתי היות כלב להורדוס מהיות בנו!”

לפני מותו צוה להשמיש את כל חכמי ישראל, למען יתאבל כל העם ביום מותו.

בן ששים ותשע שנים היה במותו ושלשים ושבע שנים מלך. הרומים כנוהו בשם "הורדוס הגדול" והיהודים – בשם “העבד האדומי”.

*

“כי בן מנבל אב, בת קמה באמה, כל – בחמותה, אויבי איש – אנשי ביתו”. (מיכה ז)

האויב היותר נורא ומסוכן להאדם, הוא אחד מאנשי ביתו. נקל להלחם עם שונא או להשמר ממנו, אם ימצא מחוצה לנו; אולם נורא מאד גורלנו, אם אחד מקרבנו הנהו ובתוך ביתנו הוא יושב. מה אומללה היא האם, אשר בתה קמה בה! בתה, אשר הרתה, ילדה וינקה אותה, נחרה בה ונצבת כצר נגדה להכריעה ולהכחידה. נורא הוא גורל האם השכולה הזאת וחייה מרים עד מאד.

*

רבו ועצמו צרינו ושונאינו מעת היותנו לגוי. כמה גוים וממלכות עמדו עלינו לכלתנו, אך מכולם לא סבלנו אף עשיריה מכל הצרות, התלאות והרדיפות, אשר הביאה בת נצרת על כנסת ישראל, בת ציון אמה.

*

המיסד היה איש יהודי, נולד מאשה יהודית, חונך על ברכי היהדות. בטבעו היה הוזה הזיות ובעל דמיון כביר, נטה אחרי תורת האיסיים, ויהי כרוך אחרי יוחנן האיסי המטבל ותלמידיו, אשר התרוממו מהארץ והחיים, ויעופו על כנפי הדמיון למלכות השמים.

*

הרומים שפטוהו משפּט מות על התימרו בשם “בן-אלהים” ו“מלך היהודים”. רובי פתגמיו לקוחים מרבותיו התלמודיים, למשל, באמרו:

"אנכי לא באתי לבטל תורת משה, כי אם להוסיף, אם נאמר

אל הקדמונים “לא תרצח”, אני אומר לכם, שאף המקניט את

חברו מתחייב בדין והקורא לחברו רשע והמלבין פּני חברו

וקוראו שוטה, נופל לגיהנם". (מתיא ה, כא-כב)

ובאמת התלמודיים כבר אמרו את כל אלה:

“המתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא”.

(ירושלמי חגיגה פּ“ה, ה”א)

“הקורא לחברו רשע, יורד עמו לחייו” (קדושין כח)

“המלבין פּני חברו ברבים, כאילו שופך דמים” (בבא מציעא נח)

לדברת “לא תנאף” הוסיף, שאף “המסתכל באשה נקרא נואף”; וכבר הורו חכמינו שלא להסתכל בנשים ושלא להתיחד ושלא להרבות שיחה עמהן.

להגרושין הוסיף, כי לא יגרש האיש את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר, והלא בית שמאי כבר הורו זאת. (גטין פט)

לדברת “לא תשא” עשה משמרת, כי לא ישבע האיש כלל, וזאת היא דעת האסיים; וחכמינו כבר אמרו:

“לעולם יהיה דברך הן הן ולאו לאו”.

הנוצרים מתפּארים, כי מחוקקם הרים את מצב האהבה, באמרו:

“מה דסני עלך לחברך לא תעבד”.

ואנחנו יודעים, כי כבר קדמהו נשיאנו הבבלי בזה אשר יזכיר את הפּתגם בתור ישן נושן וקראהו: “כלל גדול בתורה”. (טוביה ו)

*

אחרי הצלבו מידי הרומים נפלגה עדת מאמיניו לשתי מפלגות, האחת החזיקה במעוז התורה והיהדות, והשניה – אשר בראשה עמד שאול־פּאול, אחד משליחיו – בטלה את כל המצוות המעשיות ובזאת הצליח פּאול במשלחתו להפיץ את תורתו החדשה בין הגוים הזרים עובדי האלילים, למרות דברי משיחם:

“גם שמים וארץ יעברו ויחלופו, אך אות אחת מן התורה לא תפּול ארצה!”

*

יותר משלש מאות שנה היתה הדת הנוצרית כסניף להיהדות: היהודים המשיחיים שמרו את השבתות ואת המועדים. גם את חג פּסחם – חג התחיה – חגגו ביום חג האביב, על פּי קביעות הנשיא והסנהדרין בארץ ישראל, עד האספה הגדולה (בשנת שכ"ה למספּרם) לההגמונים הנוצרים בעיר ניקוא באסיה הקטנה, והקיסר קונסטנטינוס בראשם, ומהם יצאה התורה הקתולית השחורה, הבת הבוגדה, אשר קמה באמה זה כאלף ושש מאות שנה.

*

חוק יצא מהקיסר, לבל יחוגו עוד הנוצרים את חג פּסחם יחד עם היהודים ביום אחד. ואלה דברי קונסטנטינוס בכנסיה הניקואית:

"מדוע נצא אנחנו בעקבות זעומי-אלהים אלה, לחוג את חגנו

הקדוש עמהם יחד? היש לך עזות גדולה מזו, כי יאמרו

היהודים השנואים, אשר לא נוכל לחוג את חגנו ולשמור אותו,

אם לא נצא בעקבותם לעשות כתורתם?"

גזרות רעות ונוראות יצאו מאת הקיסר על עם ישראל, ועל כולן הגזרה המרה לבל יקרב איש יהודי אל שערי ירושלים. אך כל אלה כאין מול השנאה, אשר שנא הקיסר קונסטנציוס בן קונסטנטינוס את בני עמנו. שנאתו נגלתה בגזרותיו החדשות, בהבדילו את היהודים מהרומים בזכיותיהם, ויציגם במדרגה נמוכה מהאזרחים, בבארו את טעם הגזרות:

“למען לא ימשלו היהודים, רוצחי אלוה, בהנוצרים המאמינים הקדושים”.

שם־התואר האיום הזה לבני ישראל היה כמבשר נורא להמון הצרות והתלאות, אשר תבאנה עליהם מאספת ניקוא עד ההרג הרב באוקרינה, משך אלף ושש מאות שנה.

הדעה המשובשת הזאת מצאה מסלות בלבות הכהנים הקתוליים ותוצאותיה – הרג, אבדן, תשפּוכת דם ומבול דמעות על כל כדור הארץ.

אז התפּרצה ההסתה הממארת, ומסיתים נשלחו אל היהודים בשם הכנסיה הנוצרית ודברים כאלה בפיהם:

“עד מתי אתם מומתים על אלהיכם? עד מתי תהיו נותנים נפשכם עליו? כמה צער הוא מביא עליכם, כמה בוזים, כמה יסורים הוא מביא עליכם! בואו אצלנו ואנו עושים אתכם דוכסים, אפרכים ואיסטלטיליתון”. פסיקתא רבתי פ' בא)

אין כל חדש בפי המסיתים גם בימינו אלה.

עד מתי?

ה' יודע!

*

בראות הלל השני הנשיא בטבריה את מצב העם והארץ כי ברע הוא, אחרי אשר קונסטנציוס חדש את כל גזרות אנדרינוס והוסיף לבלי עבר שנים, לבלי קבוע מועדים ולבלי קנות ומכור חפצי קדושה: תפלין, ציצית ומזוזות, התעורר להקריב את כבודו, ויגל את סוד העבור וסדר הזמנים הנהוג בבני ישראל עד היום (בשנת שנ"ט למספּרם).

ככה קמה הבת באמה וכהניה וחשמניה הקנאים – להכחידה. אבל הזקנה לא חדלה ללחום מלחמת מגן האמת והצדק העולמי תעמוד על משמרתה עד אשר תפקחנה עיני העורים לחזות נכוחות.

