א

דומה, שאין לך הוכחה לנועם רישומה של עיר כאותה טעות־זכרון, המשתרבבת לך ככל שאתה מעלה זכר ביקורך בה – אתה יודע, כי מועדו חל בעיצומו של סתיו מעומעם, אך אתה מדמה, כי מועדו חל בעיצומו של קיץ מבוהר, וזכרונך אינו נשמע לידיעתך אלא נמשך לדמיונך. אכן, ככל שאני מעלה על זכרי אותם ימים מעטים, שעשיתי בראשונה בסטרי, הרי היא עולה לפני כשקויה חמתו של תמוז וכרבוצה בחומו, מרצפת־שוקה טובלת בכעין אור־תמיד ורחובותיה וסימטותיה מתפנקים בבוהק־זהרוריו, והכל שרוי בשלוָה מרגעת. ודאי שהניגוד הזה שבין המזג כפי שהיה בממשות ובין המזג כפי שנשמר בזכרון אומר דרשני, ואין בידי לפרנסו במעמד נפשו של האורח בלבד, אלא גם בנפש מעמדה של העיר. לא אעלים, כי מעמד נפשי היה עשוי לסייע לכך – צעיר הייתי בימים ההם ונתבקשתי בראשונה לבוא לעיר אחרת, רחוקה למדי, כדי להשמיע בה דברים בציבור, וקשה לומר, כי שמי הלך לפנַי, שכל פרסומי ברשות־הרבים קונטרס־שירים וגם הוא פרסום מסופק, שכן הסמכתי גניזתו לדפיסתו, וכן כמה דברי־סיפור משל סופרים עברים (ג. שופמן, ד. שמעונוביץ, מ. בן־אליעזר) שנדפסו בתרגומי הפולני על־ידי הנריק השלס ב“כווילא” הלבובאית ושנַים שירים ביידיש שנדפסו על־ידי יצחק לופבן ב“פאָלק און לאַנד” בוארשה. אין זאת, כי אם אחי הצעיר, ניסן, שעבר, לאחר גמר האקדמיה־למסחר, לעבוד בפירמה הנחשבה של זליג בוראק בסטרי, הוא שהוציא לי לתומו מוניטון, והוא שהביא לכלל זימון ביני ובין יהושע אוברלנדר, מטובי העברים שבעיר, ונפתיתי לו לבוא ולדבר לפני קהל־העברים שם. איני זוכר היכן היה אותו זימון – כמדומה ברכבת שהוליכתני אל כנסיית “השומר הצעיר” בהרי הקרפאטים או ממנה – על־כל־פנים, עד־מהרה הגיעתני בכפר־מגורי הזמנת הועד הציוני המקומי בסטרי הכתוב בד' אלול תרפ“ב, בחתימת הנשיא והמזכיר ונאמר בו, כי בהסתמכם על הבטחתי, הריהם מודיעים, כי ההרצאה תתקיים ביום ראשון בשבת, הוא 3 בספטמבר 1922 למנינם. ענינה של ההרצאה היה דבר־הערכה לדויד פרישמן בסמוך לשלושים לפטירתו, אבל משקראתי בדרך גם על פטירתו של ש”י איש־הורוויץ, אמרתי לכלול גם אותו בדברי ההספד וכן עשיתי. אבל עד שהגיעה שעת הרצאתי, היה סיפק בידי לעמוד על טיבם של צעירי־הציונים בעיר. בשבת התכנסה, לפני הצהרים, באולם של פועלי־הרכבת, חבורה גדולה לשמוע הרצאה של אורח, איש פועלי־ציון שמאל, ב. וינוגורה (שכינויו היה ידידיה) שהטיח דברים קשים כנגד התנועה הציונית, הסתדרותה, וביחוד מנהיגיה. דבריו העלו ויכוח ששיתפו עצמם בו ישראל איגרא וכן שנַים מן החלוצים יוצאי־רוסיה, שמדורם היה פה, רבינוביץ ויוסף סלבן (היום: שהלבן), והצטרפתי גם אני אליהם. שוב לא אזכור מדבריו של המרצה אלא תקיפותם ואף מדברי־ויכוחי לא זכור לי אלא פרט מועט: המרצה, שהעמיד את חיים וייצמן ככלי־שרת מכריע בביצוע תכניותיה האימפריאליסטיות של אנגליה במזרח התיכון, ראה לכנותו ולחזור ולכנותו אונטעראויוונפּאָליטיקער, דהיינו: מדינאי־שמאחורי־התנור, והעמדתי בדברי פנים של תמיהה: הנה בריטניה רבתי, הפיקחת והערומה, יוצאת לעשות בתכניות גדולות ונפתלות כאלו, ושוב לא מצאה אמצעי מתוקן לכך, אלא איש שהגדרתו מדינאי־שמאחורי־התנור. בערב באתי אל הסתדרות החלוצים – ספק חדר־מגורים ספק חדר־אסיפות – שולחן ארכרך וכולו מכותם בדיו, כאילו ישבה פה עצרת סופרי סת"ם, וסימני אוּלרים מרובים בו, משל השחיזום לתקן קולמוסיהם, והאוירה בדמדומי־ערב פה כחילופה של האוירה באולם, שהיינו בו באסיפת הצהרים. כי שם, עם כל ההמולה הגועשת של המרצה, שוֹרה היתה נעימה מתונה, כמעט בעלביתית, ואילו פה, עם כל הרחישה האינטימית, שורה היתה נעימה שוצפת, כמעט יחפנית. הנוסח הזה לא של החלוצים בני־העיר היה, אלא של החלוצים שבאו מעבר לגבול וקבעו פה מדורם־עראי – הם היו חומר־התסס, וביחוד זכור לי, מלבד הנזכרים, אחד מהם, סולא שמו או כינויו, שהיה כהתגלמות השובבות.

לא קשה היה להבחין בקו־ההפרד שבין שני סוגי החלוצים האלה וכן גרמה גם העובדה, כי חלוצי העיר היה להם מרכז שלהם, בלבוב, ואף חלוצי רוסיה היה להם מרכז שלהם, כמדומה תחילה ברובנה, ואחר־כך בלבוב. ודומה כי הנפש החיה בו יהודה רזניצנקוֹ (היום: ארז), שהיה מבקרם והיה מרצה גם לפניהם גם לפני שאר הציבור, ואף ישב פה כמה זמן. וכן בודאי גרמו חילוקי דעות ומפלגה – חלוצי רוסיה, רובם ציונים־סוציאליסטים היו, ואילו חלוצי העיר רובם או מחוצה למפלגה, כאנשי “השומר הצעיר”, או קרובים לפראקציה רדיקלית־דמוקרטית, שסופה “התאחדות”. אך דומה, כי גדול משני קוי־חלוצי רוסיה, כמין קומונה היתה להם. אבל דווקא השוני הזה יותר משהרחיק קירב – בשלו נעשו חלוצי־חוץ המעטים כעין מרכז של חיקוי. ההרפתקאות שעדו עליהם בברית־המועצות, וכן הישיבה־שלא־בהיתר בפולין עטרום כמין עטרת של קדושה (והיו בהם שחזרו לעזור להבריח חבריהם, וזכורני תיאור ששמעתי בענין אחד מהם, קיטאיגורודסקי שמו, שכרך עצמו כריכות של ספרות ציונים וחזר ועקבותיו שוב לא נודעו), משנצטרפה לה עטרת של חולין (מנטליות של בוהימה) נעשו בחזקת מוקד של מופת.

כשנדרשתי להשמיע פה הרצאה, נעניתי, אבל שוב איני זוכר ענינה – מה שזכור לי, כי עצם ההרצאה בפני סוג חלוצים, שיותר משאני עשוי ללמדם הם עשויים ללמדני, היה קשה עלי, ואף חלוצי העיר לא היו עשויים להקל עלי – מהם שעמדו על סיפה של עלייתם, וראש להם מי שאמרה דברי פתיחה להרצאתי, צפורה בוק (אחר־כך: כהנא) וכמותה גם אחרים, מהם זכורים לי ואלד הצעיר ורפפורט שנקרא הנגר האדום.

כמדומה אפלולית החדר שהתעבתה והלכה וממילא חסמה פגישת עיני המשמיע ועיני שומעיו ושומעותיו (מהן יפות להפליא, כשל חיה פיקהולץ), היא שהצילתני ממבוכתי.

ב

אולם מבוכה גוררת מבוכה, והיא באה עלי כתומה למחרת בלכתי להרצות את הרצאתי באולם ה“עבריה”, בעיצומו של יום, כשמפלט האפלולית ואפשרותו רחוקים ביותר. כי בינתים הכרתי מותיקי העברים גם מצעיריהם – בראש הותיקים היו הרב ר' אליעזר לאדיר, שהכרתיו לאחר תפילת ליל־שבת, ועצם מראהו מילאני פתיעה: רב חרדים בקהילת גליציה נודעת והוא חבוש צילינדר ודיבורו גרמנית שבה הוא מפרסם שיריו כשם שהוא מפרסמם עברית. וכן ר' יצחק אהרן ברנפלד שהכרתיו למחרת השבת במסעדה־גן ודרך היכרות מוזרה קצת, כי הנה ישבנו אחי ואני, סעדנו פת־שחרית, ולפנינו איש שתהיתי לעומתו מתוך שהזכירני קלסתר ידוע, ועד שנתחוור לי מי הוא, קם האיש ופסע כנגדי ואמר: אתה טועה, כי לפניך אחיו. לשמע דבריו אלה נזכרתי את מי הוא מזכירני, את שמעון ברנפלד שידעתי פניו מתוך גלויות ואנתולוגיות. מתוך שיחתנו, שסבבה על עניני כתב־העת “המזכיר” שערך בנעוריו, זכורה לי במיוחד תשובתו לתמיהתי על שלא די היה להם ל“שומר ישראל” ול“אגודת אחים” האסימילטוריים בכתבי־עת לועזיים ונבהלו לעשות גם את האות העברית סרסורית לה. היתה זו תשובה קצרה וחדה: אדוני, לו קראת את “המזכיר” וידעת, כי כל אותה האסימילטוריות היתה בקטנה אחת, שכתבתי שם החודש: פאזדז’ערניק (אוקטובר) וכדומה. חששה היתה בי, כי גם הרב וגם הסופר עשויים לבוא לאסיפת “העבריה” (למזלי לא ידעתי אז, כי בעיר יושב גם משיירי־המשכילים מנדוחוביץ בעל “אספקלריה מאירה”, נכדו של רב־העיר המפורסם, ר' ענזיל צויזמר).

ולפי שחששה מולידה חששה עלה בי חשד, שמא בא גם לימי החגים בן־העיר צבי דיזנדרוק והוא שוהה בה ויתאוה לבוא גם הוא – איך אשא פנים ועין. הוסף עליהם צעירי־העברים, ביחוד יעקב זמאן וכן מי שהיו חובשי בית־המדרש, כגון יצחק זילבר, שהפליאוני בבקיאותם, ואתה מבין על מה חלשה דעתי, עד כי ביקשתי היתר לדבר יידיש, וחזרתי בי מבקשתי, שהרי אין “העבריה” יכולה לעשות תפקידה פלסתר, ואמנם אלוהי העברים היה בעוזרי – דרשתי דהרה כעל גלגלים זפותים, וממרחק הימים אני מפקפק מאוד אם הייתי היום מסוגל לגלגל בפרשתה בביטחה כל־כך. כנראה הרבה הגיל עושה וגיל צעיר וַדאויותיו מרובות וספקותיו מועטים, וקצרתי קציר הגון של ברכת יישר כוח.

והיא היתה נסיבה שחברי “העבריה” ראו במכתבם, בחתימת יעקב זמאן ויונה פרידלר, הכתוב ביום י' שבט תרפ“ג להזמינני לעצרת ביאליק (כנראה חגיגת יובלו החמישים) ולעוררני כי “תרציא מענינא דיומא שזהו הסעיף הכי חשוב בפרוגרמת הנשף”, וּודאי הייתי נענה להם, אילולא חולי־השיתוק שריתקני לימים רבים. אבל אם לא היה בידי לבוא הרי ידעתי על הנעשה בחוג החלוצים ובחוג העברים, שקיימתי חליפת־מכתבים, לא בלבד עם אחי אלא גם עם אחרים ודורשי רשומותיה של העיר יכולים מתוך עלי־האיגרות המוצהבים לצוד פרטים ופרטי־פרטים – אם על נשפי־פרידה של חלוצים עולים (בכלל המשתתפים נזכרים, חיים יאש, ויינברג, סולא, רבינוביץ, חיקה, דולק, פייגה, מאליה); אם על מיני אירועים בחיי הציבור שבעיר (כגון חגיגת חנוכה של “אמונה” על דרך נשפי־מסכות וכן מיטינגים וקומרסים) או ערב מכבים באולם “יד חרוצים”. בהשתתפותו של הזמר העממי לרמן; הצגות מועדון החובבים, כמו “גאָט, מענטש און טייוול” (אחי שיחק את לייזר בדחן) וכן “די ירושה” ו”אוריאל אקוסטא". ואף מעשה הציונים הכלליים שיסדו “מרכז רוחני” ונציגים שונים, לרבות הרבנות ושלומי־אמוני־ישראל, במברכים, ושלושה צירי סיים, אינזלר וזומרשטיין ואייזנשטיין, בנואמים. אבל עיקר הקנין שנקנה לי היא חוָיית עיר נאה ואהודה החוזרת וניצבת לפנַי בחינה ובשחוקה (לשנים כשהזכרתי לאחד מבני־העיר, והוא חובש בתל־אביב, את כתובת השלט שעל־גבי חנות, לאמור: Ten dlugo zyje, co u Wolfa wode sodowa pije, כלומר: זה מאריך ימים השותה אצל וולף מי־סודה, אמר לי בכובד־ראש גמור: גלייבט מיר, אַז איך לעב נאָך פון דעם ביסעלע סאָדע־וואַסער. לאמור: האמינה לי, כי עודני חי ממעט מי־סודה אלו).

ומִשנה קנין לי החברים שקניתי לי, נערים ונערות טובים, שחן העיר היה עליהם ולא ייפלא, כי ככל שנזדמן לי לשמוע ולקרוא מקורות העיר ואישיה, שיבצתי את דבר השמועה והקריאה בזכר פגישתי החיה וחוָייתה, עד ששיעורה לממדיו כאילו הלך והוסיף בקרבי בהמשך השנים.

ג

וראשית תוספת מפי אבי מורי עליו השלום – כשסיפרתי לו עד מה נאהבה עלי העיר הזאת, אמר לי, כי אני כנראה משלם אהבה תחת אהבה והזכיר כי בימי־נעוריו היה מהלך עם רֵעוֹ־כנפשו, אברהם רובינזון, שהיה אחר־כך מעסקני התנועה העברית וסופו מזכירו של דויד וולפסון ונלוה להם בן סטרי, שבא ללמוד בגימנסיה בעירנו, הוא אפרים פריש. הגימנסיה בעיר־מולדתי, ברודי, היתה בימים ההם אבן שואבת – ראשית, היתה סגורה בשבתות; שנית, לשון־לימודה היתה גרמנית, ושעל־כן נמשכו אליה תלמידים מקרוב ומרחוק, ואמנם בין תלמידיה אתה מוצא את יהודה לייב לאנדא מלבוב, שסופו רב ראשי בדרום־אפריקה, את ב.ז. זגל, יליד סביבי רוהטין, שסופו עורך “אוסט אונד וועסט”, את מיכל ברקוביץ מבוריסלב, שסופו מזכיר הרצל ומתרגם כתביו ואחרון־אחרון את אפרים פריש מסטרי, שסופו סופר גרמני־יהודי נודע (מידידי מ. י. ברדיצ’בסקי ויעקב קלצקין) ולקטור הוצאת פישר המפורסמת. חבורה זו אף היא עסקה במין “עבריה” בימיה – הרי הם, בצירופו של זוג עלמות, הציגו פה ב־1890 מחזה עברי “יש תקוה” שמו. עד מה עיר ברודי נאהבה עליו, על אפרים פריש, אתה למד מתוך רומן־הבכורה שלו Das Verlobnis (ברלין 1902), שענינוֹ ככותרת־המשנה שלו, סיפורו של נער וממילא הוא שתול בעיר־מולדתו ונופה, אבל המעיין ימצא קוי־תיאור השאולים מעיר־לימודו באופן שמראה ילדות ומראה נעורים משורגים בתיאוריו – מכאן תיאורים של רחבי משטח היאה למישור נהר הבוג ומכאן תיאורים של מעלה הר ומִדרונם היאה לרוכסי קרפאטים. ויש כמובן תיאורים במזל־תאומים, ששני הנופים כממוזגים בהם, והרי דוגמת־הפתיחה:

אך כמה פסיעות מעם הגשר הזה המוליך מעל הנהר בואכה לאפר נשתתקה המולת העיירה בבת־אחת כבלועה בשלטונו של הנהר, שהתחיל פה; מעט הבקתות הקטנות, שעמדו פה במפוזר, כבר היו בכלל־תחומו – בין מסילת־הרכבת החדשה ודרך־המלך פשטה אדמת־המרעה הרחוקה, מפוסקת גדמים חומים והולכת ומצרה לצד הנהר. מכודר עננים עבים, אדמומיים, התגולל האבק החם מעליו, בשטפו בהלמויות מתונות את שיחי הגדה שהיה מצופף למטה במורד שבין הגשרים כברת־פרא קטנה. שיחי עצי־ערבה סמיכים, דרדרים גבוהים וסבכי־פרע מבולעים למיניהם נעשו כתפתולת לא שביל־בה, ובעביה אף עצי־ליבנה צעירים ניענעו כאובדים את נופם. הנהר העובר על גדותיו נבב קרחות ופינות־מחבואים זעירות וגיבב שרשים ושרידי אילנות על־גבי הקרקע המגודש אבני חלמיש וצור.

אפשר מאוד שהתיאור הזה הוא ניסוי־בראשית דק ומדויק לנופה של עיירת מזרח־גליציה, מעשה ידי סופר יהודי שהקדים לעשות בשפת־לועז מה שעשו לימים סופרי החבל ההוא בשתי לשונותינו. והסופר עצמו ראוי לתשומת־דעת מיוחדת וכל שיעסוק ברומניסטיקה או נוביליסטיקה, מעשה סופרינו ילידי מזרחה של גליציה, יהא חייב לפתוח את דיונו בו, שכן הוא כקפיצה ראשונה למה שקראנו לימים בסיפוריהם למן ש"י עגנון, א.מ. פוקס, אשר ברש עד רחל קורן ואיציק מצקר. והוא אמנם העלה מיד עם פרסומו גל של פולמוס – ראה למשל, הערכתו של א. שטאנד (ניתנה במבחר כתביו בתרגומי העברי) וניתן למצוא השגה עליו במאמרה של תמר בוכשטאב־אביוֹנה, בת סטרי, מעל עמודי “ווסכוּד”. אנשי סטרי ענין מיוחד להם ברומן הזה – רקמת העלילה יניקתה מחייה; עיצוב הנפשות מחצבתו בטיפוסיה ואישיה; רשמי נופה יסודם בה גופה שהספח מקרוב ומרחוק בא אך לחזקו. ואם בספחי ממשות מיוחדים כך, בספחי אגדה כוללים לא כל־שכן, והרי פרק שמקומו וזמנו בכל עיירת ישראל:

אביו, איש עני – סיפר ליאו – חלה פתאום, והוא אנוס היה לילך לבית־המרקחת, השעה מאוחרת ביותר בלילה ואימה חשכה. ויהי בבקשו לעבור על־פני בית־הכנסת הגדול, דומה עליו, כי מי־שהוא רוצה לעכבו. הוא מביט למעלה. כל החלונות שופעים אור, והלא ידע, כי אחרי תפילת מעריב נסגרים פתח ושער. מה זאת? הוא מהרהר בתמיהה – הוא ניצב ליד השער ומקשיב – הוא שומע קינות ותפילות –

“אלה היו המתים”.

“שקט”.

פתאום קורא קול נורא את שמו. תארו לעצמכם, בקול ורם: יעמוד דויד בן מאיר! – עתה הוא כבר רוצה לרוץ, אך איחר. השער נפתח, הוא נתפס – ידים לבנות נושאות אותו אל לפני השולחן הגדול – פה מונח ספר־תורה מגולל, עליו לברך ברכת התורה ולשמוע את הפרשה. מסביב המיה ורחישה כשל רגלים שועטות. אך אין הוא רואה כל מאומה זולת אור נרות בכל – –

בבוקר השכם נמצא ישן על הסף. נשאל ונחקר, אך לא השיב מאומה, כל מאומה – כמאובן היה. הוליכוהו הביתה – לא יכול היה ללכת. אחר־כך שכב חולה והדוקטורים לא ידעו, מה עליו. הלך וכחש והחליש, עד שדעך וכבה כנר, אומרת אמי. – אני עוד ראיתיו. אך לפני מותו סיפר הכל.

ולא הבאתי את הפיסקה הזאת משום יִחודה, שהרי מחברים הרבה שהביאו לפנינו מחוָיות ילדותם, מספרים לנו כענין זה וקירובו, אלא הבאתיה משום טיפוסיותה דווקא, משום צרכו וכרחו של המספר לשלב זכר חוָיה זו. כי עם כל התהייה על קצת זוטות, כגון ששם הדוד הוא Methusalem (ככל המשוער שם קודש שלו אינו מתושלח אלא משולם), הרי המהימנות היא מידת הסיפור, ואין בו מטירחת־הסיגול, כפי שמצינו במסַפרינו הלועזיים דור לפניו. וניתן לומר, כי בסיפור הזה, גם אם לא נפטר מאחרית נשובת משכילית כליל, מספר המספר את עצמו וסביביו גם בלעז כדבר איש אל בני עמו. אכן, רחקנו פה מרחק רב מסיפורי קרל אֶמיל פראנצוז, שגם בן סטרי בדורנו, יוליאן שטארק־סטריקובסקי, לא ניצל, בסיפור־הבכורה שלו, אם במודע או בלא־מודע, מצד של שיבה אליו.

ד

אם אבי עוררני על כך, כי הרומן הקטן שביני, בן ברודי, ובין סטרי קדם לו רומן גדול ממנו שבין אפרים פריש בן סטרי ובין ברודי, הרי עצם זכרו של הסופר הזה שהפליג לגרמניה וכילכל כתיבתו בלשונה, הוליכני לר' אליעזר לאדיר, שישב בסטרי על כס־רבנותה ומיטב שירתו גם היא בלשון הזאת. הרוצה לעמוד על אָפיוֹ, ילך אצל מאמרו המצוין של ר' אליעזר מאיר ליפשיץ, אבל בירור אָפיוֹ אינו עדיין בירור סודו – כי הנה מונחים לפנַי שני ספרים קטנים, הספר האחד כך לשון שערו:

“דרשה לשבת־תשובה (מאת) הרב הגאון וכו' מוהר”ר אליעזר לאדיר זלה“ה האבד”ק סטרי והגליל" (סטרי תרצ"ג) והוא קונטרס לדוגמה שכך תחילתו: בעזה“י / הלכה / ריש יומא שבעת ימים קודם יוה”כ מפרישין כה“ג מביתו ללשכת פרהדרין ומתקינין לו כוהן אחר תחתיו – – ובגמ' שם (י"ג). למי סגי ליה בתקנתא – – וכאן ה”ק בספר ברית אברהם (סי' קי"ט) ממשנה (דגיטין פ"א) כתב לגרש את אשתו ונמלך – ונ“ב דהנה הח”ס ז“ל בח”י לגיטין כ' הא דב“שא פסלה מכהונה לא מטעם שם גירושין וריח הגט אלא מטעם שם זונה – – אך אכתי יש לעיין בזה – – אך אפילו למסקנת הש”ס שם נכון – –". ואילו הספר האחר כך לשון שערו:

El. Ladier / Gedichte / Verlag Dr Heinrich Glanz, Wien (1933)

וכך שיר הפתיחה למדור שענינו חיי המשורר:

Ich singe wie der Vogel singt / Der eingefangen ist / Zu dem kein Waldesrauschen dringt / Und den kein Lichtstrahl Kusst / Der sich auf keinen Zweig mehr schwingt / Auf keinem Wipfel thront / Ich singe wie der Vogel singt / Der in dem Kaefig wohnt / כלומר, אני שר כשיר הציפור הכלואה, אשר לא תחדור אליה המולת־יער ולא תשקנה קרן־אור, אשר לא תאביר עוד על ענף, ולא תמלוך על אמיר, אני שר כשיר ציפור אשר בכלוב תשכון.

מבטי מרפרף מספר לספר, והריני מתקשה להבין, האומנם יד אחת כתבה את שניהם – את השקלא־וטריא על מושגיה, שהם עולם לעצמם, ואת הליריקה על דימוייה, שהם עולם לעצמם, מבלי שהעולמות יתנגשו בקרבו. ואולי הוא עצמו השיב תשובת־מה בשירו “מזכרונות ילדותי”, שבו יספר על אגדה נפלאה, שסיפרה לו אמו והיא שארגה במוחו חלומות של זהב והשעה שבת בין־ערבּיִם, בזמר זקנו בנעימה אתקינו סעודתא וקול אמו השתפך כגולת־כסף צלולה:

ותקח האגדה את נפשי הקטנה

תחת כנפה השחורה

ותשא אותה לעולם פלאים

שכולו יופי ואורה.

והיא שטה עמו בספינת־קסמים וסביבה נהרסו תחומי הזמנים ותחומי המקומות ושכח כל אשר סביבו בבית, אך בעודו חולם חלומו בהקיץ

* * *

פתאום העירתני גערת זקני

ונפשי ממרום נפלה

"דומה שתקום משינה עמוקה

מהר קח ההבדלה".

כביכול חשף הרב־המשורר יריעת סודו והראנו נפשו שנקלעה בין אגדת אמו, והיא שהעלתה את שיריו ופזמוניו, לבין גערת זקנו, והיא שהעלתה את השקלא־וטריא, ומזיגה ביניהם – אין.

ה

ועוד נועד לי לראות את סטרי פעם אחרת אלא שהפעם תכלית בואי בלעה מראות סביבי – באתי עם האיש המופלא, אבי החלוצים, ד"ר הנריק סטרינר בשני ענינים נחשבים: הענין האחד – גמר משא־ומתן עם מר קליין בענין בתי־מלאכה; הענין האחר – העליה של חלוצות אמיצות – רחל מלר, רצה רוזנברג, רבקה ריינהרץ ורבקה פלדהורן – שנלחמו על רשיונות־עלייה, שלא בחסד נישואים מדומים אלא בזכות עצמן וסופן ניצחו ועלו ופתחו את הגל הגדול של העלייה הרביעית.

מפי מר קליין שמעתי, כי סטרי ותק לה בציונות המעשית ועוד בשנות התשעים היתה בה אגודה “אדמת ישראל” ששלחה שליח מיוחד, את מר א.מ. שטרן, לארץ־ישראל לבדוק אפשרויות התישבות־למעשה והוא חזר ובשורות טובות בפיו, אך מיתתו החטופה גרמה שתכניתו לא יצאה לפעולות. לשנים אף ראיתי קונטרס שהוציאה אותה אגודה וכך לשון שערו: "אדמת ישראל! וקול קורא במדבר פנו דרך ד' / ישרו בערבה / מסילה לאלוהינו! / פּרייז 8 קר.

Admath Israel Selbstverlag des Vereines Admath Israel / in Styj / Druck v.A. Zupnik in Drohobyez.

והרי קצת קטעים ככתבם וכלשונם:

אָט הערט וויא ביטטער און שווער עס איז אָנגעקומען איידער מיר האָבן דעם פעראייך אדמת ישראל אין סטרי געגרינדעט! מיר מיזן עס ערצעהלען כדי עס זאָל חאָטש אנדערע שטעדט אזוי שווער נישט אָנקומען צו גרינדען אזאָלכע פעראיינע!

פין די יינגסעט גזירות אין רוסלאנד וואָס זייא ברענגין יעדן מענשין צו טרערין האָט מען אויך בייא אונז וויא איבעראל אָנגעהויבען געשמאק צו שמיסין פון ארץ ישראל. אין דער דעבאטטע האָבין זיך בעטהייליגט דריי־ערלייא ארטן או.צ. (און צוואָר) דיא קאָנסערוואטיוועין, דאָס זעננין די פריממע דאנן דיא מיטטעל פּארטייא אין שליעסליך א משלחת פון יידישע פּריצים גענאנט אסימיליטאָרען!

לאמור: הנה שמעו, מה מר וקשה היה, עד שייסדנו את אגודת אדמת ישראל. אנו חייבים לספר זאת, כדי שערים אחרות לא יתקשו כל כך בייסוד אגודות כאלו! מאז הגזירות הקרובות ברוסיה, המביאות אותנו לידי דמעות, התחילו גם אצלנו, כמו בכל מקום, לדבר בעֵרוּת על ארץ ישראל. בויכוח השתתפו שלושה סוגים, כלומר: השמרנים, הם יראי־השמים, אחר־כך המפלגה הבינונית ובאחרונה משלחת פריצים יהודים, הקרויים מתבוללים!

ולאחר שמובאים עיקרי המחלוקת ביניהם מגיעים לענין ארץ־ישראל והתחדשותה:

וויר הערין שאהן איצט פין 15 קאָלאָניען וואָס באשטעהן שאָהן אין פאַלעסטינא זייט עטליכע יאָהר, האָבין גאָר קיין חרטה וואָס האָבין זיך דאָרט באזעטצט. זייא שרייבין אונדז אז זייא געפינען זיך אין גן עדן, געזונדע לופט, דיא עדעלסטע פריכטע, בעסטעס קוועללנוואססער, די פיינסטען עהלע אין בעסטען וויינע האָבין זייא פאר ראזיווע ברויט אין רוססישער וואָדקי! – – אין נאָכדעם עס איז דאָרט דאָ פאר מילליאָנען יידן פלאטץ, אין גאָר קיין שאלה נישט פארוואָס מיר ציעהען “ארץ ישראל” פאר פין אנדערע לענדער!

לאמור: אנו כבר שומעים עתה מחמש עשרה מושבות הקיימות בפלשתינא, זה כמה שנים, ואינם ניחמים שהתישבו שם. הם כותבים לנו, כי הם נמצאים בגן־עדן, אויר בריא, פירות נאצלים, מי מעיין טובים ביותר, שמנים עדינים, ומיטב־יינות, במקום פת־קיר ויין שרוף רוסי. ולפי שיש שם מקום למיליונים יהודים, אין שאלה כלל, על שום מה אנו מעדיפים את “ארץ ישראל” על ארצות אחרות.

ו

ובסיום דברי אחזור לביקור הבכורה לשם הבלטת פרט שעלה בזכרוני זה מקרוב בסעודה שנערכה לכבוד משתתפי הכינוס השלישי של מדעי היהדות בירושלים – והוא דבר שיחה עם זקני העברים בסטרי שגילגלה במימרתו הידועה של אחד־העם: מה היה אילו שעת תרגומו של המקרא ליוָנית היתה גם שעת תרגומו של אפלטון לעברית. אמר ר' יצחק אהרן ברנפלד, כי הוא היה מסתפק בתרגומו של פילון האלכסנדרוני, אמר ר' אליעזר לאדיר, מי יודע אם בחילופים מאוזנים כאלה לא היה חלילה נשמט עם־ישראל. ואני הקטן, רוח בדיחות היתה בי, ואמרתי, כי אילו הייתי בדורות ההם, הייתי מעדיף על תרגומו של אפלטון תרגומו של אריסטופנס. ודאי, אילו נלחצתי אל הקיר, ספק אם הייתי יודע מה פני קומדיה בעברית – אמנם אחת ידעתי, שכן בין ספרי אבי היה גם ספר: “חונן ונותן / חזיון שחוק בחמש מערכות” והוא תרגום הקומדיה של לסינג Der Freigeist ומלבד שם המתרגם: דן הכהן, היתה גם החותמת שלו Don Kohn, Stryj כאות שאבי קנה את החיבור מידי המתרגם. הוא־הוא שבתו היתה אשת ראובן אשר ברוידס ואמנם בנם נקרא שם כהן. אבל לא יכולתי לשער, כי אמנם גם את אפלטון גם את אריסטופנס יתרגמו ללשוננו שני בני סטרי, את הראשון – צבי דיזנדרוק ואת האחרון – יצחק זילברשלאג. לאמור, העיר הזאת העמידה תורגמנים לכפל הפנים של הקלאסיקה, להיות כובד־דעתה וקלות־דעתה כאחדים בידנו.

[חנוכה תשכ"ב]

נעמוד, הקורא, כמעט רגע, צופים הליכות קרית ספר וראינו, כי רבו בה בימינו מציבי-ציונים לערי ישראל ועיירותיו, קהילות גולה, גדולות וקטנות, אשר היתה בהן יד הדלדול, השקיעה, הכליה. כבנים המקימים מצבת מזכרת לאמם-הורתם, כן הם כל אלה, המעלים עתה, איש-איש ככוחו לצור צורה, זכר עיר ועיר, דמות חייה וחיי דמויותיה, במגילת-ספר. שעל-כן אל תתמה בראותך כי יעזוב איש ענינוֹ ודרכו וינד על עיר-מולדתו לעשות לה נפש. אכן, כגל-אבנים הם ספרים אלה וכאלה, אבני-מצבה חיות וממללות.

ובין האבנים האלו שים לבך לציונים, אשר הציבו בני פרובינציה יקרה לערי-מולדתם בגולה, ערי גליציה. אשר הפליא להוליכנו בלבב-ימים וסיפר סיפורו הפשוט והביאנו במשעוליו בשובה ונחת, ירד כאורח נטה ללון לעירו בוצ’אץ' לראות אחרית אורה וצִלה בשכול תוגתה; אשר הראנו דרכו של יעקב רודורפר בכפר ועיר וצייר תמונות מבית מבשל השכר והפליג למעשה גננים בעיר-ארצנו, שב ללופאטין הקטנה לתארה ביסוד: אלה אזכרה; אשר בא אלינו במסות, כמעשה-חושב, על הקרוב קרוב, מרצה עניני ילדותו ומסגרתם ורושם בראשם שם, שסיומו סימן-קריאה: זבוֹרוּב, עיר-מולדתי; אשר שר בבלדה לטלוסט של ימי הבעש“ט ישיר בשעת חרדה לטלוסט של ימינו; ואף אשר לא ניסה כתוֹב, איש נחבא ועניו, מסַפר על ח”י שנותיו בסטרליסק. ומה טוב, כי עתה באה לפניך, הקורא, מגילת-ספר על עיר-מצער, עיר גלינא, והיא פינת-יקרת ופנינת-יקרת, שקיום זכרונה הוא דבר-חיבה ודבר-חובה כאחד.

ב

אזכרה ימי-ילדות, בפתח שרפת העולם, נמלטנו כשני מנינים, מפני האויב, שהחריב עירנו, כיתתנו רגלינו בחורב-יום וצינת-לילה ובאנו בשרב-צהרים לעיר-רביים נודעת, ישבנו יגעים ומפורכים באבק הרחוב, ומה פחד לבנו על כי לא נמצא איש אשר ידאג לאחיו הנרדפים, אם בקורת-גג, ואם אפילו בטיפת מים. אולם למחרת, עם ערב, בבואנו, לאחר טלטול בדרך גממות ושקערוריות, לעיר-מצער זו, עיר גלינא, מה רחב לבנו על שלהבת-האהבה, שאפפתנו, מאירה ומחממת, אהבת ישראל והיתה לנו כמשיב נפש. אך עשרה ימים עשינו בה, אך אלו היו ימי חוָיה של עיירת ישראל, שנזדווגו בה תום ונדיבות, רחמים וטוהר – בבואת-הנפש הישראלית באמִתה ולאמִתה. ומה אשמח עתה, בראותי הספר שלפנינו והוא מתאר לתומו את העיר, הליכותיה ואישיה, שלל דיוקנאות ומעשים, שפעת ענינים ופרטים, החושפים מקור אורה המשולש: אור אהבת התורה שבה – לא מקרה הוא לה, כי רבה, ר' מאיר שפירא, נעשה בונה ישיבת חכמי לובלין; אור אהבת ישראל שבה – לא מקרה הוא לה, כי בנה, ר' מרדכי בן יחזקאל, נעשה כשר-אוצר לאגדת-העם ושליט במכמני סיפורי-מעשיותיו; אור אהבת ציון שבה – לא מקרה היא לה הגאלריה של אנשי-העם, התמימים והישרים, הציונים והמצוינים, ומחבר הספר “בגולה ובמולדת”, ר' אשר כורך, בכללם.

אזכרה שאלה נפוצה, שנשמעה מקצה לקצה וכך לשונה: גליציה זו, היש בה גם ציונים שאינם דוקטורים. היתה זו שאלה, שבאה להרמיז, כאילו גולה זו ידעה את תנועת הציונות לא כשורש וגזע המעוֹרים במעבה-העם, אלא כצמרת בלבד המרפרפה באוירו. אמנם, אנו הקרובים לחללה וקרקעה, ידענו עד מה השאלה ההיא, בין שנשמעה דרך בדיחה ובין שנשמעה דרך ליעוג, אין בה מדקדוקה של אמת, אך מה נעשה והצמרת כשם שנראתה למרחוק, כך רשרושה נשמע למרחוק, ואילו חלחול-העסיסים בשורש ורחשם בגזע לא נראו ונשמעו כל-כך, אף כי הם-הם היסוד המעמיד והמקיים. שעל כך יש בספר שלפניך גם מתיקון-המעוּוָת – כי הוא מספר לא על סוג-האדם שבהיקפם וצדיהם של חיי-העם, שהוא אם במעט ואם בהרבה, כחוזר-בתשובה, השב אל העם ובא אל הציונות, אלא על סוג-האדם שבמרכזם ובתוכם של חיי העם, שבשביל שלא היה מעולם בחינת עוזב ויוצא לא תחול בו בחינת חוזר ובא. מַעגלו הוא מעגלה של הוָיית-עם מתמדת, שפירודיה מריבי-בית ואיחודיה שלום-בית. בספר שלפניך ניתן לך מראה מעגל כזה, שרבדיו – המסורת, הלמדנות, החסידות, ההשכלה, חיבת-ציון ושיבת-ציון – נחים זה על-גבי זה, מפרנסים זה את זה ומתפרנסים זה מזה, מעגל הרציפות, קו-החיבור.

