מתוּרגמוֹת מרוֹמית, עם מבוֹאוֹת והערוֹת והשקפה כוֹללת: חיי סנקא ודעוֹתיו מאת אהרן קמינקא

כרך א

מאת

לוקיוס אנאוס סנקה

---

מבוא ל"שיחות פילוסופיות" (לוקיוס אנאוס סנקה): חַיֵי סֶנֶקָא וְדֵעוֹתָיו

מאת

אהרן קמינקא

א. נעוּרי סנקא ולימוּדיו

לוציוס אנאוס סנקא נולד בקורודובה, בספרד, בשנת 4 קודם סה“נ בימי הקיסר אבגוסטוס. אביו היה מליץ רומי מפורסם, חיבר ספרים על דרכי הויכוחים ודוגמאות לנאומים ואת חיבתו זאת למליצה הנחיל לבנו. אמו הלוויא (אשר אליה ערך את אגרת התנחומים מגלותו) היתה מצויינה בהשכלתה ובענותנותה ואין ספק כי גם היא השפיעה הרבה על בנה אשר העריץ אותה. שני אחים היוּ לו, הבכור נובאטוס, אשר אחרי מות אביהם כיבד אותו לוציוס כמו אב, ולו הקדיש את ספריו “על הכעס” ו”על החיים המאושרים". נובאטוס זה קיבל אחרי כן את השם גאליון ממשפחה אשר לקחה אותו לה לבן, ועלה למשרת שליט רומי במדינת אכיה, ובעיר מושבו קורינתּ היה השופט בדינו של השליח פאולוס כשהתלוננו היהודים על דרשותיו בבתי הכנסיות נגד התורה (מעשי השליחים, י"ח). אחיו השני, מאֶלא, הרויח כסף ונעשה פרש רומי.

האב, חובב הספרות, היה מעורר את בנו לוציוס, שהיה חלש בגופו, לשקוד בהתמדה על לימודים, ולו לעצמו היתה נטיה חזקה למליצה ולמחקר. רומא היתה המרכז הגדול לא רק לחיים המדיניים, כי אם גם לשאיפות רוחניות ושמה בא לוציוס בימי שלטון טיבריוס ולמד בתחילה אצל עורכי דין, אבל נמשך יותר אחרי מחקרי מוסר ומידות. הוא רכש לו בקיאות רבה בספרות היונית והרומית, ושירי הומירוס וּוירגיליוס ואובידיוס היו שגורים על פּיו. למורו המובהק, אשר השפיע עליו ביותר, נעשה הפילוסוף אַטלוס, שהוא מזכיר הרבה בהערצה (ביחוד במכתבים ק“ח וק”י). לשמוע שיעוריו היה נכנס ראשון ויוצא אחרון והיה מלווה אותו בטיוליו. ממנו למד לישון על מזרן קשה ולוותר על הנאות הגוּף בשביל בקשת החכמה (“כך דרכה של תורה”). הוא מספר כי כשדיבר מורו בשבח העניוּת והוכיח, כי מה שהוא יתר על הנחוץ הוּא עוול לאדם, “מתאַוה הייתי לצאת כעני ואביון מבית מדרשו”. וכשדיבר בחובת הפרישות מתענוגים אסורים “התעוררה בי התשוקה לסבול מחסור וסיגופים”. בגילוּי־לב הוּא מודה, כי משעה שנאחז אחרי כן בסבך החיים המעשיים נפגמוּ הרבה ממידותיו הטובות שרכש בנעוריו, אבל נשאר לו ההרגל לצמצם צרכיו. מורו אחר, סוטיון, נטע בו חיבה לשיטת הפילוסוף פיתגורס, אשר ממנה למד את הרעיון כי “כל היצוּרים קרובים זה לזה” וכי “אין נשמה אובדת”, ובהשפעתו חדל מאכילת בשר וכלכל עצמו בצמחים. ואיך נאלץ במשך הזמן להפסיק מנהגו זה? “ימי נעורי חלו בזמן ממשלת טיבריוס. האמונות הזרות היוּ אז חשודות ומוחרמות, ואף הפרישות מבשר בעלי חיים נחשבה לסימן אמונה טפלה”. (מטעם זה אין להתפלא שחשבו גם את היהודים, בהיותם מפרישים עצמם מכמה מאכלים, למחזיקים באמונה טפלה, superstitio) “אבי הפציר בי לחזור להרגל חיי הקודמים, לא בשביל שמאס בפילוסופיה, אלא מפחד המלשינות, ולא היה קשה עלי לשמוע בקולו וליזון בסעודות יותר דשנות ובריאות”.

בתשוקה רבה כזו לספוג כל מידה טובה התהלך הצעיר, טהר־לב ולהוּט למדע והשכל, בכרך הגדול והסואן בהוללות ורדיפת בצע והנאות גסות. הזדמן לו גם לנסוע למרחקים למען הרחיב ידיעותיו. דודו היה פקיד גבוה רומי במדינת מצרים הכבוּשה מזמן יוליוס קיסר, וסנקא נסע שמה לבקר בביתו. בארץ הפלאים ההיא, אשר משם באו לרומא מפיצי אמוּנות ומיסדי כיתות, קלט הרבה מסורות עתיקות ודעות קדמוניות (הוא חיבר גם ספרים, אשר אבדו, על מצרים ועל הודו), אך צר להגיד, שלא נפגש שם (כמו גם ברומא) עם שום חכם מישראל, שהיה יכול לקבל ממנו אף קטע מהגיונות התורה והנביאים. היה אז כבר פילון מרומם תורת משה בחיבוריו הרבים ביונית, אבל כנראה לא נודעו לא הם, ולא תרגום השבעים בעצמו שהיה טמון בספריה האלכסנדרית, מחוץ לחוגי היהודים המתיוונים.

בחזרה לאירופה, בשנת 31, מת דודו בדרך. דודתו האלמנה, אשה חשובה מאד, השתדלה להשיג בשביל סנקא משרת קווסטור ברומא. בהשתתפו במועצות הסינאט עוררו נאומיו היפים את קנאת הקיסר קיוס קליגולא והתנקש בחייו; לא נהרג אז מפני שאמרו לקיסר כי אדם זה הוא חולה מסוכן ולא יאריך ימים (כך מפרשים את דבריו במכתב ע"ח: “יש אשר לטובתו של אדם הוא, אם חשבו אותו להולך למות; לא בעבור חלייך תמות, אלא בעבור שאתה חי!”), אבל אם ממיתה ניצל, עונש קשה של גלות צפה לו בקרוב ממקום אחר.

ב. הקנאה והשנאה ויסורי־הגלוּת

בזמן שלטון העריצות והתאוות הגסות בלי מצרים היו חיי כל אדם מתרומם בהשכלתו ובהשפעתו במדינה בסכנת־מות מצד התקיפים. אחרי שנרצח בשנת 41 הקיסר המטורף קליגולא, עלה על כסאו קלודיוס (לפי סווטוניוס: אדם טיפש, אשר אמו בעצמה העידה עליו שהיה מפלצת ולא איש, אבל ידוע גם שהתהלך בענוה והתאמץ למשול בצדק ויושר). החיים המיניים בסביבת כל הקיסרים בזמן ההוא היו מנוולים מאד, וביחוד רבו הפשעים של האשה הסוררת מסַלינא אשר שלטה בחיי קלודיוס, ואין לתמוה שרדפה בחימה את המליץ ומורה המוסר סנקא, אשר אפשר גם לא נזהר והגיד דברי אמת עליה בקהל. בהיות לו מקנאים רבים נקל היה להפיץ כנגדו שמועות מבאישות ולחייב את ראשו. אשה צעירה יפה היתה ממשפחת הקיסרים, יוליא ליווילא, אחות קליגולא, מתחרה בתזנותיה עם מסַלינא, וזו התאמצה להשפילה ולהבזותה ובסוף גם נמסרה להריגה, אבל יחד עם זה הפיצה שמועה כי סנקא הוא ממאהביה של יוליה, ואת זה חושבים לסיבת עונש המות (שלא נודע שום דבר ברור על טעמו) אשר הטילו עליו פתאום ורק בהשתדלות הקיסר קלודיוס הוּסר מעליו והוחלף בעונש גלות לארץ שוממה, לאי קורסיקה. די בקריאת אגרת־התנחומים שכתב לאמו, למען הכיר את נקייתו מעוון, ועדוּת על זה גם כי אחרי שמונה שנים לא רק הוּשב משם, אלא הועלה למשרה גבוהה ונמסר לידו מאת הקיסרית אגריפינא חינוך בנה הצעיר נירון שהיה עתיד להיות קיסר. אבל גם אחרי שחזר לגדולה וכבוד רב, לא חדל הלעז עליו מצד שונאיו והמקנאים בהצלחתו ובעשרו, וטאציטוס נותן ביטוּי לדבריהם (מבלי לקבל עליו אחריותם) בסיפורו על משפט הפקיד הזקן הפושע סוּאיליוס. אדם זה היה לפנים ממקורבי הקיסר קלודיוס, מפורסם בקטרוגיו בשער המשפט על אזרחים רבים מבני אצילים, אשר בהשפעת נאומיו נדונו למיתה. אחרי כן בימי נירון התגלה שקיבל שוחד ובשקרים וכזבים גרם למשפטי המות, וכי גם בהיותו פקיד באסיה גנב ושדד כספי המדינה. בסניגוריה על עצמו הטיל שקוּצים על סנקא, יועצו של נירון, באמרו כי הוא זה המתנקם בו עכשיו בשביל שהיה מידידי קלודיוס אשר שלח אותו לגולה, בתוך דבריו הטיח כנגדו: “האיש הזה (סנקא), העוסק בלימודים חסרי־תועלת ובהדרכת נערים חסרי נסיון, הוא רק מקנא במליצים מדברים בקהל. הכי עוון גדול יותר הוא לקבל משכורת בעד נאומים משפטיים מאשר להזנות נשים ממשפחת המלכות? ומה היא החכמה, ומה הם לקחי הפילוסופים, אשר הועילו לאיש הזה לקבץ במשך ארבע שנים הון עצוּם של מיליונים?” הגדופים הדמגוגיים הללו, שהוזכרו מאת טאציטוס רק בשמו של איש־בצע נבזה, נעשו למקור לסיפורו של דיו קסיוס על סנקא שהוא מציג בטעות את הדברים כמעשים שהיו¹, ומכאן כל דברי הלעז שהוציאו עליו סופרים מאוחרים. בהם השתמשו אלה שלא עיינו בספריו ורק נודע להם קצת מתוכחת המוסר שבהם. בעלי הנטיה הפחותה, לבטל ערכם של אנשים גדולים, מצאו נחת בשמעם שהיו בחייו דברים מתנגדים למה שהורה בכתביו. הוא הלל כל כך את העניות, ובעצמו היה עשיר מופלג (דבר מובן, כיון שמשנת 49 היה מזכירו ומדריכו של נירון קיסר, תלמידו לפנים במשך חמש שנים, מחבר את נאומיו לסינאט, ובחמש שנות מלכותו הראשונות, קודם שיצא הקיסר לתרבות רעה, היה סנקא בפועל בעל ההשפעה היותר רבה בכל מלכות רומא); הוא מרומם את הצניעות וכבישת היצר, ולפי כמה דברים שסיפרו לא היה תמיד נאה מקיים; הוא מבטל בדברים חריפים את משפט ההמון, ובליטוש סגנונו הוא מתגנדר בפני קהל השומעים או קוראים דבריו. אולם קיטרוג כזה הוא אות לתמימות יתרה ולתפיסה קלושה ממצבו של איש משכיל ובר לבב אשר הורם על להיות מנהיג המונים כקברניט מוליך ספינה בים סוער. התפיסה היא, כאילו משך זמן פעולת אדם מן הנוער עד זקנה ושיבה, אף בימי שלום ובלי עריצים־תליינים אורבים מאחוריו, יכול להיות קו ישר בלי שבר; כאילו חיים של שבעים שנה הם מוט ברזל אחד שאינו נכפף משום תקלה מבחוץ או מבפנים. אבל לא על כשלונות וליקויים יש לתמוה, אלא על הגבורה הנפשית המרפאת את השברים ועל השכל החזק של אדם יוצא מן הכלל המקיף את הסתירות שבין השאיפות וההישגים ויוצא מן העולם, אחרי כל ההרפתקאות באגדת חייו, בשלות נפש שאינה מכזיבה את תוחלת נעוריו הזכה. בספרי סנקא המרובים לא ימצא ההקורא, מלבד החרוזים המעטים הכתובים בנפש דוה ובקשת החנינה אשר השפיל עצמו לכתוב בשעת דכאון (ולא נמנע בה מן הסגנון שהיה נהוג בפני האדירים) שום רושם של הכנעה בפני הצד האפל שבמציאות והתרופפות מסירותו לחיים עדינים וטהורים. אבק הנסיונות המרים נמחה ואף ההאבקות אינה ניכרת; נראה רק ששון התבונה הצופה לערכים נצחיים.

ג. האמת בדעותיו ובחייו

משגה הוא ללקוט בספרות רחבה כזו של כתבי סנקא את המספר הגדול של רעיונות נפרדים, לפעמים לטושים ונוצצים ביותר ומשובצים לפי צורך הסגנון, ולאחוז בכל אחד כמו בשטר ההתחייבות להתנהגות המחבר. די לבחור ברעיונות מעטים עיקריים התופסים כמו בצבת את כל חייו ונותנים ערובה לאמת שבתוכם. כאלה הם המאמרים:

לענין הון ועושר: “אני לא בטחתי מעולם בהצלחה; את כל המתנות אשר אצלה לי הנחתי במקום אשר תוכל לקחת אותן בחזרה מבלי שאתרגש” (באגרת לאמו הלוויא, ה, וכעין זה במקומות רבים).

לענין משפט מעשיו: "אם עשית דבר מגונה, מה בכך שאין איש אחר יודע, כיון שאתה יודע? כמה גרוע אתה, אם העד הזה נקל בעיניך? (מכתב מ"ג). – בכל לילה עושה חשבון נפשו: “כשכבר הסירו את המנורה… אני בודק בטובו של היום כולו ושוקל את מעשי ואת דברי בו, אינני מסתיר שום דבר מעצמי. למה אירא מפני אחת משגגותי, אם יכול אני לומר לנפשי: היה זהיר שלא תוסיף לעשות כן” (על הכעס, ג, ל"ו)

לענין יציבוּת אמונתו בטוב העולם (רק מי שאינו מאמין בטוב יכול לעשות מעשים מגונים במזיד): “מי הוא האומלל ונעזב כל כך, מי הוא הנולד לפורענות במזל גרוע כל כך, שלא הכיר עדיין בנפשו חסדי אלהים המרובים? אפילו המתאוננים על גורלם, כשתחקור היטב תמצא שאינם עומדים מחוץ לחסדי שמים בכל דבר, כי אין לך אדם שאין טוב מושפע עליו ממקור החנינה ההוא” (על החסדים, ד, ד).

לענין תכלית כל הלימודים: אין צורך במדע אם אינו להושיע לבני אדם. “יסורי אנשים קוראים לך, עזרה אתה חייב להביא לטובעים בים צרה – – הם צופים שתציל אותם מן הגלים ההומים – זאת היא חובת מבקשי חכמה” (מכתב מ"ח).

לענין התגנדרות או ענוה: יודע את חולשותיו ומתאמץ “לרפא את מכותיו”. "אינך צריך לבוא אלי בתקוה שאהיה לך לתועלת. אם חושב אתה למצוא אצלי עזרה, אתה טועה. לא רופא כי אם חולה אני בעצמי (מכתב ס"ח). “חלי עצמו” הוא כאן קישוט סגנוני, כי החושב כך הוא בריא. על פי ענותנותו זאת, ועל פי תשוּקתו העזה להשתמש בידיעותיו המרובות בכל המקצועות למען הביא תועלת לבני אדם הטובעים בים צרה (“צריך אתה לחיות לטובת אחרים אם רצונך לחיות לטובת עצמך”, מכתב מ"ח), צריכים אנו לשפוט את מחבר מכתבי המוסר והשיחות הפילוסופיות ומחקרי הטבע. הוא אוהב את הבריות בלי הסתייגות, שואף לפשטות בחיים, לאמת, לטוהר ולצניעות, אינו מתייחס על שום כת של פילוסופים מקצועיים (אם גם רוב דעותיו הן מבית מדרשם של הסטואים) כי הוא יונק מכל הוד ויופי ומכל עדינות ורוממות אנושית שהוּא מוצא בעבר ובהווה, בהיסטוריה ובספרות ההגיונית והשירית, ושואף להנחיל את דעותיו לאנשים משכילים בכל הדורות (“הדורות הבאים יטו אלי חסד” – הוא אומר באחד ממכתביו). מטעם זה אינו פורש כאיש המדע לקרן זוית, אינו מתרחק מן הכוחות הגסים הפועלים במדינה, אלא מתפשר עם דרך ההמונים והמושלים בהם, ולכן הוא נוטל עליו שררה הניתנת לו, פועל לפי דרישת השעה וסובל כמה פשעים כדי למנוע פשעים יותר גרועים (כך סבל חטאים של נירון ולא מיחה כנגדם, כדי לעצור בעד מעשי־נבלה יותר מסוכנים, ולא פצה פה כנגד פקודת נירון לרצוח את אמו אגריפינה, כי פשעיה הנתעבים נעשו לסכנה לכל המדינה). לא נרתע מלקבל עליו אחריות של מנהיג רוחני, כעין “קנצלר” בצדו של מושל שהפך להיות פרא־אדם ולא היה מפלט ממנו, עד שבאה ההתקוממות כנגדו (ואז לפי מה שרומז יובנל² היו גם רבים שחשבו כי טוב היה לעשות את סנקא במקום נירון לקיסר) וכשלא הצליח המרד נחשב הוא בין הקושרים ונדרש ממנו שיאבד עצמו.

טאציטוס (קורות השנים, ט“ו, ס”א–ס"ב) מוסר לנו, איך קיבל את משפט המות במנוחה שלמה בשבתו עם אשתו פאולינה ואת ידידיו בבית הקיץ בקרבת רומא, ואיך כשביקש לכתוב צוואה לפני מותו, לא הניח הקנטוריון, אז אמר סנקא לידידיו: “כיון שמעכבים אותי מלבטא לכם בכתב את תודתי על שירותכם, אני מנחיל לכם רק דבר אחד חשוב: את תמונת חיי, זכרונה יהי שמור אצלכם בכבוד”. – כשזלגו עיניהם דמעות, אמר להם סנקא בתוכחה: “והיכן הם דברי החכמה, ואיפה הן מחשבות השכל אשר הוריתי תמיד להחזיק בהן כנגד כל פגע? הכי לא היתה ידועה לנו אכזריותו של נירון? ומה נשאר לו אחרי שרצח את אמו ואת אחיו מאשר להרוג גם את מדריכו ומורו?” אחרי כן חיבק את אשתו והשביע אותה להשתלט על אבלה ולמצוא בהסתכלות במידותיו ובדרכי חייו נוחם על מיתתו. היא ביקשה למות עמו יחד, וגמרו לאַבד עצמם שניהם, אך היא נפצעה רק קשה ולא נתנו לה למות ונשארה עוד איזה זמן בחיים. – הסיפור המזעזע משלים את התמונה המזהירה של החכם, אשר אמת אחת בלתי־מתמוטטת שלטה בדעותיו ובחייו, וזה מה שעושה אותו למופת.

ד. ספריו ומכתביו

אם כתב כבר בימי נעוריו שירים ומאמרי מחקר והגיון, לא נשמרו, וקטעי רשימות אפשר שנכנסו לתוך ספרים מאוחרים (כמו בודאי רשימות על הנילוס מזמן שבתו בארץ מצרים, שהשתמש בהן בספרו “מחקרי הטבע”). מטעם זה לא נכונה תמיד לפי דעתי דרך החוקרים לשפוט על פי מאמרים בודדים על מאורעות מסויימים בזמן חיבור הספרים. קוינטיליאנוס, המדריך השנון בדרכי המליצה (חי 100–35, היה גם כן יליד ספרד שבא לרומא) מזכיר, שחיבר סנקא נאומים, שירים מכתבים ושיחות. הוא מבקר קשה לסגנונו וגם לתוכן דעותיו, שאינן מתקבלות תמיד על דעת הבוחן אותן בהגיון והוא זועם על הנוער המחבב ביותר את ספריו, אבל הוא מכיר גם את יתרונותיהם המרוּבים, את הכשרון הנפלא והידיעות הרחבות של המחבר ופתגמיו הנעלים והתעסקותו כמעט בכל מקצועות המדע והתועלת מקריאת ספריו לידיעת המידות³. טאציטוס, בדברו על ההספד שנשא נירון על מות קלודיוס, אומר כי הנאום, אשר מחברו היה סנקא, הצטיין מאד ביפיו, כי היה למליץ הזה הכשרון להתחבב על שומעיו⁴.

מן החיבורים הקדומים בזמן היה ספר על חיי אביו (de vita patris שנשאר ממנו רק שריד קטן, וגם קטע אחד יותר גדול מחיבור “על הנישואין” de matrimonio) נחשב על נסיונותיו הראשונים בספרות. מהחיבורים ההגיוניים שנשארו כפי גודל ערכם והועתקו הרבה ונעשו למקורות חשובים ביותר ללימודי המוסר ולידיעת התרבוּת העתיקה, נתחברו:

בימי קליגולא:⁵ למרציה (נכתבה אחר שמת בנה בשנת 40); שני הספרים הראשונים “על הכעס” (כנגד כל היצרים הרעים; הספר עשה רושם כביר אף על הקיסר קלודיוס).

בימי קלודיוס: אגרת התנחומים מגלותו לאמו הלוויא וגם השירים הקטנים משם; המכתב לפוליביוס, המכיל גם בקשה שיחוננו אותו; חלק שלישי מספר “על הכעס”; “על קוצר החיים”, מוקדש לפולינוס.

בימי נירון: “משחק על מות קלודיוס”; “על החיים המאושרים” ו“על המרגוע”; “על מנוחת הנפש”; “על החסדים”, ספרים א–ו ומאוחר להם ספר ז; “מחקרי הטבע” (שעסק בהם כפי הנראה כבר בקורסיקה); “על ההשגחה”, מוקדש ללוציליוס; “מכתבי מוסר” שלוחים ללוציליוס המפקח המדיני בסיציליה (בתרגומנו העברי נספח לכל חיבור מבוא קצר על תכנו וזמנו).

את “מחקרי הטבע” כתב בסוף ימיו כשויתר על כל עסקים ועזב כל דאגה לרכושו למען שקוד יומם ולילה רק על בעיות העולם והחיים. את ארחות חייו בשנותיו האחרונות הוא מתאר בעצמו במכתב פ"ג.

מיחסים לו גם חיבורים דרמטיים. נמסרו בשמו טרגדיות, רובן על נושאים מהאגדות היוניות, הרקולס, אגממנון, אדיפוס, בנות טרויה, תיאסטס, פידרא – חומר שעסקו בו רוב המשוררים העתיקים. מבקר מומחה כההיסטוריון ראנקע (במאמר משנת 1888) מוצא בהן את הרעיונות המדיניים של סנקא, אבל יש גם שחשבו אותן למזוּיפות. ידוע כי נירון קיסר אהב לנסות כוחו בחיבורים שיריים. לפי טציטוס (קורות השנים, י“ד, ט”ו) קרא שיריו במסיבת ידידים, וכן מספר דיו קסיוס (ס“ב, כ”ט) וטציטוס מזכיר גם (שם, נ"ד) כי חיבת נירון לשירה השפיעה על מורו, לפי זה אולי סייע סנקא לנירון במליצה ורעיונות לטרגדיות ותיקן אותן, אבל אינן שלו. גם את הדרמה “אוקטביה” חזרו לחשוב כמזויפה⁶. יותר קרוב לקבל כחיבור סנקא בעצמו את הפארודיה “משחק על מות קלודיוס” (בחרוזי קינה נמצא חיקוי לקינת הקובה ולמקהלה בטרגדיה “הרקולס”).

בכל אופן אין המחבר בשירי־שעשועים אלה מורה נתיבות, והם מחוץ לכתבי ההגיון החשובים שלו ובעצמו אינו מזכיר אותם ואינם נכללים בהוצאות הרבות של כל ספריו. יש מוצאים את הטעמים כנגד הטרגדיות בלתי־מכריעים⁷. אבל לי נראה כמכריע דבר שלא השגיחו בו: אילו היו הטרגדיות יצור רוחו היה מרבה להזכיר אותם בכתביו המאוחרים, ביחוד במכתבים ובמחקרי הטבע.

כשרון מיוחד יש לו להסביר את הרעיונות. לתכלית זו הוא מרחיב את הדברים וחוזר עליהם הרבה ומשתמש בדוגמאות מן הנסיון הרווח ומספורי מעשיות, היסטוריים או אגדיים, ועל ידי זכרון מאורעות רבים השאיר חומר לידיעת דרכי השלטון והתנהגוּת ההמון. את סגנונו המלוטש והנוצץ בצמצומו בלשון רומית אי אפשר לחקות בתרגום עברי, אבל התאמצנו ליתן לו ביטוּי דומה ולהעיר בכל מקום שאפשר על דברים קרובים בספרותנו העתיקה, באופן שהקורא העברי אינו נמצא לעולם תועה בשדה אחר וניתק מנחלתו אלא תמיד בתחום השקפת עולם אחידה והגיונות שאינם זרים לו והוא מכיר ערכם האנושי העולמי.

ה. יחסו ליהדות וליהודים

אבות הכנסיה הנוצרית התפעלו כל כך מרעיונות סנקא על אלהים ועל רוממות הנפש ואהבת הבריות והמידות המוסריות, שראו אותו כמעט כבן האמוּנה החדשה. לקטנציוס (בראשית המאה הרביעית) אומר על דבריו שהם “כמעט ברוח הקודש”⁸ וטרטוליאנוס אומר תכופות “אחד משלנו”⁹. וכיון שכך, ושהיה גם בן דורו של פאולוס, המציאו חליפת מכתבי ידידות (י"ד במספר) בינו ובין השליח. אבל כוונת מעריציו הנוצרים לא יכלה להיות בקשר עם אמונתם המיוחדה החדשה, אשר אין אף אות אחת בכל ספרי סנקא מרשה להתבאר כמו רמז עליה, אלא בקשר עם רעיונות הנביאים ומשוררי תהלים, זאת אומרת: עם רעיונות היהדות העתיקה. לאבות הכנסיה נחשבה זאת לעומת העולם כנצרות. ואם אנחנו נאמר כי סנקא מדבר כאחד משלנו, ואין שום רושם שקלט דברים מתוך כה"ק (שלא היה נמנע מהזכיר, ושהיו בהכרח גם משפיעים על סגנון דבריו בהזכירו את האֵלים) הרי זאת רק עדות כי השכל האנושי הוא אחד וכי בדרכים שונות מגיעים לאותן הדעות המוסריות העליונות. בספרים שנותרו ממנו יש רק במקום אחד בעקיפין זכר ליהודים ברומא, כשהוא מביא בין דוגמאות למנהגים חיצוניים בעבודת האֵלים את הדלקת הנרות בלילי שבתות (במכתב צ"ה), ואין אצלו שום דבר ממקור יהודי נוגע בהבעיות על העולם והאדם וחובותיו המוסריות, שהוא מתלבט בהן כל כך. נושאי המסורה שלנו בסוף זמן בית שני ואחר החורבן היו נדהמים ונטולי רגש המציאות, הם קיימו בעצמם “מפני ידך בדד ישבתי כי זעם מלאתני” (ירמיה ט“ו, י”ז) ונשארו סגורים ומכונסים לתוך עצמם, וכשהביא אותם המקרה במגע עם אנשים משכילים מן השליטים בעולם לא הבינו למצוא אוזן שומעת ולעורר כבוד ליסודי אמונתם. מאַלף הוא, בקשר עם סנקא, המאורע בפגישת יהודים עם אחיו הבכור גליון, אשר כבר הזכרנו, ואשר השקפותיו באמונות והדעות בודאי היו דומות לאלה של אחיו הפילוסוף. כאשר הביאו היהודים בקורינתּ אל כסא המשפט לפניו, בהיותו שר מדינת אכיה, את פאולוס, על שהוא “מפתה לעבוד את אלהים שלא כתורה” אמר להם גליון: “אילו היה זה ענין של פשע או נבלה הייתי שומע ודן כמשפט, אבל הרי ביניכם שאלה של מלים ושמות; את עניני הדת שלכם סדרו בעצמכם, אין רצוני להיות שופט על דברים כאלה – ויגרש אותם מלפני כסא המשפט” (מעשי השליחים, י“ח, י”ב–ט"ז). לא היתה היהדות אז מזויינה בדי השכלה, לדחות את התעמולה של פאולוס, ולא היה רגש לאומי די חזק, למנוע מהביא הקרע למשפט לפני השר הנכרי, שידון הוא בעניני אמונת ישראל, ולקבל ממנו סטירת לחי!

רק באחד מהקטעים מספרי סנקא שאבדו ונזכרו מאת אבגוסטינוס (עיר האלהים, ו, י"א) נמצא, שבדבריו נגד האמונות הטפלות הוא אומר כי “היהודים על ידי שמירת השבת מאבדים את החלק השביעי מחייהם בעצלות והזנחת מעשים נחוצים” (הוא לא היה שופט כך אילו ראה את היהודים ברומא בששת ימי המעשה עובדים ברוב מרץ ואינם מפסידים על ידי השבת, ואילו הכיר את יום המנוחה כמו שמתאר אותו פילון, כיום מוקדש להרמת הדעת). ועוד פסוק מביא אבגוסטינוס מתוך הספר האבוד: “כה הצליחוּ מעשי האומה הפושעת ההיא, שהתקבלה בכל העולם והמנוצחים כפו את חוקיהם על המנצחים”. על סמך מאמר זה כבר חשבו את סנקא לשונא ישראל¹⁰, אך לפי דעתי אין אבגוסטינוס מביא המאמר מלה במלה ואת הכינוּי sceleratissimae “הפושעת” הוסיף מדעתו, כי זאת היתה ההשקפה הנוצרית הרגילה, אבל ממאמר סנקא ברור שכוונתו לשבח היהודים באמרו כי המנוצחים כפו חוקיהם על המנצחים, ואין בהמשך זה מקום לכינוי של גנאי, גם הוא מוסיף שם לתהלת היהודים: “אולם אלה יודעים את טעמי מנהגיהם ורוב בני העם אינם יודעים טעם למעשיהם”.

* * *

ספרי סנקא הפילוסופיים ומכתבי־המוסר נדפסו במהדורות רבות ביסודם הלטיני, תיכף אחרי המצאת הדפוס במאה הט“ו וכמה פעמים במאה הט”ז, ואחר כך במהדורת אנטוורפן 1605 עם הערות יוסטוס ליפסיוס החשובות ובתרגומים ברוב הלשונות החדשות. מחקרים רבים עוסקים בהערכת חייו וספריו בכלל ובאחדים מהם ביחוד. מהדורה שלמה לטינית בבקורת על יסוד כ“י ובצרוף קטעי הספרים שאבדו ומפתח מועיל מאד לתוכן כל הספרים היא זו של טייבנר, ליפסיאה 1887, ע”י פרופ. פ. האאזע (בה השתמשנו, עם צירוף תיקונים על פי נוסחאות אחרים). מן המחקרים המפיצים אור על הספרים וזמנם יצוינוּ פה אחדים:

Jonas, De ordine librorum Senecae, Diss 1879

Hochart, Etudes sur la vie de Seneque, 1885

Diepenbrock, L. A. Senecae viat, Amsterd. 1888

Alfred Gerke, Seneca-Studien, 1895

(בקורת רחבה, מקיפה ביחוד את כתבי היד המרוּבים למחקרי הטבע אבל גם פרטים מחיי סנקא).

Karl Muenscher, Senecas Werke, 1922

(הרבה השערות נכונות על זמני החיבורים).

התרגוּמים העבריים נעשו בזמנים שונים במשך עשרים שנה שעברו.

א. ק.

תל־אביב, תמוז תש"ג.

---

עַל הַהַשְׁגָּחָה הָאֱלֹהִית –De Providentia

מאת

לוקיוס אנאוס סנקה

מפני מה יסורים באים על הצדיקים, אם ישנה השגחה¹

מבוא

החיבוּר נשלח לפקיד רומי לוּציליוּס הצעיר, מדינאי משכיל ממשפחה מיוּחסת שנתמנה לשליט בסיציליה והקדיש כל זמנו החפשי לשירה ולמחקרים בפילוסופיה. הוא ידידו החביב של סנקא, אשר לו שלח גם את “מכתבי־המוּסר” (במכתב ע"ט מדוּבר על נסיונו לחבר שיר על ההר אֶטנה) ואת “מחקרי הטבע”. זמן כתיבת החיבוּר הוא אחרי שוּבו מגלוּתו בקורסיקה, בימי הקיסר קלודיוּס (לפי זה מאוחר הרבה ל“אגרת לאמו הלוויא”) ונראה כי מפני שהענין – בירור שאלת “צדיק ורע לו” – היה קרוב ללב אנשי הדת וביותר לאבות הכנסיה הנוצרית, אשר שמחו למצוא בספרו של הפילוסוף רעיונות תנ"כיים, הציגו אותו המעתיקים בראש ספרי סנקא. החיבוּר מצטיין במליצתו הרמה וברעיונותיו הנעלים.

מציאוּת השגחה אלוהית בכלל ברוּרה למחבר מתוך הסתכלוּת בטבע (כמו שהסתכלוּת זו בסוף ספר איוב באה כדי להעלות מעל לכל ספק את ההשגחה העליונה), ואף הרעות הרבות לצדיקים הוא מכיר כמתאימות לטבע, בהיותן חינוך קשה להם, כדרך שנותן אב לבנים ולא לעבדים; היסוּרים הם של אהבה ולחיזוּק כוח האדם (א–ב). הוא מוסיף לבאר אותם בהוכיחו שאינן רעות כלל וכי לפעמים הן תרוּפות וחסד וכבוד לסובלים. “האושר הוא נחלת ההמון הגס והנפשות הנמוּכות; חלק אדם גדול הוא להכריע הפגעים” (ג–ד). מה שאנו מפסידים בחיינו לא היה מעולם קניננו המוחלט. אין האלהוּת מטילה על האדם לסבול דברים רעים באמת, ז"א שהם לחרפּה לנפשו ומשפּילים כבודו; כל היסוּרים האחרים יכול המשכיל לקבל בהכנעה בפני הגורל, והוא צריך גם להבין שהוא נעשה בזה למופת לרבים. דוגמה נפלאה מאת החכם דמטריוּס למסירות נפש מאהבה לרצון אלהים (ה–ו).

עַל הַהַשְׁגָּחָה הָאֱלֹהִית

א

שאלת אותי, לוציליוס, מפני מה, אם העולם מתנהג בהשגחה, רעות רבות מתרחשות לאנשים טובים. אמנם יותר נקל היה להשיב על שאלה זו בחבוּר ספר שלם, להוכיח בו ממשלת ההשגחה בעולם וכי האלהים שמים לב למה שעובר עלינו. אבל כיון שגמרתי אומר לקחת פרט אחד מן הכלל ולפתור כעת את הקושיה האחת, מבלי להאחז בסבך הויכוח הכללי, לא תכבד עלי העבודה שאני נגש אליה, להיות מליץ יושר לאלהים.

כדבר מותר הוא לענין זה להראות, כי מפעל כה גדול לא יוכל להתקיים בלי שומר, וכי מרוצת הכוכבים במסילותם לא תוכל להיות תולדת דחיפה מקרית, וכי מה שסדר המקרה לבדו על נקלה שב ומתבלבל ונתקל; כי הסבוב הזה, שאינו נפסק, ושממשיך את פעולתו על־פי חוק נצחי ומושל בדברים כה מרובים בים וביבשה ומפיץ נגוהות בזיו גדול כל־כך מתוך האור הצפון, אי־אפשר שיהיה מוצאו מחומר תועה בלי סדר; וכי מה שהתלכד בלי כוונה, לא יעמוד ולא ירחף באמנות רבה כזאת, שישאר כובד מרחבי הארצות תלוי במנוחה מתחת לשמים המתנועעים מסביב, ושיוסיפו מי הים לנזול בבקעות בגבולותיהם להרוות ארץ ולא יעברו הגבול גם כשיגאו הנהרות, ושתוציא האדמה את פריה האדיר מן הזרעים היותר קטנים. אפילו מה שנראה כאילו הוא בא בערבוביה בבלי קביעות, כמו הגשמים והעננים, החזיזים והברקים והתבערה המתחוללת בהתפוצצות ראשי הרים ורעש אדמה מתמוטטת, וכל תנועה שמעוררים במרחבי ארץ חלקי הטבע המזדעזעים, אינו בא בלי שיטה, הגם שהוא בא פתאום. כי יש יסוד לכל אלה הדברים לא פחות ממה שיש לכל הדברים הנפלאים אשר אנחנו מוצאים במקומות שונים, כמו מעינות חמים בתוך הנהרות או שטחי איים חדשים המתנשאים בלב ימים. אם יסתכל איש, למשל, בגדות הים ויראה איך הן מתרוקנות כשהזרם נסוג אחור, ובמשך זמן קצר הן חוזרות ומתכסות, על נקלה יאמין, כי תנועה סנוורית היא הצוברת את הגלים ודוחפת אותם לתוך הים, ותיכף דוחפת אותם להתפרץ מחדש לבקש את המקומות שהניחו. ובכל זאת הן לגידולם ניתן חוק, ולפי השעה והיום הם מתעצמים או מתמעטים, הכל לפי פעולות הירח, אשר את פקודיו שומרים זרמי אוקינוס. אבל על אלה עוד אדבר בשעה אחרת, ביחוד כיון שאין אתה מטיל ספק בהשגחה, רק מציע שאלה על אודותיה.

חפצי שתשוב ותתפייס לאלהים, אשר כה מרבים להיטיב לעושי טוב. הן גם כנגד הטבע הוא שיזיקו הטובים לטובים. בין בני־אדם עושי טוב ובין האלהים יש כמין קשר ידידות, והקושר אותו הוא הצדק. אני אומר: ידידות – אבל באמת היא קרבת אחוה ורעות. כי האדם הטוב רק בקוצר ימיו הוא שונה מאלהים, ובכלל הוא תלמידו² ההולך בעקבותיו ונחשב כבן לאביו זה הנעלה, המייסד ומחנך אותו בדרכי הצדק, כמו שהאבות הותיקים מגדלים את ילידיהם. לכן, כשהנך רואה אנשים טובים ורצויים לאלהים שרויים בצער או עמלים בזיעת אפם לעלות במעלות, בעת אשר הרשעים רוויים מתענוגות החיים וחמודותיהם, זכור, כי גם לנו רצויה אצל בנינו הענוה, ואצל עבדינו המשובה; את אלה אנחנו מדריכים בחנוך קשה, ואלה רשאים להרבות בחוצפה. כן תשכיל לדעת במעשה אלהים: את האדם הטוב איננו מניח בחיי תענוגים, כי אם מנסה הוא אותו ומחזק אותו ומכין אותו לקרבהו אליו.

ב

מפני מה צרות רבות באות על הצדיקים? באמת לא תאונה לצדיק רעה לעולם, כי שני הפכים הם שאינם מתאחדים³. כמו שכל הנהרות וכל זרמי הגשמים היורדים ממרום, עם המעינות בעלי סגולות רפוּאה הנובעים מתחת בעזוז כוח, אינם משנים אף במקצת את טעם מי הים, כן לא תוכלנה הצרות האופפות על גבר אמיץ־לב לשנות את תכונת רוחו. הוא נשאר נצב ולוחם ומושך את כל המעשים שיסייעו לחפצו⁴, כי כוחו גדול מכל מה שסובב אותו. אין זאת אומרת, שאיננו מרגיש ביסורים; אבל הוא גובר עליהם. הוא נשאר שאנן ושליו ומתנשא על המקרים. הצרות הן לו כעבודות חנוּך ותרגילים. הן כל גבר ובעל רוח נדיבה שואף לעבודות הגונות ונכון למפעלים כבירים, אפילו אם סכנה כרוכה בהם. לכל שוקד על עבודה, הבטלה היא כעונש. אנחנו רואים את המתגוששים, החפצים להרבות את גבורתם, שהם מתאבקים ככל האפשר בגבורים מצויינים, ודורשים ממתנגדיהם שהם מתכוונים להתחרות עמהם, שישתמשו בכוחם היותר גדול. רצוי להם שהם מוכים ונפצעים, ואם אינם מוצאים יחידים שוים להאבק עמהם, הם מתחרים בלוחמים מרובים. מעלת איש נחלשה, כשאינה באה לידי נסיון⁵. את כוחה וגבורתה היא מראה במה שהיא יכולה לסבול. דע לך, כי ממש כן צריכים להתנהג הטובים והישרים, למען לא יפחדו מגורל קשה ולא יתאוננו על גזרה רעה. יגיע עליהם מה שיגיע – את הכל יחשבו לטובה⁶, וגם יהפכו לטובה. אין גם השאלה: מה אתה סובל? כי אם איך אתה סובל? הלא תראה, כי הבדל יש בין החיבה של האבות ובין החיבה של האמהות לילדיהם, הללו חפצים שיתרגלו בניהם לעבודה באביב ימיהם, אין מניחים אותם לשבת בטלים אפילו בימי חופש, ומכריחים אותם לעבוד בזיעת אפם וכשדמעות נושרות מעיניהם, בעת אשר האמהות חפצות לשאת את ילדיהן בחיקן, להחביא אותם בצל, להציל אותם מדמעה, מיגון ומעבודה קשה. והנה הדעה האלהית ביחס לטובים ולישרים היא ברוח האבות. חובב אותם אלהים מאד ואומר: יעמלו נא ויסבלו צרות ומכאובים, למען ירכשו להם גבורה! המפוטם נעשה רפה־כוח וחולה לא רק בכל עבודה, כי אם בתנועה לבד ולבסוף גם מכובד משא גופו עצמו. האושר שלא חובל מעולם לא יוכל נשוא פגע, אבל במקום שאדם רב ריב תמידי בפגעים רעים, הוא מתחזק על־ידי תלאותיו ולא יסוג עוד אחור מפני כל צרה שתבוא; ואפילו אם נפל, יוסיף להלחם כשהוא כורע על ברכיו. אתה מתפלא על אשר האלהים, באהבתו הרבה לטובים ובחפצו שיעלו במעלות ויתרוממו ככל האפשר, חולק להם גורל, שצריכים הם להתחנך לשאת אותו? בעיני לא יפלא. יש אשר עולה הרצון לפניו והוא צופה ורואה אנשים גדולים נאבקים בצרה שבאה עליהם. הן גם אנחנו מוצאים עונג לפעמים בראותנו עלם מלא רוח־עז פוגע בחניתו בחיה רעה שהתנפלה עליו, או עומד לבלי־חת בשעה אשר אריה מזנק לקראתו, והמחזה הוא יותר נעים במדה שהעושה זאת הוא יותר נכבד לנו. אין חפצי לאמר, כי אלה הם מעשים היכולים למשוך עליהם מבטי־אל; הן ילדותיים הם וראויים רק כשעשועים לאנשים קלי דעת. אבל זה הוא מחזה נכבד וראוי שישקיף עליו אלהים בהיותו עוסק בפעלו, וזה הוא זוג כדאי לרצון אלהים: אדם חזק נלחם בגורלו הקשה, אפילו אם בעצמו גרם לזה. אני אומר, כי לא יוכל אל־עליון למצוא דבר יותר יפה בעולם, אם רק חפץ הוא לשים לב לזה, ממחזה אדם כמו קאטו העומד הכן אף אחרי אשר בני סיעתו נפלו כמה פעמים, ומרים ראש בגאון בתוך משואות המדינה⁷. “אפילו אם יכרעו הכל תחת עול מושל יחיד, – הוא אומר, – אפילו אם הלגיונות סובבים כל הארץ והאניות שומרות נתיבות הימים וחיל ציזאר סוגר כל השערים – לקאטו יש מוצא! בידו האחת יעשה לו נתיבה רחבה לחופש; החרב הזאת, אשר נשארה טהורה ובלי כתם גם בימי מלחמת האזרחים, היא תפעל עתה פעולה טובה ונדיבה; את החופש אשר לא יכלה לרכוש למולדת – אותו תרכוש למען קאטו! קרבי, נפשי, למפעל הזה אשר כבר רבות בו הגית, והחלצי מכל הענינים האנושיים. הנה כבר גם פטריוס ויובּא התחרו זה בזה ויפלו חללים איש ביד רעהו⁸. ברית נעלה היא שנאלצו לכרות, ברית גבורים; אבל אין גם כמוה ראויה למעלתו. לא לכבוד הוא לקאטו לבקש מאיש אחר את המות, כמו שלא יבקש ממי שיהיה את החיים כמתנת חסד”. ברור הדבר, כי בששון השקיפו האלהים, איך אדם זה הנוקם נקמת עצמו בעודו דואג להצלת אחרים, המורה את הדרך לנמלטים ועוסק בלמודיו עוד באישון לילה, תקע פתאום את חרבו לתוך לבו הנבר⁹ ויבחר להוציא בידו את בני מעיו ולשלח מקרבו לחפשי את כוח־החיים הטהור, לבל יחלל אותו מגע הברזל. מטעם זה אני חושב גם, שלא היה הפצע נאמן ומספיק בתחילה: לאלהים החיים והקיימים לא היה די לראות פעם אחת את קאטו¹⁰. עוד עכבו את צדקתו, קראו אותה לחזרה, למען תתראה כתפקיד יותר קשה. כי אין הגבורה רבה כל־כך למסור נפשו למות, כמו לחזור ולבקש אותו. למה לא יביטו אלהים בחניכם היוצא והולך לו באופן כה ראוי לכבוד ולזכרון? המות מרומם את האנשים, אשר את אחריתם מהללים גם המתיראים מפניו.

ג

ועתה אני חפץ להוכיח בהמשך דברי, כי מה שנראה כדבר רע אינו כן באמת. בתחילה אני אומר, כי מה שאתה קורא פגע קשה וגזרה רעה אשר אתה קץ מפניה, דבר זה הוא לטובת האדם אשר התרחש לו, וגם לטובת הכלל, אשר לו דואגים האלהים יותר מאשר ליחידים. ועל זה אוסיף, כי הפגעים באים על בני־אדם לרצונם, וכי אף אם אינם רוצים בהם, ראויים הם לפגעים. עם זה אבאר גם, כי מאורעות כאלה הם תוצאות גזרה הבאה בצדק על אנשים ישרים, על־פי אותו החוק בעצמו שהאנשים ההם ישרים. ולבסוף אוכיח, שאין צורך כלל להמלא רחמים על גורל אדם כשר; כי אמנם יכול הוא להחשב כאומלל, אבל לא יוכל להיות אומלל.

מכל מה שאני טוען, נראה כיותר חמור המאמר הראשון, כי הפגעים שאנחנו מתיראים ומפחדים מפניהם הם באמת לטובתנו. על זה תשיבני: “וכי לטובתך הוא לסבול עונש גלות, לבוא לידי עניות, לידי שכול ואלמון ולחרפות וחרם?” – אבל אם יפלא בעיניך, כי צרות כאלה יכולות להיות לטובה, תצטרך גם להתפלא על כי לפעמים ברזל ואש, ואפילו גם רעב וצמא מביאים מרפא לאדם. וכאשר תורינה אותך מחשבותיך, כי לצורך רפוּאה יש אשר חותכים עצמות או מוציאים אותן מן הגויה וחולצים ממנה גידים וחותכים אברים, אם אי־אפשר להם להתקיים מבלי שיאבד כל הגוף, אז תסכים גם, כי נכוחים דברי, כי יש פגעים רעים מתרחשים לטובה – בודאי כמו שיש גם מקרים רצויים ומשובחים, אשר הם לאסונם של האנשים אשר שמחו עליהם, ודומים למלוא בטנם של הזוללים והסובאים ושאר התענוגים המחישים את המות. בין הדברים הנעלים אשר אמר החכם דמטריוס¹¹ עוד חדש בזכרוני ומצלצל באזני המאמר: “אין דבר נראה לי יותר אומלל מן האדם אשר לא באה עליו צרה מימיו”. לאדם כזה לא ניתנה האפשרות להתגלות. אף אם את הכל מצא כפי תשוקתו, ועוד קודם אשר הביע את תשוקתו, בכל זאת משפט קשה חרצו עליו האלהים: הוא לא נראה להם כדאי שיגבר אף פעם אחת על מזלו, על היסורים הללו, אשר דוקא לאדם נבזה מוג־לב אינם קרבים, כאילו רוצים לאמר: למה לנו להתחרות במתנגד כזה? הן מהרה יפול כלי־זינו מידו. אין צורך להראות גבורתנו נגד אדם כזה; כאשר רק נאיים עליו קצת, יברח. הוא ילאה, כאשר אך נשים פנים בו. עלינו לבקש מתנגד אחר למען האבק בו, כי חרפה היא להלחם באדם נכון להיות מנוצח. לבזיון חושב לו בעל־הסייף¹², שילחם עם חלש ממנו, כי יודע הוא, שאין תפארת בנצחון אם רוכשים אותו בלי סכנה. כן עושה גם המזל¹³. הוא מבקש לו את היותר חזקים וראויים לו, עובר על אחרים בגועל נפש, מתגרה רק במי שהוא קשה־עורף ועומד זקוף וכנגדו הוא מנסה את כוחו. הוא מנסה באש את מוציוס¹⁴, בעניות את פבריציוס, בגלות את רוטיליוס, ברעל את סוקרטס, ובמות את קאטו. אין אדם נעשה למופת זולתי על־ידי פגע רע. האם אומלל הוא מוציוס, כשיד־ימינו שלוחה אל האש אשר לאויביו והוא סובל ברצונו את עונש שגיאתו? האם בעבור אשר בידו השרופה באש הוא מגרש את המלך, אחרי אשר ביד חזקה לא הצליח לעשות זאת? או אפשר יעלה על דעתך, כי אשרו היה יותר גדול, לוא היה מחמם את ידו בחיק אהובתו?

האם אומלל הוא פבריציוס בעבור שהוא עודר את שדהו בשעה שהוא חפשי מעבודת המדינה? בעבור אשר מלחמה לו עם פירהוס וגם עם העושר? הכי הזקן הגבור הזה אומלל בעבור שהוא אוכל על שולחנו את אותם הירקות והשרשים אשר עקר בעצמו מחבל אדמתו? מה דעתך, האם אשרו היה גדול יותר, לוא היה ממלא את בטנו דגים שנצודו בחוף רחוק ועופות מארצות נכריות? לוא היה מעורר בעזרת שבלולים מן הים העליון והים התחתון¹⁵ את האצטומכא העצלה העמוסה עד כדי הקאה? לוא היה מכין לו ציד יפה ביותר, שעלה בשפיכת דמים לרוב, ומעטר אותו בעטרה של פירות מיובשים?

או אומלל הוא רוטיליוס, בעבור שהשופטים אותו עתידים ליתן דין וחשבון עד סוף כל הדורות? בעבור שבחר לסבול בשלות נפש יתירה שיעקרו אותו ממולדתו, משיפטרוהו מעונש גלות? בעבור כי לבדו הרהיב בנפשו להתנגד לסוללא המושל יחידי, וכאשר קראוהו לשוב, לא רק צעד לאחוריו, כי אם הרחיק נדוד? “יראו נא את המראה הזה – כה אמר בלכתו – כל אלה אשר אתה באשרך הרב עוד תמצא בעיר רומא! יראו נא המה את זרמי הדם ברחובות ועל־יד הים הסרוילי¹⁶ – גיא־ההרגה לזעומי נפש סוללא – את ראשי היועצים הזקנים, ואת גדודי הרוצחים הסובבים בעיר, ואת אלפי האזרחים הרומיים אשר נשפך דמם במקום אחד אחרי הבטחת־השלום, יותר נכון לאמר: בעקבות הבטחת־השלום שניתנה להם! יראו נא את המראה הזה, אלה שאינם יכולים ללכת בגולה!” – מה דעתך, איפוא, הכי מאושר הוא סוללא, בעבור כי בלכתו ברחוב העיר מפנים לו דרך בחרב; בעבור שהוא נותן להראות בפומבי ראשי הקונסולים המדוקרים ולשלם על־ידי הגזברים לפי חשבון מאוצר המדינה את מחיר הרציחות? ואת כל אלה עושה איש, אשר בעצמו יצר את החוק הקורנלי¹⁷.

נעיין נא בחיי רגולוס¹⁸. מה הזיק לו מזלו, כשעשה אותו לסמל אדם נאמן ולמופת בתור סובל יסורים? במסמרות דקרו את עורו, ובכל מקום שהניח את גופו המעונה, שכב על פצעיו ושנה נדדה מעיניו הפקוחות בלי הרף – כל יותר שסבל, כן תגדל תהלתו¹⁹! רצונך לדעת, איך אין הוא מתחרט על המחיר הזה אשר שלם בעד צדקתו? השיבה נא אותו לאיתנו ושלח אותו אל הסינאט! אז תראה, כי בדעתו יוסיף להחזיק. או אפשר שאתה חושב את מצנאס ליותר מאושר, בעבור שסבל יסורי אהבה ונעצב יום־יום על האשה העקשנית אשר סרבה לו ויבקש שנה לעיניו לקול מנגינות רחוקות²⁰? הן גם הוא, בהיותו שכור מיין ומשתעשע לקול אשדות מים ומרמה באלפי תענוגים את נפשו הנענה, שוקד חסר־שנה על יצועו, כמו הלז על מקום ענוייו. אבל אם לזה יש נחמה, כי בעד דבר נעלה הוא סובל צרותיו והוא צופה מתוכן אל תועלת הדברים²¹, הרי את האדם אין־אונים מרוב תענוגים וחולה מחיי הוללות מדכאה עוד יותר מהיסורים עצמם השאלה על אודות תועלת הדברים. העוונות לא הגיעו עוד באותה מידה לממשלה בקרב המין האנושי, עד שיהיה ספק בדבר אם – לוא ינתן החופש לבחור – ירבו החפצים להולד כרגולוס על החפצים להיות כמצנאס. ואם ימצא אדם שירהב בנפשו לאמר, כי בוחר הוא להיות כמצנאס, הוא בודאי, אף אם איננו אומר זאת בפירוש, יבחר להולד בתור טרנציא²².

הכי חושב אתה את סוקרטס לחסר־מזל בעבור ששתה, כידוע, את כוס־התרעלה כאילו היה סם־מרפא להגיע לחיי־נצח, והתווכח על אודות המות עד רגע מותו? הכי רעה נעשתה לו כשקפא דמו וכוח החיים אשר בגידיו התקרר לאט? האין לקנא בו יותר מאשר בהוללים הסובאים מתוך כלים יקרים, ורע רגיל בכל תועבה, אשר כבר אבדה כל זכרותו או חשוד הוא על זה, מנסך לפניהם יין על גבי שלג? הללו מקיאים ברוב צער אשר סבאו ואת מררתם הם מרגישים, וזה שתה את סם־המות ברצון ובשמחה.

בנוגע לקאטו, הרבה כבר נאמר עליו. הכל מסכימים, כי האושר היותר גדול נפל בחבלו. בו בחר הטבע בתור מתנגד נורא לערוך עמו קרב [ויגזור עליו]: אם דבר קשה הוא להיות שנוא־נפש אדירי העם – יתיצב הוא נגד פּומפּיוס, ציזאר, קראסוס! ואם דבר קשה הוא להדחות מפני אנשים פחותים – יעבירו אותו מפני וואטיניוס²³! ואם כבד הוא להשתתף במלחמת אזרחים – ילחם הוא בעד היושר בכל מרחבי עולם בעקשנות מתמידה ובלי תוצאות טובות. ואם קשה הוא לשלוח יד בנפשו – הוא יעשה זאת! ומה יוצא מכל אלה? שידעו הכל, כי אין המקרים הללו רעים, אם אדם כמו קאטו כדאי להם.

ד

האושר הוא נחלת ההמון הגס והנפשות הנמוכות, אבל חלק אדם גדול הוא להכריע תחת רגליו את הפגעים והבהלות המתרחשים בחיי בני תמותה. באמת, מי שחי כל ימיו בטובה בלי שום צער מכאיב את לבבו, הוא נשאר בחוסר כל ידיעה מן הצד השני של החיים.

אדם גדול אתה? מהיכן אני יודע זאת אם לא אינה לך המקרה להראות את גבורתך? הרי זה כאילו ירדת לבדך למשחקים האולימפיים, ואין איש בלעדיך; תוכל לקבל את הנזר, אבל את הנצחון לא השגת. לא אוכל להללך ולברכך כאיש גבור, כי אם רק כמי שנבחר לקונסול או לפרטור: בזה רק כבוד רכשת. כן אני אומר גם לאיש טוב, אם לא הזדמנה לו על־ידי מקרה קשה בחיים האפשרות היחידה להראות את כוח נפשו: “לאדם אומלל אני חושב אותך, בעבור שלא היית אומלל! עברת בדרכי החיים בלי כל מתנגד! לא ידע איש, מה שהיית יכול, וגם אתה בעצמך לא תדע זאת!” כי גם למען הכיר את עצמו צריך אדם לנסיון. מעולם לא התגלה לאיש, מה שהוא יכול, אם לא על־ידי בחינה. מטעם זה היו אנשים אשר נשאו את נפשם לצרות אשר נמנעו מהם, ויבקשו למען גבורתם, שהיתה בסכנה להכחד בערפל, שעת הכושר להתנוסס. אני אומר, כי אנשים גדולים שמחים הם ביסוריהם, ממש כמו גבורים שמחים לקראת מלחמה²⁴. שמעתי, שהתאונן בעל־סייף אחד טריומפוס בימי הקיסר טבריוס על שאין עבודה מצויה. “הנה כה חולפת לריק העת היפה!” – הגבורה מתאווה לסכנות והיא חושבת רק על המטרה, לא על מה שהיא צריכה לסבול בדרך; כי מה שהיא עומדת לסבול, הוא חלק מתהלתה. אנשי חיל מתהללים בפצעיהם, ששים ומתפארים שהזדמן להם המקרה הנעים לשפוך את דמם. אפשר שעשה כמוהם גדולות גם מי שחזר שלם מן המלחמה, אבל נכבד יותר מי שבא בפצעיו. אני אומר, כי דוקא באותה שעה עושה אֵל חסד עם האנשים אשר הוא חפץ בכבודם, כשהוא מזמין להם את המקרה לעשות דבר באומץ־רוח וכשהוא מצרף מכשולים לדבר זה. את קברניטה של הספינה אפשר להכיר בשעת הסערה, את איש־החיל ביום קרב. מאַיִן אוכל לדעת, אם רב כוחך לשאת את העניות, כל זמן שאתה מסובל בעושר ונכסים? מאין אוכל לדעת, מה רב כוחך הנפשי לסבול חרפות וגדופים ושנאת הבריות, אם עד זקנה רכשת לך רק תהלת ההמון; אם מלווה אותך על דרכיך רק חבה יתירה ושאינה פוסקת מצד כל הלבבות? מאין אדע, איך היית נושא צער חוסר־בנים, אם רואה אתה מסביב לך כל ילדיך? שמעתי אותך מנחם אחרים – אבל חפץ הייתי לראותך כשאתה מנחם את עצמך ועוצר בעדך מלהתעצב על המכאובים. במטותא מכם, אל תפחדו מפני מה שהאלהים החיים והקיימים נותנים כדבר מעורר את הנפש! התלאה היא הזדמנות מוצלחת לרחוש מעלה יתירה. בצדק נאמר: אוי להם לאנשים שתשש כוחם מרוב טובה והם נעצרים, כמו בים שקט, בעצלות ושלוה. כל מה שיקרה להם, יתרחש כדבר חדש. מאורעות קשים דוחקים ביותר את הבלתי־מנוסים. כבד העול לצוארות רכים. בחזון פצע מתפלץ לוחם־צעיר, בעת אשר איש־צבא זקן רואה במנוחה את דמו שותת, בידעו כי כמה פעמים נצח אחרי שנפצע. הנה כי כן מחזק אלהים את אשר מצא חן בעיניו ואת אשר הוא אוהב, הוא מנסה אותו ומחנך אותו! ואת האנשים אשר אנו חושבים שהוא מראה להם פּנים שוחקות, הוא חושף כחדלי־אונים ליום רעה. כי טועים אתם, אם תאמרו: יש אשר אליו לא יגיע. גם מי שהאריך לראות טובה, סופו שיורש את גורלו. מי שנראה כאילו יצא נקי, באמת רק נדחה זמנו.

מפני מה מיסר אל דוקא את הטובים במחלה ובאבל ובכל צרה? הן גם במלחמה הפקודות אשר סכנות כרוכות בהן ניתנות לגבורים. את בחיריו שולח שר־הצבא שיארבו בלילה, שיתגרו בחיל האויב, או שיתורו נתיבה, או שיגרשו משמרות. ולא יאמר היוצא לפעלו זה: המפקד לא עשה עמי חסד! כי אם: יפה דן עלי! כן יאמרו נא כל אלה אשר נטל עליהם לסבול מה שגורם בכיה לפחדנים ורכי־לב: אותנו זכה אל בנסיונות כדי להראות בנו כוח הטבע האנושי²⁵. ברחו מן התענוגים! ברחו מרוב הטובה המתשת כוח ומחלישה את הרוח, עד אשר, אלמלא דבר מתרחש שמזכיר אותו גורל האדם, הוא נרדם בשכרון שאינו פוסק. מי שפוקקים לו החלונות כדי לשמרו מנשיבת האויר, מי שמניחים ומחליפים כסויים ומעטפות על רגליו מפני הצנה, ואשר חום סמוי מן העין מתפשט בצנורות בכתלי חדר סעודתו – אותו תביא כל רוח מצויה בסכנה.

אם כל דבר נפרז הוא מזיק, הנזק היותר גדול יוצא מתוך אושר נפרז. הוא מטריד את המוח בעוררו בנפש משאות שוא ובהפיצו בתוכה ערפל תועה בין האמת והשקר. הכי לא טוב יותר לשאת עמל בתמידות ולהתרומם על־ידי זה לגבורה, מלהיות אובד מתוך אושר נפרז שאין לו קצבה? טוב יותר גם המות בעקבות סגופים, משתתבקע הכרס המלאה וגדושה.

מטעם זה נוהגים האלהים באנשים טובים וישרים גם כמנהג המורים בתלמידיהם, שדורשים עבודה יתירה מאת אלה, אשר תקוה יותר רבה יש לעתידותיהם. החושב אתה, שהלקדמונים שונאים את ילדיהם, בעבור שהם מכים אותם בפרהסיא למען הגיע לדעת מה טיבם? האבות הללו מדברים על לב בניהם, שישאו באומץ את מכת השוטים, וכשבשרם כבר קרוע והם נוטים להתעלף, דורשים מהם שיוסיפו להושיט גוום הפצוע לקבל פצעים חדשים. ולמה נתפלא, אם את הרוחות הנדיבות מנסה אלהים ביסורים קשים? המופת לגבורה איננו דבר רך ונוח. אם מכה אותנו המזל ודש את בשרנו – נשא ונסבול. אין כאן אכזריות; התגוששות היא, וכל אשר נוסיף להאבק, כן יגדל כוחנו. בתוך אברי הגוף היותר חזקים הם אלה שמרבים להשתמש בהם. עלינו למסור נפשנו למקרי הזמן, למען ירגילו אותנו בעצמם להתחזק כנגדם. לאט־לאט נהיה שוים להם בכוחנו. על־ידי התמדת מקרים מסוכנים, נלמוד לבוז לסכנות. כן גופם של אנשי האניות מתחזק כדי לסבול תלאות הים, ידי עובדי־האדמה נעשות מעוכות ורגילות עמל, זרועות אנשי החיל מסתגלות לזרוק אבני קלע, אברי הרצים נעשים קלי־התנועה. בכל אחד היותר חזק הוא הכוח שהרגיל בעבודה. לבוז לתוקף התלאות מגיעה הנפש על־ידי סבלנות. מה שיכולה מדה זו לפעול בתוכנו, זאת תוכל להכיר, כשתראה איך לאומים חסרי־כל וחזקים רק בדלותם מתרוממים על־ידי עבודה.

הסתכל נא בכל האומות הללו אשר אליהן לא הגיע עוד שלום הממשלה הרומית:²⁶ בגרמנים ובעמים הנודדים סביב נהר דאנובא²⁷. צוררים להם החורף התמידי והרקיע הקודר והמתוח על ראשם. אדמה עקרה מחיה אותם בדוחק, בדירות־תבן וצריפים הם מבקשים מחסה ממטר, על שטחי קרח המתבצרים הם סוללים להם דרך, ולצוד חיות הם נאלצים כדי למצוא מזונם. הנראים הם לכך כצריכים לרחמנות? אין דבר צריך לרחמנות, אם ההרגל עשה אותו לדבר שבטבע. מה שבתחילה נעשה מתוך הכרח, במשך הזמן נעשה לעונג. אין להם בתים ודירות קבע, זולתי מה שהם בונים להם יום־יום כשהם יגעים; מחיה דלה להם וגם אותה משיגים רק בקושי. רוחות²⁸ נוראים ואכזרים סביבם ואין כסות לעורם. אבל מה שנראה לך כמו אסון, דרך החיים הוא לעמים רבים.

לפלא בעיניך, כי אנשים ישרים סובלים מכות, למען יגבר כוחם בצרתם? הרי אין עץ נעשה חזק ואדיר, אם לא הרבו הרוחות לנשוב סביביו; וכאשר יצערו אותו, כן יתעצם וכן ידבקו באדמה שרשיו. עצים רכים וקלושים הם אלה שגדלו בבקעה רק לאור השמש. הנה כן גם לטובתם של האנשים הישרים הוא, אם מאורעות איומים עוברים עליהם בתכיפות, ובזה ילמדו לחיות בלי פחד ולשאת במנוחת הנפש מה שאינו רע מצד עצמו, כי אם נראה רע למי שאינו מביין לסבול אותו.

ה

על זה יש עוד להוסיף, כי גם תועלת יש בזה לכל העולם, אם האדם הטוב והישר עומד על משמרתו כאיש צבא ומשלים את פעלו. כוונת האלהים היא – הלא זה גם חפץ כל איש חכם – להורות, כי מה שההמון מבקש, אינו הטוב, ומה שהוא מפחד ממנו אינו הרע; אבל כדבר טוב יוכר, מה שנתן לנחלה רק לאנשים טובים, וכדבר רע מה שגרם שיתרחש רק לרשעים. הסנורים היו נחשבים לקללה, לוא היה אדם אובד מאור עיניו רק אם נקרו אותן; לכן שמו את אפּיוס ואת מטלוס לעורים²⁹. העושר איננו נחשב לדבר טוב – לכן ניתן לעושי זמה כמו אליוס: יביטו ויראו בני־אדם, כי אמנם יש כסף נקדש במקדשי־אל, אבל נמצא הוא גם בבתי זונות. לא מצא אל דרך יותר נאותה להוריד מעלת הדברים שבני־אדם להוטים אחריהם, זולתי במה שנתן אותם נחלה לנבלים וימנע אותם מאנשים ישרים.

תאמר, כי אין זה לפי מדת הצדק, שיהיה איש טוב מוכה ומעונה ונאסר, בעת אשר הרשעים מתהלכים קוממיות בריאים ושבעי נחת? – מה בכך? הרי אינו כלל נגד הצדק, אם אנשים גבורים לוקחים כלי־זינם ולנים במחנה ומגינים על המבצר בעוד פצעיהם חבושים, ובאותה שעה סריסים נבזים יושבים בשלוה בתוך העיר ומתמכרים לבושת³⁰? והרי גם זאת איננה בעיניו כנגד הצדק: בתולות צדקניות נעורות בלילה בהיכלי־אל לעבודת הקודש, ובאותה שעה הטמאות והמזוהמות ישנות על מטתן?

לעבודה נקראים היותר מוכרים שבבני־אדם. זקני העיר יושבים לפעמים כל היום במועצה, בעת אשר כל ריק והולך־בטל מבלה זמנו ברחוב או מתענג בבית־מרזח ובמושב לצים. כן הדבר ממש גם במדינה זאת הגדולה:³¹ הטובים והישרים הם העובדים, העמלים ומקריבים נפשם קרבן, והם עושים זאת מחפץ לב, לא בעבור כי גזרה מושכת אותם; הם הולכים אחריה צעד אחר צעד, והיו נכונים אף להקדים אותה, לוא ידעו את הדרך. גם בענין זה אני זוכר דבר נלבב שאמר החכם הותיק דמטריוס: “רק על זאת יכול אני להתאונן, אלהים חיים וקיימים! על שלא הקדמתם להודיעני את רצונכם. כי אז הייתי ממהר להגיע ראשון אל המקום אשר שמה דרשתם שאבוא ואשר שמה גם באתי עתה. את ילדי חפצתם לקחת ממני? – רק למענכם הולדתים. – בחלק מגויתי אתם חפצים? – קחו אותו! הרי אין זה דבר גדול; בקרוב אחזיר לכם את כולו. – את נשמתי אתם דורשים? – למה לא? לא אעכב אתכם אף רגע מלקחת, מה שאתם בעצמכם נתתם לי. כל מה שתדרשו ממני אני נותן לכם בנפש חפצה. אבל הייתי בוחר להקריב הכל נדבה, תחת לקבל על־פי דרישתכם. הכי צורך היה לקחת בחזקה? יכולים הייתם לקבל מרצוני. אבל גם עתה אינכם לוקחים ממני; כי אין דבר נגזל זולתי ממי שמחזיק בו ועוצר אותו. אצלי אין שום אונס; אין אני סובל דבר שהוא כנגד רצוני, ואינני כעבד נכנע לאל³², כי אם מסכים לו בכל, וביותר עוד אחרי שאני יודע, כי הכל נעשה על־פי חוק קבוע ודבר אשר צוה לעולמים”.

גזרה מושלת בנו, ומן השעה הראשונה בהולד איש נחתכה קצבה לשנותיו. כל סבה תלויה בסבה אחרת, ובסדר ארוך נמשכים כל מעשי הפרט והכלל. מפני זה צריכים לסבול הכל באומץ לב; הן המקרים אינם מתרחשים לפתע־פתאום, כי אם באים כדרכם. מראש ומקדם נועד לך מה שתשמח עליו ומה שתבכה עליו, ואם חיי האנשים נראים שונים מאד במה שנטל עליהם, הן סך־הכל יוצא לענין אחד: יצורים חולפים אנחנו והמקרים המוטלים עלינו חולפים. למה נרגז כך? למה נתאונן? מוכנים היינו לגורלנו זה. ישתמש הטבע כחפצו בגוף אשר הוא קנינו; אנחנו לא נחדל מהיות שמחים בכל העובר עלינו ובאומץ לב נחשוב, כי אין דבר אובד משלנו³³. מה יעשה אדם טוב? יכין עצמו לסבול המקרים³⁴. נחמה רבה היא להסחף בזרם הכללי. יהיה איך שיהיה מקור הגזרה על אופן חיינו ומותנו, לגזרה העולמית נכנעים גם האלהים. עניני האלהים ובני־האדם נמשכים בשוה במסילה שאין לשנותה. אמנם יוצר ומנהג הכל הוא בעצמו המחוקק לגזרה זאת, אבל הוא גם נכנע לה: פעם אחת צוה – ותמיד הוא מקשיב.

“אבל למה פעל אלוה עולה בחלקו את גורלות החיים ובתתו לישרים עניות ומכאובים ומקרי אבל כבד?” – אין האומן יכול לשנות את החומר; הוא צריך לקחת אותו כמו שהוא. יש דברים שאינם יכולים להפרד מהסגוּלות הקשורות בהם ותלויים בעצמותם, כי ענין אחד הם אשר לא ניתן להתחלק. יש יצורים בעלי טבע חלש ונוטים להיות נרדמים או מתנמנמים, עשויים מיסודות כבדי תנועה; אבל מי שחפץ להיות גבר ראוי לשם זה, צריך להתרגל בסבל גורל קשה. לא תמיד בדרך סלולה יתהלך, כי אם יעלה הרים וירד בקעות, על פני גלים יטולטל, ובסערה יוליך אניתו; למרות כל הפגעים הוא צריך להחזיק בנתיבתו. צרות רבות ותלאות תבואנה עליו, אבל הוא יסיר המכשולים ויפנה הדרך. באש יצורף הזהב, ובצרה נעשה אדם חזק.

ראה איך מעלת האדם צריכה להתרומם והתבונן, כי בדרך פשוטה ובטוחה לא תגיע אליה.

תְּלוּלָה הַמְּסִלָּה מְאֹד וְקָשֶׁה לַסּוּסִים בַּשַּׁחַר

לַעֲלוֹת, גַּם הוֹלֵךְ וָרַב יְגִיעָם עַד אֶמְצַע רָקִיעַ.

פַּחַד יֹאחֵז אַף אוֹתִי בְּהַבִּיטִי שָׁם מִגָּבוֹהַּ

עַל פְּנֵי אֲרָצוֹת וְיַמִּים, וּלְבָבִי מִתְפַּלֵּץ מֵרַעַד.

נוֹחָה הַיְרִידָה בְּסוֹף, אַךְ בִּזְהִירוּת יְתֵרָה יֵשׁ צֹרֶךְ:

תֶּטִיס עַצְמָהּ בַּת גַּלִּים, הַמְחַכָּה עָלַי, מְפַחֶדֶת

פֶּן אֲטֻלְטַל בְּחָפְזָה בְּרִדְתִּי, וּתְהוֹמוֹת אֶפּוֹלָה³⁵.

כשמוע זאת העלם הנדיב, אמר: “הדרך טובה בעיני ובה אתעלה; כדאי ללכת בה אפילו בסכנה שאפול לארץ”. לא חדל אז הדובר בו להבהיל את רוחו המהיר:

גַּם כִּי תִּזָּהֵר מְאֹד וְלֹא תִּשְׁגֶה וְתִתְעֶה מִדֶּרֶךְ,

נָתִיב תְּפַלֵס וּלְקַרְנֵי הַשּׁוֹר הַנּוֹרָאוֹת תַּגִּיעַ,

וְקֶשֶׁת תֶּסַלְיָה תַּעֲבוֹר וּבְלוֹעַ הָאֲרִי הַפָּתוּחַ³⁶.

על זה הוא משיב רק: אסור נא לי את הרכב שהבטחת לתת לי! מה שאתה מאיים עלי, מעורר ביותר את תשוקתי. אני חפץ לעמוד שם, במקום אשר גם השמש רועד ממגור. השפל והעצל מבקש לו נתיבות מבטחים; הגבורה שואפת למרום.

ו

“אף־על־פי־כן, מדוע נותן אלוה מקרים רעים להתרחש בחיי אנשים טובים וישרים?” אבל הרי איננו נותן כלל! כל רע באמת הוא מרחיק מהם, עוונות ופשעים והרהורים רעים ועצת־בצע וקנאת אחרים – מפני כל יצר כזה הוא מגין עליהם. היתכן שיבקש איש עוד גם זאת מאלוה, שיגן אף על מה שהוא למשא ולטורח לאנשים ישרים? הם בעצמם מוותרים על שמירה כזאת, כי בוזים הם לדברים חיצונים כאלה.

דמוקריטוס הפקיר את כל רכושו, כי חשב אותו לטורח לרוחו הנדיבה. הגע בעצמך, היש להתפלא אם נותן אלוה להתרחש לאדם ישר, מה שאדם ישר מבקש לפעמים בעצמו שיתרחש לו? – “יש אשר אנשים טובים קוברים את ילדיהם!” ומה בכך, כיון שלפעמים הם בוחרים להמית אותם בעצמם³⁷? – “הם נאלצים ללכת בגולה!” ומה בכך, אם לפעמים בעצמם הם עוזבים את מולדתם על מנת שלא לחזור? – “הם נהרגים!” ומה בכך, אם לפעמים הם גם שולחים יד בנפשם? – ולמה הוטל ביחוד עליהם לסבול יסורים? כדי שיורו לאחרים איך לסבול. הם נוצרו להיות מופת לרבים. דמה בנפשך, כי כך אומר אלוה: “מה יש לכם להתאונן עלי, אתם אשר בטוב ובישר בחרתם? לאחרים הרביתי מתנות שוא, ואת נפשותיהם הרודפות אחרי ההבל רמיתי בחלום ארוך וכוזב. הענקתי להם זהב וכסף וכלי־שן מחוץ, ותוכם אין דבר טוב. לוא ראיתם את האנשים ההם, שאתם חושבים למאושרים, מגואלים, מכוערים, וכמו כתלי בתיהם הם טוחים רק לעין רואים. אין זה אושר אמתי וברור, הוא רק כאין כסוי. וגם דק מאד. לכן, כל זמן שהורשה להם להתקיים ולהתראות לפני דמיונם, הם נוצצים ומפליאים. אבל אם רק יקרה דבר המפריע שלותם ומגלה הלוט, אז יתראה פתאום לעין כל כמה מן הכיעור והתועבה היה צפון מאחורי ההוד המדומה. לכם נתתי קנינים טובים באמת, עומדים לעד, מתרוממים ומתגדלים כל יותר שתתעסקו בהם ותבחנו אותם מכל צדדיהם; הכשרתי אתכם לבוז לכל דבר מעורר פחד, לתעב מאויי היצר; אין אתם נוצצים כלפי חוץ, כי הטוב שבכם הוא בקרב נפשכם. פנימה. הלא כה תבל כולה בוזה לכל אשר סביב לה ודי לה במחזה עצמה. את כל טוב באמת בתוככם נטעתי. שלא להצטרך לאושר – זה הוא אשרכם!” – “אבל יש מקרי יגון, ודברים נוראים מתרחשים אשר קשה לסבול אותם?” – “יען לא יכולתי למנוע אותם מכם, זיינתי את רוחכם וחזקתיכם על כל. סבלו באומץ לב, בזה אתם מתעלים על אלוה: הוא קיים מחוץ לאפשרות היסורים, ואתם למעלה מהם. אל תשימו לב לעניות; אין אדם עני בחייו יותר מבשעה שנולד. אל תשימו לב למכאובים; הם יִכלוּ או יכלוּ. אל תשימו לב למות; הוא רק ישים קץ או יעתיק אתכם³⁸. אל תשימו לב לפגעי הזמן; לקלוע לתוך נשמתכם³⁹ לא נתתי להם אבני בליסטראות. וקודם כל דאגתי לטובתכם, שלא תעצרו כנגד רצונכם. המוצא פתוח לפניכם! אם אינכם חפצים להלחם, יכולים אתם לברוח. לתכלית זאת עשיתי לכם את המות לדבר היותר נקל מכל הדברים הנחוצים אשר היה ברצוני להכין לפניכם. במקום פתוח לרוחה השכנתי את נשמת החיים, ועל נקלה היא נדחפת ויוצאת. כשתתבוננו תראו, מה קצרה וסלולה הדרך המובילה אל החופש. לא עשיתי לכם עכובים ארוכים בשעת יציאה כמו בכניסה, כדי שלא יהיה לפגעי הזמן שלטון רב עליכם, אם תהיה המיתה כה ממושכה כמו הלידה. כל זמן וכל מקום יורה אתכם, מה נקל להשתמט מיד הטבע ולהחזיר לו את המתנה אשר אצל. גם בעמדכם על־יד המזבח ובהקריבכם זבחי־חגיגה והכל מתפללים לאריכות ימי החיים, תוכלו ללמוד דרכי המות. הנה שור עבה ושמן כורע ונופל עקב פצע קטן, ומכה אחת מיד אדם גוברת על בהמות רבות־כוח ועצמה. בסכין דק נחתכת צומת הגידין אצל העורף, וכמעט שנפסק החבור בין הראש והגרגרת, והנה כל כובד משאה של הבהמה צונח לארץ. אין רוח החיים נעוץ בעמקי הגוף ואין צורך לעקור אותו בחרב. אין צורך בפצע חודר לקרב ולב; קרוב מאד הוא המות. לא זמנתי מקום מיוחד שיהיה לבדו מסוּגל למכת מות. הרבה דרכים יש. המעשה עצמו, שקורין מיתה, פרידת הרוח מן הגוף, מתרחש במהירות יתירה משאפשר להכיר בה. אחת היא, אם חבל מחניק את הצואר או מים סוגרים בעד הנשימה או אדם מנפץ את גולגלתו בנפלו מגבוה על קרקע קשה או אש להבה מלהטת ומפסיקה את הנשימה – איך שיהיה, הדבר נעשה במהירות, ואיך לא תתבוששו, כי מפני מעשה כה קצר פחדכם כה ארוך?”

[תרפ"ג)

---

עַל מְנוּחַת הַנֶּפֶשׁ – De tranquillitate animi

מאת

לוקיוס אנאוס סנקה

מבוא

איש תועה בדרכי החיים מבקש סם מרפּא למצב נפשו הרופף. מקרב לב הוּא נוטה לחיים הפשוּטים והטבעיים ואל האמת והיושר, אבל הוא מתפעל גם ממחזה התפארת שבהבלי החיים החברתיים ומכיר את התועלת שבהם למרות פחיתות ערכם. הוא כותב, ומתכוון לכתוב בדיוּק מה שהוא חושב באמת, אבל הוא נמשך גם אחרי מליצות יפות. החכם היוני דמוקריטוס כבר כתב ספר על צורך “ההתחזקות במידות טובות” – סנקא קורא לזה: מנוּחת הנפש. הוא מתאר את תכוּנת האנשים הנעים ונדים ברוּחם ומפני שאינם מצליחים הם זועפים על הנהגת העולם (א–ב). עצה כנגד זה, לעבוד לטובת הכלל, ואין צורך לזה בעבודה פומבית, כי יכולים להיות לתועלת גם בעבודה צנועה, וגם בלימוּדים, אוּלם גם לפעולה ציבורית העולם די גדול, ומי שנדחף אחור במקום אחד יוּכל למצוא דרך אחרת להיות לתועלת. דוגמה לזה סוקרטס (ג–ה). צריך אדם לבחון את כוחו לעוּמת המשא שהוא נוטל עליו ולבחור את האנשים הראויים להתחבר אליהם (ו–ז). רוכשים שאננות, כשמוותרים על הון ועושר, יש להתרגל בהסתפּקוּת, ואף בלימוּדים אין תועלת בהמון ספרים לאין קץ, אשר יש מקבצים אותם רק לקישוּט קירות הבית (ח–ט). כוּלנו קשוּרים בשלשלת המקרים והתשוּקות ואין לנו להתאונן. החכם רואה את כל הקנינים שבידו כמתנת חסד לפי שעה, ורואה עצמו מוּכן מראש לכל הפגעים הבאים על אחרים (י–יא). להמעיט את המרוּצה המבוהלה בלי מטרה, את “הבטלה העסקנית”. לא לעסוק בדברים רבים יחד ולא להתרגש על ידי נזקים חיצוניים (יב–יד). לשחוק על הבלי בני אדם ומעשיהם המגונים, כמו שעשה דמוקריטוס, ולא לבכות על כל אלה, כמו הרקליטוס. להשתמש חליפות בהתבודדות ובדבוּק חברים, ולתת לפעמים שביתה לנפש (טו–יז).

עַל מְנוּחַת הַנֶּפֶשׁ

א. מכתב לסנקא מאת סרנוס¹

כשאני חוקר ודורש בחדרי לבי, אני מוצא בי כמה חסרונות; קצתם גלויים וניכרים עד כדי לתפשם בכף, וקצתם נסתרים וטמונים, מהם גם שאינם תמידיים, כי אם חוזרים לפרקים, ואלה הם היותר קשים לפי דעתי, כי דומים הם לאויבים הנודדים ומתנפלים רק מזמן לזמן, עד שאינך יודע אם צריך אתה להיות מזומן למלחמה כנגדם או תוכל להשאר בבטחה כמו בעת שלום לעומתם. חבל, כי מידה כזאת אני מוצא בקרבי (למה לא אודה בפניך על האמת כמו בפני רופא נאמן?): שאין אני משוחרר בתום־לב ולחלוטין ממה שאני מתעב ושונא, אבל אינני גם כפוף לו. אינני נמצא במצב היותר גרוע, בכל זאת רבות יש לי גם לרגוז ולהתאונן. אין אני לא חולה ולא בריא.

אל תאמר, כי כל המעלות צומחות לאט מתוך התחלות קטנות ורק במשך הזמן הן מגיעות לתמידיות ולחיזוק הקיום. מאד אני יודע, כי כל מה שחותר להגיע להוד ותפארה, כמו השררה ותהלת המליצים, וכל מה שתלוי במשפט אחרים, מוסיף אומץ ברוב ימים. אחת היא, אם בנוגע לדברים אשר מהם מוצא לכוחות אמתיים או בנוגע לדברים המתיפים רק בפרכוס חיצוני למען מצוא כן; כולם צריכים לרוב שנים, ואורך הזמן נותן להם לאט את הצבע הדרוש. אבל אני ירא, פן יוסיף ההרגל, המחזק את קיומם של כל הדברים, להשריש בי יותר את המדה הגרועה. ההתנהגות הממושכה נוטעת חיבה בלב למידות רעות כמו למידות טובות. לא אוכל לבאר לך במלה אחת את תכונת המחלה הנפשית המאלצת אותי לנוע לכאן ולכאן בלי כוח להחזיק בטוב או ברע. נקל לי יותר לברר לך זאת בדוגמאות. אגיד לך מה שמתרחש לי, ואתה תקרא שם למחלה שאני סובל.

הנה אני מתודה, כי נטיה יתירה מושלת בי לקמץ בצרכי. אינני חובב לשכב במטת תפארה וללבוש בגדי הוד לקוחים מן המלתחה, כבושים במכבש משקלים כבדים ומעונים בכל מיני מלאכות כדי שיצאו מגוהצים; בוחר אני במלבוש ביתי פשוט שאינו צריך לשמירה יתירה ולא לזהירות בלבישתו. לי נעים המאכל, כשאין עבדים עמלים להכינו ולשרת בשעת המזון; כשלא זמנו אותו מראש לפני כמה ימים ולא התעסקו בו ידים רבות, רק כשהוא פשוט וקל ואין בו שום דבר דורש הוצאה רבה; מאכל מצוי בכל מקום ושאינו מכביד על הכיס ולא על הקיבה עד שיצא ממקום שנכנס. מוצאים חן בעיני עבד בן־בית שאינו מקושט ומפונק; כלי־כסף כבדים ירושת אב כפרי, לא מעשה חרש נקוב שם; שולחן שאינו מפואר בציורי־רקמה שונים ולא הגיע לתהלה בעיר על־ידי שהחליף כמה פעמים את בעליו היהירים, כי אם עשוי רק להסב עליו ולא למשוך עיני האורחים לתאוה ולהצית בהם אש קנאה. ואף כי כל אלה מוצאים חן בעיני, בכל זאת נפשי מתפעלת בראותי בית־חנוּך נערים־משרתים, המון עבדים לבושי מכלול ומקושטים בזהב יותר מבימי החגים, גדוד שמשים נהדרים, בית מלא יקר בכל מקום שתפנה, ועושר מפוזר בו בכל קרן־זוית, ואף גגו נוצץ, והמון מתכנס וסובב ירושה כזאת אשר סופה לירד לטמיון. ומה אומר על נחלי מים זכים, המשתקפים עד היסוד, זורמים סביב השולחנות, והמשתאות הראויים למסבה כזאת²? כן סובב אותי מכל צד, בבואי ממרחקי מושבי הדל, מחזה התפנוקים בכל הדרם ושאונם. מתמוטטת לאט שיטת חיי. נקל לעורר רוחי כנגד המחזה מלעמוד ולהתבונן בו. אני נסוג אחור; לא נכשל, אבל נעצב, ובדכדוך־נפשי זה אינני הולך עוד בקומה זקופה, כי כרקב הוא בקרבי במסתרים, והספק מנקר במוחי: אם לא טוב יותר חלקם של האנשים הללו? אין דעותי משתנות בעבור זה, אבל בודאי הן באות במבוכה.

אני מוצא לנכון ללכת בדרכי מורי ולהתעסק בצרכי המדינה. אני מוצא לנכון לקבל שררה ולהתעלות לכהונה, לא בעבור בגדי־השרד ואותות־הכבוד, כי אם למען היות נכון יותר להביא תועלת למיודעי וקרובי, לכל בני מדינתי ולבני־האדם בכלל. ואני חוזר ומתעורר להקשיב לעצת החכמים זנון, קליאנטס, כריזפוס³, אשר התרחקו מעסוק בעצמם בעניני המדינה, אף כי הביאו אחרים לעסוק בהם. היוצא מזה הוא, כי אם איזה מאורע חיצוני פוגע בנפשי, שאינה רגילה לסבול דחיפות ונגיחות, ואם רק מתרחש איזה דבר – כמו בחיי כל אדם – שאיני מוצא אותו לפי כבוד ואינו מרצוני, או אם דברים קלי־ערך בעיני דורשים זמני במידה יתירה – מיד אני עוזב את העסקים הצבוריים ושב לחופש. וכמו החיות, אשר אף אם יגעות הן, הן קופצות להגיע למקום רבצן, כן אני ממהר לסגור את חיי בתוך קירות ביתי. “אל יעוז איש לגזול ממני יום מימי חיי, כי אין ביכלתו לתת לי דבר תמורת ערכו הרב! בעצמיותה תדבק הנפש, בעניני עצמה תעסוק, לשום דבר אחר לא תשים לב, ביחוד לא לדבר הצריך לבוא לפני השופט; תבקש נא לה רק את המנוחה השלמה, שאין לה עסק לא בצרכי הכלל ולא בצרכים פרטיים!” – אבל בפעם אחרת, כשהגיון רב בספרים עורר את רוחי, וזכרון אנשי־מופת נדיבי־לב דפק בי בכוח, אני משתוקק לקפוץ אל שער העיר⁴ להחיש עזרה למי שאפשר בדברי, ולמי שאפשר בפעלי – אשר אף אם לא יצליח, די לו בכוונה להביא תועלת – או לעצור בתוך קהל ועדה בעד עזות אדם מתגאה בעשרו.

וכן גם בעניני השכּל ודעת. בחיי ראשי, יש אשר אני חושב, כי צריכים לשים לב רק אל הענינים בעצמם ולדבר אודותם, או יותר נכון: לתת מלים בפיהם ולהמשך אחרי המלים האלה, למען יצא שלא במתכוון מאמר שלם. “הכי צורך יש לגבּב דברים שיעמדו לדורות? הלא רק זאת כוונתך, שלא יעברו עליך הדורות הבאים בשתיקה. אבל הולך למות אתה, ואין כדאי בכל העמל לאנוש מת, שמלוים בדומיה לקברות, על כן טוב שתכתוב רק לצורך עצמך, לבלות את הזמן הנתון לך, ובסגנון פשוט, לא כמבקש תהלה ותשבחות. אין צורך ביגיעה רבה לעבודה אשר תכליתה יום עובר”. – אבל בפעם אחרת, כשרוחי מתנשא מתוך מחשבות נשגבות, הוא שואף למלים ושש להתרומם למעלה גם באומר ודברים, ולפי הענין הנשגב מתרקמת המליצה. בשעה כזאת אני שוכח את החוק והמשפּט העוצר בעדי, ואני מרקיע לשחקים וּמדבר כמי שאינו מושל בלשונו.

למה ארבה בפרטים? די להגיד, כי כן בכל דבר חולשת נפשי הולכת ונטפלת אצלי לכוונתי הרצויה. אני מפחד במצבי זה שלא אהיה נגר כמים במורד או – מה שהוא עוד יותר קשה – שלא אשאר מרחף באויר כמתנפל מגבוה, או שלא יתרחש דבר עוד יותר נורא ממה שאפשר לי לחזות מראש. הן על כל מה שנוגע לעצמנו אנחנו שופטים מתוך ההרגל, ונטית הלב מעכבת בעד משפּט וצדק. לפי דעתי, רבים היו יכולים למצוא חכמה, לולא חשבו, כי כבר מצאו אותה, לולא כחדו מעצמם כמה דברים ולולא עברו בעינים פקוחות על כמה דברים. נקל להוכיח, כי יותר ממה שחונף של אנשים זרים מזיק לנו, בחונף מצד עצמנו אנחנו אובדים. מי מעיז להגיד האמת לעצמו? ומי האיש אשר בעמדו בקרב מחנות מהלליו וחונפיו לא יעלה על כולם בשביעות נחת מעצמו? על כן איפוא זאת בקשתי: אם יש לך סם־מרפא לשים קץ למצבי הרופף, הואל נא לחשוב אותי כדאי להשיג על ידך את מנוחתי. אמנם ידעתי, כי חסרון הקביעות בנפש אינו דבר מסוכן כל־כך ואינו גורם דבר שיהיה כעין סערה בחיים. על מצבי הנפשי, שאני מתאונן עליו, אוכל לאמר בדמיון נכון, כי לא סערה, כי אם כעין מחלת־הים מציקה לי. בוא נא לעזרה והצל ממחלה זו – תהיה איך שתהיה – אדם סובל ממנה, אם גם עיניו רואות מרחוק את הארץ.

ב. תשובת סנקא

באמת הנה כבר, סרנוס יקירי, חפשתי בדומיה, אל מה אמשיל מצב נפשי כזה? ולא מצאתי לו דמיון יותר קרוב ממשל אנשים, אשר קמו ממחלה נאמנה וממושכה, אבל עוד רפיונות חוזרים להם, וחולשות מתרחשות, ואחרי שכבר יצאו מכלל סכנה עוד דאגה שולטת בהם; וגם אחרי שכבר שבו לאיתנים עודם פושטים יד לרופא⁵ ומוציאים דיבה על קצת חום שהם מרגישים בבשרם. על האנשים האלה, סרנוס, אין לאמר, כי גופם איננו בריא, אבל כי עוד לא הרגילו בבריאותם. כן כשהים שוקט מן הסערה אשר עברה עליו, עוד קצת רעדה מורגשת. אין צורך, איפוא, כלל בסמי־מרפא מובהקים, וגם נוכל לעבור על כגון אלה. אין צורך לאמר לך, שתתגבר על עצמך במקום זה, שתרגוז על עצמך במקום אחר, שתצא למלחמה על מידותיך. די בדבר אחד, אשר הוא תכלית הכל: שתבטח בעצמך ותאמין, כי בדרך טובה אתה הולך, ולא תמשך לנטות לנתיבות מסובכות של אנשים אחרים, אשר מהם גם תועים ואובדי דרך.

הנה מה שאתה מבקש הוא דבר גדול ונעלה ומן המידות האלהיות: שלא להתמוטט. את המצב הקבוע הזה שבנפש קראו היונים בשם “רוח טובה”, אוטומיה, ευθυμὶαν ⁶ והחכם דמוקריטוס כתב על מידה זו את ספרו הנפלא. אני קורא לה בשם: מנוחת הנפש. הלא אין העיקר לחקות מלים ולהעתיק השמות כפי צורתם; עלינו רק לכנות את הדבר אשר אנחנו עוסקים בו בשם נאות אשר יתאים לתכנו, אם לא לתמונתו, לשם הדבר בלשון יונית.

השאלה היא לפי זה: איך יתנהג אדם כדי שיהיה תמיד שוה ושלו ברוחו, מוצא נחת בעצמו ושמח לקראת מצבו, וכדי ששמחתו זאת לא תפסק, כי אם תשאר במדרגת נעימותה, מבלי להתנשא למעלה ומבלי להלחץ למטה; הן זאת היא מנוחת הנפש. הנני לחקור בדרך כלל, איך מגיעים למטרה זו, ואתה תבחר לך מתוצאות מחקרי הכללי את אשר יכשר לך. כשנפיץ אור על פני כל הנגע, שאנו מטפלים בו, יכיר כל איש את חלקו. אז תמצא גם אתה, כי מה שנפשך קצה במצבה, אינו ענין קשה כל־כך, כענין הרגש הזה בעצמו אצל אותם האנשים הקשורים לאומנות נהדרה בחוץ ונושאים סבל כנויים נשגבים, ובכל זאת הם נשארים במקומם רק בכחש, לא מרצונם, כי אם מפני הבושה. בכלל זה נמצאים הם כולם: האנשים קלי־הדעת, ואשר גורלם היה להם לזרא, ואשר תיאבון לשנויים תוקף אותם ותמיד יישר בעיניהם מה שכבר עזבו מאחוריהם, וכן גם הנמושות והבטלנים. על אלה יש להוסיף את האנשים אשר, כמי שנודדת שינה מעיניהם והם מתהפכים על משכבם לכאן ולכאן עד שהם נחים מרוב עיפות, כן הם הופכים ומשנים תמיד את סדרי חייהם, וכשדעתם נחה בסוף עם מה שבידם, אין זה מפני שנאת השנויים, כי אם מפני שבינתים תקפה עליהם זקנתם וקשה להם לבקש עוד חדשות. וגם אלה בכלל, אשר לא מחוזק רצונם הם ממעטים בשנויים, כי אם מתוך עצלה, והם חיים לא כמו שהם מבקשים, כי אם כמו שבמקרה כבר החלו.

אין מספר לסוגי האנשים הנכנסים בכלל זה, ואם טבעם שונה, הרי דבר זה משותף לכולם: שהם מואסים בנפשם. מוצא רגש זה הוא מחסרון ממשלה ברוחם, ומן התאוות אשר הפחד עוצר בפניהן או שאינן מצליחות. בני־אדם הללו לא מצאו עוז לעשות מה שהם נכספים או לא הגיעו למטרתם ונשארו בצפּיתם, נעים ונדים ברוחם, כדרך הנוטים אחר תאות לבם. אין להם מעמד בחיים. הם כופים עצמם לפעמים לפעולות קשות ושאינן לפי כבודם, וכשאין פרי לעבודתם, עוקץ אותם הרגש של פחיתות מעלתם אשר גרמו לעצמם ללא צורך, אבל אינם מתעצבים על שהיו עקשים בדרכים, כי אם על שלא הגיעו בעקשות זו לחפצם. אז תתקפם החרטה על מה שהתחילו ולא גמרו, והיראה מפני כל התחלה חדשה, ונפשם נטרדה ומטלטלת באין מוצא, כי אין בה הכוח לא לכבוש את התאוות ולא להתמכר להן, והיא קופאת בשהייה וחכוי של חיים בלתי־ברורים, ונדהמה באין מעשים למראה תקוותיה הנכזבות. מצב אנשים כאלה נעשה עוד יותר גרוע, אם מתוך גועל נפשם בעסקנות חסרת־הצלחה הם מבקשים מנוס בחיק הבטלה מכל עסק והגיון של התבודדות, ואי־אפשר להם למצוא בזה קורת־רוח, כי מתגעגעים הם לעניני הצבור, ונכספים לפעולות, ואינם מוצאים מנוחה ולא נחומים בחייהם כשהם לעצמם. משעה שחדלו למענם השעשועים שהם מוצאים בעסקנות ובמשא ומתן בצרכי הכלל, לא יוכלו נשוא את הישיבה בביתם ביחידות בין קירות חדרם, והם רואים עצמם נעזבים ככלי אין חפץ. מכאן המיאוס והבוז שהם מרגישים לחיי עצמם: התנודדות נפש חסרת־שלוה, אשר יגונה מתרבה בעתות הפנאי הקשה עליה. אנשים כאלה בושים להתודות על סכנת יגונם, והם נמקים ברגשי בשתם, והתשוקות הסגורות בחותם צר באין מוצא גוועות בחניקה. כה יתמוגג האומלל באלפי חליפות הזורמות על בינתו הקלושה, מחכה בכליון עינים למוצא כל התחלה, אבל גם מתאבל על סוף כל דבר, עד שהוא מתעב את שעות הפנאי וזועק על שאין לו מה לעשות, ומביט בקנאה ואיבה על הצלחת אחרים. כי הקנאה מתפרנסת מן הבטלה הארורה. אדם משתוקק לראות את כל האחרים נכשלים, בעבור שלא מצא הוא עוז בנפש להתקדם. ומתוך כעס זה על התעלות אחרים ויאוש מתקות עצמה, הנפש מתלוננת על מזלה וזועפה על הנהגת העולם, וחוזרת ומסתתרת בקרן־זוית עם העונש אשר הוטל עליה, וקצה בחייה. כי הטבע עשה את נפש האדם ערה ועסקנית, נעים לה כל מה שגורם לה להקיץ מתרדמה ולהחלץ מתוך עצמה ונעים זה אפילו לנפשות פחותות. גם הן מתאוות להטרד בעמלים ויגיעות. כמו שספחת נכספה ליד גורדת בה וכמהה לנגיעתה, וכמו שבשר המצורע מוצא נחת בכל מה שממרק ומזעזע אותו, כן ממש, לפי דעתי, הנפשות, אשר התאוה דבקה בהן כספחת, מוצאות עונג בפעולה מיגעת הבשר. הן יש דברים גורמים קצת עונג גם לגוף כואב, כמו להתהפך על משכבו ולנוח על הצד שאינו דוה, לשנות את מצבו כפעם בפעם כמו שעושה אכילס אצל הומירוס⁷, מטה עצמו לפנים וחוזר ומפשיל גופו לאחוריו ומשנה כמה פעמים את מושבו, כי כן דרך החולים שאינם סובלים זמן רב את מנוחתם ומתאמצים להקל מכאובם בשנוי מצבם. זה גם שורש דבר הנסיעות למקומות שונים. בני־אדם מבקשים שעשועים בחוף הים, מואסים במה שנמצא בקרוב ונודדים לקצוי ארץ ואיים רחוקים. “נסעה ונלכה למדינת קמפּניא!” אבל חיש מה הנפש קצה בארץ חמדה זאת. “לא, כי ליערות נעזבים⁸ נרים פעמינו, בודאי נמצא בתוך שוממותיהם מה שישעשע אותנו ויענג את עינינו במחזות מקומות נוראים, אחרי שהרגילו במחזות הוד ותפארה!” – “ועתה נעבור לטארנט, כי שם חוף מהולל ואויר טוב ביחוד להתגורר שם בחורף, ורחבת ידים שם לעם רב!” – “ועתה נשוב ונכנס לעיר, לרומא! כבר אָרך הזמן שלא שמענו את שאונה והמונה. כדאי להשתעשע עוד הפעם במחזה דם אדם!”⁹. כן נודדים מנסיעה לנסיעה וממחזה למחזה, כדברי לוקרציוס:

“כֵּן מִפְּני עַצְמוֹ בּוֹרֵחַ כָּל אֶחָד”.

אבל לשוא! כי להמלט מעצמו לא יוכל אדם. הן רודף ומלווה האדם את עצמו, ולהפטר מבן־לויתו זה הוא דבר שאי־אפשר.

לכן עלינו לדעת, כי לא במקום נמצא שורש הרעה, כי אם בנו בעצמנו. כשיש צורך לסבול קצת, אנו חסרי־אונים. אין בנו די חוזק לא לעבודה ממושכה ולא לשעשועים ארוכים קצת, וכל התמדה, אם בשלנו או בשל אחרים, למורת רוח היא לנו. דבר זה עינה כמה אנשים עד מות, כי בחליפות תשוקותיהם חזרו תמיד אל הראשונות ולא נשאר להם כל מקום לחדשות, ויהיו להם החיים והעולם לזרא. הלא זאת היא קינת ההוללים שהשתגעו מרוב תאוות: “עד מתי יהיה הכל אחד?”

ג

ועתה הנך שואל, במה אפשר לעזור לך, כדי שלא תקוץ בחיים? לפי דברי אתינודורוס:¹⁰ “העצה היותר טובה היא, להטרד בעסקים, בעניני המדינה ועבודת האזרחים. כי כמו שיש אנשים מבלים את יומם בחום השמש בחלוץ עצמות ותנועות הגוף, וכמו שהוא לתועלת המתגוששים, אם הם מתעסקים זמן רב בחזוק זרועותיהם ובגדול כוחותיהם, בהיות זאת משאת נפשם היחידה, הלא כן גם לכם, המתכוננים להשתתף במלחמת התושבים בקרב המדינה, טוב ויפה להיות רגילים בעסקים. מי שגמר בנפשו להשתלם, למען היות לתועלת לבני המדינה ולכל בני דורו, הרי הוא מתחנך ומתקדם כשהוא תופס מיד את העבודות בכל תוקף ומנהל צרכי הכלל וענינים פרטיים לפי כשרונותיו. אבל מפני שגדול כוח הקנאה בקרב בני־אדם ורבים הם מוציאי דיבה המעקשים את הישרה, עד שאין דרך תמימים בטוחה תמיד, ומרובים הם המכשולים מן העזרה שהם מוצאים בדרכם, לכן טוב יותר להתרחק מצרכי המדינה ועסקי שער העיר. בעל נפש ימצא גם בקרב ביתו די מקום לפתח את כשרונותיו. לא ככפירים וחיות רעות הוא האדם, אשר בהיותם בסוגר יבצר מהם להראות גבורתם; כי יש שגדולים מעשי אדם אף בהיותו כלוא ומתחבא, ובלבד שיסתתר בכוונה כדי שבכל מקום ובכל פנאי שיהא לו יתאמץ להביא תועלת ליחידים ולכל העולם בכשרונו, בדברו ובעצתו. הן לא רק אלה מביאים תועלת למדינה, התומכים בידי מבקשי משרה או נעשים סניגורים לאדם בדינו או מחוים דעות בענין מלחמה ושלום¹¹, כי אם גם אלה, המורים מוסר לבני הנעורים, ואשר – בהיות המחסור כה גדול במלמדים הגונים – הם מחנכים הנפשות למידות טובות, תופסים כל רודף ממון ותענוגים ומשיבים אותו אחור, או לכל הפחות עוצרים בעדו קצת: כל אלה במעשיהם ליחידים הם מזכים את הרבים. הכי עולה הוא במעלה הדיין המגיד חוק ומשפט לאזרח ולגר, או שר־העיר המבאר גזרות לבאים לפניו, על איש מלמד להבין מה הוא הצדק, מה היא החסידות, מה היא הסבלנות, מה הגבורה, איך בוזים למות, איך מכירים את האלהים, ומה טוב לאדם שנפשו זכה מעוון? לכן אם ללמודים כאלה אתה מקדיש זמנך ונפנה בשבילם מן העסקים, אל תראה עצמך כאילו בטלת ממעשים מועילים וחדלת ממלא את תפקידך. גם במערכות הצבא יחשב בין הנלחמים לא רק העומד בשורה להגן על האגף הימני או השמאלי, כי אם גם השומר שערי העיר והעומד על משמרתו במקום לא מסוכן כל־כך, אבל כדאי להגן עליו, או המשגיח על אוצר כלי המלחמה. אף כי אין סכנת נפשות בתפקידים כאלה, שנות העבודה בהם נחשבות לעבודת הצבא. אם תתן נפשך ללמודים, אז תחדל לקוץ בחיים ולא תאמר עוד: מי יתן ערב! מפני גועל נפשך באור היום, לא תהיה עוד למשא על עצמך ולא אבר מדולדל לאחרים. רבים תמשוך אחריך בחבלי ידידות וכזרם יבואו אליך הטובים והישרים. לעולם אין “זכות”¹² נשארה במסתרים, אף אם היא צפונה מעין רואה; רושם עקבותיה ניכר והראוי לזה ימצאן. אמנם אם נתרחק מכל משא ומתן בחברת בני אדם ונהפוך פנינו רק לחיי עצמנו, על נקלה נגיע לשעמום, לא יהיה לנו כל חפץ ולא נדע מה לעשות. אז נתחיל לבנות בנינים במקום אחד ולהרוס במקום אחר, ננסה להעתיק ים ממקומו מצד זה ולמשוך את המים לצד אחר, למרות קשי המפעל, ונבזבז בקלות דעת את הזמן אשר קצב הטבע לחיינו. יש משתמשים בזמנם כקמצנים ויש מפזרים אותו לריק. יש מוציאים אותו באופן שיכולים לתת דין וחשבון ממנו, ויש מאבדים אותו עד לבלי השאר ממנו רושם.אין יותר נבזה¹³ ממה שאנו מוצאים לפעמים אדם זקן בא בימים, אשר אין לו מופת אחר לאריכות ימיו זולתי מספר השנים אשר חיה”.

ד

הנראה לי, סרנוס יקירי, הוא כי נכנע אתינודורוס יותר מדי לפני הזמן וכי החיש ביותר לבקש מפלט לנפשו. לא אכחד גם אני, כי לפעמים צריכים לסוג אחור, אבל רק לאט לאט, צעד אחר צעד, בעוד שמחזיקים בדגל ושומרים על הכבוד הצבאי. גם אצל האויב מקודשים¹⁴ ובטוחים ביותר אלה, הבאים לכרות ברית וכלי זינם עמהם. כן צריכים לפי דעתי לעשות גם אנשי הצדק והמבקשים אותו. אם גבר המזל הגרוע והפסיק כל יכולת פעולה, אין לפנות עורף מיד ולנוס בלי זין להטמן במסתרים, כאילו יש מקום אשר שם לא ישיג המזל את נרדפיו; אבל צריכים להמעיט בבקשת תפקידים, ואפשר, כי בכל זאת יוכל להבחר ולהמצא מקום להיות משם לתועלת למדינה. – אין משרה בחיל־הצבא? הרי אפשר להגיע לכבוד אזרחי. – נאלץ אתה לחיות כאיש פרטי? הרי אפשר להיות מליץ מצוין. – צריך אתה לשתוק? גם בלי דברים אפשר להיות אח לצרה. – אם שעת סכנה היא אפילו כדי לצאת לרחוב העיר, הרי אפשר לפעול בתור חבר טוב, ידיד נאמן, שכן משכיל, גם בדירת מושבו, בבית המחזה או במסבת המזון. אם נשלל ממך תפקיד אזרח המדינה, הרי יכול אתה למלא תפקיד אדם. הלא בעבור זאת הרחבנו דעתנו, שלא לראות עצמנו ככלואים בתוך חומות עיר אחת, כי אם לבקש משא ומתן על פני תבל כולה, והכרנו בתור ארץ מולדת לנו את כל העולם, למען יהיה השטח יותר רחב למעשה צדקה וחסד¹⁵. אם סגור בעדך מקום המשפט ואין נותנים אותך לגשת לבימת המדברים־בשער ולועדים מדיניים: הבט נא מאחוריך, כמה ארצות רחבות ידים פתוחות לפניך, ומה רב מספר העמים! אי־אפשר שיגדרו בפניך חלק כה גדול מן העולם, שלא ישאר לך עוד החלק היותר גדול. אבל הזהר שלא יהי בך לבדך האשם. אפשר שאתה מתעקש וחפץ למשול במדינה דוקא בתור קונסול, או פריטני, או ציר למלחמה ושלום, או שופט¹⁶ הרי זה כאילו חפצת להיות במלחמה רק שר־הצבא או פקיד נגיד. אם אחרים עומדים בשורה ראשונה והגורל דחף אותך לאחור¹⁷, הלחם ממקום שאתה עומד עליו, אם בקול ודברים או במעשי מופת ובאומץ רוח. כבר היה מעשה באיש צבא, שהיו שתי ידיו קצוצות, ועוד מצא אפשרות לעזור לחיל עמו¹⁸. אף מי שהוא רק עומד על מכונו יכול לעזור בקול הקורא. כך עליך להתנהג בקירוב. אם הרחיק אותך המזל מן המקומות המכובדים ביותר במשרת המדינה, תוכל לעמוד על מקומך, ותעזור בקול זעקתך; ואם סוגרים את גרונך – עוד תעמוד ותעזור בשתיקה. לעולם אין מעשה אזרח־טוב חולף לריק: הוא פועל בשמיעת אזניו, במראה עיניו, בחזות פניו, במועל כפיו, בעקשנותו הדוממת, ואפילו בדרך הילוכו. כמו שיש סמי־מרפא מביאים תועלת מבלי שיטעמו אותם או שיגעו בם, רק על ידי ריחם בלבד, כן הצדק¹⁹ מביא ברכה לעולם גם ממרחקים וממסתרים, אחת היא אם אפשר לו להרחיב נתיבתו ולהשתמש בזכוּתו, או אם מסילותיו צרות והוא נאלץ לצמצם מהלך הספינה, או אם הוא כולו בטל ודומם; אם גדורה דרכו או פתוחה – בכל מצב שימצא בו לא יחדל מהועיל. התחשוב כי אין תועלת גם במחזה איש הנהנה ממנוחת־כבוד? לכן דבר טוב מאד הוא גם להשתמש במנוחה, כשהיא באה חלף עבודות, בשעה שהעבודות מוצאות מכשולים מקריים או שהן נפסקות מטעמים מדיניים. בודאי לא תהיה לעולם ההפסקה סוגרת על הכל, באופן שלא יהיה עוד שום פועל צדק יכול להעשות.

ה

התוכל להעלות במחשבתך עיר יותר אומללה מאשר היתה עיר אתונא בזמן אשר אכלו את שארה שלשים העריצים? אלף ושלש מאות אזרחים הרגו בחרב, כל בחור וטוב, ובזה לא היה קץ לאכזריותם, כי אם גברה והתעוררה עוד יותר. בעיר הזאת, שהיתה מושב בית־דין גדול ונקדש, האריאופגוס, ומושב מועצת הסינאט והעם שהוא כדאי לו, התאסף יום־יום ועד־הטבחים האיום, ומקום־המשפט העלוב לא היה יכול לתפוס את הזדים. הכי יכלה המדינה להיות שלוה בהיות עריצים במספר רב כזה שרויים בתוכה, ועמהם כמה וכמה משרתים ועושי רצונם של כל אחד? שום תקוה לא היתה יכולה לשעשע את הנפשות, שישובו להם ימי דרור, ושום עזרה לא נראתה אפשרית בתוקף הצרות המרובות. מהיכן יכלו לעמוד למדינה המדוכאה המושיעים הרבים כעין הרמודיוס²⁰? אבל בתוך העיר נמצא אז סוקרטס. הוא נחם את האבות האבלים, וידבר על לב כל הנואשים מראות עוד טוב המדינה, ויזכיר לעשירים החרדים על הונם, כי אחרו את המועד, אם מתחרטים הם על קמצנותם המסוכנה, ויהי לאות ומופת לכל החפץ ללכת בעקבותיו, בהיותו אדם חפשי למרות שלשים השליטים. אמנם את האדם הזה שמה אתונא עצמה בבית האסורים והמיתה אותו. החרות עצמה לא סבלה חרות האזרח היחיד, אשר הפריע את שלות כל מחנה העריצים. אבל מזה אתה רואה, כי גם במדינה שרויה בצרה יש מקום לאיש משכיל להצטיין, בעת אשר לפעמים במדינה מאושרה ופורחת מושלים בלי לבוש אנשי הבצע, הקנאה וכל מיני עבירות.

מטעם זה עלינו להרחיב פעולתנו או לצמצם אותה, הכל לפי מצב המדינה ולפי השתלשלות המקרים, אבל בכל אופן לא תחדל התנועה בחיינו ולא נהיה קופאים ממורא ופחד. אכן זהו גבר ראוי לתהלה, מי שאין אומץ־לבו עוזבו ואינו מסתתר גם אם סכנות אופפות עליו מכל עברים וכלי־זין ושלשלאות מאיימים עליו. הן החפץ לשמור נפשו, כמדומה לי, איננו החפץ לטמון עצמו בעפר. קוריוס דנטטוס²¹ היה אומר: טוב להיות מת מלחיות כמת. הרעה היותר רבה היא, שלא להחשב עוד בין החיים קודם שבא המות. אבל אם אתה חי בזמן שאין אפשרות לפעולות מדיניות, לא תוכל לעשות אחרת מלעסוק בלמודים וצרכים פרטיים. כמו בנסיעה מסוכנה על הים תשתדל להגיע אל החוף ולא תחכה עד שירפו ממך המקרים החיצוניים, כי אם תעשה מה שביכלתך לחלץ עצמך מהם.

ו

אמנם עלינו להשקיף בתחלה על עצמנו, אחרי כן על העסקים אשר אנחנו חפצים להתחיל ולבסוף על האנשים אשר למענם ובחברתם אנחנו עושים את מעשינו.

בראשונה צריך אתה לחקור, אם טבעך נוטה יותר לפעולות או ללמודים במנוחה ושלוה, וללכת אל אשר ימשוך אותך כשרונך. איסוקרטס אחז בידו את אפורוס²² ויוציאהו מרחוב העיר, באמרו, כי יביא תועלת רבה יותר כשיחבר ספרי זכרון לקורות הימים. הכשרונות אינם מתפתחים היטב מתוך לחץ חיצוני. במקום שהטבע מתנגד, לשוא כל העמל. צריכים אנחנו לבדוק את עצמנו היטב, כי חושבים אנחנו על הרוב שיכלתנו יותר רבה מאשר היא באמת. יש דוחק עצמו לפנים בהיותו בוטח בכשרונו למליצה, ויש חושב כי הונו ונחלתו יעמדו לו יותר משאפשר, ויש עוכר גופו החלש בהעמיסו עליו עמל יותר מאשר יוכל שאת. יש אנשים אשר מפני צניעותם לא יסכנו להיות עסקנים בעניני הכלל, כי לאלה יש צורך במצח נחושה. אחרים הם קשי עורף ואינם מסוגלים להתאהב בחצרות שרים. עוד אחרים אינם כובשים את כעסם ובשעת זעפם יוצאים מפיהם דברים שהם כנגד הנימוס. עוד אחרים אינם יודעים גבול לשיחת־חדוד²³ ואינם נמנעים מדבר־לצון מסוכן. לכל אלה מועילה יותר המנוחה מן העסק בשוק; טבע פראי ושאינו נוטה לסבלנות צריך להתרחק מן החופש שבכוחו להזיק.

אחרי־כן עלינו לבחון הענינים, שאנו שואפים לעסוק בהם ולערוך את כוחותינו לעומת מה שאנחנו מנסים לעשות. הכלל הוא, כי צריך להיות כוח יותר גדול באדם הפועל מאשר במשא, שהוא נוטל עליו. אם המשא כבד מכוח הנושא, הוא מדכא אותו לארץ. מלבד זה יש עסקים, שאינם גדולים מצד עצמם, אבל פורים הם ומגלגלים בעקבותם עסקים מרובים אחרים, וצריכים להתרחק מעסקניות כזאת שנעשית אם לעסקים מתחדשים ונכפּלים. אין גם לגשת למלאכה, אשר לא תהיה בן חורין ליסוג אחור ממנה; רק במלאכה כזאת שלח ידך, אשר תוכל לגמור אותה או תקוה לכל הפּחות שתגמר²⁴. צריכים לעזוב כל מה שמשתרע בשעת המלאכה ואינו מגיע לקצו במקום שקבעת לו.

ז

ביחוד עלינו לבחון את האנשים סביבותינו, אם כדאי שנקריב להם חלק מחיינו ואם מגיעה להם תועלת מן הזמן שאנו מאבדים בשבילם. הן יש מהם חושבים, כי אף על עבודתנו למענם אנו צריכים להכיר להם טובה. אתינודורוס אומר: “אינני הולך לסעוד אצל איש, אשר לא יראה עצמו חייב לי תודה על זה”. הלא תבין כי עוד פחות מזה היה נכון לבוא לבית אנשים, אשר מאכל שולחנם יקר בעיניהם מעבודת הידיד ואת משתאותיהם הם חושבים למתנות נפלאות, כאילו לכבוד האורחים הם זוללים וסובאים. אם תקח מהם את המסובים המעידים על גדלותם, לא תהיה להם עוד שמחה בתמחוי הנסתר.

אבל אין דבר משיב נפש כמו ידידות נאמנה ונעימה. מה רב אשרך, אם מצאת לב ידיד מוכן לפניך, אשר תוכל למסור לו כל סוד בבטחון גמור, ובשביל ידיעתו בדבר ההוא לא תצטרך לפחד אפילו במידה שאתה מפחד מפני ידיעת עצמך, ואמרי פיו יקילו מעליך דאגתך, ותבונתו תחיש לנחותך בעצה טובה, בחדוָתו יגרש עצבונך ובמראה פניו לבד ינחמך מיגונך! אמנם צריכים אנחנו לבחור ככל האפשר ברעים חפשים מממשלת התאוות, כי זוחלות העבירות כנחשים²⁵ וקופצות על כל הקרוב ומטמאות במגען! כמו שצריכים לפחוד מפני המגפה ולהמנע מלשבת אצל גופות אשר כבר נגעה בהן המחלה והתחוללה דלקת, כי גדולה הסכנה, ואף בהבל פיהם יכולים להמיט עלינו רעה, כן עלינו להשגיח היטב, בבחירת ידידים, על דעותיהם, ולהתרועע רק עם אנשים רחוקים ככל האפשר מדבר רע. תחלת הנגע היא, שהבריאות באה במגע עם המחלה. אבל אין כוונתי בזה להורותך שלא תתחבר אלא לגדול שבחכמים. איפה תמצא את האיש הזה אשר אנו מבקשים כבר מדורות רבים? תחת היותר נעלה דייך במי שאינו גרוע כל כך. ספק אצלי, אם היית יכול לבחור היטב, לוא היה לך לבקש את טובי הדור בקרב אנשים ממעלת אפּלטון וכסינופון ובין תלמידיו של סוקרטס, או לוא היתה מצודתך פרושה על דור קאטו, אשר רבים חיו בו, שהיו ראויים להיות בני זמנו (גם פועלי אָון חיו בדורו, בעלי פשעים קשים ביותר; שתי הכתות נחוצות היו, למען תתבלט צורתו של קאטו: צריך היה לטובים, למען יתגלה להם טובו, ולרעים – למען יראה כוחו כנגדם). אבל בדור עני, כשמספר הטובים כה קטן, לא תביאך הבחירה במבוכה גדולה כל־כך. בעיקר הדבר יש להתרחק מן הזועפים, הנושאים קינה על הכל, וכל מה שנעשה הוא להם ענין לתלונות. אפילו אדם נאמן ובעל רוח נדיבה, בתור ידיד הוא מביא את מנוחתנו בסכנה כשהוא נרגז ומתיפּח על הכל.

ח

נעבור עתה לעניני הון ונחלה, שהם הסבה הראשית לעמל בני־אדם. הן לוא תשקול בפלס כל הדברים, שאנו מתעצבים בשבילם, מות פחד, תשוקות, ענויים של מכאובים ושל עבודת־פרך, לעומת הרעות המתרחשות בשביל הממון, תכבדנה אלה במשקל הרבה מאד. הנה אם נתבונן בדבר, איך המכאוב למי שאין לו נכסים אינו קשה כל כך, כמכאוב מי שאבד מה שהיה לו, נמצא כי סיבת הצער לעניות היא פחותה בשיעור מה שתקטן אצלה אפשרות הנזקים. כי טעות היא בידך, אם אתה חושב, שהעשירים סובלים נזקים ביתרון אומץ לב: לגופים גדולים וקטנים שוה צער הפצע. ויפה אמר בּיאון:²⁶ “לא פחות קשה הוא לאיש קרח מאשר לאיש שעיר, כשעוקרים את שערותיו”. כן הדבר לענין עניים ובעלי הון, צער אחד הוא להם: כל אחד ואחד דבק בממונו, ואי־אפשר לגוז אותו מבלי שיתרגש. אבל נקל יותר לאיש, כמו שאמרתי, לסבול גורלו כשלא רכש לו מאומה, ממצבו בזמן שאבד את רכושו. לכן תראה אנשים יותר שמחים בין אלה, אשר לא האירה להם ההצלחה פניה כלל, מאשר תמצא בין האנשים אשר עזבה אותם. כיון שראה זאת דיוגנס, האיש בעל רוח כביר, תקן עניני חייו באופן שלא יוכל להגזל ממנו כלום. קרא למצב השאנן הזה: עניות, אביונות, דלות, וכל שם גנאי שתחפוץ; אבל רק אז אסכים שלא היה החכם ההוא מאושר, אם תמצא ותראה לי אדם אחר, אשר לא אבד לו כלום. או שאני טועה – או כי כעין מלכות היא להיות בין הקמצנים והרמאים, בין הגזלנים והחמסנים, האדם היחיד, שאי אפשר להזיק לו. מי שמטיל ספק בדבר, אם היה דיוגנס מאושר, הוא יוכל גם לחשוב על מצב האלהים הנצחיים, שהם חסרי־אושר, מפני שאין להם בתי־אחוזה וגנים ולא שדות משובחים על־ידי עבודת אריסים, ולא הכנסות רבית ברחוב העיר. הלא תבוש, אדם מעריץ את העשירות! הבט נא במרחבי עולמים. את האלהים תראה עירומים מכל: את הכל הם נותנים ולהם אין מאומה. הכי עני הוא זה, הכי אינו דומה יותר לאלהים, מי שמחסר נפשו מכל הדברים החולפים? הכי תחשוב את דמטריוס פּומפּיאנוס²⁷ ליותר מאושר, בעבור שלא בוש להתפאר כי עשרו גדול על של פּומפּיוס? בכל יום היה סופר הוא את משרתיו כמו שהיה שר־הצבא מפקד על חיל צבאו, בעת אשר די־עושר כבר לאדם כזה, אם ישנם לו שני משרתים ודירה רחבה. לעומת זאת מצא דיוגנס, כאשר ברח עבדו היחיד, כי אין כדאי להחזירו, וכאשר הראו לו את מקומו, אמר: “לחרפה תהיה, אם מַנס²⁸ יוכל לחיות בלי דיוגנס, בעוד שדיוגנס לא יוכל לחיות בלי מנס!” כוונתו היתה לפי דעתי: “עשי נא כטוב בעיניך, ההצלחה! עם דיוגנס אין לך דין ודברים. עבד ברח ממני? באמת שלחתיו לחפשי מן השעה שברח”. – העבדים בני־הבית מבקשים מלבוּש ומחיה. צריכים אנו לדאוג למלא בטנם התאבה של כל בני אדם הללו המשולים לבהמות. צריכים לקנות להם בגדים ולשים עין על ידיהם הרגילות בגנבה, ובשעה שנהנים ממלאכת עבודתם נאלצים לשמוע קול בכיים ואלותיהם. הכי לא מאושר הוא יותר, מי שאינו חייב דבר לשום אדם זולתי לבעל חוב אחד, אשר נקל להתעלם ממנו – לו לעצמו?

אבל אם אין גבורת נפשנו רבה כל־כך, לכל הפחות עלינו להמעיט בנכסים, כדי שתפחת גם הסכנה מצד פגעי המזל. מצליחים יותר במלחמה אנשי צבא, אשר גופם מתכנס על נקלה בחגורת כלי נשקם – מבעלי גוף משתרע, הצועים ברב כוחם, אשר גודל גם נעשה למטרה גלויה למכים. המצב היותר טוב בנכסים הוא, כשאין יורדים למדרגת העניות לגמרי, אבל אין רחוקים מהעניות.

ט

מידה זאת תישר בעינינו ביותר, אם נסכים בראשונה למידת ההסתפקות, אשר בלעדיה אין די בכל הון ועושר, ובעזרתה אין נכסים מצומצמים שלא יניחו את דעתנו – ביחוד כשיש תרופה קרובה, אשר בידה להפוך גם את העניות לעשירות: הלא היא ההתרגלות בחיים פשוטים²⁹. נתאמץ להרחיק מאתנו את הפאר החיצוני ולערוך את הדברים מצד תועלתם, לא מצד קשוטם. המאכל צריך רק לכבוש את הרעב, המשקה – את הצמא; החשק ימצא לו נתיבה עד כדי נחיצותו. עלינו ללמוד להשען על אומץ אברי הגוף, ושלא לסדר מנהגנו ואופן חיינו לפי חדושי הזמן, כי אם לפי דרכי אבותינו. עלינו ללמוד להרבות בצניעות³⁰, למעט ברדיפות התאוות, לשכך חמדת הכבוד, לכבוש חרון־אף, שלא לשים לב לעניות, לכבד פשיטות־החיים (אף אם רבים מאתנו בושים להשתמש לצרכים טבעיים באמצעים, אשר אפשר להשיג בזול), לאסור כמו בכבלים את התקוות המשרכות דרכיהן ואת הרוח החש לקראת העתידות, ולהגיע למדרגה שנבקש את העשירות יותר בתוך עצמנו ולא בתור מתנת ההצלחה. אי־אפשר לעצור במידה זו בעד חליפות החיים ופגעי הזמן, שלא תתחוללנה סערות קשות בשעה שאנחנו פורשים נס אניתנו ברחבה. צריכים לצמצם יותר מה שתחת ידנו, כדי שיעברו ממנו והלאה החצים. כן היו לפעמים חובת גלות ומקרי אסון לתועלת לבעליהם, ופגעים קטנים הביאו להם הצלה מן היותר קשים, אחרי שלא הקשיבה נפשם לקח ולא נרפאה באופן יותר נוח. ולמה לא תהיה זאת לתרופה, אם העניות והזלזולים ואבדן־נכסים מביאים לפעמים תועלת, ורעה אחת מעבירה את חברתה.

עלינו איפוא להתרגל ולסעוד בלי מסבה גדולה ובלי משרתים רבים, להכין לנו בגדים רק לאותה מטרה שלמענה הם עשויים, ולשבת בדירה שאינה רחבה כל־כך. לא רק בהתערבות המרוץ ובקרקסאות צריכים לדעת איך ליסוג מן המסילה לצד פנים, כי גם בנתיבות החיים הדבר כן. אפילו בלמוּדים, אשר ההוצאות למענם הן בודאי היותר הגונות, הדרך הישרה היא לשמור חוק וגבול. לאיזו תכלית הם הספרים, אשר לא ימנו מרוב, בגנזי אוצרות ואשר אף את רשימת תכנם לא יספיק בעליהם לקרוא במשך חייו? המונם הרב הוא למשא על הלומד ולא להוסיף חכמה. יותר נכון למסור נפשך ביד מחברים מעטים, מלהיות תועה בקרב רבים³¹. ארבעים אלף ספרים נשרפו באלכסנדריה³². אמנם יש מי שמשבח את האוצר ההוא הנשרף, בתור מצבת הזכרון היותר יפה להון המלכות, כמו שמעיד עליו ליוויוס: “מוסד מצוין, מורה על טעם נעלה ותבונה רבה מצד המלך”. אבל באמת לא היה כאן טעם ותבונה, כי אם פזרנוּת־להתפאר במקצוע הלמוּדים, ואף לא לתכלית הלמוּדים, כי לא ללמוד מתוכם, רק לראוָה בם נצברו הספרים³³, כמו שיש אנשים, אשר ידיעותיהם בכתב ולשון פחותות משל עבד, והם מאספים ספרים, לא כדי לחקור בהם, כי אם לקשט בהם את חדר מזונם. לכן יאות לרכוש ספרים כפי הנחוץ, אבל לא לקבוץ־תפארה. תאמר: הלא יותר כדאי להוציא כסף על כגון זה מלבזבז על כלים נאים מעיר קורינט וציורים יפים? – [על זה אשיב]: בכל מקום שהוא, הוצאות יתרות הן דבר מעוות. איך תלמד זכות על אדם אשר ארון עצים יקרים או של שן מחמד נפשו, והוא מקבץ כרכים של מחברים בלתי ידועים או מוקצים מחמת מאוסם³⁴ ויושב ומפהק בתוך אלפי הספרים, שבע רצון מהכתובות שבראשם והשמות הרשומים עליהם? כן תוכל לראות אצל הבטלנים היותר נבערים את כל ספרי המליצים וכותבי דברי הימים צפופים בארונות שמגיעים עד התקרה. כבר גם המרחצאות ומקומות המעיינות החמים מתהדרים באוצרות ספרים כבתכשיטי־בית שאי אפשר בלעדם. בודאי הייתי דן אף אנכי הדבר לזכות, לוא היה מקורו בתשוקת הלמודים, אבל ידוע, שהכתבים הנבחרים, פועל הרוחות היותר נעלים, נאספים בצרוף תמונות המחברים רק כדי לסמא את העין ולקשט בהם קירות הבית.

י

אבל נשווה לנגד עינינו, שהגעת לאופן חיים קשה מנשוא וכי טמן המקרה בחיים הצבוריים או בחייך הפרטיים פח לרגלך, אשר לא תוכל להחלץ ממנו ולא לקרוע אותו: חשוב, כי האסורים אמנם מתעצבים מאד על משאם וקשים עליהם הכבלים אשר ברגליהם, אבל אחרי כן, אם רק קבלו על עצמם שלא לזעוף, כי אם לסבול מה שמוטל עליהם, ההכרח מלמד אותם לשאת הכל בגבורה, וההרגל גורם להקל המשא. באיזה מצב שיהיה בחיים תוכל למצוא נחת ושעשועים ועונג – אם אינך בוחר לכתחילה שיתראו חייך כנתונים בצרה, ונעים לך זה משיחשבו כמוצלחים ויקנאו בך בשבילם³⁵. החסד היותר גדול שעשה עמנו הטבע הוא, כי בידעו עד מה לעמל נולדנו, המציא את ההרגל, למען הקל עול היסורים ולעשות את היותר קשה לדבר פשוט ונוח. לא היה יכול אדם לעמוד, לוא היתה התמדת הצרות מדכאה אותנו בכוח שוה לזה של פגיעתן הראשונה. אנחנו כולנו קשורים במקרים המושלים³⁶ בנו, יש מי שקשור בשלשלת זהב והיא כרוכה ברווח, ויש מי – בכבלים נבזים ומהודקים לגופו. אבל מה בכך? כולנו מוקפים שומרים מסביב לנו, ואסורים באזיקים אפילו אלה שנראים כאוסרים את האחרים. התחשוב כי יותר נוחה היא השלשלת כשאוחזין בה ביד שמאלית³⁷? יש אשר השלשלת היא רדיפת הכבוד, ויש שהיא בקשת ההון; יש נושא סבל היחס, ויש רובץ תחת שפלותו; יש נכנע מפני ממשלת אחרים, ויש – מפני שלטון עצמו; יש נצורים במקום אחד מפני חובת גלות, ויש – לרגל חובת כהונה. הן כל החיים הם כמין עבדות³⁸. לכן טוב שיתרגל אדם במצבו וימעיט ככל האפשר בהתאוננות, אבל יחזיק בכל מה שברשותו ושהוא נוח לו. אין לך דבר מר, שלא ימצא בו בעל־רוח נכונה גם קצת תנחומים. חבל־אדמה קטן יוכל להחלק בחכמה לנוחלים רבים, ומקום צר כמידת כף רגל יוכל להתכונן למושב. השתמש בשכלך כנגד המכשולים: הדבר הקשה יוכל להרכך, הדחק יוכל לההפך למרחב, ונטל כבד אינו מדכא כל כך, אם יודעים איך לשאת אותו. מלבד זה אין לפתוח שער לתאוות ברחבה, די להתיר להן מוצא מן הצד, כיון שאי־אפשר לכלוא אותן לחלוטין. עלינו לעזוב מה שלא יוכל לצאת אל הפועל או מה שיוכל להעשות רק בקושי; לתפוס רק במה שקרוב לנו ואשר תקוה טובה נשקפה לו, ולשים לב, כי סוף־סוף כל הדברים הם פחותי־ערך במידה שוה, ואם צורתם שונה כלפי חוץ – הן בפנים הם כולם יחד הבלים. אין לנו לקנא בעומדים למעלה מאתנו. מה שנראה כמו רם ונשא, הוא גם נוטה לנפול. ואלה אשר המקרה האכזרי הציגם במקום מט ורופף, יראו עצמם יותר בטוחים, אם יתפרקו מן הגאוה המוטלה במסבות חייהם ויעתיקו ככל האפשר את גורלם מן ההר אל הבקעה. אמנם יש גם רבים נאלצים להחזיק מעמד במקומם הגבוה, מפני שלא יוכלו לרדת מבלי לנפול לארץ, אבל הן בזה הם עדים, כי המשא היותר כבד הוא להם, שאחרים צריכים לסבול אותם, וכי באמת אינם עוד אנשים שהתרוממו, כי אם תפוסים בעל־כרחם במרום³⁹. יכינו נא להם במעשי צדק וחנינה, ביד פתוחה לגמילות חסדים, את העזרה הנחוצה, למען תהי ירידתם פוריה, ובתקוה זו יקל פחדם בעודם מרחפים למעלה! אין לך דבר מציל מטלטולי־נפש כאלה, זולתי שימת חוק וגבול בדרכו בשעת העליה. אל יעזוב אדם ביד המקרה שיחרוץ משפט, עד היכן יוביל אותו, כי אם יתאמץ להקדים הרבה בהשכל ודעת לשים מעצור לרוחו. כן יש אשר גם התאוות מעוררות קצת את הרוח, אבל תכלה נחוצה להן, לבל תדחפנה אותו למרחקים שאין להם מידה וקצב.

יא

תוכחתי זאת ערוכה לאנשים שלא השתלמו, לפשוטים ונמוכים בדעת, אבל לא לחכמים. כי החכם אין צריך להתהלך במורך לב צעד אחר צעד; בטחונו בעצמו כה גדול, עד שאינו צריך לפחוד מלכת לנגד המקרים, ואת מקומו לא יעזוב בגללם. אף אין לו סבה לפחוד מהם, אחרי אשר לא רק עבדים וקנינים ומעלות־כבוד, כי אם אפילו את גופו ועיניו וידיו וכל מה שמגדיל ערך החיים ואת כל עצמיותו הוא חושב רק כמתנת־חסד לפי שעה⁴⁰, והוא חי כאילו חייו שאולים לו ויהיה צריך להחזירם בלי עצב לדורשיהם. גם אינו נבזה בעיניו בעבור זה שהוא רואה עצמו כאינו שלו, כי אם מכונן הכל בשקידה ושים לב, כמו שאדם נאמן וקדוש⁴¹ רגיל להשגיח על הקנינים המופקדים אצלו. ובשעה שיהיה מצווה להחזיר את עצמו, לא יתאונן על גורלו, כי אם יאמר: “מודה אני על מה שהיה מסור ונתון לי; אמנם חלף תשלומי־שכירות מרובים השתמשתי בקניניך, אבל כיון שאתה דורש אותם, אני משיבם לך בחפץ־לב וברצון. אם חפצך הוא שאחזיק עוד באיזה דבר מאתך, אשמרנו גם עתה עמדי; ואם אחרת גזרת, הנה אני משיב ומחזיר למקומם כל כלי כסף והון ונחלה ובני־בית”. ואם ידרוש הטבע מאתנו מה שנתן לנו בראשונה, אזי גם לו נאמר: “קח נא את נשמתי, היא טובה מבשעה שנתת אותה לי; אינני מסרב ולא בורח; אני מוכן ומזומן לזה, ואתה לוקח ברצוני, מה שנתת שלא בידיעתי – הנה לפניך!”⁴² – וכי נוח הוא כל־כך, לשוב למקום שמשם באת? – אין אדם חי היטב, אם אינו יודע למות כהוגן! צריכים להקטין מעט ערך הדבר ולחשוב את אריכות־הימים בין הדברים הנמוכים. ציצרון אומר:⁴³ “לבעלי־הסייף אנו בזים, אם הם מתאמצים בכל אופן להציל את חייהם; חובבים אנחנו אותם, כשהם משליכים נפשם מנגד”. כן הדבר באמת גם בנוגע לנו. הגויעה בפחד נעשית לפעמים לסבת המות. המקרה, היוצר לו משחק, נראה כאומר: “לאיזו תכלית אשמור אותך, יציר גרוע ורועד ממורא? הן הפצעים והמכות ירבו לך עוד יותר, בעבור שאינך יודע לפשוט צוארך. אבל אתה האיש, המקבל מכת־חרב לא בעורף מזדעזע ובידים משתמטות, כי אם ברוח אמיץ – אתה תאריך חייך וגם מיתתך תהיה יותר קלה”.

מי שמפחד מן המות לא יעשה לעולם דבר גדול בתור אדם וגבר⁴⁴, אבל היודע כי כן נגזר עליו מראשית ברייתו, יחיה לפי החוק הנתון לו, ובעוז רוחו יגיע להבין, כי אין דבר מהמאורעות המתרחשים בא פתאום. כל מה שאפשר להתרחש יראה כאילו הוא עתיד לבוא, ובראותו מראש את המגיע, יקל עליו זעם הפגעים. הן למי שהוא מוכן לזה ומחכה לו, אין הם מביאים דבר חדש; רק לשאננים ובוטחים באשרם הם דברים קשים. הלא אף מחלה, שביה, חורבן, תבערה – אינם באים לפתע פתאום. “ידעתי כבר, באיזה משכן מוקף סערות סגרני הטבע. כמה פעמים נשמע קול־צוחה בשכונתי. כמה פעמים כבר נשאו אצל ספּי לפּידים ונרות שעוה בראש תהלוכות לוויי־מתים שנפטרו בלא יומם. כמה פעמים כבר נשמע כמו רעם קול מפלת בנין בצדי הרחוב. רבים מן האנשים, אשר היו רגילים להטפל לי ברחוב העיר, בבית הועד או בשיחות ידידות, חטף הלילה, ויפריד בין ידי־חברים אשר היו שלובות בידידות. למה אפוא אתפלא אם אותן הסכנות מתקרבות גם אלי, אחרי אשר ראיתי אותן תועות סביבותי?”

אמנם יש אנשים רבים, אשר בעברם ארחות ימים, אינם חושבים מחשבות על־דבר סערה שתקום. לדבר נכון אין אני בוש להביא ראיה גם מדברי מחבר גרוע: פּובּליוס⁴⁵, אדם שהתעלה בכשרונו על כמה בעלי מחזות־תוגה ומחזות־שחוק בכל שעה שעזב את ליצנותו השגעונית ואת המבטאים המכוונים לפי טעם שורת הרואים העליונה⁴⁶, אמר במליצה אחת בין שאר דברים, שכדאי להשתמש בהם גם בשירות נשגבות, לא לבד במחזות־שחוק:

“על כּל אחד תוכל לבוא צרה הבאה על הכל”.

מי שישמור היטב דבר זה בלבו, הוא יראה את כל הצרות המתרחשות לאחרים ואשר מספרן רב ועצום יום־יום, כאילו מסלול חפשי להן עד לנפשו, ויאזור עצמו בגבורה זמן רב קודם שתגענה אליו. מועד מאוחר הוא, לכונן רוחו לסבול הפגעים כשכבר נקרו ויאתיו. “כזאת לא חשבתי שתהיה”, או: “היכולת להאמין שיארע דבר כזה?” – מדוע לא? איפה הוא העושר, שאין הדלות והרעבון על הפתחים אורבים מאחוריו? איפה היא השררה, אשר בגדי תפארתה וציץ־נזרה וחשב אפודת יחוסה⁴⁷ אינם צפויים לחלול וחרף וגדופים, לאלפי בזיונות וכל מיני בושה וכלימה? איה המלכות, אשר אין מפלה נכונה או התדלדלות צפויה לה, או אין עריץ ותלין מתעתד כנגדה? אף אין ההפסקות גדולות כל־כך, כי רק שעה קטנה לפעמים בין כסא־הוד ובין הכריעה להתחנן בעד נפשו⁴⁸.

לכן השכילה לדעת, כי כל מצב יכול להתמוטט, וכי מה שהתרחש למי שיהיה, גם עדיך יוכל להגיע. – בעל נכסים אתה: שמא עשיר כפּטולמאוס⁴⁹? כאשר לקח אותו קיוס, קרובו מלפנים אשר נעשה לו למכניס אורח, אל היכלו הקיסרי, למען יוכל לסגור את ביתו, אזי היה חסר לחם ומים. לפנים היו באחוזתו כמה נחלים אשר על אדמתו נפתח מקורם ושם גם נשלם מהלכם – ועתה נאלץ להתחנן לנדבת מעט מים! ברעב ובצמא מת בהיכל קרובו, ובאותה שעה השתדל היורש שיכינו לרעב הזה קבורה־של־כבוד על חשבון המדינה!

לשררה רמה מאד זכית: הכי רמה היא יותר או מפליאה ורחבה יותר משל סיאנוס⁵⁰? באותו יום אשר עוד לוה אותו הסינאט בכבוד, קרע אותו העם לגזרים. האיש אשר העניקו לו אלהים ובני־אדם כל טובה ויקר שבעולם – לא נשאר ממנו אפילו כדי שיעור מה שיתעסק בו התלין!

מלך אתה? – אל אערך אותך לקרזוס, אשר נאלץ לעלות על מוקד עצים, אבל זכה גם לראות אותו כבה, באופן שארכו ימיו לא רק על ימי מלכותו, כי אם מעל לשעת מותו⁵¹. לא אדמה אותך ליוגורטהא, אשר במשך שנה אחת חדל עם רומא לירוא מפניו ויהי לו רק למחזה עונג. את פטולמאוס המלך האפריקני⁵², ואת מתרדת המלך הארמיני, ראינו מובלים על־ידי שומרי ראש קיוס: האחד נשלח ללכת בגולה, השני היה חפץ מאד שיניחוהו תחת השגחה יותר רצויה. לעומת עליות וירידות כאלו המתרחשות תמיד, אם אינך רואה את כל מה שאפשר לבוא, כאילו הוא עתיד להגיעך, הרי אתה נותן רק למקרים שליטה יתירה עליך, בעת אשר הרואה את הנולד הוא מחליש את כוחם.

יב

קרוב לזה הוא: שלא נעמוס עלינו יגיעת־שוא ולא ניגע למען תכלית שאינה צריכה, זאת אומרת, שלא נשתוקק למה שאין ביכלתנו להשיג או למה, שאם נשיגהו, נכיר לבסוף בבושת פנים, כי מאוויינו הבל. כוונתי בקיצור: שלא נעבוד עבודת חנם בלי תכלית ושתהיה התכלית ראויה לעבודתנו. על הרוב זה הוא שורש כל יגון: מפעל שלא הצליח, או שהצלחתו לנו לחרפה.

צריכים להמעיט את המרוצה המבוהלת, שרגילים בה בני־אדם רבים המשוטטים בלי הרף בבתים, בתיאטראות או ברחובות העיר. הם מציעים עזרתם למשא ומתן של אחרים ומתראים תמיד כאילו הם עוסקים באיזה דבר. כשתראה אחד מהם יוצא מפתח ביתו ותשאלהו: “לאן אתה הולך ומה מחשבתך לעשות?” ישיב לך: “באמת, אינני יודע עוד בעצמי; אבל אתראה עם אנשים ובודאי אמצא דבר לעשות”. בלי מטרה הם תועים ומבקשים משא ומתן; אינם עושים לעולם, מה שקבעו להם מראש, כי אם מה שהתרחש להם במקרה⁵³. מרוצתם היא בלי השכל ובלי תכלית, כמו זחילת הנמלים אצל שרשי העצים, הן עולות למעלה וחוזרות ויורדות למטה ואין להן מזה כלום. רבים הם המבלים חייהם באופן דומה לזה שיכולים לכנות בצדק: בטלה עסקנית⁵⁴. יש שאתה רואה אנשים רצים מבוהלים כמו למקום שרפה, ואתה חומל עליהם; הם נתקלים בכל הבא לקראתם, דוחים אחרים ונופלים בעצמם; וכל תכלית הריצה היא רק לקדם בשלום פני גדול אחד, אם גם אינו מחזיר להם שלום; או להשתתף בלוית מת אחד, אשר אינם יודעים מי הוא; או למען עמוד במקום המשפט בשעת ריב איש, אשר זה דרכו לבוא תמיד בערכאות; ובמקום חתונה של אנשים, אשר כבר כמה פעמים התארסו; או ללכת אחורי גוהרקא⁵⁵, אשר לפעמים יעזרו לשאת אותה בעצמם. וכשהם שבים לביתם, עיפים חנם, הם נשבעים שאינם יודעים בעצמם למה יצאו לחוץ והיכן היו. אף־על־פי כן, יחזרו למחר וישוטטו באותם הדרכים עצמם.

לכן צריכה כל עבודה להיות מכוונת לאיזו מטרה וצופה לאיזו תכלית. לא העסקנים מאהבת־העבודה, כי אם הסכלים הם, אשר דעות כוזבות גוזלות את מנוחתם. אמנם גם הם מטרידים עצמם רק מתוך מין תקוה שיש להם, אבל מה שדוחף אותם הוא רק איזה דמיון, שאין רוחם האחוז בחבלי־שוא מכיר את הבלו. הרי כל אחד מהאנשים האלה היוצאים לחוץ רק למען הגדיל את ההמון, סבות הבל וריק הן שמושכות אותו לתוך העיר, ומבלי שיהיה לו דבר לעשות, הן מגרשות אותו בבוקר השכם, מטריחות אותו לדרוך לחנם על סף כמה וכמה אנשים, לברך בשלום את שומרי הפתחים, ואחרי אשר רבים השיבו פניו ריקם ימצא, כשיעיין בדבר, כי מכל מכיריו הוא בעצמו האיש שיותר קשה למצוא אותו בביתו. הבטלנות מביאה גם לידי אותה המדה המתועבה של הרכילות ולידי החטוט בסודות גלויים ונסתרים, לחקירה בדברים אשר סכנה לספּרם וסכנה אף לשמוע אותם.

יג

אני חושב, כי מתוך מחשבה כזאת ענה ואמר דימוקריטוס: “מי האיש החפץ בחיי מנוחה, הוא לא יעסוק הרבה לא בעניני צבור ולא בענינים פרטיים” – כוונתו בזה לעסקי הבל⁵⁶. כי כשהדברים נחוצים, בודאי לא רק בענינים מרובים, כי אם אפילו בעבודות אין מספר צריכים להתעסק. אבל במקום שאין חובה קדושה מעוררה, טוב שיצמצם אדם את פעולותיו.

הן העוסק בדברים רבים הוא מרבה לתת ביד ההצלחה ממשלה על עצמו, בעת אשר יותר בטוחים אנחנו כשהשפעתה מורגשת רק לעתים רחוקות. הכלל הוא, שנחשוב תמיד על אודותיה, אבל לא נחכה מאומה מחסדה ואמונתה. “אני נכון לנסוע באניה – אם לא יארע דבר מעכב”; “אתעלה להיות פקיד – אם לא ימצא מכשול”; “משא ומתן יש שארויח בו – אם לא יקרב בינתים מה שיפריע”⁵⁷. זהו הטעם למה שאנחנו אומרים, כי לא יאונה לחכם דבר כנגד מחשבתו. לא שאנחנו מציגים אותו מחוץ למקרים המתרחשים לבני־אדם, כי אם מחוץ לטעיותיהם; ולא שהכל נעשה לו כרצונו, כי אם כפי מחשבתו הקודמת. הן הוא חשב לכתחילה, שיוכלו להמצא מכשולים בפני עשתונותיו. מן ההכרח הוא, כי הצער על שנכזבו מאוויי נפשנו, לא ידכא אותנו כל־כך, אם מראש לא בטחנו במאויים אלה שיצליחו.

יד

אבל עלינו גם לעשות את דרכנו יותר קלה, על־ידי שלא נתלה עצמנו ביותר במה שגמרנו בדעתנו, ושנלמוד לעבור אל אשר יובילו אותנו המקרים. אין לנו לירוא מפני החליפות במגמתנו או במצבנו – אם רק לא תתקפנו קלות דעת, מידה מגונה המפריעה את מנוחתנו. גם קשיות־עורף מגלגלת עלינו בהכרח צרות ויסורים, כי על הרוב המקרים גוברים ופוחתים אותה קצת; אבל קשה ממנה קלות הדעת, שאינה כובשת עצמה בשום אופן. למנוחת הנפש שתיהן כאחת רעות: אי־היכולת לשנות דבר, ואי־היכולת לסבול שנוי. בכל אופן צריכה הנפש ליסוג מכל החיצוניות ולפנות אל עצמיותה, לבטוח בעצמה, למצוא ששונה בעצמה, להכיר את ערכה, להתרחק ככל האפשר מדברים זרים, ולהתחזק מתוכה, לא להתרגש בשביל נזקים מן החוץ ולדרוש לטובה גם פגעים שאינם רצויים⁵⁸. זינון שלנו⁵⁹ אמר בהוַדע לו שנטרפה אניתו בים ואבד כל רכושו: “הנה נגזר עלי המקרה שאעסוק בפילוסופיה בלי טרדות!” על הפילוסוף תיאודורוס איים העריץ שיהרגהו ולא יתנהו לקבורה, על זה ענה: “הנה לפניך מה שאתה חפץ! רביעית דם זו ברשותך היא. אבל בנוגע לקבורה, איך אתה חסר תבונה, כשאתה חושב, כי מתענין אני בדבר, אם ירקב גופי ממעל לארץ או מתחת לה?” – קאנוס יוליוס, אדם גדול באמת, אשר אין תהלתו פחותה בשביל שנולד בדורנו זה, התווכח הרבה עם קיוס⁶⁰, וכאשר היה נכון ללכת אמר לו השליט כדרך פאלאריס:⁶¹ “אל תשתעשע בתקות־שוא; כבר נתתי פקודה להרגך!” – “תודה לך, מושל רב חסד!” ענה החכם ההוא. לא הובררה לי כוונתו, כי אפשר לתת פירושים שונים לתשובה זו: או שחפץ לבייש את העריץ ולהראותו מה רבה האכזריות השולטת, עד שהמות נראה כחנינה; או שהיו המלים תוכחת מוסר להשגעון הכללי, כי נוהגים היו לאמר תודה גם האבות אשר ילדיהם הומתו, והאנשים אשר שדדו את רכושם. או אולי קבל עליו את הפקודה בשמחה כעין שחרור? – יהיה איך שיהיה, המענה יצא מפי בעל רוח נדיבה. שמא יאמר איש: הן יכול היה קיוס לצוות אחרי כן שיניחוהו בחיים? מזה לא היה קאנוס מפחד. הכל ידעו, כי נאמן היה קיוס בדברו בפקודות כאלה. ותוכל להאמין, כי על החכם ההוא עברו עשרת הימים עד הריגתו בלי כל יגון. הכי לא קרוב לודאי כל מה שמסופר על דבריו ועל מעשיו, וכי נשאר במנוחה שאננה? במשחק מערכה על הטבלא⁶² היה משחק בשעה שבא הקנטוריון⁶³, מנהיג הנדונים למות, וצוה עליו להכין את עצמו. כשמעו את הקול, התחיל למנות את הפסלים על הטבלא, ויאמר לחברו המשחק עמו: “הזהר שלא תשקר אחרי מותי ותאמר שנצחת!” ויפנה אל הסרדיוט ויאמר: “הנך עד, כי יש לי יתרון עליו במספר אחד!” – חושב אתה, כי למען המשחק אמר כן? להתולים היה מכוון. חבריו הצטערו על שיאבד להם אדם כזה, והוא נחמם: “למה אתם זועפים? הנה אתם עודכם חוקרים, אם הנפש היא בת אל־מות; אני תיכף אדע זאת”. כן לא חדל עד אחריתו מלבקש את האמת ולחקור בענין המות. הפילוסוף אשר התהלך עמו לוה אותו, וכבר היו קרובים אל הגבעה אשר שם מגישים עולת תמיד לאלהינו הקיסר⁶⁴, אז אמר לו: “במה אתה הוגה, קאַנוס? ועל מה סובבת מחשבתך?” – “קבלתי עלי להתבונן באותו הרגע הקטן”, ענה קאנוס, “אם מרגשת היא הנפש בצאתה מן הגוף”. ויבטיח, כי אם יכיר דבר אמת, אז יבוא לראות את ידידיו ויגלה להם מצב הנפש. הנה כאן מנוחה באמצע הסערה! הנה אדם ראוי להגיע לנצח, משתמש בגזר־דינו למען חקירת האמת, ובהיותו עולה לגרדום⁶⁵ עודנו בודק במסתרי הנפש, ואינו לומד עד יום מותו בלבד, כי אם גם מן המות עצמו! אי־אפשר להמשיך בקשת החכמה יותר.

קשה לקפּוץ ולעבור על זכר אדם גדול, שהיה ראוי להקרא כן באמת. לזכרון עולם נמסור אותך, נפש ראויה לתהלה, אשר כנגדך גברה ביותר חטאת קיוס!

טו

אבל לא יועיל, אם נעקור את שרשי היגון בחיינו הפרטיים בלבד. לפעמים מבצבצה השנאה לכל גזע בני־אדם, כשנתקלים אנו בהמון פושעים מצליחים, ומתעוררה בנו המחשבה, מה יקר־המציאות הוא היושר, ואיך בטלה טהרת־המידות, ואָפס האמון – אם לא במקום שהוא בא בשכרו. – התאוות נגלות לעינינו עם שכרן והפסדן הנמאסים בשוה, ורדיפת הכבוד העוברת כל גבול ואינה נרתעת מפני כל דבר בושה וחרפה. חשכת לילה מכסה את הנפש, והאופל מתרבה, כאילו אָבדו מידות טובות מן העולם, כיון שאין לקוות למצוא אותן וגם אין תועלת בהן. לכן עלינו לכוף את עצמנו לבל נקוץ מפני המידות המגונות של המון העם, כי אם נשחק עליהן. עלינו ללכת בענין זה יותר בעקבות דימוקריטוס ולא בעקבות הרקליטוס. זה בכה בכל שעה שהתהלך בקרב העם, וזה שחק; לזה נראו כל המעשים כענין של יסורים מעוררים חמלה, ולזה כענין של טפּשות. צריכים אנחנו להקל עלינו משא המאורעות ולסבול אותם ברוח נדיבה; יותר כדאי לאדם לשחוק על הכל מלבכות על הכל. הוסף על זה, כי לעומת הגזע האנושי זכות יתירה היא להיות שוחק מלהיות מתאבל עליו; בלב השוחק עוד נשארה קצת תקוה טובה, והאחר מצטער כאדם סכל על דברים שהוא מתיאש מתקונם. ובשים לב לכלל הדברים, הן גדול בדעה מי שאינו מתאפק משחוק על מי שאינו כובש את דמעותיו, באשר הדברים משפיעים רק מעט מאד על נפשו, ומכל מחזות החיים אין דבר נראה גדול וקשה ורע כל־כך בעיניו⁶⁶. יתבונן נא איש בכל דבר בפני עצמו, אשר עליו הוא שמח או מתעצב, וימצא כי אמת בפי החכם בּיאון: “כל מעשי בני־אדם דומים למשחקי הבל, וחייהם אינם נשגבים ונעלים יותר מהגיונותיהם הכלים לריק”.

אבל דרך עוד יוֹתר טובה היא, לקבל את מידות ההמון ואת תעתועי היחידים ברוח שאננה, שלא לשחוק עליהם ושלא לשפוך דמעות, כי להיות מדוכא בצרות אחרים – אלו הם יסורים בלי סוף; ולשמוח בצרות אחרים, הוא עונג שאינו ראוי לאדם. כן היא גם הבעת רגשות שאינם צריכים, לבכות עם אדם שמקבר את בתו ולהתראות כמתאבל לרגל מאורע כזה. אפילו בצרות המתרחשות בחיי עצמו ירגיל אדם להתמכר לכאב רק כפי שהוא נאלץ, לא כפי שהמנהג גורם. הן יש שופכים דמעות רק למען יתראו כאבלים, אבל עיניהם דוממות כל זמן שאין רואה אותם, רק בעבור כי בושים הם שלא לבכות בשעה שהכל עושים זאת. עד כה השתרשה מידה מגונה זו, להיות תלוי בדעת אחרים, עד שאף דבר טבעי כמו הצער נעשה לענין של חקוי.

טז

יש אמנם גורל אנושי הרגיל להדאיב אותנו לא לחנם ולהמיט עלינו יגון קודר, והוא כשאנו רואים אנשי צדק אובדים ברעה: כמו סוקרטס הנאלץ למות בבית־האסורים, ורוטיליוס הנדון לחיי גלות, או פּומפּיוס וציצרון אשר פשטו את צואריהם למיתה בידי אנשים אשר עשו עמהם חסד, או קאטו, סמל חי לכל מידה טובה, אשר דקר עצמו בחרבו בשעה שהתיאש מטובת עצמו וטובת המדינה. בודאי ידכא אותנו מחזה גמול רע כזה, שמשלם המזל. ומה יקוה לו אדם מעתה, כשהוא רואה את היותר טובים סובלים את הצרות היותר קשות? – מה לעשות איפוא? – התבונן וראה איך סבל כל אחד מאלה את המוטל עליו. אם כגבורים סבלו, בקש לך גם אתה אומץ־לב כמוהם; ואם כנשים מצרות בלי תהלה מתו – הרי אין האבדה רבה. או שהיו הגונים – אזי תישר בעיניך צדקתם; או שלא היו הגונים, ואין כדאי לזכור רפיונם. הן לבושה וכלימה יהיה, אם לעומת רוח הגבורה שאנו רואים במות אנשי מעלה, נשאר אנחנו מוגי לב. אנחנו נהלל תמיד את הראוּי לתהלה ונאמר: במידה שהנפש מתגברת היא נעשית מאושרה⁶⁷. הנה נמלטת ממסבת בני־אדם, מכל פגע, מן הקנאה ומכל מחלה, יצאת מבית־כלא. אל תאמר שמצאו אותך האלהים כדאי למקרים רעים, כי אם: שלא היית ראוי שיתנו לההצלחה קצת ממשלה עליך. יד המקרים קשה ביחוד על אלה החפצים להשתמט מהם, ואשר בשעת מותם עודם מביטים אחוריהם על החיים. אני לא אבכה לא למת בשמחה ולא למת ביגון; האחד מוחה בעצמו את הדמעות מעל פני, והשני מוכיח בדמעותיו, שאינו כדאי להתאבל עליו. האבכה על הרקולס אשר נשרף חיים⁶⁸, או על רגולוס, אשר דקרוּ את בשרו בכמה מסמרים⁶⁹, או על קאטו אשר חבב את פצעיו? כל אלה בשעה קטנה זכו לחיי־נצח, ובמותם הגיעו למדרגת אל־מות.

יז

אף זאת היא אחת הסבות החשובות לדאגה ועצב: אם ממורך לב אתה משנה את פניך ואינך מתראה לאחרים בפשיטות, כמו שחיי אנשים רבים הם מלאכותיים ומהודרים כלפי חוץ. יסורים קשים סובל מי שנאלץ להשגיח תמיד על עצמו, ומפחד שמא יתגלה לא כמו שהוא. אין לנו מפלט מדאגה, אם חושבים אנחנו תמיד, כי כל מבט־עין היא חריצת משפט עלינו. כי יש שמתרחשים פתאום דברים המציגים אותנו כנגד רצוננו עירומים בפני אחרים, ואפילו אם תצלח בידינו השקידה להתחפש, אין החיים נעימים ובטוחים כל־כך לנושא מסוה על פניו. לעומת זאת מה רבה הנעימות שבחיי איש תמים ופשוט, שונא ההתהדרות ונמנע מלפרכס את מידותיו!

אמת היא, כי על חיים כאלה מרחפת סכנה להיות לבוז, אם הכל גלוי וידוע לכל אדם. יש אנשים אשר קורבתם אינה מגדילה את החיבה אליהם. אבל אין סכנה לצדק, שיגרע ערכו כאשר ישגיחו בו מקרוב. גם כדאי יותר להיות לבוז בחיי תמימות, מלסבול מכאובים בהתחפשות תדירית⁷⁰. סוף־סוף גם קצב יש לדברים: הבדל יש בין חיי תמימוּת ובין חסרון זהירוּת.

יש שצריך אדם להתבודד בפני עצמו, כי חברת אנשים שאינם ראויים הורסת לפעמים שיטה ישרה, מעוררת תשוקות מפסידות וכל חולשה שנמצאת בנפש כל מידה לא נכונה. טוב לשלב שני המצבים האלה ולהשתמש בהם חליפות: בהתבודדות ובאהבת רעים. האחת תעורר בנו הכוסף להתרועע לאנשים, והשנית תגרום לנו לבקש את עצמנו; כל אחת תהיה מרפא לחברתה. כשתקוץ נפשנו בהמון הגס נמצא נוחם ביחידות: וכשתהיה היחידות למשא, נשוב אל ההמון.

צריכים להזהר גם מלהחזיק את עצמנו תמיד במידה שוה בכובד ראש. כי גם בבדיחת הדעת יש חפץ. סוקרטס לא בוש לשחוק עם ילדים. קאטו כשהיה עיף מעמל צרכי צבור, היה משמח ביין את נפשו. סציפיון היה מרקד ומניע את גופו, הרגיל בנצחונות מלחמה, לפי משקל מנגינות, בלתי מתנועע בחולשה כדרך רבים במהלכם כעת (הגרוע עוד ממהלך הנשים), כי אם כדרך הגברים בדורות קדומים, שהיו רגילים במשחקם בימי חג ומועד לרקוע ברגל על הארץ בגבורה ולא היו סובלים נזק גם אם הביטו בם האויבים. צריכה הרוח להנפש, וביתר עוז ורעננות אפשר להתעורר אחרי המנוחה. כמו שאין לשדד ביותר אדמה פוריה, כי כשכופין אותה ליתן פריה בלי הפסק, תתדלדל מהר, כן מחליש כוח הנפש עמל שאינו פוסק. כשתשבות ותנוח קצת, אז תחליף כוח. בעקבות התמדת העבודה הנפש נעשית קהה ועיפה. בודאי לא היתה תשוקת האנשים למשחק ושעשועים רבה כל־כך, אלמלי מצאו בהם עונג טבעי, אף שאין לכחד, כי רבוי השעשועים גוזל את כובד משקלה ואת גבורתה של הנפש. הן גם השינה נחוצה לחזוּק הגוף, אבל אם תאריך בה יומם ולילה, תהיה כעין המות. הבדל גדול הוא אם אתה נח קצת או פוסק מכל עבודה. יוצרי החוקים תקנו ימי מועד, למען יאלצו בני־אדם בהמון להיטיב לבם, ובזה הכניסו את ההמתקה הנחוצה לגזר־דין קשה של המלאכה. גם אנשים גדולים קבעו להם ימים ידועים בכל חודש להנפש בם, ויש מהם אשר חלקו כל יום ויום לשעת מנוחה ושעת עבודה. כן אנחנו זוכרים, כי המליץ הגדול פּוליון אסיניוס⁷¹ לא התעסק עוד בשום מלאכה מן השעה העשירית ומעלה⁷². אף מכתבים לא קרא עוד אחרי השעה ההיא, למען לא יצא מזה ענין חדש שיתעסק בו, אבל בשתי השעות הנותרות החליף כוח מיגיע כל היום. יש גם שעושים הפסקה בצהרים ומניחים לשעות שאחרי כן את העבודות היותר קלות. אף אבותינו תקנו, שלא יתחילו במועצות הסינאט הרצאה חדשה אחרי השעה העשירית. איש הצבא מחלק את הלילה לפי האשמורות, ולאלה שיצאו ממשמרתם שאר הלילה חפשי.

צריכים למלאות בעין יפה את דרישות הנפש ולתת לה לפרקים את השביתה, שהיא לה לכלכלה וחזוּק. צריכים להתהלך גם לשוח בחוץ, למען תתרחב ותתרומם הנפש תחת רקיע השמים ובאויר הצח. לפעמים גם נסיעה ודרך רחוקה ושנוי המקום יוסיפו לנו כוח, וכן מסבת חברים בסעודה וכוס מלאה לשתיה. אפילו השכרון יוכל להיות כדבר בעתו, לא שנשקע בו, כי אם שיורידנו קצת ממרומים. הוא מגרש את הדאגות, מזעזע את הנפש עד תחתית ונעשה רפוּאה לעצבון, כמו לפעמים גם לחלאים שונים. ממציא היין⁷³ נקרא בשם ליבּר (חפשי), לא בעבור פתחו מוסרות הלשון, כי אם בעבור שהיה משחרר את הנפש מן הדאגות ומחזק אותה בכוח חיוני ונותן לה עוז ותעצומות לכל מפעל. אבל כמו שהחופש טוב ליין, כן גם הזהירות יפה לו. סולון וארקסילאוס נחשבו בין חובבי היין. את קאטו האשימו שהיה נוטה לשכרוּת – בזה הרימו יותר את האשמה למדרגת כבוד, משהמיטו חרפה על קאטו. אבל בודאי הוא דבר שאין הרבוּי בו יפה, כדי שלא יהיה להרגל רע לנפש. רק כפעם בפעם היא רשאית לעקור את עצמה ולקפוץ לתוך הוללוּת וחופש ולהשליך מעליה קצת את הנזירות המעציבה. או שנאמין לדברי המשורר היוני: “לפעמים גם לשנות את טעמו הוא דבר נעים”, או לדברי אפּלטון: “מי שהוא מצטמצם ברשות עצמו, לשוא ידפוק בשערי השירה”, או למאמר אריסטוטלס: “אין לך כשרון רוחני גדול שאין בו קצת שגעון”⁷⁴. רק מי שרוחו מתרגש, יכול לבטא דבר נשגב יוצא מגדר הרגיל. כשאדם בז לדברים ההמוניים והמצויים ומתעלה ברגשי־קודש⁷⁵, רק אז יתחיל לזמר באופן יותר מרומם משאפשר לאנוש בן־תמותה. כל זמן שהוא שוכן מטה בביתו, לא יכול להשיג רעיונות נשגבים מרחפים במרומים; רק בנטותו מן הדרך הכבושה וכשהוא מתנשא להתרוצץ כנושך את הרסן ומושך בכוח גם את המנהיג לרוץ עמו למקום, אשר שמה היה מתירא להעפיל עלות בעצמו.

הנה לך איפוא, סרנוס יקירי, מה שבכוחו לשמור על מנוחת הנפש, להחזיר אותה, ולעצור בעד ההפסדים האורבים לה. אבל עליך לדעת, כי בכל אלה אין די לאנשים, אשר ענין רע כמוס בנפשם, אם לא ישמרו בהשגחה יתירה ובתמידות את לבם התועה.

[תרפ"ג]

---

עַל אֹמֶץ־לֵב הַמַּשְׂכִּילִים – De Constantia Sapientis

מאת

לוקיוס אנאוס סנקה

או: כּל רעה לא תוּכל לנגוֹע בּאיש משׂכּיל¹

תכלית השיחה הזאת (הכתובה בתור אגרת לסרנוס) היא לברר את הרעיון החוזר במקומות רבים אצל החכמים הסטואים: שהשכל הזך פודה את האדם מכל צרה ומרוממו על כל הפגעים, ולכן כפי האמת לא תאונה שום רעה וכלימה לאיש משכיל (כעין מה שנאמר באגדת חכמי ישראל כי את אברהם אבינו הרים הקב“ה למעלה מן המזל, וכעין רעיון הרמב”ם כי כל ההבטחות לצדיק: לא תאונה אליך רעה וג' מוסבות על מי שדבק בשכל הנצחי).

השיחה מפיצה אור בתחילה על הפתגם המתמיה (א–ד) והיא מתחלקת לשני חלקים. בראשון (ה–ט) מוכיח המחבר אי אפשרות פגיעה באיש משכיל על ידי מעשי עול. בשני (י' והלאה): אי אפשרות להכלים אותו. על זמן חבוּר האגרת הדעות שונות קצת. יש חושבים שכתב אותה סנקא בראשית גלוּתו לאי קורסיקה בפקוּדת הקיסר קלודיוס (בשנת 41 לסה"נ), לדעת אחרים חוברה אחרי שוּבו משם. בכל אופן השפעת יסוריו הנפשיים, בעקבות האשמות שהטילו עליו, ניכרת מתוך הרעיונות הנעלים, ביחוד מתוך זכרון המלשינוּת ועדוּת שקר בין יסורי המשכילים (ט'). המשכיל לא יוכל להיות עני או משועבד למקרים; “ברוח אלהי הוא מתהלך בקרב הפגעים האנושיים” (ח'). המחבר נותן ציור יפה מהמהפּכה החברתית במדינה אחרי כיבוּש אויב והריסת העיר: רק החכם המסכן נשאר שאנן ושלו, הוא חוזר גם על שתי התמוּנות החביבות עליו, קאטו וסטילבון. – יחס לדברי ימי היהודים בסוף זמן בית שני יש במה שמספר סנקא (י"ח) ממידותיו המגוּנות של הקיסר המשוגע קיוס קליגולא (הוא אשר לפניו התיצבה המלאכות היהודית מאלכסנדריה עם פילון בראשה).

עַל אֹמֶץ־לֵב הַמַּשְׂכִּילִים

א

לא לשוא הגדתי, סרנוס יקירי, כי ההבדל בין הסטואים ובין שאר החכמים הוא כמו ההבדל בין הנקבות ובין הזכרים. אם אמנם לשני המינים יחד צריכה החברה האנושית, בכל זאת החלק האחד כאילו נוצר למשמעת, והאחר להיות מנהל בפקודתו. כן גם שאר החכמים דומים לרופאים ביתיים מקרב העבדים², השוקדים בזהירות ובנעימות להביא מרפא לחולים לא בדרך הנכונה והקצרה, כי אם איך שהענין גורם; לעומת זאת הסטואים הולכים בדרך הגברים, אינם שמים לב שתהיה הדרך נעימה להולכים בעקבותם, כי אם שתמהר להוציא אותנו ככל האפשר ולהוביל אותנו לראש הפסגה, למקום מרומם כל כך, שלא יגיעו אליו חצי המקרים, ופגעי הזמן לא ימשלו בו.

“אבל תלולה ומלאה חתחתים הדרך, אשר בה נלך אחריהם!” – למה תתמה? הכי בדרך מישור מגיעים למקום גבוה? – אף על פי כן אינה תלוּלה וגזורה כל כך, כמו שחושבים. אמנם בתחלה יש בה אבנים וסלעי נגף והיא נראית כחסרת־נתיבה, כמו שבכלל לצופה מרחוק הדברים נראים כמדולדלים ומתלכדים בערבוביה. המרחק מטעה את עין הצופה. כשמתקרבים אחרי כן מכירים, כי מה שלפי טעות העין היה נראה כגוש אחד, נפתח לאטו, ומה שנראה מרחוק זקוף כהר תלול, נהפך למסלול אשר קל ללכת בו.

זה לא כביר, כשנזכר במקרה שם מרקוס קאַטו, היית מצטער – כמו שבכלל אינך יכול נשוא עוולה – על שלא הבינו בני דורו להעריך אותו, ואת האדם הגדול הזה, שהיה למעלה מפומפיוס ויוליוס קיסר ודומיהם, השפילו מתחת למדרגת אנשים כוואטיניוס³. חשבת זאת לחרפה, כי בעבור שהתנגד קאטו לקביעת איזה חוק⁴, הפשיטו ממנו את האיצטלא שלו בשוק ומן שער העיר עד מגדל פאביניוס הובילוהו בין שורות מפלגת המתקוממים והיה צריך לסבול גדופים ויריקה בפניו וכל בושה וכלימה מצד ההמון המשתגע.