"לא יכהה ישראל ולא ירוץ, עד אם ישים בארץ משפּט

ולתורתו איים ייחלו". (ישעיה מב, ד)

*

כברק אור מתעה וכנגה עץ רקוב, כן היתה מלכות האדומי בדברי ימינו. ערי יהודה התבצרו, הארץ הרחיבה גבולותיה, בית־המקדש התנוסס ביפיו כהיכל שלמה, המסחר פּרץ ויעש חיל, וכל המתבונן מרחוק יכול בצדק לחרוץ משפּטו, כי שבה העת הטובה לישראל. אבל המשפּט הזה משפּט קדום הוא, כי כל אלה לא הביאו כל טובה ותועלת להעם, כי אם להרומים לוחציו ומעיקיו, ובהיכל ה' העלו קרבנות בעד מלכי רומה אשר דכאום עד מות.

*

במות האדומי חלק את מלכותו לשלשת בניו (ששה בנים ובנות רבות השאיר אחריו): לארכילאוס בנו ממלתקה אשתו השומרונית הוריש את יהודה ושומרון ויכבדהו בשם “מלך”; להורדיס אנטיפס את ארץ הגליל ועבר הירדן; ולפיליפּו בנו מקליאופּטרה הירושלמית השאיר את גולן בבשן. גם את שלומית אחותו הזעומה פקד לטוב, בהשאירו לה את העיר יבנה ועוד ערים אחדות.

*

רוח־קנאה התפּרצה בין בני האדומי, וארכילאוס השתדל למצוא חן בעיני העם, אשר דרש ממנו חמשה דברים:

א) להקל את המסים;

ב) לבטל את המכס מקנין וממכר;

ג) להוציא לחפשי את כל אסירי המלך;

ד) להציג לפני כס המשפּט את השופטים, אשר דנו בשרפה את הגבורים ששברו את הנשר הרומי;

ה) להסיר את יועזר הכהן הגדול מכהונתו.

והנה קצרה ידו ממלא את כל חפצם.

*

ויהי בערב חג הפּסח, בגשת העם אל המקדש להקריב את קרבן הפּסח, התנפּלו חיל־הרגלים, בפקודת מלכם, פּתאום על העם, ויפּילו מהם שלשת אלפים איש, ומטעם המלך הוציאו קול קורא לבטל את החג. ובכן נשבת המועד ותחתיו אך תוגה ואבל לכל העם.

בהגיע חג השבועות וארכילאוס וכל בית הורדוס היו אז ברומה להגיש את משפּטם על דבר צואת אביהם לפני הקיסר אגוסטוס, התפּרץ העם על פּקידי רומה, ויהי הרג ואבדן בחוצות ירושלים ויהודה הגלילי יסד אז אגודת קנאים להלאום, ויפיח אש מרד במו, וישימו שמות בגדודי הרומים. אך ירוס פּקיד רומה התגבר על הקנאים בחרבו הקשה ויצלב אלפּים יהודים על העצים, כמנהג הרומים.

*

אחרי עבור תשע שנים, הסיר הקיסר אוגוסטוס את ארכיליאוס ממלכותו ויגלהו ווינה. יהודה חוברה לסוריה ותהי לנחלת הרומים, ונציבי רומה משלו בה ממשלה בלתי מגבלה.

*

כנר בטרם יכבה, כן היתה מלוכת אגריפוס ביהודה. הוא היה בן אריסתובל, בן מרים החשמונאית להורדיס האדומי, ובכל דמי החשמונאים והאדומים התערבו בו, וכן היתה תכנית רוחו: בהיותו ילד חונך על ברכי מלכי רומה, ויתהולל ויפזר הון רב על חמדת בשרים, עדי אשר חובותיו עצמו מאד. ובשובו לארץ יהודה, נאלץ לקבל משרה מאנטיפס דודו להיות ראש השוטרים בטבריה. נפשו קצה לחיות חיי כאלה, חיי הכנעה ומשמעת, ואלכסנדר הנשיא, אחי ידידיה האלכסנדרוני (פילון היהודי), רחם עליו ויתמכהו בשלמו את חובותיו וישלחהו שנית רומתה.

*

בעלות קליגולה על כסא מלכות רומה, הרים את אגריפס למעלה ראש: כתר מלכות יהודה שם על ראשו ובכבוד מלכים השיבהו לארצו. קליגולה השתגע, ויצו על כל עבדיו להשתחוות לפניו ולעבדו בעבודת אלהים. כרעם נורא הלמה הפּקודה השובבה השאת את יושבי יהודה ויתיצבו מוצקים בחרף נפש לבלתי תת להציג את פּסלו בהיכל הקודש. אז התחכם אגריפוס ויערוך משתה לכבוד מלכו ההולל, וברוב עמל פּתהו להשיב את פּקודתו.

קליגולה המשוגע מת ככל האדם, וקלידוס עלה על כס המלכות ויט גם הוא את חסדו לאגריפוס וימליכהו על כל ארץ יהודה כהורדוס אבי־אביו.

אז שנה אגריפוס את טעמו לטוב ויהיה לאיש מתון ודורש טוב לעמו. בכל לבו ונפשו עזב את ההוללות, וישר על עמו בצדק ובמשפּט. וגם צפּורה אשתו המלכה היתה אשת חיל וטובת לב, ותתמכהו ללכת בדרכי החכמים הפּרושים, אשר אהובוהו ויכבדוהו. הנחות רבות עשה לעמו ויקל עולם, עולם השלומים והמכס; גם על הכהונה שם עיניו לטובה.

*

חכמי המשנה יזכירו את המלך אגריפוס לטוב גם בדקדוקי מצוות, לאמר:

“ערבי פסחים לא יאכל אדם עד שתחשך. ואפילו אגריפוס המלך שהוא רגיל לאכול בט' שעות, אותו היום לא יאכל עד שתחשך”. (פסחים קז:)

נהדר היה המחזה של הבאת בכורים, אשר המשנה תתארהו בטוב טעם ויופי ומספּרת לנו, כי בהגיעם להר־הבית

“אפילו אגריפוס המלך נוטל הסל על כתפו עד שמגיע לעזרה”.

פילון היהודי בספרו קורא את חג הבכורים בשם "חג הסל".

"מעבירים את המת מלפני הכלה, וזה וזו מלפני מלך ישראל.

אמרו עליו על אגריפוס המלך שעבר מלפני

הכלה, ושבחוהו חכמים". (כתובות יז.)

*

בשנה השניה למלכותו, שמונה ועשרים שנה לפני חורבן הבית, הואיל המלך אגריפוס לקיים את מצות "הקהל"; העם התאסף בחג הסוכות אל העזרה והמלך עלה על הבמה ויקרא בספר התורה באזני כל העם. ויהי בהגיעו אל המלים:

“מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי, אשר לא אחיך הוא”

התכוץ לבו ויבך מרה, בזכרו את יחוסו לבית אביו. חכמי הפרושים חמלו עליו וינחמוהו:

“אל תתירא, אגריפוס, אחינו אתה, אחינו אתה!” (סוטה מא)

התלמודיים האחרונים הטילו דופי בחנופה הזאת. (שם)

*

אגריפוס חש בנפשו, כי מלכות יהודה לא תכון לאורך ימים, כי שוא כל חסדי מלכי רומה והבל מבטחם, ויחל לבצר את ערי יהודה למען תוכלנה עמוד נגד הצר. מעשהו זה עורר קנאה וחשד בלבות הרומים.

ראשית מלאכתו היתה לבצר את פּרור העיר “ביצתא”,

“מפני שהיתה מקום התורפה בירושלים ונוחה להכבש משם”, (שבועות טז)

ובחנוכת המבצר היה המון חוגג בשיר וקול תודה; המלך והכהן הגדול מהלכים, ושתי תודות אחריהם, והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובכל כלי־שיר. בכל פּנה ופנה ועל כל אבן גדולה שבירושלים ישירו את מזמור שיר חנוכת הבית לדוד.