ג

אזכרה סיפור מועט ונאה בסיפוריו של אותו בעל-מלאכה, שהניח מחטו ונעשה סופר נודע וחביב, פטר רוזגר, ושמו: משנחרב ביתו של מַקסל הקטן, שענינוֹ כשמו ועיקרו בסיומו – למחרת השרפה יושב מַקסל וצופה פני החורבה, פניו כבושות בכפותיו וכל עצמו מתאבל על חורבנו, אך באחרונה הוא עומד על רגליו, נובר בגל-האפר, עד שהוא מעלה מתוכו את קרדומו ומשמצאוֹ הוא עושה לו ניצב חדש ואנו יודעים: בתנופת-קרדום ראשונה וחדשה כבר גלום הבית החדש, אשר יקום מחר, מחרתיִם. סמל כולל הוא לאיש-קרדום, בעל-מלאכה, אוחז בכלי, אשר בשבתו אל החרבות הוא יודעי באמת את האבל – הלא חורבת עמלו הוא, אך הוא גם יודע באמת את הנחמה – הלא הוא הקרדום אשר העלה מעיי החורבה ורמצהּ. אכן, איש-הקרדום הספדו הספד – אֵבל ונחמה ממוזגים בו וחותמם אמת.

ואומַר, כי אני הכרתי אותו איש-קרדום מקרוב – הוא בעל-המלאכה, שלמדתי בביתו מלאכת-נגרים, ואשר בעמידתו, בתוך העיירה השוממה והחרבה-למחצה, עמידת אדם מחריש ועמל, נראה לי כסמל – דומה, שהיה חושש להניח, ולוּ כהרף-עין, כליו מידו, ואפילו בצאתו לשוק לא הסיר חגור-האומנים הכחול. אולם פעם אחת, לעת-ערב, הניח בטרם עת אל כליו, פשט חגורו, יצא לשעה קטנה, ובשובו לא לבש עוד חגורו, כי אם ישב לשולחנו ואמר: הלכתי לומר קדיש, היום יום פטירת אמי.

ד

עמוד, קורא הספר, והקשב: ר' אשר כורך, פועל נאמן, איש-קרדום, הניח כליו והוא אומר קדיש לעילוי עירו-הורתו.

[אלול תש"א]

הנדרש לדבר-אזכרה והערכה לקהילה מקהילות-ישראל, שאויבינו עקרוה ממפת הקיום והחיים ואנו מבקשים לנטעה במפת התודעה והזכרון, חייב תחילה בתשובה לשאלה משולשת: מי נחרב, מה נחרב ואיך נחרב. מי נחרב – כלומר, הנפש, כלל-הנפשות, יורשי דורות, אם רבים ואם מעטים, הכל כגורל הקהילה ותולדתה; האוכלוסיה, שהיתה הממשיכה החיה והפועלת של הקהילה והתפתחותה על דרכה ודרכיה, על מִגוַנתה הסוציולוגית והאידיאולוגית, הכל לפי הזרמים שחילחלו אותה ולפי חלוקתה מבחינת המעמדות והפלגות וזיקתה לתנועות בקרב העם וסביביו; מה נחרב – כלומר, הרכוש, מוסדי-הכלל ומעשי-הפרט, מפעלי-ציבור ועלילות-יחיד, היגיעה בבנין הקהילה, כפי שהיא מתגלמת במכלול הקנינים בחומר וברוח; ולאחר בירור וסיכום של שתי השאלות הראשונות, בסיועה של חזות היסטורית למלוא ארכה של מסילת חייה של הקהילה, באה השאלה השלישית, שאלת היגון והאימים: איך נחרב, ואפילו התשובה לה אינה שונה במכריע משל כל קהילה אחרת, הרי היא מחייבת התחקות נאמנה בחינת יקר בעיני ה' המָותה לחסידיו. ורק לאחר מתן התשובה לשאלה המשולשת, הרואה את הקהילה כחטיבה לעצמה, באות שאלות אחרות ועיקרן: מה היתה הקהילה לא בלבד כשלשלת-חיים לעצמה, אלא כחוליה בשלשלת גדולה הימנה, ומה הם הערכים הקיימים, העשויים להיות נחלה לזכרון ודעת, לא בלבד לצאצאי הקהילה, החיים והקיימים והבאים אחריהם, אלא לכלל גדול יותר, ואף לכלל-ישראל כולו.

ודומה, כי אחת הנקודות החשובות בפרשה זו מתחַוורת נו, אם אנו שואלים: מה נתנה הקהילה לספרותם של ישראל, מה יצרו בניה או גידוליה, בין אלה שישבו בה ובין אלה שיצאו מתוכה, בתחומה של הספרות. שאלה זו אפשר שתהא נשאלת על דרך ההרחבה: מה עשו בני הקהילה בכל דורות קיומה, ואפשר שתהא נשאלת על דרך-הצמצום: מה עשו בני הקהילה בדורות אחרונים. וגדולה שאלה אחרונה, שכן היא משיבה לנו, מה חלקה של הקהילה באותו תהליך רב-התמורות ורב-הנפתולים, תהליך בישולה של תודעת המִפנה בגורלה של האומה על דרך שינוי מכריע של בסיס-קיומו. ואם נתלה שאלה זו בקהילת סטאניסלאב – כלומר, אם נשאל, מה חלקה בתהליך הזה, כמידת השתקפותו בספרות ויציריה, נאמר: קהילה זו, שעמידתה במחוזה, אדמת גליציה, היא כעמידת-בינַים, היינו קהילה שלפי תולדתה לא נמשך לה שובל ארוך וכבד ביותר של היסטוריה, אבל לא היתה מעורטלת הימנה, והיתה כבריה שעיקרה אינה לא בזיקנה ולא בילדות אלא בשחרוּת רעננה; ולפי יציבתה מכלל עיר מצויה יצאה ולכלל כרך מרובה לא נכנסה, אך קיימה את החיוניות העממית של הראשונה ואת ההשגה הנאורה של האחרונה, – קהילה זו נועדה לה כמין עמידת-בינַים גם בתחומה של הספרות. אם לתורה לא היתה בולטת כאחותה הקרובה, בוצ’אץ' – אף כי כסא-רבנותה שהיה כבוש לשלשלת רצופה של משפחת-רבנים מפוארת והמתיבתות שבה הבטיחו לה מעמד נחשב; אם לחסידות לא היתה נפלית כאחותה הקרובה – אם קוסוב אם ויז’ניץ; אם להשכלה לא היתה מובהקת כאחותה הקרובה – טיסמניץ. לא כל-שכן כאחיותיה הרחוקות יותר – ברודי וטרנופול. לא. היא לא היתה לא בולטת, נפלית ומובהקת, אבל אפשר שהיתה יותר מכל אלה – היא היתה בחינת הקו המשוה, היא היתה הנורמה. תורה, חסידות, השכלה, כזינוק לריצה נמרצת – בקשנה בקהילות אחרות; תורה, חסידות, השכלה, כהליכה-לתומה, בחלל-אויר רווח, – תמצאנה בקהילה הזאת. והדגש הוא בענין ההשכלה, שהרי התורה לא הוצרכה למאמצי-מלחמה יתירים – כוחה במסורתה; וקהילה, שיותר משהיתה גדֵלה מתוך עצמה היתה גדלה מגלי הבאים מסביבותיה, והם לרוב אנשים תמים והולכים בנתיבות-אבות, ודאי שהתורה היתה לה ובה כדרך הטבע, מרכז של ממש. ואף החסידות היתה פטורה ממאמצי-מלחמה יתירים – הרי הסביבה היתה מולדתה של התנועה הגדולה הזאת ועקבי-ראשיתה, מימי הבעש"ט ור' קופל חסיד, נבלעו בעקבי-המשכה, חצרות הרביים שבגלילות ההם. ההשכלה – לכאורה היתה מחויבת במאמצי-מלחמה יתירים, שתוכל לתקוע עצמה בין עולמה של התורה ועולמה של החסידות. ולא היא, אפילו אוזן שאינה קשבנית ביותר תבחין בשוני הצליל, העולה מפי חלוצי ההשכלה פה – לא קול ענות גבורה, כדרך ששמענו בקהילות אחרות, שבהן היתה היא השלטת; לא קול ענות חלושה, כדרך ששמענו בקהילות אחדות, שבהן היתה היא הנשלטת, אלא קול פשוט יותר, שאינו מזקיק עצמו לא לצעקה של כּרוֹז ולא ללחישה של מפַתה, אלא לדיבור כטבעו. לא שחלוצי ההשכלה פה עניניהם היו שונים משל חבריהם בקהילות האחרות, אדרבה, כמו שם כך גם פה ענינם גנות החסידות ושבח המליצה והדקדוק ולימודי-חול וכיוצא באלה, אלא יותר משאתה שומע פה הדה של מלחמה, אתה שומע הדה של מחלוקת, ואַל תהא סבור, כי המחלוקת ניטל עוקצה או חל בה טשטוש, אלא מה, חבורת המשכילים הזאת, לפי ששוב לא היתה בחזית הראשית והראשונה, אלא בחפירה שלאחריה, היתה מסוגלת לתמורה בריאה יותר משחלה בהשכלה ונושאיה – חבריה אפשר שלא היו מכריזים נאה, אבל היו מקיימים נאה.

ב

נסמכים אל חבורת-המשכילים, הקטנה אך מלוכדת, בטיסמניץ הסמוכה – יהודה ברש, שמחה פינסקר, הירש מנדל פיניליש, שלשתם אנשי-אופי, בעלי השכלה נרחבה ומעמיקה, חכמים-להועיל – נמשכו משכילי סטאניסלאב לדרך השכלה, היודעת לבור את הבר מן התבן, ולקיים את הבר בלבד. רישומה של טיסמניץ על אחותה הקטנה שגדלה ממנה, כרישומה של קהילה, שעל שכבת-התורה שבה, מסורת הגאון ר' משולם איגרא, נוספה שכבת-השכלה, שגם היא שרשיה שרשים, הוא רישום ניכר בתכונתם של משכילי סטאניסלאב (וראה בזה מאמרו המצוין של ג. קרסל: בין שתי ערים, גזית, חוברת העשור) ולא ייפלא, כי העמידה סופרים ובכללם אישים, שכוחם במזיגה של שירה ודעת.

ראשונה יסעו אלה, שישבו בעיר-מולדתם ונתנו בה מכוחם – אברהם יעקב ביברינג, משורר שחותמו אמת, והשיכחה הסיטונית, שחלה על כמה משוררים ושלא כדין, לא פסחה גם עליו. כבר נמצא שעירער על השיכחה הזאת, וודאי אין זו עדות לחרדה על הצלת גושי-הזהב מעפרות-שירתנו, אם חוקר-ספרות יוצא ידי חובת-ההערכה למשורר הזה ושירתו בהזכרה מבליעה ומובלעת, או מסדר-אנתולוגיה מתעלם ממציאותו – הקורא בספרו של משוררנו “אגודת שושנים” אינו יכול שלא להתעורר על כך, עד מה רוח-שירה ויכולת-שירה חורגות פה ממסגרת המליצה הקונוֶנציונלית, ועד כמה הרגשת-טבע אמיתית מבקשת לבוא על ביטויה, ואף זוכה בו, ביחוד בפרקי פרוזה שירית. אף יחיאל מֶלֶר (מב"ין איש גליצי; מ. לעבעגאטט), צאצא משפחת רבנים בפודהייצה, שבא להשתקע בסטאניסלאב ודבק בה עד שראה עצמו כנולד בה (“אל עיר-מולדתי סטאניסלאב”), שלא היתה בו סגולת-קודמו בשירה, ניכרת בו המגמה של הרחבת הבקעה – כנודע היו המשכילים מכלכלים את תרגומיהם בתחום מצומצם של משוררים, לרוב נחותים, בני דור חולף, והנה הוא ניסה לתרגם סופר מיוחד בסגנונו הסבוך, הלא הוא ז’אן פאול, והוא מכלל הנסיונות שחשיבותם אינה פוחתת בשל כשלונם, שכן עצם ההעזה (וראה ספרו של ואכשטיין על הפובליציסטיקה העברית בוינה, רשימת התרגומים, ותמצא כי היא גם הניסוי היחיד) חשיבותה בצדה. אמת, דבריו על החסידות מפעמתם רוח תוקפנית ואינה ברוח הקהילה שישב בה ואולי היא ברוח הקהילה שבא מאליה, ושהיתה מסובכת במריבת-כיתות, על-כל-פנים לא תמצא בחבורת-המשכילים שלנו מי שקולו היה כשלו – שכן הללו, אפילו דיבורם דיבור רם של תוכחה ותרעומת, נבלעת בו כמין נעימה ממתנת, שאינה אנחת-נוחם, אך היא בחזקת דברי חכמים בנחת נשמעים.

כל-שכן שהללו חכמים ממש. הרי הלל כהנא, יליד העיר, שנעשה, כמותו כאחרים, אֶמיסר של ההשכלה לא בלבד מחוצה לה, אלא גם מחוצה למדינה – כי הוא הלך לרומניה ועשה בה להשכלה עשיה של ממש, בנין בית-ספר ברוחה. ודאי קשה המלצה על שיריו, שמעשה-השֵׂכֶל דוחס בהם את מזג-הרגש עד כדי חנק, אבל כוחו היה בדעת – מצויד בהשכלה, לפי רמת-התקופה, קנה לו שלמוּת בכמה לימודים, וביותר בחכמת-התכונה, וספר הגיאוגרפיה שחיבר “גלילות הארץ” הוא מכלל המאמצים החשובים, שנעשו בזמנו לבנות ספרות מדעית בת-זמנה בלשוננו. ואל יהא הדבר קל בעינינו; המתבונן בדרכה של ספרותנו רואה, כי לא כנקודת-מוצאה בראשית ההשכלה נקודת-מוצאה באחריתה – המגמה לתת את כל העולם והעולמות בלשוננו נצטמצמה והלכה, ובמעברה של ספרותנו לתקופת-התחיה כמעט שעמדה על ספרות-השירה ועל ספרות-ההגות בלבד, ותהליך החיאתה של הלשון, ביחוד בארצנו, השיב אותה למגמה הכוללת והטבעית יותר. ואם תיכתב תולדת ההשכלה מבחינת מַתת ההשכלה כפשוטה – לא יירשם שמו של הלל כהנא בשורה האחרונה.

והוא לא היה חכם יחיד במחיצת גידולו – הרי שלמה פרֶנקל, שבא מאושצ’יה ז’ילוני להשתקע בסטאניסלאב, ומצודתו פרושה על חכמת-ישראל הצעירה וביקרתה, כגון על ערך מלין לשי"ר, והוא נדרש לעיונים בספרי-מוסר ראשונים, אם חובות-הלבבות אם בחינות-עולם, וחליפת-מכתבים לו עם יוסט; הרי שמואל ליבסמאן יליד סקולה, שהשתקע בסטאניסלאב ונפטר בה כמותו כחבריו, ממשתתפי “כוכבי יצחק”; והרי ביחוד שני האחים ליפא – האחד, נתנאל קרפל ליפא, בן תורה ודעת, שהתבשם ממסורת-ההשכלה של טרנופול שישב בה (חותנו היה קארל פלוֹהן, מידידי פּרל וממורי בית-ספרו, מיריבי-החסידות הקנאים), וכמותו ככהנא נעשה אֶמיסַר להשכלה ביאסי ופעולתו מעונפת ביותר ומשורגת ביותר – רופא ועסקן, פובליציסטן ופופולריזאטור של מדע, דרשן ונואם, מארגן ופדגוג; והמטייל בערוגות העתונות היהודית, והעברית ביחוד, רואה את רישומו – ידו הכותבת בכל, וכתיבתו כעשייתו במזג סוער, במסירות נאמנה. והטיול הזה שכרו בצדו – הוא מראה לפנינו איש צמא-עשיה ושׂבע-עשיה, שדפקוֹ דופק-השעה, אם כי חשבונה מעֵבר לה, והוא חי את תמורת-הזמנים והוא עצמו במניעיהם. מן הקרובים לחוג “שומר ישראל” בלבוב – אגודה שצרורות-טמיעה וגרגרי-עצמיות שימשו בה בערבוב (וראה – דמותו של ראשה, פיליפ מאנש, שאי אתה יכול להבחין, אם הוא כאחרון-המתבוללים או כראשון-הלאומיים או עירובם), דרך מיני איגוד ואגודה ביאסי, ביחוד כנוסח בונים חפשיים, שבהם נתפרשו, אמנם, עיקרי-היהדות כמסכת הומַניטרית, אך לא נתמסמסו באַוריריות מופשטת, כסגנון הרפורמה וקצותיה, אלא שמרו על יסוד דתי-לאומי, ואפילו עממי משהו, באופן שהמעבר מגישושי לאומיות לבהירותה בתודעה והתנערותה בתנועה היה כמעבר המובן מאליו. וכן אנו רואים את האיש מראשי התודעה הזאת וחיזוקה ומראשוני התנועה הזאת ופיתוחה. חיבת-ציון, שנמשך לה ומשך לה אחרים, נדרשה לו הלכה למעשה: הלא הוא היה במעודדי העליה מרומניה לארצנו ומבוני ישוביה בגליל – ראש-פינה, ובשומרון – זכרון-יעקב. והוא זכה גם להצטרף לתנועה הציונית המודרנית – כנודע, הוא שפתח, כנשיא-זיקנה את הכנסיה הציונית הראשונה בבאזל. אין זו תעודה טובה לחובת החזקת הטובה, אם האיש ופעלו רב-הפנים לא זכו עדיין למונוגרפיה ממצה ומקפת, והיא נתבעת לא בלבד משום גודל זכותו אלא לשם שלמוּת ידיעתנו.

ואם כאָח לו לאֶמיסַריות היה בנימין שוארצפלד, אף הוא בן סטאניסלאב שהלך ליאסי והיה בה סופר ועסקן וצאצאיו נעשו שם-דבר לעסקנות ולעתונאות יהודית ברומניה (וראה מסתו המחוטבת של שלמה ביקל על שושלת השוארצפלדים בספרו: עסייען פון אידישן טרויער), הרי כאח לאֶמיסריות אחרת היה אחיו ממש – הוא חיים דויד ליפא, שנדד בקהילות הונגריה כמורה וכחזן וכתבותיו בעתוני-העברים סיפרו על המחלוקת בקרב אחינו בארץ הגר, וסופו הלך לוינה והיה בה סוחר-ספרים נודע ושלח ידו לביבליוגרפיה – וחשובים הם ספריו בה, מהדורות “אסף המזכיר”, שהם כיום מקור חשוב לתולדות ספרותנו בתקופת-המעבר מאחרית השכלה לראשית לאומיות מודרנית. וערכו של המקור הזה הוא, במה שבעל-האסופה לא הסתפק במחברים, אם חכמים אם סופרים, אלא הוסיף עליהם גם ידידי חכמת-ישראל והספרות העברית בקהילות רבות, והם-הם שהיו נושאי-התרבות בקהילה וקהילה.

ג

עינינו הרואות, כי כוחות חשובים שנולדו וגדלו בתוך העיר, משעשו כנף עפו כמצוַת-תעודתם, וודאי כי העפיפה הזאת אי-אפשר שלא השפיעה לצד החלשת ביתם, שפעמים לא נשתיירו בו אלא הכוחות הקלושים יותר – כדוגמת אֶפיגונים, כגון משה איצ’י ברטהולץ, אלכסנדר ויטלש או משה ברנפלד, שעמידתם כבר היתה בתחומה של ראשית ההתנערות הלאומית. ואם משה ברנפלד זכה להעמיד שני בנים, שהיו יורשים נאים לחפצו ותכונתו, הרי גם הם הניחו את עיר-מולדתם, האחד הרחיק מעט והאחר הרחיק יותר. יצחק אהרן ברנפלד, הידוע אך מעט – הלך לבובה והיה בה עורכו של “המזכיר” (הוא העתון העברי המקביל לעתון הגרמני “דער איזראעליט” ולעתון הפולני “אויצ’יזנה”, כלי-המבטא המשולש של האגודה שתחילתה “שומר ישראל”, מצודת ההתבוללות היהודית-גרמנית וסופה “אגודת אחים”, מבצר ההתבוללות היהודית-פולנית), ואחר-כך מורה-לדת בגימנסיות, וכמעט שנשכח, ואף מִלונו העברי-פולני ששימושו היה מרובה, ביחוד בתקופת העליה החלוצית, השיב לו קצת זכרוֹ ברבים. ואילו שמעון ברנפלד הידוע הרבה – הרי זו קומה שלמה של שקידה בחכמת-ישראל ובספרות העברית, ובו נתקפלו כשלושה דורות של חיים, התבוננות ועשיה. תחילתו גלה למקום-חכמה – לקניגסברג, והיה מעוזרי ר' דויד גורדון בעל “המגיד”, המשכו לימודים באוניברסיטאות, רבנות בקהילת-ספרדים (מן המעטים מבני שבט אשכנז, שלמד כהלכה לאדינוֹ כדי כתיבה בה) ואחר-כך פעולת ספרות פורה ורבת-שנים, שבה התבלט גם בכוח-הסברה מצוין גם בסגנון עברי משובח, שחיותו כנעימותו ונעימותו כחיותו, מופת לכתיבה ערה ורעננה, הממזגת בה יסודות-לשון רבים, והיה מורה לדורות קוראים עברים כמעט בכל תחומי התעניינותו, תולדות עם ואמונתו, תולדות תנועות ואישים, ביאור תקופות וחזיונות, מאמרים בעניני מחשבה וחיים, מדע ופובליציסטיקה, ביקורת בעניני יום-יום, מונוגרפיות ואנתולוגיות, עד שניתן לומר, שעֵטו לא ידע דבר יהודי ואנושי שהיה זר לו. כתיבתו הפליאה לא בלבד בשפעת-נושאיה אלא גם בגיווני-סגנונה, שידעו להמתיק את הנלמד שהיה כנלמד מאליו, ויאים לו שבחים שמדד לו דיין מחמיר כברדיצ’בסקי, והרבה מכוחו משוקע במסעי-הכיבוש של שדות-הדעת ללשוננו ובלשוננו, כי הוא-הוא שהרבה לחרשם, ובלעדיו קשתה ביותר מלאכת-המשַדדים, גם אם יתאוננו על החרישה שלא העמיקה ביותר. פעולתו היא באזורה של כלל ספרותנו ובספר תולדתה מקום-הערכתו, ועל-כן נוכל להסתפק בציונים מעטים אלה, ואך נוסיף עליהם, כי דרכו היא דרך מלחמה שאינה צריכה צחצוח-חרבות, ונשקה בהירות מתונה ומתינות בהירה. ואם הוא בנוסח כסמל מתכונת עיר-מולדתו, הרי הוא בעצם-פעלוֹ כתמצית מגמתם של דור משכיליה ואחריהם, כי בו ובפעלו מצאו מאוַייהם את מלוא התגלמותם.

חרישה, שחרשו משכילים, נעזרו בה, אם מדעת ואם שלא-מדעת, חבורות ואישים, שפעולתם העברית כבר היתה ברוח הלאומיות המחודשת. אין לקבוע עד מה חי בעיר רישומו של חכם שיצא מתוכה, הוא ר' יצחק הלוי לאסט, שהרחיק לנחלת מונטפיורי בראמסגייט שבאנגליה וזכותו במהדורות כתבים יקרים ונשכחים של ר' יוסף כּספי ושל רבנו מנחם המאירי. אך אפשר וכמסַכּם לדור-החורשים היה מאיר וייסברג, יליד בוקאצ’ובצי. היה תחילה מורה-דת בסטרי ואחר כך השתקע בסטאניסלאב, שישב בה רוב ימיו עד פטירתו (1930) – היה תחילה מנהל בית-הספר העממי על שם בארון הירש ואחר-כך מורה דת בגימנסיות שבעיר. בינתים המשיך לימודיו וזכה בתואר דוקטור לפילוסופיה במכללת לבוב על הדיסַרטציה שענינה וֶלויל זבאראזֶ’ר (מפיו למד עברית רוזן ממשפחת טשארטוריסקי; ואילו תולדות ישראל – המלומד הנודע הרוזן פרופסור ווֹיצֶ’ך דז’ידושיצקי ביֶזופול). נלבט בסתירה שבין חפצו, שהיה לצד חיבוב ערכי העם, ובין כהונתו שהיתה לצד טירודם, ואָפיוֹ המעמעם לא ידע להגביר את יצרוֹ הטוב על סוּרוֹ הרע. אולם מה שלא ניתן לו בדרכו כמורה, ניתן לו בדרכו כחוקר. הוא שעשה ראשונה את תולדת ההשכלה בגליציה כענין של מחקר רציני, וחיבורו עליה, בצורת ספר וביחוד בהרחבה מעל דפי המונאטסשריפט הוא משענת חשובה, שסייעה לכל שעסקו באותה סוגיה ובאו להרחיבה ולהעמיקה. והוא הדין במונוגרפיה שלו על וֶלויל זבּאראזֶ’ר (גרמנית ב“מיטטיילונגן פיר יידישה פולקסקונדה” ועברית ב“הירדן”) וחבל שהסתירה שבו אכלה אותו ועירערה כוח-עשייתו, שאם כי עשה מעשים נחשבים, הרי לפי היקף ידיעתו וידיעותיו נועד היה להציב את הציון בה"א הידיעה לדור אבותיו המשכילים. אבל לשם כך נדרשה פסיעה שהוא לא רצה, או לא יכול לפסוע – אל תוך התנועה החדשה שרחשה סביבו. הוא לא היה אח לה, ואך מרחוק צפה בה, ובסתר אולי אף התענג עליה, אבל אל קרבה לא בא. והיא, התנועה הצעירה, נתנה אותותיה אותות – בת-קול שהיתה מהמה בעיר מאז שוטט בינה לבין קולומיאה ר' הירש לייב גוטליב, המכונה על שם עיר-מולדתו הירש לייב סיגטר, תערובת של בדחן ומשורר, מהדורה דרומית ועצמית של אליקים צונזֶר, שעבר גם הוא בנתיב-המעבר של השכלה עממית ולאומיות עממית ועד ציונות הגיע, היתה בת-קול בשתי לשונות – כדרך שהוציא עתון בעברית (“השמש” ו“החרסה” – כפל-שמות לעתון אחד) כך הוציא עתונים ביידיש.

כפל-הלשון, שמצוינים בו כמה דורות סופרים, נהג כממילא גם בעיר זו, אך המעבר הורגשה בו כעין קלותו של אותו בדחן מופלא, שקורות עתוניו, שהיו עוּבּרי העתונות היידית בגליציה, טעונות יִחוד-דיבור. אנו חשים בה באותה הקלות בכמה מסופרי העיר – אם ראובן פאהן, יליד סטארוניה, מסַפר ופליטוניסטן, כותב מאמרים ועסקן; נותן לבו על הקראים וכותב עליהם דבר-סיפור, נותן דעתו עליהם וכותב דבר-חקר; כותב מזה תולדות ספרות ההשכלה בוינה, ומזה תולדות האוטונומיה היהודית באוקראינה המערבית; מפרסם מזה מונוגרפיות על שלמה לויזון ושמואל רומנלי ור' משה קוניץ, ומזה סיפורי-מעשיות על עלילות גיבור-העם יוסלי טגלאשי; מחבר מסות מזה על סבו הצדיק ר' משה מסולוטוינה, ומזה על חכם-המשפטים ליאו גֶלֶר; והוא עצמו אוצר בלום של דעת, והפינה הצרה שנתקע בה היא בעוכריו, וכשיצא למרחב, כמזכיר קהילת עיר-מושבו, שוב לא שימשוֹ כוחו כקדם, ונתקפח בו אחד הכוחות המעולים של חכמת ישראל וספרותו. וכן כילכל כתיבה בשתי לשונות מאיר הֶניש, יליד זאבלוטוב, שהשתקע בסטאניסלאב והוא שערך בה את החשוב שבעתוניה היידיים “דער יוד”. היו נסיונות לפניו ובכללם “סטאניסלאווער וואכענבלאט” (אגב פה נדפס בתרס“ג שיר על יוסף דילה-ריינה וכותבו בן ארבע-עשרה והוא שנודע אחר-כך בשם ש”י עגנון), אבל לא היה כמותו לרמה ולענין – בו, בעצם, נתגלתה שאיפתה של העיר להיות בת-תחרות לבירה. כפל-לשון קיימו גם אחרים, אבל בהמשך הימים בלטו כשני אגפים, שכל אחד ואחד התיחד בלשון אחת. לא מעט גרמה תנועת הלשונות, תחילה העברית – פעילותה של האגודה “שפה ברורה” (נשמר פרטיכל של ראשיתה משנת 1899 והוא רב-ענין ויוצא ללמד על תנועה מקיפה של לימוד הלשון העברית ודיבורה); ולשנים – היידיש, השפעתה של ועידת צ’רנוביץ, שהיתה ניכרת בסביביה. על “שפה ברורה” ופעולתה נוסף כמין מועדון-מעט, בית ההוצאה של אברהם רובינזון, יליד נַדבורנה, קבע מושבו בסטאניסלאב והוציא בה, בהוצאה, שקרא לה “התחיה” כמה ספרי הוראה ושימוש: ספרי-לימוד לילדים, המִלון העברי-פולני של יעקב פרוסט, שנתפשט ביותר והיה כלי-עזר חשוב בלימוד הלשון, ואף ספרי-מקור, כגון של שמאי חלטניקוב, מי ששימש פה בהוראה עברית, אביה של השחקנית מלווינה שינדלר (קובץ סיפורים “פסיעה ראשונה”). גם “שפה ברורה” ראתה לעסוק בהוצאת ספרים – היא הוציאה ספרו של אברהם לבנסארט. אולם כשאנו מזכירים שם זה, עלינו לדעת, כי אנו מדברים על נקודת-המוקד של התנועה העברית בעיר, כי הוא היה לא בלבד מצפונה ומַצפּנה אלא גם תקוָתה. הקורא בכתביו אינו יכול להתעלם מפגמיהם, אבל הוא רואה בעליל ליבוטו וחיבוטו של המשורר בנמושות-ביטוי, שייר ונחלה של דור קודם, כשם שהוא רואה בעליל מאוַייו לכיבוש-ביטוי, כפי שחייבו מעמדה של השירה בימיו. רוב הסימנים מעידים על יכולת-התגברות על המגומגם והמעומעם, אבל העדות הזאת אינה יוצאת מכלל השערה, שהרי קוצר-חייו קיפד את התקוה, שתלו בו ידידיו ומוקיריו. כמזכרת לו הוא לא בלבד כרך כתביו, אלא גם חוברות “הירדן”, שבו ניסה חוט משולש לקבוע דוכן לספרות עברית צעירה. ומי החוט המשולש – יצחק פרנהוף, איש בוצ’אץ', שבא לשמש מורה בסטאניסלאב, ושבא לחדש את כוחו כעורך – הוא הוציא, כנודע, את “ספרי שעשועים”; אלעזר רוקח, יליד ירושלים, איש-בוהימה ובעל-הזיות, מוזר ומופלא, שאמת ובדיה היו מעורבים בו ללא-הפרד, נדד בגלויות והוציא עתונים רבים ושונים, ופה בסטאניסלאב הדפיס את ה“וועקער” שלו; אברהם לבנסארט, איש המשמרת הצעירה, שמת על פניהם ונתקיימו דברי שירתו: “ועשבים אני תולש ומאחורי אני זורק / על גל תקוותי שקברתין בקבר”, אך נתקיימו באכזריות, שכן התקוות נקברו עמו כאחד.

ודומה, כי לבנסארט יפה לו מאמרם: גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, שכן מיתתו בטרם-עת חרתה בלב מוקיריו וידידיו את דמותו כדמות טהורה ומסורה, והוא נעשה כסמל לטהרת העבריות ומסירותה. ודומה, כי הרוח הזאת פיעפעה בעיר וכקצות ביטויה נראים גילויים, מהם שנשארו בחומות העיר – זכריה ויטנברג, תלמיד בסמינר-המורים בירושלים, איש-אשכולות, שלא היתה לו בחייו אלא העברית והוא מאביריה, אחרון אביריה, בעיר; מהם שפרצו מחוצה לחומות-העיר – אלה הקדימו לבוא לארצנו והתערו בה, בין שהלכו לשדה-ההוראה, כמו אברהם כוויטנר, מטובי המורים העברים, מנאמני הטבעונות, ומחסידי האספרנטו, טיפוס שטבוע בו חותמה של אחרית העליה השניה; בין שהלכו לשדה המדע והחקר ויצא המוניטון שלהם בעולם, כמו א.ל. מאיר (מצאצאי הרבי ר' מאיר’ל מפרומישלאן), היושב בקתדרה במכללת ישראל; בין שהלכו לשדה הספרות והאמנות, כמו יוסף וונדרמאן, שהיה מורה בגימנסיות וילנה וזאמושץ, והפועל ומפעיל, בשם גבריאל טלפיר, כסופר וכעורך, והצד השוה הוא באותו קו של מסירות צחה, לֶבֶנסארטית.

ד

כפל-הלשון, עברית ויידיש, שהיו מצוינים בו בני משמרת אחת, נתחלף בכפל-לשון אחר, יידיש ופולנית, שהיו מצוינים בו בני משמרת לאחריה, ובין משמרת למשמרת מחיצה של דור, שבו אמנם נתחזקה התודעה הלאומית, אבל נתרופפה ההוָיה הלאומית, והתודעה ביקשה מפלט לעצמה בתחום אויבתה, מבלי שתדע להבחין, אם היא נצוחה או נוצחת. ואולי אין סמל חד יותר לבחינת התמורה הזאת מכפי הניתן בבדיקת משפחת הרבנים המפורסמה בעיר, משפחת הורוויץ, לפי צאצאיה שהסתעפו ממנה לצד ספרותם של הדורות האחרונים. בין הנכדים אתה מוצא תחילה את אלעזר הלברשטאם, מליץ עברי ובנו שזח"ה החוקר העברי הנודע; באמצע את משה הורוויץ, יליד סטאניסלאב, הנודע בשפעת המחזות והאופריטות שלו, שפירנסו את הרפורטואר המילודרמתי של תיאטראות-יידיש, ביחוד באמריקה, ובאחרונה את יעקב הורביץ, יליד קאלוש, מסַפר עברי מודרני, ואלכסנדר חרים, יליד סטאניסלאב, סופר שכתיבתו פולנית. חזיון זה, הנראה כסתירה ממנה-ובה, והמסתבר במעגל-חייו של עם, שאין לו רצועת-שמים ואַמת-קרקע משלו, כבר העיר עליו שלמה שילר, בדברו על הטמיעה-שממילא ותהליכה, והמבקש להתחקות עליו, מניחה לו עיר כסטאניסלאב בקעה הגונה להתגדר בה. כי עיר זו, אף שפקדה אותה הטמיעה כתנועה וכפרוגרמה, כדרך שפקדה אחיותיה מקרוב ומרחוק, וכמה סימנים בולטים לה בחיי העיר והנהגתה (ביחוד בתקופת שלטונם של פולנים בני דת-משה, שגם העיריה גם הקהילה היתה כבושה בידם), הרי ביטויה בתחומה של ספרות כמותו כאין, ואם להתעלם מהופעה של עתונאי בן-יומו, ששירת את הטמיעה לשמה, אי אתה יכול לפרוש בשמו של סופר או חכם, שמַעברו לשפת-נכר פירושו מעבר אל חברת-נכר. לאמור, כמעט כל שהזקיקו עצמם פה לשפת-נכר, קרי: לשפת-הפולנים, נעזרו בה בתוך עמם ולשם עמם, ובדרגה מעולה של תודעה חשו את שפתם פגם וביקשו דרך-תשובה ללשון-עמם. ואמנם, חזיון-התשובה בין על דרך הפשרה, כשימוש בשתי לשונות, לשון-נכר ולשון-בית, וביחוד על דרך-ההכרעה, השיבה ללשון-בית, ליידיש, הוא פה חזיון מצוי: ישראל מאיר ברֶנדֶר, יליד העיר שלמד בגימנסיה הפולנית, שבה נתעורר לכתיבה פולנית (ובעודו על ספסל-הגימנסיה זכה בפרס, שהכריז עליו כתב-העת הפולני של הנוער הציוני “מוריה”, על שום נובילה בשם: חיים סופר), הניח כתיבתו זו והיה משורר וסופר ביידיש. הוא היה מסנוניות הליריקה היידית המודרנית, אך לא היה בו מכוח טיסתם של מי שנחשבו לו חלוצים ומורים – ש"י אימבר, יעקב מֶסטל, מלך כמילניצקי; יחד עצמו לפובליציסטיקה, הרחיק ועד קופנהאגן הגיע והוציא בה שבועון יידי, כבן-יחיד בלשון זו בסקנדינביה. וביותר ראוי להבליט את בר הורויץ, שילדותו עברה עליו במיידאן אשר בהררי-הקרפאטים ונעוריו בגימנסיה בסטאניסלאב ועל-פי לשון-תרבותו אף הוא ראשיתו בלשון הפולנית, אך כמותו כאחרים מבני-גליציה מצאו דרכם ללשון המוני-עמם, יידיש, ונעשה בה משורר עז תיאור וצבע (והוא אמנם היה משורר וצייר כאחד – זיווג המצוי בספרותם של יושבי-הרים, ושוייץ תוכיח). חידושו בשירה היידית, שמחולליה ומטפחיה ילידי הוַי של עיירות וערים, הוא גם בנושא גם בנעימה: ספרו “מיין היים אין די בערג” (בית-מולדתי בהרים) הביא לשירת יידיש גם מימַד שלא היה בה: גובה-מראות, גם נשימה שלא היתה בה: אויר-פסגות, גם הוָיה שלא היתה בה: יהודי-הררים גברתנים הגומעים את חייהם מלוא-לוגמם. על זכותו זאת נוספה זכות אחרת: הוא גאל לשירת יידיש את האגדה ההררית היהודית, וספרו, שענינוֹ אגדות הבעל-שם-טוב המשולבות בנופם של הקרפאטים, הוא מפניני השירה הבאה לקשור כתרים לחסידות ושרשיה. ההתיחדות ביידיש היא גם חלקו של טוביה כץ, אף כי אומנותו מורה עברי – צניעות יתירה היתה בו; דומה כאילו אביו, הדרשן הנודע, ר' חיים כץ, ואחיו השחקן מכוכבי-הקולנוע, קורט קאטש, נטלו כל האֶקסטראוֶרסיה ולא נשתיירה לו אלא אינטרוֹוֶרסיה גמורה וקולו, שבא לתנות ענות-אדם, כפי שהיא נשקפת בטרגדית קדומים (“שאול המלך”), נבלע לאין-שמע בסימפונית שירה ומשוררים.