ב

על זה עניתי, כי אמנם יש לך להתרעם על מדינה זו, אשר אדם כפובליוס קלודיוס⁵ או וואטיניוס וכל אדם רשע יכול למכור אותה, ובהיות היצר מעוור עיניהם אינם רואים כי במכירה זו את עצמם הם מוכרים. אבל בנוגע לקאטו עצמו אמרתי לך, שתוכל להיות שלו מדאגה, כי כל רעה וחרפה לא תוכל לבוא על איש משכיל. את קאטו נתנו לנו האלהים החיים וקיימים כמופת יותר ברור של איש משכיל, מאשר היו אוליסס והרקולס בשעתם. כי את אלה כינו חברינו הסטואים בשם משכילים, בעבור שהתגברו על כל עמל, בזו לתאוות הגוף והיו למנצחים בכל מקום. אבל קאטו לא התגושש בחיות רעות, אשר הכנעתן היא מלאכת הציד או פרא־אדם, ולא רדף באש ובחרב אחרי בריות משונות, גם לא חי בדורות ההם כשיכלו עוד להאמין כי אפשר לאדם לשאת את כפת הרקיע על שכמו: הן כבר נעקרה אמונת הבל של ימי קדם והזמן הגיע לתבונה היותר נעלה. האיתנים שנלחם הוא בהם היו: רדיפת הכבוד – חטאת בעלת גונים שונים – והתשוקה לעוז בלי־גבול, אשר לא מצאה די שבעה גם בחלוק כל חוג הארץ לשלשה חלקים⁶, וכנגד חטאי ממלכה שוקעת ונופלת מכבוד עצמה עמד הוא לבדו, גם החזיק במדינה השוקעת ככל מה שהיה יכול לעצור בה ביד אחת, עד אשר נדחה גם הוא או נדחף ונעשה חבר לה בחורבן, אשר לא יכול עוד לעכב אותו, אז כבו שנים יחד, אשר כחלול הקודש⁷ הוא להפריד ביניהם: קאטו לא האריך ימים אחרי אבדן החופש, ולא החופש אחרי מות קאטו. היתכן איפוא לחשוב כי חרפּה היה יכול לעטות עליו העם במנעו ממנו משרת פרטור או בהפשיטו ממנו הטוגא⁸? או בזרקו טנופת מפיו על ראש אדם קדוש כזה? שוקט הוא המשכיל, וכל רעה או חרפה לא תאונה אליו!

ג

על זאת אני רואה אותך מתגעש ואפך יבער מאד, מתכוון אתה לקרוא: “הלא זה הוא הדבר השולל כל ערך לקחכם הטוב! דברים גדולים אתם מבטיחים, אשר אף לבקש אותם אי־אפשר, קל וחומר להאמין בם, ועל יסוד אלה רמות ונשגבות אתם מדברים. אבל בעוד שאתם אומרים, כי המשכיל לא יוכל להיות עני, לא תוכלו לכחד, כי לפעמים אין לו לא עבד לשמשו ולא בגד ללבוש ולא בית לשכון ולא לחם לאכול. בעוד אתם אומרים, כי המשכיל לא יתנהג בשגעון, לא תוכלו לכחד כי כשדעתו נטרפת הוא ממלל דברי שטות ועושה בחליו מה שהוא נאלץ לעשות. בעוד אתם אומרים, כי המשכיל אינו משתעבד לאחרים, לא תוכלו להתעלם מן האמת, כי יש שהוא נמכר כעבד ונאלץ לעשות מה שפוקדים עליו ולשמש את רבונו בשרות של הכנעה. בעודכם מתהלכים בקומה זקופה, אתם נאלצים לרדת אל הדיוטה שבה עומדים אנשים אחרים, וההבדל רק בשנוי השמות. כן אני משער גם על דבר אמתת מליצתך זאת. הנראית בהשקפה ראשונה כה יפה ונשגבה, שאין כל רעה וחרפה מגיעה לאיש משכיל. הבדל גדול הוא, אם מוציא אתה את המשכיל מגדר הזעף על מעשה עוול או מגדר פגיעת העוול בעצמו⁹. כי אם אתה אומר, שהוא נושא הכל במנוחת נפש, הרי אין לו כל יתרון על אחרים; מגיע לו מה שמגיע לכל אחד מההמון, ואל זה נלוה רק מה שלומד אדם מתוך תמידות מעשה העוול: הסבלנוּת. אבל אם אתה אומר כי למשכיל לא יאונה עוול, וכוונתך שלא ינסה אדם לנגוע בו לרעה – הריני מוכן לעזוב כל עסקי ולהיות תלמיד הסטואים”.

באמת אין חפצי לקשט את המשכיל בכבוד דמיוני של מלים ריקות, כי אם להציגו במקום שאין רשות למעשי עוול להגיע שמה. אם כן – תשאל – לא יתגרה בו ולא יפגע בו שום אדם?

אין בעולם דבר קדוש כל כך, שלא תמצא יד מחללת אותו. אבל הן האלהים במרום אינם פחות נעלים בעבור זה, אם נמצאים אנשים המתכוונים לפגוע בגדולתם הנשאה עליהם מאד עד שאינם יכולים לנגוע בה. לבלתי־מקבל־פצע לא יחשב דבר שאין כלל מי שיכונן חציו כנגדו, כי אם מי שאין היזק מגיע אליו. זהו הסימן המובהק שאני נותן למשכיל. הכי אפשר להטיל ספק בדבר, כי גדול הכוח שלא נכבש מן הכוח אשר לא התגרו בו? הן הגבורה שלא עמדה בנסיון עודנה ראויה לפקפק בה, ובצדק יחשב אותו הכוח לאיתן אשר דחה כל המתקוממים כנגדו. לפי זה דע לך, כי טוב לו יותר למשכיל אם אין עוול מזיק לו, מכשאינו מרגיש בו כלל. כן אני קורא גבור למי שאין מלחמה מכריעה אותו ושאיננו נבהל מחיל האויב הקרב – לא את הנהנה מהשקט ושלוה בין עמים בטלים מכל מעשה. במובן זה אני אומר, כי אין המשכיל כפוף לשום שליטה של פגע רע. אחת היא מטעם זה, כמה חצים מורים כנגדו, אם אין אף אחד מוחץ אותו. כמו שיש אבנים קשות כל כך, שאין הברזל מפרק אותן, וכמו שאין השמיר¹⁰ עשוי להנקב או להחצב או להתפורר וכל כלי עמל בו יקהה; כמו שיש דברים אשר אין האש שולטת בהם וגם כשהלהבה יוקדת סביבם הם עומדים בכוחם ובצביונם; כמו שצור בולט בתוך הים נשאר איתן במשבר הגלים ומעזוז המונם במשך הדורות אין אף רושם ניכר בו – כן רוח המשכיל אמיץ, וככל אלה, אשר הזכרתי, כוחו אגור בקרבו לעמוד בוטח ושלו מכל פגע.

ד

אם כן לא ימצא אדם שינסה לעשות עוול לאיש משכיל? – אמנם ינסה, אך אליו לא יגיע, כי נפרד הוא במרחק רב מכל מה ששפל ממנו, עד שלא יוכל שום דבר מזיק לפעול פעולה כנגדו. גם אם עריצים אדירים, אשר לפי דעת כל הנכנעים תחתיהם כוחם גדול מאד, יחפצו להזיק לו, כל הסתערותם תחלש קודם שתקרב לאיש־החכמה, כמו החצים שנזרקו מתוך יתר הקשת, אשר אף אם הרחיקו לעוף למעלה משתוכל עין לראות, בכל זאת הם נאלצים לחזור אחור מבלי קרוב לרקיע. התחשוב כי אותו המלך המטורף, אשר בהמון בליסטראותיו דמה להחשיך את היום¹¹, יכול היה אף באחד מחציו לנגוע בשמש? או כי בהשליכו כבלים למעמקי ים אפשר היה לו לאסור את נפּטון? כמו שלנגוע בשרי־מעלה¹² הוא מחוץ לכוחות האנושיים, וכל אלה המהרסים את ההיכלות ושורפים באש את הפּסילים לא יוכלו להרע להאלהות, כן גם כל מה שנעשה בזדון ובגאוה וגדל לבב כנגד המשכיל הוא נסיון אשר לא יצלח.

– “אבל הרי נכון יותר היה לו לא ערב אדם לכתחלה לעשות כאלה?”

– דבר קשה אתה מבקש לגזע האנושי: הנקיות מעוון! אם לא נמצא כזאת, ענין הוא לעושי המעשים הרעים, לא לאלה אשר המעשים ההם אינם פוגעים בהם באמת¹³. אינני יודע ברור, אם אין החכמה מראה ביותר את כוחה על ידי המנוחה שהיא נותנת לעומת המתגרים בה, כמו שראיה נצחת היא לכוחו של שר צבא הבוטח בכלי זינו ובחילו, אם הוא יושב בשלווה אף בארץ האויב.

ה

אם תרצה, סרנוס, נבדיל בין עוול ובין כלימה: הראשון הוא יותר קשה בטבעו, האחרונה קלה יותר ומדאיבה רק אנשי רגש דק; הם לא ניזקים כי אם רק נפגעים. אבל גדול רפיון הרוחות וכוח הכבוד המדומה, עד שיש חושבים את הכלימה לדבר מר ביותר. כן ישנם עבדים הבוחרים לספוג מלקות מלקבל סטירות לחי, ומכות מות נחשבות בעיניהם יותר נוחות לסבול מדברי חרפות. עד כה גברה הסכלות, שאין המכאוב בלבד, כי אם גם רעיון המכאוב מענה אותנו, כדרך הילדים אשר צל מבעיתם או מחזה פּרצוף מכוער ופנים משונים, ודמעותיהם קרובות כשמזכירים שם לא רצוי באזניהם או מאיימים באצבע ובכל תנועה שהם טועים בכוונתה ובורחים מפניה בפחד.

הנה בנוגע לעוול, רצון העושה אותו הוא להמיט רעה על אחרים. אבל לסבול רעה אין החכמה משאירה מקום פנוי. ישנה רעה אחת בשבילה: החרפּה. אבל היא לא תוכל להכנס למקום שבו שוכנים כבר הצדק והיושר. אם איפוא העוול אינו כלום כשאינו מביא רעה, והרעה אפס ואין כשאינה מביאה לידי כלימה, והכלימה לא תגיע למי שהוא מלא יושר – הכלימה לא תגיע לאיש משכיל. אם העוול הוא סבל פגע רע, והאיש המשכיל אינו סובל כאב בשום פגע, הרי אין העוול שולט באיש משכיל. העוול עושה גם פגם במי שהוא פוגע בו, ואין אדם מקבלו אלא אם כן ניזק בכבודו או בגופו או בנכסיו החיצוניים; אבל הרי אי אפשר למשכיל שיאבד לו שום דבר, הוא בקרב נפשו שומר את הכל, הוא לא נתן למזל שום דבר לפקדון, נכסיו מובטחים, כיוון שדי לו בצדקו ואינו צריך לחסדי המקרים. בעבור זה לא יוכל מה שיש לו להתרבות או להתמעט. מה שהגיע לראש הפסגה לא יוכל לעלות עוד, והגורל אינו חוטף מה שלא נתן. את הצדק לא נתן – לפיכך לא יוכל לשלול אותו. הצדק הוא חפשי, אינו סובל נזק, הוא בלתי־מתמוטט, בלתי נפגם, וכה מחזיק מעמד לעומת המקרים עד אשר אף להטותו אי אפשר, קל וחומר להכריעו. גם אם יכוננו כנגדו האיומים היותר עזים, עיניו לנוכח יביטו, ובפניו לא ישונה דבר אם קשות או נעימות יחזה. לכן לא יאבד לו לעולם, מה שיוכל להרגיש כדבר חסר. קנין אחד יש לו שהוא מוחזק בו: הצדק, וממנו לא יוכלו לגרש אותו. בכל שאר הדברים הוא משתמש כאילו שאולים הם בידו, ומה בכך אם ילקחו ממנו?

אם איפוא לא יוכל העוול לפגום במה שהוא קנין המשכיל בעצמו, כי זה כלול בצדקו ושלוותו מפחד – לא יוכל עוול להעשות בו כלל.

דמטריוס המכונה פוליאורקטס¹⁴ כבש את מגרא. פעם אחת שאל את הפילוסוף סטילבון, אם אבד לו דבר. “לא כלום”, ענה החכם. “כל אשר לי הוא אצלי”¹⁵

בכל זאת היו נכסיו בתוך שלל האויבים, ובנותיו היו שבויות ועיר מולדתו כבושה בידי הצורר, ואת השאלה ההיא שאל אותו ממרום כסאו המלך בהיות גבורי הצבא המנצח עומדים סביבו! אך החכם ההוא גזל ממנו את נצחונו והוכיח לו, כי אף על פי שהעיר נכבשה – אותו לא הכריעו וגם היזק לא גרמו לו. כי הקנינים האמתיים היו ספונים אצלו, אשר כל יד לא יכלה להשתלח בהם, ומה שהתפזר ונגזל ונחטף לא חשב כקניני עצמו כי אם כדברים מקריים תלויים בכל רגע בגזרת המזל. את אלה לא חבב ביותר וראה אותם כאילו אינם שלו, כי קנין כל הדברים הבאים מן החוץ נשאר תמיד מט ורופף.

ו

צא וחשוב, אם לאדם כזה יכול לפעול און איזה גנב או מלשין או שכן רע, או איזה עשיר חסר־בנים אביר־לב בזקנותו – לאדם אשר המלחמה והאויב והכובש המומחה במלאכת הריסת הערים לא יכלו לגזול ממנו מאומה. בקרב חרבות שלופות מסביב ושאון צבא בוזז בז, בקרב מדורות אש יוקדות ודם נשפך ומשואות עיר חרבה, בצד היכלות ניתצים על אלהיהם הכורעים ונופלים – האדם היחיד אשר שלום לו! אם כן, לא תוּכל לחשוב את הבטחתי כדבר עז ומוגזם. אם לא תאמין לי, הנה נתתי לך ערב לאמתת דברי. קשה לך להאמין שתמצא באיש גבורה וגדולת הנפש במידה כזו – אבל מה תעשה כשיתיצב לפניך ויאמר: “אינך רשאי להטיל ספק, אם יוכל יליד אשה להתרומם על הדברים האנושיים, אם יוכל להביט בשלווה על כל מכאוב ונזק, פצע וחבורה, ועל התהפוכות הגדולות מסביב, ולשאת כל צרה בלי מגור וכל אושר בנחת, מבלי שיפול ברוחו או שירום לבו, אלא ישאר שווה בכל חליפות המקרים ולא יראה שום דבר כנחלתו זולתי את נפשו¹⁶, ורק באותו החלק ממנה שהוא היותר נעלה – הלא אנכי כאן למען תת לכם מופת, כי מתגרת יד מחריב הערים הרבות אמנם נזדעזעו חומות ונפלו מנגיחת אילי הברזל, ומגדלים רמים נתצו במפצים ובחפירות נסתרות, וסוללה התנשאה לגובה מבצרים נשגבים, אבל אי אפשר היה להמציא מכונה כדי לזעזע נפש שוקטת ביסודה! זה עתה עליתי כזוחל מתחת לחורבת הבתים, ובעוד השרפות מאירות מסביב נסתי דרך נחלי הדמים. ביד מי נפלו בנותי, אם מר גורלן עוד מגורל המדינה? – אינני יודע. בודד אני בזקנתי, וכל בלהות אויב אני רואה סביבי, ובכל זאת אני מבטיח כי נכסי שלמים ולא סבלו הפסד, וכי מחזיק אני ויש בידי מה שהיה לי משלי! אל תאמין שאני המנוצח ואתה המנצח. רק גורלך הוא שגבר על גורלי. אינני יודע, היכן הם הקנינים הרופפים הללו המחליפים את בעליהם, אבל קניני שלי עמי הם ועמי יהיו. קיפחו כאן העשירים את אחוזותיהם, בעלי התאוה את אהובותיהם ואת הזונות אשר עגבו עליהן והקריבו את כבודם בשבילן, רודפי השררה את שלטונם ואת מעלתם בשער העיר ואת מקומות פשעיהם בקהל; המלוים ברבית הפסידו את שטרי־חובותיהם, אשר הקמצנים ההם חזו בהם עושר רב בדמיונם ועתה נכזבה שמחתם – אבל אני, הנני מוצא את כל חפצי בלי נזק והפסד כל שהוא. רצונך לשאול – שאל אלה הבוכים והמרבים צוָחה, המגינים על הונם במערומי בשרם כנגד החרב השלוחה בם והבורחים בחוצן מלאה מפּני האויב!”

הלא תודה, כי האדם השלם ההוא, המשוכלל במעלות אנושיות ואלוהיות, אינו מאבד מאומה. נכסיו מוקפים חומות בצורות אשר לא יוכל איש להורידן. לא תוכל לדמות להן את חומות בבל, אשר פרץ בהן אלכסנדר¹⁷ ולא קירות קרתגו או נומנטיא, אשר קרקרה יד אחת, ולא את הקאפּיטול והמצודה – גם שם נמצא רושם מפסיעות צורר. החומות המגינות על המשכיל בטוחות הן מאש ומסערת מלחמה. אין מבוא לתוכן, גבוהות הן ואין להתגבר עליהן, כי כוח אלהי בהן¹⁸.

ז

לא תוכל גם לומר כדרכך: איש משכיל כזה אינו בנמצא. לא על פי הדמיון אני מציג לפניך בזה תפארת איש המעלה, ולא תמונה ענקית אני חוזה, אשר בשקר יסודה. כי כמו שאני מובטח במציאותו כן אני משווה אותו ואוסיף לשוותו לנגדך. אפשר שהוא בנמצא רק יחיד ולעתים רחוקות מאד. מי שהוא גדול ביותר ויוצא מגדר הרגיל אינו נולד בזמנים תכופים. מלבד זה, אותו האיש מרקוס קאטו, אשר זכרון חייו נעשה מוצא לשיחתנו – כמדומה לי שהוא עולה על איש המופת אשר תארתי.

אחרי כל אלה: הן הדבר המזיק צריך להיות חזק מהדבר הניזק. אבל הרשע לא יוכל להיות חזק מן הצדק, לפיכך לא יוכל המשכיל לקבל הפסד. הרי העוול לטובים יוכל לצאת רק מצד הרעים, בקרב הטובים בעצמם שוכן שלום; והרשעים יותר ממה שפוגעים לרעה בצדיקים הם מזיקים איש לרעהו. אם איפוא רק היותר חלש יכול להנזק, והרע חלוש מן הטוב, לא יוכלו הטובים לדאוג מפגע רע אם לא מצד מי שהוא פחות מהם, ולכן לא תגיע אליהם הרעה כלל. ודבר זה הלא אין צורך עוד להוכיח, כי אין טוב זולתי המשכיל¹⁹.

שמא יאמר אדם: “אם שלא בצדק שפטו את סוקרטס, הרי קבל עוול”. לענין זה עלינו להבחין, כי אמנם אפשר שיעשה לי איש עוול, מבלי שאקבלו. אם למשל לוקח אדם דבר בגנבה מבית־השדה אשר לי ומניח אותו בבית משכני, הוא אמנם גנב, אבל אני לא הפסדתי. יכול אדם להיות למזיק אף כי באמת לא הזיק. אם יקרב איש לאשתו בחשבו שהיא אשה זרה, הוא נעשה לנואף, אף על פי שהיא אינה נואפת. או מוסך אדם רעל בכוסי ועל ידי שהתערב במאכלים איבד הרעל את כוחו, הרי עמס זה עליו אשמה מבלי שגרם לי נזק. כן גם יוכל להיות לסטים, מי שכלי־זינו פגע במלבוש ונעצר. כל מעשי־רשע עוד קודם צאתם אל הפועל הם שלמים, במידה אשר האשמה די ברורה. ישנם דברים קשורים ביחס זה לזה, באופן אשר האחד יוכל להיות בלתי השני אבל השני לא יוכל להיות בלתי הראשון. אני יכול להניע רגלי, מבלי שארוץ; אבל לרוץ לא אוכל מבלי שאניע את רגלי. אני יכול להיות במים מבלי לשחות; אבל אם אני שוחה, אי אפשר שלא אהיה במים. מן הגדר הזה הוא גם מה שאנחנו מבררים כאן. אם קבלתי עוול, בוודאי הוא נעשה; אבל אם נעשה העוול, אין מן ההכרח שקבלתי אותו. הן הרבה דברים יכולים להתרחש שירחיקו ממני העוול. כמו שתוכל על פי מקרה להשמט היד אשר הורמה כנגדי, והחצים שנזרקו יכולים לנטות בדרכם, כן יוכל איזה מאורע לדחות את המעשים הרעים אשר התכוונו לעשות לי, או לעכבם בדרכם, באופן אשר מצד אחד נעשו ומצד אחר לא יתקבלו.

ח

מלבד זה הן לא יוכל הצדק לסבול דבר שאינו לפי הצדק, כי ההפכים אינם מתאחדים. וכיוון שהעוול יוכל להעשות רק באופן שאינו לפי הצדק, אי אפשר שיתרחש למשכיל. ואל תתמה על זה. כי לא רק עוולה לא יוכל לעשות לו שום אדם – גם תועלת לא יוכל להביא לו. אין המשכיל חסר דבר, שיצטרך לקבלו בתור מתנה, ואין לרשע דבר שיוכל לתת למשכיל ויהיה ראוי לו. הלא קודם שיתן, צריך שיהיה הדבר ברשוּתו, אבל אין לו דבר שישמח המשכיל אם ימסרנו לו. אם כן, לא להזיק ולא להועיל אפשר למשכיל, כמו שהאלהוּת אינה צריכה לעזרה ואינה עלוּלה להפסיד. והמשכיל הוא שכן וקרוב לאלהוּת, ומחוץ להיותו בן־תמותה, הוא דומה לה. בהיותו מתאמץ בכל כוחו להגיע לנשגב, למסודר, לעומד הכן, לישר והולך בדרך סלולה, למה ששלו ומבורך ומביא טובה לעולם, יהיה לברכה לעצמו ולאחרים, לא יחמוד לו דבר שפל, לא יתעצב על דבר, יסמוך רק על השכל, וברוח אלהי יתהלך בקרב הפגעים האנושיים. אין מקום שיקבל מעשה עוול משם, לא רק מצד אדם – אף לא מצד המזל, אשר בכל פעם שהוא נלחם עם הצדק לא יוכל לו והוא נסוג אחור. אם את הרעיון הגדול אנחנו משיגים ברוח נכונה ולב שקט, את הרעיון אשר לעומתו אפס ואין הם חרון־אף החוקים וקצף עריצים, וגם המזל הוא אין־אונים – ויודעים אנחנו כי המות איננו דבר רע²⁰ ולכן גם עוולה איננו, – יותר נקל יהיה לנו לשאת כל שאר ההפסדים והמכאובים, החרפות והנדודים ממקום למקום, ושכול ואלמון. גם אם כתומם יחד יבואו על המשכיל, לא יכניעוהו, ופחות מזה יתעצב אם פגע אחד מאלה ישיגהו. ואם הוא נושא במנוחה כל עוולה המתרחשת לו מצד המזל, קל וחומר למה שנעשה לו מצד בני אדם תקיפים, בידעו שהם רק מטה זעמו של המזל.

ט

לכן הוא מקבל עליו את הכל, כמו שהוא סובל את הקור בימות החורף, ואת קשי האויר ואת הקדחת וכל מיני מחלה ושאר המקרים המתרחשים. איננו מגדיל כל כך ערך הדברים האלה, שיחשוב כאילו נעשו במועצות ודעת כנגדו, כי באלה משתמשים רק החכמים, וכל האחרים עושים מעשיהם בערמה ומזמה וביצר פראי כדרך הבהמות – לכן הוא חושב אותם בגדר הדברים המקריים. כל דבר מקרי רק מסביב לנו יוכל לשפוך חמתו ויאבד דרכו.

גם לזאת ישים לבו, כי חומר רב יש למעשה עוול במה שמשתדלים להמיט עלינו סכנות, כגון שמציגים קטיגור ומלשינים בעדות שקר ומגרים בנו קנאת התקיפים, וכיוצא בזה ממעשה לסטים המתרחשים בין האזרחים הנכבדים ברומא²¹. כמה פעמים העוולה נעשית במה שמעכבים אדם מלבוא על שכרו ולהשיג פרס אשר חכה לו, או שמעבירים ממנו ירושה אשר צפה אליה וטרח בשבילה, או שוללים ממנו חסדיה של משפּחה אדירה. אבל מכל אלה ינצל איש משכיל, כי הוא איננו חי בתקווה או בפחד.

הוסף על אלה, כי את העוולה יסבול אדם רק כשהיא עושה עליו רושם. תיכף להרגשה ישתער עליו רוּחו. אבל לאיש עומד בקומה זקופה אין השתערות ברוּחו, הוא מושל ביצרי נפשו ונשאר במנוחה שאננה. אילו נגעה בו העוולה, היתה מרגיזה אותו ונעשית לו למכשול. אבל נעדר הקצף הוא איש משכיל, אשר המעוררת אותו היא המחשבה על העולה, ולא היה יכול להיות חפשי מן הקצף, לולא היה חפשי גם מהרגשת המעשה הרע, בידעו שלא יפעל עליו כלום. על כן הוא נשאר בקומתו הזקופה ובשמחת לבו, והששון מרומם נפשו תמיד. לא רק שאיננו מיצר על המקרים ועל בני אדם שפוגעים בו, כי אם גם משתמש הוא בפעלי־עוולה הללו, ועל ידיהם הוא מפשפש במעשיו ומנסה את צדקתו²².

יהי איפוא חביב עלינו, בבקשה מכם, הלקח הזה, ויכנס בנפשנו ובאזנינו, שהמשכיל עומד מחוץ לגדר מעשי־עוולה. אין אתם מפסידים על ידי זה כלום בזדונכם ובתאוותיכם החמסניות ובקלות דעתכם העוורת וביהירותכם הנפרזה. חטאיכם במקומם עומדים. אבל למשכיל ניתן בזה השחרור. אין כוונתנו, שלא יהיה אפשר לכם לעשות דבר נבלה, כי אם שהוא משליך את כל הנבלות למצולת־ים²³ ומגין על עצמו, רק בסבלנות ובאצילות הנפש. כן התרחש לפעמים בעריכת הקרבות החגיגיים, שנצחו רבים בזה שהוגיעו בסבלנות יתרה את ידי המכים בם. חשוב את המשכיל למשפחת אלה האנשים, אשר הגדילו כוחם בשמוּש ארוך ונאמן, והגיעו למדרגה, שהם סובלים הכל וכוחות צורריהם נלאים כנגדם.

י

אחרי שגמרנו את החלק הראשון, נעבור אל השני, אשר בו נעסוק בטעמים פרטיים, ויותר עוד בראיות כלליות לאי־אפשרות הכלימה. היא כעין עוולה ממדרגה נמוכה, אשר יותר נקל לנו להתרעם עליה מלקבל פיצוי, ואשר גם החוקים לא חשבו אותה לראויה לקצוב בעבורה עונש.

הנה כי כן נפש פעוטה מתרגשת ונכוית מתוך מעשה או מאמר שאינו לפי כבודה. “הלז לא נתנני להכנס אליו היום, אף על פי שאחרים נכנסו. – הוא פנה אלי עורף ביהירות בשעה שדברתי, או שחק עלי בגלוי. – הוא לא הושיבני באמצע על המטה, כי אם במקום נמוך” – ועוד כאלה, דברים אשר אוכל לכנות רק: תלונות נפש חולנית. אנשים מעונגים, אשר טפחם האושר, נכשלים בהם. מי שיודע דברים גרועים מאלה, אין לו פנאי להשגיח בם. רוחות חלשות מטבען ותשות כוח כנקבות ונמוגות מרוך, מפני שלא הכירו מעולם את הנבלה האמתית בכל תקפה, נתקלות בפנאי העודף אשר להן בקטנות כעין אלה, אשר על פי הרוב הן גם טעיות של שיקול הדעת. מי שמצטער על ביוש ממין זה, מראה שאין תבונה בו ולא בטחון בעצמו. בוודאי הוא רואה את עצמו כנבזה, והעוקץ בא בעקבות שפלות הרוח המדכאה ומכניעה את האדם. אבל המשכיל לא יוכל להתבייש על ידי שום אדם, הוא מכיר את גדלו ואינו נותן הרשאה לשום אדם לשפוט עליו, ואת כל אלה הדברים הגורמים – לא אומר: דכדוך, אבל: טורח לנפשות, אותם אינו צריך לנצח, כי אינו מרגיש בהם כלל. יש דברים יותר קשים המתרחשים למשכיל, אף על פי שאינם הורסים מצבו, כמו מכאובי הגוף וחולשתו, או אבדן ידידים ובנים, או שרפת עיר מולדתו במלחמה. אינני אומר על כל אלה שאין המשכיל מרגישם. אינני מיחס לו טבע האבנים ולב קשה כברזל. גם אין זאת גבורה, לשאת מה שאין מרגישים כלל. כיצד הוא עושה? יש פגעים שהוא מקבל, אבל אחרי אשר קבלם, הוא מבליג עליהם ומשתחרר מהם, בעת אשר העקיצות הקטנות איננו חש כל עיקר ואינו משתמש כנגדן בגבורתו הרגילה, העומדת לו בצרות, כי איננו שם לב להן כלל או שוחק הוא עליהן.

יא

מלבד זה, כיוון שעל הרוב דברי ביוש וכלימה יוצאים מצד הגאים והחצופים והאנשים שאינם יודעים איך להתנהג באשרם, יש לו במה לדחוף אחור את ההתנפלות: במדה הנעלה של רוממות הנפש. תהיינה הנאצות איך שתהיינה – עובר הוא עליהן כעל הבלי חלומות וחזיונות לילה שאין בהם אמת וקיום. עם זה הוא חושב, כי בני אדם הללו מאד נמוכים הם מאשר יוכלו להעיז להשקיף מגבוה על מי שנעלה עליהם. הבזיון נגזר מן בוז²⁴, כי רק עם אדם שבוזים אותו מתנהגים בדרך בזיון. אבל לא יוכל אדם לבוז למי שגדול וטוב ממנו, גם אם הוא עושה כדרך המבזים. הן גם ילדים מכים בפני הוריהם, ויש אשר עוללים פורעים שער אמם או יורקים בפניה, או מגלים בפומבי מקומות צנועים בגופה או מפטפטים דבר נבול – ולא נכנה את כל אלה בשם בזיון. למה? מפני שהעושים אינם יכולים לבזות. מטעם זה גם דברי חידוד של עבדים שמכלימים בהם פני אדוניהם אינם אלא משעשעים אותנו, והחוצפה שלהם אינה מרהיבה לקחת את האורחים למטרה, זולתי אחרי שעשו התחלה בבעל הבית. כל יותר אשר בן אדם נבזה ונחשב כשוטה כן לשונו יותר חפשית לבדיחות, לכן קונים לכתחלה נערים חצופים ומגדילים עוד את עזות־פניהם ומלמדים אותם שיהיו דברי גדופים שגורים על פיהם, ואין אלה מכונים דברי בזיון וכלימה כי אם בדיחות²⁵. מה רבה הטפשות, אם באותם הדברים עצמם פעמים משתעשעים ופעמים מתבזים, וקוראים את המלה כשנאמרה מפי אחד הידידים בשם נאצה, וכשנאמרה מפי עבד משתטה – חדוד חריף?

יב

מה שבלבנו כנגד הילדים, הוא בלב המשכיל כנגד כל אדם, אשר גם אחרי עבור בחרותו וכשכבר שיבה על ראשו נשאר בילדותו. ובאמת, הכי גדלו האנשים, אשר רשעתם בתוך נפשם וחטאותיהם בלבד שגשגו, ומן הילדים המה שונים רק במדת גופם ובצורתם, אבל בכל שאר הדברים נשארו קלי דעת ובלתי נאמנים, רודפי תאוות בלי בחירה, נבהלים וכובשים את עצמם רק מתוך פחד²⁶ ולא מתוך תבונה? הן לא יאמר איש כי הבדל יש ביניהם ובין ילדים, בעבור שהללו להוטים לאסוף כלי שעשועים, אגוזים ופרוטות, והללו לכבוש זהב וכסף וערים; בעבור שהללו משחקים כילדים בתפקידי משרה, בבגדי כהונה ובצרורות הכבוד²⁷ ובעריכת משפּטים, והללו בשדה המלחמה ובשער העיר ובמקום המשפט משחקים בדברים אלה לאמתם? הללו מקבצים חול על שפת הים ועורכים בנינים כעין בתים, והללו, כמתעסקים בדבר גדול, מסדרים נדבכים ומבצרים, קירות וחומות גבוהות, עד אשר מה שהמציאו למחסה לגוף נהפך לסכנה בשבילו? שטות אחת היא לילדים ולבאים בימים, רק שבקרב אלה נתיבתה אחרת ויותר מסוכנה.

לכן כדאי וראוי הוא, שהמשכיל יחשוב בזיונות מצד אנשים אלה לדברי שחוק. כפעם בפעם יוכיח או ייסר אותם כמו שעושים לילדים, לא בעבור שקבל בזיון, כי אם בעבור שעשו לו כן וכדי שלא יוסיפו לעשות. כן כובשים במכות גם את הסוסים ובולמים אותם, ואין אנחנו כועסים כשהם בועטים ברוכב עליהם, כי אם מתאמצים שיכבוש כאבם את עקשנותם. מכאן גם תשובה למה שמשיגים עלינו: “האם המשכיל אינו מקבל עוול ולא בזיון, למה הוא מיסר את עושיהם?” לא מתנקם הוא בהם, כי אם מתקן אותם.

יג

איך אפשר שלא תאמין, כי חזקת הנפש היא מגדר המידות אשר המשכיל מתנהג על פיהן, אם מוצא אתה כאלה גם אצל אחרים, אם גם מתוך סיבות שונות? היש רופא מתקצף על חולה משתגע? הכי יתרעם בעבור דברי נאצה של חולה־קדחת אשר אסר עליו מים קרים? כן מתנהג המשכיל לעומת כל אדם, כמו הרופא לעומת החולים, אשר לא יסרב גם לעסוק באברי הבושת ולעיין בצואה ובשתן שלהם, כשהדבר צריך בשביל הרפואה, ויספוג את קללותיהם כשהם מתגעשים מחימה. יודע המשכיל, כי כל בני אדם הללו המתהלכים בבגדי כבוד, לבושי ארגמן, אם גם לפי חזות פניהם הם מתראים כאיתנים, באמת אינם בריאים כל כך, והוא רואה אותם כחולים שאינם מושלים בעצמם. לכן לא ירגז אם מפני מחלתם הם מעיזים לומר דבר שלא כנימוס כנגד הרופא, וכמו שאיננו נותן ערך רב להכבוד שהם מראים לו, כן לא יתפעל מהנאצות. כמו שלא ירום לבו אם מבקש־נדבות הרבה בשבחו, ולא יראה עצמו נעלב אם נתן שלום לאדם מפחותי ההמון ולא החזיר לו שלום, כן לא יראה עצמו מכובד, אם עשירים רבים נותנים לו כבוד, בידעו שאינם נעלים במאומה ממבקשי־הנדבות ועוד גרועים הם מהם; כי הללו נצרכים למעט וצרכי אלה מרובים. כן גם לא יעשה עליו רושם, אם מלך מדי או המושל אטלוס מאסיא לא ישיב על ברכתו ויעבור עליו בשתיקה ובגאון. הוא יודע כי מצבו של אדם זה אינו כדאי שיקנאו בו, כי הוא במצב מי שהוא אדון לעבדים רבים והחובה מוטלת עליו לדאוג לחולים ולמשוגעים. האם יחרה אפי, אם לא יחזיר לי שלום אחד מאלה הסוחרים בנפש אדם על יד היכל קסטור, הקונים ומוכרים שם בחנויותיהם המלאות משאונם והמונם של עבדים נבזים? בודאי לא. מה יוכל להיות יתרונו של אדם, אשר רק בני־אדם שפלים כפופים לו²⁸? כמו שיזלזל החכם בכיבודיו ובחסרון כיבודיו של אדם כזה, כן גם לא ישגיח בהם אם הם מצד המלך. “כפופים לך הפּרתים, המדיים או הבקטריים – כל אלה הם אנשים שאתה מכריע רק על ידי הפחד, שלא תוכל לחדול מלדרוך קשתך בשבילם, אנשים מן הדיוטה התחתונה המוכרים את נפשותיהם ותאבים בסתר לשלטון חדש!”

לכן לא תעשה הכלמה, מאיזה צד שתהיה, שום רושם עליו. איך שיהיו שונים המכלימים, בעיני המשכיל כולם שוים, בהיות סכלותם שוה. לו השפיל עצמו פעם אחת כל כך, שיעשו עליו רושם העוול או הבזיון, לא היה יכול לשבת עוד בשלוה; אבל השלוה היא מנת חלקו של האדם המשכיל. הוא לא יסכים גם, כי על ידי שיחשוב את הבזיון שנעשה לו יצא מזה כאילו הוא חולק כבוד להעושה. הרי מן ההכרח הוא שישמח אדם בהגיע לו שבח מצד אנשים אשר הגנות שבאה לו מהם מקניטה אותו.

יד

ישנם אנשים טפשים כל כך, החושבים כי מצד אשה יכול להגיע להם בזיון. אין הבדל אם כבודה היא ורבים נושאים אותה בגוהרקא ועגילים יקרים באזניה ומושבה על מצעות רחבים – בכל אופן היא יצוּר חסר תבונה²⁹, ואם לא השיגה חכמה והרבתה למוּדים, הרי היא כחיה פראית מסורה רק לתאוות. – יש מתרעמים, אם העבד משפּר־התספרת³⁰ קלקל שערת ראשם, וחושבים לכלימה עכובים מצד שומר־הסף, או את גאות המשרת הקורא בשם הנכנסים, או את יהירות העבד מציע המטות. איך צריכים לשחוק על הבלים כאלה ואיך צריכה הנפש להתמלא ענג, אם בעד שאון סכלותם של אחרים היא חוזרת להתבונן בשלוַת עצמה!

“אם כן, הכי לא יקרב איש משכיל כלל לשער, אשר שומר גס־רוח עומד בו?” – אמנם כשיהיה לו דבר נחוץ, ינסה לגשת, ובן־אדם הלז, יהיה מי שיהיה, ידמה בעיניו לכלב רע, אשר ישתיק בהשליכו לפניו חתיכה לאכול; לא ימאס לתת לפי הצורך מתן, למען יעבור על הסף, ויחשוב בלבו כי ישנם גם גשרים שצריכים לשלם מס כשעוברים עליהם. כן הוא נותן גם מתנת ידו למי שיהיה, כשהוא ממונה על אותו המשמר במדינה, והוא יודע כי מה שנמכר ניתן להקנות. קטנות המוח היא, אם מתכוון איש לענות לשומר הסף כאשר עם לבבו, אם הוא שובר את מטהו או הולך להתאונן אצל אדונו ומבקש שיענשו אותו, הנשפט בכגון זה נעשה לבעל דינו של המכלים, וגם אם נצח, עשה עצמו לדומה לו.

“ואם סטירות לחי קיבל המשכיל, מה יעשה?” – מה שעשה קאטו כשהכו אותו על לחיו. לא חרה אפּו, לא ביקש נקמה, לא הוצרך אף לסליחה, כי אם ראה את הדבר כאילו לא נעשה³¹. גדול היה במה שביטל את הנעשה, מאשר היה לו רק סלח. אין צורך לחקור הרבה בזה. מי לא יכיר, כי הדברים הנחשבים לרעים או טובים אינם דומים בעיני המשכיל כמו בעיני ההמון? המשכיל לא ישגיח במה שהאנשים מכנים חרפּה או צרה. הוא איננו הולך בנתיבות ההמון, כי אם כדרך הכוכבים הסובבים במסלה מתנגדת לעולם, כן הוא הולך בדרך שאינה מתאימה לדעת הרבים³².

טו

חדלו לכם איפוא מתמוה: “הכי אין פגע רע מתרחש למשכיל אם הוא נפצע או אם עינו נעקרת? הכי אינו מקבל כלימה, אם רודפים אחריו נבלים בשער העיר בדברי גדופים? או אם, כשהוא קרוא לשולחן המלך, פוקדים עליו לשבת במקום נמוך ולסעוד בחברת העבדים הממונים על המלאכות הנבזות? או אם הוא נאלץ לסבול כל דברים קשים שהמציאו כדי להכאיב את לבבו?” – כל הדברים האלה אם גם רבים יהיו וקשים מאד, מטבע אחד הם: אם מקטנות לא יתפעל, גם הגדולות לא תפעלנה עליו, אם המעט לא יעשה רושם עליו, גם הרוב לא יעשה. אבל הנה אתם רק מתוך חולשת דעתכם שואבים את השערותיכם על גדולי הדעה, ורק לפי מה שהערכתם את גודל כוחכם לסבול, אתם מעלים קצת במדרגה את סבלנותו של המשכיל. אבל באמת קובעה לו מעלת מידותיו מקום בגבולות אחרים של העולם ואין לו כל דבר משותף עמכם. לכן גם אם דברים קשים מתרחשים וכל מה שכבד מנשוא ואין אוזן יכולה לשמוע ועין לראות – המון דברים כאלה לא יכריע אותו, וכמו שהוא סובל מאורעות בודדים, כן יסבול כולם יחד. מי שאומר, כי המשכיל סובל דבר זה ודבר אחר אינו יכול לסבול, ומצמצם על ידי כן את גודל רוּחו בגבוּלות קבועים, אינו אלא טועה. הגורל כובש אותנו, אם אין אנחנו כובשים אותו כולו.

אל תחשוב, כי זה הוא רק חסרון הרגשה כפי שיטת הסטואים. הנה החכם אפיקורוס, אשר אתם רואים כמורה־דרך לחיי עצלות וחושבים שהוא מלמד חיי־נעימות ובטלה והדרכים המובילים לתענוגים, גם הוא אמר: “רק לעתים רחוקות עומד המזל לשטן בדרך המשכיל”. הנה הוא דובר כמעט כגבר בעוז! – למה לא נחזק עוד יותר את הרעיון ולא נדחה בכלל את הגורל? הביטה וראה, הנה ביתו הצר של איש משכיל, בלי תפארת, בלי שאון, בלי קישוטים, בלי שומרי־פתח עושים מסחר נבזה עם המון הנכנסים: אבל את הסף הנקי הזה והחפשי משומרים לא יעבור המזל! הוא יודע שאין מקומו שם ואין שם דבר תחת השפעתו.

טו

אחרי שגם אפיקורוס, המגדיל ערכו של הגוף, מגביל את ממשלת פגעים רעים, מה נחשוב אנחנו לדבר שלא יאומן או יוצא מגדר הטבע האנושי? הוא אומר, כי המשכיל יוכל לסבול את פגעי המזל, ואנחנו רואים אותם כאילו אינם. אין כל סיבה לומר, כי נגד הטבע הוא זה. אין אנחנו מכחדים, כי לא נעים הוא להיות מוּכה ונרדף או מחוסר אחד מאברי הגוף, אבל אומרים אנחנו, שאין אלה פגעים רעים. אין אנחנו שוללים את רגש הכאב, רק את השם פגעים רעים, כי אי אפשר שיגיעו כאלה למי שצדקתו שלמה³³. נעיין נא, מי כיוון יותר לאמתו של דבר. שניהם מסכימים, כי ראוי לבוז לפגעים. וכי תשאל, מה ההבדל בין שניהם? הוא כההבדל בין שני גבורים מתגוששים בחרבותיהם, האחד מבליג על פצעו ומתחזק במקומו, והשני³⁴ צופה אל ההמון הזועק ואומר: אין כלום! ואינו מניח להפסיק.

אין המרחק רב בין שנינו. את הענין שאנו עוסקים בו ושהוא לנו עיקר, מבררים שתי הדוגמאות: כי צריכים לבוז לפגעים ולמה שאני נוטה לכנות צל הפגעים ודמיונם, לכלימה וגדופים, אשר למען התרומם עליהם אין צורך אף להיות משכיל ביותר ודי שיבין אדם ויוכל לשאול את נפשו: האם ראוי אני לכגון אלה או אינני ראוי? אם ראוי – אין כאן הכלמה, כי אם משפט. ואם לא ראוי – אזי יבוש ויכלם העושה!

ומה היא זו שקורין הכלמה? אמר אדם דבר הלצה על תבנית ראשי הגרועה, על עיני החולניות, על שוקי הדקים, או על קומתי שלא ישרה בעיניו. הכי בזאת מכלימים אותי שמשמיעים אותי דבר גלוי לכל? יש שאומרים דבר בפני אחד, ואנחנו שוחקים, וכשנאמר בפני רבים אנחנו כועסים ואין אנחנו מרשים לאחרים לומר אותם הדברים בעצמם אשר אנחנו אומרים על עצמנו. אנחנו משתעשעים בהלצות קטנות, ורוגזים כשהן גסות.

יז

כריזיפוס³⁵ מספּר על דבר אדם אשר כעס בעבור שכנו אותו בשם “האַיל אשר בים”. את פידוס קרניליוס, חתנו של אובידיוס נאזו, ראו בוכה במושב הסינאט בעבור שכנה אותו קורבולו בשם “בת היענה מרוטת הנוצות”. כנגד נאצות אחרות, אשר פגעו בתכונת נפשו והטילו עליו אשמות, נשאר חזק ברוחו, ורק בשביל השטות ההיא שפך דמעות. כן היא חולשת הנפשות בשעה שהשכל מסתלק. – מה איכפת לנו, אם מחקה איש את אופן דיבורנו, או מתעלל בתהלוכותינו, במום שבגופנו או בלשוננו? הכי מתגלה המום יותר במה שאחרים מחקים אותו, ממה שהוא מופיע ממעשינו? ישנם אנשים שאינם אוהבים לשמוע על דבר זקנתם ולבן שער ראשם וכאלה, אף על פי שבעצמם ביקשו להזקין. לאחרים זכרון עניותם הוא עוקץ מכאיב, אף על פי שבמידה שהם מסתירים אותה, הם מרגישים אותם בעצמם. הלא שולל אתה את החומר לאנשי זדון ומהתלות ולא יוכלו להלבין פניך, אם אתה מקדים מרצונך ואומר אותו לכתחילה³⁶. אין אדם נעשה לשחוק, אם הוא המתחיל לשחוק על עצמו.

על וואטיניוס, אדם, שהיה ראוי לשחוק עליו ולגנותו, אמרו שהיה בעצמו גחכן ורגיל בדברי חדודים, אהב להתלוצץ על רגליו ועל גרונו, שנעשה בו חיתוך, על ידי זה השתמט מן ההלצות של אויביו, אשר היו מרובים מן המומים שבגופו, וביחוד מדברי השנינה של ציצרון. אם יכול היה לעשות זאת הלז בעזות מצח, אדם אשר מרוב הגדופים אשר קיבל אבד לו כבר כל רגש כבוד, למה לא יוכל לעשות כן איש עוסק בלמוּדים ואשר הגיע למדרגה גבוהה בעבודת ההשכלה?

נוסף על זה, הרי הוא גם מין נקמה במי שחפץ להכלים אותנו, כשגוזלים ממנו העונג להביא אותנו לידי בזיון. לפעמים הוא צווח: “צר לי! כמדומה שלא הבין מה שאמרתי!” נמצא כי פרי ההכלמה הוא בהרגשת הנכלם ובכעסו עליה. – בוודאי ימצא גם במשך הזמן אדם דומה לו ואשר ישלם לו גמולו גם בשבילך.

יח

בין המידות המגונות שהיה עשיר בהן קיוס קיסר³⁷ היתה גם זו, שהיה רגיל לשפוך בוז על אחרים ולומר דבר גנאי על כל אדם, בעבור שהיה בעצמו חומר רצוי כל כך לשחוק – הלא כה מכוערה היתה חיורת פניו, אשר העידה על שגעונו; כה תרוטות היו עיניו השקועות תחת מצחו הקמוטה; כה מתועבה היתה קרחתו עם קצת השערות הדלות בראשו; הוסף על זה את ערפו המכוסה כמו בשערות בהמה, את שוקיו הצנומים ואת רגליו הגסות! לו באתי לספּר בפרוטרוט, איך חרף אדם זה את הוריו ואת אבות אבותיו ואיך גדף את כל המערכות – אין קץ לדבר. אזכיר רק מה שהביא עליו מפלה. בין ידידיו היותר קרובים היה וולריוס האסיאטי, אדם תקיף אשר לא היה נוטה לשמוע במנוחת נפש גדופים מפי אחרים. עליו התלוצץ במסבת מרעים ובאספת־עם, בקול גדול, טען על אשתו של זה איך דרכה בדברים שבצנעה³⁸. האלהים הטובים! כאלה נאלץ גבר לשמוע, כאלה ידע המושל, ועזות פניו הגיעה לידי כך, שלא נמנע מלספּר באזני מי שהיה קונסול, באזני מי שהיה ידידו, באזני הבעל, כי הוא נאף עם אשתו וכי גם בחלה נפשו בה³⁹.

כריא⁴⁰, אחד משרי הצבא, לא היה איש דברים, קולו לא היה צלול, ומדברו כאדם חשוד אשר אמרי פיו מפוקפקים. כשביקש מאת קיוס את המלה הקבועה לאות, לפעמים אמר לו: “וונוס”, ולפעמים: “פריאַפוס” או כל מלה מגונה, כדי להתקלס בחולשתו של השואל – כן התגאה השפל והנבזה הזה, התפוס זהב, ובאלה אלץ את הנעלב להשתמש בחרבו, למען לא יצטרך עוד לקבל אותות בזיון ממין זה. הוא היה המרים את ידו בתחילה בין הקושרים, הוא שסע את ערפו במכה אחת חזקה. אחריו אמנם הניפו עוד רבים מכל צד את חרבותיהם להנקם בעריץ מרשעתו למדינה כולה ולתושבים יחידים – אבל המתחיל בדבר היה אדם, אשר פחות מכל קווּ ממנו זאת.

וקיוס זה חשב מצדו כל דבר כפחיתת כבוד נגדו, כדרך האנשים שאינם סובלים שום עלבון, אבל תאבים להעליב אחרים. על הרניוס מצר התקצף, בעבור שנתן לו שלום רק בשם “קיוס”; ואת ראש־גדוד אחד לא נקה, בעבור שקרא אותו בשם “קליגולא”. באמת היה מכונה כן, בעבור כי נולד במחנה ונתגדל בתוך הלגיון, ובשם הזה לבדו היו רגילים אנשי הצבא לקרוא אותו. אבל אחרי כן כשעלה לגדולה חשב את השם קליגולא לחרפה⁴¹.

כן עלינו למצוא נחמה בהרעיון, כי אף אם נהיה מצדנו נוחים לפיוס ונחדל מנקמה, עוד יבוא איש אשר יטיל עונש על הזד היהיר והמרשיע, כי אין דרך עוונות כאלה למצוא ספוּקם באדם אחד ובעלבון אחד. נשא עינינו ונתבונן במידות אנשי השם אשר אנחנו משבחים את ענותנותם, בדרך גבר כסוקרטס, אשר קבל במנוחה את דברי המשל והשנינה שהפיצו כנגדו במשחקים, ושחק עליהם בעצמו, כמו בשעה ששפכה עליו אשתו כסנטיפא מים עכורים. או כאַנטיסתנס, אשר גדפו אותו בעבור שהיתה אמו ברברית מארץ טרציה, והוא השיב רק: הלא גם אם האלים היתה נכריה מהר אידא⁴².

יט

צריך אדם למנוע עצמו מכל מדון וקטטה. הרחק רגליך מהם, ולכל מה שיעוררו בכגון אלה הכסילים (מבלעדי הכסילים אין גורם לדברים כאלה) אל תשים לב. בין הכבוד ובין העלבון מצד ההמון אַל יהיה הבדל בעיניך. אל תתעצב בזה, ובזה אל תשמח⁴³.

אם לא נתנהג כך, נחדל מעשות דברים רבים בהיותנו מפחדים מעלבון או מפני גועל נפש, ולא נעשה מה שנחוץ ומועיל בעניני הצבור ובענינים פרטיים, בהיותנו דואגים כאשה מצרה, פן נשמע דבר אשר לא ינעם לאזננו. יש שאנחנו מתמלאים קצף ושואפים לגלות את הרגש הזה לעומת התקיפים בחופש שאינו נכנע. אבל טעות היא; החופש הנכון איננו דורש מאתנו שלא לסבול מה שכנגד רוחנו. אך זה הוא החופש, לרומם את נפשו על כל עוולה ולעשות אותה לבדה למקור כל הדברים המשמחים אותנו; להרחיק מנפשו כל השפעה חיצונית, כדי שלא יהיו החיים מבולבלים ונהוגים מפחד כל אדם מתלוצץ או מעקם את שפתיו, היש מי שלא יוכל להכלים אותנו, אם ביד כל אדם הוא לעשות זאת?

יכולים גם למצוא הצלה בדרכים שונים, המשכיל השלם – והשואף ללכת בנתיבות השכל⁴⁴. לאלה שאינם עוד שלמים ושעודם נכנעים מפני דעת הקהל, צריכים לבאר, כי מוטל עליהם לחיות בתוך עוול וכלימה: נקל יותר לסבול דברים אשר חכו להם מראש. ככל אשר נעלה אדם ביחסו, בתהלתו, בעשרו, כן יאמץ לבו לסבול. עליו לזכור, כי בשורה ראשונה מציגים את אנשי החיל הגבוהים מחבריהם, וכי דברי כלימה וחרפות וגדופים וכל מה שמשפיל את כבודו עליו לקבל כצווחת האויבים וחצים ואבני בליסטראות המעופפים סביב הכובע, אבל אינם עושים פצע. ואת מעשי העוול יקבל כפצעים, כנזק לכלי המלחמה או כמכה בגוף, מבלי להדחף ממקומו או לשנות אף בצעד אחד את מצבו. אף אם ידחה אותך בכוח וילחץ אותך הצורר – חרפה היא לעזוב את מקומך; מצוות הטבע היא שתשמור אותו. כי תשאל: איזהו המקום^א45? – חובת הגבר⁴⁶!

אבל למשכיל השלם דרך אחרת להצלה יש, מתנגדת לזו. אתם עומדים עוד בקשרי המלחמה, והוא כבר נחל נצחון. – אל תמנעו עצמכם מן הטוב הצפון לכם, ובעוד אשר אתם שואפים אל האמת, אַמצו בנפשכם את התקוה, חכו בששון למה שיותר טוב ונעלה, ובדעתכם ובכל לבבכם השתדלו להשיגו: יש דבר אשר אין לנצח אותו, ויכול אדם לעלות למדרגה אשר המקרים לא יגברו עליו⁴⁷ – זה מונח בסדור המדיני של כלל הגזע האנושי⁴⁸.

[תרצ"ב]

---

אִגֶּרֶת־תַּנְחוּמִים לְאִמּוֹ הֶלְוִיָּא – Ad Helviam matrem De Consolatione

מאת

לוקיוס אנאוס סנקה

בשביל אשמה, שהטיל הסינאט ברומא על סנקא ושעוד לא הוברר על מה נוסדה (אבל ברור, שלא היה בה דבר מחפיר ומכלים להפילוסוף, שדעותיו הנעלות לא יכלו להתרחק הרבה ממעשיו), נידון לגלות, והוכרח להתישב, בשנת 43 לספה"נ, באי השומם קורסיקה, אשר את שוממותו ועזיבותו הוא מתאר בחרוזי־הקינה שחיבר בימי שבתו שם. לרגל מאורע זה הצטער ביותר על היגון והיסורים, שיגרום הדבר לאמו האהובה הלויא, אשה משכלת וצנועה, שהרבה סבלה בחייה: כבר מיום הוולדה היתה ליתומה מאמה, ובבוא האסון על בנה לוציוס אנאוס כבר היתה אלמנה מבעלה המליץ סנקא הזקן. לה כתב מארץ־גלותו את האגרת שלפנינו, שבה הוא מבאר, כי אינו אומלל כלל. החיבוּר הוא מן המקורות היותר חשובים להכרת המוסר והמידות בקרב אנשי־הדעת ומבקשי השלמוּת הרוחנית ברומא גם בימי הירידה והשחתת־ההמון. האגרת נותנת תמונה מזהרת מחיי־המשפּחה, מכיבוּד־אב, חיבת־ילדים ומסירת־נפש בשביל קרובים (י“ז–י”ט), מאומץ־רוחן ורוחב־דעתן וצניעותן של אמו ושל אחות־אמו (ט“ז–י”ט), מחיי־ההמון בכרכים, מנדידת־העמים ממקום למקום וערבוב כל יושבי־תבל בזמן ההוא. המחברת מלאה רעיונות נשגבים על האדם והחברה האנושית, ביחוד על האזרחות העולמית. – על כמה מרעיונותיהם של חכמי־ישראל, שנראים כמכוונים רק למזלו המיוחד של עם־ישראל (כמו: “בכל מקום שגלו שכינה עמהם”, רעיון אשר התפשט ביחוד אחר חורבן ביתר¹), ומצד אחר – גם על כמה מרעיונותיו של פאולוס (עד כמה שהם שליליים ומתאמצים להוציא את האדם מן החוג הצר של החמריות, אבל לא עד כמה שהם חיוביים ונוטעים אמונה מחוּץ לגדר־השכל), מפיצים הגיונותיו של סנקא בשיחה זו, כמו בשאר שיחותיו, אור בהיר. הוא מתאר בתחילה את התלישוּת של רוב האנשים המתקבצים בכרך גדול וכי הגזע האנושי נמצא בנדידה תדירית (ו’–ז'), ועובר מזה לרעיון כי “אין גלות קשה כל זמן שחכמה ודעת, צניעות ויראת־חטא מלוות את הגולה”; “אין הגלות חרפה”; “אחד הפליטים היה מי שיסד את מלכות־רומי”; “לאיש חכם כל מקום ארץ־מולדת”; “יכול כל הולך בגולה לקחת עמו את צדקתו”; גם: “העניות אינה צרה לאדם”, כי הנפש לבדה היא מקור העושר (ח’–י"א). במשך השיחה ניכר, שאין אמו לבדה בתור מקבלת־האגרת לנגד עיניו, ועל־כן הוא מרחיב לפעמים את הדברים וגם אינו מסיים בסגנון של אגרת, אלא כהצעת רעיונות על חיי־השׂכּל, תום ויושר, שנועדו למקרא לכל בני־בינה.

התרגום הוא על פי המהדורה של טייבנר (ליפסיה), כמו בשאר הכתבים הפילוסופיים של המחבר.

אִגֶּרֶת־תַּנְחוּמִים לְאִמּוֹ הֶלְוִיָּא

א

כבר כמה פעמים, אמי הטובה, התעוררתי להגיד לך דברי־ניחומים, ותמיד חזרתי בי. להרהיב עוז בנפשי לעשות זאת היו לי טעמים רבים. ראשית, יען נראה לי, שאפרוק מעלי כל הצרות אם רק אמחה מעיניך לפי שעה את הדמעות אשר לתת פוגת להן לחלוטין אין ביכלתי. מלבד זה בטחתי, שיגדל כוחי לאמץ את רוחך כאשר אך אתעודד בעצמי; גם יראתי, שאם תמוט רגלי, יהיו גם הקרובים אלי בנופלים. לכן התאמצתי להניח ידי על מכתי ולהתאפק ככל האפשר, למען יצלח לי לחבוש את פצעיכם.

לכוונתי זאת נמצאו עיכוּבים שוֹנים. ידעתי, כי אין לפגוע במכאובך כל עוד כוחו חדש וכביר, כי דברי־הניחומים עוד יגדילו ויאדירו אותו². הן גם למחלה אין דבר יותר מסוכן מסם־מרפא כשניתן קודם זמנו. לכן חכיתי עד שיחלש מעצמו תוקף־מכאובך ויהיה במשך הזמן יותר נוח לקבל רפאות־תעלה, עד כדי שירשה לנגוע ולטפל בו. אף לזאת שמתי לבי: עד כמה שחיפשתי בחיבוּרים של אנשי־רוּח מהוללים מה שכתבו להקל עוּל־היגון ולהחליש רגשי־אבל, לא מצאתי דוגמה לאדם, שמנחם את קרוביו בשעה שהוא בעצמו הגורם לדמעות. במצבי זה היוצא מן הכלל נשארתי תוהה ויראתי, פן יגדילו דברי את המכאובים, תחת להביא ניחומים, הן לדברים חדשים ולניבים, אשר עוד לא נשמעו בשיחת־יום־יום בקרב בני־אדם, היה צריך האומלל המוטל כבר על מדורת אש ועצים, לו הרים ראשו למען נחם את קרוביו. כל מכאוב גדול כופה את הנפש למצוא לו ביטוּי מיוחד, באותה שעה שהוא עוצר מלהוציא קול־הברה בכלל.

איך שיהיה, אתאמץ שלא לסמוך על דברי־שכל, כי אם אבטח, שאהיה יותר מכל דברי־נחמה אני בעצמי לך המנחם. הן את פני לא תוכלי להשיב ריקם, ולכן אני מקוה, כי אם גם קשה־עורף הוא האֵבל, לא תסרבי מלהרשותני לשים גבול לשאיפת־נפשך.

ב

ראי־נא, איך אני בוטח בחיבתך אלי, וכי אין אני מסופק, שתהיה פעולתי עליך יותר נמרצה מפעולת המכאוב, אף־על־פי שהוא השליט היותר תקיף בלב־האומללים. לא אחיש לנגוע בו תיכף. הנני להתיצב בתחילה על צדו ולשים עין על מה שהוליד אותו, הנני לחזור על הכל ולעורר את היגונים, שכבר נשכחו מן הלב.

אם ישאל איש: “מה היא דרך זו, אשר אתה בוחר לתנחומים? וכי כן עושים להזכיר את הצרות, אשר נמחו, ולכוף את הנפש, הרובצת תחת משא יגון אחד, שתשקיף בסקירה אחת על כל יסוריה יחד?” – אז אשיב לו, כי במקום שהמחלה גברה כל־כך, עד שהיא מתחזקת למרות כל סמי־מרפא לפעמים מנסים להעלות ארוכה על־ידי אמצעים הפכיים. כשאני מגלה לנפש את כל יסוריה ועורך לפניה את כל היגונים, אמנם איני רופא בדרך נוחה וקלה, אבל כמי ששורף ועושה נתוּח בבשר־החולה. התועלת, אשר תצא מזה, היא, כי נפש, שכבר גברה על יסורים מרובים, תבוש להתאונן על פצע אחד בגוף מלא חבורות וצלקות.

לכן יוסיפו־נא לבכות ולהאנח האנשים, אשר רוחם הרפה נחלשה מתוך אושר ימים רבים; כשהם נתקלים בפגע קטן, הם כושלים ונופלים. אבל האנשים, שכל שנות־חייהם הן שורה של פגעים רעים, הם ישאו את הדברים היותר קשים באומץ־לב, אשר לא ימוט. יתרון אחד יש לצרות המתמידות, כי את אשר הן תוקפות ביותר, אותו הן מחזקות לסבול את כל הבא עליו.

מזלך, אמי, לא הניח לך שעה פנויה מיסורים, ואפילו יום־הולדתך לא ניצל מאסון כביר: את אמך אבדת כאשר אך יצאת, לאויר־העולם, באותה שעה, שבה נולדת ונכנסת לחיים. בבית אם־חורגת גדלת, אשר מצדך התאמצת בהכנעה ומשמעת, כבת מלידה, לעשותה לך לאם. אבל לא דבר נקל הוא לסבול עול אם־חורגת, אם גם היא היותר טובה. את דודי היקר והחביב, המעולה והישר באדם, אבדת בשעה שחכית לבואו מארץ־מרחק³. וכאילו לא רצה המזל להקל מעליך את אכזריותו על־ידי הפסקות רחבות, לא עברו שלשים יום עד שהובלת לקבורה גם את בעלך החביב אשר ילדת לו שלשה בנים⁴. בעודך מתאבלת הגיעה לך שמועת־האֵבל החדשה, – ובשעה שהיו כל הבנים רחוקים, כאילו בכוונה נדחו הצרות לזמן, שלא היה לך במי להתּמך במכאובך. אעבור בשתיקה על כמה סכנות ופחדים, אשר התגלגלו עוד עליך בלא הפסק ואשר נשאת וסבלת. הן רק זה לא כבר אספת בחיקך, אשר ממנו יצאו שלשה נכדים, את עצמות שלושת הילדים שמתו. לא עברו עשרים יום מן השעה שקברת את בני, אשר גוע בזרועותיך ותחת נשיקות־פיך, והשמועה הגיעה לך, שאני לוּקח וגולה – עוד דבר מר זה היה חסר לך, להתאבל על אלה, שעודם חיים!

ג

מודה אני, שהפצע הזה החדש הוא היותר קשה מכל מה שנגזר עליך עד היום. צרה זו לא רק בעורך שׂרטה, כי אם פלחה לב וכליות. אבל כשם שלוחמים צעירים ממהרים לזעוק מכאב על כל פצע קטן ומפחדים עוד יותר מפני יד־הרופא משהם יראים את החרב, בעת אשר אנשי־חיל מזקינים, אף אם הם דקורים בכל גופם, נושאים בסבלנות ובלא אנחה את מעשה־החובש כאילו הוא מתעסק בגופים נכרים: כך גם אַת, אמי, צריכה כעת לסבול באומץ־רוח את עבודת הרופא.

הרחיקי מעליך נהי ויללה וכל מה שהאשה מרעשת בו עולם כשמכאובה תוקף אותה. הן לשוא היו כל הרעות אשר סבלת, אם עוד לא למדת להיות אומללה!

הן לא תגידי מעתה, שהתנהגתי בזהירות יתירה נגדך. לא ניסיתי לדחות מזכרונך את צרות־נפשך. להיפך, צברתי את כולן והנחתי אותן לפניך!

ד

מתוך חפץ כביר עשיתי זאת. כי גמרתי בנפשי לגבור על מכאובך לחלוטין, לא רק לצמצם את שלטונו. אני חושב, כי חפצי זה בידי יצלח אם אוכיח, ראשית, שאין אני סובל כלל דבר, אשר בעבורו אוּכל להחשב כאדם אומלל, קל וחומר, שלא אוּכל לעשות בעבור זה את הקרובים אלי לאנשים אומללים.

שנית, אם אוכיח, בנוגע אליך, כי פגעך, אשר כולו תלוי בפגע שלי, אינו קשה כל־כך.

אני מתחיל בדבר זה, אשר מפני געגועיך עלי ינעם לך לשמוע ביותר: לי לא התרחשה רעה כלל. אם יצלח לי להוכיח לך זאת, על נקלה יתברר, שכל אלה הדברים המצערים אותי, לפי דעתך, אינם קשים לסבול כלל. ואם לא יצלח לי, שתוכחי מזה – הן אתעלה בפני עצמי, אם נשאר אני מאושר במצב כזה, שאחרים נעשים על־ידו אומללים. הלא בנוגע אלי אין אַת צריכה להאמין לאחרים. אני בעצמי מגיד לך, שאין אני אומלל, ואין לך להיות שרויה בצער מפני השערות קלוּשות מתנגדות לזה. עוד אני מוסיף, למען הרבות את שלות־נפשך, שאין אני יכול להעשות אומלל כלל.

ה

בתנאים טובים נתונים אנו מן הטבע אם רק אין אנו עוזבים אותו. טבע־הדברים גורם, כי כדי לחיות בטוב אין צורך בתכונה רבה מן החוץ וכי כל אדם יכול לעשות את עצמו מאושר. המקרים החיצונים הם קלי־ערך ואינם משפיעים הרבה לטובה או לרעה. אין ההצלחה מרימה את רוח־החכם ואין היסורים מרפים את ידיו, כי דרך־פעולתו בתמידות היא, שהוא סומך רק על עצמו ומקרב נפשו הוא מבקש שמחתו. – תאמרי, שאני חושב עצמי לפי זה כאחד מן החכמים? – רחוק אני מלנַשא עצמי כל כך; אילו יכולתי לחשוב את עצמי כאחד מהם, הייתי אומר, שלא רק אומלל אינני, כי אם המאושר אני בבני־אדם, והייתי מתפאר בזה להיות קרוב מעט לאלהים. לפי שעה די לי, כדי להנצל מכל צרה ויגון, כי מסרתי את נפשי לחכמים⁵ וכי בהיות כוחי רפה עוד מלעזור לעצמי, שתּי מחסי במחנה אותם האנשים, אשר כוחם רב להגן על עצמם ועל אחרים. והם ציווּני להיות תמיד כמו ניצב הכן להשתמר מכל גזרות המזל ופגעיו זמן רב קודם שיגיעו. קשה הוא ביותר כשהוא מתנפל פתאום, ועל נקלה יסבול אותו מי שהוא מחכה לו מכבר. הלא גם האויב המתנפל גובר כשהוא בא לפתע־פתאום, בעת אשר מי שהכין את עצמו מראש לקראת המלחמה העתידה, עומד בשורה ולא ימוט מתוך מהומת המכה הראשונה. אני לא בטחתי מעולם בהצלחה, אף לא בשעה שנראתה ככורתת עמי ברית־שלום. את כל המתנות, אשר אצלה לי בחסדיה המרובים, כסף, כבוד ותהילה, הנחתי במקום אשר משם תוכל לקחת אותן בחזרה בלי שאתרגש על זה! – רווח גדול שמתי ביניהן וביני, עד שיכלה לקחת אותן בלי לקרוע אותן מידי. השעה הרעה גורמת נזק רק לאלה, שנתנו לרמות עצמם על־ידי השעה הטובה. האנשים, שהתרגלו לאהוב את המתנות כאילו קניניהם הם לנצח ושבקשו תפארת מהן, הם זועפים ואבלים כשהשעשועים הכוזבים והחולפים נמלטים פתאום מנפשותיהם הריקות והילדותיות, הנבערות מרגשי־שמחה אמתיים. אבל מי שלא התגאה בימי־טובה הלא אינו נכנע בשנוי־מצבו. איך שיהיו עניניו, נכון לבו ומנוסה הוא בגבורת־נפשו. כבר בימי־אשרו בחן את עצמו לנסות כוחו כנגד השעות הרעות.

מטעם זה חשבתי תמיד, כי בכל הדברים, שההמון מבקש לו, אין דבר טוב באמת. חזיתי את אלה רק כדברים ריקים משוחים בששר כדי להונות את הבריות, ותוכם אינו דומה לברם. ובמה שרואים כדברים רעים איני מוצא גם־כן קשות ונוראות כמו שמאיימת ההשקפה ההמונית. אמנם, זכרם בלבד כבר קשה לאוזן בעקבות ההרגל וההסכם הכללי, ויש בו עוקץ של יגון וקללה ללב־השומע. אבל כן חורץ רק ההמון את משפטו, והרי יש רשות לחכמים לבטל את משפטי ההמון.

ו

נעזוב, איפוא, את דעת האנשים המרובים, הנשארים תפוסים במושכל ראשון⁶, איך שיהיה הדמיון, אשר קבעו להם; ונתבונן בדבר: מה זאת הגלות? הלא היא רק שינוּי־המקום. כדי שלא יחשבו שאני מקטין את הדבר ומעלים עין מן הנוראות שבו, אוסיף, כי יסורים רבים דבקים בשינוּי כזה, עניוּת, בוז וחרפה. כנגד אלה עוד אתווכח אחרי־כן, אבל לפי שעה חפצי לברר, מה היא המרירוּת התלויה בשינוּי־המקום כשהוא לעצמו? – “חוסר־מולדת – קשה מנשוא”. אבל שימי־נא לבך לאוכלוסין הרבים יושבי־הערים, שהבתים הרבים אינם מספיקים להם. לחלק היותר גדול של ההמון הזה אין ארץ־מולדת. מעיירותיהם ומישוביהם הקטנים וגם מכל אפסי־ארץ, התכנסו לכאן. יש מהם, שבאו הנה בבקשת־כבוד, יש שמוכרחים לעבוד במשרה צבורית, יש שנשלחו במלאכות, יש אשר חשקת־התענוגים דוחה אותם לבקש כאן מקום מסוגל ביותר לעבירות, יש גם באים לשקוד על לימוּדים ויש בהם תאבים לחזיונות מפליאים. יש מהם, שנמשכו בחבלי־ידידות, ויש מוצאים מקצועות לפתח את כשרונותיהם במשא ומתן; מהם מביאים אל השוק את צורותיהם הנאות, ומהם המביאים את כשרון־הדיבוּר שלהם למכירה. אין מפלגה של בני־אדם, שאינה שוקדת לבוא אל הכרך הגדול, הקובע פרסים גדולים גם למעשים טובים גם לחטאים. פקדי־נא על כל אלה, שיגידו את שמותיהם, ושאלי כל אחד מהם, אי זה מקום מולדתו? – אז תוכחי, כי רובם עזבו את מושבותיהם ובאו לעיר הגדולה המפוארת מאד, אבל נכריה להם. וגם מחוץ לכרך זה, אשר אפשר לראות אותו כמדינה משותפת לכל בני־אדם, עברי על כל שאר הערים: אין אף אחת, שאין המון־זרים יושב בתוכה. אין לדבר על המקומות שבנוף יפה ובסביבה נעימה, המושכת לב־התיירים; אפילו במקומות נעזבים ואיים שוממים, בסקיאתּוס, בסריפוּס, בגיארוס ובקורסיקה, תחזי, כי אין ארץ מוקצית לגלות, שלא התישבו בה גם כמה אנשים מרצונם. וכי אפשר למצוא אדמה יותר עזובה או סלע יותר צחיח מן המקום הזה (קורסיקה)? אם לפרי־תבואה, אין ארץ יותר מלחה; אם למושב בני־אדם, אין יותר קשה ממנו; אם לסביבה, אין יותר נוראה ומבהילה, ואם לטבע־האויר – אין יותר מטריד. ובכל זאת אף כאן מרובה מספר הנכרים על התושבים. צריכים, איפוא, לומר, כי שינוי המקום הוא רחוק כל־כך מלהיות דבר קשה מצד עצמו, עד שאף מקום כזה מושך אליו אנשים מארץ־מולדתם. אני מוצא רבים אומרים, שיש בלב בני־אדם כוח טבעי דוחף אותם לשנות את מקומם ולהעתיק את מושבם. כי שׂכל נע־ונד ניתן לאדם. הוא אינו עוצר בעצמו, אלא נוטה לפיזור, ורעיונותיו סובבים מרחוק על מה שידוע או בלתי־ידוע לו, תועים ואינם סובלים מנוחה וששים תמיד לקראת דברים חדשים. על זה לא תתפלא אם תשים לב למוצא שכל־האדם: הוא אינו מן הגוף הכבד החמרי, אלא מן הרוח השמימי ירד, וטבע יצירי־מרום לו, שהם תמיד מתנועעים וסובבים ורצים. כשאנו צופים בכוכבים המאירים לכל העולם: אין אחד מהם עומד, כולם נודדים במסילתם ממקום למקום. אמנם, סובבים הם עם תבל כולה⁷ אבל אורחותיהם מכוּונות לצדדים שונים, הם עוברים על פני כל תמונות המזלות שבמרום⁸, אינם נחים לעולם, תמיד הם מטולטלים וקופצים ממקום למקום. תמיד הם מתגלגלים ונמצאים בפעולת־החליפה. כמו שפקדו עליהם חוקות־הטבע הם הולכים למסעיהם לכאן ולכאן, אחרי אשר במשך מספר־שנים קבוע סבבו במסילתם, הם חוזרים למקום, שיצאו משם. ועתה, התוכלי לחשוב, כי לרוח האדם, אשר גם הוא כצבא־המרום מורכב מיסודות אלוהיים, דברים קשים הם החליפה והנדידה, בעת אשר הטבע האלוהי שמח לקראת החליפות המהירות והבלתי־פוסקות או גם מתקיים על־ידיהן? –

ז

נעזוב את הגרמים השמימיים ונחזור לעניני־האדם. הלא תראי, שכל העמים והלאומים החליפו מושבותיהם. מה מגמת הערים היווניות, אשר נוסדו באמצע מדינות לועזות⁹? מה מורה אותנו לשון מוקדון, אשר חדרה לארצות הודו ופרס? בארץ סקיתיה¹⁰ ובכל הנוף ההוא על שפת הים השחור בקרב עמים פראים ונבערים נוסדו מדינות אַכאיות¹¹. לא החורף האכזר, שאינו פוסק, ולא קשי־טבעם של התושבים הדומה לאקלימם, עצר את הגרים מלכונן שם מושבות. באסיה נמצא המון רב של בני־אתונה. מעיר מילטוס נפוצו אנשים על פני שבעים וחמש ערים. כל אותו צד דרומי של תחתית־איטליה. אשר הים סובב אותו, נהיה לארץ “יוון הגדולה”. על האֶטרוסקים תאמר אסיה: ממני יצאו! באפריקה התישבו אנשי־צוֹר¹², בספרד – הפוניים, יוונים יצאו לארץ גליה וגליים לארצות־יוון. בעד הגרמנים לא עצרו הפיריניאים מלעבור; הזריזות האנושית מצאה לה דרכים שלא נודעו. את ילדיהם ונשותיהם והוריהם הזקנים משכו עמהם. אחרים תעו ימים רבים בישימון־דרך ולסוף לא בחרו להם מרצונם מקום להתישב, כי אם, בהיותם כבר עיפים ויגעים, התישבו באשר מצאו. יש אשר בחרבם יצרו להם משפט על אדמה זרה, ויש גם אשר בנסעם בספינות לבקש מושבות לא־נודעות, טבעו בים; מהם אשר התיישבו במקומות, שהניחם שם המקרה ככלות כוחם. ולא מפני סיבה אחת שוה עזבו כל אלה את ארץ־מולדתם. יש מהם אשר עריהם נהרסו והם נמלטו מחרב אויביהם, הפסידו את רכושם והוכרחו לגלות למרחקים; יש אשר מפני מרידה, שהתחוללה בארצם, אחזו במקל־נודדים; יש אשר לא נשאה אותם הארץ מפני רבוֹת מספר־התושבים והוכרחו לעזוב אותה בתור כוחות יתירים; יש אשר נטרדו מפני דבר ורעש או מאיזה פגע אחר, שהתרחש על אדמתם האומללה. מהם גם אשר הודחו לצאת על־ידי שמועה, שנתפשטה על איים מהוללים, שיש בהם פרי למכביר. תהיה מה שתהיה הסיבה, אשר עקרה את האנשים מבתיהם, – הלא ברור הוא: אין בני אדם נשארים במקומות, שנולדו בהם. הגזע האנושי נמצא בנדידה תדירית. בכל יום ויום יש דבר משתנה בחוג־הארץ הגדול כל־כך. ערים חדשות נוסדות, שמות של עמים חדשים יוצאים בעולם ועמים עתיקים חולפים וכבים, או נכנעים למען הרבות גדולתו של החזק מהם. וכל אלה הניסוּחים ביד חזקה¹³, שנידונו בהם עמים, מה הם אם לא גלוּיות אנשים בהמון?

אבל למה אלאה אותך ואנהגך למרחקים? למה אוסיף ואחשוב כסדרם את אנטינור מיסד מדינת־פאַטאביום¹⁴, את אֶבנדנוס, מכונן מלכות־הארקדיים על שפת נהר־טיבר, את דיומדס וחבריו, שיצאו כמנוצחים, ובאותה שעה כמנצחים, מתוך מלחמת־טרויה ונפזרו לארצות נכריות? – הלא די להזכיר, כי מלכות־רומי מכירה בתור מיסדה איש נודד, שאחר כיבוש־מולדתו ברח עם שארית־הפליטה הקטנה, ומפני ההכרח וגם מפחד־המנצח ביקש לו מחסה במרחק באיטליה. והעם הזה – כמה מושבות שלח לכל המדינות! – איש רומי מתישב בכל מקום שניצח. בחפץ־לב מסרו רבים את שמותיהם להיכתב לשינוי־מקום כזה, וכמה זקנים עזבו את ירכתי־ביתם¹⁵ למען עבור ארחות־ימים עם מייסדי־המושבות.

אין צורך להביא עוד דוגמאות, אבל אחת אוסיף, שהיא מושכת עליה את עיני ביותר: גם האי הזה כבר החליף כמה פעמים את יושביו. אני עובר על ימי־קדם המכוסים בערפל; אזכיר רק, כי יוונים, שמוצאם מארץ פוקיאָה¹⁶, ועתה הם תושבי מאסיליה¹⁷, התישבו בתחילה באי הזה. לא נודע מה גירש אותם מכאן, אם האקלים הקשה או מבטם על איטליה האדירה ביותר או חסרון חוף טבעי בים הזה; בכל אופן לא המצב הפראי של התושבים, שהרי עברו מכאן אל תוך שבטי־גליה הנבערים אז מדעת וגסי־המידות. באו אחרי־כן ליגוריים אל האי הזה, באו היספּנים¹⁸, כמו שאנו רואים מתוך השויון בדרכי־החיים: דומה הוא כיסוי־הראש ודומות הנעלים שברגלים לאלה של הקנטברים, וגם מלים דומות יש בלשונותיהם. אמנם, הלשון בכללה נעתקה ממקור־מולדתה במשך הזמן, שהתהלך העם עם היוונים והליגורים. לסוף הובאו הנה גם שתי מושבות של אזרחים רומיים, האחת על ידי מריוס והאחת על ידי סוּלה – כן הוסיף להשתנות כמה פעמים המון־התושבים על אדמת סלע יבש זה, המכוסה קוץ ודרדר! – אבל שום ארץ לא תמצאי בעולם, אשר יושביה הקדמונים עובדים עוד את אדמתה. הכל מעורבב ומוחלף, אלה לאלה פּינו את מקומם, מה שנעשה גועל־נפש לזה היה למשאת־נפשו של עם אחר, ויש אשר גורשו ממקומות, שלפנים הורישו מתוכם תושבים אחרים. כה נגזרה גזרה¹⁹, שלא יתקיים מצב בני־אדם בשום מקום בתמידות.

ח

בנוגע לשינוי־המקום בכלל – בלא שימת לב להיסורים הקשורים בגלות – מצא ווארון, אחד מגדולי החכמים הרומיים, את התרופה המספקת בהרעיון, כי בכל מקום, אשר נבוא שמה, אותו הטבע עצמו מוכן לפנינו להשתמש בו. לפי דעתו של מרקוס ברוטוס, די בזה, שיכול כל הולך בגולה לקחת עמו את צדקתו. ואם יחשוב איש, כי דבר אחד משני אלה לא יפעל ככל הצורך על לב הולך בגולה למען נחמו מיגונו, עליו להודות, כי, כשמחברים אותם יחד, פעולתם רבה מאד. באמת הלא מצער הוא מאד מה שהפסדנו, אבל שני דברים, והם היותר יפים שבעולם, מלוים אותנו בכל אשר נלך: הטבע הכללי וצדקתנו בפני עצמנו²⁰. האמיני לי, כי כן הכינה ויִסדה יוצר־תבל, יהיה מי שיהיה, אם אלהים כל־יכול, או שׂכל בלי גוף, אשר פעל כחָרש חכם את המעשים הכבירים, או רוח אלוהי זורם בכוח שווה בכל היצירים הגדולים והקטנים שבעולם, או גזרה קדומה ושלשלת סיבות, שאינן משתנות ולא פוסקות: כן הכינה ויסדה, אני אומר, כי רק בדברים קטני־ערך מאד אנו תלויים בדעת־אחרים. הדבר היותר נעלה לאדם – הוּא נשאר תמיד מחוץ להשפעת היכולת²¹ האנושית, אותו לא יוכלו לתת לנו ולא לקרוע מידינו: זה העולם – הדבר היותר גדול והיותר יפה²², שיצא מחיק־הטבע – וזה הרוח שבאדם, המתבונן בעולם ומשתומם עליו, החלק היותר נכבד ממנו, ובכל זאת רק של עצמנו הוא ונשאר תמיד בקרבנו כל הימים, אשר אנחנו חיים. לכן בלב טוב ובקומה זקופה נלך לכל מקום, שיוליכו אותנו המאורעות, ובצעדים בטוחים נעבור הלאה. אם נמודד את כל הארצות, לא נמצא בגבולות העולם מקום־גלות שיהיה זר לבני אדם^א23. הלא מכל מקום בשווה אנו מכוננים מבטנו לשמים, וכל אשר בשחקים²⁴ במרחק שווה הוא לדברים האנושיים. לכן כל זמן, שאין מעבירים את עיני מראות את המחזה הנפלא, שלא תשבענה מהביט בו, כל זמן, שיכול אני לראות את השמש והירח ולהתבונן בכל כוכבי־השמים; כל זמן, שיכול אני להתענג על מוצאם ועל מבואם, לחשוב על מסילתם ועל שהם מקדימים ומאחרים בתהלוכם, לחזות בצבא הכוכבים הרבים בלילות, מהם קבועים ועומדים, מהם לא מרחיקים ללכת, אבל סובבים בנתיבתם הקצרה, מהם נוצצים פתאום ומהם חודרים בזרם־אִשם לעין־הצופה כאילו רוצים הם להשתמט ולנפול לארץ, מהם מעופפים בסך בתהלוכה ארוכה של מאורות, – כל זמן, שאני צופה בכל אלה ויכול להתרועע בחיי־חלדי לצבא מרום זה²⁵; כל זמן, שיכול אני ברוחי, המשתוקק לדברים הקרובים לו בטבע, להתעלות למרומים, – מה איכפת לי היכן כף־רגלי דורכת? –

ט

“אבל אין עצים רעננים ועושים פרי על האדמה הזאת. אין נהרים גדולים, שספינות עוברות בהם, משקים אותה, ואינה מוציאה דברים, שעמים אחרים צריכים להם; בקושי היא מוציאה מחיה לתושביה. אין אבנים יקרות נחצבות כאן, וגידי זהב וכסף לא ימצאו בעפרותיה”. מה צר המוח, המוצא שעשועיו בעניני העולם הזה²⁶! צריכים למשוך אותו אל הענינים, המופיעים בכל מקום ובמידה שוה וזהרם שוה בכל מקום, ולהרגילו להבין, שהקנינים המדומים והמיוסדים רק במחשבה נבערה עומדים לשטן על דרך הקנינים האמתיים, במידה שהם משפּרים את ארמנותיהם, מנשאים את מגדליהם, מרחיבים את חצרותיהם, מעמיקים את מערותיהם לימות־הקיץ ומרוממים פסגת אולמי־האוכל שלהם, – בה במידה הם מוסיפים לכסות ולהאפיל את השמים אשר על ראשם²⁷.

או כי השליך אותך המקרה אל ארץ, אשר שם תמצא את המכון היותר רחב לשבתך רק בסוכה פשוטה. אם מקטני־הרוח אתה, תבקש לך נחמה עלובה על זה, שאתה סובל מה שאירע לך, ותעלה בזכרונך סוכת־רומולוס²⁸. אבל זאת היא הנחמה, אשר עליך לבחור בה: הן גם באוהל הדל הזה יש מקלט לבעל מידות טובות, והוּא עולה בתפארתו על כל ההיכלות, אם יש צדק במקום הזה, אם צניעות יש, אם חכמה ויראת־חטא²⁹ יש, ושׂכל טוב לעשות כל עבודת־חובה ודי תבוּנה בענינים האנושיים והאלוהיים. אין המקום צר, אם המון הסגוּלות הנעלות הללו שרוי בתוכו! אין גלוּת קשה לאדם, אם מידות טובות אלו מלוות אותו שמה! – ברוטוס מספר בחיבוּרו על “מעשים טובים”, שהלך לראות את מאַרצלוס בימי־גלותו במיטילני³⁰ ומצא אותו מתענג על חיים מאושרים, כפי שרק אפשר לטבע־האדם, וראה כי מעולם לא היה עוסק בהתלהבות יותר מרובה בדברי־חכמה מאשר בזמן ההוא. הוא מסיים סיפוּרו זה: לאחרונה נראה לו (לברוטוס) כאילו הוא הולך בגולה בעבור שצריך היה לעזוב את החכם הזה, ולא שהנעזב סובל גלות. אהה, מאַרצלוס! אדם, שהוא יותר מאושר בשעה שנראה לברוטוס בתור יושב בגולה מאשר בזמן־שלטונו בתור קונסול למדינה: מה גדול אדם זה, שכל הפורש עצמו מתוך גלותו היה רואה את עצמו כגולה³¹! מה גדול אדם זה, אם כה מכבד אותו איש נעלב המכובד בעיני קאטון³². בספרו של ברוטוס נמצא גם־כן: (יוליוס) קיסר עבר על מיטילני ולא עמד שם, מפני שלא נתנוֹ רוחו לראות את האיש ההוא בלי כבודו הראוי לו. מועצת־הסינאט הצליחה לפתוח שער לחזרתו, אחרי אשר הכל התחננו על זה והכל היו מצטערים כל־כך, כאילו היתה בהם דעתו של ברוטוס וכאילו לא לטובת מאַרצלוס, אלא לטובת־עצמם היו משתדלים, שלא יהיו הם בגולה, אם לא יהיה הוא בתוכם! הנצחון היותר גדול היה לו במה שהיה קשה כל־כך על ברוטוס לעזבו ועל יוליוס קיסר לראות אותו: עדות כפולה היא זו לגדולתו, צער האחד וכלימת השני.

אין ספק, כי האדם הנעלה הזה, למען שאת באומץ־לב את גלותו, כה דיבר אל נפשו: “מה שאתה רחוק מארץ־מולדתך אינו אסון. הלא די חכמה רכשת לך למען דעת, כי לאיש משכיל כל מקום הוא ארץ־מולדת. יותר מזה: הרי מי שהגלה אותך היה בעצמו במשך עשר שנים רחוק ממולדתו; אמת הדבר, שהוא שהה במרחקים בתור שר־צבא בשביל הרחבת־הממשלה – אבל סוף כל סוף חסר היה את מולדתו. עתה ראֵה, כי אפריקה מושכה אותו במלחמותיה המתעוררות מחדש; היספּניה קוראת לו, הרופאת את שבריה וחובשת מחץ־מכתה; ארץ־מצרים הכוזבה מחכה לו – וכל כדור־העולם, המצפּה רק לאותה שעה, שתתמוטט ממשלת־רומי. להיכן יפנה בראשונה? לאיזה צד יראה כוחו? – נצחונו דוחף אותו לכל הארצות. יהא לו הכבוד ותפארת בקרב כל העמים – אתה די לך, כי ברוטוס מוקיר אותך!” –

י

הנה כי כן היטב סבל מאַרצלוס את גלותו ואף לא שינוי קל ברוחו גרם לו שינוי־המקום, אף־על־פי שבעקבות מאורע זה באה עליו גם העניות. והעניות הלא אינה צרה לאדם – זאת ידע כל מי שעוד לא אחז אותו השגעון של בקשת־ההון ורדיפת־התאוות. כמה מועט הוא מה שנצרך באמת לאדם לצרכי־חייו! ולמי חסר מיעוט זה, אם רק קצת כשרון³³ יש לו?

בנוגע אלי, ברור לי, שלא עושר קיפחתי, אלא את היכולת להתעסק³⁴. צרכי־גופי מעטים הם: להגן עליו מפני הקור, לזון אותו ברעב ולהשקותו בצמא. מי שדורש יותר – זה לא עוד את הצורך, אלא את החטאים הוא מבקש. בודאי אין מן הצורך לבדוק במצולות־ים או להרוג בהמות כדי למלא את הבטן במעדנים, לבקש שרצי־מים באיים רחוקים ובלתי־ידוּעים. יאבּדו־נא האלים והאלילות את כל המפונקים הללו, שתאוותם יוצאת מחוץ לגבולות המלכות הרחבה והמפוארה הזאת! מגדות נהר פאזיס³⁵ הם מבקשים ציד כדי לרומם את תהילת בית־מזונם, והם מוסרים את נפשם לדרוש עופות מארץ הפּרתים, שעוד לא שילמנו להם גמולם³⁶; מכל קצוי־ארץ הם מחפשים ואוספים מה שנעים לחיכּם הנבזה. מאכלים מובאים להם ממרחקי־אוקינוס, אשר תסרב לקבל לתוכה האצטומכה שלהם, המקולקלת מרוב זוללות; הם מקיאים כדי לחזור ולאכול, ואוכלים וחוזרים ומקיאים, ואי־אפשר להם אף לעכל את המעדנים, שצברו מכל כדור־העולם. ומי שבוזה לכל אלה מה תזיק לו העניות? – אבל מי שמתאַווה להם – לו, להיפך, העניות היא לתועלת! למרות רצונו הוא מתרפא, ואף אם אין דעתו נוחה מן המרפא הניתן לו שלא ברצונו, בינתיים הרי מה שאינו יכול להשיג דומה כאילו לא חפץ בו. גאיוס קיסר³⁷, אשר אותו יצר הטבע, לפי דעתי, רק למען הראות כל מה שיכולה נפש חוטאת לפעול במרום פסגת־האושר, העלה על שולחנו ביום אחד מאכלים במחיר אלפי־אלפים כסף, ואף־ על־פי שהכל עזרו לו בחריפות לאבד את הממון הרב, לא הגיע לכך, שיוכיח, איך מוציאים בסעודה אחת מס של שלש מדינות שלמות. אוי להם, לרשעים העלובים³⁸. אשר חיכּם מתעורר להנאתו רק על־ידי מאכלים יקרי־ערך, ויקרת־הערך אינה מפני הטעם והנעימות המיוחדת לאוכל, אלא מפני קשי המציאות וההכנה! לולא זאת, לו השכילו לשוב בדרכי־התבונה, מה צורך יש בכל הדברים המלאכותיים למען השביע בטנם? מה צורך יש במסחר הרב ובגדיעת עצי־היערים? מה להם לבקש במצולות־ימים? – בכל מקום מונחים המזונות, אשר הכין הטבע, גלוי לכל, והם כמוכים בסנוורים עוברים עליהם ונודדים בארצות וארחות־ימים, ובעוד שאפשר להם להשביע נפשם בזול, הם מגרים את תאוותה בהוצאות רבות³⁹!

אני שואל: למה לכם לפרוש באניות? למה אתם מזדיינים בכלי זין כנגד החיות וכנגד בני־אדם? למה אתם רצים וסובבים ברעש גדול וצוברים אוצרות־כסף? אינכם רוצים להתבונן, מה קטן הגוף, אשר ניתן לכם. האין זה שגעון וטירוף־דעת במידה יתירה אם תשוקתכם כה רבה, בעוד אשר כה קטן בית־הקיבול שלכם? – הלא אם גם תרבו את הונכם ותרחיבו את גבולות־אחוזותיכם – את גופותיכם לא תוכלו להרחיב. ואם יפרח מאד מסחרכם, ואם חיל־הצבא יגדיל את הכנסותיכם, וגם אוצרות־מזון יהיו ספונים לכם בכל מקום, – לא תדעו מה לעשות בכל הכבודה הזאת. וכי אבותינו – שעד היום הזה עוד צדקתם עומדת לנו בעוונותינו⁴⁰ – אומללים היו מפני שחיו מיגיע־כפם, ישנו על הארץ, שכנו בבתים, אשר גגותיהם לא היו מוזהבים, התאספו בהיכלות, שלא היו נוצצות בהם אבנים יקרות? – בימים ההם היו נשבעים שבועות־אמונים באלים יצורים מחומר⁴¹; האנשים, אשר התפללו להם, חזרו למות במלחמה ולא עשו שקר בנפשם. היחשוב איש, שהדיקטאַטור שלנו⁴², אשר שליחי־הסאַמניטים הגיעו אליו בשעה שהיה מבשל בידו על גבי תנורו את מאכלו הפשוט, – בידו זו, שבה מחץ קודם־לכן כמה פעמים את האויב, ואת נזר־תפארתו גנז בהיכל יוּפּיטר הקפּיטוליני, – שהוא ראה חיים פחות מאושרים מחיי־אַפיציוס⁴³ בימינו אלה, אשר בעיר הזאת, שבימים קדמונים גירשו ממנה את הפילוסופים בתור מתעים ומדיחים של הצעירים, הרחיב את אומנות־הגרגרנוּת וקלקל בחכמתו זאת את כל בני הדור? – כדאי לדעת מה היה סופו של אדם זה. אחרי אשר בזבז אלפי אלפים ססטרציות⁴⁴ על תבשיליו, הוריד לטמיון את המתנות, אשר קיבל מגדולי־המדינה, ואבד במשתאות הון עצום שוה להכנסות־הקאפיטול, נפל ברשת של חובות והוכרח לבסוף לעיין בחשבונות־ביתו. חשב ומצא, שישארו לו רק עוד כעשרה מיליוני ססטרציות, ומרוב פחדו, שלא יוּכל לחיות בסכום הזה ברעב ובמצוק, שם קץ לחייו בסם־המות. מה רב היה הבזבוּז, אם בהון של עשרה מיליונים ראה את עצמו נידון לחיי־דחקוּת! – עתה יענה ויאמר איש, שהמצב הכספי עיקר ולא המצב הנפשי! הן היה אדם, אשר הציק לו הפחד כשעלה רכוּשו לעשרה מיליון ססטרציות, וביקש לו מפלט בסם־המות מתוך מצב, שאחרים מתפללים ונודרים נדרים למען השיגו. לנפש המקולקלת הזאת היתה כוס־הסמים האחרונה למשקה־רפואה; כי באמת אכל ושתה את הרעל קודם לכן, בימים שלא רק התענג על משתאותיו העצומים, אלא התפאר בהם; כאשר התהדר בחטאיו ומשך את כל המדינה אחריו ברדיפת־הנאות; כאשר הדיח ללכת בדרכיו את הצעירים, שכבר הם נכונים מצד עצמם, אף בלי מורה, ללמוד כאלה. כך מגיע להם, לאותם האנשים המבקשים עושר לא כפי השכל הקובע מידה וקצב, אלא כפי הרגל־חטאים, אשר לממשלתם אין גבוּלות וסוף. התאוה לא תאמר לעולם: די! בשעה שהטבע מוצא סיפוּקו גם במעט. לכן אין העניות צרה למי ששרוי בגולה; הלא אין מקום קולט את הגולה, שיהא נעזב ודל כל־כך עד שלא יוכל להמציא מחיה מספקת לאדם.

יא

וכי יחסר לאדם בגלותו בגד ללבוש או בית לשבת? – אם רק כפי צרכו יבקש, אז גם את משכנו ואת כסוּתו ימצא תמיד. כשם שדי לגוף בדבר מיעוט למחיתו, כך לא רב הוא מה שהוא צריך למעונו. הטבע לא הכביד על האדם להשיג מה שאי־אפשר לו להתקיים בלעדיו. בודאי אם הוא מוצא חפץ בבגד תכלת וארגמן עם רקמת־זהב, מתנוסס בצבעיו מעשה־חושב, אז ימצא עצמו עני; אבל לא לפי מזלו, אלא לפי דרכו הנלוז. הלא אם גם תחזיר לאדם זה מה שאבד לו, לא תועיל לו; כי מה שיחסר לו אף אחר החזרה לעומת מה שהוא מתאַווה הוא גדול ממה שחסר לבן־הגולה ממה שהיה לו לפנים. אם יש לו צורך להשתמש בביתו בכלי־זהב נוצצים ובכלי־כסף מסומנים בשמות של חרשים עתיקים לכבוד ולתפארת, במתכת, שנעשתה יקרת־ערך רק על־ידי השגעון של המעטים המחזרים אחריה, בהמון עבדים, שכל בית רחב־ידים נעשה צר בשבילם, בבהמות מפוטמות ושמנות, באבנים יקרות מקצוי־ארץ, – יביאו־נא לו את כל אלה! לעולם לא יספיקו למלאות את תאוותו, שאין לה קצבה, כמו שלא יספיק כל משקה לרוות נפש־אדם, שאינו שותה מתוך עיפות, אלא מתוך שרב בוער כאש במעיו, ואין זה צמאון, אלא מחלה, שהוא סובל. ואין זה רק לענין הכסף ומחית־האדם בלבד, אלא כך הדבר לכל תשוקה, שאינה תולדת מחסור [אמתי], אלא יוצאת היא מתוך תהפוכות של נפש נלוזה⁴⁵. תן לה מה שתתן – התשוקה לא תגיע לגבול, כי אם תעלה במדרגה. לכן לא ירגיש אדם בעניות כל זמן שיחזיק עצמו בגבולות החיים הטבעיים; ואם רק יצא מתוכם, לא תעזבנו העניות גם במרום־ פסגת־העושר. את כל הצרכים הנחוצים מספקת גם ארץ־הגלות; את העודפים – אין כל מלכות מספקת.

הנפש היא הנותנת עושר לאדם; היא מלוה את האדם בגלותו, וגם בהיותו בודד בארץ־שממה, אם יש לו רק כדי קיום־גופו, יוכל להתענג על רוב טוב במידה רחבה מתוך מה שהוא קנין־עצמו. הכסף אינו נוגע כלל לנפש, כמו שאינם נוגעים לאלהים הקיימים לנצח כל אלה הדברים החשובים בעיני הסכלים, שהם דבקים מאד בצרכי־גופם. אבני־שן, זהב וכסף ושולחנות יקרים עגולים – קנינים ארציים כבדים הם, אשר לא תוכל לאהוב הנפש הזכה המכרת את טבעה, הקלה והחפשית, וכאשר רק היא יוצאת מכלאה היא נכונה להתעופף למרום. גם במצבה העובר, למרות המעצורים הגופניים וכל הסבל הכבד הזה העוטף אותה⁴⁶, במחשבתה המהירה היא שוקדת להשיג את העניינים האלוהיים. לכן אינה יכולה גם להחשב כהולכת בגולה, בהיותה תמיד חפשית, וכאילו בקרבת־משפחה לאלהות, ובכל העולם ובכל דור היא יכולה להתקיים. הן מחשבותיה יוצאות לשמי־השמים ומקיפות את כל זמני העבר והעתיד. הגוף הפעוט הזה⁴⁷, שהוא כבית־כלא ומאסר לנפש, רק הוא נדחף ומטולטל, רק בו חלים הענויים, החמסים וכל מיני מחלה, אבל הנפש כאילו חבויה היא בצל־שדי⁴⁸ ונצחית, ויד לא תוכל לנגוע בה.

יב

אל תדמי, כי רק למען הקל את יסורי־העניות (שהדמיון בלבד עושה אותה לדבר קשה) אני מרבה להשתמש בדברי־חכמים. הביטי וראי בתחילה, כי בהרוב הגדול של העניים אין להכיר, שהם עצבים וזועפים יותר מן העשירים. באמת איני יודע, אם לא שמחים הם ביותר, במידה שדעתם סובבת רק על המיעוט. נעבור עתה מן העניים ונעיין בבעלי־הנכסים: הלא כמה פעמים מתרחש בחייהם, שהם דומים לעניים. כשהם נוסעים למרחקים הם מצמצמים את סבל־חפציהם, ובמידה שהם ממהרים להתקדם בשביל נחיצת־הדרך, הם ממעטים במספר בני־לויתם. אם הם במלחמה, מה קטון החלק מחפציהם, שהם נושאים עמהם, מפני שהסדר במחנה־הצבא מפריע בעד תכונה רבה. – אבל לא רק תנאי הזמן והמקום מציגים אותם לפעמים בשורה אחת עם העניים. יש גם שנפשם קצה בעשרם והם בוחרים באחד הימים לסעוד על הארץ, לעזוב את כל זהבם וכספם ולהשתמש בכלי־חרס. משוגעים הם; מה שהם תאבים לפעמים – תמיד הם גם יראים מפניו. עד היכן מגיע הערפל שבמוחם ומה רבה סכלותם, שהם צריכים למנוע את עצמם מאותם הדברים, שהם משתוקקים להם ובהם הם מחקים אחרים!

אנכי בכל פעם, שאני צופה על חיי־הקדמונים, שהיו לנו למופת, אני בוש מלבקש תנחומים להעניות. הן הבזבוז⁴⁹ בימינו אלה הגיע לכך, שהצידה לדרך של יוצא בגולה היא רבה על נחלת אחד הנסיכים לפנים. הן דבר ידוע הוא, כי להומירוס היה עבד אחד, לאפלטון היו שלשה; לזנון, מיסד הפילוסופיה הסטואית החשובה וההגונה לאדם⁵⁰, לא היה אף אחד. וכי אמר איש מפני כן, כי חייהם היו נמוכים, ולא יחשבו את האומר זאת בעצמו כעומד במדרגה היותר נמוכה? – מנניוס אגריפּה, שעמד בין זקני־העיר ובין המון־העם כמתווך ועושה־שלום, נקבר בכסף, שאספו למענו מנדבות⁵¹. אטיליוס רגוּלוּס כתב, כשכבר היה מנצח הפוניים באפריקה⁵², להסינאט ברומי, כי השכיר, שהיה לו, ברח ועזב את חלק האדמה אשר עבד⁵³, ומפני כן הסכימה המועצה, שידאגו לאדמתו על חשבון הצבור כל זמן שאינו בביתו. וכי לא כדאי היה, שחסר לו עבד לשרתו, אם כל עם־רומי נעשה בשבילו עובד אדמתו? – בנות־סציפיון קיבלו נדוניה מן הממשלה, כי לא הניח להן אביהן בירושה כלום. באמת הלא מן היושר היה, שהעם הרומי שילם פעם אחת בזה לטובת סציפיון את המס, שקיבל בתמידות מעיר קרת חדשה. מה מאושרים היו הגברים לוקחי הבתולות ההן, שהעם הרומי עמד להם במקום חותניהם! או אפשר לחשוב ליותר מאושרים אותם בני־אדם, אשר נערות־מחוללות להם היוצאות להינשא באתנן של אלף אלפים ססטרציות, מסציפיון, אשר לבנותיו נתן הסינאט בתור אפיטרופוס את הנדוניה במטבעות כבדות של נחושת? מי יבוז לעניות, אם ישנם אנשים כאלה למופת? איך יתאונן יושב בגולה על מחסורו, אם לאיש כסציפיון לא היה כסף לנשואי בתו, לרגולוס חסר שכיר לעבוד אדמתו, למנניוס לא היו דמי־קבורה, ולכל אלה מה שחסר להם דוקא הוא הגדיל בשביל זה את כבודם? – אם אלה הם מליצי־ישרה של העניות, אז לא רק בטוחה היא מפחד, אלא אף ראויה לתהילה.

יג

אפשר שישיבו לי: “למה אתה מחלק את הדברים באופן מלאכותי? אם אמנם יכולים לסבול פגעים בודדים, אבל כשהם מצטרפים יחד הם קשים מנשוא! על נקלה יסבול אדם שינוי־המקום, אם רק שינוי זה בלבד נטל עליו; את העניות יסבול, אם אין פחיתות־הכבוד קשורה בה, שהיא מדכאת גם מצד עצמה את הרוּחות”.

כנגד מי שיבוא להבהילני בהמון הפגעים המצטרפים, הנה התשובה אשר בפי: אם יש די גבורה בנפשך לעמוד מול חלק אחד מפגעי־הגורל, ישנה גם [כדי לעמוד] למול כל החלקים. אם פעם אחת חיזק הצדק את הנפש, עשה אותה בלתי נפצעת מכל צד שיהיה. אם נעשית בן־חורין מן הקמצנות – מאותה המגפה הקשה של המין האנושי, – גם אהבת־הכבוד לא תשלוט בך. אם תחדל לראות את היום האחרון⁵⁴ כגזירת־עונש ויהיה בעיניך רק כחוק־הטבע, לא יחדור עוד מורא אחר אל לבך במקום הפחד, אשר גירשת מתוכו. אם תבין, שהתאוה המינית לא ניתנה לאדם בשביל התענוגים, אלא לצורך פריה ורביה, והיצר הנשחת הטמון בקרב אדם פנימה לא יחללנו עוד, אז שום תשוקה אחרת לא תגע בו לרעה. השכל אינו גובר רק על חטאים בודדים, אלא הוא כובש את כולם במידה שווה ונעשה בפעם אחת מנצח על הכל.

היחשוב איש, שהחכם מזדעזע מפני חרפה וגידופים? – הן הוא רק בקרבו שומר הכל ומדמיונות־ההמון הוא מתרחק. קשה מן החרפה היא המיתה המנוולת⁵⁵ ובכל זאת נכנס סוקראטס לבית־האסורים באותה השלוָה על פניו⁵⁶, שבה הציב לפנים הוא האדם היחיד, גבול לממשלת שלושים העריצים, כאילו התכוון עתה להסיר מן המקום הזה את החרפה השרויה בו. הן לא כבית־כלא היה יכול להחשב מקום, אשר סוקראטס יושב בו! – ומי כה מוכה בסנוורים ואינו יכול לראות את האמת, עד שיחשוב, כי מצד קאטון היתה החרפה כאשר נכשל שתי פעמים ולא השיג את משרת־פריטור ולא זו של קונסול? – הן החרפה היתה מצד השררות הללו, שהיו יכולות להגיע לכבוד על־ידי קאטון!

אין אדם נבזה על־ידי אחרים אם לא בזה בתחילה את עצמו. נפש שפלה ונמאסת – על נקלה פוגע בה הבזיון; אבל מי שמתרומם כנגד המקרים היותר נוראים ומתגבר על כל אותן הצרות, שאחרים מדוכאים מהן, לו נעשים היסורים עצמם כעין סגולה מיוחדת, ועלינו רק לכוון דעתנו לזה, שאין דבר יותר גדול וראוי לתהילה מאדם נושא את יסוריו בגבורה. כשהוליכו את אריסטידס מאתונה לדון אותו למיתה, השפיל את עיניו כל מי שפגש בו ואנחה התפרצה מלבו, כאילו לא רק אדם צדיק אחד, אלא הצדק עצמו נענש בשעה ההיא. ואף־על־פי־כן נמצא אז גם בן־אדם, אשר ירק בפניו; על זה היה יכול להצטער, מפני שידע, כי לא יעיז לעשות כן מי שיש לו פה טהור. אבל הוא ניגב את פניו ויאמר בצחוק על שפתיו אל הפקיד המלווה אותו: “הזהירה־נא אותו לבל יוסיף לעתיד לנשוק באופן כה גס!” – כך הטיל הוא חרפה על החרפה עצמה.

ידעתי, שיש חושבים את החרפה לדבר היותר קשה ושהמות נראה להם נוח ממנה. לאלה אני משיב, כי פעמים רבות אין בגלות חרפה כלל: אם נפל אדם גדול – גם כשהוא שוכב עוד הוא בגדלותו; אי־אפשר לבוז לו כמו שאין לבוז לחרבות־מקדשים הנרמסות ברגלים, ויראי־אלהים מכבדים אותן בחרדת קודש⁵⁷ כאילו היכלים עוד עומדים על תלם.

יד

אם אין לך, איפוא, אמי החביבה מאד, שום דבר, שיעורר אותך לשפוך דמעות באין הפוגות בשבילי, היוצא מזה, שרק עניני־עצמך יכולים לעורר את עגמת־נפשך. אני מדמה, כי שתי סיבות אפשריות הן: או שאַת מצטערת בראותך את עצמך כאובדת את המשענה, שהייתי לך, או שלא תוכלי לנשוא את הגעגועים כשהם לעצמם.

על הטעם הראשון אני יכול לעבור על נקלה. יודע אני את נפשך כי בהקרובים אליך את חובבת רק אותם בעצמם. תדאגנה אותן האמות האחרות, אשר מפני חולשת־האשה הן מתאמצות למצוא עוז על־ידי בניהן; מפני שלא הותר לנשים להגיע לשררה, הן רודפות אחר הכבוד בשם בניהן, את נחלתם הן אוכלות או תופסות, וגם עמלות למשוך אחריהן זרים בשפתי־חלקות! – אבל אַת, הן תמיד שמחה היית בטובת־בניך, ומעולם לא ביקשת לך תועלת ממנה. חוק וגבול שמת כל הימים לפזרנות מצדנו, אבל בעצמך פיזרת בלי קצבה. אַת מנכסי בית־אביך נתת מתנות אף לבניך העשירים; על ירושתנו היית מפקחת באופן שעסקת בה כאילו היתה נחלתך, אבל נזהרת מנגוע בה כאילו היתה נחלת־זרים. לא השתמשת מעולם בהשפעתנו⁵⁸ ותהי לך תמיד נכריה, ומכל כבודנו לא הגיע לך דבר זולת העונג וההוצאות. בחיבתך לילדיך לא ראית מעולם דבר מיועד להנאתך. אם כן, הלא אין אַת יכולה להרגיש, בהלקח בנך מעליך, אבדן דבר, אשר בהיותו אתך שלם לא חשבת אותו מעולם כקנין הנתון לך!

טו

את דברי־הניחוּמים אני צריך, איפוא, לערוך אל הצד, אשר משם מכאובך בתור אֵם נובע בכל תקפו. “חסרה אני את בני האהוב כדי לחבק אותו; אין אני יכולה לראות אותו ולשמוע את קולו. איהו, הוא, אשר, בראותי אותו, חלף היגון מעל פני ואשר אצלו הפקדתי כל דאגותי? איה השיחות, אשר לא שבעתי משמוע? איה הלימודים, אשר השתתפתי בהם יותר ממה שרגילה אשה לעשות והייתי קרובה להם בנפשי יותר מכל אם אחרת? איה הפגישות, אשר בהן צהלו פני הבן בראותו את אמו?” ועל אלה עוד אַת מוסיפה את זכר המקומות, אשר בהם ישבנו יחד בנעימים, וכמו שמוכרח להיות, ומה שמרבה ביותר את יגון־הנפשות, גם את זכרונות הדברים, אשר נדברנו באחרונה. הן גם בזאת גדלה אכזריות־המקרה כנגדך, כי שלושה ימים קודם שנגזרה עלי גזירת־הגלות גרם לך לעזוב אותי בשלוות־נפש ובלי כל פחד בלבך⁵⁹. אבל טוב היה, שגדל מרחק־המקומות בינינו, וטוב היה גם־כן, שהפירוד במשך שנים אחדות קודם־לכן הכין אותך לקראת האסון. מזה יצא, כי תכלית שוּבך (לרומי) לא היה כדי להתענג על בנך, אלא להפסיק קצת את ההרגל להיות מתגעגעת עליו. לוּ ארכו יותר ימי־שבתך במרחקים, היה נקל לך יותר לשאת את הגזירה, במידה שהגעגוּעים היו מתרפים; לולא חזרת (להיספניה), כי אז היתה לך ההנאה לראות את בנך עוד יומים. אבל המקרה האכזר סבב, שלא היית אצלי בשעת־הגזרה, וגם לא הוקל לך משאה על־ידי אורך־ההרגל. ואולם, איך שיהיה הדבר קשה, צריכה אַת ביתר עוז להתאזר בגבורה, להתחזק ולהלחם באויב, שכבר הוא ידוע לך וכמה פעמים ניצחתו⁶⁰. הן דמך אינו שותת מתוך גוף, שלא נפצע עוד, אלא מתוך צלקות, אשר חלו בהן מכות חדשות⁶¹.

טז

אין לך צורך להשתמש בהתנצלות מתוך טבע־הנשים, שאמנם, הותר להן לשפוך דמעות במידה יתירה, – אבל לא בלי קצבה. הרי קדמונינו קצבו זמן של עשרה חדשים לנשים מתאבלות על בעליהן, למען ישים החוק הנהוג⁶² הפסקה לעקשנותן של הנשים הממשיכות את אבלן⁶³. לא עצרו בעד האבלות, אלא שמו לה גבול. הן מצד אחד חיבה של סכלות היא להשאר מדוכא בצער שאינו פוסק אם נפטר אחד מן הקרובים; ומצד אחר גסוּת בלתי־אנושית היא שלא להצטער כלל. טובה היא המידה והבינונית בין הכבוד הראוי למתים ובין הדרישה השכלית: להרגיש געגועים, אבל גם לכבוש אותם. – אין גם מן הצורך, שתהיינה לך אותן הנשים למופת, אשר בתקוף אותן היגון רק המות ישים לו קץ. הן יודעת אַת כמה מהן, שאחר מות־בניהן לבשו בגדי־אבל ולא רצו לפשוט אותן עוד. אבל גדולות מאלה דורש ממך טבעך, שהוא יותר חזק ביסודו. הן התנצלות מתוך טבע־הנשים אינה נאותה לנפש, אשר כל חולשה של נשים נשארה רחוקה ממנה. הן בך לא שלט החטא הגדול בדורנו, חוסר־הבושת, להנהיג אותך בדרכי בנות גילך המרובות⁶⁴. אבנים טובות ומרגליות לא התעו אותך, וזיו־העושר לא נראה לך כאילו הוא האוצר היותר נעלה לבני־אדם. את חוּנכת בנוה־צדק של דור־עתיק, וחיקוי מידות רעות, שנעשה סכנה גם לאנשים ישרים, לא דחף אותך ממסילתך. מעולם לא בושתּ להגיד את מספר הבנים, אשר ילדת, שמא יוכיחו מזה, כמה ימי־שנותיך; מעולם לא עשית כאותן המתהדרות רק ביפי־תארן, להסתיר את בטנך בימי־ההריון, כאילו הוא משא מכוער, ומעולם לא התאמצת להשחית תקות הזרע שבמעיך. מעולם לא נכתמו פניך במשיחת צבעים ופרכוס, ולא מצאת חן במעילים, שהם נלבשים רק כדי לגלות יותר את העריה⁶⁵. תפארתך האחת, עם יפיך, אשר לא נבל בקרב שנים, ותהילתך היחידה היתה הצניעוּת⁶⁶. לא תוכלי, איפוא, להחזיק במכאובך ולתלות זאת בטבע־האשה, אחרי אשר מידותיך הנעלות כבר הרחיקו אותך מטבע זה. צריכה את להתרחק מדמעות־הנשים, כמו מחולשותיהן המכוערות. אף הנשים לא תסכמנה, שתהיי נמסה בדמעות ברוב־יגונך, כי אם תגדנה לך, שצריכה את להתנער אחר האבל הקל, אשר אי־אפשר בלעדיו – אם רק תשמעי בקול אותן, אשר גבורת נפשן הציגה אותן בצד הגברים.

הנה קורנליה⁶⁷. משנים־עשר ילדים הניח לה מזלה הרע רק שנים. אם תרצי לערוך אותה בתור אם שכולה, הרי מתו עשרת ילדיה; ואם תחשבי אותה לפי מעלתה היתירה – לבסוף גם את הגראכים אבדה. ובכל זאת, כאשר הכל בכו סביבה וקללו את גורלה המר, אמרה: “אל תאשימו את מזלי; הרי נתן לי את הגראכים לבנים”: ממנה יצא האיש, אשר קרא בקהל־עם: “איך אתה מעיז לדבר סרה באמי, אשר ילדה אותי?” – דבר־האם נראה לי יותר נמרץ: הבן נתן ערך רב למולדת־הגראכים; האם – גם למיתתם.

הנה רוטיליה. אחרי בנה קוטה⁶⁸ הלכה בגולה, כי חיבתה לבנה גדלה כל־כך, עד שבחרה בגלות מלסבול את הגעגועים עליו, וגם חזרה רק עמו יחד לרומי. וכאשר עלה לגדוּלה אחרי שובו ומהרה חטף אותו המות, נשאה את אבדתה באותו אומץ־הרוח, אשר ליוותה אותו לגולה. לא ראה אותה איש בוכה על קבורת־בנה; את גלותו סבלה בגבורה ואת מותו – בחכמה. כשם שלא פחדה משום דבר בהראותה את חיבתה, כך לא החזיק אותה דבר באבלות יתירה ונבערת.

עם נשים כאלה הייתי רוצה שתתחשבי! אחרי אשר דרך־חייהן היה לך לקו, גם בהבלגה על היגון הן צריכות להיות לך למופת.

יז

אני יודע, שאין הדבר ברשותנו וקשה לשעבד לרצוננו את רגשי־הנפש וביותר – את רגשי־המכאובים. פראים הם ומתעקשים כנגד כל סמי־מרפא. אם רוצים אנו לכסות עליהם ולבלעם באנחות – מבין ריסי־העינים מתפרצות הדמעות ונוזלות על הפנים הכבושות. מנסים אנו לשעשע את נפשנו במשחקים ובמחזה־גלאַדיאַטורים; אבל בעוד היא משתקעת בחזיונות – בתאום תוקף אותה זכרון־הגעגועים.

טוב, איפוא, יותר לנצח את הכאב מאשר לרמות אותו. כי מי שמנסה לפכּח צערו על־ידי שעשועים או עסקים – פתאום הוא נעור, ובעקבות המנוחה דוקא מתחדש בקרבו העוקץ הממאיר; אבל מי שנכנע לשכל, הוא לשלוה תמידית יגיע. מטעם זה אין גם ברצוני להראות לך דרכים, שהלכו בהם רבים [כדי להפיג את צערם], והם ידועים לי היטב: שתצאי לנסיעה רחוקה או לשוטט במקומות משעשעים, שתתעמקי בחשבונות של הוצאות והכנסות ותבלי את הזמן בסידור עניני־נחלתך, או שתבקשי לך פעם בפעם עסקים חדשים; כל אלה מביאים עזרה רק לפי שעה והם רק מעצורים ולא רפואות למכאובים, ואני רוצה, שתשוחררי מהם, ולא רק שתשלי את נפשך!

לכן עצתי לך היא: לשים פניך לדבר, שהוא לבדו המפלט לכל הנודפים מרוע־מזלם: למקצוע הלימודים החפשים⁶⁹. הם ירפאו את פצע־לבבך, הם יעקרו את האֵבל מקרבך. לולא הרגלת בהם כבר מלפנים, היית צריכה לעסוק בהם מעתה; אבל, עד כמה שהרשה לך אבי למרות קפדנוּתו על מנהגים עתיקים⁷⁰, הן טעמתּ מכל החכמות הנעלות, אם גם לא השתלמת בהן. מי יתן והיה אבי, הישר באדם, מוותר קצת על אדיקותו בדרכי־הקדמונים ומסכים, שתלמדי על בורין את תורות־ההגיון⁷¹, ולא רק שתטעמי מהן: אז לא היית צריכה כעת ליצור לך את העזרה בקשי־יומך, אלא היית לוקחת אותה מן המוכן. מפני שיש נשים, שהן משתמשות בלימודים לא למען הרבות חכמה, אלא להתלמד בשחצנות, לא סבל ביותר, שתעסקי כחפץ־לבך במדעים; אבל, הודות לתפיסת־שכלך המהירה, שאבת מהם הרבה יותר מאשר אפשר היה בקוצר־הזמן. היסודות לכל הלימודים מונחים ברוחך: עתה שובי־נא אליהם, הם יתנו לך בטחון, הם יהיו לך ניחומים, הם יהיו לך שעשועים. אם הם יכנסו באמונה ותום לתוך נפשך, כל מכאוב לא ימצא בה עוד מקום, כל דאגה לא תשלוט בה וכל צער שומם לא ידכא אותה להבל. דברים משחיתים כאלה לא יבואו עוד בלבך – ולחטאים אחרים הן סגור הוא מכבר. זהו המחסה היותר נכון, ורק דבר זה יוכל להצילך מעוצב־המקרים.

יח

אבל בהיותך צריכה בינתיים, עד שתגיעי אל החוף המובטח לך על־ידי הלימוּדים, למשעֵנה קטנה לתמוך בה, הנני להראות לך מה שיוכל לנחם אותך לפי שעה.

הביטי אל אַחי; כל עוד בניך אלה בחיים, אין לך רשות להתאונן על קשי־יומך. לכל אחד מהם תהילתו המיוחדת, אשר תוכל לשעשע אותך: האחד רכש לו כבוד ותפארת בעמלו, השני בז להם בחכמתו⁷². שמחי בגדולתו של זה ובשלוותו של זה, וגם בכבוד, שרוחשים לך שניהם. אני יודע ומכיר את רגשותיהם הפנימיים של אחי: האחד מבקש לו גדוּלה רק למען יהיה לך לתפארת; השני בחר בחיי שלוה ומנוחה למען יהיה זמנו פנוי לטובתך. ההצלחה חילקה היטב את בניך, שיהיו לך גם לעזרה, גם לשעשועים; גדוּלת־האחד תוכל להיות לך למגן, הפנאי של השני – לתועלת. שניהם יהיו מתחרים בעבודתך, וכנגד הגעגועים על בן אחד נתונה לך לתשלומים חיבת־השנים. אני מעיז להבטיחך, שלא יחסר לך דבר זולת המספר⁷³.

ומאלה והלאה הביטי אל נכדיך: שימי לבך לילד הנחמד מאַרקוס, שכל המביט בו לא יוכל להשאר ביגונו. אפילו רושם המאורע היותר קשה והיותר חדש נחלש בקרב ולב כשילד זה מתרפק; איך אפשר, שמפני ששונו לא תמחינה כל הדמעות ומפני שיחותיו החביבות לא תמוג כל דאגה לוחצת את הנפש? את מי אין גחכנותו כופה לצחוק עמו? מי הוא השקוע במחשבותיו, שאינו נמשך ונגרר אחר פטפוטיו, אשר לא תמלא האוזן משמוע אותם? – לאלהים אני מתחנן, שיהיו לנו חיי הילד הזה לפליטה⁷⁴; בי לבדי ישלח־נא בכל כוחו הגורל האכזרי את חציו; מה שנגזר על אמו או על אם־אמו – רק עלי יבוא הכל! לו רק יפרח ברוב שלום כל שאר המשפחה – אני לא אתאונן על ערירותי ועל מצבי הנדכה. הריני כפרת כל בני־הבית⁷⁵, ובלבד שלא יוסיפו לדאבה עוד!

שאי על ברכיך את נכדתך נובאטילה, אשר מהרה תעמיד לך דור רביעי; את הילדה, שנעשתה קרובה לי ודבקה בי כל־כך, עד שנראה, כאילו באַבדה אותי נעשתה יתומה למרות מה שאביה בחיים. אהבי־נא אותה גם למעני. הנה זה לא כבר גזל ממנה המות את אמה: בחיבתך תוכלי להועיל לה, כדי שרק תתאבל על אמה, אבל לא תרגיש בחסרונה. השפיעי קצת על דרכי־רוחה וקצת על התנהגותה החיצונית; הלקח מעמיק שרשיו ביותר כשהוא נתון בשנות־הילדות⁷⁶. תתרגל־נא בדרכיך, תתנהג לפי משפטך; הרבה תתני לה גם אם לא תתני לה כלום, רק תהיי לה למופת. עבודה כה נשגבת תהא לך לרפאות־תעלה, כי נפש דואבת מתוך חיבה לא תוכל להחלץ מדאגותיה זולת על־ידי השׂכל או על ידי עבודה הגונה.

בין מקורי־התנחומים הייתי חושב גם את אביך, לו היה עמך⁷⁷. אבל גם עתה חשבי לפי מצב־נפשך מה שהוא דורש ממך, ותמצאי, כמה יותר נכון הוא, שתשמרי עצמך למענו משתכלה נפשך בשבילי. בכל שעה שיתקפך הכאב בזרוע־כוחו ויסחפך אחריו, זכרי את אביך. אחרי שגידלת לו בני שילשים ובני ריבעים, אין אַת לו הבת האחת בלבד; בך תלויה מעתה השלמת־חייו באופן מוצלח. כל הימים, אשר הוא חי, אין לך רשות להתאונן על חייך.

יט

עד עתה החשיתי עוד על הנחמה היותר נעלה אשר לך: על אחותך על נפש נאמנת זו, אשר לה תוכלי למסור את כל דאגותיך כאילו נפש אחת היא עמך; על הלב הזה, אשר כמו לב אם רחמניה הוא לכולנו. הן עמה יחד שפכת דמעותיך ובחיקה ביקשת בראשונה מרגוע לנפשך. היא משתתפת בכל עת בצערך, אבל, כאילו היא עומדת במקומי, אין היא מסתפקת רק במה שהיא מרגשת את מכאובך. על־ידה הובאתי אני לשבת ברומי, היא השכילה בחיבתה לנהלני כאם ואומנת בהיותי חולה זמן רב, עד אשר שבתי לאיתני. היא השתדלה בשבילי, שאשיג משרת־קוויסטור, ואף־על־פי שלא סבלה, שירבה אדם שיחה עמה, או שיעוז להגיד לה דברי־תודה⁷⁸, התגבר בעבורי חסדה על צניעותה. דרכה להיות נחבאה אל הכלים⁷⁹, ענותנוּתה ופשיטותה בזמן שהנשים רגילות בשאון, נטייתה למנוחה ומנהגה לשבת בשלוָה במסתרים לא עצרו בעדה מלערוך בקשות לטובתי. הנה היא, אמי החביבה, הנחמה. אשר תאמץ את רוחך! התחברי אליה ככל אשר תוכלי ובה תדבקי בקשרים חזקים. דרך־המתאבלים להתרחק מן האנשים, שהם אוהבים ביותר, כדי שיוכלו לקרוא דרור למכאובים; אבל אַת אליה פני־נא במחשבותיך! אם תרצי להשאר בבגד־אבלך או לפשוט אותו ־היא תשים קץ ליגונך תעזור לך לשאת אותו. אבל כמו שאני מכיר את חכמת־לבה של אשה מצוּינת זו, היא לא תסבול, שתבלי את כוחך באבלות שאינה מועילה, ותספר לך למופת דבר, שאני בעצמי הייתי עד לו. הן היא, כשנסעה באניה⁸⁰, אבדה את בעלה היקר לה, הוא דודי, שהיא נישאה לו כשהיתה בתולה, ובמשך השעות הללו ירדו עליה כרוכים האבל והפחד, כי רק אחרי קום סערות־הים לדממה יכלה להציל את גוף־המת מתוך שבר־האניה. מה רב מספר הנשים, שצדקותיהן נשארות במסתרים! לו זכתה לחיות בימי־קדם, כששלט המנהג הישר: להלל מעשים טובים, – איך היו הכשרונות מתחרים לפאר את האשה הזאת! את האשה, אשר שכחה את חולשותיה, שכחה את סכנת הים, שהוא נורא גם לאנשים חזקים, והשליכה את נפשה מנגד כדי להכין קבורה לאישה, ובשימה לב רק לצרכי־המת סרה ממנה הדאגה לחייה! המשוררים מרוממים את הנשים, שמסרו את נפשן למות במקום בעליהן; אבל גדולה על אלו היא המבקשת קבר לבעלה בלי שים לב לסכנת־נפשה⁸¹. זוהי האהבה הגדולה – המביאה את עצמה בסכנה שוָה כדי לעצור בעד סכנה פחותה ממנה. – אחרי כל אלה מי יתפלא על אשר במשך שש־עשרה השנים, שהיה בעלה נגיד במצרים, לא התראתה מעולם בקהל, לא הניחה איש מבני־המדינה לבוא אל ביתה, לא ביקשה דבר מבעלה ולא התירה לאיש לבקש ממנה דבר. היא לבדה זכתה, שהמדינה ההיא, הרגילה בשיחה בטלה והמפליגה בהוצאת לעז על המושלים בה, שגם אלה, שהתרחקו בה מכל חטא לא מצאו [בתוכה] מחסה מגידופים, כּיבדה אותה בתור מופת לטהרת המידות^א82, והאנשים, המוצאים נחת בלזות־השפתים היותר מסוכנת וקשה עליהם לפרוש ממנה, מתאפקים מכל הוצאת־דיבה [עליה] ועוד גם עתה הם מבקשים להם גבירה כזו, אף כי אינם מקוים, שתמצא עוד כמוה. הן די היה, לו במשך שש־עשרה שנה היתה המדינה רק מסכמת לתהלוכותיה; יותר מזה הוא, שנשארה נעלמה⁸³.

איני מספר כל זה למען הגיד תהילתה, שרק פחיתות היא לה לעבור עליה בקצרה, כי אם למען תזכרי, מה רבה נדיבות־רוחה של אשה זו, אשר רדיפת־כבוד ואהבת־הון – האוחזות בעקב כל שררה ונהפכות לה לקללה – לא שלטו בה, ופחד־המות, בהישבר האניה והאבדון היה לנגד עיניה, לא עצר אותה מלבקש באמונת־אומן לבעלה המנוח – לא מפלט לנפשה, אלא דרך להציל את גופו. גבורת־נפש כזו עליך למצוא, ועל יגונן עליך להבליג, ועליך להתנהג באופן שלא יוכל אדם לחשוב, שאין אַת שבעת רצון מבנך!

כ

סוף דבר: כיון שאחרי כל אלה מן הנמנע הוא, שלא תשובי ותכונני רעיונותיך אלי ובי תתעסקי עתה יותר מבשאר בניך – לא בעבוּר שהם פחות חביבים עליך, אלא מפני שרגילים אנו להניח יד על המקום הכואב ביותר, – הנה זאת התמונה, אשר את צריכה להעלות ממני במחשבתך: אדם שש ושמח כמו בחיים היותר טובים. כי באמת רק טובים הם חיי, בהיות הנפש משוחררת מכל שליטה בה ונתונה לצרכי־עצמה, פעם משתעשעת בלימודים קלים ופעם מתנשאת בתשוקתה להאמת ומתבוננת בחייה ובטבע כלל־היצורים, חוקרת בתחילה להכיר את שטחי הארצות לגבולותיהן, אחרי־כן את חוקי הים הסובב אותם ואת תנועת מימיו העולים וחוזרים, אחרי־כן את כל הדברים הנוראים אשר בין השמים והארץ ואת כל המרחב הזה, המבוהל ברעמים וברקים וסערות ומטרות־עוז ושלג וברד, ואחרי עברה על פני הדברים הנמוכים היא פורצת אל היותר נעלה ומתענגת על יפיו הנשגב של מחזה האלהות⁸⁴. לבסוף היא זוכרת את נצחיותה ונאספת אל מה שהיה ויהיה לעולמים⁸⁵.

---

קִינוֹת סֶנֶקָא מֵאֶרֶץ גָּלוּתוֹ בְּאִי קוֹרְסִיקָה – Epigrammata super Exilio

מאת

לוקיוס אנאוס סנקה

¹

א

אֶרֶץ קוֹרְסִיקָה, אַתְּ, בָּךְ מוֹשָׁב פוֹקֵאִים יָסָדוּ²,

קוֹרְסִיקָה, אֲשֶׁר מֵאָז קֻרְנוֹס קָרְאוּ שְׁמֵךְ,

מֵאִי סַרְדִּינְיָה קָטֹנְתְּ, וְעַל אֶלְבָּא לָךְ יִתְרוֹן בָּרֹחַב,

קוֹרְסִיקָה, דָּגִים לָרֹב בְּנַהֲרוֹתַיִךְ שָׂחִים.

קוֹרְסִיקָה, מָקוֹם נוֹרָא אַתְּ כְּבָר בְּרֹאשׁ יַרְחֵי הַקַּיִץ,

אַכְזָר עַד בִּלְתִּי נְשׂוֹא לוֹהֵט אַחֲרֵי־כֵן הַחֹם³.

עַל הַקְּבוּרִים בָּךְ חוּסִי, עַל הַגּוֹלִים, אֲסִירַיִךְ!

שָׁלוֹם לְאֶפְרָם יְהִי, אִם גַּם הֵם חַיִּים עֲדֶן!

ב

אֶרֶץ פְּרָאִים, אֲשֶׁר לָהּ סַלְעֵי מָגוֹר לְמִסְגֶּרֶת.

קוֹרְסִיקָה, אַדְמַת צִיָּה, רֵיקָה, עֲזוּבָה מִכֹּל!

אֵין פְּרִי בְּיַרְחֵי הַסְּתָו, אֵין תְּבוּאָה צוֹמַחַת בַּקַּיִץ,

חָסֵר בַּחֹרֶף הַקַּר זַיִת, מַתָּנָה מֵאֵל⁴.

אֵין אָבִיב מְחוֹלֵל צְלָלִים לְשַׂמֵּחַ הַנֶּפֶשׁ,

אֵין בַּשְּׁמָמָה הַזֹּאת עֵשֶׂב פּוֹרֵחַ וְצָץ.

לֶחֶם אֵין כֹּה וְאֵין מַעְיָן, אַף אֵשׁ לְיוֹם אַחֲרוֹן אֵינֶנָּה⁵,

שְׁנַיִם רַק הֵמָּה פֹּה – גּוֹלֶה וְגָלוּתוֹ לְבָד!

ג

מִי זֶה הָאוֹחֵז בְּצַוַּאר הַמֵּת, מַרְגִּיזוֹ מִקָּבֶר?⁶

אוּלַי עַל לְבָבְךָ עָלָה, כִּי בְּיִסּוּרַי אֵין דָּי?

הַנַּח לָשּׁוֹכֵן בֶּעָפָר! יֵשׁ אֲשֶׁר גַּם לַמְנַצֵּחַ

פֶּצַע גָּרְמָה הַיָּד, כַּאֲשֶׁר נָגַע בַּמֵּת!

ד

מִי אַתָּה – אוּלַי לִקְרוֹא בְּשִׁמְךְ יַכְרִיחַ הַצַּעַר! –

שֶׁגַּם עֲפָרִי פֹּה תִּרְדּוֹף אֵיבָתְךָ בְּאַף?

עוֹד לֹא רָוְתָה נַפְשֶׁךָ מֵרְאוֹת מַפַּלְתִּי לָאָרֶץ,

כִּי עַל הַנּוֹפֵל עוֹד הִנְּךְ מְכוֹנֵן הַחֵץ?

הַאֲמִינָה לִי, יֵשׁ כֹּחוֹת, אֲשֶׁר הֶעֱנִיק לַמֵּתִים הַטֶּבַע.

צֵל הַשּׁוֹכֵב בַּבּוֹר עוֹד יִקַּח נָקָם מִצָּר!

הַאֲמֵן, אִישׁ הַקִּנְאָה, לַאֲשֶׁר רוּחִי דוֹבֵר אֵלֶיךָ,

יְהִי נָא הַדָּבָר כְּמוֹ דִבֶּר אֵלֶיךְ אֱלֹהִים:

דָּבָר קָדוֹשׁ הַצַּעַר! אַל תְּחַלֵּל גּוֹרָלִי יָדֶךָ!

גַּם אֲשֶׁר לַקֹּדֶשׁ בָּז, יָחוֹן אֶת יוֹרְדֵי שְׁאוֹל.

ה

חֲמַת־פְּתָנִים שִׁירֶיךָ, מְסוּכִים בְּאֶרֶס וָרַעַל;

יוֹתֵר מִזֶּה הַלֵּב קִרְבְּךָ מָלֵא הַוּוֹת.

לא תָחוֹסְנָה עַל אִישׁ וְעַל אִשָּׁה שִׁנֵּי הָרֶשַׁע,

אַף לֹא עַל יֶלֶד רַךְ, לֹא עַל זָקֵן וָשָׂב.

כְּמוֹ אִישׁ מְשֻׁגָּע גּוֹלֵל אֲבָנִים בִּרְחוֹבוֹת הַקָּרֶת,

כֵּן דְּבָרֶיךָ תִּזְרוֹק, חִצֵּי מָוֶת לָעָם.

אַךְ עוֹד יַשְׂכִּיל הָעָם לִבְלוֹם אֶת הַפְּרָאִים בְּרֶסֶן;

אֶבֶן קְלוּעָה תָּשׁוּב, תִּמְחַץ לַזּוֹרֵק הָרֹאשׁ.

עַתָּה כָּל חוֹזֶה וּמְשׁוֹרֵר אֶת שׁוֹטוֹ יָנִיף עָלֶיךְ,

נֶגֶד זְדוֹנְךְ כֻּלָם יַעַמְדוּ גְדוֹלֵי הַדּוֹר.

אַף אֲנִי, אִישׁ צָבָא, לֹא עֲצוּמִים בְּיָדוֹ כְּלֵי־זַיִן

עוֹד עָלֶיךְ יוּכַל קִצְפּוֹ לְהָרִיק חֲנִית.

אַתָּה אָמְנָם לְשַׂחֵק בַּחֲרוּזִים יָפִים יוֹדֵעַ,

יוֹרֶה אַתָּה בִּצְחוֹק חִצִּים שְׁנוּנִים לַלֵּב.

תֹּאמַר: שַׁעֲשׁוּעִים הֵם הַדְּבָרִים בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן –

מַה־לְּךְ אִם הַשְּׂחוֹק יָגוֹן וּדְמָעוֹת הוּא לִי?

עֲזוֹב נָא אֶת שְׂחוֹקְךְ זֶה אֲשֶׁר בּוֹ זָדוֹן וָרֶשַׁע.

מְלִיצוֹת זוֹמְמוֹת רָע, אֵין בָּהֶן נֹעַם וָחֵן.

ו

קְרִסְפּוּס⁷, אַתָּה מָעֻזִּי, בִּימֵי צָרָה לִי מִשְׁעֶנֶת,

אַתָּה, אַף בְּשַׁעַר עַתִּיק⁸ כָּבוֹד לְךְ הָיָה וּפְאֵר;

קְרִסְפּוּס, אַדִּיר בְּכָל־עֵת לְמַעֲשֵׂי בְּרָכָה וָחֶסֶד,

בְּהִשָּׁבֵר אֳנִיָּה לִי אַתָּה לְהַצִּילִי הַחוֹף!

כְּבוֹדִי הָיִיתָ מֵאָז וּמִבְצָר וּמִבְטָח כַּסֶּלַע

עַתָּה לַנִּדְכֶּה הִנְּךָ מַרְפֵּא יָחִיד לַלֵּב.

קְרִסְפּוּס, הַנֶּאֱמָן וְנָעִים אֲשֶׁר מָגֵן לַשָּׁלֵו הָיִיתָ

דְּבָרְךָ כְּנֹפֶת־צוּף נָטַף וְיָרַד אֵלַי;

רַב־פְּעָלִים לַכֹּל, וּתְהִלָּה מִמְּךָ לַאֲבוֹתֶיךָ –

רַק לְאֶחָד לֹא תוֹעִיל – לַאֲשֶׁר בַּגּוֹלָה יוֹשֵׁב!

אוֹ אוּלַי גַּם לִי הַנֶּעֱזָב וּבוֹדֵד עַל סֶלַע

קָרוֹב רוּחֲךָ הַיּוֹם? אֵין לָהּ בָּאֲדָמָה גְבוּל?

ז

קוֹסֵס הַכֹּל שֵׁן הַזְּמָן וְהַכֹּל מְבַלֶּה בְּלִי הֶרֶף,

מַעֲתִּיק מִמְּקוֹמוֹ הַכֹּל, אֵין קַיָּם עוֹמֵד לָעַד.

מֵי נְחָלִים יְזֹרְבוּ וְיַמִּים אָחוֹר יִסּוֹגוּ,

שׁוֹקְעִים הַרְרֵי־אֵל, גְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה לְאָט.

אַךְ מַה־מִּצְעָר כָּל זֶה, אִם גַּם כָּל הֲדַר הַשָּׁמַיִם

נִשְׂרָף בְּלַבַּת הָאֵשׁ, חוֹלֵף בְּבוֹא לוֹ הַקֵּץ⁹!

שׁוֹלֵט הַמָּוֶת בַּכֹּל, וְלַחֲלוֹף – חֹק הוּא, לא עֹנֶשׁ;

יוֹם יָבוֹא, עוֹלָם הַזֶּה יַעֲבוֹר וְאֵינֶנּוּ, כַּצֵּל.

ח

יִהְיֶה נָא אֵפוֹא כָּךְ! מִשְּׁנוֹתַי שְׁנוֹת אַחַי תֶּאֱֲרַכְנָה,

צַעַר לֹא יִקְרֵם עָלַי, רַק בְּיוֹם מוֹתִי לְבָד!

אֶגְבַּר בְּאַהֲבָתִי אֲנִי, בְּעוֹד שֶׁעָלַי הֵם יִגְבָּרוּ¹⁰,

כְּאִלּוּ לְהִתְחָרוֹת בָּהּ נִתַּן לָאַהֲבָה הָעֹז.

יְהִי כָּךְ, יַלְדִּי מַרְקוּס, אֲשֶׁר לְדַבֵּר אַךְ הַחִלּוֹתָ.

בִּרְכַּת שְׁלוֹמְךְ תְּהִי לַאֲחֵי אָבִיךָ שָׂשׂוֹן.

ט

גָּזִּי שְׂעַר ראשֵׁךְ, קָרְדּוּבָה, וְאֵבֶל יַעֲטֶה פָנַיִךְ,

דִּמְעוֹתַיִךְ לַמֵּת נֶסֶךְ תִּהְיֶינָה הֵן לִי¹¹.

קָרְדּוּבָה, רְחוֹקָה הַיּוֹם, עַל חוֹזֵךְ קִינָה תִשָּׂאִי!

עוֹד עָלַיִךְ לֹא בָא אָסוֹן וְיָגוֹן כָּזֶה.

אַף לֹא כַּאֲשֶׁר בַּקְּרָב סִדְרֵי עוֹלָם נֶהְפָּכוּ,

כַּאֲשֶׁר לְחָרָבָה שָׂמוּךְ בַּלְהוֹת מִלְחָמָה וָרִיב

כַּאֲשֶׁר כִּפְלַיִם סָבַלְתְּ מִתִּגְרַת שְׁנֵי מְעַנַּיִךְ,

אוֹיֵב פּוֹמְפֵּיוּס מִזֶּה, קֵיסָר מִזֶּה לְךָ צָר;

אַף לֹא בַּלַּיְלָה הַהוּא, כַּאֲשֶׁר חֲלָלִים נָפָלוּ

יַחַד שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, כְּאִלּוּ עָלַיִךְ בָּא קֵץ;

אַף לֹא בְּיוֹם בּוֹא הַשּׁוֹדֵד הַלּוּסִיטָנִי שְׁעָרַיִךְ,

פָּרַץ אֶל תּוֹךְ הָעִיר, דּוֹקֵר בְּכִידוֹן וַחֲנִית¹².

הַיּוֹם אֲנִי זֶה בְּנֵךְ, לְפָנִים לָךְ נֵזֶר תִּפְאֶרֶת,

כָּבוּל אֶל סֶלַע שׁוֹמֵם¹³! גָּזִּי שְׂעַר רֹאשֵׁךְ נָא אַתְּ!

נֶחָמָתֵךְ תְּהִי, כִּי מֵעֵבֶר לַיָּם אַתְּ נוֹסָדָה;

תְּאַחֵר הַשְּׁמוּעָה לָבוֹא עַד שֶׁתָּחוּשִׁי הַכְּאֵב.

---

עַל הַכַּעַס – De Ira, Ad Novatum

מאת

לוקיוס אנאוס סנקה

מבוא

המחברת הרחבה “על הכעס” כתובה לכתחילה לא לרגל מקרה חיצוני, אלא כדי לברר בהשכל ודעת, עם קישוט מליצי ועם דוגמאות מן החיים, תולדות מידה מגונה אחת ולהאיר נתיבותיה בקרב בני־אדם. המחברת כוללת שלשה חלקים או ספרים נבדלים:

א. תכונת הכעס בתור מידה מגונה. ביאור מהוּתו אצל אריסטוטלס (ג) אם הכעס הוא לפי טבעו תשוקה לענוש? – אינו נמצא אצל החיות; המידות הטובות והרעות הן רק נחלת בני אדם. ההבדל בין כעס עובר והכעסנוּת בתור מידה בזוּיה (ד). לב־האדם הוא שלו מטבעו; כנגד תיאופראסטוס (י“ב–י”ד). “האדם נוצר להחזיק ביד חברו” (ה). ההבדל בין משפט־השכל למשפט־הכעס (י“ז, י”ח). אף על חוטאים אין לכעוס אלא לנחותם בדרך ישרה (י“ד–ט”ו). מה שמתרומם בלא יסודות חזקים אינו מתקיים, כן גם הכעס. רק אדם טוב יכול להיות אדם גדול (כ').

ב. אם יסוד הכעס הוא בשיקול־דעתו של אדם או בדחיפה מן החוּץ? – צמיחתה של התפעלוּת־הרגש – ויכוּח עם בעלי־המוּסר המלמדים זכות על הכעס ומוצאים, שהוא עוזר לדרישת־צדק (ו'). – אין לכעוס על רשע כמו שאין לכעוס על מחלה; צריכים לסלוח לכל בני אדם (י'). – ויכוח עם האומרים, שמועיל הוא להרחיק את הבזיון, או שאי־אפשר להכחיד אותו (י“א–י”ב). החינוך במידות טובות באמת אינו קשה כל כך (י"ג). – אין להתיר בשום אופן את הרתחנוּת (י"ד). אין להשוות את האדם לבהמות וחיות, שהרי הוא לבדו מכיר את האלוהוּת (ט"ז). יש לחנך את הילדים ברוח נדיבה ולהרגילם באומץ־לב, לא כדרך בני העשירים והמיוחסים (כ"א). בחינת עניני הכעס כדי להראות, שאין לי יסוד (כ“ו–כ”ז), ביחוד מפני שאין אדם נקי מעוון וגם חובה על אדם לעשות יותר מלפי הדין (כ"ח). תרופות לכעס (כ"ט והלאה).

ג. איך לעקור את הכעס או לצמצם אוֹתוֹ; כנגד אריסטו. – מי שמתרעם על אחרים, שמבזים אוֹתו, מקטין עצמו כנגדם (ה'). – מעלתו של אדם, שאינו כועס לעולם (ו). – עצות טובות להנצל ממידה זו. – שלא להפליג בערכם של דברים קלים (י"ב). איך אפשר לעצור ברוחו; רוָחָה אחת היא ביסורים גדולים: לסבול ולהכנע בפני מה שאין לשנות (ט"ז). פראיות של מושלים אדירים כשהגיעו לידי כעס (ט“ז–כ”א). דוגמאות של מתינות (כ“ב–כ”ד). נחמה לנפשות עלובות, והצורך להתוודות, כי כוּלנו אנשים חטאים (כ“ה–כ”ו). הצורך לתקן ביתר חסד מה שפגמו אחרים, לרדת לסוף־דעתם, להתבונן בנפשם ולמצוא להם זכות (כ“ז–כ”ט).

מתוך הלעג השנון בספר א, פרק ב, על פתגמו של קליגולא “ישנאו אותי ובלבד שיפחדו ממני” מוכיחים בצדק שנכתב ספר זה אחרי שנהרג הקיסר המשוגע (ינואר 41 לסה"נ), ומתוך דבריו על השופט שהוא לפעמים כמו רופא חולים גוזר על פושע לתרופתו שיסבול עול גלות, ניכר כי אז לא היה עדיין הוא בעצמו גולה בארץ שממה (סוף 41). לפי זה שני הספרים הראשונים הם קדומים, אך השלישי ספר בפני עצמו, נכתב שנים אחדות אחרי כן, כי מן המרירות אשר בה מדובר (ג, מ"ג בסוף הספר) על עונש הגלות, ניכר שכבר סבל צרותיו באי קורסיקה. כל ג' הספרים יצאו אחר שנת 44, והם מוקדשים ל“נובאטוס”, אחיו הבכור של המחבר לוציוס אנאוס סנקא, אשר בהסתפחו אחרי כן למשפחת גָליון נקרא על שמה (ראה מכתבי מוסר ק"ד, כרך ב' 132). גליון זה הוא כמוּסכם מי שהיה שופט בשנת 54 בקורינת בתור שר מדינת אכיה ודחה את תלונת היהודים על השליח פאולוס בדבר דרשותיו, באמרו שאין רצונו להיות שופט בריב שנוגע רק בענינים הפּנימיים הדתיים של היהודים (מעשי השליחים, י"ח).

עשירה היא המחברת ברעיונות נעלים על החובות המוסריות, במשלים ובדוגמאות, גם בתמוּנות היסטוריות (כמו תיאור הגרמנים הקדמונים ותקפם וחיבתם להזדיינות, א‘, י"א, ג’) ובציורי התרבות הרומית בזמנו של המחבר (הרשע ועיוות־הדין, ב‘, ח’, ג‘; קלקול־המידות, בצע, קנאה ושנאה, ב’, ח'), בסיפורים על עריצים שונים ושגעונם (כמו על היפיאַס, ב‘, כ"ג; על קאמביזס, ג’, י“ד, וג‘, כ’; על דריוש, כּסרכסס, אלכסנדר, ליסימכוס, ג', ט”ז–י"ז).

בכלל כתוב הספר לא רק בשים לב לדרכיהם של אנשים פרטיים, אלא גם מתוך בחינת דרכי־המושלים ומידותיהם. דבר זה יוצא דרך־אגב מתוך כמה רעיונות, למשל, כשהוא מצייר תהלוכות השוֹפט, על־פי השכל ולא בכעס, על החיים והמות, כי לפעמים הוא מוסר אנשי רשע להמית אותם לעיני־הקהל (א‘, י"ט, ז’–ח’). גם יש בהמשך הדברים ציורי מצב־נפש והגיונות, שמהם ניכר צער החיים בקרבת הקיסרים העריצים, כמו ג', י“ד–ט”ו: כי כבישת הצער נצרכת היא ביחוּד לאנשים, שחיים כאלה נפלו בגורלם והם קרואים לשולחנם של מלכים.

בצד ההוראה להתרומם ברוח נדיבה מעל ליצרים השפלים, עשיר הספר בציורים מפליאים מחיי ההמון הגס השקוע בקנאה ותאוה, כמו (ב‘, ח’): “בין האנשים אשר רואה לבושים בגדי כבוד, אין שלום; בעד בצע קל האחד כורה שוחה לחברו – – על המאושר צופים בקנאה, על האומלל בבוז, על הגדול מהם מתלוננים, על הנמוך מכבידים עולם – – עדה של חיות טורפות הם וההבדל הוא כי החיות שוכנות בשלוה ביניהן לבין עצמן בעת אשר האנשים האלה כל אחד חפץ לשׂבּוֹע מבשר חברו”. רבים גם הזכרונות למעשים האכזריים הנוראים של מושלי פרס ושל עריצי רומא (ג‘, י"ד–כ’).

למותר הוא להעיר על השויון הכללי שבין נטיתה של מחברת זו של סנקא כנגד הכעס ובין הרעיונות של בעלי־המוסר הגדולים בקרב ישראל בכל הדורות, שהתאמצו להציל את נפש־האדם מן החטא החמור של הכעס; די להזכיר את המאמרים התלמודיים: “הכועס כל מיני גיהינום שולטים בו – משכח תלמודו – מוסיף טפשות” (נדרים, כ"ב); “ג' חייהם אינם חיים: הרתחנין” (פסחים, קי"ג); “ולא הקפדן מלמד” (אבות ב'). בהערות במקומות שונים הבאתי ביחוד השוויות למאמרים של תנאים בני־דורו של סנקא או קרובים לדורו, באופן שיש לחשוב, שהיתה השפעה הדדית – חכמי־ישראל מימי הלל ואחריו ובין הפילוסופים הסטואיים (כמו שכבר העירותי במבוא לתרגום העברי של מרקוס אבריליוס אנטונינוס ובמאמר ברבעון הצרפתי Revue des Etudes Juives משנת 1926 ובמאמר “יהודה ויון בדרכי המליצה והמוסר” כנסת, תרצ"ט).

בחרתי לתרגם שם הספר “על הכעס”, מלה, שהרגילו בה חכמי־התלמוד, מקום “קצף” (על אחרים), בעוד שבמקרא מובנה על פי רוב רק עצב (וכן עוד של קוהלת: “טוב כעס משחוק” – וזה גם אות שאין לאחר את ס' קוהלת עד ימי־התנאים).

עַל הַכַּעַס

ספר ראשון

א

דרשת ממני, נובאטוס יקירי, לבאר במכתב: איך אפשר לשכּך את הכעס? גם נראה לי, שלא חנם אתה מפחד ביחוד מפני מידה מגונה ושגעונית ביותר זו. בכל שאר המידות יש קצת מנוחה ושלוָה, אבל מידה זו – כל עיקרה אינו אלא תנועה מבוהלת וסיבה למכאובים, תשוקה בלתי־אנושית למלחמות ושפיכת־דמים והריגת־נפשות, רק כדי להזיק לאחרים, בלא שים לב לתוצאות; הזדקרות לקראת אבני־קלע, בלא לחוש אף אם בעקב הנקמה יאבד גם המתנקם. הן בעבור זה יש מן החכמים, שקראו לכעס בשם “שגעון קצר”. כי הכועס הרי כמשוגע אין־אונים הוא למשול ברוחו, שוכח מה שהוא לפי כבודו, אינו זוכר את הענינים, שהוא צריך להם ביותר, מתעקש להחזיק במה שהתחיל, אוטם אזנו משמוע עצה ודבר־שכל, נפעם ומבוהל מתוך סיבות הבל, מחוסר־כשרון לבחון את הנכון והאמתי, דומה לחורבה רעועה, שכשהיא נופלת על אחרים היא עצמה נהרסת.

כדי להכיר, שהכועס אינו אדם בעל שכל בריא, הרי די לראות את תנועותיו החיצוניות. כשם שיש סימנים ידועים למשתגעים: פנים חצופות ומטילות אימה, צללי־יגון על המצח, פרצוף מסורס, צעדים מהירים, ידים רועדות, זיו־פנים משתנה, נשימה תכופה ומתגברת, – כך נמצאים הסימנים הללו אצל הכועסים. העינים קודחות ונוצצות, הפנים מתאדמות מאד, שהרי הדם זורם ועולה מעמקי־הלב; השפה מזדעזעת, השינים מתלכדות, שערות־הראש סומרות כמו מפחד, הרוח נעצר ויוצא בשריקה, אברי־הגוף מתפרקים בקול־רעש, אנחה ונהימה נשמעות, אמרים קטועים יוצאים בהברות, שאינן מובנות, ופעם בפעם עם מחיאת כף אל כף ורקיעה ברגל על הארץ, כל הגוף נרעש ומפיץ פחד סביבו – מחזה מכוער ואיום הוא כשאדם משנה פניו כל־כך ובשרו צבה מכעס. אינך יודע אם נתעב הדבר או מגונה הוא ביותר. את שאר המידות הרעות אפשר לכסות ולפרנס בסתר, אבל הכעס נדחק ויוצא לחוץ, וכמו שהוא מתגדל הוא מתפרסם בעוז ותעצומות. הלא ראית, שכל החיות, כשהן קופצות לפגוע ולהזיק, אותותיהן ניכּרים, גופיהן אובדים את המנוחה, שהרגילו בהן, והפראיוּת שבטבען מתגברת. הקצף יוצא מפיו של חזיר־היער והוא חורק את שיניו; השור מנופף קרניו באויר וזורה בפרסות־רגליו את החול, הכפירים שואגים, הנחשים המתמלאים חימה משרבבים את צואריהם; המראה של כלב שנשתטה מעורר יגון. אין לך חיה איומה ומזקת מטבעה, שאין פראיותה מתרבה כשהיא מתמלאת חימה.

אמנם גם את שאר יצרי־הנפש אין אפשרות להסתיר, גם להתשוּקות הרעות, להפחד, להעזוּת, יש אותות, שלא יתנכרו. הלא אין מחשבה מתעוררת בעוז בקרב אדם בלא שתעשה רושם על פניו. אבל במה ההבדל? – יצרים אחרים נשקפים קצת לחוץ; הכעס כולו בולט.

ב

אם תרצה לשים לב לפעולתו ולנזק, שהוא מביא, תכיר, שאין משחית יותר נורא להגזע האנושי. תוכל לראות חללי חרב ורעל, אנשים מלכלכים איש את חברו באשמות, ערים נהרסות, לאומים שלמים אובדים, נסיכים נמכרים בפומבי למות, אבוקות־תבערה נזרקות לתוך הבתים, והאש אינה נשארת בתוך חומות־הערים, אלא מאירה ביקודה הזועם את מרחבי־הארצות.

התבונן, כמה קטן היה יסודן וכמה גברו המדינות המהוללות – והקצף הפילָן למשואות. התבונן בשממות הנעזבות, שמשתרעות במרחב כמה מילין¹ באין יושב: הקצף החריב את הארצות האלו. התבונן בחייהם של כמה משרי־הצבא, שזכרונם יעמוד לדורות למופת למזל קשה: את האחד דקר הקצף בשעה ששכב על משכבו, את השני הרג בין המסוּבּים בחללו זכוּת קרואים לסעוּדה², את השלישי רצח בשער לעיני העם באמצע עבודתו המשפטית, את דם־הרביעי נתן לשפוך ביד בן סורר מכה־אביו, לפעמים הקים עבד לכרות את ראש אדונו המלך, או לפרק את אבריו של הנרצח על גבי צלב³. ועד כאן אני מדבר רק על הריגת אנשים יחידים. אם תעזוב את האנשים הפרטיים, שכּילה חרון־אף – הלא תוכל להתבונן באסיפות גדולות של בני אדם, שהומתו בחרב, בכנסיות־עם, ששלחו עליהן אנשי־צבא לטבחן, בּלאוּמים שלמים, שהרגו זה את זה.

[הכעס הוא התשוקה להנקם על עוול שנעשה או, כמו שאומר פוסידוניוס, התשוקה לשלם גמול למי שהזיק לך לפי מחשבתך. יש מפרשים אותו באופן זה: הכעס הוא התעוררוּת הרוח להזיק למי שהזיק לך או שחשב לעשות כך].

…כאילו חדלנו להשגיח על עצמנו ואנו מזלזלים במעלת כבודנו⁴. איך ולמה מתקצף העם על בעלי־הסייף המתגוששים, וחושב בלא משפט, שחטא הוא מצדם אם אינם מתרצים על נקלה ליהרג? העם רואה זאת כעלבון נגדו, ובחזות־פניו ובמועל־כפיו ובחמת־רוחו הוא נהפך מצוֹפה למתנגד. יהא רגש זה מה שיהיה, הן לא נוכל לכנותו בשם קצף; הוא קרוב לקצף, כהרגש של הילדים, שאם נפלו לארץ, רוצים הם שיענשו במכות את הקרקע. לפעמים אינם יודעים גם על מה הם כועסים, ואף־על־פי־כן הם כועסים, בלא סיבה ובלא עוול שנעשה, אבל לרגל דבר קרוב לזה שנפגעו בו, ועם איזו תשוקה, שיענש הפוגע בהם. רגילים לרמות אותם על־ידי שמחַקים מעשי עונש, ועושים כאילו החפצים המוּכּים, שנכשלו בהם. בוכים ומבקשים סליחה. על־ידי הנקמה המדומה מעבירים את כאבם הכוזב⁵.

ג

על זה משיבים: “והרי פעמים הרבה כועסים אנו לא על אלה שכבר הזיקו, אלא שרוצים להזיק לנו, ומכאן ראיה, שאין העוול מוליד את הכעס” אמנם כן, כועסים אנו על החושבים להזיק, אבל מחשבתם זו כבר היא המזקת לנו, והמכין עצמו לעשות רעה כבר הוא עושה אותה. – “ועוד ראיה”, אומרים, “שאין הכעס תשוקה לענוש: הרי היותר חלשים כועסים לפעמים על התקיפים מהם והם אינם משתוקקים לעונש, שאינם יכולים לקוות, שיבוא על ידם”. – ראשית, הלא אמרנו, שהכעס היא תשוקה, שיגיע עונש, לא היכולת להביאו; משתוקקים בני־אדם גם לדבר, שאינם יכולים לעשותו. אבל אין גם אדם שפל כל־כך ברוחו, שלא יוכל לקוות לעונש אף בנוגע להאדירים ביותר. גם יש בנו תמיד די כוח לגרום נזק לאחרים.

אריסטוטלס ביאר מידה זו באופן לא רחוק מדעתנו. הוא אומר, שהכעס הוּא תשוּקה להחזיר מכאוב. יארך הדבר לפרש מה בין הגדרה זו להגדרה שלנו. כנגד שתיהן אפשר לטעון, שחיות רעות כועסות גם בלא שעוררו אותן לכך על־ידי מעשי־עוול ובלא התשוקה לגרום עונש או מכאוב לאחרים. שהרי גם אם לבסוף הן גורמות לאלה, אין כוונתן בתחילה לכך. צריכים לומר, שהחיות וכל הדומה להן, חוץ מן האדם, הן נעדרות רגש־הכעס. אף־על־פי שהוא כנגד השכל, אין רגש זה מתעורר אלא במקום שהשכל נמצא. לחיות יש יצרים, זעם, נטיה פראית, שאיפה להתנפל – אבל כעס אין להן, כמו שאין להן בקשת יתרון־תענוגים, אף־על־פי שבתאוותיהן הן מתהוללות יותר מן האדם.

אין לקבל דברים ככתבם במה שאמר המשורר:

שָׁכַח אֶת כַּעֲסוֹ חֲזִיר מִיַּעַר, בְּרַגְלָהּ לֹא תִבְטַח

הָאַיָּלָה, וְהַדֹּב לֹא יִרְדּוֹף הַבְּהֵמָה הַגַּסָּה⁶

כשהוא אומר “כעס” כוונתו לדחיפה וגרוי. לכעוס אין ביד החיות כמו שאין הן יודעות לסלוח. רגשי־אדם אינם נמצאים אצל היצורים האלמים, יש להם רק גירויים קרובים להם. אילו היו מרגישים אהבה, אזי היתה להם גם שנאה, ועם הידידות – איבה, עם הקטטה – הסכמת־הדעות. יש להם כעין רשמים מן הרגשות הללו, אבל בכלל המידות הטובות והרעות הן רק נחלתו של הלב האנושי. רק האדם חוּנן בהשכּל, בצפּיה לעתידות, בזהירות, במחשבה; לחַיוֹת אין המידות הטובות האנושיות, אבל הן גם מחוץ לגדר העוונות. כל צורתן, כהחיצונית כך אף הפנימית, שונה היא מצורת־אדם. בנוגע לכוח המושל או המנהיג⁷ – הנה כשם שיש להן קול, אבל לא מבורר, בלתי־מסודר וחסר־עצמה לבטא מלים; כשם שיש להן לשון, אבל כבושה ולא חפשית לשינויי־הברוֹת, – כך אף הכוח המנהיג שלהן אין בו אלא מעט מן הדיוק והברוּר⁸. יצרן מתעורר מתוך ראיית־הדברים ותפיסתם כשהיא מעורפלת ומסוכסכת. מטעם זה קפיצתן והשתערותן נעשות בתוקף. אבל אין בהן יראה ודאגה או יגון וקצף, אלא רק כעין אלה. ולפיכך גם שוככים רגשותיהן מהרה ונהפּכים מן הקצה אל הקצה; תיכף לזעם ולפחד שהפיקו הן לועסות את מאכלן, וסמוכה לשאגתן ומרוצתן המטורפת – מנוּחה שאננה ותרדמה נופלת עליהן.

ד

הנה בארנו ברחבה, מה הוא הכעס, ונקל לראות מה בינו ובין הכעסנוּת: ההבדל הוא כמו בין שתוּי ובין שכּוֹר; בין אדם מפחד ובין פחדן. יכול אדם כועס שלא להיות כעסן מטבעו, והכעסן אי־אפשר לו⁹ שלא לכעוס.

לא אזכיר את מיני־הקצף השונים, ששמות הרבה להם אצל היוונים ובלשוננו אין להם מלים מיוחדות, אף־על־פי שגם אנו מכנים בני־אדם בשם: מרי־נפש, זועפים, וכן רגזנים, נרגנים, מתלוננים, בעלי־תרעומת ואנשי־מדון – כל אלה הן מחלקות של אנשי הכעס. חשוֹב בתוכם גם את הקפדנים¹⁰ – כתה נחמדת בין הכעסנים. יש מיני־כעס, שהם עוברים וכלים על־ידי הצעקה, ויש גם קשי־עורף ומתמידים. יש מהם מאיימים בתנועת־ידיים וממעיטים בדברים, ויש מהם מרבים מלים בקללות וגידופים כזרם שוטף. יש שאינם יוצאים מחוץ לגדר התלונה ודברי־ריבות, ויש עמוקים וקשים ושקועים בקרב ולב. עוד אלף מינים יש למידה רעה זו בתכונותיה השונות.

ה

עד כאן שאלנו, מהו הכעס, אם נמצא הוא לא לבד באדם, אלא גם אצל בהמה וחיה, במה הוא נבדל מן הכעסנות וכמה מינים לו. עתה נשאל: אם הכעס הוא לפי הטבע, אם הוא מועיל, ואם מאיזה צד שהוא כדאי שלא לכבוש אותו?

אם הוא לפי הטבע, יתבאר לנו כשנחקור ונתבונן באדם. וכי אין הוא היצור הרך ביותר כל זמן שרוּחו נכונה? וכי יש דבר יותר אכזרי מן הכעס? וכי אין אדם נוטה ביותר לאהוב אחרים והכעס מעורר ביותר לאיבה? האדם נוצר להחזיק את רעהו והכעס מניע לאַבּדוֹ. האדם חפץ בחברה, והכעס גורם לפירוּד. האדם רוצה להועיל, והכעס גורם להזיק. האדם רוצה לעזור אף לרחוקים, והכעס גורם רעה אף להיותר חביבים. האדם נכון להקריב את עצמו לטובת אחרים, והכעס מסיתו לסַכּן את נפשו רק בשביל להביא סכנה על אחרים. וכי יש, איפוא, טעות יותר גדולה בדרכי־הטבע מלחשוב, שהוא הוא שנטע בלבו של יצורו היותר חשוב ומתוקן את החסרון¹¹ הפראי והמשחית הזה? – הכעס, כמו שכבר אמרנו, שואף לענוש, ובודאי דבר זה פחות מכּל הוא לפי הטבע, שתהא תשוקה־לענוש נטועה בלבו של האדם השלו! הרי כל חיי־האדם עומדים על חסדים ועל קרבת־הלבבות¹², ולא בעריצות, אלא באהבת איש לרעהו מתאחדים בני־אדם לאגודה ולעזרה משותפת.

ו

ובכן תאמר, שאין שום צורך לענשים בעולם? – אין לומר כן, אבל צריכים הם לכוָנה רצויה ולשכל טוב. אין תכליתם להזיק, אלא להביא מרפא גם כשהם נראים כמזיקים. כשם שלפעמים בית־יד של חנית, כשנתעקם וצריך תיקוּן, ניתן באֵש ונכבש בין יתדות, לא כדי שישבר, אלא כדי שיתישר, כך מתקנים במכאובי הגוף והנפש את הרוחות, שנתעקמו בעוונותיהם. הנה הרופא מנסה בחלאים קלים מתחילה שלא להפסיק הרבה את ההרגל התמידי, לקבוע סדר במאכלו ובמשתהו ובתנועות־גופו של החולה ולחזק בריאותו רק על־ידי הטבת דרכי־חייו. הנסיון הראשון הוא, שבהתנהגות בקצב ומידה ימצא ישועה. ואם אלה לא יועילו לו, יתחיל הרופא לכרות ולקצץ במקומות הצריכים לכך, וכשגם באלה לא ישיג את התכלית, יאסור על החולה כל מאכל ויגזור עליו תענית. אם היו לשוא התרופות הקלות, הוא מקיז דם או שולח יד באחד מן האברים, כשהחלק ההוא מן הגוף נראה כסיבת הנזק ומרחיב המחלה. אין שום תרופה נראית קשה, אם פעולתה היא להביא ישועה. וכך אף הממונה על שמירת־החוקים ומנהל־המדינה ראוי הוא לכך, שיפעל בדבריו, וככל האפשר בנחת, לרפוּי־הרוחות; שייעץ מה לעשות, שיטע תשוקת היושר והצדק בנפשות ויכניס בהן שנאת העוונות והוקרת מעשים טובים. אחר־כך יעבור לדברים יותר קשים, שבהם יוכיח וייסר. בזמן מאוחר ככל האפשר יבקש סיוע בענשים, וגם אז בקלים שבהם ושאפשר לחזור ולהעבירם. רק על הפשעים החמורים ביותר יגזור משפט־מות, כדי שלא יהרג אדם חוץ ממי שמיתתו לו לעצמו לטובה.

רק בדבר אחד לא יהא דומה לרופא: הרי זה מקל את סוף־החיים לאדם במקום שלא יוכל להצילם, בעוד שגזר־הדין מוסר את הנאשמים למות בבזיון ומוציא אותם מן העולם לעיני־הקהל, לא מפני שהוא משתעשע ביסוריו של מי־שהוא – רחוק מן המשכיל רגש פראי ובלתי־אנושי כזה – רק כדי שיהיו לאות לאחרים וכדי שיהיו, לכל הפחות, במותם לתועלת לצבור לאחר שבחיים לא הועילו בשום דבר.

ובכן אין לומר, שטבע־האדם שואף לעונש, ולפי זה גם הכעס אינו דבר טבעי לאדם, כיון שלענוש תכליתו.

אוסיף עוד את הראיה, שמביא אפלטון (למה לא נשתמש גם בדברי־אחרים כשהם מתאימים לדעותינו?). הוא אומר: "איש טוב אינו גורם נזק; העונש מזיק, לפיכך אין ראוי לאיש טוב לענוש; ולפיכך אין גם הכעס ראוי לו, מאחר שהעונש בא בעקבות־הכעס¹³. ואם איש טוב אינו שמח בעונש, אין לו חלק גם באותו הרגש, שמוצא שעשועים בעונש – ולפיכך אין הכעס דבר לפי הטבע.

ז

אם אין הכעס דבר טבעי, אפשר, צריכים לסבול אותו מפני שהוא מועיל לפעמים? הרי מרומם הוא את הרוחות ומעוררם; בלעדיו אין הגבורה עושה נפלאות במלחמה, הוא מפיח בה להבה ונותן בה עוקץ עד כדי למסור עצמו באומץ לב לסכנה. מטעם זה יש חושבים, שצריכים לכבוש קצת את הכעס, אבל לא לכלותו; לקצץ את העודף בו ולדחוק אותו לתוך גבולות־התועלת, אבל להחזיק ממנו את הנצרך כדי שלא ילאה המעשה ולא תתרופף הגבורה ועצמת־הנפש.

אולם נקל יותר להכחיד דברים משחיתים מלנהל אותם בנתיבה; נקל לסגור בעדם מלמשול בם לאחר שהכניסום. כי משעה שנעשו מוחזקים במקומות שנחלו, הם גוברים על המושל בם ואינם מניחים, שיקצצו בהם ויפחיתו אותם.

מלבד זה, גם השכל בעצמו, שבידו מסור הרסן, הוא חזק רק כל זמן שאין יצרי־הלב פועלים עליו; אבל אם התערב עם אלה והושפע מהם, לא יכבוש עוד את הכוחות, שהיה יכול לרדות בהם. משעה שנדחף הרוח והועתק ממנוחתו הוא נעשה עבד ליצר הדוחף אותו. יש דברים, שראשיתם בידינו, אבל באחריתם הם סוחפים אותנו בכוחם ואין עוד דרך לשוב אחור. כשם שלגופים הנופלים אין רצון חפשי ואין מעצור ועכוּב להם כשהם מושלכים, שהרי הזריקה הנמרצת מסירה מהם לכתחילה כל אפשרות של חזרה והם מוכרחים להגיע למקום, שלא היו צריכים לבוא אליו: כך הנפש, שנזרקה לתוך הכעס או האהבה ושאר יצרים, שוב אינה חפשית לכבוש את ההפעלה. מן ההכרח, שהיא נמשכת ומטולטלת עד תחתית בכוח־עצמה ועל־פי טבעם של העוונות המורידים מטה־מטה.

ח

טוב ביותר הוא – לזרות הלאה את ראשית ניצני־הכעס, להתנגד לו ברגע צמיחתו ולהתאמץ, שלא יכניענו. שהרי אם רק התחיל לדחות אותנו מן המסילה הנכונה, קשה היא החזרה לצד היושר, מפני שאין עוד מחשבה צלולה במקום שנכנסה ההתרגשות וקבלה ברצוננו הטוב רשות להשתרר – היא תעשה מעתה ככל מה שתרצה, לא ככל מה שתסכים אתה. אני אומר, שצריכים לעצור בעד האויב כבר בראשית הגבול! משעה שנכנס ונדחק לתוך השער, הכל כמו שבויים בידו ולא יקבל מהם חוק. הרי אין הנפש נפרדת וצופה כעומדת מבחוץ על היצרים המתעוררים בתוכה, כדי לעכב אותם מלצעוד הלאה יותר מן הנאות; כי כל עצמה נהפכת ליצר, ולא תוכל עוד במצב כזה להתמלא שנית מאותו, הכוח המועיל ורב־הברכה¹⁴, שכבר החלישה ורחקה מתוכה.