בשנת החמשים וארבע לחייו מת המלך הישר הזה כיאשיהו המלך, עשרים וחמש שנים לפני חורבן הבית.

בשנת ג' אלפים תש"ס, בשנה אשר בה נולד בן מרים התועה והמתעה היותר גדול, הופיע כוכב מזהיר על שמי ישראל סבא באלכסנדריה המצרית. הוריו הנכבדים קראוהו בשם הנאה לו “ידידיה” וחכמי תבל כנוהו בשם “פילון היהודי”.

גדול ומורם היה ידידיה בחכמה הכללית, עדי אשר חכמי דורו הביעו משפּטם עליו, כי נעלה הוא עליהם בשכלו העמוק ובסגנונו הנפלא, וימשילוהו לאפּלטון היוני.

בימיו נשבה רוח חפשית קצונית על חכמי היהודים במצרים, ותשם שמות בדת ותערער את עקרי האמונה, בהרימם את התורה על הפילוסופיה היונית, ויניפו יד על המצוות והחוקים וישימו במו כונות זרות לפי רוח המיתולוגיה היונית, וכל הגיונות וחזיונות היונים מצאו בספּורי התורה. ביותר דרשו כמין חומר את שמות־העצם של האבות הקדושים: אברהם היה למו לסמל הקנאה, ושרה לסמל הצדקה, וכן הלאה. ובכן החליטו, כי לא המעשה הוא העיקר, כי אם המדרש; הפרו את החוקים וינזרו לבושת. רבים מהם המירו דתם בדת היונית. גם בן אחי ידידיה היה בין המומרים, וירע לעמו כבן ממר להוריו.

*

אז קנא האיש היהודי הגדול והנאור הזה וילחם עם המהרסים בהגיונו הכביר ובסגנונו הנמרץ, ויוכיחם לדעת, כי הדעות מבלי מעשים והמחשבות בלי חוקים הנה כמו נשמות בלי גויות, באמרו:

“תורתנו תצונו, לא רק להבין את כונת המצוות, כי אם גם לעשותן”.

בכל לבו ונפשו היה מסור אל שטת האלכסנדרונים לבאר את ספּורי התורה ושמות גבוריה באופן אליגורי, אולם לא הלך בדרכם בפועל, כי הקדיש והעריץ את החוקים ויקדשם ויקיימם גם יחד.

ידידיה היה אבי תורת האפּלטונים החדשים, אשר ממנה התפּתחה “חכמת הקבלה” ויודעיה נקבו בשם “יודעי-חן”.

רעיתו התאמרה בכבודו, ולא התקשטה בעדיים גם בשבתה בחברת המטרונות ברומה. וכאשר שאלוה: “איפה המה עדייך?” רמזה על אישה, באמרה: “בעלי הוא עדיי!”.

כקוי אור השמש, כן חדרו לקחי ידידיה וחבריו חכמי אלכסנדריה בתוך חשכת תורת האלילים, ויגרשו את ערפּלי האלימפּוס עם כל תעתועיו, ועיני החכמים והנבונים נפקחו לראות את ארחות המוסר,הצדק והיושר היוצאים מהיהדות, ויזניחו את הבליהם ועצביהם, ויספחו אל בית יעקב ויתיהדו.

וידידיה מספּר בספרו, כי גרי הצדק, אשר באו לחסות בצל היהדות, נרפּאו ממשובתם ומתאותם הנמאסה ויהיו לאנשי צדק הולכי נכוחה. ביחוד נלוו את ה' הנשים המטרונות של יון ורומה, אשר בטעמן הרך, בתום רוחן ובצניעותן בחלה נפשן בשקוצי המיתולוגיה המבישה ונאופיה.

בדמשק התיהדו נשים רבות ותמשכנה אחריהן גם את בעליהן וצאצאיהן ואלה, אשר לא הרהיבו עוז בנפשם להכנס בבריתו של אברהם אבינו, היו לגרים־תושבים ויתנהגו במנהגי היהדות.

בעת ההיא נלותה גם הילני המלכה ואחיה־אישה מונבז המלך, מארץ “אדיבנה” על יד הנהר חדקל, אל אמונת ישראל יחד עם בניהם. הילני פזרה כסף רב בבואה לשחר את ירושלים, ותבא אתה את חמשת נכדיה לעיר הקודש, ללמדם שם תורת ה' ושפת קדשו. היא עשתה נברשת של זהב ופרשת סוטה היתה כתובה עליה והיו החכמים מזכירים אותה לשבח. גם מונבז בנה, הנקרא בשם מונבז השני, עשה כל ידי הכלים זהב טהור. (יומא לז)

גם קבר חצבה לה הילני המלכה לא רחוק מירושלים, ובמותה הביא מונבז את עצמותיה ועצמות איזאיטוס המלך אחיו, ויקברם שם במרחק אלף ושמונה מאות רגל מירושלים.

*

לבו של האיש הגדול ידידיה האלכסנדרוני נבא לו, כי סכנה נוראה נשקפת להיהדות מבני דורו אנשי הרוח באלכסנדריה, אשר הפרו את החוקים ויבטלו את המעשים. ונבואתו התקיימה, כי על ידי אנשי הרוח התעודדה “הברית החדשה” והשליחים המפיצים את תורת הנצרות התחממו לאורה בבטלם את חומר התורה וחוקיה, ועל כרוב דמיונם הרימו את בן יוסף הנגר הנוצרי ל“בן־אלהים” ומיסד “מלכות שמים” בארץ.

*

בראש השליחים היה שאול־פּאול היהודי היוני, אשר בראשונה קנא לדתו וילשן על הנוצרים לפני השופטים, אשר ענשום בעונשים משונים ונוראים. והנה פּתאום נהפך מאויב לאוהב ובכל מאמצי כחו השתדל להפיץ את האמונה החדשה ויעשה לתורת עמים רבים, אחרי אשר הקל מעליהם את עול החוקים; בטל את המילה והשבת, התיר את כל המאכלים האסורים, ובזאת הצליח לאסוף תחת דגלו את בני הנכר לאלפים ולרבבות.

נגד התועה והמתעה הזה נלחמו כל הישרים והתמימים הכרוכים אחרי ידידיה רבם ואלופם, אשר באור בינתו הוכיחם לדעת, כי לא בדבר שפתים לבד יזכה היהודי למצוא חן בעיני ה', כי אם גם בפועל כפּים.

בצדק נוכל לחרוץ משפּט, כי שני אנשים גדולים מנה ה' בדור ההוא, דור תהפוכות, להציל את היהדות משטף הזמן: הלל הבבלי, נשיא יהודה, וידידיה האלכסנדרוני במצרים, איש איש על מחנהו במקומו.

*

את הענק הרוחני הזה בחרו אלופי אלכסנדריה להיות למו לפה ולמליץ לפני הקיסר ההולל והמשתגע קליגולה נגד הצר והאויב אפיון, אשר עולל עליהם עלילות ברשע.

בפעם הראשונה התיצבה היהדות לפני כס המשפּט עם היונות צרתה; לימין הראשונה עמד איש רוח, מלא חכמה, צדק ותום; והשניה – איש משחת קל הדעת ומפיץ כזבים. הראשון, ידידיה, הוא סמל אמונתו הקדושה, אמונת הר סיני הקדושה, והשני, אפיון, הוא סמל אמונתו רבת המהומה בת הר אלימפּוס הטמא והמזוהם.

קליגולה המשוגע ואפיון הצורר, יחד עם אמונתם השובבה, תמו, נכרתו ואינם, ועם־ידידיה ואמונתו חיים וקיימים לעולם.

נפלא היה האיש הגדול הזה בתכנית רוחו, בהגיונו הכביר, בכשרונותיו הנפלאים בתור סיף וסופר גם יחד. בכל תולדותינו לא נמצא איש כמוהו, אשר יכלכל בקרבו שני הפכים קיצוניים, את הטוב ואת הרע, תהלה ותהלה, מבורך ומקולל, משובח ומגונה, בונה ומהרס, מגין ומחריב. אנדרלמוסיא נראה בכל דרכיו וערבוביה במפעליו. עד היום נפגוש את שמו וזכרו בספרותנו לברכה ולקללה, לכבוד ולדראון גם יחד.