אבל באמת אך מעטים עמדו במבחן הנאמנות ללשון-בית בלבד, ובהם בולט ביחוד א.ל. שוסהיים, בנו של דרשן ציוני נודע, למד מלאכה והתפרנס עליה והיה עורכו של “דער אידישער ארבעטער” וימי עריכתו ונקיונה הם מן הדפים היפים של תולדות עתונותה של ראשית פועלי-ציון. מגודל בין עמך, מעורב עם אבות הציונות ומוריה בלבוב: אברהם קורקיס ושלמה שילר, צמוד לשרשי התנועה הציונית-הסוציאליסטית – ידידו ותלמידו של שלמה קפלנסקי, מאוהב בביכורי שירת יידיש – רֵע לאברהם רייזין, היה גם בגליציה, כשם שהוא עתה בארגנטינה, כמופת לפובליציסטיקה, שדרכה במישור ומזוגים בה, כדרך הטבע, יסוד העניניות ויסוד הליבוב.

אבל כמה וכמה טעמים גרמו לכך, כי תהליך הטמיעה-שממילא הבשיל פה את החזיון של חבורה שלמה הנאמנה לעמם, תולדתו וערכיו, ומבקשת לעשות את הנאמנות הזאת כינור ותנים לשירתם, אך גם הצהלה גם הקינה בלשון-נכר, בלשון –הפולנים. כאילו לא היה פה דור של סופרים עברים, כאילו לא היה פה דור סופרים כפולי-לשונות-בית. ניתוק-שלשלת זה כמה וכמה טעמים לו, ועיקרם הגירתם של האֶלמנטים העבריים, מי לחלוציות בארצנו, מי להוראה עברית בערי-הספָר בפולין, והתרופפותם של האלמנטים היידיים, עילומה של העתונות היידית (ובה ראוי לציין את יעקב שלֶטֶר, עורך “די וואך”, שבו פירסם מאמרי-סאטירה זלמן שוארץ בכיוי וו. לארוש, וכן את שמעון שפונד, עתונאי יידי ופולני, פירסם זה מקרוב צרור שירים על השואה), ושיתוקה של הפעולה הדרמתית (אגודת גולדפאדן) וחיזוקה של העתונות היהודית-לועזית (בה אתה מוצא בני סטאניסלאב וכן, למשל, את אברהם בראט במערכת “כווילה” בלבוב). חבורה זו של כותבי-פולנית יכולה היתה לראות כפרוטוטיפ לעצמה את הוראצי סאפרין, יליד מונסטז’יסק, ששפתו פולנית והכרתו יהודית-לאומית; שיריו נתפרסמו על עמודי “מוריה” וכינוסם (בכור-קבציו נדפס ב-1913) העלה תשומת-לב ונקשרה בו תקוה שלא באה, אף לא יכלה לבוא. אבל ראוי לזכור, כי המשורר הזה חש לימים בסתירה שבין לשון-עטו ולשון-לבו וניסה לילך אצל היידיש, ונסיונו זה, אף כי היה לו כסטיה, שהרי המשיך בפולנית בשיר ובפרוזה (והוא, שניצל מן השואה, ממשיך בה גם עתה בלודז'), הרי סטיה זו היא כפרט המלמד על הכלל. ובכן, חבורה של צעירים וצעירות נלהבים, שקראו עצמם בשם, שיש בו מידת יוהרה, אך גם מידת התחייבות: “ווזלוט”, – שפירושו מעוף ממריא. פה היהת מינקה זילברמאן, שתחילתה שירי-ילדים ונעימתה הלירית דקה וחיננית, כאשר יעיד קבצה “בצל החיים”; פה היו חברותיה-לשירה סידקה ריכטר (שם ספרה: “מערבולת”) והנקה בראנדמארק; פה היה ברוניסלאב מאיר, שהוציא קבצי-שירים (“שירי וֶרטר”, “שיר חלוץ”); פה היה בנו של רב-הנאורים שבעיר, פרדריק ברטיש (הוציא קובץ שירים “פרחים על אדמת בור”). כל אלה לשון-הנכר היתה להם, על-פי חינוכם, כלשונם האחת והם שקעו אָפיה של החבורה, שתולדתה המעניינת על משבריה ראויה שתהא מסוּפרת ברבים. אבל היו בה גם אחרים והם כחריגה באותו הלעז-שבעל-כורח – הרי לייבוש שופנפלד, שידע לכלכל את כתיבתו ביידיש, כפי שהעידו שיריו בה; הרי ליאון שטרייט, שרוב דבריו כתובים, אמנם, פולנית, אך כתב גם יידיש; הרי מַקס טאבאק שלא זו בלבד שהלך אצל היידיש אלא גם בנה בימה בה ולה. כי החבורה הפליגה לשני כיוונים – הכיוון האחד, היה כיוונה של החלוציות ונתפסו לו ברוניסלאב מאיר שבא לארצנו והסב את שמו לאריה חורשי והיה שנים הרבה חבר בקבוצה ואף מורה ומדריך-נוער וניסה כוחו בשירה עברית, אף התמיד בה; וכמותו לייבוש שופנפלד שעלה גם הוא לארצנו והסב שמו לאריה שדמי ואף הוא חבר בקבוצה וכנראה נתן ספר-כריתות לבת-שירתו, וכמותם סידקה ריכטר שיצאה להכשרה, אך לא הספיקה לבוא לארצנו ונספתה עם הנספים. כל אלה תמורת-הלשון הובנה להם כחלק אינטגרלי של תמורת-חייהם. הכיוון האחר היה כיוונה של משמרת-התרבות בעיר ונתפסו לו מַקס טאבאק, עורך הירחון “שטעגן”, שביקש דרך מעבר מיידיש לעברית דרך העשרתה המכוונת ביסודות עבריים (לאמור, ביקש לעשות מאהבה ליידיש מה שביקש לעשות י.ח. טביוב משנאה ליידיש); ליאון (אריה) שטרייט, שפירסם כמה קונטרסים וספרים, קונטרס ביידיש על גיתה והיהודים, והשאר בפולנית – בחיבורים אלה הוא מקיים תעודה של היסטוריון העיר: הרי ספרו על תולדות בית-הכנסת, הרי ספרו על תולדות היכל הנאורים, הרי מחקרו על היחסים שבין היהודים והארמנים ותחרותם בעיר, הרי עבודתו המפורטת על תולדות העתונות היהודית שבעיר בארבע לשונותיה (עברית, יידיש, גרמנית, פולנית) שבעיר. דומה, כאילו צללי-הכליה היו מרחפים לפניו ונתעורר להציל זכר קהילה בטרם נכחדה ואיננה.

ה

אבל אפשר שלא היה מי שחש פה בצללים אלה כאותו משורר צנוע נתן-נטע שטוקהאמר, יליד אוזופול הקרובה, שעמד על משמר-התרבות, כמנהל ספריית הקהילה, והוא מהלך בעיר בתוך המולתה הצעירה והרוגשת, ושומע צלילי כליה, ושירתו אין כעצבותה. ואל תאמר, תכונת-נפשו היא והיא היתה מזריחה באור-היגון כל פינה וכל שעה. הרי האיש היה משלומי-אמוני-ישראל, נאמן עם אלוהיו ותורתו, ובעוד מסתו, פרי הגותו, עומדת בפני החיים וואומרת הן, באה שירתו, פרי-רחשו, ואומרת לאו. דומה, כי הלאו הזה יונק מתחושת הבאות – אדם-משורר ניצב על משמרת רוחה של קהילה רותחת והוא רואה גורלו רתוק למשמרתו ואינו זונחה, אבל בעומק לבו הוא חש אותה משמרת אבודה, והוא רואה אחריתה של ריתחת-החיים סביבו והיא קפאון-כליה. לאורה של עמידה זו נקראים כמה וכמה שיריו בספרו “חזון הימים”, שהעלה דבר-שבח מפי ח.נ. ביאליק, קריאה אחרת. אכן, בשירו “כי יִשל הפרי”, שריד עזבונו, יאמר: “כי ישיר הסער / ובמערבולת עלים ירעש היער / מה ירעד אז הלב מנהי וצער”. רעד לבו, לב המשורר, וידע על מה רעד, כי בא הסער ושירת-אימיו ויער חיים פורחים ויפים היה למערבולת-עלים, מערבולת-מרמס והשמד. קראו למקוננים – ויקוננוה.

[תשי"ב]

ר' חנוך שכטר, מחבר הספר “בין שתי ערים”, זקן, שקנה חכמה ועיקרו תורה לשמה שהוא שוקד בעצמו ומשקיד אחרים עליה, נטל קולמוסו, בשעה שלא יום ולא לילה, וכתב קצת פרשיות מזכרונו וזכרונותיו, כדרך סב ואב, המבקש להוריש לצאצאיו ידיעה וידיעות ממוצאות ביתו וסביביו. לפנים היו דברים אלה וכאלה כתעודה-שבכתב, המתנחלת בידי בנים לבני-בנים, ואם לא נשתקעה, סופה נפלו עליה, כנקוף דורות הרבה, חוקרים ומעיינים ומצאוה עדות חשובה ופירסמוה, בחינת דוקומנט, ברשות הרבים ולרשותם; וידוע גם ידוע, מה ניצל לנו באותם כתבים-לתומם. בימינו דין הוא שנסמיך מעשה-דפוס למעשה-כתב, ולא בלבד משום רוב הסכנות הצפויות בתהפוכות-העתים לגליונות כתובים, אלא משום שאותה מגילה שלפנינו, כמותה כדומֵיה, אפילו אינה מספרת לנו אלא על דור קודם, הרי דור רחוק הוא ומרחקו גדל מיום ליום. חתך-האימים, שנחתכה תולדתנו עם עקירת-חיינו האכזרית בתפוצות-אירופה, משווה ערך לכל דרך-הצלה של דיוקן-החיים לבבואותיו המיוחדות, בין שאותה הצלה נעשית בדרך-חקר או בדרך-אמנות, בין שנעשית בדרך הפשוטה משניהם, אך כוללת בה מיסודות שניהם, דרך-הזכרונות.

בעל הזכרונות שלפנינו מספר (בספרו “בין שתי ערים”, תשי"ג) על כמה וכמה נסיעות, שעשה לרצונו או לכרחו, אבל בעצם הוא תמיד בבין קריתיִם – קהילת-חורוסטקוב הקטנה וקהילת-קולומיאה הגדולה ממנה. שתים קהילות אלה כבר זכו לבעלי-זכרונות: קהילה ראשונה עמד לה מי שהורתו בה, פינחס (פיליפ) שרלאג, וכתב עליה פרשה קטנה; קהילה אחרונה עמד לה מי שגידולו בה, שלמה ביקל, וכתב עליה פרשה גדולה. וַדאי אינה דומה פרשה לפרשה – פרשה ראשונה כתָבהּ רושם-רשומות, ולפי שלא ראה אלא את יריעת-חייו בלבד, חייו של צועֵר-חייטים, שנתפס לרעיונה של ההשכלה וקנה לו ידיעותיו במחתרת וגבר על עָניוֹ ורעבונו ובכוח-עצמו קיים מה שנראה לו משא-נפש, כגון שנעשה ראש-משרד בפירמה מפורסמת בלבוב ובוינה, סקירתו החוזרת על שיירתו אינה מראה לנו אלא צללי פינתו בה, ואילו כל שאר אגפיה סמויים ממנו; פרשה אחרונה כתָבהּ סופר מובהק, שכשרונו המבורך נמזגו בו סגולת-מבקר וסגולת-מסַפר, בעל ניתוח חד והומור דק-מן-הדק, ולפי שצמיחתו באותה קהילה דרך חירות ועינו הציידנית קלטה, מתוך רחבוּת של בינה, את שלל-החזיונות על כללותם ופרטיהם, סקירתו החוזרת על עירו מראה לנו פאנוראמה מגוּונת, כפי שהיא נשקפת מדפי-ספרו “אַ שטאָט מיט יידן”. נמצא שקדמו לו למחבר המגילה שלפנינו בני-תחרות העשויים ליַתרוֹ, אם כולו אם מקצתו. ובאמת אין הם מיַתרים אותו, שכאן מתאמתת אמירתו של הגדול שבהם – כי שלמה ביקל הוא-הוא שהסביר וחזר והסביר, עד כמה סופר נחשב יש בו לא בלבד כדי למלאות אלא גם, תוך עצם המילוא, כדי לחַסר. דוגמה שבידו היא דוגמת שלום עליכם, שנטל עשרות ומאות אישים ולש בהם טיפוס ברור ומבורר, אולם תוך כדי לישה, לשמה ולצרכה, שמט והשמיט מה שאין בו כדי שילוב בחיטובו ובחטיבתו. כי כשם שבעל מגילתנו, בבואו לדבר על קהילת-חוֹרוֹסטקוּב הקטנה, הוא משלים לנו בקוים רבים מה שהחסיר בן-תחרותו, מתוך שלא ראה בה אלא פינתו השנואה עליו; כך בבואו לדבר על קהילת קולומיאה הגדולה, הוא משלים לנו בקוים יקרים את שהניח בן-תחרותו, מתוך שראה בה את מלוא אגפיה החביבים עליו.

ב

ובאָמנה, שונה ומיוחד הוא מחברנו הישיש מקודמיו. לא איש-השכלה לפני שני דורות, לא איש-מודרנה שבדורנו, אלא איש חסיד שלא סר מתומתו עד עתה. ואל תהא עמידה זו קלה בעינינו – לימינו אחיו הגדול, שתחילתו כולה כשֶׁלוֹ וסופו נתפס להשכלה; משמאלו אחיו הצעיר, שתחילתו רובה כשלוֹ וסופו נתפס למודרנה; ואילו הוא באמצע. דומה, דיוקנו של אביו קבוע ועומד לפניו והוא מבקש להתדמות לו, לא כדרך שביקשו להתדמות לו אֶחיו – בתכונות ובנימוסים; אלא כדרכו של ירא ושלם – בהליכות, באורחא דמהימנותא. לא שהרוחות מעברים, שגרפו את אחיו, אינם משתערים עליו לכבשו, אלא אפילו הוא נכנע להם שלא מדעת, הוא עומד בפניהם מדעת, בתוך השיטה ומתוכה. צא וראה, בכמה פשיטוּת, הנוגעת בתחומה של תמימוּת, הוא מספר על מעשים נפלאים: טלית שנפרשה מעל מזונות אסורים בטלטול והעלימתם מעיני הרשות ונפטר בעליהם מענשה – הרי נס; דילוג של שוטר על מי שאין בידו תעודה נאותה שחסרונה גורר מאסר – גם הוא נס; תרגום נוטריקון קונוֶנציונלי בכתב-סמיכות של ראבינר-קאנדידאט – וַדאי שהוא נס. מותר לומר, כי אוירת-הנפלאות היא לו למספר כמין גיגית ניידת, שהוא שרוי בה לא בלבד בביתו, בקהילה האחת והאחרת, הרוחשת חיי יראים ותמימים, אלא גם בנדודיו, הרחק מעיירות-ישראל. אך תן דעתך, עד מה אותה תמימות עשויה שתתפוגג מעבר לאזורה: המספר אין בו נדנוד של ספק, כי מעשי-פליאה המשתלשלים מכוחו ומכוח-כוחו של רבו, בין אבי בית-טשורטקוב, הרבי ר' משה דויד שכינויו סבא קדישא, בין בנו הרבי ר' ישראל, הם מופתים ממש; אך יש בו כמה וכמה נדנודים של ספק, אם מעשים דומים, המיוחסים לרבּיים אחרים, הם מופתים ממש; ואדרבה, הוא מספר בפירוש, כיצד נתבארו לו לפי שורת-ההגיון וכדרך-הטבע. אכן, מורשת-אמונה ואמונת-מורשה היא כגזירה, גם אם היא מנסה להעמיד את עצמה כבחירה, וכנודע אזורה של הגזירה, ביחוד אם היא חביבה, חסום בפני הביקורת וברגיל מידת חסימותו כמידת פתחונם של אזורים שמחוצה לו.

וראה גם ראה: העולם, שבו מתרחשים נסים ונפלאות, הוא-הוא העולם, שחל עליו הכלל, שהמחבר מכריז עליו בגלוי: האמת היא כמו שהשכל מחייב. והכלל הזה מתקיים לא בלבד בנסתרות – אם מעשי-נסים המיוחסים לרביי-הדור האחרים; אם אמונות-בדים כמנהגות ליל-ניטל; אלא גם בנגלות – בעצם הגישה לבעיות-חיים רבות ושונות. השכל המחייב הוא השולח את הבן לגימנסיה ואת הבת לסמינר; הוא המעורר להילחם לכשרון-הציור של צעיר, שהוריו עמדו למפגע לו; הוא המגלה את כיעורם של קנאים ורואה את רבם בחזקת פרא-אדם וכיוצא באלה. היינו נוטים להוסיף: הוא, השכל המחייב, מחייב גם את הציונות הפעילה, שהמספר היה מקציניה הנאמנים, שלא כאורח חסידים שהיו פולגים עליה, אלא שהמספר עצמו הקדימנו בהודעתו השנונה, כי בענין ארץ-ישראל אין הוא שואל את רבו, כשם שאין הוא שואל אותו בענין מצוַת סוכה ולולב. איך הוא מפרנס את מה שהשכל סותרו ומה שהשׂכל מחייבו, הוא סוגיה נחמדה בפסיכולוגיה של אמונה בכלל, ושל אמונת-צדיקים בפרט, ביחוד בדור אחרון.

ג

סתירה זו, שהקורא מתעורר עליה, אין הכותב חש בה – הוא יושב ומספר לתומו על בית אביו ואורחיו, על חבורות חסידים ומריביהם; מרחיב בפרשת-שידוכו הסבוכה, המאירה יפה-יפה את המנטליות של משפחת-חסידים אמידה לפני יובל ומעלה; מעביר גאלריה של דמויות: למדנים, רבנים, רביים וחסידים ואנשי-מעשה; מצייר טיפוסים, בין ממיודעיו – מהם הירשל מרובה (או מרובע), שכבר הזכירוהו עגנון וברש ומלקטי הלצות; בין מידידיו – מהם המגיד ר' יצחק ובּר, שנהפך מאוהב לאויב; בין מבני-משפחתו – מהם נחקקים במיוחד תיאורי אביו ואחיו הגדול וחָמִיו, המצטיירים כקומות; משלב פרקי-הוַי וזורה פירורי-פולקלור ובוזק תבלין של שחוק. וכאן, במסכת-השחוק יש שהוא מגלה דרך-אגב הבדלי-תפיסה בין הדורות, מבלי שירגיש בכך – ראה, למשל, את השלישיה של הבוּר והשיכור והגמד, שהם פורקן-הומור לבני-העיירה, שאין לבם מַכּם, בעוד נפשנו מתקוממת.

וכל מסכת-הסיפורים, נתונה בלשון ברורה ונלבבה, סגנון-שבכתב, שהוא כמשקופו של סגנון-שבלב. והקורא אשר ירוץ בהם, יחזיק טובה למחבר, שראה לשעה קטנה להשבית קולמוסו מעסקו-קבע, איגרות-התעוררות וחידושי-תורה, ולהעסיקה לסיפור המעשה שלפנינו.

[טבת תשי"ג]

כל-אימת שנזכרת לי מולדתי בגולה, עולים לפנַי מסעי וטלטולי בעיירות-גליציה, והריני כרואה דמות דיוקנה של קהילה וקהילה, כדרך שנצטיירה לי בימי-שהייתי בה, ואני מיצר על כל קהילה וקהילה שפסחתי עליה, לרוב לכרחי, וביותר אם היתה קרובה, באמצע דרכי ממש. עם הקהילות האלה נמנית קהילה, שנתאַויתי ביותר להיות בה ולא הייתי בה – הלא היא העיירה הקרויה בלשון היהודים טאוסט או טליסט ובפי הגויים, אם רותינים הם – טוֹלסט ואם פולנים הם – טלוּסטה, וענינוֹ של השם כנראה לשון שמן, בין מיוחס לשומן-אדמתה בין מיוחס לשומן-בעליה. על הפלג-השמות בפי הגויים כבר העמידנו בעיר-מולדתי, בכיתה הראשונה של הגימנסיה, מורנו לגיאוגרפיה, יוסיפּ קוֹסטינוֹביץ‘, מוֹסקאלוֹפיל אדוק, שהיה שקוּד ביחוד להאיר את עינינו בתורתה של מפת מזרחה של גליציה, והיה מעוררנו וחוזר ומעוררנו על השמות, מתוך הנחה שהיתה לו כמושכל ראשון, כי השגורים בפי הרותינים הם עיקר, ואילו השגורים בפי הפולנים טפלים לו. אם זכרוני לא יטעני, הרי שיעורו הוא שגילה לי ראשונה את עצם מציאותה של העיירה ההיא, שלא נזדמן לי לשמוע קודם עליה, אף ששמעתי על עיירות קרובות ואף רחוקות ממנה. יתירה מזו, אם כי הייתי למוד מימי-ילדותי ממש, כי הרבה משמות המשפחות בעירנו גזורים על-פי שמות ערים ועיירות, והתחכמתי לנחשם מאחורי מיני שינויים וחיפויים, לא עלתה על דעתי, כי גם משפחת טאוּסטר, שנמצאה בעירנו, דינה כך. אבל לא יצאה אלא כשנה לאחר שיעורו של המורה, והנה ניתן לי לשמוע הרבה על העיירה ההיא מפי בחור, נחמן שמו, שנתגלגל הוא וכל בני קהילתו, קהילת דז’ווינאץ’ גוּרני, לעירנו. וכבר סיפרתי מעשה הבחור ההוא בארוכה בספרי “ממעגל הנעורים”, ועתה אביאו בצמצום: העיירה ההיא נכבשה בידי גייסות הרוסים וגזרו עליה גלות, ומקום גלותם סיביר, אולם כשעברו דרך עירנו נתעוררו בני עירנו לפדותם מידי שוביהם, ומשפדום שיכנום בבית-מדרשם של המתנגדים על שמו של ר' זליג ב“ר בצלאל, ואנו, נערי העיר, היינו שם אורחי-קבע, וראינו כי כל בני העיירה ההיא עצבים והוא, נחמן, שמח; ומה ראה לשמוח, שנדר נדר להיות בכל מקום שהיה בו הבעש”ט, וכבר היה בכמה וכמה מקומות ועתה זכה להיות גם בברוד, וטרח לראות את כל הפינות, שלפי מסורתם של בני עירנו היה הבעש“ט פונה בהן, והייתי לו בזה לעינים. והנה בטיולינו המרובים, שכבר סיפרתי ענינם בספרי ההוא, שמעתי מפיו על טלוסט ועל קוֹסוּב ועל קיטיב, וצייר לפנַי את העיירות והייתי כרואה את פרקי-חייו של הבעש”ט מרוקמים בהם, ולימים, כשקראתי סיפורים על הבעש“ט, וביותר מפי שהיו מעוֹרים בסביבה ההיא ונשמו חלל-אוירה ממש, החל בבּוּבּר, ראובן פאהן וש”י עגנון, דרך בר הורוויץ ומיכאל ברוור עד סטאניסלאב וינצנץ וישעיה טיגר ואחרים, עמדה לפנַי הסביבה ההיא, ישוב-ישוב על נופו, כדרך שציירם לפנַי הבחור ההוא שיצא בעקבי מרן, ולא ידעתי אם זכה להשלים את אשר החל – לאמור, אם עלתה בידו, לאחר שנעלם מעירנו, לעלות בקו-הנדודים למן אוסטרהא עד סלוצק. וכמקץ שנתים לזימוני עם הבחור ההוא, שוב עלה לפנַי צרור העיירות האלו, ועיירת טלוּסט בכללו ואף בראשו, וגם עתה מפי מורה, הוא חוקר קורות ישראל בפולין, ר' מאיר בַּלַבָּן – הוא שהיה מורה-דת בגימנסיה שלמדתי בה בלבוב, שימש בכהונה של רב בצבא-אוסטריה וישב בפולין הכבושה, אבל בימי-חופשתו היה בא לבקרנו ומכבדנו בדבריו, ובכללם היו גם דברים על החסידות ומחוללה, ואף על כפר-מולדתו אוֹקוּפּ ועיירת-גידולו הסמוכה לו, טלוסט, יִחד את דברו, שבו אף שיעשענו בפירושו של השם אוֹקוּפּ, שיש הדורשים אותו מלשון שילום, פדיון, כביכול היתה תחנה לפדיון שבויים, שנפלו בימי טאטארים או קוזאקים, ויש הדורשים אותו מלשון אוֹקוֹפּי, שענינוֹ סוללות, כביכול היו שם סוללות השלישיה הקדושה, שמשורר הפולנים קראשינסקי מעמידם, בחזיונו “קומדיה לא-אלוהית”, כתחנת התגוננותה האחרונה של הנצרות, ולאחר שהראָנו דרושו של השם פתוח לשני פתחים, חייך ואמר: והצד השוה שכאן וכאן אין לפנינו אלא אֶטימולוגיה עממית; וסיים: שמעתם, ילדים, עממית.

לכאורה היו שלושת הזימונים עשויים לימים, כשיצאתי לנוד על-פני עיירות גליציה, להביאני לטלוסט; ואמנם, כמה פעמים אמרתי לדרוש חפצי הלכה למעשה, והנה הייתי במיקוּלינצה והייתי בסטרוּסוֹב והייתי בטרמבּוֹבלה והייתי בחוֹרוֹסטקוֹב והייתי בקוֹפּיצ’יניץ ואין צריך לומר שהייתי בטשוֹרטקוּב ובבוצ’אץ‘, ואפילו כמה פעמים, ואמרתי והוספתי ואמרתי בלבי: עתה, עתה אני סר גם לטלוסטה, ולא סרתי. ובאמת היתה לי תוספת טעם לסור אליה – אף אני יצאתי בעקבי גדול, והוא בן-עירי ר’ נחמן קרוֹכמַל, שאמרתי לצוד שיירי-שמועה עליו והתחקיתי עליו בעירי, שהניח אותה צעיר לימים, ומשהו מזה הביאו יוסף קלוזנר ושמעון רבידוביץ בספריהם, והייתי בז’וֹלקיב ועליתי על גבעת ההאראי, שאותו הוגה היה מטייל בו, והייתי בטרנופול, שבה מנוחתו כבוד, ואף דיברתי בלבוב עם נכדו, בן בתו, מרת רייזה המכונה רוזליה, הוא הנריק בּיגלאייזן, גדול בידיעת ספרי פולין ומחקרם וקטן במחקר כתבי סבו וידיעתם, שכל עצמה היתה, כדבריו, קריאת הדיסרטאציה של יהודה לייב לנדא על רנ“ק בתורת הגלייני ומאמריהם של מאיר (מַקס) וייסברג וירמיה פרנקל; ולפי שראיתי דברים תמוהים, שנתפרסמו משמו של אותו ישיש, אעיר כי בין השיחים שאלני, מי ישוה לו לסבו מבין הוגי הפולנים, והשיבותיו: צ’שקובסקי; והשיבותיו כן, משום ששניהם טרחו, האחד בסיגולה של טריאדה והאחר בסיגולה של קאטריאדה, איש איש לתולדות עמו; העמיד אותו נכד פנים של תמימות, ואמר: ואני הייתי צנוע יותר, וחשבתי, ככל המופלג, על טרֶנטוֹבסקי. רצה לומר, כי אני, הצעיר, ראיתי סבו מנורה; והוא, נכדו הזקן, רואה אותו פּמוט. והנה אמרתי בלבי, שמא נתקיימו בה בטלוּסט מסורות על חתנו של רנ”ק, הוא וילהלם ביגלאייזן, אביו של חוקר הספרות, שהיה בה רופא-העיר, הנקרא פיזיקוּס, והיה חברו של היינריך פראנצוז, שהיה רופא המחוז, המכונה קרייז-פיזיקוס בטשורטקוב הסמוכה, ובנו היה הסופר הנודע קארל אֶמיל פראנצוֹז, המתאר בסיפוריו את עיר-גידולו (היא מכונה לו בארנוב) ואף את יִשובי סביבתה, ועיר טלוסט בכללם.

ודאי ניתן להרהר בגורלם של שני בני רופאי הסביבה ההיא, שהאחד, בנו של הרופא פראנצוז בטשורטקוב, נמשך לתרבותם של הגרמנים, ספרותם ולשונם, ומשנתמחה בפילולוגיה קלאסית ביקש קאריֶרה בה, והיתה נפתחת לפניו, אילו צירף לו לחיבורו (תרגום שקול של האֶקלוֹגוֹת לוורגיליוּס ללשונו של תיאוֹקריטוֹס, כלומר בדיאלקט דוֹרי) גם תעודת-שמד. אבל הוא, ששיעור ידיעתו בתורת עמו וספרותו כגרגיר של שומשום, ראה עצמו כל ימיו מחויב בדברי אביו, שאמר לו: נולדת יהודי ואתה חייב לעמוד ביהדותך על שום שכך, כנראה, רצונו של השם, ועל שום שאחיך בני-אמונתך, הנראים עדיין, כדין או שלא כדין, בעין רעה, צריכים אנשים טובים ומשכילים שיזככום ויגוננום. וכן הלך ולמד לכרחוֹ תורת-משפטים, סופו סופר, וראשית כתיבתו, לאחר שהנערה הנוצרית שאהבה ונשבעו זה לזה בסתר, מתוך החלטה כי היא תעמוד באמונתה והוא יעמוד באמונתו, לא עמדה בשבועתה, וענין ראשית כתיבתו כרוב המשכה – תיאורים של חיי הגיטו, שהערכתם שנויה במחלוקת הפוסקים, וקרוב אצלי הפסוק, שפסק עליהם מנהיגם של ציוני גליציה, א. שטאנד, בדברו על האקספורט הגרוע של מציירי דיוקננו בספרות אירופה, שדרך ציורם נזקוֹ מרובה מתועלתו, משום שסמיותם מרובה מפקחונם. ואילו האחר, בן הרופא בטלוסט, נמשך לתרבותם של הפולנים, ספרותם ולשונם, ומשנתמחה בה, נעשה מחשובי חוקריה, וודאי היו מושיבים אותו על קתדרה גבוהה, אילו צירף לחיבוריו תעודת-שמד, והוא לא צירפה, אף שידיעתו בתורת ישראל וספרותו היתה פחותה מגרגיר של שומשום; ולכרחוֹ אחז אומנות של מורה לספרות פולנית בגימנסיה, והיא הגימנסיה האוקראינית בלבוב, והיה אהוב על תלמידיו ואוהבם, והיה גם ידיד ורֵעַ לאיוַן פראנקו, גדול הסופרים האוקראינים שבדור, ונשמר לנו זכר פגישתם האחרונה, כשביגלאייזן בא לראות את ידידו המת וּמצאוֹ במיטתו מכוסה סדין ישן וקרוע, ומבעד חורו נשקף בשרו הערום וכחול-הכתמים, ופניו כשעוה; הלך הידיד לכיתה של תלמידיו ואמר להם על משוררם: עני כמו כל עמכם; לכו, לכו, למען תזכרו עד אחרית ימיכם את פני האדם הגדול הזה. השאלה, אם חש סביבו את רחשו של עם עני ואביון, עם אבותיו, שאלה היא, וקצה-תשובה לה חבוי במה שהלך, לעת זיקנה, להיות מורה בגימנסיה היהודית שבעיר, שנוסדה לאחר הפרעות ביהודיה. אמרנו: קצה-תשובה, כי יתר על מה שהעידותי מעידים אחרים שכתבו על זימונים עמו בלשוננו (ישראל ויינלז, שלמה לאנדקוטש-רכב), כי הישיש, אפילו רצה, שוב לא יכול היה להדביק את שאיחר. והרי בניו כבר היו מומרים, ולא ביגלאייזן שמם אלא ז’לז’ינסקי או בדומה שמם, ולפי השמועה נתגלגל מי מהם או מבניהם עם פליטי הפולנים לתל-אביב והיה בה אפילו מורה בגימנסיה שלהם. שמועה היא ושמעתיה מפי יצחק למדן ולא רציתי באמִתה, שדי במחשבה קשה: נינו של רנ“ק מומר בלבוב, ועל מה להחמיר במחשבה קשה ממנה: נינו של רנ”ק מומר בתל-אביב. בין כך ובין כך כדבר המשורר הוא: גם זה מוסר אלוהים ותוכחה רבה.

ב

הלכך נרחיק עצמנו מן הצללים, צלליו של דור-תהפוכות, ונראה באורות, אורותיו של דור-מישרים. אמרתי: דור-מישרים, אף שדור-נפתולים גם הוא. שכן כמותו כקודמיו, רואים עצמם חייבים בפריצת גדר שגדרו אבותיהם במשטר-חיים ומנהגותיו והם יוצאים מעיירתם, מניחים את בית-המדרש, הולכים לכרכים, לאוניברסיטאות, אבל גם עתה תלמודם בידם ורוח-תלמודם, המדבקם לעמם, בלבם. בנותן-טיפוס זה בטלוסט הוא ברל המכונה ברנהארד ואכשטיין, שכל המבקש לדעת כלל דרכו ופרטיה ילך אצל המונוגרפיה המקיפה של מאיר בלבן, שנדפסה בראש ספר-ואכשטיין שיצא מטעם ייוו“א בוילנה (1938), שהוא היה בחברי-הכבוד שלו, וכבר דיברתי בה, במלאות שבעים שנה להולדתו של ואכשטיין, מעל עמודי “דבר” ואחזור עתה על כך בתוספת נופך. וקודם-כל אחזור ואורה היתר לעצמי להורות הלכה בפני מורי ורבי בעל המונוגרפיה: הוא מקדים לה להערכתו זכר שלשלת הלוחמים והמורדים על סביבתם שקדמו לו לאותו חכם, ומעמיד בראשה את שמעון ברנפלד, אבל מה נעשה ואפילו היא דמות בולטת אינה טיפוסית ביותר, שהרי ידענו מפי האוטוביוגרפיות שלו, רבות הענינים והענין, החל במה שפירסם בספר-הזכרון של בית “האסיף” וכלה במה שפירסם ב”רשומות“, כי במלחמת-ההשכלה שלו חסר יסוד מלחמת אב ובנו, שכן עוד אביו, ר' משה, בחוגי המשכילים וההשכלה היה, ואקווה לפרסם שתים תעודות שלו, שנשתמרו בידי – קונטרס-יומנו בלבוב וכן דבריו בחוג דוברי עברית בסטאניסלאב. וקל-וחומר שהוא הדין בשילובו של הנריק ביגלאייזן באותה שלשלת – הרי ראינו, כי לא בא מישיבה ולא מבית-מדרש, ולא זו בלבד שלא טעם טעמם, אלא ככל הנכון לא הגיע למעלה מקריאת תפילה בסידור, ואיך ייכלל בפורצי גדר, ואביו כבר מצאהּ פרוצה, שחותנו הגדול פתחהּ לרוָחה לפני ההשכלה. ולענין האחרים המנויים כבני-השלשלת – אף בהם יש שלא מן הדין הוא לנהוג בהם כדיבורו של בעל המונוגרפיה, הוא דיבור על קפיצה. אמת, דיבור כזה יפה לו לוילהלם פלדמן, שתחילתו חאלאט (או כדבריו: יהודון) והמשכו ראש-מדברים בספרות הפולנים וסופו, סמוך לגסיסתו, שמד; וכן דיבור כזה יפה למי שנשארו בתוך השיטה כשמואל ווֹלף גוּטמן, בן המוזג בפרברה של לבוב, שסופו רב נאורים בה, ואף יהושע טהון, שסופו רב נאורים בקראקא וקברניטם של ציוני גליציה ופולין; אבל אף מרדכי אֶהרנפּרייז ואפילו צבי פרץ חיות אין להטריח עליהם הגדרה של פורצי גדר, שכן הראשון אביו המו”ל ומוכר הספרים והאחרון אביו הלמדן המופלג כבר ניצבו, יציבה שונה, על גשר-החיבור של מסורת והשכלה, והמעבר ממנו לגשר-החיבור של מסורת ומודרנה אינו רחוק ביותר. מה שאין כן דוב-בּר ואכשטיין, שהגדרה של פריצה וקפיצה הולמתו, אם כי היא קפיצה שונה ופריצה שונה מכפי שידעה דור-משכילים – פריצה מתוך הוָיה יהודית מסורה, כדרך שנתגבשה בעיירת חסידים מובהקת, וקפיצה לתוך הוָיה יהודית מודרנית, כשתודעתה ההיסטורית של הרציפות היהודית הקיבוצית וידיעתה היא כיסוד גדול המלכד את ההוָיה הישנה וההוָיה החדשה כחטיבה אחת. והיא הנותנת, שיותר משאנו צריכים לראות את ואכשטיין כאח צעיר להיסטוריוני ישראל לפניו, עלינו לראותו כאח גדול להיסטוריוני ישראל שבימיו ושלאחריו, וביחוד ההיסטוריונים שהעמידה מולדתו ושיצאו מן התנועה היהודית המודרנית והלכו אליה, והכוונה, כמובן, למאיר בּלַבּן, משה שור, יצחק שיפר, מרדכי וישניצר, עמנואל רינגלבלום, פיליפ פרידמן, ואברהם יעקב ברוור, נתן מיכאל גלבר ורפאל מאהלר.