אין לרגש ולשכל, כמו שאמרתי, מדור מיוחד ומוגבל לכל אחד, שהרי שניהם הם רק שינויים במצב־הנפש לטובה או לרעה. איך יוכל, איפוא, השכל לשוב ולהתרומם לאחר שכבשוהו העוונות והכניעו אותו כשאך נשתעבד לכעס? או איך ישחרר עצמו מן הערבוביה, שליסוד הרע שהתמזג בה יש שליטה יתירה? –

אומרים: “הלא יש גם מתאפקים ברוב חמתם”. וכי באופן זה אינם עושים עוד כלום ממה שמצווה הכעס, או עושים הם רק מעט? אם אינם עושים כלום, יֵצא מזה, שאין צורך למעשים באותו רגש־הכעס, שאתם קוראים בשמו כאילו יש בו איזה דבר יותר תקיף ממה שבשכל. וגם שואל אני: כלום חזק הוא מן השכל או חלש ממנו? – אם חזק הוא, איך ישים לו השכל גבול, לאחר שרק מי שהוא אין־אונים ביותר רגיל להיכנע. ואם חלש הוא, הרי מספיק השכל גם בלא עזרתו להשלים את הפעולות ואין צורך לו בסיוע מן הפחות ממנו.

“יש רתחנים מושלים בעצמם וכובשים את יצרם”. אימתי? כשכבר עברה הרתיחה וחלפה מעצמה, ולא כשהיא עוד בתקפה; כי אז כוחה גדול מהם. אבל הלא מתרחש גם לפעמים, שמשלחים חפשי בשעת־כעס אף את השנוא בנפש, בלא לנגוע בו, ונמנעים מלגרום לו נזק?" – אמנם, עושים כן; אבל אימתי? כשרגש נלחם ברגש וכשהפחד או התאווה נוגעים בדבר. אז לא ישוּכך הכעס בפעולתו הטובה של השכל, אלא בהשפעתם הגרועה של רגשי־הלב.

ט

היוצא מזה, שאין בכעס שום דבר מועיל ושאף למלחמה אינו משנן את הנפש. מעולם לא היתה הגבורה צריכה לעזרה מצד העוון, כי דיה כשהיא לעצמה¹⁵. במקום שיש צורך בהתפעלות, אינה נעשית על־ידי קצף, אלא היא מתרוממת מעצמה, וכפי שהיא חושבת לנחוץ היא מתגברת ומתרופפת, ממש כמו בליסטראות, שיוֹרים מתוך כלי־תותח ושהן ביד הזורק לכונן מעופן כרצונו.

אריסטוטלס אומר: “נצרך הוא הכעס, אין יכולת לגבור במלחמה בלא עזרתו, אם אינו ממלא את הנפש ומצית אש במוחות; אבל צריכים להשתמש בו לא בתור מפקד, אלא בתור איש צבא פשוט”¹⁶. הדבר לא נכון! שהרי אם הוא שומע בקול השכל ומתנהג על ידו – שוב אינו הכעס, שכל עיקרו העקשנוּת. ואם הוא מתנגד ואינו נח לפי הפקודה, אלא מוסיף עצמה בקנאתו הפראית, הרי ללא תועלת הוא גם בתור משרת לנפש והוא כאיש־צבא, שאינו משגיח באות שנותנים לו, שישוב אחור. אם הוא סובל, איפוא, שישימו לו גבול, שם אחר יאות לו וכבר חדל להיות כעס, שמשמעותו, לפי דעתי, רגש משוחרר מכל רסן עוצר בו. ואם אינו סובל – משחית הוא, ואין לחשבו בכלל הדברים המביאים עזרה. סוף דבר: או שאינו כעס, או שאינו מועיל. כי מי שהוא דורש משפט־עונש לא מפני שהוא נכסף להענש מצד עצמו, אלא מפני שהוא רואה את עצמו מוכרח לכך, לא יחשב בין הכועסים. אך זהו איש־צבא מועיל, שיודע להקשיב לעצה, שנותנים לו. רגשי־הלב גם בתור משרתים גם בתור מנהיגים הם גרועים.

י

ולפיכך לא יקח לו השכל לעולם לעזרה את הרגשים הפתאומיים והמתפרצים בכוח, שלעומתם לא יוכל להחזיק בחשיבותו ושלא יוכל לכבוש אותם, אם לא על־ידי כוחות דומים להם – את הכעס על־ידי הפחד, את העצלות על־ידי הכעס, את המורא על־ידי התאווה. רחוקה היא מדרך־הישר המידה הרעה, שיבקש לו השכל מפלט אצל העוונות. הן לא תוכל הנפש למצוא באופן זה מנוחה נאמנת; מן ההכרח יהיה, שתחוֹג ותנוע בגלים כשתבקש לה מחסה בצלן של מידות מגוּנות, כשתוכל להיות חזקה רק בעזרתו של הכעס, שוקדת על פעלה רק בסיועה של התאווה, שאננה רק מתוך מורא ופחד. צריכה תהיה לחיות תחת ממשלה עריצית, כשהיא משתעבדת לאיזה רגש, שימשול בה. וכי לא בושה וכלימה היא לזכויות שתעמודנה תחת חסוּתם של העוונות¹⁷? אז תּתּם כל יכולת לשכל, כשלא יוכל כלום זולת רגש, וירד למדרגתו ויתחיל להיות דומה לו. מהו ההבדל אם מצד אחד הרגש אינו מיושב ואינו משכיל, ומצד שני השכל הוא אין אונים בלא משען־הרגש? – המצב שוה בשני האפנים, אם לא יוכל האחד להתקיים בלא חברו. אבל מי יסבול את הרעיון להקיש את הרגש לשכל? –

אמרו, ש“רגש מועיל הוא הכעס, כשמשתמשים בו בקצב”. אפשר, אילו היה בטבעו להיות מועיל; אבל אם מסרב הוא לקבל את מרותו של השכל, תהיינה תוצאות הקצב וההגבלה רק: שאם יתמעט יפחת הנזק, שהוא גורם. לפי זה הרגש שהוגבל אינו אלא דבר גרוע שנפחת.

יא

אבל אמרו: “הרי כנגד האויבים נצרך הכעס”. – כאן פחות מבמקום אחר! כאן דוקא אין ההתנפלות רשאית להתפרץ מן הגבולות, אלא צריכה היא להיות כבושה וסרה למשמעת. וכי בשביל מה העמים הלועזיים¹⁸, אף־על־פי שהם חזקים הרבה יותר בגופם ורגילים יותר בעבודה קשה, הולכים ונכבשים, אם לא מפני שכעסם הוא אסונם? גם אנשי־הסייף המתגוששים מגינים על עצמם באמנות; כמעט שיתקפם הכעס, יתגלה קלונם.

וגם למה הוא הכעס, אם מה שהוא עושה יעשה השכל? – מה דעתך, כלום הציד קוצף על החיות, שהוא רודף? ואף־על־פי־כן הוא משיגן כשהן מתקרבות ורץ אחריהן כשהן נסות, ואת כל אלה עושה בלא קצף השכל לבדו. מהו הדבר, שהכחיד מן הארץ את שבטי הקימברים והטבטונים כשבאו לרבבות כנחל שוטף מעבר להררי־האַלפּים, עד שלא להשאיר להם אף רץ אחד מגיד, ורק השמועה עברה להודיע את מפלתם לבני־עמם? – הלא קצפם היה בעוכרם, שבחרו בו במקום גבורה, כי הוא, אמנם, כמה פעמים דורס ומזיק מה שהוא פוגש בדרכו, אבל כמו־כן הוא מוריד גם את עצמו לאבדון. – והגרמנים, מה רב אומץ־רוחם! מי יותר תקיף מהם בהתנפלות? מי מחבב יותר מהם את ההזדיינוּת? – הלא עליה הם גדלים ומתחנכים, דאגתם האחת והיחידה היא עד כדי לבזות את כל שאר הדברים! מי מחוסן יותר מהם בגופו לסבול תלאות? – הלא ברובם אף מכסה לגופם אינם מכינים ולא מפלט ומחסה כנגד האויר, שהוא קשה אצלם בתמידות. ואף־על־פי־כן מכים אותם ההיספנים והגלים ואנשי אסיה וסוריה החלשים במלחמה, עוד קודם שפגע בהם לגיון; רק מטעם אחד: שצף־קצפם הוא המחלישם. נס־נא ותן תבונה, תן הרגל לעצור ברוחם¹⁹ לבעלי הגופות והנפשות הללו, שאינם יודעים עוד חיי נועם ומותרות ועושר – אז (אשמרה נא שפתי מלומר יותר!) לשוא נבקש עוד את המידות הנעלות של הרומיים.

במה הצליח פאביוס לחַדש את כוחות הממשלה שנהרסו, אם לא במה שהשכיל להתמהמה, למשוך ולהמתין – דבר, שאין הכעסנים יודעים לעשות? המלכות היתה אובדת, לאחר שהגיעה בימים ההם לסכנה קיצונית, אילו היה פאביוס מרשה לעצמו לעשות כפי מה שלחש לו הכעס. אבל הוא התבונן היטב במצבה של המדינה ושקל בפלס את הכוחות, שלא יכול לוותר עוד על אחד מהם בלא שיאבד הכל, ועל־כן הרחיק מנפשו רגשי צער ונקמה. הוא כונן את רוחו להכיר רק את המועיל והנצרך באותה שעה, והתגבר על כעסו קודם שגבר על חַניבעל. ומה עשה סציפיון? וכי לא הניח את חניבעל וכל המחנה של קרת־חדשה ומה שהיה צריך לעשות מטרה לזעמו, והעביר את המלחמה לארצות־אפריקה, וכל זה – במתינות מרובה כל־כך, עד שנתן לשׂוטניו מקום לחשוד אותו בנטיה לחיי תפנוקים ועצלות? וסציפיון השני? וכי לא התעכב וחנה ימים רבים על נוּמאנטיה ונשא באומץ־לב את צערו וצער כל העם על שארך כבוש־נומאנטיה יותר מכבושה של קרת־חדשה? בעוד שסבב את האויבים וסגר בעדם לחץ אותם, שיפלו איש בחרב רעהו.

על־כן אין למצוא תועלת בכעס אף לא בשעת קרב ומלחמה. הוא נוטה למעשי־מהומה, ובעוד שהוא רוצה להביא סכנה על אחרים אינו נזהר בפני עצמו. הגבורה היותר נאמנת היא הצופיה הרבה מסביב ומתנהגת בזהירות ומתקדמת לאִטה, אבל בשיטה ישרה.

יב

“אם כן”, יאמרו, “לא יכעס איש טוב אפילו בשעה שהוא רואה, שהורגים את אביו ושובים את אמו?” – אמנם כן, הוא לא יכעס, אלא ינקום, או יגן. וכי מה ימריצך שתפחד, שמא לא יהיה כיבוד־הורים²⁰, עוקץ מספיק גם בלי הקצף? – צא ושאל כך: וכי איש טוב, כשהוא רואה, שחותכים אביו או את בנו לגזרים, לא יבכה ולא יתעלף, כמו שרגילים אנו לראות אצל הנשים, שכל סכנה קלה המתרחשת מדכאת את רוּחן? – באמת איש טוב ממלא כל חובה מוּטלת עליו בלא מהומה ובלא פחד. הוא עושה מה שהוא כדאי לאיש טוב ונמנע מעשות דבר שאינו ראוי לגבר. אם האב מוּבל ליהרג – אני עומד להגן עליו. אם כבר נהרג – הנני לנקום דמו, רק מפני שכך נחוץ, לא מפני המכאוב.

במה שאתה אומר, תיאופראסטוס, אתה מבקש לתת לשמצה את לקח־המוסר המרומם ביותר. על־כן אתה עוזב את הראויים לדין בדבר כזה ופונה אל ההמון הנאסף²¹. כיון שכל אחד כועס אם מעשה כזה מתרחש לאחד מקרוביו, אתה חושב, שישפטו בני־האדם, שבאמת צריך להעשות מה שהם רגילים לעשות. כמעט כל אחד חושב את ההרגשה, שהוא רגיל בה, לצודקת. האנשים הטובים כועסים על העוולה, שנעשתה לקרוביהם – אבל הרי הם כועסים גם כשהמים החמים אינם מוּשטים להם כהוגן, כשנשבר הכלי, שהם שותים מתוכו, כשהנעל ברגלם נתלכלכה בטיט. לא הכבוד והחבה מולידים את הכעס ההוא, כי מן החולשה מוצאו, כמו שהילדים בוכים באופן אחד כשאבדו הוריהם או כשאבדו אגוזים. לכעוס על מה שהגיע לקרוביו אינו מדרכה של נפש חובבת, אלא דרך נפש חלשה.

יפה והגון הוא רק להתיצב כמגן על הורים, או בנים, או ידידים, או תושבי־המדינה, להתנהל בזה על־ידי רגש החובה, בחפץ כביר, במשפט זך, בזהירות הצריכה, לא בבהלה וחרון־אף. אמנם, אין רגש שואף יותר מן הכעס לקחת נקם, אבל דוקא מפני־כן אינו מסוגל, שישתמשו בו לצרכי הנקמה, כי מהיר הוא ומעכב את שיקול־הדעת, כמו שכמעט כל תאוה מניחה בעצמה מכשולים על דרכה, שהיא חשה ללכת בו. על־כן לא הביא מעולם טובה, לא בזמן של שלום ולא במלחמה. כי את השלום הוא משנה ועושה אותו דומה למלחמה, ובשעת־חירום הוא שוכח, שהכל תלויים בחסדיו של מארס²², והוא מתמכר לכוח חיצוני למשול בו ואינו אדון לעצמו.

אף אין זה טעם מספיק להשתמש בדברים משחיתים מפני שלפעמים הם גורמים קצת תועלת. גם הקדחת גורמת לפעמים להקל חלאים שונים, ואף־על־פי־כן בודאי טוב יותר, שלא יהא בנו ממנה ולא מקצתה. מין נתעב של רפואה הוא כשנצרכים להרפא על־ידי מחלה! כן גם הכעס, אף אם כמו הרעל, וכמו קפיצה מגבוה למעמקים, וכמו שבר־ספינה, יכול הוא בדרך מקרה לגרום תועלת, לא יוכל להחשב כדבר מועיל. הן קרה לפעמים, שגם דבר הווֹת גרם תועלת.

יג

אף לזאת נשים לב: מה שנחשב בין הדברים הטובים, כדאי ונעים לנו שיתרבה. אם הצדק דבר טוב הוא, לא יאמר אדם, שיגדל ערכו אם יפחתו ממנו קצת; אם הגבורה דבר טוב היא, לא יבקש אדם, שימעיטו אותה באיזה צד; לפי זה היינו צריכים לומר, שגם הכעס הולך וטוב במידה שהוא מתרבה. מי הוא האיש, שימאס בהוספה על דבר מועיל? – וכשאנו מוצאים, שהוספה לכעס אינה לתועלת, הרי הוא בכלל ללא תועלת. מה שנעשה רע כשהוא מתרבה לא היה מעולם טוב²³.

אומרים: “תועלת יש בכעס, שהוא מגביר את התשוקה למלחמה”. באופן זה הן אפשר לומר גם על השכּרון, שהוא מעורר עזות וחוצפה, ורבים הצליחו יותר בחרבם כשלא הגיעו לפכחוּת. כך תוכל לגזור גם־כן, שהשגעון וטירוף־הדעת נחוצים להוספת־כוח, מפני שלפעמים גדל כוחם של אנשים כאלה ברבות חמתם. וכי לא נהפך כמה פעמים גם הפחד למקור של אומץ־רוח, ולא דחפה הרעדה מפני המות את האנשים הנרפים ביותר לערוך קרב? – הן ברור, שהכעס, השכרון והפחד וכאלה הם רק אמצעים חריפים מגונים ומקריים, שאינם מכוננים באמת לקראת גבורת־הנפש, הבוחלת במשען מצד מידות מקולקלות, אלא מנשאים הם זעיר שם את הרוח מתרדמה ושפלות. אין אדם נעשה אמיץ יותר בעזרת הכעס, אם לא שחסר לו כל ואומץ־לב בלא הכעס. אם כן, אין הכעס בא לסייע למידה טובה, אלא לנחול את מקומה! – הגע בעצמך, אילו היה הכעס דבר טוב, הן היה מלוה כל אדם שלם בדרכו; אבל באמת הרתחנים הם על־פי־רוב ילדים, זקנים או חולים. כל מי שאינו שלם בכוחו, הוא נוטה להתאונן.

יד

תיאופראסטוס אמר: “אי־אפשר שלא יכעס הצדיק על הרשעים”. באופן זה, הלא לפי רוב־הצדק יגדל הכעס? – אבל ראוי הוא, אדרבה, שהשלוה תגדל וההשתחררות מקנאה ושנאה. ובנוגע לחוטאים, למה ישנא אותם אם המשגה דחה אותם להכשל בעוונות? אין כדאי לאיש־תבונה, שישנא את התועים, כי אז היה צריך לשנוא את עצמו. יחשוב־נא, כמה דברים עשה כנגד הטוב והנכון, ועל כמה דברים שעשה הוא צריך לסליחה, ואז יתמלא חימה על נפשו. אבל דיין־אמת לא יוציא משפט שונה על עצמו ממה שהוא שופט על אחרים. אני אומר, שלא ימצא שום אדם, שיוכל לחשוב את עצמו לזכאי, ושכּל האומר, שהוא נקי, כוונתו רק למַה שתלוּי בעדים, לא למַה שהוא יודע בלבו. כמה יותר אנושית היא המידה להיות רך ועטוף ברחמי־אב לעומת החוטאים ולא לרדוף אותם, אלא להחזירם בתשובה²⁴! אם תועה אדם על פני השדות בלא דעת הדרך, טוב יותר לנחותו בדרך ישרה מלגרש אותו.

טו

צריכים, איפוא, לתקן את דרכי־החוטא, אם בתוכחה או בתוקף בנעימות או בעצמה, כדי שיזכּה פעלו לטובת עצמו ולטובת אחרים, גם ייסרו אותו כשיש צורך בדבר, אבל בלא כעס. וכי כועסים על מי שמרפאים אותו מחליו? ואם אי־אפשר לתקן אותם ואינם נוחים עוד אף במקצת ואין עוד תקוה נשקפת מהם, – יבערו אותם מתוך חברת בני־אדם, כדי שלא ישחיתו את כל הקרוב אליהם, ובדרך האחת, שיכולים לעשות זאת, יכריחו אותם לחדול מרעתם. – אבל כל זה בלא שנאה. למה אשנא את האיש, שאני מביא לו את התועלת הגדולה ביותר כשאני מציל אותו מיד־עצמו? וכי שונא אדם את אברי־גופו כשהוא קוצץ אותם? – אין כאן כעס, אלא תרופה מתוך דכדוך־הנפש²⁵. את הכלבים השוטים אנו עורפים, ואת השור הנגח, שאינו מקבל מרוּת, אנו הורגים, על הבהמה החולה אנו מניפים ברזל כדי שלא יתפס במגעה כל העדר, צורה משונה שנולדה אנו מעבירים מן העולם, ואפילו ילדים, שנולדו בעלי־מום ובפרצוף שלא כדרך הטבע, אנו מטביעים במים. אין כאן כעס, אלא דבר־שכל, להבדיל את היתר מן הדברים הבריאים. פחות מכל ראוי הוא הכעס למי שמטיל עונש, שהרי במידה יתירה יצליח העונש לפעול תיקון אם יטילו אותו בישוב־הדעת. מכאן מה שאמר סוקראטס לעבדו: "הייתי מכה אותך אילמלא הייתי כועס²⁶! – לשעה יותר רצויה דחה את תוכחת־עבדו, כי בשעה ההיא ערך תוכחה לעצמו. מי האיש, אשר יעצור ברגשותיו, אם גם סוקראטס לא בטח בהם כדי למסור אותם בידי הקצף? –

טז

ובכן אין צורך במעניש מתוך כעס כדי לעצור בעד התועים והפושעים. הכעס עצמו חטאת היא לנפש, ואין צורך לתקן עוונות על ידי עוון. – היתכן, איפוא, שלא אכעס על שודד? היתכן, שלא אקצוף על מוזג סם־מות? – לא! הרי אין אף אני כועס על עצמי בשעת הקזת דם. ובכל מיני־עונש אני משתמש רק כמו ברפוּאות. אם אתה עומד עוד במדרגה ראשונה של השגיאות ולא נכשלת בדברים קשים, אפילו אם הרבה פעמים עוית – גערה צנועה, אחר כך גם גלויה, תנסה לתקן עוַתתךָ, אם כבר הרחקת ללכת ולא תוכל להרפא עוד בדברים: יעצרוך על־ידי שיעטו עליך בושה. ואם מן הצורך להביא עליך עונש יותר קשה, שלא תמנע מלהרגיש את תקפו: אל הגולה, לארץ נכריה ישלחוך. ואם כך חזקה וגברה בך העולה, עד שצריכים אמצעים יותר חריפים – בית־הכלא המדיני והמסגר יוכנו לך.

ואם אין עוד תרופה לנפשך ואתה מוסיף חטא על פשע, ואתה נמשך לחטוא לא עוד על־ידי סיבות חיצוניות, – שאינן חסרות לעולם לאדם רע, – אלא החטא עצמו נעשה לך סיבה מספקת לגרור עוד חטאים²⁷; אם כל־כך כבר רוית עוול ופשע וכל־כך נכנסו בקרבך ובעצמותיך, עד שאין עוד לעקור אותם. מתוכם, ואתה שואף למות מות־נבל, – נכונים אנו לעשות דבר תועלתך, לקחת ממך את השגעון המציק לך, ולאחר שהתגלגלת עד עתה לאסונך ולאסון אחרים, נמציא לך את הטובה האחת, שנשארה לך, את המות. למה אכעס על אדם, שאני מביא לו תועלת גדולה כזו? לפעמים הדרך הטובה ביותר לרחמים, היא להמית²⁸.

אילו נכנסתי בתור אדם בקי ומומחה לבית־חולים או לדירה מרוּוחת של עשירים²⁹, לא הייתי מצוה לתת תרופות שוות לכל החולים השונים. מַדוי־נפש שונים לפנַי, ועלי החובה מוטלת לעסוק בתרופתם של תושבי המדינה: אף כאן צריך לבקש את המרפא לפי חָליו של כל אחד ואחד. את האחד תבריא הצניעות, את השני – היציאה מן הארץ, השלישי ירפא על־ידי יסורים, הרביעי – על־ידי דלוּת, החמישי – על־ידי מיתה בחרב. ולפיכך אף אם מוכרח אהיה להתעטף בטלית בלתי־ראויה³⁰ של מוציא גזר־דין וליתן אות לאספה של יושבי־המקום, אבוא למקום־המשפט בלא חימה וזעם, ורק בפנים מסבירות את החוק, ואת המלים, שחובתן להאמר בקול רם³¹, אתאמץ לבטא בנחת וברצינות, ולא כמתרעם, וכשאתן צו, שיעשה המעשה, לא אהיה כאדם כועס, אלא כחזק בדעתו. כשאצוה, שיכרתו את ראשו של הנדון למיתה, או כשאתן לתפור בתוך שק את רוצח־אבותיו³², או כשאמסור איש־צבא להריגה, או אתן לדחות אחד מן הבוגדים או צוררי המדינה מן הסלע הטרפּיִי, לא יהיה בי קצף, ובחזות־פני ובמצב־נפשי אהיה רק כהורג נחשים ומכלה חיות מסוכנות.

“הרתחנות צריכה להטלת עונש!” – כיצד? כלום רואה אתה את החוק כאילו מלא הוא כעס על בני־אדם, שלא ידע, שלא ראה ושלא פילל שיהיו בעולם? הלא צריכה לפעול עלינו כוונתו של החוק: לא לכעוס, אלא לצוות מה שיאות. אילו היה ראוי לאדם כשר לכעוס על מעשי־רשע, היו ראויים לו גם רגשי־קנאה על שהרשעים חיים בטובה. מה יוכל להעלות את חמתנו יותר מן המחזה המעציב, בפרוח באשרם אנשים ראויים לכל מיני קללה ובהשתמשם לרעה בהצלחה, שאינם ראויים לה? – אבל יש לנו לראות את הצלחתם בלא קנאה, וכן גם את רשעתם בלא קצף. שופט־צדיק מרשיע את החוטא, אבל אינו שונא אותו.

אם כן, כשיבוא דבר כזה לידי איש משכיל, לא יהא מדוכא ברוחו ולא יתרגש כעל דבר בלתי־רגיל? – אני מודה, שירגיש תנועה קלה ועוקצת קצת בקרב נפשו. כי, כמו שאומר החכם זנוֹן: גם בלב המשכיל, כשהפצע נרפא, עוד צלקת נשארה³³. אמנם, יתעורר בקרבו דמיון של צער, תתראה בבואה של רגש־קנאה – רגש זה עצמו לא יהיה בלבו.

יז

אריסטוטלס אומר, שיש התרגשות, שהמשתמש בה כהוגן הוא כמשתמש בכלי־זין. דבר זה היה נכון אילו היה אפשר גם לחגור ולפשוט את ההתרגשות ברצון חפשי ככלי־מלחמה. יש כלי־זין, שאריסטוטלס חושב אותם כנחלת המידות הטובות, נלחמים מעצמם ואינם צריכים ליד מחזקת בהם; הם נושאים אותנו ולא אנו נושאים אותם. אין שום צורך בכלים אחרים; די במַה שנתן לנו הטבע את השכל. בזה יצר לנו כלי־תותח חזק, מתמיד. נקל להשתמש בו, לא מסוכן³⁴ ולא מתהפך וחוזר על ראש־בעליו. לא רק לשמור אותנו, אלא גם לנהל את כל המעשים מספיק השכל לבדו. וכי לא שטות יתירה היא, אם יבקש לו עזר מצד הכעס? חיזוק של דבר קיים על־ידי דבר משתנה, של הנאמן – על ידי הכוזב, של הבריא – על־ידי החולה? הרי אפילו בשביל מעשים, שלהם נראית צריכה מידת־הרתחנוּת, השכל בפני עצמו הרבה יותר חזק הוא. כי הוא, כשגמר אומר לעשות דבר, הוא עומד בדעתו; הן לא ימצא דבר טוב ממנו, שיוכל לשנות את דעתו, ועל כן מחזיק הוא במשפט שחרץ. אבל הקצף לפעמים נדחף אחור על־ידי רגש הרחמים. בחוסר יסוד חזק, כל עיקרו אינו אלא התגעשות ריקה ופתאומית, ממש כמו הרוחות המתנשאות על פני האדמה וכשהן מגיעות לנהרות ולאגמים עדיין הן מנשבות בחזקה, אבל לא בעקשנות; כך מתחיל הוא בדחיפה עזה, אחר כך הוא מתיגע ורופף קודם זמנו, ולאחר שהגה באכזריות רק על מיני ענשים חדשים – התעיף־עינך בו והנה כבר נשבר ותש כוחו. ההרגשה חולפת מהר, על כנו נשאר רק השכל.

זולת זה, הרי אף כשהכעס מתקיים וכשהיה חושב, שרבים הם הראויים ליהרג, כמה פעמים לאחר ששפך דמי שנים־שלשה אנשים הוא פוסק ממלאכתו. רק מכותיו הראשונות חריפות הן, כארס־הנחשים המזיק ביותר כשאך הגיחו מרבצם, אבל שיניהם הולכות וקהות במידה שעיפו מרוב נשיכה. מפני כן אינם סובלים מחמתו בשוה אלה שפשעיהם דומים, ולפעמים מי פשעיו פחותים סובל יותר מפני שנתפס בעוד הכעס חדש. בכלל אינו מתנהג בשיטה ישרה, פעם הוא מפליג ללכת ופעם הוא נשאר הרחק מן המטרה הראויה, מאחר שהוא כנושא פנים לעצמו ושופט כפי נטיה מקרית, אינו רוצה לשמוע, אינו מניח מקום לסניגוריה, מחזיק רק במה שתפס ואינו מרשה. שיגזלו ממנו את המשפט שחרץ, אף אם בשקר יסודו.

יח

משפט השכל נותן פנאי לכל אחד מבעלי־הדין, מסתייע גם בעצמו בהוראתם של טוענים בקיאים, כדי שיהא אפשר לו לחקור דבר לאמתו; אבל הקצף ממהר. השכל רוצה להוציא משפט, שיהיה ישר; הכעס [אינו] רוצה, שיחָשב כדבר ישר; מה ששפט השכל אינו צופה לשום דבר זולת־מה שעומד לדין; הכעס נמשך אחר דברים ריקים, שהם מחוץ לענין הנדון. פנים של בטחון, קול צלול, דיבוּר חפשי קצת, התנהגות יותר נימוסית, סיוע מצד טוען חשוב ביותר, חיבה מצד העם – כל אלה מאזרים זיקות הקצף³⁵. לפעמים הוא מוציא גזרה קשה על הנאשם מפני שיש לו. איבה על המגין עליו, וגם כשהאמת בולטת ונראית לעינים הוא מחבב את השקר ומחזיק בו. אין הוא רוצה בהוכחה, ובדבר שהתחיל בטעות נראית לו יותר ראויה לתהלה העקשנות להמשיכו מן החרטה כדי לחזור בו.

גניוס פיזוֹן היה מן האנשים הידועים בדורנו, אדם חפשי מכמה מידות מגונות, אבל עיקש, וקפדנותו היתה חביבה לו כסימן לדעה חזקה³⁶. פעם אחת כעס על איש צבא, שחזר בלא חברו משליחותו להביא מזונות, וגזר להמיתו מפני שחשד בו, שהרג את חברו, שלא בירר מה היה לו³⁷. הוא לא רצה אף לעשות כבקשתו של הנאשם, לקצוב לו זמן קצר כדי שיחפש את חברו. את הנידון הוציאו מחוץ לחומה וכבר הושיט את צוארו למיתה, – והנה הופיע פתאום החבר, שנחשב בנהרגים! ציוה הקנטריון³⁸, המוליכו למיתה, את הספקולַטור³⁹, שיאסוף את חרבו; הוליך את הנדון לחזרה אצל פיזון, כדי להסיר ממנו את עוון־המשפט, לאחר שעוונו הוסר על־ידי ההצלחה. מתקבץ המון רב, ובתוך שמחה גדולה במחנות מובלים שני החברים שלובי זרוע. אבל הנה פיזון מתמלא חימה, עולה ויושב על כסא דין ומצוה להוליך את שניהם למיתה, גם את איש הצבא שלא הרג, גם את חברו שלא נהרג.

כלום יש דבר יותר נתעב? – משום שנמצא אחד נקי מעוון צריכים היו לגווע שנים! ועוד שלישי הוסיף עליהם פיזון, שהרי גם את הפקיד שהחזיר את הנידון, ציוה להמית. בגלל צדקת איש אחד נגזרה במקום הההוא כּליה על שלשה אנשים. מה חריפה היא הרתחנוּת להמציא טעמים כדי לשפוך את החימה! “אותך – היא אומרת – אני מצוה להמית, מפני שנחרץ משפטך; ואותך – מפני שהיית הגורם לגזר־דינו של חברך; ואותך – מפני שמצוּוה היית להרוג ולא מילאת אחר דברו של שר הצבא”. הוא התחכם איך ליצור שלשה חטאים, מפני שלא יכול למצוא אף אחד.

יט

הנה זאת היא, כאשר אמרתי, רעה חולה בכעס: הוא אינו רוצה, שימשלו בו. גם על האמת הוא כועס, כשהיא מתיצבת נגד תשוקתו. בזעקות וצווחות ותנועות משונות בגוף הוא מתנפל על האנשים, ששם לו למטרה, ומטיל עליהם זלזולים וקללות. כן לא יעשה השכל; כי, כשיש נחיצות בדבר, הוא נותץ בדומיה ובמנוחה בתים שלמים עד היסוד, משמיד משפחות מזיקות למדינה על נשיהן וטפיהן, עוקר את הבנינים עד היסוד והופך אותם לתל־ שממה, מכחיד כל שם וזכר לבני־אדם, שנעשו אויבים להחירות, – את כל אלה הוא עושה לא בחריקת־שינים ולא בתנועה מבהלת של הראש ובהתנהגות, שאינה לפי כבודו של השופט, שפניו צריכים להיות שלוים ושאננים ביותר בשעה שהוא מוציא אמרים חשובים משפתיו. “למה לך לנשוך תחילה את שפתיך”, היה היאֶרוֹנימוס אומר⁴⁰, “כשבדעתך להכות איש”? – מה היה מוסיף, אילו היה רואה את הפרוקונסול קופץ ממקום־המשפט, חוטף את צרור השבטים מיד הליקטור וקורע את בגדיו בחימה, מפני שמתמהמהים בקריעת בגדי־אחרים? איזה צורך יש בהפיכת־השולחן, בניפוץ־הכוסות, בהתנפלות על העמודים, בתלישת שער־ראשו, בהכאה על שוק ועל לב? – מה נורא הוא הכעס, כשהוא מענה את בעליו, מפני שאין ביכלתו להתפרץ במהירות הרצויה על ראש אחרים! העומדים מסביב צריכים להחזיק בידי אנשים כאלה ולהתחנן לפניהם, שלא יעשו רעה לעצמם. אין אדם עושה מעשים כאלה כשהוא חפשי מן הכעס וזומם רק לענוש את האשם לפי מעשיו. לפעמים הוא גם סולח לאיש, שמצא בו עוון, כשהוא רואה אותו מתחרט על מה שעשה ויכול לקוות ממנו טובות, או כשהוא מכיר, שאין העוולה נובעת ממעמקים, אלא היא מרחפת, כמו שאומרים, על פני השטח של נפשו. הוא יתן אותו לצאת נקי כשלא יזיק הדבר לא לבעל העוון ולא למוחל עליו. לפעמים לא יחמיר לפקוד עוונות קשים כחטאים קלים מהם כשיכיר, שהללו נעשו במשגה ולא בזדון, והללו מיוסדים בשנאה כבושה ונושנת. חטא שוה מצד שני בני־אדם לא יענש באופן דומה, אם האחד חטא רק מתוך, התרשלות והשני – בצדיה וכדי להזיק. בכל עונש, שהוא מטיל, יזכור תמיד, שיוּכל לפעול או לתקן את המידות של החוטא, או להעביר את הרעה; אם לזה או לזה יתכוון, בכל אופן לא העבר, אלא העתיד יהיה לנגד עיניו. כמו שכבר אמר אפלטון, “אין איש־תבונות מטיל עונש בעבור החטא, שכבר נעשה, אלא כדי שלא יעשה עוד; הנעשה אין להשיב, אבל להבא אפשר למנוע”. את בני־האדם, שהם צריכים להיות לאות על התוצאות הרעות של מעשי־רשע, יתן להמית לעיני הקהל, לא כדי שיאבדו כשהם לעצמם, אלא כדי שיהיו באָבדנם אזהרה לאחרים. אתה רואה, שמי שצריך לשקול ולערוך דברים כאלה מחויב לגשת בלב משוחרר מהתרגשות לעבודה זו, שדורשת זהירות יתירה, לעבודת השלטון בחיים ובמות. מסוכן הוא לתת חרב בידי בעל־כעס.

כ

אל יחשוב אדם גם־כן, שהכעס מוסיף קצת גדלות לנפש. גדלות זו רק מין ניפוּח הוא, כמו שגם גופות מלאים ליחה נשחתת נראים כמתרחבים בשעה שהם מתנפחים בחליים המזיק. כל בני־האדם, ששגעון־רוח מנשא אותם מעל למחשבות אנושיות, מאמינים, שאיזה דבר רם ונעלה ממלא את רוחם, ובאמת אין כל בסיס לדבר, ונכון ליפּוֹל על נקלה מה שהתרומם בלא שהיו לו יסודות חזקים. כן אין לו, לכעס, על מה שיסמוך; אין מוצאו מדבר חזק וקיים, כי הבל ותוהו הוא, ורחוק הוא מגדלות־הנפש כרחוק עזוּת־הפנים מן הגבורה, והחוצפה – מן הנאמנות, היגון – מן הרצינות והאכזריות – ממיצוי־הדין.

הבדל גדול יש, לפי דעתי, בין רוממות־הנפש וגאותה. הרתחנות אינה שואפת לעשות דברים נעלים ויפים. לעומת זה נראה לי, שממידתה של נפש מדוכאה ונענה, היודעת את חולשתה היא, שהיא מפלגת בהרגשת־מכאובים, כמו שגם הגופות הפצועים והחולים נאנקים מפני המגעים הקלים ביותר. כן אפשר לחשוב את הכעס למידה מגונה ביותר של נשים וקטנים, ואם אמנם הוא מתרחש גם אצל גברים, הרי זה מפני שלפעמים גם לגברים רוח של נשים וקטנים.

אבל, כלום אין קולות נשמעים לפעמים מפי בעלי־כעס כאילו הם יוצאים מתוך נפש גדולה? – מפי בני־אדם, שאינם מכירים את הגדלות האמתית⁴¹. הנה, למשל, המאמר הנורא והנתעב: “ישנאו, ובלבד שיפחדו!”⁴². הדבר נמסר, כידוע, מימי סוּלא, איני יודע, מה גרוע יותר במַה שחיכה לנפשו: השנאה או הפחד. "ישנאו אותי!" – על דעתו עלה, שיבוא יום, שיקללו אותו, יארבו לו, יתגברו עליו. מה הוא מוסיף לפי זה? – כה יעשו לו האלהים רעה – הוא מוצא תרופה הגונה כנגד השנאה. “ישנאו אותי!” – ובלבד? – שיקשיבו לדברי? לא! – שיסכימו לי לא! – אם כן מה הוא התנאי? “ובלבד שיפחדו ממני” – בתנאי כזה אפילו להאָהב לא הייתי רוצה. ואתה חושב, שפתגם כזה יוצא מתוך רוח־בינה גדולה? – מאד אתה טועה. אין כאן גדלות, אלא פראות. – אין לתת אמון בדברים הנאמרים מתוך כעס; הם יוצאים ברעש גדול ומאיימים על השומע, אבל מאחוריהם שוכנת רוח נבהלת.

אל תחשוב גם לדבר־אמת מה שנאמר אצל ליויוּס, הרגיל להשתמש בדברי־מליצה: “אדם, שהיה יותר גדל־דעה משהיה בעל לב טוב”. באמת אין להבדיל בין שתים אלה; או שאדם הוא גם טוב, או שאינו גדול. את גדלות־הנפש אני מבין רק בתור מצב, שאינו מתמוטט ומבוסס מתוכו ושוה וחזק בקרבו – וכל זה אי־אפשר לאנשים רעים בטבעם.

אנשים כאלה יכולים להיות נוראים ומרעישים ומפילים אימה סביבם, אבל גדלות, שביסודה טוב וחסד, אין בקרבם. אפשר, אמנם, שבתהלוכותיהם, במעשיהם ובהופעתם החיצונית יעשו רושם של גדלות. יש שיאמרו דרך מליצה אמרים, שתחשוב לגדולים, כמו קיוס קיסר⁴³, שהתקצף על השמים מפני שלא הראו פנים שוחקות למשחק־הריקוּדים – כשהיה הוא בעצמו בין המשחקים ולא בין הרואים – ועל שהבהילו ברעמים את תהלוכת־החג, אף־על־פי שלא הציבו להם הרעמים את המטרה הנכונה⁴⁴, ואז קרא את יוּפּיטר למלחמה בלא חסד וכפרה⁴⁵ בהכריזו בחרוז של הומירוס:

"אוֹ שֶׁתַּכְרִיתֵנִי – אוֹ אָנֹכִי אוֹתְךָ⁴⁶

כמה גדול היה שגעונו! הוא חשב, שגם יופּיטר לא יוכל להזיק לו, או שהוא יכול להזיק גם ליופּיטר. לפי דעתי, הועיל זה הרבה לעורר את רוח הקושרים כנגדו, כי פקעה סבלנותם וראו, שאין לשאת עול של אדם, שאף את עולו של יופּיטר אינו נושא.

כא

אין, איפוא, דבר גדול בכעס, אף בשעה שהוא מתראה נורא וכמביט בשאט־נפש אל אלהים ואנשים; אין בו דבר־אצילות. אם יאמרו, שהכעס מביא לידי גדלות־הנפש, יוכלו לומר זאת גם על האהבה למותרות ותענוגים: רוצה היא לנוח במיטות־שש, להתעטף בארגמן, ללבוש עדי־זהב, להעביר

אוצרות מארץ לארץ, לשים גבולות לימים, ליצור אשדות־נחלים, לנטוע גנים יונים במרומים. גם על צבירת־ההון אפשר לומר כן: שוכבים הקמצנים על תלי זהבם וכספם, רוכשים להם אחוזות, שהן כמדינות שלמות, ובתור מושבות בכפרים הם מרחיבים את גבולות־אדמתם במידה, שלא נפלה לחבל אף לקונסולים למשול בה. וכן היו צריכים לומר גם על התאוה המינית, שהיא מביאה לידי גדלוּת־נפש: הרי שוֹחה היא לפעמים מעבר לימים, עושה מחנות של נערים לסריסים, גורמת לאשה, שתבוז למות ותמסור את נפשה להדקר בחרב־בעלה. – גם רדיפת הכבוד יכולה להראות כמביאה לגדלות־הנפש: אין די לה בשררה מתחלפת שנה־שנה, היא רוצה ככל האפשר, שרק שם אחד ימלא את לוח־השנה ושבכל כדור־העולם⁴⁷ יכבדוהו בכתובות־זכרון.

אחת היא, עד כמה אפשר לתשוקות הללו להתרחב ולהתעצם – הן צרות, בזויות ונמוכות. רק הטוב והחסד הם נעלים ונשגבים, ואין דבר גדול בעולם, אם אינו מביא גם שלוה לבעליו.

ספר שני

א

בספר הראשון, נובאטוס יקירי, היה החומר נוח מאד לעסוק בו. הן נקל לתפוס את התאוות בדרך החלקלקות שהן מתגלגלות בו. עתה אני מגיע לדברים קצת יותר דקים. השאלה היא: אם יסוד הכעס הוא בשקול דעתנו או בדחיפה מן החוץ; זאת אומרת, אם יוצא הוא מתוך רצון חפשי או, כמו כמה הרגשות נפשנו, הוא מתעורר בלי ידיעתנו. צריכה החקירה לרדת לעומק הדברים האלה, למען תוכל להתרומם לשאלות יותר רמות. הלא גם ביצירת הגוף העצמות והגידים והאברים, יסוד־בנינו ואשיות חייו, אף על פי שאין בהם תפארת לעינים, מסתדרים בתחילה, אחרי כן נוצר מה שמתראה בתור יפיו החיצוני, ואחרי אלה לבסוף, כשהגוף כבר שלם, בא הצבע המרהיב את העינים.

אין ספק, שהכעס מתעורר על ידי מראה דמוּת העוולה המתרחשת, אבל השאלה היא, אם הוא מתעורר תיכף רק כסיבת העוולה, בלי שילוה אליו הגיון־הרוח⁴⁸, או רק על פי הסכמתו. הנראה לנו הוא, שאין הכעס נועז לעשות דבר מעצמו, אם לא קבל רשיון מהגיון־הרוח. כי מה שאנו מקבלים רושם מהעוול הנעשה, ומשתוקקים להנקם על זה, ומה שאנו מחברים שני הדברים: שלא היינו צריכים לקבל עלבון ושאנחנו צריכים לשלם גמול בעבורו – אין כל זה נעשה מתוך דחיפה חיצונית מבלי שתעורר אותה כוונת הרצון. הנטיה הטבעית היא פשוטה, וכאן דבר מורכב ומכיל יסודות שונים: התבונן אדם במעשה, התרעם על זה, חרץ משפט, ומבקש נקם – כל אלה לא יוכלו להעשות, אם אין הגיון הרוח משתתף במה שהתרחש לאדם זה.

ב

אתה שואל: “מה תכלית כל החקירה הזאת?” – למען נדע, מה הוא הכעס. כי אם נולד הוא בקרבנו בלי רצוננו, אזי לא יכנע לעולם בפני השכל. הן כל רגשותינו המתחוללים מחוץ לרצון, אין להתגבר עליהם ואין להפטר מהם, כמו רעידת הגוף בעקבות זריקת מים קרים, רגש התיעוב לרגל מגע דברים נמאסים, הסתמרות שערותינו מפני שמועות רעות, התאדמות פנינו בשמענו דברי־ניבוּל ואחוז אותונו פלצות כשאנו מביטים ממקום רם ותלוּל. כל אלה אינם ברשותנו ואין השכל משפיע להפחית כוח רגש ממין זה. אולם הכעס נדחה על ידי מוסר־השכל, כי הוא חטא יוצא מרצונו של אדם ואין התחוללותו מוכרחת מתוך תנאי הטבע האנושי, עד שיצטרך להתרחש גם אצל גדולי המשכילים, כמו נקיפת־הנפש ברגע ראשון כשאנו מתבוננים באיזה עוול שנעשה. התעוררות כזאת אמנם מצויה היא גם אצל הרואים במחזות־שחוק במערכה ואצל קוראים ספורי מעשיות עתיקים: לפעמים כאילו אנחנו מתרעמים על קלודיוס בעבור שהגלה את ציצרו, ועל אנטוניוס בעבור אשר המיתו. מי לא יתעורר כנגד עריצות מריוס או כנגד החרמות אשר גזר סוּלא? מי לא יתמלא זעם על תיאודוטוס ועל אכילס ואפילו על אותו הנער עצמו אשר נועז לעשות נבלה שאינה מעשה־נערות כלל⁴⁹? יש אשר זמר והגבהת קול בנגינה מכעיסים את הרוח, וקול־תרועה אדיר וחזק עושה רושם על הנפש, וכן ציור נורא או המחזה המדאיב של מיתה על פי משפט בית דין. לכן גם משתתפים אנחנו בשחוק עם השוחקים, ודואבת נפשנו במסיבת אבלים, ומתלהבים אנחנו למחזה מלחמות אנשים זרים. בכל אלה אין רגש הכעס, כמו שאין אבלות במה שפנינו נעשים זועפים למראה שבר־אניה בחזיון של משחקים, וכמו שאין פחד במה שמעורר נפש הקורא בספר כי חניבעל בא אחרי מלחמת קאנא לשים מצור על העיר. כל אלה הן התרגשוּיות בלתי מכוּונות, לא התפעלות הנפש כי אם כעין הקדמות והכנות אליה. כן איש צבא היושב כבר לבוש בגדי אזרחים מתעורר עוד כשקול שופר מגיע לאזניו, וסוסי־מלחמה קופצים ממקום כשחרבות מצלצלות. אומרים היו על אלכסנדר, כי כאשר אך שמע קול נגינה של כסנופנטוס, שם תיכף את ידו על חרבו.

ג

מה שמעורר את הנפש לפתע־פתאום אינו צריך להקרא בשם התפעלות רגשנית⁵⁰; הנפש סובלת יותר – אפשר לומר – דברים כאלה, משהיא פועלת בהם, התפעלות רגשנית איננה תנועת הנפש מתוך הסתכלות בחזיונות נוכחים, כי אם התמכרות אליהם והשתעבדות לתנועה מקרית כזאת. הן אם יחשוב אדם את חורת הפנים, דמעות נוצצות, זיבת ליחה מכוערה, כובד הנשימה, מבט פתאומי בעיני זעם, ועוד כאלה, כסימנים להתפעלות רגשנית ואות למצב הנפש, הוא בודאי יהיה טועה, באשר לא יבין כי תנועות מקריות של הגוף הן. מתרחש לפעמים כי גם האדיר באנשי החיל, כשהוא חוגר חרבו, פניו מחוירים, וכי העז שבאנשי הצבא ברכיו רועדות קצת בהנתן אות לקרב, וגם לגבור הגדול מפקד הצבא לב נפעם בשעה שמחנות עומדות הכן להשתער זו על זו, והמליץ היותר מצוין ידיו ורגליו⁵¹ קופאות מאימה כשהוא מתקן עצמו להתחיל דבריו. אבל הכעס אינו צריך לתנועה המחוללה אותו בלבד, כי אם גם למטרה שהוא רודף אחריה; הוא מתנפל על דבר, ואין התנפלות בלתי הסכמת הרוח ההוגה. דבר שאי אפשר הוא, לחשוב על נקמה ועונש מבלי שידע זאת הרוח. אם ראה אדם עצמו עלוב וחפץ להנקם, אבל איזו סיבה הניעה אותו פתאום להניח את דעתו – אין כאן קצף, רק תנוּעת נפש נכנעת לשכל. לזה אני קורא קצף, כשהרגש פורץ את גדרי השכל ומושך אותו אחריו.

לפי זה, ההתרגשות הנפשית הראשונה למראה עוול אשר נעשה, אינה ראויה יותר להקרא בשם כעס משאפשר לקרוא בשם זה למראה העוול בעצמו; רק הכוונה הבאה אחריה, לא רק לקבל את העוול הנעשה, כי אם גם להתחשב עמו, היא הנעשית לכעס ומעוררת את הרוח לבקש נקמה מרצונו ומתוך משפטו החפשי. הלא אין שום ספק בדבר, כי הפחד נס והכעס רודף. צא איפוא וראה אם אפשר מבלעדי הסכמת הרוח לשאוף לדבר או להתרחק ממנו.

ד

ולמען תדע באיזה אופן מתחילות התפעלוּיות הרגש וצומחות ומתנשאות, הנה זאת אגיד:

תנועת־הנפש הראשונה אינה מתחוללת מרצון והיא רק כהכנה להתרגשות ושינוּי מתוך השפעה חיצונית. בעקבותיה באה תנועה קשורה ברצון, אבל בלתי עומד עוד על דעתו: כאילו רק צורך יש שאנקם בעבור שנעלבתי, או שיוּטל עונש בעבור הפשע אשר נעשה. אחרי כן תנועה שלישית מתעוררת, שאינה יכולה עוד לכבוש את עצמה, ואינה מבקשת עוד הנקמה בעבור שיש צורך בזה, כי אם מושלת בלי גבול ועוקרת את הטעם השכלי. את פגיעת התנועה הראשונה לא נוכל למנוע בעזרת השכל, כמו שלא נוכל להשמר ממקרי־הגוף אשר זכרנו למעלה, שלא נבוא לידי פיהוק כשמפהקים אחרים ושלא נעצום עינינו אם אצבעות מתכוננות ומתקרבות אליהן פתאום. על כגון אלה אין השכל שולט; אפשר שהרגל והזהירות התמידית יפחיתו השפעתם. אבל התנועה השניה, המתחוללה במשפט השכל, היא תוכל גם לעבור על פי השכל⁵².

ה

עוד דבר זה צריך להתברר, אם האנשים שהם בכלל אכזרים ומשתוקקים לשפיכת דמים הם כועסים בשעה שהם הורגים אנשים אשר לא עשו להם רעה, כמו שהיה מעשה באפולודורוס או בפלַריס⁵³. אין זאת רתחנוּת, כי אם פראות, היא אינה מזיקה בעבור אשר עשו רעה, כי אם נכונה לסבול בעצמה רעה, אם רק תוכל עם זה להזיק לאחרים; היא אינה מתאוה להכות ולרצוח נפשות בשביל נקמה, כי אם בשביל תענוג. מה אנחנו רואים מזה? שורש מידה זו הוא ברגש כעס, אבל כשמשתמשים בו הרבה והנפש רווה ממנו, רגש החנינה משתכח מן הלב וכל קשר מידה אנושית ניתק ברוח האדם השוקע בסוף באכזריות נמרצה. אנשים כאלה שוחקים ושמחים ושבעים עונג רב, כשהם עושים מעשי אכזריות מתוך בטלה. ואין להם כלל פני אנשים כעסנים. אמרו עליו על חניבעל, כי בראותו בור מלא דם־אדם קרא: “מה יפה המחזה הזה!” לעיניו היה המחזה בודאי יפה עוד הרבה יותר, לוּא מלא בדמים נחל או אגם! למה נתפלא כשאדם מוצא נחת ביותר במחזה כזה, אם מילדוּתו היה חי בין שופכי דמים ורואה מנעוריו רק רציחות? אם המזל מלווה אדם כזה במשך עשרים שנה ועוזר לו באכזריות ונותן לו מחזות נעימים כאלה, וּמראה אותם לו על יד הים הטרסימאֶני, ואצל קאנאֶ, ולאחרונה בסביבות קרתגו?

וולזוס, מי שהיה זה לא כבר בימי אבגוסטוס האלוהי⁵⁴ פרוקונסול באסיא, נתן ביום אחד לכרות בגרזן ראשי שלש מאות אנשים, אחרי כן התהלך בין הפגרים בפנים מפיקות גאוה כאילו עשה דבר נעלה ונהדר, ויקרא בלשון יונית: “אך זה הוא מפעל ראוי למלך!” – מה היה אדם זה עושה אילו היה מלך באמת? – בודאי לא היה כאן שום כעס, אבל מחלת־נפש רעה עוד יותר אשר אין לה תרוּפה.

ו

“הצדק” – אומרים – “כמו שהוא רוחש טוב למעשי יושר, כן הוא צריך לכעוס על מעשי קלון”. האין זה כאילו נאמר שהצדק צריך להיות שפל ונעלה כאחד? באמת כוונת מאמר כזה הוא להרים אותו למעלה ולהוריד אותו גם למטה, כי הששון על מעשי יושר הוא מהולל ונשגב, אבל הכעס על חטאי אחרים הוא דבר נבאש וראוי לקטני המוח.

הצדק לא יסכים לעולם לחקות את הרשעה, בשעה שהוא כובש אותה. את הכעס עצמו הוא מתאמץ להכניע, מפני שהמידה הזאת איננה טובה מהפשעים אשר עליהם כועסים, ולפעמים היא גם גרוּעה מהם. לשׂיש ולשמוח הוא מעצמיות הצדק ומטבעו⁵⁵; לכעוס – אינו לפי כבודו, לא יותר מאשר להתאבל. היגון הוא גם מלוה את הרתחנות בדרכה ואליו היא שבה תמיד, אם אחרי החרטה או כשלא השיגה את מטרתה. גם היה צריך המשכיל, לוא היה דרכו לכעוס על חטאים, להגדיל כעסו לפי גדלם ולהתמיד את כעסו, והיה יוצא מזה שלא היה המשכיל כועס לפרקים בלבד, כי אם רתחן נצחי. ואם אנחנו מוצאים כנגד זה, שאין כעס גדול ולא מתמיד מוצא מקום בנפש המשכיל, למה לא נשחרר אותו מכל וכל מן הרגש ההוא? הלא אי אפשר ליתן הדבר לשיעורין. לוּא היה כעסו יוצא לפי ערך כל מעשה, או שהיה אז מתנהג שלא בצדק, בכעסו באופן שוה על פשעים שאינם שוים, או שהיה נראה רתחן ביותר בחרות אפו בכל פעם שהסתכל בחטאים ראויים לקצוף עליהם.

ז

היש בזיון יותר גדול, משיהיוּ רגשי המשכיל תלויים ברשעת אחרים? באופן זה לא יהיה אפשר לאדם כסוקרטס לשוב לביתו ופניו אתו כמו בשעה שיצא. באמת, אם המשכיל צריך לקצוף על מעשי חרפה ולהתעורר ולהתאבל על פשעם, אין לך אדם נדכא כהמשכיל, כי כל חייו יעברו בכעס ויגון. מתי ימצא אף רגע אחד שלא יראה בו דברים ראויים לגנות? בכל פעם שיצא מביתו יהיה נאלץ לעבור על פני פושעים ורודפי ממון ובעלי הנאה ואנשי זימה הששים בפעליהם המגונים. לשום מקום לא יוכל להסב את עיניו מבלי שיפגוש דברים שיתרעם עליהם. אם יבוא לדרוש כעס מלבו, במידה שימצא סיבות לזה, לא יספיק לעולם.

הנה אלפי האנשים המשכימים בבוקר לרוץ לשער העיר, מה מגונים דברי ריבותיהם ונבזים עוד יותר עורכי הדין שהם פונים אליהם. האחד קובל על צוואת אביו, אף על פי שהיה די לו, לוא זכה לה כמו שהיא. השני בא במשפט עם אמו. השלישי בא במסירה על דבר פשע אשר נקל להכיר, כי הוא בעצמו אשם בו. ולדיין נבחר מי שיושב ומחייב על מעשי־עוול אשר עשה בעצמו, והעדה הסובבת משוחדה מקולו היפה של הסניגור לטובת הצד של הרשע.

ח

למה אדבר על פרטים? כשאתה רואה בכלל את הרחוב⁵⁶ מלא המון העם, ובמקום האספות לפנים מן הגדרים⁵⁷ אוּכלוסין צפופים, ואת הקרקוס שם, אשר בו מראה העם את החלק היותר גדול מהמונו, – דע לך, כי כמספר האנשים רב שם מספר החטאים. בין האנשים אשר אתה רואה שם לבושים בגדי כבוד, אין שלום. בעד בצע קל, כל אחד כורה שוחה לחברו. כל אחד מתאמץ להשתכר במה שמפסיד חברו. על המאושר צופים בשנאה, על האומלל בבוז; על הגדול מהם מתלוננים, על הנמוך מהם מכבידים עולם. נדחפים הם מתאוות מתנגדות זו לזו, ומאבדים כל מה שיש להם למען מצוא כשלל רב איזה תענוג נבזה. חייהם הם ממש כמחזה בעלי־הסייף המתגוששים: המתהלכים יחד, הם גם הנלחמים זה בזה. עדה של חיות טורפות הם, וההבדל בזה כי החיות הללו שוכנות בשלוה ביניהן לבין עצמן ואינן נושכות אשה את רעותה, בעת אשר האנשים האלה כל אחד מהם חפץ לשבוע מבשר חברו. וביחוד עוד בזה הם נבדלים מן החיות, שהללו נעשות נוחות לבעליהן המכלכלים אותן בעת אשר בני אדם מכלים בחמתם גם את הנותנים להם פרנסתם.

ט

לוּא יתחיל איש משכיל להתקצף, לא יוכל לחדול עוד מזה לעולם; כי הכל מלא פשעים ועוונות. רבים הם החטאים הנעשים – על התרופה אשר אפשר להמציא למען הפחית מספרם. התחרות נוראה היא שמתחרים במעשי־רשע: בכל יום ויום התאוה לעוונות גוברת והבוּשה פוחתת. אין רוחשים עוד כבוד לטוב ולישר; היצר הרע פורש רשתו בכל מקום שהוא חפץ. אין גם הפשעים נחבאים עוד בסתר, הם מתהלכים לעין כל, והרשעה כבר כה התאזרחה במדינה והתעצמה בלב כל התושבים, עד שיראת־חטא איננה עוד דבר בלתי־נפרץ בלבד, כי אם חדלה בכלל.

הכי רק יחידים ומעטים הם פורצי גדר החוקים? כאילו ניתן אות, התרוממו מכל עברים לעשות טוב לרע ורע לטוב.

– בְּבַעַל־בֵּיתוֹ לֹא יִבְטַח אוֹרֵחַ,

לֹא בַחֲתָנוֹ הַחוֹתֵן, וּבֵין אַחִים אֵין חֲנִינָה וָחֶסֶד,

מֵכִין מוֹת אִשְׁתּוֹ הַגֶּבֶר, וְאִשָּׁה לְבַעֲלָה אוֹרֶבֶת.

אֶל כּוֹס הַכַּלָּה חֲמוֹתָהּ הָרַעַל הָאָיֹם מוֹסֶכֶת,

צוֹפֶה לְמוֹת אָבִיו הַבֵּן, מָתַי יִקְרַב לוֹ יוֹם אֵבֶל?⁵⁸

ומה קטון עוד החלק הזה מן הפשעים! לא נזכרו כאן המחנות המתנגדות בקרב מפלגה אחת, ואיך אבות ובנים נשבעים שבועות־מלחמה זה כנגד זה, איך יד אזרח מציתה אש בעיר מולדתו, איך גדודי רוכבים סובבים בעברה וזעם לחפש את האנשים המוחרמים במחבואם, איך מרעילים בסמי מות את הבארות ועושים מגפות בידים, איך חופרים חפירות מסביב למצור אשר שמוּ על הורים, איך בתי הכלא מתמלאים אסירים, ושרפות מכלות ערים שלמות, ושלטונים מרבים צרה ונזק, ומועצות מתאספות במסתרים למען הביא שואה על ממשלות ומדינות, ואיך מרוממים בתהילה את המעשים שהיו נחשבים לפשעים כל זמן שהיה אפשר לעצור בעדם – חטיפות ואינוס נשים, ומעשי זימה המשקצים אף את חזות הפנים.

הוסף על אלה את חילוּל השבועות מצד העמים מטעמים מדיניים, ואת הפרת הבריתות, ואיך עושים לבז ולמשיסה ביד החזקים את כל מי שאינו יכול לעמוד על נפשו, ואת כל ההתנקשויות והגנבות וההונאות ומעשי־המעל, אשר גם לוּא רבו בתי־הדינין פי שלשה לא היו מספיקים להם. אם חפץ אתה, כי על כל אלה יכעס המשכיל במידה שדורשים זאת הפשעים הנבזים, אזי לא לידי כעס יגיע כי אם לטרוּף־הדעת!

י

הלא טוב יותר שתחשוב, כי אין לכעוס על שגיאות בני אדם! הכי נכעס על אנשים צועדים בחושך ותועים קצת במהלכם? הכי נכעס על חרשים שאינם שומעים מה שמצווים להם, או על נערים, אשר תחת למלאות את חובתם הם פונים בדמיונם לשעשועים ולמשחקי־הבל של חבריהם? הכי יעלה על דעתך שתכעס על אנשים שבאו לידי מחלה או לידי זקנה או לידי תשישות־כוח? ככל חסרונות בני אדם ההולכים־למוּת, הוא גם הערפל המכסה את הרוּחות, ולא רק השגיאות הן דבר הכרחי כי אם אהבת השוגגים⁵⁹. לבלתי קצוף על אנשים יחידים, צריכים אנחנו לסלוח לכל בני אדם, למחול לעוונות כל הגזע האנושי. אם בא אתה לכעוס על נערים וזקנים בעבור שחטאו – קצוף גם על הילדים בעבור שעתידים הם לחטוא! מי הוא שיכעס על נערים שאינם יודעים עוד לפי שנותיהם להבחין בדברים? – התנצלוּת יותר רבה ויותר צודקת היא: להיות אדם, מלהיות נער! הלא כן נוצרנו מלידה, כיצורים אשר חלאי הנפש שולטים בהם לא פחות מחלאי הגוף; לא קהים וחסרי־רגש, אבל משתמשים רק מעט בשכל החד אשר ניתן לנו, ונעשים איש לרעהו למופת במידות מגונות. כל אחד יוצא בעקבות הקודם לו התועה בדרכו; האין זאת התנצלות, אם תועה אדם בדרך פתוחה לרבים אשר הכל תועים בה? – אנשי צבא יחידים ייסר המפקד בזעמו; אבל אם כל הצבא נס מן המערכה, הלא הכרחית היא הסליחה. איך כובש המשכיל את כעסו? כשהוא מסתכל בהמון הרב של החוטאים! הוא מבין כי לא מן היושר הוא, וגם כי סכנה בדבר, לכעוס על חטא שהכל נכשלים בו. החכם הרקליטוס⁶⁰ כשיצא לחוץ וראה סביבו בני אדם חיים ברעה, או יותר נכון: גוועים ברעה, זלגו עיניו דמעות, וצר היה לו לפגוש כל האנשים אשר התראו כשמחים ומאושרים. בעל נפש רכה היה, אבל חסרת אונים, ובעצמו נחשב בין האנשים אשר ראוי להתעצב עליהם. לעומת זאת מספרים על דמוקריטוס, שלא התהלך מעולם בין האנשים בלי שחוק על שפתיו; עד כה מצא פחות־ערך⁶¹ כל מה שנעשה לעיניו בכובד ראש. איה איפוא מקום לכעס, אם על הכל כדאי לשחוק או לבכות?

המשכיל לא יכעס על החוטאים. מדוע? בעבור שיודע הוא, כי אין אדם נולד משכיל, כי אם נעשה משכיל. הוא יודע כי בכל דור ודור מעטים הם המגיעים להשכלה, כי חודר הוא בהסתכלותו לתנאי החיים האנושיים, ואין איש תבונה קוצף על דבר שבטבע. הכי יתפלא על אשר אין פירות גדלים בסבכי היער? הכי יתפלא על אשר קוצים ודרדרים אינם מוציאים פרי תנובה? אין מקום לכעס, כשהטבע מגין על החסרון. לכן יוצא המשכיל בכל יום לדרכו שלו ברוחו ושופט במישרים על שגיאות אחרים, לא שונא לחוטאים כי אם מתקן עותתם, ואומר בלבבו: “רבים יהיו השכורים אשר אפגוש, ובעלי תאוה רבים, וכפויי טובה רבים, ורודפי ממון ודפוקים מתקושת הכבוד”. על כל אלה יהיה צופה בחנינה כמו הרופא על החולים המסורים לו⁶². הכי יכעס אדם על האניה או על המלחים, אם בהפתח סדקים בדבק הלוחות המים מבצבצים לתוך האניה? אדרבא, עושה הוא כנגד זה כל מה שביכלתו, ועוצר בעד כניסת גלים חדשים ומגרש את המים שכבר נכנסוּ, פוקק את הנקבים הגלויים ועמל בכל עוז כנגד הנסתרים, שלא יוסיפו להכניס עוד מים בחשאי, ולא יחדל מעמלו אף על פי שבמידה שהוא שואב ומרוקן את האניה המים חוזרים ונקוים בה. עזרה אטית ומתמידה נחוצה כנגד הרעות התדירות הפרות ורבות, לא כדי שתעבורנה מן העולם, כי אם כדי שלא תחזקנה עלינו.

יא

יש אומרים: “מועיל הוא הכעס להרחיק את הבזיון ולשים חתית בלב הרשעים”.

תשובה ראשונה על זה: אם הכעס פועל כל מה שהוא מאיים, הרי הוא נעשה שנוּא בעבור פעולתו הנוראה עצמה. אבל מסוכן יותר להיות נורא מלהיות בזוּי. ואם אין בכוחו לפעול כרצונו, הרי הוא גורם עוד יותר לבזיון ואי אפשר שלא ישחקו עליו. היש דבר יותר חלש מן הקצף המתעורר ברעש ויוצא לבטלה? – שנית יש להשיב, כי אין הדברים, אשר הם נוראים, נעשים בעבור זה יותר חזקים. אינני רואה בזה טובת המשכיל, שיפול לחבלו מה שהוא כלי זין גם לחיות רעות: להיות נורא. הן יראים אנחנו מפני הקדחת, מפני הפּודגרא ומפני הספחת: הכי בעבור זה נמצא דבר טוב באלה? להיפך, נבזים ומכוערים ונבאשים הם אצלנו הדברים על ידי מה שמעוררים מורא. כן הכעס מצד עצמו הוא רק מכוער ולא מעורר פחד כלל, אבל רבים יראים מפניו רק כמו שילדים קטנים מפחדים מפני פרצוף משונה.

הלא תמיד גם הפחד מתגלגל וחוזר על בעליו, ואין אדם מפיץ פחד אם הוא בעצמו שוכן במבטחים. אזכיר לך כאן חרוז ידוע של לבריוס⁶³, אשר נאמר פעם אחת בתיאטרון באמצע מלחמת האזרחים ועורר אז שימת־לב מצד כל העם כאילו נשמע קול דעת הקהל:

“צָרִיךְ לִפְחוֹד מֵרַבִּים, מִי שֶׁרַבִּים פּוֹחֲדִים מִפָּנָיו”.

כך שם הטבע לחוק: מי שהוא גדול על ידי מורא אחרים מפניו, בעצמו אינו נקי ממורא. מפני הקולות היותר דקים ירעד לב הארי, והחיות האכזריות נרתעות מפני צל או רעש או ריח פתאומי⁶⁴. מה שמעורר בהלה, נבהל גם בעצמו. לכן אין כדאי למשכיל, שיבקש לו להיות נורא על סביבו. לפי זה אין גם לחשוב את הכעס לדבר גדול, בעבור שהוא מעורר פחד, כיון שגם הדברים הנבזים ביותר מעוררים פחד, כמו סמי רעל ועצמות מגפה ונשיכות מסוכנות. אין להתפלא אם צורת־בד מקושטה בנוצות מבריחה המוני חיות מן השדה או מגרשת אותן לתוך המצודה (מתוך פעולתה קוראים לצורה זו: מפלצת בלהות): דבר ריק נהפך לבהלה ליצירים חסרי אונים⁶⁵, רעש עגלה קטנה ומראה אופנים סובבים מגרשים את הארי אל מעונתו. הפיל נבהל מנחרתו של חזיר. כן הוא הפחד מפני הכעס – כפחד התינוקות מפני הצל, וכפחד החיות מפני הנוצה האדומה, אין לו לעצמו שום חוזק ויסוד והוא מכניס בהלה רק בלבבות חסרים כל אומץ.

יב

אומרים: “צריך אתה לכלות כל מעשה רשעה מן הטבע, אם חפצך לכלות את הכעס”. (על זה אני משיב) בראשונה: יכול אדם לעשות שלא יצטנן, אפילו אם שולט החורף בטבע, ושלא יסבול חום, אפילו אם חדשי הקיץ הגיעו; אם במצאו מחסה כנגד האויר הקשה במקום המסוגל לכך בזמן ההוא, או על ידי שהרגיל את גופו לגבור על רגשי הקור והחום.

שנית: הן תוכל להפוך המאמר. צריכים לכלות מתחילה כל מידה טובה מקרב הנפש קודם שתכניס את הכעס; כי החטאים לא ישכנוּ יחד עם המידות הטובות. ואין אדם יכול להיות בזמן אחד כעסן ובעל מידות טובות כמו שלא יוכל להיות חולה ובריא כאחד.

אומרים: “דבר שאי אפשר הוא להעביר את הכעס כולו מן הלב; אין טבע אדם סובל זאת”. אבל אין דבר קשה ונבצר כל כך, שלא יוכל רוח האדם לכבוש אותו ולהתרגל בו על ידי תחבולות תדיריות, ואין התפעלוּיות־הרגש כה פראיות ועקשניות, שלא יוכלו לרדות בהן על ידי למוד. מה שהנפש מצוה לעצמה, היא משיגה. יש שהגיעו לכך, שאינם שוחקים; יש שאסרו על נפשם את היין, או חמדת נשים, או כל משקה שיהיה. יש שהרגילו להסתפק בשינה קצרה עד שיכלו להשאר עֵרים כל הלילה בלי עיפות, ויש אשר למדו לרוץ על חבלים דקים מאד ומתוחים מלמטה למעלה, לשאת משא כביר על שכמם כמעט למעלה מכוח אנוש, או לרדת למעמקי ים ולעצור כוח מתחת למים בלי נשימה כסדרה.

כן עוד אלפי דברים יש, אשר קשיות העורף גברה בהם על כל המכשולים והוכיחה כי אין דבר קשה, אם רוח האדם עושה לו את הסבלנות לחוק. האנשים הללו אשר דיברתי עליהם לא קיבלו כל שכר בעמלם המתמיד, או לא קיבלו שכר ראוי להם. כי מה היא הגדוּלה הרבה הצפונה למי שהתחנך להתהלך על גבי חבלים מתוחים? או למי שלמד להעמיס סבל כבד מאד על שכמו? או שלא לתת תנומה לעפעפיו? או לרדת למעמקי ים? ובכל זאת מגיע העמל, אף בלי תשלומין מרובים, למטרת הפעולה. ואנחנו לא נבקש לנו סעד מצד ההתמדה, אם שכר גדול כל כך צפון לנו, שנגיע למנוחה שלמה של נפש מאושרה? הכי לא דבר גדול הוא, להפטר מן הרעה הגדולה, מן הקצף, ועמו גם מן הרתחנות, מן הפראיות, מן האכזריות, מבלבול הדעת ומכל שאר הדברים המכוערים המלוים אותו?

יג

אין לנו לבקש סניגוריה על התפעלות־הרגש הזאת ולקבל התנצלות עליה, באמרנו שיש בה תועלת או שאי אפשר לחדול ממנה. הכי יש איזה חטא שלא יוכל להימצא לו מליץ יושר? אין יסוד לומר, כי אין ביכלתנו לעקור מידה מגונה זו. חולים אנחנוּ במחלות שיש להן תרופה, וכמו שנולדנו להיות ישרים⁶⁶, כן תומך אותנו הטבע בחפצנו לתקן עצמנו⁶⁷. גם אין הדרך למידות טובות דרך תלולה וקשה, כמו שחשבו אחדים, כי במישור מגיעים אליהן. לא דבר ריק הוא שאני בא להגיד לכם⁶⁸, כי נוחה היא המסילה לחיים מאושרים; רק התחילו ללכת בה בתקוה טובה ובעזרת האלהים בעצמם. יותר קשה הוא לעשות, מה שאתם עושים. כי במה אנחנו מוצאים מרגוע יותר טוב מאשר במנוחת הנפש, ומה מטריח אותנו יותר מהכעס? מה נוח יותר מהחנינה ומה מעסיק אותנו יותר מהאכזריות? הצניעוּת שלוה, החציפוּת טרוּדה מאד⁶⁹. בקצרה: החינוך במידות טובות נקל, וטיפּוּח העבירות עולה במחיר רב.

כי צריכים להסיר את הכעס – על דבר זה מודים כבר במקצת גם האומרים, שנחוץ להמעיט אותו. אבל את כולו צריכים לגרש, כי שום תועלת לא יביא. בלעדיו נקל יותר וכדאי יותר להעביר את הפשעים, לענוש את החוטאים ולהחזירם למוטב. המשכיל יעשה כל מה שמוטל עליו בלי עזרת דבר רע, ולא ישתף בפעולתו שום דבר שיש לדאוג פן יגדיש בו את הסאה.

יד

לכן אין להתיר לעולם את הרתחנות. לפעמים יכולים להראותה כלפי חוץ, למען העיר מעצלותם את רוחות השומעים, כמו שדופקים בעקרב⁷⁰ ובאש צורבת את הסוסים המתרשלים במרוצתם. לפעמים נחוץ להטיל אימה על אנשים, אשר השכל אינם מלמדם להועיל; אבל בכעס עצמו אין תועלת כמו שאינה נמצאת ביגון ובפחד.

"היתכן? הכי אין מעשים מתרחשים שמביאים בהכרח לידי כעס? " אמנם כן, אבל דווקא אז צריכים להתחזק כנגדו בכל עוז. ואין זה קשה כל כך לכבוש את יצרו, בראותנו את האתלטים איך הם משתדלים להרגיל את חלקי גופם היותר נבזים ומקבלים מכות וסובלים יסורים, עד שיכלו כוחות המכים, ומצדם אינם משתמשים באגרופם לפי עלות חמתם כי אם לפי שעת הכושר. אמרו עליו על פירהוס⁷¹ המורה הגדול בחנוך להתגוששות, שהיה רגיל להורות לחניכיו: להזהר מן הכעס. כי הכעס מפיר את חוקי האמנות, בהתמכרו לכוונה האחת: איך להזיק. כמה פעמים יועץ השכל: סבלנות; אבל הקצף דורש נקמה. ואם בתחילה עוד היינו יכולים להפטר מן ההרפתקאות, לבסוף הן משתרגות עלינו ביתר עוז. היו אנשים אשר מפני מלה אחת של כלימה, שלא יכלו נשוא ברוח שאננה, נאלצו לבסוף לצאת בגולה; והיוּ כאלה, אשר סירבו לשאת עוול קל בשתיקה, ונידונו אחרי כן ביסורים קשים, או שחרה להם על שגרעו דבר קטן מזכויות חירוּתם הרחבות – ולבסוף משכו על שכמם עבדות גמורה.

טו

יש גם אומרים: “בכל זאת דבר גדול הוא הכעס; תדע לך, שכן אנחנו רואים עמים חפשים כעסנים מאד, כמו הגרמנים והסקיתים”. שורש הדבר הוא, כי רוחות בני אדם חזקים ואמיצים מטבעם נוטים אל הכעס, כל זמן שלא הרך החינוך את מזגם. יש אמנם מידות משגשגות אף בקרב היותר טובים בבני אדם, שהן כמו גזעי־עץ חזקים הששים לצמוח מתוך אדמה שלא נעבדה כלל, אבל שונה הוא מראה היער הצומח על אדמה פוריה, כן יש רוחות חזקים מטבעם המולידים את הכעס, ובהיותם בעצמם בוערים כאש אינם תופסים קיום מה שהוא דק וחלש. אבל הכוח ההוא אינו מפותח אצלם, כמו שחסרה השלמות לכל הדברים הגדלים על פי הטבע לבדו, כשאין האמנות משכללה אותם. הללו, אם אין מקדימים להביא אותם בעול, תחת הגבורה שהיו עלולים לה, הם מגיעים רק לעזות וחוצפה. – אמנם, בנפשות יותר נוחות קשורים לפעמים חסרונות אחרים קלים מאלה, כמו שיש למצוא גם בצד החנינה, האהבה והצניעוּת, כן אני יכול להראות לך לפעמים את הטבע הטוב שבאדם גם על פי החסרונות שבו. בעבור זה אינם חדלים מהיות חסרונות, אם הם סימנים לטבע יותר טוב. – אבל לענין האומות הללו החפשיות ומתנהגות בדרך פראי אנחנו מוצאים גם שהן כמו הכפירים והזאבים: כשם שאין ביכלתן לשאת עול, כן גם לשלוט אינן יכולות. חסר להן הכוח שברוח האנושי, ויש להן רק הכוח הפראי ושאינו מסתגל. אבל אין אדם יכול להיות מושל אם אינו יכול לקבל עליו ממשלה⁷², לכן בדרך כלל הממשלה היא ביד אותם העמים השוכנים בארצות אשר אוירן יותר נוח. העמים הקרובים יותר אל הקרח הצפוני הם בעלי רוחות קשים להתחנך, וכמאמר המשורר:

“לרוּחות מקומם הם דומים”⁷³.

טז

משיבים עוד: “הרי חושבים את החיות המרבות להתקצף כנדיבות ביותר”. – אבל כל מי ששם אותן למופת לאדם אינו אלא טועה, כי להן פחז־הרוגז הוא במקום השכל, ולאדם ניתן השכל במקום פחז־הרוגז. ואף החיות בעצמן אינן מוצאות תועלתן במידה שוה: הכפירים מסתייעים ברתחנותם, הצבי בחרדתו, הנץ בפחז־רוּגזו והיונה במנוּסתה. אך הלא אין זאת אמת כלל כי החיות היותר טובות הן הכעסניות. נכון הדבר לענין החיות הטורפות, המתפרנסות ממה שהן חוטפות, וכרבות כעסן כן הן יותר אדירות; אבל אצל הבהמות ואצל הסוסים הנמשכים במתג ורסן משבח אני את הסבלנות. אולם למה נקח בכלל למופת לאדם – יצורים עלובים כאלה, בעוד אשר כל התבל לפניך, ואלהים יש, אשר האדם לבדו מכל היצורים מכיר אותו כדי שילך הוא לבדו בעקבותיו⁷⁴?

יש אומרים: “הכועסים נחשבים לאנשים היותר תמימים”. אמנם כשמדמים אותם להרמאים והחצופים, הם נראים כתמימים, מפני שנקל לרדות בם. אולם נכון יותר לכנותם לא תמימים, אלא בלתי־נזהרים. בשם הזה עלינו לכנות גם את הכסילים וההוללים והמבזבזים ממונם ואת כל בעלי העברות אשר חסרה להם הערמומיות.

יז

אומרים עוד: “למדבר בקהל־עם נאה לפעמים שיהיה כועס”. אמנם כן: נאה שיציג עצמו כאילו הוא כועס. גם המשחקים הדוברים מעל הבמה עושים רושם על הקהל לא בהיותם כועסים, אלא בהציגם היטב את תמונת הכועס. כן גם לפני הדיינים ובאספת־עם ובכל מקום שעלינו לפעול על נפשות זרים שיקבלו את דעתנו – עלינו להביע כלפי חוץ פעם כעס, פעם מורא, פעם רגשי חנינה, למען יתפעלו אחרים כרצוננו, ויש אשר חיקוי ההתפעלות עושה רושם יותר גדול ממה שיכולה לעשות ההתרגשות האמתית.

ויש אומרים: “נפש חלשה היא מי שחסרים לו רגשי הכעס!” – אמת היא – אם אין בה דבר יותר חזק מן הכעס. אין צריך שיהיה אדם שודד ולא שיהיה למשיסה; לא רך־הלב ולא אכזרי. זה חלש ביותר וזה קשה יותר מדי, אבל המשכיל צריך להיות ממוזג, ולמעשים הצריכים לאומץ לב תנהל אותו הגבורה, לא הרתחנות.

יח

אחר שביררנו במחקרנו ענין הכעס, נעבור עכשיו לעיין בתרופה שכנגד.

לשני דברים צריכים לשים לב לפי דעתי: שלא להגיע לידי כעס, ושלא לחטוא מתוך כעס. כמו שבהשגחה על כוחות הגוף ישנן מצד אחד תחבולות לשמירת הבריאות ומצד אחר להשיבה לאיתנה, כן ענין אחד הוא להרחיק את הכעס, וענין אחר למשול בו. ישנן עצות שצריכים להורות בכל משך החיים, והן נחלקות ללקח הניתן בימי החינוך ולמה שיש להורות בזמני החיים אחרי כן.

החינוך צריך לזהירות יתירה, והיא תועיל לו ביותר. כי דבר נקל הוא לנהל את הנפשות הרכות, אבל קשה לעקור את המידות המגונות אשר גדלו אתנו.

יט

נטיה יתירה לרתחנות נמצאת בנפשות בעלות מזג חם. כי כמו שישנם ארבעה יסודות בטבע, אש, מים, רוח, עפר, כן יש תכוּנות שוות להם בנפשות: חמות, קרות, יבשות, לחות. המזג השונה של היסודות הוא הגורם לשינוּיי המקומות כמו לשינויי טבע היצורים בגופם ובדרך חייהם. במידה אשר בה אחד היסודות גובר, רוח היצורים מושפע ממנו יותר. אנחנו מכנים ארצות שונות לחות או יבשות, חמות או קרות, וכן אנחנו מבדילים גם בין סוגי החיות ובני אדם. עיקר גדול הוא כמה יש מן הלחות וכמה מן החום בכל אחד. לפי שלטון חלק מהיסוד האחד, תווצר תכונת רוחו. המזג החם של הנפש עושה את הכעסנים; האש קודחת בהם ולא שוקעת על נקלה. המזג הקר עושה את רכי־הלב; הקור גורם לעצלות ולהתכווצות. יש מחברינו אומרים כי הכעס נולד בלב⁷⁵, כשהדם זורם סביבו הוא מתחמם. הטעם שקובעים כאן את מקום מושבו של הכעס הוא רק זה, כי מכל אברי הגוף הלב הוא היותר חם. אצל אנשים אשר רב בקרבם היסוד הלח, הכעס מתגדל לאטו, כי החום איננו מוכן אצלם לכתחילה, הוא מתרבה לאט על ידי התנועה. כן אצל נשים וקטנים הכעס הוא יותר חד מאשר הוא קשה, וקל הוא בראשיתו. בזמני החיים, אשר היובש מתרבה בהם, הקצף הוא אדיר וחזק, אבל אינו צומח, גם אינו מוסיף אומץ, כי החום מפחית וקור נכנס תחתיו לתוך הגוף. הזקנים הם זועפים ומתאוננים כמו חולים ואנשים שבים לאיתנם וכל האנשים אשר יסוד החום בקרבם הולך ופוחת על ידי עייפות או התמעטות הדם בגופם. כן גם דרך המתקצפים מתוך רעב וצמא, בהיות גופם חסר־דם, ניזון בדחקות וכוחו מתמעט. היין מצית אש הכעס בהרבותו את החום לפי טבע איש ואיש. יש מתמלאים חימה כשהם שיכורים, ויש כשהם פצועים⁷⁶. אין גם טעם אחר לזה, שאנשים בעלי שערות צהובות או אדמונים הם כעסנים ביותר, והטבע נתן להם כבר את הצבע הבא לאחרים בשעת כעסם, כי דמם מהיר ורועש ביותר.

כ

אבל כמו שיש אנשים אשר הטבע נתן להם נטיה לכעס, כן יש סיבות רבות הגורמות לנטיה זו במקום הטבע. יש אשר חלאים ומדוי הגוף הביאום לכך, ויש אשר מרוב עמל והיותם עֵרים בלילות ומלאים דאגות וכליון נפש ואהבים הגיעו לזה. כן גם כל מה שמזיק לגוף ולנפש מביא את הרוח החולנית לידי תרעומות.

כל אלה הן התחלות וסיבות. אבל מה שפועל ביותר הוא ההרגל, ואם הוא גרוע הוא נותן מזון לכל מידה מגוּנה. אמנם קשה לשנות את הטבע ואין להפוך את מזג היסודות אשר נחלנו מלידה. אבל ידיעת הדברים כהוייתם תוכל להיות לתועלת, למען נמנע למשל את היין מאנשים בעלי מזג חם, כמו שחושב אפלטון שאין לתת אותו לנערים כלל והוא אוסר להוסיף בזה אש על אִשם. גם במזונות אין למלא בטנם ביותר, כי גופם מתרחב על ידי זה וביחד עמו הרוח מתנפח. עבודה צריכים להטיל עליהם עד גבוּלות העייפוּת, למען יפחת חומם מבלי שיכלה, והאש העודפת לקדוח בהם תשקע מעט. גם המשחקים מועילים להם, כי עונג קצוב מרחיב את הדעת ונותן מידה נכונה לנפש⁷⁷. לבעלי המזג הלח ביותר או היבש ביותר, וכן לאנשים בעלי טבע קר, אין סכנת הכעס, אבל עליהם להזהר מפני חסרונות אחרים מגונים מאד: פחדנות, אבדן־עצה, יאוש, נטיה לחשוד כל אדם. את רוחות אנשים כאלה צריכים לנהל בנעימות וחבה ולעורר בקרבם ששון. צריכים להשתמש בתרופות נבדלות כנגד הכעס וכנגד היגון, ולא רק שונות זו מזו כי אם גם מתנגדות זו לזו, ולפעול תמיד כנגד מה שנשתרש בטבע.

כא

לפי דעתי לתועלת רבה יהיה, אם יתחילו לחנך את הבנים מילדותם בדרך נכונה. הנהלתם היא קשה רק מפני שצריכים לשים לב מצד אחד שלא לגדל את הכעס, ומצד אחר שלא להקהות את כשרונותיהם. הדבר צריך להתבוננות בשקידה רבה, כי לשני הצדדים, למה שצריכים לטפּח אצלם ולמה שצריכים לעקור מתכוּנת רוחם, מובילים דרכים דומים, ודמיון הדברים מביא על נקלה גם את הזהירים לידי טעות. החופש מרומם את הרוח, והעבדוּת מחלישה אותו⁷⁸. הוא מתנשא כשמהללים אותו ומגיע לתקוה טובה על עתידותיו, אבל דבר זה בעצמו מצמיח גם את החוצפה ואת הרגזנוּת. על כן צריכים לנהלו בתווך בין שני הדרכים ולהשתמש פעם במתג ורסן, ופעם בדפיקה מעוררת, ולעולם אין להשפיל אותו ולהטיל עליו עבדות. אל יאלצו אותו לעולם לבקש דבר בהכנעה יתירה, ואל תהיה לו בקשה כזאת לתועלת; טוב יותר לתת לו לכתחילה כפי מעלתו, לפי מעשיו הקודמים ולפי מה שיקיים ממנו בעתיד. כשהוא מתחרה עם חברים אל יתנו לו להכנע, אבל גם לא להתמלא חימה. עלינו להתאמץ שיהיה קרוב בדעתו לאלה שהוא נלחם בם ושיתרגל לשים לו למטרת מלחמתו לא להזיק, רק לנצח. בכל פעם שגבר ועשה דבר ראוי לתהילה, נרשה לו להתעלות, אבל לא שתזוח עליו דעתו. כי הששון מביא לידי התפארות, ההתפארות מביאה לידי זחיחות הלב והרמת ערך עצמו. נרשה לו גם להנפש בקצבה, מבלי שישקע בעצלות ובטלה, ונרחיק אותו מהיתּפס בהנאות בלתי נאותות. כי אין לך דבר מגדל אנשים רגזנים כמו החינוך ברכּוּת יתירה ובמשוא פּנים; מטעם זה הבנים היחידים, כל מה שירבו לתת להם מאויי לבם, והילדים החביבים, כל יותר שירשו להם חפצם, מתקלקלים יותר ברוחם. לא ילמד להגן על עצמו נגד מתקוממים, מי שלא סרבו לו מעולם בשום דבר, מי שאֵם רחמניה מחתה תמיד את דמעותיו, מי שהצדיקו אותו תמיד נגד המורה. האינך רואה כי כרבות ההצלחה כן תגדל גם הרגזנות? היא מופיעה ביחוד אצל העשירים, אצל המיוּחסים ובעלי המשרה, כי כל מה שיש מן ההבל והריקנוּת בנפש מבצבץ ועולה כשהשעה משחקת לאדם. ההצלחה מולידה את הקפדנות, כשהמון החנפים תוקע בשופרו באזני הגאיוֹנים: "אין זה כדאי לך, אין אתה מחשב מעלתך כרום ערכה, אתה משפּיל את כבודך! " ועוד כאלה דברים, אשר אף שכל בריא ונשען על יסודות חזקים לא יעמוד בפניהם תמיד. לכן צריכים להרחיק מאד את החנפים מן הנוער. ישמע נא את האמת, יהיה נא דואג לפעמים ורגיל בענוה; יכנע מפני הגדולים, ואל ישיג מבוקשו על ידי רגזנות. מה שמסרבים לו כשהוא בוכה, יתנו לו כשהוא שקט. יוכל להסתכל בעושר אבותיו, אבל לא יהיה מסור בידו להשתמש בו. אם עשה מעשים שלא כהוגן, צריכים לגנותם.

כלל גדול הוא, לתת לתינוקות מורים ומלמדים בעלי סבר פנים יפות⁷⁹. כל מה שהוא רך, מסתגל למה שקרוב לו וצומח באופן דומה להסובב אותו. מטעם זה נכנסת על נקלה בילדים תכונת הרוח של המיניקות והמלמדים אשר להם. נער אחד אשר התחנך אצל אפּלטון הובא לבית הוריו וראה פעם אחת את אביו מתמלא חימה עזה; אמר: “כזאת לא ראיתי מעולם אצל אפּלטון”⁸⁰ בודאי דבק מהרה בדרכי אביו יותר משדבק בדרכי אפלטון.

צריכים קודם כל להרגיל את הילדים במזון פשוט ובמלבושים לא יקרים ולמנוע אותם מהתהדרות יתירה בפני בני גילם. מי שנתגדל מילדוּתו באופן שראה עצמו דומה לרבים, הוא לא יכעס אחרי כן כשיחפוץ אחר להיות דומה לו.

כב

כל זה נוגע לילדינו. בנוגע לעצמנו, אין לענין מה שנפל בגורלנו מלידה ועל ידי החינוך מקום לחשוב עוונות או ליתן עצות; רק על מה שצריך להיות להבא עלינו לפקוח עינינו.

צריכים אנחנו להלחם נגד הסיבות הראשונות. הסיבה לחרון אף היא המחשבה כי פעל איש לנו רעה, אבל אין להאמין בזה על נקלה. אפילו אם הדבר ברור וגלוי אין לקבלו מיד, כי יש דברים שאינם נכונים אף אם הם אמתיים למראה עין. צריכים לחכות איזה זמן במתינות. לפעמים הזמן מגלה האמת⁸¹. אל תט אזנך על נקלה לקול המאשימים. עלינו להביט לכתחילה בחשד על עוון זה הידוע לנו בטבע בני אדם, כי ממהרים אנחנו להאמין מה שלא נעים לנו לשמוע⁸², ועוד טרם יעלה בידינו לבחון – וכבר אנחנו כועסים. הן לא רק אשמות ברורות, אלא גם חשדים מעלים חמתנו, ולפעמים את עקימת שפתיו או את שחוקו של אדם אנחנו מפרשים לכף חובה וכועסים בשביל זה על נקיים. לכן צריך אתה ללמד סניגוריה כנגד עצמך לטובת מי שאינו כאן ולעצור בכעסך שיהיה תלוי ועומד. את העונש שנדחה יכולים להטיל עוד בזמן מאוחר, אבל אם כבר הטילו אותו, אי אפשר להשיבו.

כג

ידוע המעשה במי שבא לרצוח את העריץ ונתפס קודם גמר פעלו⁸³. כשעינה אותו היפיאס למען יגלה שמות שאר הקושרים, קרא בשמות ידידיו של העריץ העומדים שם, אשר ידע כי חייו יקרים להם מכל. ואחרי אשר נהרגו אחד אחד כל אלה במצות העריץ על פי מסירה זו, שאל המושל אם נשאר עוד אחד? – “אתה לבדך!” ענה הנתפס, “כי לא השארת לך עוד איש אחר בעולם אשר חייך יקרים לו”. כה פעל הכעס, שמסר העריץ ביד הקושר עליו לעשות כרצונו, וכי בעצמו הרג את האנשים שהיו לו למחסה. כמה גדל עליו אלכסנדר בתכונת נפשו, אשר אחרי קראו במכתב מאת אמו אזהרה, שישמור נפשו מפני סם המות המוכן לו על ידי הרופא פיליפוס, לא פחד מלשתות את הכוס אשר קיבל; הוא נשען על אמוּנה יתירה בידידו זה, וכדאי היה⁸⁴ שימצא אותו זכאי ושיכיר בו שהוא נקי. תהילה יתירה היא זאת לאלכסנדר, כי לא היה אדם נוטה כמוהו להתמלא חימה, ויותר שהדבר יקר הוא אצל המושלים, לעצור ברוחם, כן הוא ראוי יותר לתהילה. כן התנהג גם יוליוס קיסר, אשר אחרי נצחונו במלחמת האזרחים הרבה להתנהג בחנינה. כאשר קיבל תיק מכתבים ערוכים לגניוס פומפיוס⁸⁵ מאת אנשים אשר לפי הנראה היו בני מפלגה אחרת או בלי כל מפלגה – שרף את המכתבים. כי אף על פי שהיה רגיל לשים קצבה לכעסו, בחר לסדר הדבר שלא יוכל לכעוס כלל. הוא חשב זאת למעלה היותר רמה בסליחת עוון: להמנע מלדעת במה חטא איש כנגדו.

כד

ההפסד היותר גדול נגרם על ידי קלות האמונה. כמה פעמים טוב יותר שלא להקשיב כלל, כי יש ענינים אשר טוב יותר להיות נתעה בשוא אודותם, מלהיות אובד בטחון. צריכים להכחיד מתוך הנפש את החשדים והאסמכתות, שהן סיבות כוזבות מאד להתרגשות כעסנית. “הנה אדם זה לא נתן לי ברכת שלום כראוי; הלז לא החזיר לי נשיקתי; איש פלוני מיהר להפסיק שיחה שהתחלנו; זה לא הזמין אותי לשולחנו, וזה הראה לי פּנים של תרעומות”. לא יחסרו טעמים למען עורר חשד. מטעם זה נחוצה קצת תמימות ושיקול הדברים לכף זכות⁸⁶. רק מה שאנחנו רואים בחוש והוא גלוי לכל, עלינו להאמין בו⁸⁷, ובכל פעם שהכרנו טעותנו באיזה חשד, עלינו להתבייש בקלות אמונתנו, ועונש זה ירגיל אותנו שלא להוסיף ולהאמין על נקלה.

כה

יוצא מזה גם שלא נמרר נפשנו בדברים קטנים ופעוטים מאד. אם המשרת אינו מהיר במלאכתו, או המים פושרים ביותר מכדי שתיה, או המיטה אינה מוצעת כהלכה, או השולחן אינו ערוך בסדר נכון – רעות רוח היא להתעורר על זה. אדם חולה הוא ובעל גוף עלוב, מי שמצטנן בכל רוח מצויה. חולות הן העינים הכואבות מצבע לבן שבבגדים. דכא ורפה־כוח הוא, מי שחש באברי גופו כשהוא רואה בעמל אחרים. אמרו עליו על מינדירידס, איש ממדינת הסיבריטים⁸⁸, כי בראותו אדם חופר באדמה ומרים קרדומו למעלה, התאונן כי דבר זה מייגע אותו ואסר על האיש לעשות מלאכתו בפניו. הוא גם התאונן כמה פעמים על יסורים, מפני שהתקפלו עלי־השושנים אשר עליהם רוּפד יצוּעו. כשנתקלקלו הנפש והגוף יחד על ידי רדיפת התענוגים, אין עוד דבר נקל להם לנשוא; לא בשביל שהדברים נעשו קשים, אלא מפני שהסובל אותם נעשה רך וּמפוּנק ביותר. למה נתמלא חימה מפני השיעול או העיטוש של אדם בפנינו, או בשביל שלא הבריחו היטב את הזבובים מלפנינו, או בשביל שפגע בנו כלב, או שנפל המפתח מידי העבד המתרשל? איך ישא אדם זה את הריבות והמדנים האזרחיים בנפש שאננה, או את החרפות והקללות באספות עם ובבתי המשרה, אם כבר קול ספסל נגרר מכאיב את אזניו? איך יסבול רעב וצמא במסעות בחום קיץ, אם הוא כועס על המשרת בעבור שלא צינן לו את משקהו היטב במי־שלג? – אין לך דבר שהכעסנוּת ניזונה ממנו כמו בקשת התענוגים בלי מעצור ובלי סבלנוּת. צריך אדם להרגיל את רוחו בחיים קשים, כדי שלא ירגיש בצרה הבאה עליו, אם איננה נוראה ביותר.

כו

על מה אנחנו כועסים? א) על הדברים שאין אנו יכולים לקבל מהם רעה, או ב) על אלה שאנו יכולים לקבל מהם רעה.

מן הראשונים, יש שהם חסרי־רגש, כמו הספר הכתוב באותיות זעירות מאד שאנו זורקים לפעמים מידינו, או שאנו קורעים מפני שהוא מלא שגיאות, וכמו הבגדים שאנו פורמים אם לא ישרו בעינינו⁸⁹. הלא סכלות היא לכעוס על דברים כאלה שלא פעלו עוולה כדי להצדיק את חרוננו, וגם אינם מרגישים בו.

“אבל המכעיסים אותנו באמת הם עושי הדברים האלה”. – ראשית, כועסים אנחנו על הרוב עוד קודם שנסינו להבחין בין העושים והמעשים. והשנית, אפשר כי גם האוּמן יוכל לנקות עצמו בהצטדקות: או שיאמר, כי לא יכול לעשות באופן אחר משעשה ולא למען הכעיס המעיט בלימוד מלאכתו; או שיאמר, כי לא עשה זאת בכוונה למען העליב אותך. ובכלל, האין זה שגעון גדול מאד, לכלות את חמתו כנגד אנשים – בדברים שאין בהם רוח חיים?

וכמו שאין זה דרך בעל שכל לכעוס על דברים שאינם בעלי נפש, כן הוא גם לענין הבהמות שאין בהן תבונה ואשר לא יכלו לעשות לנו רעה, כי אין להן רצון. הלא אין עוול נעשה שאין יסודו בכוונה. מטעם זה הן יכולות להזיק לנו רק כמו הברזל או האבן, אבל לעשות לנו עוול אינן יכולות. ובכל זאת יש אנשים שמוצאים עלבון בזה לנפשם, אם הסוסים הללו נשמעים לרוכב אחד ומסרבים לרוכב אחר, כאילו מתוך משפט־שכל ולא לפי ההרגל או מתוך לימודם הגיעו להכנע ביותר מפני האחד ולמרוד באחר. ומעתה, כמו שסכלות היא לכעוס על יצורים כאלה, כן הדבר גם לענין ילדים, וכל האנשים שאינם רחוקים בתבונתם ממדרגת ילדים. הן מכל החטאים שאתה מוצא בהם יצדיק אותם השופט במישרים בראותו אותם כמו פרי חסרון התבוּנה.

כז

יש גם דברים שאינם יכולים להיות מזיקים ושאין להם כוח אחר זולת להרבות טובה וחסד, כדרך האלהים החיים וקיימים, אשר אין ברצונם ולא ביכלתם להביא נזק. כי בטבעם היא הנעימות והחנינה, ורחוק טבעם זה מלגרום עוולה לאחרים כמו לעצמם. טפשים הם איפוא האנשים ונבערים מהכיר האמת, התולים בחיי עצמם את שאון גלי הים או את הגשמים היורדים בזעף או את ימי החורף הקשים, בעת אשר אין אחד מהדברים המזיקים האלה, או המועילים, מכוון ביחוד אלינו⁹⁰. כי אין אנחנו תכלית היצירה וחילופי קיץ וחורף. לדברים אלה ישנם חוקים מיוחדים אשר בהם מתמלא חפץ האלהים. אנחנו מרוממים עצמנו יותר מדי, אם מוצאים אנו את עצמנו ראויים שבשבילנו יתנועעו הכוחות העצומים האלה. לכן אין דבר מהדברים האלה נעשה למען יגרום לנו הפסד, אלא להיפך: הכל נעשה רק לטובתנו⁹¹.

כפי שאמרנו, יש שאינם יכולים להזיק לנו, ויש שאין כוונתם לכך. בגדר זה הם השלטונות הטובים, ההורים, המורים, השופטים אשר גם כשהם מייסרים צריכים לקבל גזר־דינם כמו איזמל הרופא. כן גם הנזירות⁹² וכל מה שמטיל עלינו עינוי למען היטיב לנו באחריתנו. אם הוטל עלינו עונש, אל נשים לב למה שאנחנו סובלים בלבד, אלא גם למה שעשינו, נחפוש ונחקור בעניני חיינו⁹³, ואם רק נחפוץ להודות על האמת נמצא כי ראויים היינו לעונש יותר גדול.

כח

אם חפצים אנחנו לשפוט במישרים על הדברים הנעשים, עלינו לברר לעצמנו בתחילה, כי אין אחד מאתנו נקי מכל אשמה. הן מכאן מוצא רוב תרעומות בני אדם. “אני לא חטאתי, מאומה לא עשיתי”, באמת רק אינך מודה שעשית. רוגזים אנחנו על המייסרים אותנו בדברי תוכחה או בגלל עונש, ובאותה שעה אנחנו מוסיפים לחטוא בהגדילנו את פשעינו על ידי הגאוה והעקשנות.

מי הוא האיש שיוכל לומר כי נקי הוא מעוון כנגד איזה חוק שיהיה? ואם גם נניח כי כן הדבר – מה עלובה היא נקיות זו, להיות זכאי רק כפי החוק! וכי לא חובה יתירה הרבה מוטלת על האדם ממה שמחייב הדין⁹⁴? המעט הוא מה שדורשת החסידוּת, אהבת האדם, הנדיבות ובקשת צדק ואמונה – כל המידות שהן מחוץ למה שחקוק על לוחות המשפט האזרחי?

אבל אפילו בפני הדרישה המצומצמת של הנקיות מעוון לפי החוק, לא נוכל להתקיים, כי מחשבותינו לא היו מתאימות למעשינו. מה שהשתדלנו בו לא היה מה שביקשנו, ויש דברים שנשארנו בהם נקיים מפני שלא הצליח חפץ העוון. כשנבין את זאת נשפוט במישרים את בעלי־החטא ונהיה נוחים להתרצות למחרפים אותנו. הלואי שלא נכעס על עצמנו (ואם לא על עצמנו, על אחרים על אחת כמה וכמה), ופחות מזה על האלהים, כי לא על פי החוק אשר קבעו הם, אלא על פי חוק בני־תמותה אנחנו סובלים כל רעה המתרחשת. חלאים ומכאובים באים עלינו – מה בכך? הלא איזוֹ דרך צריכה להיות לפנינו לברוח מבית־החומר הנרקב אשר נפל בגורלנו.

אם אומרים על אדם שדיבר עליך רעה, חשוב אם לא הקדמת לעשות כן מצדך. זכור, על כמה אנשים דיברת רעה. אני אומר שצריכים אנו לזכור, כי רבים לא עושים לנו עוול, רק משיבים לנו כפעלנו. יש גם מתכוונים לטובה, יש עושים מאונס, יש בבלי דעת. וגם אלה העושים מדעת ובכוונה, לא את העוולה עצמה הם מבקשים בפועל־האוון כנגדנו. מהם אשר נכשלו בפעלם זה רק בחפצם להתחבב על אחרים, מהם אשר עשו מעשיהם לא למען הזיק לנו, כי אם מפני שלא יכלו להגיע למטרתם בלתי אם דחפו אותנו אחור. לפעמים החונפים מעליבים בחנופתם. כל אדם צריך לזכור, כמה פעמים נכשל כבר בחשד־חנם, וכמה פעמים היה הוא מתכוון לעבודות־חסד, והמקרה אִינה שנראו המעשים כעלבון לאחרים, וכמה אנשים חזר לאהוב אחרי אשר שנא אותם – אז לא יהיה מהיר בכעסו, ביחוד כשיודה בלבבו בכל פעם שימצא עצמו נעלב: כאלה עשיתי גם אני!

אבל איפוא תמצא איש שופט כך במישרים? יש מי שעוגב אחרי אשת כל איש אחר, וסיבה מספיקה היא לו לאהוב אשה רק בשביל שהיא ברשות רעהו, ובעצמו לא יסבול אף שיביט אדם על אשתו. יש דורש במפגיע נאמנות, והוא בעצמו מחלל אמונתו; יש פוקד עוון כל דבר־כזב, ובעצמו הוא נשבע לשקר, ויש רגיל להלשין על אחרים בבית־דין ובעצמו קשה לו לסבול שדורשים ממנו משפט. יש אשר על צניעות עצמו אינו משגיח כל כך, ואינו מרשה שיביאו את צניעות עבדיו לידי נסיון. חטאי אחרים בולטים ונראים לעינינו; החטאים שלנו נשארים במסתר מאחורינו. מטעם זה יש אב מייסר את בנו על דבר משתאות שאינם נאותים, והוא בעצמו גרוע מבנו; ואדם שאינו מוותר על שום הנאה מצדו אינו מוחל לאחרים את הנאתם. כן גם יש עריץ מתרעם על רוצח נפש, ובוזז מקדשים מעניש אחרים על גניבות. רב מאד מספר האנשים שאינם כועסים על החטאים, כי אם על החוטאים⁹⁵. ענותנותנו תגדל מעט, אם נשים לב לדרכי עצמנו ונשאל: הכי לא עשינו גם אנחנו לפעמים כעין זה? הכי לא תעינו גם אנחנו באופן דומה? היש תועלת בדבר למעננו אם נחייב אחרים על עוונות כאלה?

כט

התרופה היותר טובה לכעס היא: לדחות אותו. את זאת תבקש ממנו בתחילה, לא שיסלח תיכף, אלא שישקול בפלס. אם רק יחכה – יחדל. אל תנסה מתחילה להכחיד אותו כולו, כי ראשיתו התרגשות קשה; אם תקרא ממנו חלקים, לבסוף תנצחהו בשלמות.

בדברים שאנחנו נעלבים מהם עלינו להבדיל בין מה שמספרים אחרים באזנינו ובין מה ששמענו וראינו בעצמנו. למה שמספרים אחרים אין אנחנו צריכים להאמין תיכף. יש משקרים כדי לרמות אותנו, ויש אשר נתעו בעצמם בשוא. לפעמים יגנוב איש את לבך בהאשימו את עצמו ובהתראותו כאילו פעל לך עוולה למען תכיר בו שהוא מתחרט על זה. יש פועלי־אוון שואפים להפריד בין ידידים דבקים זה בזה. הם זורעים חשדים ומתענגים כמו צופים מחוץ על משחקים ומחכים ממקומם השאנן על מחזה המשטמה אשר העירו. כשהדבר נוגע לממון הקל ואתה בא לדון עליו, אין אתה מאמין לדבר שאין עליו עדות, והעד אינו נחשב בעיניך בלי שבועה, ולכל אחד מבעלי־הדין אתה נותן מליץ־יושר ופנאי לטענותיו, ולא רק פעם אחת אתה שומע אותן, כי האמת יוצאת לאור יותר בהיר כל מה שמוסיפים למשמש בה – אבל את ידידך אתה דן לחובה תיכף ומיד, מבלי ששמעת טענותיו, מבלי שחקרת, ועליו אתה כועס עוד קודם שניתנה לו רשות להכיר את המקטרג עליו ואת החטא אשר עשה? הכי כבר נטית אוזן והקשבת מה שיאמרו שני הצדדים? האדם ההוא בעצמו המביא אליך דיבה, הוא יחזור מדבריו אם יהיה נאלץ להביא ראיה עליהם. “לא תוכל למשוך אותי להעיד בבית־דין”, הוא אומר: “אם תמשכני – אכפור! אם כן אתה עושה, לא אוסיף לספּר לך דבר!” ברגע אחד הוא המסית והוא גם הפוטר עצמו מן הדין. כל מי שאינו אומר לך דבר זולתי בסוד, הוא אינו אומר לך כלום. הכי אין זה כנגד היושר, להאמין בסתר ולכעוס בגלוי?

ל

לענין כמה אנשים אנחנו בעצמנו העדים; עלינו רק לבדוק בטבע האנשים הפועלים ובכוונתם. אם העושה הוא נער – עליך לתלות הדבר בשנותיו. איננו יודע שהוא חוטא. אם אביך הוא – הן כמה כבר הועיל לך, עד שיש לו רשות גם לעשות לך עוול; או אפשר גם כי זכות היא לו מה שמביא אותנו לידי תרעומות. – או אשה היא – שמא בשגגה עשתה. – או אדם העושה כפי שנצטווה: האין זה כנגד היושר לרגוז על מעשה אונס? – או העושה הוא מי שנעלב על ידך – הלא אין כאן עוולה, לסבול תוצאות מה שאתה הקדמת לעשות. – או שופט הוא: סמוך על משפטו יותר ממה שאתה חושב בעצמך. – או מלך הוא: אם באשמתך העניש אותך, קבל עליך הדין; ואם שלא בצדק – קבל את הגזרה⁹⁶. – או בהמה נבערה מדעת היא, ומי שדומה לה: הן תהיה כמותה אם תכעס עליה. – או מחלה היא וכל פגע רע: ככל אשר תתחזק ותסבול, כן ימהרו לחלוף. – או אלהים הוא: אזי לשוא יהיה עמלך בהתרגזך עליו, כמו שיהיה לשוא אם תתחנן לו שיכעס על אחרים. – אם איש טוב הוא אשר עשה לך עוולה: אל תאמין בזה! אם אדם רע – אל תשתומם. בודאי יענש על ידי אחר בעונש שהוא ראוי לקבל ממך, וגם לעצמו כבר גרם רע במה שחטא.

לא

שני דברים הם, כאמור למעלה, המעוררים את חמתנו. האחד הוא, כשעושים לנו רעה לפי מחשבתנו – על זה כבר דיברנו הרבה. השני, כשאנו חושבים שהתנהגו עמנו כנגד היושר. על זה יש לדבר עוד.

האנשים חושבים כי כנגד היושר הוא מה שלא היו צריכים לסבול, או מה שלא קיווּ שיגיע אליהם. אנחנו חושבים מקרים לבלתי ראויים לנו, אם באו עלינו בהיסח הדעת, ולכן מרגיזים אותנו ביותר מעשים שהתרחשו כנגד מה שפיללנו וחכינו. רק זה הוא הטעם, כי בעניני הבית מעלים חמתנו מקרים פעוטים מאד, וכי מצד ידידינו כל משגה קטן נקרא בשם עלבון.

“מפני מה מרגיזים אותנו מעשי־עלבון מצד שונאינו?” – מפני שלא חכינו להם, או לכל הפחות לכל תקפם. אבל זה הוא רק מפני אהבתנו היתירה לעצמנו. אנחנו חושבים כי לנגוע בנו היה צריך להיות דבר אסור אף לשונאינו. כל אחד מאתנו הוא בקרב נפשו כמלך: לעצמו הוא נותן כל רשות שהוא חפץ: כנגד עצמו – לא כלום! אם כן רק בערוּת היא מצדנו או חוצפה היא המביאה אותנו לידי רתחנוּת. בערוּת כיצד? הכי דבר פלא הוא כי הרשעים עושים מעשה רשע? הכי דבר חדש הוא, שהשונא מזיק, או האוהב מעליב, או הבן נכשל, או העבד חוטא? פביוס היה אומר: החרפה היותר גדולה היא לשר צבא התנצלות: “כזאת לא פיללתי!” ואני אומר כי החרפה הזאת היא לכל אדם. הכל צריך לעלות במחשבתך, לכל דבר אתה צריך להיות נכון, גם במקום מידות טובות ימצא לפעמים דבר תקלה. הטבע האנושי הוא שגורם, כי יש ערמימות בנפשות, יש כפיית־טובה, יש תאוות, יש נבלה. כשאתה בא לשפוט על מידות אדם אחד, עליך לזכור תמיד מה שנמצא במידות כל החברה, במקום שתרבה לשמוח, עליך גם לפחוד הרבה. כשהכל נראה לך שאנן ושלו, בודאי יש גם מה שמוכן להזיק, והוא רק נח לפי שעה. חשוב תמיד כי יש דבר מוּעד להזיק לך! קברניטה של ספינה איננו פורש לעולם נס בבטחון גמור, מבלי שיהיו הכלים מוכנים לכנוס אותו בשעת הצורך, וקודם כל שים זאת על לבך: מכוער וארור הוא הכוח המזיק, ומוּזר הוא לטבע האדם, אשר בהשפעתו גם החיות המדבריות נעשות לביתיות. הביטה וראה, איך צואר השור מובא בעול, ועל גבו של הפיל דורסים וקופצים בלי מורא ילדים ונשים; בשעת המשתה נותנים את הנחשים לזחול על החזה מבלי לפחוד מפני נזק, ובתוך ביתו מחליק אדם בידו על פני דובים ואריות, והחיות נכנעות בשלוה מפני אדוניהם המשתעשעים בהן. הלא חרפה היא, להחליף מידות האדם באותן של החיות!

אם פשע הוא להזיק למולדת – הוא הדין לכל אזרח, כי הוא חלק מהמולדת. כל החלקים צריכים להיות קדושים אם בפני הכלל אתה רוחש מורא וכבוד! דבר זה נוגע איפוא לכל אדם, כי אזרח חבר הוא לך בעיר היותר גדולה⁹⁷. מה היה, אילו ביקשו הידים להזיק לרגלים, או העינים לידים? כמו שיש רגש משותף לכל אברי הגוף ושמירת החלקים היא לתועלת הכלל, כן צריכים בני אדם לחוּס על כל יחיד, בהיותם עשויים לחיים ציבוּריים. החברה לא תוכל לחיות בשלום מבלי שינצרו ויחבבו החלקים זה את זה.

אף את הפתנים והצפעונים וכל מה שנושך או דורס ומזיק אין אנו רשאים להשמיד אם אפשר לעשותם בני תרבות כשאר חיות או לסדר באופן שלא יהיו מסוכנים לנו ולאחרים. לכן אין אנו רשאים גם לגרום נזק לאדם בעבור שחטא, כי אם רק כדי שלא יחטא; לא על העבר כי אם על העתיד יהיה מוסב העונש. לא מתוך כעס יוטל, אלא מתוך זהירות. כי אם היו באים לענוש את כל מי שבקרבו הווֹת ורשע, לא היה שום אדם ניצול מפורענות.

לב

“אבל קצת תענוג יש בקצף, ונעים הוא לשלם גמול למי שגרם לנו כאב”.

חלילה! אין זה כמו במעשי חסד, שנחשב לכבוד להחזיר טובה לאיש כפי מה שזכה, כך בתשלום גמול מעשי־עוול. שם החרפה היא להינצח, כאן – לנצוח. יש מלה שהיא כנגד הרוח האנושי, ואף על פי כן חושבים כי צדק מונח בה: הנקמה! באמת אין היא שונה מן העוולה זולתי בסדר המעשים: המשלם גמול הכאב הוא רק חוטא שיש לו קצת התנצלות. כשדחף אדם בשגגה בלי דעת את מ' קאטו בהיותו במרחץ (וכי מי היה יכול להעליב אדם כמותו בכוונה?) אמר לו אחרי כן קאטו על התנצלותו: “אינני זוכר כלל שדחפת אותי”. הוא חשב ליותר נכון, שלא לשים לב כלל לעלבון, מאשר להתרעם בשבילו. ואם תשאל: “הכי לא נעשתה רעה לאדם זה אחרי הנבלה הזאת?” אדרבה, טובה רבה נהיתה לו: כי הכיר לדעת את קאטו. בעל נפש יקרה יבוז למעשי־עוול, הנקמה היותר מכלימה היא, שלא לחשוב את החוטא ראוּי לקחת ממנו נקם. לפעמים עוולה קטנה נשרשת עמוק בלב, דווקא בעבור שהוא נוקם. אדם גדול ונדיב הוא רק מי ששומע כדרך החיות האדירות ברוח שאננה את נבחת הכלבים הקטנים.

לג

יש אומרים: “לא יבזו לנו כל כך, כשנשלם לעושה עוולה את גמוּלם”. אם רק בתור תרופה אנו באים לעשות כן, נעשה נא זאת בלי קצף; לא כאילו מתוק הוא להנקם, כי אם בעבור שהוא מועיל. אבל כמה פעמים טוב יותר לעשות עצמו אינו־מרגיש, מלבקש נקם. את מעשי־העוולה מצד תקיפים טוב לשאת בפנים יפות, ולא רק לסבול אותם באומץ לב; הן הם יעשו הדבר שנית, אם יאמינו שהשיגו חפצם. זאת היא הרעה היותר רבה מצד האנשים אשר רם לבבם מתוך הצלחתם: את אשר הם מדכאים, הם גם שונאים. ידוע הוא מה שאמר אדם אחד אשר הזקין בתור עבד למלכים. כששאלו אותו, איך הגיע לדבר זה אשר כה קשה להשיג אותו בחצר המלך – לזקנה, ענה: “על ידי שקיבלתי מעשי עוולה ועניתי בדברי תודה”. פעמים הנקמה בעד עלבון היא כה רחוקה מהביא תועלת, עד שאין כדאי אף להודות, שהיה כאן עלבון.

בימי קיוס קיסר⁹⁸ הובא לבית הכלא בנו של פסטור, פרש נאדר ברומא, בעבור שהתרעם עליו הקיסר על היותו מתקשט ומסלסל בשערו. כשביקש האב חנינה לנפש בנו, מיהר העריץ – כאילו נזכר על ידי הבקשה מה שצריך לעשות – ויצו להרוג אותו מיד. אבל כדי שלא יתראה כאילו אינו נושא פנים כלל לאב, קרא אותו ביום ההוא לסעוד עמו על שולחנו. פסטור בא אליו ובפניו לא היה ניכר כל אות אי־רצון. הקיסר ציוה למזוג לו כוס ויפקיד איש צופה לשבת על ידו⁹⁹. עצר ברוחו האומלל, אף על פי שנדמה לו כאילו את דמי בנו הוא שותה. ציוה הקיסר לתת לו שמן לסוך ועצי בשמים, ולהשגיח אם ישתמש בהם. והוא השתמש בם! באותו היום שהוציא את בנו לקבורה, או אשר אף לקבורה לא הוציאו עוד, ישב הזקן חולה־הפודגרא ההוא בתוך מאה מסובים וישתה, לרויה משקים, אשר אף לימי הולדת בניו לא היה שותה כמותם, ואף דמעה לא זלגה מעיניו וכל אות לאבלו לא נתן לפרוץ מעל פניו. הוא השתתף בסעודה, כאילו נמלאה לטובה בקשתו לנפש בנו. וכי תשאל: מפני מה עשה כן? – מפני שהיה לו עוד בן אחד¹⁰⁰.

ואיך היה הדבר אצל פריאמוס? הכי לא כבש את כעסו והתנפל בתחנונים לרגלי המלך¹⁰¹? ביד הארורה, הרטובה מדם בנו, החזיק, וישק אותה בשפתיו, וישב לסעוד. אבל לו לא הושיטו שמן ונזר, והאויב האיום הפציר בו רק בדברי תנחומים שיאכל לחם, אבל לא הכריחו להריק אל פיו כוסות גדולות, בהושיבו שומר על ידו להשגיח עליו. הוא היה בז לאב, הירא רק לנפשו, וברגש כבוד לזכר המת שם מעצור לכעסו. כדאי היה לכך, שהרשה לו (אכילס) לקוּם מעל השולחן וללכת לאסוף את עצמות בנו. אבל (קליגולא) הצעיר, אשר לפעמים התראה כחנון ונדיב, גם זאת לא הרשה, להפיג קצת את יגונו של האב על ידי השתיה עמו, כי אם הפליג להזכירו את יגונו למען הרגיזו. כנגד זה התראה (פסטור) בכוונה שמח וטוב לב וכאילו לא ידע, מה שנעשה ביום ההוא; כי גם בנו השני היה אובד, לו לא ישרה התנהגותו בתור אורח בעיני העריץ איש הדמים.

לד

לכן יתרחק אדם מן הכעס, אחת היא אם האיש שמרגיזים אותו על ידי זה הוא שווה לנו או גדול ממנו או נמוך במדרגה. להתחרות עם מי שכוחו שווה, הוא דבר אשר תוצאותיו מוטלות בספק; להתחרות עם גדול, שגעון; עם נמוּך – מעשה נבזה. ענין אדם פעוט ושפל הוא, לחזור ולנשוך את הנושך אותו. כן דרך העכברים והנמלים, כי כשאתה נוגע בם באצבע, הם מזדקרים כנגדך בראשם. היצורים החלשים רואים את עצמם כניזוקים, כשרק נוגעים בהם.

לפעמים תנוח קצת דעתנו, אם נתבונן במה שהביא לנו כבר לעתים תועלת, מי שאנחנו כועסים עליו ברגע זה, וזכיותיו תכפרנה על עוונותיו. אל נא נשכח גם, איך השם היוצא לנו לתהילה על ידי חנינתנו נעשה למליץ יושר בעדנו בפני כל אדם, וכמה אוהבים מועילים נרכוש לנו בהיותנו נוחים לרצות.

ואל נעביר לעולם את הקצף על בניהם של אויבינו או צוררי ארצנו. ממעשי האכזריות הנודעים שעשה סוּלא הוא, כי גם את בניהם של המוחרמים גירש מקרב המדינה. אין לך דבר מתנגד יותר לצדק, מלעשות איש ליורש השנאה שאנו רוחשים לאביו. בכל פעם שקשה לנו לסלוח, נעלה נא בדעתנו, אם מועיל היה הדבר לנו, לו היו הכל גם כנגדנו קשים כל כך לרצות. כמה פעמים מבקש בעצמו חנינה אדם שמסרב לתת אותה לאחרים! כמה פעמים אירע, שכרע אדם לפני מי שדחה מעל פניו בימים שעברו! וכי אין זה ראוי לתהילה רבה, להפוך את הרוגז לידידוּת? הכי לא נעשו לעם־רומא לבעלי־בריתו היותר נאמנים, אותם האנשים שהיו לפני זה צורריו היותר קשים? מה עלובה היתה בזמננו זה ממשלת כל המדינה, לולא השכילה הזהירות לערבב את המנצחים והמנוּצחים.

אם מראה לך אדם את כעסו, התחרה אתו מצדך במעשי־חסד. הריב חדל מהר, כשצד אחד עוזב אותו. כשאין חפץ משני הצדדים, אין מלחמה. משני עברים מתמרמר הכעס, האחד מתגבר על רעהו, אבל מי הוא הטוב מחברו? מי שנסוג בראשונה לאחור! מנוּצח הוא מי שניצח את חברו. אם דחף אותך איש – סוב לאחוריך; כי אם תשיב לו בדחיפה, תתן הזדמנות למכות נוספות או להתנצלות עליהן, ולא תוכל להפטר עוד כאשר תחפוץ.

לה

הכי יחפוץ איש להכות את אויבו מכה כל כך נמרצה, עד שתשאר ידו בתוך הפצע ולא יוכל עוד להשיבה אחרי שפגע בחברו? וכלי־מלחמה כזה הוא הקצף; כמעט אי אפשר למשוך אותו לחזרה. בוחרים אנחנו בכלי זין נקלים להשתמש בהם, בחרב נוחה לשלוף אותה. הכי לא נחדל מהשתמש ברגשי נפש הללו הקשים והמשחיתים אשר קשה לחזור בהם? אני מוקיר את המהירות, כל זמן שיש בכוחה לעצור צעדיה ככל אשר ידרשו ממנה, וכשאינה רצה עד כדי לעבור על המטרה, ואפשר לנהל אותה ולהחזירה מן המרוצה אל המתינות. אנחנו יודעים כי עורקינו חולים, אם תופסת אותם תנועה שלא כרצוננו. זקן או בעל גוף חלש הוא, שנאנס לרוץ כשהוא חפץ להתהלך לאטו. בין רגשי־הנפש רק את אלה אנו חושבים לבריאים ומתוּקנים, המתחוללים לפי משפטנו ולא מתפרצים כחפצם. ואין לך דבר מביא תועלת יותר רבה מהתבוננוּת בכיעוּר הרגשות בתחילה, קודם שנראה ההיזק שהם מביאים. הרי אין לך רגש שמשנה יותר פני האדם לרעה (מהכעס). הפנים היותר יפות נעשות מכוערות, את הצורה היותר שלוה הוא הופך למבהילה.

“חוֹלֵף מֵהֶם כְּבוֹדָם”¹⁰²

מאנשי הכעס. גם אם תהיה טליתם עשויה כפי החוק, יגררו עטיפתם מאחוריהם ולא ישגיחו בתהלוכתם; אם תהיינה שערות ראשיהם מתחילה מסודרות יפה באופן טבעי או מלאכותי – תסמרנה מבהלה בהתרגשות נפשם. הגידים מתרחבים, החזה מתפרץ מתוך נשימות תכופות, והקול הנעקר ומשתמט לצאת בזעם משסע את הגרון; כל האברים מזדעזעים, הידים רועדות וכל הגוף כולו מטולטל. מה אתה חושב, איך היא הנפש בפנים, אם תמוּנת הגוף מחוץ נעשית כה מכוערה? מה נורא מחזה הבהלה אשר בקרב ולב, איך מתחמץ הרוח, איך דרוכה כקשת החימה וקרובה להתפקע אם לא תתפרץ? כמראה האויבים במלחמה או חיות רעות מלוכלכות בדם חללים או מתנפלות על טרפן; כמראה מפלצות־שאול אשר תיארו המשוררים, צפעונים סביב להן ואש מפיהן תאכל; כמראה הרפאים הנתעבים היוצאים מן התופת לגרות מלחמה, לעשות מדנים בין עמים ולקרוע את השלום לגזרים – כן עלינו לצייר לנו את הכעס בעיניו המאזרות זיקות, שורק ונוהם ונאנק וחורק שינים ומרעים בכל מיני קולות איוּמים, זורק חציו מימין ומשמאל. אין חפצו כלל לכסות על מגמתו, הוא צועד בפנים של זעם, אשר נכתמו מדמים והוריקו מחבורות וממכות, בצעדי שגעון, מעולף בערפל, נדחף ועושה שמות, רודף הכל וסובל שנאת הכל, גם שנאת עצמו ביותר, ובמקום אשר אזלת ידו להזיק בכוחו, לא יחדל מהשתוקק לראות באבדן ארצות וימים ושמים ממעל, בהיותו שונא הכל כמו שהוא שנוא לכל. או לכשתרצה אפשר לתארו בדברי חוזנוּ:

"צוֹעֵד בְּנַחַת הַמָּדוֹן, לָבוּשׁ שִׂמְלָתוֹ הַקְּרוּעָה,

אַחֲרָיו מִלְחָמָה רוֹדֶפֶת וְשׁוֹט הַדָּמִים בְּיָדָהּ"¹⁰³

או בכל תמונה נוראה שתעלה במחשבה לערוך בה את הרגש הנפשי ההוא הנורא.

לו

“לכמה מן הכעסנים”, אומר סכסטיוס, “היה לתועלת, כשהסתכלו לתוֹך מראה; השתנות צורתם במידה מרובה הביאה אותם במבוכה, כי לא הכירו את עצמם לפי מצבם הנוכחי”. ומה קטן היה החלק מכיעורם האמתי, אשר הופיע כנגדם בפרצופם מתוך המראה! לו היה אפשר לחזות את הנפש ולו יכול תארה לחדור בעד החומר, כי אז היתה מבהילה אותנו בצביונה האפל והמזוהם, רותח ומטורף וצבה. אם עתה היא כל כך מכוערה, בהיות העצמים והבשר ושאר חלקי הגוף עוצרים בעדה מהופיע לחוץ, מה היה, לו יכלה להתראות בלי לבוש! שמא תאמר, על ידי ההסתכלות במראה לא נבהל עוד איש עד כדי לחזור מכעסו? באמת מי שניגש אל המראה, כדי לחזור בו, הרי כבר חזר. אבל להכעסנים בודאי אין צורה נראית יותר יפה מצורה של אכזריות ואיום, וכמו שהם בפועל כן הם חפצים שיחזו אותם.

יותר עלינו לשים לב, לכמה אנשים כבר הזיק הכעס מצד עצמו. יש אשר פקעו גידיהם מרוב רתיחת אפם, ואשר ירקו דם בהתגבר צעקתם מעל לכוחותיהם, ואשר נפגם מאור־עיניהם מפני הזרם אשר חדר אליהן בעוז, ואשר בתורת חולים קרובים לאיתנם חזרו ונפלו למשכב. גם אין לך דבר מקרב יותר את השגעון; וכן אירע לרבים שבהמשך כעסם נטרפה דעתם, ואת השכל הישר אשר גירשו מקרבם לא קיבלו עוד לחזרה. את אַיאכס הביא השגעון לשערי מות, כמו שהקצף הביאו לידי שגעון. כליון הם גורמים לילדיהם, עניות לעצמם, חורבן לביתם – ואינם מכירים בכעסם כמו שאין המשוגעים מכירים בטרוּף דעתם. לידידיהם הם נעשים שונאים, והיותר חביבים עליהם צריכים לברוח מהם; את החוקים – מלבד דיני נזקים – אינם זוכרים ועל כל דבר קטן הם מתרגשים. אין זה נקל לבוא בשיחה עמהם או להתקרב להם במעשה חסד. לעשות הכל בחזקה הם שואפים, הם נכונים רק להלחם בסייף ולנפול בעצמם לפי חרב. הרעה היותר רבה והגדולה על כל העוונות תקפה אותם. כל שאר העוונות נכנסים לאטם, אבל זה בא פתאום. ובכוח תופס את הכל; הוא רודה תחת רגליו כל שאר התשוקות וגם על האהבה היותר עזה הוא מתגבר"¹⁰⁴. כן היה מעשה שדקרו את אהובי נפשם, ואחרי כן השתטחו ויחבקו את אשר המיתו. אפילו את הקמצנות, החטא הנוקשה אשר לא נקל להתיש כוחו, הוא דורס ברגליו, כי אינו זז עד שהוא משליך אוצרותיו לחוץ ומבעיר את ביתו ומצית אש בכל כליו הצבורים. הכי לא היה מעשה, כי אדם אוהב כבוד השליך לארץ את אותות־היקר המפוארים אשר היו לו וזרה הלאה את הגדוּלה אשר באו להנחיל אותו? אין תשוקה בנפש האדם, שלא פרש הכעס את שלטונו עליה.

ספר שלישי

א

עתה ננסה לעשות, נובאטוס יקירי, מה שהיה חפצך היותר אדיר: לעקור את הכעס מתוך הנפש, או לכל הפחות לצמצם אותו ולשים מעצור לשליטתו. לפעמים צריכים לעשות זאת בגלוי ובדרך ישרה: במקום שאין עוד הרעה תקיפה כל כך; לפעמים מערימים בחשאי, כשהתלקחה בעוז ותוכל להתמרמר ולהתגדל על ידי כל מעצור שמכינים לה. צריכים איפוא לדעת, מה כוחו של הכעס ועד כמה כוח זה חדש עוד, כדי להבין אם יש לאנוס אותו ולדחפו לחזרה, או לעשות לו בתחלה הנחות עד שיחלוף הזעם הראשון, כדי שלא יסחוף עמו גם את התרופה עצמה.

צריכים למצוא עצה ותחבולה לפי תכונת איש ואיש. ישנם אנשים שהתחנונים פועלים עליהם. יש שמתעקשים עוד יותר ונעשים חצופים כנגד מי שנכנע בפניהם. יש מתפייסים כשמאיימים עליהם, ויש עוזבים דרכם על ידי תוכחות, על ידי ודוּיים, על ידי בושה ממעשיהם. יש אשר הזמן מביא תרוּפה להם – סגוּלה אִטית היא למכה כה נמהרה, ורק לאחרונה, באין ברירה, משתמשים בה. כי כל שאר רגשות־הנפש סובלים דחיה ויכולים לאחר זמן תרופתם, אבל הכעס כשהוא מתעורר בתקפו שוב אינו יכול למשול בעצמו, ולא לאט לאט הוא מתגבר, כי אם ברגע שהתחיל הוא כבר שלם בעזוּזו. ולא ככל שאר המידות המגונות הוא רק מבלבל את הנפש, כי אם סוחף הוא אותה ומטרידה עד שלא תוכל להתאפק ותשאף לכליון גמור, גם לא כנגד מה ששם לו למטרה בלבד הוא משתער, כי אם נגד כל מה שהוא פוגש בדרכו. כל שאר העוונות דוחפים את הנפש, הכעס מפיל אותה למשואות. ההתרגשויות האחרות, אם אי אפשר להתחזק ולעמוד בפניהן, על כל פּנים להן בעצמן יש עתות מנוחה; הכעס הוא ממש כמו חזיז ורעם וכל דבר שאין מעצור לו, בעבור שאינו מתהלך, כי אם מתנפל לפתע ועזוּזו מתרבה יותר ויותר. כל שאר העוונות מוַתרים רק על השכל, הכעס – גם על בריאות הגוף. כל שאר העוונות גידוּלם קימעא קימעא וצמיחתם מתעלמת מן העין¹⁰⁵, אל תוך הכעס מזדקרת הנפש כולה. אין כמוהו רגש מטריד ומבהיל ומביא את האדם לבזבוז כוחו, לגאוה יתירה כשחפצו מצליח ולטרוּף הדעת כשלא הצליח. כשהוא נאלץ ליסוג אחור, אינו קץ מפני התנהגוּתו, כי אם מתנגדו משתמט ממנו, הוא חוזר ומכונן עקיצתו כנגד עצמו. מה בכך, אם קטנה הסיבה למוצאו; מתוך הבל ותוהו הוא קופץ ועולה למרום.

ב

הוא אינו מדלג על כל תקופה בחיי האדם ואינו מוציא כל עם ושבט מן הכלל. ישנם עמים אשר בזכות עניוּתם¹⁰⁶ אינם יודעים חיי הוללות. יש מהם, שאין עצלות בתוכם, מפני שהם מיטלטלים ונודדים. ויש אשר אין נימוסיהם מתוּקנים כל כך ודרכי חייהם פשוטים, לכן רחוקה מהם הערמוּמיות והרמאות וכל רעה אשר גידוּלה ברחובות הכרך. אבל אין עם, שלא יהיה הכעס תוקפו, ודבר זה אצל היוָנים הוא כמו בקרב עם לועז, הוא עושה שמות בקרב עמים נכנעים מפני חוקים, לא פחות משהוא מזיק במקומות אשר רק כוח התקיף יסוד למשפטים. כללו של דבר: שאר העוונות משחיתים חיי היחידים, הרגש הזה לבדו תוקף לפעמים מדינה שלמה. מעולם לא התלקחה אהבת אשה בקרב עם שלם, ולא תלתה מדינה שלמה את תקוָתה בממון ובבצע, גם בקשת־הכבוד שולטת על אדם יחיד בפני עצמו וקלקוּל המידות לא ענין צבורי הוא; אבל בשביל הכעס יוצאים על הרוב הכל בשורה. אנשים, נשים, זקנים, נערים, שרים והמון העם מתחברים בעצה אחת, כל העם הרב מתעורר על ידי דברים אחדים וקופץ ועובר אף לפני האדם המעוררו. לפעמים הם רצים פתאום ותופסים כלי זין ולפידי אש ומתגרים מלחמה בשכניהם או באזרחים היושבים עמם. בתים שלמים ויושביהם נשרפים ונעקרים מן השורש, ויש אשר על אדם מכובד בתור מליץ בשער קהל השומעים מטיל פתאום את זעמו, יש אשר הלגיונות מטילים חניתותיהם כנגד שר הצבא. לפעמים התפרץ כל ההמון מפני זקני העיר. יש אשר מועצת המדינה, ועד הזקנים, מבלי לחכות לבחירת מנהיגים, מבלי למנות מפקד הצבא, עשה פתאום שליחים לכעסו לתפוס אנשים רמי המעלה בקרב בתיהם ולהרוג אותם בידיהם. היה מעשה, שחיללו אף את המשפט השולט בין העמים ושלחו יד במלאכי גויים נכרים והביאו מתוך זעם שואה על כל אזרחי המדינה. לא אבו לשהות קצת זמן, כדי להקל התנפחות הזעם הצבורי; האניות היו צריכות לצאת תיכף מן החוף, עמוסות אנשי־חיל מתלקטים בחפזון¹⁰⁷. בלי מוסר, בלי השגחה יצא העם, ורק הכעס היה מנהיגו, מה שהזדמן לו במקרה ומה שחטף נשא בתור כלי זין. לבסוף היתה מפלה גדולה תשלום גמול זדונו של הכעס החצוף. כן אובדים העמים הלועזים הקופצים למלחמות פתאומיות. אם רק דמות מעשה עוולה נצנצה בדעתם הקלה, מיד הם מזדעזעים, ובמקום שהצער מושך אותם, לשם הם נופלים בלי סדרים, בלי דאגה ובלי זהירות, כנפול חרבות בתים על פני האדמה, ונאחזים בפח הסכנות שהכינו לעצמם. שמחים הם במכות שהם מקבלים, בחרב שהם נופלים בה, בחניתות הדוקרות את בשרם וחולפות בעד פצעי גופם.

ג

ועתה הנך אומר: “אמנם אין ספק, שהכעס דבר איום הוא ומביא מארה לעולם; על כן הראה נא לנו, איך היא התרופה כנגדו”. – אולם, כמו שהגדתי כבר בספרים הראשונים, אריסטוטלס עומד למגן בפני הכעס ואוסר עלינו לעקור אותו! הוא רואה אותו כמו עוקץ למעשים טובים; אם יסירו אותו, תשאר ריקנות בנפש ותשוב להיות עצלה ומתרשלת בכל מפעל כביר.

מטעם זה מוכרחים אנחנו להוכיח את כל נוולוּתו ופראותו ולהראות לעין כל, איזו בריה משונה הוא האדם המתמרמר על אדם כמותו, ואיך מתגברה חמתו להשחית אחרים ונעשה למזיק, ובאותה שעה גם לניזוק, ומאבד דברים, אשר בהשתקעם יאבד גם המשקיע אותם. הכי אפשר לומר על אדם ששכלו בריא, אם אינו הולך מרצונו כי אם נדחה כאילו עקרה אותו רוח סערה ממקומו, ונעשה משרת לכוח מסוכן התוקף אותו¹⁰⁸? אינו מוסר את נקמתו ביד אחר, כי אם בעצמו הוא מתנקם, ברוחו אשר בקרבו ובזרוע ימינו הוא מכלה זעם ונעשה לרוצח מחמדי לבו, אשר מהרה יבכה עליהם. התרגשות כזאת חפצים לעשות לסעד ולמשענת למעשים טובים, אף על פי שהיא מבלבלת את השכל אשר בלעדיו אי אפשר לעשות דבר טוב. מה עלוּבים וכוזבים ועוזרים לרעה הכוחות, אשר רק המחלה והקדחת מעוררות בקרב החולה!

אין לך לחשוב שאני מבלה זמני לריק בהציגי את הכעס כדבר נתעב, כאילו היה המשפט עליו מוטל בספק; אבל הנה נמצא מי שאומר – והוא מן הפילוסופים המהוללים – כי יש תפקיד נאה לרגש זה וכאילו הוא מועיל ומחזק את הרוחות במלחמה, כאילו הוא נחוץ למען חולל פעולות ולעשות מעשים הצריכים לקצת התלהבות. כדי שלא יתעה אדם לחשוב, כי באמת הוא דבר מועיל באיזה זמן ובאיזה מקום, צריכים לתאר את שגעונו הפרוץ והמבהיל; צריכים לספח לו את כל מה שתלוי בו: סוסי־העץ הקטנים העשוּיים לעינוּיים, החבלים לתליה, בתי־הכלא והצלבים והאש הנתוּנה על גבי גופות קבורים, והיתדות שמושכין בהן גויות מתות, כל מיני כבלים וכל יסורי הגוף, ריטוש האברים, אותות צרובים על מצח וגוב חיות רעות. באמצע כליו הללו צריכים להציג את הכעס כמו שהוא שורק וּמפיץ זוועה ואיום מצד עצמו עוד יותר מכלי־זעמו.

ד

אם בשאר דברים אפשר לחלוק, אבל לענין מראהו החיצוני בודאי אין לך גרוע מן הרגש הזה, כמו שכבר תיארנוהו בספרים הקודמים בקשיוֹ וחידוּדו, איך הוא ברגע אחד חיוור, כשהדם נסוג אחור ובורח, וברגע שני אדום כדם, כשכל החום והרוח הכביר זורם לתוך הפנים; כשהגידים צבים והעינים רגע רועדות ומזדקרות ורגע כמו קבועות במסמרים ומכוונות לנקודה אחת. הוסף על זה את חריקת השינים כמי שחפץ לבלוע את חברו, והקול הוא כמו של חזיר מיער המתחכך ולוטש שיניו; הוסף על זה את שאון אצילי הידים המתרופפות מעצמן, ואיך הוא סופק כף על לבו, נושם במהירות ונאנח אנחות עמוּקות וממוּשכות, מתנודד בגוּפו, צוֹוח פתאום מלים שאינן מוּבנות, השפתים מזדעזעות וכפעם בפעם נלחצות ואנקה איומה מתפרצת מתוכן – בחיי ראשי, פני החיות, אשר הרעב טורדן או גרזן תחוב במעיהן וגם כשהן כבר קרובות למות ותופסות בנשיכתן האחרונה את הצייד, אינן מכוערות כל כך כפני אדם אשר חמתו בוערת בו! הנה, אם יש בידך להבין רמיזות ואזהרות, כך הן המלים היוצאות מתוך נפש נענה! – הכי לא יתחיל להתרחק כל אדם מן הכעס, אם יתבונן כי קלקולו הראשון הוא לו לבדו? התחפוץ שלא אוכיח את האנשים, אשר פעולת כעסם יוצאת בכל תוקף והם חושבים כי הוא סימן לכוח גבר, ואת הנקמה שהם נכונים תמיד לקחת הם רואים כאחד מהחסדים היותר גדולים של הצלחה כבירה? הכי לא אברר להם, כי לא גבור ואף לא חפשי הוא, מי שכעסו שולט בו? התחפוץ שלא אוכיח – למען ישקוד כל אדם יותר וישגיח על תקנת עצמו – כי אם שאר העוונות דבקים באנשים היותר רעים, הרתחנות מתגנבת גם ללב אנשים בעלי השכלה ושלמים בשאר מידותיהם, עד שהיה מי שחשב אותה כסימן לתמימות ורבים מאמינים שהיא ביותר נחלת אנשים טובי לב.

ה

“מה היוצא לנו מזה?” אתה שואל. יוצא מזה, שלא יחשוב שום אדם את עצמו בטוח משלטון הכעס, כי לפעמים גם את בעלי טבע נוח ושאנן הוא ממלא ברתיחה ואכזריות. כמו שלעומת המגפה אין יתרון לגוף חזק ולמי ששוקד ומשגיח על בריאותו, כי מכריתה היא בלי הבדל חלשים וגבורים, כן סכנה נשקפה מצד הכעס גם לאנשים חסרי־שלום מטבעם, גם לאנשים שלוים וענוים, ולאלה החרפה וההפסד עוד יותר גדולים מפני שטבעם משתנה יותר.

אבל אם עלינו להתאמץ בתחילה שלא לבוא לידי כעס, שנית: לכבוש את הכעס, שלישית: לרפאות אחרים ממחלה זו, הנני לדבר כאן בראשונה, איך נשמר מנפול ברשת הכעס, אחרי כן: איך ננצל ממנו, ולאחרונה: איך נשדל ונפייס את הכעסן ונחזירו לישוב־הדעת.

שלא לכעוס יעלה בידינו, אם נשווה לעינינו את כל הדברים המגונים שבכעס ונערוך אותו כערכו. צריכים להעמיד אותו במשפט, למען יצא חייב. צריכים לחקור ולדרוש אחרי מגרעותיו ולהוקיע אותן לעיני השמש. למען תוָדע גנותו, צריכים להציג אותו לעומת הדברים היותר רעים: הנה אהבת־הממון רוכשת וצוברת אוצרות, אשר אולי איש יותר טוב יגיע להשתמש בם; אבל הכעס מכלה אותם, ורחוקה ממנו תועלת. אדון שהוא כועס, כמה עבדים הוא מבריח? כמה הוא שולח למות? ומה רב מה שהפסיד בכעסו על ערך הענין אשר בשבילו בא בכעס? בעקבות הכעס הגיעו כמה אבות לימי אֵבל, כמה גברים לגירושין, כמה שלטונות לעורר שנאה, כמה מבקשי־שררה להפסד זכוּיותיהם. – כן גרוע הוא גם מרדיפת ההנאות, כי היא טועמת את תענוגי עצמה, בעת שהכעס נהנה ממכאובי אחרים. גרוע הוא מן העין הרעה ומן הקנאה, כי אלה חפצות רק שתבוא שואה על אדם, והוא משתוקק להמיט אותה עליו; הן שמחות רק כשהמקרה מביא רעה, וזה אינו יכול לחכות למקרה; הוא רוצה להזיק לשנוא־נפשו, לא רק שיהיה זה ניזק. אין לך דבר קשה משנאת אחים – הכעס יוצר אותה. אין לך דבר יותר משחית מהמלחמה – לה גורם כעס האדירים. אבל גם הכעס של המון העם ושל אנשים פרטים הוא כעין מלחמה, אף על פי שהוא חלש וחסר אונים. חוץ לזה, גם אם נעלים עין מן ההפסדים הכרוכים בו, מן הרדיפות, מן ההרפתקאות המשתרגות תמיד לשני הצדדים על ידי הריבות – הכעס נענש בשעה שהוא מעניש. בטבע האנושי הוא בוגד, כי זה מלמד אהבה והוּא מחולל שנאה, זה מצווה להועיל, והוא – להזיק.

חוץ מזה, אף כי לפי התרעומות נראה שהוא מגדיל ערך עצמו וכי רחב לבב הוא, באמת הוא פעוט ודל מאד. כי אין לך אדם שאינו פחות בערכו ממי שהוא חושב עצמו נבזה על ידו¹⁰⁹, אבל בעל נפש גדולה ומכבד עצמו באמת, אינו נוקם בעולבים אותו, כי אינו מרגיש בעלבון. כמו שהחצים חוזרים אחור בפגעם בדבר קשה, וכמו שהמַכּה דבר חזק – את עצמו הוא נוקף, כן לא יוכל שום עלבון לכוף נפש גדולה שתרגיש בו, כי רפה הוא מהשיג המטרה. הכי לא יפה הרבה יותר שתזרה ממך הלאה כלימות וגדופים ותעמוד כמי שלא יוכל כל חץ לפגוע בו? המתנקם מודה שסבל כאב, ולא גדולה היא הנפש אשר העוול מדכא אותה. או שהמבזה אותך הוא תקיף ממך, או שהוא חלוש ממך: אם חלוש הוא – חוס עליו, ואם תקיף – חוס עליך.

ו

אין מופת יותר נאמן למעלתו של אדם, זולתי שלא יוכל להתרחש דבר המקניט אותו¹¹⁰. במרומי־עולם המתוקנים ביותר, בקרבת הכוכבים, אין עננים מתכנסים ואין סערות נצררות ואין סוּפה שרויה; שם נעדרת המהומה, כי רק בשפלה הם הזיקים והזועות. כן גם נפש נעלה היא שלוָה תמיד ונמצאת במצב של מנוחה, היא כובשת בקרבה מה שנותן מוצא לקצף, נשארת בענותנותה ובהגינותה¹¹¹ – מה שאין כן אצל הבא בכעס. כי מי האיש, אשר בהיותו מסור לצער או לזעם, אינו משליך מעליו את רגש הכבוד? מי הוא, אשר בהסחפו בחימה להתנפל על אחר, אינו אובד קצת מהצניעות שהיתה בו? מי הוא, אשר בבואו לידי קטטה עוד יספור וישמור את סדרי חובותיו? מי ינצור אז את לשונו? מי ישגיח אז על תנועת אברי גופו? מי ישלוט בעצמו אחרי אשר שלח רסן מנפשו? – לתועלת תהיה לנו אִמרת דמוקריטוס הצרופה: כי מנוחת הנפש ניכּרת בזה, שאין אנו נוטלים על שכמנו לא בענינינו הפרטיים ולא בעניני הצבור דברים יותר רבים ויותר כבדים מכפי כוחותינו. על מי שעוסק בענינים רבים אין היום עובר כך בשלום¹¹², שלא תצמח לו מצד האנשים או המעשים איזו תקלה המחוללת כעס לנפש. כמו שבעברנו בעיר בחפזון, במקום שהאנשים צפופים, אנחנו נתקלים ברבים מהם, ומן ההכרח הוא כי פעם אנו נדחפים, פעם נעצרים, ופעם מלוכלכים: כן בדרך חיים מפוזרים ותועים נמצאים מכשולים רבים ומדנים רבים. אדם אחד מכזיב תוחלתנו, השני גורם להיותה ממושכה, השלישי חוטף מה שהיה מוכן למעננו. אין התקוות מתקיימות כפי מה שחשבנו בלבנו. אין ההצלחה שוחקת כל כך לאדם, עד שאם הוא עושה נסיונות רבים, תהיה נשמעת לו בכל מקום. דבר זה גורם, כי מי שהתרחש לו מאורע מתנגד למה שהתכוון, מתרעם על האנשים והמעשים, ומפני סיבות קלות הוא קוצף פעם על אדם, פעם על עסק, פעם על מקום, פעם על הגורל ופעם על עצמו.

מטעם זה וכדי שתהיה הנפש שלוה, אין עליה לתפוס בכל ולא – כמו שכבר אמרתי – להשקיע כוחה בדברים רבים מיגעים ולא בדברים קשים ושהם למעלה מיכלתה. כדאי הוא לאדם שיכוון משא קל לפי שכמו¹¹³ ויטלטל אותו לצד זה או לצד אחר מבלי להכשל; אבל אם אחרים עמסו עלינו נטל ואנחנו נלאים מנשוא אותו, כשכבד עלינו – אנחנו זורקים אותו על שכם מי שיהיה, וכל זמן שאנחנו סובלים המעמסה, אנחנו נעים תחתיה באין די כוח.

ז

עליך לדעת כי כן הוא גם בענינים האזרחיים ובצרכי הבית. כשהעסקים קלים ונוחים הם הולכים כחפץ עושיהם, אבל אם כבירים הם ועודפים על מידתו של המתעסק אין הם נעשים על נקלה, ומי שקיבל אותם על עצמו נדחק מהם ונכפף על ידיהם וגם כשהוא חושב להחזיק בהם הם נופלים עמו יחד. כן לפעמים יקרה, שיהיה לשוא רצונו הטוב של אדם, אם לא קיבל עליו מה שהוא יכול לעשות¹¹⁴, כי אם חפץ הוא שיוכלו הדברים להעשות בעבור שקיבלם עליו. בכל פעם שאתה ניגש לעשות דבר, עליך לַמוד בתחילה את עצמך ואת המעשה המכוון ואת מי שאתה עושה בשבילו. כי החרטה, כאשר לא ישלם המפעל, תביאך לידי תרעומות. יש להבחין בין בעל מזג חם ובין בעל מזג קר ושפל רוח; האחד, כשתופר מחשבתו, יבטא רגשותיו בכעס, השני בחולשתו ישא אותם בעצב. על כן אין פעלינו צריכים להיות לא פחותים ולא נועזים ביותר¹¹⁵ ולא יוצאים מגדר היושר¹¹⁶. תקותנו צריכה לצאת עד גבולות קרובים. אין עלינו לגשת למפעל, אשר תיכף, גם אם נשיג המטרה, נשתומם על שהצלחנו בו.

ח

עלינו להשתדל שלא נגיע לקבל מעשי־עוולה, אשר לא נוכל נשוא אותם. עלינו להתהלך עם אנשים שלווים ומתוּנים ורחוקים מעקשוּת ומרגזנוּת. מושפעים אנחנו ממידותיהם של המתהלכים עמנו, וכמו שיש אשר מומי הגוף מתדבקים על ידי נגיעה, כן גם בנפש מתדבקים מומים מצד הקרובים אליה. השיכּור מושך לב המסובים לאהוב את היין; מושב אנשי זימה עושה את החזק ואפילו גבר־בעוז לאדם חלש; רודף ממון מטיל ארסו בלב כל שכניו. הוא הדין להיפך גם במידות טובות, שהן משפּיעות נועם על כל הנלוה אליהן. אין ארץ טובה ושמים מבורכים מועילים כל כך לבריאות הגוף, כמו שחברת אנשים טובים מועילה לנפשות שאינן אמיצות כל כך. עד היכן הדבר מגיע, תוכל להתבונן מזה, כי אפילו חיות מדבריות נעשות לביתיות על ידי ההרגל בחברתנו, ואין לך חיה פראית כל כך, שלא תסור חתיתה בהאריך ימי שבתה עם האדם. כל מה שהוא קשה מתרכך קצת ואובד חריפותו במגעו עם מה שנוח מטבעו. מלבד זה, מי שחי בקרב אנשים שאננים לא רק למופת הם לו להיטיב מידותיו, כי אם גם סיבה איננו מוצא להתמלא כעס ולהיכשל בעוון זה. לכן ימנע אדם מחברת אנשים, שיודע בהם, כי יעוררו חמתו. – מי המה אלה? תשאל. – רבים הם, אשר מטעמים שונים יכולים לעשות זאת. איש בעל גאוה ירעימך במבט־בוז, הלץ בדבור מכלים, הזד בגידופים, המקנא בעין רעה, הנרגן בקטטה, הפוחז והשקרן בפטפוט הבל. לא תוכל נשוא מורא המפחד ממך, עקשות המכניעך, לעג השאננים כנגדך. בחר לך אנשים תמימים, ישרים, מתונים, אשר חמתך לא יעוררו וגם [בהתעוררה] ישאו אותה במנוחה. עוד יותר יועילו לך הענוים, אנשי חסד ונועם אבל לא שיהיו חנפים. כי גם הרבות בהסכמה הוא דבר מרגיז את הנוטים לכעוס. לי בעצמי היה ידיד, איש טוב אבל מהיר חימה, אשר בפניו צריכים היו להיזהר מדברי חנופה כמו מגידוּפים. ידוע כי המליץ קוליוס¹¹⁷ היה כעסן ביותר. אמרו עליו, כי פעם אחת סעד עמו בחדרו אחד מהחוסים בו, בעל סבלנות יתירה; אבל מן הנמנע היה למי שבא באיזה קשר עם המליץ ההוא, להיפטר מדברי ריבות עמו. חשב אדם זה לעצה טובה, לקבל כל דבריו ולהסכים לו בכל. אבל קוליוס לא יכול נשוא את ההסכמות ויקרא: “הגד איזה דבר כנגדי, למען נהיה שנים!” בכל זאת גם הוא, אשר רגז רק בעבור שלא הרגיזו אותו, נח מהרה מזעפו מחסרון מתנגד. לכן אם יודעים אנחנו שאנו נוחים לכעוס, טוב שנבחר בחברת אנשים המכירים על נקלה כוונתנו ושמים לב למוצא פינו. אמנם הם יעשו אותנו למפונקים ויביאו אותנו להרגל רע, שלא נשמע דבר מתנגד לחפצנו, אבל כדאי הוא שתהיה לנו משך איזה זמן רווחה מן המידה המגונה. גם אדם הפכפך ובעל טבע עיקש נוח לו לשמוע דברי חנוּפה. על ידי החלקות מתמוגג הקושי והאיום שבטבעו.

בכל פעם שהריב נמשך ומסתבך, נמהר להפסיקו קודם שיגדל כוחו¹¹⁸. כי הקטטה ניזונה מעצמה, וכל המשתקע בתוכה נשאר תפוס בה¹¹⁹. נקל יותר להתרחק מריב, מאשר לצאת מתוכו.

ט

מי שנוח לכעוס אל יעסוק גם בלימודים קשים, ובכל אופן יעזוב אותם כשהוּא עייף ויגע, ולא יטריד נפשו בענינים רבים, רק במלאכות וחכמות¹²⁰ שהן משעשעות. קריאת שירים תוכל להניח דעתו, האגדות שבדברי הימים תאמצנה את רוחו, ברוך ובנעימות צריכים להתהלך עמו. פיתגורס היה רגיל להמציא מנוחה להתרגשות נפשו בפרטו על הנבל. אבל כל איש יודע, כי בשופרות וצלצלי תרועה מעוררים ביותר את הנפש, בעת אשר זמירות נעימות ישנן שהן מביאות השקט ושלוה לרוח. לעינים כהות נוח להביט בירק דשא, ויש מי שראייתו קלושה ונוחים לו רק צבעים ידועים וזוהר צבעים אחרים מזיק לו: כן מביאים לימוּדי־שעשועים מרפא לנפשות חולות. עלינו להתרחק מדברי ריבות, מעורכי דינים וממשפטים, וכן מכל מה שמגביר הנטיה המוּשחתה; עלינו להיזהר מיגיעה יתירה לגוף, כי היא משכחת את הנעימות והשקט שאנו מוכשרים להם, ומטילה עלינו רוגז.

כן מי שהוא חושש באיצטומכא שלו, כשהוא יוצא לעסקים חשובים יסעד לבו בתחילה כדי להקל על מררתו, אשר היגיעה מטרידה אותה, אם מפני שהיא מכנסת את החום שבגוף ומזיקה למרוץ הדם על ידי עבודת פרך של הגידים, או בעבור שהגוף הנחלש ואין אונים נהפך למשא על הנפש. בודאי זאת היא גם הסיבה, כי אנשים שבריאותם רופפת או הזקנה החלישה אותם נוטים יותר לכעס. לכן יש להזהר גם מן הרעב והצמא, שהנפש מתקצפת ומתרגשת על ידם¹²¹. פתגם עתיק הוא, כי “היעֵף מבקש ריבות”; כן גם הרעֵב והצמא וכל אדם אשר איזה רגש צורב בקרבו. כמו שהספחת כואבת במגע היותר קל, ואפילו רק מתוך מורא של נגיעה, כן נפש נענה נעלבת מכל דבר קטון, עד שלפעמים ברכת שלום, או מכתב, או מאמר, או שאלה אחת מספיקה כדי לעורר קטטה.

י

באבר חולה אי אפשר לנגוע מבלי להכאיב; לכן טוב מאד להחיש מרפא לעצמו בראשית הרגשת הרעה, לצמצם ככל האפשר את חופש הדיבור לעצמו ולהתאפק מהתפרצות חימה. אמנם נקל הוא להכיר את ההרגשות תיכף בהתחוללן, כי יש סימנים קודמים לחלאים אלה. כמו שלסערות ולגשמים יש אותות מבשרים את בואם, כן יש לקצף, לאהבה, ולכל אותן הסוּפות המדכאות את הנפש, סימנים מכריזים עליהן מראש. האנשים הנתפסים מאותה המחלה הפוסלת להשתתף באספות¹²², מתחילים להרגיש את בואה כשחום הגוף פוסק מן האברים הקיצונים, ועיניהם נעשות כבדות, ועורקיהם רועדים, וכוח זכרונם נחלש, וראשם מתנועע. אז יחישו לפעול בתרופות הרגילות כנגד סיבות המחלה, יריחו או יטעמו איזה דבר כדי לדחות אותו הכוח הנעלם הבא לשלול את דעתם; או ישתמשו בכלים להחם עצמם כנגד הקרח והקור המתנפל עליהם; ואם התרופות אינן מועילות כלום – יתרחקו מתוך המון העם ויתנפלו במקום שאין אדם רואה. לתועלת היא לאדם שיכיר את מחלתו, כדי שיחליש את כוחה קודם שתתפשט. עלינו להתבונן, מה הוא הדבר המקניט אותנו ביותר? יש לך אדם נעלב על ידי דברים, ויש נעלב על ידי מעשים; האחד דורש שיחוסו ביותר על כבוד משפחתו, והשני – על צורתו הנאה. זה חפץ להיות מוחזק למהודר, וזה – למלומד ביותר. האחד אינו יכול לסבול את גאוות רעהו, השני – את עקשנוּתו. האחד אינו חושב את עבדיו כראויים לכעוס עליהם, השני הוא עריץ בביתו ומתון בחוץ. האחד חושד את רעהו בקנאה כשהוא מבקש ממנו דבר, השני רואה עצמו נעלב בעבור שאין מבקשים ממנו. לא כל האנשים סובלים מצד אחד את מחץ מכתם. צריך אתה איפוא לדעת את הצד החלש בקרבך, כדי להגן עליו.

יא

לא טוב גם לראות הכל ולשמוע הכל. יש דברי־נאצות, אשר טוב שיעברו בלי משים; מהם רבים שאינם נוגעים כלל באדם, כיון שלא נודעו לו. אינך חפץ להיות כעסן? אל תהי סקרני ביותר¹²³! מי שחוקר לשמוע כל מה שמדובר אודותיו, מי שמתאוה לדעת כל דברי לשון הרע שהגידו עליו בסתר – הוא גוזל בעצמו את מנוחתו. לפעמים רק הפירוש הוא הגורם שיעשה הדבר לנאצה. יש דברים שצריכים לדחות מלקבלם, יש שצריכים לשחוק עליהם ויש שצריכים לסלוח להם.

הרבה דרכים יש כדי לצמצם את הכעס. כמה פעמים אפשר להפוך הדברים לשחוק ולבדיחה. אמרו עליו על סוקרטס שסטרו אותו פעם אחת על ראשו, והוא לא אמר דבר זולתי: “בלתי נעים הוא, שאין אדם יודע, מתי צריך לצאת חבוש כובע לחוץ”. אין השאלה, איך נעשתה הנאצה, כי אם: איך נשאת אותה? ואין אני רואה שיקשה הדבר לשכך רוחו, אחרי שאני יודע כי אפילו עריצים, אשר גבהה רוחם מאד מתוך הצלחה ומתוך פריצות, יכלו לכבוש את נטיתם הפראית.

לכל הפחות על פיסיסטרטוס, העריץ האתוני, מספרים, כי אחד מהמסובים לשולחנו אחרי אשר שתה לשכרה חירף אותו על אכזריוּתו; לא חסרו שם אנשים נכונים לשלוח יד באדם זה וכל אחד מצדו הוסיף להצית חמת השליט כנגד מחרפו, אבל הוא הקשיב את הדברים במנוחה, ולמקנאים לו השיב: “אין אני מתרעם על זה יותר, מאשר לו היה אדם רץ בעינים מכוסות ודוחף אותי”.

יב

כמה פעמים אדם גורם בעצמו לקטטה על ידי שהוא חושד על דבר שוא או מפליג בערך דברים קלים. לפעמים הכעס בא אלינו, לפעמים אנחנו הולכים אליו. לעולם אין אנו רשאים למשוך אותו, וכשהוא מזדמן, חובתנו לדחות אותו. אין איש אומר לעצמו: “הדבר שאני כועס עליו, אני עשיתיו או יכול הייתי לעשותו”. אין שם לב להכוונה; רק את המעשה הוא רואה. אבל הרי צריכים לבחון אם מרצון נעשה הדבר או במקרה, אם באונס או בשגגה, אם השנאה גרמה לכך או אהבת הבצע, אם רצון העושה בעצמו הוא או נעשה כלי שמוּש לאחרים. יש עוונות שצריכים לערוך קצת לפי שנותיו של אדם, ויש שהם לפי מצבו בחיים, עד אשר לשאת ולסבול אותם לפעמים יחשב לחסד ולפעמים לבזיון. עלינו להתיצב במקום ההוא, אשר שם נמצא מי שאנחנו מתרעמים עליו¹²⁴. אבל הנה אנחנו כועסים מחסרון משפט צדק על עצמנו, ומה שהיינו רוצים לעשות מצדנו אין אנחנו יכולים לסבול מצד אחרים!

אין מתעכב במשפטו; ובכל זאת התרופה היותר נמרצה היא כנגד הכעס: להתעכב, כדי שיחלש הזעם הראשון ויתנדף או יקלש קצת הערפל המכסה את השכל. הרבה ממה שהעלה חמתך יאבד את חריפותו במשך שעה אחת, קל וחומר במשך יום תמים; הרבה מזה יכלה ויהיה לאפס. אם לא יועיל לך הזמן כלום בבקשך עזרתו, לכל הפחות תשפוט על פי השכל ולא מתוך כעס. רצונך להכיר טבעו של איזה דבר – מסרהו למשך הזמן! בשעה שהדברים חולפים אי אפשר להכירם היטב.

מעשה היה באפלטון שכעס על עבדו ולא הספיק לאצול לעצמו פנאי, כי אם פקד תיכף על העבד להסיר את מעילו ולהושיט את גבו למלקות, והוא חפץ להלקות אותו בידו. אך כאשר הרגיש בעצמו שהוא שרוי בכעס, עצר את זרועו פתאום כמו שהיתה נטויה בהרימו אותה למעלה, ויעמוד כמי שנכון להלקות בה. כששאל אותו אחרי כן ידידו, אשר עבר שם במקרה, מה הוא עושה? ענה: “חפצי לייסר אדם כועס!” כאיש נדהם נשאר החכם הזה במצבו הבזוי של איש נכון לכלות את חמתו; הוא לא זכר עוד את העבד, כי אדם אחר נמצא לו הראוי יותר למלקות. מטעם זה הניח מידו את השלטון בבני ביתו, וכשהתרחש עוד שרגז על עוון אחד, אמר: “לך נא, ספאוסיפוס יקירי, וייסר את העבד הזה – כי אני כועס עליו!” מן הטעם הזה עצמו, שאדם אחר מייסר, נמנע הוא מלעשות זאת. “אני כועס”, אמר; אפשר שאעשה יותר ממה שצריך; הייתי חפץ מאד לעשות זאת – אבל, אל יפול עבד זה ביד אדם, שאינו מושל ברוחו¹²⁵! מי יחפוץ עוד שתנתן לכועס רשות לנקמה, אם אפלטון בעצמו ויתר על שלטונו? אין שום רשות לך בהיותך כועס! למה? בעבור חפצך להיות רשאי לעשות הכל!

יג

הילחם בעצמך; אם לא תכבוש את הכעס, הוא יתחיל לכבוש אותך. אם הוא נשאר טמון ומוצא לא ניתן לו, נכסה על כל אות מציאותו וככל האפשר נחזיק אותו גנוז ונסתר. דבר זה יעמוס עלינו טרדה יתירה; כי שואף הוא לקפוץ לחוץ, להצית אש בעינים ולשנות מראה הפנים. אבל באותה שעה שנותנים לו רשות להתראות מחוץ לאדם, הוא כבר למעלה ממנו. בירכתי הלב צריך הוא להיות חבוש בטמון, כדי שיהיה נשוא ולא נושא¹²⁶. אף את כל אותותיו צריכים להפוך למה שמתנגד להם: מראה הפנים יהיה יותר נוח, הקול יותר נעים, הצעד יותר מתון; עם השתנות הצורה החיצונית לטובה, תשתנה לאט גם הפנימית.

אצל סוקרטס היה זה אות על כעסו, כשהנעים קצת קולו והתחיל לקמץ בדבריו; מזה היה ניכּר שהוא עוצר ברוחו. הקרובים אליו הרגישו בזה והוכיחו אותו, והתוכחה לא היתה מקניטה אותו על שהוא מסתיר את רגשותיו; הלא נעים היה לו, כי אמנם רבים הבינו את כעסו, אבל לא אחד נפגע בו. בודאי היו נפגעים על ידו, לולא נתן רשות לידידיו להוכיח אותו, כמו שלקח גם לעצמו הרשות הזאת כנגד ידידיו. על אחת כמה וכמה כי עלינו לעשות כן: עלינו לבקש את כל אחד מאוהבינו, שישתמש כנגדנו בחופש הדברים דוקא באותה שעה כשאין אנחנו נוטים לסבול אותם, ושלא יסכים להניח אותנוּ שרויים בכעס. כנגד מידה מגונה וקשה המוצאת חן בעינינו ואורבת לשלוט בנו, עלינו לבקש עזרה כל עוד אנחנו צופים בעין פקוחה ומושלים ברוחנו. אנשים אשר שתיית יין קשה להם, והם מפחדים שיתראו כהוללים ופרועים לשמצה בשעת שכרונם, מבקשים את קרוביהם להוציא אותם מתוך המסובים. מי שיודע בעצמו שלא יוכל לשלוט ברוחו בזמן חליו, פוקד שלא לשמוע בקולו כשידרוש דבר בשעת המחלה. טוב מאד לבקש מתחילה מעצורים למידות מגוּנות הידוּעות לנוּ בנפשנו, וקודם כל: לכבוש את רוחו באופן שגם המאורעות היותר קשים ופתאומיים לא יביאו בפגיעתם לידי כעס כלל, או – כשעוולה עצומה ומפתיעה גרמה לו – יוכל להלחץ למעמקי הנפש, שלא תהיה ההרגשה ניכרת לחוץ. איך יוכל דבר זה להעשות, יכירו על נקלה, כשאביא מתוך המון המעשים אחדים מהם למשל, אשר מהם ילמדו לקח כפול; מה רבה רעת הכעס כשהוא אוחז בכל גבורתו של אדם תקיף; ואיך הוא יכול לכבוש את עצמו, כשהוא נסוג אחור מפני מורא שהוא יותר עצום ממנו.

יד

את המלך קמביזס, אשר אהב יותר מדי את היין, הוכיח פראֶכסספס, אחד מחביביו, שלא ירבה כל כך בשתיה, כי לחרפה היא למלך, אשר עיני כל ואזני כל נטויות אליו, להיות שתוי שכור. על זה ענה השליט: “למען תדע, איך לא אחדל מלעצור ברוחי, הנני להראות לך כי גם אחרי שתיית יין תעשינה עיני וידי את חובתן”. אחרי כן הרבה עוד יותר לשתות, מתוך כלים יותר גדולים, וכאשר רווה מן היין והיה סבוא מאד, פקד על בנו של המוכיח אותו שיצא מחוץ לסף הבית ויתיצב הכן בהרימו את ידו השמאלית ממעל לראשו. אז דרך את קשתו ויור במישור אל לב העלם – באמרו כי אותו שם לו למטרה – ויצו אחרי כן לפלח את בשרו, למען הראות כי החץ נתחב בקרב לבו, ובשימו פניו אל האב שאל אותו, אם מסכים הוא כי ידו בטוחה היטב? – זה הודה לו, כי אפולון בעצמו לא היה יכול לשלוח חצו בבטחה יותר רבה¹²⁷. קללת אלהים תחול על אדם זה, שהיה עבד לפי תכונת רוחו עוד יותר מאשר היה על פי מצבו! הוא יכול היה להלל דבר, אשר אפילו להיות צופה בו בלבד היה קשה מנשוא! סיבה לדברי חנופה נמצאת לו במראה כבדו של בנו המפולח לשני חלקים ולבבו הרועד עוד מפצעי המות! חובתו היתה להתנגד למהלל הרוצח ולדרוש ממנו שיורה חצו שנית ושיואיל המלך להוכיח במופת יותר נאמן כי ידו בטוחה, בשימו את האב למטרה לקשתו. אוי לו למלך איש־הדמים הזה, אשר כדאי היה כי כל קרוביו יכוננו קשתם כנגדו! אבל אם ארור הוא לנו, בעבור אשר לרגל משתה תענוגיו מילא תאוותו ברציחות והריגות, הנה עוון יותר נורא הוא מהלל יריית אותו החץ, מן המעשה מצד עצמו. אבל אין זה לפי שעה מעניננו לבחון, איך היה צריך להתנהג האב בעמדו על גוית בנו המת וכעֵד רואה את רציחתו וצופה את סיבתה. מה שאנו עוסקים בו כאן, הוא היוֹצא ברור מהמעשה הזה, איך אפשר לכבוש את הכעס.

האומלל ההוּא לא קילל את המלך, לא אמר אף מלה אחת כדי לגלות את צרת נפשו, אף על פי שבודאי הרגיש גם את לבו דקור כמו לב בנו. אפשר לומר, כי טוב עשה להבליע את הדברים בגרונו; כי לו גם היה דבר יוצא מפיו מתוך כעס, הן לא היה שום מעשה יכול להעשות על ידו מתוך רחמי אב. נוכל לומר גם, כי בשעה זו התנהג יותר כחכם, משהתנהג בשעה שהוכיח את המלך על סבאו. לזה הן טוב היה לסבוא יין מלרוות דם, והכל היה יוצא בשלום לו נשארו ידיו עסוקות בכוסות המשתה. על ידי המעשה ההוא נוספה דוגמא אחת למספר האנשים אשר ביסוריהם המרובים הם מלמדים אותנו, מה רב לאוהבי המלכים מחיר עצה טובה שהם נותנים להם!