*

יוסף הכהן (שמו העברי, ואספּסינוס וטיטוס מחריבי ארצנו כנוהו פלאוויוס) נולד בשנת שלשים ושבע למספּרם למתתיהו אביו, אחד הכהנים החשובים בירושלים. אמו היתה נצר ממשפּחת החשמונאים. בעודנו ילד התראה, כי לגדולות נוצר. בהיותו בן ארבע עשרה שנה הפליא את לבות חכמי דורו בידיעתו את התורה, וישאלו את פּיו בדברי דת ודין. ויהי בהגיעו לשש עשרה שנה, שמע לקח בתורת האיסיים מפּי אחד האיסיים הגדולים, בענה שמו. כמו בקסם משכהו האיסי אחריו המדברה ויחי חיי האיסיים: הערבה היתה ביתו, עלי־העצים לבושו, במים קרים טבל בשרו יום יום וילמוד לדעת את כל סודות תורת האיסיים ומסתריהם.

מקץ שלש שנים שב לבית הוריו וימנה לחברת הפּרושים ויעזוב את חיי הנזירות.

*

השר רבי יצחק אברבנאל מחליט, כי יוסף זה הוא התנא רבי יוסי, אחד מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי, אשר קראהו באבות בשם “חסיד”.

רבי מנשה בן ישראל, בספרו “נשמת חיים”, “סדר הדורות”, “שלשלת הקבלה” ורבי עמנואל אבוהב בספרו “וכוח הדת”, מסכימים עם אברבנאל.

*

בהיותו בן עשרים ושש שנים התיצב לפני הקיסר נירון להציל שלשה כהנים ממות, אשר נחרץ עליהם על ידי עלילה נוראה, מפּי פליכס פּחת ירושלים, וחפצו הצליח בידו. שם מצא חן בעיני הקסרית “פּפּיאה” ובעיני כל שרי המלך, וינשאוהו ויגדלוהו, ואחרי קבלו תשורות יקרות מאת המלכה, שב ירושלימה ברוב אומץ ועוז, כי חיי הרומים העליזים ותשואות העיר רומה פעלו על נפשו, ומן העת ההיא העריץ והקדיש את גבורת הרומים וחסנם.

בשובו מצא את המרד מתלקח בירושלים ורוח פּרצים אחזה בכל פּנות העם. יוסף, אשר לבו רחש כבוד לרומה, הביט מגבוה על הקנאים “אוהבי העם” ויתחפּש בערמתו, ויהלל את החופש, וישמח למראה־עין על מפּלת קיסטיוס פּקיד רומה וחילו, אשר הוכו מכה נצחת מחיל יהודה; אבל בקרבו הגה מזימות איך להשקיט את המרד.

וערמתו עמדה לו, כי הסנהדרין ובראשם הנשיא רבי שמעון בן גמליאל משחוהו לשר הצבא על הגליל, ויהיה למפקד מאת אלף בחורי ישראל, אשר בתוכם היה גם הגבור יוחנן מגוש־חלב. גם אגריפוס השני, “צל־מלך”, עזרהו להוציא את מזימותיו לפּועל.

*

יוחנן מגוש-חלב, אשר היה בלב תמים מסור בכל נימי נפשו לעמו וארצו, נוכח לדעת ולהבין את ערמת יוסף, והודיע את זאת להסנהדרין ויפקח את עיניהם לראות נכוחות. הסנהדרין שלחה כרגע צירים גלילה להסירו ממשמרתו. אבל יוסף קדם את פּני הצירים, ויתכחש להגלילים ויכם בסנורים, ויאמינו בו, בבצרו מבצרים אחדים למראה־עין, אך בסתר חבל תחבולות וירפּה את ידי העם מהתיצב נגד הרומים.

*

חרפּת עולם וכלימת נצח תנחיל התולדה לבן מתתיהו, בגלותה את כחשו ומעלו בעמו ואת נטיתו לאהבתו למחריבי ארצו; אחרי אשר עיר אחרי עיר ומבצר אחרי מבצר נלכדו בידי הרומים, ובני הגליל, שמספּרם הגיע לשלשת מליונים, כולם גבורים ואמיצי לב, לא עצרו כח לעמוד נגד אספּסינוס וחילו באשמת נכלי שר־צבאם ותחבולותיו. גם יודפּת, המבצר היותר חזק, נפל לפני רומה אחרי ארבעים יום, כאשר אזלו המים מן העיר.

*

ויוסף התחמק מן המבצר יודפּת ויתחבא באחת המערות הוא וארבעים איש עמו. יוסף הואיל להתנפּל אל הרומים ולהכנע תחת ידי ניקנור, אוהבו הנאמן מכבר; אולם פליטי החרב הריקו חרבותיהם מול חזהו ויאלצוהו להקדיש למות נפשם ולבלתי הסגר בידי האויב. כל הגבורים האלה המיתו איש את רעהו, ויותר יוסף עם איש אחד, אשר בחלקת שפתיו פתהו ויכנעו שניהם תחת הרומים.

*

אספּסינוס קבל את יוסף בכבוד, ואך למראה עין אסרהו בכבלים כשבוי, ויתן לו את אחת השבויות מבנות יהודה לאשה, ויהי לרע נאמן לטיטוס בן אספּסינוס כל ימי חייו.

*

הגליל נחרב, הערים חרבו, גבוריו נפלו ויתר הפּליטה, תחת פּקודת הגבור הנערץ יוחנן מגוש־חלב, נמלטו ירושלימה ושם נלחמו בחרף נפש עדי אשר נלכדה בידי האויב. רבים מהם, ובתוכם גם ראש הגבורים, נפלו בשביה בידי טיטוס המנצח, אשר הוליכם רומתה.

*

אחרית אגריפוס השני וביריניקה, אחותו היפה, היתה מרה מאד. טיטוס, אחרי מלא ספּקו מהיהודיה היפה ככל העוגבים על היהודיות היפות עד היום הזה, השליכה מעל פניו ולא נדע אחריתה, ואגריפוס אחיה חי אז חיי בודד ונודד, עזוב ונשכח באחת מערי הגליל וימת בשנת תשעים ושלש למספּרם.

*

אולם גורל בן מתתיהו היה טוב מגורלם, כי הוא חי חיי אושר כל ימי טיטוס אוהבו, ותחת אשר בתור שר־צבא היה בוגד בארצו ובן־ממר לעמו, היטיב דרכו בעטו הנפלא, בכתבו בעשרים ספרים את “קדמוניות היהודים” ו“מלחמות היהודים” ברוב כשרון ודעת. ולכל לראש הראה את אהבתו לעמו בספרו “נגד אפיון”. ככה היטיב יוסף בעטו את הרעה אשר עשה לעמו בחרבו.

*

כהחוזה הענתותי אבה בן מתתיהו להשקיט את המרד. הראשון – נגד בבל, והשני – נגד רומה. אך מה רב ההבדל בין שני הכהנים האלה? כי תחת אשר הראשון השיב את פּני נבוזראדן מקבל את מנחתו, ויקונן יחד עם עמו על ארצו, הנה השני מצא חסות בצל ארמון מלכים, ישב במנוחה ויכתוב וירשום את אנחת עמו האחרונה.

*

הלל הבבלי, הענק הרוחני, חש בנפשו כי במחשכים נולד ולגדולות נוצר, ויעזוב את בבל החשכה בהיותו בן ארבעים, ויעל לארץ ישראל, שמש תלמידים חכמים ארבעים שנה, התעלה וישב על כסא הנשיאות ארבעים שנה. ובכן היו שנותיו כשנות המחוקק מאה ועשרים שנה.