חבל, כי המונוגרפיה הנזכרת על ואכשטיין נהגה צמצום בנקודת החיים, ולא נהגה בה הרחבה כדרך שנהגה בנקודת המפעל. מתוך הפרטים המעטים נשמע, כי ואכשטיין בא, והוא כבר אברך לא-צעיר וצרור צרות מאחוריו ומלפניו, לגימנסיה בראדוביץ שבבּוּקוֹבינה (אליה נמשכו תלמידים מגליציה על שום גרמניותה, וקירבתה – כן, למשל, למד בה לימים גם יליד קוּטי, ברל לוקר, או על שום גרמניותה וריחוקה – כן, למשל למד בה לימים גם יליד זלוֹטשוּב אברהם שבדרון הוא שרון), ואחר כך הלך לוינה, שלמד בה באוניברסיטה ובבית-המדרש לרבנים. עיקר התעניינותו בפילוסופיה אֶקסאקטית ואף בהיסטוריה. אפשר חלם על קתדרה לפילוסופיה, אולם עודו על פרשת-דרכים, נפלו שני מאורעות והכריעו – המאורע האחד היא הכהונה שניתנה לו בבית-הספרים של הקהילה בוינה; המאורע האחר הם נישואיו עם תלמידתו מַריה וייס, שאביה עשיר היה, בעל בית-מִבשל-שיכר. פטור מדאגות פרנסה, ישב מעתה בחדר-עבודתו הנאה בוילה שלו בהוקינג וכולו שקידה, שלא פסקה עד אחרית ימיו. כהונתו כדרך עליה מתמדת – תחילה היה כפקיד קטן, אחר-כך סגן מנהל, באחרונה מנהל. עבודתו היא שאיששה את המוסד, הרחיבתו, העמידתו על סידורו המשובח. פעולתו כחוקר, אלה ראשי סעיפיה: ביבליוגרפיה; אֶפּיגרפיקה (ביחד נוסחות מצבות); שלשלת-יוחסין; ההדרת טקסטים של איגרות, פנקסי-קהילות וכדומה; ביוגרפיות של גדולי-תורה; אזכרות וכיוצא בהן. הקאטאלוג של בית-הספרים הזה, ביחוד כרך “מנחת שלמה” (מתנת הנדיב סאלי כהן) על חמשת האינדקסים שלו, הוא כאוצר בלום. והוא הדין במפתח-ההספדים שלו, וביחוד הספר החשוב שהוציא, בשיתופם של ישראל טאגליכט ואלכסנדר קריסטיאניפּוֹלר על הפובליציסטיקה העברית בוינה, והיא ביבליוגרפיה מפורטה ומוסמכת של כל כתבי-העת העבריים שיצאו בה, ובחלקו של ואכשטיין נפלו “ביכורי העתים”, “כרם חמד”, “כוכבי יצחק”, “ביכורי העתים החדשים”, “מגד גרש ירחים”, “אבני נזר”, “אוצר נחמד”, “ביכורים” והשאר בחלקם של חבריו לעבודה, והוא ספר-עזר, אשר בלעדיו לא ירים ידו שוחר ספרות-ההשכלה במרכזה ובמזרחה של אירופה. וביותר הגדיל באפיגרפיקה – מצבות בית-הקברות הישן בוינה. לכאורה העיקר הוא נוסח המצבה, ביאור ענינה ולשונותיה, אבל ספוחה לכך שפעת ביאורים ודומיהם, שהם בעצם כקורות הקהילה למאות עניניה וסיבוכי יחסיה לפרטיהם. והוא הדין בספרו “אבני אש” על בית-הקברות של קהילה חשובה, מבחינה היסטורית, היא קהילת אייזנשטאדט. ושוב: לכאורה מצבות, ובאמת תולדות יהודי בורגנלאנד על כל צדדיהם ומגעיהם. ולענין ההדרת טקסטים – הרי אסופת מכתבים משנת 1619, רובם ביידיש וקצתם בעברית, שנכתבו כולם ביום אחד, הוא יום הששי לפני-הצהרים, בפראג, והיו מיועדים לוינה, אבל לא הגיעו לתעודתם, שנתפס השליח בדרכו (והיא היתה דרך-סתר, שהקישור בין שתי הערים היה אסור מחמת העיפוש – כלומר, המגפה) וניטלו המכתבים ולא נפתחו מאות שנים עד שנתגלו וטרחו עליהם שני חכמים, אלפרד לנדא מבחינה בלשנית וּואכשטיין מבחינה היסטורית ונתגלה עולם מלא. וכן ראוי להזכיר הוצאת מכתבים של בני דור מאוחר יותר, מכתבי וֶלוֶל זבּאראז’ר (בנימין זאב אֶהרנקראנץ) אל אחיו ואל ידיו משה אורנשטיין (מראשי המשכילים שבחשו במחלוקת צאנז-סדיגוּרה) ועוזר רוֹהאטינר (בדחן ומראשוני חובבי-ציון בלבוב) וכדומה. ולענין פנקסים ותעודות ארכיוניות – ביחוד ספר תעודות ומִסמכים לתולדות יהודי אייזנשטאדט ושבע הקהילות, ובו גודש ענינים המפליגים לכמה צדדים, עד שאפשר להיעזר בו לחיבורים שלמים, ואמנם כבר נמצאו שנעזרו בכך. ועדיין לא נתמצתה פעולתו, שחיבר עשרות עבודות קטנות, והצד השוה במפעלותיו: אין הוא מביא אלא תעודות וביאורים, לכאורה אינו מסתת בחומר אלא עורמו, אולם המתבונן בסידורו, ובכוח המשוקע בליכודו של השפע, יודע כי יצירה לפניו, ודומה עליו כאילו החוקר נטל על עצמו להעלות את מלוא תמונת החיים שהיו מתוך שרידיהם הקפואים. לכאורה יובש, אך המטה אוזן קשבת שומע לא בלבד את רחש חייו של החומר הנחקר, אלא אף את רחש חייה של הנפש החוקרת, שהבליעה את עצמה במחקר. וצר, כי עד עתה לא בא מי שישחה מעל באר החיים האלה, שנראו יבשים, טמונים-שפונים מתחת שכבה של חול-גוילים ואבקם, ויקלף קרומם ותישמע הלמות הלב הרוטט והחם.

ג

הארכנו מעט בדרכו ופעלו של חוקר תולדותינו וספרותנו שהעמידה טלוסט וראינו אותו תר אחרי קורותיה של קהילה וקהילה, וכיחודנו תחת לשוננו את השאלה: וקהילת עיירת מולדתו לא ראה לפקדה? והיא שאלה שהתשובה עליה אינה הן ברור כשם שאינה לאו ברור. אין צריך לומר, כי הוא-הוא הכתובת הנאותה למשאלת עיירתו לדעת תולדות עצמה, והרי מצינו בהיסטוריונים בני גליציה שכתבו ספרים איש-איש על קורות עירו – בּלַבּן על לבוב, משה שור על פשמישל, נתן מיכאל גלבר על ברודי, רפאל מאהלר על צאנז, וכדומה. אבל ואכשטיין מבחינה זו אינו בכללם, וניתן אך לדבר על שתי סוגיות קטנות, אחת ישירה, ובּלבּן מזכירהּ, והיא מחקרו על מצבת אמו של הבעל-שם-טוב בטלוסטה, ואחת עקיפה, שאין בּלבּן מזכירהּ, והיא כוללת בערך שתי עבודות, האחת שנדפסה גרמנית ושמה: “פאָלקלאָריסטישעס אַללערליי” (1925) והיא אסוּפה קטנה של דברי בדיחה והלצה; והאחרת שנדפסה יידיש ושמה: “די אויסברייטונג פון איגנאץ בערנשטיינס לעבענסווערק” (1926), כלומר: הרחבת מפעל חייו של איגנאץ בערנשטיין, והיא אסוּפה קטנה של פתגמי-יידיש.

לענין הסוגיה הראשונה, שנגיעתה בטלוסט ישירה – הרי הוא מביא במאמרו (Menora וינה 1925, חוב' 2), את נוסח המצבה: “ת”ק / לפ“ק / עֵד הגל הזה / ועדה המצבה / שרה ב”א אמו / של ישר' ב' שם / ונפטרה יום /… /…“. כדרכו הוא מפעיל מנגנון-חקר גדול, ומבאר כי דבר הפרט ת”ק (1740) מערער את האגדה, כי הבעש“ט נתיתם בילדותו, שהרי באותה שנה היה כבן ארבעים שנה; את ראשי-התיבות ב”א הוא מפרש: בת אדל, מתוך הנחה, כי בתו של הבעש“ט נולדה בסמוך לפטירת זקנתה ונקראה בשמה, אלא שאין הנחה זו הולמת את הביוגרפיה של הבעש”ט, שאינה מספרת כי בתו נולדה לו בשנות בינתו, ודין להוסיף ערעורו של בּלבּן, כי אמנם דרכם של החסידים לכתוב שם האם בפתקים וכדומה, אך לא בגופה של נוסחת מצבה, שנוהג בה שם האב, ושעל כן הוא נוטה לקרוא: בת אהרן או בת אברהם וכדומה. אבל הוא מסכים להערתו של ואכשטיין, כי הקיצור ישר' תחת ישראל אינו מצוי, ומוסיף, כי גם הקיצור ב' שם תחת בעל שם אינו מצוי, ואם כי ואכשטיין מתעורר על הקושיה, מי כתב את הנוסח ומתי כתבוֹ, אינו מגיע לכלל מסקנה, או שאינו רוצה להביעה, אולי משום דיבוקו במסורת הקדוּשה של עיירתו, אבל בּלבּן, הרואה עצמו פטור מכך, סבור, כי כל המצבה היא אַפּוֹקריפית ואפשר נכתבה שנים הרבה לאחר פטירת הבעש“ט, והוא אפילו מקבילה לגניזה המדומה של מכתבי הבעש”ט, שזיופה ניכר מתוכה; ולטעמי פחז עליו יצר ההיקש, שלא הבדיל בין מעשה של תמימות ומעשה של מרמה, וממילא גוזמא קתני.

לענין הסוגיה האחרונה, שנגיעתה בטלוסט עקיפה – ככל הנכון מותר לשער, כי בבואו ללקט דברי הלצה וביחוד דברי פתגם, הסתייע במה ששמע עצמו וכדרך ששמע עצמו, וביחוד כדרך ששמע עצמו ראשונה – דהיינו, בימי ילדותו ונעוריו, ולא בכדי הוא אף מזכיר בהלצות שמות מקומות בסביבי עיירתו. וראוי היה כי בני העיירה, בין זקנים שזכרונם משמר מסורות עיירתם, בין בניהם שקיבלו מידם, יעיינו מבחינה זו במחקרים הקטנים האלה.

ד

נודה, כי לענין תולדותיה של טלוסט לא יצאנו מלפני בנה החוקר ברכוש רב, אבל מה שלא עשה בן-העיירה בעל-החקר עשה לימים בנה בעל-השירה, הוא שמשון מלצר, שלא שמעתי עליו בימים שנתאַויתי לסור לטלוסט, ומשום-מה פסחתי וחזרתי ופסחתי עליה. לצידוק עצמי אומר, כי חסרתי דחיפה אחרונה לכך – בימים ההם לא היתה בה, בעיירה זו, חבורה פעילה של הסתדרות “החלוץ”, שביקורי סניפיה היו לי, כראש מרכזם, חפץ ותעודה, ובשלהם בעצם ניטלטלתי ברכבת, בעגלה ואפילו ברגל, מישוב לישוב.

אמת, היתה בי קצת פליאה על כך, שהרי ערי סביבתה, ביחוד טשורטקוב ובוּצ’אץ', המו מרוב רחשה של תנועת החלוצים, והיא, טלוסט עצמה, היה לה צד של יחוס בתנועת-הנוער הציונית – כשחזר לפני מלחמת-העולם הראשונה מנהיגם של ציוני גליציה, ד“ר גרשון ציפּר, ממסעו בארץ-ישראל, הביא שני רעיונות, הרעיון האחד בנין גימנסיה עברית בירושלים, והרעיון האחר הקמת תנועת צעירים ברוחה של אגודת “השומר” בארץ-ישראל. ואמנם, עד-מהרה נוסדה בגליציה הסתדרות “השומר”, שתחילתה תנועת סקאוטים בנוסח הגנרל בּאדן-פּוֹל, והמשכה, לאחר איחודה עם אגודה קרובה (היא האגודה להשכלה יהודית עצמית “צעירי-ציון”), הסתדרות “השומר הצעיר” הנודעת. והנה שני סניפיה הראשונים של הסתדרות “השומר” היו – האחת בלבוב והאחרת בטלוסט, ובצילומיה הראשונים אתה מוצא מבני העיירה את מארצל יֶגר, הוא משה צייד, העושה בהנהלת עירית חיפה, ואף הוא בנו של רופא בעיירה ההיא, שהלך לימים ללבוב, וכן אתה מוצא שם את לוּדויג שטעקל, שהלך לימים לדוֹבּרוֹמיל ולפני שנים הרבה נזדמנתי עמו, והוא רוקח בתל-אביב. רק משהנחתי את גליציה והלכתי לוארשה ואני עובד במערכת “העתיד” הגיעני מכתב מטלוסט, ובו שאלה של נער, שמשון מלצר שמו, השואל לענין אפשרות לימודים בבית-הספר לאמנות ב”בצלאל" ולכתובתו. השיבותי לו מעל דפי השבועון, והיא כמדומה הפעם הראשונה שנדפס שמו ברבים. אזכור כי קראתי את דבריו בהמיית-לב, שכן אני עצמי עמדתי, שלוש שנים קודם, לעלות לארצנו, לפי הזמנתו של בּוֹריס שץ, להתאמן במה שהייתי מסוגל, כסברתי וכסברתם של אחרים, והוא מעשה אותיות ותגים, ציורם ועיטורם, ולא נעניתי להזמנה, שלקחתי עצמי לצד אחר – חידוש ארגונה של תנועת-החלוצים בגלילותינו. על-כל-פנים היה זכור לי שמו של שמשון מלצר, כמי שיש בו כשרון של צייר ומבקש להתאמן בו, עד כי בבוא לפנַי, לשנים, שיר החתום בשמו והוא נדפס ב“הסולל”, שנערך בידי בן-עירי, יעקב נתנאלי-רותמן, סברתי: תרי שמשון מלצר הוו, אחד צייר ואחד משורר (ולפי שהיה גם שמשון מלצר איש טשורטקוב, והוא בחברי “המשולש”, קיבוץ שנוסד על-ידי ישראל כהן, הפלגתי ואמרתי: תלת הווֹ), שלא עלתה על דעתי, כי כמותו כאותם ששני הכשרונות התגוששו בהם – וכן למן מרדכי צבי מאנה עד אשר ברש – וסופה של השירה נוצחת, אם כי הם מחייבים את מבקרינו שינהגו בהם כדרך שנהגו מבקריו של גוֹטפריד קלר, שידע גם הוא התגוששות כזאת בקרבו, ויגלו כיצד נתגלגלה סגולת הציור לתוך סגולת השירה והסיפור.

מה שלא יכולתי לדעת, כי כשם שהייתי שושבינו של שמשון מלצר בדבר מועט מעל דפי “העתיד” בוארשה אהיה שוֹשבינו בדבר מרובה מעל דפי “דבר” בתל-אביב, שכן כעורכו של מדור הספרות בו פירסמתי שירו הראשון ב“דבר”: “אמא”, ולימים רוב שירים ופואֶמות שלו, ובינתים נעשה מעובדי “דבר” ועורכיו. כי השיר “אמא” הוא בכור-שיריו שפירסם בארצנו אני למד מדבריו שלו עצמו, שכן זכרוני מלחש לי, כי ראיתי קודם שיר שלו בקובץ “אורחה”, ומתוכו נסתבר לי, כי מחַבּרוֹ נמצא בארצנו, ושאלתי לו ונודע לי מפי נחמן ברגמן, שידע את המשורר מתוך ששימש בכהונת מורה בעיירת מולדתו, הורודנקה (לאחר צאת המורה הקודם, ש"י פינלס הוא פנוּאלי), כי אמנם כן הוא, וביקשתיו לזמנו לביתי, ולא יצאו ימים מרובים וקיימנו בחינת טובה שיחה אחת פה-אל-פה מאלף יריעות שלמה, ואין צריך לומר, כי מאז ועד עתה עלו השיחות על ערך רבבי-רבבות יריעות.

לא אדע מה עשוי היה ידידי הצעיר ללמוד ממני, אולם אם למד, יתר על כרי-אהבתו שלו עצמו, גם גרגיר מאהבתי אני למחוז-ילדותנו, הרי באתי על תשלומי, כי למדתי ממנו רב – הוא שהקים לפנַי, כקוראו, את טלוסט, באופן שאני חי בה ואותה כדרך שהוא חי בה ואותה, ומה שעיויתי בפסיחתי עליה – בא על מלוא-תיקונו וכבר דיברתי בזה בארוכה במאמרי שכונס בספר “בין דין לחשבון”; ועתה אומַר בקצרה, כי כל השואל לרישומה של טלוסט בשירתו, כשואל, להבדיל בין דר שוכן מעונה ובין דרי מטה: אנה אמצאך ואנה לא אמצאך.

ה

ויפה עשו בני העיירה, שניצלו לפליטה ולישועה, לעשות ציון למחצבתם, ולכתוב את המשומר בלבם ובזכרונם במגילת-ספר, וזימנו להם, כעושה ומעשה, איש-חמודות, ידידי מנוער גבריאל לינדנברג, ואם מותר לי לומר להם לבני העיירה דבר עצה, אומַר כי יהיו זכורים הכלל של המתחיל במצוה אומרים לו גמור, וכשם שהתעוררו על תולדות עיירתם יתעוררו או יעוררו לכתוב תולדות בניה העולים, וביחוד אלה שעלו עם החסידים הראשונים, והנחילו לנו את אהבת ארצנו.

[תשכ"ו]

הריני סוטר בפרצופך ואתה טס ופורח לבויבריק – כך ובדומה לכך היה לשון אמירה שגורה בסביבי-גידולי, והיא אמירה שמקוריה טעונים עיון מיוחד, שכבר נאמרו כמה דברי-השערה הצופים לבדיקתם ולתשלום-סיכומם. לגודל פרסומה של אותה אמירה, אעיד, כי שמעתיה פעמים הרבה, תחילה בעיר-מולדתי ברודי ולימים בערים אחרות במסעותי המסועפים על-פני גליציה, ושמעתיה במסיבות שונות ומפי אנשים שונים בעלי גילים שונים. עתה, מקץ שנים רבות אני מיצר, כי אותה אמירה לא נתקיימה בי, שהייתי מקבל באהבה יסורי סטירה, ובלבד שאטוס לבויבריק. והרי שעת-הכושר לכך מרובה היתה – בין כשעוזרו של המלמד גילגל עלי אותה אמירה על שום שמצא בי סרחון-מה, בין כשחברי-לחדר הרעים עלי אותה אמירה, על שום שלא נעניתי לחפציותיו, כגון שסירבתי לתלוש כפתור ממעילי בתורת מס שהטיל עלי. אהה, אילו נתקיימה בי אותה אמירה וזכיתי ברוַח משולש: ראשית, הייתי רואה במו עיני, כי אמנם קיימת ועומדת עיר ששמה כך או בדומה לכך, שסטירה עשויה להטיס אליה; שנית, הייתי עושה באותה עיירה שיצא לה מוניטון, והוא דבר שלא נתמזל לי לימים. אף שעברתי גלילות גליציה לאָרכּה ולרחבה; שלישית, הייתי מזדמן עם ידידי ומיודעי מבני בויבריק בביתם, והייתי טורח לבלוש ולמצוא, מה היה בה באותה עיירה, שהעמידה מקרבה גיִס פעיל, חיוני ורוגש כל-כך.

ב

וקודם-כל משהו על-פני הדור הקודם – הכרתי מהם שלושה בלבד, שנַים פנים-אל-פנים, השלישי על-פי השמועה בלבד. הראשון היה יואל שפיגל, בריה עליזה, מומחה לתעלולים, ולתעלול אחד הייתי קרבן גם אני. נער הייתי ובאה בי נהייה לדבר-מה ולא ידעתי מה היא. נסעתי ללבוב, כדי לטכּס עצה, כדת מה אעשה, ונכנסתי אצל עורכי “טאגבלאט” שהוחזקו לי בחינת אשלי רברבי. שפיגל, שהיה מזכיר המערכת, עשה פנים של רוב רצינות ויעצני להירשם בסמינר-המורים העברי העתיד לעשותני אדם מן הישוב, ואף זאת יעצני, כי אבוא בשעה פלונית אלמונית ואשאל, משמו, למזכיר. כמובן, נשמעתי לו, אך בבואי למחרת נתחוור, כי הוא משמש מזכיר גם פה, וכן עפתי – כפי שאמר בהנאה – מבויבריק לבויבריק. אך המחוכם שבתעלוליו היה מעשה נסיעתו לאמריקה – הוא נסע שם כאחד עם העסקן והדרשן הנודע ד"ר מאיר גייאר, ותכלית נסיעתם שליחות-מה. ובהגיעם שמה עשו עתוני היהודים בניו-יורק רוב פרסום לעסקן ולדרשן, ואילו בן-לוָייתו, שפיגל, נשאר – כפי שאמר – בצלו של זקן-המידות הנאה והמשופע של חברו הגדול ממנו במנין ובחכמה. למחרת הרעישה את כל עתוני היהודים בעולם טלגרמה מחרידה, כי יואל שפיגל, שבא זה-עתה לשם שליחות, נדרס ומת; ולמחרת-מחרתו אנוסה היתה טלגרמה אחרת לקיים בו תחיית-המתים. והוא הלעיג עליהם על העתונים, שלאחר שהחרישו ממנו, נאלצו לדבר בו פעמַיִם, ונתקיימה בהם בחינת לקו בכפליִם. וכמשפט הלצים אף הוא היה בתוך-תוכו נפש עצובה, ותערובת הליצנות והעצבות השתקפה גם בכתיבתו, שראוי היה לסננה ולהעלות את הטעון שמירה במגילת-ספר.

ג

שני, ר' פתחיה אפנר, אביו של ידיד-נעורי יוסף אפנר – קומתן, שהיה מרכין קומתו, ולא בלבד בשעה שדיבר אל נמוך ממנו, אלא גם בשעה שדיבר אל גבוה כמותו – מוכן תמיד להקשיב ולעזור. כשהכרתיו ישב בלבוב, ברחוב ברנשטיין, והיה אורח-קבע במוסדות שמדורם היה ברחוב ההוא. פעם אחת שאלתיו, על שום מה אינו מחליף את דירתו, שהיתה מדוחקה ואפלולית מעט – השיבני, כי הרוצה להיות בלבוב יהודי בן-זמנו, נוח לו שיישב ברחוב ההוא. אך הציג רגלו מעֵבר למפתנו, והרי לפניו בית-הקהילה, וממול – או כפי שהיו אומרים: vis a vis וההגיה כתיבה אחת: ויזאוי – אולם “יד חרוצים”, הרוחש רוב אסיפות. וסמוך לו דפוס “פראסא” של פועלי-ציון, והנה-הנה “תקות ציון” שהוא היה מנכבדי חבריה; וממול – כנ“ל: vis a vis – ביתו של פדרבוש הזקן, ובו המשרדים של הקרן הקיימת, מרכז “החלוץ” ו”עזרה“. במוסד האחרון היינו מזדמנים, כמעט שבוע-שבוע, – תעודתה של “עזרה” היתה סיוע-כספים להכשרת החלוצים ועלייתם, ולפי שהיו מיוצגות בה כל מפלגות הציונים, עלול היה להתרחש, ואף התרחש, ששלוחי המפלגות האלו ביקשו להיעזר באותו מוסד, כדי למנות עצמם כאפוטרופסים פוליטיים שלנו. באותם הימים היתה חמדה גנוזה זו מנת-חלקם של הקרויים ציונים-סתם, ביחוד לאחר שגברה והכריעה שם השפעתו של ד”ר אֶמיל שמוראק, שלא היה מכלל חובבינו המובהקים, וכדי לקיים את האוטונומיה שלנו, היינו מעוניינים, כי נציגיהם של הציונים-סתם ב“עזרה” יהיו בעלי הנוסח הישן, תלמידיהם של אנשי האינטגראל הציוני, אברהם קורקיס ואדולף שטאנד עליהם השלום. ושני חברינו היקרים, ד"ר הנריק סטרנר ויוסף אפנר, עשו עמנו חסד, שפעלו מלפני אבותיהם, זיגמונד סטרנר שעמד בשנות-שׂיבה ופתחיה אפנר שעמד בשנות-עמידה, שיהיו נציגיהם של הציונים-סתם, והם נענו לכך ופעלו לטובת המוסד בלא כל פנייה ולשמה בלבד. מובן, כי שניהם פעלה בהם אהבם לבניהם ור' פתחיה לא זו בלבד שהבין את בנו היפה-להפליא, אלא אף הבין לרוחו. הוא הבין לו, כשיצא להכשרה בכפר אוקנו והוא הבין לו, כשעלה לארץ-ישראל; מה שלא הבין הוא, כי אברך יפה ומתוק כזה נקפד באִבּוֹ בכדור-מרצחים בדרכו ממקוה-ישראל לתל-אביב, ומאותה שעה ואילך היה האב השבור, כמי ששמשוֹ באה בצהריו, שנתהפך עליו הגלגל – זיקנתו מרה היתה, גורלו של מי שנגזר עליו להיות משרת אצל משרתו, – הרגשה של מיותרות לא סרה ממנו, ואך לפעמים הבהיק לתוכה קו של נחמה: שם בארץ-חלומו של אסיר תקות ציון, מהלך, ברוך השם, נכדו, ודרכם של נכדים שהם מעמידים נינים שיחיו ולא יֵדעו צער.

ד

שלישי, לא ראיתיו עין-בעין, אך פעם אחת שמעתיו אוזן-באוזן, מכוחו של הטלפון, אף שהיה אורח מצוי בארצנו מהיותו ציוני ותיק – ר' יואל המכונה יוליוס האבר. מי שקרא ספר-זכרונותיו, והמחבר קוראם בפירוש: זכרונותיו של ציוני (תורגם עברית בידי ג’נטילה ברוידא), יודע, כי היה לו מה לספר; זו שלשלת ארוכה של עשיות. כי היכן לא היה ומתי לא היה, אם אך נדרשו הטיית כתפו ותמיכת ימינו. לא מצביא מבריק, אך גם לא טוראי אפור, אלא כמין קצין, אתה כמעט מתפתה לומר: קצין-שליש, אשר בדרכו להוליך פקודת המצביא לחיילים, נוטל היתר לעצמו לא בלבד להשלים את תפקידו, אלא אף ליזום תוספת לה. זהו הסוג, שהרצל חיפש אותו בנרות ושׂשׂ למצוא כמותו, כפי שאמר בדיבור חד וחלק: גברים אני צריך, גברים, גברים והמעיין בספר-הזכרונות ההוא רואה בחוש, כי אף שהאיש הקדים להפליג לארצו של קולמובוס, היתה עיירת הורתו ונחלתה חיה בקרבו תמיד, והיא שהרעיפה לתוכו את עיקר-מידותיו, היא-היא הכספית היהודית.

ה

הכספית היהודית ההיא מורגשת ממש בכל משא-ומשא עם גידולי בויבריק בני הדור הצעיר, גם אלה שידעתים על-פי השמועה, גם אלה שידעתים פנים-אל-פנים. עיר-מולדתי לא נתגלגלו בני בויבריק אליה, וייתכן כי אילולא ראיתי במפת-גליציה של רומר, שהיתה אובליגטורית בבתי-הספר, מתחת לעיגול הגדול של לבוב את העיגול הקטן של בוברקא, כפי שהיא קרויה בפי הפולנים (ביברקא בפי האוקראינים), לא הייתי מאמין כי היא קיימת ממש, שכן היתה בעינינו בחינת לא היתה ולא נבראה אלא משל היא. שם ראשון של בן בויבריק, שקלטה אזני, היה – אריה אלוייל. וקלטתיו מפי חברי, שחזרו בסמוך לגמר מלחמת-העולם הראשונה לעירנו מעיר-מפלטם וינה והתחילו מיסדים את “השומר הצעיר”. כל אחד מהם, שנעשה, במוקדם או במאוחר, ראש-קבוצה, ראש-פלוגה וכדומה, היה מספר על ראש-קבוצה, ראש-פלוגה בוינה – דויד כהנא, עתה איש רמת-יוחנן, סיפר על בנימין פרייפוגל, הוא דרור, עתה איש בית-אלפא; יעקב, הוא קובא שוטלנדר, שסופו נספה בויניצה, כחייל אוקראיני, סיפר על יששכר רייס שהיה כשם-דבר, ומנחם, הוא מנדל צוילינגר, עתה בתל-אביב, סיפר על אריה אלוייל. אף שראשי-הקבוצה ההם לא היו גדולים אלא בשנה אחת או שנתים מחברי הקבוצה, הסרים למשמעתם, נהגו בהם המסַפרים מנהג של דרך-ארך והיו, ביודעים ובלא-יודעים, ביחוד בתחילת פעולתם, מחקים אותם, ממש כדרכו של חסיד, העושה כתנועות רבו לאחר שחזר מחצרו. נמצא, כי בקן “השומר הצעיר” בעירנו היו כמה זמן כביכול משוטטים הן בנימין פרייפוגל, שאמנם סר אלינו לימים מעטים, אך ישיבתו בסטאניסלאב שבה בנה הסתדרות מוצקה, הן אריה אלוייל, שישיבתו היתה בבויבריק והפך – כדברי חבריו – את העיירה משרשה. וראָיה לגודל הצלחתם שלהם ושל תלמידיהם הוא גל-העליה האדיר שהגיח, מקץ שנתים, מכל אותן ערים ועיירות. עתה ממרחק הימים, אנו חייבים להודות, כי כל אותה פרשה היא כדבר-פלא – הנערים, שחזרו מוינה, לא הביאו עמהם מטען מרובה, ואף-על-פי-כן די היה באותו קומץ שהביאו לעשותו עולם ומלואו, בלשון אחר: היה זה גרעין של עולם ומלואו. ואם הגרעין הזה ביצבץ ועלה וגדל להפליא, אם אותם הנערים והנערות קיימו את הכלל הגדול, אולי הגדול בכללים: אומר ועושה, הרי הדבר בא, במידה מרובה ואף מכרעת, בשל אָפיים וסברם של אילו הזאטוטים, שבאו מעיר הדנובה לעיירותיהם החרבות-למחצה והטילו בהן גל-מהפכה שתחילתו תסס וסופו פריצה. אריה אלוייל היה בכללם, וכשראיתיו, פעם אחת ויחידה, בגולה – ברחוב הרחב בלבוב, על-יד בית-הסוהר הקרוי בריגיטקיס, הרי אף ששיחתנו כל-כולה שנַים או שלושה פסוקים, חשבתי בנעימתו ובהעוָייתו מַכּר ומודע משכבר – כך מסר הנריק אדלר (חנן נשר) אמירה שלו שהטיח, כמדומה בפולנית, בכינוס שנתקיים שנה אחת קודם: שעונה של ההיסטוריה צילצל את שעת חצות. לכאורה, דבר מליצה היא, ואפילו שחוקה הרבה. אך גם אומרה, גם שומעיה, סברו באמת, כי כן היא – שעה אחרונה היא. באמת, כבר נעזר בה, שנתים לפניו, זיגמונט סלמנדר, באסיפת-היסוד של הגימנסיה היהודית בלבוב, לאחר פרעות הפולנים ביהודיה. הוא פתח, בלשון הפולנית גם הוא, לאמור: שעונה של ההיסטוריה צילצל שעה שתים-עשרה, וילהלם עקוב-הדמים הודח מכסאו. אולם עתה, שימושה של המליצה בפי אלוייל כוונתו אחרת היתה: אדמת הנכר בוערת תחת רגלינו.

היה זה כשנתים אחרי מלחמת-העולם הראשונה, והוא ושכמותו עשו כנדרש להיעשות בשעה האחרונה. מה נאריך – נערים אלה השכילו יותר מכל החכמים והנבונים; נחמיה בן-דורנו היה אומר בהם: זכרה להם השם לטובה.

ו

ושוב לענין אריה אלוייל – כשנתים לאחר אותה פגישה-בת-רגע, שמעתי הגדרה מדוקדקה עליו ועל שאר חבריו בחבורת ביתניה עילית. השמיע אותה אחד מחבריה – דוֹלק, הוא דויד הורוויץ, עתה נגיד בנק-ישראל. אודה, כי האזנתי לדבריו סעורי-המזג בערבוב-רגשות – כל שהשמיעונו חברינו בארץ-ישראל היה קרוב אלינו, אך לא היתה בי לא הבנה ולא אהדה לבדלויות כאלו, נוסח ביתניה עילית; היתה זו יותר מדי יחסנות של מעלה שאינה חביבה עלי, ופחות מדי עממיות של מטה, שהיא חביבה עלי. וכל אותה שעה לא הרפה ממני ההרהור: רוח של ארמון-פריצים גבוה הוא ולא ביקתה של עיירותינו היושבות למרגלותיו; והרי בני החבורה הם בכל-זאת בני ברודי, זלוצ’וב, רוהטין, טרנא, או בני-שכניהם. לא יצאו ימים מרובים והם עצמם עמדו על כך, וכשנתבקע האפרוח של “קהיליתנו”, מציאותם כבר הפליגה הרחק ממנה. כן, לדין-וחשבון של דויד הורוויץ הקשיב איש בשנות-עמידה, פניו נמרצות הרבה, והייתי תורגמנו. היהודי – היה זה אביו של אריה אלוייל – שמע, שמע וניענע ראשו נענוע של ספקנות. אפשר, שהרהורו היה כהרהורי, אך ודאי בקטיגוריות אחרות. על-כל-פנים הגה אותו דרך פתגם: ביזט אַ פאליאַנע, טעסע דיך נישט צו פיל, דען וואס וועט שוין ארויס דערפון, העכסטנס א בעלפעריש טייטל ( = אתה פלג-גזע של עץ, אל תחטוב את עצמך במופלג, כי מה יהא סופו של דבר, לכל המרובה חוטר של ריש-דוכנא). פירשתי לי את דבריו כדרכי: אתה בן גזע ברודי, זלוצ’וב, רוהטין, בויבריק, אל תחטוב את עצמך כדי קיסם אינדיוידואליסטי-אריסטוקרטי. ובאמת נעשו כולם אנשים אחים, ככל ועד כמה שזכרו את גזעם.

ז

לשנים נזדמנתי הרבה עם אריה אלוייל, והוא כבר צייר נודע, שקלט והקליט בסממניו נופיהם של כמה גלילות בארצנו. ונמשכתי ביותר לנופו של השומרון, שהיתה ראשית-בריתי ביני לבין ארצנו, ושעל-כן חיבבתי את תמונות מאיר שפיה וסביביה. אך מכחולו נתחסן והלך בציורי נופים אחרים, נופי ירושלים ונופי הגליל. אף שהיה שרוי, כדרכו של כל צייר, ברוב נפתולים לכיבושם של הנופים, שאורם ואוירם היו שונים מנופי-ילדותו, הטבועים בו, הרי בשיחות המרובות שגילגלנו בעליית-הקיר הרעועה ב“בצלאל”, הטעים וחזר והטעים, כי כל אחד ואחד מבינינו דין שיאמר על עיירתו, מה שאמר ר' עקיבא באזני תלמידיו על רחל אשתו: שלי ושלכם שלה. אז אך דימדם בו מה שהכיר לימים, והוא מה שהביע במבורר א.צ. גרינברג בשירתו, כי עיירות-גידולנו, קהילות-ישראל, היו כמובלעות של ארץ-ישראל על אדמת-הסלאבים. אבל כנראה אין עיירה דומה לחברתה – בויבריק זו היא בכל-זאת כמין בריה שלמה, ואם נפלאנו, איך מי שעתיד היה להיות צייר וגרפיקן, הרעיש את כל-כולה, הרי באים חבריו, בני-עירו, וניפלים איש-איש על דגלו, ואלה אמנם דגלים נאים וססגוניים הרבה.