טו

אין ספק כי גם הרפּגוּס נתן עצה טובה כזאת למלכו ומלך הפרסים¹²⁸, אשר מפני קצפו עליה הציג לפניו בשר ילדיו לאכול ויאלצהו בשאלה: אם התבשיל נעים לחכו. לבסוף, כאשר ראה שהוא כבר שבע מן המזון הארור, ציוָה להביא את ראשי הילדים וישאל את האורח, מה דעתו על קבלת־הפנים שהכין לו? והאומלל הזה, לא אבדו מלים מלשונו ולא נאלם דומיה, כי אם ענה ואמר: “על שולחן המלך כל סעודה נעימה לחך!” – מה הועילה לו החנופה הזאת? שלא הוזמן לאכול עוד מאכלים כאלה שהשאירו למענו. אינני אומר, שלא היה צריך האב להוציא זעמו על אשר עולל לו המלך; אינני אומר, שלא היה צריך לבקש נקמה מתאימה למפלצת פראית כזאת; אבל בין כך ובין כך אני לומד מזה, כי גם הקצף הצומח מתוך שערוריה איומה יכו להסתר וכי יכולים לכוף אותו למלים שהם כנגד כוונתו. כבישת הצער היא נחוצה ביחוד לאנשים אשר חיים כאלה נפלו בגורלם והם קרואים לשולחנם של מלכים. כן אוכלים אצלם, כן שותים, כן עונים! מי שמתו מוטל לפניו נאלץ לשחוק! אם כה רב ערך החיים – זו היא שאלה אחרת. אין אנחנו אומרים תנחומים לאסירי עבדות בזויה זו, אין אנחנו מעוררים לקבל פקודי מושלים תליינים; כוונתנו רק להראות כי כנגד כל ההכנעה עוד דרך פתוחה לחירות. אם הנפש חולה ודוָה מעווֹנה¹²⁹, הרשות בידה לשים קץ לה ולצרותיה. מי שעלה בגורלו להיות בסביבת מלך המוֹרה חציו ללב אהובי נפשו, ומי שאדונו משביע את האבות בבשר בניהם – להם אני אומר: מה תאנחו, טפּשים, או תחכו שיבוא איזה צר לנקום נקמתכם באבדן מולדתכם, או שיחיש מרחוק מלך גבור לעזור לכם? בכל מקום שתביט סביבותיך, שם תוכל למצוא קץ ליסוריך! רואה אתה שם הר גבוה? משם נתיבה יורדת לחירות! רואה אתה שם את הים, הנהר, הבאר? שם במעמקים יושב החופש! רואה אתה את העץ הנמוך, היבש ושאינו עושה פרי? בו תלוי השחרוּר! רואה אתה את גרונך, את צוארך, את לבך? מקומות מקלט והצלה הם מן העבדות! ואם המוצאות האלה, שאני מראה לך, דורשים יגיעה יתירה וצריכים לגבורה נפשית רבה, ואתה שואל עוד: אי הדרך לחירות? – כל אחד מן הגידים שבגוף¹³⁰!

טז

אבל כל זמן שאין דבר נראה לנו קשה כל כך לסבול, עד שיגרש אותנו מן החיים, עלינו להרחיק מאתנו את הכעס בכל מקום שנהיה. מסוכן הוא לאנשים משועבדים לאחרים, כי כל התרעמוּת תגדיל את צרותיו, והפיקודים יהיו יותר קשים במידה שיתעקש כנגדם הסובל. כן החיה הניצודה מהדקת בעצמה את קשרי הפח במידה שהיא מתנועעת בתוכו. כן מכניסים העופות לכל מרחבי כנפיהם את הסם מן הרשת, על ידי שהם עמלים לזרות אותו. אין עול מצר כל כך, שלא יהיה נקל יותר לשכמי המושך בו מאשר למנסה לפרוק אותו. רווחה אחת היא ביסורים גדולים: לסבול ולהכנע בפני מה שאין לשנות!

ואם למשועבדים מועילה כבישת ההרגשות וביחוד עצירת רגש הקצף הפרוע – מועילה עוד יותר למושלים. הכל אובד, אם מתירים הם לעצמם בהצלחתם כל מה שלוחש להם הכעס, ואין שלטון מאריך ימים אם משתמשים בו לרעת הרבים. נוטה הוא לנפול בשעה שכל הנאנחים לבדד מתאחדים על ידי הפחד המשותף. ככה נרצחו מושלים רבים ביד יחידים או על ידי הקהל, כשיסורי הכלל גרמו לשפוך חמתו על היחיד. מצד אחר התרחש גם, שהשתמשו ברגש הכעס כאילו הוא מסימני המלכות. כן היה מעשה בדריוש, אשר אחרי קבלו מלכותן מיד המגוש¹³¹ נעשה לשליט במדינת פרס ובחלק גדול מארץ המזרח. כאשר יצא למלחמה על הסקיתים, השוכנים בסביבות המזרח, ביקש ממנו אואָבצוס¹³², אחד מזקני האצילים, שיניח לו משלשת בניו בן אחד לשעשועיו, ויקח לו רק את השנים לעבוד לפניו. המלך ענה, שיעשה יותר מהמבוקש ויפטור לו את כל השלשה: הרג אותם לעיני אביהם וישליכם לפניו. לאכזריות היתה נחשבה לו, לו לקח את כולם לצבא!

מה רבה לעומת זאת חנינת כּסרכּסס! כשביקש ממנו פיתיוס, אב לחמשה בנים, שיפטור אחד מהם מן הצבא, הרשה לו לבחור מהם מי שיחפוץ. אחרי כן ציוה לבתר את הנבחר לשני בתרים ולהניחם לעברי הדרך – זה היה קרבנו לכפר על הצבא! סופו של הצבא היה אמנם כראוי לו: מנוצח ומפוזר לכל עבר, צפה בכל המקומות את ענויי חוּרבנו ויתהלך לו בין פגרי החללים.

יז

כה היו פראים בכעסם מלכי העמים הנכרים, אשר כל הלימוּדים וחיבת המדע היו זרים להם. אבל בוא נא ואראך את איש חיקו של אריסטוטלס, את המלך אלכסנדר¹³³, אשר דקר בידו את חביבו וחברו מנוער קליטוס, בהיותו מסב עמו בסעודה, על אשר לא הרבה להחניף לו ולא אץ להתהפך מאיש מוקדוני חפשי לעבד פרסי¹³⁴! את ליסימכוס, שהיה גם כן ידיד קרוב לו, ציוה להשליך לפני ארי. אבל ליסימכוס זה אשר בדרך נס¹³⁵ ניצל משיני אריות, הכי היה שליט יותר חנון בימי מלכותו? את ידידו טלספורוס מארץ רהודוס עשה לבעל מום באפנים שונים, את אזניו ואת חטמו כרת, ויושב אותו בסוגר כמין עוף פלאי ובלתי מצוי, ושם כלכל זמן רב את האסיר, אשר בהיות פניו מקוצצות ונשחתות חדל להיות לו מראה אדם. על זה נוספו עוד הרעב והסחי וחלאת הגוף אשר הניחוהו מוּטל בטינוּפו. ברכיו וגם ידיו, אשר במושבו הצר נאלץ להשתמש בהן כמו ברגליו, נתמלאו חבורות, ובצדי גופו, אשר התחכך בהם, רבו פצעים, ובכל צורתו נעשה מכוער ואיום למראה. אחרי שנהפך על ידי ענויו זה למפלצת, חדלו גם לרחם עליו. אבל אם מי שסבל כל אלה חדל להיות דומה לאדם, מי שעשה לו אלה בודאי לא לאדם דמה.

יח

מי יתן ונשארה אכזריות כזאת רק למשל אצל עמי הנכר ולא נכנסה המידה הפראית של רציחות ורתחנות עם שאר חטאים מארצות זרות לתוך דרכי החיים של הרומאים! אבל על מרקוס מריוס, אשר העם הציב לו בכל מקום פסילים לתפארה ויכבד אותו בלבונה וביין, פקד לוציוס סולא שיקפחו את שוקיו, שינקרו את עיניו ויקצצו את ידיו, וכאילו חפץ להרוג אותו בכל פצע ופצע שהטיל בו, ציוה לחתוך לאט לאט את אברי גופו לחתיכות.

ומי היה הממלא את הפקודה הזאת? לא אחר זולתי קטילינא, אשר כבר בימים ההם היתה ידו בכל תועבה. הוא קרע את האומלל לגזרים אצל קברו של קטוּלוס – לעלבון עפרו של אדם זה שהיה נוח לבריות; שם שתת דמו של הנהרג, אשר אם גם לא יכול להיות למופת במידותיו, אבל קרוב היה לעם ברוחו וחביב אצלו ביותר גם הגון קצת לזה. כדאי היה מריוס לסבול כאלה, סולא לצוות אותם, קטילינא לעשותם – אבל למדינה לא היה כדאי, כי מצד אחד יבתקו אותה שונאיה בחרבותם ומצד אחר המתנקמים בהם!

אך למה לי לבדוק במעשים קדמונים? הנה זה לא כּבּיר פקד קיוס קיסר [קליגולא] להלקות את סכסטוס פפיניוס בן מי שהיה קונסול, ואת בּטיליאנוס בסוּס, מי שהיה פקיד גבוה ובן פרוקורטור, ועוד סנטורים ופרשים רומאים, ביום אחד בשוטים, ולענות אותם ביסורים קשים, לא כדי לפקוד על עוונם, כי אם לשעשוע רוחו. ועד כה לא יכול להתאפק ולדחות את תענוגו זה, אשר דרשה אכזריותו להעשות תיכף, שבעודו מתהלך באכסדרא שבגן אמו, בין העמודים וחוף הים, ציוה לכרות לאור המנורה אחדים מראשי המטרוניתות והסנטורים. למה אץ כל כך? איזו סכנה היתה צפוּיה במשך לילה אחד לו או למדינה? וכי מה היה חסר, לו חיכה עד אור היום, כדי שלא להרוג זקני עם רומא בהיותו לבוש סנדליו?

יט

נוגע הדבר לענין שלפנינו להזכיר, מה גדלה אכזריותו של עריץ זה, אף על פי שנראה כאילו אני מתרחק מן הענין ונוטה הצדה. אבל דוקא כאן תמצא פרשה מיוחדה של הכעס האכזרי היוצא מן הגדר הרגיל.

הוא הלקה את הסנטורים בשוטים, ובעצמו גרם שיכלו לומר: כך דרכו לעשות. הוא עינה אותם בכל מיני יסורים נוראים, בחבלים, בלבושי־ברזל, בסוסים קטנים של מתכת, באש צורבת – ובמבטי־לעגו. שמא יאמרו: מה בכך, אם קרע אדם זה לגזרים כעבדים נבזים במלקות ובאש יוקדת שלשה סנטורים, אחרי שהיתה מחשבתו לרצוח את כל זקני הסנאט, ומשאת נפשו היתה, שיהיה לכל עם רומא צואר אחד, למען יוכל לחבר את כל מעשי־עריצותו ביום אחד למכת־מות אחת? במה הדבר נורא כל כך, כי דן דין מות בלילה? אף כי רק מעשי שוד מתכסים בערפלי נשף, וענשי החוטאים רגילים להעשות באופן שיוָדעו בקהל ויועילו להשכיל להיטיב.

גם כאן אולי יאמרו לי: “למה אתה מתפלא כל כך? הלא כן דרכה של חיה רעה לעשות בכל יום. כן דרך חייה, כן היא שוקדת על טרפה, כן עבודתה בלילות”. אבל בודאי לא ימצא אחר, אשר יצווה על האנשים, היוצאים להענש בפקודתו, שיתחבו ספוגין לתוך פיהם כדי לסתום אותם ולא יהיה אפשר להם להוציא קול הברה. מי הוא שלא הניח להוליך למות את החופש להיו נאנח? העריץ פחד, שמא יגרום הכאב הקיצוני לפלוט איזו מלה חפשית ויצטרך לשמוע מה שאינו רצוי לו. הוא ידע, כי יש דברים אין מספר, אשר להגיד לו בפניו יעוז רק אדם נכון לאבדון. – אם לא נמצא לו ספוג מוכן, ציוה לקרוע את בגדי האומללים ולמלאות את פיהם בבלואי הסחבות. מי ישער תוקף אכזריות זו! הלא רשות צריכה להנתן, לנשום נשימה אחרונה; הלא מקום צריך להיות פנוי ליציאת הנפש, שלא תצטרך להדחק לחוץ דרך הפצע.

למותר הוא לספּר, כי גם את אבות ההרוגים מסר בלילה ההוא למות על ידי קנטוריונים אשר שלח לבתיהם; בודאי צריכים לבאר מעשה זה, כי ברחמיו הרבים חפץ להצילם מאבלם! אבל לא את אכזריות הקיסר קיוס, כי אם את הכעס כוונתי לתאר, אשר לא רק על אנשים יחידים התנפל ולא רק עמים שלמים כילה, כי אם גם ערים ונהרות ודברים שאינם מרגישים כלל בכאב היה מייסר בחימה.

כ

כן היה מעשה במלך פרסי, אשר כרת חטמיהם של כל בני עם אחד, ועל זה נקרא שם מקומם רהינוקולוּרא¹³⁶. התחשוב כי חס עליהם ולכן לא כרת את ראשיהם? הוא רק התענג באופן העונש אשר המציא.

כזה בודאי נכון היה להיות עונש אנשי ארץ כוש, אשר מפני אורך ימי חייהם נקראו בשם מַקרוביוטים. על אלה חרה אף קמביזס מאד, בעבור שלא קיבלו עליהם את השעבוד בידים כפותות מאחוריהם, והעיזו לענות כבני חורין לצירים אשר שלח אליהם, דברים אשר המלכים רואים אותם כדברי חוצפה. מבלי להכין צידה לדרך ומבלי לתור מתחילה את הדרכים, נהג אז המלך את כל המונו המוכשר למלחמה בארצות ציה ושממה, במקומות אשר כבר בתחילת המסע חסרו להם צרכי החיים הנחוּצים, כי לא הוציאה כל פרי ארץ מלחה זו ולא צמח בה דבר ולא עבר אדם שם מעולם. בתחילה השקיטו את רעבונם בעלי העץ הרכים ובקצות הענפים, אחרי כן בקליפה מן העץ אשר ריככו באש, ובל מה שגרם הלחץ להשתמש בו במקום מאכל. ואחרי אשר גם שיחים ועשב לא נמצאו להם בין החולות וגם מכל דבר חי היתה ריקה הארץ השוממה ההיא, התחילו להטיל גורל על כל עשירי מהם שיהיה למאכל – למזון יותר נורא מהרעב. ועוד הוסיף הכעס לנהוג הלאה את המלך, אף כי כבר אבד חלק מאנשי חילו, וחלק מהם היה למאכל, עד אשר לאחרונה פחד, שמא גם עליו יפול הגורל: אז נתן אות לחזור. בינתיים היו שמורים למענו עופות יקרים, וכלי מזון לסעודותיו הובילו על גמלים – בעת אשר צבא חילו הטיל גורלות, את מי למסור למות האיום, ואת מי להניח בחיים עוד יותר איומים.

כא

אם אדם זה כעס על עם, אשר לא ידע אותו, אשר לא עשה עוול כדי להענש, ואשר העונש גרם לו יסורים – הנה כּוֹרש כעס על נהר! כי כאשר יצא למלחמה כדי לכבוש את בבל – וזה עלה בידו על פי מקרים מוצלחים – ניסה לעבור במקום לא־עמוק את הנהר גינדס אשר פרץ על גדותיו. המעבר הוא בסכנה גם בימי הקיץ כשמימיו נמוכים. והנה נסחף אחד מן הסוסים הלבנים שהיו רגילים למשוך את הקרון של המלך, והדבר הרגיז מאד את המלך. אז נשבע, כי את הנהר ההוא אשר סחף את סוסו, יכניע כל כך, שתוכלנה גם נשים לדרוך בו ולעבור בתוכו. אחרי כן ציוה להביא שמה את כל כלי המלחמה ולעשות שם במלאכה עד החָלק שבולת המים למאה ושמונים תעלות כדי לשטוף בשלש מאוד וששים נחלים וישאר הנהר יבש בשטוף המים לעבריו השונים¹³⁷. סוף דבר היה, שאבד הזמן – אבדה גדולה ביחס למפעלים גדולים – ושקעה התלהבות אנשי הצבא, כי נחלשה בעבודה שאינה מועילה, וחלפה שעת הכושר להתנפל לפתע פתאום על האויבים – בעת אשר הוא נלחם את מלחמתו כהבטחתו בגלי הנהר.

שגעון כזה – או איך אכנה אותו? – תפס גם מושלים רומאים, קיוס קיסר החריב נוה־קיץ יפה בהרקוּלאנוּם, בעבור שהיתה בזמן קדום אמו כלואה שם במשמר. על ידי זה עשה את הבית ההוא לשם ולתהילה, כי כמו שלפנים כשעמד הבנין עברנו על פניו באניות, כן חוקרים עתה על דבר חורבנו.

כב

כמו שצריכים לשים לב למעשים, אשר ראוי להתרחק מהדומה להם, כן כדאי להסתכל להיפך במעשים של מתינות ונועם הצריכים להיות למופת, אף במקום שהיתה סיבה מצויה לכעוס ויכולת לקחת נקם.

הכי היה לאנטיגנוס דבר יותר נקל, מלדון למות שני עבדים מחיל הצבא, אשר בשכבם אצל אהל המלך עשו, מה שרגילים בני אדם לעשות בחיבה יתרה ולמרות הסכנה – להוציא משפטים של לעז על מלכם? אנטיגנוס שמע את הכל, יען כי רק וילון היה תלוי בין הדוברים ובין השומע שיחתם; הוא רק הרים אותו קצת ויאמר: לכו לכם מכאן, כדי שלא ישמע המלך!" – פעם אחת בלילה, כששמע אנשי צבא אחדים מקללים את המלך בכל מיני קללות בעבור שנהג אותם בדרך זו וישקיעם בטיט היון, התקרב לאלה אשר סבלו ביותר, ואחרי אשר חלץ אותם מבלי שידעו מי הוא העוזר להם, אמר להם: “עתה קללו עוד את אנטיגנוס, אשר באשמתו באו עליכם הצרות האלה, אבל ברכו גם את האיש אשר הוציא אתכם מתוך ביצה זו”.

הוא גם את קללות אויביו נשא בנחת, כמו שסבל אותם מפי בני עמו. מעשה היה שהניח יוונים אחדים במשמר בבית כלא קטן, והם בטחו במקום שישבו בו והטיחו דברים כנגד אויבם והרשו לעצמם להתלוצץ בצורה המכוערה של אנטיגנוס, לשחוק קצת על קומתו הנמוכה וקצת על חטמו המעוך. אז אמר להם: “שמח אני ומקוה טובות מזה, כשאני רואה במחנה אדם כמו סילנוס¹³⁸”. אחרי אשר הכניע ברעב את מחרפיו אלה, התנהג עם שבוייו באופן שהכניס את כל הראויים לצבא לתוך שורות חייליו, ואת השאר נתן להמכר בפומבי, ויאמר כי גם זאת הוא עושה רק לטובתם, כדי שיהיה להם אדון, בהיות להם לשון רעה כל כך.

כג

נגד אדם זה היה אלכסנדר¹³⁹, אשר דקר בחנית את המסובים אתו, ואשר משני ידידיו השליך – כאשר סיפרתי – את האחד לטרף לשיני חיות ואת השני טרף בעצמו; ורק זה שהושלך לפני הארי נשאר בחיים. מידה רעה זו לא היתה ירושת דורות קדומים וגם לא מאביו קיבל אותה. כי היה דרך ישר לפיליפוס, הרי זה הוא, שנשא בסבלנות גם דברי חרפות – מידה מועילה מאד להגן על כסא מלכות! פעם אחת באו אליו שלוחי אתונא ובתוכם דמוכרס, אשר בעבור עוז רוחו בשיחה מרובה היה מכונה פרהסיוס¹⁴⁰. פיליפוס הקשיב לדברי השלוחים ברוב חסד, אחרי כן שאל: “הגידו לי, מה אוכל לעשות אשר ינעם לאנשי אתונא?” קפץ דמוכרס והשיב: “לתלות את עצמך!” – כל העומדים התקצפו בשמעם מענה גס כזה, אבל פיליפוס ציוה שירגיעו את רוחם ויניחו את המנאץ¹⁴¹ ההוא לצאת בשלום ובלי עונש. “ואתם, שאר השלוחים, – הוסיף לדבר אליהם – הגידו לאנשי אתונא, כי גאוה יתירה היא להוציא מפיו דברים כאלה, מלשמוע אותם בלי עונש”.

גם על אבגוסטוס האלוהי¹⁴² סיפרו דברים ומעשים ראויים לזכרון, אשר מתוכם נקל להכיר, כי לא היה הקצף שליט עליו. טימַגנס, סופר דברי הימים¹⁴³, הגיד לפעמים דברים שלא לכבודו ולא לכבוד אשתו וכל ביתו של הקיסר, והדברים לא אבדו מתוך הקהל, כי כן דרך דברי עזות הנאמרים בהלצה¹⁴⁴ שהם חוזרים וסובבים ביותר מפה לפה. כמה פעמים התרה בו הקיסר, שיהיה זהיר יותר בלשונו, ובהוסיפו לפשוע אסר עליו לבוא לפניו. טימגנס בילה אחרי כן את שאר ימיו בקרבת אסיניוס פוליון¹⁴⁵. מה שנזף בו הקיסר, לא סגר כל דלת בפניו. את קורות הימים אשר כתב היה רגיל אחרי כן לקרוא בקהל ולשרוף אותם, ואת הספרים על מעשי הקיסר השליך באש¹⁴⁶. אף על פי שהיתה איבה בין הקיסר ובינו, לא פחד איש מפני ידידותו ולא נסו מפניו כמפני מוחרם מזעמו של המושל. אף על פי שהיתה נפילתו קשה, יכלו לקרבו ולהראות לו חיבה. והקיסר נשא וסבל הכל, כאמור, וגם על זה לא התרעם ברוחו, ששלח הלז ידו בספרים מגידים תהילתו ועלילותיו. הוא לא התאונן מעולם על מי שנעשה למכניס־אורח לאויבו; רק פעם אחת אמר לאסיניוס פוליון: “אתה מגדל חיה רעה!”¹⁴⁷ כאשר חפץ זה להתנצל, מיאן לשמוע ויאמר לו: “יהיה נא אתך, פוליון, להנאתך!” – “אם תצווה”, ענה פוליון, “אגרש אותו תיכף מביתי”. –“התחשוב, כי אני אעשה כזאת?” אמר הקיסר: “הן אני החזרתי לכם את ידידותכם”. כי פוליון היה לפנים כועס על טימגנס ולא היתה לו סיבה אחרת להתרצות עמו, רק במה שהסב הקיסר.

כד

לכן יאמר כל אדם כשמקניטים אותו: וכי אדיר אני מפיליפוס? הוא נשא קללות ולא העניש. וכי גדול כוחי בביתי יותר מכוח אבגיסטוס בממשלתו על כל הארצות? הן לו די היה במה שהתרחק מן המגדף אותו. מאיזה טעם צריך אני לכפר על תשובה מחוצפה קצת של עבדי, או על עקשנות הנראית מפניו או על לחש שפתיו שלא הגיע לאזני – במלקות ובכבלי ברזל? מי אני, שיהיה אסור להעליב בשום דבר את אזני? כמה אנשים סלחו לאויביהם ואני לא אסלח לאנשים שהם רק עצלים, מתרשלים, פטפטנים? על הנער תלמד זכות ילדותו, על האשה – מינה, על איש נכרי – נימוס החופש, על בן בית – ההרגל. אם הקניטך בפעם הראשונה – זכור כי זמן רב היה רצוי לך. ואם כמה פעמים אותך ואת אחרים הקניט – הן צריכים לשאת מה שנשאו כבר מלפנים. אם ידיד הוא: בודאי מה שעשה הוא לא כרצונו. ואם שונא הוא – הן עשה מה שהיה צריך לעשות. לחכם נַראה אות אֵמון; עם הכסיל אין כדאי לדקדק. לזכותו של כל אדם נשוה בנפשנו, כי גם היותר משכילים נכשלים לפעמים בעוון ואין איש מעיין כל כך במעשיו עד שלא תאבד לפעמים זהירותו; אין איש בוגר כל כך, שלא יוכל להתרחש מקרה דוחה אותו משאֵתו ומביאו לידי מעשה רתיחה; ואין איש צנוע כל כך וחושש לעלבון אחרים, שלא יכשל לפעמים בעוון זה דוקא בשעה שהוא מתרחק ממנו.

כה

כמו שהיא נחמה לאביוני אדם ביום צרתם, כי גם אָשרם של גדולי עולם מט ורופף, וכמו שירוַח קצת לנפש אדם בוכה בקרן זוית על בנו המת, אם הוא רואה כי גם מארמנות מלכים מוציאים מתים באֵבל גדול – כן ירוַח קצת לנפש אשר העליב אותה אדם או עטה עליה בושה, אם תתבונן, כי אין אדיר בארץ שלא יוכל לפגוע בו עלבון. – ואם גם היותר חכמים נכשלים בעוון, איך לא יקל משפטנו על משגה של כל אדם? – נזכור נא גם את ילדותנו בעצמנו, כמה פעמים לא היתה זהירה למלאות חובותיה, כמה פעמים חסרה לה הענוָה בדברים, ההסתפקות במשתה היין. – אם אדם כועס לפנינו, נתן לו זמן כדי שיכיר בעצמו מה שעשה; אולי ייסר את עצמו. סוף סוף יוכל גם להשאר חייב העונש; אין נחוץ שנדרוש תשלומין ממנו.

דבר זה ברור, כי הבּז לכל המקניטים אותו מוציא את עצמו מן ההמון וקונה לו מקום למעלה ממנו. ממידותיו של אדם גדל באמת הוא, שלא להרגיש בעלבון. כן צופה החיה האדירה במתינות על הכלבים הנובחים; כן נתקל הגל לחנם בסלע העצום. מי שאינו כועס, עומד הכן מבלי להתמוטט על ידי המעליבים; הכועס הוא המתמוטט. וזה האיש אשר תארתי, המרומם על כל דבר עלול לפגוע בו, הוא כאילו חובק בזרועותיו את האושר היותר נעלה. הוא לא רק לכל אדם, כי אם לשלשלת המקרים¹⁴⁸ בעצמה עונה ואומר: “תוכלי לעשות כחפצך; קטונת מהעיב את שמי רוחי. שכלי לא יתנך לעשות זאת, כי בידו הפקדתי את חיי. הכעס יוכל להזיק לי יותר מן העלבון; למה יותר? כי לעלבון יש גבול, ועל הכעס אין לשער, עד היכן יטריד את הנפש”.

כו

אתה אומר: “לא אוכל לסבול! קשה לנשוא את העוולָה”… שקר אתה דובר. מי זה לא יוכל נשוא עוולה, אם את הקצף הוא סובל? גם לזאת שים לבך, כי לפי דרכך אתה צריך לסבול את העוולה ואת הקצף גם יחד. ולמה אתה סובל דברי חימה של שכיב־מרע וזעקת משוגע וחוצפה של נערים? הלא בעבור שאתה מכיר, כי אינם יודעים מה שהם עושים. ומה הבדל, מאיזה טעם אבד איש את שכלו? חוסר דעת מגין כתריס שווה בכל מקום שהוא. – “אם כן, לפי דעתך, אניח את העוול בלי עונש?” – חשוב כי בחפצך לעשות כן – אבל כחפצך לא יהיה. כי העונש היותר גדול למעשה עוולה הוא: כי נעשתה, ואין סובל באופן יותר קשה ממי שנמסר ליסורים של החרטה.

סוף סוף צריכים לשים לב גם לטבע האדם, כדי שנשפוט במישרים על כל המקרים. אין זה מן היושר, להעמיס עוון כללי על שכמי היחיד. צבע עור הכושי אינו מצטיין ביחוד לעומת צבע כל שאר בני עמו, וכן לא לבזיון לאיש השער הצהוב¹⁴⁹, הכרוך בקשר, אצל הגרמנים. אין בכגון אלה דברים ראויים לבושה, כיון שהם מצויים בקרב כל העם ההוא. והרי על דברים אלה שהזכרתי מגין רק ההרגל במדינה אחת ובפינה אחת מן העולם: צא וחשוב, עד היכן צדקה יותר ההתנצלות על דברים שהם רגילים בקרב כל הגזע האנושי! הן כולנו אנחנו נמהרים ובלתי־זהירים, כולנו בלתי־נאמנים, נרגנים, רודפי כבוד – אבל למה אכסה במעטה מלים דקות על החַבּוּרה הכללית שבגופנו: אנשים רעים אנחנו כולנו! מה שיפסול אדם איפוא אצל אחרים, ימצא כל אחד ואחד בחיקו¹⁵⁰. למה תשתומם על חוורת פניו של זה, או על עצמותיו המשופות של אחר – אם בכלל הדבר בעיר? על כרחנו עלינו להיות נוחים יותר זה לזה; אנחנו רשעים החיים בקרב רשעים. רק דבר אחד יוכל להכניס שלום בנפשנו: שנשא פנים איש לרעהו. – “אדם זה כבר הזיק לי, ואני עוד לא עשיתי לו מאומה”. – אבל למי שיהיה בודאי כבר הריעות, או מתכונן אתה לעשות רעה. אין צורך להביא בחשבון רק שעה זו והיום הזה; על כל תכונת רוחך צריך אתה להביט. אם גם לא עשית עוד רעה, אבל יכול אתה לעשותה.

כז

כמה משובחת היא המידה, לתקן מעשה־האוון מלהתנקם בעבורו. הנקמה דורשת זמן רב ומתכוננת לקלקלות רבות בעודה מצטערת על האחת. כעסנו נמשך תמיד יותר מצערנו. וכי לא טוב לבקש דרך אחרת, תחת לגמול בעוון על עוונות? הכי יחשוב איש עצמו למתנהג כשורה, אם יבעוט בפרד בועט, או יחזיר נשיכה לכלב נושך? תאמר, כי אלה אינם יודעים שהם חוטאים. אבל ראשית: מה עלובה מידת היושר באדם, אם לפי דעתו, כדי לקבל סליחה, גריעות היא להיות אדם. והשנית: אם לשאר היצורים מגן הוא בפני כעסך, שהם חסרי בינה, הנח עמהם בשורה אחת את כל מי שבינתו חסרה. מה בכך, אם לענין אחר הוא שונה מן הבהמות, אם בדבר אחד הוא דומה להן, במה שמרחיק מהן עונש החטא – בערפל המעטה את רוחו?

הוא עשה עוול! הכי בפעם הראשונה? או בפעם האחרונה? אל תאמין לו, גם אם יאמר שלא יחזור ויעשה. הוא בעצמו יוסיף לחטוא, וגם אחר כנגדו, וכן כל חיינו יעברו בחטאים. בחסד צריכים לתקן קלקלת חסרון חסד. מה שרגילים לומר לאבלים, והוא פועל עליהם, יכולים לומר גם לכועסים: הלא סוף סוף תחדל ולא לנצח תצטער. ואם יבוא זמן שתחדל – הלא טוב יותר לעזוב חימה משתעזוב היא אותך. או אפשר שתעמוד לעולם במחשבתך? ראה נא, איך עתידים חייך להיות רצוצים על ידי זה, מה תוחלתם אם תהיה כל הימים מתגעש מחרון! – כנגד זה, אם תעצור ברוחך ולא תחדש בעצמך את זכרון סיבות חמתך – מעצמה תחדל לאט וכל יום ימעיט את כוחה. הכי לא נאה יותר שתגבר אתה עליה משתהי הולכת וכלה מאליה?

כח

אתה כועס על אדם זה או על אחר; על משועבדים או על בני חורין; על הוריך או על ילדיך; על אנשים ידועים או על שאינם ידועים. סיבות ישנן די והותר בכל מקום, אם אין נפש תאֵבה־לשלום דוחה אותן. חרון אפך יטלטל אותך מצד זה לצד זה ומשם למקום אחר, ודברים חדשים לבקרים יקניטו אותך וימשיכו את חמתך. ומתי תרחש אהבה בלבך, אדם אומלל? איך אתה מאבד את הזמן היקר בדבר רע! וכי לא יפה הרבה מזה היית עושה, לרכוש לך ידידים, לשכך חמת השונאים, לעסוק בצרכי המדינה, לעמול לטובת ביתך – מאשר לכונן מחשבותיך למטרה, איך תעשה רעה לאדם אחד ואיך תזיק לו בכבודו, בממונו או בגוּפו, דבר שלא יצלח לך בלי מריבה וסכנה, אפילו אם אתה מתחרה במי שקטן ממך, אפילו אם יהיה אסור לפניך בכבלים ותהיה חפשי לייסר אותו כרצונך – לפעמים הביא עמלו הרב את המייסר לידי ריסוּק אברים או פקעו גידיו בשעה שהקהה שיניו של חברו. רבים נעשו בעלי מומין מתוך כעסם, רבים הרסו מצב בריאותם, גם אם הכריחו את הנענש לסבול מה שהטילו עליו. זכור גם, כי אין בעולם דבר כה חלש בטבעו, שיאבד בלי שום סכנה למאבד אותו. היותר חלשים מתהפכים ליותר חזקים – אם על ידי הכאב או על ידי המקרה.

ומה גם, אם רוב הדברים המכעיסים אותנו אינם עושים לנו באמת רעה כל כך, והם רק פוגעים קצת בכבודנו. הלא צריכים גם להבדיל היטב בין המתקומם לכתחילה כנגד רצוננו ובין מי שהוא רק חולק עליו¹⁵¹; בין מי שגוזל דבר או רק חדל מלָתת אותו. אבל רגילים אנחנו לשפוט בשוה את העושק ואת המונע טובה, את המכזיב תוחלתנו ואת מי שהוא רק מַדחה אותנו, את מי שפועל כנגדנו או רק לטובת עצמו, מאהבתו לאחרים או משנאתו אלינו. והרי יש ביניהם גם אנשים, אשר לא רק טעמים מספיקים מצויים להם, כי אם גם טעמים של יושר, כדי להתיצב כנגדנו. יש מי שמתכוון בזה להגן על זכות אביו או אחיו או מולדתו או ידידו – ואנחנו איננו סולחים למעשים, אף על פי שבאמת היינו מגנים את האנשים אם לא היו עושים אותם! כמעט דבר שלא יאמן הוא, כי לפעמים המעשה מצד עצמו יפה בעינינו ובכל זאת העושה נדון לכף חובה! – יכול אני להבטיח, כי אדם גדול ואיש־צדק יכבד דוקא את היותר אמיץ בשונאיו ואת מי שמתראה כקשה־עורף ביותר בהגינו על חופש ארץ מולדתו, ואנשים כאלה יבקש לו כאזרחים וכאנשי צבא במדינתו.

כט

לחרפה היא, כששונאים אדם הראוי לתהילה. האם לא גדולה עוד יותר החרפה, כששונאים אדם על דבר, אשר בעבורו הוא ראוי לרחמים? אם למשל שבוי בבית־אסורים, אשר לפתע פתאום נדחק למצב עבדות, עודנו מחזיק בשארית חירוּתו ואינו מתרצה לעבוד עבודות קשות ונבזות; אם אדם שהרגיל בעצלות מתוך שִפלות ידים לא יוכל להתחרות עוד בסוס ורכב של אדונו; אם מי שהוא עייף מאשמורות רבות בלי שינה נתקף מתרדמה בעל כרחו; אם עבד שהיה רגיל בעיר בשירות נוחה של פיגוּר – כשהוא נעתק לכפר הוא מסרב בעבודה קשה ומפרכת. להבחין אתה צריך, אם הנדון אינו יכול או אינו רוצה; רבים יצאו זכאים, אם נשפוט בתחילה בצדק קודם שנכעוס עליהם. אבל הולכים אנחנו בעקבות הרושם הראשון, וכשאנו רואים אחרי כן כי לשוא התרגשנו, איננו חדלים מעשות זאת כדי שלא יכירו כי ההתחלה היתה בלי סיבה. והעוול עוד יותר גדול על ידי זה, כי דוקא חסרון היושר בכעסנו עושה אותנו לקשי־עורף. אנחנו מחזיקים בו ומגדילים אותו, כאילו הוא אות ומופת על צדקת הכעס אם הוּא עז ביותר.

ל

הכי לא טוב יותר להתבונן בראשית הדברים, מה קלילים הם ורחוקים מהביא נזק? מה שתמצא לפעמים אצל הבהמות, תחזה גם בקרב בני אדם: הם מתרגשים על ידי דברים של שטות ואשר אין בהם ממש. השור מתמלא חימה מפני צבע אדמדם, הצפעוני מפני הצל, הדוּבים והאריות מתרגזים כשמניפים סודר¹⁵². כל מי שהוא פרא וזועם מטבעו, נרתע על כל הבל. כן הוא גם רוחם של אנשים נרגזים וסכלים. כשהם רק חושדים דבר, הם כבר נפגעים בו, עד אשר לפעמים אפילו כשעושים עמהם חסד במידה קצובה הם רואים הדבר כפגם בכבודם ומוצאים בזה על נקלה חומר לעברתם הקשה. הלא כך אנחנו כועסים על החביבים לנו ביותר, מפני שנתנו לנו פחות ממה שחכינו מצדם וממה שנהנו מהם אחרים. ובכל זאת הן לשתי התלונות יש תרופה: אם לאחרים נתנו הנאה יתירה – נשמח נא בשלנו ואל נשווה ונדמה. לעולם לא יהיה אדם מאוּשר, אם יהיה נכווה מיתרון אשרו של חברו¹⁵³. – ואם יש לי פחות ממה שקויתי: שמא קויתי ליותר ממה שמגיע לי? – מן הצד הזה יש לפחוד ביותר, משם מוצא הכעס הגורם לרעות איומות ונוגע במה שנעלה ונשגב לנו. ביוליוס קיסר המרומם לאלוהות¹⁵⁴ לא פגעו כל כך אויבים, כי אם אוהבים אשר לא מילא את תקוותיהם הנפרזות. אמנם הוא מצדו חפץ למלאותן, כי מעולם לא השתמש איש בנצחון ברוח יותר נדיבה ולא ביקש ממנו¹⁵⁵ כל הנאה לעצמו זולתי הזכות והיכולת לחַלק מנות לאחרים. אך איך היה אפשר למלאות בקשות כה נפתלות, אם הכל השתוקקו להשיג, מה שהיה אפשר רק לאדם אחד לקבל? רק בעבור זה ראה פתאום את כסאו מוקף מחבריו־במלחמה וחרבות שלופות בידיהם, ובתוכם גם טוליוס צימבר, אשר מעט קודם לזה היה מבני־מפלגתו היותר נלהבים, ועוד אחרים אשר רק חרי מות פומפיוס עברו למפלגתו של זה. סיבות כאלה גרמו כמה פעמים כי כלי־זינם של מלכים נהפכו להלחם נגדם, והביאו את היותר נאמנים לבקש את מות אדוניהם אשר נשבעו להם להקריב נפשם בעבורם ולמות קודם להם.

לא

מי שנושא עיניו מה שיש לאחרים, אינו מוצא נחת במה שיש לו. לכן זועפים אנחנו על אלהים בעבור שאין אנחנו עולים על אחרים, ושוכחים כמה אנשים יותר נמוכים נשארו מאחורינו; ובעוד שאנחנו מקנאים במעטים, איננו משגיחים ברבים אשר קנאתם ערוכה כנגדנו. זחיחות הדעת כה גברה באדם, עד שגם מי שיש לו הרבה רואה עצמו כנעלב, בעבור שחושב הוא כי היכולת לו לקבל יותר. מינוּ אותי לפראֶטור; אבל לי היתה תקוה להיות לקונסול. – נתנו לי שנים עשר השבטים¹⁵⁶, אל לא עשו אותי לקונסול קבוע. – זכיתי שיהיו מונים את השנים מממשלתי – אבל לא הגעתי לכהונה! – נבחרתי לחבר הועד – אבל למה רק לועד אחד? – הרימו אותי למשרה עליונה; אבל לא הגדילו את נחלתי. – נתנו לי, מה שנאלצו לתת למי שיהיה; משלהם¹⁵⁷ לא הוסיפו כלום! – הכי לא נכון יותר לתת תודה על מה שכבר קיבלתי, לחכות לשאר, ולשמוח על זה שלא מלאה עוד הסאה. גם זה מן התענוגים, כי נותר לך מה לקוות¹⁵⁸. אם ניצחת את הכל, הוה שמח להיות היותר חביב ללב חברך; אם רבים ניצחוּך, חשוב שאתה קודם לרבים אשר לא הגיעו עוד למעלתך. מבקש אתה לדעת, מה חסרונך היותר גדול? זהו, שאתה עושה חשבונות לא נכונים. אתה מגדיל ערך מה שנתת, ומקטין מה שקיבלת.

לב

שונים הם הדברים הצריכים לעצור אותנו מן הכעס: לפעמים מורא, לפעמים כבוד, לפעמים בוז. הנה למשל כבר מעשה רב הוא בלי ספק, כשאנחנו מייסרים עבד גרוע בעבודת פרך. למה לנו למהר עוד לדונו במלקות, לקפח תיכף את שוקיו? אין אנחנו אובדים ממשלתנו עליו, אם נחכה בזה. התאפק עד שיבוא הזמן, שנוכל להוציא פקודה בשם עצמנו, כי לפי שעה אנחנו מדברים רק בשם הכעס. אם יעבור, אז נשכיל לקצוב את העונש, כי בכגון זה אנחנו טועים ביותר: אנחנו תופסים בברזל, גוזרים עונש מיתה או כבלים ומאסר או רעב, במקום אשר מכות קלות הן תוכחה מספיקה.

תאמר: איך תדרוש מאתנו, שנראה כל מה שמעליב אותנו כדבר שפל ונמוך ומעשה ילדות? – אמנם אין אני מוצא דרך יותר ישרה לאדם, מלהזדיין בנפש כבירה ולראות כל אותם הדברים, אשר בעבורם אנחנו מדיינים, רצים ומבלים כוחותינו, מה נבזים ושפלים הם וכי לא כדאי לבעל שכל רם ונעלה שישים לב אליהם.

לג

הזעקה היותר רבה היא בשביל הכסף, הוא המעסיק ביותר את בתי הדינים, מביא קטטה בין אבות ובנים, מטיל ארס ונותן חרב בידי הרוצחים ואנשי הלגיונות. מגואל הוא בדם; בשבילו אנשים ונשים מעבירים לילותיהם בריב ומצה, המוני אדם נדחקים בשערי המשפט, המלכים נעשים אכזרים וחמסנים והורסים מדינות אשר נבנו בעמל כמה דורות, כדי לחפש זהב וכסף באפר הערים השרופות.

לא תשבענה העינים מלהביט באמתחות הכסף המונחות בזוית. בעבורן הם צועקים כל כך עד שעיניהם יוצאות מחוריהן, הבסיליקאות ואולמי המשפט הומים מן השאון, שופטים באים ממחוזות רחוקים לדון בדבר – רדיפת־הממון של מי היא היותר צודקת?

ומה אם הענין אינו אפילו של אמתחת כסף, כי אם של מלוא־כף פרוטות נחושת, או של דינר אחד אשר העדיף העבד בחשבונו, ובעבור זה פוקעת בטנו של אדם זקן ההולך למות בלא יורשים! ומה אם מלווה־ברבית ידוע־חולי, שאינו יכול אף להתיצב לפני הדיינים ברגליו וידיו הצומקות, צועק על חלק אחד מני אלף מן הנשך שהוא דורש, ובעוד שתוקפת אותו מחלתו הוא משתדל בערכאות להשיג את פרוטותיו? – אם תמשוך לי ממעמקי ההרים, שמרבים לחפור בהם, כל הממון אשר תשיג, ואם תניח לפני כל אותם האוצרות – אשר הקמצנים חוזרים וטומנים אותם באדמה, שמשם הוציאו אותם לרעתם – לא הייתי חושב את כל התל הזה כדאי שיעקם עליו אדם ישר את מצחו. איך ראוי לשחוק על כל אותם הדברים, הגורמים לנו שפיכת דמעות!

לד

עתה בוא וראה שאר הדברים, את המאכל והמשתה וכל ההשתדלות הרבה בעבורם, את הקישוטים, הפטפוטים והחרפות, תנועות הגוף שלא בדרך כבוד, חשדים, בהמה שאינה נשמעת או עבדים עצלים, פירושים־לכף־חובה על דברי אחרים, – כל מה שגורם לנו לראות את שפת בני אדם כאחד מן הפגעים הרעים אשר נתן לנו הטבע: האמינה לי, כי דברים קלים הם, אשר בעבורם אנחנו בוערים בקנאה קשה, כדרך הילדים המסתבכים בתגרות וקטטות. אין שום דבר מכל אלה שאנחנו עוסקים בהם בכובד ראש, ראוי לזה באמת. אין בהם דבר גדול. מקור הכעס והחרון, אני אומר, הוא שאתם חושבים דברים קלים לגדולים. פלוני חפץ לגזול ממני ירושתי; אדם אחר הכזיב תוחלתי הממושכה על ידי האשמות אשר הטיל כנגדי; עוד אחר חשק בפילגשי. מה שהיה צריך להיות לקשר של אהבה, נעשה סיבה למדנים ואיבה: השאיפה לדבר אחד! משעול צר מעורר ריב בין העוברים¹⁵⁹; בדרך רחבת ידים ופתוחה לרווחה גם ההמונים אינם נתקלים זה בזה. מה שאתם שואפים אליו גורם לריב וקטטה עם שאר התאבים לו, מפני שהוא קטן כל כך ואינו יכול לבוא לידי אדם אחד מבלי שיעקר מרשות האחר.

לה

אתה מתרעם על אשר עבדך, או עבד משוחרר, או אשתך, או אחד מהתלויים בך, משיבים על דבריך. ואחרי כן אתה מתאונן על אשר אפסה החירות בקרב המדינה – אותה החירות שאינך סובל בביתך! בפעם אחרת, כשאחד שותק על שאלתך, אתה מוצא בזה קשיות עורף. – ידבר או ישתוק או ישחק – אתה תתמרמר: “בפני בעל הבית! ועוד בפני ראש המשפחה!” – למה אתה צועק וזועם? למה אתה תופס את הרצועה באמצע הסעודה בעבור שהעבדים מפטפטים, אבל במקום אשר ההמון מתכנס לאספה אין שתיקה מוחלטת מצויה? הכי ניתנו לך האזנים רק למען תשמע מנגינות נעימות וקול זמרה ערוכה במתיקות? הלא גם להקשיב לקול שחוק ובכי, לדברי חנופה וריבות, לדברים קשים ומעציבים, לקול בני אדם, לגעית בהמות ונביחת כלבים הן עשויות. למה אתה מזדעזע, אדם אומלל, מפני קול עבד, מצלצול חתיכת מתכת או מדפיקה בדלת – הן אפילו אם איסטניס אתה, הנך צריך לשמוע גם את הרעמים.

מה שאמרתי לענין האזנים, הוא הדין לעינים שהן נפגעות וסובלות על נקלה עלבון כשאינן מחונכות כהוגן. הן נתקלות ברבב ובקצת לכלוכית, וכשאין כלי־הכסף נוצצים כל כך או כלי־הבדיל אינם ממורטים. העינים הללו שאינן סובלות מראה רצפּת־שש בלתי מזהירה בצבעים שונים ומשופשפה בעמל שאינו פוסק, ושאינן יכולות לראות שולחן בלתי מפואר בגווני העץ, והמשתוקקות להשתעשע בבית רק במחזה זהב וכל כלי חמדה – הנה בחוץ הן רואות במנוחה שלמה את הסימטות העקוּבּות והמטונפות, וסובלות מחזה רוב הולכי הדרכים בבזיונם, וקירות הבתים המקולקלים, הבקועים והעקומים. ומפני מה משפטם שונה, ובחוץ אין מעליב אותם מה שמרגיז אותם בבית? הלא רק בעבור כי מחשבותיהם שם יותר נוחות ומתוּנות ובבית הן יותר זועפות ורגזניות.

לו

את כל החושים אפשר להרגיל לגבורה, כי מן הטבע הם עשויים להתחנך, אם רק רוח האדם חדל מלהשחית אותם; לכן צריכים לדרוש ממנו על זה יום יום דין וחשבון. סכסטיוס היה רגיל לעשות כן, אשר בסוף כל יום, כששכב לנוח על מיטתו, דרכו היה לשאול את עצמו: איזה מחלאי נפשך ריפאת היום? באיזו מידה מגונה נלחמת? כיצד תיקנת מעשיך? – הכעס יחלש ויתרופף אם יֶדע שיעמוד בכל יום לתת דין לפני שופטו. היש לך דבר יותר יפה מן ההרגל הזה, לחקור במעשה יום יום? ומה נעימה השינה אחרי חקירה ודרישה כזאת, מה שלוה ועמוקה ומנוקה היא, אחרי שנתנה הנפש שבח או תוכחה לעצמה כמו עֵד ודיין נסתר לדרכה ופעולותיה!

אני משתמש ביכולת זו ונעשה בכל יום שופט לנפשי. כשכבר הסירו את המנורה מנגד עיני, ואשתי היודעת כבר את מנהגי חדלה מדבּר, אני בודק בטובו של היום כולו ושוקל את מעשי ואת דברי בו. אינני מסתיר דבר מעצמי ואינני דולג על שום דבר. למה אירא מפני אחת משגגותי, אם יכול אני לומר לנפשי: הוה זהיר שלא תוסיף לעשות כן; בפעם הזאת אני סולח לך! בשעת הויכוּח ההוא דיברת קצת כאיש נרגן; אל תוסיף להוָעֵד עם אנשים נבערים; מי שלא למד מעולם, הוא גם לא יחפוץ ללמוד עוד. את פלוני הוכחת בדברים יותר קשים משהיית צריך! באופן זה לא תיקנת אותו ורק העלבתו. לעתיד עליך להשגיח לא רק שיהיה דבר־אמת מה שאתה אומר, כי אם גם שיוכל השומע לקבל את האמת ההיא. אדם טוב אוהב את התוכחות¹⁶⁰, ובמידה שטבע האדם גרוע, כן יקשה לו לסבול את המתקן אותו.

לז

שמא אֵירע כי בשעת סעודה פגעו בכבודך מהתלות של מסוּבים או דברים אשר הטיחו כנגדך: זכור כי עליך להתרחק מחברת אנשים פחותים. החוצפה מתרבה ביותר במשתה היין, אם לבני אדם הללו כבר בהיותם בלתי שתויים חסרה הבושה. שמא ראית את ידידך כועס על שומר הפתח בבית עורך דין או בבית אחד העשירים על אשר לא נתן לו להכנס, ומלאת בעצמך חימה על העבד השפל הזה. אולם, הכדאי לכעוס על כלב קשור בשלשלת? גם מי שמרבה לנבוח, מתפייס כשזורקים לו מה לבלוע. סור משם ומַלא שחוק פיך! על נקלה יתגאה בן־אדם זה, בעבור שהוא שומר הסף במקום שרבים נדחקים בעניני ריבות; על נקלה יראה עצמו האדון ההוא, השוכן בתוך הבית, מאושר ומרומם, ויחשוב זאת לסימן לאשרו וגדולתו, כי קשה להכנס בשערי ביתו. הוא אינו משים אל לבו, מה גרוע הוא לשכון אחורי שער בית אסוּרים.

חשוב בלבך, כי כמה דברים צריך אתה לסבול. מי הוא זה שיתפלא על שהוא סובל קור בחורף או מחלת הים באניה או על שהוא נדחף בחוץ? יש אומץ בנפש לעומת כל דבר שהתעתדה לקראתו. – אם לא הושיבוך במקום הראוי לפי כבודך, אתה מתחיל להתרעם על בעל המשתה, על המזמין אותך וגם על מי שהקדימו אותו עליך. סכל! מה בכך באיזה חלק מהמיטה אתה מסב? הכי הכר יכול להגדיל כבודך או להפחית ערכך¹⁶¹ – או נתת עיניך באדם אשר דיבר רעה על כשרונותיך. התוּכל לחשוב, כי הדין נותן כן? הן לפי זה צריך המשורר אֶניוס¹⁶² לשנוא אותך, אם אינו נעים לך, והורטנזיוס יהיה לך לצורר, וציצרו ישמור לך איבה, בעבור שאתה שוחק על חרוזיו. הן אם אתה מבקש משרה, עליך לקבל במתינוּת את הסכּמות הבוחרים בך.

לח

אם גרם לך אדם בזיון – הכי גדול הוא ממה שאירע לפילוסוף הסטואי דיוגנס¹⁶³? – היה מעשה כי בשעה שדרש זה על הכעס עמד איש צעיר חצוף וירק בפניו. כחכם־לב קיבל את הדבר בנחת ויאמר: “אמנם אין אני כועס, אבל ספק אצלי, אם אין מן הצורך לכעוס על זה”. – הרבה יפה מזה עשה קאטו שלנו. פעם אחת, כשהיה דן בדבר משפט, עמד לנטוּלוּס, אדם אשר גם מדורות קדומים לא נודע כמוהו טרחן וגס רוח, ויירק במצחו רוק שמן ואגור ברוב כוח מפיו. אבל זה הנגיב רק את פניו ויאמר: “אני נכון להעיד בפני כל אדם, לנטולוס, כי שקר דוברים כל האומרים שאין לך פה!”¹⁶⁴

לט

הנה עלה בידינו, נובאטוס, לשכּך את נפשנו, כדי שלא תתרגש מכעס או שתתגבר עליו. אבל צריכים אנו לחשוב גם איך להקל חמת אחרים. לא רק בריאות לנפשנו אנחנו מבקשים, כי אם גם להביא מרפא.

בראשית התחוללות הכעס אין אנחנו מרהיבים להתיש כוחו, כי חרש הוא ואינו שומע לדברי שכל. ניתן לו פנאי. במשך ההפסקות תוכלנה סגוּלות להביא תועלת. כל זמן שהעינים צבות לא נוכל למשש בהן, כדי שלא נעורר אותן עוד יותר המדוה הקפוא שבהן; כן גם לענין שאר התנועות המשונות בשעה שהן מתגלות. בתחילת כל מחלה – המנוחה קצת רפוּאה. – אם תאמר: “מה תועלת יש בסגולתך אם היא משכּכת רק את הכעס החדל מעצמו?” – ראשית היא מועילה, שימהר לחדול; שנית היא מגינה, שלא ישוב. וגם את ההתפרצות אשר לא נרהב להחליש נוכל להכזיב: מרחיקים אנחנו את הכלים שמשתמשים בהם לנקמה; מתראים כמשתתפים בכעס, כעוזרים ומסכימים לרגשי העצב למען תגדל השפעתנו להביא עצה. קושרים מתינות במתינות¹⁶⁵, וכמבקשים עונש יותר גדול, עושים שהעונש המכוּון ידחה לפי שעה. בכל האמצעים פועלים על הרתיחה שתשתקע. ואם קשה היא ביותר, נתפוס את מי שאינו נוח לרצות ברגש הכבוד או המורא. אם אינה קשה כל כך, נתחיל בדברי שיחה ונספר ענינים נעימים או מפליאים, למען הטות אותו על ידי תאבות־דעת לצד אחר. אמרו עליו על רופא אחד שהיה צריך להביא ארוכה לבת־מלך ולא יכול לעשות זאת בלי חיתוך בברזל. מה עשה? אחרי אשר חימם קצת את השד הצבה, תחב בה את הסכין שהיה מכוסה בספוג. לו הקריב אותו בגלוּי, היתה העלמה מתקוממת כנגד החיתוּך לרפואה, אבל כיון שנעשה הדבר מבלי שחיכתה לזה, סבלה את הכאב. לפעמים אי אפשר לאדם להרפא בלתי אם כשהוא מרומה.

מ

לאחד תאמר: הזהר שלא יהיה קצפך לשחוק לאויביך! – לאחר תאמר: הזהר שלא יפחות בלב רבים רגש־הכבוד שרוחשים לאומץ רוחך ולגבורתך. אמור: “בחיי ראשי, אני מתרעם מאד וכמעט שלא אוכל נשוא את עצבי; אבל צריכים לחכות, בודאי ימצא את ענשו. שמור הדבר בלבך; כשיזדמן, תשלום לו גמולו במתינות”. אבל לייסר את הכועס ולהתנגד לו אי אפשר מבלי להגדיל את חמתו. באפנים שונים תוכל להשפּיע עליו ובדברים נעימים – אם לא שאתה אדם גדול ותוכל להכחיד חימה כדרך שעשה זאת אבגוסטוס האלוהי. אצל וודיוס פוליון היה מסב בסעודה, ואחד מן העבדים שבר כלי של בדולח. פקד וודיוס שיסחבו אותו למיתה ויהרגוהו באופן בלתי רגיל: נצטווּ להשליך אותו למאכל לדגים הגדולים אשר שטו שם באגם המים. היה אפשר לחשוב, שיצאה פקודה זו מתוך גאוה, אבל באמת היתה רק מתוך אכזריות. נמלט הנער ויתנפל לרגלי הקיסר ולא התחנן לשום דבר רק שימיתוהו באופן אחר ולא יתנוהו למאכל לדגים. הקיסר התרגש על ידי האכזריות המפליאה הזאת ויתן צו, שלא יגעו בעבד, אבל ישברו בפניו את כל כלי הבדולח וישליכום לאגם. כן חשב הקיסר לנחוץ לייסר את ידידו; הוא היטיב להשתמש בכוח שהיה בידו. אתה יושב בסעודה ומפקד שידונו אנשים במיתה משונה. ברציחה בלתי רגילה? בעבור אשר כוסך נשברה, יקרעו בני־מעים מבטן אדם? כה נכבד אתה בעיניך, עד אשר לעיני הקיסר אתה דן אדם להריגה?

מא

אם יש למי שיהיה הכוח לזה, שייסר את הכעס מגבוה – יעשה כן בלי לחוס, אבל רק כשזה מתגלה באופן שסיפרתי, בפראות, באכזריות שואפת לדם – כעס שאין לו תקנה, אם לא בכוח מרומם ונעלה עליו¹⁶⁶. –

עלינו להביא שלוה לנפש. זאת נשיג על ידי מחשבה מתמידה בתורת־מוסר מועילה, על ידי התנהגות ישרה והדרכת הרוח להשתוקק רק למה שהוא ראוי לתפארת. דיוֹ לאדם בהכרתו הפנימית לעצמו, אין אנו רשאים לפעול בשביל תהילה מאת אחרים. תצא לנו רעה ממעשינו, ובלבד שנהיה ראויים בשבילם לטובה!

“אבל הרי ההמון מפאֵר את עזי־הנפש ונותן כבוד לאמיצי הלב, ואת שלוי־עולם הוא חושב למתרשלים!” – אפשר כי כן הוא בהשקפה ראשונה. אבל אחרי שמתברר לו מתוך ההתנהגות במדה שוָה בחיים כי רק אהבת־שלום היא ולא חולשה, העם הזה בעצמו מכבד ומעריץ אותם. לכן אין שום דבר מועיל ברגש המכוער והמלא־איבה ההוא, אבל יש בו כל דבר רע, מן החרב ומן האש. את הבושה הוא רומס לארץ, וברציחה הוא מגאֵל את ידיו ואברי ילדים רטושים הוא מפזר. אין מקום פנוי נשאר לו מחטאת, אין דעתו לבקש תהילה ואין לו מורא מפני הכלימה, אין לו כל תקנה בשעה שהקצף מתאבן ונעשה לשנאה כבושה.

מב

נעביר נא מקרבנו עוון זה, נטהר את רוחנו ונעקור מן השורש את המידות המגונות, אשר אף אם רק קימעה קימעה הן מתחוללות מאיזה מקום, הן חוזרות ומשגשגות. לא להחליש את הכעס נתאמץ, כי אם לבער אותו כולו. מה יש להחליש בדבר שהוא כולו גרוע? גם יכול נוכל, אם רק נשתמש בכל כוחנו.

גם שום דבר לא יועיל כל כך כזכרון יום המיתה¹⁶⁷. יאמר אדם לעצמו וגם לאחרים: מה יצא לנו מזה אם נקצוף איש על רעהו, כאילו לנצח ימי חיינו, ובינתיים נבלה לריק את שנותינו הקצרות כל כך? מה יצא לנו מזה, אם את השעות, אשר אפשר למלאות בתענוגים ישרים, נכלה במה שנגרום יגון ועינוּיים לאחרים? אין כדאי לאַבד הטובה הרבה, ואין לנו פנאי רב כל כך בחיים, שנחַסר אותו. למה אנחנו קופצים למלחמה? למה אנחנו שואפים לקרבות? למה אנחנו שוכחים חולשתנו ומזדיינים בשנאה עצומה, ובעוד אנחנו בעצמנו כחרס הנשבר נרוץ לשבור אחרים? את רגשי־שנאה הללו, שאנחנו נושאים בחיקנו מבלי להתפייס, תבטל פתאום הקדחת או מחלה אחרת שתתנפל על גופנו. בין שני הצוררים היותר קשים מהרה יפריד המות! למה אנחנו רוגשים וממלאים את החיים שאון ובהלה? הן מעל לראשנו מרחפת הגזרה הנסתרה¹⁶⁸, צועדת ומתקרבת היא, והימים שאבדנו מובאים לנו בחשבון. באותה שעה אשר יעדת למות אדם אחר, אפשר כי בה הגיע הקץ לחייך.

מג

הכי לא טוב יותר לקבץ את ימי החיים הקצרים ולעשות אותם נוחים לך ולשאר בני אדם? למה לא תעשה אותך אהוב לכל אדם בימי חייך ויהיה זכרונך חביב גם אחרי מותך? למה אתה זומם להשפיל את כל מי שמתנשא עליך ביותר? למה אתה משתדל להראות תקפך ולהבעית את המתקומם עליך, אם הוא שפל ונבזה וגם נמאס ושנוא על הגבוהים עליו? למה אתה כועס על העבד, על האדון, על המלך, או על מי שחוסה בצלך? חכה נא מעט! הנה המות בא, ותהיו שוים בפניו. – רגילים אנחנו להשתעשע בבוקר במחזה המשחקים אשר בזירה, כשהשור מסתבך בדוב ועושה עמו קרב; אחרי אשר הרבה האחד לענות את רעהו, בא מאחוריהם ההורג וממית את זה ואת זה. הלא כן גם מעשנו בעולם. אנחנו מתנפלים על מי שהתעבר בנו, בעת אשר על המנצח ועל המנוּצח אורב קץ החיים. נבלה נא בהשקט ושלוה את ימינו המעטים שנשארו לנו על אדמות! אל תהי שנאת שום איש רובצת על גויתנו המתה. לפעמים ריב נפסק מפני שאון שרפה שהתחוללה בשכונה, ויש אשר שודד ועובר אורח נפרדים מפני חיה רעה שקפצה עליהם פתאום. אין פנאי לטפל בסכנות קטנות, במקום שצץ פחד סכנה גדולה. למה המלחמה והרדיפה? המבקש אתה, למי שכעסת עליו, רעה יותר גדולה מהמות? הוא יבוא עליו, מבלי שתעשה דבר. הן יגיעך לריק: אתה חפץ לעשות מה שעתיד להיות מאליו.

או אומר אתה: “לאו דוקא להמיתו אני חפץ, כי אם לגרום לו עונש גלות או חרפה או נזק”. אבל אני סולח יותר למי שמבקש לשונאו מכת רצח, מאשר למי שמבקש לו אבעבועות¹⁶⁹; כי לזה אין נפש רעה כל כך כמו שדעתו קצרה. – אבל אם ענויים קשים או קלים אתה דורש בשבילו – מה מעטים הם הימים, אשר יסבול הוא את העונש או אשר אתה תתענג על זה? בעוד שאנחנו מושכים את חפצנו, רוחנו יוצאת מקרבנו.

כל זמן שאנחנו חיים בין בני אדם, נשתלם נא באנושיוּת¹⁷⁰. אל נא נגרום פחד ולא סכנה לשום אדם. נבוז נא לכל נזק, לכלימה וחרפות ועקיצות, ובאומץ רוח נשא נא ונסבול גם הדברים הקשים החולפים. התעיף עיניך – כמו שרגילים לומר – או תביט מאחריך – והנה חיי הנצח הגיעו.

---

עַל קֹצֶר הַחַיִּים – De Brevitate Vitae

מאת

לוקיוס אנאוס סנקה

מבוֹא

זמן כתיבת הספר: הספר הזה חוּבר שנים אחדוֹת אחרי מות קליגוּלא, אוּלי בשנת 49 לסה"נ, בימי הקיסר קלודיוס, אחרי אשר בהשתדלות הקיסרית אגריפינא הוּשב סנקא מגלוּתו באי קורסיקה והופקד למורה לנירוֹן בנה. הוא ערוּך אל פולינוס, אבי פולינא אשתו או אחיה, שהיה גזבר על האוצרות ומשכיר הדגן במדינת רומי (פרק י"ח).

יש מקדימים חיבוּרו לסוף ימי גלותו, מפני שהוא מזכיר את ההר אבנטינוס כשעודנו מחוץ לעיר רומא (י"ג). והקיסר קלודיוס בשנת 49 בהרחיבו העיר הכניסו לתוך התחום; וגם מפני שהוא מדבר (ב) כנגד “העבדות־מרצון” כאיש חפשי מכל משרה. אבל אין הנימוקים האלה מכריעים, כי ענין אבנטינוס מובא רק לדוגמא ממחקרי קדמוניות וההערה על העבדות מצטרפת לרעיונות כלליים. מצד אחר ידוע כי פולינוס נעשה לממלא מקומו של טורניוס (הנזכר בפרק כ') וזה בשנת 48 עדיין החזיק במשרתו לפי טציטוס (קורות השנים י“א, ל”א).

תוכן הספר: מדוּבר בו על ערך החיים ומידתם. חכמים רבים התאוננו על אשר חיי אדם קצרים. כבר סלוּסטיוּס הגיד (בפתיחה לספרו על מלחמת יוּגורטהא) כי באמת מספּיקים החיים למי שניתן השכל להשתמש בהם לתהילתו ולכבודו ואינו מבזבז אותם בתאווֹת שפלות. סנקא גם הוא מוכיח, כי אנחנו המקצרים את חיינוּ בשקידה על הבלים (א–ג. כעין זה גם במכתב א' ממכתבי המוּסר). דוּגמאות מאנשים מפורסמים וּמבזבוּז החיים מוכיחות, כי לחיות כהוגן הוא דבר הצריך לימוּד (ד–ז). הטרדות, העסקים והבטלנוּת והמשחקים מקצרים החיים (ח–יג). כנגד זה העוסקים בחכמה מאריכים ימיהם (יד–טו). הדברים על רוממוּת החכמה ועל התוכן והתפארת, שהיא נותנת לחיים, הם (כמה הגיונות דומים לאלה של חכמי־ישראל מזמן המשנה) מהיותר יפים שבספרוּת המוּסרית־העולמית. הרבה דברים, שאינם מן הענין, מזכירים מאורעות היסטוריים ומתארים ירידת התרבות והתנוונות המידות בימי הקיסרים ברומא.

עַל קֹצֶר הַחַיִּים

א

חלק גדול מבני אדם, פולינוס יקירי, מתאונן על דבר רע שבטבע: כי לזמן קצר נוצרנוּ; כי מידת העת הנתוּנה לנו כה ממהרת לכלות, כה חשה לחלוף, עד אשר – חוץ מאנשים מעטים מאד – בדרך כלל חיי אדם כלים בעוד שהוא עושה ההכנות לחייו. ועל המעשה הזה, שחושבים לרעה כללית, נאנחים לא רק הפחותים בעם וההמון הגס, כי גם אנשים מהוללים התעוררו ונשאו עליו קינה, הלא מכאן מוצא פתגמו של הגדול ברופאים: "החיים קצרים והאומנות ארוכה"¹. מכאן גם התקוטטוּת אריסטוטלס בטבע ואמרו דבר שאינו לפי ערך חכם שכמותו: כי עווּת הדין הוא מצד הטבע, אשר הפליג כל כך בטובת הבהמות ויתן להן אורך ימים עד לחמש מאות ועד לאלף שנה, ולאדם אשר למעשים רבים וגדולים נוצר החיש כך את קץ החיים². האמת היא כי לא זמן חיינו קצר, אבל רב הוא מה שאנחנו מאבדים ממנו. אריכוּת ימינוּ מספּיקה והיא נתוּנה לנוּ כדי להשלים הדברים היותר גדולים, אם רק משתמשים אנחנו בה היטב. אבל אם החיים נמוגים על ידי בזבוז ומחסרון השגחה, אם אין משעבדים אותם לדבר טוב, אזי מרגישים אנחנו, בשעה שההכרח האחרון דוחק, כי ימי חיינו חלפוּ להם, מבלי שראינו אותם זזים והולכים.

כן הדבר; לא חיים קצרים נחלנו, כי אם אנחנו המקצרים אותם, ולא דלים אנחנו בזמן כי אם ותרנים בהוצאתו. כמו שנכסים עצומים נסיכיים, אם התגלגלו לידי בעל־בית גרוע, תיכף הם מתמזמזים, בעת אשר הנחלה היותר מצומצמה בבואה לרשות שומר טוב היא מתרחבה ומשתבחת, כן רב המרחב בזמן חיינו לכל מי שמפקח עליו היטב³.

ב

למה נתאונן על הטבע? הוא התהלך עמנו בחנינה. החיים ארוכים הם, אם תדע להשתמש בהם. יש מי שלא ישבע מאהבת ממון, ויש קשור בשקידה עסקנית לעבודות שאינן צריכות, יש סובא את יינו ויש נרדם בעצלוּתו, יש מתיגע ברדיפת כבוד תלוי תמיד בדעת אחרים, ויש נבהל להון, אשר התשוקה להרויח במסחר מושכת אותו לסבב ארצות וימים. יש מעוּנה מאהבת מלחמה ומבלה ימיו בצפיתו על סכנת אחרים או בפחדו מפני סכנת עצמו, ויש מאבד כוחותיו בעבדוּת־מרצון לאדונים שאינם מכירים לו טובה. רבים טרוּדים מאד בדאגתם להצלחת אחרים או לגורל עצמם, ויותר רב עוד מספר האנשים אשר אין תכלית נכונה לנגד עיניהם ותהפוכת רוחם וקלוּת דעתם אינה מוצאת נחת בעצמה ומטלטלת אותם מנתיבה לנתיבה בחייהם. יש גם שאינם מישרים להם כל מסלול בחיים, ובעודם נרדמים ומפהקים מגיע קץ ימיהם, עד כי ביחס אליהם נראה לי כדבר אמת מה שאמר המשורר הגדול בסגנון נבוּאי⁴:

“אֶת הַחֵלֶק הַקָּטָן מֵחַיֵּינוּ אֲנַחְנוּ חַיִּים.”

אמנם החלק הנותר איננו חיים כי אם זמן בלבד.

מכל צד דוחקם היצר הרע⁵ ואינו מניחם להתאושש ולהעיף עין על האמת, כי אם משפיל מבטם ומכונן אותו אל התאווֹת. לא ניתנה להם רשות לשוּב לתוך עצמם ולהתבונן בנפשם. אם מוצאים הם לפעמים קצת מנוּחה, הרי זה כמו בתהומות ים, כשהטלטוּל נמשך גם אחרי עבור הסערה, כן גם מתאוותיהם אינם מגיעים לשלוָה ודממה.

התחשוב שאני מדבר על האנשים, אשר לדעת הכל הם ברעה? צא וראה את האנשים אשר הכל סובבים אותם כמצליחים! הם נחנקים בהצלחתם. כמה הם, אשר עשרם נעשה להם לגזירה קשה; כמה הם המליצים הרוכשים יום יום כבוד בשאר רוּחם ומשלמים אותו בדם התמצית; כמה הם אשר מרוב רוות תענוּגים דלו וחורוּ פּניהם; כמה הם האדירים אשר מבקשי טובתם המרובים אינם מניחים להם רגע של פנאי. העביר נא לפניך את כל אלה מקטון ועד גדול.

הנה המבקש לו מליץ יושר והנה המבוקש; הנה השרוי בצרה, והנה העומד למגן בעדו, והנה הדן את הדין אין גם אחד מהם ברשות עצמו. כל אחד מקריב עצמו לטובת אחר. – צא ושאל על דבר האנשים, אשר שמותיהם נלמדים בעל פה; תמצא כי רק זה ההבדל ביניהם: האחד עבד לזה, השני לאחר; אין אף אחד קנוי לעצמו⁶.

עוד זאת טפּשוּת יתירה: יש מתמלאים קצף, מתאוננים על חרפה אשר גללו עליהם גדולים מהם, כי לא היו חפשים בשבילם כשרצו לבקר בביתם. איך יעיז איש להתאונן על גאות איש אחר כנגדו, אם הוא בעצמו אינו חפשי לנפשו? האיש ההוא, יהיה מי שיהיה, אף אם חצוף הוא לעומתך, לפעמים הראה לך אות כבוד והטה אזנו לדברך; אבל אתה בעצמך עוד לא כבדת את נפשך להשגיח בה ולשמוע בקולה. לפי זה אין לך גם רשוּת לזקוף את שקידתך⁷ על חשבון אחרים, כי גם בעבודתך לא היית חושב כלל להיות מסוּר להם, כי אם להפטר מרשות עצמך.

ג

אם יתכנסו כל המשכילים המזהירים ויתבוננו בדבר זה, לא יוּכלוּ להשתומם דיים על הערפל הנפלא המכסה מוחות בני אדם: הם לא יסבלו לעולם שיכנסו זרים בגבוּל אחוּזתם; בהתפּרץ קטטה קטנה על הסגת גבוּל הם ממהרים להחזיק באבן או בכלי זין – אבל לתוך חייהם הם מרשים הכניסה לזרים, ולא עוד אלא שמכניסים בעצמם את הבאים לנשל אותם מנחלתם. אין אדם נמצא, שיחפוץ לחלק את מעותיו לאחרים – אבל לכמה אנשים הוא מחלק את חייו? קמצנים הם בשמירתם את הון ביתם, אבל בנוגע לבזבוז הזמן הם נעשים הפּזרנים היותר גדולים בדבר אשר קימוצו תפארת לאדם.

נקח נא למשל מתוך ההמון את אחד הזקנים ונאמר לו: “רואים אנחנו שהגעת כבר לשׂיבה מוּפלגה. הנה בן מאה שנה אתה ויותר. נס נא לתת דין וחשבון משנות חייך: הגידה נא כמה מן הזמן נטל ממך בעל חוב, כמה נטלה אהוּבתך, כמה נטל המושל⁸, כמה נטלו החוסים בצלך; כמה עבר במדנים ביתיים, כמה באזהרות וענשים לעבדים, וכמה בסבוּב ברחובות העיר לצרכי המשרה. הוסף על אלה את החלאים אשר הבאת עליך בעצמך, והוסף את זמן הבטלה: תמצא כי מספר ימיך פחות הרבה ממה שאתה חושב. העלה עוד בזכרונך, כמה פעמים היית נבוך, מה לעשות; כמה הם הימים אשר עברו עליך כפי שקבעת מראש, מה מעט הזמן שנהנית בו מעצמך או שהיתה בו חזוּת פּניך כתיקוּנה⁹ או שהיית בו בלי פחד, מה היא המלאכה אשר השלמת בחיים ארוכים אלה, כמה ידים משמשו בחייך ופחתו מהם מבלי שהרגשת באבידתך; כמה נטלו מזמנך יסורי־הבל, שמחת־שוא, תשוּקה כוזבה ושיחת חנוּפה, ומה מעט הוא מה שנשאר לך אחרי כל אלה – אז תבין שאתה הולך למות בעוד אשר לא בגָרתּ!”

על מה איפוא יש להתאונן? על שאתם חיים כאילו נתוּנים לכם חיי עולם! אין אתם מעלים במחשבתכם מה זעוּמה מידתם, אינכם מתבוננים כמה עבר כבר מזמן חייכם, אתם מבזבזים כשואבים מתוך סאה מלאה וגדוּשה, בעת אשר אפשר כי היום הזה עצמו, שאתם נותנים במתנה לאדם או לענין אחד, הוא האחרון בחייכם. כמו אנשים בני תמוּתה אתם מפחדים מכל דבר, אבל כקיימים לעד אתם מתאוים לכל דבר. – תשמע רבים אומרים: “כשאגיע לשנת החמשים אפרוש לישב בשלוָה”; “שנת הששים תתן לי דרור מחובות עבודתי”. אבל ממי אתה מקבל ערובה, שיארכו ימיך? מי הוּא המחוּייב לסדר הדברים בעתיד באופן שאתה מקוה? ולא בוש תבוש, אם רק את הפרורים הנותרים מן החיים אתה מניח לעצמך, וכי לצרכי הנפש היקרה אתה חוסך רק את אותו החלק מן הזמן אשר לא יצלח עוד לשום דבר אחר? האם לא שעה מאוּחרת היא להתחיל לחיות, כשצריכים כבר לגמור? מה רבה הסכלוּת, לשכוח את המות האורב לאדם ולדחות לשנת החמשים או הששים עצה ותושיה, כדי להתחיל את החיים [הרצויים] מן הגבול, אשר מעטים הם האנשים המגיעים אליו!

ד

לפעמים תשמע מפי אנשים תקיפים ורמי המעלה הברה יוצאת, שהם מבקשים להם מנוּחה, משבחים אותה ומעלים אותה על כל הקנינים אשר רכשו. לעתים הם נכספים לרדת מראש הפסגה, אם רק אפשר בלי סכנה. כי גם כשאין דבר סוחף ומפוצץ מבחוץ, ההצלחה נושאת בקרב עצמה את הנטיה לחורבנה¹⁰.

הקיסר אבגוסטוס האלוהי¹¹, אף על פי שהשפיעו עליו האלהים טובה יותר מעל כל אדם, לא חדל מהתפלל, שיגיע למנוּחות ושישתחרר מעבודת הממשלה. תמיד היה חוזר על דבר זה, שהוא מקוה להשיג פנאי לנפשו. בנחמה נעימה זו – אשר אמנם נשארה כוזבה שעשע את נפשו בהיותו טרוּד בעסקיו, כי יבוא יום שיחיה לעצמו. באחת מאגרותיו אשר שלח אל הסינאט, בחפצו להבטיח כי מנוּחתו לעתיד לא תהיה ריקה מכבוד ולא תתנגד לתהילתו בימים שעברו, מצאתי את הדברים האלה: “נקל יותר למלאות חפץ כזה דרך יפה, מאשר להבטיחו. אבל אותי דוחפה התשוּקה להזמן ההוּא שאני מקוה להגיע לו, עד אשר, בהיות השמחה על התגשמוּת תקותי מאחרת לבוא, אני מקדים להתענג בנעימת הדברים אודותה”. דבר כה נעלה היתה לו המנוּחה מן העסקים, עד אשר מבלי יכולת להשיגה עוד בפועל, השתעשע בה במחשבה. האיש אשר ראה לפניו הכל תלוּי בחסדו, המושל אשר בידו היתה הצלחת אנשים ומדינות, חיכה ברב ששון ליום ההוא, אשר בו יפשוט את אדרת גדוּלתו! מן הנסיון ידע, בכמה זיעת אפים עלתה לו תהילתו הנוצצת בכל הארצות, וכמה דאגות נסתרות היוּ תלוּיות מאחוריה. הן נאלץ היה להלחם בתחילה באזרחים, אחרי כן בחברים לממשלה, לבסוף גם בקרובים ממשפּחתו, ולשפוך דם בימים וארצות, במוקדון, בסיציליה, במצרים, בסוּריה, באסיה ובכל האיים עבר במלחמותיו וינהג את צבאותיו היגעים מהרג רב. בעוד שהכניע את תושבי האַלפּים וינצח את האויבים המפוזרים בין מדינות השלום ומרחבי המלכוּת, בעוד אשר הרחיב את הגבוּלות עד מעבר לנהרות רהינוס, פרת ודנוּב, שלפו בעיר רומא עצמה שוטנים כמוּרנַא, צפיו¹², לפידוס והאָגנַציים את חרבותיהם כנגדו. כמעט נמלט מנכליהם של הקמים האלה, והנה בתו¹³ וכמה מן הצעירים חורי הארץ, אשר היו קשורים בה בתזנותיה כמו בשבועת אמוּנים, מביאים בהלות על ראשו הכפוּף מזקנה; אשה נוראה ביותר על ידי בריתה עם אנטוניוּס. כאשר אך עשה הניתוּח בגוּפו והסיר את המכות הטריות הללו יחד עם האיברים, והנה חדשות במקומן. כמו מתוך גויה כבדה מלאה דם, פרץ כפעם בפעם נגע ממקום אחר. על כן ביקש מנוּחה לנפשו, כל תקוָתו וכל הגיגו כונן למטרה זו ורק בזאת נחה דעתו. זאת היתה תוחלת איש, הרגיל למלאות משאלות אחרים.

ה

מרקוס ציצרו היה מטולטל בין אנשים כקטילינא, קלודיוּס, פּומפּיוּס, קרסוס – קצתם אויבים גלוּיים וקצתם אוהבים שאין לבטוח בהם, התנודד יחד עם הרפּוּבּליקה והתאמץ להחזיק בה בימי נווּלה, אחרי כן התרחק ממנה, לא מצא נחת בימי אשרו ולא עוז לשאת את ימי הרעה. כמה פעמים אֵרר בעצמו את משרתו בתור קונסוּל, אשר בצדק הרבה לפארה ולשבחה לפני זה? איך הוּא מעורר קינה באחת מאגרותיו לאַטיקוס, בעת אשר פומפיוס האב כבר היה מנוּצח והבן עודנו מתאמץ להגביר חיילים בהיספּניה? “אתה שואל. מה אני עושה פה?” – הוא אומר – “בטוסקולום שלי אני יושב, חצי־בן־חורין”. הוא מוסיף עוד דברים בתלוּנה על הימים הראשונים, בזעף על ההווה וביאוּש על העתיד. חצי־בן־חורין מכנה עצמו ציצרוֹ! בחיי ראשי, איש חכם לא ישפּיל עצמו להקרא בשם בזיון כזה וגם לא יהיה חצי־בן־חורין, בהיות החירוּת בשלמוּתה ותקפה שלו, בהיותו בלתי־תלוּי, עומד ברשות עצמו וגבוה מאחרים. מי יוּכל להיות למעלה ממנו, אם הוא למעלה מהמזל¹⁴?

ו

ליויוּס דרוזוס¹⁵, איש חרוץ וכביר ברוּחו, אשר התקשר באגוּדה תקיפה בארצות איטליה ומבלי חזות מראש מוצא דבר השתתף בהצעת החוקים החדשים ובסכסוּכים של הגראכים, כשלא היה אפשר לו להמשיך פעלו וגם לא היה עוד ברשוּתו לעזוב מה שהחל, היה מקלל, כפי שמספּרים, את חייו, אשר כבר בימי נעוּריו היו חסרי מנוּחה, ואמר: “אני לבדי הגבר אשר גם בילדוּתי לא זכיתי מעולם לימי חופש”. כי בהיותו עוד צעיר לימים ולָבוּש מעיל־נער¹⁶ העיז כבר להמליץ בפני שופטים לטובת נאשמים ולהפוך בזכוּתם בשער־המשפּט בדברים כה נמרצים, עד אשר כמה פעמים השפּיע על מוצא הדין. הכי לא היתה סכנה גדולה כרוּכה בחלוקת־כבוד כזו חסרת־בגרוּת? יכולים היו לדעת, כי רעה רבה לפרט ולכלל תצא מתוך עזוּת ילדוּתית כזאת. התלוּנה, שלא היו לו מעולם ימי חופש, אֵחרה המועד, אחרי אשר בתור ילד התחצף והקניט השופטים בשער. ישנם חלוּקי דעות בדבר, אם שלח יד בנפשו; כי בעקבות דקירה לתוך בני מעיו נפל מת, ולכן יש מטילים בספק אם מרצונו שם קץ לחייו, אבל הכל מודים כי כדבר בעתו קרה המעשה.

למותר הוא להזכיר שמות אנשים רבים, אשר לאחרים היו נראים כמאוּשרים, אבל על עצמם העידו עדוּת אמת, כי מהלך חייהם היה שנוּא ונמאס עליהם. אך על ידי התלוּנות הללו לא נשתנה דבר לא אצל אחרים ולא אצל עצמם; כמעט התמלטו המלים מפיהם, שבוּ תאוות לבם למשול בם כפי הרגלם.

אמנם החיים, אשר אתם מבלים, לוּ גם אלף שנים יארכו, מאד יצטמצמו במידתם. בפני חטאיכם גם דורות לאין סוף חיש יתעופפו, ומן ההכרח הוא, כי משך הזמן הזה, אשר הטבע קובע מהלכו וביד השׂכל להרחיבו, עליכם יעבור במהירוּת יתירה. הלא אין אתם תופסים בו ומעכבים אותו ואינכם שמים שום מעצור למרוּצתו המהירה יותר מכל, כי אם נותנים אותו לחלוף כדבר שאין צורך בו ואשר נקל למלאות חסרונו!

ז

בשוּרה ראשונה אני מציג כאן את המבלים ימיהם בשתיית יין ובתאוַת בשרים. עסקיהם של האנשים האלה הם היותר נבזים. האחרים, אף אם דמיונות הבל של כבוד ותהילה מושכים אותם, הן בדרך יפה הם תועים. אם תלך ותחשוב לי את הקמצנים, את הרגזנים, את בעלי הקטטות והמלחמות – כל אלה חוטאים כדרך גברים; אבל המשועבדים ליצר הרע של עריות, כשלונם איננו של כבוד. צא נא בעקבותם וראה שימוּש זמנם: כמה הם מבלים בתחבוּלות, כמה במארב־עגבים, כמה בפחד, כמה בדברי חנופה שהם אומרים ושהם מקשיבים, כמה בערבונות שלהם ושל אחרים, כמה בחגיגות־משתה – שהן עבודות בפני עצמן – ותמצא כי תענוגיהם אלה, אשר הם גם יסוריהם, אינם מניחים להם לשאוף רוּח. מלבד זה הרי ידוּע לכל, כי אדם טרוּד ברוּחו אינו מסוּגל להתעסק בשום דבר כהוגן, לא במליצה ולא במדעים חפשים, כי הנפש המבולבלה אינה מקבלת לתוכה דבר ואת כל אשר תוחבים בה היא מקיאה ופולטת. פּחות מכל, יוּכל אדם טרוּד לחיות, כי אין לך מדע יותר קשה מזה. למלאכות אחרות ישנם מורים רבים בעולם, ויש גם אשר אפילו תינוקות למדו אותן ונמצאו מושלמים בהן עד כדי להורות אחרים; אבל לחיות – הוא ענין של למוּד לכל החיים¹⁷. גדול מזה, ולפלא יהיה בעיניך: גם למות הוא ענין למוּד לכל החיים. היו אנשי־מעלה רבים אשר הסירו כל המכשולים מדרכם, ויתרוּ על עשרם, משרת עבודתם ותענוגיהם, ועד סוף ימיהם התאמצוּ רק להבין איך לחיות¹⁸. רוּבם של אלה חלפוּ מן העולם בהתוַדוּתם שלא הגיעוּ לתבוּנה זו – והאחרים בודאי לא השיגוּה. האמינה לי: גבר חכם ומתרחק משגיאות אנושיות יתאמץ שלא יאבד לו רגע מהזמן הנתוּן ברשוּתו, ובזה יהיוּ ימיו ארוּכים ביותר: שיהיו בכל היקפם רק שלו לבדו. אין אף חלק מהם כשדה שלא נעבד, כמקום פנוי, כדבר משועבד לאחרים. לא מצא דבר כדאי והגוּן שיתחלף לו בפנאי שלו אשר שמר כפקדון בזהירוּת יתירה; בעבוּר זה הספיק לו זמנו, בעת אשר בהכרח נשאר חסר לאנשים אשר רבים נוטלים שעות מחייהם. ואל תחשוב כי אין הללו מכירים כפעם בפעם את ההיזק היוצא להם. רבים מהם תשמע, כשנטל, האושר מכביד עליהם ביותר והם עומדים בתוך המון מקבלי טובתם ועסוּקים בחשבונות עם בעלי דיניהם ובשאר דקדוּקי־העניוּת המפוארים¹⁹ שלהם, קוראים פתאום: “אין נותנים לי ממש לחיות!”

כיצד? מי הם שאין נותנים? כל אלה שמזמינים אותך לנהל משפּטם, מוציאים אותך מרשותך. פּלוני הנאשם, כמה ימים גזל ממך? ופלוני המבקש משרה? ופלונית הזקנה המטריחה אותך בעניני קבורת יורשיה? ופלוני העושה עצמו חולה כדי להקניט את רודפי הממון האורבים לנחלתו? ופלוני ידידך האדיר המשתמש בך לא מאהבה כי אם למען התכבד בך? הבדילם נא לאחד אחד את ימי שנותיך וחשוב אותם ותמצא כי מעטים הם מאד אשר נשארו לך לבדך. יש מי שהיה נכסף למשרת קונסוּל ואחרי שהשיגה הוא משתוקק להפּטר ממנה ואומר: “מתי תעבור השנה הזאת!” – יש אשר תפקידו (בתור פראֶטור) לסַדר המשחקים להמון, ולדבר גדול חשב לו שתפּול עבודה זו בחלקו, אבל לבסוף הוא קורא: "מתי אנצל מאֵלה? " – יש אדם תקיף שמושכים אותו בשער העיר לכל צד לעשותו לפטרון, ושאון גדול סביבו אשר לא תמלא האוזן משמוע, והוא זועק: “מי יתן וידחו הענין!” כל אחד דוחף את חייו הלאה וסובל ענוּיים בהיותו נכסף לעתידות וקץ מפני ההווה. מי שמוציא כל חלק מזמנו לתועלתו, מי שמסַדר כל אחד מימיו כאילו זה כל החיים, הוא לא ישתוקק ליום מחר וגם לא יפחד ממנו. כי מה היא ההנאה החדשה שתוּכל להביא לו השעה הבאה לקראתו? הכל ידוע לו כבר, את הכל קיבל לשובע נפשו – על כל השאר יגזור עליו המזל כחפצו! חייו הם מחוץ לסכנה. אפשר שיוסיפוּ לו עוד, אבל לא יוּכלו לגרוע מחלקו, וגם להוסיף לו אפשר רק כמו שמושיטים עוד מאכל לנפש שבעה ומלאה כבר, והיא מקבלת, מבלי שהיא תאֵבה לזה.

אין איפוא רשות לומר על איש שהאריך ימים בעבור אשר שׂיבה זרקה בו או קמטים נראים במצחו. הוא לא חי ימים רבים, כי רק היה זמן רב בעולם. או התחשוב שעשה אדם נסיעה גדולה בים, אם בצאתו באניתו מן החוף טלטלה אותו הסערה לכל צד ורוּחות חזקים ומתנגדים סיבבוּ אותו בנתיבה אחת סחור סחור? הוא לא נסע הרבה, כי אם טולטל הרבה!

ח

אני רגיל להשתומם, כשאני רואה אנשים מבקשים מחבריהם להאציל להם פנאי, והללו נוחים לתת את המבוּקש מהם. אלה ואלה שמים לב רק להענין אשר בעבוּרו יבוקש הזמן, אבל לערכו בעצמו אין שם לב. מבקשים אותו כאילו אינו כלום, ונותנים אותו כאילו הוא אֶפס – הדבר היקר מכל, משתמשים בו כבמשחק ילדים! האנשים טועים בערכו, מפני שאיננו דבר גשמי ואינו נראה לעינים, בעבוּר זה נחשב הוא להם כדבר שבזול, או יותר נכון: כדבר שאין לו כל מחיר. גם גדולי המעלה באים על שכרם בפרס שנתי כשהם מקריבים בעבוּרו את עבודתם ושקידתם, אבל אין חושב את הזמן לדבר הראוי לתשלומין. משתמשים בו בפזרנוּת כמו בדבר שבחנם. אוּלם הבט נא אל האנשים ההם כשהם חולים, כשסכנת מות הולכת וקרבה אליהם, איך הם כורעים ברך לפני הרופאים! או התבונן בהם כשהם מפחדים מפני עונש מות בדין, איך הם נכונים להקריב כל מה שיש להם למען הציל את חייהם – כה גברו התהפוּכות בנטית נפשם. לו היה אפשר לאדם, כמו שהוא יכול לחשוב מספר השנים שעברו עליו, להכיר גם את מספר השנים שנותרוּ לו בעתיד – איך היו רועדים אלה, אשר סכוּם קטן נשאר להם בשנות חיים, איך היו מקמצים בימיהם! אמנם נקל הוא לסדר לחלקים גם דבר קטן, כשיש לו קצבה ידועה; אבל זהירוּת יתירה נחוּצה כדי לשמור דבר שאין אתה יודע, היכן הוא קצו. – אף על פי כן אל תחשוב שאינם מרגישים כלל, מה יקר הדבר הזה²⁰. הן לאנשים שהם מחבבים ביותר הם רגילים לומר, שהם נכונים לתת להם חלק משנותיהם. נותנים הם ואינם מבינים, איך לתת: הם נותנים באופן שאין האחרים נהנים ממה שהללו חסרים, גם אינם מכירים בעצמם בחסרונם. בעבור זה נקל להם לסבול הפסדם: הוא נעלם מהם.

אין מי שיחזיר לך השנים האובדות, אין מי שישיב לך אבידת עצמך. ימי חייך ילכו להם, כמו שהחלו; את מהלכם לא יהפכו ולא יעכבו. לא בשאון יחלופוּ, שום דבר לא יזכירך את מהירוּת החליפה, בדומיה יתעלמו. לא דבר מלך מושל ולא חסד ההמון יועיל להאריך שנותיך; כמו שקיבלו את הדחיפה מיום ראשון, כן תהיה מרוּצתן, לא תסובנה בלכתן ולא תעמודנה לעולם. תדע מה שיתרחש לך? אתה טרוד בעסקיך, והחיים ממהרים; בתוך כך יקרב המות, ולמענו תהיה צריך למצוא פנאי, לרצונך או בעל כרחך²¹.

ט

איך זה אפשר²² על דעת אנשים מתפארים בחכמתם וטרוּדים מאד בעסקיהם: למען יוּכלו להיטיב את חייהם הם מעמיסים על החיים נטל צרכים יתירים וחושבים מחשבות לימים רחוקים. אבל האבידה היותר גדולה לחיים היא הצפּיה למה שיבוא. היא נוטלת מן הימים ראשון ראשון, גוזלת את ההווה בעת שהיא מבטיחה את העתיד. מה שמכביד ביותר את החיים הוא החיכוּי, אשר על ידו אדם תלוי ביום מחר ואובד את היום הזה. הוא מכונן הגיגו למשול במה שכמוּס עוד ביד המקרה, ועוזב בינתים מה שמוּנח בידו. להיכן אתה צופה? להיכן אתה נמשך? כל מה שעתיד לבוא הוא מוּטל בספק; חיה את החיים שלפניך! הנה החוזה הגדול משורר כמו בדבר־אלהים את חרוזיו המלמדים בינה ישרה:

"מִתּוֹךְ שְׁנוֹת חַיֵּי אֱנוֹשׁ תָּמִיד הַטּוֹב שֶׁבַּיָּמִים

מַקְדִּים לַחֲלוֹף"²³

מה אתה שוֹהה ומתמהמה? הוא רוצה לומר – אם לא תחטוף, יחלוף הזמן; וגם אם תחטוף, יעבור חיש. אם כן עליך להתערב במהירוּת החליפה על ידי מהירוּת השימוּש בזמן, ולשאוב בזריזוּת כמו מתוך זרם כביר, אשר לא תמיד ישטוף. וגם בזה יפה כיון המשורר, שהוא מגנה את המחשבות לעתיד שאין לו קצבה, ולכן איננו אומר: “הטוב שבדורות אדם” כי אם “הטוב שבימים”. איככה אתה מציע בבטחה ובנחת לפניך שוּרה ארוּכה של ירחים ושנים, כפי שאתה בוחר לך בתשוּקתך, בעוד אשר הזמנים כה ממהרים להתעופף? הוא דובר אליך על היום האחד, והוּא היום החולף! אין ספק כי זה הוא “היום היותר טוב המקדים תמיד לברוח” מבני האדם העלוּבים, הם הטרוּדים בעסקים, אשר טרם יצאוּ מתקוּפת הנערוּת והנה הזקנה קופצת עליהם, והם נכנסים לתוכה בלי הכנה וחסרי־אונים. לא הזדיינוּ בשום דבר, לפתע פתאום ובלי שים לב נפלו בפח הזה, לא הרגישו שהוא הולך וקרב יום יום. כמו נוסעים בדרך, אשר שיחה או קריאה או מחשבה, שהם מתעמקים בה, מַטעה אותם, והם מגיעים למטרתם קודם שהרגישו שהם קרבים אליה, כן במהלך החיים שאינו פוסק, ושאנחנו ממהרים להתקדם בו בין עֵרים בין ישנים; הטרוּדים אינם מרגישים בלתי אם כבר השיגו המטרה.

י

אילוּ חפצתי לפרט את דעתי זאת ולבקש לה ראיות, הייתי מוצא הרבה להוכיח כי החיים היותר קצרים הם של הטרוּדים בעסקים. החכם פאביאנוס, אשר לא היה רק מן המורים בקתדרא כי אם מן הפילוסופים העתיקים האמתיים, היה רגיל לומר: כנגד היצר צריכים להלחם בעוז, לא בנחת²⁴, ולא בפצעים קלים כי אם בהתנפלות תקיפה צריכים לדחוף אחור את חיל־צבאו המתועב; את התגרוּתו צריכים לעקור מן השורש, לא לפגוע בה בעקיצות". אבל כדי להראות את טעוּתם של האנשים הטרוּדים, עלינוּ להורותם בינה ואין די להתאונן עליהם.

לשלושה פרקים נחלָק זמן חיינו: למה שהיה, למה שהוֹוה ולמה שעתיד להיות. הפרק שאנו עומדים בו הוא קצר, זה שלפנינוּ – מוּטל בספק, רק זה שעבר הוא ידוע. החלק הזה (העבר) הוא אשר אין עוד להמזל שליטה בו ואשר לא יוּכל עוד כל איש להחזירו לרשוּתו. אותו מאבדים האנשים הטרוּדים, כי אין להם פנאי להתבונן במה שעבר, ולו מצאו פנאי – הן לא נעים לזכור דבר שיש להתחרט עליו. למורת רוּחם הוא להתבונן בזמן, אשר לא בילו באופן רצוּי, ואינם מרהיבים עוז בנפשם להסתכל עוד הפעם במעשים, אשר העווֹנוֹת התלוּיים בהם ברוּרים לעיניהם, לו גם היו מכוּסים בשעתם במעטה תענוּגות השעה. אין אדם פונה להביט ברצון על מה שעבר, אלא אם כן היה מבקר כל מעשיו בעין פקוּחה ונזהר מלרמות את עצמו. אדם שהיה בהוּל למלא תאווֹתיו ברדיפת כבוד, שהתנשא בגאוה ובוז על אחרים, השתוקק בלי מעצור לנַצח, התנכל ורימה וחטף וגזל ובזבז – מן ההכרח הוא שיפחד מפני כוח־זכרונו. החלק ההוא מן הזמן הוא החתוּם והנקדש, הוא מחוץ לכל הפגעים האנושיים ולמעלה מממשלת המזל, אותו לא יבלבלו עוד המחסור או הפחד או חלאים רעים. אותו לא ישחית ולא יחמוס איש; הנחלה הזאת היא מוחלטה ואי אפשר לערער עליה. מן הימים ההוֹוים רק יחידים ורק לרגעים יתיצבו לפניך, אבל אלה שכבר חלפו – למצותך כולם יבואוּ ולמשפּטך יעמדו להסתכל בהם ולהביט בהם בעיוּן, מה שאין ביכולת אנשים טרוּדים לעשות. נפש שלוָה ובטוּחה יכולה לחדור לכל חלקי חייה, אבל נפשות הטרודים כמו כפוּפות תחת עול ואי אפשר להן לזקוף עצמן ולהביט מאחוריהן. חייהם נוזלים למעמקים, וכמו שהוא ללא תועלת לשפוך ולהוסיף עוד, אם אין מתחת כלי מקבל ומחזיק, כן אחת היא כמה מן הזמן ניתן לאדם, אם אין מקום להדביק אותו: הוא נוזל דרך הנפשות הקרועות והעשוּיות ככברה.

הזמן ההוֹוה הוּא היותר קצר, עד שנראה לפעמים כאילוּ הוא אפס. הוא מתנועע תמיד, רץ וזורם; עד לא בא – וכבר חדל להיות. איננו סובל עמידה, כמו העולם והכוכבים הנמצאים תמיד בתנועה שאינה פוסקת ואינם שוהים במקום אחד. הזמן ההווה הזה הוּא לבדו נחלת הטרודים, והוא כה קצר, שאין לתפוס אותו, וגם הוא משתמט מהם בהיותם צופים לתפוס הרבה.

יא

אחרי כל אלה, כשתחפוץ לדעת איך קצרים להם חייהם, צא וראה איך הם משתוקקים להאריך אותם. זקנים בלים נודרים נדרים ומתחננים כעניים בפתח שיוסיפו להם שנים אחדות. הם משקרים בנפשותם להתראות כצעירים יותר וכה רגילים הם לרמות את עצמם, כאילו גם את המזל יוּכלו להתעות בכזבים. ואם מתרחשת מחלה ומזכרת אותם אפשרות המות, איך הם רועדים מפני קצם, לא כיוצאים מן החיים, כי אם כדחופים מתוכם בחוזק יד! הם צוֹוחים, שהיו סכלים ולא נהנו עוד מן החיים, ואם רק יצאוּ בשלום מחליים, אז יתחילו לחיות במנוּחה. בשעה זו הם מתחילים לחשוב, כי לחנם טרחו להכין קנינים אשר לא נהנו מהם וכי כל יגיעם היה לריק.

לעוּמת זאת, כשאדם מסדר את חייו הרחק מכל עסק מטריד²⁵ למה לא יהיו ארוכים? הרי אין חלק אובד ונדח מהם, אין נזרק לכאן ולכאן, אין דבר מהם מסוּר ביד המקרה, אין חלק כלה מתוך זלזוּל, או חסר מתוך בזבוּז, או נחשב למוֹתר – בשלמוּתם, אם אפשר לומר כן, הם מכניסים רווחים. מטעם זה גם כשקטנה מאד מידתם, הם מספּיקים מאד לצרכי האדם, ולכן גם, אימתי שיבוא היום האחרון, לא ישהה החכם ללכת בצעד בטוח לקראת המות.

יב

אוּלי תשאל: מי הם הטרוּדים שאני רומז עליהם? אל תחשוב שאני מדבר רק על אלה אשר אך הכלבים מגרשים אותם מן הבסיליקא²⁶, והם יוצאים משם בשאון נהדרים בתפארתם או מביטים בבוז על אחרים; או על אלה אשר בביתם לא ישכנו רגליהם והם דופקים תמיד על פתח אחרים בבקשת עסקנוּת; או על אלה הרצים אחרי מכירות־בפומבי²⁷, כדי להרויח בהן רווח נמאס ויוצא להם לפעמים לרעתם. יש אנשים אשר גם במנוּחתם הם טרוּדים; בנוה־הקיץ או על משכבם, גם בהיותם בודדים וכשנפרדו מכל עסקיהם עוד הם על עצמם למשא. על אלה אפשר לומר, שאין להם חיי מנוחה, כי אם עסקנוּת של בטלה²⁸.

או תאמר כי במנוחה יושב אדם, הנבהל לסַדר בדיוק את כליו הקורינתיים, אשר מתוך שגעון אנשים מעטים הם נחשבים ליקרי ערך מאד? או המבלה רוב ימיו באיסוּף חתיכות מתכת אשר העלוּ חלוּדה? או היושב בקירומא²⁹ (לבשתנוּ, אף לא רומיים הם מעשי־הטפשוּת המשפּילים אותנו!) לראות במלחמות הנערים המתגוששים? או החושב ומחלק את מחנות המתערבים במירוֹץ, זוּגות זוּגות, לפי שנותיהם וצבעיהם? או המחזיק בידי גבורי המשחק היותר מהוּללים? הבאמת תחשוב כי בני אדם אלה אנשי־מנוּחה הם, המבלים שעות רבות בישיבה לפני הסַפּר עד שהוא מגלח היטב כל שׂערה יתירה שצמחה במשך הלילה האחרון, ועל כל שׂערה ושערה מתישבים במועצה וחושבים, איך לסרוק את פרע הראש ולהשלים את החסר בקרחתם או בגבחתם? איך הם מתקצפים, אם הסַפּר איננו זהיר במלאכתו ונוהג רק כמגלח ראש גבר; איך הם מתמלאים זעם, אם כרת קצת מציצת ראשם הנהדרה, אם לא שיפּר אותה כהוגן ואם אין קווצותיהם יורדות תלתלים! היש בהם מי שלא יבחר שתהיינה פרעות במדינה מאשר בשׂער ראשו? מי שלא ידאג יותר לפאר ראשו מאשר לטובת נפשו? מי שלא יבחר להיות בחור נאה, מלהיות אדם מכובד? האת אלה תחשוב לבעלי פנאי ומנוּחה, אשר רוב זמנם נתוּן למסרק ולראי³⁰?

ומה מעשה האנשים העסוּקים לחבּר, לשמוע או לזמר מזמורים, ועמלים לעקם ולסרס בשנוּיים חסרי־תועלת את קולם אשר עשה הטבע יפה ופשוּט והולך למישרים? או אשר אצבעותיהם תמיד מתנועעות כקוצבות משקל לנגינה ואשר אם קוראים אותם לרגל ענין נכבד, ואפילו לדבר־עצב ויגון, עוד נשמעת מפיהם הברת נגינתם? לא אנשי מנוּחה הם אלה, כי אם בעלי עסקנוּת של בטלה.

גם את זמני המשתאות של אנשים כאלה בודאי אי אפשר לחשוב לשעות של מנוּחה, כשאנחנו רואים איך הם טרוּדים בסידוּר כלי הכסף לסעוּדה, איך הם שוקדים להפעיל כתנות הנערים־הקדשים המסוּבים עמהם, איך הם תלוּיים בצפּייתם לראות את הציד המבוּשל יוצא מתחת יד הטבּח, איך הם ממהרים ליתן אות, כדי שיחוּשוּ ילדי־הקלון לשרתם, איך הם עמלים באוּמנוּת כדי לחלק את העופות לחתיכות קטנות, ואיך הנערים האוּמללים נחפּזים לטאטא את הסחי אשר הקיאו המסוּבים. מתוך מנהגים כאלה יוצא להם שם לתפארת גדוּלתם, וכה חדרו התהפוּכות לכל מסתרי חייהם, עד שאינם יכולים עוד לאכול ולשתות בלי כוונה להשיג כבוד ותהילה.

וגם את אלה לא אוּכל לחשוב בין היושבים במנוּחה, האנשים שנושאים אותם במיטה ובכסא־כבוד לכל מקום, כשהם זקוּקים לשעות של תנוּעה גוּפנית, כאילוּ אי אפשר להם לוַתר על זה; האנשים שצריכים להזכירם, מתי ילכוּ לרחוץ, מתי לשחות, מתי לסעוד, ואשר מתוך חוּלשת נפשם הענוּגה עד כה כבר נמוג רצונם, שאינם יכולים עוד לדעת מעצמם כשהם רעבים. שמעתי על אחד מהמעוּנגים האלה – אם אפשר עוד לכנות בשם עונג את אבדן הכשרון להתנהג כדרך כל בני אדם! – כי כשהוציאוּהוּ על כּפּים מן האמבטי והושיבוּהוּ על ספסל, שאל את משמשיו: “ועתה אני יושב?” – התחשוב כי אדם זה השואל, אם הוא יושב, יודע הוא, אם הוא חי, אם הוּא רואה, אם יש לו מנוּחה? גם קשה להגיד, אם יותר ראוּי לנוד לו, כשבאמת לא ידע, או כשעשה עצמו כאילו לא ידע. כי כמה פעמים מרגישים בני אדם הללו באמת ששכחו את הדברים; אבל פעמים רבות הם רק מחקים את השכחה. ישנם חסרונות חביבים עליהם והם רואים אותם כסימנים למצבם המאוּשר. כדרך אדם שפל ונבזה נראה להם, לדעת מה לעשות! לך עתה והגיד למשחקים בבמה, שהם מכזבים ומגזימים בתארם את ההתמכרוּת לתאווֹת! אני מבטיחך, כי יותר משהם מתארים, הם מעלימים מן הרואים, וכי דורנו – אשר רק לענין זה גדל כוחו מאד – הוליד המון חטאים כה איוּמים³¹, עד שיכולים אנו, להיפך, להוכיח את המשחקים על שהם מוחקים את הסאה. היתכן שיהיה אדם כל כך שטוּף בתענוגיו, עד שיצטרך להאמין לאחרים, אם יושב הוא על מקומו?

אדם כזה איננו איש־מנוּחה. בשם אחר צריך אתה לכנותו: הוא חולה, או יותר נכון: מת. במנוּחה חי אדם כשיש לו רגש מנוּחתו, אבל הלז רק חציו בחיים, אם למען באר לו את מצב גוּפו הוא צריך למפרש. איך יוּכל אדם כזה להיות גביר לזמנו?

יג

מאד יארכו הדברים, אם אלך ואחשוב את כל אלה המבלים שנות חייהם כמשחקים בקוביה או בכדורים, או בשטיחת גופם להתחמם כנגד השמש. אין אלה בני מנוּחה, כל המתעסקים הרבה בתענוּגיהם. אבל אין ספק כי גם אלה אינם עושים כלום בכל עסקנוּתם: המבלים ימיהם במחקרים ספרוּתיים חסרי תועלת, כמו שיש מהם כבר גם אצל הרומיים מספר רב. לפנים היתה רק ליוָנים החוּלשה לחקור: כמה תופסי־משוט היו לאנית אוֹדיסאוּס? אם נכתבה האיליאדה בראשונה או האודיסאה? גם אם מחבר אחד להם? ועוד כמה דברים ממין זה, אשר היודע אותם ושומרם לנפשו, אינו מועיל בשתיקתו, ואם הוא מסַפּרם לאחרים, אינו נראה להם כיותר מלוּמד, כי אם כטרחן ביותר. עתה הנה באה התשוּקה גם בלב הרומיים ללמוד דברים ריקים שאינם צריכים³². בימים האלה שמעתי אחד חכם שונה: מה הם הדברים אשר עשו שרי צבא רומיים בראשונה? הראשון אשר נצח במלחמת־ים היה דואיליוּס; הראשן אשר הוליך פּילים למלחמה וינצח בעזרתם היה קוריוּס דנטטוּס, אמנם דברים אלה, אף על פּי שאין צורך בהם לתהילה אמתית, נוגעים בדוגמאות ממפעלי האזרחים. מדע כזה אינו מביא תועלת, בכל זאת עלוּל הוא למשוך לבנו בפאר שהוא נותן להבלי המעשים. גם על חידוּש זה של החוקרים נוּכל לוַתֵּר: מי הוא הראשון אשר המריץ את הרומיים לרדת באניות? זה היה קלודיוּס, אשר בעבוּר פעלו ההוּא כינוּהוּ בשם Caudex (גזע עץ) – כן נקרא גם חיבוּר לוּחות עץ לפנים: caudex ומזה כינוּי לוּחות המשפּטים codices – ולכן נקראו האניות המביאות מימי קדם מיני מרכולת דרך נהר טיבּר: codicariae.

נניח כי גם זה דבר חשוּב הוא, כי וַלריוּס קורוינוס³³ היה הראשון אשר לכד את העיר מסַנַא, והראשון ממשפּחת הוַלריים אשר קיבל את כינוּיו משם העיר הנלכדה ויקרא גם הוּא מסַנא ולאט לאט בהתחלף האותיות בפי ההמון הוּסב שמו מסַלא. אבל היתכן כי גם זה יהיה ענין לחקירה, כי לוּציוּס סוּלא היה הראשון אשר נתן להראות בקירקוס אריות בלתי־אסוּרים – לפנים יצאו רק קשוּרים – בעבוּר שהמלך בוֹככוס שלח רובים לירות בהם? בודאי אפשר למחול על כאלה. או דבר נחוץ הוא גם לדעת, כי פּומפּיוּס היה הראשון אשר ערך בקירקוס קרב של שמונה עשר פּילים ויציג אנשים פושעים להלחם בהם? מי שהיה נשיא המדינה, ולפי האגדה הצטיין בין נשיאי ימי קדם בטוּב לבבו, חשב זה למין מחזה נפלא, שימסרו אנשים למיתה באופן חדש! הם נאבקים – אין די בזה! – הם נקראים לגזרים – וקל זה בעיניו! צריכים הם להדרס מכל משאָן של החיות הרעות! הכי לא טוב היה, לוּ היו דברים כאלה מסוּרים לשכחה, לבל ילמד מהם עריץ בימים הבאים ויתאווה למעשים כאלה שהם פחיתוּת למין האנושי? מה עב הערפל, אשר ההצלחה המרוּבה מכסה בו את הרוּחות! האיש ההוּא ראה עצמו כעומד למעלה מממשלת הטבע, בשעה שהשליך המוני אנשים אוּמללים ילידי ארצות נכריות למאכל לחיות רעות, בשעה שהציג למלחמה נפשות חיות כה שונות בטבען וירבה לשפוך דם לעיני הקהל הרומי, אשר תיכף אחרי כן עתיד היה לכוף להריגות יתירות מאלה. האדם הזה בעצמו, אחרי אשר בגדוּ בו על יד אלכסנדריה, נאלץ היה לבקש אחד מעבדיו שידקור אותו, ואז הכיר את ההבל של כינוּיו המפואר³⁴.

אבל אשוּב לענין שדיברתי עליו: באותו ענין אוסיף להזכיר איך ישנם אנשים המרבים בשקידה שאין בה צורך. המליץ הלז³⁵ סיפּר, כי מטלוס, אשר ניצח את הקרתגים בסיציליה, היה הראשן בין הרומיים אשר נתן לנהוג לפני מרכבתו מאה ועשרים פּילים בזוּזים במלחמה, וכי סוּלא היה האחרון ברומיים אשר הרחיב גבוּל מגרשי העיר³⁶, מה שלפי מנהג קדמונים לא נעשה אחרי כבוּש מדינות חדשות כי אם רק אחרי הרחבת גבוּלות המדינה האיטלקית. בידיעת דבר זה עוד תועלת יתירה מאשר במאמרו האחר, כי בעבוּר אחד משני טעמים גבעת אבנטינוס היא מחוץ למגרש עיר רומא: בעבוּר כי אל הגבעה ההיא יצא ההמון בשעת פרידתו³⁷, או בעבוּר כי כשקסמו וביקשו סימן טוב בזמן רימוס לא היתה פריחת העופות מכוּונה לצד זה. עוד דברים כאלה נמסרים שהם דברי אגדה או דומים לכזבים. הנה גם אם נסכים, כי כל אלה הפרטים נמסרו באמוּנה ונכתבו על פי קבלה נכונה – את עיני מי יאירו לחזור מטעוּתו? את מי יצילו מממשלת התאווֹת? למי יוסיפו אומץ לב, אהבת צדק ונטיה לחסד? פביאנוס שלנו היה רגיל לומר, כי ספק הוא לו, אם לא טוב יותר להתרחק מכל הלימוּדים מלשקוד על כגון אלה!

יד

מכל האנשים, רק העוסקים בחכמה הם הנהנים מן הפנאי שלהם; הם לבדם החיים. הם לא רק שומרים היטב את זמן חייהם, כי אם מוסיפים עליו את כל הדורות. את השנים אשר חלפוּ קודם לחייהם הם רוכשים כקנינם. אם אין אנחנו הפחוּתים שבשוכחי טובה – הרי כל גדולי עולם הידוּעים יוצרי הדעות הקדושות – למעננו נולדו, לחיינו סללו נתיבות! לדברים היותר יפים שאנחנו מוציאים ממחשכים לאור, מגיעים אנחנו בעמל אחרים. אין דור סגור בפנינו, לכל הזמנים פתוּח לנו השער, ואם רק רוּח נדיבות לנו למען צאת ממסגר הפחיתוּת האנושית – מה ארוך הזמן שיכולים אנחנו לטייל בו! יכולים אנחנו להתוַכּח עם סוקרטס, לעורר ספקות עם קרניאַדס, לחבב שלוָה עם אפיקורוס, להתגבר על הטבע האנושי עם הסטואים, לצאת מגבוּלותיו עם הציניים, להתהלך כחברים, כמו הטבע, עם כל דור ודור. למה לא נפנה מן הזמן הקצר והחולף הזה ונמסור את כל נפשנו אל המרחב אשר אין קץ לו, אל הנצח, אשר בו אנחנו שותפים להאנשים הטובים מימות עולם?

הן רודפי־השררות הידועים, הטרחנים לעצמם ולאחרים, אם גם רב מאד שגעונם, אם דפקו יום יום על כל הפתחים ולא הניחו שער פתוח שלא נכנסוּ בו; אם נשאוּ מבית לבית את דברי־שלומם המשוחדים – כמה הם האנשים אשר יוּכלו לראות פּניהם בעיר רחבת־ידים זאת המפוּזרה לפי מאוייה המשוּנים? לכמה מהם לא יוּכלו להכנס מפני שהם ישנים או אחוּזים בתענוּגים או שאינם בעלי דרך ארץ? כמה מהם יתנו אותם לחכות זמן רב ולבסוף יכזבו כי נחפזים הם ויסרבו לשמוע דבריהם? כמה מהם ימנעו עצמם מלעבור דרך הפרוזדור, כדי להשתמט ממשחרי פניהם הממלאים אותו, ויבקשו מוצא לנוּס בסתרי הבתים? כאילו אין זו גסוּת רוּח יתירה לרמות את האנשים מלהשיב פּניהם ריקם. כמה מן האדונים יושבים מפהקים, חציים מבוּלבלים ושכּוֹרים מן המשתה של אֶמש, ומבטאים בשפה רפה בגאוָה ויהירוּת את השמות אשר לחשו להם אלף פעמים, בעוד אשר האוּמללים העומדים לפניהם נידדוּ שינה מעיניהם למען חכות לחנינה זו? אבל את אלה נוּכל לחשוב למבקשים באמת משׂרה נכונה³⁸, את המבקשים להם לחברים וידידים בכל יום את זונון, את פיתגורס, את דמוקריטוס ושאר גדולי המדע, והולכים בעקבות אריסטוטלס ותיאופרסטוס. מן החכמים האלה לא ישתמט ממך איש, אין בהם אף אחד שלא תפרד ממנו בעליצוּת נפש יתירה וביֶתר חיבה אליו. אין אף אחד מהם אשר יתנך לצאת בידים ריקות. לאלה יכולים כל בני אדם להכנס ביום ובלילה.

טו

מן החכמים האלה לא ימריץ אותך איש למות, אבל כולם יוֹרוּך זאת³⁹. אין אף אחד מהם שיחַסר ממך שנות חיים, כל אחד את שנותיו יוסיף לך. השיחה עמהם לא תביאך בסכנה, בידידוּתם אין חשש שתחייב את ראשך⁴⁰ והכנעתך בפניהם לא תטיל עליך הוצאה יתירה. תוכל לקחת מהם מה שלבך חפץ. הם לא יעכבו אותך מלרכוש מאוצרותיהם ככל אשר תוכל שאת. מה רב האושר, מה נהדרה השׂיבה למי שבחר לו באלה להיות לו למגינים! עמהם יוּכל להתיעץ בכל דבר קטן וגדול, אותם יוכל לשאול יום יום בעניני עצמו, מהם ישמע האמת בלי רגש כלימה, יקשיב שבח בלי חנופה, דמוּתם תהי לו למופת. רגילים אנחנו לומר, כי לא ברשותנו היה לבחור לנו את הורינו וכי לפי הגורל ניתנו לנו; אבל באמת יש בידינו להוָלד על פי בחירתנו החפשית. כי ישנן משפּחות של הרוּחות היותר נדיבות⁴¹ – בחר לך, על איזה מהן תחפוץ להחשב! לא רק לפי השם תספח אליהן לבן, כי אם בנחלתן תזכה, ועליה לא תצטרך לשמור בקמצנוּת ובעין רעה, כי היא תתרחב במידה שתחלק אותה לרבים. החכמים האלה יוֹרוּך נתיבה לנצחיוּת וירימוּך למעלה שאי אפשר להדחות ממנה. הסגוּלה היחידה היא, להרחיק זמן המות וגם להפוך אותו לחיי עד. השררה ומצבות כבוד וכל אשר יצרה התהילה המדוּמה בפתגם שלטון או במלאכת מחשבת – כל אלה מהרה תהרסנה; מתגרת יד הזמנים הכל נופל וחולף. רק במה שהקדישה החכמה אין מזיקים שולטים, שטף הזמן לא יסחוף אותו ולא יפחית ערכו, גם הדור הבא וכל מי שיהיה אחריו יוסיף הערצה, כי אם אמנם הקנאה מתגרה במה שנמצא בקרבתנו, אבל במישרים יכּבד כל מה שרחוק מאתנוּ. הנה כי כן רחבים מאד חיי החכם, אין הם מוּגבלים כמו חיי אנשים אחרים. הוא אינו זקוּק לחוקי כל בני חלוף, כל הדורות נשמעים לו כמו לאלהים. חלפה לה עת – הוא שומר אותה בזכרונו; עומדת היא – הוא משתמש בה; עתידה היא לבוא – הוא מרגיש בה מראש. חיבוּר כל העתים לעת אחת גורם לו לאריכוּת ימים.

טז

קצרים ומלאים דאגה הם החיים למי ששכח את העבר, מזלזל בהוֹוה, ומפחד מפני העתיד. כשהם מגיעים עד קצם, מאחרים להבין האומללים האלה, כי ימים רבים היו עסוּקים מבלי שעשו כלום. ואל תחשוב כי אם לפעמים הם נכספים אל המות, יש להוכיח מזה כי חייהם היו להם ארוכים: זה הוא רק מפני שסבלוּתם מיגעת אותם בבקשות לא ברוּרות ומכוּונות דוקא מול מה שהם מפחדים ממנו. את המות הם מבקשים לפעמים רק בעבוּר שהם יראים מפניו.

גם זה אינו סימן לאריכוּת ימים, כמו שאפשר לחשוב, אם כמה פעמים נראה לאנשים היום גדול: אם הם מתאוננים, בקרוב זמן סעוּדה, על שהשעות זוחלות לאִטן. לפעמים, כשעסקיהם הרגילים כלים, הם מבלים בזעף ושעמום את הפנאי הנשאר להם, מפני שאינם יודעים מה לעשות בו ואיך לעבור עליו. הם שואפים למצוא איזה דבר להתעסק וקשה עליהם לשאת השעות שבינתיים. אמנם כן הוא כשבאה הודעה על דבר משחק בעלי־סייף⁴² או נקבע יום למחזה אחר של שעשוּעים ועונג מקוּוה והם תאבים לקפוץ על הימים המפרידים אותם מהמחזה. בכל פעם שהם מקוים לדבר והוא נדחה, יארך להם הזמן, ובמה שמענג אותם הוא קצר, ובאשמתם הוא מתקצר עוד יותר, כי הם רצים הנה והנה ואינם יכולים אף להתעכב על מלוּא תאוָה אחת. לא ארוּכים להם הימים כי אם שנואים עליהם. איך קצרים להם נגד זה הלילות שהם מבלים עם הזונות ובסביאת יין!

מטעם זה שגעון הוא גם מצד הפּייטנים אם הם מַרבים באגדותיהם את החטאים בקרב בני אדם, בהראוֹת אצלם יוּפּיטר כמכפיל את אורך הלילה בגלל תשוּקתו להתמכר לעריות. היש בזה דבר אחר זולתי הצתת אש התאווֹת הנשחתות, אם עושים את האֵלים למופת בדברים כאלה ועל ידי המעשים המקוּלקלים של בני־מרום מתירים הרצוּעה לבני אדם? ואיך לא יהיוּ לאלה הלילות קצרים, אם כה רב המחיר שהם קונים אותם בו. הם מאבדים את ימיהם בחכותם ללילות, ואת הלילות ביראתם מפני אור היום.

יז

גם הנאותיהן עצמן מהוּלות בפחד ובבהלות שונות, כי בתוך שאון הוללוּתם תבוא בלבם המחשבה: “עד מתי ימשכו הדברים?” מתוך רגש כזה בכוּ לפעמים מלכים על גדוּלתם; הצלחתם הנעלה לא שעשעה אותם, אבל הסוף, אשר חזוּ לעתיד, הביא עליהם חרדה. – מלך הפרסים החצוּף אחרי השתרע צבא חילו במרחבי השדות ובשימו לב לא רק למספר כי אם גם להיקף המחנה הגדול, שפך דמעות על זה, כי בעוד מאה שנה לא ישאר אף אחד מן הבחוּרים הרבים האלה. אף על פי כן הוא הבוכה בעצמו היה מתכוון אז לקרב קצם ולאבד קצתם בים, קצתם ביבשה, מהם במלחמה, מהם במנוּסה, ולהשמיד באופן זה במשך זמן קצר את כל אלה אשר פחד מני גורלם אחרי מאה שנה!

ולמה שמחותיהם מהוּלות בבהלה? מפני שאינן בנוּיות על יסודות חזקים; מן ההבל מוצאן וההבל מפריע אותן. מה אתה חושב על ערכן של שנות החיים, אשר בעליהן בעצמם מודים שהן רעות, כיון שגם הדברים אשר בהם הם מתגאים ומתנשאים על כל אדם אינם משביעים אותם רצון? כרבות הטובה תגדל עמה הדאגה ובההצלחה היותר נעלה הבטחון הוא היותר רופף. לאושר ממין אחר צריכים כדי להחזיק את האושר, ובעד אותן התפילות שכבר הצליחוּ צריכים להתפּלל מחדש⁴³. כל מה שבא על ידי המקרה אינו מתקיים. מה שמתרומם ביותר, עלוּל יותר לנפילה, ומה שעומד בסכנת נפילה לא יתן שמחה בלב. מן ההכרח איפוא שיהיו החיים לא רק קצרים כי אם גם רעים מאד למי שמכין לו בעמל רב קנינים, הצריכים ליתר עמל בשמירתם. יגע הוא להשיג מה שביקש, ומחזיק במורא ופחד מה שהשיג.

בין כך וכך אינו שם לבו כי הזמן הולך ולא ישוב. עסקים חדשים באים במקום הישנים, תקוה רודפת תקוה והשתדלות אוחזת בעקב השתדלות; אין מבקשים לשים קץ לסבל היסורים, כי אם מחליפים את ענינם. אם טרחנו עד עכשיו בכיבוּדים של עצמנו, עתה נבלה זמננו בשל אחרים. חדלנו להשתדל בשביל משרה לעצמנו – מעתה נתחיל לעמול בתור מצדדים⁴⁴. השלכנו מעלינו עול מאשימים – ונקבל משרת שופטים. חדל אדם להיות שופט – נעשה חוקר דין. הזקין ורכש עושר בתור אפוטרופוס לנכסי אחרים – עתה הוא תפוּס בעשרו ונכסי עצמו. מַריוּס עזב את העבודה הנמוּכה בצבא⁴⁵, עתה הוא טורח במשרת קונסוּל. נכספה נפש קוינטיוס⁴⁶ להיפּטר מהדיקטטוּרה, והנה קוראים אותו שוב מאחורי המחרשה. הלך להלחם נגד הפוּנים⁴⁷, בעודנו צעיר למשרה רבה כזאת, סציפיון מנצח חניבעל, מנצח אנטיוכוס, תפארת ממשלתו הקונסוּלית, הערב בעד אחיו⁴⁸, וכמעט שהוּצג בצד יופּיטר, לוּלא סרב בדבר. פרעות האזרחים טרדו את הגבור המציל, ואחרי אשר בנעוּריו מאס לקבל כבוד מנַשא למרומי אֵל, נאלץ להתנחם בזקנתו ביציאה לגולה על אף אויביו. אין סיבות דאגה חסרות לעולם, אם מתוך אושר או מתוך ענוּיים; על ידי העסקים נגזרים החיים, את הפנאי אין משיגים, אך נכספים לו תמיד.

יח

הוצא איפוא עצמך מן ההמון, פולינוס חביבי, ובקש לך מפלט בחוף השלו, תחת להטלטל במשך שנות חייך. זכור כמה גלים כבר עברו עליך, כמה סערות הפיצוך בחייך הפרטיים, וכמה מהן משכת עליך בחיים המדיניים. דייך במה שהראית כבר את גבוּרתך בנסיונות של עמל ותלאות – נַס להראות מה שתפעל בימי מרגוע! את החלק הגדול מחייך, בודאי את היותר טוב מהם, נתת לעבודת המדינה; קצת מזמנך יהיה נא עתה לך לבדך. ואין אני קורא אותך למנוּחה של עצלוּת ותרדמה, לא להאחז בשינה ובתענוּגים הנעימים להמון העם ולהשקיע בהם את הכשרונות העֵרים אשר בקרבך: לא זה הוא המרגוע! דברים יותר נכבדים תמצא לעשות, בימי השלוָה והמנוּחה, מכל המפעלים אשר שקדת עליהם עד עתה. אמנם מנהל אתה חשבונות של עולם מלא ועוסק בהם בשנאת־בצע כיאות לנכסי אחרים; בחריצוּת – כיאות לנכסי עצמך; בזהירוּּת קדושה⁴⁹ כיאות לנכסי המדינה. רכשת לך אהבה במשרה, אשר קשה להנצל בה משנאת הבריות. אולם האמינה לי: יותר כדאי לנהל חשבון הנפש⁵⁰ מלעסוק בחשבונות של תבוּאות המדינה. את כוחות נפשך, הראוּיים לכל דבר נעלה ונשגב, העבר מן המשרה, אשר בכל תפארתה אינה מסוגלה להמציא חיים מאוּשרים, ומשוך אותם אל עצמך. חשוב, כי לא לתכלית זו עסקת מימי נעוריך בשקידה יתירה בכל הלמוּדים החפשים, למען ימסרו להשגחתך כמה אלפים איפה של דגן בבטחה; לדברים גדולים ונעלים מאלה חיכו ממך. מחסור לא יהיה באנשים ראוּיים להיות גזברים טובים ושקדנים. לצורך טלטוּל משאות, מוכשרות יותר הבהמות המתהלכות לאִטן, ולא סוּסים אבירים, אשר את נדבת מרוּצתם לא יעצרו בטעינת נטל כבד. חשוב גם כמה דאגות נטלת עליך במשא עבודת משרה כזאת. עסקך נוגע בכרסם של בני אדם. להעם הרעֵב אין לב להשכיל, אין היושר מכניעו ואין בקשה פועלת עליו. הן לא רחוק הוא מזכרוננו, הדבר אירע בזמן מות קיוּס קיסר⁵¹ (אם יש דעת בשאול, בודאי הדבר קשה עליו ביותר אשר הוא מת. בעוד שהעם הרומי נשאר בחיים!) כי נשארו מזונות רק לשבעה או לשמונה ימים. בעוד אשר עשה הוא גשרים של אניות על הים ובזבז במשחקים חיל המדינה, באה הצרה היותר נוראה אף לעיר מצור: אפסוּ המזונות! כמעט שעלה לו בחורבן גמור, בגויעה מרעב, ובתוצאות מאלה: בהריסה כללית – מה שניסה לחקות את המלך המשוּגע מארץ נכריה אשר נחל מפּלה אחרי גאותו⁵². איך ירעה להם אז נפשם, לאנשים שהיו ממוּנים על אוצרות הדגן במדינה! לסבול מכת אבנים וקרדוּמות וסייף והבערת בעֵרה היו נכונים, כדי להעלים בערמה רבה את הצרה הגדולה שנשארה צפוּנה בחוּבּם⁵³, וטוב עשו בזה. כי לפעמים צריכים לרפאות את החולים בלי ידיעתם; הכרת המחלה נעשתה לרבים סיבת המות.

יט

סוב אתה והחזק במה שהוא יותר שלו, יותר בטוּח ויותר גדול. הכי שוה לך הדבר בערכו, אם כל טרחך הוא שיוּכנס בּר לאוצרות כתיקוּנו בלי הונאה ובלי רמיה מצד המשבירים⁵⁴, שלא יתקלקל מן הטחב או מן החום ויהיה שלם במידה ובמשקל – או שתשא נפשך לדעת את הדברים הקדושים והנשגבים, את מהוּת האלהים, ממה הם נהנים. מה מצבם ואיך תמוּנתם? מה יתרחש לנפשך באחרית, להיכן יעתיק אותנו הטבע כשנשתחרר מן הגוף? מה הוא המחזיק מוסדי ארץ זו הכבדים ותלוּיים באויר ומניחם לרחף על מה שקל מהם ומרימם מוּל האש ומניע הכוכבים במסילותם – וכל שאר הנפלאות המרוּבות מסביב.

רצונך להתרומם מן האדמה ולתפוס ברוחך את הדברים האלה? תיכף עשה זאת, בעוד דמך חם, בעוד כוחך שלם צריך אתה לבקש את הטוב והנעלה. אם בדרך חיים כזאת תבחר, לדברים רבים מן המדעים תזכה, לאהבת צדק ומעשה צדק⁵⁵, לשכחת עוון, לבינה איך לחיות ואיך למוּת, לשלוָה רמה מול כל המעשים⁵⁶. אם מצב כל בעלי העסקים פחוּת ונבזה⁵⁷, היותר נבזה הוא של אלה הטורחים בעסקים שאינם שלהם, הישנים שנת אחרים ומטיילים לפי צעדי אחרים, וגם אהבתם גם שנאתם וכל מה שהוא יותר חפשי בנפש, נעשה אצלם לדבר שבפקוּדה. אם אנשים כאלה חפצים לדעת, מה קצרים החיים שלהם, עליהם רק לחשוב, מה דל החלק שלהם בחיים.

כ

לכן כשתראה אנשים שהגיעו כבר לתהילה ותפארת ואשר שמותיהם כבר ידוּעים בשער – אל תקנה בהם! קנינים כאלה בהפסד החיים הם נרכשים. למען תקרא שנה אחת על שמם⁵⁸, הם מחבלים את כל שנותיהם. ישנם גם בין המטפסים ועולים, אשר עוד קודם הגיעם לפסגה, בעודם בשלבים התחתונים, פתאום בא קצם. ישנם אשר למען עלות למרומי הפאֵר הרבו להתפלש באֵפר⁵⁹, עד שבאה מחשבה במוחם, כי כל עמלם היה רק למען כתב שעל גבי הקבר! ישנם אשר בזקנתם המוּפלגה, בעודם משתעשעים כצעירים בתקוות חדשות, עזבם כוחם באמצע העצות והמזימות.

בושה וכלימה לאדם, אשר הזקין כעורך דין בשביל בעלי קטטה פחותי ערך, ועודנו להוּט אחרי הסכמותיו של ההמון הנבער, עד אשר נשמתו יוצאת! אוי לו לאדם שהוא נלאה לחיות קודם שהוא נלאה במשאו ומתנו והוּא כושל באמצע רדיפתו אחרי השררה! אבוי לו לכסיל, הנופל מת על ספרי חשבונותיו, ונעשה לשחוק ליורש אשר התעה אחריו ימים רבים.

על מעשה אחד מופתי העולה ברעיוני לא אוּכל לעבור: טורניוס היה איש זקן ושקדן מאד. במלאת לו תשעים שנה קיבל בלי בקשה מאת הקיסר קיוס [קליגולה] חופשה ממשרתו. אז ציוה שישכיבוּהוּ במיטה ושיספדוּהוּ העבדים העומדים סביבו כאילוּ הוא מת. הילילה כל המשפחה אז על החופש שניתן לאדונה הזקן ולא זזה משם עד שהחזירו לו את עבודתו! הכי כל כך נעים לבריות המות באמצע העסקים? כך דרכם של רוב בני אדם. תשוקתם לעמל עוברת את גבוּל כוחותיהם. הם מתקוממים כנגד חולשת הגוף. הזקנה קשה עליהם רק מן הטעם היחיד, שהיא מכריחה אותם לפרוש מעסקים. החוק משחרר בני חמישים מעבודת הצבא, בני ששים מעבודה בסינאט – אבל קשה לבני אדם להשתחרר מעבודת עצמם, מלמצוא החופש לפי החוק! בינתיים הם נסחפים וסוחפים את האחרים, כל איש מפריע מנוּחת רעהו ויחדיו הם אומללים, אין פרי ואין עונג בחייהם, אין התרוממוּת לרוּחם, אין איש משוה המות לנגד עיניו, כל אחד משתעשע בתקוות רחוקות. וישנם גם המצוים לביתם ודורשים מצבות תפארה לקברותיהם, הקדשת בנינים לזכרם מטעם המדינה, עריכת סדרי אֵבל ולויות נהדרות במשרפות יום מותם. ולי ברוּר, כי יותר נכון הוא לערוך קבוּרתם של אלה כקבוּרת ילדים, אשר ימים מעטים חיו, רק לאור אבוקה או נר של שעוה.

[תרפ"ט]

כרך ב

מאת

לוקיוס אנאוס סנקה

---

עַל הַחַיִּים הַמְאֻשָּׁרִים – De Vita beata

מאת

לוקיוס אנאוס סנקה

מבוא

תכלית הספר להפיץ אור על הדרך הישרה שיבור לו האדם בחיים ולבאר ערכה הרב של בקשת הצדק והיושר לעומת הנאות־הגוף החולפות. המחבר מתנצל בו הרבה גם כנגד הטוענים עליו שאין חייו מתאימים עם דעותיו. את הספר שלח לאחיו הגדול ממנו נובאטוס, אשר קבל את הכינוי גאליוֹ כאשר נכתב בספר־היוחסין של המשפחה ההיא (ראה המבוא לספר “על הכעס” בכרך א' של השיחות הפילוסופיות, עמ' 96).

מהלך הרעיונות: נחיצות הזהירות בבחירת דרך, כי השגגה נעשית למכשול גם לאחרים ואין ללכת אחרי המרובים, שהם הטועים (א–ב). מאושרים הם החיים כפי הטבע, המתרחקים ככל האפשר מהנאות־הגוף ומושפעים מן השכל (ג–ז), רוממות הצדק והיושר על כל ההנאות הגופניות, השפלות והבזיון שבהנאות הללו מתוארים בתמונות מן החיים (ז), איך יוצר לו אדם חוק לפי השכל, וחיי צדק ויושר גורמים גם להנאה מבלי שזאת היא תכליתם (ח–יא), כנגד זה דעות אפּיקור ובית מדרשו (יב–יג). הרודף הנאות אינו קונה אותן כי אם מוכר עצמו להן (יד). להכנע בפני אלהים היא החרות (טו). התנצלות על חיי עושר וכבוד (יז–יט). הדברים כאן ולהלן כמו תשובה על גידופי סואיליוס: “צרות עין משוחה ברעל” (הנזכרים במאמר “חיי סנקא ודעותיו” בכרך א' של השיחות הפילוסופיות, עמוד IX), אבל גם כנגד כל “הנובחים” מול החכמים; כאן גם פּרטים על דרכי החיים בבית סנקא. – קיצור תורת מוסר של הסטואים (כ). תשובת המשכיל להמון הסכלים המגנים אותו בעבור אשר למעשה הוא חי על הרוב כמוהם; הבדל בין המשתדל להתרומם במעלות רוחו ובין השקועים בהבלי העולם (כא–כז).

כמו בכל החבורים נמצאים גם בזה הרבה פרטים מענינים מן התרבות הרומית, מחיי העשירים המפונקים (יא) ודעות מוסריות רמות. חשובה ביחוד ההשקפה על המיתולוגיה ועל ההבלים אשר טפלה על יופּיטר (כו). על רעיונות מקבילים לדברי חכמי ישראל העירונו במקומם.

עַל הַחַיִּים הַמְאֻשָּׁרִים

א

לחיות חיים מאושרים, אחי גאליו, הכל חפצים, אבל מגששים הם באפלה בבואם לחקור, מה טיבו של אושר־החיים. ואין זה דבר נקל להגיע אליו, כי ככל אשר ימהר אדם לשאוף אליו, אם טעה בדרכו הוא מוסיף להתרחק ממנו. אם הדרך מובילה לצד שכנגד, הרי המהירות עצמה נעשית סיבה להגדלת המרחק. לכן צריך אדם לברר לעצמו בתחילה, מה הוא הדבר שהוא שואף אליו, ולחקור אחרי כן, איזה הדרך אשר בה ישיג חיש את מטרתו, ובעודו הולך בה, אם הדרך הנכונה היא, יכיר כמה הוא מתקדם בכל יום וכמה הוא מתקרב לאותה הנקודה אשר אליה דוחפת אותו התשוקה הפנימית.

אמנם כל זמן שאנו תועים אנה ואנה בלי מנהיג ומושפעים רק מן הקולות המשונים המושכים בצעקה גדולה לכאן ולכאן, מבלים אנו בשגיאות את החיים הקצרים, אף אם אנו יגעים יומם ולילה לפי השכל הישר. לכן יגמור אדם בלבו, להיכן הוא שואף ובאיזה דרך, ולא ימנע מלבחור במנהיג אשר ברורה לו היטב המטרה שאנו צועדים לקראתה. כי אין הדבר כאן כמו בכל הנסיעות שרגילים לנסוע; בהן לא יתעה מן הדרך מי שהולך בנתיבה הכבושה ושואל כפעם בפעם את יושבי המקום, להיכן יפנה. אבל כאן דוקא הנתיבות הכבושות והיותר מפורסמות הן הגורמות לאכזבה יתרה¹.

לכן עלינו להזהר ביותר, שלא נלך כדרך הבהמות בעקבות העדר הקודם בלי שים לב למטרה הרצוּיה, כי אם למהלך הרגיל. אין לך דבר מגלגל עלינו כל כך פורעניות כהטית האוזן לשיחת הבריות, בחשבנו להיותר מעולה מה שמקובל ומשובח בפי כל והוא מן המעשים בכל יום, ובבחרנו להדמות לאחרים תחת לחיות לפי השכל. לכן אתה מוצא את ההמון הרב נדחק וכל אחד כושל בחברו. כמו בכל קהל גדול וצפוף העם דוחק את עצמו, ואין אדם אחד בקרבו נופל אלא אם כן מושך את חברו עמו וכל הקודמים נעשים למכשול לבאים אחריהם – כן תראה את הדבר בחיים: אין איש מעוות דרכו לעצמו בלבד, כי אם נעשה לסיבה ולגורם לעיוות דרכי אחרים². מסוכן הוא ההרגל להיות דבק בקודמים, ואם כל אחד בוחר להאמין, תחת לשקול במאזני שכלו, לא ישפטו עוד כלל על עניני החיים; תמיד יסמוך איש על חברו, וטעוּת אחת עוברת מיד ליד, תאחז בנו ותורידנו לדיוטה תחתונה, ואנחנו נאבד מתוך חיקוי מעשי אחרים. תרוּפה תהיה לנוּ רק כשנפריד עצמנו מן ההמון. אכן העם בעצמו עומד ומגין כנגד השכל על מה שהוא הפסדו וקִלקולו. הדבר יוצא כמו בועדי הבחירה³, אשר הבוחרים בעצמם הם המתפלאים אחרי כן על אשר פלוני ואלמוני נבחרו להיות פרטורים, אם חזרה דעת הקהל ופנתה להם עורף. מה שהיוּ משבחים, הם חוזרים ומגנים – זה סוף כל משפט שנחרץ על פי דעות המרובים.

ב

אם הדבר נוגע באושר החיים, לא תוכל להשיב לי כדרך אנשי המפלגות בסינאט:⁴ “מצד זה נראה הרוב”. אכן בעבור זה הוא הצד הגרוע. אין הדברים האנושיים מסודרים באופן מתוקן כזה, שיהיו הדברים היותר טובים מוצאים חן בעיני הרבים. הסכמת ההמון היא אות לגריעות הדבר. לכן עלינו לשאול: מה הוא היותר טוב למעשה, לא מה הוא היותר רגיל; וכן: במה תתקיים לנו נחלת אושר נצחי, לא במה ימצא חפץ המון העם, שהוא היותר משובש בהבנת האמת. ובדברי על המון העם, כוונתי גם לבעלי שמלה כבוּדה, וגם לנושאי כתר. לא אל צבע הבגדים אביט, אשר הגופות מקושטים בהם ולא למראה עינים אני שוֹפט. יש לי מאור יותר זך ונאמן להבחין בין האמת וּבין השקר: הרוח משיג את הענינים הרוחניים. הוא, במצאו פנאי להנפש ולהתכנס לתוך עצמו, מאד ירבו יסוריו ויתוודה ויאמר: “מה שעשיתי עד עתה, נוח לי אם לא עשיתיו, ובהעלותי על לבי מה שדיברתי, אני מקנא בחיות שאין דיבור בפיהן. מה שהיה משאת נפשי נראה לי עתה כקללת משנאי, ומה שפחדתי מפניו – אלהי הרחמים! – הלא נוח היה לי ממה שקויתי. ביני ובין אשים רבים היתה שנאה, ולפעמים עברתי מן השנאה לידידות – עד כמה שיש ידידות בין אנשים גרוּעים – אבל לי לעצמי לא הייתי ידיד ואוהב. יגעתי מאד כדי להתרומם מתוך הרבים ולהגיע לתהלה על ידי איזה כשרון: מה המעשה הזה, אם לא התיצבות לקראת החצים ומשיכת עיני המקנאים אל המקום אשר בו יוכלו לפגוע בי?”

שא עיניך וראה את המהללים מליצתך או את הסובבים אותך בעבור עשרך ומתחננים לחסדיך ומנשאים את גדולתך. כל אלה הם שונאים לך או – אין בזה הבדל – יכולים להיות שונאיך. כאשר יגדל מחנה המעריצים, כן יגדל מחנה המקנאים. לכן אבחר לבקש דבר טוב שהוּא בדוק ומנוסה, מה שאכיר את טבעו ולא רק אתהלל בו. כי מה שמתראה כלפי חוץ, שצופים בו בסקרנות ואיש את רעהו יעורר להשתומם עליו – הוא דבר נוצץ לעינים, ובקרבו הוא שפל ונבזה.

ג

נבקש נא דבר, שאינו רק יפה מחוץ, כי אם גם יציב ונכון, ואשר יפיו הפנימי עולה על החיצוני. נבדוק אחריו; איננו רחוק מאתנו וצריך הוא להמצא, עלינו רק לדעת להיכן נושיט ידינו כדי לחפש. הרי אנחנו כעוברים באפלה על הדברים הקרובים ונתקלים באותם הדברים אשר אנו מבקשים.

לא אנהגך ארחות עקלקלות, ואבחר לדלג על דעות של אחרים, אשר להציע אותן ולבחון אמיתותן דרך ארוכה היא. וכשאציע לפניך את דעתי אני, אין אני מחזיק בכנף אחד מגדולי הסטוֹאים; יש לי רשות גם לעצמי לחוות דעת. אפשר שאסכים לאחד, ומהשני אדרוש שיברר הדברים. אפשר גם כי אחרי מה שאביא בשם אחרים לא אבטל דבריהם ורק אוסיף: “ועוד זאת אני סובר”. בינתים חוק אחד לנגד עיני, שהוא מוסכם בקרב כל הסטוֹאים: לאחוז בדרכי הטבע. שלא לתעות מאחריו, כי אם להשתלם לפי משפטו ודוגמתו – היא חכמה. מאושרים איפוא החיים המתאימים לטבעם. לזה יגיעו רק כשהרוח בריא ומתמיד בבריאותו, כשהוּא חזק ותקיף, אבל גם נאה ומתוּן, מסתגל למסיבות הזמן, צופה גם הליכות הגוף, אף כי לא בדאגה ופחד; משתדל בכל מה שנותן תוכן לחיים, מבלי להתפעל מאיזה דבר ביותר; משתמש במתנות־הגורל, מבלי היות עבד להן. על נקלה תבין מזה, ואין צורך להוסיף, כי בדרכי חיים כאלה תמצא מנוחה תמידית וחופש, באין מקום לדברים מכעיסים ומבהילים, במקום הנאות־הגוף והדברים הפעוטים והמתפוררים וגורמים גם לחרפה ונזק. בדרכים ההם זוכים לשמחה נצחת, אשר לא תתמוטט ולא תשתנה, לשלום וליחוד הלב⁵ ולגדולה שיש בה ענוה – כי כל מקום שאתה מוצא זדון, הוא נובע מן החולשה⁶.

ד

יכולים גם להגדיר באופן אחר את הטוב אשר אנו מבקשים, זאת אומרת, להסביר אותו הרעיון עצמו במלים אחרות. כמו שצבע־חיל יכול כפעם בפעם להתפשט במרחב או להצטמצם במקום צר, לעקם את המחנה כחצי גורן עגולה עם קצוות בולטות משני עברי המרכז, או להשתלשל בשורה ארוכה אחת – אבל כוחו, איך שיסתדר, אחד הוא ומגמתו ותכליתו לא תשתנה: כן גם הגדרת הטוב השלם יכולה להתרחב ולהתפשט וגם להתקצר וּלהתכנס. הדבר יהיה אחד, אם אומר: הטוב השלם הוּא לב בוזה למקרים ושׂשׂ בצדק, או לב עשוּי לבלי־חָת, מכיר טיב הדברים, שליו במעשים, אוהב את הבריות ודואג לכל מי שיש לו עסק עמהם. הרשות בידינו להגדיר גם כך: מאושר הוא האיש שאינו חושב לדבר טוב או רע אלא לב טוב או לב רע⁷; מי שמכבד את היושר, שבע רצון בצדק, המקרים לא ירוממוהו ולא ידכאונו, אין דבר יותר חביב לו מזה שיוכל להשיגהו בכוחו, והנאתו היותר עצומה היא – לבוז להנאות. הרוצה להרחיב יוכל להגיד זאת בפנים שונות והרעיון ישאר אחד בתקפו. אין מעכב לומר גם: יסוד החיים המאושרים הוא בלב חפשי ומרומם שאינו נבהל ואינו זע, רחוק מפחד ומן התאוות; הטוב האחד הוא לו היושר, והרע האחד – פחיתות הנפש⁸. כל שאר הדברים הבל, לא גורעים ולא מוסיפים לאושר החיים, באים וחולפים מבלי להרבות את הטוב השלם ומבלי להפחית ממנו. מי שיש לו יסוד כזה, הששון יסובב אותו תמיד, לרצונו או שלא לרצונו, ושמחה עצומה תהי נובעת ממעמקי נפשו המסתפקת במה שבחלקה ואינה תאֵבה לגדולות מזה. האין זה שוקל בפלס הרבה יתר מיצרי הגוף הנבזה בקטנותם, בנבלותם ובפחזותם? ביום שנעשה אדם כפוף להנאה, הוא כפוף גם למכאובים⁹. הלא תראה מה גרועה וארורה העבדוּת שמטיל על עצמו, מי שנותן לשני השלטונים האלה, חסרי־חוק וחסרי־אונים, להנאה ולמכאובים, לשלוט בו לסירוגין. לכן צריכים לבקש מוצא כלפי החרות. אותה ינחילך רק הבוז לגורל. מכאן גודל ערכו של הטוב המונח בשלוַת הנפש שמצאה לה משכנות מבטחים, השתחררה מפחד והגיעה לחדוה בהכרת האמת, וזוכה להתענג ולהשתעשע בה בחבּה, בהיות רגשותיה אלה לא הטוב מצד עצמו, כי אם פרי הטוב אשר החזיקה בו.

ה

כיון שכבר הרחבתי הצעת הרעיון (אוסיף עוד): מאושר יוכל להקרא מי שבחסד שכלו¹⁰ נמנע מלחמוד ומלפחוד. כי בלי פחד ודאגה נמצאות גם האבנים ויכולות להיות אף הבהמות, ובעבור זה לא יאמר איש שהן מאושרות, כי אין להן בינה באשרן. במדרגה זו עומדים גם בני אדם, אשר מצד קהות רגשותיהם ובערותם מהכיר את עצמם נדמו לבהמה וחיה. אין הבדל בין אלה לאלה; הללו אין שכל להן והללו יש להם שכל עקום ומקולקל הגורם להוַתם. אבל מאושר לא יוכל להיות מי שאין לו חוש האמת, לכן מאושרים רק החיים המבוססים במשפט נכון על תעודתם ואינם זזים ממשפטם זה. אז תנקה הנפש ותשתחרר מכל רעה, כשלא תהיה לה עוד סכנה של פצפוץ או רק של דכדוך וכשתתחזק במקום אשר התיצבה עליו ותשמור את מקומה למרות כל כעס והתקפה מצד הגורל. ובמה שנוגע לתאוה, אף אם תזרום מכל עברים ותפרוץ בכמה דרכים לתוך הנפש להסיתה ולהדיחה ותשתמש בכל אמתלאות כדי לזעזע את בשרנו וכל אברינו – מי מבני אנוש, אשר רושם כבוד אדם¹¹ עוד נשאר בקרבו, יחפוץ להתחכך יומם ולילה להנאתו ולבגוד בנפש כדי להיות עבד לגוף?

ו

“אבל גם לנפש, יאמרו, ישנן תאוות”. תאחז נא בהן ותנסה להיות שופטת בדבר הפריצות וההנאות; תהיה נא כרוכה אחרי כל מה שמשעשע את החושים, אחרי כן תביט מאחריה על העבר, תזכור את ההנאות המזיקות, תתגאה באופן אשר חלפו ותחכה בתקוות הערוכות לה להנאות העתידות, ובעוד הגוף כבר עתה במצב דחוק, תפנה במחשבותיה למה שיבוא! כדי בזיון ושפלות בזה; כי שגעון הוא לאחוז ברעה במקום הטובה. לא יוכל אדם להיות מאושר בלי דעת צלולה, ואין דעת צלולה למי שצופה לדברים עתידים (סתם) ולא לדברים (בטוחים) טובים. מאושר יכול להיות איפוא רק מי ששופט בצדק, מי ששמח בהווה איך שיהיה, ונוח לו במצבו. מאושר הוא מי ששכלו מסכים לכל מסיבות חייו.

כל הצופים להנאות ואומרים כי בהן הטוב השלם, אינם רואים איך הם משפילים את ערך הטוב^12. הם מכחישים, כי יכולה ההנאה להתרחק מן הצדק והיושר, ואומרים כי אין איש חי בכבוד ובמישרים אם אין לו חיים נעימים, ואין איש חי בנעימות אם אין חייו בכבוד ובמישרים.

ז

אין אני רואה איך אפשר לשים קשר בין שני דברים אלה שהם כה שונים זה מזה. בבקשה מכם, איך לא תהיה ההנאה רחוקה מן הצדק והיושר? לפי שאתם אומרים כי מוצא כל דבר הוא מן הצדק והיושר, לכן דעתכם כי מהם גם שורש כל אותם הדברים אשר אתם אוהבים וחומדים. אבל אילו היו הדברים האלה קשורים בקשר אמיץ, לא היינו רואים לפעמים דברים נעימים שאינם ישרים כלל, ומצד אחר דברים ישרים מאד, אבל קשים ונקנים ביסורים. הוסף על זה, כי יש הנאה גם בחיי שפלות וקלון, בעת אשר הצדק והיושר אינם סובלים חיי חטא. ישנם גם אומללים, שאינם חסרי כל הנאה, או אפילו בשביל ההנאה שהם מרגישים; ולא היה זה אפשר, לוּ היה היושר ממוזג באותה ההנאה, אשר לפעמים היא חסרה להם וגם אינם צריכים לה. למה אתם מחברים דברים שאינם דומים ואף רחוקים כך זה מזה? הצדק והיושר הם דברים נעלים, רמים ומלכותיים, נצחים ובלתי מתחבלים לעולם¹³, וההנאה היא שפלה ועבדותית, נבזה ונובלת, ולה מעון ומשכן אף בבת זונות ומרזחים. את הצדק והיושר תוכל למצוא בהיכל, בשער העיר, בבית־המשפט, לפני החומות, כשהם מתאבקים בעפר, אדוּמי־פנים ופצועי־כפים מרוב עמל ויגיעה; את ההנאה תמצא לרוב מסתתרת ומתחבאה בקרן אפלה, בסביבות המרחצאות ובתי־הזיעה, יראה מפני המשגיחים, רפת־כוח, חסרת־אונים, ריח יין ובשמים נודף ממנה והיא חיורת־פנים, מפורכסת ומורעלה מסמי־מרפא. הטוב השלם הוא דבר קיים לעולמים ולא יכלה לעד, לא תקוץ בו הנפש ולא תתחרט עליו. הנפש ההולכת בדרך ישרה לא תשוב על עקבה, לא תהיה לטורח על עצמה ולא תחליף את דרכה, כיון שבחרה תמיד רק בדרך היותר טובה; אבל ההנאה כשהגיעה לשיא העונג, היא נמוגה וחולפת. אין לה מקום רחב־ידים, היא ממהרה למלאות אותו ושבה ומואסת בעצמה. אחרי הקפיצה הראשונה היא מתמעכת וגוועת. אין בטחון בדבר שהוא נע מטבעו, ולא יוכל להחשב כענין קיים, מה שבא וחולף חיש ונבלע בעודו בכף. הוא מגיע למטרתו כשהוא חדל, ובעודו מתחיל, הוּא בא עד קצו.

ח

ומה נאמר, אם ההנאה היא נחלת הטובים והרעים במדה שוה, ואם הקלון משמח לב אנשים נבזים כמו שמעשים טובים משעשעים את הישרים? לכן הורו הקדמונים, כי עלינו לבקש את החיים במישרים ולא את החיים בנעימות, וכי אין רשות לההנאה להיות נוהגת את הרצון, כי אם ללוות אותו. להנהיג צריך הטבע, ועליו ישגיח השכל ובו יוָעץ. דבר אחד הוא, להיות מאושר בחיים ולחיות כפי הטבע. מה טיבם של חיים אלה? על זה אענה: כשאנו צופים בזהירות על כחות הגוף וכשרונותיו ורואים אותם בלי בהלה כדברים זמניים וחולפים; אם אין אנחנו נכנעים בפניהם ונותנים לדברים מן החוץ שליטה עלינו; אם מקבלים את נעימוּת הגוּף ומה שנלווה לו רק כצבא־עוזר וחיילים קלים במלחמה, שנותנים להם שרוּת אבל לא מפקד¹⁴ – כך הם מביאים תועלת לרוחנו. אל יכנע איש בפני דברים חיצוניים ואל יהי נלכד על ידיהם; יכיר את ערך עצמו, יבטח ברוחו ויהיה מוכן ומזומן לכל מה שיבוא, כאמן לחיי עצמו. לבטחון לא יגיע בלי מדע; למדע יש קיוּם רק באומץ לב, כשהוא מחזיק במה שהכיר לנכון ואינו מסיר מלבו מה שׁשׂם לו לחוק. מובן, מבלי שאוסיף, כי אדם כזה יהיה מתוקן ומסודר וכי בכל מה שיעשה יהיה גודל ונעימות. השכל יהיה נטוע בחושיו וממנו יהיה מוצא לכל מגמותיו, כי אין לו יסוד אחר בכל אשר יפנה לבקש הנכון – תמיד אל עצמו הוא חוזר. הלא כן גם העולם אשר הכל כלול בו, והאל המושל בקרב תבל; משפיע הוא כלפי חוץ, אבל חוזר בכל הדברים אל עצמו. כה יעשה שכל האדם; אם בלכתו אחרי חושיו הוא נוטה על ידיהם לחוץ – אל יאבד שלטונו עליהם ועל עצמו. כך מתהווה כח מאוחד ונוצרה יכולת מתאימה לעצמה, ומתרקמת תבונה בטוחה שאינה זזה ממקומה ואינה מהססת ופוסחת על סעיפים במשפטיה לפי השפעות זרות, ובנתנה לעצמה צו, בהגיעה להסכם פנימי, “ברן יחד” כל החלקים שבה¹⁵, – בשעה זו זכתה לטוב השלם. אז לא נשאר עוד דבר רפה ומתמוטט ואין עוד מקום למכשול ולנפילה. אז יעשה אדם הכל רק כפי החוק אשר שׂם לעצמו ולא יארע לו דבר אשר לא פלל, וכל אשר יעשה יהיה לטובה ויהיה קל ומתוקן ובלי פקפוק. כי ההתרשלות והפקפוק סימנים הם למלחמה פנימית וחסרון דעה בצורה. לכן גם נרהיב עוז להודות, כי הטוב השלם הוא: נפש מתאימה לעצמה. המדות הטובות ודאי מוצאות משכן במקום שיש התאם ואחדות, והגרועות – במקום שיש בו מחלוקת.

ט

“אם כן”, יאמרו, “הרי גם אתה שוקד על מדות הצדק והיושר רק בעבור שאתה מקוה מהן יתרון הנאה!” – ראשית, אם הצדק והיושר גורמים להנאה, אין זאת אומרת, כי שוקדים עליהם בעבור ההנאה, אין לומר שהם מביאים לידי הנאה, כי אם שהם מביאים אף לידי הנאה. לא שהם מתכוונים לה, כי אם שמשיגים גם אותה בעוד אשר כוונתם היא אחרת. בשדה שנחרשה לתבואת דגן יכולים לצמוח גם פרחים שונים מרהיבים עין, אף כי לא בשביל הצמחים הללו חרשו חורשים. אחרת היתה כוונת הזורע, ונוספו לה תוצאות. כן גם ההנאה אינה שכר ולא סיבה למעשים טובים, כי אם הוספה צדדית עליהם, והם אינם מוצאים חן בעינינו בעבור העונג, כי אם, במצאם חן בעינינו, נלווה אליהם גם העונג. הטוב השלם מונח ברוח משפּטו של אדם ובמצב נפשו הישרה, ואם היא שבעה רצון בהיותה מתגדרת בדעותיה, הרי זכתה בטוב השלם ולא יחסר לה דבר. מחוץ לדבר השלם אין עוד מאומה, כמו שאין דבר אחרי הסוף. לכן טעוּת מונחת בשאלה: “מה הוּא הדבר אשר בשבילו אנו מבקשים את הצדק והיושר?” כאילו אפשר לבקש דבר שהוא למעלה מהיותר מרומם! מה אני מבקש מהצדק והיושר? אותם בעצמם. אין דבר יותר חשוב; הם שכר לעצמם. הכי אין דבר נשגב, כשאני אומר לך: הטוב השלם הוא כח־נפש אשר לא ישבר, עין מיטיבה לראות הבאות, לב מבין, גוף בריא וחפשי עם נפש אמיצה ונהדרה? הכי תבקש עוד, לאיזו תכלית הם אלה הדברים? מה אתה דובר על הנאות! הן את אושר האדם אנו מבקשים, לא אושר הבטן, שהוא נתון ברחבה לבהמה ולחיה.

י

“הנה אתה מתעלם מן הדבר אשר אמרתי; הלא זה היה דברי, כי לא יוכל איש לחיו בנעימות אם איננו חי ביושר, וחיי־יושר לא יתכנו אצל הבהמות האלמות ולא אצל מי שמשׂים את הנאות־הבטן לקו. מגיד אני בפומבי ובקול רם – כה תגיד לי – כי אין חיים ראויים להקרא נעימים, אם אין צדק ויושר נלוים אליהם”.

אבל אין מי שיכחד, כי ממה שאתם קוראים בשם הנאות נהנים במדה מרובה גם הכסילים, וכי אף לפועלי אָון יש נעימות בשפע ורוחם ממציאה להם כמה מינים של הנאות גרועות. ועוד להם החוצפה והגאוה היתרה וההתנפחות לעומת אחרים, והדבקות הסמויה והעיורת בממונם, וההתעדנות והרפיון וההתפעלות מדברים פעוטים ילדותיים, והפטפוט וההתכבדות בקלון אחרים, והעצלות וההתמוגגות של נפש קהה ונרדמה. אבל את כל אלה מבטלת מדת הצדק והיושר. היא מושכת אותך באזנך ומלמדת להעריך בתחילה, כמה שוָה היא ההנאה, קודם שהיא מתירה אותה, וגם כשהיא מסכימה לה איננה נותנת לה משקל רב, כי אם רק מתירה ואינה חפצה שיפליגו בדבר, רק שישתמשו בו בכבישת היצר¹⁶. ואם כבישת־היצר פוגמת את ההנאות, הרי לפי שיטתך היא מצמצמת את הטוב השלם. אתה מרחיב גבול ההנאות, ואני מפחית אותן. אתה מבקש בהנאות את העונג, ואני את התועלת¹⁷. אתה רואה בה את הטוב השלם, ואני אינני רואה בה טוב כלל. אתה עושה הכל למען ההנאה, ואני אינני עושה מאומה בשבילה.

יא

באמרי שאין אני עושה מאומה בשביל ההנאה, אני דובר בשם המשכיל, אשר לו לבדו ההנאה הרצויה. הרי אין זה איש משכיל, אם איזה דבר בחיים מושל בו, קל וחומר אם זה דבר של הנאה. אם היא תמשול בו, איך יעמוד בפני כל עמל וסכנה, בפני עוני וריש וכל הפגעים הרעים הנותנים חתיתם על בני־אדם? איך יסבול בלהות־המות ויסורים או חורבן הכל והסתערות המון צוררים – אם צורר כה חלש מנצח אותו? – הוא יעשה ככל אשר תסיתנו ההנאה. צא וחשוב לכמה דברים תסיתנו. אתה אומר: “היא לא תוכל לפתותו למה שיש בו חרפּה, כיון שגם צדק ויושר נלוים לה”. האינך חוזר ורואה, מה עלוב “הטוב השלם” אצלך, אם צריך הוא לשומר למען ישאר בטובו? ואיך יהיו הצדק והיושר מושלים בהנאה, אם הם נגררים אחריה, והנגרר אחרי מי שיהיה הוא הנשמע לו והמנהיג הוא המטיל עליו פיקודים? איך תוריד למטה את מה שצריך למשול מלמעלה? ויפה הוא התפקיד שאתם נותנים לצדק ויושר: עליהם לטעום מראש את טעם ההנאות! יש לבדוק אם כשדוחים אותם למדרגה בזויה כל כך, עדיין בכלל הצדק והיושר הם, כי אינם ראויים עוד לשמם אם אינם שולטים במקומם. אבל יותר חשוב בינתיים שאראה לך כמה בני־אדם שקועים בהנאות ואשר פיזר להם הגורל את כל מתנותיו, ובכל זאת תודה שהם אנשים רעים. הנה, נומנטנוס ואפיציוס¹⁸, אשר כפי דברי עצמם רדפו והשיגו מקצוי ארץ ומאחרית־ים כל דבר טוב, ומשולחנם לא פסקו מטעמי חיות מציד מדינות רחוקות. הנה הם סרוחים על ערשותם ומחכים למעדנים, אזניהם משתעשעות בקול השירים ועיניהם מתענגות על מחזות וחכּם יטעם בחדוה את המאכלים, את כל גויותיהם עוטפים בסדינים רכים מחממים ומביאים גירוי, ולבל יהיה אף החוטם שלהם בטל, ממלאים את חדר סבאם בריחות ובשׂמים שונים. הלא תסכים כי אלה הם בעלי הנאה – ובכל זאת הטוב לא נפל בחלקם, כי לא על הטוב הם מתענגים.

יב

תאמרו כי יש גם פגם בשמחתם, כי מתרחשים דברים מעציבים את רוחם, וחילוקי־דעות ביניהם מפריעים שלוָתם. אמנם כן הוּא. ובכל זאת הסכלים האלה קלי הדעת ומעונים מרגשי חרטה, הנאות עצומות הם סופגים, עד שצריכים אנו להודות, כי רחוקים הם מדאגה במדה שהם רחוקים מרוח נכונה, וכי על הרוב בשגעון של ששון הם משתגעים ומשחוק דעתם נטרפת. כנגד זה הנאת־המשכילים היא מיושבת וצנועה, לא פרוצה, כי אם כבושה וכמעט בלי ניכרת. היא באה מבלי שרדפו אחריה, ואף כשהזדמנה מעצמה, אין מחשבים אותה כל כך ואין מרבים עליה שמחה יתרה. רואים אותה רק כמעורבת בעניני החיים ושלובה בתוכם כקצת שחוק ולצון בין דברים רציניים.

לכן אין לקשר דברים שאין שייכות ביניהם ולערבב צדק ויושר עם הנאות. עוון הוא שחונפים על ידו לבני אדם מקולקלים. הנה כאן אדם מסור לתענוגים, מתנודד תמיד כשכּור, ובעבור שהוא בקי בחיי־הנאה יאמין שהוא בקי גם בצדק ויושר, שהרי אמרו לו כי אין להפריד ביניהם ובין ההנאה. לבסוף הוא נותן לעוונותיו שם חכמה ומתפאר בגלוי במה שלכל הפחות צריך להסתיר. לא שעל ידי אפיקור הם לומדים את חיי ההוללות, אבל בהיותם שטוּפים בעוונות הם מסתירים הוללותם בחיק הפילוסופיה ורצים לשמוע דברי שבח ותהלה להנאות. ואת אותה ההנאה שמכוון לה אפיקור, אין הם מחשבים – כמו שאני סובר באמת – בתמימותה באצילותה, כי אם אחרי השם בלבד הם רצים, בהיותם מבקשים מחסה לתאוותיהם וצעיף לפרוש עליהן. בדרך זו הם מאבדים אף את הדבר האחד המעולה שנשא להם בפחיתותם, את הבושה מפני החטא. הם מתחילים להשתבח בו ואינם נכלמים עוד, והעוונות נעשים להם ענין של תהלה ותפארת. לכן קשה להציל אף את הצעירים מנפילה מוסרית כזאת, כיון שלחולשה הבזויה ניתן שם כבוד. זאת היא הסכנה הצרורה בשבח ההנאות: הכוונה הטובה של השיטה נשארת במסתרים. והנגלה הוא מה שמסית ומדיח.

יג

אמנם סובר אני – אם גם לא יהיה הדבר רצוי לחברי – כי תורת אפיקור זכּה¹⁹ וישרה, וכשתתבונן בה היטב, אף עצבה, כי ענין ההנאה אצלו קטן ודל והוא קובע לה לחוק מה שאנחנו דורשים מן הצדק והיושר. הוא אומר, כי צריכים להכנע בפני הטבע, ולא תוכל להיות ההוללות רבה כשהטבע לה סייג. ומה היוצא בפועל? כל מי שקורא אושר לעצלות ותרדמה, לזוללות ותאוות, מבקש מליץ יושר למדותיו הפחותות וכשהוא מוצא כינוי של שיטה חונפת לו, הוּא מחזיק – לא בהנאה שמדובר בה, כי אם באותה אשר דעתו עליה. וכשהגיע לחשוב כי חטאיו מתאימים לשיטה פילוסופית, הוּא נמסר להם מעתה לא עוד במורא ובסתר, כי אם בעזוּת ובקומה זקופה. לכן אין אני אומר כמו רוב חברינו, כי בבית מדרשו של אפיקור מורים לעשות כל תועבה, אבל זאת אני אומר: יש לו שם לגנאי, מזכירים אותו לחרפה – ולא בצדק.

“איך יוכל איש לדעת זאת אם איננו מתלמידיו שנכנסו לפנים?” – כבר החיצוניות נותנת מקום לאגדות וגורמת לחרוץ משפט לגנאי. הרי זה כמו גבר חסון לבוש שמלת אשה. אם יש בך די צניעות, הלא תוכל להתראות כמו שאתה באמת ולא תגלה את גופך שלא כדרך הנימוס. אבל הרי הנך אוחז את התוף בידך²⁰! מן הראוי לבחור בשם כשר ובכתובת מעוררת הרוח להתגבר על הנטיה לעוונות²¹. מי שמתקרב אל הצדק והיושר נותן אות לנדיבות שבטבעו; מי שבוחר בהנאות ניכר כגבר חלש, חסר־אונים, גוף נשחת ונוטה לעבירות מגוונות, וניצל רק על ידי מורה שילמדהו איך להבדיל בין ההנאות, בין מה שהוא בתחום הדרישות הטבעיות ובין מה שהוא מוריד לתהום מפני שאינו מוצא גבול ותאבונו מתרבה כל יותר שמשביעין אותו²². הנה כי כן, על הצדק והיושר לצעוד בראש, אז יהיה בטחון בכל הנתיבה. גם זה דרכה של ההנאה, שהעודף מזיק בה, אבל בצדק ויושר אין לירוא שמא יעדיפו בם, כי בקרבם מונח החוק והקצב. אין מדה טובה שיהיה ריבויה קשה. מלבד זה הן זכיתם כי הטבע אשר לכם הוא בעל שכל, ומה יש טוב לאדם מן השכל? ואם חפצכם שילווה אתכם ותלכו בחברתו לקראת חיים מאושרים, על הצדק והיושר ללכת לפנים, ההנאה תוכל להטפל להם ולהתהלך כצל על ידי הגוף. רק מי שאין די תבונה בלבו יוכל למסור את צדקתו²³, הדבר המרומם על הכל, לשפחה להנאת הגוף.

יד

ראשית כל תהי צדקת האדם, היא תשא את הדגל²⁴. ההנאה לא תחסר לנו, אבל אנחנו נהיה אדונים לה ונכבוש אותה. חנינה נתן לה, אבל להכריח אותנו לא תוכל. מי שמציג את ההנאה בראש, אין לו לא זו ולא זו: את ההנאה הוא מאבד, וההנאה לא בידו היא, כי הוא מסור בידה: או שסובל ממחסורה, או שנחנק משפעתה²⁵. אומלל הוא אם היא עוזבת אותו, ועוד יותר אומלל אם היא עומסת לו חבּה יתרה. משל למי שנוסע בים של שרטון, פעם ספינתו נעצרת על גבי החול ופעם מטולטלת בהמון הגלים. כן דרך האנשים שאינם כובשים את יצרם ותועים בסנורים. מי ששואף לרע תחת הטוב, סכנה היא לו להגיע למטרתו. משל למי שיוצא לצוד חיות רעות ברב עמל וסכנה, וכשכבר צד אותן והביאן לרשותו עליו לדאוג ביותר, כי לפעמים הן טורפות את אדוניהן; כן מתרחש שהמחזיקים בהנאות העצומות הם הנופלים ברעה. וסוף הציידים האלה – שהם ניצודים²⁶. כל מה שגדול ועצום יותר מה שהביא אדם לרשותו כשההמון מכנה אותו מאושר, כן יקטן האדם ויותר יהיה עבד לרבים אתעכב עוד קצת על המשל. כמו שהצייד החודר למעון החיות הטורפות מתאמץ לשים לפניהן פח ומוקש וגם “להציג כלבים מסביב ליער”²⁷ כדי לשמור עקבן, בינתים הוא עוזב דברים חשובים ומתעלם מן המוטל עליו, כן גם הרודף אחרי ההנאות מוותר על הכל, מפקיר את חרוּתו ומעלה אותה קרבן לבשרו; הוא אינו קונה את ההנאות כי אם מוכר עצמו להן.