*

אביו היה בנימיני ואמו מגזע ישי בית הלחמי. שבנה אחיו היה איש עשיר והלל מאן להשתתף עמו בעסקיו, כי נפשו חשקה בתורה. בארץ ישראל נהיה לשכיר יום וממשכורתו הדלה שלם לשומר פתח בית המדרש של שמעיה ואבטליון, כי ירשהו לבא הביתה לשמוע לקחם. ויהי היום, והלל לא השתכר מאומה, ויעל על גג הבית וישכב על הארובה ויט אזנו לשמוע את הלקח. ערמות שלג נפלו עליו ויכסוהו וכמעט קפא תחת השלג. ברוב עמל השיבו את רוחו אליו. אחרי הכירם את גדלו בתורה ובמדות הושיבוהו על כסא הנשיאות.

*

כאהבתו את התורה כן אהב את החכמות והשפות ויהי בלשן גדול. בדרך הזאת נהג גם את תלמידיו וילמדם לאחוז בתורה ולבלתי הנח ידם משאר החכמות. (סוכה כח)

כעזרא כהלל היו מיסדי התורה, ושניהם הצטיינו ברוב חכמתם ובמדותיהם; הוא היה הראשון בין חכמי המשנה, אשר חרץ משפּטו, כי תכלית הדת היא שמירת החובות אשר בין אדם לחברו:

“דעלךָ סני, לחברך לא תעבד”. (שבת ל:)

בהפתגם הנשגב הזה השתמש אחרי כן בן יוסף הנגר מנצרת, אולם הפריז על המדה…

מה רבה וגדולה היא הסבלנות האצורה במשפּטו של הלל:

“אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו!” (אבות פ"ב)

ענותו היתה כענות איש האלהים, והם אמרו:

“לעולם יהא אדם ענותן כהלל” (שבת ל)

“ברוך ה' יום יום!” – היה שגור על שפתיו, ברוב בטחונו באל.

*

את ברית האהבה בין הקדוש ברוך הוא ובין ישראל עמו יצייר בדברים הנעימים האלה:

"במקום שלבי אוהב, רגלי מוליכות אותי; אם אתה תבוא

לביתי, אני אבוא לביתך; אם אתה לא תבוא לביתי, אני

לא אבוא לביתך". (תוספתא סוכה פ"ה)

מה עמוק הוא מאמרו:

"פּעם אחת ראה גולגולת צפה על פני המים ואמר: "על

דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון". (אבות פ"ב)

מה רבה החכמה הצפונה בהמאמר העמוק, אשר גם החכמים המתקדמים הקיצוניים ישימוהו לזר למאמריהם:

"אם אין אני לי – מי לי?

וכשאני לעצמי – מה אני?

ואם לא עכשו – אימתי"

חריצות, זריזות, אומץ לב, שקידה לעבודה – כל אלה צפונים במאמרו זה ובמאמרו השני:

“אל תאמר: לכשאפנה אשנה! שמא לא תפּנה!”

*

בזהירות רבה שמר את נקיון גופו ויחשוב את זאת למצוה גדולה. בהפּרדו מתלמידיו אמר להם:

הנני הולך לעשות מצוה – לרחוץ את בשרי. אמרו לו:

וכי מצוה היא? אמר להם: הן! האדם אשר נברא בצלם

אלהים, איך לא ישמור אותו בנקיות וטהרה?!"

*

“אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד” –

מחאה נמרצה נגד אלה הבורים המתחפשים באפר היראה.

“אל תפרוש מן הצבור” –

מחאה נגד הפוסעים על ראשי ההמון בגאותם.

“אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו לשמע” –

לאמר: חלילה לנו להכריח את העם.

עוד יותר הראה את סבלנותו, באמרו:

“לא הבישן למד ולא הקפּדן מלמד”.

*

הורדוס העבד האדומי הביא שואה על יהודה, ועוד מעט והיתה הממשלה לגויה מתה, אחרי אשר הנשר הרומי פרש את כנפיו השחורות עליה, אור התורה הועם וגאון היהדות נשבר. והנה פתאום שלח ה' את מלאכו הטוב באישיות הנשיא הבבלי, הלל שמו, אשר כשמש צדקה הופיע לעמו האומלל והגוע, וישב את רוחו אליו, ויחיה את נשמתו, בתתו לו חוקים טובים ומשפטים צדיקים.

*

הלל הזקן דרך ככוכב חדש על שמי היהדות ויהי למופת לבני ישראל לדור דורים, ברוחו הטובה, במזגו הרך והזך, בענותנותו הרבה, בסבלנותו ובהליכותיו בשלום ואהבה עם כל איש בדור תהפוכות, בימי קטטות ומלחמת אחים. הוא היה הראשון אשר יסד בית תלמוד, ויקרא על שמו: “בית הלל”.

מתנגדו היה הירושלמי הגדול שמאי. גם הוא הקים לו בית אולפנא, הנקרא על שמו: “בית שמאי”.

*

שונים היו שני החכמים הגדולים האלה בטבעם מן הקצה אל הקצה, וכמוהם כן תלמידיהם אחריהם. הראשון היה רך בטבעו, ענותן, רודף שלום ומקרב את כל אדם בסבר פנים יפות, והשני היה קשה, אמיץ לב, קפּדן ורגזן, דוחה את כל איש אשר לא התאים אתו בדעותיו.

הראשון השתדל להתאים את חוקי הדת עם החיים, תקן תקנות טובות ומועילות: את הפּרוזבול וגאולת בית בעיר חומה על ידי בית דין בלי דעת הקונה.

והשני היה מסור בכל לבו ונשמתו להחוקים היבשים, מבלי נטות אף כמלא השערה מהאותיות הפּשוטות, עד כי אכף את בנו הילד הקטן – למרות רוח החכמים – לצום ביום הכפּורים. (תוספתא יומא)

גם הסיר את המעזיבה (הגג) מעל חדר כלתו היולדת, למען יקיים נכדו היונק את מצות סוכה.

(סוכה כח)

הראשון היה אהוב וחביב בעיני כל העם, אשר ענדהו בספּורי אגדה יפים ונפלאים המתארים את מדותיו הטובות.

ומהשני לא ספּרו לנו כל דבר זולת הלכותיו ומשפּטיו, אשר גם מהם נוכל להכיר את קשי לבו ועז רוחו המרחפת עליהם.

*

כהלל כן אשתו היתה נדיבה וטובה עד להפליא.

פּעם אחת ערכה ארוחה טובה לבעלה הנשיא ולאחד מאוהביו ומקורביו, אשר הזמינו לסעודתו. והנה עני אחד בא הביתה ויספּר לה, כי היום יחוג את חג חתונתו ואין לו מאומה למשתהו. הנשיאה הרחמניה נתנה כרגע את ארוחתה אשר הכינה להעני, ותמהר להכין ארוחה אחרת לבעלה ולאורחו. הלל התפּלא מאד בבואו יחד עם האורח הביתה ולא מצא את אשתו. ויהי בשובה, בקשה סליחה מאת הנשיא ואורחו על אשר התאחרה בהכנת סעודתה, בספּרה למו את אשר קרה לה. ויען הלל ויאמר:

“ברוכה את לאלהי החסד והרחמים, היטבת בתי לעשות!”¹

(מסכת דרך ארץ)

*

ריב היה תמיד בין שני הבתים: “בית הלל” ו“בית שמאי”. בית הלל הקלו ובית שמאי החמירו. ובכל זאת חיו באהבה ובשלום ויתחתנו בינותם, כבדו והעריצו איש את אחיו בהוכחם לדעת ולהבין, כי מחלוקתם היא רק מחלוקת לשם שמים.