ח

כי הנה בא, עם חבורת עולי בויבריק, נער, מיכאל שיין, עתה: זהרי, ולא יצאו ימים מרובים וננערה בו חיבה לעולם-הצומח והוא לוקח עצמו לתלמודו ומגיע לידי שלמוּת של בקיאות בבוטאניקה, וסופו פרופסור לה, וחבר האקדמיה למדעים, מפרסם חיבורים מוסמכים במקצועו, מעמיד דור תלמידים, ובנו דניאל, פרופסור גם הוא, בכללם. וכן בא נער אחר, כולו משי, בנו של רב העיירה, מרדכי גאלר, וכוחו יפה בעולם-העשיה והוא עתה הכל-ולך של אֶקספורט “תנובה”. בא נער שלישי, ברל (דוב) בקר, חטיבה של נשמת-העם, וכולו מסירות נלבבת לעולם החי, בעיקר לבהמה הדקה, ונעשה בארצנו המומחה בה“א-הידיעה לגידול בקר וצאן ומחבר ספרים על כך, מוציא את “הנוקד” ורועי בהמה דקה ומגדליה, הזקוקים לעצה, הולכים אצלנו לרמת-יוחנן ויפה לו הכינוי: דער שאפערישער גוטער-ייד (הרבי דכבשים). והרי נער אחר, פייבל שליידר, הוא שרגא קלעי, בן בויבריק בכל רמ”ח ושס"ה, מעורה בפולקלור שלה, גם בתחום האניקדוטה גם בתחום המוסיקה, – מי שרצה לשמוע נוסח מהימן של תפילה, היה הולך לשמוע אותו עובר לפני התיבה בימים נוראים בבית-הכרם שבירושלים – ועד-מהרה נגלה כבעל-חשבון, הלך ללמוד מתימטיקה ולשמש בהוראתה, עמד בראש בתי-הספר היהודיים בבגדד, עד שנגזר עליו גירוש, ובמשך שנים לימד מתימטיקה הן בגימנסיה והן באוניברסיטה; היה מפקח של בתי-ספר תיכוניים, העמיד דור של תלמידים, מהם נודעים, וחיבר ספרים לרוב. וכן נער אחר, משה וינד, שנעשה מומחה לבנין בתים, החל בבניני הר-הצופים וכלה בטורי בתים ברובעי-שיכונים. ואף נער אחר, אהרן, לימים: גדעון, קראוטהאמר (השם גדעון ניתן לו בידי גויים בדרכו לארץ-ישראל, ושם-משפחתו הסב לכרובי, משום מעשה שהיה) – וחולשה כפולה לו, לכלי-זין ולהרים. חולשה ראשונה הוליכתו להגנה, וככל שהתרגשה צרה בירושלים ובסביבתה, היה נגלה ובא, וניתן לסמוך עליו; חולשה אחרונה הוליכתו להיות בבוני מוצא עילית; נאמן לנוסח החלוצים, וסייעתו בכך עינו הצעירה, עין-נעורים, שאין אימתו של ראשו הלבן עליה.

ושלא לקפח את המין היפה הרי צפורה רדליך, בת-יהודים יפהפיה וזהובת-שׂער, היושבת במשמר-העמק עם בעלה, מיטק גוטגלד, הוא מרדכי בנטוב, המשמש, זו הפעם השלישית, בכהונת שר בממשלת-ישראל. אך מה לנו עניני מלכות, כשמהמה בת-קול של כתוב: וכבודה בת מלך פנימה.

ט

כזה וכזאת ידעתי על בני בויבריק אנשי העליה השלישית. אך יותר מאלה נודעתי מפי חברם, אורי קראוטהאמר (אף הוא לימים: כרובי), אחיו הצעיר של אהרן המכוּנה גדעון. הוא היה חביב עלי במיוחד – הרי הוא היה העולה הראשון שעסקתי, בתורת ראש מרכז “החלוץ”, בעלייתו. זכורה לי מסיבת השמחה, שחגונו באגודת “צעירי יהודה” בלבוב, כשהוא ושני חברים אחרים, שניהם בני פשמישל, שנר וויטהופ (לימים: אביטוב), עלו ובעלייתם פתחו אצלנו, בגליציה, לאחר עליית הטבק (“ברית אל”) את עצם בערתה של העליה הרביעית. לימים היינו, במשך שנים, שכנים וסיפר לי פרשת השידוך שלו – מעשה שטייל על שפת ימה של תל-אביב, ופתאום נשמעה זעקת הצילו, ועל הגלים נראה פרפורו של מי שנאבק בגלים ואינו יכול להם, הטיל עצמו לתוך הים והציל את הנפש הטובעת, והנה היא נערה צעירה, והיא שנישאה לו, למצילה, וילדה לו תאומים, שני ילדי-חמד, שכל רואיהם התענגו לראותם גדלים בחורים נאים. האחד אמנון, טייס, אשר, לדאבת מיודעיו, נפל ממטוסו בשעת העבודה, האחר, שיאריך ימים, חובב, צייר מחונן. לא אחת הייתי מתבונן באותו צמד-חמד ומהרהר בדרך מבויבריק לארצנו האורה.

י

עם חבורת “השומר הצעיר” בבויבריק נמנה, מצד-מה, מאיר שטיקר, אף כי דרכו הוליכתו לניו-יורק. המאזין כראוי לשיריו הנאים של המשורר העדין הזה, ששמר על לשון יידיש שלו, יידיש של בויבריק, והעלה מתוכה מתכת-יקר, שומע גם את רטט-הנעורים הצעיר שכבש את דור-הצעירים שבעיירה. לענין ירושתה של בויבריק במעשה-פיוטו של המשורר המעודן והמודרני יפה הגדרתו של המשורר והמבקר א. טאבאטשניק, בספרו עליו “דער מענטש אין חלום, די דיכטונג פון מאיר שטיקר” (ניו-יורק 1962), כלומר: האדם בחלומו, שירת מאיר שטיקר: “יהדותו של שטיקר אינה יהדות של ספרים, אלא יהדות של חיים, חיי עיירה גליצאית. אם מצויים בה מוטיבים, השפעות, רמיזות מן החומש, הנביאים והחסידות, אין אלה מתוך ספרים, אלא משום שאלה היו בכלל-אוירה של העיירה, חלק של הממשות היהודית, חלק ההוַי היהודי בבית הישן”.

יא

חייבות גם עינו של אריה אלוייל, גם אזנו של מאיר שטיקר, להחזיק טובה הרבה לעיירתם החיה. אך עתה שנחרבה, הרי היא חיה מכוח צבעו של האחד ומכוח צלילו של האחר. משל למה הדבר דומה, אֵם שנתנה את חיותה לילדיה, והם המקיימים את זכרה, הם קדישיה. ואמירה זו נאמרה, אמירה של צבע ואמירה של צליל, בדפי ספר-הזכרון לקהילת בוברקא, מכלל ספרי-הזכרון המרשימים ביותר, שהקימו בנים לעיירת הורתם וגידולם.

[תשכ"ד]

כי אי-שם, לא הרחק מעיר-מולדתנו, ברודי, בתוך זר-העיירות, הסובבות אותה, נמצאת עיירה הקרויה בוסק וההגוּיה ביסק, ידעו אצלנו זקן וטף; קודם-כל משום שנכנסה לתוך חרוז ידוע למדי, שלא קל היה להשגירו על פינו, שיהגה אותנו בבירור מבלי שנתגמגם: “פון אָלעסק בין קיין ביסק, האַלט אַ פוקס אַ ביקס אין פיסק”, כלומר: מאולסק עד ביסק מחזיק שועל רובה בפיו.

זהו חרוז, הפשוט בנוסחאות אחרות, לא-מתואמות כל-כך, גם בגלילות אחרים. ודאי, שהייתי רוצה לשדל את עצמי, כי בשעה שהיינו משננים, ביחוד בחדר-הרבי, אותו חרוז, היה דמיוננו משעשע בתמונה המוזרה של שועל כביר-מידות, שחרטומו נמשך, הפלג והפלג, בין שתי העיירות – אולסק וביסק – והוא מחזיק, כנראה במלתעותיו, מלתעות-ענק, רובה ארוך מחרטומו. מובן, שלא יכולנו לשער, כי ענין ביסק פתוח לשני פירושים – פירוש חדש יותר, רובה, ופירוש ישן יותר, קופסה, אבל אפילו ידענו זאת, מאי נפקא מיניה רובה ארוך-במופלג או קופסה ארוכה-במופלג. אבל אילו סברתי כך, היתה זו אך חנופה בעלמא לדמיוננו, דמיונם של הילדים, כי בעיקרו-של-דבר היה לנו ענין בעצם העיירות, שזכו לכך, כי בשלהן שינינו תישברנה כל-כך.

משתי העיירות היתה הראשונה, אולסק, קרובה יותר אל לבנו – הרי מעירנו היו נוסעים אליה, לבקר בהיכלו של הצדיק היושב בה, מצאצאי בעל “לב שמח”, ובעירנו ובעיבורה ישבו שתי משפחות אולסקר; המשפחה האחת שוב לא היתה קיימת בימינו וזכרהּ נשמר בשם בית-מדרשם של מתנגדים, שנקרא: די אָלסקערס; המשפחה האחרת ישבה בימינו בכפר-גידולי, סטארי-ברודי, ומצאציה נמצאים בארצנו, וראש להם ידיד-נעורי, ברונק (דב) פוֹלאק, שנקרא קוזאצ’וֹק, והוא כאחרון הרומנטיקנים שבנו, והיה שנים הרבה על סוסו שומר שטחי קרקעות, כל עוד עמדו בשממתם.

כן, אולסק, או כהיגויה בפי הגויים: אולסקו, היתה חביבה אף על מורינו הפולנים, כי בארמונה נולד מלכם המפורסם, יאן השלישי סוביֶסקי, נוצחם של התורקים, החי עד עתה בפי היהודים, כלשון הפתגם להגדרת ענין ישן-נושן: אין מלך סאָביעסקיס (או: סאָביעצקיס ואף סאבעצקיס) צייטן ( = בזמנו של מלך סוביֶסקי). ולפי שלא הוליכה אליה רכבת לא הייתי בה אלא פעמַיִם בלבד.

ב

פעם אחת באתי, עם ידידי פנחס מאיר, לעשות לקופת-העליה של קיבוץ “ברית אל”, ואף דרשתי בקלויז של הרבי, והחסידים, זולת אחד פּאַציוּק שמו, לא מיחו בידי, ונתרשמתי ביותר מביקורי בביתו של איש מופלא, הוא בן עירי, ד"ר מרדכי וייס, שהיה רופא העיירה וראש ציוניה, וחיבר אז ספר עברי מיוחד לבתו הקטנה על הפרחים וטיבם ושמו “ראשית מצעדי האביב”, ובשעותיו הפנויות עסק בבלשנות שמית וסלאבית, בתרגום אייסכילוס ממקורו, וביחוד באיסופם של ניבי יידיש, שלא ידעתי כמותו מומחה בגוני-גוניהם, דבר שטיפחו על דרך מיוחד לאחר שניצל בנסי-נסים מידי הנאצים והשתקע כרופא בחיפה. אפשר שאוירת-ביתו הרוגעת ומרגיעה היתה בי ובידידי, שדימינו לחוש כהמשך לה את אוירת השדות, בלכתנו, דרך משעולים, בתוך דממה, לתחנת-הרכבת הרחוקה, קונטי, וכדי רגע תהינו, כי הנה אנו עומדים לנטוש חמדה זו, כדי להרחיק לחופו של הים התיכון. אמנם, תהינו כדי רגע בלבד, אך גם כדי תשלום דמי-קדימה לנוסטאלגיה העתידה לבוא, אולם הדממה הנפלאה נפרעה פתאום, משעמדנו על מפתנו של ארמון-סוביֶסקי, שהרוחות טיילו בין חורבותיו והעלו כמיני יללות בחללו. אותה שעה לא יכולנו לשער, כי מקץ עשרים שנה ושנה יובאו הנה אחרוני יהודי עירנו ויוצאו פה להורג.

פעם אחרת לא באתי אלא הובאתי – חזרתי מועידות הנוער ו“החלוץ” בדאנציג וברכבת נזדמנתי עם מר פפר, שהיה ראש צעירי-הציונים בעיירה, וכששמע מהיכן אני בא, הורידני בתחנת קונטי לכרחי, והוליכני לעיירתו והבטיחני, כי לא אכירנה. הכוונה לא היתה, שכל העיירה נשתנתה או שכל תושביה נשתנו; הכוונה היתה שצעיריה נשתנו, ובאמת נפלאתי לראות, מה עשו שנתים ימים – סבבוני עשרות-עשרות עינים שוקקות ואָזנים צמאות, וראיתי בחוש, בכל דיבור ודיבור, שבת-קולה של ציון מהמה בו, והיא כמלוגמה ללבם הרוגש.

ג

ואילו בוסק היתה כזרה ומוזרת קצת, כביכול נלוָה לה קורטוב של אימה, ויהא על שום הכינוי: ביסקער שבתי-צביניקעס. ושוב היתה זאת חנופה לשׂכלנו, שׂכלם של ילדים, אילו אמרנו היום לשדל בנו, כי עוד בימים ההם ידענו, כי כינוי זה ניתן לה לעיירה, על שום שרחשה בה, בשעתה, כנופית פראנקיסטים, שביקשו אפילו להתישב ולנטוע את מרכזם, בתחום שבין בוסק וגלינא; וביותר שנשאר בה זכר-לטיט – השם שפּס, שנקראה בו משפחה שישבה פה, וצאצא לה העורך הנודע של העתון “ווינער טאגבלאט”, ידיו של יורש-העצר רודולף, בנו של הקיסר פראנץ-יוזף, וחברו של המדינאי הצרפתי קלימאנסו, המתאר את ביקורו בבוסק, ואף מביא סיפור-אגדה ששמע בה בספרו Au pieds de Sinai ( = לרגלי סיני), וכבר הבאתי סיפור-אגדה זה, בתרגומי ב“על המשמר”. כל הפרטים האלה ושכמותם נודעו לנו אך לימים, בינתים אנו הילדים, הבינונו, כי הכינוי ההוא אין בו יותרת-הכבוד, ויהא משום כך בלבד, כי גם בעירנו נתכבדו קצת אנשים באותו כינוי, כגון מר ויינברג, איש מהרין, שנקרא: דער מאָראַווטשיק, שתארוֹ היה אייכמייסטער, כלומר מי שאומנותו בדיקת המידות והמשקלות, והוא היה נאמנו של המשכיל הנודע יהושע השיל שור, שנקרא דרך גוזמה: וולטר-דגליציה, ושלא דרך גוזמה: גייגר-דגליציה; ואף מסייע להוציא לפועל צוָאתו, שעל-פיה אוצר ספריו וממונו נמסרו לבית-המדרש לרבנים בוינה. בכינוי זה זכה גם ר' זיינוול שפירא, מלבד הכינוי שזכתה בו כל משפחתו, פשאַוויראַ, שאינו לכאורה אלא היפוך אותיות שמם, אבל באמת תיבה אוקראינית היא, ופירושה: אמונת-כלבים; וכך נתכבד בכינוי זה מר ברנשטיין, בנה של מרת מאשה, שהניחה ביתה לקהילה, שתבנה בה מרחץ וכן עשתה, והוא יצא מן הקהילה והשתדך עם משפחת גריזו, פורטוגיזים מזרע האנוסים, שגידול הענבים, שעסקו בו בכפרנו, הוציא להם מוניטון למרחוק.

אבל אלה וכאלה היו יחידים, מה שאין כן עדה שלמה, עדת בוסק. אלא מה, אותו כינוי נזדווג לנו למעשה הגולם של בוסק, שעמד על הגשר, הנמתח על הנהר העובר בה, הוא נהר הבוג, וכל הרוצה לעבור והוא אינו רוצה בכך, יורד עליו קרדומו המתיז גולגָלתו והיא נופלת המימה. עד היכן ענין הגולם, הגשר והקרדום נכרכו לנו עם בוסק, חשתי בעצמי, כשנודעתי בראשונה על אגדת הגולם מפראג, תמהתי לא מעט, איך גנבו אותו מבוסק הקרובה אלינו וטילטלוהו לפראג הרחוקה מעמָנו. כי נוסח בוסק היא-היא מהדורת הגולם הקמאית, לא היה בי כל ספק. אדרבה, גם היום אין הספק זז מלבי, וביותר שאנו יודעים, כי תפקידו של המהר"ל מפראג במעשה הגולם אינו אלא בדיית משכילים מאוחרת, וחבל שהחוקרים לא התחקו על מסורת הגולם מבוסק, קודם שנמחקו אחרוני-עקבותיה.

ד

אולם אף שבוסק אינה רחוקה ביותר, הריני מתקשה להיזכר, כי בני בוסק היו, לפני מלחמת-העולם הראשונה, אורחים מצויים בעירנו, אמת, בגימנסיה שלנו, שנקראה על שם יורש-העצר רודולף (על מנהלה, מר שירמר, אמרו, שהיה מורה-היסטוריה שלו), למדו בני בוסק, עוד כשהיתה גימנסיה גרמנית, ומהם נעשה כשם-דבר משורר יידיש הנודע דויד קניגסברג, שהיה מחלוצי הליריקה הגליצאית, ושיריו, ביחוד הסוניטות שלו, משקפים להפליא את נופם של גלילותינו (ואהבת הנוף היא שהניעתו לימים להיות תורגמנו שוה-הערך של “פּאַן טאדיאוש”). הייתי צעיר מכדי להכירו בימים ההם, אף שאפשר כי ראיתיו, ולא פעם אחת בלבד, אצל דודי יצחק אאורבך, במסיבת רעיו, שעמהם נמנו יעקב רוטמן (נתנאלי), לימים עסקן ציונים (ראש מפלגת “מדינת היהודים” בפולין), משורר עברי ועורך “הסולל”, אך בימים ההם להוט אחרי ספיריטיזם, שהיה מושיב חבריו בעגולה והם מניחים ידיהם על שולחן, שאין בו מסמרות-ברזל, ומרקידים אותו ומריבים, אם תשובותיו תשובות או לאו; נתן מיכאל גלבר, שאמר ללמוד רפואה, אך כבר אז עסק בתולדות יהודי עירנו ולימים נתפרסם במחקריו הרבים בתולדות ישראל; שני האחים פטרושקה, בניו של מלמד-דרדקי, שמילאו את ביתם רוב מכשירים, כי היו שטופים במיני המצאות, כגון להמציא סוג של מִשחת-נעלים ויצא טיבה בסביבה, בראונשטיין, שאמו היתה אחותו של ר' נתן לוין, רבה של רישא ואביו היה דודנו של לוו טרוצקי, כולם ציונים ורק האחרון סטה לימים הימנה. על-כל-פנים, כשאני מתבונן עתה בתמונה, משנת 1905, שבה דויד קניגסברג מצולם כאחד עם חבריו-לכיתה וידידיו, שנדפס בספר יובל השבעים של גלבר, דומה עלי, כי כך ראיתיו, את קניגסברג, בימי ילדותי. אבל שמעתי עליו הרבה, הרבה מאוד, ואמנם מפי דודי ההוא – ראשית, שהוא משורר, שתחילת כתיבתו גרמנית, פולנית, אך עד מהרה נתבצר ביידיש: שנית, שערך מיני הפגנות לכבודה של יידיש בגימנסיה, ובשל כך ירדו המורים לחייו, והניח את עירנו וניסה מזלו בגימנסיה בצ’רנוביץ; שלישית, שהיה התלמיד היהודי היחיד, שלמד בה רותנית, כפי שנקראה אצלנו אוקראינית, ואף בה כתב שירים, ובה כנראה אף ראשוני-חרוזיו, ככל המשוער חרוזים של ליצנות. כשהתחלתי בילדותי משרבט בעטי, וניסיתיו קודם-כל במעשה-חריזה, וכתבתי תחילה גרמנית, אחר-כך פולנית, אחר-כך יידיש, נודעתי מפי דודי, כי כן היה גם מהלכו של דויד קניגסברג, כי גם הוא עלה על דרך תלת-לשונית שסדרה כך.

ה

וכידוע, כך היה מהלכו הכולל של נוסח-גליציה. משה לייב הלפרן בן זלוטשוב הסמוכה לעירנו פתח כתיבתו בגרמנית (וראוי היה לאסוף שיריו אלה, מהם שנדפסו בעתוני הפועלים בוינה), והוא הדין בבן-עירו יעקב מסטל, ואילו שמואל יעקב אימבר בן יז’רנה פתח כתיבתו בפולנית, ונשאר סופר כפול-לשון כל ימיו מתוך חלוקה פונקציונלית: שירה – יידיש, פובליציסטיקה – פולנית; ואף חנא זכריה ברגנר, בן רדים (ראדימנו), שקרא עצמו מלך ראוויטש (שם ראשון על שמו של המשורר מלך כמילניצקי, שם אחרון על שם גיבור בנובילה של למ"ד שפירא), פתח בפולנית. הריני מזכיר כל אלה, כי גם בדורי היתה התנודדות כזאת, ואף אני עצמי חייתיה, אם כי זמן קצר למדי, ולא הייתי בן-יחיד בזאת. הרי מבני דורי וגילי בגלילותינו ניתן להזכיר את רחל קורן-הרינג, דבורה פוגל בארנבוים, שפתחו בפולנית אך עברו, ראשונה – עד-מהרה ואחרונה – אך לשנים, לשירת יידיש, ומשה שימל, משורר יידיש שהספיק להוציא ספרי-שירה פולנים ודוגמה ידועה אנדה פינקרפלד, שבכור ספרי-שירתה יצא בפולנית כבר לאחר עלייתה לארצנו. ודאי, שכולנו עמד לנו בהכרעתנו תקדימו של הדור שלפנינו ואני זכרתי ואף הזכרתי את שקדמוני בספסלי הגימנסיה שלנו ועלו על דרך ספרותנו – יעקב נתנאלי בלשון העברית ודויד קניגסברג ויוסף באדיאן-גרינזייט בלשון יידיש.

בימי בחרותי נפגשתי לפעמים עם דויד קניגסברג בימי ישיבתי בלבוב, פעם ראשונה בקואופרטיב, שניהל אותו יוסל, אחיו הצעיר של מנדל זינגר. קניגסברג עמד, בידו אחת צרור צוארונים ובידו אחרת הסתייע בדיבורו, שענינוֹ היה ביאור מפורט של מסכת האֶקספרסיוניזם, שהוא עצמו, האדוק בצורות של קלאסיקה, לא נמשך לו, אך חבריו הצעירים ממנו, וראש להם מלך ראוויטש ואורי צבי גרינברג נמשכו לו, אולם אף שדחה את האקספרסיוניזם, לא דחה את האקספרסיוניסטים, ששירתם שירה, ודיבר ברוב הבנה על דרכם, ותמהתי בשמעי אותו קורא בעל-פה שיר ארוך למדי של פראנץ וֶרפל על שפחה, אשר בהגישה לשולחן בעליה, נשמטה לה קערתה מידה ונשפך מרקה (וכבר תיארתי אותה פגישה במאמרי: שמיטת קערה, שנדפס ב“מולד”). שנים נשמר בי טעם נעימתו המיושבת, הסבלנית והיא שחיזקה בי את הכלל הגדול לגבי מודרניזמים למיניהם: לא יֵרד בני עמכם, אך חובה עלי שאבינכם. אך אפשר, כי גם קו זה הוא בנותן-אָפיָם של בני גלילותינו, שכן פלורליות של תרבות מרובעת-לשונות לאו מילתא זוטרתא היא.

בפעם האחרונה ראיתי את קניגסברג, בבואו ללבוב להשתדל על השגת סרטיפיקאט, כדי לעלות עם משפחתו לארץ-ישראל. הוא ישב אז בכפר מועט, האנאצ’וב, שהיה לו בו משק-איכרים קטן, אך עבודתו, עבודת-פרך, פירנסתו בדוחק. בשאלונו שהגיש למשרד הארץ-ישראלי רשם: איכר ומשורר. אל אלוהים יודע, כמה הפעלתי את השפעתי לסייעו ולא עלתה בידי, והפרק העגום, א. ל. שוסהיים, מי שהיה עורכו של “ארבייטער צייטונג”, כלי-מבטאם של פועלי-ציון, ולא ניתן לו סרטיפיקאט, נצטרף לו פרק עגום ממנו.

אבל שוסהיים, שהציונות היתה מרוקמה באבריו, שכן אביו, ר' פינחס שלמה, היה בדורשיה ודרשניה, הלך לארגנטינה והִרבה לעשות בה, וראיתיו בהיותו בארצנו, ואילו קניגסברג נשאר תחילה בכפרו ואחר-כך נדד בין לבוב לקראקא ושוב לא ראיתיו אלא שמעתיו פעם אחת מדבר ברדיו בימי כיבושם של הרוסים, כשהיה יושב-ראש של אגודת הסופרים היהודים, וסופו נרצח בידי הנאצים. ונראה, כי שניהם זכרו לי את טירחתי למענם, לטובה, וגם אם היתה, לדאבת-לבי, טירחת-שוא, וסימנך, כי קניגסברג ראה בסמוך למלחמת-העולם השניה להזמינני, להיות במשתתפי גליון-היובל של “פּאָסט” הקראקאית ושלחתי לו משירי, ולפי שהגליון לא יצא לפועל, הדפיסם ב“מאָרגן” הלבובאי; ואילו שוסהיים, כשנערכה לו קבלת-פנים בבית “דבר” ומָנחה-המסיבה, דויד זכאי, הוכיח את שמחליפים גולה בגולה תחת אשר יבואו לארצנו, והאורח חש, כי עוקצם של הדברים מכוּון כנגדו, סיפר מה עלתה לו להשתדלותו לעלות, ואף פירש, כמה ריצות רצתי למענו והעליתי חרס בידי. אבל בצאתי עמו מבית “דבר” אמר לי, בעירוב של שחוק ומרירות ובאמת הדין עם בעל-התוכחה, שלא הוצרכתי לדחות את עלייתי לימי העליה הרביעית, ימי הסרטיפיקאט, שלא השגתיו מידי ממוניו הציונים, אלא להקדימה לימי העליה השניה, ימי הפיתקה הצהובה, שהייתי משיגה מידי ממוניה התורכים.

ו

אך נחזור לבני בוסק כדי להזכיר, כי גם בימַי היו מהם בגימנסיה שבעירנו, שכבר היתה גימנסיה פולנית, והכיתה השמינית בלבד היתה עוד גרמנית (ומאחרוני תלמידיה היה אריה טרטקובר), מהם זכוּר לי אך מאיר שור, שהלך עם ראשוני העליה השלישית לארצנו. שנינו היינו תלמידי הכיתה הראשונה, אבל היינו מזדמנים אך בשעת שיעור הדת, שהורנו הרב ד"ר יהושע עוזר פרוסט. ואף שעלייתו לא היתה מעירנו, התפארנו בו וכתבנו את שמו בפנקס עוליה. ובהגיע הידיעה המרעישה על הפרעות ביפו, וברשימת ההרוגים פורש בטעות גם מי ששם משפחתו שור, סברנו, כי הכוונה אליו, ואף שעריכת אסיפות בימים ההם היתה כרוכה בה סכנה מרובה, שכן שלטונות הפולנים הטילו משטר, שכמותו כמשטר-חירום, ועיקרו רדיפת יהודים, וביחוד של צעיריהם, לא נרתענו והקהלנו אסיפה גדולה, מטעם “השומר הצעיר”, והספדתיו בכלל ההספד על נרצחי-יפו, וראש להם י. ח. ברנר, שלא ידענו סופר קרוב אלינו כמותו. איך נולדה הטעות ההיא לא אדע עד עתה. אמנם בין קרבנות הפרעות האלה נמצא גם בן-עירנו, משה לייטר, אך שמו לא היה ברשימה שהיתה לפנינו. אין צריך לומר, כי לימים שמחתי, במצאי את מאיר שור חי וקיים, אך שוב לא נקרא בשמו אלא בשם בן-דרור, והוא ממתישבי כפר-יחזקאל, ובימים שערכתי את כתב-העת של המושבים “תלמים”, נהניתי לפרסם מאמריו על אילני-פרי, שהתמחה בהם.

לאחר מלחמת-העולם הראשונה זכרתי מבני בוסק, ביתר דיוק: מבנותיה, אשה דעתנית ופסקנית, ששמה היה קאראוואן, משפחה מצויה שם, והיתה בעלת בית-מִבשל-שיכר והיתה מסַפקת לנו, משמע לבית-המזיגה של אבי, בירה דשנה. וכן אזכור אשה אחרת, פסקנית ופיקחת, שהיתה סוחרת פשתן ושׂערות-חזירים – נקראו בראשי-תיבות: שד"א – ושערות סוסים, ומומחי הסחורה הזאת, כגון ר' שלמה דייטשר, הפליגו בשבח בקיאותה. היה די לה שתסכסך מעט בקצה-נעלה את צרורות-הסחורה, שתדגה מיד את המזויף ותתחוב אותו אל מתחת לאפו של הסוחר. אין אני זוכר שם-משפחתה, אבל אני רואה אותה לעינַי, ושומע את דברי המומחים: קמה האשה מארגושס חדשה (היתה זו סוחרת גדולה בעירנו לפני מאה שנה).

מה שזכור לי שמה של האשה הראשונה אינו תימה – משפחתנו היו לה קשרי-חיתון עם בית קאראוואן מבוסק – חתנו של דודי זקני, ר' מרדכי בנימין הכוהן שטוק, ממשתתפי “עברי אנוכי”, היה ר' יקותיאל קאראוואן, ובנו אברהם היה ראש גנני תל-אביב ולפני שנה, עם פטירתו, מדדו רוב שבח לעשייתו, ובנו של אברהם הוא דני, הצייר הידוע. מה שנאמר בענין משפחת שפּס נאמר גם בענין משפחת קאראוואן, ודודי זקני, שידע מה שידע על מוצא משפחתנו, שמח במיוחד על השידוך הזה.

ז

ולענין חוטי-משפחה עלי להזכיר, כי אמי חורגתי, מרת ליבה לבית אאורבך, היתה מרבה לספר באזנינו על קראסנה, שבה עברו עליה ימי-ילדותה, וממילא על בוסק השכנה, ולא במעט הפחידה אותנו, הילדים המקשיבים לה, במעשה נורא שאירע בין הכפר ההוא ובין העיירה ההיא: אשכנזון, שחור כחזיר-בר וצמוק כקיסם, מכנסיו מהודקים ומעילו, העשוי כמין פראק צר והצילינדר שלו רם ונישא, היה פוסע, עקב בצד אגודל, וזנבנב מתנפנף לו בין קפלי אחורי מעילו, וכשם שנגלה פתאום בסמוך לטחנת-הרוח, כך נעלם פתאום במוּרוואנקה, כאילו עשבות-האחו בלעוהו. למוֹתר להעיר, כי האשכנזון על זנבנבו הסתדר בדמיוננו יפה-יפה, כשכנם של הגולם והגשר והקרדום והגולגלות המותזות והנופלות המימה. דמיוננו התפרנס אף מכך, ששמענו כי הרכבת, המוליכה ללבוב, עוברת בתחנה, ששלטה מכריז עליה: קראסנה-בוסק, ובאמת נמצא שם הכפר בלבד, ואין נמצאת שם העיירה, שאליה צריך לנסוע, בימות-החמה בעגלה ובימות-השלגים במגררה.

על שום מה הכפר זכה שהרכבת תעבור על-פניו והעיירה לא זכתה לכך, היה ענין של מחלוקת, לא בינינו, הילדים, אלא בין המבוגרים. הם, שכבר נסעו ברכבת, המוליכה מעירנו לבובה, ידעו, כי כל תחנותיה כפרים בלבד, וקצתם דרשו דבר זה לשבח וקצתם דרשו אותו לגנאי. אולם גם אלה גם אלה לא יכלו להדיר עצמם מתמיהה: כפר מועט, כמו זאבליטץ, בפי הגויים: זאבלוטצה, יש לו תחנת-רכבת, ולעיירה אולסק נוסעים ממנה בעגלה, ובאין ברירה אף נגררים ברגל; והוא הדין בכפר קונטי, שיש לו תחנת-רכבת, אך לעיירה אולסק נוסעים ממנה בעגלה או הולכים ברגל; וכן הכפר זאדווריה (בפי הפולנים זאדווז’ה) יש לו תחנת-רכבת, וממנה נוסעים בעגלה לעיירה גלינא. כי היתה בזה כוונה לעקוף את ישובי היהודים, שלא ייהנו מכל יתרונותיה של תחנת-רכבת, לא עלה על דעתו של איש מבין המחולקים – הרי הקיסר הזקן שלנו על זקנו, זקן-הלחיים, ועל מכנסיו, מכנסי-פּפּיטה, מלך-חסד ומלכותו מלכות-חסד.

ח

שעל-כן לא שיחקה לנו השעה לראות את העיירות מסביב, ובוסק בתוכן, אף שמורי בית הספר לא פסחו על הגיאוגרפיה הרגיונַלית, ביחוד מבחינתה ההיסטורית. בחינה זו נלמדה, כמובן, ברוח הרשמית, כלומר הפולוניזאטורית – חייבים היינו לדעת, כי באולסק הקרובה נולד, כפי שכבר הזכרנו, סוביֶסקי, יתר על-כן, כי כבר בלידתו ניכר, כי נועד לגדולות, שכן משיצא ממעי אמו והמילדת הניחתו על השולחן, נתבקע שישו, ובטיולנו לארמון בפודהורץ, בית-גידולו של המלך ההוא, והראונו אותו שולחן, שנשמר שם, והמורה הילך אצבעו לפי עקלתונו של הבקע. משאר העיירות הקרובות חייבים היינו לזכור את סוקוליבקה, כי שם מת ההטמַן סטיפאן צ’ארניצקי, ובביקתה שבה הוציא את נשמתו תלויה היתה תמונה, שתיארה שעתו האחרונה. ולענין העיירה בוסק – אזכור את הפלוגתה האטימולוגית שבין בית-הספר העממי לבין הגימנסיה – בבית-הספר סיפר לנו מנהלו, האסימילטור, כמר פיליפ אשכנזי, כי השם בוסק מוצאו בנהר בוּג העובר בה בדרכו מביליקאמין; ואילו בגימנסיה דחה המוסקאלופיל קוסטינוביץ' אותו ביאור, שאינו אלא אטימולוגיה עממית, והסביר תיבת בוסק לפי שמה הקודם של העיירה, בוּז’סק, שמוצאו בתיבה הרותנית בוּסקוֹ, בושל, בוּסאל, ופירושו עוף החסידה, השכיחה, כדרך הטבע, בסביבה ההיא, שהיא טיפוסית בבצעי המים ובצותיהם. אגב, אותו מוסקאלופיל טוב-לב, שלא פסק חיוך מבין שפמיו, ושסופו נתלה בידי האוסטרים, נכנס לכלל מחלוקת בענין אטימולוגיות עממיות אחרות, שנגעו אל סביבתנו, וקודם-כל אל עירנו ברודי עצמה שאנו, הילדים, היינו נוטים להסביר שמה לפי לשון ברודא, משמע זקָן, ונמצא לנו חיזוק במעשה המיוחס למלכה מארישנקה אשת סוביֶסקי העליזה, שאחזה זקנו הארוך של אדוני עירנו, סטאניסלאב קוניֶצפולסקי, לאמור: דאַי בראָדי אַ בענדזשעש קאשטעליאנעם (הב את הזקן ותהיה קאשטילאן), והוא ניאות לאותה פרקמטיה, נתן לה את העיר וזכה באותו תואר. ובאמת, שם ברודי, שהוא לשון-רבים, מוצאו מלשון בראָדיט, שפירושו לעבור מים, נהר או בצה במקום שהמים רדודים ביותר; מי-מתנַיִם, שאי-אפשר לשקוע ולטבוע בהם. הרותנים אף פתגם בפיהם: ניעספיטאוושי בראָדטי, ניע ליז או וואָדי ( = לא חקרת היכן המים רדודים, אל תזחל לתוכם). והרי קושיה היא, כיצד ניתן לחקור, ותירוצה פשוט: התבונן בו, בבּוז’ק, היא החסידה, היכן נתקעות רגליה הארוכות וידעת.

ט

לאמור, כי גם ברודי גם בוסק באות ללמדנו, כי בהן ניתן בנקל לעבור את הבצה, כשם שמקומות אחרים בסביבה מרמזים על כך. למשל, הכפר הנזכר זאבלוטצה, שפירושו: מאחורי הבצה, ואולי גם הכפרים סוכובוליה, שפירושה אחוזה יבשה וסוכודולה, שפירושו שוחה יבשה. אגב, הנהר הקטן, המפריד כביכול בין עירנו ברודי ובין כפרנו סטארי ברודי, סוכובולקה שמו והיה אמנם רוב ימות-השנה חרב. לכאן ניתן ענין גם הכפר ברלין, שפירושו סירה וכינויה זה שכיח יותר בהקטנה: ברלינקה. מכל הפירושים האלה נתגלם לנו דיוקנה של סביבתנו, הנקרא שפלת-הבוג, כקערה אדירה, שהרוטב שלה היא בצה עמוקה, וברודי ובוסק הם בחזקת שני מזלגות התקועים בה ובולטים מתוכה, ומזכירים את שתי רגלי החסידה הארוכות. צירוף-ילדות זה נזדווג לו ציור-ילדות, והוא ציור החסידה, שהיתה קרויה בפינו גם באָטשאן גם בישעק (אגב, בישעק נקרא גם בישאָף – כלומר, הגמונם של הנוצרים), כעוף הנושא בפיו אש, וממילא נצטיירה כל הסביבה, מברודי עד בוסק ואילך, כמשהו של מיתוס ודימוניות, והיום הייתי מעֵז לומר, כי ברוחנו, שהתנודד בין ילדוּת ונעורים, הסתתרה בבואה ארכיטיפית של עוף היורק אש ורובץ מעל היום הקרוש המעלה ערפילים ואדים (אגב בסביבתנו שכיח שם משפחה דיסטנפלד, ויש המפרשים אותו כמו דיסטעלפעלד – כלומר, שדה-קוצים, והקרוב שענינוֹ דינסטענפעלד והוא שדה אדי-קטב).