טו

וכי תשאל: מה מעכב התאחדות הצדק והיושר עם ההנאה והיותם יחד לטוב השלם באופן שיהיו הישר והנעים דבר אחד? המעכב הוא: כי חלק מן היושר לא יוכל להיות מה שאינו יושר, וכי הטוב השלם לא יהיה בטהרתו אם יתערב בו דבר שונה מהטוב. אף השמחה הנובעת מתוך מעשה צדק, אם גם דבר טוב הוא, איננה חלק מן הטוב המוחלט. וכן כל קורת־רוח ושלות־נפש, אם גם מוצאן מתוך סיבות הגונות מאד, כל אלה הם דברים טובים אבל רק מלווים את הטוב השלם ולא כוללים אותו, לכן כל המשתף הנאה עם צדק ויושר, ואף לא בחלקים שוים, מכניס החולשה של זו בחסנם של הללו, ומשפיל את החרות, העומדת בגבורתה רק כשאינה יודעת דבר יקר ממנה, להיות שפחה נושאת עוֹל. כי הנכסים שהוא רוכש – זהו סוד העבדות הקשה – נעשים לו לצורך מוחלט, ומתחילים חיי דאגה וחשדים ופחד ורעדה לכל מקרה, ומורא מפני חליפות הזמנים²⁸. לא יסוד חזק ובלתי מתמוטט אתה נותן בזה לצדק, כי אם מציג אותו על בסיס רעוּע, היש לך דבר רעוע יותר מהחיכוי למקרים פתאומיים והשינויים המתחוללים בגוף ובכל הדברים המשפיעים עליו? איך יוכל איש במצב כזה להיות נשמע לאל ולקבל באהבה מה שקרה לו מבלי להתאונן על הגורל, ולהיות מפרש לטובה כל מה שהוטל עליו²⁹. אם הוא מתרגש מכל עונג קלוש ומכל צרה זעירה? א למולדתו לא יוכל איש כזה להיות עוזר ומושיע, ולידידיו לא יהיה מגן, אם הוא צופה להנאות. הטוב השלם צריך להתבצר במשגב, שלא תהיה יכולת להורידו משם; במקום שאין שליטה למכאובים ולתקוה או פחד ולכל דבר פוגם בטוב השלם. לעלות למשגב כזה יוכל הצדק לבדו, בעקבותיו צריכים לצעוד אל ראש הפסגה הזאת. הוּא יעמוד הכן ויסבול כל מה שיבוא לא רק בדומיה כי אם גם ברצון. על כל צרה שתבוא הוא ידע כי חוק הטבע הוא, וכאיש צבא ישר נושא בעוז את פצעיו, סופר את חבורותיו, ואף כשהוא כבר מדוקר ומגויד לא יחדל במותו מלאהוב את המפקד אשר בעבורו הוא הולך למות, כן יחזיק זה בלבו את התורה העתיקה: ללכת בדרכי האלהים³⁰. הרי גם כשיתאונן ויבכה ויאנח אדם, על כרחו יעשה את המוטל עליו ויהיה נאנס למה שנגזר. הכי לא סכלות היא להיות נגרר מאונס, תחת ללכת מרצון? כן בחיי ראשי דרך הכסילים הוא וחסרון בינה במצבו, אם מרבה אדם להתעצב כשנטל עליו דבר קשה, כמו חלי או מות או מדוה וכל פגע רע שבחיים, או כשהוא רק מתפלא ומתמרמר על דברים אלה, שהם מתרחשים במדה שוה לטובים ולרעים. מה שעלינו לסבול כדרכו של עולם, על זה צריכה הנפש להתנשא. על זה אנחנו מושבעים ועומדים, לסבול כל הדברים האנושיים ולא להבהל ממה שאין ביכלתנו להשתמט ממנו. מיום שנולדנו עוֹל מלכות עלינו; להכנע בפני אלהים – זאת היא החרוּת³¹.

טז

לפיכך האושר האמתי רק בצדק ויושר הוא מונח. ומה הם מלמדים אותנו? כי אין לחשוב דבר לטוב או רע, אם איננו פרי הצדק או הרשעה; וגם שיעמוד הכן ולא ימוט רוחך, אם רע צומח מן הטוב. בזה – אם מותר לומר כן – תחקה את האלהים³², ומה הוא מבטיח לך שכר עמלך? דברים נשגבים ואלהיים. לא תהיה אנוס לשום דבר, לא תצטרך לאדם, בן־חורין תהיה ושאנן מכל צרה, לא תנסה דבר לריק ולא תפגוש מעצור, הכל יעלה לך כחפצך, לא תמצא מכשול בדרכך ולא דבר שהוא כנגד מחשבתך ורצונך.

אם כן הצדק והיושר דים לחיים מאושרים? – איך לא יהיו די והותר אלה המדות השלמות והאלהיות? מה יחסר למי שהתעלה למעלה מכל החפצים? למה יצטרך לדבר מחוץ, מי שמקבץ כל אשר לו בקרב נפשו? אמנם כל זמן אשר אדם עומד בקשרי מלחמת החיים, אף אם הוא שואף לצדק והתקדם הרבה במדה זו, צריך לקצת חנינה מצד מזלו, עד אשר יוּתרו כל הקשרים וינתקו כבלי החיים החולפים. אך ההבדל הוא בזה: ישנם קשורים, ישנם אסורים באזקים, וישנם רק נצורים. מי שמתעלה לדעות רמות ומתנשא על ידיהן, מוצא קצת רווחה בכבלים שהוא אסור בהם, ואם איננו עוד חפשי, הרי הוא קרוב לחופש.

יז

שמא יקום עתה אחד מאלה החצופים, הרגילים לנבוח כנגד הפילוסופיה, ויאמר, “למה אני רואה את דברים יותר חזקים ונכוחים ממעשיך? בדבריך אתה צופה לנשגבות, אבל את הכסף הנחוץ לך לצרכי החיים אתה מוקיר, וכל נזק עושה עליך רושם, ועל מות אשתך או ילדיך אתה שופך דמעות, ולכבודך אתה חש ומלשון הרע שכנגדך אתה נפגע? למה השדה אשר לך חרוש ביתר זהירות ממה שנחוץ לפי הטבע, ומאכל שולחנך אינו כה פשוט כאשר אתה יועץ, והכלים אשר אתה משתמש בהם נאים ביותר, והיין אשר אתה שותה הוּא זקן ממך? למה מעונך משוכלל בכלים נאים, ולמה נטועים העצים הללו העשויים רק לצללים? ולמה אשתך תולה באזניה הון עצום ועבדיך לבושים בגדים יקרים? ולמה אומנות מיוחדה היא לשרת בביתך, וכלי־הכסף אינם מפוזרים לפי המקרה כי אם שמורים בזהירות, ושמש מיוחד עומד לפקח על חילוק התבשילים?” – הוסיף עוד לשאול, במטותא: “למה לך אחוזות מעבר לים, וגם יותר ממה שידוע לך? או כי לחרפתך אתה מתעצל ואינך יודע את עבדיך המעטים, או שאתה מבזבז כל כך, כי רב מספר עבדיך ממה שתוכל לשמור בזכרונך?” – הנני לעזור לך עוד, וארבה יותר לדבר בגנותי מאשר יעלה על דעתך.

לפי שעה רק זאת אענה: אין אני משכיל, וגם (בזה אסייע לעין רעה שלך) לא אהיה מן המשכילים. אל תדרוש איפוא ממני שאהיה דומה להיותר טובים, כי אם שאהיה טוב מן הרעים, די לי בזה, שאני עוקר בכל יום ויום קצת ממדותי הגרועות ומוכיח את עצמי על שגגותי. עוד לא הגעתי אל הבריאות השלמה וגם לא אגיע אליה. הרי אני כמשתמש בסמים מקילים למחלת הפודגרא, ולא בתרופה נכונה, וכמי שמסתפּק בזה שתתרחב ההפסקה של המחלה ושיחלש העוקץ שבה. אבל לעומת רגליכם אתם הפסחים, אני בחולשותי עודני רץ ממהר! – לא לכבודי אני מדבר בזה, כי אני בעצמי שקוע בים של עוונות, כי אם בשם אלה אשר עלתה בידם קצת (במוסר ובמדות).

יח

“דבריכם שונים מדרכי חייכם” – את האשמה הזאת, הוי חורשי רעה ושונאי אנשים ישרים, מטילים על אפלטון, על אפיקור ועל זינון³³. הן כל אלה הורו לא איך הם חיים, כי אם איך הם צריכים לחיות. גם אני אינני מדבר על עצמי, כי אם על הצדק, וכשאני מגנה את העוונות – בראשונה לעוונותי שלי אני מתכוין. ככל אשר אוכל אחיה לפי חובתי, וגם צרות־עין זו המשוחה ברעל כנגדי, לא תפריעני, וסם־המות הזה אשר אתם זורקים על אחרים (ובו את עצמכם אתם ממיתים!) לא יעצור בעדי מלהוסיף ולהלל את דרכי החיים לא כפי שאני הולך, כי אם כפי שצריכים ללכת בהם למען בקש את הצדק ולצעוד לאט בנתיבתו, אם גם במרחק רב מאחוריו. איך אוכל לקוות כי צרי ימנעו מלחרף ולגדף מי שיהיה, אם אף אנשים צדיקים כרוטיליוס וכקאטו לא היו קדושים בעיניהם? האתפלא על הבודקים אחרי איש, שמא עשרו גדול ביותר, אם בדמטריוס הציני פקפקו, שמא עניותו אינה קשה כל כך? והאדם הותיק הזה, אשר מתקומם היה כנגד כל הצרכים הטבעיים והיה עני מכל יתר החכמים הציניים, כי אסר על עצמו לא רק להביא איזה דבר לרשותו, כי אם אפילו להתאוות לאיזה דבר – אותו חשדו שאינו אביון כל כך! בוא וראה, כאן הדבר נוגע במי שעמל להורות דעת הצדק וללמד שיטות העניות!

יט

על דיוֹדוֹרוּס, מתלמידי הפילוסוף אפיקור, אשר זה לא כביר טרף נפשו בכפו, אמרו שלא התנהג כפי שיטת רבו במה שחתך את צוארו. יש אשר רא את המעשה הזה כשגעון, ויש אשר דנוהו כקלות־דעת. אולם הוא כאיש מאושר ואשר לא ידע אשם בנפשו העיד על עצמו כשעזב את החיים, כי משבח הוא את המנוחה בהגיעו להכניס את ספינת־חייו אל החוף ולקשרה בעוגן, ויקרא את החרוז (בו שומעים אתם דרך אגב מה שמוטל גם עליכם לעשות):

חַיַּי כִּלִּיתִי וּנְתִיב מַזָּלִי וְחֶבְלִי עָבַרְתִּי³⁴!

לפעמים אתם רוגנים על חיי אדם, ולפעמים על מותו. וכנגד אנשי־שם, אשר רכשו להם קצת תהלה וכבוד, אתם נובחים ככלבים קטנים בדרוך אנשים זרים בקרבתם. טובת הנאה יש לכם, אם אין אדם כשר נמצא, כאילו צדקת אחרים היא מזכרת עוונותיכם הרבים. מתוך צרוּת־עין אתם מורידים את הדברים המזהירים לדיוטה של דברים נבזים, ואינכם חשים כמה אתם מפסידים בזה. כי אם באמת אנשים דוגלים בשם הצדק הם קמצנים, בעלי תאוה, רודפים אחר הכבוד – מה תוחלתכם אתם, אשר הצדק אף שמו לבד לכם לזרא? – אתם אומרים כי אין איש מעיד במעשיו על מה שהוּא מורה בדברים ואינו חי לפי מליצתו. איך נתפלא על זה, אם מה שהם מורים הוא כה אדיר ונשגב ומתעלה מעל לסערה שבחיי בני אדם? אם הם מנסים להחלץ מן הצלב, אשר כל אחד מכם מוסיף להדבק בו במסמרים? ואם נשארים הם לענשם הקשה תלויים, הרי זה רק עץ אחד שנתלו בו, אבל אלה שהופכים דרכי חייהם להוותם, כמספר תאוותיהם היו עצי־התליה שהם קשורים בהם. או משתעשעים הם בטפלם קלון על אחרים. כמדומה לי כי נוח היה להם להזהר מזה, כי יוכל היות שעוד מן הצלב ירוק יירק התלוי בפני המביטים בו³⁵.

כ

“הפילוסופים אינם עושים בפועל מה שהם מורים במאמר”. אבל הרי הרבה הם עושים כבר במה שהם אומרים, בסללם ברוחם מסילות ליושר. מי יתן ויכלו גם לפעול באופן דומה למאמרם – אזי לא היה איש מאושר מהם בעולם. בין כך ובין כך אין מי־שהוא רשאי לבוז לדברים נכונים וללבבות מלאים מחשבות טובות. השתדלות בדברים מועילים משובחת היא אף מחוץ למה שיוצא מהם בפועל³⁶. היפלא אם העמלים לעלות בהר גבוה אינם מגיעים עד ראשו? עליך להזהר בכבוד הנושא נפשו לגדולות, אף אם כושל הוא ואינו משיג את תכליתו. תשוקה נדיבה היא לאיש, כשאינו משגיח בעניני עצמו בלבד כי אם בכוחות הטבע ומנסה גדולות וצופה ברוחו לדברים יותר חשובים, מאשר יוכלו לפעול אף גדולים ממנו בכשרונות. איש אשר כזה יאמר לפעמים: "חפץ אני לסבול את המות באותם רשמי הפנים (השלווים) כאילו רק שומע אני אודותיו, חפץ אני לשאת את העמל היותר כבד ורוחי יהיה לסעד לגוף. להון ולעושר, אם ברשותי או שלא ברשותי, אבוז במדה שוה; לא אתעצב אם הם רחוקים ממני ולא אתפעל אם הם נוצצים בקרבתי. אני לא ארגיש באושר לא בבואו אלי ולא בלכתו ממני. אני אראה את כל ארצות תבל כאילו הן שלי, ואת כל אשר בידי כאילו הוא מופקר לכל³⁷. אני אחיה כאילו נודע לי שנולדתי לטובת אחרים, ואכיר טובה לטבע בעבור זה, כי באיזה אופן היה יכול לדאוג יותר לטובתי? אותי, את היחיד, נתן במתנה לכלל, ולי נתן את הכלל במתנה. את מה שיש לי לא אשמור בקמצנות, אבל גם לא אבזבז; אראה את כל מה שברשותי כמתנת חנינה. את החסדים שאעשה לא אספור ולא אשקול ואשגיח רק על ערכו של המקבל אותם. מה שאתן לאיש הגון לעולם לא יהיה רב בעיני. לא אעשה דבר כדי לגנוב דעת אחרים, כל מעשי יהיו בתם לבבי. כל מה שאני עושה ואני לבדי יודע, אעשה כאילו הוא לעיני כל העם³⁸. במאכל ובמשתה אשים לב לצמצם רק כפי צורך הגוף ולא למלא את הבטן לעשותה זוללה. אהיה חבר נעים לידידי, ונוח וסלחן לאויבי. אמלא כל חפץ טרם יבקשוני ואקדים ברצון כל תוחלת הגונה. כמולדתי אראה את כל העולם, ואת האלים המושלים בו, עומדים למעלה ממני סביב לי ושופטים כל מעשי וכל דברי³⁹. בכל שעה שידרוש הטבע את נשמתי לחזרה, או שכלי יחזירהו, אצא מן העולם בהיותי מעיד על עצמי שדבקתי בתום־לבבי וששקדתי לעשות טוב, שלא גרמתי להפחית חרותו של אדם אחר ואף לא שלי בעצמי.

כל המתכוין לדעות הללו, רוצה באלה ועמל לעשות כן, הרי זה מתקרב בדרכו לאלהים, ולאמיתו של דבר, אף אם לא עלה בידו, הן הרהיב בנפשו לעשות גדולות. אבל אתם השונאים את הצדק וגם את פועליו, הלא אינכם מחַדשים מאוּמה מי שעיניו כואבות, ירא לראות את השמש, והחיות הדרות במחשכים אינן סובלות אור היום; מנוגה זרחו הן נבהלות ונפזרות לבקש מעונתן להסתתר שם מפחד האורה. צפצפו נא בקולכם ועקמו את שפתותיכם לחרף את הישרים בלבותיהם, התנפלו עליהם ונשכו אותם: את שיניכם תשברוּ קודם שתזיקו להם.

כא

קובלים אתם: “למה הלז עוסק בפילוסופיה ונוהג כאיש עשיר בחייו? למה הוא אומר שצריכים לבוז להון, והוא בעצמו בעל הון? מה הוא מורה לבוז לבריאות הגוף, והוא שומר היטב את גופו ובריאותו יקרה לו? הוא אומר כי עונש גלות הוא דבר ריק⁴⁰ ומה בכך אם מחליף איש את מקום שבתו – ובכל זאת ככל האפשר הוא מזקין בארץ מולדתו. הוא מורה כי אין הבדל אם חיי־אדם ארוכים או קצרים, ובכל זאת הוא מתאמץ להאריך ימיו ושנותיו באין מפריע ושׂשׂ על שׂיבתו הרעננה”.

אבל מה שהוא מורה הוא, כי צריכים לבוז לדברים אלה באופן שלא נשתדל הרבה אודותם – לא שאסורים הם עלינו! הוא אינו משליך דברים אלה מעל פניו, אבל אם הם חולפים מעצמם, הוא נשאר שאנן. הרי למשל העושר. ליד מי ימסרהו המזל ביתר בטחון אם לא יליד מי שיחזירוהו בהדרשו בלי כל תלונה? – מרקוס קאטו היה משבח את קוריוס ואת קורינקניוס וכל דורם, יען כי בזמן ההוא נחשב לעוון שקונסים עליו אם היו לאיש מטבעות־כסף אחדות; אבל לו בעצמו היו ארבע רבבות אלפים ססטרציות. בזה לא הגיע לעשרו של קראסוס; אבל עשיר היה מאבי אביו קאטו, הרבה יותר לפי הערך מאשר חסר לו לעומת קראסוס. אבל גם אילו נפל לו לנחלה עוד הון יותר רב, לא היה משליך אותו מעל פניו. המשכיל אינו חושב עצמו בלתי הגון למתנות המקרה. הוא אינו חובב את העשירות, אבל מכיר את יתרונה; הוא אינו מכניס אותה לתוך נפשו, כי אם לתוך ביתו. אינו זורק הלאה מה שהגיע לרשותו כי אם מחזיק אותו, ומוצא חפץ בזה, אם לצדקתו יש שליטה על דברים גדולים ככל האפשר.

כב

הכי יש ספק בדבר, אם חומר יותר רב ניתן לאיש משכיל לפתח את רוחו בעשירות מאשר בעניות? בעניות מדה טובה זאת נתונה לו: שלא לכוף ראשו ולא להכנע; אבל בעשירות כר נרחב לפניו למדת ההסתפקות, לנדיבות, למעשים טובים להשפעה⁴¹ ולרוממות הנפש. הלא גם בהיותו קטן־קומה לא יהיה המשכיל בעבור זה נבזה בעיני עצמו; אבל נוח יהיה לו להיות בעל קומה יתרה. גם כשיהיה חלוש בגופו ועיור באחת מעיניו, יהיה איש חזק; אבל בודאי יבחר להיות בעל גוף בריא, מבלי שיחדל להכיר כי יש לו בנפשו דבר יותר אמיץ. את חולשת הגוף יסבול, את בריאותו יבקש. ישנם גם דברים שאינם חשובים הרבה בעיקר ויכולים לוותר עליהם מבלי שיאבד על ידי זה הטוב היותר נעלה, אבל מעדיפים הם קצת את נחת־הרוח הנובעת תמיד מתוך מעשי־הצדק. העושר משפיע ומוסיף על נחת הרוח, כמו שרוח רצויה ומועילה עוזרת לספנים, וכמו שנעים יום בהיר ומקום בחמה בזמן החורף.

מי גם מן המשכילים, אף אלה מאתנו החושבים את הצדק בלבדו לדבר טוב, יכחד כי אף לדברים שאנו קוראים “בלתי־נחשבים”⁴² יש איזה ערך והם שונים לפי מעלתם? יש מהם חשובים מעט, ויש שחשיבותם מרובה. אין כאן איפוא טעות: מקומו של העושר הוא בין הדברים שיש להם יתרון. ואם תאמר: אם כן למה אתה לועג לי, כיון שאתה כמוני קובע לעושר מקום חשוב? – בוא ואראך ההבדל, וכי אין מקומו שוה לשנינו. אם ממני יחלוף העושר כאפיק־נחלים⁴³, לא יהיה נוטל ממני כלוּם, רק את עצמו יהיה נוטל; אבל אתה תהיה נפוג ושומם כאילו אבדת את עצמך באבוד העושר. אצלי העושר נמצא במקום אחד; אצלך הוא במעלה העליונה. אצלי: העושר מסור בידי, אבל אתה מסור ביד העושר.

כג

חדל לך איפוא מלאסור את הכסף על הפילוסופים. לא יוכל איש לגזור על החכמה שתשאר בעניות. יוכל החכם להשיג הון, ובלבד שלא יהיה זה מתוך עושק אחרים ולא נכתם בדם; מוצאו לא יהיה מתוך מעשה רשע ותחבולות נמאסות. גם הוצאת־כספו תהיה ביושר וכבוד כמו ההכנסה, ולא יגרום הונו צער לשום אדם, זולתי לצרי־עין. אף אם יעצם ההון וירבה מאד, ישר הוא, ואם גם כלולים בו דברים אשר רבים מתאוים להם, אבל אין בו דבר שיוכל איש אחד לומר: שלי הוא. את חסדי מזלו לא יזרה הלאה ובנחלתו אשר השיג בכבוד לא יתפאר – וגם לא יבוש. ובכל זאת יהיה לו במה להתפאר, כי יוכל לפתוח דלתי ביתו ולהכניס כל יושבי העיר לתוך אחוזתו ולומר: “אם מכיר איש כאן דבר שהוא משלו – יקחהו נא”⁴⁴. מה גדול האיש ומה ישר הונו, אם אחרי קריאה כזאת הכל ישאר בידו, זאת אומרת, אם שאנן ובוטח הוא מציג כל אשר לו לפני העם ואין איש מוצא דבר שיש לו זכות לנגוע בו. איש כזה יוכל לקבל עליו את העזות והפרסום של העושר. כמו שלא יתן המשכיל אף לדינר אחד לעבור סף ביתו, אם הוא נכנס שלא ביושר, כן גם לא יזרה לרוח ולא ירחיק מפתח ביתו נכסים עצומים, אם הם מתנת מזלו או פרי צדקתו. למה תהיה עינו צרה מלפנות להם מקום הגון בצל קורתו? יבואו נא ויתארחו אצלו! הוא לא יתגדל בהם וגם לא יחביאם; ההתגדלות תהיה אות לטפשות הנפש, וההעלמה סימן לקטנותה ופחדנותה, כאילו דבר גדול הוא שמסתירה בחיקה. אני אומר שלא יגרשם מפתח ביתו. כי מה יאמר להם. הכי יאמר: “ללא צורך הנכם” או “אין אני יודע להשתמש בעושר”? מי שהוא בדרך ויכול ללכת ברגל, יבחר בכל זאת לעלות ולשבת בעגלה; כן גם המשכיל העני יחפוץ, אם יוכל, להיות עשיר, וישיג הון, אבל ידע כי על נקלה הוא אובד ומתעופף. הוא לא יתן את הונו להיות לאיש אחר או לעצמו למשא. בודאי יתנדב ויתן (אני רואה אתכם כבר כורים אזניכם ומושיטים חצנכם לקבל!) אבל יתן רק לטובים ולאלה שיוכל להנהיג לטובתם. הוא יחונן בתבונה יתרה ויבחר את היותר הגונים, בזכרו תמיד כי על מה שמוציאים צריכים ליתן דין וחשבון כמו על מה שמכניסים. הוא יתן בשים שכל ובמחשבה נכונה, בידעו כי לא מתנות רצויות הן אלה המתפזרות בחרפה ללא תועלת. צלחת בגדו תהי פתוחה, אבל לא נקובה; הרבה יֵצא מתוכה, אבל לא יפול לארץ.

כד

כל האומר כי הנתינה דבר קל הוא, אינו אלא טועה. הרבה מן הקושי יש בדבר, אם חפצים ליתן בתבונה, לא לפי המקרה או בנטיה פתאומית לפיזור. באחד אני זוכה⁴⁵, לשני אני משיב גמול. באחד אני תומך, על השני אני מרחם. לאחד אני מסייע, כי הגון הוא וראוי שלא תתפוס בו הדלות ותרדה בו; לאחרים אינני נותן מאומה במחסורם, כי יודע אני שאחרי תתי המחסור ישאר כמו שהוא. לאחד אציע עזרתי, בשני אפציר מאד שיקבל. אין לזלזל בענינים אלה. אני מלווה ביותר כשאני נותן. “איך זה?” תשאל, “הכי נותן אתה רק על מנת שיחזירו?” – באמת, לא על מנת שיאבד. אני חפץ שתהיה מתנתי לא כדבר שמחזירים, כי אם כדבר שיכולים להחזירו. החסדים צריכים להשתקע כאוצר במעמקי האדמה, שאין חופרים להוציאו משם אלא אם כן הדבר נחוץ. אף בביתו של העשיר עצמו, כמה חומר יש בו לגמילות חסדים! הכי מדת הנדיבות קצובה רק ללבושי שמלות האזרחים⁴⁶? להיות לתועלת לכל אדם, מצות הטבע היא. אם עבדים או חפשים הם, אצילים או משוחררים, אם בני־חורין הם מן הדין או קבלו חרוּתם כמתנת חסד – מה ההבדל? בכל מקום שנמצא אדם, שם יש מקום למעשה חסד⁴⁷. יכול איש איפוא לפזר את כספו גם בקרב ביתו ולפעול נדיבות (אין שם פעולה זאת כן מפני שנותנים לנדיבים, כי אם מפני שהיא נובעת מרוח נדיבה)⁴⁸. המשכיל לא יעניק אותה לאנשים נבזים ובלתי הגונים, ולא ייגע לעולם בעבודתה כל כך, שלא תשוב להיות כמעין הנובע בכל שעה שנמצא אדם הגון.

אל תסרסו איפוא דברים שאתם שומעים ואשר אמרו אותם תלמידי חכמים⁴⁹ ביושר, באומץ ובתם לב. בינו נא זאת בתחילה: צריכים להבדיל בין תלמידי החכמה ובין מי שכבר השתלם בה. הללו יאמרו לכם: “נאה אתם דורשים, אבל עודנו שוכנים בתוך הענינים הגרועים המרובים. לא תוכלו לתפוס אותנו על החוקים שאנחנו קובעים. אנחנו עמלים ומכוננים עצמנו ומתנשאים לתמונות רמות שהן נגד עינינו למופת. אחרי שנצליח בדרכנו כמו שאנו מקוים, אז תוכלו לדרוש מאתנו שיתאימו מעשינו עם דברינו”. אבל מי שכבר עלה למדרגה גבוהה בטוב האנושי, הוא באופן אחר ישיח עמך ויאמר: “קודם כל אין לך רשות לחרוץ משפט על טובים ממך, לי הוא כבר לאות על יושר דרכי מה שאין אני מוצא חן בעיני הפחותים. אבל כדי ליתן לך מענה – משאין אני מונע משום בן־אדם – הקשיבה נא לדעות שאני מציע ואיך אני מעריך עניני העולם”.

“את העושר אין אני חושב בין התכליות הטובות. לוּ היה מהן, אזי היה מיטיב את דרכי בעליו, וכיון שמוצאים אותו אף בידי אנשים רעים, לא אוכל לכנותו טוב; לשם הזה איננו ראוי. אולם מודה אני שאינו אסור לאדם וכי גם דבר מועיל הוא ומכניס נוחיות רבה בחיים”.

כה

ומה עוד? הקשיבו, מפני מה אין אני חושב אותו בין התכליות הטובות ואיך אני משתמש בו באופן שונה משלכם, אף על פי שמסכים אני לכם כי מותר להחזיק בו. אם תושיבוני בבית מלא הון ועושר, במקום שיש בו כסף וזהב לאין שיעור, לא אתגאה בזה, בידעי כי הקנינים האלה, אף אם ברשותי הם, באמת הם חוץ ממני. אבל אם תטלטלני אל הגשר שעל גבי היתדות⁵⁰ ותציגני בין האביונים, לא אפול ברוחי כשאשב בין פושטי היד לנדבות. מה בכך, כשפרוסת־לחם אין לי – אם מה שיש לי ודאי הוא שאני הולך למות! ומה בכך אם הבית המפואר נעים לי יותר מהישיבה על הגשר. אם תושיבני בתוך כלים נאים ורהיטים מקושטים, לא אחשוב עצמי ליותר מאושר בעבור המעיל הרך אשר אלבש או בעבור שטיחי־התכלת אשר אציע לאורחים. ולהפך, יאמץ רוחי ולא אהיה אומלל, אם ערפי העיף יניח על מחצלת קש וגבבא, או אשכב כדרך אנשי הקירקוס על כסת קרועה ומתפזרת מתוך קישורי המטלית אשר בלתה מזוקן. ומה היוצא מזה, אם רצוי לי יותר להראות את תכונת נפשי בהיותי לבוש שמלה נאה ובגדי־צמר הגונים⁵¹ מאשר בגב עירום ובבגדים קרועים למחצה. לוּ גם תתמלא לי בכל יום ויום בקשתי, וזמנים של ששון ושמחה יתגלגלו לי חדשים על הישנים – לא בעבורם אמצא חן בעיני. אבל אם להפך יסיר ממני הזמן את חסדו, ונפשי תהי למפגע לצרות רבות, לאבל וכל מיני יסורים, ולא תעבור עלי שעה בלי יגון, לא אראה את עצמי בעבור הפגעים הרעים כאומלל בארץ ולא אקלל את יומי בעבורם. מראש אני צופה שלא יהיה יום ארור בחיי. ומה בכך אם רצוי לי יותר שאוכל לכבוש את ששוני משאצטרך להבליג על יגוני? הלא כה אמר כבר החכם סוקרטס: אף אם תעשה אותי לגבור מנצח כל העמים ומרכבת בככוס⁵² המקושטה תובליני בכבוד ותפארה ממזרח השמש עד עיר תּיבּי ומלכים יחכו למשפטי⁵³ – עוד אוסיף ביותר לראות עצמי כבן־אדם, אם גם יתנו לי כבוד אלהים⁵⁴. לעומת פסגה רמה כזאת שער בנפשך תהפוכה פתאומית מהירה. הנה הושיבו אותי במרכבה זרה⁵⁵ והטילו עלי לפאר ולרומם את תהלוכות הנצחון של גבור גאה ואכזר, אני בשבתי בקרון הזר לא אהיה שפל בעיני משהייתי בעמדי על מקומי. מובן כי נעים לי להיות מנצח מלהיות שבוי. אף על פי שאני בז לשלטונו של המזל בכלל, אבל כשיש בידי לבחור, אני בוחר במה שיותר נוח לי. כל מה שיתרחש לי יהיה לטובה⁵⁶. אבל רצוי יהיה לי מה שיותר קל ונעים ומה שאינו כל כך לטורח. אמנם אין לחשוב כי הצדק והיושר פטורים מכל עמל, אבל לפעמים מדות טובות צריכות לדרבן מעורר, לפעמים לרסן עוצר, כמו שצריכים לעצור את הגוף בירדו במדרון, ולדחות אותו במעלה ההר, כן גם את המדות לפי הירידה או העליה. הכי יש ספק בדבר כי, למשל, הסבלנות, הגבורה, ההתמדה ועוד מדות כאלה, דרכן להתקומם כנגד המקרים. להשען על כוחן ולהתגבר על המכשולים? הכי אין זה גלוי מצד אחר, כי הנדיבות, ההסתפקות והענוָה נוטות יותר לשקיעה וירידה? הללו מטילות עלינו חובת הכבישה והמתינות, כדי שלא יהי הפסד לנפש, והללו את חובת הדפיקה והחיזוק בפעולתן. לסיוע יותר חזק צריכה העניות למען הקל לה את מלחמתה; להשגחה באופן אחר צריכה העשירות, למען שים מעצור לצעדיה ולהקל את משקלה הכבד. כיון שכך שונים וחלוקים דרכי החיים, נוח לי שיפול לחבלי מצב סובל פעולה שאננה קצת, משיגרום לי מצבי נסיונות קשים שדורשים זיעת אפים ודם התמצית. לכן – כה יסיים דברו המשכיל – אין לומר כי חיי מתנגדים לדעותי; רק אתם אינכם בוחנים מה שאתם שומעים. רק קול דברים מגיע לאזניכם, ובכוונתם אינכם מתבוננים.

כו

– “אם כן, מה ההבדל בין סבלותי ובין חכמתך, אם כל אחד מאתנו מוצא חפץ בנכסים?”

– ההבדל גדול. העושר הוא אצל המשכיל בעבדות, ואצל הסכל הוא תופס ממשלה. המשכיל אינו מרשה לעושר כלום, ואצלכם הכל בידו. אתם מתרגלים ודבקים בו כאילו הוא מובטח לכם לאחוזת עולם, והמשכיל באותה שעה שהוא עומד מוקף בעשרו, הוא מרבה ביותר לחשוב מחשבות על העניות. לעולם לא יאמין שר־צבא כל כך בשלום, שלא יכין עצמו למלחמה, ואם אינו עורך אותה, על כך פנים הוא רומז עליה. אתם עומדים כנדהמים ממראה ביתכם הנאה, כאילו לא יוכל להשרף ולהיות למעי מפלה; ומהונכם הכביר, כאילו הוא מחוץ לכל סכנה וכאילו הוא גדול כל כך, שאין די כח בכל פגע ומקרה להביאו לידי כליון. אתם יושבים בטלים ומשתעשעים בעשרכם ואינכם רואים הסכנה האורבת לו. כאותם העמים הפראים היושבים בעיר נצורה ואינם יודעים את המכונות שמשתמשים בהם האויבים הצרים על העיר, והם צופים בבטלה על הנעשה מרחוק מבלי להבין תכליתו, כן גם אתם, יושבים נרפים בנחלתכם ואינכם חשים כמה פגעים נכונים מכל צד וקרובים לחטוף כרגע כל היקר לכם. מי שלוקח מהמשכיל את עשרו, עודנו משאיר בידו כל אשר לו, כי שמח הוא בחלקו בהווה ואינו דואג לעתידות. סוקרטס, או אחד מהחכמים האחרים אשר גדל כוחם כמותו נגד המקרים האנושיים והתחזקו בדעתם כמוהו, היה אומר: דבר זה נעשה לי ברור ביותר, שאינני צריך לסדר דרכי חיי לפי מחשבותיכם; ואף אם תלקטו אמרים נגדי כפי שאתם רגילים, לא תהיו בעיני כמחרפים אותי, כי אם כילדים פותים צועקים בקול. – כן יאמר מי שבאה חכמה בלבו, מי שרוחו החפשי מעוון אינו דובר קשות על אחרים מתוך שנאה, כי אם למען הביא תרופה למחלתם. הוא יוסיף עוד: לא בי כי אם בכם נוגע הדבר, אם אתם חולקים לי כבוד, כי אוי לו למי ששונא את הצדק, והמתגרה בו אין תקוה לאחריתו. לי אין את עושים עוול, הרי גם באלים אינו פוגע מי שהורס את מזבחותם. אבל רוע לבכם מתגלה ומחשבתכם הפחותה, אף כשאין ביכלתכם לגרום נזק. פטפוטי חלומותיכם עושים עלי רושם כמו אותם ההבלים שהמציאו המשוררים על יופיטר הגדול והטוב. האחד עשה לו כנפים, השני קרנים, זה עושה אותו לנואף ושומר נשף, וזה לשופך חמתו על האֵלים או לעושק בני אדם. יש מי שמאשים אותו בהשחתת אנשים בני חורין וגם את קרוביו, ויש עושה אותו להורג אביו וכובש מלכותו וגם מלכות אחרים. הפעולה אשר יצאה מהאגדות הללו היתה רק שאבד לבני אדם רגש הבושה מן העוונות, כיון שהאמינו כי גם האלים נכשלים בהם⁵⁷. אבל אף על פי שאינכם גורמים לי נזק בדבריכם, לטובתם אני מזהירכם: כבדו את הצדק! האמינו באנשים המשתדלים בו מימים רבים ואומרים לכם שהם נושאים נפשם לגדולות ולדברים אשר ערכם עולה מיום ליום. תנו לצדק כבוד אלהים וכבדו את המחזיקים בו⁵⁸ ככהניו. בכל מקום אשר השם הקדוש הזה נזכר, הזהרו בלשונכם⁵⁹! אין פירוש מלה זו, כמו שחושבים רבים, קריאה לתשואות חן, כי אם צווי לשתיקה, כדי שתהיה עבודת־הקודש כמשפט בלי קול מפריע. עוד יותר נחוץ הצווי הזה לכם, כדי שבשמעכם דבר יוצא כנבואה קטנה⁶⁰, תקשיבו היטב ותכבשו את לשונכם. הרי אף בשעה אשר כהן משמיע קול במגרפה⁶¹ כדי ללמד דברי שקר, או כהן אחר, אמן בשריטת הזרועות, מרים ידיו ומראה את ארכובותיו השותתות דם, או כהן אחר זוחל על כרעיו ומשמיע קול צוחה, או זקן אחד לבוש בדים נושא לולב ומניף מנורה בצהרים וצועק כי אחד מהאלים זועם –על כל אלה אתם מתכנסים ומקשיבים וכל אחד מעדיף על חברו בהערצה וקורא: איש אלהים הוא זה!

כז

הנה סוקרטס מבית כלאו הידוע, אשר בכניסתו זיכך אותו מכל חלאה והכניס בו כבוד ורוממות, קורא אליכם: מה השגעון הזה, מה המעשה הזה המאוס לאלהים ולאנשים, שאתם מנבלים שם הצדק ומחללים את הקודש בדברים מגונים? יכולים אתם ליתן תהלה לישרים, מוטב; ואם לא, עברו עליהם בשתיקה, אם החוצפה הארורה שלכם דוחקת ומבקשת מקום להתגדר, התנפלו איש על חברו. במה שאתם מתחצפים כלפי שמים⁶², אין אני אומר שהוא חילול הקודש, כי אם הוא יגיע לריק. היה זמן שנעשיתי אני⁶³ לאריסטופנס חומר להלצה; כל אותה הכנופיה של הפייטנים הלצים שלחה בי חצי־הרעל של לעגה. אבל דוקא על ידי התנפלותם פרשו אור על צדקתי, כי לתועלת היא ליושר כששוטחים אותו בפני השמש ובוחנים אותו, ואין איש מכיר יותר את ערכו הרב ממי שראה את גבורתו בהתקוטטו בו. את צור החלמיש מכיר ביותר מי שמכה בו. הנה אנכי לא שונה מאיזה סלע נעזב בתוך הים אשר לא יחדלו הגלים הרועשים מכל עברים מהסתער עליו, אך ממקומו אינם מזיזים אותו, ובהתנפלותם התכופה במשך כל הדורות אינם הורסים אותו. קפצו נא עלי, התנפלו! בסבלנותי אנצח אתכם. במה שהוא חזק מאד ובלתי־אפשר להכנע, ינסה כל מתנפל את כוחו רק לרעת עצמו. בקשו לכם איפוא איזה חומר רך ורופף, אשר עליו תכוננו את חציכם.

ואתם הם המוצאים עוז בנפשכם לחקור אחרי מומי אחרים ולחרוץ משפט על מי שהוא? (אתם השואלים) למה פילוסוף זה דירתו רחבה והוא אוכל משמנים? אתם מבקשים אבעבועות בגוף אחרים, בעוד כל גופכם מכוסה ספחת ונגעים? הרי זה כאילו בן־אדם מוכה שחין רע וצרעת בבשרו מתלוצץ על יבלת או בהרת כעדשה שהוא רואה בגוף צח ויפה. תנו דופי באפלטון על אשר דרש כסף, ובאריסטוטלס על אשר קבלוֹ, ובאפיקור אשר בזבז אותו ובי בעצמי על חיבתי לאלקיביאדס ולפידרוס. מה מאושרים הייתם, לוּ הגעתם בתחילה לחקות את המומים אשר לנו! למה אינכם מתבוננים יותר בנגעים אשר לכם, הדוקרים אתכם מכל צד, קצתם כואבים מבחוץ וקצתם יוקדים בקרב וכליות? אמנם אין אתם מכירים היטב את מצבכם, אבל אין החיים האנושיים מסודרים כך, שיהיה לכם די פנאי למען השתמש בלשונכם לגידופים על אנשים טובים מכם.

כח

בכל אלה אין אתם מתבוננים ואתם מעמידים פנים שאינם נאותים כלל למה שגרם מזלכם. הרי זה כאותם האנשים היושבים בנחת בקרקסאות ובתיאטראות, ובביתם כבר מוטל מת או אירע אסון שלא נודע להם עוד. ואני, הצופה מגבוה, רואה את הסערות הבאות עליכם ועומדות לקרוע בקרוב את העננים העוטפים אותן לפי שעה, או את השואה המרחפת כבר על צדכם ונגשת לחטוף אתכם ואת כל אשר לכם. הכי זה הכל? הכי אין מלבד זה – מה שאין אתם מרגישים – סופה מטלטלת את נפשותיכם במהומה אנה ואנה, עד שאתם בורחים מאותם הדברים שאתם מבקשים, ומתנשאים רגע למרומים ותיכף נופלים ונדכים בתהום רבה⁶⁴.

---

עַל הַמַּרְגּוֹעַ – De Otio

מאת

לוקיוס אנאוס סנקה

מבוא

התוכן: דעות שונות היו בין החכמים, אם כדאי לעסוק בעניני הכלל או יותר ראוי להתרחק מהם. כבר אצל אפלטון, בספר ההתנצלות של סוקרטס, נמצא הרעיון, כי המבקש צדק צריך לעזוב עניני המדינה אם רצונו להתקיים, וכעין זה אמרו חז“ל: ושנא את הרבנות. בכל אופן מוסכם כי אם עניני הכלל מעכבים דרישת החכמה והצדק, טוב שיתבודד המשכיל וישתדל ממקומו לפעול לטובת האנושות. ר' מאיר אמר: הוה ממעט בעסק, והוא גם דבר מרקוס אבריליוס אנטונינוס (רעיונות ד, כד): “אוליגה פריססה!” – בענין זה עוסקת המחברת הקטנה “על המרגוע” או “הפרישות מעסקי הכלל”, שנמצאת בלתי שלמה בכתבי־היד הרומיים, פותחת באמצע, ויש אשר חשבו אותה להמשך הספר “על החיים המאושרים” המסיים באמצע פרק כ”ח, ולכן ציינו פרק א' של מחברת זו במספר כ"ח, וכן המשיכו. אולם בראש חיבור זה כתוב: “לסירינוס” (Ad Serenum) בעת אשר “החיים המאושרים” מוקדשים לגאליו.

בפרקים המעטים מתנוססים רעיונות נעלים על עבודת אדם בעולם, ומתעוררת השאלה החוזרת בהרבה מקומות בספרי המחבר, על האזרחיות העולמית של המשכילים ועל יחס האלהות לבני־אדם. האם רק מסתכל אֵל בפעלו, או גם מנהיג אותו?– הגיון אשר העסיק כמה פילוסופים מימות אנכסגורס, אפלטון ואריסטו עד החדשים. הטבע הציג את האדם במרכז והכשיר אותו להגיון וגם לפעולה, וניצוצות קדושים היו לרוח אלהים באדם; קוצר ימי החיים לתשוקת הדעת (ג–ה). מחסרון מדינה ראויה לו, יבחר איש משכיל לפרוש מעסקי הכלל ולהתבודד במחקרו, ובזה יוכל להיות לתועלת לדורות הבאים.

עַל הַמַּרְגּוֹעַ

א

– למה ההסכם הכללי מסייע להחזיק בעוונות¹? גם אם מצדנו מבקשים אנחנו את הטוב והמועיל, נוח לנו להתרחק מן ההמון. יותר טובים נהיה כשנתבודד. הן רשאים אנו בהיותנו לבדנו לבקש לנו את האנשים היותר נעלים למופת ולכונן את חיינו על פיהם. בלי מרגוע מהעסקים אי אפשר לעשות זאת. רק כשאדם פנוי מעסקים, יכול הוא להחזיק במה שישר בעיניו, מבלי שיבוא מי שיהיה ויבלבל בעזרת הדעות השוררות בקרב ההמון את מחשבותיו הפרטיות, שלא התבצרו עוד כהוגן. רק אז יוכל לצעוד בדרכי חייו בצעדים סדוּרים ושוים, מבלי שיבוא במבוכה על ידי עשתונות מסוכסכים.

כי מן הדברים הרעים המסוגלים לשאיפות המגונות הוא, שהן בעצמן מתחלפות, עד שאי אפשר לנו אף להתרגל בהן ולדור עמהן בתמידות. תשוקה רודפת תשוקה, ואנחנו מתעצבים במצאנו את מאויינו לא רק רעים, כי אם גם קלים לנוע ולחלוף. אנחנו מתנודדים כגלי נהר, מחזיקים בזה ובזה, עוזבים מה שתפסנו וחוזרים ותופסים מה שעזבנו; התשוקה והחרטה רודפות זו את זו. כל זה יוצא ממה שאנו תלויים במחשבות אחרים וחושבים לדבר היותר טוב, מה שהרבים מבקשים ומהללים, לא מה שכדאי לו להתבקש ולהשתבח. אין חושבים מסילה לישרה או גרועה מצד עצמה, כי אם חושבים על פי רוב צעדי ההמון שאנו רואים בה, מבלי לראות את צעדי החוזרים².

שמא תאמרו לי: מה אתה דובר, סנקא? הלא זה כנגד דעת חכמיך הסטוֹאים, אשר אמרו כי עד סוף ימיו צריך אדם להתאמץ במפעליו ואינו רשאי לחדול מלעמול לטובת הכלל, מלעשות חסד אף ליחידים ומלעזור אף לשונאיו³ כפי כחותיו הקלושים? הן חכמינו אלה מורים, שאין שום זמן בחיים רשאי להיות פנוי ממעשים, וכמו שאמר המשורר במליצתו הנעלה⁴

“עַל שַׂעֲרוֹת שֵׂיבָה – כּוֹבַע מִלְחָמָה”;

הן הם מורים כי כל כך חייבים אנו להיות עסוקים עד יום אחרון, עד שאם אפשר אף המות בעצמו לא יהיה חפשי מפעולה. למה איפוא מערבב אתה רעיונות של אפיקור בהגיונות זינון⁵? ואם מאסת בדעות אנשי מפלגתנו, למה אינך עוזב אותה בגלוי, תחת לחטוא לה כבוגד?

על זה אני עונה תיכף: הן רצונכם שאהיה דומה למדריכינו אשר קדמו לנו במפלגה? כן גם אני עושה. אני הולך בדרך – לא אשר שלחוני ללכת בה, כי אם שהלכו בה הם בעצמם.

ב

ועתה אביא ראיה שאינני סר מתורת הסטוֹאים, כי הם בעצמם הן לא סרו ממנה, ואם אני מחזיק במעשיהם למופת, הרי די לי זאת כהתנצלות, לוּ גם סרתי מהוראתם. הנני להגיד את דעתי בשני מאמרים: האחד הוּא, כי יכול אדם להקדיש עצמו כולו מנעוריו למחקר האמת ולבקש חכמה ותורת חיים כדי לקיים אותה בסתר; והשני, כי יכול איש בא בימים, אשר כבר השלים את פעלו בחיים, לכונן את רוחו לפעלי צדק לטובת אחרים – כדרך הבתולות הווסטליות, שהן מחלקות את שנות חייהן, ואחרי עבור השנים אשר למדו וכהנו בעבודת הקודש, מגיע הזמן שהן מורות לאחרים מה שלמדו⁶.

ג

ועתה אוכיח כי זו היא גם דעת הסטוֹאים. לא מפני שהוטל עלי חוק, שלא לומר דבר נוטה מדעות זינון או כריסטיפוס; כי אם טבע הענין בעצמו סובל שאקבל דעתם. מי שמחזיק בדעה אחת לבדה, הוא כאילו נמכר לכתחילה למפלגה אחת ואינו שם לב למשא ומתן של הועד. מי יתן והיו כל הדעות כבר חזקות כל כך, והיתה האמת גלויה וניכרת לכל, עד שלא יהיה לנו צורך לנטות מאיזו סברה שתפסנו בה; אבל כפי מצב הדברים עתה, נאלצים אנו לבקש את האמת יחד עם רבותינו שהורו אותה.

שתי כתות הן המחולקות בענין זה, האפיקוריים והסטוֹאים, וכל אחת מהן מוליכה בדרך אחרת לפרישות מן העסקים. אפיקור אומר: “המשכיל לא יטפל לעניני הכלל, אם לא שהתרחש מאורע מכריחו לזה”. וזינון אומר: “יעסוק בעניני הכלל, אם אין דבר מעכב עליו”. האחד קובע את המרגוע לחוק, והשני מתירו לפי הצורך והצורך הזה כר נרחב הוא. יש אשר עניני הכלל כה מקולקלים, שאי אפשר לתקנם; הנבלים תפסו אותם ושוא עמל החכם כנגדם, וללא תועלת יהיה אם יקריב עצמו לקרבן, כי כל כבודו וכחותיו לא יספיקו, וגם לא יוכלו עניני הכלל להעזר על ידו מפני חולשת גופו. כמו שלא יוציא איש ספינה שבורה מן החוף לתוך הים, ולא ירשום את שמו, בהיותו חולה, ברשימת חיל הצבא, כן לא יבקש להחזיק במדינה בדרך שאינו מוכשר לה. בעודו שלם בגופו יוכל באופן זה, מבלי שהתחוללה סערה בחייו, לשבת בשלוה ולבלות זמנו במלאכה רצויה ולהקריב את הפנאי שלו למעשי צדקה וחסד, אשר אפשר גם לאיש שאנן לעסוק בהם. הלא זה הוא מה שדורשים מן האדם, שיועיל אם אפשר לרבים, אם לא לרבים – אזי למעטים, ואם לא – אזי לקרובים, ואם לא – לכל הפחות לעצמו. כי אם יעשה את עצמו לאיש מועיל לאחרים, יתקן בזה גם את ענייני הכלל, כמו שהמשחית דרכו לא רק לעצמו הוא מזיק, כי אם גם לכל אלה שהיה יכול להיות להם לתועלת לוּ היטיב מעשיו. מי שעושה טוב לעצמו, מועיל גם בזה שנעשה מוכשר להביא עזר לאחרים⁷.

ד

נשוה נא נגד עינינו שתי מדינות: האחת רחבת־ידים ופתוחה לכל רוח, בה יושבים כל בני־אלהים ובני־אדם, ואין אנו צופים בה לקרן־זוית זו או אחרת, כי גבולות מלכות זו בשבילנו ממזרח שמש עד מבואו⁸; השנית – זו שאנחנו אזרחים בה על פי מקרה הלידה, תהיה זאת מדינת אתונה או קרתגו או עיר אחרת שאיננה ברשות כל אדם כי אם נחלת מעטים. ישנם בני־אדם שמקריבים עמלם בזמן אחד לשתי המדינות, להגדולה ולהקטנה; ויש נתונים רק לקטנה, ויש – רק לגדולה. לטובת המדינה הגדולה נוכל לעבוד גם בעתות המרגוע מעסקים, וגם נראה לי כי אז תכשר יותר עבודתנו, לחקור מה הם הצדק והיושר, האם דרך אחת או דרכים רבות להם, ואם מדות בני־אדם טובות לפי טבעם או משתכללות על ידי לימודים; אם עולם אחד הוּא בים וביבשה ובכל אשר בהם, או עולמות רבים ברא אל; אם החומר הראשון, שממנו נוצר הכל, הוא מוצק ומלא, או מפורד בטבעו, והמלא והריק משמשים בו לסירוגין? אם יושב לו הבורא ומסתכל רק בפעלו או אם מנהיג הוא אותו? אם האלהות מחוץ לעולם או כלולה בו וממלאה את חללו? אם העולם נצחי או נובל וחולף ככל דבר שבזמן? – המתבונן בדברים כאלה, במה הוא עובד אלהים? במה שהוא גורם, כי יש עֵד רואה ומכיר את, פעליו האדירים⁹.

ה

רגילים אנחנו לומר, כי הטוב השלם הוא לחיות כפי הטבע. אולם הטבע הכשיר אותנו לשני דברים כאחד: להגיון ולפעולה. נביא בתחילה ראיה על הכשרון האחד (ההגיון), האין הוא בולט כבר ממה שהאדם כשהוא בוחן את עצמו מוצא בקרבו תשוקה להכיר את הנסתרות ושהוא מתעורר לשמוע כל דבר נפלא? נוסעים בני־אדם ארחות ימים לארצות רחוקות ברוב תלאות ומוצאים שכרם כשהם מגלים דברים טמונים אשר עין עוד לא ראתם. הן זה הוא מה שמאסף את ההמון לראות מחזות נפלאים, וזה מה שמושך אותנו לחטט ולחשוף את הטמיר ונעלם, לחקור קדמוניות ולהקשיב למה שמספרים על מדותיהם של עמים פראים. הטבע חנך אותנו ברוח תאבה למדע, וכאילו נודע לו שכלולו ויפיו, לכן הכשיר אותנו להתבונן בו, כי ששון ההנאה ממנו לא היה נמצא בעולם, לוּ מסר את כל הגודל והיקר והנעימות והנפלא והנשגב שבו – לארץ שוממה (מאין אדם מבין). למען דעת איך הטבע משתוקק להתודע ולהגלות, בוא וראה את המקום אשר הכין בשבילנו: במרכז הציג אותנו¹⁰ ונתן לנו היכולת להביט מסביב. ולא רק זקוף עשה את האדם כי אם, בעשותו אותו מוכשר להסתכלות, יצר לו ראש ממעל לגופו על צואר קל לנטות ולהתנועע, כדי שיוכל לכונן מבטו בוקר וערב על הכוכבים במרום ולראות את סיבובם מכל צד במרחבי שטח הרקיע. כן עשה גם את שנים עשר המזלות. ששה נראים ביום וששה בלילה, וגלה אותם למראה עיני האדם למען ישתוקק להכיר גם את שאר הכוכבים כי לא את כל צבא המרום אנחנו רואים ולא הכל במדתו הנכונה, אבל כוח הראיה שלנו מיישר המסילה לחקירתנו ומניח היסוד לידיעת האמת, למען נגיע על ידי הבחינה מן הגלוי אל הסתום ועד מה שקדם לעולם. מהיכן יצאו הכוכבים? מה היה מצב העולם קודם שנפרד האחד לחלקיו? איך הוא השכל העליון אשר הכניס סדר במה שהיה נעלם ומעורבב¹¹? מי קבע לכל דבר את מקומו? הכי רק בכח טבעי ירד הכבד למטה והתנשא הקל למעלה, או מחוץ לכובד המשקל היה כח נעלה, אשר נתן חוק לכל היצורים? האם אמת הדבר, כי חלק ממרום וכעין ניצוצות קדושים¹² ירדו ממרום ונשארו תלויים על האדמה במקומות זרים להם, וזה חיזוק רב לדעה, כי ברוח פי אלהים נוצר האדם? הגיגנו חודר בעד רקיע השמים ואינו מוצא סיפוקו במה שנראה לעין; הוא דורש לדעת מה שלמעלה מן העולם, אם מרחבי אין־סוף שם או נמצאים גבולות; מה ענינם של הדברים מחוץ לטבע, האם שם רק תהו ובהו או הכל מסודר במקומו ומשוכלל בתואר וצורה? היש איזה יחס בין הדברים מחוץ לטבע ובין עולמנו, או אין כל קשר והם מרחפים בסביבה ריקה? האם מגופים בלתי־מתחלקים¹³ יצאו כל הדברים שנבראו בעולם או מחומר מוצק ומשתנה? האם יסודות הטבע מתנגדים ונלחמים זה בזה או שואפים רק בדרכים שונים להתאחדות?

אם לחקור בנפלאות האלה נוצר האדם, צא וחשוב מה קצרו ימי־החיים אשר ניתנו לו, גם לוּ השתמש בהם רק לנפשו ולא יאבד רגע מזמנו על ידי קלות־דעת וחסרון זהירות, ואף אם יקמץ בכל יכלתו ולא יבזבז שעה אחת מחייו, ואף אם יהיו ימיו ארוכים מאד עד קצה הגבול שניתן לאדם בחלדו, ולא יפריעהו המקרה מהשתדלותו להשיג מטרתו הרמה – בכל זאת יבצר מן האדם, איש תמותה, להשיג את הדברים הנצחיים.

לפי זה הרי כפי הטבע אני חי, גם כשאני מוסר עצמי להשגתו ומרומם ומעריץ אותו, ואם הוא דורש כי שנים אעשה, שאפעול וגם אתבונן, – בשניהם אשתדל, בהיות שגם ההתבוננות איננה חסרת פעולה.

ו

תאמר לי, כי (ההתבוננות מצד עצמה שמדובר עליה) זו היא שמשתקע בה אדם להנאתו ואינו מבקש ממנה תועלת זולתי ההסתכלות לאין קץ המשביעה אותו נעימות.

על זה אענה: הן גם בפעולה ציבורית אפשר לשאול, אם היא מטרידה אותך כל הימים באופן שאינה משאירה לך פנאי לעסוק בענינים האנושיים והאלהיים. כמו שאין להלל את העסקנים, החסרים חיבת המדות הטובות וקניני השכל והם שקועים רק במעשים הערטילאים – בעת שצריכים כל אלה להתמזג יחד – כן גם השאיפה למדות טובות מתוך בטלה, בלי פעולה כלפי חוץ, הוא דבר בלתי שלם וחסר כח־חיים. אין לכחד כי המדות הטובות צריכות להבחן במעשים טובים, אין החובה רק להגות במה שנכון לעשות, כי אם גם לעמול במעשה ידים ולהוציא אל הפועל מה שמחייב ההגיון.

אבל אם לא מצד המשכיל הוא העיכוב, כשאינו יוצא לפעול, כי אם מצד חסרון הדברים שיכולים להיות נפעלים¹⁴ – הלא תרשה לו אז שיתבודד לעצמו? הלא גם אז מה כוונתו בהתבודדו בעתות הפנאי? שואף הוא בידיעתו להיות לתועלת בדורות הבאים, אני מצדי בטוח בדבר, כי זינון וכריסיפוס עשו דברים יותר גדולים משהיו עושים לוּ היו מנהיגי צבאות או בעלי־שררה או מחוקקים. ובאמת הרי גם חוקים נתנו, ולא למדינה אחת כי אם לכל הגזע האנושי. למה איפוא לא נתיר מרגוע כזה לאדם גדול, אשר בעזרת הפנאי שלו הוא משפיע על סדרי הדורות הבאים, ודבריו אינם ערוכים כלפי אסיפה קטנה, כי אם כלפי בני־אדם מקרב כל העמים החיים בזמנו ואשר יחיו בעתיד.

ועתה אני מוסיף ועונה על השאלה, אם קליאנתס וכריסיפוס וזינון חיו כפי תורתם? – הן תודה לי, כי הם חיו כמו שהורו לחיות, א על פי שלא היו עוסקים בהנהגת המדינה, אם מפני שלא גרם המקרה, או שלא עמדו במעלה הדרושה לפעולה מדינית – אבל בעצלתים ובטלה לא בילו החכמים הללו את ימי חייהם על ידיהם התברר, כי פרישות מן העסקים לפעמים מביאה תועלת יתרה לעולם משמביאה יגיעתם וזיעתם של רבים אחרים, לפי זה צריכים לראות אותם כאנשים אשר הרבה פעלו, אף על פי שלא עסקו בעניני הכלל.

ז

שלש דרכים ישנן בחיים, ועליהן רגילים לשאול איזו היא הישרה: דרך ההנאות, דרך המחקר, ודרך המעשים. נעזוב נא את הקטטה ואת השנאה הנצחת שמביטים בה על מי שדעתו שונה מדעתנו, ונחקורה נא אם אין בעלי הדרכים השונות למטרה אחת מתכוונים בשמות מתחלפים. מי שמבקש הנאות איננו תמיד מחוץ לחיבת המחקר. והחוקר איננו בלי הנאה, והשקוע בעסקיו איננו תמיד רחוק מן המחקר. תאמר: ההבדל הוא בזה, אם עיקר כוונת אדם לדבר אחד או הוא משתמש בו דרך אגב. אמנם גדול ההבדל; אך לא יוכל הדבר האחד להשאר לבדו בלי האחרים. לא יחדל החוקר מלהיות פועל והפועל מלהיות חוקר, והשלישי, בעל ההנאה (אשר בדעה אחת אנחנו, כשאנו מגנים אותו) לא בהנאה סתם הוא בוחר, כי אם בזו שחשב מחשבות אודותה. גם זאת הכת, אשר קבעה לחוק את ההנאה, מחשיבה את הפעולה: הן אפיקור בעצמו אומר, כי לפעמים יעזוב את ההנאה ויבחר ביסורים. אימתי? כשיכיר כי בעקבות ההנאה תבוא החרטה, וכי היסורים קלים הם לעומת פגעים יותר קשים שיכולים להנצל מהם על ידם. היוצא לנו מזה הוא, כי ההגיון לכל השיטות הוא מתאים. יש אשר המחקר להם למטרה; לנו הוא תחנות בדרך, ולא חוף להגיע אליו.

אמנם לפי שיטת כריסיפוס לא רק יכולים לחיוך במרגוע כשהוא אפשר, כי אם כדאי לבחור בו לכתחילה. מצדנו אנחנו אומרים, כי לא בכל מדיניות־שהיא יבקש המשכיל להתעסק. אבל מה בכך, באיזה אופן יגיע אל הפנאי, אם מפני שאין מדינה נכונה בשבילו או מפני שאין הוא מתוקן לצרכי מדינה? אם בשום אופן אין המדינה ראויה לו (וכל שתגדלנה תביעותינו יקשה יותר למצוא אותה ראויה): אוכל לשאול בדרך כלל, איזו היא המדינה שימצא בה המשכיל חפץ? זו של אתונא, אשר בה סוקרטס נדון למיתה ואריסטוטלס נאלץ לברוח ממנה? המדינה אשר בה מרוב קנאת האזרחים נעקרה כל מדה טובה? הלא תסכים כי לא זו מתאימה לשאיפת המשכיל. או זו של קרתגו, אשר בה המרידה מן המעשים בכל יום, ואהבת החרות שם סכנה לאדם, וכל טוב וישר נבזה, ואיש נכרי נרדף באכזריות, ובין האזרחים בעצמם גברה השנאה? – בכל המדינות שאני מסתכל בהן אינני מוצא אף אחת שתהיה סובלת את המשכיל ושיוכל המשכיל לסבול אותה. וכיון שהמדינה שאנו יוצרים לנו בדמיון אינה במציאות, נעשית הפרישות מן העסקים לנו להכרח¹⁵; כי מה שיכולים לבכר על המרגוע אינו בשום מקום. אם אומר אדם כי טוב מאד לנסוע בימים, אין זאת אומרת שיסכים לנסוע בים אשר האניות על הרוב נטרפות בו, כי מצויות הסערות המטלטלות אותן ואת מנהיגיהן ומרחיקות מן הדרך הרצויה. כמדומה לי, כי גם היועץ לנסוע בים, לא יניחנו באופן זה להתיר את העוגן ולהניע את הספינה.

---

תַּנְחוּמִים לְמַרְצִיָּה – De Consolatione, ad Marciam

מאת

לוקיוס אנאוס סנקה

מבוא

מרציה היתה בת הסופר הרומי קרמוציוס קורדוס, אשר בימי הקיסר טיבריוס משך עליו את קצף המושל העריץ וסיעתו של סיאנוס בעבור אשר בספריו שיבח ויהלל את ברוטוס וקסיוס, גדולי רומי מתקופת החרות המדינית. טציטוס בקורות השנים (אַנַלס, ד', ל“ד–ל”ה) מספר כי הציגו אותו למשפט על זה וכה הצטדק בפני שופטיו: “הנה מאשימים אתם אותי על דברי, או הוּא כי במעשי לא מצאתם דפי. אבל הדברים שכתבתי הרי אינם מעליבים את המושל או משפחתו, אשר להם מתכוון ‘החוק לכבוד המלכות’ (lex majestatis). אני שיבחתי גדולי המדינה מימי קדם, אשר גם טיטוס ליוויוס המהולל כסופר מצויין ונאמן מרומם אותם” – וכן הוא מביא עוד דוגמאות מאנשים שנזכרו לתהלה בספרות, כמו קאטו בכתבי ציצרו, אעפ"י שלא היה זה לפי רוּח מושלי הדור, ואלה לא נגעו בהם לרעה – אולי לא רק בעבור סבלנותם כי אם בעבור שהשכילו והבינו שיקטן העלבון אם יבוזו לו, ויגדל יותר אם יעמדו עליו. וכן היה הדבר גם אצל היוונים, הסופרים יכלו לכתוב בחופש דעות על אנשים מדורות קדומים. “ההיסטוריה – אמר – שופטת על איש כמעשהו בצדק, ואם יאשימוני עתה השופטים, עוד יהיו בימים הבאים סופרים אשר יזכרו לא רק את ברוטוס וקסיוס כי אם גם אותי לטובה”. אף על פי כן לא שככה כנראה חמת התקיפים, את ספריו דנו לשריפה והוא אמנם לא נהרג אבל מת מרצון מיתת רעב “באין מפלט אחר מהעבדות”. בתו מרציה שמרה העתקים מכתביו ואחרי מות טיבריוס הפיצה אותם (בכל זאת אבדו ורק פרקים נותרו). שנים אחדו אחרי מות אביה השיג אותה עוד אסון קשה כי מת בנה מטיליוס, אדם חשוב, אבי משפחה וכהן. סנקא ערך אליה את אגרת התנחומים כפי הנראה אחרי שובו מארץ גלותו, והתאמץ להרים את רוחה ברעיונות נעלים על החיים ועל המות ובדוגמאות מגבורי רוח אשר כבשו את צערם.

הוא מציב בתחלה זו לעומת זו ממאורעות ימי הקיסרים ברומא דוגמא של אם נואשה ודוגמא של אם כובשת את צערה (ב–ג), מביא רעיונות הפילוסוף אריוס (זה שנודע גם לחכמי התלמוד) ומזכיר כי את הצער בכל אופן מפיג הזמן, אבל המשכיל עושה לו קץ מרצונו. מוצא הצער על פגעים רעים הוא מתוך בטחון עודף בטובה וחסרון בינה בתהפוכות המקרים (ט). כל הטובות אשר בידינו הם דברים שאולים שצריכים להחזיר, וכל החיים ראויים שיבכו עליהם (יא). דוגמאות מאדירי עולם אשר סבלו יסורים ואיך התגברו עליהם (יג–יד) וכן נשים שהתנהגו בגבורה (טז). אדם צריך לדעת שנולד ליסורים, כמי שמתעתד לנסיעה לסירקוסא צריך לדעת שיש בה נפלאות הטבע אבל גם דברים רעים מאד (יז–יח). אין רעה למתים, השאול רק אגדה, המות הוא פתרון וסוף כל המכאובים, שלום נצחי; תהלות ותשבחות לו (יט–כ). לעומת הסכנות בחיים הוא לפעמים מפלט והיותר מאושר הוא מי שלא נולד (כא–כב). על הנפש להשתחרר מהענינים האנושיים למען התנשא לצור מחצבתה (כג). רק תמונת הנפטר אבדה ונפשו נצחית, מה שנשאר בקבר הוא העפר הנמוך, הנפש טהורה וזכה צופה ממרום על מערכות השמים ודורות עולם (כד–כה). גם זאת נחמה כי בכלל אין דבר עומד בעולם וכולו עתיד להחרב (כו).

גם באגרת הזאת כמה רעיונות מקבילים לרעיונות חכמי ישראל ועל אחדים מהם הערנו במקומם. ציורים מזעזעים מחיי אדם דומים לפרקים מאיוב וקהלת (ביחוד פרק יא), וסיפורים על מסירות נפש כהנים בעבודת הקדש וגיבורי מלחמה באהבת עמם (יג) מקבילים לדברים ידועים לנו מקדמוניות עמנו.

תַּנְחוּמִים לְמַרְצִיָּה

א

לולא ידעתי, מרציה, כי רחוקה אַת מחולשת הנפש, המסוגלת לנשים, כמו משאר חסרונות, וכי לפי מדותיך הנך כדוגמא מימי קדם, לא הייתי מרהיב עוז לצאת בטענות כנגד צערך, אשר לפי גדלו יוכל לתקוף ולהכניע אף גברים, ולא היתה תקוה מתחוללה בקרבי כי בשעה שלא נאותה, כשעה זו, ולעומת הזעם על הגורל ואשמה רבת־איבה כנגדו עוד אוכל לפעול עליך שתנוח דעתך בגורלך. אולם רב בטחוני בגבורת נפשך, אשר כבר התגלתה, ובטבעך הנעלה אשר כבר התנסה בנסיון קשה. הכל יודעים, איך התנהגת עם אביך, אשר חבתך אליו לא היתה פחותה מחבתך לילדיך – רק שלא חפצת שיאריך ימים עליהם (וגם זה עוד בספק, כי גדולה החבה להורים כל כך, שהיא מקפחת לפעמים מדות טובות אחרות). עד כמה שהיה אפשר לך עצרת בעד מות אביך אולוס קרמוציוס קורדוס. כאשר גילה לך כי בפני שוטרי סיאנוס אין לו מפלט אחר מהעבדות, אמנם לא הסכמת לעצתו, אבל נכנעת, ועיניך זלגו דמעות. בפני הבריות הסתרת את אנחותיך, אבל לא כסית את צערך להתראות כצוהלה ושמחה בזמן ההוא, כשנחשבה לזכות יתרה במדינה שלא להשגיח כלל בחובת הלב. אחרי כן, כאשר אך השתנו העתים והזדמנה נתיבה, החזרת לאור עולם את רוח אביך אשר נדון להריגה, והצלת אותו באמת מן המות בזה שפרסמת ברבים למזכרת נצח את הספרים אשר כתב אדם אמיץ־לב זה בדמי לבו. אף כי חלק גדול מהם נשרף, עוד רבה הזכות אשר קנית לך בספרות הרומית ובפני הדורות הבאים, אשר אליהם תגיע רשימת קורות הימים כתובה באמונה, ותפארת תהיה לכותב אותה. ואת הזכות היותר נעלה רכשת לך בפני אביך בעצמו, אשר זכרונו יעמיד ויפרח כל זמן שידיעת קורות רומא תהיה דבר חשוב, כל זמן שישתוקק איש לשוב לפעלי האבות ויחפוץ להבין משמעות הכנוי “איש רומי”, ולהשכיל איך, בזמן כפיפת כל הצוארים והכנעתם תחת עול סיאנוס, היה יכול אדם להשאר בלתי כפוף, חפשי ברוחו, בנפשו ובפעלו. באמת ואמונה, הפסד גדול היה זה לכל המדינה לולא הוצאת אותו לאור, אחרי אשר בשביל שני דברים יפים בספריו, המליצה הרמה וחבת החרות, נדון על ידי העריצים לשכחה. עתה קוראים אותו ומכבדים אותו ומחזיקים בו ושמים לב אליו ועל דבריו אין לחשוש שהתישנו, אבל זכרון התליינים ורשעתם – כדאי היה שלא לשכוח אותם – הוא לא יתקיים.

בשימי לב לאומץ רוחך, לא אשגיח על מינך¹ ולא על העצב אשר זה כמה שנים עטף את עיניך ולא עזב אותן. ראי, כי לא בכחש וכמתגנב אני מנסה לפעול על רגשי לבבך; בעצמי אני מעורר בנפשך את הצער הנושן, ואם תרצי לדעת איך לרפא את המחץ – מפצע דומה לו אני מראה לך הצלקת. ינסו נא אחרים לדבר דברים רכים ובשפתי חלקות; אני לפגוע ביגונך כוונתי, ולעצור למען האמת בעד שפעת דמעותיך הזולגות מתוך עינים דואבות ועוששות אולי יותר מתוך ההרגל מאשר לפי הצורך, עד אשר, אם אפשר לרצונך, או אפילו כנגד רצונך, תתפייסי עם סם המרפא בעודך אוחזת במכאובך אשר אימצת לך בחיבה תחת בנך אשר אבדת.

כי מה יהיה סוף הדבר, אחרי אשר כל הנסיונות היו לשוא ונלאו כל הידידים מלהגיד דברי תנחומים? תוכחת אנשים נכבדים וקרובים אליך לא הועילו, וגם ללימודים, שהם לך נחלה יקרה מאביך, אטמת אזנך ואינם פועלים עליך מאומה או רק בזמן קצר שאת עוסקת בהם. אף הזמן, הידוע כמרפא טבעי, ואשר לכמה פצעים קשים הוא צרי ומזור, בך לבדך אבד כחו. הנה עברה כבר השנה השלישית ולא נפחת מאומה מהצער אשר תקף אותך בתחלה, הוא מתחדש ומגביר יום יום את אבלך וכאילו במשך הזמן קנה לו זכות על זה ויחשוב לו לחרפה לעזוב את מקומו. כמו שכל החטאים משרישים עמוק בטבע האדם אם אינו ממהר לעקור אותם בראשית צמיחתם, כן גם היגון והמדוה ודכדוך־הנפש סופם להתגדל מתוך המרירות עצמה, והכאב הנמשך נהפך לנפש האומללה למין עונג. הייתי חפץ להתחיל בתחבולות לרפואה כבר בימים הראשונים, אז בסמים יותר קלים היתה יכולה המחלה להכבש כשהיא נושנה, קשה להלחם בה. גם פצעי הגוף בשעה שהם מתחוללים מתוך הדם על נקלה הם נבחנים באצבע ונרפאים בצריבה או בכבישה, אבל כשהם נעשים לספחת קשה ועתיקה יכבד להביא מרפא, כי לעומת מכאוב כה נושן לא אוכל עוד להתנהג בנחת ובנעימות; אני נאלץ לבער ולכלות אותו בכל תוקף.

ב

ידעתי כי כן דרכם של המוכיחים להתחיל בדברי מוסר ולסיים בדוגמאות. לפעמים טוב להפוך הסדר, כי לא כל האנשים שוים. יש נמשכים אחרי השכל, ויש שצריכים לעורר בפניהם זכר אנשי שם ויראת־הכבוד שאינה מניחה חופש לרוח מרוב השתוממות. שתי דוגמאות אציע לפנַיך, קרובות לך מצד המין ומצד הזמן: מה שאירע לאשה אחת שהיתה שקועה ברגשי מכאובה, ומה שסבלה אשה אחרת במאורע דומה לזה ובהיות הנזק עוד יותר גדול, מבלי שנכנעה תחת ממשלת הצער, כי מיהרה למצוא מרגוע לרוחה. אוקטביה וליוויה, האחת אחות אבגוסטוס והשניה אשתו, שתיהן שכלו בניהן בעודם בימי העלומים וכשהיו עתידים להיות מושלים בארץ: אוקטביה את מרצלוס², אשר דודו וחותנו התחיל לבטוח בו שיהיה יורש ממשלתו, עלם כביר־רוח ורב־כשרונות ומצויין ביותר בפשטות מדותיו וכבישת־היצר, בשים לב לשנות־חייו ולעשרו, מטה שכמו לסבול עבודה ומתרחק מן התאוות, מתעתד, אם אפשר לומר כן, לשאת את הבנין אשר חשב דודו לבנות עליו, וחזק היה היסוד הזה אשר בחר ולא נוח להתמוטט תחת הסבל. כל ימי חייה לא נתנה אמו פוגת לדמעות ולאנחות, לא חפצה לשמוע דבר של נחומים, לא סבלה כל היסח הדעת מן האבל, את כל הגיגה ריכזה בו ובכל נפשה דבקה בצער במשך ימי חייה כמו ביום הקבורה. לא רק להתעודד מעצמה סרבה, כי גם לא נתנה שיעודדו אותה אחרים, כאילו תשכול שנית את בנה אם תחדל מלבכות. לא חפצה שיציגו לעיניה את תמונת בנה היקר או שיזכירו את שמו בפניה. שנאה התחוללה בקרבה על כל האמהות, וביחוד כעסה על ליוויה, אשר נראתה לה כנוחלת על־ידי בנה את כל האושר הרב אשר היא חשבה לנחלתה. בחושך ובבדידות חשקה, אף בפני אחיה נמנעה מהסתכל, בחלה בשירי־זכרון אשר חיברו לכבוד מרצלוס ובכל מה שהתאמצו לעשות לתהלתו, את אזניה אטמה משמוע מה שיפיג את יגונה. מאסיפות אֵבל ותנחומים התרחקה ותתעב אף את הגדולה המזהירה אשר לאחיה, כי בחרה להטמן ולהסתר מעין כל. אף כי בנים ובני בנים היו סביב לה, לא הסירה את שמלת אבלה, ויהי הדבר לעלבון לבני משפחתה, כי בעודם חיים התהלכה היא כמתאבלת.

ג

ליוויה אבדה את בנה דרוסוס, אשר קיוו שיהיה למושל אדיר וגם כבר היה לשר־צבא גדול³. הוא חדר אל לב גרמניה וינופף את דגל מלכות רומי במקומות שלא נודע לפני זה כי ישנם רומיים בעולם. כמנצח מת במלחמה ואף האויבים רחשו לו כבוד בימי חליו ויהיו נוטים לשלום ולא נועזו לדרוש כל מה שהיה נחוץ לטובתם. לרגלי המות הזה, אשר השיג במסרו נפשו על המדינה, התעורר ברב עז רגש האזרחים ותושבי כל מדינות איטליה, וגויתו הובלה כמו בתהלוכת נצחון לעיר רומי, וכל הערים והמושבות התאחדו באבל כבד. לא זכתה אמו לקבל את הנשיקה האחרונה מאת בנה ולספוג את נעימות קולו מפיו ביומו האחרון. בדרך ארוכה נלותה להלוית שרידי גופו של דרוסוס חביבה, ואף כי בכל מקום באיטליה שרפו עליו משרפות־אבל⁴, והיא התרגשה בכל מקום כאילו אבדה אותו מחדש, כבשה רוחה על מותו ותגבר על מכאובה ולא התאבלה יותר ממה שיאות לבן משפחת הקיסר וממה שראוי לאם אומללה. לא חדלה מלרומם את זכר בנה הגבור, לחזות את תמונתו בביתה ובכל אשר התהלכה, מלדבר בו בחיבה ולשמוע אודותיו – בעוד אשר את זכר בן האשה האחרת לא יכלו להעלות מבלי לחדש את יגון אמו.

בחרי נא איפוא משתי הדוגמאות את היותר רצויה! אם בראשונה תבחרי, עזבי חברת אנשים חיים, תרחיקי מעליך לא רק זרים כי אם גם את בנַיך, לפי רצונך תהיי לסמל יגון לכל האמהות, תתעבי בכל ששון כשר וראוי, כאילו הוא לחרפה לאבלך, בשנאה תביטי על אור היום ותכעסי על ימַיך אשר לא חשו להכרת ולהגיע עד קצם. לא לכבוד יהיה לך וגם כנגד מעלת רוחך החשובה יהיה מה שיכירו בך כי לחיים אין לך חפץ, ולמות אין יכולת. אך אם את האשה הגדולה השנית תקחי לך למופת בדרך יותר כבושה ורצויה, לא תהיי שקועה ביגון ולא תשחיתי נפשך ביסורים. הן רעה רבה היא וסכלות, שיעניש איש את עצמו על האסון אשר הגיעו ויוסיף מרצונו מכאוב על מכאוביו, כמו שבכל חייך שמרת את ישרך וענוָתך, כי ינחוך אף עתה המדות הללו; גם לצער יש חובת הענוה⁵. לעלם ההוא בעצמו תהיה מעלה יתרה ויתר כבוד, אם בזכרך אותו ובהגותך בו יניח את רוחך, ואם בהתעורר תמונתו כמו בחייו ישמח ויעלוץ לב אמו.

ד

לא חוק קשה אני מתכוון להטיל עליך, שתבליגי בכח לא־אנושי על יסורי אנוש וכי גם ביום זכרון מותו תמנעי עיניך מדמעה. רק על זה נוָכח וזאת בלבד תהי השאלה: אם גדול יהיה צערך או נצחי. בטוח אני כי תבחרי בליוויה אוגוסטה למופת, אשר קרובה היתה לך וכבוד לה רחשת. היא קוראת לך ונותנת לך עצה. היא בבהלה הראשונה, בשעה שגברו עליה היסורים בכל אכזרותם פנתה לאריוס, הפילוסוף שהיה רגיל אצל בעלה⁶, והעידה אחרי כן כי הועיל לה יותר מכל עם רומי, אשר לא חפצה להטיל עליו את אבלה, ויותר מאבגוסטוס, אשר באבדו את משענתו היה כמתמוטט ונזהרו מלצער אותו עוד ביסורי קרוביו, ויותר מטיבריוס בנה, אשר חיבתו לאמו גרמה כי ביום האבל המר כשספד כל העם למת, לה היה רק הרגש שהופחת מספר בניה. החכם ההוא, כך אני משער שהתחיל דבריו אל האשה הכבודה ומכלכלת תהלוכותיה במשפט: “עד היום הזה, גברתי, היית חברה נאמנה לבעלך אשר, כפי שאני יודע, לא רק כל הדברים הגלויים לכל כי אם גם רגשי נפשותיכם החבויים לא נסתרו ממנו; מתאמצת היית, שלא ימצא בך דבר שיוכל מי שיהיה לגַנות. לא רק בדברים חשובים, כי גם בהיותר פחותים, נזהרת מלעשות מעשה שיוכל להצטרך להעלמת עין בשים לב לשיחת־הבריות, המרבה להתעסק בגדולי המדינה. ואני אומר, כי הדבר היותר יפה לאנשים רמי המעלה הוא שיהיו מרבים בסליחה לאחרים על כמה דברים ולא יהיו צריכים שיסלחו להם אחרים. לכן גם הפעם חובתך היא להשאר נאמנה לעצמך ושלא לעשות מה שתוכלי להתחרט עליו”.

ה

“לכן⁷ אני מבקש ממך ומשביעך שלא תתרחקי מידידים ולא תתעקשי כנגדם. הן צריכה את לדעת כי נבוכים הם ומפקפקים, איך להתנהג, הידברו בפנַיך על דרוסוס, וחטאו בזה נגדך, או ישכחו את העלם המהולל, ויחטאו לזכרו. כשאנחנו נאספים לבדנו אנחנו משבחים את פעלו ואת דבריו בכל הכבוד אשר זכה לו, וכשאנחנו עומדים לפניך עלינו מוטלת דומיה עמוקה. בזה את משתמטת מן ההנאה העצומה לשמוע תהלות בנך, אשר בלי ספק, לו היה רק ביכלתך, היית מקריבה את נפשך כדי לשמור אותן לדורות עולם. הלא טוב שתסבלי וגם תעוררי בעצמך את השיחות עליו ושתהיינה אזניך קשובות לכל מה שמפאר שם בנך וזכרו, לא שיקשה הדבר עליך וכדרך אחרים תחשבי את דברי התנחומים כאילו הם חלק מן האסון. עתה שוקעת את לצד אחר, שוכחת כל טוב ורואָה את גורלך מן הצד היותר גרוע. אין אתּ מַפנה את רוּחך אל הימים אשר התהלַכת עם בנך, אל הפגישות הנעימות עמו, אל פטפוטו החביב בימי ילדותו, אל השתלמותו בלמודים – רק את סוף תמונת הדברים את תופסת, ואין די לך במה שהיא נוראה לעצמה, כי את מַגדלת עוד אותה. אני משביעך, אל תשתוקקי לאותה התהלה הנפתלה, להחשב כהאשה היותר מדוכאה ביסורים! זכרי גם כי אין זה דבר גדול להתחזק ברבות הטובה, כשהחיים מתנהגים כסדרם בנעימות; גם הקברניט אינו מראה את כחו כשהים שליו והרוחות שוקטים; פגע רע צריך להתרחש, למען תבחן הנפש. אז עליה להתאמץ שלא תתמוטט, לצעוד בצעדי עוז, לשאת בכח מה שנטל עליה, אם גם נבהלה בתחילה מן השאון. כדי להחליש את הפגעים⁸ אין לך סגולה טובה משלוַת הרוח”.

אחרי הדברים האלה בודאי הזכיר לנחמתה את בנה החי ואת הבנים אשר הניח הבן שהיא מתאבלת עליו.

ו

עליך נאמרו הדברים הללו, מרציה, ולך התכוון אריוס! שני רק את השם, והתנחומים הם למענך. אף אם תחשבי כי נגזל ממך יותר משאבדה מעולם כל אשה אחרת – הרי אין אני חס עליך ואינני מקטין את אסונך – ואם בדמעות אפשר לבטל את הגזרה⁹, נבכה נא יחד, נבלה כל היום באנחות ובלילה תדד שנתנו מרוב יגון, נשרוט שרטת בבשרנו ונשחית את פנינו בחמה ויתגעש נא האֵבל באכזריות ככל אשר יוכל, לו רק ישיג מטרתו. אבל אם כל מספד ובכיה לא יעוררו את המתים, אם לא ימוש הגורל והאסון אשר קרה עומד לנצח ולא ישתנה, והמות לא ישיב את אשר חטף – תפוגינה נא הדמעות הנגרות לבטלה! עלינו למשול בהן ולא להכנע ולהסחף מממשלתן. עלוב הוא הקברניט, אם השטף גורף מידו את המשוט ואם הוא עוזב את נס האניה להטרף ברוח ואת ספינתו להתגלגל בסערה; ולעומתו מהולל יהיה אף הטובע בים אם החזיק בכל עוז במשוט ונלחם בגלים.

ז

“אבל הגעגועים לבני המשפחה מן הדברים הטבעיים הם”. לא יכחד זאת איש – כל זמן שהם במדה. גם להפרד מנפשות אהובות. לא רק לאבוד אותן, מטיל בהכרח עצבון עד שהלבבות היותר חזקים מתכווצים. אולם הדמיון מוסיף הרבה על מה שמטיל הטבע. הביטי וראי איך אצל הבהמות אשר אין להן שכל הגעגועים היותר חזקים פוסקים בזמן קצר. הפרה גועה יום או יומים, ולא יותר תארך מרוצת הסוס הנה והנה כשהוא שובב מצער. החיה משוטטת ביערים ומחפשת עקבות ילדיה וחוזרת כמה פעמים אל רבצה אשר התרוקן, אבל בזמן קצר תשכך חמתה. העוף מרחף סביב לקנו השדוד והומה נכאים, אך כרגע הוא מתנחם וחוזר ומתעופף. אין אף אחד מיצורי הטבע מאריך בגעגועיו על ילדיו, כמו האדם, שהוא מתדבק במכאובו ומתפעל ממנו לא רק במדה שהוא מרגישו כי אם במדה שהוא משוה אותו לנגד עיניו¹⁰. למען דעת כי לא הטבע הוא שדורש להיות אדם רצוץ מן הצער, התבונני איך פצעי השכוֹל יותר קשים לנשים מאשר לאנשים, יותר לגויי־נכר¹¹ מאשר לבני עמים שלוים ומשכילים, יותר לחסרי תבונה מאשר לחכמים. הן מה שהטבע גורם, משפיע על הכל בשוה; יוצא מזה, כי המשתנה אינו דבר טבעי. האש שורפת אנשים מכל גיל ונכוים בה תושבי כל מדינה, אנשים ונשים בשוה. הברזל מראה את סגולתו להכות בכל גוף שיהיה. מדוע? מפני שהכחות הללו מהטבע נתונים הם והוא אינו מבחין בין בני אדם. אבל את העני, את האֵבל, או את תשוקת הכבוד מרגיש איש ואיש באופן שונה לפי מה שתקף אותו ההרגל. המשפט־הקדום¹² הוא המפחיד ומחליש כח אדם וכשרונו לסבול דברים שאינם נוראים מצד עצמם.

ח

ועוד זאת אנחנו רואים: הדבר הטבעי אינו פוחת כשהוא נמשך, אבל את הצער מפיג הזמן. אם גם הרבה יתעקש ויום יום ימרוד ויתגעש כנגד התרופות שמזמינים לו, בכל זאת מתישה את כחו העת אשר זה דרכה להחליש כל תוקף. אף בך, מרציה, שולט עוד עצבון כביר וכאילו הגליד ונקרש, ואם אינו הומה עוד כמו בתחלה, אבל חזק וקשה־עורף הוא. אך הזמן צריך להפחיתו לאט לאט. כל ענין אחר אשר תעסקי בו יניח קצת את רוחך. לא תוכלי לשים עליך משמר. הבדל גדול הוא, אם רק תרשי לעצמך את האֵבל, או אם תשימי אותו לך לחוק, הלא יאות יותר לרוממות מדת מוסרך, שתעשי בעצמך קץ לאבל משתחכי שיבוא בהיסח הדעת. תחת לצפות ליום שיעזבך הצער מבלי משים, טוב שתוותרי עליו מרצונך.

ט

מאין לנו תעצומות הצער על הפגעים שאנו סובלים, אם אין זה מדרכי הטבע? – מפני שאין אנו משוים לעינינו את הפגעים קודם שהם מתרחשים, כי הולכים אנחנו ברוב בטחון ושלוה בדרכנו ולא לוקחים מוסר מן המקרים הפוגעים באחרים שהם דברים השוים לכל. כמה תהלוכות־אבל עוברים על בתינו – ואין אנחנו חושבים על דבר המות. כמה אסונות מרים ונוראים – ואנחנו משקיעים רוחנו בתלבושת ילדינו הבוגרים¹³, בעבודתם בצבא או בסידור ירושתם. כמה אדירי־הון מתרוששים לעינינו, ועל רוחנו לא עולה כי גם הנכסים אשר לנו יכולים להתגלגל במורד. דבר מוכרח הוא לפי זה שאנחנו כושלים ונופלים לארץ אם כמו לפתע פתאום איד בא עלינו. דברים שצופים להם מרחוק אינם מפתיעים את האדם, אם רוצה הוא להכיר, איך הוא מוכן תמיד לכל צרה שתוכל לבוא ואיך החצים אשר נכנסו בלב אחרים גם סביב ראשו הם מעופפים – יראה עצמו כאילו הוא עומד בלי מגן לפני חומה או מבצר אשר קשה לעלות אליו, ורבים שם האויבים הנלחמים בו, יחכה לפצע, ויחשוב כי כל האבנים והחצים וכלי המות כדי לפגוע בו הם מושלכים. ובכל פעם שהם נופלים צדה או מאחוריו, יקרא: “אותי לא תשלה, הגורל! לא תפגע בי כשאני בבטחון ומסיח דעתי מן הרעה; אני יודע מה שאתה זומם, ואם באיש אחר פגעת לי הנך מתכוון”. – מי הוא המסתכל במה שיש לו כבדבר האבד? למי מכם יש די אומץ לחשוב על דבר גלות, עניות או מיתה. מי מכם אשר אם מזכירים אותו ומעלים במחשבותיו דברים כאלה, אינו דוחה אותו כסימן רע ואומר שיבואו על ראש משנאיו ועל ראש המוכיח בעצמו?– [מתאונן אדם:] “לא האמנתי שיהיה כזאת”. – היתכן שלא האמנת כי יהיה לך מה שיכול להתרחש, כפי שידעת, לרבים אחרים, ומה שכבר הגיע באמת לרבים אשר ראית בעיניך? ישנו חרוז יפה וכדאי שלא ישכח בפי העם:¹⁴

“עַל כָּל אִישׁ יָכוֹל לָבוֹא מַה שֶׁלָּאֶחָד הִגִּיעַ.”

זה אבד את בניו – גם אתה תוכל לאבוד אותם. זה נאשם במשפט – גם צדקתך שרויה בסכנה. מרמים אנחנו את עצמנו מפני הפחד¹⁵, והוא מתיש את כחנו כשאנו נאלצים לסבול מה שלא פיללנו. מחליש אדם את היסורים אם חזה מראש את אשר יוכל לבוא¹⁶.

י

כל אלה הדברים, מרציה, הסובבים אותנו כהנאות מקריות מזהירות: הבנים, הכבוד, ההון, דירות רחבות ופרוזדורים מלאים אנשים מבקשי־טובות שאין מניחים אותם להכנס, אשת־חן כבודה ומהוללה, וכל מה שתלוי בגורל הנעלם והמתחלף – כל אלה רק דברים חיצוניים הם ושאולים בידינו; אין מזה דבר נתון במתנה. הרי זו כבימה מקושטה בכלים לקוחים ממקומות שונים ועתידים לחזור ליד בעליהם. את אלה יחזירו היום, את האחרים מחר, מעטים ישארו עד סוף [ההצגות]. לפי זה אין לנו רשות לראות את הדברים כאילו שלנו הם; הרי רק השאילום לנו. יכולים אנו ליהנות מפירותיהם במשך הזמן אשר יקצוב אדון המתנות הללו, וצריכים להיות מוזמנים להחזיר מה שניתן לנו לזמן בלתי קצוב, ולעשות זאת בשעה שיבוקש בלי כל טענה. לוֹוה רשע הוא, מי שעושה אז קטטה למַלוה! את הקרובים אלינו במשפחה – את אלה אשר לפי חוקי התולדה צריכים לחיות עוד אחרינו, ואת אלה אשר לפי תקות עצמם הצודקת יקדימו אותנו במות¹⁷ – עלינו לאהוב כאילו לא הובטח לנו מאומה על קיום חייהם או אורך ימיהם¹⁸. תמיד עלינו להזכיר את נפשנו שתאהוב את הקרובים לה כעתידים לחלוף, יותר נכון: כחולפים והולכים. במה שנתן המזל צריכים להחזיק כמו בלי זכות בעלים. מהרו ליהנות מילדיכם וישמחו הילדים בכם מצדם, אל תדחו את הששון. אף למשך לילה אחד לא הובטח לכם מאומה – וכבר הגזמתי בזה; כי באמת אף לשעה אחת אין בטחון. צריכים למהר מאד. מאחורינו דוחקים, הנה כבר מתפזרים בני הלויה, קול נשמע פתאם ובני החבורה מתפרדים. חטופה היא ההנאה¹⁹. הוי אומללים, האינכם יודעים כי החיים הם כמנוסה? אם מתאבל אתה על מות בנך, על היום שנולד אתה מתלונן, כי ביום ההוא כבר נועד למות. בתנאי זה בא לעולם הגזרה הזאת שלטה בו מבטן. תחת מלכות הגורל אנו חונים, והיא קשה ובצורה, ולפי משפטה עלינו לסבול את אשר ישר או לא ישר בעינינו, היא תמשול בבשרנו בזדון, בעזות, באכזריות; את אלה תשרוף באש – אם לעשות שפטים או להביא מרפא – ואת אחרים תאסור בזקים. דברים אלה יעשו על ידי אויבים או על ידי אזרחים בתוכנו. ועוד אחרים יגורשו ערומים בלי לבוש וישוטו על פני גלי הים המסוכנים ואחרי תלאות רבות אף לא לשממות חול או לסלע יושלכו כי אם בבטן אחד התנינים הגדולים יקברו. ועוד אחרים יהיו מעוּנים בכל מיני חלאים רעים ויהיו תלויים בין החיים ובין המות. מלכות־הגורל הזאת כאשת־תהפוכות ועקשת־לב אף על עבדיה אינה חומלת ועונש או שכר היא מפזרת בלי משפט.

יא

למה נספוד על יחידים? על כל החיים צריכים לספוד. צרות חדשות מתחוללות בעוד אנו מצטערים על הראשונות. לכן ראוי לכבוש הצער, ביותר היא חובתכן, מפני שאתן רגילות להפליג בו ולחַלק רגשי לבבכן לפחד ולמכאובים.

איך תשכחי את ארחות החיים בכלל, אשר גם בגורלך נפלו? נולדת כיצור הולך למות, ובנים הולכי למות ילדת. הכי קוית כי הגויה הרקובה והרופפת והנפגעת בכל מיני פגעים היא תהיה ליתד לתלות בה דברים חזקים ונצחיים? בנך מת – זאת אומרת: הוא רץ והגיע למטרה אשר אותה ישיגו גם אלה שאת חושבת ליותר מאושרים מבנך. שמה יגיעו גם – אם יקדימו או יאחרו – כל ההמונים המתקוטטים ברחוב, היושבים בתיאטראות או מתפללים בהיכלות. אשר את מכבדת ואשר את בוזה – לעפר ואפר יהיו יחד. הוא הדבר אשר יצא מפי הנביאה הפּיתּית: דע את עצמך!

מה הוא האדם? ככלי נשבר ונתוץ כשמטלטלים אותו. אין צורך בסערה גדולה כדי להרסו, בכל מקום שנתקל הוא מתפורר. מה הוא האדם? גוף חלש וכואב, עירום וחסר־כח מטבעו, צריך לעזר מצד אחרים צפוי לכל בושה וכלימה, וגם אם יבטח בזרועו לא ינצל מהיות טרף לשיני חיה רעה, קרבן לכל מקרה; כלי חומר רפה וחולף על נקלה, אם גם מזהיר בתארו החיצוני, אין־אונים לשאת קור וחום או עבודה קשה, הולך ונרקב אף אם הוא נח ואינו זז ממקומו, שרוי בסכנה גם מצד מזונותיו, כי העודף בם והמחסור ממיטים עליו שואה; תלוי בהשגחה וזהירות, ואף נשימת־אפו המרפרפת כמתנת חסד בלתי בטוחה היא לו²⁰, וכל בהלה פתאומית וקול מרעיש יכולים להפסיקה. יש אשר נעשה לעצמו לסם מזיק ולא מועיל. ואנחנו מתפלאים על מות איש אחד, בעוד המות הכרח לכל איש ואיש? הכי הרבה הוא מה שנצרך למען שים קץ לחיינו. הריח והטעם, הלאות והעֵרוּת והמשתה והמאכל והדברים היותר נחוּצים בחיים נעשים למלאכי־מות. בכל אשר ילך אדם יכיר את חולשתו, לא לכל איקלים הוא מסתגל, לא כל מים וכל אויר נוחים לו, וכל שינוי מגלגל עליו חולי – כה נרקב הוא, כה מסור לכל פגעים. בבכיה הוא נכנס לחיים, והיצור הנבזה הזה איך הוא מרעיש את העולם! מה המחשבות אשר הוא הוגה בשכחו את מצבו הדל! על חפצים נצחיים וקיימים לדורות הוא חושב ומצווה לבניו ובני בניו אחריו, ובעודו צופה לעתידות יתקפהו המות, ומה שקוראים בשם זקנה אינו אלא מחזור של שנים מעטות.

יב

אם נשפוט את אבלך לפי השכל, נשאל: הכי על מה שהגיע לעצמו הוא צופה או על מה שהגיע לנפטר²¹. האם הוא מתעורר, בעבור שלא נהנית ממנו בחייו או בעבור שהיית יכולה לקבל ממנו הנאות יתרות, לו האריך עוד ימים בחיים? – אם לא נהנית ממנו, הלא תקטן בזה האבדה ויקל לנשוא אותה, כי אין מתגעגעים על מה שלא היה לנו לנחת ולששון. אבל אם תודי כי הרבה נהנית מבנך בחייו, אין רשות לך להתאבל על מה שנגרע ממך במותו, כי חייבת את להכיר טובה על מה שקיבלת. הן די בשכר הטוב אשר ראית כפרי עמלך בחינוכו – אם לא כמגדלי כלבים ועופות וחיות קטנות המשתעשעים להתבונן בהם, למששם, לגפפם ולחבבם, כן דרכך, בלי שים לב כי למגדלי ילדים החינוך מצד עצמו הוא פריו היותר יקר.

נניח כי פעלו לא הועיל לך במאומה, זריזותו לא הביאה לך יתרון ומחכמתו לא היה לך רווח – האין די במה שנהנית כי שלך היה ואהוב היה לך? – תאמרי: למה לא נמשכה הנאה זו עוד יותר? – הלא טוב יותר שהיתה וחלפה, מהיותה נעדרה ממך בכלל. אם הבחירה בידינו, לשמוח זמן קצר על הטובה או לוותר עליה לגמרה, הלא נבחר שהאושר יגיע ויעבור משלא יגיע כלל. הכי נוח היה לך בן סורר, שיהיה לו רק שם ומספר בקרב הבנים, תחת בנך בעל הכשרונות הנעלים אשר נפטר? הצעיר הזה מיהר להשתלם בחכמתו. מיהר לכבד הוריו, מיהר להיות בעל ואב ושוקד על כל עבודה, מיהר להיות כהן, הוא היה זריז בכל דבר. אין אדם זוכה לאושר גדול וגם קיים ומתמיד. רק הטובות המגיעות לאטן מאריכות את קיומן. בעבור שלא התכוונו האֵלים במרום ליתן לך את בנך לזמן רב, נתנוהו לך תיכף כאיש מושלם מימים רבים, לא תוכלי גם להתאונן כי בך בחרו האֵלים לעשותך לאֵם אשר לא תשמח בבנה. שאי עיניך והביטי אל האנשים הידועים או בלתי־ידועים לך, בכל מקום תמצאי סובלי יסורים יותר קשים. מסובלים ביסורים גם שרי צבא גדולים ושרים אדירים, לפי האגדה גם האֵלים אינם חפשים מהם²², ולנחמה הוא באבלנו אם גם האלהות כושלת ונופלה. הביטי סביבך, לא תמצאי בית שרוי בצער אשר לא ימצא בצער יותר גדול של אחרים תנחומים לעצמו. ואני, בחיי ראשי, לא כך גרוע משפטי על מדת־ישרך כדי שאחשוב כי יקל לך נשוא את יגונך אם אעביר לפניך המון גדול של אבלים אחרים, הרי זו נחמה של רע־עין, כשמתנחמים בצרת רבים. אבל אחדים אזכיר, לא למען תדעי כי כאלה וכאלה מעשים מתרחשים – הלא לשחוק הוא להביא דוגמאות למקרי מות – כי אם להראות לך, כי רבים הקלו את יגונם הקשה בסבל חרישי. אתחיל באחד האנשים “המאושרים”. ליציוס סוּלַא²³ אבד את בנו. דבר זה לא המעיט את אבירותו ואת חזקת רוחו במלחמה ובריב האזרחים, ואף לא גרם לחשוב שקיבל את הכינוי עוד בחיי בנו, כי רק אחרי מותו התעטר בו. הוא לא ירא שנאת האנשים, אשר על כשלונם יסד את אשרו הגדול, ולא את קנאת האֵלים, אשר בעיניהם נחשב לעוון כינויו “המאושר”. עוד לא הוברר הדבר, איך לשפוט על מדותיו של סולא, אבל גם שונאיו יודו כי טוב עשה בצאתו למלחמה וטוב עשה בהניחו את כלי זינו. מה שאני דן עליו בזה הוא כי לא יוכל להחשב לאסון היותר קשה מה שהגיע גם לעומדים במרום פסגת האושר.

יג

לבל תגדל ביותר השתוממות ארץ יון על אותו האב²⁴, אשר בהודע לו מות בנו בעודו מקריב את קרבנו, אמר רק לבעל החליל שישתוק והסיר את הנזר מעל ראשו אבל המשיך את עבודתו – קרה מקרה הכהן פולווילוס. בעמדו על דוכנו לחנוכת הקפּיטול, הודיעו לו כי מת בנו. הוא עשה כאילו לא שמע ויוסף לברך את ברכותיו החגיגיות מבלי להפסיק אף באנחה, ובשם בנו התחנן לחסדי יופיטר²⁵. הלא תראי כי גם לאבל כזה יש גבול, אם ביום ראשון ובהתקיף אותו שמועת האבל האב אינו מפסיק עבודת הקודש אצל המזבח בפני הציבור! ראוי היה באמת האדם הזה לעבודת החינוך, ראוי היה למעלת הכהונה, אם לא חדל מלכבד את האֵלים אף בהראותם לו פנים של זעם. בשובו לביתו אמנם לא עצר את דמעותיו וירם קולו בבכי, אבל אחרי שהתנהג באבלות כפי הרגיל, שב והעמיד פניו בתור כהן הקפיטול.

פאולוס²⁶ קרוב לימי נצחונו הגדול, אשר בו הוליך בזקים לפני מרכבתו את המלך פרסס המהולל, נתן שנים מבניו להתיחס על משפחות אחרות, ואת השנים האחרים קבר. ומה חשובים היו שנים אלה, אם אחד מהשנים האחרים היה סציפיון! המה לב כל העם ברומי, בראותו את מרכבת פאולוס ריקה, אך הוא קם וידבר אל העם ויאמר כי משבח הוא את האֵלים שעשו לו כרצונו, יען כה היתה תפלתו, כי אם תהי קנאה ממרומים על נצחונו הכביר, יבחר שתבוא עליו רעה משתבוא על העם! בנדיבות כה רבה נשא את אסונו, עד שהתברך בלבבו על אבדו את בניו, אף כי בודאי לא סבל איש צער יותר מדכא ממנו, באבדו את נחמתו ועזרו בחיים. אבל לא נתן לפרסס את הששון, לראות אותו מתאבל!

יד

למה אנהגך עוד על פני שורה של דוגמאות מגדולי ארץ אין מספר למען הראות לך אומללים, כאילו לא יותר קשה הדבר לבקש מאושרים? מה מעט מספר הבתים אשר נשארו נכונים על תלם עד סופם מבלי שנפל בהם פרץ? בחרי לך בכל שנה אשר תרצי והביטי על השרים אשר משלו אז. הנה למשל ביבולוס וקיוס קיסר, חברים במשרה, שונאים זה לזה, ומקרה אחד לשניהם. לביבולוס, שהיה יותר נדיב־לב משהיה גבור, נהרגו שני בניו במצרים בהתעלל שם בהם אנשי הצבא המצרים, עד אשר צריך היה לבכות לא רק על מות בניו, כי אם גם על אופן הרציחה. אך ביבולוס, אשר במשך כל שנת משרתו נאלץ היה להסתר מפני שנאת חברו אליו, יצא ביום אחרי הגיע אליו השמועה על דבר האֵבל הכפול, לעסוק בעניני המדינה. הן פחות מיום אחד לא יכול היה להקדיש לאבל על שני בנים. כה מיהר להשלים את אבלו, האיש אשר שנה תמימה סבל בעבור משרתו. – קיוס קיסר, בעברו דרך ארץ בריטניה, כי לא די היה לו באשרו עד גבול אוקינוס, שמע כי בתו מתה, אשר בה היתה תלויה גם טובת המלכות²⁷. קנאה היתה בינו ובין פומפיוס, אשר לא סבל שיהיה עוד אחד גדול במדינה, מי שיוכל לשים גבול להתעלותו, דבר שהיה לו קשה לנשוא, גם אם שניהם יחד יתעלו. אחרי שלושת ימי אבל חזר לעבודתו כמפקד צבא החיל וכדרכו בכל דבר התגבר חיש גם על מכאוביו.

טו

למה אספר לך עוד על מקרי־אבל במשפחת הקיסרים? נראה כאילו התכוון הגורל באסונות שהביא עליהם להוכיח, כי גם בזה הם צריכים להועיל לגזע האדם, בהיותם לאות כי אין הם, בני אלהים ואבות אֵלים כביכול²⁸, כה שולטים בגורל עצמם כמו בשל אחרים! אבגוסטוס האלהי, אחרי אבדו את בניו ונכדיו ומות כל המון בני משפחת קיסר, מלא את ביתו ביחסו אליו בנים זרים. אבל את אסונו נשא בגבורה, כיון שהיה כבר נוגע בדבר וצריך לזה שלא יתאוננו על האלים²⁹. טיבריוס קיסר אבד גם את בנו גם את הבן אשר התיחס עליו, ולתהלת בנו נשא בעצמו משא־הספד בפני הקהל, בהיותו עומד והמת מוטל לפניו ועליו נתון מכסה, כדי שלא יסתכלו הכהנים במת, ובעוד העם הרומי בוכה לא שינה הוא את פניו – למען יכיר סיאנוס העומד אצלו, כי יכול הוא לשאת את אבדן בניו בלי התרגשות.

הנך רואָה, מה רב מספר גדולי ארץ, אשר זכו בכמה יתרונות רוח ובכמה מעלות הכבוד בחייהם הפרטיים ובקהל, והמקרים השולטים בכל פגעו גם בם. כן דרך הסערה העוברת בעולם, שאינה מבחינה והורסת הכל וחוטפת הכל כאילו שלה הוא. אם ישוו איש ואיש את אשר נפל בחלקם, ימצאו שאין אף אחד נולד להית שאנן.

טז

ידעתי שתעני על זה: “שכחת כי לאשה תנחומותיך, ואתה מביא דוגמאות מגברים”. מי יאמר כי הטבע צר עין הוא בנוגע לנפשות הנשים וכי כשרונותיהן יצאו מקופחים? האמיני לי, גם גבורתן לא פחותה היא ושוים הם כשרונותיהם לכל יקר וכבוד הרצויים להן. גם לתלאות וצרות הן מתרגלות בשוה וסובלות אותן. וכי באיזו עיר, אלהים במרום, אנחנו עומדים ומדברים? הלא בזאת העיר רומי, אשר בה לוקרציה עם ברוטוס שמו קץ לממשלת מלך. לברוטוס אנחנו חייבים תודה בעד החופש, ללוקרציה בעד ברוטוס. בעיר, אשר בה קלוליה³⁰ לעגה לאויב ולשטף הנהר ובעוז רוחה כמעט נחשבה בין הגברים. פסל מוצג לכבודה במקום מהולל, ב“מסלת הקדש”, והיא רוכבת על סוס – לתוכחה לצעירינו הענוגים שנושאים אותם ברחובות במטותיהם, למען ילמדו איך להתנהג בעיר אשר בה אף לנשים יש פסל פרש.

ואם דוגמאות את מבקשת לנשים אשר בעוז רוח נשאו אֵבל בני ביתן, אין צורך לחזור מפתח לפתח: מקרב משפחה אחת הנה לך שתי קורנליות³¹. האחת בת סציפיון, אֵם הגרככים. שנים עשר ילדה, וכל הילדים מתו. אם נקל היה להתנחם על רובם, אשר לא הרגישה המדינה בחייהם ובמותם, אבל גם את טיבריוס גרככוס ואת קיוס אחיו (אשר יכיר כאנשים גדולים גם מי שלא יחשוב אותם לאנשים טובים) ראתה כהרוגים שלא הגיעו לקבורה³². כשניחמו אותה ונדו לה, אמרה: “אני לעולם לא אראה עצמי כאומללה, אחרי שילדתי את הגרככים!” – השנית היא קורנליה אשת ליוויוס דרוסוס, אשר בנה המהולל ורב הכשרונות הלך בעקבות הגרככים, אבל בעבור השתדלותו בהצעות [לטובת ההמון] שלא נתקבלו נרצח בחדרי ביתו מבלי שנודע הרוצח. את מות בנה, אשר נשאר בלי נקם, נשאה היא ברוח נדיבה, כאותה הנדיבות שהראה הנרצח בהצעת החוקים.

תתפייסי איפוא, מרציה, עם הגורל, אם את החצים אשר ירה אל לב בני סציפיון, אל לב אמהות ובנים כונן גם כנגדך. מלאים פגעים רעים ושונים הם החיים, אין שלום לזמן ארוך כנגדם, אף לא הפסקת־מלחמה. ארבעה ילדת, מרציה. אומרים כי אין חץ נופל לבטלה, אם ירו אותו לתוך אסיפה צפופה; הכי לפלא הוא אם קיבוץ כזה לא ניצל מעין רעה ונזק? – תאמרי, כי הגדיל הגורל את רעתו ולא רק לקח ממך בנים כי אם את הנבחרים שבהם. אבל אין זה סלף משפט, אם מי שתקיף ממך חלק עמך בשוה, הניח לך שתי בנות, ומהן אף נכדים. ואף את זה, אשר את מרבה להתאבל עליו כאילו אחיו כבר נשכח מלב, הן לא כולו אבדת; שתי בנות שהשאיר לך, אם לא תתגברי על יגונך תהיינה עליך למשא, ואם תתגברי תהיינה לך לנחמה. הוא המריץ אותך, כי כשתראי את הילָדות, תזכרי את בנך ולא את האֵבל עליו. מה עושה איש האדמה כשנעקרו ברוח סערה עצים מן השורש או כשהפכה אותם הסופה ושיברה אותם? הוא מגַדל את הענפים שנותרו ונוטע זרעים וזמורות מן העצים שאבדו, וכרגע הם פורחים ומנחמים מן האבדה, כי הזמן שהוא מהיר להשחית הוא גם מהיר וזריז לגדֵל. אמצי לך איפוא את בנות מטיליוס במקומו, ולאבל אחד יהיו לך תנחומים כפולים. אמנם דרך בני אנוש הוא לחבב ביותר מה שאבד להם ומתוך געגועים על מה שאין להם עוד, הם עושים עוול למה שישנו. אבל אם רק תתבונני איך חס עליך הגורל גם באכזריותו, תמצאי נחמות די והותר: כמה נכדים, שתי בנות. גם זאת תאמרי: “מאד הייתי נפעמה, לו היו המקרים פוגעים בכל איש כמעללו ולא הגיעה לעולם רעה לצדיקים, אבל רואה אני כי הטובים והרעים נדחפים בלי הבדל”.

יז

“אבל קשה היא האבדה, אם הנפטר היה עלם צעיר, לאביו ולאמו משען ותפארה”. מי יאמר שאין זו אבדה קשה? אבל גורל אנושי הוא. לזה נולדנו, שנאַבֵּד ושנחלוף, שנקוה ושנפחד, שנטריד את אחרים ואת עצמנו, שנירא את המות ונבקש אותו, ומה שהוא רע מכל: שלא נכיר לעולם את מצבנו. הרי זה כאילו נוסע אדם לסירקוסא ואומרים לו: "דע מתחלה את כל ההרפתקאות ואת כל ההנאות הכרוכות בנסיעתך העתידה, אחרי כן תרד לאניה! – הנה מה שיהיה בעיניך לפלא: תראה בראשונה את האי בעצמו, אשר רק תעלה צרה מפרידה אותו מאיטליה, כי לפנים היה דבוק ליבשה, ויפרוץ שמה הים

וּמִסִּיצִילְיָה כָּרַת אֶת צִדָּהּ הַהֶסְפֵּרִי³³.

אחרי כן, בהיות הרשות בידך לסוב שם על משברי הים הסוער, תראה את כרבּדיס הנפלאה³⁴ רובצת במנוחה כל זמן שאין סופת־הנגב מעוררת אותה, אבל אם רוח נושב בעוז, היא בולעת אניות ומורידה אותן לתהומות. תראה את מעין ארתּוּסא המהולל בשירי זמרה³⁵, ממנו נובעים מי־ים קרים וזכים ושקוּפים עד התהום, אחת היא אם שם הוא יוצא בתחלה או אם נהר זך שוטף מתחת לימים ואינו מתערב במים רעים, מחַדש את המעין. תראה את החוף היותר שקט אשר הכין הטבע למפלט לאניות או אשר תיקנו בני אדם, והוא כה בטוח, שגם הסערות היותר קשות אינן לו לסכנה. תראה את המקום אשר בו נשבר גאון בני־אתונא וכמה אלפים אַסירים מהם נשבוּ והושמו בבור חצוב עמוק בסלעים, ואת העיר הגדולה סירקוסא בעצמה תראה, המשתרעת על שטח הרבה יותר רחב מגבולות ערים רבות, וימי החורף בה נעימים ואין בה יום בלי קרני שמש. אבל אחרי ראותך את כל אלה – והנה חום הקיץ הקשה והמזיק לבריאות מקפח שם את הטובה של החורף; והנה העריץ דיוניסיוס אשר משל שם, עוקר כל חופש וצדק ומשפט, גם אחרי אשר התגורר אצלו אפלטון, שואף רק לממשלה ולחיי־עוז גם אחרי אשר גרשוהו, שורף אנשים ומלקה אותם ודן אולם להריגה על כל פשע קל, מתעולל בגברים ובנשים לתאותו, ובתוך המון תועבותיו המלכויות הנקל בעיניו לעשות מעשה זמה גם עם שני אנשים יחד. הנה הגידו לך מה שיוכל למשוך אותך שמה, ומה שיעכב; עתה תוכל לנסוע או לחדול!"

אחרי אזהרה כזאת, אם יחפוץ איש לבוא לסירקוסא היוכל להתאונן על איזה דבר אם לא על עצמו, כיון שלא הגיע שמה במקרה וידע להיכן הוא הולך? כן יצא דבר אלינו מאת הטבע: “אין אני מרמה אדם. אם בנים יהיו לך, יוכלו להיות יפים, אבל גם בעלי־מוּם, יוכלו להיות מעטים או רבים, ויוכל אחד מהם להיות מעוז למולדתו והאחר בוגד. הרשות בידך לקוות, שיהיו נכבדים כל כך, עד שלא יעיז איש לקלל אותך בעבורם; אבל חשוב גם לאפשר, שיֵצאוּ כל כך לתרבות רעה, שיהיו בעצמם לך לקללה. אין זה מן הנמנע, כי הם יכבדוך ביום אחרון ויספדו עליך; אבל היה מוכן גם למקרה, שימסר בנך לשריפה בפניך בעודו ילד, או נער, או זקן. הרי מספר השנים אינו מעכב, ורע ומר תמיד כשההורים הולכים אחרי המיטה”. אם בתנאים כאלה גידלת בנים, חפשים האֵלים מכל אחריות, כי לא ערבו לך בעד שום דבר.

יח

נחזור אל המשל אשר זכרתי ונדבר על הכניסה לחיים בכלל. בדעתך עלה לבקר את סירקוסא, ואני הצעתי לפניך מה שיוכל לשעשע שם נפשך ומה שיהיה למורת רוחך. חשבי כי נועצת עמי ביום הוָלדך, בהיותך מתכוננת לבוא לעיר הזאת, לעולם זה המשותף לאלהים ואנשים והכל בו צרור בחוקים בצורים ונצחיים ועליו נטל לשרת בלי לאוּת בעבודת אלהי מרום³⁶. תראי בו את הכוכבים הרבים, תתפלאי כי נוגה כוכב אחד מזהיר על פני כולם, כי השמש במרוצתו קובע עתות יום ולילה ומחלק בסבובו השנתי זמני קיץ וחורף. תראי את חליפות הירח בלילה, איך הוא שואל בפגישתו עם אחיו את אורו הקלוש והמשתנה, לפעמים מסתתר ולפעמים הופך פניו המזהירים בשלמות כלפי הארץ והולך ומתחלף לתמונה אחרת משהיה. תראי עוד חמשה כוכבים הולכים במסלות שונות מנגד למרוצת העולם בכללו, ובתנועתם הקלה תלוי גורל עמים וכל דבר גדול או קטן בעולם מקבל צורתו לפי שהמזלות נוטים לחסד או לרעה³⁷. תתפלאי על העננים הצרורים ועל המטר הזורם ועל הברקים ועל הרעמים. ואחרי אשר תשבע עינך מהנפלאות במרום, תביטי לארץ ומחזות אחרים ירהיבו את נפשך. תראי שדות ובקעות משתרעים במרחב בלי גבול, ורכסי הרים מתרוממים עד שמים ועליהם מכסה שלג, ונחלים יוצאים, וממעין אחד זורמים נהרות למזרח ולמערב, ועצים בחורש בראש גבעה, ויערים עם חיות ועופות מתכוונים לצרף קולם בשירי זמרה. והנה הערים השונות לפי מקומותיהן והלאומים הנפרדים לפי ההכרח של גבולות ארצם³⁸, מהם מתגדרים במרום הרים, מהם מבצרים להם מקום אחורי חוף ימים ואגמים ובקעות. והנה שדות תנובה ועצים נושאים פרי מעצמם ופלגים מתפתלים בנאות שדה, ומפרצי־ימים נעימים וחופי אניות, ואיים רבים פזורים במרחב הים ועושים בו מחיצות. ועוד יותר מזה: התנוססות אבנים יקרות ופנינים, וזהב משטף נהרות תחת החול³⁹, וכמו אבני־אש מתראות בקרב הארץ ובלב ים, וים אוקינוס הסובב את הארצות, מחבר את העמים בשלשה מפרצים⁴⁰ וסוער בגאון גליו כנגד היבשה. בשטפי מימיו המתנועעים תמיד אף בלי נשיבת רוח תראי תנינים עולים בגדלם על חית־היבשה, מהם כבדים ביותר וצריכים למנהיג בתנועתם⁴¹, ומהם קלים ומהירים יותר מאניות, מהם סופגים לתוכם הגלים ומקיאים אותם ומביאים בזה את נוסעי־הים בסכנה, תראי אניות נוסעות למקומות לא נודעים, ותתבונני כי אין דבר שלא ינסה האדם בעוז־רוחו, ובעצמך גם צופיה וגם משתתפת תהיי למעשים הכבירים. תלמדי וגם תלַמדי את החכמות והאומנויות הנותנות תוכן לחיים, ומקשטות אותם ומנהיגות אותם.

אך גם אלף דברים תמצאי משחיתים גוף ונפש: מלחמה ושוד וסם המות ואניות נטרפות, וחסרון חוק לרוחות המנשבות ולמקרי הגוף, והגעגועים המרים לנפשות יקרות, והמות, שאין אנו יודעים אם קל יהיה או, כמו לעונש לנו, ביסורים. שיתי איפוא עצות בנפשך וגזרי אומר, במה תבחרי? אם תכנסי לחיים – תלכי עד סופם. שמא תאמרי: אני חפצה חיים! למה לא אחפוץ? אבל כמדומה לי כי גם לא תאבי לאחוז בדבר, אשר אם יקצץ חלק ממנו יהיה לך למכאוב. חיי איפוא בתנאי אשר הסכמת לו! ואם תאמרי: איש לא שאלני כשנולדתי! – אבל הורינו הם כאילו נשאלו אודותינו ום בידעם את תנאי החיים הכניסו אותנו לתוכם.

יט

נחזור אתה לענין התנחומים, נתבונן בראשונה מה תכליתם ואחרי כן: איך נגיע אליהם. המתאבל הוא מתגעגע על איש אשר אהב. דבר זה, כמדומה, יכולים לסבול. הרי אין אנחנו בוכים לרחוקים מאתנו או לעומדים להתרחק, אם רק עודם חיים, אף כי לא נתהלך עמהם והם נשמטים מחוג ראייתנו. מה שמציק לנו הוא הדמיון, וכחו הוא רק כפי הערך שאנו נותנים לו, וברשותנו הוא למצוא לו תרופה. הכי משאת־שוא היא אם נשער בנפשנו, כי רק (לפי שעה) אינם אתנו? שלחנום מאתנו – זאת אומרת: לפנינו, כי אנחנו נבוא אחריהם⁴².

המתאבל מתאונן עוד: אבד ממני מגן ועומד לימיני כנגד עלבון שיגיע לי! – על זה יש נחמה מוזרה קצת אבל נכונה: במדינתנו איש נעזב מוצא יותר חסד מאשר נגרע ממנו. הנה כן הבדידות, אשר דרכה לגרום צער רב לזקנים, הועילה לרבים מהם להגיע למעלת תקיפים, עד אשר היה מעשה שעוררו זקנים בערמה שנאה בקרב ביתם והתכחשו לבניהם למען יתראו כנעזבים. אמנם את תאמרי: “לא על הנזק ידאב לבי; אין איש כדאי לנחמה, אם על בנו אשר נפטר הוא מצטער רק כמו על עבד אשר אבד לו, ויש לו פנאי באבלו לחשוב עוד על דבר מחוץ לבנו בעצמו”. אם כן על מה את דואבת, מרציה? על אשר בנך מת או על אשר לא האריך ימים? אִם על מותו – על זה תמיד היית צריכה להצטער, כי ידעת שימות. תהי נא מחשבתך, כי הנפטר לא יסבול כל רעה, כי רק אגדה היא מה שתארו לנו את השאול כדבר נורא. אין למתים מאפליה ולא מאסר ולא נחלי־אש ולא נהר־נשיה ולא בתי דינים ונאשמים, ובחופש ובדרור אשר להם לא ישיגום עריצים חדשים, כמו שהמציאו הפייטנים להבל למען הטיל עלינו אימה. המות הוא פתרון וסוף לכל המכאובים, אין יסורינו נמשכים מעבר לגבולו, כי הוא המחזיר אותנו למנוחה אשר בה שכבנו קודם שנולדנו⁴³. אם ינוד איש למתים – ינוד גם לאשר לא נולדו. המות איננו לא טובה ולא רעה, כי טובה או רעה יכונה רק דבר הוֹוה, ומה שאיננו מאומה מצד עצמו ועושה הכל לאַיִן, הוא אינו מוסר אותנו לשום מקרה ופגע. הטובות והרעות דבקות באיזה חומר, ואין שלטון למקרה בדבר שהשתחרר מן הטבע, גם לא יוכל להיות אומלל מי שאָפס ואיננו. בנך יצא מחוץ לגבולות העבדות, הוא נכנס לשערי השלום הגדול והנצחי. לא תציקהו עוד יראת העוני ולא דאגת העושר, לא ידחקהו דרבן התאוות שהוא כסילוֹן לנפשות, לא תבוא בלבו קנאה על גדולת אחרים ולא יירא שיקנאו אחרים באשר לו, אזניו הצנועות לא תשמענה עוד קול מחרף לא יפחד עוד משואה כי תבוא על הכלל או על ביתו, איננו דואג ותולה עוד בעתידות ואינו צופה עוד מתוך ההווֹת אל הבאות שאין בהן בטחון. הוא הגיע לבסוף אל המקום אשר משם לא יגרשהו ולא יחרידהו שום דבר.

כ

הוי חסרי בינה ביסורי חייהם ואינם משבחים את המות ואינם צופים עליו כעל ההמצאה היותר נעימה של הטבע! אם את האושר הוא נוצר או שם קץ לצרות, אם את הקץ בחייו ויגע מזוקן הוא אוסף, או קוטף הוא את הנער באִבּוֹ בעודו משתעשע בתקוות, או את הילד לפני עלותו במעלות המסוכנות שבחלדו – לַכּל הוא קץ, לרבים תרופה, יש אשר אליו הם נושאים את נפשם, וטוב ומיטיב הוא ביותר לאלה אשר טרם יקראו והוא ממהר ובא אליהם. הוא הפודה מעבדות כנגד רצונו של האדון, הוא המסיר כבלי הברזל והמשחרר מבית כלאם גם את אלה, אשר מושל עריץ לא יתנם לצאת מן המאסר. הוא המראה לגולים, הנושאים לבם ועיניהם אל מולדתם, כי אין הבדל במקום אשר ישכבו. הוא אשר, בהחלק במדה לא נכונה הנחלה המשותפת לבני אדם ולכולם בה זכות שוה מלידה, ואם שלט איש בשל אחרים, מחזיר לכולם את השויון הראוי להם. הוא הגוזר, אשר אין אחריו עוד משפט אחר, והוא האדיר אשר בפניו לא יבוש איש בשפלותו. הוא לא יחת מפני כל, הוא אשר אליו נכסף גם אביך, מרציה. רק בשבילו לא פורענות היא לאדם שנולד, בשבילו אין צורך להתיאש מפני אימת פגעים רעים ויכול אדם לשמור עוז רוחו וחופש דעתו – כי יש לו מפלט.

הנה לנגד עיני צלבים ליסורים לא מין אחד כי אם עשויים באפנים שונים. ישנם תליינים הופכים את הנתלה בראשו לארץ, ויש תוחבים את העץ לתוך ערוָתו, ויש פושטים זרועות הנתלה משני עברי הצלב. אני רואה כלי עינויים וכלי מלקות, לכל אבר שבאדם ולכל גיד המציאו חבולות מיתה מיוחדות – והנה לעומתם המות⁴⁴! הנה צוררים אכזרים, אזרחים גאיונים – והנה שם המות! אין סבל העבדות קשה כל כך, אם, כשתקוץ נפשך באדון, בצעד אחד תגיע לחרות. כנגד עלבון החיים⁴⁵ יש חסד במות. שימי לבך, כמה טובות מביא לפעמים המות בעתו, ולכמה אנשים הפסד הוא כשהם מאריכים ימים. לו מת גנאוס פומפיוס, תפארת המדינה הזאת ומעוזה, עוד בהיותו בניאפולי, בחליו על משכבו – אזי היה נשאר בודאי הראשון לעם רומי. הזמן הקצר שנוסף לו בחייו הורידו מגדולתו. בעיניו ראה את מפלת לגיונותיו, ואחרי המלחמה ההיא, אשר הסינאט בעצמו עמד בה בשורה ראשונה – מה עלוב היה השריד, כאשר נותר שר הצבא לבדו! בעיניו ראה את רוצחו המצרי⁴⁶, את חייו, אשר אף המנצחים לא היו נועזים לנגוע בם, נאלץ להפקיד ביד משרתו, ולו גם ניצל ממות, לא היה מוצא עוד נחת בחייו, כי העלבון היותר גדול היה לו לחיות בחסדי המלך (המצרי).

ולו נפל ציצרו חלל, ביום אשר נמלט מן הסייף של קטילינא המכוון כנגדו וכנגד המולדת, הן אז בהנצל המדינה היה הוא נחשב לגואלה. לו רק גוע אחרי מות בתו, היה יכול עוד להחשב למאושר. אזי לא היה רואה את הפוגיונות הלטושים כנגד האזרחים ואת נחלת הנרצחים נחלקה בין המרצחים – המשלמים בעד הריגתם – ולא את הרומח אשר הונף כסימן למכירה פומבית של שרידי המשרה הקונסולרית, ולא את שפיכת הדמים המרובים וחכירת אחוזות השדודים ומלחמות וגזלות מכופלות ממה שעשה קטילינא.

לו טבע מרקוס קאטו בים בשובו מן האי קפריסין אחרי שסודרו עניני ירושת המלכות (של בית תלמי במצרים לטובת הרומיים), יחד עם הכסף אשר הביא למען מלחמת האזרחים, הכי לא טוב היה לו? לכל הפחות היה מרויח בזה שלא היו מרהיבים לפשוע בעודו בחיים. אבל עברו רק שנים מעטות, והאדם הזה, אשר נולד לא רק למען חרות עצמו כי אם גם למען חרות כל העם, נאלץ לברוח מפני קיסר ולתמוך בפומפיוס. מותו המוקדם לא גרם איפוא רעה גם לבנו⁴⁷, כי על ידי זה ניצל מלסבול כמה צרות.

כא

“אך גוע קודם זמנו, עודנו באבו”. שערי נא בנפשך שהיה נשאר עוד בחיים ומדת ימיו היתה היותר ארוכה אשר לאדם: כמה הם הימים האלה? לזמן קצר נולדנו, ותנאי הותנה שנמהר לעזוב את המקום, אשר רק כגרים אנחנו בו, אני מדבר על ימי חיינו החולפים במהירות אשר לא תאָמן; אבל גם אם את ימי קיום המדינות תחשבי, תמצאי כי המתהללות שהן היותר עתיקות לא מימים רבים הן קיימות, כל הענינים האנושיים הם קצרים וחולפים וחלקם בזמן אשר אין לו סוף הוא כמעט אפס. את כל האדמה הזאת עם המדינות והעמים והנהרות ורוחב הימים אנחנו רואים כנקודה לעומת תבל כולה, ופחות מנקודה הוא זמן חיינו בערך לזמן בכללו, אשר הוא גדול מן העולם כי בתוכו העולם כמה פעמים חוזר, מה יועיל איפוא להמשיך החיים, אם בכל אריכותם כמעט אין ואפס הם? רבים ימי אדם רק אם די לו בהם. הואילי נא וקראי בשם אנשים אשר רב חלקם בחיים, אשר הגיעו לשיבה מפורסמה, למאה ועשר שנים: אם תעלי על דעת את הזמן בכללו, לא יהיה ההבדל גדול בין החיים היותר ארוכים והיותר קצרים, וכן אם תתבונני במדת הימים אשר היה אדם חי ותשוי אותה עם מדת הימים אשר לא היה בחיים. חייו נמשכו במדה שהיה צריך לה, לא נשאר לו דבר מחוץ להם. לא שוה היא הזקנה לבני אדם, גם לא לבהמה וחיה. יש מהם אשר בארבע עשרה שנה יחלש כחם, ומשך חיים זה הוא להם היותר גדול, ולאדם רק תחלת חייו. שונים הם כחות החיים. אין אדם מת קודם זמנו, כי לא יכול לחיות יותר מאשר חי. גבול ניתן לכל אחד והוא נשאר במקום שנקבע, כל השתדלות ותחנה לא תסיג אותו ממקומו. כן נגזר, לא יאמר איש תבונה כי אבד דבר⁴⁸, את שלו קיבל,

“לִגְבוּל יְמֵי חֶלְדּוֹ הִגִּיעַ”.

אל נא יציק לך איפוא הרעיון: “יכול היה להאריך עוד ימים”. חייו לא נפסקו והמקרה לא שלט בשנותיו. מתקיים לאיש ואיש מה שהובטח לו. במסלתו דורך המזל. אינו מוסיף דבר ואינו גורע ממה שהבטיח. לשוא כל התפלות וכל העמל, לכל איש יהיה רק מה שנגזר עליו ביום הראשון. מיום צאתו לראות אור החיים דרך בנתיבת המות ועל כרחו קרב אליו, ואף השנים אשר נחשבו על ימי הנעורים מן החיים הם נגרעים. זאת היא טעותנו הגדולה, שאין אנו רואים עצמנו נוטים כלפי המות עד שאנו מזקינים והולכים שחוח, בעוד אשר כבר הילדות והנוער וכל ימי חלדנו מובילים אליו. מתחכם המזל בפעלו ומעלים מאתנו את רגש האפיסה, את המות הוא מסתיר בשם החיים, למען יקל לו להתגנב אלינו. הנעורים סופגים את הילדות, הבגרות את הנעורים, הזקנה מקפחת את שנות הבגרות. הצופה היטב מוצא, כי גידולו של אדם היא אבדתו.

כב

מתאוננת את, מרציה, כי בנך לא האריך ימים כפי שהיה יכול. מהיכן את יודעת, כי טוב היה לו אם נוספו לו חיים וכי מותו לא הצלחה היא לו? התמצאי כיום איש אשר עניניו כה מסודרים ובצורים, שלא יפחד מפני הימים הבאים? הן מתמוטטים וחולפים כל הענינים האנושיים, והדברים היותר נעימים לנו הם היותר חלשים ושרויים בסכנה, עד שצריכים לראות כמאושרים את המגיעים עד שערי מות, כי בתוך החליפות והמהומה בכל, רק מה שכבר עבר הוא העומד וקיים. מי היה ערב בדבר כי גוו היפה של בנך, אשר שמר את צניעותו לעיני הקריה ההומיה והסוררת, היה יכול להנצל מחלאים רעים ולעמוד עד זקנה מבלי להשחית את מראהו? זכרי גם את פגעי הנפש. הן אף האנשים היותר מוכשרים מטבעם אינם נוצרים עד זקנה ושיבה את משאות נפשם מנוער; על הרוב הן נהרסות בזמן מאוחר כשמתחילה למשול בם באופן מכוער רדיפת ההנאות ומנַוולת את שאיפותיהם הראשונות, או כשהם נגררים אחרי זוללים וסובאים בבתי מרזח ולעיקר הגיגם נעשית השאלה: מה יאכלו ומה ישתו. הוסיפי על זה עוד סכנת השריפות, החורבנות, טירוף האניות והניתוחים שעושים הרופאים בגוף האדם במשכם עצמות מתוך הבשר החי, בתחבם ידיהם לתוך המעים ובגרמם מכאובים קשים כדי לרפא מחלה שבצנעה. אל תשכחי גם את סכנת הגלות – הן בנך לא היה יותר נקי מעוון משהיה רוטיליוס (שדנוהו לגלות); את סכנת המאסר – הן לא היה חכם יותר מסוקרטס; את שליחת היד בנפשו – הן לא היה נעלה במדותיו על קאטו. אם בכל אלה תתבונני, אזי תכירי כי לפעמים טוב עושה הטבע לאנשים, אשר אולי שכר כזה צפוּן להם, אם הוא מקדים להכין להם מפלט. אין דבר כוזב כמו חיי האדם, ואין מארב יותר מסוכן מהם, וברור הוא כי לא היה איש חפץ לקבל אותם, לו ניתנו לו מדעתו. לכן, אם היותר מאושר הוא מי שלא נולד, קרוב אליו לפי דעתי מי שנפטר בדמי ימיו ומיהר לחזור לשלוָתו הקודמת.

זכרי את היום המר אשר בו מסר סיאנוס לידידו סַטריוס סקונדוס כמתן שכר⁴⁹ את אביך. הקצף יצא עליו בעבור איזה דבר חפשי אשר דיבר, הוא לא יכול נשוא בדומיה, כי אדם כסיאנוס לא רק הורכב לראשנו כי אם התנשא מעצמו לראש. הפקודה יצאה להציג לו מצבת זכרון בתיאטרון של פומפיוס, אשר חידש הקיסר (טיבריוס) אחרי שנשרף הבית. אז קרא קורדוס: “עתה באמת תיאטרון זה נחרב!” אמנם כן, הלא יפקע איש מכעס, אם על עפרו של גנאוס פומפיוס מתרומם אדם כסיאנוס ובהיכל הזכרון לשר־החיל היותר מהולל מתבצר מקדש לאיש צבא בוגד! ומחנכים מצבה זו על ידי שמגָרים כלבים רעים, ניזונים מדם אדם, ואשר הרגילו אותם להיות נוחים לאדונם לבדו ולהתנפל בחימה על אחרים, ושולחים אותם כנגד הנדון למיתה. מה היה לו לעשות? על חייו היה צריך לבקש רחמים מאת סיאנוס; על מותו – מאת בתו. ושניהם לא היו נוטים לרחמים. אז גמר בלבו להתנהג בערמה כנגד בתו. השתמש באמבטי, כדי שיחלש יותר, הלך אל חדרו כאילו חפץ לסעוד, שלח את משרתיו, זרק פרורים בעד החלון, למען יאמינו שאכל. אחר כן בשעת הסעודה לא טעם עוד כלום, כאילו כבר אכל בחדרו. כן עשה גם ביום השני וביום השלישי. ביום הרביעי התגלתה כבר חולשתו והוכר אבדן כחותיו. אז חבק אותך ויאמר לך: “בתי היקרה, זאת הפעם האחת בחַייִךְ אשר הסתרתי ממך דבר! בדרך המות אני הולך וכבר עברתי את מחציתו, אל תחזירי אותי וגם לא תוכלי לעשות זאת”. אז צוה לסגור בעד המאורות ויסתתר בחושך. – כשנודעה ערמתו בקהל שמחו על זה, כי ממלתעות הזאבים הוצל הטרף אשר שאפו לו. הקטיגורים פנו בפקודת סיאנוס לבתי־הדינים של הקונסולים ויתאוננו על אשר קורדוס הולך למות – כאילו ביקשו לעכב מה שהטילו עליו באונס. כה נראה להם הנאשם כמשתמט. הרבה עסקו אז בחיקור הדין, אם יש רשות לנאשמים למות, אבל בעודם נועצים על זה וחוזרים לשאול בבתי דינים – הלז כבר השתחרר. הנך רואה, מרציה, כי משפטנו על המקרים המתרחשים לנו יוכל להשתנות לפי הזמנים. כעת את בוכה על אשר אחדים מבני משפחתך מתו; אבל היה מעשה שלא ניתנה רשות למות!

כג

מלבד מה שכל עתידות אדם מוטלות בספק, הדרך היותר קלה לנפשו להגיע למרום היא כשהן ממהרות להשתחרר מעבותות הדברים האנושיים. בזה הן מפחיתות ככל האפשר את נטל הקוּבּעת שהם גוררים עמהם. קודם שהן משתקעות בענינים הארציים וסופגות אותם עמוק בקרבן, קל להן יותר להתעופף כבנות חורין ולשוב אל צור מחצבתן ולמחות מעצמן כל חלאה וכיעור. גם אין לגדולי הרוח חביב כל כך אורך ישיבתם בבית החומר, הם שואפים לצאת ולהתפרץ ממאסרם הצר והקשה עליהם⁵⁰, להיות מרחפים ברום עולם וצופים ממרום על מעשי בני אדם. לכן אומר אפלטון: נפש המשכילים נוטה כולה כלפי המות, בו היא חפצה ובו הגיגה, ובתשוקתה אליו היא שואפת לחוץ. כאשר ראית בבנך הצעיר דעת זקנים, רוח גובר על כל התאוות, מתרחק מן החטא, אינו מרבה ביותר לרדוף אחרי העושר והכבוד והנאות הגוף – הכי יכולת לחשוב שישאר בחיים לימים רבים? מה שהגיע לשיא גבהו, הוא קרוב לסופו. הצדיקים השלמים⁵¹ משתמטים וחולפים מנגד עינינו, וכל אשר שקד ובגר איננו מחכה לימים אחרונים. האש ממהרת לכבות כשהלהבה זכה ביותר, ומאריכה היא להתקיים כשהיא דבוקה בחומר עבה וקשה והעשן רובץ עליה ואורה עכור. כי על ידי שהיא נזונה באופן גרוע קיומה נמשך. כן גם רוחות בני אדם, כגודל מעלתן כן קוצר ימיהן. כשאין עוד מקום לגידול, קרובה הגוויעה. פביאנוס מספר שהיה ברומי ילד בעל קומת איש גדול (גם אבותינו ראו אותו) והוא מיהר למות; הכל חזו זאת מראש, שלא יחיה הרבה שנים, כי הקדים להשיג בנעוריו תקופת חיים מאוחרה. וכן הוא תמיד: אות לכליון קרוב היא הבגרות, והקץ הולך וקרב כשהגידול השתלם.

כד

אם תנסי לבחון את חייו לפי מעלותיו, לא לפי שניו, תמצאי כי דים היו ימי חייו. כשנשאר יתום מאביו עמד עד שנת הארבע עשרה לחייו תחת הנהגת משגיחים, אבל לא יצא מתחת השגחת אמו. אף כשהיתה לו כבר מזוזת ביתו לו לבדו⁵², לא אבה לעזוב את ביתך ונשאר בהכנעה תחת מורא אמו. בהיותו עלם מצויין בקומה, ביופי ובגבורה, כמו נולד להיות לבן־חיל, לא יצא לצבא כדי שלא להפרד ממך. צאי וחשבי, מרציה, איך האמהות האחרות רואות רק לפרקים את בניהן היושבים בבתים נפרדים, וכמה שנים הן מפסידות על ידי זה מחיי בניהן, וכמה הן בדאגה עליהם כשהם בצבא – ותדעי כמה הרוַחת במה שלא אבד לך. הן אף רגע לא סר מנגיד עיניך, בפניך שקד על למודיו ויהי נכון בכשרונו הגדול להגיע למעלת אבי אמו, לולי ענותנותו הרבה אשר העלימה בדומיה את יתרונותיו. בהיותו עלם יפה תואר מאד וסביביו המון נשים מסיתות ומדיחות. לא נתן תקוה אף לאחת מהן שתכשילו, ואם נמצאו ביניהן אחדות אשר בחוצפתן הביאו אותו לידי נסיון, אדמו פניו מבשת, כאילו כבר חטא במה שמצא חן בעיניהן. קדושה זו במדותיו⁵³ גרמה לי בעודו נער מצאו אותו מוכשר לכהונה, ובלי ספק גם אמו השתדלה בזה, אבל השפעתה לא היתה מועילה לולי היה הבן הגון לכך. התבונני במעלות האלה אשר היו לו ושאי אותן בלבך וראי אותו כאילו עתה הוא כולו שלך! עתה אין עוד דבר אשר יפריד אותו, עתה לא יגרום לך עוד דאגה ויגון. את המכאוב האחד אשר יכולת לסבול מאת הבן הנחמד הזה – הנה כבר סבלת; בכל השאר לא ישלוט עוד כל פגע, רק עונג יהיה לך, אם רק תדעי איך להתנהג עם בנך ותתבונני במה שהיה היותר יקר בחייו. הן רק תמונת בנך אבדה, ואף תמונה לא דומה, והוא בעצמו נצחי ובמצב יותר טוב עתה, נקי מסבל דברים זרים נשאר לנפשו. כי הדברים הנראים לעין, העצמות והגידים והעור הקרום עליהם והפנים והידים המשרתות את הגוף וכל החומר אשר אנחנו לבושים בו – כל זה רק מאסר לרוח ונטל מחשכים. הרוח שוקע בדברים הללו, מתלכלך ונפגע מהם, מתרחק על ידיהם מן האמת וטובע בשקר. זה כל מלחמתו הקשה בחיי הבשר, שלא להמשך ולהדבק בהם הוא שואף למקום מוצאו, שם צפויה לו מנוחת עולמים, ובמקום הענינים המבולבלים והגסים יחזה שם מחזות טהורים וזכים.

כה

לכן אין כדאי לך גם לרוץ אל קבר בנך. שם טמונים הדברים היותר גרועים ופחותים ממנו, העצמות והעפר, שהם רק באותה מדה חלק ממנו כמו שהיו המלבושים ועטיפת הגוף. אבל הוא בשלמותו, מבלי לעזוב דבר על האדמה, הלך מאתנו, כולו התעופף, ואחרי שהותו זמן קצר למעלה מאתנו, אחרי הטהרו והזדככו מן העוונות ומן המצב הכללי של חיי הגוף, יתנשא למרומים למעלת הנפשות המאושרות⁵⁴. שם יקבל פניו המחנה הנקדש, אנשים כסציפיון וכקטו, אשר בזו לחיי האדמה והשתחררו על ידי המות. גם אביך, מרציה, יחבק שם את נכדו הבא לשמוח באור החיים החדשים (אף כי שם במרום כל הנשמות קרובות זו לזו), שם יורהו את מסלות הכוכבים, אשר יכיר לא לפי השערות כי אם לפי ידיעה נכונה, ושם ילַמדהו באהבה את סודות הטבע. כמו שנעים לאיש זר בעיר נכריה למצוא מורה דרך, כן ינעם למתבונן במערכות השמים כשימצא מדריך חביב. ישמח להשקיף משמים על האדמה אשר עזב ולהסתכל מלמעלה על מעמקי ארץ. ראי עצמך איפוא, מרציה, כאילו את עומדת בפני אביך ובפני בנך לא כמו שהיו ידועים לך לפנים, כי אם כשהם יותר נעלים ונשאים; אז תבושי מכל דבר נמוך ושפל, ואף מלבכות על חליפתם לטוב להם. ראי אותם כאילו נשלחו דרך שטחים חפשים ורחבים אל הנצחיות ואין מעצור בדרכם, לא זרמי מים שוטפים ולא רכסי הרים ולא בקעות שוממות או שרטונות מסוכנים. מסלות ישרות נפתחות להם לכל עבר, פנויות ונקלות לעבור בהן ומשיגות כל אחת את רעותה בעד כוכבים מזהירים.

כו

שערי איפוא בנפשך, מרציה, כי ממִשגָבּוֹ במרומים אביך מדבר אליך, הוא אשר כה גדל כבודו בעיניך, כמו שנכבדת את בעיני בנך, ודבריו אינם נובעים כעת מתוך רגש צערו על מלחמת האזרחים אשר בו החרים הוא לנצח את המחרימים, כי אם רמים ונשאים הם כגובה מקום שבתו, והוא אומר: "למה כה תרבי להתעצב, בתי? למה כה מתרחקת את מהכרת האמת, שתחשבי כי עוול נעשה לבנך, יען אשר כתום ימי חלדו יצא בשלום להאסף אל אבותיו? הכי לא תדעי איך סערות המקרים מפרקות הכל בעולם, וכי אין גורל החיים קל ונוח כי אם למי שממעט להשען עליו. האקרא לך בשם את המלכים, שהיו מאושרים מאד, לו הקדים המות להציל אותם מן הרעות שהגיעו להם? או שרי צבא רומיים, אשר לא היה חסר דבר לגדולתם לו רק נגרע מעט משנות חייהם? או אצילי ארץ, אנשים ידועים לתהלה, אשר יש מהם תמונות איך הושיטו את צוארם לחרב חילים? הביטי על אביך ועל אבי אביך: הוא נהרג ביד איש זר – אני לא הרשיתי לאדם אחר לנגוע בי, ובחרתי למות בהמנעי ממאכל, והראיתי אומץ לבי כמו בכל מה שכתבתי. למה יארך בביתנו האבל ביותר על מי שמת בדרך היותר מאושרה? הנה נפגשים אנחנו שם יחד, ולא עטופים בחשכת לילה⁵⁵; אצלכם לא כמו שאתם סבורים, הכל כתיקונו, אין אצלכם דבר רם ונהדר, כי אם שפל וקשה ומלא דאגה הכל, ומעט הוא מה שמכוּון אל האור אשר במשכננו. הכי יש צורך להגיד, כי פה אין כלי־זין מתמרמרים אלה כנגד אלה, ואין אניות מהרסות אניות שכנגדן, ואין אנשים זוממים ומתכוונים לרצוח את אבותיהם, ואין שערי עיר הומים כל היום מדברי ריבות, אין פה דבר נעשה במסתרים, גלויות הן הרוחות ופתוחים הלבבות, החיים נראים לכל, וכל הדור ואשר יבוא אחריו צפוי וידוע. בימי חיי על האדמה נעים היה לי לרשום מעשי דור אחד בחלק זה האחרון שבתבל כולה, ורק מה שפעלו אנשים מעטים במספר; עתה על כמה דורות, על כמה תקופות משתלשלות ועל משך כמה שנים אני צופה! רשות לי לראות ממלכות מתרוממות וממלכות נופלות, ערים גדולות נחרבו וימים זורמים בנתיבות חדשות.

“כי – אם תוכלי למצוא נחמה לדאבונך בגורל הכלל – הנה אין דבר בעולם עומד על מקומו. הזמן סוחף ועוקר הכל, ולא רק בבני אדם, שהם גרגר קטן במשחק המקרים, כי אם בארצות שלמות ובחלקי תבל הוא מתעלל. כמה הרים הוא משפיל ובמקומות אחרים הוא מגביה סלעים חדשים למעלה. שטפי ימים הוא בולע ונהרות הוא מטה מנתיבתם וסחר העמים הוא נותק ואת חברת בני אדם ומשאם ומתנם הוא מבטל. במקומות אחרים ערים שוקעות לתהום רבה, הארץ מתגעשת ורוח דבר ומגפה יוצא מתוכה ומבול מים שם קץ ליקום, וממית כל חיה בהתמוטט האדמה, או אש יוצאת ובוערת ושורפת כל אשר בו רוח חיים. וכשיגיע הזמן להתחדש הארץ אחרי חורבנה, אז יכלה הכל מכח עצמו, כוכבים יהיו נתקלים בכוכבים ובהיות כל הענינים החמריים בוערים באש יהיה העולם המסודר והמזהיר כולו לשרפה. גם אנחנו הנפשות המאושרות⁵⁶ אשר זכינו למעלת הנצח, אם יהיה רצון האֵל להתחיל הכל מחדש, בנפול הכל נחזור גם אנו ליסודותינו הראשונים ונוסיף בזה מעט משלנו אל החורבן הכביר”.

אשרי בנך, מרציה, אשר כל אלה הוא כבר יודע.

[תרצ"ה]

---

לְנֶרוֹן קֵיסָר עַל הַחֲנִינָה Ad Neronem Caesarem – De Clementia

מאת

לוקיוס אנאוס סנקה

מבוא

את המחברת הזאת כתב המדריך החכם לתלמידו נירון בעלותו בשנת השמונה־עשרה לחייו על כסא המלכות, ובה הוא משנן לו מה יפה ונשגבה מדת החסד למושל אדיר. איך אפשר כי תלמידו של מורה המוסר היותר נעלה נהפך אחרי כן לקיסר פרא־אדם מקולל בשביל עריצותו ואכזריותו? אבל בחייו של נירון היתה סתירה טרגית. כשרונות טבעיים מזהירים ואף חיבה לשירה, לאמנות ולמעשי־צדק נאבקים עם תשוקות בהמיות חשכות, ולפח ולמוקש נעשתה לו ירושה על־אנושית “אלוהית” מהקיסרים הראשונים. כי כשהצליח, אחרי דורות של מלחמות אזרחים, אוקטבינוס־אבגוסטוס בחכמה רבה להשקיט את הארץ וליסד שלטון חזק מבטיח משפט וצדק בכל המדינה, היה הדבר כה נפלא, עד שהעלו הרומאים את הנשיא עושה השלום במלכות למעלת “אלהים” divus, ואגדת עליונותו האלוהית התבצרה בכל משפחת “היוליים”. שופר תרועה לה נעשה גם המשורר וירגיליוס. מעתה כל נכד יורש כסאו, אף בלי חכמה ודעת ובלי כשרון לרסן את השלטון הבלתי־מוגבל, ראה עצמו גם כן כאלהים. לנירון, האחרון בשושלת, לא עמדו המדע והמוסר אשר קיבל מאת סנקא, כי הורעל בעודו בגיל רך על ידי האגדה הקיסרית אשר חיזקה בו, כמו לפניו בקליגולא, את הרגש שהוא למעלה מכל חובה מוסרית, הכל שרוי לו. קליגולא אמר לאנטוניה סבתו: “זכרי כי הכל מותר לי, וכנגד כל אדם!” סנקא גם הוא לא נמנע מלחזק את תלמידו בגאות השלטון (וכן כתב במכתבו לפוליביוס איש־סודו של נירון: לקיסר הכל מותר!) ואף לא נמנע מלכנות את הקיסר הצעיר “רב־החנינה” ולשבח את ענותנותו ונקיון כפיו (אף כי המית ברעל את אחיו הנער בריטניקוס, שנדחה מירושת הכסא; אך הריגת אחים וקרובים במשפחות המושלים היתה דבר מדיני רגיל בדורות ההם). כי הוא ידע גם את הפראיות בקרב ההמון, אשר בלי קיסר מושל, “אילו שבר את העול שהוא נושא” היה מחזיר את המדינה לתהו ובהו. אין זו סתם חנופה, כשהוא מציג את נירון בנעוריו כשואף רק לטובת עמו. גם במחקרי הטבע (ו, ח) הוא מתאר אותו כחובב בכל נפשו את הכרת האמת. נסיון פדגוגי הוא לעורר ולחזק בלב הצעיר, שנעשה למושל האדיר על כל, את אהבת החסד והצדק, אשר המורה בעצמו היה מלא ממנה; אבל לא ניצח את החומר העכור.

במחברת זו הוא מבאר לו כי החנינה היא המדה היותר נאותה למלך, והוא חונן בה את עצמו, מדה אלוהית היא שהוא מסגל לו בזה (א–ה) – כך המורה מסתייע באמונת התלמיד בגזעו האלוהי לעשותה לעוגן למדות טובות. המלכות היא עבדות ולא שררה (ח). דוגמאות מאהבת חסד של אבגוסוטס (ט–י). ההבדל בין מלך ובין עריץ (יא). אין כמו אדם יצור שצריכים לחוס עליו (יז). האושר האמתי הוא להביא ישועה לרבים, להיות רועה נאמן (כו).

כבר בזמן עתיק השתמשו יועצי מושלים במחברת “על החנינה” להטות לבם למעשי חסד, ותיאולוגים נוצרים חיבבו אותה. קלווין חיבר פירוש עליה, וראסין המשורר הצרפתי משתמש ברעיונות מתוכה בדרמה “בריטניקוס”. – בניגוד לרוב החוקרים הסבורים כי המחברת אינה שלמה וההמשך מן ספר ב' אבד, סבור החוקר פרישאק¹ שאין בה דבר חסר אלא שצריכים לסדר את הפרקים באופן אחר². אנחנו לא שנינו את הסדר מכפי שהוא מקובל ותרגמנו לפי מהד' ליפסיא.

לְנֶרוֹן קֵיסָר עַל הַחֲנִינָה

ספר ראשון

א

החלטתי לכתוב לך על החנינה, נירון קיסר, למען אשמש לך כאספקלריה אשר תראה בה את עצמך, איך תוכל להגיע להעונג היותר גדול. כי אם אמנם פרין האמתי של פעולות ישרות הוא שפעלו אותן, ואין שכר ראוי למעשים טובים חוץ מהן עצמן³ בכל זאת נעים הוא להביט ולהתבונן מכל צד בדעתם של עושי טוב, ולהעיף עין אחרי כן על ההמון הכביר, המפולג, הפרוע וחסר־אונים, אשר אילו שבר את העול שהוא נושא היה נופל ברעה ומושך יחד עמו גם אחרים, ולומר לנפשו: הכי אין אני בין כל בני תמותה מחונן ונבחר למשול במקום אלהים בארץ? הכי אין אני השופט לחיים ולמות בין העמים? האין בידי גורל חיי איש ואיש, ומה שנגזר מאת המזל על כל אחד, מפי יצא משפטו? הלא מוצא שפתי מקור ששון לעמים ומדינות, אין מקום שיפרח בו טוב בלי רצוני וחסדי. אלפי החרבות האלה – לפי חפצי בשלום הן שובתות וברמז קל ממני הן שלופות למלחמה. אני הוא הגוזר וחולש על עמים, מי מהם יכרת וישמד, מי יטולטל לארץ רחוקה, מי יקבל חופש ומי יקפח אותו, מי מהמלכים יהיה לעבד ועל ראש מי מהם עוד יציץ נזר מלכות, מה הערים אשר תחרבנה ומה אלה אשר תבנינה. ובכל היכולת הזאת הרבה שניתנה לי אין הכעס מדיח אותי לגזור עונש שאינו לפי היושר, ואין ילדוּת קלת־דעת ולא סכלות ועקשנות של גבר, המכחידה לפעמים את הסבלנות גם מתוך לבבות שאננים, ואין השאיפה המכוערה להתהלל בהפצת פחד, גוברת עלי, אותה השאיפה הכרוכה על הרוב בממשלות אדירות. חבושה וטמונה אצלי החרב, המחסה היותר רב ניתן אף לדמים היותר זולים, ומי אשר אך בשם אדם נקרא, אף אם אין דבר אחר לזכותו, הוא יכול לסמוך על חסדי. מדת הדין⁴ גנזתי, ואת החנינה אני נוצר על ידי. אני שומר על עצמי כמי שחייב חשבון לאותם החוקים, אשר רק אני הרימותי מתוך החלודה ומתוך החושך. לאחד נוטה לבי בשביל שהוא נער רך, לאחר בשביל שהוא זקן; לזה נתון חסדי בעלותו לגדולה, ולזה במצבו השפל, וכשאין אני מוצא טעם לרחמים – למען עצמי אני מרחם, בכל יום⁵ אני מוכן ומזומן, אם ידרשו האֵלים הקיימים לנצח דין וחשבון, לספור לפניהם את בני הגזע האנושי"⁶.

כך, קיסר, יכול אתה להודות בקול רם. על כל מה שנמסר לנאמנותך והשגחתך שקדת לטובה, ולא בכח ולא בסתר החסרת איזה דבר במדינה. לשבח שאינו מצוי, ואשר לא זכה לו עד עכשיו שום מושל אחר, שאפת: שלא לעשות עוול⁷.

לא שוא היה עמלך, וטוב לבבך הנפלא לא נתקבל מאת אנשים כפויי־טובה ועקשי־לב. הכל מכירים בחסדך. לא היה עוד מעולם איש יחיד כה יקר לחברו, כמו שאתה יקר לעם הרומאי, הרואה בך את אשרו וטובו הקיים. אולם משא גדול העמסת עליך: אין עוד איש מדבר על אבגוסטוס האלוהי ולא על ראשית מלכות טיבריוס קיסר, אין עוד מבקש דוגמה חוץ ממך, אשר כאילו אתה מחקה אותה; מבקשים את שלטונך כמו שהוא בשנה הזאת. הדבר היה קשה, אילו לא היה החסד קבוע בטבע נפשך ואילו היה רק שאול לזמן קצר, כי אין אדם יכול לשאת במשך זמן רב מסכה על פניו. מה שהוא רק דמיון חוזר מהרה לטבעו הקדום, ובמקום שיש אמת ודברים צומחים כמו מתוך שורש איתן, הם עולים ומשתלמים עוד יותר ברבות הימים. עם רומא שחק תחלה בגורל מפוקפק מאד⁸, כי לא ידע איש לאיזה צד יטה כשרונך הנעלה; עכשיו כבר הכל בטוחים שהתקוות נתמלאו, אין עוד סכנה שתוכל אתה לשכוח את עצמך. אמנם הצלחה רבה דרכה להגדיל את התשוקות, ולעולם אין השאיפות כה מתונות שתמצאנה את סיפוקן במה שהשיגו. מדרגות עולות ממטרות גבוהות לגבוהות עליהן, ואלה אשר זכו בדברים שלא קיוו להם נושאים עיניהם בחציפות לתפוס דברים רמים יותר. אבל עכשיו כל תושבי ארצך מודים כי מאושרים הם, וגם כי לאשרם תוכל להלוות עוד רק הברכה האחת: שיעמוד לאורך ימים. מטעמים רבים הם נאלצים להודאה זו, שאינה נקלה כל כך לבני אדם: משאיפתם לבטחון עצום, גורם לשפע, ומתוך צורך למצב משפטי שיהיה למעלה מכל אפשרות נזק⁹. הכל רואים בעיניהם את הצורה המשמחת של שלטון המדינה, וכי לחרות היותר רבה חסר רק דבר אחד: שלא יוכל המצב להשתנות. והדבר היותר גדול הוא, כי הדר כבוד חנינתך מגיע במדה שוה לגבוה ולשפל. ממדות־טובך האחרות נהנים או מחכים להנאה הרבה או מעט, איש איש לפי מצבו; על חנינתך תקוה אחת לכולם, ואין אף אחד רואה עצמו בנחת־רוח כל כך זכאי, שלא ישמח על שנכונה ומזומנה לעיני כל החנינה על שגיאות אנושיות.

ב

אמנם ידעתי כי יש אומרים שהחנינה היא ביותר משענת לכל אדם רע, כי מזומנה היא אחרי העוון, והיא המדה הטובה האחת שאינה קיימת בשביל ישרים. אולם ראשית: כמו שהרפואה היא לטובת החולים, אבל כבודה רב גם אצל הבריאים, כן החנינה, אף אם הראויים לעונש הם הסומכים עליה, גם אנשים ישרים מכבדים אותה. מלבד זה, גם אצל הישרים יש לה מקום, כי לפעמים המקרה עומד במקום חטא¹⁰ ולא רק לנקי מעוון מגיעה החנינה אלא כמה פעמים לאיש־צדק, בהיות שבמסיבות הזמנים מתרחש שמקבל אדם עונש על מעשים שהיו ראויים לתהלה. הוסף על זה, כי רבים הם בני אדם היכולים לשוב להיות ישרים.

אף על פי כן לא יאות לסלוח סתם ובכלל, כי כשחדל ההבדל בין טובים ובין רעים ערבוביה באה והחטאים פורצים לרוב. לכן גבולות נחוצים, וצריכים להבדיל בין אפיים של חוטאים שיש להם תרופה ובין אובדים, אין ליתן חנינה בלי שיטה ובפיזור המוני, ואף לא באופן גדור; כי אכזריות היא לסלוח לכל כמו שלא לסלוח לשום אדם¹¹. לשמור חזק אנו חייבים, אולם בהיות קשה לכוון לו במתינות, צריכים להכריע המשקל לצד הזכות¹², אף אם זה יוצא מגדר היושר.

ג

אבל על אלה עוד ידובר במקומם. עכשיו רצוני לחלק את כל הענין לשלשה חלקים. בראשונה אתן הקדשה¹³; שנית אבאר מהותה ותכנה של החנינה, כי יש עוונות שמתראים כמעשים טובים ואין להכיר אותם בלי סימני־הבדל חרותים בם; שלישית, נחקור איך תגיע נפשנו למדה זו, תחזיק בה ותמצא בה תועלת.

להכיר, כי מכל המדות הטובות זו היא הנאותה יותר לאדם, בהיותה האנושית ביותר, נחוץ לא רק לנו הרוצים שיתחשב האדם כיצור חברתי הנולד לטובת הכלל, אלא גם לפי דעת אלה¹⁴ העושים את ההנאה למטרת חיי אדם וכל דיבוריהם ומעשיהם מכוונים להיות להם לתועלת. כי אם רוצה אדם במנוחה ושלוה, הרי מגיע הוא לאותה מדה המונחת בטבעו, החובבת שלום ונמנעת ממעשי אלימות.

אולם יותר מאשר לכל אדם יאתה החנינה למלך ולנשיא בעמו, כי העוז והמשרה הם רק אז לכבוד ולתהלה, אם השפעתם היא לברכה, וגדלות של קללה¹⁵ היא הגבורה המעיקה. הרוממות היא רק אז בת־קיום ומצבה איתן, כשהכל יודעים שהיא לא רק למעלה מהם, אלא בשבילם, ומכירים, מתוך הנסיון יום יום כי המרומם עליהם דואג לטובת היחידים וּלטובת הכלל, וכשהוא מופיע אין רואים אותו כחיה רעה מזנקת מרבצה ובורחים מפניו, אלא ככוכב מזהיר ברקיע ומביא ברכה והכל רצים לקראתו, וגם מוכנים להשליך עצמם לקראת חרבות המתקוממים כנגדו וליתן גויותיהם למרמס בשבילו, אם רק על פגרי אנשים יוכל לסלול לו מסלה לישועה. במשמרות לילה יגינו עליו כשהוא ישן על מטתו, סביב לו יתיצבו כצנה, כחומה יעמדו נגד כל סכנה. לא לשוא הוא דבר מוסכם אצל העמים והמדינות, להיות לעזר למלכים, לאהוב אותם ולהקריב את עצמם וכל אשר להם בכל מקום אשר טובת המושל דורשת זאת. אין הם משפילים בזה את עצמם ואין הם משוגעים, אם הם מוסרים אלפי אנשים להרג בשביל אדם אחד ובמחיר מתים רבים הם פודים ממות נפש אחת, לפעמים של איש זקן וחלש. כמו שכל הגוף עומד לפקודתה של הנפש, אף כי הוא כה גדול ובעל צורה חשובה והיא דקה ושוכנת במסתרים ואין גם יודע את מקום שבתה, בכל זאת הידים והרגלים והעינים את עבודתה הן עובדות, ועור בשרנו סוכך עליה, ולפי מצותה אנו שוכבים ונחים או רצים בלי מנוחה הנה והנה, לפי פקודתה – אם היא גברת חובבת בצע – אנחנו גם מפליגים בים לבקש רווחים, או – אם היא רודפת אחר כבוד – כבר היה מעשה שהושטנו יד ימיננו לתוך מדורת אש או קפצנו (לתוך הים) לקראת המות¹⁶; – כן גם כל ההמון הגדול הזה עומד מסביב לנפש אחת של איש מושל בו ובמחשבתו הוא מדריך אותו, כי ההמון היה לוחץ את עצמו ושובר כחותיו, אילו לא היו עצה ותבונה מחזיקות בו¹⁷.

ד

לכן חיבת שלום עצמם היא, אם בעד אדם אחד הם מוסרים עשרה לגיונות לצבא, אם הם נדחקים לשורה ראשונה ומוסרים בשרם לפצעי־מות, רק למען לא ישוב אחור דגלו של המצביא¹⁸ כי הוא הקשר המאחד את המדינה, הוא רוח החיים הנמשך בקרב אלפי האנשים האלה, אשר לא היו כלום זולתי מעמסה ושלל, אילו חסרה רוח השלטון.

– כְּשֶׁהַמֶּלֶךְ בְּשָׁלוֹם, אֲזַי לְכֻלָּם רוּחַ אַחַת;

אִם אָבַד, אָבְדָה אֱמוּנָה¹⁹.

אסון כזה היה קורה גם לארצות השלום הרומאי והיה הורס את אשרו של העם האדיר הזה. סכנה זו תרחק מן העם כל זמן שידע לשאת את העול; אם פעם אחת ינתק, או שיוסר ממנו באיזה מקרה ולא יסבול שיעמיסוהו עליו מחדש – האחדות הזאת והחיבור הזה של המלכות הגדולה ישברו לרסיסים, ועם סוף המשמעת יבוא גם סוף ממשלתה של העיר הזאת.

לכן אין לתמוה אם נשיאים ומלכים, או באיזה שם שיקראו מגיני המצב המדיני, זוכים לאהבה יתרה מזו שנמצאת בקשרים ההכרחיים של היחידים, אם לאנשים בעלי־שכל הענינים הציבוריים חשובים יותר מעניני היחיד, יוצא מזה כי יקר להם יותר מי שהוא מרכז המדינה. כבר זמן רב שהתחבר “הקיסר” בחיבור אמיץ כל כך עם המדינה²⁰, עד שאי אפשר להפריד האחד מבלי שיאבדו שניהם יחד. כמו שזה צריך לכוחות, כן זו צריכה לראש.

ה

נראה כאילו מתרחק אני הרבה מענין הרצאתי, אבל, בחיי ראשי, אני עומד על יסודו של הדבר. כי אם, כפי שיוצא מהנאמר, אתה נשמת מדינתך והיא הגוף, סבור אני שתכיר מזה מה נחוצה היא החנינה: את עצמך אתה חונן בהיותך מתראה כחונן אחרים. צריכים לחון גם אזרחים לא־ישרים, כמו שחסים גם על אברי גוף חולים, ואם הכרח הוא למוץ דם, צריכה היד להזהר מחתוך יותר מן המוכרח.

כפי שאמרתי, החנינה היא אצל כל אדם מדה נאותה לטבע, אבל יפה ביותר למושלים, ככל מה שיש להם יותר להציל וככל מה שיגדל החומר שהם פועלים בו. כי מה מצער הוא הנזק שגורמת אכזריות היחיד, אבל אכזריות השליט – זו היא מלחמה. אם אמנם יש הסכמה בין המדות הטובות ואין אחת מהן יותר נעלה וחשובה מחברתה, בכל זאת יש מדה נאותה ביותר לאנשים מיוחדים. הנה אורך־אפים יפה לכל אדם, אף למי שאין אחר כפוף לו. היש מעשה יותר גדול וחזק מאשר להקל סבלו של אדם רע־מזל? אבל נדיבות זו יש לה במצב מרומם הרבה יותר רחבות ידים והיא חשובה יותר במשפט, מאשר היא פועלת במצב נמוך. החנינה תכניס אושר ושלוה לכל בית אשר תמצא קן בו, אבל בבית־מלכות היא יותר נפלאה במדה שהיא בלתי רגילה. היש מחזה יותר מרהיב מתמונת איש, אשר אין עומד לפני זעמו ואף בפני משפטו היותר קשה כל הנפגע כופף ראשו, אין מי רשאי לבקש חשבון ממנו, ולא זאת בלבד אלא אף אם הוא עושה און באפו אינו צריך לבקש סליחה – והוא עוצר בעד עצמו ומשתמש בתקפו לטובה ולנעימות, כאילו אומר רק: להרוג שלא כדין יכול כל אדם, אבל להציל יכול אני לבדי!

למצב נעלה יאתה גם נפש נעלה, ואם זו אינה מתרוממת ומתנשאת אליו היא מושכת גם אותו למטה. ולנפש נעלה מסוגל, שהיא שאננה ושלוה וצופה בבוז על מעשי־עוולה ועלבונות. מדת נשים היא להשתולל בכעס, ומדרכי החיות הרעות הוא, ואף לא של הנדיבות בתוכן, למחוץ ולטרוף את המושלכים להם. הפילים והאריות מעבירים על מדת כעסם כשפוגעים בהם, רק חיות שפלות הן קשות־עורף. למלך לא נאה כעס פראי עקשני, כי בזה אינו מתרומם הרבה, אלא משוה עצמו למי שכועס עליו; אבל אם הוא נותן במתנה את החיים, אם הוא מחזיר את הכבוד למי שנכשל וכדאי היה לו לקפח את כבודו – אזי הוא עושה דבר שהוא רק ביכלתו אל אדם אדיר. לעקור את החיים אפשר גם מאת הגבוה²¹, ליתן אותם אפשר רק ליותר נמוך. להציל נפשות, זהו תפקידו של בעל מצב מרומם, ולכבוד יותר רב ראוי מצב כזה אז, כשנמצאת בו היכולת הדומה לזו של האלהים, אשר בחסדם זכינו כולנו לצאת לאור עולם, האנשים הטובים והרעים. את מחשבות האלהים²² מסגל לו הנשיא²³, אם על חלק מן האזרחים הוא מביט בחיבה מפני שהם טובים ומועילים, ואת האחרים הוא מניח (בלי שימת לב) להשאר במספרם; על אלה הוא שמח, כי ישנם בעולם, ואת אלה הוא סובל.

ו

חשוב, שאתה עומד בעיר הזאת, אשר בה המון העם נדחק בלי הפסק במסילות היותר רחבות בכל פעם שהוא פוגש איזה דבר העלול להאיט קצת את זרם מרוצתו; בעיר ההומיה הזאת אשר בה בדרך לשלשה תיאטראות מתבקשים בשעה אחת מקומות לכלם²⁴, ואשר היא אוכלת למזונה תבואות כל ארצות העולם – איך היתה נשארה שוממה וריקה אילו היה רשאי להשאר רק מי ששופט מחמיר מזכה אותו בדינו? ומחוקרי־הדין עצמם, מי לא היה נופל תחת אותו המשפט אשר בכוחו הוא שופט אחרים? כמה מהקטיגורים הם נקיים מעוון? וכמעט נראה לי כי הרבה פחות נוטה ללמד זכות מי שהיה בעצמו כמה פעמים זקוק להתנצלות. כולנו אשמנו, זה בדברים חמורים וזה בדברים קלים, זה בזדון וזה בדחיפת מקרה או בהסתת חבר רע, ויש אשר היתה גם הכוונה טובה אך לא היה די חוזק, וקיפחנו את תומתנו כנגד רצוננו ולמרות התנגדותנו. ולא רק חטאנו עד היום, אלא עוד נוסיף לחטוא עד קץ חיינו. ואם גם טיהר כבר אדם את לבו כל כך, שלא יבוא עוד במבוכה ולא יתעה עוד, הרי לתומתו הגיע רק בדרך העוונות!

ז

כיון שהזכרתי את האֵלים, יהיה זה היותר טוב, שאציג בפני הנשיא למופת ודוגמה, כי עליו לדרוש מעצמו להיות כך לעומת האזרחים כמו שהוא רוצה שיהיו האֵלים לעומתו. הכי טוב היה בשבילנו אילו היתה לנו אלוהות בלתי־מתפייסת בקנאתה לפשעים ועוונות? אילו היתה גוזרת עלינו לאסוננו כליון חרוץ? מי מהמלכים היה אז בטוח שלא יהיו צופי־הברקים מלקטים אברי גופו²⁵? אם איפוא האֵלים מתפייסים ושופטים במישרים ואינם ממהרים לשלוח ברק לענוש את התקיפים, הלא יותר מזה יאות לאדם שליט באדם שינהג שלטונו בנעימות ויחשוב, אם לא יותר חביב ויפה לעינים מצב העולם ביום שהשמים זכים וטהורים מאשר ביום שהכל מזדעזע מרעמים תכופים וברקים מתרוצצים מסביב? וכך, לא באופן אחר, דמות ממשלה שאננה ומתונה היא כמראה שמים זכים ומזהירים. שלטון אכזרי הוא עכור ועטוף במחשכים, מסביב לו אנשים רועדים מפחד רעם שיתחולל פתאם, ואף מחולל הפחד בעצמו אינו שאנן. נקל יותר לסלוח לאנשים פרטים כשהם קנאים ונוקמים, אפשר שהם נעלבים וסובלים מכאוב מתוך עוול שנעשה להם. הם יראים גם פן יהיו לבוז, ולא כחנינה אלא כחולשה נחשבת אם אין משלמים גמול למעליבים. אבל מי שנקל לו לקחת נקמתו, הוא בוַתרו עליה מגיע לבטח לעטרת הענוה. לעומדים בשפל־המדרגה יש יותר רשות להאבק, להתקוטט, לבוא בריב ולהתנהג לפי כעסם; המכות בין אנשים שוים אינן נחשבות הרבה. אבל למלך, כבר הרמת קול דיבורו ורגזנות במלים אינה לפי הדר כבודו.