*

במות הלל הנשיא ספדו לו כל העם:

“הוי, חסיד! הוי, ענו! תלמידו של עזרא!” (סנהדרין טו)

*

(רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך)

קללת ה' רבצה על ירושלים עיר הקודש ועל היכל ישראל בית מועד האומה ומקדש הדת, הרומים החריבום ויתנום לשמה; גבורי החיל נפלו חללים איש בחרב רעהו, והנשארים נשבו בידי האויב, מהם נמכרו לעבדים לעבוד עבודת פּרך במכרות הברזל והנחושת בארצות שונות; בחורי ישראל נאלצו לרוץ אחרי מרכבות טיטוס ולהאבק עם חיתו טרף, לשמח ולענג את בני רומה האכזרים השואפים לרצח ולדם. האחרית הנוראה הזאת הביאה יאוש נורא בלב כל שארית יהודה, העם התפּרד לעצמיו, חלק ממנו מאס בחיים ויהיו לנזירים לבלי אכול בשר ושתות יין (בבא בתרא ס.). ורבים מהם נתנו ידם להעדה הקטנה בעלי “הברית החדשה”, אשר בטלה את כל היהדות ממסד ועד הטפחות.

אז הופיע רבן יוחנן בן זכאי, תלמידו של הלל הזקן, אשר התאזר בעוז להקים את הריסות עמו ושבר אמונתו, ויבן מקדש חדש בעיר יבנה, מקדש רוחני, אשר כל צר ואויב עם כל כלי משחיתו לא יעצר כח עוד להחריבו. כי לא בעצים ואבנים יסודתו, כי אם בלב כל איש ישראל באשר הוא שם. התורה רק התורה היא נשמת האומה ומקור חייה, היא רק היא הבריח התיכון המבריח את כל העם מן הקצה אל הקצה.

*

אבי סיקרא, ראש הסיקריקין האיומים, היה קרוב לרבן יוחנן. רבן יוחנן קראהו בחשאי אליו הביתה ויאמר לו:

למה אתם מביאים שואה ואבדון על העיר הזאת, ועוד מעט

לכם ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש?!"

וישיבהו אבא סיקרא:

“לא אוכל עשות דבר, כי בהודע לבני חברתי, כי לבי איננו תמיד, אז ברגע יהרגוני”.

ויאמר לו בן זכאי:

“עוצה נא עצה, איך אוכל לצאת מן העיר?”

ויאמר לו אבא סיקרא:

“עצתי זאת היא: התחל ושכב במטתך, ואוציא קול בעיר כי מת. אז תושם בארון ותלמידיך ישאוך לקברך בבית הקברות אשר מחוץ לעיר”.

העצה נמלאה. ויהי בגשתם עם הארון אל שער העיר, אבו הסיקריקין לתקוע חנית בגוית רבן יוחנן, להוכח אם מת הוא באמת.

ויגער בהם אבא סיקרא:

“חלילה לכם מעשות זאת! לבלי יאמרו: רבן דקרו!”

ויואילו לדחוף את הארון. ויגער בהם אבא סיקרא שנית:

“אל תעשו כזאת! לבל יאמרו: רבן דחפו!”.

(אבות דרבי נתן פ"ד)

מת חי מונח בארון – זה סמל עמנו מאז, זה כאלפים שנה…

*

בערמת אבא סיקרא הפיק בן זכאי ראש התנאים את חפצו להתראות עם אספסינוס הרומי, וברוב חכמתו השיג את הרשיון מאת הקיסר לנטוע את הכרם ביבנה, כרם רוחני, בית אולפנא, אשר ימלא את מקום המקדש בירושלים, ויפיץ תורה ואורה לכל העם בכל ארצות פּזוריו.

*

את אהבתו הגדולה לחופש בטא בדרשתו:

"מה נשתנה אוזן מכל האברים שבגוף? אוזן ששמעה על הר

סיני: “כי לי בני ישראל עבדים” והלך הוא וקנה אדון

לעצמו – ירצע!." (קדושין כז)

*

הוא מת בזרועות תלמידיו, ודבריו האחרונים היו:

“יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשם ודם”.

(ברכות כח)

כירמיהו בכה בשמעו את דבר חורבן העיר וההיכל, וכזרובבל בנה את בית המקדש הרוחני, “ישיבת יבנה”, לא מחומר ומאבנים, כי אם מאש דת ואמונה צרופה. אמרו:

“משמת רבי יוחנן בטל זיו החכמה” (ברכות כח)

*

אספּסינוס הרומי לא הבין את המפעל הגדול הזה, בתתו רשיון לבן זכאי על קיום יבנה הקטנה. טיטוס בנו המנצח כבר איננו; רק המטבע נשאר, אשר עליו חרותה תמונת פּרש רומי דוקר בחניתו את בת יהודה הגוססת והמתבוססת בדמיה. וישראל המנוצח יספר לדור דורים את תורת רבן יוחנן בן זכאי מורהו הגדול. בן זכאי לא הציל את אוצרות ה כסף והזהב מבית המקדש, כי אם את נפש ישראל, רוחו – תורתו ומקור חייו.

*

תואריו, אשר חכמי התלמוד נתנו לו, נפלאים ונאמנים: “נר ישראל”, “עמוד הימני”, “פּטיש החזק”. (ברכות כח)

הוא העלה את נר התורה, האהבה והשלום, נר החופש והעברת העבדות.

(קדושין כא)

הוא היה העמוד הימני, אשר כל בית ישראל נשען עליו, אחרי נפלו ממצבו המדיני.

הוא היה הפּטיש החזק, אשר הלם ונפץ את הצדוקים והאיסיים.

ואת שלש אלה: הנר, העמוד והפּטיש, השאיר לנו למורשה. ויורנו באבות: כי העיקר של שלמות האדם הוא לב טוב.

*

מן הגפן, אשר בן עמרם הסיעה ממצרים ותשרש שרשיה בכנען וענפיה היו לארזי אל, שתל בן זכאי את הכרם ביבנה.

*

וזקן היה בן זכאי מאד ולא עצר עוד כח להיות הכורם בכרמו הגדול אשר נטע, ויקם תחתיו את רבן גמליאל, ויושיבהו על כסא אבותיו, כי נכד היה לרבן גמליאל הזקן, נכד הלל הנשיא.

*

ראשית מעשי רבן גמליאל היתה להשקיט את סערת המחלוקת, אשר התפּרצה בין בית שמאי ובית הלל. ברוב חכמתו ומתינות רוחו הפיק זממו לחק חק על פי רוב דעות תלמידיו, כי ההלכה כבית הלל. אולם גיסו, בעל אחותו, רבי אליעזר בן הורקנוס הגדול, התיצב נגדו ויט אחרי דעות בית שמאי, ויתעקש ויקרא בחמת רוחו:

“אינני זז מדברי!”

ההכרח אכף את הנשיא רבן גמליאת הטוב והמון ליסר קשה את גיסו וינדהו, וחכמים רבים התלוננו על הנשיא על אשר יסר את גיסו הגדול במוסר קשה כזה.

"מעשה ברבן גמליאל שהיה בא בספינה. עמד עליו נחשול

לטבעו. אמר: כמדומה לי, שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר

בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם! גלוי

וידוע לפניך, שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי,

אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקת בישראל".

(בבא מציעא נט)

*

דעת רבן גמליאל היתה דעת ישרה וישנא את הפּלפּול. וכאשר אחד מתלמידיו, רבי יוסי בן תודא מטבריה, היה דן לפניו בדרך בקל וחומר, נדהו. הסדר והמשמעת היו כל מעיניו, עדי אשר לא שם לבו גם לגדול הדור, רבי יהושע בן חנניה, אשר הוכיח פעם אחת את שגיאות הנשיא בדבר קביעות ראש השנה והמועדים, כי דברי העדים הם נגד החשבון הנכון, וישלח רבן גמליאל את דברו לרבי יהושע:

"גוזרני עליך, שתבוא במקלך ותרמילך ומעותיך ביום הכפּורים

שחל להיות בחשבונך!"

ובעצת רבי עקיבא והזקן רבי דוסא מלא רבי יהושע בן חנניה את פקודת הנשיא, באמרם אליו:

"כי אם באנו לדון אחרי בית דינו של רבן גמליאל, אז

עלינו לדון אחרי כל בתי הדין שעמדו לישראל מימות משה

ועד היום".