י

עד שבא העימות שבין בוסק המיתית מימי הילדות ובין בוסק הממשית בימי הבחרות. כבר הייתי בחור, שמספר שנותיו כמספר האותיות, טרוד בעסקי מרכז “החלוץ” בלבוב, והייתי מסבב בערים ובעיירות ודורש דרשות, לטובת עניננו ומכוחו, בבתי-מדרשות ובקלויזין. כבר הייתי במקומות רחוקים, ועדיין פסחתי על אותה עיירה, אף שבמסעי עברתי לאין-ספור את התחנה, הנושאת את השלט: קראסנה-בוסק. אולם בוסק קיבלה צד של חשיבות במפה החלוצית: בסביבתה נצמחו נקודות-הכשרה, ביחוד בכפר קונטי, וידיד-נעורי, ישראל איגרא, יליד סטרי, סיפר על כך בספר-הזכרון של קהילת ביסק. אני עצמי לא הייתי בימים ההם בקונטי ולא ביקרתי בקבוצת-ההכשרה ההיא, שבה נמצא גם צעיר אחי, אברהם יאיר, לימים חבר קיבוץ מזרע, שבו עברו שנותיו ובו מנוחתו. אולם זוכר אני את המשא-ומתן בענין ההכשרה, שקיימתי עם אדוני קונטי, הרוזן קונטני, מחפש-אלוהים מקורי, שהצטרף תחילה למִסדר-הברנַרדינים, וניחם על כך וניתן לו, בהתערבותם של מיוחסים גדולים, היתר לנטוש את המנזר, וחזר לביתו ולבו ודעתו היו נתונים ביחוד ליהודים וליהדות. איני יודע, אם קבוצת-ההכשרה עבדה אצלו או בשכנותו, כשם שאיני יודע, עד היכן הגיע בהכרת היהדות. אולם השיחה הארוכה שבינו לביני, שכילכלנו אותה משום-מה בגרמנית, נסתיימה בהודעתו המילנכולית: ניע ווירד איין קריסט איינען יודען פערשטעהען (לעולם לא יבין נוצרי את יהודי). לשנים כששמעתי, כי אחד קונטני התעניין באומנות יהודית טיפוסית, מעשה עטרות וטליתות, וחקר את מסורתה, שנשמרה בעיירה סאסוב הקרובה, ופירסם מחקרו, היה לי ודאי, כי הוא-הוא אדוני הכפר שנזדמנתי עמו. לפי שאיני יודע, כאמור, אם קבוצת-ההכשרה עבדה אצלו או בשכנותו, אך ידעתי את התעניינותו בעניני יהדות, אפשר שאותה קבוצה פקחה, או סייעה לפקוח עיניו, על כוח יצירתם של יהודים, כמה וכמה שנים קודם שנתיַדד עם נחום בומזה, יליד סאסוב, משורר יידיש עדין, ששירטט, בקוים דקים-מן-הדקים, את קלסתר נופה של סביבתנו. אגב, כידידותו של נחום בומזה עם הרוזן קונטני, שסופו שלח יד בנפשו, היתה ידידותו עם סטאניסלאב וינצנץ, שלא תחילתו אלא סופו נזיר, בנם של אדוני אחוזות בהררי הקרפאטים, שהתעניין גם הוא בעניני יהודים ויהדות, ובעיקר בעניני חסידות וראשיתה בסביבי ההררים ההם, והוא ידוע גם לקהל העברים ממאמריהם של ידיד-נעוריו אברהם יעקב ברוור ושל רחל אוירבך, מראשי קבוצת “צושטייער”, שהיה קרוב אליה.

יא

אך נחזור לקבוצת-ההכשרה בסביבי בוסק – גם היא, או בעיקר היא, גרמה, שהעיירה התחילה תוססת והוקם בה סניף של הסתדרות החלוצים ושני חבריה, האחים דוב ואריה שפירא, עברו להכשרה בלבוב וגרו במה שנקרא בנין (שלד של בית גדול, שעמד בעצם הקמתו, והוא בית-הספר למלאכה על שמו של אברהם קורקיס, חכם-כלכלה, מאבות הציונות בגליציה, שפרש מהנהגתה על שום השלייתה, השליית מדיניות ההווה). לפי שהיינו שכנים, שהיינו ישנים על-גבי האִצטבה הגדולה והמשותפת, היו משדלים ומוסיפים ומשדלים אותי, כי אבוא, למען השם ולמען השם, לעיירתם ואדרוש באָזני הקהל. איני נוקט לשון נאום אלא לשון דרשה, כי בסיבובי בערים ובעיירות נהגתי לדבר בבתי-המדרש בנוסח הישן של מגידים, על שיטתם וניגונם, וכך דרשתי בימי קיבוץ “ברית אל” באולסק ובפודקמין, ולימים בימי “החלוץ” בסטרוסיב ובמיקולינץ ובטשורטקוב (פה בששה בתי-תפילה), ונראה שדרשותי נתחבבו על קהל השומעים, והראָיה: לשנים היו, כבר פה בארצנו, קצתם מזכירים אותם לפנַי ומשמיעים קטעיהם.

סוף סוף נעתרתי לצמד האחים ונסעתי לבוסק ואך באתי וסרתי לבית הוריהם, ונגלה עלי אברך, זליג כץ שמו, שהיה כנראה הכל-ולך במסכת הציונות בעיירה וכן גברת רוז’ה קוטין, הוא קומתן והיא גיבנת, שניהם מאותו טיפוס צנוע ותם, שהיה אולי הסימן הבולט ביותר לישרותה וטהרתה של תנועתנו. האברך חרד קצת עלי ובשלי. הוא חרד עלי – כי ארגיש את עצמי כשם שאני מרגיש את עצמי בביתי, ואמנם הרגשתי היתה כך בביתו של ר' בנימין (בנימינצ’י) שפירא, שהיה עוד מכלל האדוקים וכבר מכלל המשכילים, טיפוס שהיה מצוי בסביבה ההיא, בעיקר מכוח השפעתו של ר' משה אהרן נייגר, שישב כמה וכמה שנים בכפר הקרוב, אוז’ידוב, והפיץ השכלה וחיבת ציון (בנו הלך גם הוא בעקבותיו, הוא-הוא עסקן הציונים, ר' חיים נייגר שהשתקע בטארנוב, וסופו בארצנו, אביהם של המורה ד"ר דויד נייגר שנפטר בחיפה ושל יצחק נייגר היושב בבית-אלפא והוא ממיסדיה). הוא חרד בשלי – ראה לפניו בחור, שקומתו מועטת, ואינו, כלשון הפתגם, לא כלב ולא תיש, כי ממה נפשך: אם מודרני אני, על מה איני לובש עניבה, ואם איני מודרני, על מה אני חובש מצנפת ההולמת בעל-מלאכה. מובן, שחרד עלי לא לפי הפסיכולוגיה שלו, אלא לפי הפסיכולוגיה של הקהל, שיאמר אי-אפשי במי שעולה כך לדרוש מעל האלמימר. אף בעל-הבית, ר' בנימינצ’י, ניענע לספקותיו נענוע של הן, ועלה לפנינו במוסכם כי, לפי שהעונה עונת-הקור, אדרוש כשאני לבוש אדרתי ולא יהא ניכר אם לבשתי או לא לבשתי עניבה. אך את המצנפת אניח בבית ואתקשט במגבעת.

יב

מילא, מעשה האדרת היה קל לעשותו, אך מעשה המגבעת נתגלה כבעיה חמורה – כל מגבעת שניסיתי לחבשה ולא הלמתני; או שהיתה, מחמת רוחב, יורדת על אפי, והייתי ככוהן בדוכנו, או שהיתה, מחמת מיצר, חופה קצה ראשי, והייתי כליצן בחופתו. לא היתה ברירה אלא ליטול מגבעת-בד הגונה ולרפדה מעט. זליג כץ הביא צרור עתונים ולא היה בהם מועיל – לרפדה בעתונים שאותיותיהם מרובעות הוא חילול השם, לרפדה בעתונים שאותיותיהם גלחות משמע להביא טריפה-פסול למקום קדוש, ושני הריפודים נפסלו, לא כל-כך מחמת יראת-שמים, אלא מחמת שורת הגיונם של הוַי וסגנון. ובכן ריפדו את המגבעת במטפחת-משי והידוקה היה יפה-יפה והיה מקובל אפילו בבית-מדרשם של המגבעתנים והכובענים בלבוב, שהראשונים קראו לו: פאר-מגבעות וכובע-ישועות, והאחרונים קראו לו: כובע-ישועות ופאר-מגבעות, ואלה האחרונים התעקשו בכך, אף שפאר-מגבעות יחוסו מעולה יותר, שנזכר כבר בחוּמש, מה שאין כן כובע-ישועות, שנזכר אך בישעיהו.

ודומה, שאיני עובר על יהללך זר ולא פיך, אם אני מזכיר מקץ ארבעים ושלוש שנה, כי דרשתי עלתה יפה ונראתה לו לקהל, שמילא את בית-הכנסת מפה אל פה. ובאמת נתקיים בי יהללך זר, שהרי המגבעת הזרה גרמה להצלחתי, וכשבעל-הבית הזכיר, בשעת הסעודה השלישית, את דרשתי ותלה בה כל מילי דקומפלימנטין, הזכרתי מעשה המלמד שלי, ר' אליה הוידיק, שלא באו אלא מעט תינוקות לחדרו, ולא היה לו במה יפרנס עצמו בשבת, לא כל-שכן בימות-חול, מסר פיתקה לאחד מגדולי הצדיקים, וזה ציוה עליו שימיר מגבעתו בשתי מגבעות, אחת נתונה בחברתה, ויזכה למנין כפול של תלמידים, וכך הוָה.

יג

מתוך דרשתי שהשמעתיה, כאמור, בנוסח מגידים ומסורתו, אני זוכר אך זאת, כי השיבותי בה על הטענה, ששמעתיה לאחר קידושא-רבא, דהיינו שהעיירה עניה, שלא הגלידו עדיין פצעיה שלקתה בהם בימי המלחמה והמגפות שלאחריה, באופן שתושביה מתפרנסים בדחקוֹ של דוחק, ויותר משהם יכולים להיות נותנים הם צריכים להיות מקבלים. מובן, שסייעני מדרש – בימי יואל בן פתואל שנת-בצורת היתה, אמר להם הנביא: צאו וזרעו, אמרו לו ישראל לנביא: מי שיש לו קב של חיטים או קביִם של שעורים, יזרענו בקרקע וימות או יאכלנו וחי; אמר להם הנביא לישראל: אף-על-פי-כן צאו וזרעו; ומשנשמעו לו וזרעו את מעט התבואה שהיה להם, ירדו גשמי-ברכה וירד שפע ושובע מעל לצוארם. הנמשל למד מאליו ודי היה ברמזו, שהקהל יפרשו כהלכה, והראָיה, לא יצאו שבוע-שבועיִם ול“עזרה”, מוסד הסיוע של “החלוץ”, שלשמו דרשתי את דרשתי, הגיע לא בלבד כסף, אלא בעיקר שוה-כסף, וכמה וכמה חדשים כילכלנו את מטבח-החלוצים בלבוב בבולבוסיה של בוסק.

[תשכ"ה]

ההתעוררות להעלות דברי זכרון אינה צריכה ביאור וצידוק, שטעמיה ונימוקיה בה גופה, וביותר אם ענינם של הזכרונות מתפשט על-פני שני אזורים, שקו-התחום שביניהם כקו-החתך בין ארץ-החורבן וארץ-התקומה, הוא-הוא קו-החתך העובר כפצע שותת בלבנו, לבם של בני-הדור, שעלו מעביה של גלות-אירופה לארצנו. ושעל-כן גם חפצוֹ של מחבר הספר שלפנינו, אברהם מַש, להציב ציון לשביל-חייו בתוך מסילת-חייהם של בני גילו וגידולו, אינו צריך הסבר; מה שאין כן דרכו בציוּן הלז, היא דרך-הכרוניקה הנראית כדרך-סיפור. ודאי שהוא יודע, שאין בו מסגולת המסַפרים, הנוטלים להם לחמרי חוָייתם ומסתייעים ברוָחים ובדבקים שביניהם, כדי לעשותם מצע לבריאה חדשה לפי חוקת הסיפור על הסבך שבעלילה והתרתו, ועל המתיחות שבין הנפשות ופורקנה. מה שהוא מביא לפנינו, הם דברים כהוָייתם, שנשמרו, משום חיבתם, יפה-יפה בזכרון, ללמדנו איך היו הדברים כסדרם ולסדרם, אלא שהוא כיסם צעיף דק ושקוף של סיפור-מעשה הרוהט לתומו. בקשת דרך הסיפור לא משום יהירות היא באה, ואדרבה מתוך צניעות היא יוצאת, הלא היא בקשת הריחוק, המסייע להימלט מן החשש שבדיבור-בגוף-ראשון על דרך הרתיעה אל דיבור-בגוף-שלישי. ויפה כוחו של לשון נסתר, ביחוד כשהוא מניח פתח לחירות הנרצית, בלי לסתום פתח לביקורת המחויבת. הלכך נצא ונשוט בדפי הספר הנקרא “מנכר למולדת” (1961) ונראה מה יש בשיטיו ומה ביניהם.

ב

ונעיר תחילה, דומה שמחבר הזכרונות שלפנינו, שמהלכם ארוך ותחנותיהם שונות, למן ימי-התסיסה, בשחר-נעוריו, דרך כפר-ההכשרה בגולה עד המושבה והמושב בארצנו, הפליג יתר-על-המידה לדרך החיפוי ובה. כי הנה אין הוא פורש בשם עיר-מוצאו, שהוא מתאר פרקי-חייה על דמותה ופרצופה, על מעמדה ומעמדותיה, לרבות הטיפולוגיה הציבורית וראשיה, אבל הוא נותן בה סימנים שאין לטעות בזהותה. כלום לא דיינו לשמוע פרט אחד, כגון תיאור בית-הספר וההיכל שבנאם יוסף פרל, או פרט אחר, כגון שבעל “מנחת חינוך” ישב על כסא-רבנותה ונינו ירש אותו בימינו, שנדע כי העיר היא טרנופול, שיצא לה מוניטון לפני כמה דורות, ולאחריהם כמעט שיצאה מכלל עיר-בינונים ולא נכנסה לכלל כרך. והרי המחבר, בבואו לתאר קטעי-הוַי שלה, משלב זעיר שם זעיר שם, חוטי-תולדה שהם בנותן ענין, ביחוד למי שמבקש לתפוס באֶפיזודה סימנה של תמורת-עתים. כן, למשל, נשמע, כי אותו בית-ספר, שהקים יוסף פרל בימים כשרוב תושבי עירו לא היו מכלל המשכילים אלא מכלל החסידים, וממילא היה להם לשמצה, נעשה בדור אחרון מִפלט לאותם חרדי העיר וענייה, שלא רצו לשלוח את בניהם לבתי-ספר, שגילוי-הראש הוא בהם חובה, בעוד שבית-ספר זה כיסוי הראש נהג בו לא בלבד בלימודי-קודש אלא גם בלימודי-חול. לאמור, מה שהיה לפני דורות מרכז-המשיכה למשכילי-העיר, שראו בו את הטוב ברובו, נעשה בדור אחרון חילופו לחרדי העיר בחינת רע במיעוטו. וכן, למשל, נשמע מי היה רבו של היכל-הנאורים הקבוע באותו בית, ואין אנו יכולים שלא לתמוה, עד-מה אותו היכל נשתנה לגנות משאר שלושת אחיו בגליציה – בהיכל שבלבוב שימש הרב שמואל וולף גוטמן, בהיכל שבקראקא שימש הרב יהושע טהון, בהיכל שבסטאניסלאב שימש הרב מרדכי זאב ברוידא, שלשתם שנמשכו ומשכו לציונות, ושנַים אחרונים אף קברניטים לה, ואילו בהיכל שבטרנופול שימש הרב שמואל טויביליש, מאדוקי הטמיעה ומחונפי הרשות ושליטיה. לאמור, רוח של חידוש והתנערות שהתנשבה בהיכלות הנאורים, שגבאיהם עוד היו מתבוללים אך רבניהם כבר היו ציונים, פסחה על אותה בריה עלובה, מורשת פרל.

אמנם, פרטים אלה וכאלה נקראים או נלמדים כדרך-אגב, שכן עיקר כוונתו של המחבר לתיאורה של העיר היא לא תולדתה הרחוקה אלא מציאותה הקרובה, ממוצאי מלחמת-העולם הראשונה ולאחריה. עיר זו נועד לה גורל מיוחד – בפתח המאה הקודמת עברה ממלכוּת למלכוּת (בלוחותיו של פרל עודך מוצאו דורש שלום בית-מלכות רוסיה), בימי המלחמה הראשונה נמשך בה כיבוש הרוסים יתר משנמשך באגפיה, ולאחריה גרם ביטולו של הגבול הקרוב לערעורה. שלטונה של הרפובליקה האוקראינית המערבית, שעשה את המטבע כאסימון שחוק, הוסיף דלדול על דלדול, ושלטונה של פולין הכובשנית, סתם, דרך-שיטה, את מקורי הפרנסה, עד שרוב תושבי העיר הגיעו לאותו מעמד של התרוששות, שהמחבר מעמידנו עליה. ודומה, דווקא בעיצומו של תיאור המציאות הקרובה נבלט, כרקע-של-ניגוד, זכר המציאות הרחוקה, בהיות בית פרל על בית-ספרו ובית-תפילתו מרכז של אופטימיות שופעת ומשפעת, בשלחו את גידולי-הבית כמשולחי ההשכלה, חלוצי-הוראה וחלוצי-מסחר אל מעבר לגבול, אם בקו ז’יטומיר אם בקו אודיסה, ואין צריך לומר, עד מה האתמול הבוטח ועז עשוי היה לטפוח ואף טפח על-פני היום הכמוש ורופף.

ג

העירונו את מעשה החיפוי על שם העיר, שהוא מדומה, כדי להדגיש הבחנה שהמחבר הבחין בין שהוא מתארם, אם בימי ישיבתו בגולה ואם בימי ישיבתו בארצנו, שרובם באו בשמות בדויים, אך הפלה מהם אחדים, ששוב אינם בין החיים ומה שנאמר בהם בזכרונות אלה, משלים את דמותם לאלה שהכירום ומציגה לאלה שלא הכירום וראוי שיכירום. כוונתנו קודם-כל לשלישיה, שראשון שבה, בן-ציון פַט, מתואר לפנינו כראש-קהילה אמיץ ונמרץ, שלא חת מפני שליטים מקרוב באו והרתיע שחצנותם ואיומיהם (“בעד כל יהודי הרוג יפלו עשרה אוקראינים”) ופרטי תיאורו משלימים לקהל-הקוראים שלנו את מחציתה הראשונה והעלומה של ביוגרפיה, שמחציתה האחרונה והגלויה היתה ידועה לרוב מבקרי מגרשי ספורט וקולנוע בתל-אביב. שלאחריו, פיני זילברמן, מתואר לפנינו כאברך-משי שלבושו משי והוא משוקע במה שנשתקעו רבים, בעסקי-בורסה, והוא אפילו כמין רב צעיר ויועץ לעוסקיה, והנה בא יום בימים והסיר לבושו וזרק עסקו והלך ללמוד אומנות של סַתתים ונמשכו לו כמותו, הלא היא קבוצת חבריו, מהם שנודעו כטובי-סתתים בירושלים, ומהפכה שהטיל בחיי עצמו היתה כחומר-בעֵרה לזולתו, לצעירי העיר, שנעשתה נקודת-מוקד בתנועת החלוצים בגלילות ההם. אחרון, נחום גרינשפן, ידענו אותו בחלוציותו למן פתח-תקוה דרך הרצליה, עד היותו מנושאי עוּלה של התישבות והגנה בגליל העליון.

והנה גם אלה ואלה אנו נודעים כדרך-אגב, שכן עיקרו של הספר, שני גלילי סיפור על זימנם ופירודם.

ד

גליל הסיפור האחד שהוא עיקר מצעו של הספר, מעשה אהרן מלר, שמאחוריו מסתתר, ככל הנכון, המחבר גופו, והוא הפורס את מגילת הכרוניקה שלו, פעמים מעשה-תיאור, פעמים מעשה-שיחה ופעמים מעשה-הרהור, כשהנעימה השלטת הוא הנוסח הממוצע, שבו מטבע-הכללות מרובה על טביעת-היִחוד, באופן שניתן לנו דבר זכרון וּוידוי, שיש בו משום טיפוסיות של גידול ומזג. גליל סיפור זה מראה את מסַפרוֹ, גָדל בתוך משפחת יראים לתורה ולתעודה, נפרד מתפיסת-חייה אך לא מתמימות-אוירתה, נמשך לציונות ומלחמתו העקשנית לה נעשית בתוך חוגי מוצאו וגידולו, ומלחמה זו שעל-כרחה אינה חסרה קו של דונקישוטיות, באה לא בלבד משום אמונתו באמִתו החדשה, אלא משום נאמנותו להוָייתו הישנה, כשמשאת-נפשו המוצנעת הוא מיזוגה של האמת החדשה בתוך ההוָיה הישנה. המשך הסיפור מלמדנו, כי משאת-נפשו לא קמה, אבל נצנוציה מבליחים והולכים, ולא בכדִי היתה דרכו הראשונה בארצנו, עם טיולו בעמק-יזרעאל, לכפר-חסידים אשר מזכירה עשה בעיר-מולדתו. נראה, כי המספר – כל ניתוק מנחלה מוטבעת קשה עליו, אבל משעמד על-כרחו של חידוש הוא נלחם לו בעצמו בתוך עצמו, ומשנכבש לו, הוא יוצא לכבוש את זולתו. כך בקבוצת-החלוצים, כך בפלוגת-ההכשרה, כך במושבה הותיקה, כך במושב הצעיר. בכל אלו ואלו נראה לפנינו מי שתכונתו מידת-שמרנות, אך תודעתו כופה עליו מידת-מהפכנות, והוא טורח להמתיק את התהום שבין מה שמלחשת לו תכונתו ובין מה שמצווה עליו תודעתו, בדברי-הוכחה לעצמו שסופם דברי-תוכחה לזולתו. שעל-כן פרקי הסיפור הזה משופעים רוב פרצי דיבור וּויכוח שאפילו סאתם גדושה ואָפיָם גדור בנוסח הרוֹוח, הריהם משקפים מציאות רוחנית של גל-עליה ועוליו, שמעשיהם חשובים מדיבורם.

גליל הסיפור האחר – מעשה שרה גרוס ופרשת משפחתה. מלחמות אבות בבניהם וביחוד בבנותיהם, שנצטרפו למחנה-החלוצים ותחילתם יציאה להכשרה וסופם עליה לארצנו, היו עוד בימי העליה הרביעית, שהספר שלפנינו מעמידנו על מפתנה, מעשים-שבכל-יום, ואמונתם של אבות, אם סוחרים שנאחזו בשיירי-אמידותם, אם בעלי-מלאכה שנידרדרו במורד-דלותם, בגימנסיה ובאוניברסיטה כפתחה של פרנסה וכבוד לבניהם, היתה, כדרכה של אמונה הקיימת בזכותו של חוק-ההתמדה, סתומת-עינים – הקרקע נשמטת תחתיה והיא בעינה עומדת. ומשמה של אמונה זו, עושה ר' פנחס גרוס מלחמה בבתו, כדרך שעשה, כמה שנים קודם, מלחמה בבנו ואף שהוא בפקחותו מנחש, כי אָפיוֹ העז שהורישו לצאצאיו יעמוד להם, וכשם שבנו יהושע הלך להיות בבוני עין-חרוד, כך תלך בתו שרה אחריו, אין הוא מניח נשקו ודרך מלחמתו עד-חרמה. המלחמה הזאת מתוארת פה, על תחנותיה החיצוניות – בריחת הבת ופריצת האב לבית-החלוצים, כעל תחנותיה הפנימיות – למן תגבורת המתיחות שבין האב ובתו שהנחיל לה את מידת קשיותו ועקיבותו, דרך ניסוי הפיוס של האם הרחומה, הנופלת קרבן להתנגשות-אָפיָם זו, עד פיוסו של האב הבא אל בניו בארצנו, ואומר בחינת נצחוני בני. כל אלה הם כסדר-מערכות העשוי לפרנס דרמה-שבחזיון, כשם שפירנס דרמה-שבחיים, שהיא טבורו של הספר שלפנינו. ויש בידי להעיד, כי מחציתה הראשונה של הדרמה, שעקבתיה מקרוב, הסעירה לא בלבד את העיר כולה, אלא עצרה ממש נשימתם של בני-נעורים הרבה סביביה. עיסוקי במרכז החלוצים, שהמחבר מרמיז עליו בספרו, עירבני בכמה פרשיות כאלו, בכללו גם בפרשת האב, איש טרנופול ומציוניה, שבא בלויית הז’נדארמריה לתבוע במפגיע את הסגרת בנו שיצא להכשרה. אבל פרשת שרה גרוס היתה מיוחדת בסוגה, וצדקה עשה המחבר לנערה ולאשה זו, חלוצה-למופת, שהציב לה ציוּן כערכה.

ה

ודומה, שלא נטעה אם נאמר, כי משני גלילי-הסיפור נחשב לו למחבר לא גלילו שלו, אלא גלילה של ידידתו-מנוער, שיחסו אליה הוא של מורה שנעשה תלמיד. ולא עוד, אלא אפשר כי הגרם המודע לעצם חיבור הספר היא פרשתה ולא פרשתו. אבל המעיין ימצא, כי מלחמתו שלו, שהיתה אולי קשה ממלחמתה, שאינו דומה בעל אופי נוח וממוזג כבעלת אופי מפולד, באה על מלוא גילויה על רקע מלחמתה שלה. כי המחבר, כפי שהוא זכור לי, מלפני קרוב לארבעים שנה, בבואי לבקר את מרכז-ההכשרה “הבונה” בטרנופול, נִפלה היה מבני-סביביו, שהם להיטות היתה בהם והיא שהקלה על שינויי אורח-החיים וההליכות, והוא מתינות היתה בו שהקשתה על כך. דומה, כל שינוי בתפיסת החיים ואָרחם עלה לו ביסורים, אבל משקנאוֹ לעצמו מתוך הכרת צדקתו, נאמן לו והתמיד בו יתר על חבריו שנהגו בו כדרכם של צעירים שרתיחתם מרובה מיִשובם, בקוצר-רוח, והגישו לפניו מסכת-עוקצין, וממרחק-הימים אני תמֵהַ לא בלבד לכוחו לעמוד בה אלא לאורך-רוחו לעמוד בפניה. ודומה, כי סוד כוחו היה בתומתו השומרת גם על עֵטוֹ, עט-סופר, מפני רוב הסכנות שאומנותו, אומנות עתונאים, פרוצה להן ובלועה בהן בימינו. אפשר תומתו, הרחוקה מתמימותם של חדלי-נסיון והקרובה לפקחותם של מלומדי-נסיונות, מורשה היא לו, מורשת מוצאו – בקו הזימון שבין ווֹלין ואוקראינה, שכן מחצבת משפחתו, ז’יטומיר וקיוב. וזכורני כי הליכתו הראשונה ברגל מקיבוצו בפתח-תקוה לתל-אביב, היתה כדי לבקר את ח.נ. ביאליק, שידעוֹ לא בלבד על-פי שיריו אלא על-פי סיפורי אביו. כי אביו ר' בן-ציון מַש, חתנו של הרב דלישטין, היה מכלל מוריו של המשורר בילדותו. ואולי לא נשגה אם נאמר, כי משהו ווֹליני ניכר עד עתה בהצצתו של המחבר, הצצה שחיוכה כמפרכס מאליו ותהייתה עומדת בחידושה תמיד.

דומה, התהייה הזאת, שערכים אינם מתישנים לה וחיותם מורגשת לה גם מעבר למליצה ולשגרה הבאות לשמשה, היא לוזה של המגילה שלפנינו.

[תשרי תשכ"ב]

בדברי-המספד הנאמנים על נחמן הוברמן, נשמעה נעימה של צער, ואפילו קובלנה – הוא, איש-ציבור מובהק, רוב ימיו ניצב שם, בגולה, בקידמת-החזית של העשיה, ואילו פה, בארצנו, עמד בירכּתיה. הנעימה הזאת אפשר שדינה עמה – כמותו כאחרים, עושים ומעַשים, לא ניתנה עליהם תשומת-הדעת הנאותה לקרבם, שיוכלו לקיים מיטב-חפצם, כי יזכו לעשות את מסכת-חייהם מִקשה אחת, וכשם שנתנו את מרבית-כוחם על אדמת-החלום בנכר כן יתנו את מרבית-כוחם על אדמת-פתרונו בבית. והרי מכיריו מקרוב ידעו, כי כתמירות-קומתו כן היתה ישרוּת-תכונתו, כשם שידעו, כי היו לו זרועות למשאוי צרכי-אחרים, אך לא היו לו זרועות למשענת של צרכי-עצמו. אך דווקא מכיריו אלה, בראותם אותו בשנותיו האחרונות מסור לספר שלפנינו, הוא ספר-המזכרת לעיר-מולדתו, קהילת ברשאד, לא יכלו שלא להרהר בחינת צדקה נעשתה לה לקהילה יקרה זו, שבנה הנאמן לא נגרף כולו לאורו של היום, וניתן לו לשקוע בצלוֹ של אתמול, וסייע בשקידה נאמנה בת אהבה נאמנה, לשזור את חוט-החיבור בין הצל ובין האור, בין האתמול והיום, הוא חוט-החיבור שבלעדיו אין תודעת-אמת לא בתולדה ולא בחיים, שכן לא נרקם האור אלא מליבוטי הצל וכיסופיו, ולא נחצב היום אלא בסלעו של אתמול, ואילולא ההתם לא היה הכא.

מה היה ההתם – זו תעודה נעלה, שכל יציאי-הגלויות, שזכו לבקרה של גאולה, חייבים במילואה; זו מצוה גדולה שקיומה נראה ביגיעתם של מוסדות בטירחתם של יחידים, להציל מגזירת השיכחה וההשכחה את דמות החיים מאליפי-הפנים של בית חיי האומה בפזוריה, חיי קהילה וקהילה בישראל. התעודה היא נעלה כל-כך, והמצוה גדולה כל-כך, שניתן לפקפק, אם השעה הקטנה הנתונה לרשותם של דור יוצאי הגלויות, העומדים ברובם על סִפה של זיקנה, תספיק להם לקיים חובת-לבבם בשלמותה, וביחוד שגם השעה הזאת עיקרה קודש למערכת חיינו החדשים ובנינם. ושעל-כן יבורכו אלה, שחיבתם וחובתם לבית-גידולם בגולה גוזרות עליהם: כתוב זאת זכרון בספר. והיא גזירה שאינה מניחה פתח-השתמטות, כגון: פרק פלוני מצריך דרך-היסטוריונים ואיני בכללם, פרק אלמוני מצריך דרך-בלטריסטים ואיני בכללם; היא כופה את התעודה עליהם וכפייתה על דרך הניסוח הישן, הנפלא והפשוט כאחד: במקום שאין איש השתדל להיות איש.

ומחבר הספר שלפנינו השתדל בתעודה הזאת ויכול לה. מתוך שלא הניח כל משעול העשוי להוליכנו אל עיר-מולדתו, קהילת ברשאד, – חזר על פני מקורי-תולדות, תעודות-חקר, דרש לספרות ולעתונות ועשאם מסד, שעל גבו הניח נדבכים אחרים, מחוָיה ושמועה, מזכרון ואגדה, באופן שאנו כמטיילים ברחובות העיירה וסימטאותיה וטיולנו מגלה לפנינו את החיים על שלושת ממדיהם – אורך התולדה, עומק האמונה, רוחב ההוַי, הם ותמורותיהם וגלגוליהם. כבר בראשית טיולנו, אי-שם במוצאי ימי-הבינַים, מבצבצת העיירה – תחילה בכינוי פלורינה ואחר-כך בכינוי ברשיט, ברשיד, ברשאד – משמשים היסטוריה ואגדה כשני כתובים המשלימים זה את זה, ומה שנחסר בתעודה ברורה בא על השלמו בשמועה עמומה. וניתן לומר, כי המחבר חידד יפה-יפה את אזנו לקלוט שמועה ושמועה, רוב חמרי מסורה שבעל-פה זרויים על-פני דפי ספרו, מהם דברי-אגדה, שהם משותפים לא בלבד לקהילות הקרובות אלא גם לקהילות הרחוקות, באופן שהם מניחים בידנו לקבוע נכסי-מסורה, שהיו כקניון כולל של מִכלול-קהילות גדול; מהם דברי-אגדה, שהם מיועדים לקהילה זאת וניכרים שרשי-צמיחתם. הנה, למשל, נזכר פה שמו של ר' אייזיק ר' יעקל’ס, כשם-דבר לעשירות ותקיפות בפולין הקדומה, והזכרתו כפולה – גם בדבר-מסורה על כפרים שהיו לו, בסביבת ברשאד עד אומאן, גם בפתגם-עם בענין הדיוט קופץ וגנות-יוהרתו: מי הוא, ר' אייזיק ר' יעקל’ס. קטנה זו מראה לנו בעליל, איך דמותו חיה בגלילות ההם, ושוב לא נתמה, כי גם ר' שמחה בונם מפשיסחא גם ר' נחמן מברסלב עשו אגדת-אוצרו ענין לתורתם. או הנה, למשל, נזכר פה ענין הנהר המקולל, הבולע שנה-שנה קרבן-אדם, והיא אמונה פשוטה בכל עיירה שיש בה נהר, אולם לרוב ההנמקה היא על דרך אגדה כללית, ואילו פה היא פרטית – מעשה שמשולב בו הבעש“ט והוא בעל הקללה. והוא הדין בענין בית-הקברות הקטן, שנטמנו בו חתן וכלה, שהיא מסורה כללית על-פני משטח הקהילות, שהיו למרמס חמיל וחילו המתועבים, אבל פה בא גם פרט שהוא בנותן-יִחוד, תיבה החקוקה במצבה: חד”ל=ח’תן ד’מים ל’מולות.

וכדין מסורת-האגדה של ימים רחוקים, דין מסורת-אגדה של ימים שלאחריהם – אם ימי התסיסה השבתאית, שנשכחו מספר-תולדותיה של הקהילה, אך לא נשכחו מספר-זכרונה כדמות אזהרות (שלא לומר: בבית-סופריהם, שהוא בגימטריא שבתאי צבי) או כדמות פתגמי-גנאי, שהיו פשוטים בקהילות אחרות וניתן להם פה או גיוון מיוחד (שבתי-צבועניק) או פירוש מיוחד (דער טויבער מלאך = המלאך החרש והרמיזה לחיים מלאך). וראה גם פרשה קרובה יותר, פרשת הקנטוניסטים או הסולדאטין, גם פה חומר שהוא כמטבע-דפוס כולל, ובו אפילו פרטים שאתה מוצאם באסיפת הפולקלור הכללי של עמי-אירופה (סיפורי-מלחמה), אלא שמצטרפים להם פרטים מיוחדים, מעשים שהיו, מהם המשלימים יפה-יפה מה שהעלה לנו החקר מזה, ומה שגנז לנו שיר-העם מזה. ביחוד אמורים הדברים בדרכו של המחבר לספר על אחריתם של הקנטוניסטים או סולדאטין ששבו למחוז-גידולם ואל קרבו לא באו – בקוים מעטים הוא משרטט בהמיה של ליבוב פרשת-תוגה גדולה, תוגת האבר המדולדל. הליבוב הזה כמתעלה על עצמו גם בפרק הקטן, שבו הסולדאט-לשעבר, שנטמע בגויים, אינו יכול בליל כל-נדרי לזוז מפתח בית-התפילה, גם בפרק הגדול, הראוי ליריעה גדולה של מסַפר ומשורר, שבו המומר מכנס את אנשי-כפרו ומציל את הקהילה מפורעיה.

ב

והוא הדין בפרשת הפולקלור – הקורא אינו יכול לאנוס עצמו מן התמיהה, כשהוא שומע דברי סיפור וחידוד ושיר, והם כמעט כנוסח הדברים שנשמע בקהילות רבות, קרובות ורחוקות, אלא שהכמעט הזה קובע את היִחוד. כן, למשל, סיפור העשיר שנכלא בקופתו ומת שוכב על דינריו הוא סיפור ישן-נושן, ובדור אחרון נתלה ברוטשילד, אלא פה לפנינו נוסח הפורש בשמו של ר' מאיר אנשיל, ומשום-כך הוא חייב בשינוי הטעם, – לא קמצנות אלא גאוה; ובשינוי האחרית, – לא מיתה אלא התעלפות. או, למשל, סיפור הבארון הירש, שגם הוא היה פשוט ברוב גלילות, אולם ניסוחו הוא פנינה של השגה עממית (שכמותה מצוייה בפי זקני המתישבים בארגנטינה, ועל-פיה רקם מלך ראוויטש בלדה נפלאה), או, למשל, שירים שיש להם אב, וביותר שירי ולויל זבאראז’ר, נשמעים פה כשירי-עם לכל דבר, וביותר לצרכו של העם לעשות בהם כבתוך שלו.

עמדנו במפורש על הצדדים האלה, שעיקר-שאיבתם הוא מבאר-שבעל-פה, אבל הם אך אספקט אחד של הספר, הכולל הרצאה סדורה של תולדות הקהילה לתקופותיהן, ומעלה תקופה-תקופה על רישומה הכולל בשארי קהילות ועל רישומה המפורט בקהילה הזאת, וביותר בדורות האחרונים, כשם שהוא כולל פרקים מיוחדים על צדדים שונים של חייה, פרנסותיה, מעמדיה, פלוגתותיה ומלחמת הזרמים השונים בה. פעמים עולה פרט כדי חשיבות מיוחדת, – כן, למשל, המנהג לקרוא עתונים במוצאי-שבת בבית-החוכר, לאמור, כמין קלוב של משכילים או כעין-משכילים, והוא בביתו של בן השכבה החדרה לתוך הכפר וטייבה את החקלאות. וראה מה שהמחבר מספר לנו על השכבה הזאת ומה שסיפר לנו, למשל, מנשה הלפרן בספרו “פארמעטן” ונתעגלה לך תמונה בולטת ומחכימה, המעבירה את נקודת-הכובש של התפשטות-ההשכלה מקומץ של חובשי בית-המדרש שהחמיצו, לשכבה של אנשים הנטועים בעולם-המעשה ומתוכו הם מגיעים למזיגה מעוּינת של יסודות-חיים, או, למשל, תיאור אכזבתם של אברכי-ברשאד מדרכם של יורשי-שושןת, חשיבות הפרט, כי האכזבה חלה בחצר הרבי מסקווירה במעמדו של אלימלך וקסלר, היתה נבלטת אילו הזכיר המחבר, כי מי שעתיד היה להיות אלימלך איש נעמי היה נכדו של ר' גרשון קוטיבר.