ח

חושב אתה לדבר קשה, שגוזלים מן המלכים את חופש הדיבור הניתן לאנשים פחותים? “הרי זו עבדות ולא שררה”, תאמר. – מה זה, הכי אינך מכיר כי לנו השררה ואצלכם העבדות²⁶? שונה הוא מצב האנשים בתוך המון העם, שאינם בולטים מתוכו, כי גם זכויותיהם נשארות זמן רב סמויות מן העין וגם חטאיהם נשארים במחשכים; אבל אצלכם המעשים והדברים נישאים על כנפי השמועה, אין איש צריך לדאוג לשם שיצא עליו, יהיה איך שיהיה, תרבה תהלתו. מה רבים הדברים האסורים עליך ולנו הם מותרים מפני שבחסדך הרשית אותם לנו. אני יכול להתהלך בכל חלק מהעיר לבדי בלי פחד ומבלי שיהיה שומר מלווה אותי וגם מבלי שתהיה חרב שמורה בביתי או חגורה במתני – ואתה, בתוך השלום שלך²⁷, צריך לחיות מזוין. לא תוכל לנטות הצדה ממצב כבודך²⁸, הוא אוחז אותך במצודה ובכל אשר תלך הוא מלווה אותך בשאון. זאת היא העבדות שבגדולה היותר רמה, שאי אפשר לה להפחית את עצמה²⁹. אולם ההכרח הזה משותף לך ולאֵלים, גם הם קשורים למושבם בשמים ולא ניתן להם לרדת, כמו שאינו בטוח בשבילך. למרום פסגתך אתה צמוד! לתנועות שלנו רק מעטים שמים לב, אנחנו יכולים לצאת ולבוא ולשנות מקומנו מבלי שירגישו בזה בקהל; לך, כמו לשמש, אין זכות להשאר במסתרים; רב מדי האור הסובב אותך, כל העינים נשואות אליו. יוצא אתה לדרך. אתה זורח! לא תוכל לדבר דבר מבלי שיקשיבו העמים בכל מקום שהם לקולך. לא תוכל לכעוס מבלי שהכל יחרדו. לא תוכל לפגוע באיש מבלי שיזדעזע הכל מסביב. כמו שהברקים מטילים אסון על מעטים, אבל פחד על הכל, כן גם העונש מיד מושל תקיף יותר משהוא פוגע הוא מפיל אימה, והטעם מובן, כי מצד מי שהוא כל יכול אין חושבים כל כך על מה שעשה כמו על מה שהוא עתיד עוד לעשות. הוסף על זה כי אנשים פרטים בסבלנותם לעוול מסכנים עצמם שיפגעו בם עוד יותר, בעת אשר למלכים מתוך ענותנותם צומח יתר בטחון. ענשים מרובים יוכלו לכבוש שנאתם של מעטים, אבל הם מעוררים שנאת רבים. טוב שישתנה הרצון קודם שיצא הקצף ולא בעקבותיו, לולא זאת הדבר דומה לאילנות שגוזזים ענפיהם והם מרבים לצמוח ולמיני נטעים שעוקרים מהם למען יגדלו אחרי כן ביתר צפיפות. כך גם האכזריות של המלכים בשעה שהיא עוקרת שונאים היא מגדילה את מספרם. במקום כל יחיד שנהרג באים הוריו ובניו וקרוביו וידידיו.

ט

את אמתת החוק הזה אערוך לפניך בדוגמה ממקרה שהיה במשפחתך. אבגוסטוס האלוהי היה נשיא רב חסד, אם מתחילים לשפוט אותו מזמן עלותו לנשיאות. בימי השלטון המשותף³⁰ היה לוחם בחרבו. בהיותו בגילך, במלאות לו שמונה־עשרה שנה, כבר תקע חרבו בלב אוהביו לפנים, כבר הרג בסתר את הקונסול מרקוס אנטוניוס ונעשה חבר ל“מחרימים”. אבל כשהיה כבר למעלה מארבעים שנה בחייו והתעכב בגליה נודע לו כי לוציוס ציננא בעל דעה חזקה³¹, אורב לו. הוגד לו איפה ומתי ובאיזה אופן הוא מוכן לתקוף אותו, כי אחד מהקושרים גילה הדבר. גמר הוא להגן על עצמו והזמין את ידידיו למועצה. הלילה עבר עליו בלי מנוחה בהגיגו, כי עלם מן האצילים, אשר מלבד דבר זה לא היתה בו שום עוולה, נכדו של גנאוס פומפיוס³² היה צריך להיות נדון. הוא לא היה אז כבר סובל להמית אף איש אחד, בעוד אשר לפנים פקד על מרקוס אנטוניוס בשעת סעודתו להחרים רבים לפי רשימה. הוא נאנח והוציא מפיו דברים בודדים וסותרים זה את זה: “אם כן, את הבא להרגני אתן להתהלך בשלום, בעוד שאני מיצר ודואג? אם כן, לא יקבל ענשו בן אדם זה אשר רצה – לא להרוג אלא לשחוט כקרבן את האיש אשר חייו ניצלו בכמה מלחמות אזרחים ובקרבות בים וביבשה?” כי כוונת אויבו היתה להתנפל עליו בשעת הקרבת קרבן. אחרי הפסקה של דממה חזר ודיבר בקצף ובקול רם יותר מאשר לפני זה בדברו על ציננא: “למה אתה חי, אם כה רבים המבקשים את נפשך? מה יהיה בסופן של ההריגות ושל שפיכת הדמים? כך יהיה ראשי הפקר לצעירים ממשפחות האצילים שיחדדו את סכיניהם כנגדו? אין כדאי בחיים, אם למען הציל אותי ממות צריכים לאַבד כל כך הרבה”. בסוף שאלה אותו ליוויה אשתו: “רוצה אתה לקבל עצה מאשה? עשה מה שעושים הרופאים: כשהסמים הרגילים אינם פועלים, הם מנסים את ההפוכים. בחומר הדין לא הועלת; אחרי סלבדיאֶנוס בא לפידוס, אחרי לפידוס מוראֶנא, אחריו צאֶפיו, אחריו אֶגנציוס, ולא אזכיר עוד אחרים, אשר בושה היא שהעיזו (לקום נגדך). נַס הפעם, מה תפעל החנינה. סלח לציננא! הן הוא כבר תפוס, להזיק לך לא יוכל עוד, אבל להרבות תהלתך יוכל”. שמח אבגוסטוס על הסניגור שמצא והודה לאשתו, מיהר לבטל את הזמנתו למועצת ידידים וציווה שיבוא לפניו ציננא לבדו, שלח כל איש מחדרו ופקד לשים לו כסא. אז אמר לו: “בראשית דברי אבקשך שלא תפסיקני ולא תכנס לתוך דברי, עוד ינתן לך פנאי לדבריך. כשמצאתי אותך, ציננא, במחנה אויבי³³, ואתה לא נעשית לי לשונא אלא כבר נולדת (ממשפחת מתנגדי), שמרתי לך את חייך והשארתי בידך את נחלת אבותיך. עוד היום הזה אתה כה מצליח וכה עשיר, שהמנצחים יקנאו במנוצח. כשביקשת בשבילך את הכהונה, דחיתי רבים אשר אבותיהם היו חברים לי במלחמה, ונתתיה לך. ואחרי כל הטובות שעשיתי עמך, אתה חפצת להרגני”. כאן קרא ציננא, כי שגעון כזה לא עלה על דעתו. אמר לו אבגוסטוס: “אינך שומר הבטחתך! הן הסכמנו שלא תפסיקני. – אני אומר כי מתכונן אתה להרגני”, והוסיף להגיד לו את המקום ואת היום ואת החברים ואת סדר המארב שהכינו לו וליד מי מסרו החרב. כאשר ראה אותו עומד כמו דקור ושותק, לא עוד מפני ההסכם אלא מפני שנפעם ברוחו, המשיך ושאל: “ומה היתה כוונתך במעשה הזה? שתתרומם אתה בעצמך לנשיא? בחיי ראשי, גרוע מאד מצב עם רומא, אם בשביל שתגיע אתה לשלטון אין דבר זולתי מעכב! הן אף לנהל עניני ביתך אינך יכול. עוד לפני זמן קצר הפסדת במשפט פרטי כנגד בעל דין שהוא אדם משוחרר, ועכשיו אתה חושב שאין דבר קל ממזימות נגד הקיסר? נניח שאני לבדי מכשול לתקוותיך; התחשוב כי פאולוס, פאביוס מכסימום ומשפחות הקוסיים והסרוויליים וכל המון האצילים אנשי־שם באמת ותפארת אבותיהם – הם יסכימו לחפצך?” – לא אחזור כאן על כל נאומו, שיתפוס חלק גדול ממגילתי זאת, כי כידוע דיבר אז אבגוסטוס יותר משתי שעות והמשיך בזה את העונש היחיד, אשר אמר להסתפק בו. הוא סיים: “כפלים, ציננא, חייך לך במתנה! בתחלה לאויב, ואחרי כן לאורב ורוצח אביו³⁴. מהיום הזה תתחיל בינינו ידידות. נתחרה בזה, אם עדיפה היתה אמונתי בהניחי לך את חייך או נאמנותך בהודאה על זה”. אחרי כן נתן לו משרת קונסול והתאונן על שלא נתבקשה ממנו המשרה, ורכש לו בו את האוהב היותר טוב ונאמן, וזה עשה את הקיסר ליורשו היחיד. מני אז לא התנקש עוד איש בחיי הקיסר.

י

אבי אבותיך סלח לנכנעים. אילמלא סלח – על מי היה מושל? את סלוטיוס ואת הקוקצאים³⁵ ואת דאיליוס וכל צבא ידידו מן הכת הראשונה בחר לו מתוך מתנגדיו. כן גם הדומיציים, המסאלים, האסיניים, הציצרונים³⁶, וכל אלה שהיו לתפארת למדינה – כולם היו לו שכר טוב על חנינתו. אפילו לפידוס³⁷ – כמה אורך אפים היה לו לעומתו עד שמת! הרבה שנים סבל שנקרא זה עוד בשם כבודו, ואף את משרת “כהן גדול”³⁸ הסכים לנחול ממנו רק אחרי מותו. הוא בחר שתגיע אליו בדרך כבוד ולא כשלל־אויב. מדת החנינה הזאת היא הרימה אותו למצב של שלום ובטחון, היא רכשה לו אהדה וחיבה, אף על פי שניחתה חרבו הקשה על צוארי הרומאים קודם שהכניעם, היא העונדת לו עד היום נזר תהלה שכמעט לו זכו לו מושלים בחייהם. נותנים אנחנו לו כבוד אלהים³⁹ לא על פי פקודה; אנחנו מודים שהיה אבגוסטוס מושל טוב וכי ראוי היה לכינוי אב (המדינה) כבר מן הטעם הזה בלבד, שלא ענש באכזריות על עלבונות שהם קשים למושלים אחרים מן הנזקים שמגיעים להם; שהיה שוחק על גידופים כנגדו; שהיה נראה כסובל עונש בשעה שהטיל אותו; שלא מסר להריגה את הנאשמים בזנות עם בתו⁴⁰, ולא זאת בלבד אלא שבגרשו אותם לגולה נתן להם תעודות־בטחון. זאת היא סליחה, אם בידעך כי רבים המקנאים לעלבונך ונכונים לשפוך דמי אחרים (דמי הפושעים) כדי לגרום נחת־רוח לך, אתה לא רק מושיט להם את החיים במתנה אלא גם מבטיח אותם! כך היה דרכו של אבגוסטוס בזקנתו או בהיותו כבר קרוב לשנות זקנה. בנעוריו היה רותח, בוער מכעס, ועשה דברים אשר בשבילם לא היה נוח לו להביט מאחוריו.

יא

לא יעלה על הדעת לערוך אל ענותנותך את דמות אבגוסטוס האלוהי, אפילו בהתחשב עם ההבדל בין שנות הנעורים וימי זקנה מופלגה. אמנם הוא היה מתון וחנון – הכי לא היה זה אחרי שנעשה ים אקציום עקוב מדם רומאים⁴¹, הכי לא היה זה אחרי שנשברו אניותיו ואניות אויביו⁴² במפרץ סיציליה, הכי לא היה זה אחרי ההחרמות למות במזבחות פרוזיה⁴³? אולם אני לא לזאת אני קורא חנינה נכונה, שיצאה מתוך עייפות באכזריות, אלא לזו שאתה מקיים, ואשר יסודה לא בחרטה על מעשים פראים ואין עליה כתם, ולא דבק בה דם אזרחים. זהו, בצירוף עם התקיפות היותר עצומה, כיבוש־היצר האמתי, וזאת היא בינה תופסת גבולות הגזע האנושי, שאינה נגררת אחרי תשוקות, אינה בוערת בחמת שגעון ואינה מתפתית על ידי דוגמאות של מושלים קדומים לנסות את כל הרעות אשר ביכלתה לעשות לאזרחי המדינה, אלא עמלה להחליש את העוקץ שבשלטונה. אתה, קיסר, הצגת לפנינו מדינה שאינה מגואלה בדם, ודבר שתוכל להתפאר בו בגאון: בכל חוג ממשלתך לא שפכת אף טיפה אחת של דם אדם. ראוי זה יותר לתהלה, בהיות אשר לאחרים לא כך מהר נמסרה חרב השלטון.

החנינה מרימה איפוא את המחזיקים בה לא רק ליתר כבוד, אלא גם ליתר בטחון, היא תפארת לשלטון וגם הערובה היותר נאמנה לשלותו. מדוע רואים אנחנו מלכים מזקינים ומניחים מלכותם לבנים ולבני בנים ותקיפותם של עריצים מקוללה וקצרת־ימים? מה בין עריץ ובין מלך? צורת מצבם הנעלה והכח שברשותם הם שוים, אולם העריצים עושים מעשים קשים למלאות תאותם, והמלכים רק על פי סיבות נמרצות ומתוך הכרח.

יב

איך זה? הכי אין גם המלכים רגילים לשפוט משפטי מות? – כן, בכל פעם שתועלת המדינה דורשת זאת; אך להעריצים הוא עונג ללב. העריץ שונה מהמלך במעשיו, לא רק בכינויו. הן גם דיוניסוס הזקן⁴⁴, לפי זכיותיו ופעולותיו גדול היה מהרבה מלכים, ולוציוס סולא⁴⁵ יכול היה בלי ספק להקרא עריץ, הוא אשר לא שם קץ להריגות עד אשר כלו כל אויביו. אמנם הוא ויתר בסוף על הדיקטטורה ולבש שמלת אזרח, אך מתי היה כמוהו עריץ שותה לתיאבון דם אדם, מוסר לטבח שבעת אלפים אזרחים רומאים יחד⁴⁶? הוא ישב שם קרוב, אצל היכל בלונא, ושמע אנקת כל אלה האלפים הכורעים לטבח, וכשראה את הסינאט נבהל, אמר: “נמשיך, רבותי⁴⁷! רק קצת מורדים נהרגים בפקודתי!” הוא לא שיקר בנפשו; לגבי סולא רק מעטים נראו במספר. אחרי כן אמר: נעשה בהם כמו שמתנקמים באויבים, ביחוד כשאזרחים נפרדים מגוף המדינה ועוברים למחנה האויב.

אולם כמו שאמרתי, החסד הוא שעל ידו מכירים ההבדל הגדול בין מלך ובין עריץ, גם כששניהם עומדים לפנינו חגורי כלי־זין. האחד משתמש בזינו להגן על השלום, והשני למען הטיל פחד גדול כתריס בפני השנאה, ואף על הכח עצמו⁴⁸ שהוא סומך עליו אינו צופה בבטחון. כאן פעולות גורמות את ההיפך מכוונתן: בעוד אשר הוא שנוא מפני שמפחדים ממנו, הוא רוצה שיפחדו ממנו מפני שהוא שנוא, והוא משתמש בפתגם הארור שנעשה כבר לרבים למכשול:

יִשְׂנְאוּ אוֹתִי וּבִלְבַד שֶׁיִּפְחֲדוּ מִמֶּנִּי⁴⁹!

הוא אינו יודע, מה רבה החימה, כשהשנאה גוברת למעלה ראש. המורא המתון עוד עוצר ברוחות, אבל כשהוא מתמיד ומתוח ומגרה לקיצוניות, הוא מעורר את הנדכאים למעשים נועזים ומשדל אותם לנסות הכל. כן יכולים לגדור בפני חיות רעות בחבלים וגם בנוצות, אבל אם מתנפל עליהן מאחור פרש בכלי־זינו, תנסינה לברוח דרך אותם הגדרים שיראו מפניהם ותקפוצנה מעל לציוּנים המבהילים. גדול הכח מאד, כשההכרח דוחף אותו! צריך הפחד להניח פתח לבטחון ולהראות דרך לתקוה יותר מאשר לקרץ, כי אם לא כן וכשלמבקש שלום הפחד שוה מסביב, ינעם לרוץ לקראת האסון ולהשליך הנפש מנגד.

יג

למלך נוטה חסד ושאנן, חייליו נאמנים והוא יכול להשתמש בהם לטובת הכלל, איש הצבא נושא עולו בחפץ־לב בראותו עצמו עובד לטובת המדינה וכאילו גם שומר־נפש לאביו. אך אם זה עיקש ושואף דמים, מן ההכרח הוא שיבוא זעם בלב הסובבים אותו. לא יהיו משרתים טובים ונאמנים מרצונם למי שמשתמש בהם לעינויי אדם בסוסי־מות⁵⁰ ובמכונות־רצח, למי שמשליך להם אנשים כמו לחיות־טרף. יותר ויותר הוא משתקע בפשעיו ובחששיו, כמי שמפחד מפני בני אדם ומפני האֵלים העדים והקנאים למעלליו והוא מגיע לכך שאינו יכול עוד לשנות את אופיו. כי זה הוא בין השאר הדבר היותר רע באכזריות, שנאלצים להמשיך בה ואין דרך תשובה פתוחה. פשעים צריכים לתמוך בפשעים, ומי הוא יותר עגום מבן־אדם שהרשעה נעשתה לו להכרח? אוי לו לזה שהוא אומלל – אמנם לעצמו! כי אין אחרים רשאים להשתתף בצער אדם אשר הראה את גבורתו ברציחות ובגזילות, אשר עשה הכל לחשודים, בין בארצות־חוץ בין במדינתו, וביראו מפני כחות מזוינים ביקש לו מפלט בכלי־זין, לא סמך על נאמנות ידידים ולא על רגשי־חיבה של בנים. אדם זה בהביטו מסביב על מה שעשה ושהיה בדעתו לעשות ומכיר בלבו שהוא מלא פשעים ויסורים, לפעמים הוא מפחד מפני המות ולעתים יותר קרובות הוא מצפה לו, בהיותו שנוא לעצמו עוד יותר מאשר לעבדיו. בהיפך מזה, מי שלבו טוב לכל, דואג לזה יותר ולזה פחות אבל תומך בכל חלק מהמדינה כאילו הוא חלק מעצמו, נוטה לצד החסד, ואף אם העונש נהוג, הוא ניכר באי־רצונו להשתמש בסמי־תרופה חריפים; מי שאין שנאה ואין גסות בלבו, מי שמראה כחו בדרכי שלום ושלוה ומשתוקק שיתחבב שלטונו על אזרחי המדינה – הוא יראה עצמו מאושר מאד בהיות הצלחתו טובת הכלל, יהיה נוח בדבריו וקל לקבלת פנים, לוקח לב העם בחזות פניו, אהוב לכל, מטה אוזן לבקשות צודקות ולא כועס על שאינן צודקות, כל המדינה תראה לו חיבה, תגן עליו, תכבד אותו. על מושל כזה מדברים בני אדם באופן דומה בסתר כמו בגלוי. מתאוים הם בזמנו לגדל בנים ועוזב כל אחד את נטיתו בימי צרת המדינה, להיות עקר⁵¹, אין מי בספק שיודו לו בניו על אשר זכו לראות אור החיים בדור כזה. נשיא כזה זכויותיו הן למבטח לו ואינו צריך לחיל־מגן, את הצבא הוא מחזיק רק לתפארת.

יד

מה איפוא תפקידו? הוא זה של הורים ישרים המיסרים את בניהם לפעמים באמרים נעימים ולפעמים באזהרות־איום, לעתים אף במלקות. הכי בשביל חטאו הראשון יעביר אב בעל־דעת את בנו מנחלתו? כל זמן שאין עוונות קשים ורבים שוברים את סבלנותו ואיננו דואג שמא יותר ממה שלקה עליו הבן עוד יוסיף לפשוע, אינו גוזר עליו את הגזירות היותר קשות. הרבה הוא מנסה לפני זה, אולי יצלח להחזיר אותו מטבעו המפוקפק ומהמעללים הרעים אשר שקע בהם, אל דרך הישר. רק כשאין עוד תקוה, הוא תופס בעונש היותר חריף, אינו משתמש בו קודם שניסה כל מיני תרופות. מה שעושה האב, יעשה גם הנשיא, אשר לא מתוך חנופה אנחנו מכנים אותו “אבי המולדת”⁵². כל הכינויים האחרים נתונים רק לכבוד: גדול, מאושר, הוד מעלתו⁵³; על המלכות הרודפת כבוד עמסנו תארים כאלה בכל יכלתנו, זהו מס אשר הגנו להם, אבל “אבי המולדת” אנו מכנים את המושל למען ידע כי כח הורים ניתן לו, זאת אומרת: כח מתון מאד, דואג לילדים ומקדים טובתם לטובת עצמו. לא על נקלה יחתוך אב ממשפחתו אברים, וכשחתך אותם יתאוה להחזירם, ובשעת החיתוך הוא נאנח ומהסס הרבה. קרוב הדבר, כי המעניש מחפץ־לב הוא גם מהיר במעשה זה, וכי המרבה בעונש מרבה בעוולה.

טו

היה מעשה בדורותינו בפרש רומי ושמו טריכו⁵⁴, אשר המית את בנו במלקות, והתנפל עליו העם בשער העיר בקני־מכתביהם, ורק כבודו של הקיסר אבגוסטוס הציל אותו בעמל מידי האבות והבנים אשר מלאו זעם. את טאריוס⁵⁵ לא חדלו מלכבד אחרי אשר ענש את בנו שנתפס בהתנקשות בחיי אביו, אחרי חקירה ודרישה, רק בעונש גלות לבד ושלח אותו למסיליאה וגם נתן לשלוח לו את תמיכתו השנתית כמקדם. הנדיבות הזאת גרמה כי בעיר, שאין חסרים בה סניגורים לפושע, לא היה מי שהוא בספק שהעונש הוטל בצדק, כי אב הוא אשר דן אותו והוא לא יכול לשנוא אותו. בזה אני נותן לך דוגמה איך לדמות מושל טוב לאב רחום. בהיות טאריוס דן את הבן הזמין למועצה את הקיסר אבגוסטוס. זה נכנס לירכתי ביתו⁵⁶, ישב שם והשתתף במועצה הזרה לו, לא אמר: “לפי הראוי והנכון היו צריכים לבוא אלי”, כי אילו נעשה כך, היה המשפט קיסרי ולא אבהי. אחרי שנחקר הדין והתברר הכל, מה שיכול היה העלם להגיד להתנצלותו ומה שהעידו לחייב אותו, דרש (הקיסר) שיחרוץ כל אחד משפטו בכתב, כדי שלא יקבלו כולם דעת הקיסר. אחרי כן, קודם שפתחו את הפיתקאות, נשבע שאיננו זומם לקבל ירושת טאריוס, שהיה איש עשיר⁵⁷. יאמר מי שהוא: שפלות היתה לחשוב שיהיה נראה כפותח שער לעצמו כשיחייב את הבן; אבל אני סבור כנגד זה, כי אם אמנם כל אחד מאתנו יכול לעומת כל חשד מכוער להתנחם בידעו בעצמו את צדקתו, הנשיא צריך להשגיח ביותר על שמו הטוב, לכן נשבע שאין לו מחשבת ירושה. אמנם לטאריוס אבד ביום ההוא גם יורשו האחר, אבל הקיסר זכה על ידי שבועתו בחופש משפטו, ואחרי שהוכיח כי אינו נוגע בדבר אם יוציא משפט קשה, וזה חשוב מאד בשביל נשיא, מסר את משפטו שישלח האב את בנו לגלות לאיזה מקום שיישר בעיניו. לא דן אותו למיתה בשׂק, או על ידי נחשים, או בבית־כלא בשימו לב לא כל כך לנדון אלא למאסף המועצה, ובחשבו כי אב צריך להסתפק בעונש קל ככל האפשר לעומת בן צעיר ורך, שהסיתו אותו אחרים לפשע, וגם התנהג במעשהו בחרדה באופן שהיתה התנהגותו קרובה לנקיות מעוון; לכן צריך רק שירחיקו אותו מן העיר ומעיני אביו.

טז

אכן, זה היה ראוי שיזמינו אותו אבות למועצותיהם, הוא היה ראוי שיקבעו לו חלק בירושה אף במקום שאין חטא בבנים! חנינה כזאת יאתה לנשיא, שבכל מקום בואו ימלא הכל ביתר חסד. בעיני המלך לא יהיה שוּם אדם כל שפל, שלא ירגיש בקיפוח חייו; יהיה מי שיהיה – חלק ממלכותו הוא. לשלטונות הגדולים יהיו לנו למשל הקטנים, כי לא מין אחד של שליטה יש; הנשיא שולט באזרחים, האב בבנים, המורה בתלמידים, האלוף⁵⁸ והקנטוריון בחיילים. הכי לא יחשב זה לאב היותר גרוע, מי שמרבה ליסר את בניו במלקות מסיבות היותר קלות? ומי מהמורים במדעים החפשים הוא יותר ראוי למשרתו, זה שמדכא נפש תלמידיו על שלא שמרו דבר בזכרונם או על אשר מתוך מיעוט רגילות עינם נכשלת בקריאה – או זה שבוחר לתקן ולהורות ברמיזה ובהערת רגש הכבוד⁵⁹? כשאתה ממנה אלוף וקנטוריון אכזר, ירבה מספר הבורחים, וגם סולחים להם. הכי מן היושר שישלטו בבני־אדם ביתר קשיות וקפדנות מאשר בבעלי־חיים אלמים? הלא תראה כי המומחה בחינוך הסוס לא יפחיד אותו במכות מרובות, כי על ידי זה יעשה אותו מבוהל ועיקש, אלא יחליק עליו במגע רך. כן גם דרך הצייד בלמדו את הכלבים הקטנים להריח נתיבות, ובמחונכים הוא משתמש לעורר חיות מרבצן ולרדוף אחריהן. אינו מרבה לאיים עליהם, כי על ידי זה יכניס דכאון ברוחם וכשרון הפעולה שבהם יפחת מתוך חרדה בלתי־טבעית, אבל אינו נותן להם גם את החופש להתפזר כרצונם ולתעות בדרכים. כדאי שתשים לב אף למנהיגי הבהמות הנבערות, גם אלה, אף אם נולדו לכלימה ועמל, מתריסות כנגד עול שכופים עליהן באכזריות יתרה.

יז

אין לך יציר מסרב יותר לקבל מרות מן האדם, ואין מי שצריכים המתהלכים עמו ליתר תבונה, ואין יצור שצריכים יותר לחוס עליו. היש סכלות גדולה מזו, כי אמנם רבים מתביישים לכלות חמתם בבהמות ובכלבים, אבל אדם בין חבריו הוא במצב היותר גרוע? הלא את החולים אנחנו מרפאים מבלי לכעוס עליהם, ואף כאן בנפשות מחלה היא, ולרפואה נוחה צריכים, ולרופא שימעיט מאד ברוגז⁶⁰ על החולה. להתיאש מתועלת הרפואה, הוא דרך רופא גרוע. כן גם צריך להתנהג, מי שלידו מסורה טובת הכלל, באנשים אשר נפשם נגועה במחלה, אל ימהר להתיאש מתקוה ולא יחיש להכריז על סימני־מות אלא ילחם בנגעים ויפעל כנגדם. לאלה יגיד בפירוש מה חליים, ומאחרים יעלים כרופא טוב את מצבם האמתי מתוך צורך רפואה מהירה ויותר נכונה באמצעים בלתי־ניכרים. הנשיא יפעל לא רק להביא מרפא וישע, אלא גם שלא תשאר צלקת מגונה. אין תהלה למלך בעונש קשה; הכל יודעים כי ביכלתו הוא, אבל תהלתו רבה כשהוא נמנע ממנו ומציל רבים מכעסם של אחרים ולא פוגע בהם בכעס עצמו.

יח

לשלוט במתינות על עבדים היא מדה משובחת. בהתנהגות עם המשועבד צריכים לחשוב, לא עד כמה יכולים להטיל עליו סבל בלי עונש, אלא כמה תרשה לך מדת הטוב והישר, הדורשת לחוס אף על שבויים ועבדים מקנת כסף. על אחת כמה וכמה שאין להתעמר כמו בעבדים באנשים חפשים, בני־חורין, נכבדים, אף אם אתה במדרגה גבוהה מהם, והן לא לשעבוד אלא להשגחה נמסרו לידך. העבדים יכולים למצוא מפלט אצל פסל⁶¹. אף על פי שהכל מותר לעשות לעבד, יש דברים אשר משפט־בעלי־חיים הכללי⁶² אוסר לעשות לאדם. איך שנאו הכל את וודיוס פוֹליוֹ⁶³ עוד יותר מששנאו אותו עבדיו, על שפיטם מורנות⁶⁴ בדם אדם וציוה להשליך את החוטאים כנגדו לביבר שהיה מקום נחשים! אוי לו לאדם כזה הראוי לאלף מיתות! אחת היא אם נתן את עבדיו למאכל למורנות מפני שהיו עולות על שולחנו, או שרק זה היה דרכו לזון אותן ובזה הרגילן. כמו שמראים באצבע בכל העיר על אדונים קשים, ושונאים ומתעבים אותם, כן פשעי המלכים נעשים גלויים וידועים בעולם ושם רע שהם רוכשים והשנאה שהם מעוררים נמסרים לזכרון מדור לדור. מה טוב לו לאדם שלא להיולד מאשר להחשב כנולד לאסון העולם!

יט

לא יוכל איש למצוא דבר יותר יפה למושל ממדת החנינה, אחת היא באיזה אופן ועל פי איזה משפט הורם לשלטון על אחרים. עלינו להודות כי המדה היא יותר משובחת ונשגבה כפי שהיא מתגלה בשלטון יותר תקיף, כי הוא אינו גורם נזק בהכרח אם הוא נוהג בחוקי הטבע. הטבע יותר את המלכות, כמו שמכירים מבעלי־חיים שונים וגם מהדבורים, אשר למלכה⁶⁵ שלהן מיוחד התא היותר רחב באמצע ובמקום היותר בטוח. היא גם חפשית מכל סבל ודורשת עבודה מחברותיה, וכשהמלכה אובדת כל המחנה מתפזר, ואינן סובלות יותר ממלכה אחת, ומבקשות במלחמה את היותר מוכשרת למלוך. מלבד זה מצטיינת המלכה בדמותה היפה ואינה דומה לאחרות בגדלה ובהדרה – בהדרה זה היא ניכרת ביותר. רגזניות הן מאד הדבורים ובהתאם עם מבנה גופן ממהרות הן להלחם ועוקץ יש להן לפצוע; למלכה לבדה אין עוקץ⁶⁶. הטבע לא רצה שתהיה היא אכזרית ושתבקש נקמה אשר תעלה לה ביוקר, לכן נטל ממנה את כלי־זינה והפך את כעסה לאין־אונים – אות ומופת הוא למלכים אדירים! כן דרך הטבע להראות כחו בדברים קטנים וליתן בדוגמאות זעירות לקח למעשים כבירים. הלא נבוש אם לא נלמד מוסר מהיצורים הקטנים, בעוד אשר רוח האדם היתה צריכה להיות יותר מתונה במדה שיותר חמור ההיזק שהוא גורם. מי יתן והיה האדם כפוף גם הוא לאותו החוק, שיכלה כעסו בחסרון כלי־זינו, ושלא יורשה לו להזיק יותר מפעם אחת⁶⁷ ושלא ישתמש בכחות אחרים לנקמתו! על נקלה היתה חמתו נחלשת מעייפות, אילו היה יכול להנקם רק בכחו לבד ושפיכת חמתו היתה גוררת אבדן חייו!

אבל גם עכשיו אין בשבילו הדרך (באכזריות) בטוחה, כי נאלץ הוא לפחוד במדה שהוא רוצה לעורר פחד, ולהביט במורא על ידיהם של כל האנשים סביביו, ואף בזמן שאין זוממים דבר כנגדו יחשוד שמבקשים נפשו ואינו חפשי אף רגע מדאגה. היסבול איש חיים כאלה, בעוד אשר הרשות בידו לחיות מבלי לאיים על אחרים ועל ידי זה ליהנות גם בעצמו בשאננות ושלוה מזכויות ממשלתו לשמחת הכל? כי טעות היא לחשוב, שיש בטחון למלך במקום שאין דבר בטוח מפניו; השאננות מתכוננת רק ביחס בטחון הדדי. אין צורך להקים חומות גבוהות למצודות ולבצר גבעות רמות ולהתגונן בחפירות בצדי ההרים ובהרבה מגדלים ומבצרים; במישור נעשית החנינה למגן למלך. אחד הוא מגדל העוז שאין לכבוש אותו: אהבת האזרחים. היש דבר יותר יפה, משיהיו הכל מתפללים לאורך ימיו ועורכים תחנתם לא על פי פקודה? שלא תהיה התמוטטות בריאותו מעוררת תקוות, אלא פחד בלב בני אדם? שלא יהיה דבר כה יקר לאיש, אשר לא יתן אותו כופר בעד טובת הנשיא? שיראה עניניו⁶⁸ כאילו הם נוגעים בחיי עצמו? כך הוא מוכיח באותות חסדיו המתמידים, כי לא המדינה ברשותו אלא הוא ברשות המדינה. מי הוא זה אשר יעיז לארוב לחיי מושל כזה, מי הוא אשר לא יחפוץ בכל מאודו להרחיק כל פגע מהשליט, אשר בימיו יפרחו הצדק והשלום, המוסר, הבטחון והכבוד, ותחת ממשלתו שפע כל טוב והון ועושר ניתן למדינה? הלא יראה כל איש את מנהיגו זה באותו הרגש שהיינו כולנו מרגישים אילו היו האלים הקיימים לנצח נותנים לנו את היכולת לראות פניהם, להסתכל בהם בכבוד והערצה. ובאמת, הכי איננו קרוב להם במקום מי שבדומה לטבע האלים מביא ברכה וחסד ומשתמש בכחו להיטיב? בזה ישתדל, בזה יאות לו לחקות אותם, שיכירו את גדולתו במדה שיכירו את טובו וחסדו המרובים.

כ

שתי סיבות הן, אשר על פיהן רגיל הנשיא להטיל עונש: או שהוא מקנא לכבוד עצמו או לאחרים. אדבר תחלה על מה שנוגע לעצמו. קשה יותר לכבוש יצרו, כשהנקמה היא על עלבון מכאיב, מכשהיא נעשית רק למען היות לאזהרה. למותר הוא להזכיר כאן, שלא יאמין על נקלה, שיחקור את האמת וישאף להגן על הזך והנקי, שלא יהיה קרוב בדעתו יותר לצד השופט מאשר לצד הנדון. כל זה הוא בגדר הצדק ולא בגדר החנינה! אבל על זה אעיר, כי אם הוא נעלב באמת, אז ישלוט ביצרו ויוותר על העונש בכלל, אם אפשר הדבר בלי סכנה, ואם לא – אז יפחית אותו ויהיה נוח הרבה יותר לפייס במה שנוגע לעצמו מאשר בעלבונם של אחרים. כי כמו שאין זה נדיב, מי שמפזר על חשבון אחרים, אלא זה שמחסר מהונו מה שהוא נותן, כן אינו מכונה בשם חנון לא את המוחל על גמול לפצע אחרים, אלא את זה אשר בהיותו עוקץ דוקר אותו בעצמו, איננו ממהר להתרעם, אלא מכיר כי נדיבות היא לתקיף כשהוא סובל עלבון וכי אין תהלה יותר רבה לנשיא מלמחול על פגיעה בכבודו.

כא

לנקמה יש תכלית כפולה: יש בה לניזק תנחומים לשעבר, ויש בה הבטחה לעתיד. מצבו של הנשיא הוא די מרומם, שאינו צריך לפיוס, וכח שלטונו די גלוי, שאינו צריך לעדות עליו מתוך הטלת יסורים על אחר. דבר זה נאמר, אם התוקפים ומעליבים אותו הם פחותים ממנו; כי אם אנשים שהיו לפנים דומים לו במעלתם הוא רואה נכנעים לפניו, הרי די לו בנקמה זו. להורג מלך יוכל להיות גם עבד או נחש או חץ; למציל חייו יוכל להיות רק אדם גדול מהניצל. לכן חייב אדם תקיף להשתמש בנפש עדינה⁶⁹ במתנת אלהים יקרה כזו, לשלוט באדם לחיים ולמות, ביחוד לעומת אנשים שהוא יודע עמידתם לפנים על פסגה רמה כמוהו. משעה שבידו לחרוץ משפטם, כבר נקם נקמתו והשיג תכליתו של עצם העונש. כי הזקוק להודות לאחרים על חייו, הוא כבר קיפח אותם, ומי שנפל ממרומיו עד לרגלי שונאו ומצפה למשפטו על חייו ומלכותו, הוא יחיה עוד רק לתהלת מצילו ועושה לזה שם תפארת יותר כשהוא נשאר שלם בגופו, מאשר בגירושו מן העולם. כך הוא נשאר עֵד מתמיד לצדקתו⁷⁰ של המנצח, ואילו (נגמר דין) הנצחון⁷¹ היה חיש עובר זכרו. ואם יכול הוא להניח לו עוד אף את מלכותו בלי פחד ולהחזירו אל הכסא שירד ממנו, אז תגדל במדה רבה מאד תהלת המנצח שכבש יצרו ולא לקח מהמלך הנופל שום דבר זולת כבודו. זהו אף: נצחון הנצחון⁷²; בזה הוא מעיד שלא מצא אצל המנוצחים דבר שהוא כדאי למנצח.

עם אזרחים ואנשים לא ידועים ונמוכים במצבם צריכים להתנהג במתינות יתרה, כיון שאין חשיבות בזה להציק להם. על אחדים מהם ינעם לך לחוס, ובאחרים תהיה הנקמה זולה בעיניך כי תראה אותם רק כיצורים זעירים ופחותים שנמנעים מלנגוע בהם מפני שהם מלכלכים את הרומס איתם. אולם באלה, אשר הצלתם וענשם מתפרסמים בכל המדינה, ניתן לך מקום להתגדר באופן שתיודע חנינותך.

כב

נעבור עתה לעלבונות של אנשים אחרים הדורשים עונש, ובו יש לחוק שלש מטרות אשר גם הנשיא צריך לשוות אותן לנגדו: או לתקן מדותיו של הנענש, או לתקן דרכי אחרים, או להגדיל בטחון שאר בני אדם בביעור הרע מקרבם.

בנוגע לסובלי העונש במיעוטו תיקונם יותר נקל; כי שוקד אדם יותר על חייו אם נשאר לו בהם קצת תמימות ואינו חס עוד על כבודו אם קיפח אותו כולו. הרי זה כעין שחרור מכל פחד תשלום־גמול, אם אין עוד מקום לעונש נוסף. המדות במדינה משתפרות יותר כשממעיטים בהטלת עונש. ריבוי החוטאים עושה את החטא לדבר רגיל, ואין נזיפת הדיינים נחשבת עוד הרבה, כשערכה נפחת על ידי המון הנאשמים. מדת הדין שאינה פוסקת, השפעתה, שהיא עיקר התרופה שבה, הולכת ומתמעטת. הנשיא משפר את המדות במדינה ומדכא ביתר קלות את העבירות, כשיש לו סבלנות לעומתן, לא שהוא מסכים להן, אלא מפני שנגד רצונו הוא וגורם לו צער, שיצטרך ליסר. יראת־החטא⁷³ מתחזקת על ידי חנינת הנשיא בעצמה. העונש מופיע כדבר יותר קשה, אם איש־חסד הוא המטיל אותו.

כג

מלבד זה, כשתעיין תמצא כי העוונות שנענשים עליהם הם המתרבים ביותר. אביך⁷⁴ נתן במשך חמש שנים לצרור מספר יותר גדול של אנשים בשק של עור⁷⁵ מאשר ידוע לנו מכל הדורות. קודם שנקבע העונש הזה היה הרבה פחות מספר הבנים אשר העיזו לפשוע הפשע האיום. חכמה יתרה היתה בלבם של האנשים הגדולים והבקיאים בטבע האנושי, אשר בחרו להעלים עיניהם מהפשע אשר לא יאָמן ושהוא חוץ לגדר כל חציפות, מאשר להעיר על אפשרותו בקבעם עליו עונש⁷⁶. כך החלו רוצחי־האבות את מעשיהם מזמן החוק, והעונש הורם להם דרך הפשע⁷⁷. מאד ירד כבוד־האבות משעה שנתרבו שקי־העור על הצלבים (בענשי מיתה).

המדינה אשר בה הענשים מועטים, בה הסכמה לחיי־תמימות יותר רווחת ומחזיקים בהם כמו בדבר נוגע בטובת הכלל. חושבת מדינה את עצמה לזכאית – ותהיה כך. הקצף על הנוטים מפשטות־החיים הכללית יהיה יותר גדול, כשימעט מספר החוטאים. האמינה לי, כי מסוכן הדבר לגלות בפומבי מה עצום מספר העבריינים.

כד

היתה פעם הצעה במושב הסינאט, שישתנו העבדים במלבושיהם מן האזרחים החפשים. אחרי כן הכירו מה רבה הסכנה בזה, אם העבדים שלנו יתחילו למנות אותנו. כן יש גם לפחוד, אם לא תנתן סליחה לשום פושע, שיתגלה בכמה מרובה הוא מספר המקולקלים במדינה.

לנשיא ענשי־מות מרובים הם לכלימה כמו מקרי מות לרופאים. למושל בחסד נשמעים יותר. האדם הוא מטבעו עקשן ונוטה למה שאסור ומסוכן, והא בוחר ללכת מרצון מאשר להמשך מאחרים. כמו שסוסים אצילים מגזע מעולה מתנהגים היטב ברסן רופף, כן התמימות מרצון מלווה את חנינת המושל, וכדאי להם לבני המדינה לשמור עליה, והרבה משיגים על ידה. האכזריות איננה פשע אנושי כלל ואינה ראויה לנפש האדם העדינה, חמת חיות־טורפות היא לשמוח על דם ופצעים, ובה פושט אדם את האנושיות ונעשה לחיה ביער.

כה

הגידה נא לי, אלכסנדר⁷⁸, מה ההבדל, אם השלכת את ליסימכוס לפני אריות או אילו טרפת אותו בשיניך? בין כך ובין כך פיך ואכזריותך עשו זאת. איך היית משתוקק שתהיינה לך הצפרנים ויהיה לך הגרון די פתוח לבלוע אנשים חיים! הרי אין אנחנו דורשים ממך שתהיה ידך, הנכונה על נקלה לרצח הידידים היותר קרובים, מביאה ברכה למי שהוא; שתהיה נפשך הפראית אוכלת עמים בלי שבעה, מתמלאת בלי דם ורצח: חנינה היא כבר אצלך, אם כדי להרוג את ידידך אתה בוחר באדם בתור תלין! זאת היא התועבה היותר קשה שבאכזריות, שהיא בתחלה פורצת גדר בכלל, ואחרי כן יוצאת מגדר האנושיות. עינויים חדשים היא ממציאה, בחריפות השכל היא מסתייעת, היא יוצרת כלים ליסורים משתנים ומתרחבים, והיא שׂשׂה בעינוּיי בני־אדם. בזה מגיעה מחלת־הנפש ההיא הנוראה עד שגעונה הקיצוני, שהאכזריות נעשית לעונג, וכבר לשעשוע נעשה להרוג אדם, בעקבות עושה אלה צועדים ההרס, השנאה, הרעל וחרב נוקמת, הם אופפים עליו סכנות במספר שגרם הוא אותן לאחרים, יש אשר מזימת יחידים ויש אשר התקוממות ציבורית מביאה אותו במצודה. במקום שהרשעה קלה ופועלה יחיד, אין מדינות שלמות מתקוממות, אבל כשהיא משתוללת ברחבה ובוערת מסביב, הכל תוקפים אותה. לנחשים קטנים אין שמים לב ואין רודפים אותם בהמון, אבל כשאחד יוצא מן המדה הרגילה ונעשה לפתן־מפלצת, וכשהוא מרעיל בארות־המים ושורף ומשחית בהבל פיו כל מה שהוא תופס, אז מכוננים כנגדו בליסטראות⁷⁹. לקלקולים זעירים יש התנצלות ומפלט, נגד גדולים מתקוממים. כן החולה היחיד אף בביתו אינו מעורר מהומה, אבל כשרבים מתים וניכרת מגיפה, צווחה נשמעת בכל העיר ויוצאים במנוסה ושולחים יד אף בפסלי האלים⁸⁰. שריפה אחת מתפרצת מתוך גג – העבדים והשכנים מביאים מים לכבות; אבל בתבערה גדולה שהחריבה כבר בתים רבים, חלק גדול מהעיר חש להצלה.

כו

על אכזריות יחידים אף עבדים עושים נקמות בידיהם, בלי פחד עונש הצליבה המובטח להם; לכלות חמת עריצים – לאומים והמונים מתקוממים, בין שכבר נפגעו מן הרעה, בין שהיא רק נגד פניהם. לפעמים חיל־המגן בעצמו התנפל עליהם, והבגידה והרשעה והפראות וכל המדות הרעות אשר למד מהם הפך כנגדם. וכי מה יכול אדם לקוות ממי שלימד אותו לעשות רעות?

אין מעשי־העוולה נמשכים לאורך ימים ואין הפושע ממלא כל תאוותו. אבל נניח גם שהיתה האכזריות בלי סכנה; איך הוא שלטונה? מראהו הוא כמראה ערים נלכדות, דמות בהלות ופחד כללי. יגון ועוצב ומהומה שוררים בכל. אף המשתעשעים בתענוגות שרויים בפחד. אין יושבים לסעוד בבטחה במקום אשר אף מי שאינו הלום־יין צריך להיות נוצר לשונו. אין הולכים לראות במחזה המשמש חומר לפשעים וסכנות. אף אם עורכים אותו בתכונה רבה ובהוצאות כבירות ומסייעים לו שמות אמנים מפוארים – מי ימצא נחת במשחקים בשבתו בבית־כלא? אלהים אדירים! מה רבה היא הפורענות הזאת בחייו, למי שהורג ומדכא ומתענג בצלצול השלשלאות ובכריתת ראשי אזרחים ובשפיכת דמים בכל אשר יפנה למען עורר בהלה ומנוסה! הכי אין מחזה החיים כאילו אריות ודובים מושלים וכאילו לנחשים ולחיות טורפות ניתן השלטון עלינו? ואלה היצורים חסרי־בינה שאנחנו מתעבים מפני שדרכם להזיק, הרי הם פורשים מלהזיק לבני גזעם, וגם אצל חיות פראיות, הדומות להן בטוחות מפחד; אבל האכזרים הללו אך מפני היותר קרובים להם אינם נרתעים, הרחוקים ובני משפחתם הם שווים בעיניהם כשהם רק יכולים להתחנך ברשעתם ולעבור מהרג יחידים לכליון עמים שלמים. להטיל אש בבתים, להפוך ערים עתיקות לשדה־מחרשה – נראה להם כמעשה גבורה! הפקודה להוציא להורג אדם אחד או שני היא נקלה בעיניהם לפי שלטונם; אם אין קהל גדול של אומללים נפגע יחד מן המכה, צר המקום למחשבת זדונם.

אולם זה הוא האושר האמתי: להביא ישועה לרבים, להשיב אותם משערי מות ולרכוש על ידי חנינה את התהלה האזרחית. אין תפארת יותר נאותה למצבו המרומם של הנשיא ואין דבר יותר יפה כנזר על ראשו, מהשקידה על טובת האזרחים – לא שלל כלי־זין מאת אויבים מנוצחים, ולא מרכבת־נצחון מגואלה בדמים ולא ביזה מהמלחמה. אך זאת היא גבורה אלוהית, להיות רועה נאמן ומציל למדינה⁸¹; להפיל חללים בלי הבדל, זאת היא פעולת תבערת־אש או מפולת בית.

ספר שני

א

לכתוב לך על החנינה, נירון קיסר, הניעני דבר אחד אשר יצא מפיך ואשר לפי זכרוני היה מאד נפלא בעיני בשעה ששמעתיו ואחרי כן סיפרתיו לאחרים, פתגם של נדיבות, של רוב־חסד ונוחיות לבריות, דבר לא מכוון בשביל אזני אחרים, כי יצא מפיך באקראי וגילה פתאם לעין כל את טובת לבבך בהאבקה עם רום מצבך.

כשרצה שר־הגדוד בורהוס⁸², אדם מצוין ומסור לך, הנשיא, בידידות, לענוש שני⁸³ פושעים, ביקש ממך שתכתוב את מי מהם ועל איזה מן הפשעים אתה חפץ שייענשו. הרבה דחית הדבר והוא הפציר בך שסוף סוף תגזור אומר. כשפרש לפניך בלי חשק רב מצדו ולא מצדך את הגליון לכתוב עליו, קראת: “מי יתן ולא ידעתי כתוב!” – מלה נפלאה, שהיו צריכים לשמוע כל העמים היושבים במלכות רומא והשוכנים על גבולותיה בחופש מפוקפק ומתקוממים כנגדה בכלי־זינם או רק במחשבה! מלה שהיתה צריכה לחדור לתוך אסיפת כל בני אדם, ושרים ומלכים היו צריכים לקבלה בשבועה! מלה שהיתה ראויה לחיי התמימות של הגזע האנושי בחזרו למצב הדור העתיק המהולל! הסכמה גמורה היתה ראויה על ידי זה לטוב ולישר ולביטול כל תשוקה להון זרים, כי זה הוא שורש כל הרעות; היתה זאת התחדשות אהבת־החסד וחיי תום⁸⁴ עם אמונה וענוה, וכל החטאים, אשר משלו זמן כה ארוך, היו חולפים ומניחים מקומם לדור מאושר וזכאי.

ב

נעים לי לקוות ולבטוח, קיסר, כי כך יהיה; כי ענותנותך תעבור ותתפשט לאט לאט בכל המלכות והכל ילכו בדרכיך. מן הראש מתחילה הבריאות, והכל צומח ומתעלה או חלש ואין־אונים לפי מה שרוח החיה בגוף היא חזקה או רפה. האזרחים ובעלי־הברית ישאפו להיות ראויים למדת החסד הזאת, ובכל חוג הארץ מסביב תחזורנה המדות הטובות ולא יהיה צורך בחוזק־יד.

תרשה לי להאריך בזה קצת, לא בשביל לדבר חלקות באזניך, כי אין זה דרכי, ואני בוחר להעליב בדברי אמת מאשר למצוא חן בחנופה. אבל זה הדבר: מלבד מה שאני רוצה כי מעשיך הטובים ודבריך הנכונים יהיו קבועים בזכרונך ומה שעכשיו יוצא באופן טבעי מנטיית לבך יהיה לך לחוק ומשפט, אני שוקל בדעתי גם, כי ישנם פתגמים חריפים, והם ארורים, שיצאו והתפרסמו בחיי בני אדם והם נמסרים בעם מפה לפה, כמו: “ישנאו אותי – ובלבד שיפחדו ממני!”⁸⁵ וחרוז אחד יווני דומה האומר: אחרי מותי – תכלה כל הארץ⁸⁶! ועוד כאלה. אינני יודע איך בעלי טבע גס ומתועב מוצאים חומר כה מתאים לפתגמים עזים וחריפים; מפי אנשים טובים ונוחים לא שמעתי מעולם פתגם עז כזה. מה איפוא כוונתי? כי לפרקים, אם גם שלא ברצונך ובהיותך מהסס, נחוץ שתכתוב את הדבר, מה הוא זה שהשניא עליך את מלאכת הכתיבה ואינך משתמש בה אלא ברוב פקפוק ובדחיות.

ג

כדי שלא יתעה אותנו השם היפה של החנינה ולא יוליך אותנו לפעמים לדרך הפוכה, נחקור נא מה היא, מה טיבה ומה הם גבולותיה?

החנינה היא מתינות הנפש במקום שיש יכולת לקחת נקם, או נוחיות של הגבוה לעומת השפל ממנו בקביעת עונש. נכון יותר להציע ביטויים שונים, כי הגדרה אחת אינה תופסת היטב את הדבר, ואין להחזיק, אם אפשר לומר בגזירת־משפט אחת, לכן יכולים להגיד גם: החנינה היא נטיה להקלת העונש.

ההגדרה הזאת תמצא מתנגדים לה, אף על פי שהיא היותר קרובה לאמת. כשאנו אומרים שהחנינה היא הקלת העונש, העושה הנחה ממה שנגזר במשפט, יטענו כנגד זה כי אין זו פעולת־חסד אם רק לא משלימים מה שנגזר. אבל כל איש יבין כי אמנם חנינה היא הפעולה המצמצמת עצמה לפנים משורת הדין.

ד

מחסרון עיון בדבר יש חושבים את מדת הדין⁸⁷ כמתנגדת לה, אבל אין מדה טובה אחת מתנגדת לחברתה.

ומה הוא הניגוד לחנינה? האכזריות, שאינה אלא פראיות בדרישת עונש. יש שאינם מבקשים עונש והם בכל זאת אכזרים, כמו אלה שרוצחים אנשים בלתי־ידועים להם אשר פגשו בדרך, ולא למען הרויח בזה אלא סתם לשם רציחה. ויש שלא די להם בהריגה לבד והם מוסיפים מעשים פראים, כמו בוזיריס ופרוקרוסטרס הידועים⁸⁸ ואותם השודדים המכים את השבויים ומשליכים אותם חיים לתוך האש. אמנם זו היא אכזריות, אבל כיון שאין ענינה נקמה – כי הרוצחים לא סבלו נזק – ואין עמה קצף של עוון – כי הנרצח לא חטא נגדם – היא מחוץ להגדרה שהיא חסרון מתינות בעונש. יכולים לומר שאין זו אכזרות אלא פראות המתענגת על השוד, או לכנות אותה: שגעון, כי הוא מתגלה באפנים שונים, ואינו גלוי יותר מאשר בהריגת אנשים וקריעת בשרם. לכן אכנה בשם אכזרים את אלה העונשים מתוך סיבה אבל בלי קצב, כמו פאלאריס⁸⁹, אשר עליו מספרים שלא ענש נקיים, אבל התאכזר על הנפגעים בעינויים בלתי־אנושיים. נוכל להמנע מן הפלפול, באמרנו כי האכזריות היא נטיית הנפש לעשות (לאדם) דברים קשים. את הנטיה הזאת מרחיקה החנינה מאד, בעת אשר מדת הדין יכולה לדור בשכנותה.

כאן עלינו להתבונן גם, מה היא מדת הרחמנות? רבים מהללים אותה כמדה טובה ומשבחים את הרחמן כאיש טוב. אבל גם זו היא חולשה בנפש. כמו במדת הדין כן ברחמנות יש מה שאנו צריכים להמנע ממנו, מצד אחד שלא נפול באכזריות ומצד אחר שלא נימשך מתוך חנינה לרחמנות מופלגה. אמנם באופן זה האחרון המשגה הוא דבר נקל, אבל בין כך ובין כך משגה שוה הוא כשנוטים מדרך האמת.

ה

לכן כמו שאמונה זכה מכבדת האלים ואמונה טפלה⁹⁰ מחרפת אותם, כן יתאמצו אנשים טובים במדת החנינה ודרכי־נועם, אבל ימנעו מרחמנות יתרה. חולשה היא של קטני־הנפש, שברכיהם כושלות למראה כל אסון אצל אחרים. זו היא מדה של אנשים רעי־מזג; נשים זקנות הן, אשר אף דמעות פושעים מנוולים עושות עליהן רושם ואילו היה ברשותן היו משברות דלתות בתי־הכלא. הרחמנות אינה צופה על הסיבה אלא על המצב בלבד; החנינה בוחנת בשכל.

אני יודע כי על כת הסטואים יצא שם לא טוב אצל אנשים בלתי־בקיאים. אומרים עליהם שהם קשים במשפטם ואינם נותנים לעולם לנשיאים ולמלכים עצה ישרה. טוענים כנגדם שהם אומרים כי למשכיל לא יאתה הרחמנות וכי אין עמו סליחה. כשנותנים לדעתם צורה כזו, היא אמנם שנואה, כי יוצא מזה שאינם מניחים תקוה לבני אדם שנכשלו והם מחייבים עונש על כל חטא. אילו היה כך, למה לא יהיה שנוא מדע כזה הדורש לדכא את הרגש האנושי ולסגור את החוף היחיד שיכלו לסמוך עליו כדי למצוא עזרה בטוחה הדדית לעומת מסיבות קשות? אבל באמת אין כת יותר נוטה לחסד ולזכות, אין כת יותר ממנה חובבת־אדם ונלהבה לטובת הכלל; והיא השואפת ביותר להחיש עזרה, לא עזרת אדם לעצמו בלבד אלא סיוע לרבים וליחיד. אולם רחמנות הוא מדוה הנפש למראה צרתם של אחרים, או יגון נובע מיסוריהם שחושבים כי הם על לא־אשם – ומדוה לא יאות לאיש משכיל. נפשו היא תמיד זכה (מהתרגשות) ולא יפול דבר שיטריד אותה. אין דבר מכבד את האדם יותר מאומץ הלב, ואין מדה זו מתחברת עם התרגשות השעה שיגון מבלבל את הרוח, מדכא ומצמצם אותו. זה לא יקרה למשכיל אף כשהצרות באו עליו בעצמו, הוא דוחה בכח את זעם הגורל לאחור ומשבר אותו, והוא שומר תמיד את שלות פניו ואין בהם זעזוע. הוא לא היה יכול להגיע לזה, אילו היה נוח להתמלא יגון.

ו

הוסף על זה כי המשכיל צופה לפניו ויש לו עצה לכל דבר, אך לא ממצב עכור נובע מעין ברור וזך. היגון אינו מסוגל לבחון היטב את הענינים, למצוא את המועיל ולהרחיק את המסוכן ולהעריך את הנאות. לכן לא יספוג רחמנות בנפשו, כי אי אפשר לזה בלי שיסבול צרה. אבל הוא יעשה הכל כמו שעושים הרחמנים, ויעשה בחפץ לב, אף אם דעתו יותר מרוממת⁹¹. הוא ישים פוגת לדמעות אחרים, מבלי שיבכה עמהם; יושיט ידו לטובע, יתן מחסה לגולה, נדבה לאביון – לא באותו בזיון אשר בו רוב האנשים האלה הרוצים להראות כרחמנים דוחים ומביישים את המקבל כאילו יראו לבוא במגע עמו, אלא כאדם נותן לאדם מן המשותף להם⁹². לאֵם הבוכה יתן את בנה ויצוה להסיר את כבליו וישחרר אותו ממשחק־החיות בזירה, ואת גוית הנדון יחזיר לקבורה⁹³ – וכל אלה בנפש שלוה ובפנים בלתי משתנים. כך אמנם לא יהיה המשכיל רחמני, אבל מושיע, מועיל, נוצר לעזרת הכלל ולטובת המדינה ומושיט לכל אחד את חלקו. אף על האומללים הראויים לפי מעשיהם לנזיפה ועונש ישתרע חסדו. אמנם לנגועי המקרים ולסובלי יסורים יביא עזרה בנפש יותר חפצה. ככל אשר יוכל יעמוד כנגד האסון המקרי, כי איפה יזדמן לו להשתמש באופן יותר נאה בהונו ובכחותיו מאשר במקום שאפשר לתקן מה שקלקל המקרה? אין צורך שישפיל עיניו ותשוח נפשו כשהוא רואה אביון צנום ורזה בבגדים קרועים או זקן הולך על משענתו, אבל הוא יהיה משען לכל הראוי לכך וכדרך האֵלים יביט בחסד על סובלי־צרה. הרחמים הם שכנים לסבל־צרות⁹⁴, הם מושכים ולוקחים ממנו קצת. הלא יודע אתה כי עינים חלשות הן הדומעות כשהן מביטות בנזילת עיני אחרים, כמו שהיא, בחיי ראשי, מחלה ולא צהלת רוח אם אדם נכון מיד לשחוק כשאחרים שוחקים ומרחיב פניו תיכף כשאחרים מפהקים. הרחמנות היא חולשת נפשות הרגישות יותר מדי לסבלות אחרים, ואם תיחס אותה לאיש משכיל יהיה הדבר קרוב לזה שתבקש ממנו גם יללות ונאקות בלויתם של מתים זרים.

ז

ולמה איננו גם רב־סליחות? נשים נא לב לזה, מה היא מחילה, ונכיר כי אין לומר שהמשכיל צריך ליתן אותה. המחילה הוא ויתור על עונש מחויב. על השאלה, למה אין המשכיל מסכים לה, עונים ברחבה העוסקים בענין זה, ואני רק זאת אגיד בקצרה, כיון שהוא ממקצוע אחר: מחילה ניתנת למי שהעונש מחויב לו, אבל המשכיל אינו עושה דבר שהוא צריך לעשות ואינו עובר על דבר שהוא מחויב לו. לכן אמנם על העונש, שהוא חובתו, איננו מוותר, אבל את התועלת הצריכה לפי דעתך לצאת מן המחילה, הוא מסבב בשבילך בדרך שיש בה יתר תפארת: הוא חס על בני אדם, יועץ לטובתם ומתקן מדותיהם. הוא משיג במעשיו אותה התכלית שבמחילה, אבל אינו מוחל, כי בזה היה מודה שהוא עובר על דבר הצריך להעשות. את האחד יזהיר רק בדברים ולא יעניש אותו, בשימו לב לגיל הנוער אשר אפשר לו להיטיב דרכו⁹⁵; את האחר, הרובץ תחת משא פשע מנוול, יצווה להוציא זכאי מפני שחטא בשגגה או מתוך שכרון. אויבים יניח לצאת השלום, ולפעמים אף בתהלה, אם יצאו למלחמה מתוך סיבות ראויות לשבח, מתוך נאמנות להבטחה, מתוך חובת ברית, או לשם החופש⁹⁶. כל אלה אינם מעשי מחילה אלא מעשי חנינה. לחנינה יש רצון חפשי, היא אינה שופטת לפי חוק רשום⁹⁷ אלא לפי הטוב והישר. היא יכולה לזכּוֹת וגם לחייב קנסות כפי ראות עיניה, וכל מה שהיא עושה אינו כמו פחות מהצדק אלא כדבר היותר מצדק. לסלוח, זאת אומרת שלא לענוש את הראוי לעונש; מחילה הוא ויתור על העונש; אבל החנינה זה הוא יתרונה הגדול שהיא מכריזה כי המשוחררים על ידה לא היו צפויים לשום משפט אחר. היא גדולה איפוא מן המחילה ויותר חשובה.

אך כל המשא והמתן הזה הוא לפי דעתי רק בדברים; למעשה יש רק דעה אחת. החכם יעביר על כמה חטאים, ועל רבים שאינם בריאים בנפשם אבל עלולים לתיקון, יחוס. הוא יעשה כעובדי־השדה הבקיאים במלאכתם, שאינם מגדלים אילנות איתנים וזקופים בלבד, אלא גם את אלה שהתכופפו מאיזה טעם הם תומכים ועמלים לישרם, מאחרים הם כורתים ענפים כדי שלא יעכבו את גידול הגזע, ויש שהם נותנים לאילנות, אשר מקומם גורם לחולשת צמיחתם, אדמה יותר נאותה להזינם, ולאלה שהצל מעכב את גידולם הם פותחים את השמים⁹⁸. כך יעיין המשכיל השלם איך יתנהג עם בני אדם לפי טבעם ואיך ישים את העקוב למישור⁹⁹.

(כאן מסיים הספר ביסוד הרומי, ראה סוף המבוא)

---

עַל הַחֲסָדִים: שבעה ספרים. לאֶבּוּציוּס ליבּרליס

מאת

לוקיוס אנאוס סנקה

מבוא ותוכן

הספר הזה, אשר חלקים ממנו היו, לפי הנראה, שמורים אצל סנקא מימי נעוריו, נשלם בסוף ימיו, אחרי מות הקיסר קלודיוס (נראה כי ד, לב, “בעל מום מכוער ונבזה” מכוון אליו. ובסוף ספר א' נמצאת השאלה: אם כדאי היה לקבל חסד ממנו). ואחרי שנחל אכזבה גם מתלמידו נירון (רומז על זה בראשית ספר ג', ואולי גם ו, ג, כשהוא מדבר על טובות אשר אחריהן עלבונות, וגם ו, כח, על התקיפים שחסר להם מגיד אמת, וח, יט, על עריצים¹). אֶבּוּציוס ליברליס, אשר לו הוקדש הספר, הוא ידידו הנזכר במכתב צא (מכתבי מוסר ב, 72) בתנחומים על שריפת עיר מולדתו ליאון; איש אוהב חסד לאין שיעור (מתואר בראש ספר ה'), גבר ענוותן מואס מצדו בכל הכרת טובה ושמח על כל חסד שנעשה לאחרים כאילו הוא נהנה ממנו. סנקא מרחיב הדברים על ענין החסדים בין בני אדם בכלל, הוא כה מלא הגיונות נעלים על זה, עד שהוא נעשה במשך החיבור כמעין המתגבר ואינו יכול לעזוב את הנושא מבלי להפיץ עליו אור מלא מכל צד (ה, א). הרבה רעיונות נמצאים גם במכתבי המוסר ובחיבוריו האחרים. כמעט כל המדות הטובות והנדיבות שהוא דורש מעושי חסד ידועות גם מספרותנו המקראית וממאמרים אין מספר בתלמוד (על קצתם העירונו במקומם) וכל ספרי המוסר אצלנו מלאים מהם; הספר של החכם הרומי מחזק גם בזה את ההכרה כי הרוח הנדיבה משותפה לאנשי הצדק בקרב כל העמים.

ספר א. רוב בני אדם אינם יודעים איך לעשות חסד ואיך לקבל אותו. אין חסד אובד, אף אם אין מרויחים בו (א–ב). צריכים להוסיף חסדים חדשים על הישנים. המיתוס על ג' האחיות אלילות החן והחסד (ג–ד). החסד הוא דבר הנעשה בחפץ לב ובששון, עיקר בו המחשבה הנדיבה (ה–ח), התנוונות המדות (י). מדרגות חסדים: נחוצים, מועילים, נעימים (יא–טו).

ספר ב. איך לעשות חסדים? בזריזות, בלי היסוס, במניעת תוחלת ממושכה (א–ה), ברוח נדיבה, בלי לבייש את המקבל; לעזור בסתר (ז–י). הנפש נמחצת כשמזכירים לאדם טובות שעשו עמו; הרשעה והסכלות שבגאות עושי חסד (יא–יג). חסד בדברים שמונעים מהמבקש, בשים לב לטובתו; השוויית הידיד והחבר לעצמו (יד–טו). היחס בין הנותן והמקבל, חובת המקבל, חשיבות הרצון (יז–כג), כפיית טובה והגורמים לה (כד–לב).

ספר ג. מדרגות שונות בכפיית טובה, שכחת הטובה היא המידה היותר גרועה, איך מגיעים לה (א–ג). אם ראויה היא לעונש מצד חוקי המדינות ולמה הם נמנעים מזה (ה–יא). חילוק בתכלית הנתינה (יב). התנדבות חפשית, חובת לבבות וחובת שכיר (יח). לא המצב החברתי עיקר. דוגמאות מעבדים נאמנים (יט–כז). המעשה מכבד את האדם (כח). כיבוד אב ואם גם כשהבנים גדולים על אבותיהם במעלה (כט–לח).

ספר ד. התכלית והתועלת במעשים טובים, מעשי היושר נושאים שכרם בקרבם, לא כדעת אפיקור שההנאה עיקר (ב), חסד אל לבני אדם בלי יוצא מן הכלל (ג–ד) והמדברים על מתנת “הטבע” אינם מכירים כי השכל האלהי הוא המושל בעולם כלו והוא גם הסיבה הראשונה (ו–ז). החסדים היותר נעלים נעשים בלי צפיה לגמול (ט–יא), הם חובת האדם והתענוג היותר גדול (יב–יג). המבקשים תועלת לעצמם אינם אנשי חסד, לפי הטבע מזהירים יושר וצדק ברוח כל אדם (יד–יז). התועלת בחברת האדם (יח). אין להתחרט על מעשים טובים אף אם סובלים עינויים ונשרפים בשבילם (כא), כמו שנפלאות הטבע ומנהיג העולם מיטיבים עמנו בלי תועלת לעצמם כן נעשה גם אנחנו (כב–כה). לכבד מעשים טובים מדורות קדומים, זכות אבות (ל–לא). דרכי השגחה (לב). התחייבות “בלי נדר”, אם לא יהיה עיכוב (לד–לה). אפשרות להחליף דעתו (לו–לט).

ספר ה. אם חרפה היא להיות נחשל במעשי חסד (א–ד), חסדי הורים וחסדי מלכים. סיבת ליקוי החמה (ה–ו). היש חסד שאדם עושה לעצמו (ז–יא). ספקות חכמי הסטואים אם אפשר בכלל שיהיה אדם כפוי טובה (יב–יד). השקפה היסטורית על שקיעת המוסר, זכרון גבורים ועריצים ברומא שהרעו למולדתם, סולא, פומפיוס, יוליוס קיסר ואנטוניוס; כפיית טובה מצד המולדת כלפי אזרחים גדולים, כפיית טובה של בנים לאבותם ושל כל בני־אדם מול אלהים על החיים אשר זכו להם (טו–יז). היש חובת תגמולים על חשבון אחרים, אבות על בנים ובנים על אבות (יח–יט). חסד על ידי הצלת אדם כנגד רצונו (כ). דרכים להזכיר בנחת את המתרשלים בהכרת טובה (כא–כג). לפעמים רצון טוב בנפש יש, והוא נרדם (כד–כה).

ספר ו. אם אפשר לבטל מעשה חסד? המעשה החמרי וזכות העשייה (א–ג). הטובות אשר אחריהן באים מעשי עוול (ד–ו). האם חייבים תודה על טובה שנעשתה בהיסח הדעת או במקרה (ז–ט). משל מאת קליאנתס; עצלות מצליחה; חסד לטובת עצמו (יא–יג). חסד שעולה בגורל, וזה שנמכר בכסף; התודה לרופא ומורה שנעשים לידידים (יד–טז). טובה לרבים אשר היחיד נכלל בהם וטובות מצד הטבע (יח–כב). אין האדם יצור חפזון שנברא בחסרון כוונה, אין דבר יותר ממנו לתהלת הטבע (כג). הורים כופים את בניהם לסמי רפואה ולמדות טובות; סכלות המתפללים שתבוא צרה על אחרים כדי שיהיו הם מושיעים (כד–כז). על המיטיב לך התפלל שיזדמנו לו תמיד אנשים הגונים לחסדיו. תקיפים שחסר להם מגיד אמת (כח–ל). דוגמאות מאדירים שסבלו מחסרון ידידים דוברי אמת; כסרכסס, אבגוסטוס (לא–לב). מי הוא יועץ טוב (לג–לד). המרויחים מהפסדם של אחרים (לח). החסד הוא קשר המאחד שני אנשים (מא).

ספר ז. יסודי הדעת הנחוצים לאדם מוסרי והמדות היותר חשובות (א–ג). האם אפשר ליתן למשכיל דבר שחסר לו? (ד–ה). מה היה דמטריוס אומר על קניני הבזבוז והפריצות והנשים הלבושות כמו זונות ורודפי העושר המלוים ברבית (ט–י). עמל־חסדים שלא הצליח; היש חובת תודה למשכיל אשר שינה דעתו או לעריצים משתוללים אכזרים? (יט). אם אין דורש ממך גמול טוב, דרוש אותו מעצמך; אין עושה חסד צריך לשכוח אותו, אבל אל יתהלל בו (כב–כג). חיי בני אדם כעיר כבושה מאויב ובה הכל שודדים ורוצחים – צריכים לתמוה אם נמצא גם איש הגון (כו–כז).

אחרי תשלום תרגומי (הספרים הראשונים א עד ראשית ג הופיעו בהארץ 1934/5) יכולתי לראות גם את המהדורה המצויינה של האוניברסיטאות הצרפתיות ע“י Francois Prechac (פאריז, 1926) עם מבוא מקיף על תוכן הספר ומראי מקומות למקורות והקבלות והערות על נוסחאות כ”י שונים². אבל בחסרון אפשרות להרחיב מסגרת ההוצאה העברית ומפני ההכרח לצמצמה בדפוס, נאלצתי לוותר על הוספת הערות ונוסחאות ולהסתייע בהן רק במקומות בודדים³.

עַל הַחֲסָדִים

ספר ראשון

א

בין השגיאות הרבות והשונות שנכשלים בהן בני אדם החיים בלי השכל ויישוב הדעת, שתים הן, ליבראליס הישר באדם, שלא הייתי רוצה להבדיל ביניהן: שלא להבין איך לגמול חסדים ולא איך לקבלם. דרכם של חסדים עשויים בלי שכל, הוא שאין מכירים טובה לעושיהם, ולשוא מתאוננים על זה אחרי כן. באמת כבר פרחה רוחם של החסדים האלה ברגע שנעשו. אין לתמוה על זה, סבות רבות אני מוצא לזה. הראשונה היא, שאין אנחנו בוחרים מתחלה את הראויים למעשה החסד. אמנם חוקרים ודורשים אנחנו בשקידה, למען דעת ערך אחוזתו ואופן חייו של אדם הבא ללוות כסף; גם אין אנחנו זורעים באדמה צחיחה אשר לא תוכל להוציא פירות – אבל חסדים אנו זורקים ממש בלי בחינה יותר משאנו נותנים. קשה להגיד מה יותר מגונה, להתיאש מן הגמול או לדרוש אותו; כי החסד הוא הלואה שמקבלים ממנה לחזרה רק מה שניתן מרצון, לכן גם לוותר בזה על המגיע גנאי, כיון שבסילוק החוב הזה לא מדת היכולת עיקר כי אם הרצון: מכיר־טובה הוא רק מי שרואה עצמו חייב לאיש חסדו. נניח, כי אשמים הם אלה שאינם מרגישים חובת תודה – אבל אז גם אנחנו אשמים. מוצאים אנחנו רבים כפויי טובה; אבל לרובם גרמנו אנחנו. לפעמים בעבור אשר העדפנו את ערך חסדינו והיינו לנושים את גמולם, לפעמים בעבור אשר מהרנו להנחם ולהתחרט על הטובה, או שהיינו לקפדנים ולמבקשי מומים, ובזה קלקלנו מראש את רגש התודה, לא בעקבות מעשי החסד כי אם עוד קודם שנעשו.

מי מאתנו בעלי החסד הסתפק ברמז קל של הנצרך או בבקשתו האחת? מי לא קמט את מצחו או לא הסב את פניו או לא עשה כאילו הוא טרוד בעסקים, כאשר ניחש כי מבקש חסד עומד לפניו, או לא ניסה להרחיב דברים בכוונה עד לאין סוף, כדי שלא ימצא המבקש מקום לשאלתו או כדי להשתמט ממנו בתחבולות שונות? וכשנדחקים עד שאין להפטר – דוחים הדבר ליום אחר – כלומר משיבים ריקם שלא בפירוש – או מבטיחים קצת בקושי, בעפעפים מתנשאים, במלים לא נדיבות וזוחלות מתוך שפה רפה. אולם אין אדם רואה עצמו חייב להכיר טובה, אשר לא ניתנה לו מרצון כי אם הוציא בדוחק. היוכל איש להיות מודה בחסד שנזרק לו בגאון או הוטל עליו בכעס, כשעיפה נפש הנותן מלסרב וחפץ להפטר מטורח הבקשה? טועה הוא מי שמקווה, כי המקבל יהיה מכיר טובה אחרי שהלאוהו בדחיות ועינו אותו בתוחלת ממושכה. את חובת החסד מרגישים לפי מה שמרגיש העושה אותו. לכן צריכה הנתינה זהירות יתרה. דבר הניתן בלי שימת לב חייב המקבל רק לעצמו. אין גם לדחות הנתינה, כי בהיות בכל מעשה חסד המחשבה עיקר גדול, הרי כל הדוחה את חסדו, סרב זמן רב לעשות אותו. בכל אופן אין ליתן באופן מכלים. כי לפי טבע האדם רגש הכלימה משתקע בנפשו יותר מרגש החסד, הממהר להתעופף בעוד שזכרון הכלימה מתחזק. מה תוחלתו איפוא של עושה החסד המבייש באותה שעה את המקבל? דיו כשיסלח לו זה את טובתו⁴!

אבל אין גם המון כפויי הטובה צריך להחליש נטייתנו למעשי החסד. ראשית מפני שאנחנו בעצמנו, כאמור, מרבים את המונם. וזאת שנית: הן גם האלהים במרום אינם נמנעים מחסדיהם המרובים בשביל הפושעים והזדים. הם יוספים כדרכם להפיץ טובה אף בקרב אותם בני האדם, שאינם יודעים לערוך כהוגן את הטובה המגיעה להם⁵. הם יהיו נא לנו למנהיגים במדה שחולשתנו האנושית יכולה; כמוהם נעשה חסדים מבלי לקבל עליהם רבית. כדאי שימצא אכזבה, מי שחכה לגמול בשעה שנתן⁶.

הן נפגעים אנו לפעמים, כי גם ילדינו או נשותינו מכזיבים אותנו, ובכל זאת אנחנו עמלים לחנכם ולנהגם. עקשנים אנחנו לעומת כל הנסיונות, ואף אחרי כשלון במלחמה או שבר אניה אנחנו חוזרים להלחם ולנסוע בים – על אחת כמה וכמה שעלינו להתחזק במעשה החסד. מי שחדל לתת בעבור שלא הוחזר לו, הרי נתן רק למען הגמול, והחזיק בידי אותם כפויי הטובה המבקשים לחרפתם תואנה כדי שלא להודות על הטובה.

כמה אנשים אינם ראויים שתזרח להם השמש, ובכל זאת מאיר להם היום. כמה מתאוננים על שנולדו, בכל זאת נותן להם הטבע לראות בנים ומאריך ימיהם, אף על פי שנוח היה להם שלא נוצרו.

ממדותיו של נדיב לב הוא, שלא לבקש פרי לצדקתו, כי אם את הצדקה עצמה ולשים לב, בצד האנשים הפחותים, לבני האדם המהוגנים. הכי דבר גדול הוא, להועיל לרבים במקום שלא הכזיב אף אחד? זכות יתירה היא להרבות צדק שאין תועלת חוזרת ממנו, אלא שהנדיב בו בעצמו מוצא פרי מעשיו, כה בלתי רשאים אנחנו להתרשם מכפיית טובה ולמאוס בעבורה את מדת החסד הנאדרה, עד שאילו אבדה כל תקוה למצוא אף אדם אחד מכיר טובה, הייתי בוחר שלא יושב כל גמול, מאשר אחדל מעשות חסד, כי מי שאינו נותן הוא מקדים בעוונו את כפוי הטובה. כה אומר: חטאו של זה יותר קשה, ושל זה יותר מהיר.

ב

אִם רְצוֹנְךָ לְהָפִיץ מַעֲשֵּׂי־צֶדֶק בְּהָמוֹן –

תֵּן לְרַבִּים שֶׁיֹּאבְדוּ אִם אֶחָד יַשִּׂיג מַטָּרָה"⁷.

על החרוז הראשון אני חולק בשני דברים: לא נכון בכלל להפיץ בתוך ההמון הגדול סתם איזה דבר; אבל פחות מכל ראוי להפיץ מעשי חסד, כי אלה, כשהם חסרים הכוונה הרצויה, אינם חסד כלל ותוכל לקרוא להם איזה שם שתרצה. גם החרוז השני תמוה: בחסד אחד אשר ישיג מטרתו ינחם אדם על נזקו, כי רוב חסדיו נפזרו לבטלה. בחון נא, בבקשה, אם אין יתר אמת ויושר להגיד לנדיב לב, כי חובתו ליתן אם גם לא תשיג אף מתנה אחת את מטרתה, הן גם שקר הדבר כי “רבים יאבדו”. אין חסד אובד, כי מי שמוצא אותו “אובד” עשה חשבונו לעצמו. אבל חשבון החסדים הנכון הוא פשוט: כך וכך ההוצאה; אם חוזר ונכנס איזה דבר – הרי זה ריוח, ואם לא נכנס – אין זה הפסד. “אני נתתי כדי לתת”. אין רושמים את החסדים על לוח הימים והשעות כמלוה ברבית. איש טוב איננו זוכרם כלל, אם לא שמזכירהו המשיב, לולא זאת הם נעשים לענין של הלואה. רבית נבזה היא, לחשוב חשבון החסדים כמו של הוצאות. אחת היא אם הגיעו הקודמים לתכליתם – עליך להמשיך מעשיך לטובת אחרים. אפילו אצל כפויי הטובה הם מונחים כפקדון טוב, וכשיתעורר בהם רגש כבוד או כשיזדמן המקרה או לרגלי איזו דוגמא עוד יהיו למכירי טובה. אתה אל תחדל, המשך מעשיך והתנהג כאיש נדיב, עזור במעשה, או בערבות, או בהשפעה, או בעצה, או בלקח טוב ומועיל.

גם חיות השדה מרגישות תודה על חסד שנעשה להן ואין יצור חי כה פרא שאין הטיפול נותן בקרבו נעימות ואהבה. הרי לתוך לועו של הארי שולח המחנך את ידו, והפיל האיום נהפך על ידי המאכל שמלעיטין לו לעבד מקשיב. כן נוצחת עבודת חינוך מתמידה ועקשנית אף את טבע אותם היצורים, שהם רחוקים מלהבין ולערוך מעשי החסד. לפעמים נשאר אדם כפוי טובה לעומת חסד אחד, אז השני יעשה עליו רושם. ואם את שניהם ישכח – יבוא חסד שלישי ויעיר את הראשונים אשר נרדמו בזכרונו.

ג

אבודים הם החסדים למי שממהר לראותם כדבר האבוד, אבל מי שאינו זז ומביא חדשים על הישנים, סופו שיסחט תודה אף מלב קשה כאבן. זה לא יעמוד בעזותו נגד עינים רבות הצופות עליו. בכל אשר יפנה לברוח מלפני זכרונו, יראה אותך נגדו, בחסדיך תסובב אותו. רצונך לדעת עד היכן מגיע כחם וסגולתם: הרשני תחלה לנגוע כאן בדבר שהוא חוץ לעניננו. למה לפי האגדה שלש הן גבירות החסד והנעימות (גראציות)? למה הן אחיות ומוצגות שלובות ידים, שוחקות, צעירות, בתולות ושמלותיהן מעופפות ושקופות⁸? ישנם מפרשים תמונה זו, כי האחת סמל נתינת החסד, השנית סמל קבלתו והשלישית היא השבת הגמול. אחרים מוצאים בזה רמז לשלשה דברים שבחסד: צד הנותנים, צד המחזירים, והדבר המשותף לשניהם. יהיה נא הפירוש הנכון מה שיהיה, מה יוצא לנו מתוך ההסתכלות בתמונה? אל מה מתכוון המחול סביב סביב בידים שלובות? בודאי הכוונה כי החסד סובב מיד ליד וחוזר אל הנותן. אם הופסק הסיבוב, אין עוד המחזה שלם; יפה הוא ביותר כשהתמונות צמודות וכל אחת אוחזת את רעותה. לכן הן שוחקות, אבל להאחת יתר כבוד, כמראה אלה המתחילים במעשה החסד. ובפניהן נעימות, כי כן צריך להיות דרכם של הנותנים והמקבלים. הן צעירות, כי זכר החסדים ראוי לו שלא יזקין, הן בתולות – יצורים שלא התחללו ועומדות בזכּות לבבן ובכבודן הנקדש לכל⁹. אין דבר קשור ודחוק אצלן, לכן השמלות מעופפות, והן שקופות, כי החסדים כדאי להם שיראו. אמנם אף מי שמסור בכל לבו לאגדות היוונים וחושב את כל סימני התמונות כדברים נחוצים, לא יאמר כי גם השמות שנותן להם הסיודוס הם עיקרים להן. את הבכירה מכנה הוא בשם אַגליאה, את התיכונה – אבפרוזינה, את השלישית – תאליאה. הדעות על פירוש השמות שונות וכל אחד מבאר אותם לפי דרכו, הן הסיודוס קרא לבתולותיו שמות כפי שעלה על רוחו, וכן גם הומירוס¹⁰ נטה ממנו ונתן לשלישית שם אחר: פסיתאה, אף הכניס אותה בברית הנשואין, ללמדך שאינן צריכות דוקא להיות בתולות כהוויסטאליות¹¹. יש גם משורר המציג אותם חגורות ולבושות בגדי רקמה פריגיים, ויש מביאן בקשר עם האל מרקוריוס, לא באשר ערמה ושנינות המליצה הן סגולות למעשה החסד, כי אם בעבור שכן עלה בדעת אחד הציירים. גם הפילוסוף כריזפוס, אשר לו חריפות יתרה והוא חודר לעומק האמת ומדבר כפי צורך הענין בלי הרבות דברים יותר ממה שדרוש להסברת כוונתו, אינו נמנע מלמלאות ספרו בדברי הבל כאלה, ומעט הוא מה שהוא מגיד על מתן חסדים וקבלתם והשבת גמולם. לא שהוא מוסיף על ענין זה אגדות, כי אם האגדות אצלו עיקר והענין טפל. חוץ ממה שמעתיק ממנו היקאטון¹², ידוע מספרו של כריזפוס, כי לפי דעתו הגראציות הן בנות יופיטר אשר ילדה לו אברונומי; הן צעירות מהאלילות הממונות על תקופות השנה, פניהן יותר יפות ולכן הן נלוות לווינוס. גם את שם האם אברונומי הוא מפרש לפי הענין, כי כוונתו “נחלה רחבה” – מי שיש לו נחלה רבה הוא יכול לגמול חסדים – כאילו רגילות האמהות להקרא על שם בנותיהן וכאילו דרך המשוררים לקרוא התמונות בשמות אמתיים! כדרך העבד מזכיר־השמות אשר חציפות עומדת לו במקום זכרון והוא יוצר שמות לאנשים אשר לא ידעם, כן גם אצל המשוררים אין זה עיקר לקרוא בשמות נכונים, כי אם לפי שהם נאלצים בדוחק הענין או נגררים אחרי צלצול נאה הם מכנים בשמות נאותים לשפר בהם את החרוז. אין לחשוב זאת להם לכחש וכזב, כשהם משנים שמות באיזו רשימה, כי המשורר הבא אחריהם יוכל להחזירם לקדמותם, הנה לך לדוגמא: תאליאה, אשר הסיודוס מדבר אודותה כעל אחת הגראציות, ואצל הומירוס היא אחת המוּזות.

ד

אך, לבל אעשה בעצמי מה שאני מגָנה, אעזוב מה שהוא חוץ לעניננו ואינו נוגע בו כלל. אבטח כי אתה תדינני לזכות, אם יתרעמו עלי על שנעשיתי מורה דרך לכריזפוס. הוא בודאי אדם גדול, אבל יווני, אשר חריפותו הדקה ביותר לפעמים משתמטת ונהפכת מתוכה¹³, וכשהוא מתכוון לאיזה דבר, יש שהוא רק נוקב ולא יעשה החור¹⁴, אבל כאן הרי אין מקום לחריפות. הדבר נוגע למעשה חסד ולמצוא תוכן אותה המדה הטובה הגורמת לקישור החברה האנושית. צריכים אנו לחוק בחיים, כדי שלא תהיה החנינה לקלות דעת בלי שכל, ושלא תמצא הצדקה מעצור בעודה מפלסת דרכה, איך להתרחק במדה שוה מהקימוץ וגם מההפרזה היתרה. צריכים ללמד בני אדם, איך לקבל הטובה ולהחזירה בחבה, ולהביאם לידי התחרות, שיתאמץ כל אחד לא רק להדמות לאיש־חסדו במעשה ובמחשבה, כי אם לנצחהו במעלה יתרה, יען שאין המחזיר טובה לרעהו משלים חפצו אלא אם כן הגדיל את טובתו. הללו צריכים ללמוד שלא לזקוף חשבונות, והללו – להגדיל מדת טובם. והנה למלחמה הנהדרה הזאת, של נצחון חסדים על חסדים, מעורר אותנו כריזפוס בדרך זו, שהוא אומר: מפני שאֵלות־החנינה בנות יופיטר הן, עלינו לירוא פן תהיה כפית הטובה חטא לאלהים ועלבון לנערות היפות ההן! הלא יותר נכון להורות לנו הדרך, איך להשיב גמול ולהכיר טובה למיטיבים, איך יתחרה המחוֹנן במחוּנן ביתר נדיבות־רוח, עד שתגבר השכחה אצל עושי הטוב ויאמץ כח־הזכרון אצל החייבים גמול. את הבלי האגדה עלינו לעזוב למשוררים אשר אומנותם היא לשעשע האזנים ולארוג ספורים יפים. החפצים לרפאות את הרוחות ולחזק את האמונה והבטחון בקרב בני אדם ולהכניס לתוכם את הכרת חובתם, צריכים לדבר ברצינות ובכל תוקף – אם לא סבורים הם כי בשיחה בטלה ולהג קל כדרך נשים זקנות אפשר להעביר הקלקלה הגדולה של שינוי ערכי החסדים.

ה

ועתה, כמו שאני עוזב מה שאינו מן הענין, כן אחיש לבאר מה שצריך להיות נלמד בראשונה: מה שאנו חייבים על טובה שנעשתה לנו. הנה האחד רואה עצמו חייב בעד כסף שקבל, אחד בעד נשיאות¹⁵, או בעד כהונה, או בעד שלטון במדינה. אבל כל אלה הם רק הסימנים החיצונים של החסדים, לא החסדים בעצמם, כי הם אינם נתפסים ביד, הם ענינים רוחניים. צריכים להבדיל בין החמריות שבחסד ובין החסד עצמו. לא הזהב או הכסף וכל דבר יקר הניתן לנו הוא החסד, כי אם מחשבת הנותן. נבערים הם החושבים למתנה רק מה שנראה לעין ונמסר מיד ליד, ומזלזלים במה שיקר באמת בדבר ההוא¹⁶. הן מה שאנו אוחזים ביד ומה שאנו רואים ולוכדים בתשוקתנו, הוא דבר קלוש, הוא יכול להלקח מאתנו על ידי מזל רע או על ידי שודד, אבל החסד ישאר ויעמוד גם כשיאבד הדבר אשר ניתן לנו. היושר שבמעשה ההוא, אותו לא יבטל שום כח בעולם. אם פדיתי ידיד, שהיה שבוי אצל שודדי הים, ובא אויב אחר ותפסו ונתנו בכלא – לא את חסדי העביר מן העולם, כי אם את תוצאותיו. או כי הצלתי לאיש את ילדיו מן הטביעה בים או מן השרפה והחזרתים לו, ואחרי כן דבקה בהם מחלה או קרה להם אסון – מה שנתתי לו נשאר לעצמו בלעדי המתנה. כן ישנם כמה דברים מכונים לשוא בשם חסדים, והם עבודות שבהן משתקפת רק מחשבה רצויה. גם במקצועות אחרים אנו מוצאים, כי החיצוניות שבדבר אינו הדבר המכוון מצד עצמו. כשנותן שר־הצבא לאיש־חיל שלשלת או עטרה או נזר־אזרחי, היש ערך כל שהוא לאות הכבוד בפני עצמו, לכתר או לנזר או לאיגוד־השבטים?¹⁷ או אף לכסאות המשפט ולמרכבת נצחון? הרי אין בכל אלה הכבוד עצמו, כי אם אותות כבוד. כן גם החסדים אינם הדברים הנראים בחוש ואשר הם רק עקבות הצדק וסימניו.

ו

מה הוא איפוא החסד? דבר שנעשה בחפץ־לב, גורם ששון ושואב ששון מתוך הנתינה; דבר שמתנדבים לעשותו ונכונים לו מרצון טוב. אין הבדל במה שעושים או נותנים, כי אם במחשבה, כי אין החסד במה שנעשה או ניתן, כי אם ברוחו של העושה והנותן. צריכים להבחין היטב בין שני הדברים האלה, והראיה היא גם בזה, כי החסד עומד וקיים גם במקום שספק אם הדבר הניתן הוא לטובה או לרעה¹⁸. המחשבה היא המגדילה דבר קטן, הנותנת הוד לדבר נבזה, ולהפך, משפילה מה שנראה גדול ונעלה. הדברים המבוקשים הם בפני עצמם בינונים, לא טובים ולא רעים; הכל תלוי במה שתעשה מהם הכוונה־המנהיגה הנותנת צורה לדברים. החסד אינו במה שנמנה ונמסר, כמו שגם בזבחים, אם שמנים הם וקרניהם מוזהבות, אין מכבדים האל, כי אם במחשבות יושר וצדק אשר למעריציו¹⁹. אמנם אנשי צדק אינם נמנעים גם מעשות כמצוה²⁰ ולהקריב סולת וגרש קלי²¹, אבל הרשעים אינם עוזבים את רשעתם אף במלאותם דם רב את המזבח.

ז

לו היה החסד מונח במעשה ולא במחשבת העושה, אזי היה גדלו כגודל הדבר שאנו מקבלים. אבל זה שקר. לפעמים מחייב אותנו יותר מי שנותן דבר קטן באופן נאה, והושיט אותו “כיד המלך”, מעט אבל ברוח נדיבה; שכח את עניו ורק אל שרותי שם לב, לא רק ברצון טוב כי אם בתשוקה עזה עמד לימיני, כאילו הוא היה מקבל החסד ולא הנותן, ובשעה שהחזרתי לו עשה עצמו כאילו לא נתן – זהו איש רודף צדקות ומבקש תואנה להועיל לאחרים. לעומת זאת אין ראויים לשם חסד, כמו שכבר אמרתי, אף מעשים כבירים בתכנם, אם נעקרו מיד הנותן בעל כרחו או נפלו מידו. לא היד המלאה, כי אם הפתוחה ביותר גורמת להכרת טובה. יהיה מעט מה שהגיע לי מאיש חסדי; יותר לא היה ביכלתו. האחר נתן דבר גדול, אבל אחר כמה ספקות ודחיות ואנחות בשעת נתינה, וכמה התגאה והגיס רוחו והקשיח לבו מהתחבב על הצופה לעזרתו. באמת לא לי כי אם לכבוד עצמו נתן.

ח

מעשה והביאו תלמידיו לסוקרטס תשורות איש כפי יכלתו. ויבוא האחד, אֶסכינס, והוא עני, ויאמר: “לא מצאתי דבר ראוי לכבודך לתתו לך מתנה, ובדבר הזה בלבד אני מכיר את עניי; לכן אני נותן לך מה שיש לי: אותי בעצמי. הואל נא לקבל ברצון מתנה זו כערכה הדל, וחשוב, כי האחרים המרבים לתת לך, יותר משהם נותנים עוד נשאר להם”. על זה ענה סוקרטס: “אם לא דבר גדול הוא מה שאתה נותן לי, הרי זה רק מפני שאתה מקטין עצמך. אני אשתדל להחזירך לעצמך יותר נעלה משקבלתיך”²². בזה הצחה מתנת אֶסכינס את מתנות אלקיביאדס העשיר וגבה־רוח ומתנות כל הצעירים אשר התגאו בנכסיהם המרובים.

ט

הנך רואה איפוא, כי גם מי שחי במיצר מוצא דרכים להראות נדבת רוחו, הרי זה כאילו אמר: לא פעלת כלום, הגורל, במה שהיה רצוי לך לעשותני עני! אין זה מונע אותי מליתן תשורה חשובה לאיש שאני מכבד, ואם מידך אין לי כלום – אני נותן משלי! – ואל תחשוב כי התלמיד ההוא היה כל כך שפל בעיניו; הוא ידע לערוך את ערכו, ובחכמתו מצא הצעיר ההוא נתיבה לרכוש לו את לב סוקרטס.

אין ערך מתנה מצד עצמה חשוב, כי אם ערך הנותן. יש מי שפותח בערמה שער לכל דורשיו, ואף אם אין בדעתו כלל לעשות רצונם, הוא מעורר בדבריו את תקוותיהם. גרוע ממנו הוא לפי דעתי, מי שמדבר אתם קשות ומראה להם פנים של זעם, בעוד שהוא מספר את כבוד עשרו ומעורר את קנאתם. הם מכבדים את המאושר בפניו ובוזים לו בלבם, ואף על פי שאילו היו במקומו היו גם הם עושים כמוהו, הם שונאים אותו על מעשיו²³.

ישנם רודפי זמה עושים נבלה – ואף לא בסתר – עם נשי רעיהם, ואת נשותיהם עוזבים לאחרים, במסיבות אלה יחשב לאדם גס ונבער וחסר טעם ודעת וכאחד הפחותים אף בעיני מטרוניתא זקנה, מי שאינו מרשה לאשתו להנשא בפרהסיה בחוצות במטה כבודה²⁴ למען יחזה בה העם מכל עברים. ומי שאין יודעים בו, אם יש לו פילגש, או שהוא מפזר בכל שנה דורנות לאשת חברו, הוא חשוד אצל המטרוניתות כבעל תאוות נבזות ונזקק לשפחות חרופות²⁵. הגיע הדבר לידי כך, שלחתנים הגונים ביותר נחשבים הנואפים, וכיוון שהרווקים והנשואים בעצה אחת, לבסוף אין אדם נושא אשה אלא אם כן נוטלה מחברו. – כן גם רגילים לפזר, מה שאספו בעושק, ואת אשר אבד על ידי פיזור חוזרים להרויח בגזל ובקמצנות. בוזים למי שאין לו, אין שמים לב לעניים של אחרים, ויותר מכל מפחדים פן יהיו בעצמם לאביונים. מפריעים את השלום במעשי עוולה ומטילים פחד על החלשים. איך נתפלא אחרי כל אלה על גזל ועושק במדינות ועל כסאות־המשפט שנעשים לדבר הנמכר בפומבי לכל המרבה במחיר לעיני בעלי הדין? הרי דרך העולם הוא לקנות כל מה שעומד למכירה.

י

הציקתני רוחי להרחיב דברי בזה כאשר גרם הענין, אבל בסוף צריכים אנו להודות, כי אין לתלות את האשמה בדורנו לבד. על זה כבר התאוננו אבותינו ומתאוננים אנחנו ועוד יתאוננו הבאים אחרינו: על שנתקלקלו המדות והרשעה גוברת והאנושיות פוחתת בערכה וכל דבר קדוש יורד ושוקע. הדברים בכללם עומדים על מקומם, אך מתנודדים הם לפרקים לכאן או לכאן, כגלי הים המתרוממים ונגרשים בשיא גאותם וחוזרים בשפל לתוך גבולם. יש אשר עוונות הזמה מתרבים יותר מאחרים ורסן הצניעות ניתק ונעקר. יש אשר עוונות זוללים וסובאים גוברים ובחרפה מבזבזים נחלה על ידי הגרגרנות. יש אשר קישוט הגוף והתשוקה להתנאות שולטים ודוחים את שימת הלב להתנוונות הנפש, יש אשר החופש נוטה לנתיבות עקלקלות ונהפך לזדון ולחוצפה²⁶. תופסים במעשי־אלמות פרטיים וצבוריים ומגיעים לשגעון מלחמת אזרחים, אשר בה מתחלל כל קדוש וכל דבר מרומם. בזמנים אחרים השכרון מתעלה וכל המרבה לשתות יין הוא משובח ביותר. אין העוונות קבועים במקום אחד, כי אם מתנועעים וסובבים הם ורודפים ודוחקים זה את זה. באמת נהיה צריכים להודות, כי חוטאים אנחנו בדורנו, וחוטאים היינו לפנים וגם – לדאבוני עלי להוסיף – חוטאים נהיה לעתיד, עוד יהיו בעולם רוצחים ושודדים וגנבים ונואפים וגזלנים ומחללי קודש ובוגדים.

אך בדיוטה התחתונה של החטאים עומדים כפויי־הטובה. ממדה מגונה זו נובעים כל העוונות האחרים. ובלעדיה לא היה כל מעשה רשע יוצא אל הפועל. ברח מן העוון הזה, היותר קשה, והזהר שלא תכשל בו אתה, – אבל סלח לאחרים שנכשלו בו, כאילו הוא העוון היותר קל. הן ההפסד היותר רב שהגיע לך הוא, כי בזבזת את החסד, אבל היותר טוב שבו הן נשאר לך: שעשית אותו. כמו שעלינו להשתדל להרבות בחסדים לאלה שישיבו גמולם, כן עלינו לעשות טובות גם במקום שאין תוחלת צפויה, ולא רק כשיש לדאוג, שמא יהיו המקבלים כפויי טובה, כי אם גם שכבר נודעו במדה מגונה זו. הן לא אהסס להחזיר לאיש את ילדיו כשאוכל להצילם מסכנה מבלי שאסכּן את עצמי. על מי שראוי לכך אגן במסירות נפש ואכניס עצמי בסכנה, אבל לא יֵצר לי להציל אף את מי שאינו ראוי מיד שודדים על יד שארים קול זעקה לישועתו.

יא

עתה עלי להגיד, מה הם החסדים הצריכים להעשות ובאיזה אופן? – בראשונה: הנחוצים, אחריהם: המועילים, אחריהם: הנעימים – ובכל אופן: העומדים והמתקיימים. נתחיל בנחוצים. הן שונה הוא הרושם שעושה על נפשנו מה שהוא מיסודי החיים, ושונה מה שנוגע רק לנעימותם ולנוחיותם. על נקלה יבזה אדם לדבר קל ערך בעיניו ואשר יכול לוותר עליו, ויאמר: “יהי לך אשר לך, אין לי חפץ בו, די לי במה שיש לי”. לפעמים לא רק ירצה להחזיר את המקובל כי אם גם להשליכו בבוז.

בין הנחוצים ישנם דברים העומדים בשורה ראשונה, אשר בלעדיהם לא נוכל לחיות; ישנם שניים, אשר בלעדיהם אין כדאי, ושלישיים – אשר בלעדיהם אין חפץ לחיות²⁷. בגדר הראשונים יחָשב: להנצל מיד אויב, מחמת עריץ, מן החרם²⁸ ומשאר פגעים רעים האורבים לחיי אדם באפנים שונים ובלתי ידועים. כשאנחנו פודים אדם מסכנה כזאת תגדל הכרת־הטובה מצדו כגודל הרעה אשר ניצל ממנה, כי יחשוב בלבו, מה רב האסון שהיה נכון לו, והפחד אשר סבל נעשה סרסור להוקרת העזרה. אבל חלילה לנו לאחר בעבור זה את עזרתנו, כדי שיכבד משקלה אחרי הפחד אשר קדם לה.

קרובים לאלה הם דברים אשר אמנם אפשר לחיות גם בלעדיהם, אבל טוב מזה המות: כמו החופש, התום והיושר. אחרי אלה במעלה יבואו הדברים היקרים לנו מפני קרבת משפחה והרגל החיים במשך ימים רבים, כמו הילדים, הבעל או האשה²⁹ וכל האושר הביתי³⁰, ומה שהנפש דבקה בו כל כך, עד שנראה כאילו נקל לפרוש מן החיים מאשר לפרוש ממנו. אחרי אלה יבואו הדברים המועילים, שהם מקצוע רחב־ידים וכולל ענינים שונים, כגון הנכסים – אם לא בשפע רב, אבל כדי הספקה הגונה –, הכבוד וההתעלות למצב גבוה, כיון שהדבר היותר מועיל הוא מה שמועיל גם לעצמנו. אחרי אלה יבואו הדברים שהם למותר, אבל משפּרים את החיים. חשובים הם, כשהם רצויים באותה שעה וכשאינם פחותים בערכם; כשהם נמצאים רק אצל מעטים – או אצל מעטים בגיל זה ובאופן זה – או, אף אם הם פחותי־ערך לעצמם, שויים מתעלה לפי הזמן והמקום. עלינו לבחור להגיש דבר שיביא הנאה יתרה, שיהיה הרבה לנגד עיניו של המקבל, וככל אשר יהיה הדבר קרוב לו כן יתמיד להיות קרוב אלינו. כלל גדול הוא, להזהר מליתן מתנות שאינן צריכות, כמו כלי ציִד לזקן או לאשה, ספרים לאכּר או רשת לעוסקים במדעים וספרות. מצד אחר עלינו גם להזהר, בחפצנו להגיש לידידינו דבר רצוי לו למתנה, שלא להזכיר עוונו וחולשתו, כמו לשלוח יין לשכור ורפואות למי שבריאותו קלושה, לא ברכה כי אם מאֵרה היא, מה שמזכיר למקבל את הפגם שנמצא בו.

יב

אם בחירת המתנה תלויה בנו, עלינו לבקש דבר מתקיים וככל האפשר לא אובד ובטל. כי מעטים הם המכירים טובה כל כך, שיזכרו מה שקיבלו גם כשלא יראו אותו עוד בעיניהם, ואצל כפויי־טובה המתנה מתפרצת לתוך הזכרון כשהיא בולטת ואינה נותנת להשכח ומאלצת להעלות את הנותן על לב. ביותר מוטל עלינו לבקש את המתקיים, מפני שאסור לנו להזכיר מעשה חסד, והדבר צריך לעורר בעצמו את הזכרון הנרדם. אני בוחר לתת דברים עשויים מכסף, מליתן כסף במטבעות; טובים פסילים מבגדים, שהם מתקלקלים אחרי שימוש בזמן קצר. מעטים האנשים, אשר זכר הדבר הניתן קיים אצלם יותר מהדבר עצמו, ורבים הם, אשר הדברים שמורים בלבם רק כל זמן שהם עומדים להשתמש בהם. לכן חפצי הוא ככל האפשר שלא יחלוף חיש מה שאני נותן, שיהיה לו קיום, שיהיה דבק בידידי ויחיה עמו. – מי הוא הנבער מדעת, שיהיה צורך להזכיר לו, כי אין נותנים עבדים מתגוששים³¹ או חיות־ציד במתנה, כשזמן־המשחק כבר עבר? או בגדי קיץ בימות החורף ובגדי חורף בקיץ? נחוץ למעשה־חסד שכל בריא הצופה על הזמן והמקום והאנשים, כי בכל אלה תלויה הכרת הטובה והפכה. בחבה יתרה מתקבל מה שחסר לו לאדם ולא מה שיש לו כבר בשפע; מה שביקש זמן רב ולא מצא, ולא מה שהוא רואה בכל מקום. אין צורך שתהיינה המתנות יקרות־ערך, אבל דברים שאינם נמצאים בהמון ושמשיגים ביגיעה ושמפנים להם מקום גם בבתי עשירים. כן פירות מן השוק אחרי ימים מעטים אין נחשבים עוד וגם נמאסים, אבל בראשית ביכורים מתענגים עליהם. כבוד רב ינחל הנותן דבר שלא נתן עוד אדם אחר דוגמתו וגם מאתנו לא ניתן עוד לשום איש.

יג

את אלכסנדר המוקדוני, אשר כבש כל ארץ הקדם ויגבה ברוחו מכל אדם, קדמו שלוחי הקורינטיים בברכה ויתנו לו זכות־אזרח במדינתם למנחה. כאשר שחק אלכסנדר על החסד הזה, אמר לו אחד מן השלוחים: “לשום אדם לא ניתנה עוד אזרחיות מדינתנו חוץ ממך ומהרקולס”. אז קיבל בחבה את הכבוד הניתן לו ויזמין אליו את השלוחים ויפאר אותם בדברי רצון ונעימות, בשומו אל לבו לא את נותני האזרחיות כי אם מי שנחל אותה לפניו. בהיותו שואף לתהלה, מבלי להכיר ערכה הנכון וגבולותיה, והולך בעקבות הרקולס אבל גם בעקבות בככוס³², מבלי למצוא מעצור בגדר פעולותיהם, הרים עיניו מן הנותנים אל מעלת מי שנעשה חבר לו בכבודו – כאילו דמה מעתה להרקולס ועלה כמוהו לשמים, כמו שהשתוקק בגאות רוחו! איך יכול היה להדמות לגבור ההוא צעיר זה המשתולל, אשר הצלחת עזותו עמדה לו במקום גבורה³³? הן הרקולס לא לכבוד עצמו נצח, הוא עבר על פני כדור הארץ לא ככובש כי אם כמציל, מה היה לו לכבוש בהיותו שונא כל דבר רע, דורש צדק, עושה שלום בארצות ובימים³⁴? אבל זה (אלכסנדר) מנעוריו נעשה לשודד ומחריב עמים, המיט שואה על אוהביו כעל אויביו, את אשרו היותר נעלה חזה במה שהיה נערץ אצל כל בני אדם, וישכח כי לא רק היצורים היותר עזים כי אם גם מוגי־הלב יכולים לעורר פחד בעבור הרעל הממית אשר להם.

יד

נחזור עתה לעניננו. חסד שעושים למי שירצה אינו חסד. אין אדם רואה עצמו כאורח אצל חנוני או מוזג, וכאחד הקרואים כשהוא יושב במסעדה ויכול לומר: “מה עשה בעל הבית בשבילי? הן מה שהוא עושה לאחד, אשר כמעט אינו מכירו, הוא עושה לכל אדם אחר, אפילו לשונאו ולכל שפל ונבזה. הכי שם לב לערכי? הן הוא התנהג רק כדרכו”. רצונך שיהיה פעלך חסד – הוקר פעלך!

אמנם לא יסבול איש שיעשו עמו חשבונות. גם אין לפרש את דברי כאילו חפצתי לעצור בעד הנדיבות ולדחוק אותה לתוך גבולות צרים. תלך לה בדרך רחבה כרצונה, אבל תלך ולא תתעה! יכולה היא גם להגדיל מעשיה, אבל באופן אשר כל אחד, אף אם חלקו ניתן לו בקרב רבים, לא יחשוב עצמו שקוע בתוך ההמון. ימצא נא כל אחד סימן מיוחד נותן תקוה בלבו שיוכל לחשוב עצמו בין הקרובים ביותר. תנתן לו היכולת לומר: “אמנם קיבלתי רק מה שקיבל גם אחר, אבל אני – בלי בקשה, או בזמן יותר קצר, בעת אשר האחר צריך היה לחכות הרבה”. יש אשר לשנַיִם ניתן חלקם בשוה, אבל לא במלים שוות ובנעימות שוה מצד הנותן. הלז קיבל אחרי הפצרה ואני מבלי דבּר דבר; הלז קיבל, בהיות בטחון שיחזיר, בהיותו זקן מופלג וחסר־בנים, וכשצופים לירושתו, ולי ניתן – לא יותר מאשר לו – אבל בלי כל צפיה לקבל ממני בחזרה. יש אשר אשה מפזרת אהבתה לרבים, אבל באופן אשר כל אחד מקבל סימן לחבת־נפש מיוחדה, כן גם המפזר צדקות ורוצה לחבבן, צריך לחשוב מחשבות, איך להכריח רבים להכרת טובה באופן אשר כל אחד ימצא דבר נראה לו כיתרון מיוחד לו לעצמו.

טו

בודאי אין כוונתי לעכב מעשי חסד; הן ככל אשר ירבו ויעצמו הם משובחים ביותר. אבל אל יחסר משפט השכל! הדברים הנתונים דרך מקרה ושגעון אינם נוגעים ללב. אם יאמר איש כי בעצותינו אנחנו מפחיתים את הנדיבות וקובעים לה גבולות יותר צרים, אינו אלא טועה בהגיונות אשר אנחנו מציעים. הכי איננה המדה היותר נעלה בעינינו? האין אנחנו מעוררים להחזיק בה? ומי מזהיר עליה יותר, אם לא אנחנו המקדישים את חברת הגזע האנושי³⁵? ובכן מה כוונתנו? ללמדך כי בהיות כל נטיה נפשית, אף כשהיא יוצאת ממחשבה ישרה, נעשית למדה טובה רק על ידי הקצב, גם את הנדיבות אין לפזר לבלתי ראויים לה. אימתי החסד מתקבל בשמחה ובנשיאת כפים³⁶, כשהשכל מוביל אותו לאנשים מהוגנים³⁷, כשאין המקרה או יֶצר בלי שכל מפזרו לכל עבר – אז הוא ראוי להתהלל ולהתפאר בו. הכאֵלה תקרא בשם חסדים, אשר בושה היא להתבונן במוצאם? מעוררים הם הכרת־טובה ועושים בחדרי הלב רושם אשר לא ימחה, כשהם משמחים את המקבל עוד יותר בזכרון מי שנתן מאשר במתנה עצמה. קריספוס פאסיינוס³⁸ רגיל היה לומר, כי ישנם אנשים אשר הוא רוצה יותר שיחלקו לו כבוד משיעשו עמו חסד, וישנם אחרים אשר חסדם רצוי לו יותר מכבודם, ולמשל הוסיף כי מצד הקיסר אבגוסטוס היה בוחר בכבוד, מצד קלודיוס – בחסד. ואני אומר, כי אין כדאי לקבל חסד ממי שהוא, אם איננו רוחש כבוד. ובכן לא היה ראוי לקבל חסד מאת קלודיוס כשנתן אותו? אפשר היה לקבל, אבל רק כמתנת המקרה, אשר כידוע יכולה היא לההפך גם מטובה לרעה. אין לחלק בין שני הדברים השלובים זה בזה: אין זה חסד, אם הטוב שבו חסר; הנתינה דרך כבוד. אם לא כן, יהיה גם ערך הון עצום שניתן בלי שכל ובלי מחשבה ישרה, לא יותר מערך אוצר שהזדמן בהיסח הדעת. ישנם דברים שנאלצים לקבל, מבלי שחייבים עליהם תודה.

ספר שני

א

עתה נחזה, ליבריס הישר באדם, מה שנשאר עוד מהשאלה הראשונה: איך לעשות חסדים? הדרך היותר קצרה להשיב על זה היא לפי דעתי: תן כמו שאתה רוצה לקבל! קודם כל: בחפץ לב, בזריזות ובלי שום היסוס. אין כדאי לתודה החסד אשר שהה זמן רב בידי הנותן ונראה כאילו נפרד ממנו בקישוי וכאילו עוקר אותו מנפשו. אפילו כשהדבר צריך איחור, הזהר בכל אופן שלא תתראה כמהסס. המרבה בחששות קרוב למשיב ריקם, ותודה לא ירכש. כיון שבמעשה־חסד רצון הנותן הוא הדבר היותר נעים, הרי הוא מעיד על עצמו בחששותיו שלא היה נכון כלל לתת וכנגד רצונו עשה ובאמת קפץ את ידו³⁹. יש שאנשים נעשים לנדיבים רק מפני שאינם מעיזים לסרב. איזהו חסד הראוי להכרת טובה? כל שהוא זריז וממהר ומתפרץ, ומוצא עיכוב רק בבושת־פנים של המקבל. היותר טוב הוא להקדים לבקשת השואל בהיותו קרוב לו⁴⁰. הנכון הוא שיזדרז הנדיב לפעול במקום הראוי טרם יבוקש; כי איש ישר הנצרך לבקש, פניו משתנים וברכיו כושלות, והמציל אותו מצרת נפשו זאת, כופל את עזרתו. מי שקיבל רק אחרי בקשה, לא קיבל מתנת חנם, כי – כמו שהשכילו לומר קדמונינו אנשי המעלה⁴¹ – אין לך דבר שנקנה במחיר יותר רב ממה שנקנה על ידי בקשות⁴². רבים היו נמנעים מבקשות, אילו נאלצו להשמיע אותן ברבים. הן בעבור זה גם בעמדנו בתום וביושר להתחנן לפני האלהים, אנו בוחרים להתפּלל בדממה כמו בינינו לבין עצמנו.

ב

מלה קשה היא ונטל כבד, כשנאלצים לכוף ראש ולומר: אני מבקש. צריך אדם להציל מהכרח זה את ידידו, או את מי שהוא רוצה לעשות לו לידיד על ידי מעשי חבה. גם כשממהרים לעשות דבר, מאחרים אותו כשהוא בא אחרי הבקשה. עליך לנַחש את רצון כל אדם, וכשמצאת אותו, עליך לשחרר אותו מהלחץ הכבד לבקש את צרכו. אז תדע כי חסדך ינעם לו וכי ישאר חי בזכרונו, כשהחסד אץ לקראתו. ואם לא עלה בידך להקדימו, אל תתן לו להרבות דברים, שלא יתראה כמתחנן, ותיכף בהבינך הגיגו – הבטח, והראה במהירות הסכמתך כי נכון היית מראש לעשות את הדבר. כמו שלפעמים מאכל בזמנו גורם לבריאות החולה ויש אשר מעט מים שמשקין אותו בעתו פועל כסם־מרפא, כן גם מעשה חסד קל ופשוט כשהוא נמצא כרגע ובלי איבוד זמן נעשה לדבר גדול וערכו יקר הרבה ממתנה כבירה שניתנת בפקפוק ואחרי מחשבה ממושכה. הממהר לעשות דבר, אין ספק שהוא עושה אותו מרצון, הוא שמח בו ושמחתו תאיר פניו.

ג

יש עושים מעשים כבירים בדומיה או מקמצים בדבריהם כאילו המעשים קשים עליהם או גורמים להם צער; על ידי זה רושמם מתקלקל, וגם כשהם מבטיחים הרי זה כאילו השיבו ריקם. הלא טוב מזה הרבה להוסיף על המעשה גם מלים נעימות וללוות בדברי־חן ובלשון ערבה את מה שמושיטים ביד. אם השואל מתנצל על אשר היה עליך לטורח בבקשתו, תוכל לריב עמו בידידות ולומר: “כועס אני עליך, כי כשהיית צריך לדבר לא חשת להודיעני זאת מכבר; כי באת בבקשה נמרצה כל כך, וכי שלחת אלי מליץ לטובתך – ואני הן חושב לי לזכות שהזדמן לי להראות לך רצוני הטוב! להבא, כשיהיה דרוש לך דבר, יש לך תמיד המשפט לפנות אלי. בפעם הזאת אני סולח לך על התהלכך עמי שלא כהוגן”. על ידי זה תגרום, שתיקר לו כוונתך הטובה יותר ממה שבא לבקש, יהיה מה שיהיה. בזה תגדל צדקתו של הנותן ותגדל נדבת רוחו, כשיפנה הלז ויאמר לנפשו: מה מאושר אני ומה רבה טובתי במה שמצאתי את האיש הזה, יותר הוא מן כפלי כפלים של המתנה עצמה, אילו הגיעה אלי ממקום אחר; עד עולם לא אוכל לשלם לו כנדיבותו.

ד

אבל ישנם גם רבים אשר בדברים קשים ובגובה רוח משניאים את חסדם, והשומע את דבריהם ורואה גאותם מתחרט על בקשתו. ישנם אחרים, אשר אחרי ההבטחה מוצאים עיכובים, ומה רע ומר הוא כשנאלץ אדם לחזור ולהתחנן על מה שכבר השיג בבקשתו. יהי נא מזומן מה שהובטח! יש אשר הקבלה קשה הרבה יותר מההבטחה. לפעמים צריכים לשליח אשר יזכיר או יסדר הדבר, ויש אשר החסד מתמעך בהתגלגלו מיד ליד, ואז מעט מאד מהכרת־טובה נשאר למבטיח, כי כל אחד מהמתווכים הבאים אחריו חיסר ממנה קצת. לכן אם חפץ אתה שיערכו כהוגן את נדבתך, השתדל שלא תתנדף ושתגיע בשלמות ליד מי שהבטחת אותה לו, בלי נכוי וגרעון. אל תניח לאיש לחטוף אותה ולעצרה בדרך. לפי ערך התודה אשר ירחש המקבל לאדם אחר בעד נדבתך, יגרע אותה ממך.

ה

אין לך רגש מר כתוחלת ממושכה. בנפש יותר שאננה יסבול איש שתכרת תקותו, משתמשך זמן רב. ישנם בעלי מדה מגונה, השואפים להתכבד שלא כהוגן על ידי דחיית הסכמתם, כדי שלא ימעט המון מבקשי פניהם, כמו המשרתים בהיכלי המלכים המשתעשעים במחזה השפעתם הרבה וחושבים שתפחת גדולתם, אם לא יתגנדרו הרבה בפני כל אחד ואחד מהמבקשים למען הראות מה הם יכולים לפעול. אינם עושים שום דבר תיכף ולא בפעם אחת; בקללותיהם הם נחפזים, בעזרתם הם מתמהמהים. מה נכונים דברי הפייטן בחזון־משחק:

הֲכִי אֵינְךָ שָׂם לֵב,

כִּי הַכָּרַת־תּוֹדָה אַתָּה מַפְסִיד כְּכָל אֲשֶׁר תּוֹסִיף לְהִתְמַהְמֵהַּ?

מכאן אותן האנחות המשתפכות מנפש יקרה וכואבת: “גמור ועשה, אם רצונך לעשות! – או אין כדאי כל כך, וטוב לי שתאמר: לאו!” היש מקום לתודה, כשכבר קצה הנפש בחסד מתוך חכוי עליו והפכה לשנוא אותו? כמו שעינוי הדין אכזריות נוראה היא, וכעין מדת הרחמים היא להרוג במהירות, כי בזה הצער היותר קשה שם קץ לעצמו, והזמן אשר קדם לו הוא החלק היותר חמור שבעונש הצפוי – כן יגדל החסד לפי קצר הזמן שצריכים לחכות לו. למי ששרוי בדאגה מציקה גם שהיית הטובה, ובהיות החסדים מתכוונים על הרוב להביא קצת הצלה, הרי פוגמים אותה כשמאריכים יסורי הסובל, במקום אשר אפשר להמציא עזרתו בלי איחור, או כשדוחים את ששון ישועתו. כל רוח נדיבה היא זריזה במעשיה, ומסוגל הוא לעושה מרצון שהוא מחיש את פעלו⁴³. המתרשל בטובתו ודוחה אותה מיום ליום, אינו עושה אותה בכל לבבו. שני דברים חשובים הוא מפסיד בזה: זמן – ואות ידידות. ההסכם האטי הוא מיאון.

ו

בכל ענין, ליברליס יקירי, חשוב הוא איך אומרים או עושים את הדבר. הרבה מוסיפה הזריזות והרבה נפחת על ידיד התרשלות. כמו בכלי זין, אחד הוא הברזל מצד עצמו, אבל הבדל גדול הוא אם מניפים אותו בזרוע נטויה או ביד רפה; כמו שהחרב נוקבת ודוקרת בכל אופן, אבל המכה שונה לפי כח התופס בה: כן גם מה שנותנים יוכל להיות שוה וההבדל רק איך נותנים. מה נעים ונכבד הוא כשמשתמט הנותן מלקבל דברי תודה וכאילו, בעודו נותן, כבר שכח מה שעשה! לגַנות איש באותה שעה שעוזרים לו אפילו בדבר גדול – טפשות היא והרכבת חרפה על החסד. אין להביא מרירות לתוך החסדים וליתן בם טעם לפגם. אף אם יהיה לך להוכיח על איזה דבר, תבחר לזה שעה אחרת.

ז

פביוס ורוּקוֹזוּס⁴⁴ היה רגיל לומר, כי חסד המתקבל בזעם מאת אדם קשה הוא “לחם אבנים”, אשר הרעֵב נאלץ לקחת, אבל הוא למורת רוחו. נפּוֹס מריוס, אחד השרים הקרובים לקיסר טיבריוס, ביקש ממנו שיעזור לו להקל עול חובותיו. הקיסר דרש ממנו רשימת בעלי החובות. בדרך זו אין נותנים מתנות כי אם מסדרים אספות הנושים! אחרי שנודעו בשמותיהם, כתב לנפּוס כי נתן צו לשלם הכספים המגיעים להם, והוסיף עוד דברי תוכחה מכלימים. ותוצאות הדבר היו כי אמנם חדלו החובות של נפּוס – אבל גם חסד לא נעשה לו. הוא שחרר אותו מן הנושים, אבל לרגשי תודה לא חייב אותו. דבר אחד עלה כנראה בידו של טיבריוס: הוא בודאי לא חפץ שתרבינה בקשות כאלה, ובדרך אשר בחר שׂם קץ לתשוקות גרועות ממין זה בהציגו לעיכוב כנגדו את הבושה. אבל כדי לעשות חסד הולכים במסילות אחרות: כל מה שאתה נותן צריך להיות נאה ומתוקן, כדי שיתקבל. במעשה הנזכר לא היתה כוונה להיטיב, כי אם לגַנות.

ח

דרך אגב אומר גם בענין זה את דעתי: כי אף למושל לא יאות ליתן מתנה המביאה לידי בושה. אומרים, כי טיבריוס בכל זאת לא יכול להפטר ממה שהתכוון למנוע, כי זמן קצר אחרי כן באו עוד מבקשים כאלה וידרוש מהם שיציעו את עניני חובותיהם בפני הסינאט, ובאופן זה קצב להם סכומים ידועים. אבל אין זו נדיבות, זה הוא חקר דין. הלזאת יקרא עזרה? מתנת המושל היא. אין ראוי לשם חסד מה שאי אפשר להזכר בלי רגש כלימה. כששולחים אותי אל השופט להציע בקשתי, אני עומד לפניו כנאשם.

ט

לכן הורו כל החכמים, כי ישנם חסדים שנעשים בפרהסיא וישנם נעשים בצנעא. בפרהסיא – הדברים שהם לתהלה ותפארת, כמו אותות שבח לאנשי צבא וציוּני כבוד, וכל אשר בהתפרסמו תגדל מעלתו. להפך, כל מה שאינו מרומם ומכבד את האדם כי אם עומד לו בשעת דחקו וצרתו וקלקלתו, צריך להנתן בחשאי כדי שיהיה ידוע רק למקבלי הטובה.

י

יש אשר אף כנגד הנושע צריכים להערים, שתהיה לו הישועה מבלי שידע מיד מי הגיעה לו. אמרו עליו על ארקסילַס⁴⁵ שהיה חונן דלים ומסתיר את עניות עצמו ואף כשהיה חולה לא גילה לאיש כי אין לו כדי לקנות הצרכים היותר נחוצים – וכשחשב לנכון לתמוך עני בסתר, הניח לו שלא מדעתו כיס מראשותיו, למען ימצא אדם זה, הביישן לאסונו, את העזרה, ולא יצטרך לקבל אותה⁴⁶. – אם כן, לא יוודע לו ממי קיבל? – אמנם לפי שעה לא יוודע לו, אם החסד צריך לכך; אבל אחרי כן אוכל להוסיף עוד דברים ולהעניק לו הרבה באופן שיתגלה לו גם מי הוא המיטיב. בכלל, מה בכך שהוא אינו יודע ממי קיבל? אני יודע שנתתי. תאמר, כי זה מעט הוא. מעט – אם אתה שואף לרבית, אבל אם כוונתך להועיל באופן היותר נאות לנצרך, תתן ותנוח דעתך שאתה לבדך העד למה שעשית. אם לא כן, משמע שאין אתה שׂשׂ לעשות חסד כי אם להיראות כעושה חסד. באמרך: “חפצי שיוודע לו” – איש שתהיה נושה בו אתה מבקש. – “אף על פי כן, חפצי שלא יעלם ממנו” – ואם מועיל לו יותר, כשישאר הדבר בסתר? אם הוא יותר לכבודו ולצרכו? הגם אז לא תחזור מחפצך? דרישתך שיוודע לו, הרי היא כאילו תסרב להציל אדם בשעת אפלה. אינני אוסר לשמוח ברצונו של המקבל, כשהענין סובל זאת, אבל כשהעזרה נחוצה לו והוא מתבייש בה, ואם מה שאנחנו עושים בשבילו מעליב אותו אם אינו נשאר בסתר, לא אתן את העזרה להרשם בפומבי. מפני מה לא אודיע לו כי אני הנותן? מפני שהוא מן החוקים היסודיים והיותר נחוצים, שלא להיות לטורח על אדם, אף לא בזכרון דברים. זאת תורת החסד בין אדם לחברו: האחד צריך לשכוח תיכף מה שנתן, והשני אינו רשאי לשכוח אותו כל הימים.

יא

הנפש נמחצת ומתכווצת כשחוזרים ומזכירים לה את הזכיות שגרמו לה. היא נאלצת אז לקרוא – כאותו הגבר אשר בזמן ממשלת־השלשה⁴⁷ ניצל מן החרם על ידי אחד מידידי המושל ואחרי־כן לא יכול נשוא את גאות מצילו כנגדו – את הקריאה: “הלא טוב מזה שתחזירני לידי המושל! עד מתי תזכירני: אני הצלתיך, אני פדיתיך ממות? מן החיים אני נהנה רק כשאני זוכרם לרצוני, אבל אם כרצונך אתה מזכירם לי, הרי הם כמות. אינני חייב לך כלום, אם רק בעבור זה הצלתני, שיהיה לך על מי להתפאר. עד מתי תגרור אותי להשתעשע בי ולא תניחני לשכוח את אסוני? אילו היו מובילים אותי בתהלוכת־נצחון⁴⁸, הייתי סובל זאת רק פעם אחת”.

אין לדבר על חסדים שעשו; המזכירם – דורשם לחזרה. אין להבליט המעשים ולחדש זכרונם, אם לא על ידי חסדים נוספים על הראשונים. אין גם לספר הדבר לאחרים. מי שגמל חסד – יחשה; יספר מי שקיבל. אם לא כן, יאמרו לו כמו שענו לאדם אחד אשר התהלל בכל מקום בחסדים שעשה: “הן לא תכחד שהחזירו אותם לך?” על שאלתו: “מתי?” אמרו: “הרבה פעמים ובמקומות רבים. בכל פעם שהתהללת במעשיך”. למה לך לדבר על זה ולתפוס אומנות אחרים? הן ישנם אחרים שיוכלו לעשות זאת ביתר כבוד, וכשיספרו הם את מעשיך ישבחוך גם על שתיקתך. התחשוב זאת לכפיית טובה, אם כשתהיה אתה שותק לא יוודע הדבר? אבל עד כה צריכים להתרחק מזה, שאפילו אם ידבר איש על זה בפנַי, אשיב: “באמת ראוי הלז לחסדים עוד יותר גדולים, ואני יודע כי רב יותר חפצי לעשות לטובתו משעשיתי עד עתה”. ודברים כאלה אין לומר בסגנון חצוף⁴⁹ וכמי שדוחה בדרך מליצה מה שהוא מתכוון לקרב אליו עוד יותר.

צריכים גם להוסיף על החסד כל חבה שאפשר. עובד האדמה מפסיד, אם הוא מתרשל בהוספת עבודה לזרע אשר זרע, כי רק אחרי עמל רב הוא מגיע לקמה, ועד הקציר לא יבוא אם לא יהיה מראש ועד סוף חרוץ במלאכתו. כן גם במעשי־חסד. הישנם יותר חשובים מחסדי אבות לבניהם? וגם חסדים אלה הם אבודים, אם נפסקו בזמן הילדות ורחמי־אב לא הוסיפו לטפח אותם. כן גם בשאר החסדים, אם לא תוסיף עליהם יסופו⁵⁰. אין די באשר עשיתם, צריך אתה לגדל ולטפח אותם. אם חפץ אתה שיכירו לך טובה, אין די במה שנתת לנתמכים, עליך גם להיות חובבם. קודם כל, כמו שאמרתי, חוס על אזניהם! אל תזכיר להם טובתך, לבל ימאסו בה; אל תוכיחם, לבל תעורר שנאה, יותר מכל צריך איש־חסד לברוח מן הגאוה. למה לך פנים של יהירות? למה מלים נפוחות? הן המעשה לבדו ירוממך, חדל לך מהתפארות שוא: המעשים ידברו גם כשאנו שותקים⁵¹. חסד שנעשה בגאוה הוא לא רק מחוסר־תודה כי אם גם שנוא.

יב

הקיסר קיוס (קליגולא) נתן לפומפיוס פֶנוס את נפשו לשלל⁵² (אם נותן הוא, מי שנמנע מלקחת!). כשיצא חפשי וחפץ להודות לקיסר, הושיט לו זה את רגלו השמאלית לנשקה. יש דנים אותו לזכות ואומרים כי לא מגבהות רוחו עשה זאת, כי אם למען הראות את נעלו המוזהבה ומשובצה במרגליות, ומוסיפים: מה חרפה יש בזה למי שהיה רגיל בתור קונסול לנשוק זהב ומרגליות, וגם כי בכל גופו של הקיסר לא היה מוצא מקום יותר נקי לנשקו? אבל העריץ ההוא, אשר נועד להפוך מדות המדינה החפשית לעבדות פרסית⁵³, לא אכפת לו כי סינאטור ישיש, אשר אבד את גדולתו, כרע לפניו לעיני כל השרים כדרך האויבים המשתטחים לפני מנצחיהם: הוא מצא דבר עוד יותר נמוך מהברכּיִם למען השפּיל את החופש האזרחי! האין זאת רמיסת זכויות המדינה ברגלים? וכאן עוד אפשר להוסיף לפי המאורע: ברגל שמאלית! לא היה עוד די בזדונו ושגעונו הנמאס, שהיה לבוש נעלי מרקדים באותה שעה שהיה דן על חיי גבר בעל משרת קונסול, עד שצריך היה המושל הזה לתחוב עוד את מסמרות נעליו לפיו של הסינאטור!

יג

הוי גאות אדירים! הוי רשעה וסכלות! מה נמאס ולא נעים לקחת מידך דבר! איך אַת הופכת כל טובה לקלקלה! איך אַת שמחה לגדוש את הסאה! איך נהפך לך הכל לחרפה! ככל אשר אַת מגביהה עצמך, כן אַת מוסיפה לרדת, וכן אַת מוכיחה כי אינך מבינה אף ערך אותן הטובות אשר בהן אַת מתנפחת. גם מה שאַת נותנת נעשה להפסד. הלא אשאל אותך, למה אַת כה מתפארת, מה הוא זה המשנה את מראה פניך ואת חזותך למען תדמי יותר למסכה מאשר לפרצוף אדם? הן משמח את הלב רק מה שניתן בפנים של חיבה, לכל הפחות בנחת רוח ובהשקט, וכשהגדול ממני, אם הוא הנותן, אינו מתרומם עלי כי אם מנעים חסדו ככל האפשר בהשפילו את עצמו להיות אנוש כערכי ולמחות רושם ההתפארות ממתנת ידו. גם את הזמן הנכון עליו לשמור, שלא יתראה כעוזר רק בשעת הדחק, כי אם מפני שמצא מצדו שעת הכושר. יש דרך להוכיח להם כי אין כדאי לקלקל את טובתם על ידי חוצפה. עלינו רק לערוך לעיניהם, כי אין חסדים נעשים יותר גדולים במה שהם ניתנים בהמולה יתרה, וכי גם הם בעצמם אינם מתגדלים על ידי זה, כי הבל היא מעלת הגאוה והיא משניאה אך את הדברים הנאהבים.

יד

ישנם דברים העתידים להביא נזק למבקשים אותם, והחסד הוא שלא לתת אותם כי אם למנעם מהמבקש. בכגון אלה אנחנו מתחשבים עם התועלת ולא עם התשוקה של המבקש. לפעמים אנחנו משתוקקים למה שמזיק ואין אנו יכולים להבחין, איך הוא לרעתנו, בהיות היֵצר מעכב את משפט השכל. אבל כשהתאוה מתיישבת, ובנפש הלוהטת המואסת בבינה, שקעה האש, אז אנחנו מתעבים את בעלי הטובות אשר עזרו לנו לרעה. כמו שאנו מונעים מים קרים מן החולה ונזהרים מלתת חרב ביד הנרגש מיסורים או כעס, או ביד אוהבים דבר שהם יכולים להשתמש בו מתוך קנאה לרעתם, כן עלינו להתעקש ולסרב בכל אופן לתת מה שמזיק למתחננים, אך אם יפצרו בנו וירבו לבקש רחמים. מן הראוי להסתכל לא רק בראשית החסד כי אם גם בסופו ולתת רק דברים אשר לא לבד ינעם לקבלם כי אם לזכור שקבלום לפנים⁵⁴. רבים אומרים: “יודע אני שאין הדבר לתועלתו, אבל מה אעשה, הוא מתחנן, ולא אוכל לעמוד בפני בקשתו. ידאג הוא לנפשו, ולא עלי כי אם על עצמו יתאונן”. לא כן הדבר, הוא עליך יתאונן, ובצדק, כאשר רק תתיישב דעתו ותסור הרוח הרעה אשר הציתה אש בקרבו. איך לא ישנאך על שעזרת לו לרעה וסכנה? להדרש לשואל בדבר שהוא לקלקלתו, היא נדיבות אכזריה. כמו שהוא פועל יפה להציל אנשים שלא מדעתם וכנגד רצונם, כן שנאה כבושה היא במעשה חונף וחיבה, כשמושיטים למבקש דבר שהוא לו כסם המות. החסד שאנו עושים עם איש צריך שינעם בשימושו יותר ויותר ולא יהפך לעולם לרעתו. אני לא אתן כסף לאיש בידעי שישתמש בו לאתנן סוטה, כדי שלא אהיה חבר למעשה זמה או אף למחשבה עליה. אם אפשר, אעצור אותו, אבל בכל אופן לא אחזיק ביד החוטא. אם הכעס דוחה אותו למקום מסוכן בשבילו, או אש הקנאה מרחיקה אותו ממצבו הבטוח – אני לא אסייע לו שישלח יד בנפשו ולא אגרום שיוכל לומר: אדם זה באהבתו הרגני! לפעמים אין הבדל בין מתנת ידיד ובין קללת אויב; הרעה אשר זה מבקש להמיט, היא באה מצד הידיד על ידי החנינה שלא בזמנה המסייעה בדבר. הלא בושה וכלימה היא, מה שמתרחש כמה פעמים, שאין להבחין בין שנאה לחסד.

טו

אין לחונן אדם בדבר שיוכל להיות לעצמנו לחרפה. כיון שהאהבה היותר נעלה היא להשוות את חברו לעצמו⁵⁵, צריכים להשגיח על שני הצדדים. אחונן את האביון, אבל באופן שלא אהיה בעצמי לאביון⁵⁶, אחיש להציל את האובד, אבל באופן שלא אובד בעצמי⁵⁷, אם לא שאתכוון להקריב עצמי לטובת אדם גדול או דבר גדול. לא אעשה חסד לאחר, אשר אתבייש לדרוש כמותו מצדי. לא אגזים דבר קטן, אבל לא אתן גם לזלזל בדבר גדול. אף על פי שהחושב חשבונות בחסדיו הוא מפסידם, בכל זאת המעיין במה שנתן לפי כמותו הוא מיטיב את פעלו ואינו מקפח אותו. צריך אדם לבדוק את יכלתו ואת כחותיו כדי שלא יעשה יותר משהוא רשאי או פחות מזה. גם את ערך המקבל צריכים לבחון. ישנם דברים קטנים ביותר, שאין לדרוש אותם מאדם גדול⁵⁸, וישנם דברים חשובים העולים על ערך המקבל. ערוך זה לעומת זה ובחון מה שאתה חפץ ליתן, אם הוא חשוב או פחות לפי מעלת המקבל, ומצד אחר: אם כדאי לו לקבל או יבוז לדבר וידחה אותו.

טז

אלכסנדר⁵⁹ – אשר לא היה בעל דעה מיושבת ובכל פעליו התהלך בגדולות – נתן לאדם אחד עיר שלמה במתנה. אבל כאשר חשב אדם זה את ערכו ואת הקנאה הנשקפה לו בעבור מתנה כזאת, אמר כי אינה לפי מצבו. על זה ענה אלכסנדר: אינני שואל, מה לפי ערכך לקבל, כי אם מה לפי ערכי ליתן! – הרי מאמר נראה כמרומם וראוי למלך, אבל באמת הוא מאמר שטות. אין דבר נאות מצד עצמו, כי אם הכל לפי האיש והזמן והמקום והטעם ושאר יחסים אשר בלעדיהם אין לשפוט על דבר אם הוא לפי השכל. טיפש מתנפח! הלא מה שלא היה נאות לאדם הלז לקבל, לא היה נאות גם לך לתת! את האנשים ואת מצבם וכבודם צריכים להביא בחשבון, ישנם גבולות אף למעשים טובים, ולפעמים גם המרבה חוטא כמו הפוחת. אפשר כי לך כדאי הדבר, אחרי שההצלחה הרימה אותך כה למעלה, ליתן ערים במתנה כמטבעות קטנות, אבל ברוח יותר נדיבה היית צריך למנוע מלכבוש את הערים, מאשר לפזר אותן במתנות אחרי כן.

יז

מאת אנטיגנוס⁶⁰ ביקש אחד מהחכמים הציניים שיתן לו ככר כסף⁶¹. על זה ענה, כי הסכום רב מאשר רשאי ציניי לבקש. חזר הנעלב וביקש שיתן לו דינר. ענה המושל, כי מתנה פחותה כזאת אינה לפי כבוד המלכות. הרי זה מין ליצנות נבזה, המצאה כדי שלא ליתן כלום: לענין הדינר הוא מחַשב את המלכות ולענין הככר את הציניי, בעת שהיה יכול ליתן את הדינר לפי מצב המבקש ואת הככר לפי ערך המלכות. נניח שהיה במבוקש יותר ממה שהחכם היה רשאי לקבל, אבל אין דבר קטן שלא היה חסד המלכות יכול ליתן בדרך כבוד. אמנם כשאני מעיין בדבר, אני מצדיקו⁶². דבר שאין לסבול הוא: לבקש כסף וגם להיות בז לו! אם הגדת שאתה שונא ממון, בעיקר זה אתה מחזיק, טלית זו לבשת – כן איפוא עליך להתנהג⁶³. סלוף הדין הוא, שיתכבד אדם בתהילת העניות ויחד עם זה יהיה דורש כסף. צריך המבקש להשגיח גם על מצב עצמו באותה מדה שהוא צופה על מצב מי שיתמוך בו. אשתמש כאן במשל שמביא החכם כריזפוס ממשחק הכדור. כשהוא נופל לארץ, בודאי האשמה היא מצד הזורק או מצד העומד לתפוס את הכדור. הוא רק כדרכו מיד ליד אם הוא נזרק בכשרון והמקבל מתכוון לתפסו בכשרון. מן ההכרח הוא כי משחק טוב יזרוק את הכדור באופן שונה לפי מרחק המשחק שכנגדו, אם ארוך הוא או קצר. כן גם דרך החסדים: אם אינם מתאימים למצב שני האנשים, הנותן והמקבל, לא יצאו ולא יגיעו למטרתם כנכון. אם הענין נוגע למשחק בקי ומלומד, יכולים לזרוק הכדור ביתר עוז. איך שירוץ, תקבל אותו יד התופס ותזרקהו לחזרה. אבל אם המשחק הוא מתחיל ואיננו בקי, אין לנו רשות להרבות באומץ וזריזות, כי אם ביתר ניחות נכוון שיגיע הכדור לידו. כן בעלי החסד, יש אשר צריכים עוד לימוד, ודי לנו כשמתחילים בהם ומעיזים ונכונים לעשותם. אבל פעמים רבות אנחנו עושים את האנשים לכפויי טובה, ותומכים במדה זו, כאילו מעשינו גדולים כל כך ביחוד כשאי אפשר להשיב גמול עליהם, כמו משחקים נעוי־לב המתעים בכוונה את שכנגדם, אף כי המשחק סובל על ידי זה, כי אי אפשר להמשיכו בלי הסכם הדדי. ישנם אנשים עקשים כל כך, גאיונים ובעלי חשבונות, אשר יבחרו באבדן טובתם בלי כל גמול, מאשר יוודע שקיבלו גמולה. האין בזה יתר צדק ואהבת הבריות, להניח גם לאחרים את חלקם ולחזק ידם כדי שיוכלו להשיב טובה? לפרש הכל לצד זכות⁶⁴, לקבל את המגיד תודה כאילו שילם גמול, ולהיות קל ונוח לעומת מי שחייב לנו כדי להוציאו ידי חובתו? הן רגילים לחרף את המלוה ברבית על שהוא נושה בקשיות־לב וכן על שהוא מניח מכשולים באופן התשלומים ובזמנם; את תשלום החסד צריכים לקבל כדבר שאין לו נושה. הטוב שבנדיבים הוא קל במתנתו ואינו דורש מאומה, הוא שמח כשמחזירים לו, אף על פי שאינו שומר בזכרונו מה שנתן בתם לבבו, ומה שמחזירים לו נחשב לו כמתנה.

יח

ישנם אנשים מתראים כבעלי גאוה לא בתור נותנים, כי אם בתור מקבלים, וגם זה לא יתכן. אנחנו עוברים בזה אל הצד השני כדי לעסוק בשאלה, איך צריכים בני אדם לנהוג בקבלת חסדים. אין דבר שבחסד פחות משל שנַיִם, ועל כל אחד מוטלת חובה. כשאתה חוקר, איך צריך לנהוג האב, אל תשכח כי כן גם צריכים לעמול ולברר את חובת הבן; ישנן חובות מוטלות על הבעל, וישנן שמוטלות על אשתו. כנגד כל מה שדורשים מאחרים, חייבים גם לחלק להם, ונחוץ לזה חוק מתאים אשר, כדברי החכם היקטוֹן⁶⁵, קשה לקבעו. הן כל ענין יושר וכל מה שקרוב ליושר הם כהררים התלויים בשערה⁶⁶; לא זה שהם צריכים להעשות אלא שצריכים להעשות על פי השכל. הוא לבדו הוא המנהיג בכל החיים. בכל דבר קטן או גדול עלינו ללכת בעצתו, ומה שהוא מצוה עלינו לפעול. הוא גם יורנו דעת בתחילה, כי לא מכל אדם רשאים לקבל טובות. ממי נקבל אותן? בקצרה נגיד: מאותם האנשים שהיינו רוצים גם לתת להם. באמת צריכים עוד לבחינה יתרה, מי ראוי שנקבל ממנו חסד, מאשר: מי ראוי שנתן לו? כי אף כשאין מכשולים יוצאים בעקבות חסד שאינו הגון – על הרוב הם יוצאים! – כבר קשים הם היסורים, להיות חייב תודה בלתי רצויה⁶⁷. להפך, נעים מאד ליהנות מחסדו של אדם, אשר אם גם עלב אותנו לא נחדל מלאהבו, ועתה גרם המעשה שעשה להגדיל האהבה אליו בצדק. לאיש אמת ומתהלך במישרים צער גדול הוא כשהוא נאלץ כנגד רצונו לחובב אדם. תמיד עלי להזכיר בכגון זה, שאין אני מדבר על המשכילים, כי אלה עושים ברצון מה שהם מוכרחים לעשות, כי יצרם הוא ברשותם והם גוזרים על עצמם חוקים כחפצם ושומרים אותם כמו שאמרו; כוונתי רק לבני אדם שאינם מן השלמים והם אמנם חפצים להתהלך בדרכי יושר, אך יצרם אינו נכנע על נקלה.

ובכן עליך לבחור את האיש שאתה מתכוון לקבל ממנו טובה, ויתר זהירות צריכה בבחירת גומל חסד מאשר בבחירת מלוה כסף. כי לזה אתה חייב לשלם רק מה שקיבלת, וכאשר שילמת נעשית בן חורין וחפשי, אבל להלז אתה חייב להחזיר יותר וגם אחרי השבת הגמול אינך פטור ממנו, ועליך להתחיל מחדש, כי הידידות במקומה עומדת. וכמו שאין מקרבים כידיד אדם בלתי־הגון, כן אין לגלגל על ידו הזכות הקדושה של מעשה חסד הגורם לידידות. – תאמר: “לא תמיד הדבר תלוי בי למאן; לפעמים אני נאלץ לקבל חסד על כרחי. כשהנותן הוא מושל אכזר ובעל־כעס, אשר יחשוב לו לעלבון אם אסרב במתנתו – איך לא אקבל? אחד הוא רוצח או שודד־הים, או מלך הנוהג כמותם. מה אעשה אם המחייב אותי הוא איש שאינו הגון?” – אך אני מכוון רק למקום שיש בחירה; יוצא מן הכלל מקום של תקיפות יתרה וכשהפחד גורם והבחירה נמנעת. אם הרשות בידך והדבר תלוי בחפצך ורצונך, בחנהו בשכל. כשההכרח גודר בפני משפט חפשי, אתה יודע שאינך מקבל כי אם נכנע. אין אדם מתחייב על ידי קבלה במקום שהסירוב אסור לו. למען הכיר אם אני רוצה, צריכים ליתן לי הרשות למאן. – אבל הוא “נתן לך חייך במתנה”⁶⁸. – אין הכרע מצד מה שניתן כי אם מצד הרצון של הנותן והמקבל כאחד. יכול אתה (במקרה) להציל אותי, מבלי שתהיה מצדך בעבור זה המציל. גם סם־המות מביא לפעמים עזרה ואינו נחשב בעבור זה בין סמי־רפואה. כן ישנם דברים מועילים ושאינם מחייבים תודה. כבר קרה, כי מי שבא להרוג את העריץ חתך בחרבו רק את החבורה שהיתה לו⁶⁹. בעבור זה לא הודה לו העריץ, אף על פי שבמקום אשר פחדו הרופאים לשלוח ידם בא זה כמתכוון להזיק וריפא⁷⁰.

יט

הנך רואה, כי לא המעשה כשהוא לעצמו הוא המכריע בעיקר וכי לא נחשב כעושה חסד מי שבא במחשבה רעה והביא תועלת. כאן החסד מצד המקרה והעוול מצד האדם. צופים היינו באמפיתיאטרון איך אריה אחד הכיר את האחד משומרי החיות שהיה מדריכו לפנים ויעמוד על ידו ויגן בעדו מפני התנפלות שאר החיות. הכי עשה האריה חסד בהגנה זו? לא, הוא לא התכוון לזה ולא חשב לעשות טובה. את החיה ההיא ואת העריץ אני מציג במדרגה אחת. גם זה הציל ממות, אבל לא זה ולא זה עשו חסד. כי אין חסד נעשה למי שמוכרח לקבל אותו ומתחייב בהכרת טובה כנגד רצונו. תן לי בתחילה את הבחירה החפשית, אחרי כן את החסד!

כ

רגילים להתווכח על זה, אם רשאי היה מרקוס ברוטוס לקבל את חייו במתנה מאת יוליוס (קיסר) האלוהי⁷¹, אשר חשבוֹ כבן־מות. מה היתה שיטתו של ברוטוס במעשה הרציחה, על זה אדבר במקום אחר. אבל לי נראה כי, אף על פי שהיה אדם גדול בשאר דברים, בזה שגה מאד ולא התנהג כמשפט חכמי הסטואים. אפשר כי פחד היה לו מפני מעלת המלכות, אף על פי שסדרי־מדינה היותר טובים הם במשול מלך צדיק; או כי קוה שתהיה חרות, בעת אשר גדול היה שכר הצווי כשכר המשמעת⁷²; או שחשב כי אפשר להשיב את המדינה לדרכי החיים הקדומים, אחרי אשר אבדו המדות העתיקות⁷³, ושיכולים להחזיק בשוויון משפט האזרחים ולשמור את תוקף החוקים, אף על פי שראה בעיניו כבר אלפי אנשים נלחמים לא כדי להחליט אם יהיו לעבדים, כי אם למי יעבדו⁷⁴! הוא שכח ולא שם לב כלל לטבע האנושי ולקורות המדינה, המורים כי כשאחד נהרג נמצא אחר למלא את מקומו, כמו שאחרי מות המלכים הקדומים בחרב או במקרה־אסון⁷⁵ נמצא טרקויניוס במקומם. ולענין הצלת נפשו, אמנם יכול היה לקבל החנינה (מאת יוליוס קיסר) מבלי שיכבדהו בעבור זה כאַב, כיוון שרק על ידי עוול תפס את הכח כדי לחונן אותו במתנה זו. הן לא הציל אותי מי שרק נמנע מלהרגני. הוא לא עשה עמי חסד, כי רק עזב אותי לנפשי.

כא

שאלה יותר ראויה שיציעו אותה לוויכוח היא: מה יעשה השבוי אם אדם נתעב ונאלח מבטיח לתת כסף פדיון נפשו? האסבול שיציל אותי המזוהם ההוא? ואם יציל אותי, איך ארחש לו תודה? האתחבר למנוול הזה? האתרחק ממנו אף כי הוא מושיעי? – הנראה לי בענין זה אומר: אמנם אף מאדם כזה אקבל את הכסף בהיות הדבר נוגע לחיי הנפש, אבל אקבל אותו רק כחוב ולא כחסד. את ממונו אחזיר לו, ואם יקרה שיהיה בסכנה אז אציל גם אני אותו, אבל לא אשפיל עצמי לבוא עמו בברית־ידידות, המקשרת רק אנשים דומים. לא אחשוב אותו כמציל, כי אם כמלוה, ואדע שאני חייב לו תשלום מה שקבלתי ממנו.

ואם החנינה הצפויה לי היא מצד איש הגון, אבל רואה אני שתוכל להזיק לנותן – לא אקבל אותה, בהיותי חושש כי מה שיועיל לי יהיה לרעתו או גם יביא אותו בסכנה. הוא יחפוץ, למשל, להיות מליץ בעדי כשאני נאשם, אבל בהגנתו זאת יעשה לו את המלך לאויב: אז אהיה אני לאויב לו, אם בחפצו להטיל עצמו בסכנה לא אבחר מצדי בדבר היותר נקל – שאסתכן בעצמי בוַתרי על עזרתו. משל חסר טעם ומסולף הוא שמביא היקטוֹן בספרו על ארקסילאס כי סרב לקבל כסף אשר נכון היה לתת לו בן משפחה אחת, כי דאג שמא לא יישר הדבר בעיני אביו הקמצן. מה בזה ראוי לתהלה? שלא אבה לקבל דבר בגנבה? שבחר לבלתי קחת הכסף מלהיות חייב להחזירו? הכי זו היא מדת הסתפקות כשאני נמנע מלקחת משל אחרים? אם יש צורך בדוגמא לרוח נדיבה, נשתמש בזו של גראֶצינוס יוליוס⁷⁶, אדם המעלה אשר קיוס קיסר נתן להרוג רק מפני שהיה איש יותר ישר משהיה נעים לעריץ. האיש הזה בקבצו נדבות להוצאות המשחָקים הציבוריים סרב לקבל נדבה גדולה אשר שלח לו פביוס פרסיקוס⁷⁷, וכאשר התלוננו עליו בעבור זה אותם האנשים הרגילים לערוך רק את הנדבות ולא את המתנדבים, אמר להם: הכי מאדם כזה אקבל נדבת חסד, אשר אפילו מעט מים לשתות לא אקבל מידו? אחרי כך כששלח לו רבילוס, איש ממעלת קונסול אבל ידוע גם כן כנבל, נדבה עוד יותר גדולה והפציר בו שיקבל, אמר לו: “בבקשה שתסלח לי; הן גם מאת פרסיקוס לא קבלתי”. הכן דרך אוהבי המתנות והבוחרים לסינט?

כב

אם גמרנו אומר לקבל, נעשה זאת בפנים יפות ונַראה את שמחתנו ויוודע זאת לנותן כדי שתהיה לו מיד הנאה מזה. כי יש לו זכות לשמוח למי שרואה את ידידו בשמחה, וביותר כשהוא בעצמו גרם לה. לכן עלינו לגלות את רגשי לבנו בלי מעצור, שיכירוּ כי שבעי רצון אנחנו, ולא רק בנוכחות המתנדב כי אם בכל מקום. מי שמקבל חסד ברגשי תודה, כבר שילם קצת מחובתו.

כג

ישנם אנשים המסכימים לקבל רק מתן בסתר ואינם רוצים שיהיה עד ויודע למעשה החסד. דע, שאין מחשבה כזאת נכונה. אם מצד הנותן הרשות להודיע על דבר מתנתו רק במדה שינעם למקבל, אבל מצד המקבל אל יהיה עיכוב אף בקהל רב; כי אם אין הדבר לפי כבודו, טוב שלא יקבל כלל. ישנם מודים רק בסתר, בקרן זוית ומפה לאוזן: אין זאת בושת פנים כי אם התכחשות לטובה. מי שמודה לחברו רק באין עדים הוא כפוי טובה. יש שאינם רוצים לעולם שיהיה שמם נזכר בספר חובות או ברשימת סרסורים או בחתימת שטרות, ואינם מוציאים מתחת ידם שום דבר שבכתב: כן עושים אלה שמתאמצים כי החסד שנעשה להם ישאר ככל האפשר סוד כמוס. הם מפחדים מפני התגלות הדבר, כי חפצים הם שיאמינו כי רק בכח עצמם ולא בעזרת אחרים השיגו הכל. הם נמנעים מאד מלהתראות ככפויים לאנשים שהם חייבים להם בעד חייהם או כבודם, ובעוד שהם מתייראים, שמא יחשבו אותם לתלויים באחרים, הם גוללים על עצמם העוון יותר קשה של כפיית טובה.

כד

ישנם גם מוציאי דבה רעה על אנשי חסדם; בני אדם אשר סכנה יתרה היא לעשות עמהם חסד מלגרום להם נזק. על ידי גילוי שנאה הם מבקשים להוכיח שאינם חייבים תודה. אבל החובה המוטלת עלינו ביותר היא שידבק בלבנו זכרון החסדים, וצריך הוא להתחדש בקרבנו כפעם בפעם, כי לא יוכל להכיר טובה מי שאינו זוכרה, והזוכר אותה משלם בזה גמול.

המקבל אל יתגאה ואף לא ישפּיל ויכניע עצמו ביותר. המזלזל בדבר בשעת קבלתו, בעוד שהוא מעורר הלב בחידושו – מה יעשה אחרי כן כשתתקרר דעתו? יש מקבל ברום־לב, כאומר: “אף על פי שאין הדבר נחוץ לי, אבל בהיות זה אדיר חפצך, אני נותן לך רשות לעשותו”. ויש מקבל בהפנותו פניו, כדי שישאר הנותן בספק אם שם לב לדבר; ויש עוקם שפתיו קצת, והוא יותר כפוי טובה מהמחריש. פתח פיך ודבר בשפה ברורה לפי גודל הענין; הוסף גם: “יותר משאתה סבור חייבתני תודה!” כי שמחה יתרה היא לאדם אם חסדו עושה רושם גדול. “אינך יודע מה שגמלת לי, אבל עליך לדעת כי יותר הוא משאתה חושב”. המטיל על שכמו עול הכרה זו, מודה הוא בטובה. “לעולם לא אוכל להשיב לך כפעלך, ולא אחדל מהתוודות בכל מקום כי נבצר ממני לגמול לך כמדת טובך”.

כה

אצל הקיסר אבגוסטוס מצא חנינה יתרה, ואת לבבו הטה לעשות עמו עוד חסד, האיש פורניוס, אשר בהשיגו סליחה מאת הקיסר בעד אביו שהיה מבעלי ברית אנטוניוס, אמר לו: “בדבר אחד הריעות לי, קיסר, כי בכל ימי חיי וגם במותי אשאר חייב לך תודה⁷⁸”. אין לך רגש־תודה כביר מזה, שלא להספיק להביעו, ושנואשים אף מן התקוה להשיב גמול באיזה זמן שיהיה. במלים כאלה וכיוצא בהן אנחנו פועלים שלא ישאר הגיון־לבנו נסתר, כי אם יתגלה בזהרו, וגם אם המלים חסרות, כשרגשי־לבנו הם הנכונים, הכרת הפנים תעיד על המחשבה. החפץ להיות מכיר טובה, תיכף אחרי קבלתה מתחיל לחשוב על תשלום הגמול. הוא צריך – כדברי כריזפוס – לראות עצמו כמתעתד להתערב במרוץ ועומד ומחכה אחורי המחיצה עד שיגיע זמנו ואז, כאילו ניתן לו אות, הוא קופץ ממקומו. אמנם אז עליו להזדרז ביותר ולהשתמש בכל כוחו כדי שישיג את מי שקדם לו.

כו

עתה נתבונן מה הם הדברים הגורמים לכפיית טובה? אהבת־עצמו במדה יתרה, והמדה המגונה הנטועה בלב בני אדם לרומם ערך עצמם וכל אשר להם, גם רדיפת הבצע והקנאה באחרים.

נתחיל בדבר ראשון. אין לך אדם שאינו מכיר פנים במשפט לעצמו⁷⁹. לכן הוא נוטה לחשוב עצמו כזוכה לכל הדברים והוא מקבלם כתשלום המגיע לו וגם סובר שאינם עוד לפי ערכו. “הנה זה הוּא כל מה שנתן לי! ועד כה התמהמה, ולכל כך יגיעות היה צריך! כמה עולה על זה מה שהיה בידי להשיג, לו חפצתי לכבד את פלוני או אלמוני או להתכבד קצת בעצמי? לא לזה הוחלתי. הרי אני כאחד מן ההמון! בדבר מועט כזה זיכני! ליתר כבוד היה לי לו העלים עינו ממני!”

כז

קנאוס לנטולוס הקוסם⁸⁰, שהיה מפורסם בעשרו קודם שעשו אותו עבדיו המשוחררים לאביון, הוא אשר ראה אלפי אלפים ססטרציות בנכסיו (אני מדקדק לומר כי רק ראה!), היה עני בדעת וצר־המוח, ואף על פי שהיה קמצן גדול, היה נקל עוד יותר להוציא מטבע מכיסו מאשר להציל מלים מפיו – כה קשה היה עליו הדיבור. בעבור התעלותו היה חייב תודה לאבגוסטוס האלוהי⁸¹, אשר אליו בא לפנים בעניותו, הרובצת תחת משא הצורך לחיי כבוד, ואחרי אשר על ידי כסף וחסדי ידידים הגיע כבר למצב רם במדינה, עוד היה רגיל להתאונן על אבגוסטוס, כי הוא ביטלו מלימודיו וכי כל מה שרכש אינו שוה בנזקו ממה שעזב את חכמת המליצה! ובאמת עשה עמו אבגוסטוס גם בזה טובה רבה, שהציל אותו מהיות ללעג ולקלס ומליגע לריק.

(הגורם השני). אהבת הבצע אף היא אינה מניחה להיות מודה על הטובה. לתוחלת חצופה אין לעולם סיפוק במה שהיא משיגה, וכרבות הטובה שהגיעה לה כן היא מרבה עוד להתאוות, וגדולה ביותר הנטיה לבצע במקום אשר הון עצום כבר צבור, כמו שגדול לאין קץ כח הלהבה כשהיא מתלקחת מתוך בעֵרה גדולה. כן גם תשוקת השררה אינה סובלת שתנוח דעת אדם באותו הכבוד אשר נפל בחלקו ואשר לפנים היה צריך לעזות מצח כדי לשאוף אליו. כשזכה להיות בחיר־העם⁸², אינו מודה על זה כי אם מתאונן על שלא נעשה פראֶטור, ואם גם לזה זכה, הוא מתעצב על שאיננו עוד קונסול, וגם בזה אין די לו, אם רק פעם אחת נבחר. מעל לגבולותיה פורצת תמיד אהבת הכבוד ואינה מכירה לעולם באָשרה, כי אינה רואה, מאין באה, רק להיכן היא שואפת.

כח

(השלישי). הדבר היותר קשה ומזיק היא מדת הקנאה, המטרידה את הנפש על ידי שויונות: “אמנם זאת ניתנה לי, אבל לאחר יש יותר; האחר כבר קדם והשיג כזאת”. בעבור זה אינו הופך לעולם בזכויות חבריו והגיגו תמיד בזכות עצמו. יתר תום ויתר בינה יש למי שמגדיל ערך מה שעלה בגורלו ויודע כי אין אדם נחשב בעיני אחרים באותה מדה שהוא נחשב בעיני עצמו. – “יותר הייתי צריך לקבל”; אבל הנותן לא היה יכול לקצוב יותר, כי רב מספר הנהנים מנדיבותו. מתחילה עלינו להסתפק בטובה ולאשר כחו של הנותן על יד רגשי תודתנו. אם מעט הוא מה שעשה – עוד יוסיף לעשות. אם הקדים לי אחר – אבל גם אותי הקדים לרבים. הלז אינו דומה לי במעשים ובזכויות? בודאי מוצא הוא חן מיוחד⁸³. במה שאתאונן לא אפעול, שימצאוני ראוי ליותר, כי אם שאיני כדאי גם למה שנתנו לי. – “אנשים מנוולים הצליחו הרבה?” מה בכך? רק לעתים רחוקות משפט צדק שופטת ההצלחה. בכל יום ויום נוכל להתאונן כי הרשעים מצליחים. כמה פעמים עובר הברד על נחלת כל איש בליעל ומשחית רק את הקמה שבחלקת אנשים ישרים. וכמו שהגורל שולט בכל דבר, כן גם בחסדי ידידים, אין לך חסד כה גדול, שלא תפחית אותו עין רעה, ואין לך כה מצומצם, שלא ירחיב אותו הדן לכף זכות⁸⁴. סבות להתאונן אינן חסרות לעולם כשצופים על החסדים מן הצד שמתגלה בהם קלקלה.

כט

בוא וראה איך חוטאים לענין זה בני אדם, ואף המשכילים שבהם, כשהם מבקשים חשבונות על מתנות אלהים. הם מתאוננים על שאין אדם דומה בגודל־גופו לפיל, במרוצתו לצבי, בקלותו לצפור ובכוחו לשור; על אשר עור החיות יותר קשה, של האיילות יותר יפה, של הדובים יותר עבה, של הביברים⁸⁵ יותר רך; על שהכלבים מעדיפים בחוש הריח שבנחיריהם, והנשרים במאור עיניהם, והעורבים באורך ימיהם, וחיות אחרות בכשרונן לשחות במים. ואף על פי שבין הכשרונות האלה ישנם אשר בדרך הטבע לא יוכלו להתחבר יחדו, כמו קלות הגוף ורבוי כחו, בכל זאת אינם חדלים מהתאונן על העוול, שאין האדם מורכב מכחות שונים ומתנגדים זה לזה, ומוצאים קיפוח זכותנו מצד האלהים במה שלא נתנו לנו בריאות הגוף שאינה מתמוטטת בשום קלקול ולא את הכשרון לראות העתידות. כמעט שאינם כובשים עצמם מלנהוג חוצפה יתרה עד כדי להתקוטט בטבע, על שאנו למטה במדרגה מאלהים ואיננו שוים להם בכל דבר. הכי לא נכון יותר לשוב ולהתבונן מה רבו ועצמו החסדים שהם עושים עמנו, ולהודות להם על אשר זיכו אותנו בגורל המקום השני בבית היפה הזה ולמשול בכל אשר על האדמה? יערוך נא אדם את ההבדל אשר בינינו ובין הבהמות אשר עליהן ניתן לנו השלטון. מה שלא ניתן לנו יתר על זה, לא היה יכול להנתן. צא וחשוב, אתה המסלף את משפטך על גורל האדם, כמה טובות חלק לנו אבינו יוצרנו⁸⁶, איך אנחנו רודים בחיות אשר כחן עצום משלנו וצדים את המהירות יותר במרוצתן ואיך אין בין החיים מה שלא שת תחת רגלינו. כמה מעלות טובות ניתנו לנו, כמה כשרונות למלאכת מחשבת, ועל כולם הרוח אשר בנו, אשר אין לך דבר עומד בפניו כשהוא מתנשא ושואף למטרה והוא קל מכוכבי מרום ומקדים את מסילותיהם לעתיד בחשבון דורות אין קץ. כמה פירות האדמה וכמה מאוצרותיה ניתנו לנו וכמה דברים יקרים צבורים זה על זה. עבור נא על פני כל אלה, וכאשר לא תמצא דבר אשר תחפוץ להיות כמותו, בחר לך מכל הטוב מה שתבקש שינתן לך⁸⁷! כשתערוך היטב את חסדי הטבע, על כרחך תודה כי ילד שעשועים היית לו. נכון הדבר: חביב היה האדם לאלהי מרום ועודנו חביב להם⁸⁸ והכבוד היותר גדול אשר יכלו לחלוק לנו הוא שנתנו לנו מקום בקרבתם⁸⁹. גדול הוא מה שנפל בחבלנו, יותר לא יכולנו לקבל.

ל

חשבתי לנחוץ, ליברליס יקירי, להזכיר כל אלה, כי צריכים לדבר גם על החסדים הגדולים כשאנו עוסקים בפחותים מהם, וגם בעבור כי מן המקור הזה עצמו נובעת החציפות של החטא הנתעב בכלל⁹⁰. מי שהוא בז לחסדים היותר נשגבים – למי יכיר עוד טובה, מה הוא המתן אשר ייקר בעיניו וירצה לשלם גמולו? מי שאינו מודה לאלהים על החיים אשר נתנו לו ואשר הוא מוסיף לבקש מהם יום יום – למי יכיר טובה בעד ישועה ובעד הצלת נפשו? לכן כל המלמד להכיר טובה הוא מקנא קנאת אנשים, אבל גם קנאת אלהים, כי אף שאינם צריכים לשום דבר והם נעלים על כל תשוקה, יכולים אנחנו לגמול להם תודה. אל יסתייע אדם במיעוט כחו ובחולשתו כדי למצוא התנצלות על כפיית טובה, באמרו: וכי מה אעשה ואיך ומתי אשיב גמול לאלהי מרום המושלים בכל העולם? אבל באמת קלה היא השבת הגמול; אם קמצן אתה, לא תגרום לך הוצאות, ואם עצל אתה, לא תעמוס עליך טרחה. לכשתרצה, באותה שעה שאתה רואה עצמך חייב תודה, כבר פטור אתה, כי כל המקבל חסד בשמחה כבר השיב גמול.

לא

אין זאת דעה תמוהה כל כך, לפי מה שאני סובר, ואינה נפלאת ורחוקה, מה שנמצא בין לימודי כת הסטואים, כי המקבל דבר בששון כבר החזירו. כי בהיות הכל תלוי בכוונת הלב, הרי המשתוקק לעשות דבר – כאילו עשאו⁹¹. ובהיות כבוד־הורים, אמונה, צדק, וכל מדה נכונה נושאת את שלמותה בקרב עצמה אף כשאין יד מסייעה להוציאה אל הפועל, הרי יכול כל אדם להיות מכיר טובה כבר לפי מחשבתו. כשמגיע אדם למה ששאף, הוא מוצא פרי מעשיו. העושה חסד, למה הוא שואף? להועיל למי שנותן לו ולהתענג בעצמו על זה. אם נמלא חפצו והגיע אלי מה שרצה והביא גם בלבי שמחה – הרי השיג מטרתו. הן כוונתו לא היתה שיחזור אליו שוב הדבר, באופן זה לא חסד הוא כי אם מסחר. הנוסע בים הצליח, אם הגיע אל החוף אשר שאף אליו. החץ אשר נזרק עשה את שליחותו של הכוח האיתן, אם פגע במטרה. העושה חסד חפץ שיקובל בתודה, ואם כן הוא, אזי נעשה רצונו. אם בקש לו מזה יתרון, הרי אין כאן חסד, אשר סגולה לו חסרון מחשבת גומלין. לכן אם קבלתי דבר כדעתו של הנותן, השבתי לו בזה את גמולו. לולא זאת היתה המדה היותר נעלה תלויה בתנאי היותר גרוע, כי רגש התודה היה נעשה לענין של המזל⁹². אבל אף אם הגורל אינו מרשה לשלם גמול, די שמחשבה נענית למחשבה. אין זאת אומרת שאני פטור מלפעול ולהחזיר בבקשי את הזמן ואת היכולת ובהשתוקקי להשיב אל חיק הנדיב כל הטובה שהשפיע עלי. אבל בשפל המדרגה היה נמצא ענין החסד, לולא הותרה הכרת טובה גם למי שידיו ריקות.

לב

יש אומרים כי אף אם קיבל אדם חסד במחשבה טובה, עוד לא עשה כל המוטל עליו כל זמן שנשאר חייב השבת הגמול ממש, ומביאים משל ממשחק הכדור: אף אם קיבל אותו המשחק כהלכה, איננו משחק משובח אם לא היה לו הכשרון להחזירו בדיוק כמו שקיבלו. אבל אין המשל דומה לנמשל. למה? מפני שכאן השבח הוא בתנועת הגוף וזריזותו ולא בכוונת הנפש. נבאר נא היטב הדבר, אשר כל רואה בעיניו יוכל לשפוט עליו. הן לא נאמר כי משחק זה אינו משובח, מי שקיבל את הכדור כנכון ומצדו לא היה כל איחור בזריקה לחזרה; אבל אומרים, כי אף אם במלאכתו לא חיסר המשחק כלום כשעשה את המוטל עליו, בכל זאת מה שלא עשה היה יכול להעשות, והמשחָק מצד עצמו לא יצא שלם, בהיות שלמותו נפעלת רק בזריקה וחזרה. בקצרה אוכל להשיב על זה: כן גם משפטנו, כי אם יש כאן פגם במשחָק, המשחק לא נפגם. ובענין שאנו דנים עליו דומה לזה, כי חסר דבר לענין הנתינה, שלא בא דבר כנגדה, אבל לא לענין המחשבה. בשעה שהגיע אדם לכוונה הנכונה, כבר פעל עד כמה שהיה ביכלתו מה שקבע לו ברצונו.

לג

הלז עשה עמדי חסד, ואני קיבלתיו באותם רגשי הלב אשר חפץ הנותן לעורר בקרבי: הרי חפצו נעשה, והוא חפצו היחיד: שאני מכיר טובתו. אחרי זה נשאר לו עוד שהוא יכול ליהנות ממני ויש לו יתרון מצד אדם מכיר טובה, אבל דבר זה אינו תיקון למה שהיה פגום כי אם הוספה למה שהיה שלם. האמן פידיאס יצר פסל: צריכים להבדיל בין הנאת האמנות וההנאה מן הפסל. מן האמנות נהנה ביצרו הפסל כפי מחשבתו, ומן הפסל נהנה כפי שקיבל שכרו. מלאכת פידיאס היתה שלמה גם בלעדי הקונה אותה. שלש הנאות היו לו: האחת בדעת עצמו, בשעה שהשלים את מלאכתו; השנית בתהלתו, השלישית בתועלת שיצאה מהתחבבותו בתור אמן או ממכירת הפסל או מאיזה יתרון שיהיה. כן גם במעשה חסד הפרי הראשון הוא בדעת העושה, והוא נהנה ממנו כשפעל דבר כפי כוונתו. השני הוא בשם טוב, השלישי בתשלום גמול שיכול לבוא. לכן כשנתקבל החסד באופן רצוי, חסד גמור הוא, והפועל אותו כבר יקבל תודה אף על פי שלא קיבל עוד שכר: מה שאני חייב עוד, הוא מחוץ לחסד עצמו, כי אותו גמלתי כבר במחשבתי הרצויה.