בבוא רבי יהושע אל רבן גמליאל, התרגש הנשיא וישקהו ויאמר: "בא בשלום, רבי ותלמידי, רבי בחכמה, ותלמידי בהכירך

את כבוד נשיאותי, ותמלא רצוני למרות ידיעתך הנכונה".

*

עוד פּעם התפּרצה מריבה עזה בין רבן גמליאל ורבי יהושע על דבר תפלת ערבית. הנשיא חרץ את משפּטו, כי חובה היא, ורבי יהושע הורה, כי רשות היא. הנשיא התקצף ויגער ברבי יהושע:

“יהושע, עמוד על רגליך!”

ורבי יהושע מלא כרגע את פּקודת הנשיא, אשר הניחו לעמוד על רגליו זמן ארוך. כל חכמי יבנה התעברו בהנשיא, נמנו וגמרו להעבירו מן הנשיאות ויושיבו תחתיו את רבי אליעזר בן עזריה.

והיום ההוא היה ליום היסטורי להתלמודיים, והרבה הלכות נשנו “בו ביום” ויקראון בשם “עדיות”.

“בו ביום” התירו לספח אל עם ישראל גרים מבני עמון ומואב, על פי דברי רבי יהושע בן חנניה:

“בא סנחריב ובלבל את כל העולם כולו”.

"בו ביום" הכניסו את שתי המגלות, שיר השירים וקהלת, בתוך עשרים וארבע ספרי הקודש.

אז נוכחו כולם לדעת את גודל נפש הנשיא, כי אחרי אשר הלבינו פניו והעבירוהו מנשיאותו –

“לא מנע את עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת” –

ויכירו כי יש בו ממדת אביו הזקן –

“להיות מן הנעלבים ואינם עולבים”.

הנשיא המוסר ממשמרתו בא אל בן חנניה הביתה ובראותו את מעונו הקטן והדל וקירותיו השחורים, אמר לו:

“מכותלי ביתך ניכר שפּחמי אתה!”

ורבי יהושע מצא אז שעה נכונה להוציא לפניו את הגות רוחו, ויאמר:

"אוי לו לדור, שאתה מנהיגו, ואוי לה לספינה, שאתה

קברניטה, שאין אתה יודע בצערם של תלמידים חכמים, –

במה הם ניזונים ומתפּרנסים".

רבן גמליאל שמע כלימתו ויתרפּס לפני רבע יהושע, ויאמר:

“נעניתי לך, מחול לי, עשה בשביל כבוד בית אבא!”

הבקור הזה פעל על שלשת החכמים, רבי יהושע, רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה, וכולם השכימו לפתחו של רבן גמליאל ויושיבוהו על כנו; ורבי אלעזר בן עזריה נשאר בתור משנה להנשיא וידרוש בכל שבת שלישי לפני התלמידים.

*

גם לפני מותו תקן הנשיא רבן גמליאל תקנה גדולה בצואתו להוציאו בכלי פשתן, וגם כל העם נהג ככה, למען לא יקנאו העניים בעשירים, והוצאת המת היתה קשה על קרוביו עדי אשר היו מניחים אותו ובורחים.

*

הבו גודל לזכר הנשיא הטוב הזה! הליכותיו עם בני אדם היו כהליכות הלל אבי־אביו.

נפלאה היתה אהבתו אל טבי עבדו הכנעני, ועל אדותיו אמר לחבריו:

“ראיתם טבי עבדי, שתלמיד חכם הוא!”

ובמות העבד הזה, קבל רבן גמליאל תנחומים עליו, נגד הדין, כי אין מקבלים תנחומים על עבדים, ויבאר לאמר:

“שאני טבי עבדי, עבד כשר היה!” (ברכות טז)

אם נתבונן על הליכות הרומים בעת ההיא עם עבדיהם, אז נבין את יקרת ערך תורת היהדות ומוסרה ביחסה הטוב אל העבדים.

רוך לבו היה בלי גבול, עד כי –

"בשמעו אשה מבכה על בנה יחידה, בכה הנשיא אתה יחד,

עד שנשרו ריסי עיניו".

(מדרש איכה)

*

רבי אליעזר בן הורקנוס

רבי אליעזר בן הורקנוס היה אכר ויעבוד אדמתו על יד הורקנוס אביו, בעל אחוזות רבות. ויהי בהיותו בן עשרים ושתים שנה, כאשר לא הפיק רצון אביו בעבודתו, אשר גער בן ויכלימהו, עזב את בית אביו ויעל ירושלימה, וישמע לקח מפּי רבן יוחנן בן זכאי. הורקנוס אביו גם הוא עלה ירושלימה להעביר את בנו מנחלתו. ויהי בבואו אל בית האולפנא של בן זכאי, שמע פתאום את קול אליעזר בנו המתוכח עם חבריו בעניני דת ודין, וירא את רבן יוחנן מנשק אותו על ראשו על טוב טעמו ויושר הגיונו. אז נכמרו רחמי הורקנוס על בנו ויקרא:

“באתי להעביר את אליעזר בני מנחלתו ועכשו הנני נותן את כל נכסי לו”.

רבי אליעזר מאן לקבל את כל נחלות אביו ויקח רק את חלקו.

*

רבי יהושע בן חנניה הצטיין מכל חבריו התנאים הגדולים בכשרונותיו, בחכמתו ובמהלכיו בין גדולי רומה ומושליה. הוא היה איש המוני, מדלת העם, אהב את המלאכה וגם התפּרנס ממנה, בעשותו מחטים. הוא התרועע עם הדלים והאביונים ויחש צערם וירגש מכאובם.

מלבד חכמתו בתורת ה', רבו ידיעותיו בחכמות שונות, ויהי ספּן נפלא, בדעתו היטב את חכמת התכונה וגיאומטריה.

הוא התנגד מאד לחסירות יתרה, באמרו:

“חסיד שוטה ורשע ערום ומכות פּרושים – הרי הם מבלי עולם”.

(סוטה כ.)

כשחרב בית המקדש רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. אמר להם רבי יהושע:

“בני! מפּני מה אינכם אוכלים בשר ואינכם שותים יין?”

אמרו לו:

“איך נאכל בשר, שמקריבים ממנו על המזבח, ועתה בטל?!”

אמר הוא להם:

“אם כן, לחם לא נאכל, מפּני שבטלו מנחות; ומים לא נשתה, מפּני שבטל נסוך המים. אך אין גוזרין גזרה על הצבור, אלא אם כן רוב הצבור יכול לעמוד בה”.

(בבא בתרא ס)

על שמונה עשרה הגזרות הידועות אמר: "בו ביום מחקו סאה. משל לחבית מלאה שמן ואתה נותן

לתוכה מים, המים מפזרים את השמן". (מכלתא)

בן חנניה היה התנא המיוחד אשר התיצב לפני מלכים, ודבריו היו נשמעים במלכות רומה. רבות פּעל ועשה לטובת עמו בימי שני המלכים טורינוס ואנדרינוס.

*

גפנים כאלה נטע הכורם רבן יוחנן בן זכאי בכרם יבנה.

*

הגפן הענפה ורבת הדליות הזאת תחשב גם היא להגפנים הפּוריות הנטועות ביבנה, נשמת התלמוד, רוח החיה בים הגדול הזה – הוא עקיבא בן יוסף.

*

ראשית דרכו בלמודים הנחילהו מורהו הנודע נחום איש גם זו. אחרי כן יצק מים על ידי התנא הגדול רבי אליעזר בן הורקנוס. כשלש עשרה שנה למד תורה מפיו ובכל העת ההיא לא שם רבי אליעזר את לבו אל רבי עקיבא תלמידו, עדי אשר התפּתח בידיעותיו ויכבד אכפו על מורהו הגדול בשאלותיו הרבות והשנונות להשיבו. אז פנה רבי יהושע בן חנניה אל רבי אליעזר בהתול מר, לאמר:

“הלא זה העם אשר מאסת בו, צא והלחם עמו!”