ג

ואם כי עיקרו של הספר הוא בעיקרו – תולדות הקהילה במהלך הדורות, דור-דור ובעיותיו, דין להבליט בו את הפרקים שענינם אישי העיר, בין אלה שהטביעו בה חותמם בין אלה שהטביעה בם חותמה. אמנם, אין המחבר אומר במפורש, אך מישטי דבריו ניכר, כי הוא רואה דמותה הפנימית של הקהילה ודמותה של האישיות הנפלאה שבה, דמותו של ר' רפאל ברשאד, כשנַים שהם אחד. אם כדרכו בראִיה, הרי הוא רואה לפעמים, בדברו על גילוי מיוחד של סגולה ואופי, להצביע, כי מורשת ר' רפאל היא. ודאי שהקורא מחזיק לו טובה למחבר על שכינס מה שנאמר למפוזרין על הקומה הגדולה הזאת, אבל ביותר הוא רוחש לו טובה על שמסר ממסורת-האגדה של הקהילה, וביחוד אוירתה. כי בציור דמותו של ר' רפאל כבר קדמו גדולים וטובים, סופרים ומסַפרים, וכשרונם סייעם, אבל מסירת האוירה כתעודת-חוָיה אותנטית אינה אלא בגדר יכלתו של בן-ברשאד.

מכלל האישים, שתכונתם לוקאלית אם כי אָפיַם חורג מגבולה, הם הסבתא ומפעלותיה (דער באבעס קלויז, דער באבעס באד), וכגוּלת-הכותרת נראים לנו הפרקים על מיכה יוסף ברדיצ’בסקי ויוסף אהרונוביץ. אילולא בא הספר אלא ליתן לנו את תיאור הפרידה של הראשון, שניכר בו עומק יגונו של מלך אסור ברהטים, ואת ציורו של האחרון כמלמד צעיר האומר במתיקות מפטיר, וביותר הציור עליו באחרית ימיו, כשהוא מעלה זכר ניגוני נעוריו, דיינו. כל-שכן שניתנה לנו גאלריה של אישים צנועים ונחשבים כנחום גרינברג, סופר נשכח, ודומיו; ואחרון, קבוצת העולים לארצנו, מהם הנודעים ברבים (ביחוד, השחקנים אברהם ברץ, בן-חיים וחיה שרון), מהם מבוני-חיינו ויסודם ועיקרם, בוני הכפר ברחבי-ארצנו.

[תשט"ז]

ארון-הספרים הגדול של בית ישראל, מתרבים והולכים בו המדפים, המיוחדים לחיבורים גדולים וקטנים, מהם מעשה חבורות, מהם מעשה יחידים, שענינם ציון לקהילות ישראל, שנחרבו בידי מרצחי עמנו ומסייעיהם. תנועת-זכרון היא הפועלת ומפעילה כמאליה, כביכול נתקיים הכלל, שאין לך כל עיירה ועיירה, שאין זכרה הנשכח והעלול שישתכח, מכה בבנה האחד ובבנה האחר, ואומר לו: כתוב, ואינה מניחה אמירתה, עד שבניה או בנה מתעוררים וכותבים, וכך מצטרפים אסופה לאסופה, מונוגרפיה למונוגרפיה, חיל-ספרים גדול וגדל; וכל ספר וספר, נפש קהילה, שמתוך שהיא דוברת אליה בפי בניה היא בחזקת נפש חיה וממללה, ומתקיים בה מה שמתקיים בנפש אדם, שמזכירים מעשיו ודבריו, ששפתיו מרחשות בקבר, כדרושם לענין דובב שפתי ישנים.

תנועת-הזכרון הזאת כמותה כגל חתום המחלחל במסתרים, מתחת לנחשול הסוער של חיינו, המסתערים בעוצם מתיחותם על יחיד וחבורה לגרפם עד תומם. לכאורה פליאה היא, איך הגל של זכרון רחוק עומד בפני הנחשול של מציאות קרובה, או בלשון פשוט יותר: איך יחידים וחבורות, יודעים בתוך ריתחת היום פה, לחיות ולהחיות את רחש האתמול שם – אבל הרואה לנפשם לא ימצאנה חצויה, כי בה, הגל הרחוק על רחש תמולו, והנחשול הקרוב על ריתחת יומו, הם כשנַים שהם אחד; היא אחדות עמם, במִפנה גורלו על אימת אחריתה שם, ותנחום ראשיתה פה.

ב

איך עיירת ישראל מכה בבנה, ואומרת לו: זכור – ניתן ללמוד לימוד מיוחד מתוך המונוגרפיה המקפת על קהילת שפולה, המונחת עתה לפנינו (“שפולה, מסכת חיי יהודים בעיירה”, הוצאת ארגון יוצאי שפולה, אוקראינה, בישראל, תשכ"ה). מחַבּרה, שהורתו וגידולו בה, דויד כהן, הניחה על סִפם של נעוריו, שהקדים לבוא לארצנו; ולא עוד אף אביו בא אליה, וכשם שהבן היה מבוני קבוצת טירה, כך האב היה מבוני מושבת בנימינה, באופן שמידת ההתערות במציאותה של ארצנו היתה עלולה להרחיק זכרון העיירה, או, לפחות, להדחיקה, וביחוד הדברים אמורים במי שזכרונות אחרונים מחוָייתו בארצנו עשויים לשכח זכרונות ראשונים מחייו בגולה, וביותר כשזכרונות אחרונים אלה, שחלו גם הם בנעוריו, כזכרונות ראשונים הם לו. ולענין מחבר המונוגרפיה שלפנינו אוכל להעיד עדות סמוכה, שכן בזכרונותיו אחרונים כרוכה ראשית הקאריֶרה של קולמוסי; ומעשה שהיה כך היה: לפני כארבעים ושלוש שנים ואני בעיר-מולדתי אך לבי בארצנו ועיני צופות לשבועוני הפועלים, שהיו כתענוג שבתותי; והנה קראתי ב“קונטרס” מאמר, שמו: “בחורים”; וענינוֹ זכרונות על יוסף טרומפלדור; ונתפסתי להם ולנעימתם החיה והרוטטה, שהבליח בה משהו מנצנוצה של תולדה חדשה, אם לא לומר: מיתוס חדש, ואמרתי לשתף בהם את בני-גילי, תלמידי הגימנסיות שלשון קריאתם פולנית, ותירגמתים ופירסמתים מעל עמודי עתונם הפולני של הציונים “כווילא”; והוא פטר פרסומי ברשות-הרבים. לא ידעתי על מחַברם עד מה; אך לפי שמו, דויד כהן, זיהיתיו עם איש, ששמו כן, פליט מרוסיה, כמותו כיוסף אהרונוביץ, שישבו כמה זמן בעירנו, והלכו בראשית העליה השניה לארצנו. עד היכן אותו זיהוי הגיע, שכשנזדמנתי, מקץ ארבע שנים, בראשונה בוארשה עם דויד כהן, מחבר המונוגרפיה, שבא כשלוחה של הסתדרות-העובדים, וידעתיו איש-עט, שפירסמתי מאמריו בגליוני “העתיד”, שהייתי מעורכיו, ואף היו לנו זימוני-שיח מרובים, לא עלתה על דעתי להקשות, האם הוא גם מחבר הזכרונות שתירגמתי; ולא עוד, אלא לאחר כשנה, בבואי לארצנו, וחזרתי ונזדמנתי עמו, והוא מזכיר מועצת פועלי חיפה, המשכנו באותם זימוני-שיח, ושוב לא עלתה כאותה קושיה על לבי; ואך מקץ שנתיִם, כשביקש ב. כצנלסון, כדרך סקרנותו, לידע מה היתה ראשית פרסומי ברבים ואמרתי לו: מאמר “בחורים” שפירסמת ב“קונטרס”, נתגלה לי כי כל השערתי על שני יוסף בן שמעון טעות. לימים עבדנו שנינו באותה אכסניה, במערכת “דבר”, הוא בחיפה ואני בתל-אביב, הייתי, בין השיחים, מקשה עליו על מה הניח אותו פרק זכרונות בדל, ומשיטי תשובתו הבנתי, כי אם יזקיק עצמו לכך, הרי יש פרקים לפניו ויש פרקים לאחריו. ואמנם לשנים נתאשרו דבריו – בימים שעמדתי בעריכת הסדרה החדשה של “רשומות”, הביא לפנַי צרור זכרונות מעיירת-מולדתו שפולה, וראיתי מתוכו כי העיירה הזאת מצאה לה דוברה ומדובבה, ושמחתי כי העורכים, שבאו אחרי, נמשכו גם הם לדעתי ופירסמוה, והיא שפיר המונוגרפיה שלפנינו, שבה ניצל דיוקנה של עיירה, עד שהיא עומדת חיה לעינינו.

ג

והמונוגרפיה מקפת, אף מפורטת ביותר, והמחבר פותחה בנקודה – שיש בה כדי שיתופם של הרבים – תיאור הדמות שפירסמה את שם העיירה ברשות רחבה ביותר, הלא היא דמותו של הסבא משפולה, מקברניטי החסידות, ותיאור הדמות מתוך מסורת שבעל-פה ועדויות שבכתב. מתוך נקודה זו, ששיתופה של אוזן הרבים מובטח לו, מתפשט היקפו של המעגל – אוכלוסית ישראל על הטיפולוגיה שבה, שאין לך שכבה סוציאלית שלא באה על תיאורה, ואין לך פרנסה שלא באה על הגדרה, ואין לך אומנות שלא באה על פירוטה, וכל אלה לא דרך סכימה ניתנו אלא בתשלוב של ציור משופע של אישים מסוימים, על אָרחם וסברם, ופרקי-החומר סמוכים להם פרקי-הרוח; וחיי התורה והאמונה אף הם באים על גילוים בדמויות, בין דמויות אנשים, בין דמויות בתים, בתי-התפילה על גיווניהם ובתי-הלימודיות על הליכותיהם; ויתירה עשה המחבר, שלא הניח שאר בתי-ציבור, המשמשים בריאות גופו ובריאות נפשו של האדם מישראל, והעמידם לפנינו על שימושם ומשמשיהם, וכל אלה נטועים בכל לוח-השנה, לוּחם של ישראל, על חוּלם וקדשם; והניח לנו כמה וכמה פתחי ראִיה בגילויי הקצה של מזג החיים וקשת ההוַי; והביאנו לתוך בית יִחוסיו ואָרחותיו, והעמידנו על מה שבין עיירת ישראל, וכפרי הגויים סביבה, לחיבור ולריחוק, וביותר על המתיחות שביניהם שסופה קיומו של הכלל הנושן: בידוע שעשיו שונא ליעקב, כשם שהעמידנו על המתיחות שבין חפץ-הקפאון ובין כורח ההתעוררות בתוך העיירה, חייה ואישיה, וביותר על דרך ההתעוררות שבאהבת ציון והעליה הכרוכה בה, שנמשכו לה מבני העיירה ובנותיה, והם-הם לאחר חורבנה המתואר גם הוא, כתמציתה, זכרונה והמשכה כאחד.

קורא המונוגרפיה לא יוכל שלא להתפתות להקבלה בין מה שניתן בה, ובין מה שניתן בתיאור דיוקנה של העיירה, בספריהם של טובי מספרים; ולא יצויר כי לא יתעורר על צורך רביזיה של סיפור העיירה הקלאסי, באופן שישקול את הפסד האמנות כנגד שכר האמת, ואין זה שכר מועט כל-עיקר.

[סיון תשכ"ד]

אקדים להם לדברי, שנאמרו בכינוס, שעיקר כוונתו בירור הבעיה של מורשת יהדות פולין, שתים הערות – הערה אחת על מקום הכינוס והערה אחרת על זמנו. לענין המקום ייאמר מה לשבחה של האכסניה, שאין לה פינה נאותה לבירורה של פרשה גדולה כזאת ככפר-עובדים בארצנו, שראשי בניו וראשוניהם הם כגל מיוחד בגלי העליה של ילידי-פולין וגידוליה, והנקרא על שם אחד מחלוציה ומחליציה, יצחק שטייגר, עליו השלום, אשר הכרתיו בימי-נעורינו, בעודנו שנינו חברים בתנועת-נוער אחת, “השומר הצעיר”, ואף היתה מחלוקת בינינו, שנמשכה כמעט לילה תמים, וממרחק-הימים אני רואה, כי אף שנראה אז בעיני, כי דעתו מאחרת ואף דוחה את מה שנראה לנו כעיקר-העיקרים, היא העליה לארצנו, הרי עתה ידעתי נאמנה, כי דעתו אף הקדימה וקידמה אותו עיקר-העיקרים, ולא בכדִי זכה למה שזכה; כי, באמנם, מה זכיה גדולה לאדם מישראל, ששמו יהא נקרא על ישוב מישובי ארץ-ישראל – הלא היא קיבוץ תל יצחק. לענין הזמן נאמר מה לשבחו של המאורע שהמריצנו לכינוסנו עתה, הלא הוא ציון מלאות תשעים שנה של מכובדנו אנשל רייס, זקן במסת-חיים, אך צעיר במשא תעודתם, ונושא בה באותה מסירות ובאותה נאמנות ובאותה התמדה, כאשר הכרתיו לרוב אורכה של מסילת פעלוֹ למימי נעורי, ואם היתה אי-אז מחלוקת בינינו, שעד כי פיצוצה של אסיפה אחת ואחרת הגיעה, הרי היתה עד-ארגיעה, שהקדים נעשה לנשמע, והיה מכלל המעטים בבני גילו ודורו ועמדתו, שעלו, לפני יובל שנים ומעלה, לארצנו והירבה לעשות בבנינה ממש, שאומנותו בכך, כשם שהירבה לעשות לביצורה, תחילה בעיקר באירגונה וגיוסה של גולת פולין לעליה, כבסיס תקומתה של המדינה, ועתה בעיקר בחינוכה של המדינה למורשת גולת פולין, ובאמצע – שימושי תפקידים, שכובד עוּלם ככובד אחריותם ודרך כיהונו למופת.

ב

ועתה, שקיימנו חובה כפולה, שהיא זכות כפולה, להבדיל בין יקרא דשכבא נוחו עדן לבין יקרא דחיי נרו יאיר, ננסה להפליג למרכז-בירורנו ונפתח, ברשותכם, בהערה, שאם כי היא באנאלית למדי, כמעט שאי-אפשר בלעדיה, והוא ענין ההבחנה, מה בין כינוי פוֹלסקאַ לבין כינוי פולין, שלכאורה הן שתים שהן אחת, ואינו כן. כי כינוי ראשון מגדיר, בעצם, יבשת גדולה, על הריה ועמקיה, נהרותיה ונחליה, שהיא ארצם של עם-הפולנים, שנתלכד כדרך שנתלכד מתוך שבטיהם, כשם שלשונם, לשון הפולנים, נתלכדה כדרך שנתלכדה מתוך עגותיהם, ומששאלה לעצמה, כדרך ששאלו רוב העמים הנוצרים, נוסח הכנסיה הקאתולית, את האלפא-ביתא הרומית, נעשתה אף לשון-שבכתב ובה ספרותה, למראשיתה ועד עתה. תואם-הבחינות, הבחינה הטריטוריאלית והבחינה האֶתנית, לא היתה לו חפיפה תמידית גמורה, מבחינה שלטונית, שכן מלכותם, שנתלכדה כדרך שנתלכדה מנסיכויותיהם, היתה עודפת על שתי הבחינות האלה, מתוך שהשליטה את עצמה על עמים או חלקי עמים אחרים, ביחוד על שכניה במזרחה, הן בדרך הכיבושים הן בדרך הבריתות, ונשאה את לבה לאימפריה גדולה מים עד ים, מתוך שהתאמרה להיות חומת-בֶצר לנצרות, כפי שהוחזקה לה כטהרתה, כלומר הכנסיה הקאתולית, כנגד שתי הסכיזמות, הביזאנטית ממזרחה, והפרוטסטאנטית ממערבה, כשמשטרה וסדריה של הריפובליקה שלה עצמה לא היה בהם כוח להיות חומת-בצר לעיקרה ולעצמה, לעמה, וכמעט שניתן לומר, כי היא עצמה סייעה להם ראשי אויביה לבטל את מלכותה, ולחלקה בין שלוש מלכויות – רוסיה שנטלה חלקה הגדול, את מרכזה ואגפיה; פרוסיה שנטלה חלקה במערבה ובצפונה, חבל פומרניא ופוזנא, ואוסטריה, שפתחה ראשונה במעשה זה, בספחה לה את ציפס (ספיז'), ונטלה חבל של פולין וחבל של אוקראינה והמציאה להם, בטענת ירושה, שֵׁם, שלא חל על השטחים האלה קודם, הוא שם גליציה, וכן ניתנה המדינה המחולקת, על אוכלוסיה המחולקים, לשלטונם של זרים, שקיים את עצמו, עם כל הזעזועים והפירכוסים, שנכרכו לייחולי התקומה, תחילה ביחוד בכוח-מחוץ – נאפוליון ומלחמותיו בשלוש המלכויות האויבות, ולימים ביחוד בכוח-שמבית – שני המרדים הגדולים שנכשלו, מרד מרד לכדרכו, באופן שתקוַת התחיה הפוליטית נראתה כזֵבָה לעד. וכידוע לא כך היה, ותוצאתה של מלחמת-העולם הראשונה והאחרונה תוכיח, עם מלחמת-העולם הראשונה שנסתיימה בתבוסתם של שלושת מחלקיה, חזרו ונאחדו שלושת הבתרים, ועם-הפולנים נעשה שליט עליהם, וכן על קצת שטחים של שאינם-פולנים; ואילו עם מלחמת העולם האחרונה ותבוסת כובשה האכזר, ניטלו ממנה שטחים אלה במזרח, אך תחתיהם הורחבה שליטתם במערבה וצפונה, שמתוך שרוקנו מתושביהם הגרמנים, נין לומר, כי עתה, בערך, מתקיים מלוא החפיפה של הבחינה הטריטוריאלית והבחינה האתנית. ולא חזרנו על המפורסמות האלה, אלא כדי לראות לאורם או לצִלָם, ביתר חידוד, ענין פולין, במשמע גולת-פולין, שהיתה חיה וקיימת כמעט למלוא ארכה של מסילת-ההיסטוריה הזאת ותמורותיה, ושוב איננה, שהאויב כילה אותה, כאשר כילה את קיבוצי-היהודים האחרים באירופה, שנפלו אל בין מלתעותיו.

ג

מה היתה יהדות-פולין בתקופת ממלכתה האחת, שנמשכה מאות שנים עד חלוקתה, ובתקופה מממלכתה השנייה, שנמשכה עשרים שנה ושנה, ומה היתה בתקופת הביניים, שנמשכה כמאה וחמשים שנה – היא אחת השאלות, התובעות תשובה מכל חוקר ומעיין בגורלה של גולה-גולה ומשמעו. לענין יהדות פולין, בתקופת ממלכתה הראשונה, הרי ראשית התשובה: היא היתה גולה גדולה, מכלל הגולות הגדולות, שהיו מרכזי-העם, ולעתים אף מרכז-מרכזיהם. כמוֹתָה כבבל וכפרס, כערב וספרד, כצרפת ואשכנז, ובקצת בחינות אף יתירה עליהם, – מצבוֹר אדיר במנין ובקנין, שקלסתרו המגובש טבע את קלסתרו של שאר העם, או, לפחות, של רובו, ופעמים היה בחזקת העם בה"א הידיעה. ישיבתה של גולה זו בצלה של מלכות לא-לה לא גרעה כל-מאומה מחיבורה לגזעה ולשורשה, שראתה תמיד את דרך העם בחינת אחרית כראשית, ברוח עיקר האמונה השלימה בגאולת-העם מפיזורו ותשובתו לארצו.

ודאי, היו רוב תסיסות ומשברים, אבל מעולם לא נסתמה לה הכרת מציאותה, בחינת גוי בקרב גוי, כהבטחת עתידה: גוי מקרב גוי, וכבר אמר מי שאמר כי שתים אותיות אלו, בסוד ודברת בם, הן גם סוד כל ההוָיה של הגולה, גולת-הגולות, כפי שהיתה יהדות-פולין בממלכתה הראשונה, – קיבוץ מלוכד בעצמיותו וייחודו, בתלמודו ובדיבורו, באורחו ומנהגו, בלשונו ובמלבושו, שיפה לו ההגדרה של דליטש, ששאלה לימים אחד-העם: חירות בתוך עבדות, הלא היא החירות, שבלעדיה לא היתה רגלם של גולי-עמנו פוסעת על אדמת פולין: קיום אמונתו ותורתו של העם, שכללה את כל החיים כולם בתחום כלילתה של התורה. על שום החירות הזאת להיות הם עצמם כאמונתם, התירו לעצמם, דרך ליצה, את האמירה, כי תיבת פולין כביכול לשון-עברים היא, והוא ציווי שנצטוו בחלומם בראשית פסיעתם על אדמתם: פה – לין; ללמדך כי גם שהייתם, במשך דורי-דורות, אינה אלא לינה, ומקומה אינו אלא מלון. ודאי, לא הם, שהכריעו על הרחב שטחה של הממלכה או צמצומו, אבל הם השקיפו על כך קודם כל מתוך דאגה לעצמם, לליכודם ולביצורם, בתוך גבוליה, ומי שלא עמד על כך, עשוי שיטעה בכמה חזיונות מאוחרים, שחלו בתקופת-הביניים.

וכדוגמה אביא המחלוקת בענין נפוליון או המרדים, אם נצחונם של הפולנים טוב או אינו טוב, לא בלבד לגופו, אלא בעיקר אם הוא, כמאמר השגור: טוב ליהודים. וכדי לחדד את הדוגמה נשאל, למשל, מה ראה ר' עקיבא אייגר לשאת את לבו לנצחונם של הפולנים ואילו הרבי מלאדי נשא את לבו לנצחונם של הרוסים, והתשובה: זה וזה זכורים היו מעמדם של ישראל כלפי עצמם במרחב הרב של תקופת וַעד ארבע הארצות, ורצו בחידושו – ליכוד מחודש של קיבוצי היהודים, המפורדים עתה לשלוש המלכויות; וההבדל היה בפרוגנוזה, היכן הליכוד הוא גם אפשר יותר גם נוח יותר. ממרחק-הימים ניתן להבין, כי גם חששו של קברניט הלמדנות הישנה, גם משאלתו של קברניט החסידות הצעירה, היה להם על מה שיסמוכו, – זה וזה לא רצו בדהרת הרוחות, שנשבו ממערב ובמערב, ושנשאו בכנפיהם סכנת ריחוקם של ישראל מעצמם, במזל הכהוי של ויתערבו בגויים וכו', אלא שזה השתוקק לליכודן של קהילות פוזנא וּוארשה וקראקא ולובלין ולבוב וכל גליליהם במלכות אחת, ועל כן היה לנצחונם של הפולנים, וזה צפה לליכוד של קהילות פולין ובילורוסיה ווֹלין ואוקראינה במלכות אחת, ועל כן היה לנצחונם של הרוסים. ואמנם, גולת רוסיה, היא-היא שירשה את קודמתה, גולת פולין, שרובה אף נכלל בה, ובלעדיה לא תצויר עמידתו של עמנו בפני הסערות והתמורות, שהתחוללו ברובו ובקרבו, וביותר בתקופה, שאני נוטה לקרוא לה תקופת הדיסאורינטציה בתולדותינו בדורות האחרונים, שהתנועות והזרמים שבקרב העם נבדלו לא בלבד בתפיסות השונות, בתחומה של הדת, אלא בעצם הדרך ההיסטורית והאקטואלית.

כי הנה חזרה וקמה ממלכת פולין ונאחדו שלושת בתריה, וממילא נאחדו יהודיה, ומי שהתבונן ראה, עד מה קלה היתה שיבתם למסגרת הגדולה ומזיגתם מרוב בחינות, אבל בתר אחד נעדר – יהודי גליל פוזנא ואגפיה לא היו ביניהם; ריחוקם נתן, כי תחת להיות עם מיליוני יהודי פולין, שלא נראו מעולים בעיניהם, העדיפו להיות עם מיליוני אזרחי-גרמניה, שנראו מעולים בעיניהם, ור' עקיבא אייגר שפתיו דובבות בצער ויגון בקבר. וזאת לזכור, כי בשוב יהודי פולין להיות אוכלוס גדול על פני ממלכתה המחודשת, חזרו אף להיות מרכזם הגדול, במזרחה של אירופה, שכן באותה שנה עצמה, שבה התחיל חידוש התלכדותם של ישובי יהודי פולין, התחיל ערעור עצמיותם של יהודי רוסיה, בעקבי משטר המהפכה; ערעור, שקצתו ברצון ורובו באונס, והנמשך והולך, במיני זיגזגים עד-עתה, ור' שניאור זלמן שפתיו דובבות בצער וביגון בקבר.

ד

פרשתי קודם בהגדרה: דיסאורינטציה, ואני חייב בבירורה, גם להארתה שלה גופה, גם להארתה של קודמתה, האורינטציה שלפניה, גם להארתה של הריאורינטציה שלאחריה. אשר לאורינטציה של דורי-הדורות, מונחת ביסודה ההנחה, כי היהדות, כתפיסת-חיים, שעיקרה אורח-חיים, עם כל ההבדלים שבדעות וכיווני-דעות, היתה חטיבה אחת, שמסדה בהלכה, כפי שחטבוה חז"ל וגיבשוה, בסבכי הזמנים ומעקשיהם, ממשיכיהם וממשיכי-ממשיכיהם בכל הדורות, שהוראתם קו ומשקולת לכל אורחות-החיים של עם רב. היא, ההלכה, שניזונה מכוחם של שרי-התורה, שהיהדות בכלל, ויהדות-פולין בפרט, העמידתם מתוך עצמה לעצמה, היתה האינטגראל, שהשליט את עצמו, בגלוי ובסמוי, על כל הדיפרנציאלים, שהיו עלולים לפוגעה ואף לפוצצה, וסופם פירנסוה בחיותם וממילא חיזקוה וביצרוה.

והדברים אמורים עד הדורות האחרונים ממש, כי אם נראה את הדיפרנציאל הזה בתנועה מוקדמה יותר, תנועת הקבלה על זרמה הגדול, שחתר להיות מציאות היסטורית, כפי שניסתה השבתאות, בזעזעה את האומה מקצה אל קצה, וביחוד בגלגולי-אחריתה הניהיליסטית וספיחיה הקיצוניים, כדמות הפרנקיזם, הרי יותר מאשר התגברה עליה המסורה, שעיקרה ההלכה, בכוחו של ההמשך, כפי שנתגלתה בתנועת המתנגדות, התגברה בכוחו של החידוש, כפי שנתגלתה בתנועת החסידות, ילידת הקבלה אף היא, ביחוד בימי בשילותה ורום-כוחה ושלטונה, שנתנה לו, לקיום התורה בידי המוני בית-ישראל, תגבורת של חיות, חידוש של טעם וליבוי של התלהבות, כאשר ראינו ביחוד בחסידותה של יהדות פולין, שבין גדולי-ההוראה שהעמידה, מצויה היתה האוניה הפרסונלית של עַז בחסידות ותקיף בהלכה. ואם נראה את הדיפרנציאל הזה בתנועה מאוחרת יותר, תנועת ההשכלה, הרי עמידתה היתה, אמנם, מעֵבר למה שנראה לה כספיח-ההלכה, אך לא מעֵבר למה שנראה לה כשורש-ההלכה, וכבר השכילו שלמה שילר ואחרים להעמיד על ההבדל שבין ההשכלה בתחילתה, בקרב קיבוצי-היהודים הקטנים יותר, במערבה של אירופה, לבין ההשכלה בהמשכה, בקרב קיבוצי היהודים המרובים במזרחה, ואם מותר לי להזכיר נופך שהוספתי, הרי ההבדל בא מכוח העובדה האחת, כי ביהדותה של מזרח אירופה, שיהדות-פולין היתה מוקדה וטבורה, קידמה את פני ההשכלה יריבה כפולה – היריבה האחת של ההשכלה היתה זקנה ממנה, אך מתנערת והולכת, הלא היא המתנגדות, שהצליחה ביחוד במרכזיה שבליטא ואגפיה לחדש כוחה של התורה ולהרחיבו, בבנותה את ישיבותיה הגדולות והבצורות, שהקיפו המוני תלמידים, שכמנינם לא ידע שום דור בכל דורות עמנו; התנועה היריבה האחרת של ההשכלה, היתה צעירה כמותה ואולי אפילו צעירה ממנה (אם נקדים זמנה של ההשכלה ונראה ראשית לה באיטליה), והיריבה הזאת היתה החסידות, שהתפשטה והלכה במזרח אירופה כולה, וכוחה גבר והלך, ולא פס עד עצם היום הזה, עד שאין יודע מה עתידות נכונו לה. ולא עוד, אלא ההשכלה פה, בפולין ואגפיה, לא נצטרפו לה אלא מי שכבר נתחנכו קודם על ברכי יריבותיה, וביחוד על ברכי החסידות, באופן שבאו אליה, אל ההשכלה, אנשים המצוינים במנטליות של אחת משתי יריבותיה, והמנטליות הזאת היתה מחלחלת גם בתוך משכילותם, ולפי שגילגלתי בזה בכמה דוכתי, לא אאריך.

אם ההשכלה על גילגוליה הקרובים והרחוקים הצליחה להעמיד את היהדות על הלכה חדשה או מחודשת, שכוחה לאורך-ימים, היא שאלה לגופה, אבל זלאת לזכור, כי עמידתה לא היתה מעבר לדת-ישראל, לא כל שכן מחוצה לה, ואין לטפוֹל עליה כזה וכזאת. העמידה מעבר לדת-ישראל ומחוצה לה, בין כאפשרות בין כמציאות, היא-היא החדשה, שנפלה בעמנו, ואפשר, כמובן, לבקש לה מיני מבשרים ובשורות קרובים ורחוקים, אבל ספק, אם מותר לראותם בני-ייצוג מובהק, שכן התנועה הלאומית-החילונית שגדלה והלכה, תחילתה אחוזה באחרית ההשכלה, והמשכה לאחריה, היא חזון חדש וצעיר, ושנותיה בדוחק יובליים. מי שלא התעורר על כך, כי אפשרות, לא כל שכן מציאות של תנועה מעֵבר לדת ומחוצה לה, היא בעמנו חידוש וחדשה, שלא ידעוהו כל הדורות ואין יודעים אותה חלקים גדולים למדי בעמנו גם עתה, לא עמד על המיפנה המכריע בתולדות-ישראל ועצם קיומו.

והנה המיפנה המכריע הזה, ששורשו בהנחה של אפשרות עם-ישראל מעבר לדתו ואף מחוצה לה, וההוכחה, כי היא אפשרות הפתוחה למציאות כמותה, היא אֵם הדֵיסאורינטציה בחיי בני עמנו, שכן היתה זו אפשרות, שכל מיני מציאות היו גלומים בה, ואף נתגלמו בה ממש, ומציאות ממציאות שונה ומשונה, וכבר מִלתנו אמורה, כי אילו מרוצת-החיים היתה כמרוצת מאוַיהם ותכניותיהם של הזרמים והפלגות, וניתן להם עד-מהרה לקיים זרם זרם ופלגה פלגה, תכניתם, והיו לנו כמה עמי-ישראל, בחינת כמספר פלגותיך מספר עמיך ישראל. אבל ארבעה גורמים עמדו לו למעשה-שטנים זה וכזה לשטן: ראשית, ייחודם של ההוָיה וההוַי, טיפוחי דורי-דורות; שנית, אהבת הצוותא וגישומה בבית, ברחוב, והמסירות ללשון העצמית, ועל הרוב ללשונותיִם; שלישית, הדבקוּת בזכרון-הקורות של האומה למראשיתה עד עתה וראיית עצמם כאמצע בה; רביעית, החתירה לאינטגראל חדש, שכוחו יהא ככוחו של האינטגראל הישן, שלא כולו נפסל להם אם מקצה מזה (ברית מילה) אם מקצה מזה (קבר ישראל), וכמה יסודות באמצע.

ה

המריבה על האינטגראל וטיבו הדיה מהַמים עד עצם היום הזה, באופן שצידקת ההכרעה אי-אפשר לה שתהא חלוטה, אבל מה שמותר לומר הוא, כי עם הדיסאורינטציה ומתוכה נולדה ריאורינטציה, ועיקרה בעצם-ההכרה, שהמציאות ההיסטורית והאקטואלית מאַשרתה, כי אי-אפשר לו לעם-ישראל בלא אינטגראל המחייב את כולו וכולם הנמנים עליו. אם, אמנם, הנחת האינטגראל המצויה והפשוטה במציאותנו עתה, שכל עצמו צמד יסודות – יסוד הלשון, לשון העברים, ויסוד הארץ, ארץ ישראל, כפי שהוא מתגבש והולך כצמד-היסודות המשותף לבנינו של מוקד אחדות-ישראל, היא מדינת ישראל, יש בו כדי אינטגראל שלם, ואם הכלל הגדול של אחרית כראשית אפשר לו שיסתפק בכך, – היא שאלה גדולה. ואם מזלי שיחק לי ונמצא בכם שקרא את ספרי “אלכה ואשובה – דברים בעניני אמונות ודעות”, הריהו יודע, כי אין תשובתי תשובת הן, וסבורני, כי הבסיס המשותפת עתה, עתידה שתתרחב מתוך שאני מתנבא, כי מה שהיה הוא שיהיה, אם כי לא ידעתי לדקדק ולומר, איך שיהיה.

ו

אך נניח את תחום ההתנבאות ונחזור לבחינת המציאות, כפי שהיא, דהיינו מציאות העם, שהתלקט מתפוצותיו בכל העולם כולו, הן מגלות אדום הן מגלות ישמעאל, ובורא בה בארצו מציאות יהודית, היסטורית ואקטואלית מחודשת על כל צדדיה ואביזריה – במדיניות, בכלכלה, בתרבות וכיוצא בהן, – והוא חלוק למעשה בעמידתו, חלקו בתוך דת ישראל ורובו מעֵבר לה וכמעט מחוצה לה, והוא נדרש לבירור יהדותו, הן ליסודותיה הנראים חובה והן ליסודותיה הנראים רשות, הרי אין הבירור באפשר בלא ליבון זיקתו למורשת הדורות, כפי שהתגבשה במסילת תולדתנו, שרובה נדידה בין גוי וגוי, וישיבה בהם, בין ישיבת-ארעי ובין ישיבת-קבע, מתוך שמירת עצמיותו, וודאי כל גולה וגולה יש לה פרשיה קטנה או גדולה משלה, שסיפורה מרעיש את הלב ומאיר את העינים בהכרת אופיה של אומה זו, וכוחה וסוד-כוחה לשאת מיצר ומצוק, תלאות וייסורים, ובלבד להיות הוא, הוא עצמו, ועל הרוב אף הוא לבדו, להיות חלקה של האומה הפזורה, שהיא אחת, וכשם שראשיתה אחת אף אחריתה אחת.

ובכלל מיני המורשת בולטת ומובלטת ירשת גולת-פולין ועלינו להפעיל כל מיני פעולה למעננו, יוצאיה, ולמען כל העם כולו, שחלקו התלכד ושאר חלקיו עתידים להתלכד במולדתו, כי דרכה ונסיונה של יהדות זו יהיו, כהיות דרכן של שאר הגלויות, יסוד מוסד בתודעה, בחינוך, אף בחיים. וודאי כמה וכמה פעולות הן כבר בעין – גם עמל החוקרים את תולדתה, גם יגיעת המחיים את ספרותה, גם טירחת המקימים את זכרון קהילותיה, גם מעשי המקוממים קלסתרי-עיירותיה ודיוקנאות-טיפוסיה, ועשיות אחרות לברכה, אך חובה להתעורר על חוסר ההתמדה, וביחוד על חוסר השלימות והכוּליות. לא אומר, שאני מאושר מכך, שכמה וכמה מעשים לא היו נעשים אילולא כספי השילומים, ולא אאריך עתה בזה, אך בראותנו, כי מפעל כגון קובצי “פון נאָענטן עבר” בניו-יורק, לא כל שכן מפעל כמאה וחצי מאה כרכים של הוצאת “דאָס פוילישע יידנטום” בבואנוס איירס, אין להם המשך, אי אפשר שהרגשתנו לא תהא קשה עלינו. ואם, אמנם, ספרי-הזכרון לקהילות יש להם המשך, הרי בני הקהילות שניצלו ומבכים את קן הורתם וגידולם הם והם בלבד הדואגים לכך. אך דין להודות, כי לא מעטים בהם הספרים, שלא בלבד החובבות מחבלתם, אלא העדר הכוליות מזקתם, כשם שחוסר תשומת הדעת לכתובת הקוראים הנאותה, הם בני הדור הצעיר, מצמצם את כוח רישומם ואופקו. וצר מאד, כי כמה רעיונות פורים, שהבשילו בקונגרסים של יהודי-פולין, שמכובדנו, אנשל רייס, היה ראש מכנסיהם, לא ניתנה עליהם הדעת כראוי להם, ודרך משל בלבד אזכיר את הצעתו של חברנו ישראל ריטוב עליו השלום, שהקונגרס יראה כראש-תפקידיו להושיב חכמים שיכתבו תולדות יהדות-פולין למראשיתה עד אחריתה; אף אזכיר הצעתי, לפרסם אנתולוגיה של אלפיים סיפורים נבחרים, שישקפו את חייהם של יהודי-פולין מכל מיני צדדים ותחזיות, ולהפיצה, בין במקור ובין בתרגום, בקרב בני כל העדות וכל הגילים. וכן אזכיר הצעה של ר' אברהם יעקב ברוור עליו השלום, שהוא, אמנם, צימצמהּ על גליציה, אך חובה להרחיבה על פולין כולה – לקסיקון של הקהילות והאישים, קצר אך יסודי, מבוסס על המקורים ובדיקתם, שדפיו יהיו פתוחים לפני כל תאב-דעת, בחינת זה ראה וקדש. אין לקפח את הנעשה, ותרשוני להדגיש ענין גישומו של רעיון שהבאתיו בשעתו, בהיותי ראש המכון למדעי היהדות, לפני האוניברסיטה העברית, ונמצאו לו מסייעים כשם שנמצאו לו פולגים, אך לפי שהוא לא בלבד צרכה אלא אף כורחה של חכמת-ישראל ותעודתה, הרי הוא פולס לו נתיבה, ואם אין אנו קרובים עדיין לתכנית, שדרשה לליכודו של תריסר קתדראות העשויות למצות את עיקר הדרישות של החקר הזה, אין אנו רחוקים ממנה, בין בירושלים בין בתל-אביב, שבה אף נמצא בית התפוצות וכלי-המבטא “גלעד”, מפעלים שגם הם ידו של אנשל רייס באמצעם, וכל אלה צפויה להם הרחבה, העמקה; וזכרון מורשתה של יהדות גדולה ואדירה, שכתבה בגבורה ובקדושה דפי עלילות בספר-תולדותינו, סוף כבודו לבוא.