לד

“אם כן, יכולים להחזיר טובה מבלי לעשות כלום?” – ראשית, הלא עשה כבר דבר מי שעונה על מחשבה טובה במחשבה דומה לה וכדרך ידידים, במדה שוה. שנית, אין להחליף חסד בהלואה, כאן אין לחכות לתשלומין בעין, החשבון נעשה בין הנפשות⁹³. מה שאני אומר ונראה לך בתחילה כמתנגד לשכל, לא יקשה בעיניך כל כך, אם תשית לבך לדעתי ותתבונן בדבר, כי אין המלים שבלשון מספּיקות לכינויי כל הענינים. יש המון דברים⁹⁴ אשר אין להם שמות מיוחדים ואנחנו נאלצים לכנותם בשמות זרים בדרך ההשאלה. השם רגל ניתן לרגל אדם ולרגלה של מטה ולחבל המהדק את ההגה של הספינה⁹⁵ ולתנועה שקולה בחרוזי שירים⁹⁶. כלב אנו קוראים לאותו של הציד ולכלב־שבים ולכוכב המכונה כן. מחסרון מלים לכנות כל דבר לעצמו, אנחנו שואלים שמות ממקום אחר כפי הצורך. גבורה היא המדה לבוז לכל סכנה הבאה כדרכה, וגם הכשרון לבטל את הסכנה, לעמוד כנגדה או להכניס עצמו בה, ואנחנו קוראים גבור גם להמתגושש וגם לאיזה עבד אשר מתוך קלות דעת חרף נפשו למות. הקימוץ⁹⁷ היא הבינה להמנע מהוצאות יתרות והכשרון לשלוט בהון ביתו בשכל טוב, ואנחנו קוראים קמצן גם לבעל מוח צר ומצומצם, בעוד אשר ההבדל גדול בין הסתפקות לקמצנות של צר עין. כן שונים הם הדברים, ורק עניות הלשון גורמת שאנחנו אומרים על זה ועל זה: הוא מקמץ, ושאנחנו מייחסים הגבורה למי שנוהג בשכל ומואס בעלילות המקרה, וגם למי שרודף סכנות בלי השכל ודעת. באופן זה גם חסד הוא, כמו שאמרנו, הפעל הרצוי, ועם זה אף הדבר הנתון, כסף או בית או בגד תפארה. שם משותף לשניהם, אבל התוכן וההוראה שונים מאד.

לה

לכן הט אזנך ותבין כי אין אני אומר דבר מתנגד לשכל: לאותו החסד, אשר הוא הפעל, הגמול הוא משולם כשמקבלים בלב טוב את הפעולה; לחסד האחר, הוא הדבר הנתון, איננו משולם עוד ורק חפצים אנו לשלמו. את המחשבה סלקנו במחשבה ועל המעשה חייבים אנו מעשה. לכן אף על פי שאמרנו כי המקבל בלב טוב כבר יצא ידי חובת תודה, בכל זאת אנו מטילים עליו עוד להחזיר מה שקיבל. אנחנו אומרים כמה דברים נוטים מן ההרגל, אבל בדרך אחרת הם חוזרים אליו. כן גם באמרנו שאין איש משכיל נעלב⁹⁸, ובכל זאת מי שמחץ אותו באגרופו יוצא חייב בדין. אנחנו אומרים: אין קנין לסכל⁹⁹, ובכל זאת הגונב ממנו דבר יתחייב על הגנבה. אנחנו אומרים כי כל בני אדם משוגעים¹⁰⁰, אבל אין אנחנו משתדלים לרפאותם בסמי רפואה, ולא עוד אלא שבוחרים אנחנו באותם שאנו רואים כמשוגעים ומוסרים לידם שלטון משפטי. כן גם מאמרנו כי המקבל בלב טוב כבר שילם תודה, אינו מוציא אותו מן החיוב לשלם במעשה אחרי השילום בכוונה. לעורר אנו באים ולא לבטל את מעשה החסד. היפחד אדם מפני נטל החובה ויפול ברוחו ויאמר: כמה טובות נתנו לי, על כבודי הגינו, ממלשינות זיכו אותי, את חיי – ועוד יותר: את חרותי נתנו לי, ואיך אשיב גמול על כל אלה? מתי יבוא היום להביע רגשי תודה שבלבבי? – היום הזה הנה בא בשעה שרחש לבו דבר זה. קבל הטובה ואחוז בה ושמח עליה, לא רק על מה שקיבלת כי אם גם על הגמול שאתה רואה עצמך חייב, אין הסכנה גדולה כל כך שיוכל המקרה לעשות אותך לכפוי טובה. אין אני מטיל עליך חובות קשים, כדי שלא ישפל רוחך ולא יחלש כחך בחכותך למעשים הצריכים לעמל וליחס של עבדות ממושכה. חפצי שלא להפליג אותך כי אם ללמד מה שיוכל להעשות תיכף. עד עולם לא תשיב תודה, אם אינך משיב באותו רגע. מה עליך לעשות? לא לתפוס בכלי מלחמה – אף על פי שאפשר כי תהיה זקוק להם. לא לעבור ארחות ימים – אף על פי שאפשר כי תצטרך גם לפרוש בים וגם ברוח סערה. בתשוקתך להשיב גמול החסד, קבל אותו בלב טוב, ובזה עשית שלך, אם לא כמי ששילם הטובה, אבל באופן שלא יטריד אותך רגש החיוב.

ספר שלישי

א

שלא להכיר טובה על החסדים, אֶבוטיוס ליברליס חביבי, הוא דבר מגונה וגם נחשב אצל כל אדם למגונה. אפילו כפויי טובה מתאוננים על כפיית טובה, בכל זאת הכל מחזיקים בדבר שהכל מגנים, וכה רגילים בני אדם בתהפוכות, שנעשים לפעמים שונאים זה לזה לא רק אחרי שקיבלו חסדים, כי אם בשביל שקיבלו אותם. אין לכחד כי ישנם אנשים אשר קלקול כזה מונח כבר בטבעם, אבל אצל רבים נמחה זכר הטובות בשטף הזמן. מה שהיה רשום על לוח לבם בעוד המעשה חדש, נקלש לאט במשך הימים. כבר התווכחתי עמך פעם על אודות אנשים כאלה, אשר אתה אינך רואה ככפויי־טובה כי אם כבעלי שכחה: כאילו הסיבה היא התנצלות לכפיית הטובה, וכאילו אין לחשוב דבר זה לעוון בעבור סיבתו, בעוד אשר הסיבה ההיא מצדה אינה נמצאת אלא למי שהוא כפוי טובה. הרבה מדות באנשים הללו, כמו בגנבים ורוצחים – יש לחטאים האלה דבר משותף, אף על פי שהם שונים זה מזה. כפוי טובה הוא מי שמכחש בחסד שקיבל, כפוי טובה הוא מי שמעלים אותו, כפוי טובה הוא מי שאינו מחזירו, והגרוע מכלם הוא מי ששוכח אותו. כי האחרים, אף על פי שאינם משלמים, הרי הם מכירים בחוב ונשאר אצלם רושם הטובה שמור בקרב לבם הנוקף. הם יוכלו עוד אימתי שיהיה למצוא סבה להודות, אם שיעורר אותם רגש הבושה או חפץ פתאומי ליושר, כמו שהוא מתגלה לפעמים גם בלבבות מקולקלים בהזדמן לזה שעת הכושר; אבל לעולם לא יודה עוד על הטובה מי שאיבד אותה מזכרונו לחלוטין. ומי בעיניך האדם היותר גרוע, זה שקיפח את גמול החסד או זה שקיפח אף את זכרונו? כהות הן העינים הנרתעות מפני האור, אבל מוכות הן בסנורים כשאינן רואות כלל. מי שאינו אוהב את הוריו, הוא נבל; אבל המסרב להכיר אותם, כאילו יצא מדעתו.

ב

היש לך כפוי טובה גרוע מזה שדחה והסיר מלבו עד לשכחה גמורה, מה שהיה צריך להיות שמור היטב בקרב לבו ולהיות נוכח עיניו כל הימים? בודאי לא יחשוב עוד על דבר גמול החסד, מי שנטרף לו זכרונו. אמנם למען תשלום הגמול נחוצים מלבד הדעה הישרה גם הזמן והיכולת וסיוע ההצלחה; אבל הזוכר את הטובה הוא כבר מחזיר אותה אף בלי הוצאות. מי שאינו עושה דבר זה שאין בו עמל ויגיעה ואינו תלוי במזל, אין לו עוד מקלט להסתר בו כמתנצל. הוא לא חפץ מעולם להודות בטובה, כיון שהשליך וזרה אותה הלאה עד שיצאה מנגד עיניו. הכלים שאנחנו משתמשים בהם יום יום ותופסים אותם בידינו אינם באים בסכנת חלודה, רק אלה שאין אנו מסתכלים בהם ושהם מונחים בקרן זוית בלי שמוש, הם מתכסים בזוהמא במשך הזמן. כן גם דבר שהמחשבה סובבת עליו ומחדשת אותו תמיד אינו נשמט מן הזכרון. אובד לו רק מה שאין כדאי לו להשגיח עליו.

ג

ישנם חוץ מזה דברים המכסים בפנינו כמו בצעיף את הטובות היותר עצומות שזכינו להן. הראשון והקשה שבכולם הוא, שאנו לכודים תמיד בתשוקות חדשות ואין אנחנו צופים במה שיש לנו כי אם במה שאנחנו מבקשים. למי ששם מעייניו רק בחסר לו, מה שנמצא בביתו הוא נבזה בעיניו. יוצא מזה גם כי, בהיות המקובל נקלה לעומת החדש שמתאוים לו, גם את הנותן אין אנו מכבדים. היה לנו אדם אהוב ונכבד, אשר ידענו כי הוא גרם לאשרנו, כל זמן שהיינו שבעי רצון ממה שהגיע לנו. אבל הנה נסחפה רוחנו בקנאת אחרים וכדרך בני־אנוש גבר בנו היצר להשתוקק למה שיש בו יתרון על מה שכבר בידינו – ופתאם כלה ואפס מה שהיה לפנים בעינינו כמעשה חסד, ואין אנחנו מסתכלים עוד במה שמעלה אותנו על אחרים, כי אם במה שנוצץ מתוך הצלחת אלה העומדים בשורה שלפנינו. והקנאה לא תוכל להתחבר עם הכרת הטובה, כי המקנא הוא מתאונן ועצוב והמכיר טובה הוא שמח. גם דרך בני אדם לשים לב רק להרגע ההוה החולף ומעטים הם הנפנים להתבונן במה שעבר, מטעם זה אובדים מזכרוננו גם חסדי האנשים אשר הורו והדריכו אותנו בילדותנו, כי כל הילדות נשכחת מלבנו. וכן נמחה מלבנו מה שהגיע לנו בימי הנערות, כי אין אנחנו חוזרים להעלות אותה ברוחנו. מה שעבר הוא לרוב אדם לא רק דבר שחלף, כי אם דבר שאבד, ולכן קלוש זכרונו לעומת השאיפה לעתידות.

ד

לענין זה ישנה עדות יפה מצד אפיקור¹⁰¹, המתאונן תמיד על שאנחנו כפויי טובה לעומת העבר ואין אנחנו מעלים בזכרוננו את הטוב שהגיע לנו לפנים כדי לחשוב אותו לתענוג, אף על פי שאין תענוג כמותו אשר לא יוכל עוד איש לגזול מאתנו. הטובות מהזמן ההוה אינן עוד בטוחות, המקרה יכול לבטלן; העתידות תלויות ונסתרות – רק מה שכבר היה הוא בטוח וגנוז. איך יודה איש על החסדים, אם הוא עובר בקפיצה על כל חייו שעברו ותולה בטחונו רק בהוה ובעתיד? הזכרון מעורר לתודה, ויותר שמשתקע איש בתקוות הוא מפחית השפעת הזכרונות.

ה

כמו שישנם לימודים, ליברליס חביבי, הנקלטים בפעם אחת במוח הלומד, וישנם אחרים אשר אין די בזה שלמדו אותם, כי הם נשכחים על נקלה אם אין חוזרים עליהם, כמו הגיאומטריה ומערכות השמים וכל הדברים הקשים לתפוס מפני חריפותם, כן ישנם חסדים גדולים כל כך שגדולתם מעכבת את אבידתם, וישנם קטנים, מרובים במספר ונובעים מזמנים שונים, שהם נחרבים ונצמתים מפני שאין אנו פונים לעסוק בהם ולא נעים לנו לזכור מה שאנו חייבים על כל דבר. האזינה ושמע דבריהם בשעת הבקשה: כל אחד מבטיח שלא ימוש מזכרונו חסדך, כל אחד משתטח בהכנעה וענוה ואין לך מלה של התרפסות שאינה נותן אותה לערבון. עובר זמן קצר, וכבר הם בוזים למלים כאלה שהן מכוערות בעיניהם ואינן כדברי בני חורין, והם מגיעים למדת הנבלים וכפויי הטובה אשר, כפי שתיארתי, שוכחים מה שעשו לטובתם. השוכח הוא כפוי טובה באמת באותה המדה אשר זוכר החסד חושב עצמו לכפוי טובה.

ו

שאלה היא, אם החטא הנתעב הזה צריך להשאר בלי עונש, ואם לא יאות כי החוק שנושאים ונותנים בו בבתי מדרשות יקבע גם בין חוקי המדינה, כי מי שהוא כפוי טובה יועמד למשפט, דבר שכפי הנראה הכל יסכימו לו. מדוע לא? הרי גם ערים עורכות לעיני ערים אחרות מה שעשו לטובתן ודורשות מבני בנים גמול חסדי אבות¹⁰². אמנם אבותינו, שהיו גדולים באמת, דרשו רק מאויביהם תשלום גמול. הם עשו חסדים ברוח נדיבה ובנדיבות ויתרו עליהם. חוץ מעם המוקדונים לא נודע מעשה שהעמידו כפויי טובה למשפט, ויכולים להוכיח מזה כי מעולם לא עשו כן. לענין כל חטא אחר יש הסכם כללי, ואף אם לרוצח, לממית ברעל, למכה אביו ולמחלל הקודש העונש שונה במדינה ומדינה, אבל בכל מקום יש עונש קבוע, בעת אשר לחטא הזה הרגיל כל כך אין עונש מוסכם, אף על פי שהכל מגנים אותו. לא שאנחנו פוטרים ממנו, אלא שקשה לשפוט על דבר הניתן לשיעורים, לכן אנו מטילים עליו עונש שנאתנו ומניחים הדבר בין החטאים שאנו מפקידים ביד האלהים לשפוט עליהם.

ז

נראים לי גם טעמים רבים שבשבילם אין עונש על חטא זה נכנס בגדר חוקי המדינות. ראשית, מפני שהדבר היותר נעלה במעשה החסד יאבד, אם יהא נשפט בבית דין כחובת ממון או כדבר של שכירות וקנין. הלא יותר יפה בו הוא שהנותן מפקיר את נדבתו ומוסר אותה לדעתו של המקבל. אם הוא מחזיק בזכותו עליה וקורא לשופט, יוצא מזה שאינה עוד חסד כי אם הלואה. שנית, אם הכרת־טובה היא מדה חשובה, לא תוכל להיות זאת אם כופין עליה; אז לא ישבחו אדם בעבורה כמו שאין משבחים את המחזיר פקדונו או משלם את חובו בלי דיין. לכן היה חוק מדיני יכול לגרום רעה בשני דברים היותר יפים בחיי אדם: הוא היה מביא תקלה למכיר הטובה ולעושה החסד. מה זה ראוי לשבח, אם אדם נותן לא מתוך חנינה כי אם לשם הלואה, ואם המחזיר אינו עושה מרצון כי אם לפי ההכרח? מהולל הוא המכיר טובה רק כשיכולים בלי סכנה לכחש בה. הוסף על זה, כי כל בתי־הדינים לא יספיקו לשפוט את העבריינים האלה. מי לא היה בא בטענה ונגד מי לא היו טוענים? כל איש מגדיל את פעלו, כל איש מעלה ערך מה שעשה לטובת אחרים. חוץ מזה, צריכים הדברים הנחקרים בבית דין להיות עלולים להקבע בדיוק כדי שלא יהי מרחב בלתי מסויים ניתן לאומד הדיינים. אמנם יפה לו לענין משפטי כשהוא דון בבית דין, משישפטו עליו לפי שיקול הדעת, כי הדיין נאלץ לפסוק כהלכה הקובעת לו גבולים שאין לצאת מהם¹⁰³, והשופט לפי שכלו החפשי ובתם לבבו בלי עבותות חוקים, הוא יכול לגרוע ולהוסיף ולהתאים משפטו לא עם חומר הדין כי אם עם תביעת היושר והרחמים. אבל במשפט כפוי טובה לא היה שום דבר נותן עבותות על ידי הדיין, והוא היה נשאר תמיד חפשי בשיקול דעתו, כי לא הוחלט, מה הוא מעשה חסד. ואם יאמרו כי גדול הוא, עוד יהיה תלוי בדעת הדיין, איך יערוך אותו. גם אין חוק מכריע להורות, מי הוא כפוי טובה. לפעמים גם דיין שאינו בקי כל כך יכול לפסוק דין, כשהשאלה רק אם איזה דבר נעשה או לא נעשה, בעלי־הדין מוציאים תעודות והמשא ומתן נגמר. אבל במקום שהשׂכל צריך לחרוץ משפט בין המתוכחים, במקום שצריכים להשיג תכונות הלבבות, במקום שהדבר הנדון הוא מה שהתבונה לבדה יכולה להורות – שם לא יוכל לדון אחד מהמון הדיינים הנבחרים אשר הגיע למשרתו בעבור נכסיו ובעבור שהוא מתייחס על גזע הפרשים האצילים¹⁰⁴.

ח

ובכן, לא שהענין לא נמצא ראוי להביאו לפני הדיינים, אלא שלא נמצא דיין מוכשר לשפוט בענין כזה. לא תתפלא על זה, אם תשער בנפשך את הקושי הרב שימצא כל מי שיבוא לברר דין כזה. מי שהוא נדב סכום כסף גדול, אולם עשיר הוא ולא הרגיש בההוצאה; אחד נדב גם כן סכום כזה, אבל בזבז בו כל הונו. הסכום האחד הוא, אבל מעשה־החסד אינו דומה. או גדולה מזו: האחד משלם חוב בעד רעהו וצריך לקחת רק את הכסף המזומן בביתו; השני עושה חסד כזה, אבל נאלץ ללוות הכסף, להתחנן כדי להשיגו ולהטיל על עצמו חוב כביר – התאמר כי שניהם במדרגה אחת, מי שנקל לו לעשות טובה ומי שצריך להיות למקבל קודם שיוכל להתנדב? חשיבות המעשה אינה לפי הסכום, כי אם לפי הזמן. יש מתנת אחוזה גדולה, אשר תבואתה המרובה יכולה להוריד השער, ויש מתנת ככר לחם להשביע את הרעֵב, חסד הוא כשנותנין במתנה ארצות שלמות, אשר בהן נהרות רחבי ידים נושאי אניות, וחסד הוא כשמראין מוצא מים ליעף אשר לשונו בצמא נשתה. איך נדמה את שני המעשים ונשקול אותם? קשה להוציא משפט בשים לב לא למעשה כי אם לכח שבמעשה. שני מעשים יכולים להיות שוים, אך נעשו באפנים שונים ושונה משקלם. נתן לי אחד נדבה, אבל לא בלב טוב, התאונן על המעשה, הביט עלי בגאוה יתרה, התמהמה כל כך בנתינתו עד שהייתי בוחר כמעט שיאמר לאו ובלבד שיקצר: מה יעשה הדיין כדי לערוך את כל אלה, במקום אשר כל מלה ושהייה ועקימת שפה מבטלת את החסד שבמעשה?

ט

הן ישנם דברים נחשבים לחסדים בעבור שמשתוקקים להשיגם, וישנם דברים לא חשובים כל כך אצל ההמון ונקלים בעיניו אף על פי שהם גדולים במעלה. רואים כמתנת־חסד זכות־אזרח במדינה גדולה, או המדרגה הארבע־עשרה של האצילות¹⁰⁵, או סנגוריה לנאשם בדיני נפשות¹⁰⁶. והנותן לחברו עצה טובה? והעוצר אותו מעשות דבר־פשע? והלוקח את החרב מידו שלא ימית עצמו? והמנחמו בדברים מעודדים כשהוא נואש מחיים ומבקש ללכת אחרי חביביו שנפטרו, והוא משובב נפשו ומחזירו לאור החיים? והיושב על יד מטת החולה, אשר רפואתו והצלתו תלויות ברגעים, ומפקח עליו ושומר הזמן אשר יכשר להאכילו או לחזק כחו במעט יין או לקרוא לרופא כשסכנת מות מרחפת? מי היודע ערך חסדים כאלה? מי יוכל לצוות שישלמו גמולם בחסדים – שלעולם לא יהיו דומים להם¹⁰⁷? “אני נתתי לך בית”. “ואני פקחתי עיניך על ביתך העומד לנפול”¹⁰⁸. – מי שהוא נתן לך אחוזה – אבל אני נתתי לנטבע דף להנצל. מי שהוא נלחם ונפצע בעדך – אבל אני הצלתי חייך על ידי שתיקה. כיון שכך שונים החסדים ותגמוליהם, קשה לעשות חשבון מַשוה אותם.

י

גם יום הפרעון למעשה חסד אינו קבוע כמו בהלואה, ומי שלא שילם, עוד יכול לשלם. מי יאמר, מאיזה זמן מתחילה אשמתו של כפוי טובה? ישנם חסדים גדולים שלא ניתנו להשגחה מחוץ ולפעמים הם נשארים חבויים בשתיקה בין שני אנשים. הכי נרגיל את האנשים שלא יעשו מעשה חסד בלי עדים? ומה הוא העונש אשר נקבע לכפויי טובה? עונש אחד שוה לכל, בעת אשר ערך החסדים שונה? או עונש שונה, גדול או קטן לפי הערך? הן יכריע אז ערך הכסף, ומה נעשה לחסדים של הצלת נפש ושהם יקרים מהחיים? איך נענוש את השוכחים אותם? אם בעונש נמוך, לא יהיה משפט צרק; ואם בעונש שוה ונפש תחת נפש – איך תגדל האכזריות שיהיו מעשי חסד מסיימים בשפיכת דמים.

יא

יש טוענים, כי כמו שיש להורים זכויות מיוחדות ומתחשבים עמהן כיוצאות מן הכלל, כן אפשר היה לקצוב זכויות לעושי־חסד אחרים. אבל למצב ההורים אנו מייחסים קדושה¹⁰⁹, כי לטובת הכלל הוא שיגדלו הבנים, וכיון שהצלחת החינוך תלויה במזל, צריכים היו ליתר חיזוק בעמלם. לא יכלו להגיד להם, כמו לעושי־חסד אחרים: “בחרו לכם את מי שתשפיעו עליו טובה, והיטיבו רק למי שראוי לכך, כי לבדכם תהיו חייבים באכזבה”. גידול בנים לא ניתן לבחירה, ההורים יכולים רק לבקש רחמים¹¹⁰, וכדי שירהיבו עוז לקבל עליהם העמל התלוי במזל, צריכים היו להגדלת כחם ורשותם. ועוד דבר זה מיוחד להורים, כי הם אחרי שנתנו עוד חוזרים ונותנים ואין לחשוד שהם משקרים כשהם אומרים שנתנו; אצל אחרים הדבר צריך חקירה לא רק לענין הקבלה כי אם לענין הנתינה, אבל מצד ההורים החסדים מפורסמים. בהיות לתועלת הנוער שיהיה לו מנהיג, נתנו לו פקידים ביתיים שיעמוד תחת השגחתם. גם שוה חסד ההורים בכל מקום ויש לו שיעור כללי, בעת אשר חסדים אחרים שונים ואינם דומים זה לזה ואין קצבה למרחק שביניהם, לכן אי אפשר להכניסם בגדר אחד ויותר נאות לעזוב את כולם מאשר לכללם יחד.

יב

ישנם חסדים שהם עולים בהוצאה רבה לעושיהם, ויש שהם חשובים רק למקבלים, ולנותניהם הם בחנם. יש מתנות לידידים, ויש לאנשים זרים. כשהדבר שוה, ערכו יותר גדול במקום שהנותן מכיר את המקבל רק משעה זו של הנתינה. יש נותן לתמיכה ויש נותן לתפארה ויש נותן לנחמה. תמצא אנשים, אשר משאת נפשם ושאיפתם היותר עזה היא למצוא מחסה בצרה; אחרים דואגים לכבודם יותר מאשר לבטחונם, ויש גם מודים יותר למי שמגין על חייהם מאשר למגין על כבודם. ערך החסדים יגדל או יקטן איפוא לפי ראות עיני השופט ולפי נטיית רוחו. נוסף לזה, את המַלוה אני בוחר לי, אבל מעושה־החסד אני נהנה לפעמים על כרחי ומתחייב לו אף כשאינני מכירו. איך תתנהג? התחייב אותו בדין ככפוי־טובה אף על פי שזכו לו שלא מדעתו, ולו ידע לא היה מקבל הטובה? או לא תחייב אותו, אף כי מכל מקום לא השיב גמול החסד? שאלה אחרת: איש עשה עמי חסד ואחרי כן העליב אותי. הכי הוטל עלי בעבור חסדו האחד לסבול כל העלבונות מצדו, או יהיה כאילו השבתי לו גמול, כיון שהוא ביטל בעצמו את חסדו על ידי העלבון שבא בסופו? ואיך תעשה החשבון, אם יותר הוא מה שהתקבל או מה שנמחה על ידי העלבון? היום קצר מספור את הקושיות הרבות הנפגשות בנדון זה.

יג

תאמר: “נועלים דלת בפני עושי־חסד כשאין טוענים לחסדים שנעשו ואין עונשים את המתכחשים להם”. כנגד זה שים לבך כי נועלים דלת עוד יותר בפני קבלת חסדים, אם באים על ידה בסכנה של משפט בית דין וצריכים לדאוג לצאת זכאי. גם החפץ לנתינה יחלש על ידי זה, כי אין חשק לתת למי שאינו מקבל ברצון. ומי שידבנו לבו לעשות טובה והוא שש על תפארת המעשה בעצמו, יבחר ליתן למי שאינו מתחייב כלום שלא מרצונו. הן תהלת המעשה מתמעטת במדה שדואגים שלא להפסיד זכותו.

יד

נניח גם שימעט על ידי זה מספר החסדים, אבל אז יהיו יותר אמתיים. אין היזק בזה, כשלא יהיו נבהלים במדה יתרה למעשי חסד. אמנם לתכלית זו הגיעו אלה שנמנעו מלקבוע חוק ומשפט של השבת־גמול: הכריחו ליתר זהירות ובחינה בנדיבות, לבחור היטב את האנשים שאנו חוננים אותם. דרוש וחקור היטב, למי אתה נותן – אז לא תהיה טענה ולא דרישת חזרה. אם אתה סבור שיועיל לך דיין, אינך אלא טועה. אין משפט שיסלק לך מה שאבד, אין לך אלא אמונתו של המקבל. בדרך זו מתעלה הנדיבות ומגיעה לתהלה, אבל כבודה מתחלל כשהיא נעשית חומר לדברי ריבות. בודאי דרישת היושר היא וחוק מקובל בקרב כל העמים: החזיר מה שאתה חייב! אבל לענין החסדים דרישה מנוולת היא: החזיר! מה ניתן להשיב? החיים שהוצלו? הכבוד? הבטחון? הבריאות? דוקא החסדים היותר גדולים אינם בכדי השבת גמול. תאמר: “השב טובות, שיש להן ערך דומה”. אבל הוא אשר אמרתי: יתרונם של הדברים הנעלים אובד, אם החסד נעשה לענין של מסחר. אין לעורר את הנפש לקמצנות, לתלונות ולקטטה; די שהיא נכשלת במדות אלו מעצמה, ועלינו לגדור בעדן ככל האפשר ולא לפתוח פרצה בפניהן.

טו

מי יתן ויכולנו לתקן, כי אף בהלואה לא יקבלו כסף אלא מהמלוה ברצון! או שלא יהיה צורך בשטר מחייב את הקונה לעומת המוכר! שלא יהיו ספרי־חוזה ותעודות צריכים לחותמות ולשמירה! שתהיה להם האמונה לבדה שמירה מעולה והלב מעוז ליושר! אבל העדיפו את ההכרח על הניאות, ובחרו לכוף את האמונה מלהעמידה בנסיון. משני הצדדים דורשים עדים, זה כותב בשטר את השמות הרבים ומזכיר גם את הערבים על המלוה, ולזה אין די בהתחייבות אם אין הלווה חותם בכתב־ידו, אוי לאותה בושה האנושית ולהכרת התרמית והקלקלה החברותית! טבעת החותם נאמנה יותר מתמימות הלב! מה טיבם של האנשים הללו ההדורים בלבושיהם? למה הם חותמים? כדי שלא יעוז פלוני לכחש ולומר שלא קיבל מה שקיבל. התחשוב כי אלה הם שונאי בצע ומגינים לאמת? אבל גם לידי אלה לא ימסרו כסף באופן אחר¹¹¹. הכי לא נכון היה איפוא שיכחשו אחדים משישלוט הפחד מפני המרמה הכללית? עוד רק זה חסר לאהבת הבצע, כי גם חסד לא יעשו בלי ערבון¹¹²! בעל רוח טובה ונדיבה חפץ לעזור ולהועיל. מי שעושה חסד הולך בדרכי אלהים¹¹³, והמבקש שכרו הולך בדרכי המלוים־ברבית. הכי לחברת הנבזים הללו נספח את עושי החסד בחפצנו להגן על זכויותיהם?

טז

אומרים: “מספר כפויי הטובה יגדל כשלא יהיה דין כנגדם”. באמת יקטן מספרם, כי אז ידקדקו יותר, למי עשות חסד. לפרסם ברבים מה רב מספר כפויי הטובה, יהי גם בזה כנגד התועלת, כי על ידי גודל מספר החוטאים יאבד רגש הבושה על חטא זה, ובגנות אשר התפשטה בהמון לא יראו עוד בזיון. הכי מתביישת עוד אשה שניתן לה גט פטורין¹¹⁴, אחרי אשר כמה נשים מהוללות ואצילות אינן מונות עוד שנותיהן לפי הקונסולים כי אם לפי בעליהן אשר החליפו, והן מקבלות גיטן למען הנשא לאחר ונישאות בכוונה כדי לקבל גט? כשהתרחש הדבר לעתים רחוקות היו בושים מזה, אבל אחרי שאין עוד ישיבת בית דין בלי ענין גט, למדו לעשות מה שהרגילו לשמוע. הכי מתביישים עוד בזנות, אחרי שהגענו לכך כי אין אישה נישאת לגבר אלא כדי למשוך אחריה נואף? הצניעות היתה לסימן של כיעור פנים. לא תמצא עוד אשה כה נקלה ופחותה, שיהיה די לה בזוג אחד של נואפים; אחד לכל שעה ביום היא צריכה, ואין היום מספיק לה, ואחרי אשר האחד טייל עמה ביום, אצל האחר היא לנה בלילה. טיפשה ובת דור־עתיק היא, אם אינה יודעת כי זנות אחת יחידה נחשבה כמו נישואים¹¹⁵.

כמו שאבדה הבושה מפני החטאים האלה אחרי שהתפשטו במדה יתרה, כן ירבו כפויי הטובה ותחזק אהבת בצעם, אם יכירו את מספרם.

יז

“ובכן לא יענש כפוי־טובה כלל?” – על זה אני משיב: ובכן לא יענש מי שאינו מכבד הוריו? ובעל עין רעה? והקמצן? ומוג־הלב? והאכזר? – החושב אתה שאין עונש במעשים הגורמים לעצמם שנאה? או שיש עונש יותר קשה משנאת רבים? עונש הוא, כשאין יכולים עוד לקבל חסד משום אדם, כשאין יכולים לעשות חסד, וכשהכל נותנים עיניהם בך או מרגיש אתה שמביטים אחריך, וכשאבד אדם את החוש למה שהוא יותר נעלה ונעים. הרק לזה תקרא אומלל, למי שאבד מאור עיניו ואזניו נאטמו משמוע, ולא לזה שאבד את חוש החסד? הוא יפחד תמיד מאלהים, שהם עדים לכל כפויי טובה, ומדוכה ומעונה יהיה מזכרון החסד אשר הפסיד. דיוֹ גם בעונש הגדול, שלא זכה לקטוף את הפרי הנחמד של מעשה הטובה. אך מי שמקבל טובה בששון, אצלו מתקיים העונג ונשאר בתקפו, כי מה שמשמח אותו היא נדבת רוחו של הנותן ולא הדבר הנתון. המכיר טובה שמח בה תמיד; כפוי טובה – רק פעם אחת. יכולים לערוך את חיי שניהם, זה לעומת זה: האחד נעצב וזועף, כמו מועל ומכחש בפקדון, כאיש אשר גם הוריו ומוריו ומדריכיו אינו מכבד; השני שש ושמח, מחכה לשעה שיוכל להשיב גמול, וגם מחשבתו זאת לו לשעשועים, כי אין הגיגו רק איך לפזר הון כי אם איך להנאות מצדו בעין יפה הורים וידידים ואף אנשים נמוכים ממנו במדרגה. אף אם עבדו הוא שעשה עמו טובה, לא על העושה הוא מביט כי אם על המעשה.

יח

אמנם היו חכמים, כמו היקטון, אשר חקרו בדבר, אם עבד יכול לעשות חסד עם אדונו? כי ישנם מבחינים בין התנדבות ובין חובת לבבות וחובת שכיר¹¹⁶. ההתנדבות היא מתנת איש זר, אשר יכול הוא גם לחדול ממעשהו מבלי שיתרעמו עליו. חובת־לבבות היא מה שבנו או אשתו של אדם ושאר קרובים עושים לפי פקודת ההכרח. חובת־שכיר הוא מה שעבד עושה לפי יחס ההכנעה לאדון ואין לו רשות לעשות עמו עוד חשבון. אבל האומר כי אין עבד יכול לעשות חסד עם אדונו, אינו מכיר בזכות האדם. לא המצב החברתי עיקר כי אם מעלת הרוח. אין מעשה־הצדק נעול בפני שום אדם, הוא פתוח לכל, נותן כניסה לכל, קורא לכל אדם, לאצילים, לעבדים משוחררים, לשכירים, למלכים וליושבים בגולה¹¹⁷. הוא אינו מבחין לפי הבית וההון, די לו באדם כמו שהוא בעור על בשרו¹¹⁸. היכן היה נשאר עוד מחסה כנגד המקרים, איך היה רוח האדם יכול לשאוף לגדולות, אילו היה יסוד הצדק מתמוטט לפי חליפות המזל? אם אין עבד עושה חסד עם אדוניו, אזי גם למלך ולשר הצבא אין עושה חסד, כי אין הבדל בדרגת ההכנעה שנמצא בה אדם, כיון שישנה ממשלה יותר גבוהה, ואם לעבד יש הכרח חיצוני בפחד מפני עונש קשה ודבר זה מעכבו מעשות מרצון מה שרצוי לתהלה, יהיה עיכוב כזה גם בעבודת המלך או שר הצבא. אף על פי שהיחס שונה, הזקיקה אחת היא. ואם ידוע כי למלכים ולשרי צבא עושים חסד, הוא הדין עבדים לאדוניהם. יכול עבד להיות איש־צדק, איש־חיל, איש נדיב, לכן הוא יכול גם להיטיב, הן זה הוא בגדר הצדק. יכולים הם כל כך להיות מיטיבים לאדוניהם, עד אשר אלה לפעמים תלויים בחסד העבדים.

יט

הלא בכלל אין ספק כי עבד יכול לעשות חסד, למה איפוא לא יוכל לעשותו גם לאדוניו? – “מפני שלא יוכל להיות נושה באדוניו אם ילוה לו כסף” או “מפני שלא יוכל האדון להיות חייב לו תודה בכל יום; הן הוא מלווה אותו במסעיו, מטפל בו בחליו ברב עמל, וכל מה שעושה, מצד איש אחר היה נחשב לחסד, אבל מצד העבד היא פעולת שכיר; חסד הוא רק מה שאדם עושה כשיכול גם לחדול ממנו, אבל לעבד אין רשות לחדול מחובתו, אם כן עבודתו היא רק משמעת, ולא יוכל להתהלל בפעולה אשר מניעתה לא ברשותו”. – גם לפי הנחה זו תהי ידי על העליונה ואוכל להוכיח כי העבד הוא בן־חורין בכמה דברים. מה תאמר, אם אביא ראיה מעבד, אשר בלי לחוס על נפשו נלחם להצלת אדוניו, ובהיותו כבר מדוקר ופצוע נתן דם תמציתו לזוב כדי שיהיה פנאי לאדון לנוס, ובמותו נתן לו הזמן להנצל? הגם כאן לפי דעתך אין זה חסד, בעבור שהעושה הוא עבד? או כשאביא ראיה מאחר, אשר לשוא ניסה עריץ לשחד אותו בהבטחות, לאיים עליו ביסורים, להכריחו בכל מיני עינויים, כדי שיגלה סוד אדוניו, והוּא התאמץ בכל יכלתו לדחות כל חשד מאדוניו עד שיצאה נשמתו כקרבן על נאמנותו – הגם בזה לפי דעתך אין חסד, בעבור כי עבד הוא? ואם מעשים כאלה מתרחשים לעתים רחוקות, הרי הם על ידי זה מצויינים ביותר כדוגמאות לתום ויושר של עבדים; ותהלתם עוד יותר רבה, אם בהיות האדנוּת שנואה, וההכרח נטל כבד, והעבדות נבזה בכלל, ישנה אהבה הגוברת על אלה. אם כן, לא שאין חסד מצד עבד, כי אם גדול הוא כל כך, עד שגם העבדות לא תכריעהו.

כ

טעות היא לחשוב שהעבדות ממלאה את כל האדם. בחלקו היותר חשוב אינה נוגעת. הגוף משועבד וקנוי לאדון, אבל הרוח ברשותה עומדת. היא כה חפשית ושואפת לדרכה, עד אשר גם הכלא, אשר בו היא עצורה, לא ימנע אותה מלהשתמש בכחה לעשות גדולות ולהתרומם לאין סוף ככוכבי השמים. את הגוף מסר המזל בידי האדון, אותו הוא קונה ומוכר; אבל החלק שבפנים לא יוכל להשתעבד. כל הנובע ממנו הוא חפשי. כלנו יחד לא נוכל לצוות לו ואין מי שיכוף את העבדים להכנע בכל דבר: הם לא ימלאו פקודים כנגד המדינה ולא יתנו ידם לדבר פשע¹¹⁹.

כא

יש דברים אשר החוקים לא מצווים ולא אוסרים – כאן מקום לעבד לעשות חסד. כל זמן שהוא עושה מה שנדרש ממנו, עבודת שכיר היא; כשהוא עושה יותר מהנחוץ, זה הוא חסד. מה שנכנס בגבול ידידות אינה עוד עבודת שכיר. יש דברים שהאדון חייב לעבדו, כמו מאכל ומלבוש; אין מי שיקרא לזה חסד. אבל אם הוא נוהג בו חיבה יתרה ומחנכו ומלמדו האומנויות שמצטיינים בהן בני חורין, חסד הוא נוטה לו. כן להפך מצד העבד: כל מעשה שיהיה, היוצא מגדר הרגיל ואינו על פי פקודה כי אם מרצון, הוא חסד, אם הוא נקרא כן לפי חשיבותו כשאדם אחר עושה אותו.

כב

לפי כריזפוס, העבד הוא שכיר תמידי, וכמו שהשכיר עושה חסד אם הוא פועל יותר משהוא חייב בשכרו, כן גם העבד כשנדבת רוחו לעומת האדון יוצאת מגדר מצבו ומתרוממת לדברים שהם לתהלה גם לאנשים יותר מוצלחים מלידה, ומה שמעדיף במעשיו על תקות האדון, מציאה היא שזכה בה. הכי מן היושר הוא, שלא להודות להם כשהם מעדיפים על חובתם, אם כועסים אנחנו עליהם כשפחתו במעשיהם? מתי אין מעשיהם חסד? כשיכולים לומר: “אילו ניסה לסרב!”¹²⁰ אבל כשעשה מה שיכול היה לסרב, רצונו כדאי לשבח. החסד והעלבון עומדים זה כנגד זה. אם יכול הוא לקבל מאדונו עלבון הוא יכול לעשות עמו חסד. הן ממנים פקידים שישגיחו על הבעלים אם אינם מתעמרים בעבדיהם להתנהג אתם באכזריות ובזדון ובקמצנות לענין ההספקה, ולמחות כנגד עבירות הללו¹²¹. היש עוד ספק בדבר, אם הבעלים יכולים לקבל מהם חסד? הלא זה יחס אדם לאדם. מלבד זה, אם העבד עשה מה שביכלתו לטובתך, ואתה אינך חפץ לקבל טובה מעבד – הן בידך הדבר מונח [לשחררו].

כג

מי אדיר כל כך, שלא יוכל המקרה לכוף אותו להצטרך לעזרת פחותים ממנו? הנני להביא דוגמאות אחדות, שהן שונות וגם מתנגדות זו לזו. היה מי שהקריב נפשו בעד אדונו, ומי שהמיט עליו מות, ומי שהצילו מסכנה – ולא זאת בלבד, אלא שהצילו בנפשו. האחד החיש מות אדונו, האחר פדה אותו ממות.

קלדיוס קואדריגיוס¹²² מספר בפרק י"ח של קורות הזמנים, כי כשהיתה העיר גרומנטום במצור וכבר נואשו מתקוה, נמלטו שני עבדים אל האויב – ופעלם זה היה להם לשבח. כי כאשר נלכדה העיר והמנצחים תעו ברחובותיה, רצו הם בנתיבות הידועות להם ישר אל הבית אשר בו נשתעבדו ויגרשו את גבירתם וירדפו אותה. כאשר שאלו: מי היא זאת? אמרו כי היא היתה להם גבירה אכזריה ובעבור זה יובילוה להריגה. כאשר הוציאו אותה מחוץ לחומה צפנו אותה היטב עד אשר שככה חמת האויבים. אחרי כן כאשר התקררה דעת הצבא וחזר למדות רומיות¹²³, שבו גם הם למעמדם כעבדים לגבירתם. היא שחררה אותם תיכף, ולא התרעמה על אשר הם הצילו את נפשה, בעוד אשר היא היתה שולטת עליהם לחיים או למות. היא יכלה לראות הצלה זאת גם כהצלחה יתרה, כי לו נתנו לה האויבים את נפשה לשלל, היה זה חסד פשוט, ועתה נעשו קורותיה לאגדה נעלה ומעשה נפלא ממלחמת שתי ערים. בשעת המהומה הגדולה כשנלכדה העיר וכל איש תעה לדרכו, עזבו הכל את הגבירה ורק עבדיה אשר ברחו עמדו לימינה! ואלה הראו עתה את תכלית מנוסתם לפנים, בעברם מן המנצחים אל השבויים ובהתחפשם כמרצחים – בזה אתה מוצא גדולתו היתרה של מעשה חסדם: כה חשוב היה להם שלא תהרג הגבירה, עד שהראו עצמם כאילו הם הורגיה! האמינה לי שאין בזה רוח עבדות: לקנות זכות מעשה נעלה במחיר חשד עוון פלילי.

וטיוס, מפקד צבא המַרסים, הובל אל השר המושל בצבא הרומיים (פומפיוס). אז תפס עבדו את החרב מיד אותו החייל אשר הוביל את אדונו ויהרוג בה את אדונו¹²⁴. אחרי כן אמר: הגיע הזמן לעשות לעצמי, אחרי שגאלתי את אדוני! ויהרוג את עצמו במכה אחת. הראה לי מי שהציל את אדונו באופן יותר נפלא!

כד

העיר קורפיניום היתה במצור מפני יוליוס קיסר, ובתוכה היה סגור דומיציוס, ויצוה זה לעבדו, שהיה גם רופאו, ליתן לו סם מות. כיון שראה אותו מהסס, אמר לו: “למה אתה שוהה? התחשוב כי רק בידך דבר זה, הן גם חרב יש לי!” אז הבטיח העבד למלא בקשתו, אך נתן לו סם שאינו מסוכן לשתיה. שתה ויישן. אז הלך זה אל בנו של דומיציוס ויאמר לו: “צו לאסרני, עד אשר יוודע מתוצאות הדבר אם נתתי סם מות לאביך”. דומיציוס נשאר בחיים, גם יוליוס קיסר לא נגע בנפשו; אך מצילו הראשון היה עבד.

כה

בימי מלחמת האזרחים החביא עבד את אדונו הנתון לחרם, שם את טבעותיו על אצבעותיו, לבש את בגדיו והלך לקראת המבקשים נפשו ויאמר להם שאינו מבקש חנינה ושיעשו כאשר הופקד עליהם, גם פשט להם את צוארו. מה רב עזוּז רוחו של האיש הזה, אשר היה נכון למות במקום אדונו, בזמן אשר כבר נאמנות יתרה היתה להגן רק על חיי האדון! בזמן האכזריות הכללית – בעל לב חומל; בזמן הכחש והכזב החברתיים – איש אמונים! בזמן שקבעו פרסים גדולים בעד הבגידה – אדם מבקש מות כמו פרס לנאמנותו.

כו

לא אעבור על דוגמאות מהדורות שלנו. בזמן טבריוס היו כמעט בכל העם רבים שטופים בחמת־קנאה להטיל אשמות איש על רעהו, ודבר זה הרע למדינה בימי שלום יותר ממלחמת אזרחים. מסרו פטפוטי שכורים ושיחות־הבל של מלעיגים, לא היה דבר בטוח, תפסו בכל תואנה כדי לקטרג. וכשנאשם איש¹²⁵, לא התעניינו עוד במוצא דבר, שהיה תמיד אחד. אז אירע כי פאולוס, מי שהיה פראֶטור, היה קרוא למשתה, ובטבעת שבאצבעו היתה תמונת הקיסר בולטת מעשה אמן עם אבן יקרה משובצה. והנה – שטות תהיה, אם אחל לבקש עתה מלים, איך לומר זאת בלשון נקיה – לקח עביט של מי רגלים בידו! תיכך ראה זאת מַארו, אחד האורבים והמלשינים בעת ההיא, והיו נכונים לקטרג על פאולוס, אך עבדו הסיר מאצבעו את הטבעת בהיותו שתוי שכור, וכאשר הזמין מארו את אנשי המשתה לעדים על טינוף תמונת הקיסר וכבר הכין את כתב האשמה, הראה העבד את הטבעת שהיא בידו! – מי שקורא לזה עבד, כדאי שיהיה המלשין ההוא חברו.

כז

בימי אבגוסטוס האלוהי עוד לא הביאו מלים חיי אדם בסכנה, אף על פי שיכלו להביא לידי יסורים. אז אירע כי רופוס, איש ממעמד הסינטורים, אמר בשעת משתה, כי “טוב שלא יחזור הקיסר בשלום מהנסיעה שהוא מתעתד לה”; עוד הוסיף: “כי גם השוורים והעגלים מבקשים זאת”¹²⁶. היו שם מקשיבים לדברים האלה. כעלות השחר סיפר לו עבדו, אשר עמד אצלו בסעודה, מה ששׂח בשכרותו, ויעץ לו שיקדים ויגיד בעצמו לקיסר את חטאתו. הוא שמע לעצה זו ויתיצב בדרך כנגד הקיסר ביציאתו, וישבע כי אתמול היה מטורף בדעתו, וכי כזה וכזה יבוא עליו ועל בניו [אם הוא חושב רעה], ויתחנן שיסלח לו הקיסר ויחזיר לו חסדו. כאשר הבטיח לו זאת הקיסר, הוסיף רופוס ויאמר: “הן לא יאמין איש כי עודך מושך לי חסד, אם לא תחנני במתנה!” ויבקש סכום כסף, אשר גם בשעת רצון נחשב להגון, וגם קיבל אותו. הקיסר אמר אז: “לטובת עצמי אזהר מעתה שלא לכעוֹס עליך”. בודאי נדיבות היתה מאת הקיסר לסלוח, ואף להוסיף מתנה על החנינה. כל השומע מעשה זה נאלץ לשבח את הקיסר – אבל קודם זה עליו לשבח את העבד. התחכה שאספר עוד, כי העבד השתחרר? אמנם כן היה, אך לא חנם: הן את הכסף בעד השיחרור שילם הקיסר!

כח

אחרי כל הדוגמאות האלה היש עוד ספק אם יוכל האדון לפעמים לקבל חסד מעבדו? למה יפחית האדם את ערך המעשה יותר משיכבד המעשה את האדם? לכל בני אדם מוצא אחד וגזע אחד, אין איש יותר מיוחס מחברו אם לא שיש בו רוח יותר נכונה ומוכשרה להשכל ודעת. המציגים את תמונות אבותיהם בחצרות בתיהם ומניחים בפרוזדור שלשלת ארוכה של שמות בני משפחתם מוקפים עטרות – הם אנשים יותר ידועים, אבל לא מיוחסים. אב אחד הוא העולם לכל בני אדם, וגזע כולם חוזר למוצא אחד, אם גם מדרגות־היחס שונות, מזהירות או פחותות־ערך. אל יתעוך העורכים סדר דורות אבותיהם וכדי להגדיל מספר אנשי תהלה ועושר וכבוד הם מזייפים שמות לסעד. אל תבוז לכל אדם¹²⁷. אף אם בני משפחתו אינם ידועי שם וההצלחה לא האירה להם פנים ואף אם אבותיהם הם עבדים משוחררים או משועבדים או בני עמים זרים. תדרוך נפשכם עוז, ודלגו על כל דבר נבזה אשר בדרככם¹²⁸; האצילות הנשגבה נכונה לכם בסוף! – איך נרומם עצמנו בגאוה וגאון ונחשוב לחרפה שנקבל חסד מאת עבד, בשימנו לב למצבו ולא למדותיו? אתה פוסל אדם בשם עבד – אתה המשועבד לתאוות הגוף, להנאות החך, לניאופים, אתה העבד לכל הזונות יחד! אתה קורא לאדם עבד – הלא תגיד, להיכן נושאים אותך הסבלים בגוהרקא? להיכן מטלטלים אותך עטופי־פנליות¹²⁹ הללו, המתהדרים כדרך אנשי־צבא ושלא כאנשים פשוטים – להיכן יביאו אותך? לבית שוער אחד, לפתח־הגן של בן־אדם אחד אשר אינו אפילו מן הממונים¹³⁰. ואתה מתגאה, שאין עבד יכול לעשות עמך חסד, נחת רוח תהי לך אם יחבק אותך העבד הזר. מה גדלו התהפוכות בקרב נפשך; אתה בז ואתה מכבד את העבדים! בין כתלי ביתך אתה נגיד ומצוה, ובחוץ חסר־אונים ומתרפס, נבזה בעצמך כמו שאתה בז לאחרים. אין לך מוכן להתבזות יותר ממי שמרומם עצמו שלא בצדק, ואין יותר מזומן להיות מרמס לרגלי תקיפים, ממי שלמד להכלים אחרים אחרי שסבל הוא כלימות.

כט

צריכים היינו להגיד זאת, כדי להקהות שניהם של החצופים אשר שחקה להם השעה ולדרוש משפט העבדים וזכותם לעשות חסד. כן עלינו להחזיק בזכות הזאת לענין הבנים. כי שאלה נשאלה: היוכלו בנים להגדיל חסדם להוריהם יותר ממה שקיבלו מהם?

אין ספק כי פעמים רבות הבנים עולים על אבותיהם בגדולה וביכולת, לפעמים אף במעשים טובים. לפי זה הן יוכל להיות שיגדל חסדם לאבותיהם בהיות להם יתר הון ורצון כביר. אבל כנגד זה אומרים: כל מה שנותן הבן לאב, יהיה מה שיהיה, הוא תמיד פחות בערכו, כי גם את כל היכולת לתת הוא חייב לאביו! אינו גובר לעולם בחסדו על אביו, כיון שהיכולת לגבור, היא בעצמה ממה שזכה לו אביו.

יכולים להשיב: ראשית, יש דברים שהם תולדות ובכל זאת הם גדולים ממוצאם. אין זה עיכוב לדבר, שיהיה גדול מההתחלה, מה שלא היה יכול להתנשאות למצבו בלי ההתחלה. אין לך דבר שאינו צועד בצעדי און על ראשית צמיחתו. הזרע אשר נזרע היא סבת כל הדברים הצומחים ובכל זאת רק חלק קטן מהם. ראה נהר רהינוס, נהר פרת, וכל הנהרים המהוללים – מה הם, לו תחשוב אותם לפי המקורות שיצאו מהם? את גבורתם וגדולתם התקינו להם רק בדרך מהלכם. ראה את עצי־היערות, הנשׂאים בגבהם והכבירים בעביים וברוחב ענפיהם – מה חלש ורך לעומתם הנצר בשרשיו הדקים. הסר השרשים, ולא יהיו היערות המכסים את ההרים הרמים. ההיכלות בנויים על יסודות וכן חומות הערים, אבל אבני הפנה אשר ירו לאשיות הבנינים חבויות בסתר. וכן בכל דבר: הגדוּלה שבסוף משכיחה את ראשיתה. לא הייתי יכול להגיע לשום דבר, לולא קדמו חסדי אבותי, אבל אין יוצא מזה כי מה שהשגתי הוא פחות ממה שבלעדיו לא הייתי משיגו. לולא היניקה אותי בילדותי המינקת, לא הייתי יכול לעשות דבר בשכלי ובכחותי ולא התרוממתי לתהלת שמי אשר רכשתי לי בעבודת המדינה ובשרות הצבא – הבעבור זה העדיפה עבודת המינקת על כל מעשי החשובים? היש הבדל בדבר, אם בלי חסד האב לא יוכל איש להתקדם כמו בלי טפוחה של המינקת?

ואם חייב אני בכל דבר לראשיתי, צא וחשוב כי הראשית אינו האב ולא אבי האב, כי יש עוד מה שקדם להם, תחלה שלפני התחלה הקרובה, ואין מי שיאמר כי חייב אני לראשונים, אשר לא ידעתי ולא הכרתי מעולם, יותר משאני חייב לאבי. ובכל זאת אהיה חייב להם יותר, כי גם על מה שהולידני אבי הרי היה זה חייב לאבותיו!

ל

“מה שאני מחזיר לאבי, אם גם הרבה הוא, הוא פחות בערכו ממתנת האב, כי לא הייתי בעולם לולא הולידני”. לפי שיטה זו, אם רפא איש את אבי החולה ונוטה למות, גם לו לא הייתי יכול ליתן עוד דבר שלא יהיה פחות ממה שעשה בשבילי: כי לולא נרפא אבי, לא היה יכול להוליד אותי. אבל נראה לי כי נכון יותר להביא בחשבון, עד כמה מה שהשגתי ומה שעשיתי הוא שלי לבדי, של כחי ורצוני. כשתסתכל במעשה, שאני נולדתי, בפני עצמו, תמצא כי מצער הוא ודבר שאינו מסויים ואשר יוכל להיות חומר לטובה כמו לרעה. אמנם הצעד הראשון הוא לכל דבר, אבל לא בעבור שהוא ראשון הוא גדול ממה שאחריו.

נניח כי בעמלי לטובת אבי הרימותיו למעלה רמה ועשיתיו לראש העיר, כי לא רק במפעלי שיויתי עליו הוד, כי אם נתתי גם לו מקום להתגדר בפעלים חשובים וקלים, שאננים ומהוללים. כבוד ועושר וכל מה שהלב שואף הרביתי לו, ובעוד שהייתי אני לכל לראש, הכנעתי עצמי לפניו¹³¹. והנה אתה בא ואומר: “כל זה משל אביך הוא”. אבל על זה אשיב: אמנם כן הוא, אם כדי לעשות כל אלה די היה במה שנולדתי. אולם אם כדי לחיות כהוגן החיים לבדם דבר קטן הם, ומה שנתת לי בהם הוא משותף לחיות ולבהמות ולרמשים קטנים ונבזים, לא תוכל לזקוף על חשבונך מה שלא יצא מתוך חסדך, אף על פי שגם לו חלק בהם¹³².

לא

חשוב, שהחזרתי לך¹³³ חיים תחת חיים, ובזה רב ערך המתנה מצדי, כי אני נתתי לבעל דעת וידעתי מה שאני נותן, ומה שנתתי לא היה בעבור הנאת הגוף או קשור עמה. גם גדולה שמירת הנפש מנתינתה, כמו שנקל למות מלסבול פחד המות. אני נתתי לך החיים בזמן שיכולת ליהנות מהם מיד, אתם נתתם לי בשעה שלא היו ידועים לי. אני נתתי לך החיים כשהיית בסכנת מות¹³⁴, ואתם נתתם לי למען אהיה בן־מות. אני נתתי לך החיים מתוקנים ומפוארים, אתם נתתם לי בהיותי נבער מדעת ורק למשא על אחרים. אם תחפוץ לדעת, מה מצער הוא החסד בנתינת חיים באופן זה: הן לו השלכתני¹³⁵, אזי היתה הזכות שהולדתני נהפכת לעוולה. בזה אני מוכיח רק, כי בזווג אב ואם אין עוד די חסד אם אין מוסיפים על התחלה זו מעשים רצויים להשלים את חובתם. לא החיים לעצמם הם הטוב, כי אם חיים טובים, ואם אני נהנה מחיים טובים, הלא יכלו להיות גם רעים – ושלך הם רק החיים מצד עצמם. ואם רק אותם בפשיטותם, בלי מדע והשכל, אתה עורך לעיני כמתנה טובה ראויה לשבח, אתה חושב לי לטובה מה שניתן גם ליתושים ותולעים. מלבד זה, די להזכיר כי עמלתי הרבה בחכמה ודעת כדי לסלול לי דרך ישרה בחיים, ובזה הן החזרתי לך דבר גדול ממה שקבלתי ממך במתנה. אתה נתת אותי לי בער וריק, ואני נתתי לך אשר תשמח שהולדת אותו!

לב

אבי פירנס אותי; כשאני עושה לו זאת, אני מחזיר לו יותר משנתן, כי הוא אינו שמח על מזונותיו בלבד כי אם גם על שהם מבנו, ורצוני הטוב גורם לו עונג יותר רב מהמעשה לבדו, בעת אשר ממזונותיו רק לגופי היתה ההנאה. – ומה אם התעלה אדם ביותר בתור מליץ נודע בשערים, או כדורש משפט או כמנצח במלחמות, ויעטר על ידי זה בתהילה רבה גם את שם אביו ויפץ באור מזהיר את מחשכי מולדת משפחתו? הכי לא עשה חסד לאין ערוך לו עם הוריו? מי היה יודע את אריסטון¹³⁶ או את גרילוס, לולא היו אפלטון וכסנופון בניהם? את סופרוניסקוס¹³⁷ לא נתן סוקרטס למות. לא אוכל להאריך ולספור את כל אלה אשר נשארו לזכרון רק בעבור אשר תהלת בניהם המזהירה הנחילה את שמותיהם לדורות. מי הגדיל חסדו עם מי, אבי מרקוס אגריפא¹³⁸, עם בנו – אף כי שם האב גם אחרי כן לא נודע בעולם – או עם אביו הבן ההוא המפואר אשר זכה לכבוד “כתר האניות”, הנעלה ומיוחד בין ציוני־התפארת של הצבא? הוא אשר הקים בנינים כה נשגבים בעיר, בהם הגדיל את הדרה מימי קדם וגם אחרי כן לא יכול עוד הדרה להתעלות יותר? – הכי אוקטביוס עשה חסד עם בנו, או אבגוסטוס המרומם עם אביו (אף על פי שהועם זכרו על ידי האב אשר גידלו [יוליוס קיסר])? איך היה זה שמח, לו זכה לראות אותו, אחרי נצחונו והשקיטו הארץ ממלחמת האזרחים, מנהל המלכות בשלום, הוא לא היה יכול להאמין בהצלחתו, ועד כמה שהיה בוחן את עצמו, לא היה יכול לשער בנפשו כי האיש הנעלה ההוא הוא מיוצאי חלציו!

למה אזכיר עוד אנשים, אשר זכרם היה אובד לולא חלצה אותם תהלת בניהם ממחשכים ונתנה להם זוהר עד היום הזה? אם השאלה אינה: מי הם הבנים אשר הגדיל חסדם עם האבות יותר ממה שקיבלו מהם, כי אם היוכל איש להגדיל חסדיו? אולי אין הדוגמאות שהבאתי מספיקות ואין די בעלייתן על מעשי האבות, ויוכלו להיות דברים בטבע שלא התרחשו עוד בשום דור. אם מעשים בודדים אינם עולים בערכם על חסד האבות, מעשים רבים יוכלו להצטרף להכביד המשקל.

לג

סציפיון (האפריקני) הציל במלחמה את נפש אביו ובעודו עלם צעיר עורר סוסו כנגד האויב. לא זאת בלבד, שלמען הגיע אל אביו הכניס חייו בסכנות מטילות אימה גם על שרי צבא מומחים, וגבר על מכשולים בעברו כלוחם־מתחיל במלחמתו הראשונה כמעט על גויותיהם של חיילים ותיקים, וכמו דלג על שנות חייו. יתר על כן, שעֵר בנפשך שהיה הבן ההוא גם מגין על אביו כשהוא נאשם, וגם ממלט אותו מקשר בוגדים עצומים, וגם ממציא לו משרת קונסול פעם שנית ושלישית¹³⁹ ועוד כיבודים יותר חשובים, וגם נותן לו, אם הוא עני, אוצרות אשר רכש במלחמה, ומעשירו בשלל רב מאויביו – דבר שמתהללים בו ביותר אנשי צבא. אם כל זה מעט לך, חשוב, כי גם שלטון על מדינות וממשלה עצומה הוא נותן בידו; כי מחריב הוא ערים גדולות ונעשה למיסד מלכות רומי האדירה הגוברת על כל ומשתרעת למזרח ולמערב ומוסיף עוד אצילות על יחס האיש ההוא – אשר הוא אביו של סציפיון. היוכל עוד להיות ספק אחרי כל אלה, כי החסד הרב ומעשי התהלה של הבן, אשר הרבו כל כך עוז ותפארה למדינה, נצחו את החסד הפשוט של האב במה שהוליד אותו? ואם כל זה עוד מעט הוא, דמה בנפשך כי הציל איש את אביו מיסורים קשים, וגם קיבלם על עצמו. הן יכול אתה להכפיל עוד בדמיונך חסדי הבן לאין קץ, בעוד אשר מתנת האב אחת היתה וקלה וגם הנאתה בצדה, ואולי נתנה עוד לרבים מבלי דעת למי נתן; מתנה שהיה רק שותף בה, ואשר הוכרח לתת אותה לפי חוק המולדת¹⁴⁰, ושכר היה צפוי לו מאת זקני העיר, וגם בקיום ביתו ומשפחתו הגה – בכל אלה יותר מאשר בזה שעשה עמו החסד. – ואם רכש איש חכמה ולימד את אביו – הגם אז נתווכח על זה, אם יותר נתן משקיבל? הן הוא נתן לו החיים המאושרים, ומה שקיבל ממנו הם החיים בלבד¹⁴¹.

לד

“אבל כל מה שאתה עושה לאביך, מקורו בטובות שעשה הוא לך”. – גם זכותו של מורי היא, אם התקדמתי בהשכלה. בכל זאת מתרוממים אנחנו על אלה אשר הדריכו אותנו, ביחוד על אלה אשר מסרו לנו את יסודי הלימודים, ואף כי בלעדיהם לא היינו מגיעים למדרגה חשובה, אין בעבור זה כל המתעלה בהשכלתו עומד למטה מהם. צריכים להבחין בין מה שמוקדם ובין מה שחשוב ביותר, ואם מה שיותר חשוב לא יוכל להיות בלי מה שקדמו, אינם בעבור זה דברים שוים.

לה

ועתה הגיעה השעה להוציא מכיסי, אם אפשר לומר כן, את המטבע שטבעתי בענין זה. כל מי שעושה חסד בדבר שיש יותר חשוב ממנו, יכולים להעדיף על חסדו. האב נתן לבנו את החיים, אבל יש דבר יותר חשוב מהחיים, לפיכך יכולים להעדיף על חסד האב, כיון שנמצא מה שחשוב ממנו. מלבד זה, אם מי שנתן את החיים הוצל בעצמו ממות פעם ושתים, כבר קיבל חסד יותר ממה שנתן; כן גם האב אשר נתן פעם אחת לבנו את החיים, אם הוצל הרבה פעמים, קיבל יותר משנתן. [ועוד עלינו לומר:] ערך החסד מתעלה במדה שצריכים לו. החי צריך לשמירת חייו יותר משהבלתי־נולד צריך חיים, כי זה אינו יכול עוד להצטרך לשום דבר, לכן קיבל האב, המוצל על ידי בנו ממות, יותר מהחסד שהוליד את בנו. אומרים: “אין הבן יכול להעדיף על חסדי האב, באשר ממנו קיבל חייו ובלעדיהם לא היה יכול לעשות חסד”. אבל דבר זה משותף לאב ולאחרים אשר בטובתם אנו חיים, ואשר גם להם לא היינו יכולים להשיב גמול כגודל חסדם: בעבור זה גם להרופא לא היינוּ יכולים לגמול יותר חסדו, בהיותו לפעמים מציל חיינו, ולא לבעל הספינה המציל אותנו כשנשברה אנייתנו. ובכל זאת לאנשי חסד אלה, אשר על ידם אנו זוכים לחיים, יכולים להעדיף את הגמול – הוא הדין לאב. ועוד: אם עשה איש עמי טובה, שהיתה צריכה להשלמה על ידי טובות אחרות, ואני החזרתי לו טובה שאינה צריכה להשלמה, פעלי הוא יותר חשוב. האב נותן לבנו חיים עלולים להפסד כשאין דברים רבים מסייעים לשמירתם; הבן המציל את אביו תומכו בחיים שאינם צריכים לסיוע אחר, בכן הוא נותן יותר לאביו משקיבל.

לו

הרעיון הזה איננו הורס כבוד אב ואם ואינו מקלקל הנהגת הבנים כנגדם כי אם מיטיב אותה. כל מדה טובה שואפת מטבעה לתהלה ונכספה להתעלות על טובת הראשונים. מורא־הורים יהיה יותר זריז, כשיבוא להחזיר חסדים בתקוה להגדיל אותם. לאבות בעצמם יהיה הדבר לרצון ולשמחה, כי על הרוב חפצים אנחנו שינצחונו לטובתנו. מפני מה חביבה קנאה זו ולמה נהנים מזה האבות כשהם מכירים שהבנים מנצחים אותם בחסדיהם? מפני שאלמלא כן, אנו נותנים פתחון פה לבנים להתנצל כשהם מתרפים בהשבת גמול, ואנחנו הן מתכוונים לעורר אותם על זה ואומרים להם: חושו ועשו, צעירים נחמדים, כי ישנה קנאה שהיא לתפארה בין האבות והבנים, אם רב מה שנתנו או מה שקיבלו. הם לא נצחו בעבור שחסדם כבר מוחזק; התגברו באופן נאות והתאמצו שלא להכנע, כשתבקשו תהיו אתם המנצחים. לא יחסרו אנשי מופת למלחמתכם זו, שיעוררו אתכם לעשות כמוהם וידרשו ללכת בנתיבותיהם מול הנצחון אשר כמה פעמים כבר הושג לעומת ההורים.

לז

כן גבר אֶניאס על אביו (אנכיזס), אשר בילדותו נשאו כנטל קל ושליו בזרועותיו, והוא נשא את הזקן כמשא כבד דרך צבאות האויבים וחומות העיר (טרויא) הנופלות, בעוד הזקן במורא־אֵלים אוחז את קדשיו ואת התרפים בידיו ומכפיל בזה את הנטל. הוא נשא אותו דרך להבות האש (על הכל גוברת אהבת הבן לאביו!) והביאו בשלום אל המקום אשר שם נכבד זכרו בין מייסדי מלכות רומי¹⁴². – כן גברו הצעירים הידועים בסיציליאה¹⁴³. כשהיה הר אֶטנא בוער בכל תקפו וזורק לבת־אש על פני ערים ושדות וחלק גדול מהאי, הם מילטו נפש הוריהם. לפי האגדה שבה האש מפניהם אחור, נפלגו הלהבות משני עבריהם כדי לפתוח להם מסלול לעבור, ובודאי ראויים היו לזה הצעירים אשר הרהיבו בנפשם עוז לדבר גדול כזה. – כן גבר אנטיגנוס¹⁴⁴, כאשר נצח אויב במלחמה קשה וימסור את אשר הרויח בנצחונו לידי אביו, בשימו אותו למושל אי קפריסין. זאת היא מדת מלכות, לעזוב את המלוכה כשהיא בידך! – כן גבר על אביו מנליוס¹⁴⁵, אף על פי שהיה תקיף ברוחו, ובנעוריו גרש אותו אביו מפני משובתו ומעשי טפשות. אבל כשאירע כי אחד ממגיני־העם¹⁴⁶ הטיל אשמה על אביו, הלך אצל המאשים ובקש ממנו שידחה הדבר. זה הסכים, כי חשב שיקום גם הבן כנגד אביו שנוא נפשו וכי לרצון לו הקיטרוג כיון שגם את גרוש בנו הטיל עליו כעוון כבד. אך העלם השתדל להוָעד עם המאשים בסתר, ובהיותו עמו שלף חרב מתחת למדיו ויקרא: “אם לא תשבע, שתחדל מהקיטרוג על אבי, בחרב זו אני דוקר אותך! בחר לך, באיזה אופן יפטר אבי מהמאשים אותו”. הלז נשבע, וגם קיים, וסיפר בקהל למה הוא חדל מקיטרוגו. שום אדם אחר לא היה נועז להכריח כך מגן־העם להזהר במעשיו.

לח

עוד כמה דוגמאות יש מבנים אשר הצילו נפש אבותיהם ממות או אשר הרימו אותם משפלות למרומים, ומאשפות, מתוך ההמון, הביאום לתהלת נצח ולזכר עולם. אין די כח במלים ואין כל רוח יתרה מספקת לבטא, מה רבה הזכות, מה משובחת היא, ואיך אינה יכולה להמחות לנצח, כשאדם רשאי לומר: “שמעתי בקול הורי, נכנעתי לפניהם, הקשבתי למצוותם, אם ישרה היתה בעיני או לא ישרה, או גם קשה; מציית הייתי וכפוף להם¹⁴⁷, רק בזה הייתי קשה־עורף – שביקשתי לנצחם בחסדים”. משביע אני אתכם, בדרך זו התחרו, ואם תיעפו – החליפו כח. אשרי המנצחים ואשרי המנוצחים! מי נהדר יותר מהעֶלם, כשהוא יכול לומר לנפשו (לאחר אין לו רשות להגיד זאת): גברתי על אבי במעשי־חסד! ומי מאושר יותר מהזקן, המשבח בכל מקום את בנו בעבור שגבר עליו בחסדיו¹⁴⁸! היש אושר יותר נעלה מלהנצח באופן זה?

ספר רביעי

א

מכל הדברים שעסקנו בהם, אֶבּוטיוס ליברליס חביבי, אין יותר נחוץ וצריך ליתר זהירות – כמליצת סַלוסטיוס – כהדבר שאני פונה אליו עתה: אם בכלל דרך רצויה היא, לעשות חסד ולשלם גמול בעד הטובות. יש מכבדים היושר בשביל שכרו ואינם מוצאים חפץ בזכות¹⁴⁹ שאין בה תועלת. אבל הזכויות הן חסרות־תפארה כשהן דבר הנמכר בשוק. אין לך חרפה יותר גדולה לאדם, מלחַשב אחריו, בעד כמה הוא ישר. הצדק אינו מבטיח שכר כמו שאינו מאיים בהפסד, וכה רחוק הוא מלשחד אדם בתקוות והבטחות, שהוא דורש מסירת־נפש והוא על הרוב ענין של התנדבות. רמוס את התועליות בלכתך אליו, בכל אשר יקראך, לכל מקום אשר ישלחך – אל תעשה חשבון ההוצאות. לפעמים אף את דמו לא יחשוך המבקש אותו, ובשלטונו אין למרוד. לשואל: "מה יֵצא ממעשה הגבורה או ממעשה החסד שאעשה?" אנו עונים: רק מה שעשית! חוץ מזה אין מובטח לך כלום. אם אולי תגיע לך תועלת, תחשוב אותה להכנסה שבמקרה. מעשי היושר נושאים שכרם בקרבם. ואם היושר הוא תכליתו לעצמו, וכל מעשה־חסד הוא ענין של יושר, אין דינו שונה, כי טבעם אחד הוא. וכי את היושר צריכים לבקש רק מצד עצמו, כבר הוכיחו בראיות רבות.

ב

לענין זה יש לנו ריב עם הכנופיה של תלמידי אפיקורוס¹⁵⁰ הענוגים והשאננים, המתפלספים בהיותם מסובים במשתה, וגוזרים כי המדות הטובות הן רק משרתות להנאת האדם, לה הן נשמעות, אותה הן מכבדות, היא לבדה שולטת עליהן. הם אומרים כי אין הנאה בלי יושר וצדק. אבל למה ההנאה קודמת להם? אין זאת שאלה לענין המעלה והחשיבות בלבד, כי על יסוד הדברים ומה שכלול בם אנו דנים. היושר והצדק אינם דברים שיכולים להיות נספחים בסוף^151; הם בשורה ראשונה, הם צריכים לנהוג, לצוות, לעמוד בראש – ואתה אומר כי עליהם להתלות בשלטון אחר! – תאמר: “מה בכך? הן גם אני מסכים שאין קיום לחיים מאושרים בלי יושר וצדק; את ההנאה עצמה שאני מבקש ואני מסור לה, אני בז ומתעב כשאין עמה המדות הללו”. אבל השאלה היא, אם היושר והצדק הם רק סבה להאושר היותר נעלה, או הם בעצמם האושר היותר נעלה. ואם בזה אנו מתוכחים, התחשוב כי היא רק שאלת מוקדם ומאוחר? אמנם ערבוביה היא, ומוכים בסנורים הם המציגים את המאוחר בראש. אבל לא על זה אני קוצף, שמפנים מקום ליושר וצדק אחר ההנאה, כי אם על שבכלל מביאים אותם בקשר עמה, בעת שהם מתעבים ושונאים אותה ומתרחקים ממנה לאין שיעור¹⁵², והם יותר מצויים אצל עמל ומכאובים ואצל סובלי יסורים כגבר, מאשר אצל המפונקים כנשים.

ג

הוצרכתי למאמר המוסגר הזה, ליברליס יקירי, כי חפצי לברר שהחסד הוא מתולדות היושר והצדק ולחרפה היא ליתן לו תכלית זרה חיצונית חוץ מתכליתו שבקרבו. הן אילו היו נדבותינו מתכוונות לגמול, היינו נותנים לעשיר ביותר ולא להגון, ואנחנו נבכר את העני על העשיר שאינו כדאי, כי מי ששם עיניו בנכסים אינו עושה חסד. מלבד זה, לו רק הרווח היה גורם שנועיל לאחרים, היו דוקא אנשי היכולת – בעלי הנכסים, אדירי ארץ ומלכים – הפחותים בין עושי חסד, כי הם אינם צריכים להרויח כסף, גם אלהי מרום לא היו נותנים לנו כל המתנות הרבות שהם משפיעים עלינו יומם ולילה בלי הרף, כיון שהם מספיקים לעצמם בכל דבר והם שבעי רצון ובטוחים ושאננים מפחד למה יעשו חסד עם אדם, אם סבה אחת לנותן עצמו ותועלתו. אבל אין זה חסד כי אם הלואה ברבית, כשאין צופים היכן ייטב זרע הצדק, כי אם מהיכן יגדל פרי תבואתו ויהיה יותר נקל ליטול אותו לעצמו. ובעבור שרעיון כזה רחוק מאלהי מרום, לכן הם נדיבים לעומתנו. לו היתה הסבה תועלת עצמית – ולאל¹⁵³ הרי אין תקוה להוציא מאתנו תועלת – היתה חסרה להם כל סבה לעשות עמנו חסד.

ד

יודע אני מה שיענו על זה: אכן אין האל עושה חסד, כי אם שוכן לבטח, רחוק מן העולם, ואינו שם לב אלינו, וזר לנו מעשהו, או מה שהוא עושה הוא – דבר שנחשב לאושר היותר גדול אצל אפיקורוס – אפס, והוא רחוק מעשות עמנו טובה כמו מעשות רעה". האומר דבר זה לא שמע קול המתפללים ולא ראה את הכפים הנשואות למרום בתחנונים¹⁵⁴ ביחיד ובצבור. בודאי לא היו עושים זאת, ולא היו כל בני־אנוש מסכימים לצעוק בהתלהבות לאֵלים חרשים ולא מועילים, לולי ידענו הטובות שהם עושים עמנו לפי רצונם או בהעתרם לבקשותינו, חסדים גדולים המגיעים בזמנם ומעבירים מאתנו סכנות עצומות. ומי הוא האומלל ונעזב כל כך, מי הוא הנולד לפורענות במזל גרוע כל כך, שלא הכיר עוד בנפשו חסדי־אלהים המרובים? אפילו המתאוננים על גורלם והנאנחים על שברם, כשתחקור היטב תמצא שאינם עומדים מחוץ לחסדי שמים בכל דבר, כי אין לך אדם שאין טוב מושפע עליו ממקור החנינה ההוא^155. המעט הוא מה שניתן לכל בני אדם בשוה? ואם נדלג על מה שחילק להם הטבע בחסר ויתר, האין די בטבע מצד עצמו כנחלת כל אדם?

ה

“אין האל עושה עמנו חסד”. ומהיכן הוא כל מה שיש לך? מה שאתה נותן – או לא נותן? ומה שאתה גונז ושאתה צובר? מהיכן כל הדברים הרבים המרהיבים עינים ואזנים ונפש? מהיכן כל השפע המעניק לנו מותרות? הן לא רק מה שנחוץ הוכן למעננו, כי כילדי שעשועים אהב אותנו. כמה אילנות נושאים פירות שונים, כמה עשבים טובים לבריאות, כמה מאכלים ראויים למזון בכל ימות השנה, עד אשר אף מי שאינו חרוץ מוצא פרנסתו מנדבת פרי האדמה. ובהמות וחיות מכל המינים ביבשה על הארץ ובתוך המים, ועופות ברקיע – כל חלק מהטבע נותן לנו מס למזונותינו. כאן הנחלים האוזרים את השדות בעקמומיותיהם הנעימות, ושם הנהרות נושאי האניות במהלכם הרחב, אשר בהם נתיבות למסחר, ואשר על ידם לעתים קבועות נמשך שפע נפלא, כשמימיהם גאים ומתרבים פתאם בקיץ ומציפים ארצות יבשות ושוממות תחת שמים חמים. והמעינות הנוזלים לרפואה מן האדמה? והמקורים למים חמים השופעים בצד חוף הים.

– – "גַּם אַתָּה הָאֲגַם הַגָּדוֹל, וְגַם אַתָּה

הַמִּתְנַשֵּׂא בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ, יָם בֶּנַקוּס!"¹⁵⁶

ו

אילו נתן לך איש חלקת שדה קטנה, היית אומר שעשה עמך חסד – וכל הארצות הרחבות הפתוחות לפניך אינן חסד? אילו נתן לך איש מעט כסף, שהוא חשוב לך, להטיל אותו בקופסה, היית קורא לזה חסד. והנה הררי־מתכת נחפרים ומעינות נובעים מן האדמה, גם עפרות זהב היא מוציאה וכסף ונחושת וברזל נמצאים במשקל רב בכמה מקומות במעבי האדמה, ולך ניתנה היכולת לחקור אחריהם וגם אותות יש מעל לאדמה לעושר הרב הטמון בקרבה – תאמר שאין אלה חסדים? אילו נתן לך איש בית וקצת שן מזהיר בו ובסיפונו גווני זהב נוצצים – הרי היתה זאת מתנה של חשיבות הגונה. והנה בנה לך אל בית רם ונשא, שאין עליו פחד שרפה או חרבן, ואינו ספון בנסרים דקים אף מהמשׂוֹר אשר כרתם, כי אם נחצב מאבנים עצומות ויקרות ומחומר נעלה וחשוב, אשר כל חלק קטן ממנו נפלא, ועליו מכסה המחליף את מראהו ביום ובלילה – האין זאת מתנה שזכית בה? ואם דבר חשוב הוא זה שאתה מוצא לפניך, האינך כפוי טובה, אם אינך רואה עצמך חייב תודה? ומאין לך נשמת רוח אפך? מאין לך מאור העיניים, אשר בעזרתו אתה מסדר את חייך ומנהיגם? מאין לך הדם המשפיע במרוצתו את החום החיוני לנפש, מאין הטעם לחך לטעום דברים נעימים מלבד הצורך לאכול ולשבוע, ומאין החמדה המוסיפה לעורר את רוה־התענוגים, ומאין המנוחה, אשר בה אתה מתרופף ומתעצל? האינך צריך להגיד, אם יש רגש תודה בקרבך:

– – בַּשַּׁלְוָה הַזֹּאת אֱלֹהִים הוּא הַחוֹנֵן אוֹתָנוּ!

הוּא יִהְיֶה לִי לֵאלֹהִים וְתָמִיד לוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ

עוֹלָה בְּחֵפֶץ לֵב אַקְרִיב שֶׂה רַךְ מִן הָעֵדֶר.

הֵן בְּחַסְדּוֹ רוֹעִים בַּשָּׂדֶה הַבְּקָרִים הָאֵלֶּה,

וּבְטוּבוֹ בַּחֲלִילִי אֲנַגַּן כְּחֵפֶץ הַנֶּפֶשׁ.

והאל הזה לא רק את הבקרים לרועה ההוא, כי אם את בהמות־השדה בכל העולם יצר, הוא נתן גם לכל העדרים את המרעה, ואת צמחי הקיץ הכין למאכל בחורף, והוא לא רק את הרועה בשדה לימד לנגן בחלילו את נגינתו הפשוטה בחפץ לבב, כי אם גם את כל אומנות השירה בצלילים רבים והברות שונות בקולות היוצאים מנשימת אדם או מכלי זמרה שונים. הן גם מה שהמצאנו אינו שלנו, כמו שגידול הגוף והשתמשו לפי דרכו באבריו בזמנים שונים אינו בכח עצמנו – מן ראשית התחלפות השנַיִם אצל הילדים עד ימי הבגרות והתפתחות לשנות־הכח, ועד צמיחת השן האחרונה בקצה גבול ימי העלומים. הזרע לצמיחה בכל תקופה שבחיים ולכל מלאכת מחשבת הוא זרוע בתוכנו, והמורה בסתר הוא האלהים יוצר הרוחות¹⁵⁷.

ז

אתה אומר: “כל זה מתנת הטבע”¹⁵⁸. האינך מרגיש באמרך זאת, כי רק את שם האל אתה מחליף? מה הוא “הטבע” אם לא אלהים או השכל האלהי השוכן בכל העולם ובחלקיו? תוכל כחפצך לשנות שם בורא תבל, ותוכל לקראו גם בשם יופיטר הטוב, או האל הגדול, או יוצר הרעם או תומך ומעמיד¹⁵⁹ – ושם זה נאה לו לא בעבור כי, לפי כותבי דברי הימים, בזמן מנוסת המחנה הרומי תמך בו, אחרי שערכו לו תפלה, ונתן לו תקומה¹⁶⁰, כי אם בשביל שבחסדו הכל מתקיים: הוא יוסד ותומך הכל. גם אם בשם “המזל” תכנהו, אינך משקר, כי המזל אינו אלא שלשלת סבות, והוא הסבה הראשונה אשר בה תלויות כל האחרות. תן לו שמות וכינויים כאשר עם לבבך, אם כוונתם לכחות שונים של הדברים האלהיים ותוצאותיהם; מספר שמותיו יכול להיות כמספר מתנותיו.

ח

ישנם בתוכנו גם קוראים לאֵל ההוא בשם ליבּר¹⁶¹, ויש חושבים שהוא הרקולס, ויש שמים אותו למרקוליס¹⁶². מבארים השם ליבר, כי הוא אבי היצורים וממציא כח הזרע, שהוא גם תומך התאוה; את השם הרקולס – כי לא ייעף בגבורתו, וכשהוא נלאה במעשיו הוא מחדש כחו באש¹⁶³; ואת השם מרקוליס, כי אתו ערמה וקצבה וסדר ודעת¹⁶⁴. אבל לכל צד שתפנה תמצא אותו (את האל היחיד) לפניך. אין מקום פנוי ממנו¹⁶⁵, הוא נמצא בכל פעלו. לשוא איפוא עמלך, בן אדם כפוי טובה, אם אתה אומר שאינך חייב מאומה לאלהים, רק לטבע: אין טבע בלי אלהים ואין אלהים בלי טבע, שניהם אחד ואין הבדל בפעולתם. אם קיבלת דבר מאת סנקא ואתה אומר כי חייב אתה את הדבר לאַניאוּס או ללוציוס, אינך מחליף בזה את בעל חובך כי אם את שמו, כי אם בשמו הפרטי או בכינויו או בשם משפחתו אתה קורא אותו, האיש אחד הוא. כן גם אמור: טבע, גורל, מזל – כינויים הם לאל אחד המגלה את כחו באפנים שונים. כן גם צדק, יושר, חכמה, גבורה, הסתפקות, הן מדות טובות נובעות מתוך נטיה נפשית אחת, וכשאתה בוחר באחת מהן בנטיה הנפשית ההיא אתה בוחר.

ט

אך, לבלתי השתקע בויכוחים צדדיים, אחזור לענין: חסדים רבים ועצומים משפיע עלינו אלהים מבלי לחכות לגמול, כיון שהוא אינו צריך לו וגם אנחנו איננו יכולים להשיב לו טובה. מכאן מוכח כי החסד הוא דבר חשוב מצד עצמו ורק לתועלת המקבל הוא מכוון. היא צריכה להיות המטרה, בלי שים לב למה שנוח ונעים לנו. ואם יטעון איש: “כיון שגם לפי דבריכם צריכים לבחור היטב את האנשים שעושים עמהם חסד, כמו שגם עובד האדמה אינו זורע על צחיח סלע, הרי אנחנו צופים גם על תועלת עצמנו במעשי החסד כמו בחרישה וזריעה; הן גם הזריעה אינה נעשית בשביל עצמה. ואם אתם בוחנים, למי החסד נעשה, הן לא הייתם עושים זאת, לו היה הטוב נעשה בשביל עצמו; באופן זה היה נשאר החסד אחד, באיזה מקום ועל איזה דרך הוא נעשה”. על זה אשיב: אמנם כל מה שהגון וישר אנו עושים בשביל עצמו ולא מאיזו סבה זרה. בכל זאת, גם בלי תכלית אחרת, עלינו לבדוק מה שאנו עושים ואיך ובאיזה אופן אנו עושים, כי בזה משתלם החסד. כשאני בוחר למי אתן, אני פועל שיהיה באמת חסד, כי אם אתן לנבל לא יהיה פעלי לא דבר הגון ולא חסד.

י

בהחזרת פקדון אמנם צריכים להשתדל, אבל לא תמיד אחזיר ולא בכל מקום וזמן. לפעמים אין הבדל אם אני מועל בפקדון או מחזירו בפרהסיה. כי צריכים לשים לב גם לתועלת האיש אשר לו אחזיר, ואם יזיק לו הדבר, טוב שאעצור אותו בידי. כן גם בחסדים, אבחון למי, מתי, איך ולמה אתן. אין לעשות דבר בלי השכל ודעת, ואין חסד בלי שים שכל, כי השכל צריך להיות המלַוה בדרכי יושר. כמה פעמים אנו שומעים אדם מתחרט על מה שהתנדב בלי חקירה, ואומר: “הייתי בוחר שיאבד ממני הסכום קודם שנתתיו לפלוני”. אין לך הפסד יותר בזוי ממתנה שלא במקומה, ומתעצב אדם יותר על מה שטעה במעשה חסד מאשר על חסרון החזרת גמול, כי חסרון חזרה היא אשמת אחרים, ובחסרון בחינת המקבל אשמים אנחנו. אבל בבחינה זו אין אני צופה כלל, כמו שאתה חושב, על מי שיחזיר לי, כי אם על מי שיכיר לי תודה אף על פי שלא יחזיר. כמה פעמים מי שאינו מחזיר מכיר טובה, והמחזיר כפוי טובה. לפי המחשבה אני דן. לכן אעבור על העשיר, אם אינו הגון, ואבחר בעני, אם הוא איש ישר, כי זה גם בדלותו יכיר לי טובה, ואם הכל יחסר – עוד לבו נותר לו.

יא

לא לרווח, לא להנאת הגוף, ולא לתהלה אני צופה במעשה חסד; די לי בדבר אחד: שיהיה פעלי נאות. מה שנאות לא יֵעשה בלי בחירה.

וכשתשאלני: איך תהיה הבחירה? אתן עיני באיש תמים, ענו, זוכר חסד ומכיר טובה, שונא בצע, שומר מה שיש לו בלי קמצנות, נוח לבריות. כשאבחר באיש כזה, גם אם המזל לא יחונן אותו כדי השבת גמול, במחשבתו לבדה יסולק החשבון. כשהנדיבות נובעת מתוך בקשת תועלת לעצמו ומתוך חשבונות נבזים, אם אינני עושה טוב לאדם רק בתנאי שיהיה נאלץ להועיל גם לי, לא אתן למי שנוסע מן המקום לארצות רחוקות ולא ישוב לעולם, לא אתן לאדם חולה באין תקוה שישוב לאיתנו, לא אתן ככלות כחי בעצמי ולא יספיקו ימי חיי לקבלת גמול. בוא וראה איך עשות חסד הוא דבר שמשתדלים בו מצד עצמו: אנחנו עוזרים לנכנסים לחוף מדינתנו, אף אם יעזבו אותו בזמן קצר, ולאדם זר שנשברה אנייתו אנחנו נותנים ספינה ומפרנסים אותו ככל הצורך למען ימשיך נסיעתו. והוא עוזב אותנו מבלי להכיר היטב את איש חסדו, בעינינו לא נראה אותו עוד, לממלאי מקומו בחובת תודה הוא ממנה את האלים ואליהם הוא מתפלל שישיבו לנו גמול: בינתיים נעימה לנו הידיעה היבשה לבדה¹⁶⁶, כי עשינו דבר טוב. יתר על זה, אף כשאנו עומדים בקצה גבול חיינוּ וכשאנו מצווים לביתנו הלא מחלקים אנו חסדים שאין בם עוד תועלת לעצמנו. כמה זמן מבלים על זה וכמה נושאים ונותנים בסתר, מה ואת מי ינחילו, אף על פי שאין עוד הבדל, למי יתנו, כיון שגמול המתנות לא יושב לנו. ונפלא הדבר כי מתנותינו זהירות ביותר ומתאמצים אנחנו למשפט־צדק ביותר, במקום שאין כל תועלת לעצמנו ורק היושר לבדו נגד עינינו, אבל שופטים גרועים אנחנו לחובתנו, בשעה אשר תקוה או פחד או תאוה – היא שורש המהות הפחותות ביותר – משפיעים עליה לרעה. כשהמות מפסיק הכל ומטיל עלינו לחרוץ משפט בלי משוא פנים, אנחנו מבקשים את האנשים היותר הגונים להנחילם את אשר לנו ואין לנו אז דאגה יותר קדושה מלסדר הדברים שאינם נוגעים עוד בנו. ובאמת עונג גדול אז לחשוב: לזה אוכל להועיל כשארבה את נכסיו, ולזה המכהן במשרה אוכל להנחיל כבוד בהוסיפי לו עושר. אילו היינו נותנים רק למחזירים, היינו נפטרים מן העולם בלי צוואה.

יב

יש אומרים: “החסד הוא הלואה שאין לה סילוק, והלואה אינה דבר מבוקש מצד עצמו”¹⁶⁷. אבל כשאנו אומרים הלואה אין זה אלא דרך משל ובהעתק המכוון, כמו באמרנו שהחוק הוא אנך לצדק ולרשע, ואנו יודעים שהאנך אינו דבר מבוקש מצד עצמו. אנחנו משתמשים במלים אלה רק כדי להסביר הענין. באמרי הלואה, הכוונה: כמו הלואה, והראיה לזה בתואר “שאין לה סילוק”, בעת אשר אין הלואה שאינה יכולה ואינה צריכה להסתלק. ובאמת מה רחוק הדבר שיהיה חסד צריך להנתן בעבור תועלת, אחרי אשר כמה פעמים הוא ניתן – כמו שכבר ביארתי – בהפסד ואף בסכנה. אני מגין על אדם שנפל בידי שודדים, כדי שיוכל ללכת לבטח בדרכו. אני נעשה סניגור לנאשם כנגד מטי־דין, ומשסה בזה כנגדי מפלגת אנשים תקיפים ומסכן עצמי, כי על ידי אותם המקטרגים אהיה נאלץ ללבוש בעצמי בגדי־האבל של נאשם¹⁶⁸, אחרי שחלץ אותם האיש אשר הצלתי, בעת שהייתי יכול להספח למפלגה האחרת ולהביט שאנן ושלו על ריב לא לי. אני ערב בעד מי שחייבו אותו בדין ומסיר השעבוד מנכסי ידידי ומחייב את עצמי במקומו למַלוים. אני מציל את המוחרם ובא בסכנה שיטילו עלי החרם.

מי שחפץ להכין לו לחיזוק בריאותו או לישיבת הקיץ מעון בסביבות טוסקוּלוּם או טיבוּר, הוא לא יתיעץ על זה במשך כמה שנים, כי אם יקנה ויחיש להחזיק בקנינו. כן גם בחסדים. אם תשאל: מי יחזיר לי? אגיד: די לך בידיעת מעשיך. מי משלם גמולי? אמור לי: מי משלם גמול הצדק והתום והנדיבות והצניעות וההסתפקות? אם שכרם אתה מבקש, לא היית חובב מעולם המדות הללו. מה תכלית תקופות השנים? למה השמש מאריך הימים ומקצרם? כל אלה חסדים הם ומועילים לנו, וכמו שפקודת המזלות היא להתנועע כסדרם בעולם, ופקודת השמש להחליף מקומו מעליתו ועד שקעו, והם פועלים לטובתנו בלי שכר, כן אחת מחובות האדם היא לעשות חסד. הוא נותן – כדי שלא לחדול מליתן, כדי שלא יאבד את שעת הכושר לפעולת חסד.

יג

לכם תענוג הוא, לפנק את הגוף בעצלות משעממת ובבטלה הדומה לתנומה, להתעטף בעב־הענן של דמיונות קלושים, וזאת לכם שלות הרוח, בבקשכם שעשועים לנפשכם הנלאה ונרדמה ובפטמכם בין סבכי גנותיכם במאכל ובמשתה את גויותיכם הנובלות מחסרון זריזות; לנו עונג הוא לעשות חסד אף ברוב טורח, אם מקילים אנחנו בזה עמל אחרים, ובסכנות מרובות, אם חולצים אנחנו אחרים מצרה, ובחסרון כיס לפי חשבונותינו, אם רק עזר יוצא לאחרים מעניים ולחצם. מה איכפת לי אם יוּשב גמול – בכל אופן צריכים לתת. טובת הנצרך תהיה נגד עינינו, לא טובתנו, כי לא לנו אנו נותנים. הן ישנם דברים מביאים תועלת רבה ובכל זאת אין מודים עליהם, כי ידוע ששכרם בצדם. הסוחר מועיל לאנשי העיר, הרופא לחולים, ואף הרוכל בתחבולותיו¹⁶⁹ לדברים הנמכרים. אבל כל אלה אשר לטובת־עצמם הם מועילים לאחרים, אינם מחייבים אותם לתודה, כי אין חסד במה שמרויחים בו. הא לך משלי, וכך וכך עליך לשלם – זה דרך התגר.

יד

לא אכנה בשם אשה צנועה את המסרבת לעוגב רק כדי להבעיר יותר את תאותו, או את המפחדת רק מפני החוק¹⁷⁰ או מפני בעלה, כי כמו שאמר אובידיוס:

אִם רַק הָאִסּוּר מְעַכְּבָהּ – זוֹנָה הָאִשָׁה הַהִיא¹⁷¹.

בצדק חושבים בין החוטאות את האשה השומרת תומתה רק מיראה, לא מתוך כבוד עצמה. כן גם הנותן חסד כדי שיקבל בחזרה, לא נתן כלום. הכי חסד אנו עושים עם הבהמות כשאנו מאכילים אותן כדי להשתמש בהן או שתהיינה יותר מפוטמות למזונותינו? או חסד הוא לעצים בהשקותנו אותם שלא ייבשו ויחרבו או שלא תסבול האדמה מחסרון מים? אין אדם הולך לעבוד אדמתו ללא צורך, ולא לעסוק באיזה דבר שאין פריו נמצא מתוכו. למעשה חסד אין אנו מגיעים מתוך מחשבה קמצנית ושפלה, כי אם מתוך רגש של חנינה ונדיבות המשתוקק ליתן ולחזור וליתן, לספות טובות חדשות על הישנות, ובמטרה יחידה להועיל ככל האפשר לנצרך. באופן אחר נבזה הוא ואינו ראוי לכבוד ותהלה, זה העזר אשר רווח כנגדו. היש תפארת במדה זו, לאהוב את עצמו, לחוס על עצמו, להרויח לעצמו? הנדיבות האמתית מרחיקה אותנו מדרך זו, היא מושכת אותנו לצד ההפסד בידה הפתוחה, ומואסת ברווחים בהיותה שמחה בפעלה הטוב מצד עצמו.

טו

הלא אין ספק כי החסד הוא ההפך מן הרשע. וכמו שלעזוב דרך רשע ולברוח ממנו צריכים בלי שים לב לתכלית חיצונית, כן גם במעשה החסד. שם חרפת הפשע עומדת כנגד ההנאה המקווה ממנו, כאן יפיו של היושר פועל לבדו. לא אתעה¹⁷² אם אומר כי אדם חובב את חסדיו וכי בטבע כל אדם מונח שישתוקק לחזור ולראות את הנהנה מחסדו ופעלו גורם שיחון אותו גם בפעם השנית. לא היו עושים זאת לולא היו משמחים אותנו החסדים. כמה פעמים תשמע איש אומר: “קשה עלי לעזוב את זה, אחרי שאני הצלתי חייו, או פדיתיו מסכנה. הוא מבקשני לעמוד לימינו כנגד אנשים תקיפים; אינני רוצה, אבל מה אעשה, כיון שכבר נעשיתי איש חסדו”. אינך רואה בזה את הכח האדיר המכריח למעשים טובים? ראשית מפני שצריך להיות. ושנית מפני שכבר עשו טובות. אף אם בתחלה לא היה טעם מספיק לחסד, כיון שפעם אחת עשו מוסיפים לעשות. כל כך רחוקה איפוא בקשת התועלת, שאפילו את מה שאינו לתועלת אנו עושים ומשתדלים בו מפני החסד אשר קדם לו, ואף במקום שאין הדבר מוצלח הוא נעשה טבעי כחנינת האב לילדים שאינם ראויים.

טז

האנשים הללו¹⁷³ אומרים כי גם הכרת־טובה אינה מפני היושר כי אם בשביל התועלת. בלי עמל רב נוכל להוכיח כי לא כן הוא, כי הטעמים אשר הבאנו להראות כי החסד חשוב מצד עצמו, מוכיחים זאת גם על הכרת־הטובה. יסוד מוסד הוא והנחה ראשונה לראיותינו, כי היושר אינו חשוב מסבה אחרת ורק מפני שהוא היושר. היוכל איש לטעון כי הכרת טובה אינה מן היושר? מי לא יתעב אדם כפוי־טובה, הגורם רעה גם לעצמו? אולם שים לב לדבר: כשמספרים לך על פלוני כי כפוי טובה הוא על חסדים מרובים של ידידו, מה הרושם שעושה עליך דבר זה, שגרם חרפה לעצמו או שלא השגיח על תועלתו? כמדומה לי שתחשבהו ראוי לעונש ולא לאפוטרופוס. לא היית שופט כן, לולא היתה הכרת־טובה דבר חשוב וישר בפני עצמו. ישנם דברים שאין חשיבותם בולטת כל כך ושצריכים לבאר עוד את ישרם, אבל כאן הוא גלוי וניכר והתפארת עצומה משתוכל להשאר בערפל ובספק. אין לך דבר יותר ראוי לשבח ויותר מוסכם ומקובל אצל הבריות מלהודות על חסדים טובים.

יז

ועוד, איזו היא הסבה האחרת¹⁷⁴? הרווח? מי שאינו מואס בו אינו מכיר טובה. רדיפת כבוד? היש להתפאר בזה שמשלמים חוב? פחד? לכפויי הטובה אין לפחד, כי לא הוחק חוק כנגדם, מפני שסמכו על טבע האדם, כמו שאין חוק מצווה לאהוב הורים ולחבב הבנים. אין צורך לדפוק אדם ללכת בדרך שהוא הולך מאליו; כמו שאין צורך להעירו לאהבת עצמו הנטועה בו מלידה, כן מן הראוי שילך מרצונו בדרכי היושר. הטוב והישר מוצא חן מטבעו והוא נעים כל כך, שאפילו מעיני הרשעים לא נעלם המאור שבצדק¹⁷⁵. מי האיש שאינו חפץ להחשב בין עושי צדק? מי הוא אשר בתוך הפשעים והעוונות אינו בוחר להעמיד פנים כאיש חסיד? מי אינו שואף לשים באיזה אופן שיהיה מעטה משפט אף על מעשי־זדון שעשה, ולהראות עצמו כבעל חנינה אף לעיני אנשים שעשה להם רעה? לכן יש מבקשים תודה אף מאנשים אשר העליבו אותם, ומדמים עצמם לאנשי חסד בעוד אין להם כל רשות לזה. בודאי לא היו עושים זאת, לולא אילצה אותם התשוקה ליושר וצדק לבקש להם שם טוב בניגוד למדותיהם הפחותות ולכסות על רשעתם, אשר רק על פריה התענגו ואותה מאסו ובה הם בושים. לא נמצא אדם נוטה כל כך מדרכי הטבע, שיפשיט מעליו התכונה האנושית ויהיה רשע מחפץ לבב¹⁷⁶. שאל נא אחד מאלה החיים על הגזירות, אם לא היו בוחרים להרויח בדרך ישרה מה שהם משיגים במעשה ליסטים וגנבה? מי שמלאכתו שודד ואורב לעוברי דרך, יבחר להתפרנס באופן אחר מאשר במעשקים. לא תמצא אדם שלא יהיה בוחר בפרי הרשעה תחת הרשעה עצמה. זה הוא הדבר היותר גדול שעשה לנו הטבע לטובתנו, שהיושר והצדק שולחים קרן־אורם לתוך רוח כל אדם ואף מי שאינו הולך אחריהם רואה אותם.

יח

כמו שהכרת הטובה דבר חשוב מצד עצמו, כן כפיית הטובה דבר שצריכים להתרחק ממנו, כי הוא החטא המפריד בני אדם ביותר ועוקר שלום הגזע האנושי. היש לנו בדרך אחרת השקט ובטחה, אם לא במה שאנו נשענים איש על חסדי רעהו? רק בזה מזויינים החיים ומבוצרים כנגד התקפות פתאומיות, בחסד החוזר בין בני אדם. אם אנו יחידים בודדים, מה אנו? לשלל ולבז לחית השדה, יצורים קלושים ומדולדלים. לכל שאר היצורים יש די כח להגן על עצמם, לכל חיות המדבר התועות לבדד ניתנו כלי זין, אך האדם בחולשתו נאלץ לחיים חברתיים. לא בכח צפרניו ושניו הוא נורא על סביביו; הוא עירום וחסר־אונים, ולמחסה לו אחוה ורעות. שני דברים נותנים לאומלל הזה עוז ותעצומות: השכל והחברה. בלעדיהם לא היה גובר על שום דבר, ובעזרתם הוא שולט על הכל. ההתחברות נתנה לו ממשלה על כל בהמה וחיה; את יליד הארץ עשתה לנגיד גם על הטבע הזר לו ואף על שטף הים. היא לימדה אותו להחליש תוקף נגעים ומחלות, להמציא סעד לימי הזקנה, תרופות ליסורים. היא חיזקה ואימצה אותנו לבקש תחבולות כנגד הגורל. אם תבטל את חיי החברה, תפוצץ את אחדות הגזע האנושי אשר עליה נשענים חיינו; והם אמנם מבוטלים, אם אתה בא ללמד כי כפיית הטובה אינו דבר שצריכים להמנע ממנו מצד עצמו, כי אם מאיזה פחד חיצוני. מה רבים האנשים שיכולים להיות כפויי טובה בלי כל פחד! מלבד זה רואה אני ככפוי טובה גם את כל מי שמודה בטובה רק מפני הפחד.

יט

מפני האלהים אין איש משכיל צריך “לפחוד”; הן שגעון הוא לפחוד מפני מה שמביא ברכה, גם אין אוהבים את מי שמפחדים מפניו. ואתה אפיקור, הן גם עשית את האלהים לדבר שאין בו כל כח, חלצת ממנו את כלי־זינו ואת גבורתו, לבל ייראו מפניו; העמדת אותו מחוץ לגדר הפחד¹⁷⁷. הקפת אותו חומה בצורה ומסוגרת והפלגת אותו ממגע בני אדם וממראה עיניהם, עד שאין לירוא ממנו כלל, בהיות חוץ מיכלתו להועיל או להזיק. הוא בודד במחיצתו בין השמים שלנו ובין שמים אחרים, בלי אדם או כל יציר חי סביביו, כאילו דואג רק לעמוד מן הצד כשהעולמות למעלה ממנו וסביב לו נחרבים, ותפילותינו איננו שומע גם אינו מתעניין בהן. ואתה מראה פנים כאילו מכבד אתה אלהים זה כמו אב, כמדומה לי בהכרת טובה. או אם בלי הכרת טובה – כיון שאינך מקבל ממנו כל חסד, ורק האטומים, אלה הפרורים הקטנים שלך, גבבו אותך שלא מדעת ועל פי מקרה – למה אתה מכבד אותו? תאמר: “מפני גדולתו, מפני מהותו הנשגבה שאין דומה לה”. יהי כן; אבל אז אתה עושה זאת בלי כל שכר ובלי כל תקוה. ישנם איפוא דברים נחוצים מצד עצמם ושאתה נמשך אחריהם בעבור חשיבותם: הם הם היושר והצדק. מה מעיד עליהם יותר מהכרת טובה? המקצוע של מדה זו מקיף את כל החיים.

כ

אמנם אין לכחד שיש גם קצת תועלת במדה זו. אין שום מדה טובה בלי תועלת, אבל אומרים אנו שהיא חשובה מצד עצמה, אם, למרות השכר שבצדה, גם בלי שים לב אליו וגם בזמן שמפסידים אותו, עוד אנחנו מחזיקים בה. הכרת הטובה מועילה; אבל אני אחזיק במדה זו גם כשתהי מזיקה. מה תקות המכיר חסד? שירכוש לו על ידי זה עוד אוהבים ועוד חסדים? ומה אם יעורר בזה שנאה לעצמו? ואם ברור לו כי לא רק רווח לא ישיג, אלא שגם יפסיד ממה שכבר מונח באוצרו? היקבל עליו באהבה גם את הנזק? – הנה זה הוא כפוי טובה, מי שמחזיר על מנת לקבל טובה אחרת ונשען רק על תקוה זו; מי שזהיר לבקר את החולה בעבור שהוא נכון לעשות צוואה, ומתכוון ומפנה מחשבותיו לזכות בירושה או במתנה. אף על פי שיעשה כל מה שחבר טוב עושה מתוך רגש חובה, אם למתן שכר תקותו, אם כמשליך חכה הוא צופה לרווח – דמיונו כעופות הניזונים מן הנבלות. היורדים וחונים ליד הבהמות החולות ונוטות למות; כן גם אדם זה אורב למות החולה ומעופף סביב הפגר.

כא

אדם מכיר טובה מרגיש בעצמו את היושר והצדק שבמדה זו. רצונך לדעת כי כן הוא וכי אין התועלת מקלקלת רגש זה? שתי כתות הן של מכירי טובה; האחת של המחזירים, והם גם יכולים להתפאר בזה, שהרי עושים הם דבר ראוי לתהלה; השנית היא של המקבלים חסד ברוח טובה ושומרים את חובתם בזכרונם. לאלה נצורה ידיעת הטובה בקרב נפשם, תועלת לא תוכל לצאת להם מן הרגש הזה, ואף על פי כן, מבלי שיוציאו חדבר אל הפועל, מכירי טובה הם באהבתם, בנטייתם ובתשוקתם להחזיר חסד. מה שתבקש עוד ממנו אינו תלוי ביכלתו. הן אמן הוא גם מי שחסרים לו המכשירים לפעול באומנותו; אף לא יחדל איש מהיות משורר, אם הרעש והמהומה מעכבים משמוע את שירתו. כשאני חפץ להכיר טובה, אולי חסר עוד דבר כדי למלאות חובתי, אבל אין דבר חסר להכרת הטובה. יש אשר המחזיר חסד עודנו כפוי טובה, ואשר לא החזיר הוא המכיר בטובה. כמו בכל מעשי הצדק, הכל נחשב בזה לפי הכוונה: אם היא שלמה, כל מה שחסר עוד הוא חטא המקרה. יכול איש להיות דברן גם כשהוא שותק, וגבור גם כשאינו מניע את ידו וכשידיו קשורות, וקברניט גם כשהוא נמצא ביבשה, שהרי אין חסרון בשלמות ידיעתו אם על פי מקרה אינו יכול להשתמש בה – כן גם מכיר טובה הוא מי שיש לו הרצון לזה, אף אם הוא לבדו היודע ועֵד. גדולה מזו אפשר להוסיף: יש שחושדים אותו ככפוי טובה ללא אמת, כי רק טעו בכוונתו ופירשו אותה להפך. על מה ישען איש כזה אם לא על תום לבבו? אף אם טפלו עליו שקר, ישמח בידעו את נקיונו כנגד כל דבת שוא ושמיעת כזב, ובראותו כת המשטינים עליו והוא המון עצום ורב, לא ימנה את מספרם, כי עדות־עצמו היחידה עולה על כולם. אם אמונת־אומן נענשת כאילו היא חטאת – לא יורדת היא מגדולתה בעבור זה, היא נשארת למעלה מן העונש. היא אומרת: “עשיתי כפי רצוני וכפי המוטל עלי, אינני מתחרט וגם כל מקרה ופגע לא יסיתני להתחרט ולקרוא: מה הגיע לי מזה ומה הועיל לי רצוני הטוב?” – הוא הועיל, אף לסובל ענויים קשים¹⁷⁸, אף לבא באש. אף אם יאחז המוקד אבר אחרי אבר ויסובב את כל הגוף החי – יכלה הלב עצמו בתומתו אשר בקרבו ותנעם לו האש היוקדת, אשר תפיץ גם אורה על אמונתו הזכה.

כב

כאן אשוב להעיר שנית על דבר שכבר הזכרתי: למה נכונים אנחנו להכרת טובה בשעה שאנחנו נוטים למות? למה מפשפשים אנחנו אז בחסדים שעשו עמנו פלוני או אלמוני וחוזרים אנחנו על זכרונות כל ימי חיינו ונזהרים שלא נתראה כשוכחים מה שפעל מי שיהיה למעננו? הלא אין עוד דבר לתלות בו תקוה, ובעמדנו על הסף הזה של היציאה מן העולם חפצים אנחנו להפרד כמכירים טובה. הלא ברור הוא, כי יש שכר רב במדה זו עצמה וכי גדול כחו של היושר למשוך אחריו רוח בני אדם, יפיו משתפך כמעטה־אור על הנפשות והן נמשכות בהערצה מעזוז הודו והדרו. אמנם גם תועליות יוצאות מזה, שאננים יותר הם החיים להולכי תום ודעת ישרים נוחה מהם וזקנתם בטוחה יותר לפי מה שהם מתאמצים בצדק ובהכרת טובה. הן הטבע היה עושה עוול גדול, אילו יצר את הטובה העצומה רק למקור יגון ותלאה וכאילן שאינו עושה פירות. אבל זאת עליך לבחון: אם למדה טובה זו, אשר הנתיבה אליה לפעמים בטוחה וקלה, היית צועד גם בנתיבה מלאה אבנים וחתחתים ודורך על שחל ופתן כדי להגיע אליה? מה שגם תועלת כרוכה עמו, אינו מונע הדבר מהיות חשוב בפני עצמו. יש אשר לדברים היותר יפים נספחות מתנות רבות מקריות, אבל הם צריכים לעמוד ולהתקיים גם בלעדיהן.

כג

הלא אין ספק כי על האדמה הזאת, מושב הגזע האנושי, תקופות השמש והירח פועלות לטובה, מחום השמש ניזונים הגופים, מתפתחת הארץ, נסחטה הלחות היתרה, וחולף יגון ימי הסגריר. בהשפעת הירח החודרת משתלם מגד התבואות והוא פועל במהלכו גם על ההריון בקרב בני אדם. זה מסייע לנו בתקופתו גם לחשוב את השנים, וזה, בחוגיו היותר צרים, לחשוב את החדשים. אבל לו גם יבוטל כל זה, האין השמש מצד עצמו מחזה נעלה ונערץ לעינינו בתקופתו במרום? הכי לא היה כדאי להסתכל בירח גם אילו היה כוכב חסר כל השפעה? ורקיע השמים הזרוע נגוהות בלילה וכוכבים אין מספר נוצצים בו, הכי אינו תופס את הלב, והמשתאה על הדרו, הכי חושב הוא על תועלת שיש בו? התבונן בגלגלים הסובבים לאטם במרומים ומהירות תנועתם אינה ניכרת והם נראים כעומדים ואינם זזים ממקומם. כמה דברים מתרחשים בלילה, אשר אין אתה חושב אותו בלתי אם למספר הימים, מה רב המון המעשים המתרקמים בדומיה זו, מה רב מספר הגורלות הנחתכים במסילתה הכבושה! כל אותם הברואים שאתה רואה כאילו פזר אותם הטבע רק לתפארת, גם תפקידים יש להם. אל תחשוב כי רק שבעת הכוכבים מתנועעים וכל השאר עומדים; במעטים אנחנו מכירים את התנועה, אבל אין קצבה לרוב האחרים הסובבים והולכים בהיותם נסתרים מעינינו כאלהים, וגם מאשר משיג מבט עינינו יש אשר מסילותיהם לוטים בערפל ותנועתם לא נודעה.

כד

היתכן כי מחזה כל הצבא הרב¹⁷⁹ הזה לא יגע בלבך, גם אם איננו סוכך ושומר עליך ומטפח ומגדל אותך ושופך רוחו לתוכך? וכמו שהיצורים האלה אשר תכליתם הראשוֹנה להועיל ולהשפיע כחות חיוניים מפליאים את הרוח בתפארת גדולתם, כן כל המדות הישרות, וביחוד זו של הכרת טובה, מועילות הרבה, אבל לא בעבור זה צריכים לחבב אותן. רוממות יתרה יש בהן והשוקל את תועלתן אינו מכיר אותן כראוי. אם יהיה אדם מכיר־טובה בעבור שהוא מועיל, ישאלו: בעד כמה הוא מועיל? אבל למדת היושר אין חפץ באוהב מנוול¹⁸⁰; ביד נדיבה צריכים לגשת אליה. כפוי טובה הוא החושב: אמנם חפצתי להחזיר גמול, אבל יראתי מפני ההוצאות, מפני הסכנה, מפני סכסוכים; טוב יותר שאעשה מה שיועיל לי. בדרכים שונים הולכים המכיר טובה והמכחש בה, פעולתם שונה ומטרתם אינה שוה. האחד מתכחש מפני תועלתו, אף על פי שאינו נאלץ לזה; השני מודה, אף על פי שהוא נגד תועלתו, מפני שרואה עצמו נאלץ לזה.

כה

עלינו מוטל לחיות כפי הטבע וללכת בדרכי אלהים¹⁸¹. הלא הם עושים כל דבר רק בשביל עצמו. או תאמר כי עשן האימורים הנשרפים וריח הקטורת הם שכר לפעולתם? זכור כמה טובות הם משפיעים עלינו יום יום, כמה חסדים הם גומלים לנו, כמה פירות הם מעניקים לאדמה, איך הם שולחים רוחות טובים על פני כל הימים ללוות האניות אל החוף ואיך הם נותנים די מטר בעתו לרכך את האדמה, להזיל מחדש את מי המעינות אשר חרבו ולהרוות אותם בפלגי מים מתרבים. את כל אלה הם עושים בלי כל שכר, בלי כל תועלת מגיעה אליהם ממעשיהם. בזה יחזיק גם שכלנו, אם לא יתעה ממה שניתן לו למופת¹⁸² ולא יאבה להגיע אל היושר כמקבל פרס. חרפה היא לפעול פועל טוב במחיר, בעוד אשר האלהים עושים עמנו חסד חנם.

כו

תאמר: “אם את האלהים אתה מחקה, עליך לחונן גם את כפויי טובה, כי גם לרשעים זורח השמש והימים פתוחים גם לשודדי־אניות”. מטעם זה נשאלה השאלה, אם יעשה איש טוב חסד עם כפוי טובה בידעו כי כן דרכו? – הרשני להקדים לתשובתי הערה, לבל תהי השאלה לי למוקש. לפי דעות הסטואים, כפויי הטובה הם משני מינים. האחד הוא הסכל; הסכלות מביאה לידי רשעה, והרשע עובר את כל העבירות, לכן הוא גם כפוי טובה. כן אנחנו רואים את הרשעים כבעלי־תאוה, כקמצנים, כרודפי הנאות וכצרי העין, לא בעבור שיש בהם כל החטאים האלה, כי אם בעבור שהם חשודים עליהם, וגם נמצאים הם אצלם אף כשאינם בולטים. השני הוא הנקרא כפוי טובה בפי ההמון, והוא נוטה לזה מטבעו. מהראשון, אשר כפיית־הטובה היא לו אחד מחטאיו המרובים, לא יכלא איש טוב את חסדו, כי אם יחפוץ להתעלם מאנשים כאלה, לא יתן לשום אדם. אבל להשני, אשר הוא פושע לדבר זה וכך דרך יצרו הרע, לא יעשה טובה, כמו שלא ילוה כסף למפזר הונו ולא ימסור פקדון ביד מי שהוחזק כפרן.

כז

כן גם כפחדן יוכל להחשב הסכל, כי כן דרכם של הפחותים¹⁸³ שכל המדות המגונות דבקות בהם. אבל פחדן בפרטות יאָמר למי שנרתע מקול עלה נדף. ישנן לסכל כל המדות המגונות, אבל לא לכולן הוא מסוגל; יש נוטה ביותר לקמצנות, ויש לפזרנות, ויש לתאוות הגוף. טעות היא לשאול לפי שיטה זו את הסטואים: אם כדבריכם¹⁸⁴, הרי היה אכילס פחדן? או אריסטידס, אשר הצדק נעשה לו לכינוי¹⁸⁵, היה רשע? או פביוס, אשר בהתמהמהו הציל המדינה¹⁸⁶, היה בהול במעשיו? או דציוס¹⁸⁷ היה מפחד ממות? או מוציוס [סצווֹלַא] בוגד? או קמילוּס נס מהמערכה? – אין אנחנו אומרים כי כל החטאים נמצאים בכל איש כמו שהם מתגלים אצל יחידים, רק זאת אנו אומרים, כי הפחות והנבער מדעת חשוד הוא בכל החטאים. גם אין עז־הלב חפשי תמיד מפחד, ולא הפזרן מקמצנות. כמו שישנם לאדם כל החושים שבגוף, אבל לא כל אדם מרחיק ראות כמו, לינקאוס¹⁸⁸, כן גם אין לכל סכל החטאים במדה גסה ובולטת כל כך כמו שנמצאו מהם אצל יחידים, החטאים משותפים לכולם, אבל אינם בולטים אצל כל אחד. זה נדחה מטבעו לקמצנות, זה לשכרות וזה לעריות, ואם אינו שקוע עוד באותו עוון, הוא נמשך אחריו. ואם נשוב עתה לעניננו נאמר: לכפוי טובה יחשב כל אדם רע, כי שרשי כל הזדונות בקרבו. אבל ביחוד ישנם נוטים לעוון זה ביותר והם כפויי הטובה בפרטות. עמהם לא אעשה חסד. אין אב דואג לטובת בתו, אם הוא משיא אותה לאדם נתעב שהכל מתרחקים ממנו. אין אבי־משפחה הגון מפקיד נכסיו ליד מי שנתפס כבר על משא ומתן. מטורף הוא העושה צוואה אם הוא ממנה לאפוטרופוס לבנו מי שמעל בנכסי יתומים. כן יחשב לאיש־חסד גרוע מי שבוחר בכפויי טובה לפעול בשבילם חסדים שהם רק להפסד.

כח

ולענין הטענה, כי גם האלהים מפזרים חסדם לכפויי טובה, נאמר: הם הכינו אותו לטובים, והרעים נהנים ממנו מפני שאין לצמצם אותו בעבורם, ונכון יותר שיהנו גם הרעים בזכות הטובים משיסבלו הטובים בעבור הרעים. כל מה שאתה מזכיר, אור היום, השמש, תקופות חורף וקיץ והזמנים שביניהם, אביב וסתו, והגשמים והמעיינות והרוחות – לכל העולם הם, ולא היה אפשר להוציא יחידים מן הכלל¹⁸⁹. המלך נותן כבוד ויקר להגונים, את צרכי החיים¹⁹⁰ גם לבלתי־הגונים, את הלחם הנתון לכל מקבל גם הגנב והנשבע לשקר והנואף וכל מי שרשום בספר בלי שים לב לאורח חייו, וכן בכל דבר הנועד ליושב הארץ ולא רק לצדיק, הטובים והרעים חולקים בשוה. כן נתן גם האל כמה מתנות לכל הגזע האנושי מבלי להוציא ממנו שום אדם, הן לא היה אפשר שיוליך אותו הרוח את [ספינת] הצדיק בכוון נאות לו ואת הרשע לצד שכנגד. את ארחות הים ואת סגולות הגזע האנושי יצר למען האדם בכללו. לא יכול היה לצוות לגשמים הנוזלים שלא ירדו על שדות הרשעים. ישנם דברים בינונים. הערים נבנות לטובים ולרעים, המצאות אנשי הרוח מתפרסמות גם לבלתי־ראויים, חכמת הרפואה מועילה גם לפושעים, פיטום הסמים לא יחדל כדי שלא יסתייעו בהם המנוולים. ההבדל לפי זכויות מיוחדות יוכל להעשות רק בדברים הניתנים לפי ערך האדם, לא בדברים הניתנים בלי סדר לכל ההמון. הבדל גדול הוא, אם אינך מוציא אדם או אם אתה בוחר בו. המשפט הוא גם למען הגנב, השלום מביא ברכה גם לרוצחים, ברשותם שולטים גם מי שגזלו נכסי אחרים. המבצר מגין במלחמה גם על החמסנים שבתוכו המשתמשים בחרבם, חוקי המדינה הם למעוז גם להרגילים לעבור עליהם. יש דברים שאינם יכולים להיות נחלת יחידים אם אינם נחלת הכלל. אין לך איפוא להביא ראיה מדברים אשר אנחנו כולנו מזומנים ליהנות מהם; מה שיכול אני להנחיל לאיש על פי משפטי, אותו לא אתן למי שידוע לי ככפוי טובה.

כט

תאמר: “אם כן, לא תתן גם עצה לכפוי־טובה הפונה אליך, ולא תרשה לו לשאוב מים לצמאו? לא תראה לו את הדרך כשהיא תועה? או תעשה זאת ולא תהיה כאן מתנה?” – באמת יש להבדיל, וגם אנסה להבדיל. החסד הוא מעשה מועיל, אבל לא כל מעשה מועיל הוא חסד. ישנם דברים כה פחותי־ערך, שאין לכנות אותם בשם חסדים. שני תנאים מתלכדים למען תהיה פעולה לחסד. האחד הוא גָדלָהּ, כי דברים פחותים ביותר אינם מגיעים לשם הזה. מי יקרא בשם חסד לנדבת פת־לחם או אסימון של נחושת, או לנתינת רשות להדליק בניצוץ מן האש? ובכל זאת דברים אלה לפעמים יותר מועילים ממתנות כבירות, אבל זולותם, אף אם נחוצים הם באותה שעה, נוטלת מהם את ערכם. – התנאי השני והיותר חשוב הוא, שאתכוון לטובת האיש ההוא אשר אני בעל חסדו, שאחשוב אותו להגון ואתן לו מחפץ לב ואשמח על זה. את כל אלה לא תמצא בדברים שאתה שואל עליהם. באלה אין אנחנו מסייעים לאנשים בעבור שהם הגונים, כי אם לאחר־יד עושים אנו דברים שאינם נחשבים, וגם לא בעבור אדם [מיוחד] אנו עושים, כי אם בעבור הרגש האנושי.

ל

לא אכחד כי לפעמים אעשה טובה גם עם אנשים בלתי הגונים בשביל כבודם של אחרים, כמו שבבקשת משרה נותנים לפעמים בצדק היתרון לאנשי יחס רם, אף על פּי שהם פּחותים, על אנשים שקדנים אבל חסרי יחס אבות. זכרון צדקות נעלות¹⁹¹ הוא קדוש ומעורר רבים למעשים טובים אם חיבה נודעה למעשים¹⁹² גם אחרי מותם. איך נעשה בן ציצרו לקונסול אם לא בזכות אביו? איך הוּשב צינַא זה לא כביר משדה המלחמה והורם למעלת קונסול וכן סכסטוס פומפיוס, ועוד אחרים ממשפחה זו, אם לא שגרמה תהלת האדם הגדול אף אחרי מפלתו להרים את קרוביו למדרגה גבוהה¹⁹³. ומה גרם זה לא כביר לפביוס הפרסי לכהן יותר מפעם אחת ככהן בהיכל – אדם אשר נשיקתו עוררה גועל נפש – אם לא התיחסו על משפחת הגבורים המפוארים כמו ורוקוזוס או אלוברוגיקוס ושלש מאות הלוחמים אשר במשפחתם האחת נצחו את אויבי המדינה¹⁹⁴? זאת אנחנו חייבים למעשים טובים, שנכבד אותם לא רק בהיותם לעינינו כי אם גם כשכבר חלפו ונעלמו, כמו שזאת פעולת אנשי הצדק שהיו לברכה לא רק לדורם כי אם הניחו חסדם לעתיד, כן גם לא לדור אחד עלינו לזכור טובתם. האחד הוליד אנשים מצויינים: יהיה מי שיהיה, אנחנו נכבד אותו בעבור שנתן לנו אנשים ראויים לתהלה; השני הוא נכד אנשים מצויינים: יהיה מי שיהיה, בצל קרוביו יחסה¹⁹⁵. כמו שמקומות נרפשים לובשים זיו, מנוגה השמש, כן על בנים פחותים מופיע הדר אבות.

לא

רוצה אני, ליברליס חביבי, לפי שיטתי זאת ללמד לפניך זכות על האֵלים. לפעמים אנחנו תמהים: מה עלה בדעתה של ההשגחה העליונה כשניתנה מלכות לאדם כמו ארידי¹⁹⁶? התחשוב כי לו ניתנה? היא ניתנה לאביו ולאחיו. למה עשתה את קיוס קיסר [קליגולא] למושל בכל העולם, אדם שואף לדם אדם ושׂשׂ ומצוה לשפוך אותו לעיניו כאילו חפץ לקבל אותו לתוך פיו? הבאמת אתה חושב כי לו ניתנה הממשלה? היא ניתנה לאביו גרמניקוס ולאבי אביו ולאבותיו מדורות קדומים אשר היו אנשים מהוללים אף אם לא היו נודעים בשער וחיו כשאר בני אדם. אהה [אל עולם], כשנתת למַרקוס סקאורוס מעלת קונסול, הכי לא ידעת כי המתועב הזה לוקק בפיו דמי־נדה של שפחותיו¹⁹⁷? הן גם לא הסתיר הדבר ומעולם לא חפץ להתראות כאדם טהור. אספר דבר שהיה מוסר על עצמו ואשר כפי זכרוני היו מספרים גם בפניו. בבקרו את אסיניוס פּוֹליוֹ ומצא אותו שוכב במטתו, אמר דבר נבלה שברצונו לעשות, וכשראה את זה מסרב ומתקצף, אמר: אם דבר רע הגדתי, יבוא עלי ועל צוארי!" בעצמו סיפר זאת. ואדם משוקץ כזה הרימו לתופס שלטון שבטי־רומא¹⁹⁸ וליושב על כס המשפט! בודאי עלה במחשבתך סקאורוס הזקן¹⁹⁹ נשיא הסינאט והיה קשה בעיניך להניח את זרעו בדרגה שפלה!

לב

קרוב הדבר, שהאֵלים חוננים לפעמים בני אדם בעבור אבותיהם וזקניהם, ולפעמים בעבור בני בניהם ונכדיהם בדורות הבאים. כי לפניהם גלויה וידועה שורת פעלם וצופים הם את כל המעשים הנעשים על ידיהם, רק לנו הם נסתרים, ומה שאנו חושבים כמפעל פתאומי, אותו חזו מראש ולהם הוא דבר פשוט. יהיו אלה מלכים, מה שלא היו אבותיהם – יען אשר עשו את הצדק למעוז לממשלתם ובחרו בענוה, ויען אשר לא התנשאו על המדינה כי אם מסרו נפשם עליה! “יהיו אלה למושלים, יען אשר היה בין אבות אבותיהם אדם ישר אחד אשר התרומם ברוחו על מצבו בחיים ואשר בזמן ריב האזרחים, כשדרשה זאת טובת המדינה, בחר להיות מן הנכנעים ולא מן המנצחים! ימים רבים לא יכול זה לקבל שכרו – עתה יבוא הלז בזכותו ויהיה לנשיא בעמו, לא בעבור שהוא חכם וגבור, כי אם בעבור הזכות אשר נחל מאחרים. – אדם זה בעל מום, מכוער ונבזה על כנו המפואר: עתה יתלוננו עלי בני אדם²⁰⁰ שאני מוכה בסנורים ובלי משפט ודעת, על מי לשוות ההוד והדר הראויים לגדולי עולם. אבל אני יודע מה שאני עושה: לזה אני נותן ולאחר אני משלם בזה גמול! – הנה אדם אחד, אין יודע אותו, בורח מאד מן הכבוד ומקבל על עצמו סכנות באותו ששון־הנפש אשר בו אחרים ניצלים מהן. את אשר לו איננו מבדיל מזה של הכלל. עתה תשאלו: היכן הוא? מי הוא? לא תוכלו לדעת זאת, אבל אצלי חשבונות כל ההוצאות וההכנסות סדורים, אני יודע מה שאני חייב לכל אחד. יש שאני משלם להם לאחר ימים רבים, ויש שאני מקדים ונותן להם; הכל לפי מצב הדברים וצורך מדינת־מלכותי²⁰¹ בעולם”. – כן גם אני אתן לפעמים לכפוי טובה, אבל לא בזכות עצמו.

לג

“ואם לא תדע באיש ההוא, כפוי טובה הוא או מודה על חסדים, התחכה בטובתך עד אשר תדע זאת או תחיש לעשותה כדי שלא לעבור זמנה?” – אם לחכות, מאד יארך הזמן, כי כדברי אפלטון: קשה מאד חקר הלבבות. לא לחכות? קלות דעת היא. אבל אנחנו משיבים: לעולם לא נחכה עד שנדע דבר ברור, כי אל פסגת האמת אמנם קשה מאד להגיע, אבל נלך בנתיבה הקרובה אל השכל. בכל מעשי חובתנו אנו נוהגים כן: כשאנו זורעים, כשאנו נוסעים בים, כשאנו יוצאים למלחמה, כשאנו נושאים נשים ומגדלים בנים – ובכל אלה אין אנו יודעים אם נצליח, אנחנו תופסים במה שלפי מחשבתנו נותן תקוה טובה. מי יערוב לזורע בעד התבואה, לנוסע בים בעד החוף, לנלחם בעד הנצחון, לבעל בעד צניעות אשתו, לאב בעד יושר בניו? אנחנו סומכים על השכל ולא על מה ששריר וקיים. אם תחכה ולא תעשה מה שאין אחריתו מובטחה ולא תניע יד בלתי אם למה שנתאמת בנסיון, יהיו החיים בטלים מבלי שתעשה בהם כלום. ואם לפי הקרוב אל השכל אתנהג ולא לפי אמת ברורה, אעשה חסד גם עם אשר לפי הנראה עתיד הוא להיות מכיר טובה.

לד

אומרים: “כמה פעמים יתרחש כי אדם רע ירמה אותך ותקבלו כאיש ישר, והישר לא ימצא חן בעיניך ותחשבהו לרמאי, כי מתעה אותנו מראה־פניהם של הדברים אשר אנו סומכים עליו”. אמנם כן, אבל אינני מוצא דרך אחרת כדי לחרוץ משפט על הדברים. רק בנתיבה זו אוכל לבקש את האמת, אין לי יותר בדוקה ומנוסה. מאד אזהר ואבחון הדברים היטב ולא אמהר במשפטי. גם במלחמה יוכל להתרחש שתהי ידי נוטה בשגיאה וחץ יעוף למחוץ את חברי, תחת אויבי אשר ינצל, כאילו הוא מבני בריתי, אבל כזה יארע רק לעתים רחוקות ולא באשמתי, כי אני מצדי מתכוון למחוץ האויב ולהגן על בן ארצי. כן גם בידעי כי אדם כפוי־טובה, לא אחונן אותו; אבל אם התגנב אלי והתהדר בפני – אין בזה חטא, אם חנותי אותו כמכיר טובה. – "ואיך הדין, אם הבטחת לאדם חסד ואחר כך נודע לך שהוא כפוי טובה, התתן לו או לא? אם תתן, תחטא כמזיד, בתתך למי שאינו כדאי, ואם לא תתן – תחטא כנגד הבטחתך²⁰² כאן מתמוטטת הדייקנות שלכם ומה שאתם מכריזים בגאון כי המשכיל אינו מתחרט לעולם ואינו נאלץ לחזור מדעתו ולתקן מה שכבר עשה!" אמנם כן, המשכיל אינו חוזר מדעתו – כשהכל נשאר כמו שהיה בחרצו את משפטו. לכן גם איננו מתחרט, בידעו כי באותה שעה שעשה דבר לא היה יכול לעשות טוב ממנו ולשפוט באופן יותר נכון. הן גם בכלל יגש לכל מעשה בתנאי: אם לא יארע דבר שיעכב²⁰³. לכן אנו אומרים כי הכל בא לו כפי מחשבתו ואין מקרה מפתיע אותו, אחרי אשר מראש הגה ברוחו כי יכולים להתרחש מקרים מפריעים את כוונותיו. רק הסכלים רואים עצמם כמובטחים שיצליחו במעשיהם; המשכיל רואה לפניו זה לעומת זה, הוא יודע כמה טעיות באות בחשבון, כמה חליפות לדברים האנושיים וכמה מכשולים אורבים למאויינו. הוא צופה תמיד על הספק ועל המשתנה לפי המקרים, ועם מחשבותיו הנכוחות הוא זוכר גם הפגעים היכולים להפר אותן. התנאי שהוא מתנה בלבו על כל דבר ואשר בלתו אינו מתחיל כלום, הוא שומרו מאכזבה.

לה

הבטחתי דבר, בתנאי שלא יארע מה שיעכב אותי מליתן. הרי אפשר כי מה שהבטחתי לזה, תדרוש ממני המולדת להקריב בשבילה, או גזירה תצא במדינה לאסור מה שהבטחתי לעשות לידידי. הבטחתי להשיא לך את בתי והוברר כי גר אתה בארץ ואין אני מתחתן עם נכרים²⁰⁴. מה שנעשה לאיסור, מנקה אותי מאשמה. רק אז הייתי מכזב באמונתי ופושע כחוזר בדיבורו, אילו כשהכל נשאר כמו שהיה בשעת הבטחתי לא קיימתי אותה; באופן אחר שינוי המצב משחרר אותי ונותן לי רשות לעיין בדבר מחדש. הבטחתי לך עזר כעורך דין, אבל הוברר אחרי כן כי יכול לצאת מזה הפסד לאבי. הבטחתי להיות נטפל לנסיעה לחוץ־לארץ, ונודע שהדרך משובשה בלסטים. הייתי נכון לבוא ולסייע לך, אבל חלה בני או אשתי ישבה על המשבר. למען מלא הבטחתך צריך הכל להיות כמו בשעה שיצא הדבר; היש שינוי יותר גדול מזה, שהוברר כי המקבל הוא אדם רשע ורמאי? מה שהיה נועד לאיש הגון לא אתן למי שאינו הגון, ועוד תהיה לי סבה לכעוס על אשר רימו אותי.

לו

אשים לב גם לחשיבות הדבר הנדון ואשפוט לפי ערך ההבטחה. אם הוא דבר מועט, אתן אותו אף לבלתי הגון, בעבור שכבר הבטחתי. לא כמתנה אתן לו הדבר, כי אם למען קיום דברי וכעונש לעצמי. אוכיח ואייסר את קלות דעתי בהבטחה: הצטער נא על זה, ולהבא תהיה יותר זהיר בדבריך, שלם נא, כמו שרגילים לומר, מס הלשון. אבל אם דבר גדול הוא, לא אעשה כפתגם מצינס: לקבל בעד פרוטה עונש של אלפי אלפים. את זה לעומת זה אערוך: מצד אחד, להחזיק במה שהובטח; מצד אחר. ענין רב הוא שלא לחונן אדם שאינו הגון. השאלה תהיה על חשיבות הדבר. אם דבר קל הוא, כדאי לוותר; אבל אם הוא דבר שיביא לי נזק או חרפה, אבחר להתנצל פעם אחת על שחזרתי בי מליתן תמיד את הדין על שקיימתי. הכל תלוי בחשיבות דברי ההבטחה, ויש אשר לא רק אעצור מליתן כי אם אדרוש בחזרה אף מה שכבר נתתי שלא כהוגן. סכלות היא להיות שומר אמונים לשגיאה.

לז

לפיליפוס מלך מוקדון היה איש גבור חיל אשר התנסה והראה כחו בכמה מלחמות ובעבור גבורתו נתן לו המלך כפעם בפעם חלק מן השלל. בהיותו רודף שלמונים הורגל על ידי המתנות לדרוש עוד יותר. התרחש שנסע באניה ונשברה, וכשניצל הביאוהו גלי הים אל אחוזת איש מוקדוני, אשר כשמעו מה שקרה חש לעזרתו והשיב נפש הנטבע, הכניסו לבית הקיץ שלו, השכיבו על מטתו, חיזק והחלים את החלש אשר כמעט יצאה רוחו, במשך שלשים יום ריפא איתו על הוצאותיו, החזירו לאיתנו ונתן לו צידה לדרך, עד שאמר זה: “כחסדך אשיב לך כאשר רק אזכה לראות עוד את אדוני שר הצבא”. אחרי כן סיפר לפיליפוס את אסונו בשבירת האניה, ובדבר העזרה שהיתה לו לא הגיד דבר, אבל פתאם ביקש את המלך שיתן לו אחוזת אדם אחד במתנה. האדם האחד הזה היה איש החסד, בעל הבית אשר הכניסו כאורח וריפא אותו! המלכים רגילים, ביחוד בעת מלחמה, לפזר מתנותיהם כמעט בעיניים סגורות. לא יוכל איש צדק לעמוד בפני התשוקות הרבות המתיצבות לפניו כאנשי מגן; קשה גם להיות איש ישר ושר צבא מומחה כאחד. איך יוכל להשביע את אלפי הנפשות השוקקות? ואיך תנוח דעתם אם יחזיק כל אחד רק במה שיש לו? בודאי כן הרהר פיליפוס בלבו כשנתן צו להנחיל למבקש את האחוזה אשר נכסף לה. אבל בעל הנכסים הלז, אשר גרשוהו מנחלתו, לא סבל כדרך אחרים את הזדון בדומיה, כמי שהוא שבע־רצון על אשר לא הפקירו גם את נפשו, כי אם ערך מכתב לפיליפוס אשר בו סיפר באומץ־לב דברים כהוייתם. כהגיע הדבר אל המלך, בערה חמתו ויצו לפוסאניאס שיחזירו תיכף את הנחלה לבעלה הראשון וגם שייסרו בציון־חרפה את איש־החיל הנוכל, האורח כפוי־הטובה, הניצל רודף־הבצע, לאות לאנשי רשעה. כדאי היה אדם זה לא רק שיציינו בבשרו כי אם שיחצבו בו אותות הקלון, על אשר גרש את בעל הבית החומל עליו מנחלתו, עירום וכמו טובע בים, אל אותה המצולה אשר בה היה הוא מושלך לפנים. עוד שאלה היא, מה העונש הראוי במקרה כזה. בודאי צריכים היו להחזיר מה שגזל ברשעתו. אבל על מי יעשה רושם עונש פושע־כביר כזה הגורם בנבלותו שימנע כל איש חסד מלנהוג במדת הרחמים?

לח

הכי נתון לך דבר במתנה מאת פיליפוֹס, בעבור שהבטיח, אף על פי שלא היה צריך או לא היה רשאי, או גם חטא בנתינה זו, כי על ידה נעל דלת בפני הצלת נטבעים? אין זאת קלות דעת כשמתחרטים על מעוות אשר התגלה בכיעורו. צריכים אז להודות בתם לב: אחרת חשבתי, וטעיתי. סכלות גאיונה תהיה להחזיק אז בטעותו ולומר: מה שיצא מפי, יהיה מה שיהיה הוא שריר וקיים. לא לחרפה הוא, להחליף מחשבתו לפי השתנות הענינים²⁰⁵. שער בנפשך, לו עשה אותו פיליפוס לבעל האחוזה בנוה שבחוף הצלתו, הכי לא היו מוחרמים מן הוא והלאה כל האומללים מבקשי הצלה? טוב יותר, חשב, שתהיה במדינת מלכותי אות קלון על מצחך, אות שהיתה ראויה להיות חקוקה בעיניך. הראה בזה לכל כי הכנסת אורחים הוא דבר קדוש! יקראו נא על פניך את המשפט כתוב, להזהר שלא תהיה נתינת מחסה לאביונים דבר שיש בו סכנה! בזה יתפרסם החוק ביתר תוקף מאשר בחריתה על טבלה של נחושת.

לט

“אבל מדוע זינון שלכם²⁰⁶ כשהבטיח לאדם חמש מאות דינר והכיר אחרי כן שאינו הגון וידידיו הזהירו אותו מהלוות לאדם זה, לא שמע אליהם ויתן את הכסף בעבור שהבטיח אותו?”

ראשית: דברים שונים הם הלואה ומעשה חסד. המלוה גם לבלתי הגון יכול לדרוש חזרת כספו ולהזמינו לדין, וגם אם יפשוט את הרגל, חלק מהלואתו ישוב לו; החסד כשהוא אובד, יסוף כלו ותיכף ומיד. וזאת שנית: כאן (בחסד שאינו כדאי) – אדם רע, ושם (בהפסד הלואה) בעל בית שלא הצליח. אפשר גם כי זינון, לו היה הסכום יותר גדול, לא היה מחזיק בהבטחתו, אבל על חמש מאות דינר חשב, כמו שאומרים, “יהי לו עוון זה על עצמותיו”; כדאי היה לו סכום זה לבלתי חזור מדיבורו. כשהוזמנתי למשתה, אלך גם כשהאויר קר, אבל לא בסופת שלג. למסבת אירוסין אלך כאשר הבטחתי, אף אם אני חש קצת בקיבתי, אבל לא כשתקפה אותי קדחת. אתיצב בתור ערב, אם הבטחתי, אבל לא כשידרשו ערבות בלתי מוגבלה או שאתחייב כלפי הממשלה. בקיצור: תנאי מותנה בשתיקה הוא האם אוכל, אם אהיה רשאי, אם לא ישתנה מצב הדברים". עליך מוטל לסבב שיהיה המצב בעינו, אם דורש אתה שאקיים דברי; אז תהיה חזרה מהבטחתי קלות דעת. אבל אם התרחש דבר חדש, איך תתמה על שמחשבתי מתחלפת בהתאם עם חליפות המצב? תן לי הכל כמו שהיה, ואהיה גם אני מי שהייתי. ערבון הבטחנו וסרבנו ליתן: לא בכל אופן אדם נדון על זה, לפעמים התנצלות יש בכח יותר תקיף.

מ

תשובה זו תהי גם לשאלה, אם בכל אופן צריכים להכיר טובה ולהחזיר גמול. בודאי חייב אני ליתן אות מחשבה טובה של הכרת חסד, אבל להחזיר הטובה יעכבני לפעמים מזלי הגרוע או רוממותו של איש חסדי. מה יוכל העני ליתן למלך או לאיש עשיר, ביחוד כשהם חושבים להם לעלבון שיחזירו להם מתנה, והם מוסיפים מצדם חסד על חסד? מה יש לי לעומת מיטיבים כאלה זולת רצוני הטוב? אין אני רשאי אף לבעוט בחסד חדש מפני שלא גמלתי עוד טובה על הישן. עלי לקבל ברצון שוה לזה של הנותן, ולעשות אותי בפני ידידי לחומר לפעולות נדיבותו. המסרב לקבל חסדים חדשים, כאילו כועס על הישנים. אם אין אני מחזיר טובה, מה בכך, אם אין אני האשם בעיכוב, כי אם חסרון שעת הכושר או חסרון יכולת. מי שעשה עמי חסד, לו היתה שעת הכושר ולו היתה היכולת לפעלו. השאלה גם: אם אדם טוב הוא או רע. אם טוב הוא, ידינני לכף זכות, ואם רע הוא – אין לי עסק עמו. אני חושב גם שאין להיות נמהר בהשבת טובה כנגד רצונם של הנותנים ולהפציר בהם לקבל. אין זה גמול, אם מחזיר אדם בכפיה מה שקיבל ברצון. יש אנשים, אשר אם קבלו תשורה קטנה הם חשים להחזיר כנגדה לנותן תשורה אחרת שלא בזמנה ומעידים בזה שאינם רוצים להשאר חייבים, אבל הרי זה כאילו מאסו במתנה והם מתאמצים למחות זכרונה במה שכנגדה. – יש גם שאין להחזיר אף במקום שיש יכולת. כיצד? כשאני מחסר בזה נפשי הרבה יותר ממה שאני מוסיף לחברי; הוא לא ירגיש שום ריבוי במה שהחזרתי לו, ולי יהיה החיסור מורגש מאד. מי שממהר מאד ובכל אופן להחזיר, אינו נמצא במצב רוח של מכיר־טובה כי אם של לוה המשתוקק להחיש את התשלום בהיות החוב כנגד רצונו. אבל המרגיש עצמו חייב לאיש חסד כנגד רצונו, הוא כפוי טובה.

ספר חמישי

א

נראה לי כי בספרים הקודמים השלמתי כבר הענין, אחרי שעסקתי בשאלות, איך גומלים חסדים ואיך מקבלים אותם. הן זה כל המקצוע של חובה זו. אם אני מתעכב עוד יותר בביאור הענין, אין זה מפני שהחומר דורש זאת, כי אם מפני שאני נגרר אחריו בחיבה, אף על פי שהייתי צריך רק לשים לב למטרתו הראשית ולא לדברים טפלים לו²⁰⁷. לפעמים מתעוררים רעיונות, מושכים בנעימותם את הנפש, לא נחוצים כל כך לענין אבל גם לא יתרים. וכיון שזה מתאים גם לחפצך, אוסיף אחרי שנגמר עיקר הדבר לחקור בענינים שהם, אם אפשר לומר כן, קשורים אליו מבלי שהם דבקים בו, ואשר כל מי שמברר אותם אמנם לא ימצא שכר רב אבל גם לא יפסיד.

לך, אֶבוטיוס ליברליס, איש טוב ונוטה מטבעו לחסדים, אין די בתהלת מעשי החסד. לא ראיתי כמוך איש מוקיר ומלמד זכות לכל דבר קטן שבחסד. הגיעה מדת טובך לידי כך, עד כי החונן למי שיהיה נחשב בעיניך כחונן אותך בעצמך. נכון אתה לגמול מצדך שכר לעושה טוב, רק כדי שלא יתחרט בהיות המקבל כפוי טובה. לעצמך אתה רחוק כל כך מבקשת כבוד ותפארה ונוטה כל כך לפטור כל אדם מהכיר לך תודה, עד כי בשעה שאתה עושה חסד אתה חפץ שתתראה כמשיב אותו ולא כנותן מתחלה. לכן גם חוזרים אליך החסדים כולם במלואם, כי רודפים הם אחרי מי שאינו דורש אותם לחזרה; כמו שהכבוד רודף אחרי מי שבורח ממנו²⁰⁸, כן פרי מעשים טובים מגיע ביותר לאלה, אשר לא איכפת להם גם אם אין מחזירים להם תודה. אף אין כל מעצור מצדך למקבלי טובות, שלא יחזרו ויבקשו, ולא תסרב לעולם מלחדש חסדיך ולהוסיף עוד גדולים מהם על אלה שנשכחו ונשארו במסתרים. חוק עושה לו איש נדיב וגדל דעה, להאריך את סבלנותו לכל כפוי טובה, עד אשר מעצמו ייטיב דרכו. גם אין זה חשבון מַטעֶה, כי באמת המדות המגונות נכנעות בפני הטובות²⁰⁹, אם לא תקדים השנאה לפגוע בהן.

ב

בעיניך מוצא חן הפתגם האחד המעיד על רוממות הנפש: “לחרפה היא לעמוד מאחור במעשי חסד”. הכי אמת הדבר? שאֵלָה היא ששואלים בצדק, ואין ענינה כלל כמו שאתה חושב. כי כשמתחרים במעשי יושר וצדקה, אין זאת חרפה שמנצחים אותנו, אם רק אין אנו משליכים מידינו את כלי המלחמה ושואפים עוד שנהיה אנחנו המנצחים. הן לא הכל זוכים עם מחשבתם הטובה לכחות שוים, לכשרונות שוים ולמסיבות חיצוניות שוות, וכל אלה משפיעים הרבה על תוצאות הכוונות היותר טובות. אבל משובח הוא כבר הרצון בלבדו השואף ליושר, גם אם הקדימו אחר בצעדים יותר מהירים. אין זה כמו בקרבות שעורכים למשחק, אשר שם זר הנצחון ניתן להיותר מוכשר, אבל גם בהם המקרה מרומם לפעמים את הפחות בערכו. כשהדבר נוגע לחובת האדם וכל אחד משתוקק למלאותה מצדו באופן היותר טוב, אבל לזה ניתנה יכולת יתרה ורכושו מספיק לעשות כרצונו וזכה להוציא חפצו אל הפועל, ולזה רצון שוה אבל אין בידו אף לגמול חסד ככל אשר השיג מאחרים למרות חפצו והשתדלותו בכל לבבו, אין זה האחרון מנוצח, כי אם דומה הוא רק למי שנפל בקרב, מפני שנקל היה יותר לנלחם בו שיהרגהו משידחה אותו לאחור. מה שאתה חושב לחרפה לא יוכל להתרחש לאיש ישר: שיהיו אחרים נוצחים אותו [במעשים טובים], כי הוא לא יפול ברוחו ולא יתרשל. עד יום אחרון בחייו יעמוד הכן ובקומה זקופה יוכל לומר גם ביום המות: אמנם רבות קיבלתי, אבל לא פחות מאלה היה מה שחפצתי אני לעשות.

ג

אנשי לַקדימון לא נתנו את חבריהם להלחם בהתגוששות הכפולה²¹⁰ או ברצועה של עקרב²¹¹, אשר בהן המנוצח הודה שגברו עליו. – אם הקדים רץ להגיע למטרה, נצח את חברו במהירות, אבל לא באומץ. המתגושש שהפילוהו שלש פעמים לארץ, לא זכה לזר־הדפנה, אבל עוד לא ויתר עליו. אנשי לקדימון חפצו כי אזרחי עירם יתחשבו לבלתי־מנוצחים, לכן הרחיקו אותם מאותן המלחמות, אשר בהן לא השופט דן או מוצא הריב מעיד מעצמו על הנצחון, כי אם מי שידו על התחתונה נאלץ להכריז בקול רם על מפלתו. את אשר הללו נצרו כסגולה חשובה אצל אזרחיהם, יכולים היושר והרצון הטוב ליתן לכל איש: שלא להנצח לעולם, כל זמן אשר גם לנופל נשאר רוח איתן. לכן לא יאמר אדם על שלש־מאות בני משפחת הפאביים²¹² שנצחו אותם, אף על פי שנהרגו. גם רגולוס נשבה מאת הפוניים²¹³, אבל לא נצחו אותו, וכן כל איש אשר דיכא אותו גורל אכזרי, אבל לא הכניע את רוחו. כן הדבר גם לענין החסדים. אפשר שקיבל אדם הרבה מאחרים, וגם דברים חשובים וכמה פעמים; אבל בכך לא נצחה אותו הנדיבות. אולי ינצחו החסדים את החסדים, אם תערוך אלה מול אלה את אשר נתנו ואת אשר קיבלו; אבל אם את הנותן ואת המקבל תציג זה מול זה ותעריך את מחשבותיהם בלבד, לא ינתן הכתר לא לזה ולא לזה. מתרחש לפעמים במלחמה כי האחד מדוקר ונפצע הרבה ולשני רק פצעים קלים, ורואים אותם כאילו הם שוים אף על פי שנראה האחד חלש מחברו.

ד

אין איפוא יד איש על התחתונה בחסדים, אם הוא יודע שהוא חייב ורוצה הוא לשלם גמול, וכשאי אפשר לו במעשה, על כל פנים במחשבתו הוא נכון לגמול לאיש חסדו. כל זמן שהוא עומד במחשבתו זאת ומחזיק ברצונו, יוכל ליתן אות להכרת טובה מצדו. אין זה חשוב כל כך, מאיזה צד ניתנו וכמה הן המתנות העלובות²¹⁴ הללו. מצדך האושר, מצדי הרצון הטוב, ושוה אני לך כמו ששוים אנשי צבא, אם כלי־זינם כבדים או קלים ואם גם אינם מזוינים כלל. לא יוכל נדיב לנצוח איש בחסדיו, כי יכול המקבל להכיר טובה כחפצו. לו היתה חרפת נצחון נטפלת לחסדים, לא היו צריכים לקבל אותם מיד אנשים אדירים אשר אין אפשרות להשיב להם כגמולם, כמו מיד נשיאים ומלכים, אשר זכו לעמוד במקום שיכולים לפזר משם מתנות רבות מבלי שיקבלו אף מעט ודברים שוים קצת לחזרה. אני מדבר כאן על מלכים ונשיאים, אשר בכל זאת אפשר עוד לטרוח לטובתם ואשר חסנם הרב עוד תלוי בהסכמת הרבים ובמשמעתם. אבל ישנם גם אנשים נעלים ונשאים על כל צורך ותשוקה וחפצי בני אדם כמעט שאינם מגיעים אליהם ואשר גם המזל בעצמו לא יוכל להעניק להם מתנות. הן איש כסוקרטס על כרחי ינצחני בחסדים, או איש כדיוגנס, אשר בהיות סביב לו אוצרות המוקדונים התהלך הוא עירום, ואת עושר המלך רמס ברגליו. בודאי נגלה על ידי זה לו לעצמו ולכל איש, שאינו מוכה בסנורים מראות אור האמת, כי גדול הוא הרבה יתר מהמלך אשר הכל השתחוו לפניו. חסון היה ועשיר הרבה יותר מאלכסנדר אשר משל אז בכיפה, כי מה שסרב החכם ההוא לקחת היה רב ממה שהיה יכול המלך לתת.

ה

לא לחרפה היא להיות מנוצח מאלה. הכי גבורתי היא פחותה, אם אתה מעמידני מול אויב אשר אי אפשר לפגוע בו? או חלש כחה של האש, בשביל שנתקלה בחומר שאינו נשרף; או אבד הברזל את כחו לכרות, כשעליו לשסע אבן חזקה ביותר שאינה נשמעת לפטיש מכה ועומדת מטבעה בפני כל דבר קשה? כן הדבר בנוגע לאיש מכיר טובה, שאין הוא נעלב על ידי מעשי־חסד, אם הוא חייב תודה בעבורם לאנשים אדירים כל כך לפי מצבם או נעלים כל כך בצדקתם, שאין נתיבה להחזיר להם טובה. כן גוברים עלינו בדרך כלל הורינו. הם לטורח עלינו בנערותנו כל זמן שקשה עלינו מוסרם ואת חסדיהם אין אנו מבינים עוד. וכשבאנו בימים והשגנו קצת חכמה להבין כי דוקא בעבור אותם הדברים שהיו שנואים עלינו צריכים היינו לאהוב אותם ביותר, בעבור תוכחתם ונטיתם להחמיר ושקידתם להגן עלינו בפני קלוּת הדעת של ילדותנו – והנה נחטפו מאתנו. מעטים הם הזוכים להאריך ימים עד כדי לראות פרי עמלם בבניהם, רובם מרגישים בבניהם רק על ידי הטורח למענם. אבל לא חרפה היא שהם גוברים עלינו בחסדיהם, כיון שבכלל אין זו חרפה. הרי אנחנו שוים ולא שוים לעושי החסד: שוים ברצוננו הטוב, אשר אותו הם מבקשים ואותו לבד אנו יכולים להבטיח, ולא־שוים לפי מקרי־הזמן, אשר אם הם מעכבים תשלום גמול מצדנו אין לנו להתבייש בזה ולראות עצמנו כפחותים. אין בושה אם אינך משיג מטרה, ובלבד שתלך לקראתה. לפעמים מוכרחים אנחנו לבקש חסדים חדשים עוד קודם שהחזרנו את הישנים, בעבור זה לא נחדל מלבקש ולא נעמוד כמבוישים, כאילו אין בדעתנו להחזיר, כי אין שורש העיכוב באשמה מצדנו אלא במסיבות מן החוץ, ואין כוונתנו הטובה נחלשת ולא סובלת כלימה בגבוֹר עלינו המסיבות שאינן תלויות ביכולת שלנו.

ו

אלכסנדר הגדול היה רגיל להתפאר, שלא התעלה עליו אדם בחסדיו. לא היתה הגאוה פחותה מזו שהיתה בו על שהצליח למשול על נקלה²¹⁵ במוקדונים, ביוונים, בקאריים ובפרסים ושאר אומות. לא היה רשאי לחשוב שהגיע לאותה מעלה על ידי ממשלתו שהשתרעה מקצה ארץ טראקיה עד חופי ימים רחוקים לא־נודעים. הן אליה הגיע גם סוקרטס, וגם דיוגנס, אשר עוד גבר עליו. הכי לא נצח הוא אותו, ביום אשר המושל הזה, המתנשא על כל אדם ביהירות נפרזה, פגש אדם אשר לא יכול ליתן לו דבר במתנה או לגזול ממנו דבר? המלך ארכילאוס²¹⁶ ביקש את סוקרטס לבוא אליו, ואומרים עליו על סוקרטס שסירב ללכת, באמרו שאין בדעתו לבוא אליו לקבל חסדים אשר לא יוכל להחזיר לו כמותם. אמנם יש לומר: ראשית, הן בו היה הדבר תלוי, שלא לקבל. שנית, הן הוא היה כאן המקדים בעשיית חסד, כי בבואו היה נענה לבקשה וחונן את המלך בדבר אשר זה לא יכול להשיב לו כערכו. וגם אילו נתן לו ארכילאוס זהב וכסף ופגש בוז לחפצים אלה, הכי לא יכול סוקרטס לשלם לו? מה היו כל התשורות המוכנות למענו, כנגד מה שנתן הוא, בהראותו למלך אדם יודע את החיים ואת המות ועומד על גבול שניהם? או בהכניסו בינה בדרכי הטבע ללב אותו המלך המגשש בצהרים כמו באפלה ונבער כל כך מדעת, עד שביום היות ליקוי החמה סגר את ארמונו וכרת שער־ראש בנו, כמו שהיה המנהג במקרי אֵבל ואסון? מה רבה היתה הטובה שהיה מעניק לו החכם, לוּ הוציא את המפחד מחשכה לאורה וחיזק את רוחו ולימד אותו דעת: “אין כאן ליקוי השמש, כי אם פגישת שני כוכבים, בהיות הירח, אשר מסילתו יותר נמוכה, סובב מתחת לשמש ומאפיל עליו בדרכו. לפעמים הוא מכסה רק חלקים קטנים ממנו בנגעו בו במהלכו, לפעמים שטח גדול, כשהוא מתיצב כנגדו ברוב עצמותו, ויש אשר הוא גודר בעד כל מאורו של השמש, בהיותו תלוי ישר בתווך בינו ובין הארץ. אבל הכוכבים הללו על ידי מהירות מהלכם יתרחקו תיכף לצדדים שונים, עוד מעט ותחזור האורה לארץ, וכן יתנהגו הדברים במשך הדורות; סדורים וקבועים הם הימים מראש, אשר בהם עוצר הירח בסיבובו את השמש מהפיץ קרני זהרו בשלמות. חכה מעט, הנה הוא חוזר ומופיע ומניח מאחוריו עננה זו שכיסתה עליו, הנה הוא משתחרר מהמעצורים אשר לא הניחו לו להאיר בכל כחו”.

או לא יכול סוקרטס להחזיר לארכילאוס חסד שוה, אילו הורה אותו לוותר על מלכותו? בודאי לא היה רואה עצה כזאת כמתנת חסד מאת סוקרטס, אילו הגיע זה לידי כך. – אם כן למה סירב סוקרטס לבוא ונתן את התשובה ההיא? מפני שהיה בעל חן ונעימות ורגיל לדבר ברמזים והיה חובב את הלצון, ביחוד כלפי האדירים בארץ, ובחר להביע את סירובו בדרך שחוק מאשר בדרך עקשנות וגאוה, לכן אמר שאינו חפץ לקבל חסדים ממי שלא יוכל להחזירם לו במדה שוה. היה דואג גם, שמא יאלצו אותו לקבל מה שלא רצה, או מה שאינו לכבוד לאיש כסוקרטס. ושמא תאמר: היה יכול למאן כחפצו מלקבל? אבל בעד זה היה מכעיס את המלך החצוף, אשר דרש כבוד ויקר לכל אשר לו. אחת היא אם ממאנים לתת דבר למלך או לקבל ממנו, את שתי אלה הוא חושב כסירוב שוה, ולמושל גאה הסירוב קשה עוד יותר מחסרון הערצה. לכשתרצה אגיד לך מה היתה כוונתו של סוקרטס באמת: הוא לא חפץ להגיע מרצונו לידי עבדות – הוא, אשר את חרותו לא יכלה לסבול אף מדינה חפשית!

ז

כבר די לפי דעתי במה שביררנו לענין השאלה, אם חרפה היא להנצח במעשי חסד. השואל דבר זה הן חושב לודאי כי אין אדם גומל חסד לעצמו, כי גלוי וידוע שאין זו חרפה להיות נוצח את עצמו. אבל אצל קצת מן הסטואים עוד הדבר מוטל בספק: אם יכול איש לגמול חסד לעצמו, ואם צריך הוא להחזיר טובה לעצמו? הלא נכיר שהדבר צריך ברור, אם נשים לב להפתגמים הרגילים: “עלי להשתבח על דבר זה”, או: “לא אוכל להתאונן על איש זולתי על עצמי”, “אני כועס על נפשי”, “עלי ליסר את עצמי”, “שנאתי את נפשי”, ועוד כאלה אשר בהם אדם מדבר על עצמו כמו על זר. אם יוכל אדם לגרום רעה לנפשו, למה לא יוכל לעשות עמה חסד? ואם דבר שאני עושה לאחרים נקרא בשם חסד, למה לא יקרא כן כשאני עושה אותו לעצמי? ואם כשקיבלתיו מאחרים אני חייב להם תודה, למה לא אתחייב כמו כן לעצמי? למה אהיה כפוי־טובה כנגד נפשי ולא יהיה זה לחרפה, כמו להיות קמצן או קשה־לב או אכזר או עצל? איש זמה משחית גוף זר כמו גם את גופו בעצמו. בודאי מגנים את החנף, החוזר על דברי אחרים ונכון להלל כל פעולת שקר; אבל כמו כן ראוי לגנות מי שמוצא חן בעיני עצמו, מרומם את נפשו וחונף לה, אם אפשר לומר כן. הרי אין העוונות שנואים רק כשהם פונים לחוץ, כי אם גם מפני שהם גורמים רעה לעושיהם. ולמי נאה יותר כבוד מאשר למושל ברוחו וכובש את עצמו? נקל יותר למשול בעמים פראים תאבים לנתק מוסרות, מלכבוש את יצרו ולהחזיק ברסן נפשו²¹⁷. אם – כך אומרים – אפלטון חייב תודה לסוקרטס על מה שלמד ממנו, למה לא יחזיק סוקרטס טובה לעצמו על מה שלימד את נפשו? מרקוס קאטו היה רגיל לומר: “מה שחסר לך, עליך ללוות מנפשך”. למה לא אוכל ליתן לנפשי במתנה, אם יכול אני ללוות ממנה? פעמים אין מספר רגילים אנחנו לעשות את עצמנו לשני גופים ולומר: “הנח, שאדבר עם עצמי ואגיד לעצמי קצת תוכחה”. אם כן הוא שיכול אדם לכעוס על נפשו, הלא יוכל גם להראות לה חנינה, וכמו שהוא מגדף אותה כן יוכל לשבחה, כמו שהוא יכול לגרום לה רעה כן יביא לה גם תועלת. ההפסד והתועלת הם דברים הפוכים המשלימים זה את זה. כשאני אומר: “הוא גרם לו הפסד” אוכל לומר גם: “הביא לו תועלת”.

ח

לפי דרכי הטבע באה בראשונה התחייבות ואחרי כן הכרת טובה. אין לווה בלי מַלוה כמו שאין בעל בלי אשה נשואה ואין אב בלי בן. צריך שיהיה נותן כדי שיהיה מקבל, אבל אין זאת נתינה וקבלה כשהדבר עובר רק מן השמאל אל הימין. כמו שאין אדם נושא את עצמו, אף אם הוא מניע ומטלטל את גופו, וכמו שאין הטוען לטובתו נקרא בעבור זה תומך את עצמו, וכמו שאין אדם רואה עצמו כמושיעו ומגנו כדי לעשות לו פסל, וכמו שהחולה המתרפא בהשתדלות עצמו לא ידרוש שכר מנפשו, כן בכל עסק המועיל לאדם לא יוכל להחזיר בעבורו תודה לעצמו, כי אין כאן למי להודות. נניח שעושה איש חסד לעצמו, הן בשעה שהוא נותן הוא גם מקבל; נניח שהוא מקבל – באותה שעה הוא גם הנותן. ההלואה נעשית, כמו שאומרים, מבפנים, ואין השם אלא לשון מליצה, אין הנותן והמקבל שני גופים כי אם אחד. למלה חוב יש תוכן רק בין אדם לחברו ולא בנוגע לאדם אחד, אשר בחייבו הוא גם פוטר את עצמו. כמו שבעיגול ובכדור אין מטה ואין מעלה, אין אחרית ואין ראשית, כי על ידי התנועה נהפך הסדר, מה שבא באחרונה מתקדם ומה ששקע זורח, ואיך שיהיה הדבר הולך, הוא סובב וחוזר אל מקום אחד, כן הדבר באדם: הפוך בו והפוך בו – אחד הוא²¹⁸. אם חבל בעצמו – אין לו עם מי לדון. חבש ואסר את עצמו – אין לו טענת אונס. עשה חסד לעצמו – באותו רגע החזירו. אומרים כי אין דבר אובד בטבע כי מה שנקרע ממנו חוזר אליו, ואין דבר נפסד לחלוטין, כי אין לו מקום שיפול שם, והוא מתגולל וחוזר למקום שיצא משם. וכי תשאל: איך המשל הזה נסמך לענין שלפנינו? על זה אגיד לך: שער בנפשך שאתה כפוי־טובה לנפשך; הן הטובה לא תאבד, היא נמצאת ברשות הנותן. ואם תשער כי אין אתה דורש גמולה – הרי הוא כבר בידך קודם שדרשת. אי־אפשר שתאבד דבר, כי בשעה שאתה מפסידו אתה מרויחו. גם כאן גלגל הוא החוזר, אתה מקבל מה שאתה נותן ונותן מה שאתה מקבל.

ט

אבל חובת האדם היא, אומרים, להיטיב לעצמו, לכן גם להכיר טובתו חובה היא לו. – כאן כבר המאמר המוקדם לא נכון, וכן גם המשפט שמוציאים ממנו. כי אין אדם מיטיב לעצמו, הוא רק פועל לפי טבעו, המניע אותו לאהבת עצמו. בעבור זה הוא משתדל ביותר לברוח מכל נזק ורודף אחר כל מה שמוצא בו תועלת. לכן איננו נדיב כשהוא נותן ולא חנון כשהוא סולח לעצמו ולא רחמן אם צר לו בצרתו, אף כי בכל אלה בנוגע לאחרים יש נדיבות וחנינה ורחמנות; בנוגע לו הם פועל הטבע. עשות חסד הוא דבר תלוי ברצון, ולהועיל לעצמו הוא דבר מוכרח. המרבה לעשות חסד הוא חנון ביותר, אבל מי זה יהלל את המעדיף מה שהוא לתועלתו? את המציל עצמו מיד שודדים? אין איש עושה חסד לנפשו כמו שאינו אורח בביתו; אינו נותן כמו שאינו מלוה לעצמו. או כל העושה חסד לעצמו, תמיד הוא עושה זאת ואינו חדל מזה ואין מספר לחסדיו. מתי יחזיר, אם גם מה שהוא מחזיר נתינה היא? איך יבדיל בין מה שהוא נותן ומה שהוא מחזיר, אם הפועל אדם אחד הוא? הצלתי עצמי מסכנה – הרי זה חסד. הצלתי עצמי שנית – הכי עוד חסד הוא או גמול על הראשון?

ואף אילו היה המאמר המוקדם נכון כי אדם מיטיב לעצמו, מה שמוציאים מזה לא יצדק. כי אין הוא חייב על הטובה, כיון שהיא חוזרת אליו באותו רגע. הלא צריך היה לקבל בתחלה, אחרי כן להיות חייב ולבסוף להחזיר. אבל להחיוב אין מקום פנוי, כי החזרה היא תכופה. באמת נותן אדם רק לאחרים, כן גם חיוב הגמול הוא רק לאחרים. מה שמצדדים שונים אינו נעשה בפחות משנים, לא יוכל איש לעשות בינו לבין עצמו.

י

החסד הוא העמדת עצמו לדבר שיש בו תועלת²¹⁹, וכבר במלה זו כלולה הכוונה לאחרים. הלא למשוגע יחשב מי שיאמר שמכר דבר לעצמו, כי המוכר מוציא הדבר מרשותו ומעביר זכותו עליו ליד אחר. וכמו במכירה כן גם בנתינה משתמט אדם ממה שבידו ומעביר הדבר לרשות אחרת. אם הדבר כן, הרי אין אדם עושה חסד לעצמו כמו שאינו נותן לעצמו, כי שני ההפכים, הנתינה והקבלה, לא יתאחדו. הן בכלל ההבדל גדול בין נתינה ובין קבלה, הן שתי פעולות מתנגדות זו לזו, אבל בעשיית חסד לעצמו ההבדל אבד. כבר אמרתי כי יש מלים אשר משמעותן מתכוונת לאחרים וכל ענינן הוא יחס לחוץ. כשאני אומר: אח, הכוונה: של איש אחר, כי אין אדם אח לעצמו. כשאני אומר: שוה, הכוונה: לאיש אחר, לא לעצמו. מה שמַשוים, לא יובן בלתי ענין אחר; מה שמחברים צריך לדבר מחוץ, כן גם מה שניתן וכל מעשה חסד אינו נמצא לעצמו. כן מן המלה לבדה יוצא ענין החסד. אין עושה חסד לעצמו כמו שאין חונן את נפשו וסניגור לה. אפשר להרחיב עוד דבר זה ולהוסיף משלים. הרי החסד הוא מן הדברים שצריכים לגוף שני. כמה דברים ישרים, נאים, צודקים במדה רבה, יכולים להתגלות רק בנוגע לאחרים. הלא מן המדות היותר משובחות בקרב הגזע האנושי היא הנאמנות²²⁰. הכי יאמר אדם שהראה נאמנות לעצמו²²¹?

יא

ועתה אני מגיע לסוף דבר ואומר: המחזיר טובה מוציא איזה דבר, כמי שעליו לשלם מכספו, אבל המחזיר טובה לעצמו אינו מוציא מאומה, כמו שאינו משיג מאומה אם הוא מקבל טובה מעצמו. החסד והכרת הטובה הם דברים הולכים מצד אל צד, ואין מעשה הדדי נעשה באדם אחד. המחזיר טובה משיב תועלת למי שקיבלו ממנו; המחזיר לעצמו, למי הוא מועיל? לו לבדו. והרי מונח במחשבה, כי החזרת הטובה ומעשה־החסד הם במקומות שונים. המחזיר טובה לעצמו לו לבדו הוא מועיל – מי הוא כפוי־הטובה שלא יאבה לעשות זאת? הן באמת בחפצו לעשות כן הוא נעשה כפוי־טובה.

אבל אומרים: נראה כי יש החזרת טובה לנפשו, כיון שרגילים לומר: “עלי לשבח את עצמי על שלא נשאתי אשה פלונית ועל שלא התקשרתי בחברה עם פלוני”. אבל בדברים כאלה אנחנו רק נותנים לנו שבח והסכמה למעשנו ומשתמשים שלא כהוגן במלים נשמעות כהכרת טובה. מעשה־חסד הוא מה שיכולים להחזיר וגם שלא להחזיר, אבל חסד אדם לעצמו אי אפשר שלא יוחזר, לכן אינו חסד. גם שונה הוא במעשה־חסד זמן הנתינה מזמן החזרה; וסימן מובהק הוא לחסד ובעבור זה הוא משובח, שלמען הועיל לאחר אדם שוכח את טובת עצמו, ושהוא מחסר משלו למען תת לאחרים. כל זה לא יעשה המיטיב לעצמו. – כן גם מעשה־חסד הוא ענין חברתי, מקרב ומקשר בני אדם, אבל במה שגומל אדם לנפשו אינו עושה דבר חברתי, אינו מקרב ולא מקשר ואינו מעורר תקוה, עד שיאמרו: ראוי לכבוד אדם זה, הוא עשה טובות לפלוני, גם לי יעשה טובה. בקיצור: חסד הוא מה שאין אדם עושה לטובת עצמו כי אם בשביל המקבל, לכן העושה דבר בשביל עצמו אינו עושה חסד.