*

סדר, משטר וערך ומספּר סדורי נתן עקיבא בן יוסף אל הפרטים וישימם לכללים, באמרו:

“ארבעה אבות נזיקין”, “חמשה לא יתרומו”, “שלשים ושש כריתות”,

ורבות כאלה, ויקראום בשם “משניות”.

*

שלהבת יה ואש קודש, אשר בערו בלב מתתיהו הזקן אבי החשמונאים הגבורים הקדושים בימי אנטיכוס אפּיפנוס אשר קם להשמיד את היהדות ותורתה, הציתו גם את לב התנא הגדול רבי עקיבא בן יוסף בימי אנדרינוס מלך רומה לקנא את קנאת עמו, ארצו ותורתו, ובדמיונו העז חשב את בר כוכבא, או בר כוזיבא על שם עירו “כזיב”, אשר נולד בה, למשיח אלהי יעקב, ויקו, כי הגבור האחרון הזה יראה נפלאות לקומם את הריסות עמו וארצו, כיהודה המכבי בשעתו, וישפּיע מהודו וכבוד תורתו עליו ויתמכהו בהמון אלפי תלמידיו, אשר סרו למשמעתו, וידרוש עליו את הפּסוק בחגי:

"עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ…

והפכתי כסא ממלכות והשמדתי חזק ממלכת הגוים".

(סנהדרין צז)

*

ביתר (בית־תור) היתה העיר הבצורה הגדולה, אשר בתוכה התרכז כל כח עם יהודה האחרון. כשלש שנים נלחמו גבורי עמנו את מלחמתם האחרונה ושמעון בר כוכבא מלכם טבע מטבעות חדשים הנקובים בשם “מטבעות בר כוכבא”.

בר כוכבא הרג את רבי אליעזר המודעי, אשר חשדו, כי ידו תכון עם רומה. אחרי כן סר צלו ויפּול חלל בחרב הרומים, ורבי עקיבא שב לארבע אמות של הלכה.

*

כאשר הומת רעו רבי ישמעאל בן אלישע בימי רדיפות אנדרינוס קיסר, נשא רבי עקיבא מספּד מר עליו, וינבא גם לעצמו אחרית רעה ונוראה, אשר באה עליו אחרי כן וימת מות קדושים.

*

התנא האלהי הזה ראה בעיניו את אשר עוללו שרי רומה לאחיו בני עמו, וביחוד בעת גבית המסים השונים, כי פשטום ערומים לבדקם אם יהודים הם. אחד מסופרי רומה בזמן ההוא מספּר, כי מול עיניו פשטו ערום איש זקן בן שמנים שנה, למען דעת אם יהודי הוא או בן נכר.

אנדרינוס הרומי הלך בעקבות אנטיכוס הסורי, גזר גזרות קשות על אלה המשמרים את חוקי התורה. וחכמי התלמוד מספּרים על דבר הגזרות האלה, לאמר:

"לאוהבי ולשומרי מצוותי – אלה היהודים שבארץ ישראל.

בשעת השמד שואלים אותו: מדוע אתה יוצא ליהרג? –

על שנטלתי את הלולב! מדוע אתה יוצא להתלות? – על

שאכלתי מצה בפסח! מדוע אתה יוצא להסקל או לידון

בסיף? – על שלמדתי תורה ומלתי את בני!"

(פסיקתא)

*

רבי עקיבא היה מאנשי המופת, אשר האגדה עטרה אותו בספּורים יפים ונפלאים. היא מספּרת, כי מבני בניו של סיסרא היה ובימי עלומיו היה “עם הארץ” אשר שנא את חכמי התורה תכלית שנאה, הוא היה רועה את צאנו של העשיר “כלבא שבוע”; רחל, בתו היפה, אהבתו ותבטיח אותו להנשא לו, אם יתחכם בלמודי התורה. אביה גרשה מביתו והיא נשארה נאמנת באהבתה לו ותמכור את שעריה היפים להחיותו.

*

תוכן שיטתו היה להפיח רוח חיים ולהביא סדר ומשטר בתורה שבעל פה, שלא תהיה רק אוסף דינים בלי כל התפּתחות, נגד דעת מורהו הגדול רבי אליעזר בן הורקנוס, אשר כל למודיו נוסדו רק על המסורת ועל השמועות מרבותיו. רבי עקיבא דרש אותיות ותגים בתורה עדי אשר רבי טרפון חברו קרא אליו:

“עקיבא! הפּורש ממך כפורש מן החיים!”

*

שיטה שלמה והשקפה ברורה מוצאים אנו במאמרו הקטן: “הכל צפוי והרשות נתונה, והכל לפי רוב המעשה”.

הפּתגם הזה הוא יסוד כל תורת היהדות.

מחאה נגד הגזרה הקדומה (פאַטאַליזם) של אמונת המחמדים –

“הכל צפוי והרשות נתונה” –

הידיעה והבחירה.

מחאה נגד תורת האמונה שבלב לבד של הנוצרים –

“הכל לפי רוב המעשה”.

*

השמועה נותנת לו שנים עשר אלף תלמיד ובית מדרשו היה בבני־ברק.

רבי דוסא בן הרכינס אמר:

“אתה הוא עקיבא, ששמךָ הולך מסוף העולם ועד סופו!”

רבים נכנסו לפרדס, הציצו ונפגעו, ורבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום…

*

נוראה ואיומה היתה אחרית התנא הגדול הזה, אשר מרוב אהבתו וקנאתו לתורת ה' לא שם לב לגזרת אינדרינוס ויקהל קהלות ברבים ויעסוק בתורה. פּקידי הממשלה אסרוהו ובשבתו במאסר השיב לשואליו שאלות בדבר הלכה. רבי יוחנן הסנדלר התחפש לרוכל ויכריז את חפציו למכירה: מחטים, ווים, כפתורים וחריטים, ובתוך הכרזתו שאל את שאלתו ורבי עקיבא השיבהו מאשנב של בית־הסוהר.

היום הנורא הגיע, סרקו את בשרות במסרקות של ברזל והוא קבל עליו מלכות השמים ונשמתו הקדושה יצאה ב“אחד” – המלה הקדושה, המכלכלת בתכנה את עצם היהדות. ובמותו הספּידוהו:

“בטלו זרועות התורה ונסתתמו מעינות החכמה!”

כאשר הועם אור “בר כוכבא”, היתה יהודה לעמק הבכא מתנופת יד אנדרינוס האכזרי; הערים נשמו, חללי חרב התגוללו באשפּתות; פּליטי בת יהודה התחבאו במערות, וחכמי ישראל הומתו באכזריות רשע וגזרה יצאה מהמלכות:

“כל הסומך – יהרג, וכל הנסמך – יהרג”.

*

רבי יהודה בן בבא הזקן הציל את שארית חכמי יהודה, שבעה במספּרם, ויתחבאו כולם בבקעה, בין שני הרים רמים, ויסמוך את ידו עליהם להורות ולדון בישראל, – והנה לגיון רומי התנפּל עליהם פּתאום. התנא הקדוש קרא בקול אל תלמידיו:

“המלטו על נפשותיכם!”

הם נמלטו אחרי הסמכם והוא נפל חלל מחניתות הרומים וגויתו נעשתה ככברה.

(סנהדרין)

הדגול והמורם משבעת התלמידים הנסמכים מבן בבא היה רבי מאיר תלמידם של רבי עקיבא ורבי ישמעאל. שמו בעצם היה "מיאשה" (משה ביונית) ויכנוהו בשם “מאיר” בעברית ו“נהוראי” בארמית, מפּני שמאיר עיני חכמים בהלכה.

(ערובין יג)

נוכל לשער כי השם “משה” היה הקדוש בעיניהם ולא רצו להשתמש בו, כאשר באמת לא ימצא השם “משה” בתלמוד, ויקראוהו בשם "מאיר" או “נהוראי”, כי קרן פּני משה מקרני ההוד.