יב

הכי לא נכון מה שאמרתי בראש שיחתי זאת? אתה חושב שאני מתרחק ממה שכדאי לעמול בבירורו, ושאני, לו גם בתם לבבי, מרבה דברים לבטלה. חכה נא ותמצא עוד יותר, שאני מוליך אותך בנתיבות סבוכות, אשר בצאתך מהן רק זאת תרויח; תמצא תירוצים לקושיות אשר לכאורה לא היה צורך להקשות כלל. הכי תועלת יש בהתרת קשרים אשר קשרת בעצמך כדי להתיר אותם? אבל כמו שלפעמים למשחק ולשעשועים עושים קשרים, אשר התרתם קשה למי שאינו בקי, בעת אשר המקשר אותם פותחם על נקלה בידעו מראש את הסיבוכים והעיכובים, ובכל זאת יש עונג מיוחד בדבר, כי מעורר הוא לחריפות ולשקידת השכל, כן גם בדברים שלפנינו. הם נראים כעניני פלפול וחידודי הבל, אבל כוונתם היא שלא להניח את הרוח לשקוט ולהתרשל כי אם לפתוח לפניו כר נרחב לטייל בו. מובילים אותו בנתיבות אשר בהן מחשכים²²² ומכשולים, כדי שיעמול לצאת מהן ולמצוא לו מסילה ישרה.

אומרים גם שאין בכלל אדם כפוי־טובה ומסבירים הדבר כך: “החסד הוא דבר מועיל, והרי לפי דבריכם, הסטואים, אי אפשר להועיל לאדם רע, אם כן אין אדם רע מקבל חסד ולא יוכל להיות כפוי־טובה. גם דבר מכובד ומשובח הוא החסד, ואצל אדם רע אין מקום לדבר של כבוד ושבח, ובכן גם אין מקום לחסד, ומה שאיננו מקבל גם להחזיר אינו יכול – לכן לא יהיה כפוי־טובה. עם זה הרי אתם אומרים גם כי איש ישר עושה הכל כהוגן, ובכן גם הוא אינו מתכחש לחובת תודה: איש טוב מחזיר חסד ואיש רע אינו מקבלו, לכן לא זה ולא זה כפוי־טובה ואין אדם כזה בעולם”. אולם משפט הבל הוא. אמנם הטוב היחיד הוא, מה שהוא הגון ומכובד²²³, והוא אינו ברשות אדם רע (הן רעתו תחדל אילו יהיה כדבר הזה אצלו). בעודו רע, אי אפשר לעשות עמו חסד, כי הטוב והרע מתרחקים ולא מתחברים. אין איש מביא לו תועלת, כי כל דבר מועיל נשחת אצלו בשימושו המסולף, כמו שאצטומכא מקולקלה במחלה ומקבצת בתוכה מרה, משחיתה כל מאכל הנכנס לתוכה וכל מזון גורם לה מכאוב. כן גם נפש לקויה בסנורים הופכת כל מה שפועל עליה לדבר דוחק אותה²²⁴ ולקללה ומקור צרות.

לכן היותר מאושרים ורבי־הנכסים הם מטולטלים בגלי המקרים, וככל אשר ירבה הונם החמרי ימעטו למצוא את עצמם בתוך הטלטול. לכן גם אין דבר מועיל מגיע לאנשים רעים; יתר על כן, אין דבר שלא יהפך להם לרעה. כל מה שמגיע להם הם מסגלים לטבעם, ואף אם הוא דבר יפה ומועיל לאנשים טובים מהם, להם הוא לקללה. לכן אינם יכולים גם להעניק חסד, כי לא יוכל אדם ליתן מה שאין לו, ולהם אין אף הרצון לזה.

יג

אף על פי כן יכול גם אדם רע לקבל דבר דומה לחסד והוא כפוי־טובה כשאינו מחזירו. ישנן טובות של הנפש ושל הגוף, של המקרה; של הנפש הן רחוקות מאדם סכל ורע, ושל הגוף פתוחות לפניו והוא יכול לקבלן וגם להחזירן והוא חייב כשאינו עושה זאת. אין זה רק לפי שיטתנו²²⁵, כי גם החכמים הפריפטתיים, המרחיבים יותר את גבולות האושר האנושי, סבורים כי טובות פחותות־ערך מגיעות גם לאנשים רעים, ומי שאינו מחזיר גמולן חייב על זה. אנחנו לא חושבים לחסדים דברים שאינם מעלים טוב־נפשו של אדם, אבל לא מכחשים כי דברים אלה יכולים להיות חביבים ומבוקשים. גם אדם רע יכול ליתן אותם לאדם טוב ולקבלם ממנו, כמו כסף, בגדים, כיבודים, ואת החיים עצמם, וגרוע הוא מי שאינו מכיר טובה על אלו. – “אבל איך אתה מכנה כפוי־טובה את מי שאינו מחזיר דבר אשר לפי דעתך אינו נחשב על החסדים?” – אנחנו כוללים לפעמים, לא לפי אמתת הדברים, בשם אחד ענינים שיש ביניהם דמיון. כן אנחנו מכנים בשם פיקסיס – קופסה של אשכרוע²²⁶ – וגם של כסף וזהב, או אומרים “נבער מדעת”²²⁷ על אדם שאינו בוּר גמור, אלא שלא הגיע למדעים גבוהים, או אומרים על מי שלבוש בגדים פחותים וקרועים שמצאוהו “עירום”. כך המעשים הללו אמנם אינם חסדים, אבל נראים כחסדים. (תאמר:) “כיון שהללו רק דומים לחסדים, כך גם מי שאינו מחזירם רק דומה לכפוי־טובה” – אבל אין זה נכון, כי החסדים ההם מכונים כך גם מאת הנותן ומאת המקבל, ומי שקיבל אותם חייב על ההתנכרות להם, אף אם הם רק מדומים, כמו שחייב על פעלו איש מוסך־רעל אף אם טעה ונתן בכוס רק משקה מיישן וחשב שהוא סם־מות.

יד

משפט יותר קשה מוציא על זה קליאנתס. “אף אם אין זה חסד, מה שקיבל, כפוי־טובה הוא האדם שהיה מוכשר להתכחש לגמילות החסד. אילו קיבל אותו”. כן שודד הוא האדם המזוין ומכוון לרצוח ולגזול, אף אם ידיו עדיין לא נגואלו בדם. הפשע נעשה ונגמר על ידי הפעולה, אבל אינו מתחיל בה. כן אם מה שקיבל אדם אינו חסד לאמיתו של דבר, אלא מכונה הוא כך. המחלל את המקדש נענש, אף אם אין אדם יכול להגיע עד כדי לשלוח ידו באֵלים.

אבל אומרים: איך אפשר להיות כפוי־טובה לעומת אדם רע, כיון שאין החסד ענין שלו? – הדבר הוא כך: כל המקבל ממנו דבר שיש לו חשיבות אצל אנשים בלתי בקיאים, ולהם יש הרבה ממין זה, הוא חייב לו גמול דומה, ויהיה מה שיהיה עליו להחזיר כעין מה שנחשב אצל אחרים לדבר טוב. אומרים על אדם שהוא חייב ממון לאחרים, אחת היא אם החוב הוא בזהב או בחתיכות־עור מסומנות כמו שהיו הלקדמונים משתמשים בהן במקום כסף, באופן שהתחייבת, בו עליך לסלק החוב. מה הם החסדים, ואם כדאי לכנות בשם המפואר הזה דברים נבזים ושפלים – אין זה ענינכם; לאחרים ניתנה בקשת האמת, אַתם הסתפקו במה שדומה לאמת, וכשאתם מדברים בשם מה שהוא ישר והגון תנו כבוד לכל מה שדוגל בשם הזה, יהיה מה שיהיה.

טו

יכולים גם לומר: “כמו שלפי דבריכם אין כפוי־טובה בנמצא, כן מצד אחר הכל הם כפויי־טובה”. הן קבענו כי כל הבוערים הם אנשים רעים, ומי ששקוע בחטא אחד שקוע בכל החטאים; אם כן הכל בוערים ורעים והכל כפויי־טובה.

באמת, הכי לא כן הוא? הכי אין מאשימים מכל צד את הגזע האנושי? הכי אין הכל מתאוננים כי אין גמול למעשים טובים וכי מעטים המה שאינם משלמים רעה רבה תחת טובות שעשו עמהם? ואין לומר כי רק אנחנו מקטרגים כך, החושבים לגרוע והפכפך מה שנשאר מאחורי קו־היושר שלנו. כמדומה שיושבי כל בתי־המדרשות של הפילוסופים צועקים על זה, ומפי כולם פורצת צוחה על העמים והמדינות:

בְּבַעַל־בֵּיתוֹ לֹא יִבְטַח אוֹרֵחַ,

לֹא בַּחֲתָנוֹ הַחוֹתֵן, וּבֵין אַחִים אֵין חֲנִינָה וָחֶסֶד,

מֵכִין מוֹת אִשְׁתּוֹ הַגֶּבֶר, וְאִשָּׁה לְבַעֲלָהּ אוֹרֶבֶת.²²⁸

הדבר נעשה כבר יותר גרוע. החסדים נהפכוּ לפשעים, ואין חסים אף על דם האנשים, אשר בשבילם נלחמו במסירת נפש. בחרב וברעל גומלים על חסדים. לשלוח יד במולדת עצמה וללחוץ אותה בעזרת “צרור השבטים”²²⁹ – נחשב לתקיפות וכבוד! רואה איש עצמו נמוך ושפל אם אינו מתיצב מלוא קומתו על גבה של המדינה. את הצבא, אשר אספו מתוכה, שולחים כנגדה, ובתוך אסיפת העם מדברים בקול מפקד. צאו לכם והלחמו בנשותיכם, בילדיכם! שלחו את חייליכם המזוינים נגד מקדשיכם, נוה־שלומכם וירכתי בתיכם²³⁰! בעוד שלא הייתם רשאים אף אחרי נצחון במלחמה להכנס לעיר (רומא) בלי הסכמת הסינאט והייתם חייבים להניח את הצבא המנצח מחוץ לחומות העיר – עכשיו אתם שבים למולדת בתור רוצחי אחיכם האזרחים ונושאים דגל ברמה בידים מלאות דמים²³¹! כך קופצת החרות את פיה בפני דגלי הצבא המתנוססים, ואותה האומה אשר נצחה עמים והכריחה אותם לשלום בשימה קץ למלחמות, אחרי שהכחידה הבהלות מחוץ נמצאת בתוך חומותיה במצור ורועדת בעצמה מפני נשרי־דגליה²³².

טז

כפוי־טובה היה קוריולאנוס²³³ אשר רק בזמן מאוחר התחרט על פשעו ומאהבת אמו ומולדתו פרק נשקו – ועשה זאת כשכבר עמד באמצע ההתנפלות על עיר אבותיו. כפוי־טובה היה קאטילינא²³⁴; לא די היה לו לכבוש את עיר מולדתו, אלא להרוס אותה רצה בהובילו כנגדה חיל אלוברוגים; מעבר להרי האלפים היו אויבי רומא נכונים לכלות בה את חמתם ושנאתם הגזעית, כדי שיכפרו שרי רומא בדמם על הרוגי הגָאלים הקבורים בעיר מזמן קדום. כפוי־טובה היה קיוס מאריוס, איש־חיל פשוט שעלה למשרת קונסול, אשר רק אחרי שרצח אנשים רומאים לרוב כמספר הקימברים אשר הכה לפני זה, ואחרי אשר לא רק נתן אות להריגת המון אזרחים והשמדתם, אלא נעשה בעצמו אות להורגים – התחיל להרגיש השינוי במסיבות חייו וחזר למצב רוחו מלפנים. – כפוי־טובה היה לוציוס סוּלַא, אשר למען רפא את שבר מולדתו השתמש בתרופות די קשות כלפי הסכנות, ואחרי אשר מן ארמון פראֶנסטה עד השער הקוליני עבר בנהרי דמים של הרוגיו, עוד הוסיף קרבות וטביחות בתוך העיר, ובאכזריות יתרה שלח כנגדה עוד אחרי נצחונו שני לגיונות, והגדיל גם הפשע כי אף אחרי הבטחת השלום דחה את ההמון לקרן־זוית והרבה בהם הריגות וחרמים²³⁵. הגיע לכך, אלהים אדירים! כי כל הורג אזרח רומי לא רק יצא נקי, לא רק קיבל כסף, אלא כמעט זכה גם לכתר־תהלה במדינה! – כפוי־טובה היה קניאוס פומפיוס, אשר על בחירתו שלש פעמים למשרת קונסול, על שלשה נצחונות, על כל כך הרבה כיבודים שהעניקו לו על הרוב עוד קודם שהיה ראוי להם לפי גילו – זה היה הגמול אשר השיב למדינה, ששיתף עוד חברים לו בתפיסת השלטון בה, כאילו תמעט על ידי זה השנאה למעשה־עריצות, אם יעשו רבים מה שלא היה רשאי לעשות אף אחד²³⁶. בהשתוקקו לשלטונות יוצאים מן הכלל, בחלקו מדינות כפי בחירתו באופן שאחרי החילוק המשולש היו בגורלו שני חלקים, הוריד את העם הרומי לדיוטה הנמוכה, שיכול היה למצוא הצלתו רק בעבדות²³⁷.

כפוי־טובה היה גם אויבו ומנצחו של פומפיוס, אשר מגאליה וגרמניה הביא את המלחמה לרומא (יוליוס קיסר), החונף להמון, האיש העממי אשר חנה עם צבאו בקירקוס הפלאמיני – אף לא במרחק ממנו כמו לפנים פורסנא²³⁸. הוא אמנם עשה סייג לשימושו בכח נצחונו ואכזריותו, והתנהג כפי שהיה רגיל לומר: הרג רק אנשים מזוינים. מה זאת אומרת? שהאחרים השתמשו בזינם ביתר אכזריות, אבל כששבעה חרבם מדם, פרקו אותה; והוא מיהר להשיב חרבו לנדנה, אבל לא התפרק ממנה כלל.

כפוי־טובה היה גם אנטוניוס, אשר הגיד ברבים כי במשפט נהרג הדיקטטור ונתן לרוצחיו משרות במדינות ובצבא. את מולדתו, שנחרבה על ידי כתבי־החרם והתנפלויות צבאיות ומלחמות, היה נכון למסור אחרי כל הצרות הללו לשלטון מלכים אשר אף רומיים לא היו²³⁹, באופן שהעיר הזאת אשר נתנה לבני אכיה, לבני רהודוס ולכמה ערים מפוארות זכויות מלאות וחרות אזרחית, היתה צריכה מצדה לשלם מס לסריסים!

יז

לא יספיק הזמן למנות במספר את כל כפויי־הטובה אשר גרמו אסון למולדתם. אבל כך יארך גם לאין סוף, אם אבוא להזכיר כמה פעמים היתה המדינה כפוית־טובה לעומת טובי האזרחים שהיו מסורים לה בכל לבם, ואיך חטאה היא לא פחות ממה שחטאו כנגדה. את קמילוס שלחה לגולה, את סציפיון גירשה, ציצרון נאלץ לגלות מן הארץ אחרי מעשה קטילינא, ביתו נהרס, רכושו שודד, עשו לו מה שהיה קטילינא עושה, אילו נצח. שכרו של רוטיליוס הנקי מעוון היה שנאלץ להסתתר באסיה, לקאטו סירב העם הרומי ליתן משרת פרטור ומנעה ממנו לחלוטין מעלת קונסול. כולנו יחד כפויי־טובה! ישאל כל אחד את נפשו, אין מי שלא יתאונן על כפיית־טובה, ולא היה אפשר שיתאוננו הכל, אם לא הכל אשמים. וכי רק כפויי־טובה בלבד כל בני אדם? כולם גם בעלי־תאוה וצרי־עין ואנשי פחד (ביותר אלה המתראים כנועזים!). הוסף על זה כי רודפי כבוד הם כולם וחסרי רגש־קודש²⁴⁰. אבל אין לכעוס על זה; סלח להם – כולם חסרי־דעה הם²⁴¹. אין כוונתי לדבר רק בדרך כלל, ואגיד לך: הסתכל איך הנוער הוא כפוי־טובה. היש מי, אם גם נקי הוא מעוון, שלא יבקש יום אחרון לאביו, או, אף אם הבן מתון, לא יחכה למותו, או, אם גם מכבד הוריו הוא, לא יחשוב על מותו²⁴²? האם נמצא לרוב את הבעל החרד שמא תמות אשתו, אף אם היא היותר טובה ואף אם אינו חושב את סוף ימיה? מי הוא, בבקשה, בעל־דין השומר בזכרונו יותר מאשר במשך המעשים הקרובים את החסד הגדול שעשה עמו הסניגור שלו? גלוי וידוע הוא. מי הוא הנפטר בלי תלונה? מי האומר ביומו האחרון:

“חָיִיתִי, וַאֲשֶׁר עָלַי נָטַל הַגּוֹרָל נָשָׂאתִי”?²⁴³

מי הוא היוצא מן העולם לא כמסרב ולא באנחות? אבל זאת היא כפיית־טובה, שלא להיות מרוצה במה שעבר. מעטים יהיו תמיד ימי חייך, אם תספרם, אבל עליך לחשוב כי הטובה היותר רבה אינה בזמן; עליך להסתפק בו, אם הוא רב או מעט. אם גם יהיה נדחה המות המיועד לך, לא יוסיף זה על טובך, כי באריכות ימים אין החיים נעשים יותר מאושרים, אלא נמשכים יותר. הלא נכון מזה, להכיר טובה על מה שנהנית, מבלי לחשוב מספר שנותיהם של אחרים; העריך רק בעין יפה את שנותיך וראה את הרווח שבהן. "לזכות כזאת מצא אותי ראוי אלהים²⁴⁴ – די בזה! היה יכול לחונן אותי יותר, אבל גם זה הוא חסד. נכיר טובה לאלהים, נכיר טובה לאנשים, נכיר טובה למי שהועיל לנו או להקרובים אלינו.

יח

תאמר: אין לדבר סוף, אם אתה מחייב אותי להכרת טובה גם על מה שנעשה להקרובים אלי. עליך ליתן שיעור לדבר. לפי דברך, מי שעושה חסד עם הבן עשה אותו עם האב. אשאל בתחלה: איפה מתחיל ועד היכן מגיע הדבר? מלבד זה עליך לבאר לי, אם החסד עם האב הוא גם זה של אחי האב, של אבי האב, של אשתו, של חמיו? היכן אשים קץ, היכן סוף השורה? אם אני עובד בשדך, זהו חסד עמך, ואם אני מכבה תבערה בביתך או סומך אותו שלא יפול – חסד הוא; ואם אני מרפא את עבדך²⁴⁵ לא יהיה זה חסד עמך?

יט

דוגמאות לא דומות אתה מזכיר. העובד בשדה שלי לא עם השדה אלא עמי הוא עושה חסד, כן גם הסומך את ביתי שלא יפול, כי הבית לא יחוש הטובה ואני לבדי המכיר אותה, כמו שהעובד בשדה רק לטובתי הוא מתכוון. הוא הדין לעבד, הוא קנין כספי, שמירת גופו היא לטובתי ואני מכיר אותה. מה שנוגע לבן, הרי הוא עצמו מוכשר לקבלת החסד והוא גם הנוטל אותו, אני רק השמח בחסד הזה והוא נוגע אלי מבלי שאני המחויב תודה.

הייתי רוצה שתגיד לי אתה, הסובר שאין כאן חובת תודה, הכי בריאות גופו ושלימות רכושו של הבן אינו ענין של אביו? הכי לא יהיה יותר מאושר אם בנו בשלום, וסובל יסורים כשהוא מקפח אותו? אם כן, הכי מה שנעשה מאושר על ידי או נפדה מיסורים קשים אינו מקבל חסד ממני? – לא, אתה אומר. יש שעושים חסד עם אחרים, ואני זוכה על ידי זה, אבל הכרת טובה נדרשת רק ממי שנעשתה לו, כמו שחייב הלוֹוה את הכסף אשר קיבל, אם גם בעקיפין היתה לי טובת הנאה ממנו. אין חסד שלא תצא ממנו טובה גם לקרובים ולפעמים גם לרחוקים. אין לשאול, להיכן מתגלגלת הטובה שנתקבלה, אלא מי הוא הראשון, עליו ועל ראשו בלבד מוטלת הכרת הטובה.

אולם, במטותא ממך, הכי אינך אומר: “את בני החזרת לי! אילו אבד, לא הייתי יכול לחיות”? ואינך חייב תודה על חייו שהם נראים לך יותר חשובים מחייך? הרי בהצילי את בנך אף על ברכיך אתה כורע ומודה לאלהים כאילו ניצלת בעצמך. אתה אומר אז: אין הבדל אם הצלת את חביבי או אותי בעצמי – שנים הצלת, ואותי ביותר. למה אתה אומר כך, אם לא אתה המקבל חסד? – תאמר: מפני שגם אם בני חייב כסף, יש אשר אשלם בעדו את החוב, ואם הוא נתפס בחטא עם אשת איש, אני אהיה מתבייש מבלי שאני החוטא. אני מציג עצמי כחייב על מעשה הבן, לא מפני שאני חייב, אלא שאני מוסר עצמי מרצון חפשי. אך משלומו של בני נובעת לי הנאה רבה ותועלת נעלה והצלה מהיסורים הקשים מאד של אב־שכּול. בכל זאת השאלה איננה, אם הבאת לי תועלת, אלא אם עשית עמי חסד. להביא תועלת יוכלו גם בהמה וגם אבן או עשב, ואין זה חסד, כי זה נעשה מתוך כוונה, ואתה לא לאב, אשר אולי גם לא ידעת, אלא לבן בלבד התכוונת. לכן באמרך: הכי לא עשיתי חסד עם האב בהצילי את בנו? תוכל להפוך השאלה: הכי עשיתי חסד עם האב אשר לא ידעתי ולא עלה במחשבתי? הכי לא מתרחש גם שאתה שונא את האב, ואת הבן אתה מציל? התראה אז את פעלך כאילו עשית חסד עם איש שהיית שונא בנפש?

כדי לעזוב את ההתנצחות בויכוחים אשיב בלשון חכמי המשפטים: “על כוונת הנותן צריכים להשגיח; את החסד עשה עם האיש אשר לו התכוון ליתן”. אם לכבוד האב נתן, האב הוא המקבל, אבל אין האב חייב על הטובה שעשו עם בנו, אף אם היתה לו לתועלת. כשיזדמן לו, ירצה בעצמו לגמול טוב, אבל לא יהיה כמוכרח לשלם אלא כמתחיל בדבר. אין לתבוע ממנו הגמול; מה שהוא עושה מחפץ־לב הוא מעשה צדק ולא הכרת טובה. כי לולא זאת אמנם לא היה לדבר סוף, ואם לאב היה נעשה החסד, הרי גם לאמו ולאבי אביו של המקבל ולדודו ולבניו ולמחותנים וידידים ועבדים ולכל המדינה. איפה יגיעו החסדים לסופם? עולה בדעתי אותה שלשלת של משפטים מקובצים²⁴⁶ שאין ממנה מוצא, כי אי אפשר להפסיקה מפני שנספחות תמיד חוליות חדשות לאין קץ.

כ

הן כך רגילים לשאול: “שני אחים שונאים זה לזה; אם אני מציל את האחד, הכי עושה אני חסד עם השני, אשר לא נעים לו כלל כי אחיו השנוא לא נטרד מן העולם?” – אין ספק כי לחסד יוכל להיות גם כשמועילים לאדם על כרחו, כמו שאין זה חסד אם הועיל לי איש מבלי שהתכוון לזה.

על זה משיבים: הכי תכנה בשם חסד גם מה שגורם עלבון או יסורים לאחר?

אמנם יש חסדים רבים נראים כמעשים מכאיבים וקשים, כמו ניתוח וצריבה ורפואות חריפות ואסירה בכבלים²⁴⁷; אין משגיחים בזה, אם כואב מעשה החסד, אלא אם צריך החולה לשמוח עליו. אין הדינר פסול בשביל שהנכרי בארץ או מי שאינו יודע צורת המטבע מסרב לקבלו. יכול אדם לשנוא ועם זה לקבל את החסד המועיל לו, אם הנותן מתכוון לתועלת. לא חשוב הדבר, אם איש מקבל טובה שלא מתוך נחת. נס נא לחשוב את ההיפך: אדם שונא את אחיו, אשר חייו לו לתועלת; אם אני הורג אותו אין זה חסד, אף אם האח ישמח על זה לפי דברו. מזיק בערמה וזדון הוא לפעמים אדם שמודים לו על הרעה. אמנם ברור הוא: הועיל לך הדבר – הרי זה חסד; הזיק לך – אינו חסד. אבל אפשר שאעשה דבר שאינו לא מועיל ולא מזיק ובכל זאת יהיה חסד עמך; מצאתי אב מת נעזב במדבר שממה, וקברתיו. לא הבאתי בזה תועלת לו, שלא הרגיש בדבר איך הוא מתגלגל בעפר; ולא לבנו – כי מה הגיע לו מזה? אבל אגיד לך מה שהגיע: על ידי מילא הוא חובה קדושה²⁴⁸ ונחוצה. עשיתי בשביל אביו מה שהוא היה רוצה וגם חייב לעשות. אך חסד הוא עם הבן רק כשלא עשיתי זאת מתוך רחמים ואנושיות, כמו שהייתי קובר כל גוית מת, אלא בשביל שהכרתי פרצופה של הגויה ודעתי היתה לעשות חסד עם הבן. אם קברתי באדמה מת לא ידוע לי, אין מי שחייב לי תודה על זה, ועשיתי רק מעשה אנושי כללי²⁴⁹.

שמא יאמרו לי: למה אתה חוקר, למי אתה עושה חסד כמי שמתעתד לתבוע גמולו? יש סבורים כי לעולם אין לתבוע גמול; הנבל גם לתובע לא יתן גמול, והנכבד יתן מעצמו. חוץ מזה, אם עשית טובה לאדם ישר, חכה, ואל תעליב אותו בתביעה כאילו לא יגמול מעצמו, ואם לאדם רע – סבול העונש בעד זה! אל תשחית את החסד בעשותך אותו להלואה. ועוד: אין רשות לתבוע גמול כיון שאין המקבל מחויב לזה לפי חוק. אמנם זה אמת. כל זמן שאין דבר דוחק אותי ואינני נאלץ לזה לפי מצבי, אבחר לבקש חסד מלתבוע גמול מה שעשיתי. אבל אם זה נוגע בשלום בנַי, אם אשתי בסכנה, אם טובת המולדת וחרותה דורשת שאלך בדרך זו שאינה רצויה לי, אז אכבוש את כלימתי ואעיד עלי שעשיתי הכל לבלתי אצטרך לעזרת אדם כפוי־טובה, אבל ההכרח כופה אותי להתגבר על הבושה ולתבוע גמול הטובות. גם מלכתחילה אם אני עושה חסד לאיש טוב, אני מתכוון שלא לדרוש גמולו אם לא מתוך הכרח.

כא

אבל “החוק אינו מרשה לתבוע גמולו של חסד”. הרבה דברים אינם תלויים בחוק ותביעה, ויש גישה אליהם מצד מנהג חיים אנושיים החזק מכל חוק²⁵⁰. אין חוק קובע שלא לגלות סודות ידידים, אין חוק מצווה נאמנות אף לשונאים; איפה יש חוק לקיים מה שהבטחנו למי שהוא²⁵¹? אף על פי כן לא יהיו לי דברים עם מי שאינו שומר בסתר מה שנאמר בחשאי, ואתעב מי שאינו נאמן בדברו.

“ובכן אתה עושה את החסד כמין הלואה?” – חלילה מזה. אינני תובע אלא מבקש, וגם לא מבקש אלא מזכיר. אף הכרח כביר לא ילחצני שאפנה בזה לאדם אשר יהיה עלי לריב עמו הרבה על חובתו. מי שהוא כפוי־טובה כל כך, שאין די לו אם מזכירים לו את חובתו, עליו אעבור ואחשוב שאיננו ראוי להכריחו למלאות אותה. כמו שאף המלוה אינו תובע מאת לוֹוים הידועים כפושטי־רגל וגם לכבודם אינם חוששים עוד, כן אסלק ידי בפירוש ובעקביות מאת כפויי־טובה ולא אפנה אלא למי שעלי רק לקחת ממנו הגמול ולא לחטוף ממנו בעל כרחו.

כב

יש גם רבים שאינם יודעים לא להעלים חובתם ולא לשלם גמול חסדים; אין בהם די נדיבות להיות מכירי טובה ולא די שחיתות להיות כפויי־טובה, הם עצלנים ונרפים, לווים נחשלים אבל לא רעים. מאלה לא אדרוש ורק אעורר בהם את זכרוני ואת חובתם כשהם מסיחים דעתם ממנה. אז ימהרו וישיבו: “סלח נא! בחיי, לא ידעתי כי דבר זה או זה חסר לך, הן הייתי כבר מושיטו לך! אל תחשבני לכפוי־טובה, לא שכחתי כל מה שעשית בשבילי”. אנשים כאלה, למה אהסס להובילם בדרך טובה שהיא גם לטובתי? הן בכל מקום שאוכל אמנע אדם משגיאות, וביותר אמנע ידיד, שלא יחטא בכלל, ומה גם כנגדי. אני מוסיף חסד כשאני מונע אותו מלשכוח חסדים. לא בתוכחה אבוא כשאזכיר את פעלי, אלא בדברים רכים כמסייע לזכרונו ונותן לו הזדמנות, וכשאבקש דבר בשבילי יעמוד מעצמו על זה כי יש כאן תשלום גמול. לפעמים אשתמש גם בדברים קשים, כשאקוה שיפעלו עליו לטובה, כי בכל אופן לא אתיאש ממנו ואזהר שלא יהפך מכפוי־טובה לשונא לי. אילו היינו חוששים אף להזכירם חובתם בסטירות קלות על לחיים, היו נעשים עוד יותר רשלנים. יש אשר אנשים כאלה, היכולים להרפא ולמצוא תיקונם על ידי קצת דגדוג, כשהם מוזנחים מאתנו הם שוקעים יותר עמוק. הרי תוכחה מועילה לפעמים מצד אב לבנו, מצד אשה לבעלה, שנטה מדרך הישר, למען השיב אותו אליה, ובין ידידים למען חזק את הנאמנות שהתרופפה בתוכם.

כג

יש שצריכים, למען התעורר, לא למלקות אלא לדחיפה קלה, כן יש אשר בשביל הכרת טובה לא חסר להם המצפון והוא רק נרדם, והוא צריך לדחיפה. (הם כאילו אומרים:) “אל תהפך מתנתך לעוול. כי עוול הוא אם אינך מבקש גמול ועושה אותי בזה לכפוי־טובה. אולי אינני יודע מה חסר לך; אולי עסקי גרמו לי לפיזור הנפש והסחתי דעתי ולא מילאתי חובתי בזמנה? העירה נא אותי על מה שאני יכול לעשות ועל מה שאתה חפץ. למה אתה מתיאש מבלי שניסית? למה אתה ממהר למחות את זכותך וגם את חיבת ידידך? מהיכן אתה יודע, אם זה אצלי חסרון רצון טוב או חסרון ידיעה, אם הליקוי הוא בנפשי או ביכלתי? בחנני נא!” – לכן אני מוכיח, לא בדברים מרים, לא בפני אחרים, ובלי עלבון, באופן שיראה עצמו רק כנזכר ולא כנמשך בזרוע.

כד

בפני יוליוס האלוהי²⁵² האשימו חייל ותיק שהשתמש באלמות כלפי חבריו, ומצבו היה קשה בדין. אז פתח ואמר: “הלא תזכור, אדוני המצביא, כי בספרד, על יד סוקרו²⁵³, נקע קרסולך?” כשענה קיסר כי כן הוא זוכר, הוסיף הוא: “ותזכור גם כי, בחום היום מאד, רצית לשבת תחת עץ, אשר צלו היה מעט, והמקום תחת העץ היחיד ההוא בין סלעים חדים לא היה נוח לישיבה, ואז אחד מהחברים הנלחמים בצדך הציע את מעילו לכר תחתיך?” אמר הקיסר שהוא זוכר זאת, וגם שהיה צמא מאד ולא יכול ללכת אל המעין הקרוב מפני מכאובו, והיה נכון לזחול על ארבע, אבל חבר אמיץ ותיק הביא לו מים בכובעו. – הוסיף החייל: “התוכל, אדוני המצביא, להכיר עוד את האיש ואת הכובע?” ענה קיסר, כי את הכובע לא יכיר עוד, אך את האיש יכיר, “אבל (גער בשואל כמו מתוך רוגז על שהפסיק את חקירת המשפט בשביל סיפור מעשה ישן) – הרי לא אתה האיש!” – “מובן הוא, חזר ודיבר הלז, שאין אתה מכיר אותי, קיסר! כי בשעת המעשה ההוא הייתי עדיין בלי מום, אחרי כן במלחמה אצל מונדא ניקר חץ את עיני וגם עצמות בראשי נפגעו; אף את הכובע, אילו ראית אותו, לא היית מכיר, כי חרב איש ספרדי שיסעה אותו”. – כשמעו זאת הפסיק קיסר את המשפט, ואת חלקת השדה, אשר בשביל המסילה בינו ובין שכניו היה הריב, נתן לחייל במתנה.

כה

מה תאמר על זה? הכי לא היה רשאי להזכיר החסד בפני המצביא, אשר זכרונו היה מסובל מדברים רבים ובתפקידו הרם בתור מנהיג צבא גדול לא היה יכול לשים לב לענינו של כל חייל? אין זאת תביעת גמול, אלא נטילת מה שמוכן ומזומן וצריכים רק להושיט יד לקחת. לכן אדרוש גמול, אם מתוך הכרח קשה או בטובתו של הנתבע. טיבריוס קיסר ענה פעם אחת למי שהתחיל לטעון: “הלא תזכור –” קודם שהגיע לספר מעשים מידידותו עם המושל – “אם אינני זוכר מה שהייתי!” – כאן לא היתה דרישת הגמול במקומה וטובה היתה השכחה. הוא (טיבריוס) לא רצה להכיר ידידיו וחבריו מקדם ודרש שישגיחו רק במצבו המרומם החדש וידברו רק עליו. ידיד קדמון היה נראה לו כחוקר לגלות מומיו. עוד יותר מאשר בבקשת חסד צריכים בדרישת גמול לעשות הדבר בזמנו. זהירות יתרה צריכה בדברים, כדי שהמכיר־טובה לא יהי נעלב וכפוי־הטוב לא יתכחש. השתיקה והחיכוי היו טובים גם אילו חיינו רק בקרב חכמים, אך גם את החכמים צריכים להורות מה מצב ענינינו דורש. אל האֵלים, אשר אין דבר נסתר מידיעתם אנחנו עורכים בקשות; תפילותינו לא תובעות אלא מזכירות את צרכינו. אצל הומירוּס הכהן מייחס לאלים עבודות ומזבחות אשר על ידיהם עורכים תפילה. להזכר ברצון למען מלאות בקשה, היא מדה טובה. ברסן קל יכולים למשוך את הרוצה ללכת. במעט פועלים על נפש, המדריכה את עצמה, ובמעלה קרובה הם החוזרים על פי תוכחה לדרך ישרה. גם לעינים סגורות יש כח הראיה, אך אינן משתמשות בו, עד אשר אור היום²⁵⁴ מכשירן לתפקידן. הכלים שובתים כל זמן שאין האמן משתמש בהם; כן יש רצון טוב בנפש, והוא נרדם²⁵⁵ מתוך פינוק או שביתה ארוכה או חסרון ידיעת תפקידו. צריכים להדריכו לתועלת ואין לעזוב אותו מתוך כעס בקלקלתו אלא לעסוק בו בסבלנות כמו שהמורים מתנהגים בתלמידים חלושי זכרון. לאלה מסייעים על ידי מלה אחת או שתים המחזירות אותם לתפיסת ענין הלימוד, כן יכולים בהזכרת דברים להשיב אדם להכרת חובתו בגמילות חסדים.

ספר ששי

א

ישנן שאלות, ידידי הישר באדם ליברליס, שהן נשאלות רק לחידוד השכל ואין להן מקום בחיים, אבל יש גם אשר שעשועים הן לעוסקים בהן ויש בהן גם תועלת. אעביר לפניך מכל המינים ואתה כפי ראות עיניך תוכל לדרוש להרחיב הדברים עליהם או להזכיר רק ראשי פרקים כמו בתוכן המשחָקים. גם כשתאמר לעזוב המשך איזה דבר, לא יהיה זכרונו לריק, כי גם כשאין צורך באיזה דבר בתור ענין לימודי, יש תועלת בידיעתו בכלל. תלוי איפוא בחפצך ולפי שתציע אאריך במקום אחד ואקצר במקום אחר.

ב

שאול שאלו: האם אפשר לבטל מעשה חסד? יש אומרים שאי אפשר, כי אין זה דבר חמרי, אלא פעולה. הן יש להבדיל בין מתנה ובין נתינתה, בין הנוסע בספינה ובין תנועת הנסיעה, וגם לענין החולה, שאינו לעולם בלי מחלה, אין לומר כי החולה והמחלה הם דבר אחד: כן יש הבדל בין עשיית החסד ובין התוצאה ממנה לאחד מאתנו. העשיה אינה דבר חמרי ואינה מתבטלת, אבל הדבר החמרי שנעשה סובל טלטול ושינוי. לפיכך, אף אם אתה עוקר אותו מרשותי, לא יוכל גם הטבע בעצמו לבטל את העובדה, שהיית עושה החסד; יכולים להפסיקו, אבל לא למחות זכרונו. מי שמת, בכל זאת לפנים חיה; מי שקיפח מאור עיניו, בכל זאת לפנים ראה. יכול להתרחש כי מי שהיה לנו חלף, אבל לא שלא היה. אולם חלק ממעשה החסד, והיותר בטוח בו, הוא שנעשה; לפעמים ההמשך שלו חדל, אבל בזה לא אבד החסד. אף אם יקבץ הטבע את כל כחותיו לא יצליח להשיב אחור את המעשה. יכולים לגזול ממני את הבית והכסף והעבדים וכל מה שדבק בו שם החסד, אבל הוא בעצמו נשאר קיים ובלי שינוי, אין כח בעולם שיפעל לאחור כי לא היה זה נותן וזה מקבל.

ג

מצוין נראה לי הפתגם אשר נתן המשורר רבּיריוס²⁵⁶ בפי אנטוניוס, כשראה את הצלחתו חולפת ושנשאר לו רק להתאבד, ואף בזה עליו למהר. הוא קורא אז:

רַק זֶה הוּא שֶׁלִּי – מַה שֶׁנָּתַתִּי!

מה רב הוא מה שהיה יכול להיות שלו, אילו רצה! רק זה לבדו הוא עושר בטוח בכל חליפות המזל האנושי ובכל גדלו אינו מעורר קנאה. למה אתה קמצן במה שברשותך כאילו הוא שלך? הן רק ממונה אתה לפקח עליו²⁵⁷. כל הדברים הללו המביאים אתכם בפחזותכם ובהתגאותכם מעל לטבע האנושי עד כדי שכחת חולשתכם, כל מה שאתם שומרים עליו בכלי־זין שבידכם, כל מה שגזלתם בשפיכת דם אחרים ושאתם מגינים עליו בדמכם, כל מה שאתם שולחים אניות בשבילו וממלאים את הים בחללי מלחמה, כל מה שאתם מחריבים ערים בשבילו מבלי דעת כמה חצים שומר עוד המזל באשפתו כנגד אלה שמתכוון הוא להנקם בם, כל מה שאתם מנתקים בשבילו קשרי משפחה וידידות וברית־חברה ומתוך ריב בין שני אנשים אתם מזעזעים שטח כל ארצות תבל²⁵⁸ – כל זה אינו שלכם, רק פקדון הוא בידכם המחכה בכל שעה לעבור ליד אדון אחר וימשול בו או האויב, או היורש השונא אתכם. ואם תשאל: איך אעשה כל הדברים האלה לקנין שלי? – בתתך אותם במתנה! דאַג היטב לכל מה שברשותך ועשה אותו ליותר בטוח וקיים, ועם זה ליותר הגון ושאנן מפחד. על כל הדברים המכובדים בעיניך, ושאתה חושב עצמך לעשיר ואדיר על ידם, רובץ שם בזוי: בית, עבד, מטבע; משעה שנתת אותם במתנה הם נעשים למעשה חסד.

ד

יאמרו: “כיון שאתה מסכים כי לפעמים אין אנו חייבים תודה על חסד, הרי במקרה זה הוא מתבטל”. – אמנם רבים המקרים, שאנו חדלים מלהיות אסירי־תודה, אבל לא מפני שנתבטלו אלא מפני שנשחתו. הרי שהיה איש סניגור לי בהיותי נאשם; אבל הוא גם אנס את אשתי והמיט עלי קלון. טובתו לא נתבטלה, אך על ידי העלבון שגרם לי כנגדה פטר אותי מחובת תודה, ואם העלבון גדול מהחסד אשר קדם לו, לא רק חובת התודה כבתה אלא שאני רשאי אף לדרוש נקם בהיות הרעה כבדה במשקל מהטובה, החסד לא נתבטל, אלא נדחה. הכי לא מתרחש לפעמים כי האבות הם בני אדם כה קשים וחטאים, שאין זה כנגד המשפט והדת אם הבנים מתעבים אותם ומתכחשים להם? הכי במקרה כזה ביטלו האבות מה שנתנו לפנים? לא, אלא שהחטאים בזמן מאוחר שהיו בלתי־אבהיים דחו את הטוב שבחסדים הקודמים; לא ביטלו אותם, אלא את האהבה אשר גרמו; לא יצא מזה שלא נתקבלו, אלא שאפסה החובה בשבילם. הרי זה כאילו הלוה לי איש כסף, אבל גם שרף באש את ביתי; ההפסד שקול כנגד החוב, ואף אם לא החזרתי אותו, אינני חייב עוד כלום. כן גם מי שהיה חונן ונדיב לעומתי, אבל אחרי כן התנהג כנגדי בגאוה, בחרפות, באכזריות, הוא הביא אותי במצב שנעשיתי חפשי כנגדו כאילו לא קיבלתי ממנו טובה; הוא החליש את כחה. מי שהשחית את התבואה וכרת את האילנות בשדה שמסר לאריסו אינו יכול לדרוש ממנו כלום על יסוד תנאי חכירת השדה; לא שקיבל את המגיע לו, אלא שגרם שלא יוכל להנתן לו. כן נהפך לפעמים המלוה לחייב תשלומים ללוֹוה, אם חטף לו בדרך אחרת יותר ממה שחייב לו הלווה. לא רק בין מלוה ולווה יתרחש שיאמר הדיין: “כסף הלוית? אבל את הבהמה של הלווה גזלת, את עבדו רצחת, את שדהו לקחת לך בלי כסף – כשעושים חשבון אתה הוא הנשאר חייב!” חשבון כזה יש גם בין חסדים ועלבונות. יש שהחסד נשאר וחובת התודה מתבטלת על ידי שהנותן מתחרט ואומר: אוי לי שנתתי, או שכבר בשעת הנתינה הוא נאנס, ופניו זועפים לא כאילו הוא נותן אלא כאילו הוא מאבד. או שהוא נותן לטובת עצמו ולא לטובתי ואינו חדל להתגאות ולהתפאר ולהתהלל בכל מקום עד כדי למרר את החסד על מקבלו. החסד נשאר, אבל אין מקום לתודה, כמו שיש מי שחייבים לו כסף ואינו יכול לדרוש אותו כי לא זכה בו בדין.

ה

“עשית עמי חסד, אחרי כן עשית לי עוול; החסד דורש תודה, העוול נקם”. אני אינני חייב עוד תודה והוא אינו צריך לעונש; שני הדברים שקולים. כשאנחנו מדברים על השבת גמול אין הכוונה שמשיבים מה שנתקבל, אלא דבר שהוא כנגדו; המשיב רוצה ליתן דבר כנגד דבר, וכל תשלום גמול הוא כך, לא החזרת המקובל ממש. הן גם בתשלומי ממון המשיב חובו יכול ליתן מטבעות זהב במקום כסף וגם לסלק חובו בלי מטבעות כלל אלא בהמחאה ובצווי בעל־פה.

שמא תאמר: “לריק אתה עמל, כי מה איכפת לדעת, אם מה שאינני חייב עומד בתקפו? הרי זו חריפות הבל של הבקיאים במשפטים האומרים כמו כן, כי אי אפשר לקבל ירושה אלא את הדברים הכלולים בה, כאילו הבדל יש בין ירושה ובין מה שנתון על ידה. יותר חשוב הוא שתבאר לי עיקר הדבר: אם אדם אחד עשה עמי חסד ואחרי כן עשה לי עוול, הכי חייב אני מצד אחד להשיב לו טובה ומצד אחר רשאי אני לקחת נקם, כאילו אני נפגש עמו בשני פרצופים נפרדים – או שאני צריך לערבב שני הדברים ולחדול מלעסוק בענין ויהיו החסד והעוול מבטלים זה את זה. כך הדבר נוהג בשוק; מה שאתם רואים בבית־מדרשכם כסברה משפטית, הוא ענין שלכם. עוסקים בכל אחת מהטענות לעצמה, במה שאנחנו תובעים ובמה שאנחנו נתבעים. אין שני הדינים מתערבים. אם הפקיד איש בידי כסף ואחרי כן גנב אצלי, אני תובע אותו על הגנבה והוא יתבע אותי על הפקדון”.

ו

אולם המקרים שאתה מזכיר, ליברליס יקירי, הם עניני דין ומשפט קבועים, אשר נחוץ לשמרם, ואין גם לערבב אותם. אין דין נוגע בחברו, משפט פקדון לחוד ומשפט גנבה לחוד. אך החסדים אינם ענין של משפט; אני לבדי הדן עליהם, אני יכול לערוך זה כנגד זה, מה שהועיל ומה שהזיק לי, ולקבוע אם אני חייב או חייבים לי. מהמשפטים אין שום דבר ברשותנו, אנו חייבים ללכת לאשר מובילים אותנו, ובחסדים הכל ברשותי, לכן אני המחליט. אינני מפריד ומבדיל, אלא מציע את העלבונות והחסדים יחד בפני אותו השופט. לולא זאת, הרי כאילו דרשת ממני לאהוב ולשנוא, להתאונן ולהודות בזמן אחד, וזה כנגד הטבע. נכון יותר שאערוך את המעשים, העלבון והחסד זה כנגד זה ואראה אם יש עודף לזכותי. הרי זה כמי שכותב על גבי כתב־ידי שורות אחרות; את האותיות שמתחתיהן איננו מוחק, אלא מכסה אותן, כן העלבון מכסה על החסד שלא יהיה ניכר עוד.

ז

אני רואה קמטים במצחך ועננה על פניך, אשר רציתי להשפיע עליהם, כאילו הרחקתי ללכת ואתה אומר:

לָמָה אַתָּה מַרְחִיק לְיָמִין? הֵן הַנְּתִיבָה אַחֶרֶת

לִקְרַאת הַחוֹף²⁵⁹!

ביררתי הדבר כפי יכלתי, ואם אתה חושב כי די בזה, אעבור לענין אחר: אם חייבים אנחנו תודה למי שהועיל לנו בהיסח הדעת? הייתי צריך לנסח השאלה באופן יותר ברור, ואם היא קצת סתומה, אוסיף עליה תיכף את חילוקה לשתי שאלות: אם יש להודות למי שהועיל לנו בלי רצונו, או למי שהועיל בלי ידיעתו? כי אם עשה עמנו אדם טובה מאונס, ברור הוא שאינו מחייב אותנו, ואין לדבר על זה. וגם זה יבואר על נקלה, וכל שאלה דומה אם נעיין בה מכל צד: כי אין חסד נעשה בלי רעיון ובלי כוונה ידידותית ורצון טוב. אין אנחנו מודים לנהרות, אף על פי שהם נושאים אניות גדולות ומביאים לנו בזרם שאינו פוסק מזון וצידה רבה, או רבים בהם הדגים או מוסיפים הם זיו לשדות מבורכים. לא יחשוב מי שהוא שאנו חייבים תודה לנילוס על חסדו, או להיפך שנשנא אותו אם הוא עולה על גדותיו בזעף ומאחר לשוב לאיתנו. גם הרוח אינו עושה חסד אם הוא קל ונוח למהלך האניה, ולא המאכל מפני שהוא מועיל ומבריא, כי העושה עמי חסד צריך לא רק להועיל לי אלא גם להתכוון לזה. לכן אין חייבים תודה אף לבהמות האילמות, אם גם מרוצת הסוס כבר הצילה רבים מסכנה; ולא לאילנות, אף כי רבים חסו בצל ענפיהם כשהציק להם החום. מה לי אם קיבלתי תועלת ממי שלא ידע או לא יכול לדעת זאת – בין כך ובין כך היה חסר הרצון. ומה ההבדל, אם תבקש שאכיר טובה לאניה או למרכבה או לחנות – או לאדם אשר גם הוא ככל אלה לא התכוון לטובתי והועיל לי רק במקרה?

ח

אמנם מקבלים לפעמים טובה בהיסח הדעת, אבל לא ממי שאינו מתכוון. יש אשר אדם נרפא במקרה על ידי דבר שאינו תרופה. יש אשר נפל איש לנהר ביום קור גדול וגרם לו זה מרפא ויש שנחלץ איש על ידי מלקות מקדחת רביעית²⁶⁰ או שנרפא על ידי פחד פתאם שהסיח דאגתו לצד אחר והעביר אותו בכחש על שעות חרדה – בשביל זה אין דברים אלה, אשר הועילו, תרופות לכתחילה. כן תועלת אנשים בלי רצונם וגם כנגד רצונם, ואין אנו חייבים להם תודה אם מה שחשבו לרעה נהפך במקרה לטובה. או תאמר שעלי להודות לאיש אשר שלח ידו כנגדי ופגע באויבי, ורק מפני שהחטיא המטרה לא חל בי הנזק? כמה פעמים התרחש כי עֵד עוין לנאשם, על ידי שנשבע לשקר ביטל את נאמנותם של העדים הכשרים ועורר רחמים על הנאשם כאילו נעשתה קנוניה כנגדו. יש אשר קשי־השלטון המדכא היה לאדם להצלה, ויש אשר שופטים לא חייבו את החייב בדין רק מפני שרצו להתחבב. אלה לא עשו חסד עם הנאשם אף אם הועילו לו, כי חשובה היא המטרה ששׂם לו יורה החץ, לא המקום שפגע בו, ולא סוף המעשה אלא כוונתו מבדילה בין חסד ובין עוול. יש אשר מתנגדי סותר עצמו או פוגע על ידי גאותו בכבוד השופט וגורם כי דיני נשאר תלוי בעדות אחת; בזה הרים את מצבי בדין, אבל לא איכפת לי, אם שגיאתו היתה לתועלתי, כי כוונתו היתה כנגדי.

ט

כדי להיות מכיר טובה אני צריך לחפוץ מה שחפץ עושה הטובה. אין דבר מתנגד יותר ליושר, מאשר לזעום על אדם, אשר בתוך ההמון בעט בך או ליכלך אותך בטיט או דחק אותך הצדה. ומה מניע אותנו לוותר על ריב עם אדם זה? מפני שבבלי דעת פגע בנו. מאותו הטעם אין זה נחשב למיטיב וזה לא למזיק, כי האוהב והשונא לפי כוונתו הוא נערך. רבים השתחררו מהמלחמה מפני חליים. לפעמים גרם שונא שמשך אותך לדין, כי על ידי זה לא היית בביתך שנפל במפולת. לפעמים גרמה שבירת האניה שלא נפלת בידי שודדי־הים. על מקרים כאלה אין חובת תודה, כי לא התרחשו על פי פקודה; כן גם לא על מעשה המזמין אותך לדין, אשר מצדו רק צרות עמס עליך. חסד הוא רק מה שנעשה מרצון טוב ומדעת. על מי שהועיל לי בלי ידיעה איני חייב תודה, ועם מי שהתכוון לרעתי אתנהג כראוי לו.

י

הנה איפוא המקרה האחד: אתה דורש שאעשה איזה דבר כגמול לאיש אשר בתור חסד לא עשה לי שום דבר. השני: אתה דורש שאחזיר טובה מרצוני – למי שעשה עמי טובה נגד רצונו. השלישי – מה אומר עליו? מדובר על זומם רעה שהתגלגל להיות איש חסדי! – כדי שאכיר טובה אין די שהיה רק ברצונך לעשות אותה עמדי; אבל כדי שלא אהיה חייב תודה די שלא היה ברצונך להיטיב לי. הרצון לבד אינו חסד, אבל אם הרצון השלם והיותר טוב בלי הזדמנות לצאת אל הפועל אינו חסד, כמו כן אין זה חסד מה שהזדמן במקרה בלי רצון שקדם לו. לא התועלת שהבאת לי עיקר לענין חיוב תודתי, אלא כוונתך בה.

יא

קליאנתס²⁶¹ השתמש במשל זה: “אני שלחתי שני נערים לבקש את אפלטון ולהביאו מהאקדמיה. האחד עבר דרך כל האכסדרה²⁶² וחיפש בכל המקומות אשר קיוה למצוא אותו שם, וחזר הביתה עייף ויגע מבלי שהשיג המבוקש. השני התעכב על יד משחָק קרוב ובעודו רץ הנה והנה ותולה עצמו בחברים ומשחק עמהם ראה את אפלטון עובר ומצא אותו מבלי שעמל לחפשו. את הנער הראשון, אומר קליאנתס, נהלל, כי עשה כל מה שביכלתו כמצווה עליו. את השני, העצל ששחק לו המזל, נייסר”. – הרצון קובע אצלנו את ערכו של מילוא החובה. לפי תכונתו תשוער מדת חובתי לגמול. אין הרצון מספיק אם לא הועיל ואין התועלת מספיקה בלי הרצון. חשוב שהיה בדעתו של אדם ליתן מתנה ולא נתן; הרצון יש, אבל לא המעשה, ושניהם יחד נחוצים. כמו שאינני חייב כסף למי שרצה להלוות לי ולא הלוה כן אינני חייב תודה למי שחפץ לעשות ולא עשה החסד, אם גם אהיה ידידו, וגם אני אהיה נכון להיטיב עמו, ואם בהיות מצבי מרומם אהיה לו לעזר, יהיה זה חסד מצדי ולא תשלום גמול. הוא יהיה חייב לי תודה, כי ממני תהי ההתחלה.

יב

מכיר אני מה שאתה רוצה לשאול, אינך צריך להגיד, אני רואה הדבר מתוך ניד שפתיך: אם הועיל לנו איש לטובת עצמו, חייבים אנחנו לו תודה או לא? כי כמה פעמים שמעתיך קובל על זה, שבני אדם עושים לעצמם מה שהם זוקפים על חשבון אחרים²⁶³. בהשיבי על זה, ליברליס יקירי, אקדים לחלק את השאלה ולהבדיל בין מה שהוא לפי היושר ומה שאינו לפי היושר. הבדל הוא אם עושה אדם דבר בשבילנו רק לטובתו, או גם לטובתו. מי שדעתו רק על עצמו והוא מועיל לנו רק מפני שבאופן אחר אינו יכול להשיג תועלתו, הוא בעיני כמי שדואג רק למספוא לבהמתו בחורף ובקיץ, או כמי שמפטם את השבויים שלו כדי שיוכל למכור אותם במחיר יותר רב, או כמי שמשמין במרעה טוב את בהמתו, או כמדריך המתגוששים שמחנך ומקשט את החברה שלו. “רב המרחק”, אומר קליאנתס, “בין חסד ובין משא־ומתן”²⁶⁴.

יג

מצד אחר לא אעשה עוול, שלא להכיר טובה למי שבהביאו לי תועלת עשה זאת גם לטובתו. אינני דורש שידאג לי בלי שימת לב לצרכי עצמו, אדרבא, אני מקוה כי הטוב שעושים לי יהיה לתועלת יתרה לעושהו, אם רק הנותן חשב על שנינו וחילק תועלת פעלו בינו וביני. יקח לו גם את החלק היותר גדול, אם רק שיתף אותי ודעתו היתה כפולה. כפוי־טובה הייתי ולא רק חסר מדת הצדק, אילו לא שמחתי על זה כי תועלתי הועילה גם לו. צרת־עין במדה רבה היא, אם מכנים חסד רק מה שגרם קצת צרות לנותן. – בלשון אחרת אדבר עם שעזר לי רק לטובת עצמו: אתה השתמשת בי, ואיך אתה אומר שהועלת לי תחת שהועלתי אני לך?

כנגד זה יאמרו: חשוב שאי אפשר לי להשיג משרה בלתי אם כשאני פודה בכסף עשרה אזרחים שבויים מתוך מספר גדול של אסירים. הכי לא תכיר לי טובה על שהוצאתי אותך לחרות, אף על פי שעשיתי זאת לטובתי?

על זה אשיב: במקרה כזה אתה מועיל גם לך וגם לי; לך – במה שאתה נותן את הפדיון, בזה די למענך ולא איכפת את מי תפדה. לפיכך אני חייב לך תודה לא על הפדיון מצד עצמי, אלא על אשר בחרת בי; על ידי פדיון אנשים אחרים יכולת גם כן להגיע למטרתך²⁶⁵. כך אתה נותן לי חלק בטובה ומשתף אותי בתועלת המגיעה לשנינו. מה שבחרת בי מתוך אחרים הוא דבר של תועלתי בלבד. לכן אילו למען העשות לפרטור היית צריך לפדות עשרה שבויים והיינו רק עשרה בכלל, לא היה אף אחד חייב לך תודה כי לא היית יכול לזקוף על חשבונו את תועלתך. אינני צר־עין בתפיסת החסד ואינני דורש שיהיה כולו שלי, אלא שיהיה גם לו חלק בו.

יד

תאמר: “ומה היה אילו השלכתי את שמותיכם לתוך קלפי והיה שמך יוצא בגורל בין המגיעים לפדיון? אז לא היית לי חייב תודה?” – כן, אבל רק במעט, וזה הדבר: קצת היית עושה במקרה כזה לטובתי בהניחך אותי להיות בין אלה שהוטל עליהם גורל. יציאת שמי מן הקלפי נעשתה במזל, אבל אפשרות יציאתו נעשתה בחסדך. אתה פתחת לי את השער לחסדך, אף כי במדה מרובה לגורל עלי להודות, אבל הדבר הזה עצמו, שיכולתי לזכות בגורל, הוא פעלך.

לא אדבר כלל על אלה אשר חסדם נמכר בכסף. הנותן במחיר אינו חושב למי הוא נותן, אלא כמה יקבל בעד זה והוא בכל אופן צופה לטובת עצמו. אם מוכר לי איש דגן, אף אם חיי תלואים בקנין זה, אין אני חייב למוכר על חיי, כי את הדגן קניתי ממנו. אין אני מעריך, איך היה נחוץ לי ולא יכולתי לחיות בלי שקיבלתיו, אלא איך אין כאן מקום לתודה, כיון שלא הייתי מקבל הדבר בלי כסף, ובמשא ומתן לא חשב המוכר כלל על העזרה שיושיט לי אלא על הרווח שישיג. מה שקניתי בכסף אינו ענין של חיוב תודה.

טו

תאמר: “אם כן, גם לרופא לא תחשוב עצמך לחייב תודה, ולא למורה, כיון שאתה משלם להם איזה מחיר; בכל זאת חובבים אצלנו מאד כל אלה ומכבדים אותם”. על זה אשיב: יש דברים אשר ערכם עולה על מחירם. מה שאתה קונה מהרופא אין לו שיעור: החיים והבריאות; וממורה המדעים את הידיעות החפשיות²⁶⁶ והדרכת הנפש. לכן מה שמשלמים לאלה אינו מחיר דבר נקנה אלא תמורת יגיעתם, שהם עוזבים עניני עצמם ועוסקים בשלנו: אינם מקבלים שכר על פעולתם, אלא על עסקם עמנו²⁶⁷.

יותר נכון להראות על ענין אחר אשר אזכיר להלן, אבל אקדים מה שאפשר לומר כנגד מה שקבעתי למעלה. "אתה אומר כי יש דברים אשר ערכם עולה על מחירם והמקבל נשאר עוד חייב עליהם חוץ ממה ששילם. מה איכפת בערך, אם הקונה והמוכר הסכימו למחיר? גם לא קניתי דבר לפי הערך אלא לפי המחיר אשר אתה קבעת אותו. אתה אומר שהערך הוא יותר רב, אבל לא יכלו להגדיל ערכו, כי מחיר כל דבר הוא לפי מסיבות הזמן, ואף אם תרומם ערכו הוא נשאר שוה מחיר ידוע ולא יותר. אבל חוץ מזה, גם מי שקונה בזול אינו חייב יתרון למוכר. ועוד: אם גם הערך יותר רב אין כאן ויתור, כי ההערכה לא היתה לפי הפעולה והתועלת, אלא לפי המנהג והשער. מה המחיר אשר תקבע לפעולת מי שהעביר אותך בים מעל לתהומות, הרחק מחוף יבשה, כשאפסה נתיבה בטוחה והוא ראה סערות מתקרבות ובעוד לא חזו הנוסעים את הסכנה הוא אסף את המשוטים והוריד את התורן וסידר הכל כדי להתקיים בפני הסערה הפתאומית? ובכל זאת העבודה הרבה ההיא משולמת בדמי הנסיעה! איך תעריך מלון אורחים במדבר שממה, ובית מחסה ממטר, ומרחץ חם ותנור בקרה? בכל זאת יודע אני בסורי אל המלון ואני נהנה מכל אלה, כמה עלי לשלם. מה רבה התועלת שמביא לנו מי שסומך ביתנו הנופל ומחזיק באומנות רבה בנין שנשאר בודד ונראו בו בקיעים? ואנו משלמים מחיר קבוע ולא רב בעד עבודה זו. חומה מגינה עלינו מפני אויבים ומפני לסטים מתנפלים פתאם, וידוע היטב כמה משתכר בכל יום האומן הבונה את המגדלים ואת מבצרי המבטחים הציבוריים.

טז

לא יהיה סוף לדבר, אם אבקש עוד דוגמאות מוכיחות כי יש דברים גדולים אשר מחירם נמוך. למה איפוא אהיה חייב לרופא ולמורה יותר ולא אצא ידי חובתי על ידי התשלומים? – מפני שהרופא והמורה נעשים לידידים והם מחייבים אותנו לא באומנותם בלבד כי אם גם ברצונם הטוב וביחס של אחוה ורעוּת. לפי זה, אם הרופא לא עשה יותר אלא שמישש הדופק וטיפל בי בתוך שורת החולים שהוא סובב אצלם וציוה בלי התענינות יתרה מה שאעשה או לא אעשה – אין אני חייב לו יותר, כי לא התנהג עמי כידיד אלא כעם דורש ביקורו. אין עלי גם יתר חובת כבוד לעומת מורה, אם החזיק אותי רק בתוך העדר של תלמידיו ולא חשב אותי ראוי להשגחה מיוחדה ופרטית ולא הפנה אלי אף פעם את לבבו. אם שפך רק לפני כל התלמידים את ידיעותיו, לא למדתי ממנו ורק אספתי ראשי פרקים. מה איפוא הטעם שאנחנו חייבים לאנשים האלה יותר? לא כי מה שקנינו מהם מחירו רב על מה ששילמנו, אלא מפני שעשו עמנו טובה יתרה, זה טיפל בי יותר ממה שהיא חובת הרופא, הוא חרד עלי יותר מאשר על אומנותו, לא הסתפק בהושטת סמי־המרפא אלא עזר לי בשימושם. הוא ישב על יד מטתי בין הדואגים לחיי והופיע בכל שעה שהיה נחוץ, לא נרתע משום טורח ולא היה דבר נתעב בעיניו; את אנחותי שמע ברגש משתתף ובין המון החולים הפונים אליו הייתי אני בראש דאגותיו. בחולים אחרים טיפל רק עד כמה שהרשה לו זאת מצב בריאותי. לאיש אשר כזה אני חייב תודה לא כמו לרופא אלא כמו לידיד.

האחר נטל על עצמו בתור מורה טורח ויגיע משעמם. מלבד מה שמוסרים המורים בכלל לתלמידיהם, עוד הטיף²⁶⁸ והכניס לתוכי לימודים, בתוכחתו תיקן את מדותי, לפעמים אימץ אותי בדברי שבח ולפעמים עודד אותי בהתרשלותי. יש אשר כאילו בחזקת היד הוציא את כשרונותי החבויים והעירם מתרדמתם, ולא קימץ במסירת ידיעותיו כדי שיארך זמן היותו נחוץ, אלא השתוקק ככל האפשר להעניק לי את כל מדעו. כפוי־טובה הייתי אילו לא הייתי מכבד איש כזה בין היותר קרובים ונחוצים לי.

יז

גם לעסוקים במלאכות שפלות אנחנו משלמים יתר על השכר הקבוע, אם אנחנו מוצאים שהרבו לעמול בעבודתם. לקברניט ולאומן בסחורה זולה ולשכיר יום אנחנו מעניקים הוספה כל־שהיא, ואם על העבודות היותר חשובות המועילות לשמירת החיים או לשיפורם חושב אדם שאינו חייב יותר ממה שהותנה, הרי זה כפוי־טובה. אל תשכח גם כי מסירת לימודים כאלה מקרבת את הנפשות.

לפי זה, לרופא ולמורה משלמים בעד העבודה, והחוב בעד נדבת לבו נשאר.

יח

אפלטון עבר בנהר ומנהיג הסירה לא דרש ממנו תשלומין. סבר אפלטון כי רק לכבודו הוא זה, ואמר כי האדם ההוא יש לו אצלו הכרת טובה. אבל אחרי כן ראה שהוא מעביר גם אחרים בחפץ־לב בלי תשלומין. אז אמר אפלטון שאינו חייב עוד הכרת טובה מיוחדה. כי כדי להיות חייב תודה על מעשה צריך שיהיה נעשה בשבילו, ולא שיהיה פעולה בשביל רבים. “ובכן אינך חייב בעד המעשה שום תודה?” – כן, אבל לא בתור יחיד; עם כל מקבלי הטובה יחד אשלם על מה שקיבלתי כאחד מהם.

יט

תאמר, שלא עושה עמי חסד מי שמעבירני בסירה חנם את נהר פאדוס²⁶⁹. אמנם כן, קצת טובה היא, אבל לא חסד. הוא עושה זאת לטובת עצמו, בכל אופן לא בשבילי. בתכלית הדבר הוא בעצמו אינו מתכוון לחסד, אלא שיוודע במדינה או בסביבה ויהיה לו מזה כבוד, והוא צופה לאיזו תועלת אחרת שתבוא לו בשכרו, לא לתשלומי היחיד. “ובכן, אם המושל נותן זכות אזרח לכל בני גליה²⁷⁰, או חופש ממסים לכל בני היספניה, לא יהיו היחידים חייבים לו תודה על זה?” – למה לא? אבל לא יהיוּ מכירים טובה בתור יחידים אלא בתור חלק מהכלל. כל אחד יאמר: הן לא עלי היתה מחשבתו במה שעשה לכלל, הוא לא התכוון ליתן לי ביחוד זכות אזרח ולא אלי שם את לבו; למה אהיה חייב לו, אם דעתו לא היתה עלי במה שעשה? אמנם בשעה שחשב להביא תועלת לבני גָליה, גם עלי חשב, כי גם אני הייתי גָלי והייתי כלול במחשבתו, אם לא כאיש פרטי, אבל כאחד מהמכונים בשם העם. לכן אכיר גם הטובה לא כאיש פרטי בעד דבר הניתן לו לבדו, אלא בתוך העם בעד החסד הכללי, בעד טובת המדינה. אם ילוה איש כסף למדינה לא אהיה אני החייב במלוה ולא אחשוב את החוב (כשיהיה צורך לברר עניני) כשאבקש משרה או אעמוד בדין, אבל אשתתף בחלקי במדינה בתשלומי החוב. כן אינני נוטל עלי החוב בעד מתנה שניתנה לכלל, כי מה שנתנו לא היה מיוחד בשבילי והנותן לא ידע שיגיע הדבר אלי. בכל זאת יודע אני שיש עלי קצת חובה, כיון שבעקיפין הוטב לי בזה; אבל חובת־תודה גמורה שייכת רק על מה שנעשה בשבילי.

כ

תאמר: “באופן זה גם לירח ולשמש לא תהיה מכיר טובה, כיון שבתנועתם ברקיע לא לך הם מכוונים”. אמנם פעולתם לתיקון העולם גם עלי משפיעה טובה, כי אני חלק מהעולם. אולם הבדל יש גם בין פעולתם ובין פעולת האנשים שהזכרתי. כי מי שמועיל לי בכוונה להועיל על ידי זה לעצמו, הוא לא עשה עמי טובה אלא השתמש בי כמו בכלי הגורם לו תועלת; אבל השמש והירח, אם גם מה שעושים הוא לעצמם, אין להם הכוונה בפעלם שיוציא מאתנו תועלת לעצמם, כי מה נוּכל להועיל להם?

כא

תאמר: “להכיר כי השמש והירח מתכוונים גם להשפיע עלינו טובה, הייתי יכול רק, אילו היה אפשר להם לסרב פעולתם, אבל הרי אי אפשר להם בלי תנועה. ינסו נא לעמוד ולהפסיק פעלם!” – כמה יש להשיב על זה. אין הרצון פחות בערכו אצל מי שאינו יכול שלא לרצות. להפך, סימן הוא לחוזק הרצון שאינו יכול להשתנות. לאיש צדיק אי אפשר שלא לעשות זה שהוא עושה, הן לא היה ראוי להחשב כצדיק אילו יכול היה לשנות מעשיו, ובכן תאמר כי גם הצדיק אינו עושה טובה, כיון שהוא עושה רק מה שבטבעו ולא יוכל אחרת? – יש גם להבדיל בין מי שאינו יכול לעשות אחרת, מפני שההכרח מושל בו, ובין מי שאינו יכול לסרב. אם הכרח הוא למי שהוא לעשות דבר, לא אהיה חייב לו תודה, אלא להמכריח אותו; ואם מוכרח איש לרצות דבר מפני שאינו יודע דבר יותר טוב, הרי הוא המכריח את עצמו. כך יוצא כי לא להמוכרח אלא להמכריח אני חייב.

“שיחדלו הם²⁷¹ לרצות” – כאן יעלה על לבך הרעיון: מי הוא הנבער מדעת, שלא יחשוב לרצון את שאין לדאוג עליו שמא יחדל או ישתנה להפכו; אדרבה, אין רצון נראה כה ברור כאותו הרצון הבטוח במדה רבה כל כך שהוא נצחי. הרי בשביל שגם זה נחשב לרוצה, מי שבאותה שעה יכול גם שלא לרצות, לא נכיר את הרצון במקום שלפי טבעו אין עמו סירוב?

כב

אומרים: “אם יכולים הם לחדול, יחדלו נא פעם מפעולתם”. בזה דורשים כי כל הדברים הנפרדים זה מזה במרחקים כבירים וסדורים במשמרותיהם לטובת העולם, יעזבו את מקומם ובמבוכה פתאומית יתקלו כוכבים זה בזה, יתבטל שלום תבל והמפעל האלהי ישקע; מה שמתקשר במהירות התנועה ברקיע, יסור באמצע מהלכו מן המסילה הקבועה לו לדורות רבים, ומה שהוא עולה ושוקע עכשיו כמו במאזנים מכוּונים ונותן שווי־המשקל לעולם, יהפך כרגע לתבערת אש, אשר בה תכלינה כל היצירות הרבות והשונות ויהא הכל אחד! האש תשלוט בכל, ואחרי כן תתפשט בטלת ליל־חושך ותהום רבה תבלע כל מעשי־אלהים²⁷² המרובים! – הכי כדאי שיתרחש כל זה, רק למען תלמד אתה מן הנסיון? אולם הכוכבים סובבים גם כנגד רצונך ופועלים לטובתך אף על פי שיש סיבה אחרת ויותר חשובה לפעולתם.

כג

הוסף על זה כי אין דבר חיצוני מכריח האלים, אלא רצונם הנצחי מיוסד בחוק. הם קבעו אותו באופן שלא ישתנה, לכן אי אפשר לחשוב עליהם שיעשו דבר נגד רצונם, כי הדרך שאינם חפצים לסור ממנו הוא הדרך שהם חפצים להמשיך ואינם מתחרטים לעולם מכוונתם הראשונה. אין ספק שלא ברשותם של הללו (הכוכבים) לעמוד במקומם או לפנות לצד שכנגד, אבל אין זה מטעם אחר אלא שהכח שבהם מחזיקם במהלכם, ולא מתוך חולשה הם ממשיכים אותו, אלא שלא רצוי להם לנטות מן הטוב ומהלכם נגזר עליהם. אך בתחלת היצירה ובסידור עניני העולם היתה עין צופה גם על ענינינו והושם לב לתועלת האדם. לכן אין לומר שהכוכבים סובבים ופועלים רק בשביל עצמם; גם לנו יש חלק בזה, לכן אמנם נכיר טובה לשמש ולירח ולכל צבא השמים, כי אף אם מטרות יותר נעלות להם בזריחתם, הם בתוך כך מועילים גם לנו. עלינו לחשוב גם שהם עושים זאת לפי תכנית, ועל זה אנו חייבים להם, כי לא בבלי דעת הם עושים עמנו חסד, אלא יודעים הם שאנחנו מקבלים אותו, ואף על פי שתעודתם יותר רמה ופרי יותר חשוב יש לפעלם מאשר לדאוג לקיומם של בני אדם, בכל זאת מראש ומתחלה כוונו את דעתם גם עלינו²⁷³, וכך נקבע סדר העולם, כי ברור הוא שהדאגה לנו איננה האחרונה. – להורינו אנחנו חייבים חיבה, אף כי רבים מהם לא התחברו בכוונה להוליד בנים. על האֵלים אין לחשוב שלא ידעו תוצאות פעלם, אם חשו להכין לכל מזון וסיוע; אי אפשר שהביאו לעולם בבלי דעת את היצורים, אשר לטובתם יצרו כל כך הרבה דברים. חשב עלינו הטבע קודם שעשה אותנו; אין אנחנו פועל כה נמוך שהיה יכול לשכוח אותנו. שים לב, איך הרחיב את רשותנו בעולם, איך שלטון האדם קיים לא רק בקרב בני אדם. שים לב איך ניתנה לנו היכולת לעבור בארצות, איך לא סגר אותנו בתוך גבולות ונתן לנו לצאת לכל מרחבי תבל. שים לב איך מתרוממים הרוחות, איך הם לבדם או שמכירים את האלים או שחוקרים ומנשאים נפשם להתחבר לדברים אלוהיים. מכל זה תדע כי אין האדם יצור חפזון וחסרון־מחשבה. בין כל הדברים החשובים ביותר אשר יצר הטבע אין דבר שיוכל להתהלל בו יותר או שלתהלתו עשה יותר. האין זה שגעון להתקוטט באֵלים בשביל ערך מתנתם? איך יהיה אדם מכיר טובה לחברו שהוא יודע בו שלא יוכל לשלם לו תודה בלי הוצאה רבה, אם איננו מכיר הטובות שקיבל מהם (מהאלים) המרבים כל כך להיטיב לו ותמיד יוסיפו וגמול לא יקבלו על חסדם? מה הפכפך אדם, אם איננו מכיר טובה למי שעושה חסד אף למכחש בו²⁷⁴, ובראותו שלשלת החסדים בשורה שאינה פוסקת הוא מוצא בזה ראיה שהנותן נותן מפני שאי אפשר לו באופן אחר! כך הם האומרים: “אין לי חפץ במתנותיו. ישמרן לעצמו, מי ביקש אותן מידו”, וכל דברי חוצפה כאלה. – לא מתמעטות הן זכויותיו של המיטיב לך, אף אם אתה מתכחש לחסדיו, והגדול שבחסדיו הוא שהוא מוסיף ליתן לך גם כשאתה רוגן כנגדו.

כד

ראה איך ההורים כופים את ילדיהם בגיל רך לסבול דברים נחוצים לבריאותם. הילדים בוכים ומסרבים, והם לא פוסקים מלטפל בחיבה בחימום גופם ובקישור אבריהם, כדי שלא יתעקמו אם ימהרו להוציאם לחופש; אחרי כן הם משננים להם לימודים מועילים אף כנגד רצונם באיום עונש; בסוף הם מדריכים את הנוער קל־הדעת בדרך ההסתפקות, הצניעות, המדות הטובות, ואם אינו נשמע משתמשים כנגדו בתחבולות מכריחות. אף לעומת נערים מבוגרים ועומדים כבר בפני עצמם, אם בשעת חליים הם מסרבים לקבל סמי רפואה, מתוך פחד או בשביל פינוקם, משתמשים בכח או בצמצום חרותם. כך החסדים היותר גדולים הם אלה שאנו מקבלים מההורים גם בבלי דעת וגם נגד רצוננו.

כה

כנגד כפויי־הטובה או המסרבים לקבל מעשי־חסד, כדי שלא להתחייב עליהם, נוכל להציג את המגדילים הכרת־הטובה עד כדי כך, שהם מאחלים איזו צרה לאנשי חסדם, איזה אסון, כדי שיוכלו להראות להם שהם זוכרים את החסד. השאלה היא, אם כנכון הם עושים וכוונתם ישרה. נמשלים הם לאיש אשר אהבה בוערת מסלפת את דעתו והוא מאחל לאהובתו גלות כדי שיוכל ללוות את העזובה הבורחת; או שתתרושש, כדי שיוכל לעזור לה יותר בסיפוק צרכיה; או שתחלה, כדי שיטפל ברפואתה – וכן כל מה שמבקשים לרעת האויב הוא מבקש בשבילה מרוב אהבה. כן תוצאה אחת היא של שנאה ושל אהבה נלוזה. וכן ענין המאחלים צרה לידידיהם כדי לחלץ אותם ממנה, ובדרך עוול הם רוצים להגיע למעשה־חסד. ראוי היה להם יותר להשאר בבטלה מאשר לבקש מקום לתשלום גמול על ידי חטאת. מה היו אומרים על קברניט המתפלל לאלים שיביאו רוחות זועפות וסערות כדי שתגיע אומנותו ליתר תהלה בשעת הסכנה; או על מצביא המתפלל שיקיף חיל עצום של אויבים את מחנהו ויתנפל פתאם לתוך החפירות ויהרוס את החומות וירים על שעריהן את דגלי־זעמו – רק למען תגדל תפארתו אחרי המפלה בהביאו העזרה לנסים מהמערכה? כל אלה שואפים למעשה־חסד בדרך נתעבה, המבקשים מהאלים רעה לאחרים כדי שהם יוכלו להצילם, וחפצים שיושפלו אנשים למען יוכלו להרימם. חסרי אהבת־אדם הם מכירי־טובה אלה הצופים לקלקלת אחרים מפני שאינם יכולים להשאר חייבי־תודה בדרך ישרה.

כו

תאמר: “הרי תפילתי אינה מזיקה להם, אם כנגד הסכנה חפצי להביא גם התרופה”. על ידי זה אתה מודה בקצת חטאת, אם גם יותר פחותה מאשר בבקשת הסכנה בלי תרופה כנגדה. נבלה היא, להשליך איש למים אם גם בכוונה להוציאו; לדכאו על מנת להרימו; לאסרו בבית־כלא על מנת לשחררו. אין זה חסד אם רק מגבילים העוול, ואין זו זכות, כשמבטל אתה רעה שגרמת בעצמך. נוח לי שלא תגרום לי פצע, משתפצעני ותרפאני; אתה עושה עמי חסד ברפאך אותי מהפצע, אבל לא בפצעך אותי בכוונת הרפואה. אמנם הצלקת נוחה לנו תמיד בהעריכנו אותה לעומת הפצע שקדם לה, ושמחים אנחנו שנסגר – אבל יותר היה רצוי לנו אילו לא נעשה הפצע. אילו היית מאחל אותו למי שלא היית חייב לו תודה, כבר היה זה דבר בלתי־אנושי, על אחת כמה וכמה בנוגע לאדם שאתה חייב לגמול לו חסד.

כז

תאמר: “הלא באותה תפילה עצמה אני מבקש שאוכל להביא ישועה”. אבל אילו הפסקתי אותך באמצע בקשתך, היית נשאר כפוי־טובה; לא היית שומע את חפצך לעזור ורק את צפייתך לצרתו. אתה מבקש שיהיה חסר־אונים – זה הוא לרעתו; אתה מוסיף ומבקש שיעזר על ידך – זה הוא לטובתך. לא כך לעזרתו אתה מכוון אלא להנקות; מי שדוחק כל כך בגמול, שחרור עצמו חשוב לו, לא התשלום. כך גם הדבר הטוב שבתפילתך נהפך למכוער ודומה לכפיית־טובה, רוצה אתה לפטור עצמך ומבקש לא כל כך יכולת תשלום הגמול, אלא מצב של לחץ לחברך כדי שיהיה זקוק לו. אתה מתרומם עליו, וגדול הוא החטא, כי את איש חסדך אתה רוצה לראות שטוח לרגליך!

כמה נעלה על זה להשאר חייב מתוך כוונה ישרה מאשר לשלם בכוונה גרועה. אילו התכחשת לחובתך היה החטא פחות, כי אז היה הוא מפסיד רק מה שנתן, עכשיו אתה רוצה כי אחרי ירידת מצבו יהיה נכנע לפניך ושינוי גורלו ישפילו עד לשטח שהוא מתחת למצבו הקדום בתור עושה החסד. איך אחשוב אותך למכיר טובה? נַס נא לגלות בקשתך למי שאתה רוצה להיטיב עמו! הזאת היא תפילה ישרה²⁷⁵ בעיניך, שמתחלקת לתשלום תודה ולמעשה שנאה, ואשר אילו תשתוק ממחציתה²⁷⁶ היתה נחשבת בלי כל ספק למזימת אויב ורודף? הן נמצאו גם אויבים אשר ביקשו לכבוש ערים על מנת להציל אותן, או להכניע אויבים בכוונה לסלוח להם, בכל זאת היתה תקותם זו של שונא, ועד כמה שמחשבתם היתה לחנינה, המקום שניתן לה היה אחרי האכזריות. ואחרי כל אלה, הכי שוות כלום הן התפילות הללו, אשר האחרון שיסכים להן הוא זה שלטובתו הן ערוכות? אין אתה דורש טוב לאדם, אם אתה מבקש שהאֵלים יביאו עליו צרה ואתה תהיה המושיע; אין זה הוגן גם כלפי האלים, שאתה מטיל עליהם מעשים קשים ונוטל לך מדה טובה, כדי שתהיה אתה מציל יהיו הם למזיקים. אילו העמדת קטיגור, כדי לדחותו אחרי כן; אילו גלגלת על חברך תביעת בית־דין בכוונה לבטל את הענין, לא היה ספק בדבר שעשית עוול. מה ההבדל אם מעשה כזה נעשה מתוך ערמה או מתבטא בתפילה – אשר בה בעלי־הדין, שאתה פונה אליהם, הם רק יותר קשים²⁷⁷! אל תאמר: מה הנזק שאני גורם לו? או שתפילתך יתרה, או שהיא עוון. באמת היא תמיד עוון, אף אם היא תפילת שוא. כשאין היא מתקיימת, מתנת אלהים היא, וחטא הוא מה שביקשת. די בבקשה לבדה שיכעסו עליך כאילו עשית הדבר.

כח

אתה אומר: “אילו התקיימה תפילתי הרי היה גם חברי ניצל”. – ראשית, הסכנה היתה בטוחה כשהעזרה עדיין מוטלת בספק. אף אם שני הדברים בטוחים, הנזק היה בא ראשון. שנית: אם אתה היודע את התנאי שהתנית בתפילתך לטובתי, אבל אותי תפסה בינתיים הסערה ואינני רואה חוף ומחסה! או דוחקת אותי העניות, אף אם בסוף אמצא עזרה, או עומד אני בדין, אף אם אצא זכאי. – כמה יסורים אהיה סובל וכמה אחרד! אין סופו של פחד עובר נותן כל כך תענוג, שלא תהיה שאננות בצורה ובלתי־מתמוטטת טובה ממנו²⁷⁸. תהי תפילתך, שתוכל לעשות עמי חסד בשעת הצורך, אבל לא שיהיה לי הצורך, כי משמעות הדבר הוא שאילו היה זה בידך, היית אתה גורם לו.

כט

מה נעלה היתה על זה המדה האנושית, אילו היתה בקשתך: “יהיה נא חברי תמיד במצב שיוכל לעשות חסד ולא יצטרך לו! יהיו נא לו תמיד הנכסים להשתמש בהם בנדיבות כעוזר ומושיע, אל תקצר ידו מלחלק מתנות ואל יתחרט לעולם על מה שנתן; בהיותו נוטה מטבעו לרחמים, לאהבת הבריות ולחנינה, יתחזק בזה עוד יותר על ידי מכירי־טובה רבים, ויהיו נמצאים לו מבלי שיהיה נאלץ לבחון אותם²⁷⁹; בהיותו מצדו נוח להתפייס עם כל אדם, אל יפגוש אדם שאינו נוח לרצות; תתמיד אצלו ההצלחה במדה שוה כדי כך, שלא יוכל איש להשיב לו גמול חסדיו במעשים אלא ברצון טוב בלבד!”

הרי אלה תפילות הרבה יותר צודקות, שלא תצטרך לבקש בהן הזדמנות, אלא תהיה על ידן בתמידות מכיר טובה! אין עיכוב מהשיב טובה אף לאנשים מצליחים; דברים רבים יש שיכולים להחזיר אף לעשירים כגמול על מעשי חסד: עצה טובה, ידידות נאמנה, דברים נעימים בלי שפת חונף, אוזן קשבת למי שבא להועץ אתך, ונאמנה לשמור סוד, והתהלך באחוה ורעות. אין אדם כה רם ונשא במצבו מתוך הצלחה, שלא יצטרך עוד יותר לידיד נאמן, מפני שאינו חסר כלום.

ל

מה עלובה היא וראויה למאוס בה ולהתרחק ממנה בכל המאמצים, התכנית ההיא: כדי שתוכל לשלם טובה צריך אתה לזעף אלהים! האינך מכיר כבר בזה את עוותתך, כי לפי זה נוח יותר למי שאינך משלם לו טובה? שער נא בנפשך את יסורי בית־כלא, כבלי ברזל, דכוי נפש²⁸⁰, עבדות, מלחמה, עניות – אלה הן ההזדמנויות שאתה מצפה להן, ואם יש למי שהוא ענין עמך, רק באלה תתפשר עמו! הכי אין עליך לצפות יותר כי האיש שאתה מכיר טובה לו יחזק ויאמץ? הרי כבר אמרנו כי אין עיכוב מתשלומי תודה אף לאיש מצליח מאד, דרכים רבים יש להחזיר חוב אף לעשירים – לא אכריח אותך להם אם אינך רוצה. יכול אני להראות לך, כי אף אם אדם עשיר מאד ואינו חסר כלום, יש דבר שהוא צריך לו ואשר מהעדרו סובלים האדירים ביותר: חסר להם איש מגיד אמת אשר יגן על המוקף מדוברי שקר, המרגילים אותו בחנופה ובהעלמת הנכון, ומכל הכזבים המוסכמים בלחישה. האינך רואה איך הם מתגלגלים לתהום מפני שהעבדות הבזויה משתלטת במקום החרות והנאמנות שאבדו, כי אין איש מעיז ליעץ או להזהיר באמונה ותום לב והכל מתחרים בחנופה וכל הידידים קולעים במאמציהם למטרה אחת: מי ירבה לשקר בחניפתו? כך הם טועים בכחם, ובחשבם עצמם לתקיפים, כמו שנאמר להם, הם מתגרים ללא צורך במלחמות העתידות להביא שואה על הכל, מהרסים את האחדות הנחוצה, ומתוך כעס, שאין מי שיכבוש אותו, הם שופכים דמי אזרחים לרוב ועתיד גם דמם להשפך²⁸¹. תחת המוחזק בידם הם כמהים למופלא מהם, ולשנות דעתם נראה להם כניעה במלחמה, וכמו קיים לנצח נראה להם המצב הנוטה יותר להתמוטטות במדה שהוא מתקרב לשיאו²⁸². ממלכות אדירות איבדו לעצמם ולבני עמם, באשר לא הכירו כי במערכה ההיא, אשר בה נוצצות תהלות־הבל החולפות מהר, היה צפוי להם רק אסון נורא משעה שתש כחם משמוע דבר אמת.

לא

כאשר יצא כּסרכּסס למלחמה על ארץ יון הכל שקדו להפיח גאות נפשו, אשר שכחה שהיא בוטחת במשענת רצוצה. זה אומר: לא יוכלו אויבינו לשאת את כרוז המלחמה, ומפני השמועה הראשונה יפנו עורף וינוסו. וזה אומר: אין ספק כי המון צבאנו לא רק ינצח ארץ יון, אלא יכסה אותה כולה; יותר יש לפחוד שימצא את הערים ריקות ועזובות והבורחים יניחו מאחוריהם מרחבי שממה באין יושב ולא יהיה מקום לכל החיל הגדול להראות את כחו. וזה אומר: אין מרחב העולם מספיק, הים צר מהכיל את האניות, המחנה צר בשביל הצבא הרב, אין די מקום במישור להמון הפרשים, כמעט שלא יכיל אויר הרקיע את החצים שיעופו מידי כל המורים בקשת. וכשהרבו מכל צד לדבר גבוהה באופן זה והוסיפו לשסות עוד יותר את המשתגע כבר מגאוה יתרה, אז קם דמרטוס הלקדמוני לבדו ויאמר: “המנהיג צריך לפחוד מפני אותו ההמון עצמו, אשר עליו גאותו, כי הוא בלתי־מסודר וקשה לנהל; יש לו משקל, אבל לא כח; המון עצום ביותר אינו ניתן להתנהל, ובאשר אין הנהלה אין קיום²⁸³. הלקדמונים על יד ההר הראשון בפגשם אותך יראו לך את גבורתם. כנגד כל אלפי הנלחמים בהם יעמדו כחומה שלש מאות²⁸⁴, נאחזים בראש ההר, מגינים על המיצר המסור לידם, ויסתמו אותו בגויותיהם. כל ארץ אסיה לא תזיז אותם ממקומם. את כל מוראות המלחמה ואת כל התגרה הקשה הזאת כנגדם כמעט מכל הגזע האנושי²⁸⁵ יכריעו אנשים מעטים במספר. אם גם הטבע, אשר אתה משנה את חוקיו²⁸⁶, פינה לך דרך, במשעול צר תעמוד ומתוך חשבון חללי התרמופילים תשער כמה אבידות קשות עוד עתידות לך. כשיוודע לך כי מעצור אפשר, תכיר גם כי למנוסה תוכל להיות מוכרח. אמנם בכמה מקומות יברחו מפניך כאילו זרם כביר שטף אותם ולא יכלו לעמוד בפני הבהלה בתחלתו, אבל אחרי כן יתחברו במקומות שונים כנגדך והמון צבאך יהיה לך למוקש. אמת הוא מה שאומרים, כי התכונה הצבאית שלך רבה מאד והארצות אשר אתה הולך לכבוש לא יכילו אותה; אבל אין זה לתועלת, כי דוקא מטעם זה ינצחו היונים; ארצם לא תכיל את ההמון, אך אתה לא תוכל להשתמש בו כולו. גם ההצלה האחת לא תוכל לפעול, למהר להשיב בתחלת כל התקפה, להחיש עזרה למתמוטטים ולהמציא משען וחיזוק לנופלים. כבר תהיה מנוצח קודם שתכיר כי גברו עליך. בכלל אין לך לחשוב, כי את חילך לא יוכלו להכריע מפני שמספרו רב כל כך, עד שלא נודע אף למנהיגו; כי אין דבר גדול שלא ישלוט בו הכליון, ובאין סכנות אחרות אורבות לו, כבר מגדלו לבד יוצא הרקב המכלה אותו”.

נבואת דמרטוס נתקיימה. את האיש אשר הסתער על שמים וארץ והפך את כל מה שפגש כמעצור בדרכו הכריחו שלש מאות איש לעמוד דום, ואחרי שניגף בכל ארצות יון הכיר כסרכסס את ההבדל הגדול בין מחנה ובין המון בני אדם. אחרי כן, בהיותו מדוכא מכלימה יותר מאשר מן המפלה, שילם תודה לדמרטוס, להיחיד שהגיד לו האמת, והרשה לו לבקש מה שלבו חפץ. הוא ביקש לו שתהיה לו הרשות לבוא במרכבה ובצניף מלוכה על ראשו בשערי העיר הגדולה סַרדיס באסיה, בכבוד הניתן רק למלכים. אמנם ראוי היה לכבוד זה עוד קודם שביקש אותו; אבל מה עלובה האומה ההיא, שלא נמצא בה איש מגיד אמת, בלתי אם זה שהגיד אותה לכבוד עצמו²⁸⁷!

לב

אבגוסטוס האלוהי הגלה את בתו²⁸⁸, אשר פרצה כל גדרי הבושה בתזנותיה, ועשה את חרפת בית המלכות גלויה וידועה לרבים: שהיתה בתו מקבלת עוגביה בהמון, תועה בלילות בין בתי המשתאות בכל העיר וגם מקום הועד ברחוב ומגדל־הנואמים²⁸⁹, אשר בעמדו עליו הכריז אביה בקהל את החוק כנגד הסוטות, נעשו על ידי הבת למקום זנות ובסביבת פסל־מארסיאס נהפכה מאשה נואפת לזונה נשכרת בכסף, שלא נרתעה מהתמכר לבושת לכל עובר לא־ידוע. מעשים כאלה אמנם דורשים עונש, אבל גם שתיקה, כי הכלימה על הדומה להם משתרעת גם על המעניש; אך הוא מבלי יכולת לכבוש את כעסו הודיע אותם לכל העם. אחרי איזה זמן, כאשר נדחה הכעס ונשארה במקומו הכלימה, היה נאנח על שלא כיסה בשתיקה את המעשים אשר ימים רבים היו נעלמים ממנו עד אשר הדיבור עליהם נעשה לבושה. אז קרא כמה פעמים: “הדברים לא היו מגיעים לידי כך אילו היו אגריפא או מצינס בחיים”. כך היה קשה למושל באלפי אנשים שימצא ממלאי־מקום לשנים מידידיו! לגיונות נהרגים ותיכף באים אחרים במקומם; אניות נשברות ובימים מעטים אחרות שטות תחתיהן; ארמונות ציבוריים נשרפים ותחתיהם יותר נהדרים מתרוממים – אבל בכל ימי החיים יפקד מקומם של ידידים כאגריפא ומצינס! הנחשוב שלא נמצאו אנשים ראויים להתקבל במקומם? או אשמתו היתה, אם תחת להתבונן נוח היה לו יותר לקונן²⁹⁰? אין יסוד לחשוב, כי אגריפא ומצינס היו אומרים לו האמת; אילו חיו, היו גם הם בין המסתירים אותה. כך טבעם ודרכם של המושלים הוא לזלזל בערכם של הסובבים אותם בהווה ולשבח את אלה שכבר אבדו כאילו היו דוברי אמת – בזמן שאין עוד לפחוד שישמעו אותה מהם.

לג

אולם, לחזור לעניננו, הנך רואה מה נקל להשיב תודה גם למאושרים ולאדירים ולעומדים במרומי האנושות. אל תגיד להם מה שהם רוצים לשמוע, אלא מה שבסוף יהיו רוצים שהיה נשמע מהם לפנים. לפעמים חודר קול האמת לתוך האזנים המלאות דברי חנופה. תן עצה מועילה. אתה שואל, מה תוכל לעשות בשביל ידידך המאושר? עשה, שלא יאמין באשרו ושידע שצריכים להחזיק בו הרבה ידים נאמנות. הכי אינך מועיל לו מאד, אם אתה עוקר מלבו פעם אחת את הבטחון הנבער בקיום הצלחתו ומוכיח לו כי מה שנתן המקרה עלול לחלוף ואבידתו יותר מהירה ממציאתו, וכי לא באותו קצב שעלית למעלה תרד מטה אלא לפעמים אין דבר מפסיק בין מרום הגדולה לתהום השפלות. אין אתה מכיר ערך הידידות אם אינך יודע כי הרבה אתה נותן למי שאתה מסור לו כידיד, מתּנה שאיננה רגילה לא בימי משפחה אחת ואף לא במשך דורות, ושחסרה ביותר במקומות שחושבים כי נמצאת היא שם לרוב. או שמא סבור אתה כי אותן הרשימות הארוכות כמעט לאין סוף – אם בזכרונך או בכתב־ידך – של שמות אנשים, הם באמת ידידיך? לא אלה הם, הדופקים שעריך בהמון ונחלקים לכתה א' או ב' לקבלת פנים.

לד

מנהג עתיק הוא בחצרות מלכים והמחקים אותם, לרשום על לוח את המון הידידים. מסוגל הוא לבעלי גאוה, לרומם ערכה של הכניסה לביתם ודריכה על מפתנם, ולחשוב לכבוד למי שהוא, אם הוא קרוב יותר לפתחם ורגלם קודמת לצעוד בעד הדלת – ועוד דלתות מאחוריה סוגרות בעד הנכנסים. אצלנו היו הראשונים גראכוס ואחריו ליוויוס דרוסוס, אשר הנהיגו לחלק לכתות את המון משחריהם, לקבל קצתם ביחידות, קצתם בחבורה, וקצתם בקהל עם. כך היו להם ידידים ממדרגה ראשונה וממדרגה שניה, אבל לא ידידים באמת. הכזה הוא ידיד, מי שביקורו מוגבל? הכי בטוחה לך הנאמנות מצד מי שלא כל כך נכנס אלא נדחק דרך שעריך הנפתחים בקושי? הכי יגיע אדם זה לפתח חרצובות הגיונו לעומתך²⁹¹, אם את ברכתו הפשוטה והרווחת “שלום!”²⁹² יוכל להוציא מפיו רק בתור? אם תבוא אל בית אדון כזה, אשר כל העיר שוקדת לשאול בשלומו, אמנם תמצא את הרחובות מלאים אדם והחוצות הומים מעוברים ושבים, אבל תדע לך כי בהגיעך אל הבית תמצא אותו מלא אנשים – וריק מידידים! בלב בקש את הידיד, לא בחדר־האורחים! שם תקבל פניו ותחזיק בו ותשמור זכרונוֹ. אם תהיה מלמדו זאת²⁹³, תהיה לו מכיר־טובה!

לה

מזלזל אתה אף בעצמך, אם אין בך תועלת אלא למי שקרהו אסון, ואין חפץ בך לשרוי בטוב. כמו שתוכל להתנהג בחכמה בין במצב קשה ובפגע, בין במצב נעים, להועיל לנפגעים בתבונה, לנדכאים באומץ, לשמחים במתינות – כן תוכל להועיל גם לידיד בכל מצב. לא תעזבנו ביום צרה ולא תבקש שיפול בה; מבלי שתבקש, הדברים משתנים כל כך הרבה, שיגיעו מקרים נותני הזדמנות לך להוכיח נאמנותך. כמו שהמבקש עושר לחברו בכוונה שיהיה לו חלק בזה, אף אם הוא מבקש בעד חברו דעתו על עצמו, כן המבקש פגעים רעים לידידו כדי שיושיט לו עזרתו הנאמנה, בהתנהגו ככפוי־טובה מקדים טובת עצמו לזולתו, כי חשוב בעיניו שיסבול האחר יסורים ובלבד שיהיה הוא העושה חסד. לפרוק משא משכמו הוא שואף ולשחרר עצמו מנטל כבד. הבדל גדול הוא, אם ממהר אתה להחזיר טובה כדי לגמול חסד, או כדי לפטור עצמך; מי שרוצה בחסד, דעתו נוחה ממצבו הטוב של חברו והוא צופה רק לזמן מתאים, ומי שמכוון רק לפטור עצמו אחת היא לו באיזה אופן ישיג מטרתו, והוא סימן לתכונת נפש לא ישרה.

אתה אומר, כי החפזון שלך הוא מתוך הכרת טובה. אבל אוכל לבאר רק בחזרה על מה שאמרתי: לא לגמול לאיש חסדו אתה רוצה, אלא להפטר; כאילו אמרת: “מתי אצא ידי חובתי? בכל אופן שיהיה עלי לעמול שלא אוסיף להיות חייב לו”. אילו ביקשת לשלם לו משלו, הרי רחוק מאד היית מגמול לו חסד; מה שאתה רוצה עכשיו הוא עוד גרוע מזה: הרי מקלל אתה אותו, ועל ראש אדם נקדש לך אתה מושך יסורים נוראים! ברור הוא לי שיחשוב אותך להולך שובב בלב פרא, אם ידע שאתה מאחל לו עניות, שבי, רעב ופחד. או הבדל יש, אם אומר אתה הדברים בפירוש או הם ברצונך? אתה מבקש אותם – צא וחשוב זאת להכרת טובה, מה שאף כפוי־טובה אינו עושה, אם לא הגיע עד לשנאה והוא רק מתכחש לטוב אשר קיבל.

לו

מי היה חושב את איניאס לבן מכבד אביו, אילו ביקש שתיכבש עיר מולדתו רק למען יציל את אביו מן הגולה? מי היה מציג את הצעירים מסיציליה כמופת לבנים נאמנים²⁹⁴, אילו היו מבקשים שיקיא הר אֶטנה אש להבות בזרם בלתי רגיל ותגבר מאד השריפה, למען יוכלו הם להראות חובתם להוריהם בהוציאם אותם מהמוקד? אין רומא חייבת תודה לסציפיון, אם הגביר את המלחמה הפונית בהיותו שואף לסיים אותה, ולא למשפחת דציוס²⁹⁵ שמסרו נפשם על מולדתם, אם בתחלה ביקשו בשבילה לחץ של סכנה, למען יוכלו להקריב עצמם לטובתה. נבלה נמרצה היא, אם רופאים מעוררים המחלה²⁹⁶; כמה פעמים הגדילו והכבידו אותה, כדי שתרבה תהלתם בתרופה, אחרי כן לא יכלו לה או גברו עליה רק אחרי מכאובים קשים של החולים.

לז

אמרו עליו על קאליסטרטוס²⁹⁷ – כך מספר לכל הפחות היקטון – כשהיה בגולה, אשר הגלתה אותו שמה עם רבים אחרים העיר שלא היתה מתונה בשימוש חרותה ומלאה ריבות ומדנים, כי כשהתפלל איש שתבוא צרה על בני אתונא למען יחזירו את הגולים, הגיד הוא שהוא מתעב חזרה כזאת. – עוד יותר עדינה היתה נפשו של רוטיליוס שלנו. כאשר ניחם אותו איש אחד בגלותו ואמר כי קרובה מלחמת האזרחים ובזמן קצר ישובו כל הגולים, ענה: “מה עשיתי לך רעה, שאתה מאחל לי שיבה יותר קשה מן היציאה? נוח לי יותר שתהיה מולדתי בושה על גלותי משתהיה מתאבלת בחזרתי”. אין זאת גלות, המביישת אחרים יותר מן הסובל אותה. כמו שהאנשים אשר הזכרתי מילאו חובתם כאזרחים טובים בסרבם לשוב לירכתי ביתם בעקבות אסון ציבורי, בהיותם סבורים כי כדאי שיסבלו מעוול שני יחידים ולא תבוא צרה על הציבור, כן לא מתנהג כמכיר טובה מי שמבקש לאיש חסדו צרה למען יגאל אותו ממנה. אף אם מחשבתו טובה, תפילתו מאוסה. אין התנצלות, וכל שכן שאין תהלה למי שמבעיר בערה למען יכבה אותה.

לח

יש מדינות, אשר איחולים בלתי־הגונים נחשבים שם לפשעים. כן הטיל דימאדס²⁹⁸ אשמה על אדם באתונא שהיה סוחר בצרכי הלוית מתים, בהוכיחו שציפה לרווחים גדולים, והרי לא יכול להגיע להם מבלי שימותו אנשים רבים. אמנם שאלה היא, אם יכלו לחייבו בדין; הלא אפשר הוא שציפה למכור סחורתו לא לרבים, אלא ביוקר, ושיקנה בזול, באופן שישתכר הרבה. כיון שהמסחר מצטרף מקניה ומכירה, למה נפרש את ציפייתו לצד אחד, אם יכול היה להשתכר בשני אפנים? מלבד זה, הרי היו צריכים לחייב את כל הסוחרים ממין זה, כיון שכולם מבקשים אותו דבר, בקרבם הם שואפים לכך. גם את רוב בני אדם היינו צריכים לחייב, כי מי אינו מרויח מהפסדם של אחרים? כשאיש צבא מבקש תהלה, מלחמה הוא מבקש. עובד האדמה מתרומם ביוקר השער. תשלומי המליצים עולים כשמתרבים המשפטים. הכנסת הרופאים מתרבה בשנה של מחלות. מוכרי מעדנים²⁹⁹ מתעשרים כשהנוער מקולקל במדותיו. באין סערה ואין תבערת אש הורסת בתים, בעלי מלאכה בטלים. אתה מעניש את היחיד, בעת אשר כל האחרים דומים לו; הכי אין למשל ארונציוס ואטריוס³⁰⁰ ודומיהם, אשר מלאכתם היא לארוב לירושת נפטרים, עושים מעשי “עדים לצוואות” וקוברי מתים? הללו לכל הפחות אינם יודעים, על מותו של מי הם מצפים, אבל אלה מבקשים את מותם של היותר קרובים להם, אשר בשביל ידידותם נשקפה מהם ירושה יפה. הללו לא הפסידו כל זמן שהאחרים בחיים, ואלה מאבדים הונם כשהדבר נמשך³⁰¹, לכן לא רק לירושה הם מחכים בשכר בזיונם כעבדים אלא גם להפטר מהמס אשר נטלו עליהם. אין ספק כי אלה מצפים עוד יותר לרעתם של אחרים מאותו היחיד אשר אתה רוצה להעניש; כל מי שהם מוצאים תועלת במיתתו מזיק להם באריכת ימיו. אך תקוותיהם של אלה ידועות, ואינן נענשות. אחרי כל אלה יסתכל נא כל אחד בחדרי לבו ויראה, מה היתה צפייתו הנסתרה; על כמה שאיפות יבוש להודות בפני עצמו, ומה מעטות הן שיוכל למלאותן בפני עדים!

לט

אבל לא כל מה שיש לגנות הוא גם ראוי לעונש. כן גם אותה הבקשה שעסקנו בה, כשידיד הרוצה בטובה אינו משתמש ברצונו כנכון ונופל ברשת העוול אשר התכוון להמנע ממנו: רוצה להכיר טובה ונעשה כפוי־טובה. הוא אומר: “מי יתן ונפל זה בידי, יהיה זקוק לחסדי, לא ימצא שלום וכבוד ובטחון בלי עזרתי; יהיה אומלל כל כך, עד אשר הטוב שאשיב לו יהיה לו לחסד. מי יתן ונשמעה תפילתי: יקומו עליו צוררים מביתו, אשר אני לבדי אוכל לגבור עליהם; יתנפל עליו אויב תקיף וקשה מחוץ, המון עם מזוין; ינקש לו נושה ויטילו עליו אשמה”.

מ

נפלא, מה ישר אתה! את כל הצרות האלה לא היית מאחל לו, אילו לא עשה עמך חסד! אף אם לא אשים לב לכל הדברים הקשים אשר ברוב חטאתך אתה מגלגל עליו במקום ברכות, הרי כבר בזה עוית, שאינך יודע לעשות דבר בעתו, וכי משגה הוא להקדים כמו לאחר. כמו שלא תמיד מקבלים מעשה חסד, כן גם לא בכל זמן צריכים להחזירו. אם אתה מחזיר לי שלא ברצוני, אתה כפוי־טובה, ועוד יותר אם אתה מכריחני לבקש הדבר. למה אינך רוצה שישאר חסדי עוד בידך לפקדון? למה חובתך דוחקת אותך? למה אתה ממהר להתפשר כמו להנצל מצפרניו של מלוה ברבית? למה אתה מטיל עלי דאגות, משסה בי האֵלים? אם כך אתה מחזיר טובה, איך היית כנושה!

מא

נלמד איפוא זאת תחלה, ליברליס, לשמור חובתנו בשלוה ולחכות לזמן התשלום, לא לדחוק השעה. אל נשכח, כי החפזון להשתחרר הוא כפיית־טובה, סימן שמואסים בה והיא כמשא, לא כמתנה. יותר נאה להיות נכון להועיל לידידיו, מבלי לפצור בם ולהתנהג כמי שחייב כסף. החסד הוא קשר המאחד שני אנשים. אמור: אני לא אעכב שיחזור אליך מה שלך הוא; אחכה שתקבלו בשמחה. אם יהיה אחד מאתנו בדוחק ויתרחש שאתה תצטרך לקבל טובתך בחזרה או אני אצטרך לקבל עוד טובה – יתן מי שכבר רגיל ליתן! אני נכון. “טורנוס איננו מעכב”³⁰². את רצוני הטוב אוכיח בכל זמן, בינתיים יהיו האֵלים עדים לנו.

מב

הרבה פעמים אני מכיר בחוש, ליברליס יקירי, את דאגתך, שמא אחרת באיזה מעשה חסד. המכיר טובה אינו דואג, הוא בוטח בעצמו, וברגש האהבה האמיתית הוא שליו מפחד. הרי כמו עלבון הוא: “קח מה שאני חייב לך!” זכות ראשונה לעושה חסד, שיקבע הוא זמן הפרעון. – “אבל ירא אני שיחשבו בני אדם רעה עלי!” – לא נכון להקשיב לשיחת הבריות יותר מאשר לרגש לבבו. שני שופטים לך, את האחד תוכל לרמות, לא את השני – אותך בעצמך. – “אם כן, בחסרון הזדמנות אשאר תמיד חייב תודה!” – כן, לעיני בני אדם, ומרצון ומחפץ־לב תשמור אתך החסד. מי שחרה לו על אורך זמן גמול חובתו הוא מתחרט על קבלת הטובה. מי שהיה כדאי בעיניך שתקבל ממנו טובה, למה לא יהיה כדאי שתהיה חייב לו החסד?

מג

משגה רב הוא לחשוב תמיד ליתרון נדיבות לב את המתנות הרבות הממלאות את הכיס ואת הבית למקבליהן, בעת שהן לפעמים מפוזרות לא מרוח נדיבה אלא מריבוי נכסים. לא ידוע כי לפעמים קשה יותר ורב העמל להחזיק מאשר לשפוך התוכן. מבלי להעדיף זה על זה אומר, כי נדיבות יש בסבל חיוב התודה כמו במעשה החסד, וזכות מיוחדה היא לסובל החיוב, כי לזה צריכים זהירות יתרה מאשר בעשיית החסד. אל תדחק איפוא את השעה בתשלום גמול שלא בזמנו, כי שני הדברים כאחד לא נכונים, להסס בתשלום ולהיות נחפז בו. פקדון מאת חברי נמצא בידי: אינני דואג לא בשבילו ולא בשבילי; הוא מובטח. חסדו לא יאבד אלא אם גם אני אובד עמו – ואף לא אז, כי ידוע לו שאני מכיר טובתו, החושב הרבה על התשלום כאילו סבור, כי גם חברו חושב הרבה על זה. יהי קל בעיניך גם זה וגם זה; רוצה הוא, תשיב בתודה, רוצה – תשמור. למה נקוץ במטמונו אצלנו ונסרב לשמור אותו? הוא ראוי שנעשה כחפצו בין כך ובין כך, ומה שיאמרו הבריות לא יהיה חשוב בעינינו שיהיה לנו לחוק, אלא עליהם להמשך אחרינו.

ספר שביעי

א

יהי לבך בטוח, ליברליס יקירי,

פֹּה עַל אֲדָמָה נַעֲמוֹד; בְּשִׁירִי אֲנִי אֶת רוּחֶךָ

לֹא אֲבַלְבֵּל וּבְשִׂיחוֹת אֲרֻכּוֹת לָרִיק וְלַהֶבֶל³⁰³.

הספר הזה יכיל רק שיורים, ובהיות הענין כבר מבואר מכל צד אני מחפש ברוחי לא מה שיש להוסיף להגיד עוד, אלא את אשר אולי נשמט ממני. אבל מה שיהיה תקבל בפנים יפות, כיון שבשבילך יהיו הדברים. אילו התכוונתי לצוד לב הקוראים, הייתי נותן את ספרי לצמוח לאט ולהשאיר לסוף את הדברים אשר גם מי שכבר מילא כרסו ימצא עוד חפץ בהם. אבל אני הצגתי בראש את הדברים היותר נחוצים ועכשיו אני כמלקט עוללות מאסף מה שנשמט. אמנם אם תשאלני, אגיד לך דבר אמת כי לפי דעתי, אם אך נאמרו דברים המורים דרכי המוסר, לא חשוב כלל להוסיף דברים שאינם כל כך מועילים לזכך הנפש כמו לחדד השכל. הלא דבר נפלא הוא שאמר דמטריוס, החכם הציני, האדם הגדול שבגדולים לפי דעתי³⁰⁴: “יועיל לך יותר אם תחזיק רק בלקחי מוסר מעטים, אבל הם יהיו תמיד עמך ותשתמש בהם, מללמוד דברים רבים שלא יעמדו בכל עת לימינך”. כמו שהגדול במתגוששים אינו זה שלמד כל תחבולות הנאבקים, אף את אלה שאוחזים בהן רק לעתים רחוקות, אלא מי שהתחנך היטב ובשקידה רבה באיזו תחבולה שתהיה וצופה במתיחות להזדמנות נאותה להשתמש בה (ולא איכפת גם עד כמה למד אותה, די שסיגל אותה לו במידה הצריכה לנצחון), כן גם בלימודים אלה, רובם לשעשועים ומיעוטם להתעלות על ידם³⁰⁵. – לא תפסיד, אם לא תדע טעם השיא והשפל במי אוקינוס, או למה השנה השביעית קובעת תקופת זמן, או למה העמודים העומדים בשורה ארוכה באולם נראים מרחוק יותר קרובים זה לזה וההפסקים ביניהם מתקצרים למראה עין, או מה הוא הדבר המפריד תאומים בהריון, והם מחוברים בלידה, האם הריון אחד מתחלק לשנים או הוא כפול מתחלתו; או למה שני ילדים, שנולדו יחד, מזלם שונה והם נפרדים מאד בעניני חייהם, בעוד אשר מוצאם היה שוה. לא יזיק לך אם יהיה נעלם ממך מה שאי אפשר לדעת או אין תועלת בו. האמת נסתרה ולוטה בערפל, אך לא נוכל להתאונן על צרות־עין בטבע, כי הדברים שקשה להשיגם בשכל הם רק אלה, אשר השגתם מצד עצמם היא המטרה היחידה; מה שיוכל לעשות אותנו ליותר טובים ומאושרים הוא גלוי לפנינו וקרוב אלינו³⁰⁶; אם הנפש מואסת בדברים החולפים, מתנשאת מעל לפחד ואינה נאחזת בתקוות נפרזות, לומדת לבקש את עשרה בקרבה, משתחררת מהפחד בפני אלהים ואנשים, כי מהאלים אין לפחוד הרבה ומבני אדם לא כלום; אם בז האדם לכל מה שנראה כמקשט את החיים והוא גורם לו רק יסורים³⁰⁷ ומגיע להכיר כי המות אינו מקור רעות, ולרבות מהן הוא שם קץ; אם הוא מקדיש נפשו לצדק ויושר ומוצא הדרך אליהם סלולה, ורואה עצמו כיצור חברתי שנולד בשביל הכלל האנושי והעולם בעיניו כמשפחה אחת, ומצפונו פתוח בפני אלהים והוא חי כאילו הוא תמיד בגלוי ומתבייש בפני עצמו יותר מאשר בפני אחרים³⁰⁸ – אז הוא מוגן בפני סערות ועומד במצודה ובקרן אורה³⁰⁹, והשיג את הדעת המועילה והנחוצה. כל השאר הוא רק שעשועים בזמן פנאי. כשהאדם כבר שאנן ברוחו יוכל לעסוק גם בדברים המוסיפים על בינתו אבל לא מגדילים את כחו.

ב

באלה יחזיק האדם המשתלם בשתי ידיו, לפי עצת דמטריוס שלנוּ; את אלה לא יעזוב. במדות האלה ידבק עד שתהיינה לחלק מנפשו, ויהגה בהן כל היום עד שיעלה מעצמו על דעתו מה שהוא לתועלתו, ומה שנחוץ לו יהיה תמיד על ידו, ותיכף יכיר את ההבדל בין הנבזה והישר וידע כי רק הנבזה הוּא הרע והישר הוא הטוב. לפי הכלל הזה יסדר מעשיו בחיים, לפי החוק הזה יפעל וידרוש הכל, ולשפלים בבני אדם יחשוב את האנשים המתמכרים לזוללות והנאות הגוף בתרדמת העצלות, אף כי הון והדר סביבם. יאמר לנפשו: ההנאה הגופנית חולפת, קצרה, קצים בה, ככל שמתאוים לחטוף אותה היא מתהפכת עד שמתחרטים ובושים עליה, אין בה תפארת או דבר נאה לטבע באדם הקרוב לאלהים; היא נבזה ונתונה רק לשעשועי אברים מכוערים ושפלים, ואחריתה נמאסה. ומה היא ההנאה הראויה לאדם, הראויה לגבר? לא למלא הבטן ולפטמה, ולעורר התאוות אשר טובה להן המנוחה, אלא להשתחרר מהטרדות המתחוללות על ידי קטטות אנשים רודפי כבוד ואף גם מהנובעות מתוך דעות עליונות שאין לסבלן, שמאמינים באגדות נבערות על האלים ומתארים אותם לפי המדות הגרועות של בני אדם. להנאה הזאת, המתקיימת ואינה מתמוטטת ואינה נעשית למשא על עצמה, זוכה אדם שאנו מציגים למופת, שגלויים לו, אם אפשר לומר כך, הענינים האלוהיים והאנושיים. הוא שמח בהווה ואינו דואג לעתיד, כי מי שהוא תלוי בדבר מפוקפק אינו עומד לבטח. בהיותו חפשי מדאגות קשות מטרידות את הרוּח, הוא שמח בחלקו ואינו מקוה ואינו משתוקק ואינו נשען על הספק. ואל תחשוב כי מעט הוּא מה שיש לו לשמוח בו, כי הכל שלו, לא כמו לאלכסנדר (הגדול), אשר בעמדו כבר על חוף הים האדום היה נראה לו חסר יותר מכל מה שהיה לו כבר מאחוריו – וגם אלה הארצות אשר כבר רכש וסיגל לו לא היו שלו, בעוד אשר אונסיקרטוס, אשר שלח לפניו לתור ארצות, עבר באוקינוס לבקש מלחמות על פני ימים לא נודעים. הכי אין זה סימן מובהק לעניוּתו, אם ביקש נצחונות לכלי־זינו מעבר לגבוּל הטבע ומרוב תשוקתו, אשר לא שׂבעה, חרד לימים רחוקים שאין להם סוף? מה איכפת, כמה ממלכות חטף, כמה נתן במתנה ועל כמה ארצות שם מסים כבדים? כמדת מה שהיה לו, כן נשאר חסר לו.

ג

ולא חטאת אלכסנדר לבדו היתה זאת, אשר שגעונו המצליח דחף אותו ללכת בדרכי האֵלים ליבר³¹⁰ והרקולס, כי כן עושים כל אלה אשר הצלחתם מעבירה אותם על דעתם. ראה נא את כרש וכמביסס וכל שושלת מלכי פרס. איפה תמצא מי ששבע משלטונו ושם לו גבול? מי שלא קיפח את חייו בתכונות להוסיף כיבושים? ואין זה פלא. כי כל המבקש למלא תאוותיו, בולע וטומן הכל במעמקיו, ובכל מה שזורקים לתוכו אינו מתמלא. חכם הוא רק זה, אשר לו הכל והוּא משיג אותו על נקלה. הוא אינו צריך לשלוח צירים ארחות ימים, ולא לערוך מחנות על חוף ארץ אויב ולשים נציבים במצודות למשמר. אין חפץ לו בלגיונות ובפרשים. כמו שהאלים הקיימים לנצח מחזיקים בשלטונם בלי כלי־זין וממשלתם ממרום נכונה בידם בשלוה, כן הוא ממלא שאנן את חובתו, עד כמה שישתרע היקפה, ואת כל הגזע האנושי הוא רואה תחתיו, בהיותו החזק והטוב בתוכו. אף אם תשחק על זה – אבל יתרון הוא לבעל שכל כביר, שהוא צופה למזרח ולמערב ומקיף ברוחו אף ארצות שממה רחוקות, מסתכל בכל היצורים החיים והמון הדברים אשר יצר הטבע בחסדו³¹¹, ואומר: כל זה שלי. לכן אינו משתוקק עוד לכלום, כי במקום שיש הכל אין עוד חוץ לזה.

ד

עכשיו תאמר: זה מה שחפצתי, כאן תפסתיך; רוצה אני לראות איך תצא מן הפח אשר נפלת בו לרצונך: הגידה לי איך אפשר ליתן למשכיל איזה דבר אם “יש לו כל”? הן מה שנותנים לו הוא כבר בידו, ובכן אין חסד נעשה למשכיל, כיון שכל דבר כבר שלו, ובכל זאת אתם אומרים כי גם למשכילים יכולים ליתן מתנות³¹². דבר זה אני שואל גם בנוגע לידידים. אומרים אתם, כי הכל אצלם משותף; אם אין איש יכול ליתן לידידו דבר במתנה, כיון שהוא נותן לו מה שמשותף להם. – אבל אין עיכוב בדבר שיהיה קנין המשכיל גם קנינו של האיש אשר יש לו עליו רשוּת בעלים. לפי חוק המדינה הכל הוא למלך ובכל זאת יוּכלוּ להיות הדברים, השייכים בכללם למלך, להיות רשוּמים בתור קניני אנשים פרטים ולכל דבר בעלים מיוחדים. לכן יכולים ליתן למלך בית או עבד או כסף לתשורה ואין אומרים שנותנים לו משלו. למלך יש הרשות³¹³ על הדברים, ולבעלים פרטים הקנין³¹⁴. אנחנו אומרים: זה גבול האתונאים וזה גבול הקמפנאים, אם גם שכנים מיוחדים מפרידים בין גבולות של אדמת כל אחד. כל הארץ יכולה להיות של המדינה, ועם זה יחשבו חלקים לקנין פרטי; לכן יכולים ליתן חלקת אדמה במתנה למדינה, ואומרים כי זה קנין יחיד, וכן הוּא במובן מסויים. הלא אין ספק כי עבד וכל אשר חסך לו הם של רבו, בכל זאת הוא יכול ליתן מתנה לרבו. כי אם אין לו דבר משלו הרי זה רק מפני שלא היתה יכולה להיות לו בעלות על דבר בלי רשות האדון, והמתנה היא נכונה כשהוּא נותנה ברצון, אם גם יכלו לקחת אותה ממנו בעל כרחו.

למה הוכחנוּ דבר זה? כי עכשיו נוכל להסכים, שלמשכיל יש הכל, ולעיין צריכים רק, באיזה אופן אפשרית היא הנדיבות לעומת האיש אשר קבענו כי הכל יש לו. – הנה כל מה שיש ביד הבנים הוא של האב, ובכל זאת הכל יודעים כי גם הבן נותן מתנה לאביו. הכל הוא ברשות האֵלים, ואנחנוּ מניחים בפניהם מתנות ומגישים להם מנחה. אין מה שבידי חדל להיות שלי, אם שלי הוּא שלך; יכולים להיות שנינוּ בעלים עליו.

יאמרוּ כנגד זה: מי שהזונות ברשותו הוּא סרסוּר לעריוֹת, ואם אתה אומר כי המשכיל – הכל שלו, הרי גם הזונות ברשותו! – כן יאמרוּ כי לפי דעה זו לא יקנה המשכיל שום דבר: הרי אין אדם קונה דבר שהוּא שלו, והכל הוּא שלו! וכן יאמרוּ: לא יוּכל ללוות שום דבר, כי מי זה ישלם רבית בעד כסף שהוּא שלו? אין קץ לדברים שיכולים לפלפּל בהם בהלצה כנגדנוּ, אם גם מבינים היטב מה שכוונתנוּ לומר.

ה

כי אומר אני שהכל הוּא ביד המשכיל, בעוד שאני מסכים כי הבעלוּת על כל דבר היא של האיש אשר קנינו הוּא, כמו שתחת שלטון מלך ישר הכל הוּא שלו מכח ממשלתו, אבל ליחידים יש בעלוּת באחוּזתם. אולי יזדמן לברר דבר זה במקום אחר, כאן די בשבילנוּ להוכיח, כי אם יש דבר שהוּא באופן אחד ברשוּת המשכיל ובאופן אחר ברשותי, אני יכול ליתן אותו במתנה. אין זה נפלא, אם נותנים חלק במתנה למי שהדבר בכללו הוּא שלו. הרי ששכרתי ממך בית ובו חלק שלך וחלק שלי; או הדבר בעצמו הוא שלך ולי יש זכוּת שימוש בו. מטעם זה אינך רשאי לנגוע בפרי אדמה השייכת לך, אם היא נמצאת ביד אריס המעכב בעדך, ואפילו אם היא שנת בצורת ורעב –

תְּבוּאַת אֲחֵרִים בָּעֲרֵמָה שָׁוְא אַתָּה רוֹאֶה בְּעֵינֶיךָ³¹⁵!

אף כי על אדמתך גדלה, על אדמתך היא מונחה ואל גרנך היתה צריכה להאסף. כן לא תוכל להכנס אל דירתי השכורה, אף אם בעל הבית אתה, ולא תוכל להשתמש בעבד אשר שכרתי ממך למלאכתי. ואם שכרתי ממך עגלה לנסיעה, יהיה זה חסד אם אתן לך בה מקום לשבת, בעוד אשר היא כולה שלך. הנך רואה מזה כי אפשר שיקבל איש מתנה בדבר שהוא שלו.

ו

בכל המקרים שהזכרתי הבעלות היא של זה ושל זה. כיצד? האחד הוא האדון והשני הוא המשתמש בקנין. אנחנו מדברים על ספריו של ציצרון, וגם מוכר הספרים דוֹרוּס אומר שהם שלו, האמת עם שניהם; להאחד הם מפני שהוא המחבר, ולשני מפני שהוא הקונה, בצדק אומר כל אחד כי הספרים הם שלו, וזה נכון במובן שונה. כך יכול טיטוס ליוויוס לקבל או לקנות את הספרים שלו מידי דורוס. וכך אני יכול ליתן למשכיל במתנה דבר שהוא קניני הפרטי בעוד אשר בכלל הכל שלו, כי לפי הרעיון הוא מושל בכל, כמו המלך השליט על כל הדברים בעוד אשר הם בפרטות מפוזרים לאנשים שונים. כך הוא יכול לקבל מתנה ולהיות בעל חוב או מוכר ושוכר. הכל ברשות הקיסר, אבל רק קופת־המלכות היא שלו בפרטות; הכל הוא רק תחת שלטונו, והונו הפרטי הוא קנינו. מבלי לפגוע בזכות שלטונו, מבדילים בין מה שהוא שלו ובין מה שאינו שלו, אם גם מה שמוציאים מרשותו גם הוא במובן אחר שייך לו; כן המשכיל לפי תפיסת רוחו הוא מושל בכל וזכות קנין יש לו רק על מה שברשותו.

ז

החכם ביאון הוכיח, כי את הכל יכולים לחייב כמחללי־הקודש, ואפשר גם לזכּות את הכל. יכולים לדון כל אדם בסקילה³¹⁶ באמרנו: “כל מי שמזיז ממקומו דבר נקדש לאלים או מאבד אותו או משתמש בו להנאתו, הוא מחלל את הקודש; אולם הכל הוא של האלים, לכן הנוטל כל דבר שהוּא, משלהם הוא נוטל, וכל אדם הוא מחלל הקודש”. כנגד זה כשברצוננו לקבוע כי מותר אף לשבור דלתי מקדשים ולבוז בז מהיכל הקאפיטול, נאמר: “אין כאן חילול קודש, כי מעבירים רק קנינים ממקום רשות של האלים למקום אחר אשר גם הוא ברשותם”. על זה משיבים: אמנם הכל ברשוּת האלים, אבל לא הכל מקודש, וחילוּל יש רק בדברים אשר יראת־שמים³¹⁷ הקדישה לאלוהות. כן כל העולם הוא היכל האלים הקיימים לנצח והוא לבדו כדאי לגדולתם ותפארתם³¹⁸, בכל זאת מבדילים בין קודש וחול, ובאותה פינה שנקראת בשם מקדש אין רשות לעשות כמה דברים המותרים בחוץ תחת השמים נגד הכוכבים. אין מחלל המקדש יכול לגרום נזק לאלהים, כי באלוהותו הוא למעלה מכל פגיעה, אבל מענישים אותו כאילו פגע בהם; לפי דעתנוּ ולפי דעת עצמו הוא חייב עונש. בדומה לזה, שניכר כמחלל הקודש מי שנטל דבר והניחו בתוך גבולות העולם (שהוא ברשות האלהים), כן יכולים לגנוב דבר מרשות המשכיל, כי לא נוטלים בזה דבר מכל הדברים שהם לפי רוחו ברשותו, אלא ממה שהוא רשום כקנינו האישי. במובן האחד יכיר הכל כאילו הוא שלו, ובמובן האחר ימאס לפעמים גם במה שיוכל לקבל ויאמר כאותו המצביא הרומי³¹⁹, אשר על גבורתו ופעולתו לטובת המדינה רצו ליתן לו חלקת אדמה כשיעור שיכולים לחרוש ביום אחד, “אין אתם צריכים לאזרח שהוא צריך מצדו ליותר ממה שנחוץ לאזרח”. אמנם גדולה יתרה היא לאדם, כשהוא מואס במתנה כזאת. מאשר לזכות לה. רבים הם מסיגי גבול אחרים, ואין אדם משים גבול לעצמו.

ח

כשאנחנו מסתכלים ברוחו של המשכיל המושל בכל וחודר לתוך כל, אנחנו אומרים כי הכל שלו, בעוד אשר לפי החוק הרגיל כשיזדמן הדבר יהיה נערך כאדם שאין לו כלום³²⁰. הבדל הוא אם נערך אדם לפי רוחב דעתו או לפי הונו. בודאי לא נעים יהי לו להחשב כמושל בכל רק במובן אשר הזכרתי. לא אביא לדוגמה את סוקרטס, כריזפוס, זנון וכל הגדולים, אשר גדולתם קיימת ביותר מפני שאין קנאה שולטת בתהלת חכמים קדמונים. קראתי קצת לפני זה בשם דמטריוס³²¹. נראה לי כי את האיש הזה נתן הטבע לבוא לעולם בזמננוּ רק כדי להוכיח, כי אנחנוּ לא נוכל לקלקל אותו והוא לא יוכל לתקן אותנוּ; איש מושלם בחכמתו, אף אם הוא מכחיש זאת, חזק במדותיו וברצונו, בעל כשרון־הסברה מתאים לדברים נעלים ולא זקוק למליצות מצלצלות וגם לא מהסס במלים, מתרומם ברוחו לפי משאת נפשו וקולע למטרה שהציב לו. ברור לי כי ההשגחה נתנה לאיש הזה חיים כאלה וכוח דיבור כזה, למען לא יחסר לדורנו איש מופת ולא מזכיר עוון³²². אילו היה אחד האלים רוצה ליתן לדמטריוס זה כל ההון שלנו בתנאי מפורש, שלא יהיה לו רשות לפזר ממנו מתנות, אומר אני שהיה מסרב לקבל והיה נותן תשובה כזו:

ט

"אני לא אקשור עצמי לנטל כזה, שאין להפטר ממנו, ולא אתן את נפשי החפשית לשקוע לשפלות כזאת. למה תנחיל אותי את הדברים הגרוּעים של כל העמים, בתוכם דברים אשר גם על מנת לתת אותם לאחרים לא הייתי רוצה לקבל, כי רואה אני ביניהם דברים שאינם נאותים אף למתנות? אנסה נא לשים עין על הקנינים האלה המושכים לב העמים ומושליהם, אתבונן במה שרכשו במחיר דמם ונפשותיהם. הנה בתחלה כל שלל הבזבוּז לתפארה – אם מסודרים יהיו החפצים לפני או צבורים כולם בערימה אחת. אני רואה כלים עשוּיים במלאכת מחשבת מקליפת־הצב וקונכיות מגרמי חיות מכוערות ונבזות נמכרות במחירים עצומים, ואף הצבעוניות החביבה שבהן היא מזויפה על ידי סמים. אני רואה שולחנות מעץ יקר אשר מחירם כהון הדרוש מאת סינטור³²³ ויקרותם נערכת לפי מספר החטוטרות שהיו בגזע העץ המעוקם. אני רואה כלי־גביש³²⁴, אשר מחירם רב לפי קלות שבירתם, כי אצל הסכלים ההנאה בקנינים עולה במדת הסכנה לאבדתם, אשר בשבילה היו צריכים למאוס בהם. אני רואה כוסות מאבן שיש מוררהי³²⁵, כי הבזבוז לא היה מספיק להם אילו לא היו סובאים את היין, שהם עתידים להקיא, מתוך כוסות שבהן משובצות אבנים יקרות. אני רואה פנינים גדולות יחידות, לא אחת בכל אוזן, כי בזמננו האזנים כבר רגילות במשא כבד: מחברים זוגות של פנינים ועל גביהן מוסיפין עוד הרבה, כי אין דעתן של הנשים המכניעות את בעליהן תחתיהן נוחה בשגעון, עד שהן תולות בכל אוזן ואוזן הון כמו של ירושה משולשת. אני רואה שמלות משי – ספק אם לקרוא להן שמלות, כי אין בהן מאום להגן על הגויה ולכסות קצת על הערוה, והנשים הלבושות בהן לא תוכלנה להשבע במצפון נקי שאינן ערומות³²⁶. סחורות כאלה קונים מאת עמים רחוקים, אשר אף במסחר אינם מכובדים, רק למען תוכלנה המטרוניתות שלנו להראות בפני כל לא פחות ממה שמגלות הזונות לנואפים בחדר משכבן.

י

מה קרה לכם, אוהבי בצע? בכמה ירד ערך הזהב שלכם על ידי יוקר הקנינים! כל הדברים אשר הזכרתי, מחירם וכבודם עלה למעלה. עכשיו יבחנוּ רקיעי הפחים הללו³²⁷ משני המינים, אשר התשוקה להם מעוורת עינינו. בחיי, האדמה הניחה כל דבר שיוכל להועיל לנו בגלוי, אבל את המינים ההם השקיעה במעמקים ותכס עליהם בכל כובד הרגבים כמו על דברים מזיקים המתגלים רק לאסונם של בני אדם³²⁸. הנה גם את הברזל מוציאים מאותם המחשכים, אשר מתוכם חופרים את הזהב והכסף, כדי שלא יהי מחסור לבני אדם בכלי רציחה הדדית וגמול עליהם, אבל לחומר כזה עדיין יש איזה ערך ממשי ויכולים לתעות ולהמשך אחריו – לא כן למתכת האחרת, שאני רואה אותה רק כיסוד לשטרות וכתבי־התחייבות וערבון – סימנים ריקים לקנין, צללים לרכושנות חולנית, מתעתעים את הנפש השמחה על דמיון הבל. כי מה הם הדברים האלה? מה הם ההלואה ולוח החשבונות והרבית, אם לא כינוּיים לרדיפת בצע כנגד הטבע? אם כבר על הטבע אני מתלונן, שלא העמיק לטמון יותר בתחתיות את הזהב והכסף ולא הניח עליהם נטל כבד יותר משיוכלו לגוללו – מה אומר על הטבלאות וחשבונות הרבית וזמני הפרעון באחוזים־למאה מוצצים דם³²⁹? אלה הם פגעים רעים, אשר אנחנוּ בעצמנוּ יוצרים לנו, אין בהם דבר ממשי שתאחז היד, חלומות הבל של בצע הם. מה אומלל הוא האדם המוצא נחת בפנקס רכושו הגדול ורשימת שדותיו המעובדים בידי שבוּיי־מלחמה, ועדרי צאנו המרובים הרועים במדינות, והמון עבדים מרובים מחיל צבא לאומים, ובתי דירה משתרעים על שטח רחב מערים גדולות! אף אם ייטיב לסדר את הונו המפוזר ומפורד וישגיח עליו מסביב ויתגאה בו – אם יערוך את כל מה שיש לו לעומת מה שהוא מתאוה לו, ימצא שהוא עני! הנח לי איפוא³³⁰ והחזר אותי אל העושר אשר לי, את מלכות־החכמה אני יודע, שהיא גדולה ושאננה, וכל הקנינים הם שלי במדה שהם פתוּחים לכל בני אדם".

יא

לכן כאשר רצה ליתן לו הקיסר³³¹ מאתים (אלף ססטרציות) במתנה, שחק ודחה אותה, ולא חשב אף כדאי להתגאות בזה, שלא קיבל. אֵלים ואֵלות! מה רבה פחיתות הנפש של זה, אשר רצה לשחד או להשפיל אותו! הנני להעיד עדות על רוחו של האדם הנעלה ההוא. שמעתי מפיו דבר גדול: הוא התפלא על שגעונו של קיוס, אשר חשב כי אפשר לשחדו בסכום כסף שהציע. “אם היתה כוונתו להביא אותי לידי נסיון היה צריך לנסות אותי בהצעת כל מלכותו”.

יב

לפי זה אמנם יכולים ליתן למשכיל מתנה, אף אם הכל שלו, וכן לידיד, אף אם אמרנו כי הכל משותף בין ידידים. שותפותי עם ידיד איננה כמו בין שותפים במסחר, אשר חלק שלי וחלק שלו הוא, אלא כמו שלאב ולאם הילדים משוּתפים וכשהם שנים אין לזה אחד ולזה אחד, אלא לשניהם הזכות על שניהם. בראשית כל אדאג לזה, כי מי שיבקש חברתי ידע שלא תהיה לו שותפות עמי. למה? מפני שהשותפות הנכונה היא רק בין משכילים הקשורים בידידות. אחרים הם לא יותר ידידים משהם חברים־במסחר³³². מלבד זה, השותפות היא באפנים שונים. מקומות הפרשים³³³ הם בשביל כל הפרשים הרומאים, אבל מקום מיוחד לי הוא זה שתפסתי, ואם אני מפנה אותו לטובת מי שהוא, אם גם למשותף בקנין זה פיניתיו, הרי זה כמתנה שנתתי לו. יש קנינים על תנאי. המקום בין הפרשים ניתן לי, לא שאמכור או אשכיר אותו או אקבע דירתי בו, אלא להסתכל ממנו בלבד. אין אני משקר כשאני אומר: יש לי מקום בין הפרשים; אבל אם אני בא לתיאטרון וכל המקומות תפוסים, אז יש לי הזכוּת על מקום לשבת, ואין לי המקום, מפני שהוא תפוס על ידי אנשים המשותפים עמי בזכות. כן הוא גם בין ידידים. כל מה שיש לאחד הוּא משותף לשנינו, אבל הוא קנינו של האוחז בו ואין אני יכול להשתמש בו בלי רשיונו.

חושב אתה שאני משטה בך ואומר: “אם מה שיש לידיד הוא גם שלי, הייתי יכול גם למכור אותו” – לא תוכל; אין רשות לזה גם במקומות של הפרשים, אם גם משותפים הם. אם אין אתה יכול למכור, לאכול או לשנות דבר לרעתו, אין זה סימן שאינו שלך. הדבר הוא שלך גם אם הוא רק בתנאי.

יג

– אני³³⁴ קיבלתי לא פחות מאחרים. אל נמשיך בזה. – אין חסד אחד גדול מחסד אחר. רק הדברים הניתנים יכולים להיות יותר גדולים ומרובים ואותות החיבה בלבד יכולים להנתן ביתר שאת, כמו שהאוהבים יכולים להרבות בנשיקות ובחיבוקים ואינם מרבים בזה את האהבה אלא את פעילותה.

יד

גם עוד שאלה, אשר אזכיר, כבר נפתרה בתוך הקודמות ואוכל לצמצם דברי עליה, כי הבירורים שניתנו בשאלות אחרות יכולים להנתן גם כאן. השאלה היא: אם עשה איש כל מה שביכלתו לתשלום גמול כבר יצא ידי חובתו? תאמר: “הלא תכיר, כי לא שילם הגמול, כיון שעמל רק בכל יכלתו למען עשות הדבר, ומוכח שלא נעשה. הן גם לא שילם את חובו למלוה מי שביקש לשלם, אך לא מצא דרך לזה”.

אוּלם בתנאים מיוּחדים כאילו השיג את תכלית הפּעוּלה מי שניסה להשיגה ולא עלה הדבר בידו. אם עמל הרופא בכל מאמציו לרפא, הוּא מילא את חובתו. גם לסניגור של הנאשם די בשירותו בתור מליץ, אף אם חייבו את הנאשם. המצביא נוחל תהלה גם אם נצחו אותו במלחמה, אם רק בחכמה ובשקידה ובגבורה התנהג בפעלו. גם כן מי שהיה נכון מכל צד להשיב לך גמול טוב, והעיכוב היה רק כי אתה במצב של הצלחה ולא קרה לך דבר שיזדמן לו להוכיח לך את ידידותו. היית עשיר, ולא יכול ליתן לך מתנה; היית בריא ולא הוצרכת לרפואה, מוצלח ולא הוצרכת לעזרה. הוא הושיט לך גמול אף אם אתה לא קיבלתו. מלבד זה הרי גם במתיחות נפשו, בצפייתו ודאגתו ושקידתו לכוון למצבך כבר השקיע יותר ממי שעלה לו בנקל להשיב לך גמוּל. אין המשל של בעל חוב דומה לזה; כי שם אין די לבקש הכסף אלא צריכים לסלק החוב, שם בעל דין קשה עומד מאחוריך שאינו סובל אף יום אחד של קיפוח הרבית, אבל כאן איש חנון אשר בראותו אותך דואג ורץ הנה והנה יאמר לך: השלך דאגה זו מלבך! חדל מהצטער על זה, הרי כאילו כבר קיבלתי ממך הכל. עלבון הוא לי אם אתה חושב שאני דורש יותר, רצונך הטוב מספיק לי.

תשאל: התחרוץ משפט כי באופן כזה משלם אדם גמול טובה, ויהיה מי ששילם עומד בשורה אחת עם מי שלא שילם? – שווה בנפשך כנגד זה, ששכח מי שהוּא את החסד אשר קיבל ואף לא ניסה להשיב גמוּל; הרי היית מודה כי הוא כפוי־טובה. וזה עמל יומם ולילה, הזניח את כל עבודותיו ויגע וציפה בשקידה לדבר אחד: שתהיה לו ההזדמנות להשיב חסד – הכי תשווה את מי שפרק מעליו את נטל חובתו עם מי שלא חדל להגות בה? לא נאה הוא לתבוע ממני המעשה, בראותך כי אין רצוני חסר.

טו

בדוגמה קצרה: שער בנפשך שהיית שבוי ואני נתתי כלי־ביתי בעבוט ולויתי כסף ובימות החורף הקשים נסעתי בים על יד החופים אשר שודדים אורבים שם, וסבלתי כל הסכנות שבים גם כשהוא שקט; או שעברתי כל ארצות השממה והגעתי במקומות שהכל בורחים מהם, אל שודדי הים – והנה כבר פדה אותך איש אחר מידם! התאמר כי אני לא שילמתי חסד? ואפילו אם בנסיעתי בים נשברה הספינה והכסף אשר לויתי לצורך פּדיונך היה אובד, ואפילו אם הכבלים אשר חפצתי להסיר מעליך הושמו עלי בנפלי בשביה – תאמר כי לא שילמתי גמולי? והרי, בחיי! אנשי אתונא מכבדים את הרמודיוס ואריסטוגיטון³³⁵ כפודים מיד עריצים, ולמוציוס (סצאוולה), אשר הושיט ידו לתוך האש על המזבח בפני האויב, נחשב זה כאילו הרג את פורסנא, וכל הגיבורים תמיד התנוססו לתהלה אף אם לא השיגו את חפצם וההצלחה לא היתה לימינם! גדולה מעלתו של המבקש הזדמנוּיות, המשתמטות מתחת ידו, והפונה כה וכה למצוא מקום לתשלומי טובה, ממעלת האיש המשלם אותה בהזדמנות ראשונה בלי זיעת אפים.

תאמר: “פּלוני היטיב לך בשנַים, ברצון ובמעשה, ואת שני אלה גם אתה חייב לו”. – בצדק תטען כך כנגד מי שמושיט לך רק רצון בטל, אבל לא כנגד מי שרוצה וגם מנסה לעשות ואינו מניח דבר ממה שאפשר; הוּא מחזיר שני הדברים עד כמה שידו מגעת. אף אין לחשוב תמיד במספרים; לפעמים דבר אחד שקול כשנים, וכן יוכל לבוא במקום המעשה גם הרצון המתאמץ מאד ומבקש להשיב גמול. הרי אילו לא היה הרצון בלי מעשה נחשב לכלום, לא היה אדם מעולם משלם לאלהים את תגמולם, כיון שיש לזה רק הרצון בלבד. תאמר: “לאלהים אין אנחנו יכולים להקריב דבר זולת זה”. אבל אם נמצא כי גם לאדם אינני יכול להשיב דבר זולת זה, למה לא אהיה נחשב כמכיר טובה לו בדבר זה שאין למעלה ממנו ביחס לאלים?

טז

רוצה אתה אחרי כל אלה לשמוע את דעתי ולקבל תשובה ברורה, (זאת היא). עושה החסד יחשוב נא כאילו השיבו לו גמול, והמקבל יחשוב כאילו לא השיבו. זה יוותר על חובו, וזה יחזיק בו. זה יאמר: כבר סילקת, וזה יאמר: עודני חייב. בכל מחקר נשווה נגד עינינו טובת הכלל. רוצים אנחנוּ לגדור בפני התנצלות של כפויי טובה המבקשים אמתלא למען התכחש לחובתם ואומרים “עשינוּ הכל”. מהם דורשים: עוד עליכם לעשות. התחשוב כי לקדמונינו לא היה די חכמה להכיר כי לא מן היושר הוא להעמיד בשורה אחת את המבזבז המעות שלָוָה למלא תאוותיו או במשחקים ואת זה אשר אבד לו כסף המלוה יחד עם כספו על ידי שריפה או לסטים או איזה אסון שיהיה? הם לא קיבלו התנצלות בדין, למען ידעו הכל כי חייב אדם לעמוד בכל אופן בנאמנות³³⁶. נוח היה יותר לדחות התנצלות צודקת אצל מעטים מאשר להרשות התנצלוּת לכל אדם. אם אתה אומר שעשית כל מה שביכלתך – להאחר יהיה זה די, ולא לך לעצמך. כמו שהאחר, אם אינו חושב לכלום את עמלך ושקידתך בשבילו, אינו כדאי שתשיב לו גמול הטובה, כן אתה נשאר כפוי־טובה, אם אתה חדל מצדך לראות עצמך בחפץ לב כחייב לעומתו, בשביל שהוא מצא את רצונך הטוב מספּיק לו. אל תחזיק בזה ואל תשען על הויתור, אלא הוסף לבקש הזדמנות לתשלום גמול – לאחד מפני שהוּא דורשו ולאחר מפני שהוא מוותר עליו; לאחד מפני שהוא אוהב בצע ולאחר מפני שהוּא שונא בצע. – לכן אין גם השאלה נוגעת בך: “אם חייב אדם להשיב טובה לאיש משכיל אם עזב זה את דרך השכל ויצא לתרבוּת רעה?” אילו קיבלת ממנו פקדון, הלא היית מחזירו, כי גם לאדם רע היית מחזירו – ולמה לא את תשלום גמול הטובה? הכי מפני שהוא השתנה, תשתנה גם אתה? אילו קיבלת דבר מאת בריא, לא היית מחזיר לו כשהוא חולה, בעוד אשר כלפי החולה חובתנוּ עוד יותר רבה? והאדם ההוא (המשכיל שחטא) הוא חולה בנפשו; היה מסייע לו וסבול אותו. הסכלוּת הוא חלי הנפש³³⁷.

יז

נראה לי כי צריכים להבדלה, כדי להבין היטב: שני מיני חסדים הם, האחד הוא אשר רק המשכיל יכול לעשות עם חברו, הוא החסד המוחלט והאמתי, השני הוא החסד הפשוט, ההמוני, הרגיל בתוכנו בין בלתי־מלומדים. ביחס לזה אין ספק כי חייב אני לשלם גמולו למי שיהיה, אף לרוצח ולגנב ולנואף. כנגד הפשעים יש משפטים, ובתקנת החוטאים יצליח השופט יותר מהאיש החייב בהכרת טובה. אל יעשה אותך לרשע מי שהוּא אדם רע. לרשע אזרוק תגמולו בפניו, לאיש ישר אשיב אותו (בכבוד) – לזה מפני שאני חייב לו, ולאחר כדי שלא אהיה חייב לו.

יח

לענין המין האחר של חסדים יש ספק³³⁸, כי אחרי שיכולתי לקבל החסד רק בתור משכיל, אני יכול להחזירו רק למשכיל. נניח שאני נותן לו גמולו, הן הוא לא יוכל לקבלו, הוא אינו מוכשר עוד לזה. אבד לו הכשרון להשתמש בכך. הכי תבקש שאחזיר כדור לאדם בעל־מום? הלא סכלות היא ליתן דבר למי שאינו יכול לקבלו. אני מקדים את המאוחר באמרי: לא אתן לו מה שאינו יכול לקבל, אבל להחזיר אני חפץ, גם אם לא יוכל לקבל. לחייב אני יכול רק את מי שלוקח מידי, ולשחרר מן החוב רק מי שמשלם. אם הוא אינו יכול להשתמש בזה – ענין שלו הוּא. האשמה מצדו ולא מצדי.

יט

אומרים כנגד זה: “להשיב – זאת אומרת למסור לידי מי שמקבל; אם אתה חייב יין למי שהוא והוּא אומר לך לשפוך אותו לתוך רשת או לכברה, התאמר כי השיבות לו, או תחפוץ להשיב מה שהולך ונפסד בין שניכם?” – אולם “להשיב” הוא להחזיר לאיש את המגיע לו כפי רצונו; רק זה הוא המוטל עלי. אם האחר יחזיק בזה, דאגתו שלו היא. לא פיקוח על קנינו חובתי, אלא נאמנות שלי, ונוח יותר שהוא לא יחזיק בדבר, משאחטא אני בחסרון השבה. ואף אם הוא יבזבז תיכף בשוק המעדנים³³⁹ מה שהחזרתי לו או יצוה עלי לשלם על חשבונו הכסף לאתנן זונה, אני אשלם, או אם יניח הכסף בחיקו מבלי שהוא חגור חגורה – אני אסלק החוב, כי עלי רק להחזיר ולא לשמור ולהשגיח על המוחזר. רק כל זמן שהוא בידי אחריותו עלי, ומשעה שמסרתיו לו יוכל להיות נמס תחת ידו. לאיש ישר אשיב בשעת הכושר, לסכל – בשעה שידרוש ממני.

“אבל אינך מחזיר החסד באופן דומה לקבלתו, הוא ניתן לך מאת איש משכיל ואתה מחזירו לנבער מדעת”. – אין זה כך, אלא מחזיר אני באופן שהוא יכול לקבל. אין זה תלוי בי אם הוּרע ערכו של הדבר שאני מחזיר; אם ישוב למצבו של איש משכיל³⁴⁰, הרי החזרתי כמו שקיבלתי, ואם לא – יהיה זה כפי יכלתו לקבל.

“ואם לא רק נעשה גרוע (בדעתו), אלא גם פראי, אדם שלא מן הישוב, מין אפולודורוס או פאלאריס³⁴¹, הרי גם אז תחזיר לו החסד שקיבלת?” – אין מדרך הטבע שישתנה איש משכיל כך. גם אם מתגלגל הוא מדרך הישר לארחות רשעה, מן ההכרח הוא שישארו אצלו שרידי מדות טובות. לעולם אין הצדק והיושר כבים כל כך בלב, שלא ישאירו בו רשמים די חזקים, בלתי נמחים בשום תהפוכה. אף חיות טורפות, אשר גודלו אצלנו בתרבות ופרצו וחזרו ליערות, שומרות קצת מן החינוך התרבותי אשר קיבלו, ואם גם רחוקות הן מטבע החיות השקטות, הן רחוקות במידה שוה גם מהחיות הפראיות שלא שלטה בהן עדיין יד אדם. אין אדם נופל עוד לתוך רשעות גמורה אם פעם אחת הגיע למדרגת חכמה; היא מתרשמת בו יותר עמוק משיוכלו להדיחה לגמרי ולשנות הצבע לרעה. יש גם לשאול, אם אדם זה נעשה רק פרא לעצמו או יוזם רעה לאחרים? הנה הזכרת את העריצים אפולודורוס ופאלאריס; אם נמצא אדם רשע דומה להם בטבעו, למה לא אשיב תגמולו שאני חייב לו, כדי שלא יהיו לי עוד דין ודברים עמו? אבל אם הוא באמת מוצא נחת ושעשועים בדמי אדם, ואם הוא מגדיל אכזריותו לאין קץ בעינויים קשים שנודעו מכל הדורות ולא רק בכעס אלא בצמאון לדם הוא משתולל וחונק ילדים לעיני הוריהם, ואין די לו בהריגות לבד, אלא נותן אותם לפרפר ביסורים, לא רק שורף את האומללים אלא צולה אותם והוּא רוחץ פעמיו יום יום בדם נקיים – אז מה בכך אם אין אני משיב לו גמול טובה? יהיה מה שיהיה המקשר אותי עמו, הקשר נפסק בעזבו את משפטי החברה האנושית. אילו היה גורם לי טובה אבל יוצא למלחמה על מולדתי, אז היה מאבד זכותו ותשלום גמול היה נחשב לחטאת; אך אם גם לא במולדתי הוא נלחם, אלא לארצו עשה רעה ובלי כל יחס לבני־עמי רק על מדינתו הביא מהומה, אף בזה אמנם לא אויב אבל שנוא נעשה לי, וקדומה ויותר חשובה היא לי חובתי כלפי הגזע האנושי מחובתי כלפי איש אחד.

כ

אף על פי כן וגם אחרי אשר מזמן פשעיו וחללו כל דבר נקדש נעשיתי חפשי כנגדו ואין דבר אסור עלי לעומתו, זאת היא הדרך אשר אבחר בה: אם הגמול אשר אשיב לו על טובתו לא יגדיל כחו לרעת הכלל ולא יחזק אותו ברשעתו, לא אמנע אותו ממנו. הוא צריך להיות מצומצם בדברים שאין בהם סכנה לציבור. את בנו הקטן אציל ממות; איך יוכל המעשה הזה לגרום נזק לאחד מאלה שהוא מדכא באכזריות? אבל במגבית הכסף, שהוא צריך לו למשכורת חיל־עוזריו, לא אשתתף. אם מבקש הוא אבני שיש ובגדים בשביל בזבוז לתפארת – אין באלה מה שיזיק לאחרים, אבל צבא וכלי־זין לא אתן על ידו. אם ידרוש שחקנים ונשים פרוּצות ועוד כאלה בתור מתנה חשובה לו, אשר אוּלי גם תשפיע עליו לרסן את פראוּתו – לא אמנע ממנו. אניות מלחמה מצוּפות ברזל לא אשלח לו, אבל סירות טיול ושעשועים וכל סגולות מלכים לתענוגיהם בים. ואם לא תהיה עוד כל תקוה שירפא משגעונו, אז את הגמול שאני חייב לו אשיב לטובת הכּלל: הן לנפשות כאלה רק המות תרופה, ונוח לו למי שלא יוכל לחזור למוטב – שיצא מן העולם. אולם רשעה כזאת נמצאת רק לעתים רחוקות, כמו בריה משוּנה וכמו התמוטטות הארץ או פריצת אש ממעמקי ים. לכן נעזוב אנשים כאלה ונדבר רק על חטאים שאנו שונאים מבלי שהם שקוּץ ותועבה. לאדם רע בפשיטות, שאני יכול לפגוש בכל שוק, אף אם יש מפחדים מפניו, אני אשיב גמול־טובות אשר קיבלתי ממנו. לא אפיק לעצמי תועלת מרשעתו; מה שאינו שלי ישוב לבעליו, אם איש טוב הוא או לא. חוקר ודורש הייתי אילו הייתי צריך ליתן לו דבר בתחילה, לא בשביל תשלום. כאן אני נזכר בסיפור מעשים.

כא

אחד מתלמידי פיתגורס קנה אצל סנדלר נעלים לבנות³⁴², יקרות, ולא היה לו די כסף. אחרי ימים אחדים בא אל החנות לשלם חובו ומצא אותה סגורה, וכשדפק הרבה אמר לו איש: למה אתה טורח? הסנדלר שאתה מבקש כבר נפטר וגוּפו כבר נשרף. הוסיף עוד האיש בהלצה: “דבר כזה על אנשים כמונו קשה, כיון שהמתים אצלנו אובדים לנצח, אבל לא בשבילכם, כיון שעל דעתכם המתים עוד קיימים וישובו לתחיה”³⁴³. חזר בתחילה הפילוסוף שלנו עם שלשה או ארבעה הדינרים שלו אל ביתו ומחה כף מתוך שמחה, אבל תיכף התבייש על שמחתו, שלא שילם את חובו באין דורש אותו ונהנה מן הרווח הנבזה, וישב אל החנות ויאמר: “בשבילך אדם זה חי, שלם מה שאתה חייב לו!” ובעד סדק שנמצא בדלת במקום דבק הלוחות זרק ארבעה דינרים לתוך החנוּת כמעניש את עצמו על שהיה נוטה לבצע וכדי שלא ירגיל להחזיק בהון זרים.

כב

חקור, למי תשיב את החוב, ואם אין דורש, דרוש אותו מעצמך. אם טוב או רע האיש אין זה ענינך; החזר וראה זאת באשמתך אם שכחת כי התפקידים מחולקים ביניכם: הוּא מצוּוה לשכוח, ועליך החובה לזכור. טעוּת היא אם נאמר, כיון שהעושה חסד צריך לשכוח אותו רשאים אנחנו לעקור את זכרון המעשה מלבו; דרישותינו מרחיקות כאן ללכת, רק למען הגיע לאמת וליושר. באמרנו שהוא צריך לשכוח החסד, כוונתנו שלא יתפאר ויתהלל ויתכבד בו, כי יש מספרים מעשי צדקתם בכל מקום שהם הולכים ומדברים עליהם כשהם שתויי־יין וכשהם מפוכחים, כופים אנשים זרים לשמוע הדברים וחוזרים עליהם בפני ידידים. כדי להחליש את הזכרון הנפרז והמתגנדר הזה, קבענו את החוק כי עושה החסד צריך לשכוח את מעשיו ובדרשנו יותר ממה שיוכל טבע האדם לעשות רצינו רק ליעץ לו השתיקה (מלהתהלל במעשיו).

כג

כן בכל דרישה, אשר מעט הוא הבטחון שתתמלא, אנחנו מגדישים הסאה, כדי שתתמלא במדה מספקת. בכל גוזמה מתכוונים להגיע בדרך הכזב אל האמת. כשהמשורר אומר:

לְבָנִים הָיוּ מִשֶּׁלֶג וְקַלִּים לָרוּץ מִן הָרוּחַ³⁴⁴

הוּא מתאר דבר שאינו יכול להיות, כדי שיתפוס השומע את המדרגה העליונה במתואר, ואם משורר אחר אומר:

קָשָׁה כַּסְּלָעִים הָאֵלֶּה וְעַזַּת־נֶפֶשׁ כַּשֶׁטֶף³⁴⁵

לא עלה על דעתו שיאמינו לו כי יוכל אדם להיות קשה כסלע. הגוזמה אינה מתכוונת בדיוק לתכלית מה שהיא מעיזה להגיד, אלא אומרת דבר שלא יאָמן למען יוּשג הדבר הנאמן. באמרנו: “עושה החסד ישכח אותו” כוונתנו: ידמה לשוכח, זכרון הדבר לא יצוף למעלה ולא ידחק לתודעה. באמרנו: “אין לתבוע גמול הטוב” אין אנחנוּ מבטלים את התביעה בכלל, כי לפעמים אנשים רעים צריכים להתבע וגם את הטובים צריכים להזכיר. מדוע לא אעיר איש על הזדמנות שניתנה לו, אם אינו יודע אותה? מדוע לא אגלה לו את מצבי הדחוק, ויתנצל הוא אחרי כן שלא ידע זאת או יֵצר לו באמת על זה? יכולה להנתן הערה, אבל ברוח נדיבה, לא כתביעה נמרצה ומאיימת במשפט.

כד

סוקרטס אמר פעם אחת באזני ידידיו: “הייתי קונה לי מעיל אילו היה לי כסף”. הוּא לא דרש דבר משום איש, אבל היתה זאת הערה בשביל כולם. החלו לדון בדבר, ממי יקבל את הדרוּש? ומדוע לא? דבר קטן היה מה שהיה צריך לו סוקרטס, אבל דבר גדול: ממי יקבל אותו? – האם יכול היה להעיר על צרכו באופן יותר עדין? “הייתי קונה לי מעיל אילו היה לי כסף” – גם הממהר ליתן לו בשמעו הדברים האלה, כבר איחר לבוא, כי הניח את סוקרטס לפני זה במחסורו!

באמרנו שאין לתבוע אנחנוּ מתכוונים כלפי התובעים הקשים; לא שהוּא אסוּר לעולם, אלא שימעיטו בתביעות.

כה

החכם אריסטיפוס, כשהתענג פעם אחת בשמן־סיכה, קרא: “אוי להם לבעלי־הנאה מפונקים אשר הביאו דבר זה לידי בזיון”. כך נוכל לומר: אוי להם לעזי־פּנים שבגומלי חסדים הכופלים לאין שיעור את ערך מעשיהם, ועל ידי זה גדרו בפני דבר נאה כתביעה ברמז בין ידידים. אבל אני אשתמש בזכות זו של ידידים ואדרוש חזרת החסד מאת מי שהייתי גם מקבלו ממנו בתחלה, ואני יודע בו שיראה זאת כחסד שני מצדי, אם אני מעורר אותו על הזדמנות לשלם גמולי. אבל גם כשתהיה לי טענה כנגדו לא אומר:

– "אֶת זֶה הַנּוֹדֵד הַהֵלֶךְ

הִצַּלְתִּי בְּחָפְזִי וּבְאַרְצִי מָקוֹם לוֹ פִּנִּיתִי³⁴⁶"

כי אין זאת תביעה אלא גידוף. החסדים נעשים שנואים, והתלונה פועלת שהשומע נוטה בלבו להעשות כפוי־טובה. די והותר הוא להזכיר בדברי ענוה פּשוּטים:

"אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵֵינֶיךָ וְאִם פַּעַם דָּבָר עָשִׂיתִי

נָעִים בִּשְׁבִילְךָ"³⁴⁷

יענה על זה האחר מצדו: אם עשית דבר לטובתי? הן אל החוף הבאתני והצלתני בעניי!

כו

אבל אומרים: “מה הועלנו, אם הוא מתכחש ועושה כאילו שכח? מה אעשה באופן זה?” – בזה אתה מעורר שאלה חשובה וראויה שאגמור בה את ענין שיחתנוּ: “איך עלינו לסבול את כפויי־הטובה?” – ברוח שאננה, בענותנות ובנדיבות. אין אדם גס וכבד־זכרון ומתעלם מטובה יכול להעליב אותך כל כך, שתחדל מלשמוח על הטוב שעשית. חרפת התנהגותו של אדם אחר אל תמריץ אותך לעולם לומר: מי יתן ולא עשיתי עמו חסד. גם כשחסדך לא הצליח, אל תחדל מלמצוא בו נחת. האחר יהיה נרגז, אם אתה גם עכשיו לא תרגז על מעשך. אל יחרה אפך כאילו קרה דבר חדש, יותר היה לך להתפלא אילו לא קרה. יש נרתע מפני הטורח ויש חושש להוצאות, ויש רואה סכנה ויש מוצא פחיתות כבודו בזה, אם על ידי תשלום גמול יודה שקיבל חסד. יש שאינו מכיר את חובתו, ויש מתרשל למלאותה, ויש אשר טרדות מעכבות אותו. כשתתבונן איך תשוקות בלי סוף משתררות באדם ומושכות אותו, לא תתמה אם אין אדם נותן, בהיות שאין די לו כל מה שהוא מקבל. איפה תמצא בעל רוח חזקה ובצורה שיהיה חסדך אצלו פקדון בטוח? זה משתולל בתאוות, וזה זולל למלא כרסו, וזה רודף אחרי רווחים ורק סכום הכסף, לא הדרכים להשגתו נגד עיניו. זה חולה מקנאה וזה מרדיפת כבוד מעוורת עד כדי לקפח חייו. הוסף על זה את טמטוּם הלבבות וכנגד זה את חסרון השלוה ובלבול המחשבות בלי הפסק, ועוד גם את ההתרברבות וההתנפחות החצופה הראויה לגנות. ומה נאמר על העקשנות של נטיה להיפך ועל קלוּת הדעת הפוסחת תמיד על הסעיפים? הוסף עוד את השגעון הפתאומי ואת הפחדנות שאינה מגיעה לעולם לידי החלטה, ואת אלף השגיאות שבני אדם נגררים אחריהן, מעשים נועזים מצד רכי־לב ודברי־ריבות מצד אנשים קרובים, ואת המדות הרווחות ביותר: הבטחון בדברים שאינם מתקיימים והבוז למה שנמצא בידינו ובקשת מה שאין יכולת ואין תקוה להשיג – ובתוך כל ההרגשות האלה התוססות בלי שלוה, אתה מבקש את הדבר השאנן ביותר, את הנאמנות?

כז

רוצה אתה בתמונה נכונה מחיינו, שווה נגד עיניך תמוּנת עיר כבוּשה מאת אויב, אשר רגשי הבושה והצדק אבדוּ בה ורק התקיפות יוצרת חוק וכאילו הרימה נס לערבוביה כללית. אין מעצור לאש ודם, אפסו משפטים והפשעים שולטים. אין אף מקדש³⁴⁸ הנותן בימי מלחמה מחסה בשעריו לאויבים מתחננים, עוצר בעד המתנפלים לשלול שלל. זה שודד מיחיד וזה משל ציבוּר, זה מן החול וזה מן הקודש, זה שובר הדלת וזה קופץ מלמעלה, וזה אין דעתו נוחה מכניסה צרה והוּא עוקר כל מכשול ומפנה לו דרך לרווחה. זה לוקח שלל בלי רצח וזה תופס ביזה בידים מגואלות בדם – אין אף אחד שלא יקח דבר משל חברו. לעומת רדיפת־הבצע הכללית הזאת בקרב בני אדם, באמת אתה שוכח את המצב השולט מסביב אם אתה מבקש בין השודדים איש גומל חסד! אם אתה זועף על כפויי־הטובה, עליך לזעוף כמו כן על בעלי־ההנאה ועל הקמצנים ועל חיי־הפּריצוּת, ועליך לזעוף גם על החולים המכוערים ועל הזקנים אשר פניהם חיורים. אמת, כי החטא ההוא גרוע וקשה לסבול אותו וכי הוא מפריד בני אדם והורס ומבטל את האחדוּת, שהיתה צריכה ליתן לנוּ סעד בחולשתנו; אבל החטא כה רגיל, עד שגם המתאונן עליו אינו נקי ממנו.

כח

צא וחשוב, אם אתה השיבות גמול לכל מי שהיטיב לך, אם לא אבד אצלך שום חסד שעשו עמך, אם הכל נשאר בזכרונך? תמצא כי הטוב אשר עשו עמך בילדותך כבר בבחרותך נשכח, ואשר עשו עמך בבחרותך לא עמד עד זקנתך. יש אשר אבד לנו, ויש אשר השלכנו מאתנו; יש אשר חלף מאתנוּ לאט, ויש אשר עצמנוּ עינינו מהסתכל בו. אוּלי תתנצל בחולשתך, אך בודאי כח הזכרון קלוש מהכיל המון הדברים. הוא דוחה כמה מהם במדה שהוא קולט אחרים, הוא עוזב ישן מפני חדש. כך מגיע הדבר כי כבוד המינקת השתמט מזכרונך, מפני החסדים שנעשו עמך בגיל מאוחר, וכן חלפה גם ההערצה למורה, וכן, כשכבר הגעת למעלה גבוהה של קונסול או מועמד למשרת כהונה, נשכח מלבך מי שעזר לך לפנים בבחירתך למשרה יותר נמוכה³⁴⁹. כשתעיין היטב, אפשר שתמצא את החטא, אשר אתה מתאונן עליו, בקרב נפשך. לא הוגן הוּא לכעוס על חטא כללי, וסכלות היא לכעוס, אם החטא הוא גם שלך. רוצה אתה שיזכּוּך, צריך אתה לסלוח לאחרים³⁵⁰. אוּלי תתקן את חברך כשתסבול אותו; בודאי תקלקלו על ידי גידופים. למה תגרום שיתקשה עוד יותר במצח נחושה? הנח לו, אולי יש בו עוד ניצוץ של בושה וישמור אותו! כמה פעמים קרה, כי המוכיח בקול רם חנק את המצפּוּן החשאי³⁵¹. לא יירא אדם עוד מגנאי, שכבר רואים בו; הנתפס חדל מהתבייש.

כט

“ובכן קיפּחתי את החסד שעשיתי!” – ואם הקדשנו דבר, קיפחנו אותו? החסד הוא כדבר הנמסר להקדש, ואף אם לא הושגה תכליתו, די בכונה הטובה. אם האחר איננו זה שחשבנו – אנחנו נהיה מה שהיינוּ ולא נדמה לו. לא עכשיו נכשלנו בו, עכשיו רק נודע הדבר. התגלות כפיית הטובה היא לנו לחרפה, כי היא מוכיחה שטעינו בשעת נתינתנוּ. עלינו גם ככל האפשר ללמד זכות על האיש ההוא: שמא לא היה יכול, שמא לא ידע איך, שמא עוד יעשה. כבר קרה כי המלוה בסבלנות וחכמה גרם להחזיר לו את חובו; הוא היה ארך אפים ובהארכת זמן חיזק רצון הלווה. כך עלינו לעשות תמיד: לנאמנות הקלושה עלינו ליתן חיזוּק.

ל

“קיפּחתי את החסד שעשיתי!” – סכל, אינך מכיר את זמן הקיפוח, זה היה בשעה שנתת ועכשיו רק נודע הדבר. אף על פי כן, כשנראה הדבר אבוד, עוד תוכל המתינות לתקן הרבה. בחטאי הנפש, כמו של הגוף, צריכים לטפל בנחת. לפעמים מה שיכול היה להתפתח לאט נקרע במשיכה עקשנית פּתאומית. למה לך קללות ותלונות ורדיפות? למה אתה מסייע לו בזה להשתמט ולפטור עצמו? אם כבר (כנית אותו) כפוי־טובה – הוּא פּטור. היש בזה שכל, למלא זעם את האיש אשר עשית לו טובה ולהפוך את הידיד המפוקפק לשונא ודאי, עד אשר לטובת עצמו יעשה לנו שם רע? אז יאמרוּ: אין להבין למה אדם זה נמצא בסכסוך עם האיש אשר היטיב לו? בודאי יש דבר סתר בזה. מי שיש לו מעלה לעומת חברו יזהר מלהפחית אותה בתלונות, אף אם לא ילכלך אותה לכתחילה. כשמתחילים להמציא חטאים של אחרים על פי דמיון, אין מסתפקים בדברים קלים כי בגודל השקר מבקש אדם למצוא יתר אמונה³⁵².

לא

הכי לא טוב לבחור בדרך האחרת, לשמור כלפי חוץ את הידידות, ואם ישוב חברך לדרך טובה, תהיה הידידות אמתית? חיבה שאינה פוסקת גוברת על אנשים רעים, ואין אדם כה עיקש ונשחת שלא ירגיש עוד במעשים טובים ולא תהיה לו חיבה לאנשי חסד המוסיפים להיטיב עמו ולא מענישים אותו אף כשאינו משלם גמול. שים לב לזה, אם תשאל, מה תעשה כשלא השיבו לך חסד? מה שעושים האֵלים, שהם למופת בראש וראשונה לכל מעשים טובים; הם גומלים לנוּ חסדים מבלי שידענו, וממשיכים אותם מבלי שאנחנו משיבים תגמולם. זה מתלונן עליהם שהם מזניחים אותנוּ, וזה מאשים אותם בסילוף משפט, זה דוחה אותם אל מחוץ לעולמו³⁵³ כאילו הם בטלים וחסרי דעת וחסרי מאור ואינם פועלים כלום. אחרים קוראים להם “שמש”, כיון שלפי השמש אנחנו מחלקים הזמן לעבודה ולמנוחה, ובזכותו אין אנחנוּ נשארים באפלה וניצולים ממהומת המחשכים בלילה ארוך, והוא המסדר את תקופות השנה ונותן מזון ליצורים ומוציא התבואה מן הארץ ומביא הפירות לידי בישול, ואת השמש הזה יש גם מתארים כאבן או כגוש של אש וכל חומר שהוא – רק שלא לקרוא בשם אלהים³⁵⁴. אף על פי כן האלים, כמו ההורים היותר טובים, השוחקים לדברי נאצה של ילדיהם הקטנים, אינם פוסקים מלהרבות חסד אף למפקפּקים בחסדם; אינם משנים את תכונתם אלא מפזרים את טובם לכל הגוים והלאומים³⁵⁵ ותכלית שלטונם היא להועיל לכל. הם שולחים בעתו מטר על פני ארץ, מַשיבים רוחות לתנוּעת הימים, מסדרים את הכוכבים לקביעת זמנים, ואת קור החורף ואת השרב בקיץ הם ממזגים בהוציאם רוחות יותר נוחות. את שגיאות התועים בדעתם הם נושאים בשלוה ובחנינה: נעשה אף אנחנו כמוהם! נתן – אף אם הרבה ממתנותינו היו לריק. נוסיף ליתן לאחרים, ואפילו לאלה אשר אצלם חסדינו אבודים. אין אדם חדל מלבנות בשביל שבית אחד נפל, ואף אם אחז וכילה יקוד־אש את אלילי־הבית³⁵⁶, בעוד שלא שקעה התבערה אנחנו מניחים יסוד לחידוש הבית, וערים חרבות אנחנו רגילים לבנות על התּלים עצמם. כך עומד הלב חזק בתקוותיו הטובות. כבר לא היה נמצא כל מפעל אדם בים וביבשה, אילו במקום נסיונות שלא הצליחו לא היינו חוזרים לנסיונות חדשים.

לב

אם היה אדם כפוי־טובה לא לי אלא לעצמו הזיק, כי אני נהניתי מהחסד שעשיתי, ולא אתרשל מעתה במעשי חסד אלא אשקוד עליהם, ומה שאבד אצל אחד ימלא אחר. וגם להראשון אוסיף ליתן כמו עובד אדמה משכיל הגובר על אדמת־טרשים ביתר עבודה. אם לי אבד החסד, כפוי־הטובה הוא האובד. אין עוד הנדיבות רבה, אם מי שהוא נתן והמתנה לריק; הנדיבות היא כשהוא בכל זאת מוסיף ונותן.