[תשל"ז]

בכלותי לקרוא את מגילת-הספר, המונחת לפנינו עתה (הוצאת “יד ושם”, תשל"ח), הוא דבר כלייתה של עיר ואֵם, קהילת לבוב המעטירה, כפי שכותבה חזה ייסוריה מבשרו, לא יכולתי שלא להיזכר מעשה שהיה לפני כעשור, בהיותי בתוך הגולה, בבירת ארגנטינה, שבאתי לראות את אחינו בה – הימים בין ימי-האבל לבין ימי-הרחמים, בפרוֹס צום החמישי, בעדת-צעירים יראים, “בני עקיבא”, שהתכנסו, במקדשם-מעט, לאמירת הקינות, והנה כבר נאמרו שני הפרקים הראשונים של מגילת איכה, כנוסחם וכנעימתם, והפסיק הצעיר קולו, והניח לו לאחר, שיפתח את הפרק השלישי, על האלפא-ביתא המשולשת, ושבו מתחלפת הנעימה; ואמנם נשמע מאחוריי קול אחר, עז ורך כאחד, נמרץ כדי מידרך-נפש ונוגה כדי דכדוכה: אני הגבר ראה עני בשבט עברתו; אותי נהג ויולך חושך ולא אור; אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום. שלוש התיבות: אני, אותי, בי, אף שנקראו במובלע, נשמעו במובלט, כרטט בת-קולו של מי שראה חורבן רחוק – הוא חורבן הבית בארצו, וחורבן קרוב – הוא חורבן העם בגלותו, והראייה אחת, שתוגתה כתהום רבה. הפכתי את פני לראות את המקונן, – והוא גבר עז ורחב-כתפיים, עיניו זעֵפות וחומלות כאחת, ודבר-קינתו במעומד – הוא-הוא רבה של העיר, בירת ארגנטינה, ראש רבניה, הרב ד"ר דויד כהנא, כותב-המגילה הזאת.

ודאי שמעתי שמעו קודם, ששמו הלך לפניו כאחד המעטים, שצירופם של נס ומקרה, הצילוהו מאחריתם המרה של אחינו, יושבי הקהילה הגדולה הזאת, שנפלו, כנפול שאר הקהילות הגדולות והקטנות, לפני הנבלים ומסייעיהם, ואך מעטים שׂרדו, שיכלו לספר, לדור אחרון, אחרית קהילתם, על דרך מתן התשובה לשלוש השאלות הנוראות: מי נשמד, מה נשמד, איך נשמד; ואין לך כמי שראה וחי כל אלה, שיסייע לחקוק בזכרון-העם את שלוש התשובות האלה. אמת, במשך שנים דברי הרב המחבר על פרשה זו, היו מעטים, ועיקרם בעל-פה ופורסמו במסירת-הקולמוס, אך שמר עמו את דבריו, כפי שכתבם בעצם ימי האימים וסביבפם ועתה הוא מוסרם לרשות-הרבים, וככל המשוער הוא עושה צדקה עם הקהילה ההיא, באחרו להביא את שיכול היה להקדים ולהביא – שכן הוא חוזר ומזכיר את שזכירתו חובה, וסכנת השיכחה מעמעמתו, בחינת פנייה לכולנו: איש ישראל, להזכירך אני בא.

הרב המחבר, ר' דויד כהנא, אינו מילידי לבוב וגידוליה, שכן הורתו וגידולו בעיר מיצער, בפודוליה הגליצאית, והיא יושבת בבקעת נהר הנילא (גנילא) הנופלת לנהר זברוטש; שמה בפי הפולנים – גז’ימאלוב; בפי האוקראינים – הרימאלוֹב; ובפי היהודים – רימיליב (ברל כהן בספרו, ספר הפרנומרנטין, מביא, לפי דפוסים עבריים, כמה מיני כתיב: רומאלעוו, רומלב, רומילאוו, רומלוב, רומליב, רומאלוב, רומליב), והיתה כרוב העיירות בגלילה, גליל טרנופול, ובשאר הגלילות, עיירה צנועה, וציונה הצנוע בספרי-העזר יעיד – אם ציון רחוק מבית, כגון “שבילי עולם” לר' אברהם מנחם מנדל מוהר (1857 ואילך), הכותב: “אלף איש, בית מעשה צוקר, ארמון נאווה”; אם ציון קרוב מחוץ, כגון האנציקלופדיה האוקראינית (1955): “ארבעת אלפים תושבים (1933), טירה מבונה מארמון מן המאה השבע עשרה”. אך יש נקודה, שהיא לה אֵם למוניטון גדול – על כסא רבנותה ישב גדול בתורה, הוא ר' יעקב ויידנפלד, שהמבקש לעמוד על קצה גודל פירסומו, ילך אצל ספרו של ש"י עגנון “עיר ומלואה” (תשל"ב); – שם יסופר, כי לאחר פטירת הגאון ר' אברהם תאומים בעל “חסד לאברהם”, שהיה רבה של בוטשאטש, ביקשה הקהילה להושיב על כסא-רבנותה כמותו, ופנו כה וכה: “ומקצת מטובי העיר נטו אחרי ר' יעקב מרימילוב שהיה מפורסם בכל ארץ גליציא, תחילה כעילוי ואחר כך לגאון. נודע בשערים המצוינים בהלכה ספרו המצוין שאלות ותשובות כוכב מיעקב. אלא לפי שהיה נוטה לכת החסידים והיה כפוף לרבנן שלהם לפיכך התנגדו כמה מאנשי עירנו למנותו רב על בוטשאטש, שאמרו אנו רוצים ברב שאין עליו אלא הקדוש-ברוך-הוא בלבד” (עמ' 632). וכמשפטו של הגאון ר' יעקב משפט צאצאיו – יורש כסאו ר' יצחק, שהרב המחבר שלנו הוא מתלמידיו, ור' בריש, שהרב המחבר שלנו הוא מחבריו; ומי שנתחמם לאורם של גדולי תורה אלה סימן יפה הוא לו. וזאת לזכור, כי ר' בריש ויידנפלד, בעל שאלות ותשובות “דובר מישרים” (ולשון דובר כלשון דוב-בֶּר, ואילו לשון מישר הוא גם רמז לשם משפחתו), רבה של טשבּין, אף הוא מניצולי ילידי רימיליב, כמוהו כחברו, הרב המחבר – אלא שהראשון ניצל כפליט בברית-המועצות, ואסיר מחנה עבודה בסיביר, והאחרון כפליט השואה, ומיפלטם ממש – בארצנו.

ב

מלימודי-קודש בעיירתו הלך הרב המחבר ללימודי חוץ – הגימנסיה הפולנית בעיר-הגליל, טרנופול, שננצר בה זכר בעל “מנחת חינוך” מזה וזכר בעל “מגלה טמירין” מזה, וטובי צעירי-הדור מבקשים נתיבת-ביניים, כדרך שנתבקשה לו לבן-רימיליב, ונמצאה לו בבתי-לימודיות בווינה, מזה באוניברסיטה ומזה בבית-המדרש לרבנים, ובו שימשו מגדולי חכמי ישראל שבדור, ובכללם, ואף בראשם, בן טרנופול וגידולה, החוקר המפורסם ר' אביגדור אפטוביצר. מוכתר בתארו, חזר הרב המחבר לפולין, והשתקע בלבוב ואומנותו כפולה – כהונת מורה לדת ישראל בגימנסיה הפולנית הרביעית; כהונת רב בבית הכנסת שנקרא על שם רחובו: די סיקסטוסקי-שול. כהונה כפולה זו אחריותה בצדה – כי הרובע ההוא שונה היה מרובעי היהודים המובהקים, בין רובע היהודים הישן הרבה, שבו היה הגיטו הקדום, והוא מאחורי כיכר השוק ובית מועצת העיר ברחובות בוֹאִים, הסֶרבים, הפחחים, החלפנים וכדומה, ומוקד-גאוותו בית הכנסת על שם הטורי-זהב (ובטעות נחשב סגנונו גוטי, והוא רומני; שכן כל העיר כולה לא שרד בה בית תפילה ישן משלנו ומשלהם, שסגנונו גוטי, זולת הכרכוב של בית-היראה על שם מַריה השלגית); בין רובע היהודים הישן גם הוא, והוא ברובע הז’ולקבאי ופרוָריו, על רוב רחובותיהם וסימטותיהם, ומוקד-גאוותו לרובם בית הכנסת הקרוי פערשטעטישע שול, כלומר: בית הכנסת דחוץ-לעיר (והוא בנין גדול, שכמה דורות יגעו לשפרו, וכיפתו נשענה על עמודים שנקנו מארמון-פודהורצה, בית גידולו של המלך סוביֶסקי), ולקצתם היכל-הנאורים (“טמפל”), ובעוד שם היה ראש המתפללים, רב החרדים ר' אריה לייב ברוידא, חתן רב העיר ר' הרשלה אורנשטיין, היה פה ראש המתפללים, הרב ד“ר שמואל וולף גוטמן, בן מוזג שבפרברה של העיר; ולימים באו תחת הראשון – הרב ר' יצחק ציף יליד קהילת טלומאטש, ותחת האחרון – הרב ד”ר לוי פרוינד יליד קהילה סמוכה, ולאחריו הרב ד"ר יחזקאל לוין, נכדו של רב-העיר ר' יצחק שמלקיש בעל “בית יצחק”.

ופירשתי כל אלה כדי להעמיד על כך, כי רוב כהונות אלו וכאלו ניזונו בעיקר מכוחות שבאו מערי-השדה, כשם שקהילת לבוב כולה ניזונה מהם – הם שטיפחוה מרוב הבחינות, הם שאהבוה והם שהאהיבוה. כי זאת לזכור, לבוב, אף שהיתה עיר מלכות מקדם, והאוסטרים, בימי-שלטונם, עשוה בירת גליציה כולה, ואחריהם הפולנים, בימי-שלטונם, עשוה בירת מאלופולסקא (פולין קטן) כולה, הרי קהילתה עמדו לה בנות-תחרות, אם ברודי שעלתה עליה, פרק זמן, במניין יהודיה, אם ז’ולקיב ואפילו טיסמניץ, שעלו עליה מצד אחד או מצד אחר, אך זרימת הקבע של אוכלוסי-היהודים מערי-השדה ומיישובי-הכפרים חיזקוה וביצרוה, ובכלל הזורמים רוב אישי תורה ורוח.

הלכך ראוי לציין, כי הרב המחבר נמנה עם הזרימה הזאת וידו בחיזוקה של הקהילה, וזכות יתירה לו שקיים את תעודתו לא במרכזם החזק יותר של אוכלוסי היהודים שבעיר, אלא במרכזם החלש יותר, שההווי והמזג של יהדותם עלול היה להתרפות, ועידודו ושכלולו למיצווה גדולה נחשבו.

ג

ואף זאת לזכור, כי הכהונה של הוראת-דת בגימנסיה של הרשות חלה בה, בקהילה זו, וברישומה בקהילות אחרות, הפיכה גדולה, בהשפעתם של חשובי המורים – ודיינו להזכיר, כי בהם היו ר' צבי פרץ חיות, שסופו רב ראשי בווינה, ור' משה שור, שסופו רב ראשי בווארשה, הלא שניהם היו תחילה מורי-דת בגימנסיות שבלבוב, והם, וביותר הבאים לאחריהם, נלחמו לדמות אחרת ולתעודה אחרת של מורה-דת, מכפי שהיתה לפניהם, ויגיעתם עלתה בידם. אותו צד שווה שבהם נלווה להם ולשכמותם צד שכמותו – עשייתם בחכמת ישראל, מי בתורתם של דורות ראשונים ומי בתורתם של דורות אחרונים, סייעתם לבנות דרך לימוד אחר ודרך הוראה אחרת, שהיו משען לחינוך פורה בתולדות ישראל על עברוֹ והווֹ ועתידו, ועוד ייזכר גודל זכותם בסיפוחה של תנועת ההתעוררות שלנו לקניין ערכינו ושמירתם (ומשהו בזה ראה במאמרי: משמר הלשון, על משה שור, בספרי “אבני זכרון”, תשי"ד, עמ' 33–40). ומה שהשתלשל מאליו משני צדדים נחשבים אלה – מעבָר, כדרך הטבע, מהוראה מעל קתדרה בגימנסיה, סמינר, אוניברסיטה להוראה מעל כסא הרבנות או דוכנה, ומה שראינו בימי שלווה יחסית בדרכם של הרבנים הנזכרים וכמותם, ראינו בימי פורענות חלוטה בדרכו של הרב המחבר – היה חבר הרבנות האחרונה בקהילת לבוב, ומהיותו האחד והיחיד שניצל, הוא גם מספר על דרכם של מקדשי-השם אלה, ששמרו על אור התורה ואור ההלכה, מתוך ששמרו על אור-החיים, שחשכת-הרשעים ואכזריותם כיבום מעברים.

אף ניצל לנו, בספרו, זכרם של כמה אישים, אישי-פאר, בקרב הרבנים, כשם שניצל זכרם של הדומים להם לקדושה בקרב שאר סוגי היהודים, אם משכילים אם פשוטי-עם, בתוך ים-ההשפלה והניוון והיאוש, שטובחי-עמנו העלו נחשוליהם, נחשולי הצער והיסורים, שהתחדשו יום יום בהמצאות-התעללותם. וכשם שמעט חסידי אומות העולם, ובראשם הארכיהגמון של האומה הרשעה (כפי שנקראה עוד בחבלי ת"ח) ולצדו אחרים, מהם מפורשים בשמם מהם אלמונים, נזכרו על טובתם, כך, פי שבעים ושבעה, נזכרו רוב הזדים ועוזריהם, שעקרו את חיינו עד שיוריהם האחרונים, על רעתם ועלילותיהם הנפשעות, מפורטות בפרטי-פרטים, מעשה מעשה ועושיו, על שמותיהם, והם כובשים רוב מצעו של הספר שלפנינו – עדות מדוקדקת של ראייה וידיעה, שאין בידנו מוסמכת הימנה.

ד

כי זאת לדעת – קהילת לבוב היתה בה תודעת עצמה מאז, והיא שמרה את זכר תולדתה כזכר חי, וביחוד הדברים אמורים בזכר מקדשי-השם שבה, וכשם שנתקיים להם, לבני הקהילה, התורנים ופשוטי-העם, זכר האחים הקדושים, הגאונים ר' חיים ור' יהושע רייצס, שבאו עליהם בעלילות ודנום למיתה משונה, וזכר האשה הקדושה מרת אדל, אשר נטלה עליה עלילת הדם, כדי להציל את קהילת מולדתה, דרוּביטש (דרוהוביטש), ודחתה הצעת הכמרים להציל חייה בשמד, ונידונה למיתה משונה אף היא; כך נתקיים להם זכר הפורענות, שהכמרים הפקיעו את בית הכנסת הישן מרשות היהודים ונטלוהו לעצמם, ובשוב הבית לבעליו נתחבר שיר גאולה, שאמירתו נשמרה, שנה שנה, בתפילת שחרית שבת שלאחר פורים, וכגולת כותרת למשמר-זכרון ואהבה היתה האשה המכונה די גאָלדענע רויזע (שושנת הזהב), שבני-העם היו פוקדים את קברה בכל עת צרה, ונארגו לכבודה, גם בדורנו, דברי אגדה ושיר וחזיון. ולא ייפלא, כי בהגיע עת היכָּתב קורות העיר בדורות האחרונים נפתחו נסיוני-ההיסטוריוגרפיה אף הם בחיבור על מקדשי השם – וכבכור להם חיבורו התם של ר' גבריאל סוחיסטב “זכרון צדיקים – שמות הקדושים שנהרגו בלבוב” (תרי“א, ובתרגום אשכנזי תרל”א), וכהמשך לו “מצבת קודש זכרון לכל הרבנים, ראשי הישיבות והפרנסים מעיר לבוב” עם נוסחאות המצבות (תר“כ, ועם הוספות תרכ”ג), ובמהדורות המאוחרות נסתייע המחבר בחכמים, בהם רב העיר, הגאון ר' יוסף שאול נתנזון בעל “שואל ומשיב”, ובמשכילי העיר רמ“מ מוהר, ר' יוסף כהן צדק בעל השבועון “המבשר”, ר' דויד רפפורט (שארו של שי"ר), ואחרון-אחרון ר' שלמה בובר, הנודע במחקרי-המדרשים, אך יד לו אף בתולדות העיר ההיא, בספרו הנודע “אנשי שם”, תולדות הרבנים ראשי מתיבתא, דיינים, מגידי מישרים ופרנסים בעיר לבוב בשנות ר”כ עד תר"ן, קורות חייהם וספריהם (תרנ"ה), ובימינו שת לו נוספים העילוי המהולל, יליד לבוב וגידולה, מורי ורבי ר' ראובן מרגליות (מעל עמודי “סיני”).

ראשונים אלה נמשכו אחריהם מאומנים יותר במלאכת ההיסטוריוגרפיה המודרנית, כגון ר' יחזקאל קארו, יליד וולוצלאווק ובן רבה המפורסם, והוא שימש רב נאורים בלבוב, ואחרון-אחרון גדול היסטוריוניה, מורי ורבי ר' מאיר בלבן, יליד לבוב וגידולה, אשר תולדת קהילת עיר-מולדתו היתה לו ראשית מסה גדולה בחקר תולדות יהודי פולין, שהיה מאלופיה. אף דרכו היתה כשלפניו וכשלאחריו – תחילה מורה דת בבית-הספר העממי בגלינא, אחר כך בגימנסיה בלבוב וסופו פרופיסור להיסטוריה יהודית במכללת-וארשה ובבית המדרש למדעי היהדות בה, והוא מורם ורבם של רוב ההיסטוריונים של יהודי פולין בדור האחרון. כשאר תלמידיו אוכל להעיד על גודל השפעתו, ולפי שלמדתי בתקופת הוראתו המוקדמת, בהיותו מורה בגימנסיה הפולנית השביעית בלבוב, ידעתי עוצם רישומו, ביחוד לצד חיבובה של העיר וקורותיה, כשהיתה לי ולרבים כמותי עיר מפלט ולימוד, בימי המלחמה הראשונה, כאשר סיפרתי בארוכה בספרי “ממעגל הנעורים” (תש"ו).

ה

והיא הנותנת, כי בבוא שמועת חורבנה המתה נפשי לה ולגורלה, ואף עודדתי את ניצוליה לספר עדותם ברבים, ולמשמעה ראיתי את העיר על רחובותיה, סימטותיה, בניניה, אנשיה, והיא הנסיבה שהתעניינתי בזכרונותיו של יצחק (קורט) לוין, בנו של הרב ד"ר יחזקאל לוין, שנרצח ביום כניסתם של הגרמנים לעיר. הוא, הבן, כמותו כאחיו נתן, ניצלו בזכותו של מי שהציל את הרב המחבר ואשתו ובתו – המטרופוליט אנדריי שפטיצקי, שהסתירם מפני חמת רודפיהם, אם בקפיטוליה שלו, הצופה פני לבוב, אם במינזרים, שהממונה עליהם היה אחיו, האיהומן קלמנטי שפטיצקי. זכרונותיו של יצחק לוין הלא כלולים הם בספרו “עליתי מספציה” שתירגמתיו ללשוננו, ויצא לרשות הרבים (תש"ז). והוא הדין בשני ידידי-נעורי, שהיינו חברים באגודה אחת, אגודת “צעירי יהודה” בלבוב, – האחד הוא יליד קריסניפּולי (קריסטינופול) יצחק פֶרבר, שניצל תחילה בחסדו של מעביד גרמני בלבוב והעלה מראותיו על הכתב “כרוניקה של איש לבוב – יסורי הקהילה בימי כיבוש הנאצים”, ואף אותם תירגמתי ללשוננו ופירסמתים מעל עמודי “רשומות” (סידרה חדשה, כרך ראשון, תש"ו, עמ' 5–33); סופו התישב ברחובות, נקרא לבית המשפט בגרמניה, שדן את אחד מרוצחי היהודים בלבוב, אך לבו לא עמד לו ובשובו לא האריך ימים. האחר הוא יהושע שילוני (מעיקרו שלייאֶן וחתם בכינוי ש.ל. עין), שבא מעיירה בוולין והשתקע בלבוב ובימי השואה ניצל מתוך ששיחק כומר של אוניאטים והפליא בדרשותיו בבתי-יראה כפריים, ולא הרפיתי ממנו עד שהעלה זכרונותיו על הכתב גם הוא, והם בספרו “אחד שנמלט” (תשט"ז). בבואו לארצנו מצא לו, לכמה זמן, אחיזה כמורה לאסירים בבית-מאסרם, ואף פה נלקטו לו זכרונות רבי-ענין, ביחוד על מידת האדם שבפושע, והיה מספר פרקיהם ברוב התעוררות, בחינת צא וראה מה בין בני לבין בן חמי, אך גם הוא לבו לא עמד לו לאורך ימים, ואחר צאת ספרו, נשבר והלך לעולמו. וכן אזכיר את יעקב מלטיאל (גרוסקופ), מניצולי לבוב גם הוא, שגילגלתי עמו רוב שיחות בענין ספרו, “באין נקם”, שהוציאו לאור, והוא סיפור השמדת יהדות לבוב (תש"ז).

אלו הם החיבורים בתחום התעניינותי הפעילה, ושהגיעו לרשות-רבים גדולה יותר, וגם משנוסיף עליהם ונשלימם, הם מעטים, כמיעוט הניצולים, ומשכבר נתבקשה עדותו של הרב ר' דויד כהנא, מהיותה דומה ושונה מן הפירסומים האלה. דומה – אחיהם לגורל היה, ונשא כמשא-יסוריהם, שונה – ראייתו, גם מטבע ברייתו גם ממסיבות גורלו, כוללת יותר, מקפת יותר, באופן שניתן לו, בקוצר-דברים, להעלות תעודה, המכילה כמין תחזות של התופת, שראה תחנותיה אחת אחת – הרדיפות והעינויים, המצוקה וההרעבה, הנגישה וההשמדה, בבית ובחוץ, במחבוא וברחוב, בעבודת-כפייה ובמחנה-ההרג, במוסדי-הקהילה ובמקלטי-המנזר, והראייה עין בעין. וכרוב מיני הראייה רוב מיני הזימונים, באופן שמתמצה עיקר הטיפולוגיה האנושית של קרבנות-הזוועה וסוגי-הזוועה, כהמצאתם האפלה של מקריביהם המשוקצים – היהודים שהוכו עד-מות; שנורו ושנתלו; שנרצחו, מנינים-מנינים, כעונש על מנוסתו של אחד; שנהרגו ביריות עורף, במחנה-העבודה, כשעשוע של מפקדיהם; החבורות והיחידים, שקפצו מרכבות-ההשמדה ובוססו בשלג, ונמלטו ערומים וכפונים, אל שרידי הגיטו, ואף רוב אישים, הנקראים בשמם, – ורבים מן הזקנים שבהם הכרתי פנים, ובמיוחד נחרת בי סיפור ר' פייביש מיאבורוב, שנצטווה לרקוד ולזמר על בימה העשויה לכך לפני היוצאים לעינויי העבודה, ודבריו בענין איך נשיר את שיר ה' על אדמת-נכר מרעישים את הנפש, ואוסיף כי הוא הוא הרבי ר' פייביש רובין, נכדה של מרת איידלה הרבנית (בתו של ר' שלום, אבי שושלת צדיקי בלזא), והכרתיו אברך עדין ויפה-תואר להפליא, שהיה, שנה-שנה, בא לעירנו ברודי, לקבר אבות, והיה אהוב על כל סביביו; וכן אוסיף, כי אחריתו גם היא היתה בעירנו, שבה הוסתר בבונקר, כאחד עם אחרון רבני עירנו, ר' משה שטיינברג, שניצל, והוא עתה אב בית-דין בניו-יורק, ור' פייביש חיבר במחבואם לוח לכך וכך ימים, וככלות הלוח יצא ממחבואו ונתפס, וכעדותם של ר' חיים ומרת בינה גסטהלטר, מניצולי עירנו, נתפס הצדיק והיה בין מאות יהודי-עירנו שנקברו, בין הרוגים בין חיים, בבור שנחפר בכפר הסמוך. אחיו של הרבי, ר' פייבוש, היה הרבי ר' יצחק רובין, שהיה זקן צדיקי בית-בלזא בימינו, נפטר לפני כמה שנים בירושלים.

ו

פנקס זכרונותיו של הרב המחבר, שהיא כשרשרת של עובדות מקויימות, עתידה לשמש מראשי-המיסמכים לתולדות-השואה בקהילת לבוב, וביותר שתמכה בנספחות, כגון הכרוניקה של ההשמדה לתאריכיה, וכן הכרוז של המטרופוליט אנדריי שפטיצקי: לא תרצח.

וסביר, כי הפנקס שלפנינו מקפלת פרק מפורט עליו, על המטרופוליט, אישיותו, עשייותיו וניסויי ההצלה שלו, וככל המשוער, תזכה הפרשה הזאת להערכה מצדי צדדים. מה שניתן כבר עתה לומר הוא, כי היתה זו אישיות נפלית, אשר מראשית הופעתה גילתה אמיצות מופלגת –, הנה קם אדם צעיר, כליל-כשרונות, מעוטר בשלושה דוקטוראטים, ועולה כבמפתיע על דרך קוֹנוורסיה משולשת: נוטש את דת אביו ואמו הקרובים, היא דת הקתולית-רומית, וממירה בדת אבות-אבותיו הרחוקים, היא הדת הקתולית-יוונית; נוטש את עם-אביו וביותר את עַם-אמו, עם-הפולנים, וממירו בעם אבות-אבותיו הרחוקים, עַם הרותֶנים; נוטש את לשון אביו ואמו הקרובים, הלשון הפולנית, וממירה בלשון אבות-אבותיו הרחוקים, הלשון האוקראינית; והוא עולה עד-מהרה בנתיבה המשולשת הזאת מדרגתו של נזיר לדרגתו של כומר, וממנה לדרגתו של אפיסקופוס (1899), וממנה לדרגתו של ראש הכנסיה כולה, מעלת מטרופוליט (1900), ושני אפיפיורים מפורסמים בתומכיו הנלהבים. והתמורה המשולשת פירושה מעבר מעם-שליטים, כנסייתם ולשונם, לעם נשלטים, כנסייתם ולשונם, והוא מעבר החוצה את משפחתו, שכן אחיו אחד נמשך לו וסופו ראש הנזירים האוקראינים-אוניאטיים, אבל אחיו אחר אינו נמשך לו וסופו גנראל בצבא הפולנים. תמורה זו כבר שימשה ענין לכמה וכמה ביוגרפים, אך מהיות רובם רשמיים, הניחו סעיפים, כשעימעומם מרובה מביהורם, וכן אתה מוצא פרטים נחשבים, שהם מעלימים אותם או מרפרפים עליהם, ודיבורם עליהם ובהם כמי שכפאו כורח, כגון ייחוסו לאבי-אמו, אלכסנדר פרֶדרו, שהוא בחזקת מולייר של הספרות הפולנית, והנה הנכד תחת אשר יעדיף את הסב, הסופר הקרוב והמפורסם, צאצא למשפחה, שישבה כחמש מאות שנה בתחום הגבול הפולני-רותני, כפי העולה מתוך התעודות העירוניות והגליליות בין סנדומיז' (צויזמר) ופשמישל (פרמיסלא), הוא מעלה את סבי-הסבים הרחוקים, גדולי הכמורה האוניאטית, ולא עוד אלא תמורתו המשולשת עושה אותו ראש אחדות משולשת – גבול דתו הוא גבול עמו ולשונו, ואם חלומו מנשאו, והוא חולם את השילש הזה גשר לאחדות הכנסיות, הקתולית והפרבוסלבית, הרי מציאותו מפוגגתו וחוזרת ומפוגגתו, שדרכו למעשה השלייה אחר השלייה.

וכדי לקרב את העיון לעניננו אנו נאמר, כי בכלל-הטראגדיה, טראגדית-תמיד, של חייו, ניתן לראות גם אחרון-כשלונותיו, והיא עצם-אמונתו, כי אפשר לו לכרוזו הנועז: לא תרצח, שיישמע להם לבני עמו, בעוד נצחונו של היטלר נראה להם כפתח-תקוה לשיחרור, ושעל כן כדי כריתת ברית עמו, הגיעו, ונמצאה שנאת-ישראל, המפעפעת בהם מדורות, מזדווגת לשנאת ישראל של בעלי-בריתם, ופרי הזיווג – השמדה משותפת של היהודים. ודין לזכור, כי ימים הרבה לפני הכרוז: לא תרצח, שנדפס בלשון האוקראינית בנובמבר 1942, ושהרב המחבר מביאו בנוסח גרמני ובתרגום עברי, נדפס ב-10 ביולי כרוז אחר, שהרב המחבר מביא קטע מתוכו. ומעשה הכרוז כך הוא – ב-22 ביוני 1941, הוא יום פריצת מלחמת גרמניה וברית המועצות, התכנסה בקראקא ועידת לאומנים אוקראיניים, שהכריזה על עצמאות אוקראינה, וביום כיבוש לבוב בידי הגרמנים הופיעו שתי משלחות – אחת אוקראינית, בראשותו של באַנדֶרה, ואחת גרמנית, בראשותו של קצין, והבטיחו, משמה של גרמניה, חידוש חייה הממלכתיים של אוקראינה, ובאסיפה שנתכנסה בערב נשמעו גילויי דעת בזה וקריאות ההידד של האוכלוסיה האוקראינית הנלהבת לכבוד היטלר ויארוסלאב סטצ’קו וסטיפאן באנדרה. “כמובן מאליו – כותב בזה מ. חוֹמיאַק, בקובץ לזכרו של המטרופוליט (ביבליותיקה לוגוס, כרך כ"ג, יורקטון, 1961) – כי במסיבת המעשה הזה ראה המטרופוליט קיור אנדריי שפטיצקי לפנות, פניית-רועה, לעם, בעידוד ובברכה”. המטרופוליט קרא “למתן תודה לגבוה מעל גבוה, לנאמנות לכנסיתו ולמשמעת לשלטון ולציוייה הצודקים של הרשות, שאינם מתנגדים לחוקי האלוהים”. ודאי קל לפרש, כי ארבע התיבות האחרונות אינן לכאורה סתירה לכרוז, שהוא עתיד לפרסמו, הוא כרוז לא תרצח, אבל שאלה היא, אם מותר היה גודש כזה של תמימות, למי שהיה סגן נשיא הסיים הלבובי וחבר בית האדונים הוינאי, והיה מעורה, וברוב פיקחות, בסבכי הפוליטיקה, ועם זאת יכול היה להאמין, כי הכרתו כראש ממשלה את סטיפן סטיצ’קו ופקודיו, שהתאמנו בגרמניה תחת ידי הנאצים, אפשר שפירושה לא יהא: תרצח ותרצח, כאשר הראו מתחילת כיבוש הנאצים עד אחריתו. אמנם, לא יצאו שמונה ימים, וב-8 ביולי 1941, נאסר סטצ’קו והובא לברלין, וממנה לברכטסגאדן ושלטונו פורק, וזמן מועט התקיימה קיום מדומה, מועצה אוקראינית בראשותו של הישיש קוֹסט לוויצקי, וב-1 באוגוסט צורפה גליציה המזרחית לגנראל-גוברנמנט, וכמה חלקי אוקראינה סופחו לא-לה, והמטרופוליט, בראותו כל אלה, פלט אנחה: היטעו אותי. ומבחינה זו אופיינית אגרתו של פוליקארפ, האפיסקופוס האוניאטי בלוצק, מ-10 ביולי 1941: “לעינינו עולה, בקרן בזק, הרעיון הגדול: אל אחד, אומה אחת ועתיד משותף יפה יותר”, וכשנעממה אותה קרן ונראו סימני אכזבה והתנגדות בווהלין, ונקרא פוליקארפ לאחריות, הסביר להם לגרמנים, כי הצעירים האוקראינים, שבאו יחד עם הצבא הגרמני, הבטיחו אוקראינה חופשית, ונמשך להם הנוער האוקראיני בשטחי-הכיבוש ועתה, בראותו כי נעשה והולך משהו אחר, והוא דומה לנעשה בברית המועצות, חדל מהאמין". וכלעג הוא פיתול-התאריכים, – יומיים, לאחר מאסרו של סטצ’קו, נדפס כרוזו של המטרופוליט (10 ביולי 1941), שנביא תחילתו כדיוק נוסחו: “ברצון האל הכל-יכול והכל-אוהב מתחילה תקופה חדשה של מולדתנו. את הצבא הגרמני המנצח, שכבר כבש כמעט את כל הארץ, אנו מקדמים בשמחה ובתודה על השיחרור מידי האויבים”. וזה מה שנקלט בלב המוני האוקראינים, ומה שלא הספיקו לעשות שותפיו של עמלק, בפקודתו של סטצ’קו, עשו בפקודתו של באנדֶרה, ולימים בפקודתו של וולאַסוב, וטבחו את המוני היהודים, כאשר טבחום בימי חמלניצקי וקריבונוס וגונטה ופטליורה, בהיות אף חרוזי גדול משורריהם, טאראס שבצ’נקו, להם לעיניים, והעיקר, שעם היות בתוכם דמויות כדמותו של שפטיצקי, לא ידעו אף לימים נוחם, ואפילו נמצא קודם בסופריהם, כאיוַן פראנקו, שניחם על שנאת ישראל שבראשית יצירתו, הרי נשלפה הראשית הזאת, ואף זה מקרוב בידי הקומוניסטים נשלפה, כאילו לא כתב אלא רומנים, כגון Boa Constrictror, ככינוי ליהודים, ואותם בלבד. ולא עוד אלא המצוי אצל האסופות, שהאמיגרציה האוקראינית מוציאה לזכרון יישוביהם שהיו ואינם, ימצא בהם, זעיר שם זעיר שם, זכר יהודים שנשמדו, אולם תחת דברי נוחם ברורים ועזים על השותפות הפעילה בהשמדתם, באים פיתולי-גמגום וטשטוש וחמיקה. לא שדבריהם, דברי-הנוחם, נחוצים לנו, היהודים, שהרי לנו שוב לא יועילו, אך הם נחוצים להם, לאוקראינים עצמם, שייחלצו מתולדתם, תולדת רצח שכניהם, המבריח רוב דורותיהם.

ז

מרים דברי המטרופוליט על הטעאתו, אך מרה ממנה טעותו, שלא ראה את התהום שבין החלום שבקרבו ובין חילופה, היא המציאות, סביבו, והיא כלולה בשרשרת הטעויות, שנמשכה לרוב מסילת חייו. הוא חלם את אחדות הכנסיות, ולעצמו יעד תעודת המבשר, שהאפיפיור פיוס הקדוש בירך עליה, אך עם הזימון הסמוך של שתי הכנסיות, בראשית מלחמת העולם הראשונה, הוגלה למרחקה של רוסיה ונאסר בכלא-של-נזירים וכנסיתו נגזרה עליה פרובוסלביזציה. ובשובו משביו, וחזרו, ביחוד עם הריפובליקה האוקראינית הפרדקורדונית, בתי היראה שלו לאוניאטיות, באה ממשלת פולין והתנכלה להם בפציפיקציה המפורסמת, ששרפה כנסיות אוניאטיות בחבל חֶלם, שעל נאמנותו לאוניאטיות כתבו לפנים סופרי פולנים הימנאות, בתארם את המוני האוניאטים הנאמנים לדתם, בהתפללם בסתר, בעבי היערות. ואין צריך לומר, מה קשה היתה ההתנגשות עם כיבוש הצבא האדום, שאם כי משטרו בסר על כל כנסיה וכנסיה, נוחה היתה לו הפרבוסלביות על האוניאטיות, וסופו אף השליטה. אך דומה, כי הגדולה בהשלייותיו של המטרופוליט היתה בראשית האינטרמצו עקוב-הדמים, בצל הברית בין שלוחו של היטלר לבין סטצ’קו ודומיו, שכן המטרופוליט נתעה, ויהא להרף-עין, לאמונה, כדבר כרוזו, וביותר שאותו הרף-העין היה להם להמוני האוקראינים שעתא אריכתא להיתר דמם של ישראל, שנראה מותר להם משכבר. עד היכן הדברים הגיעו, כי גם בהיות חרב הצבא האדום מונחת על צואריהם, צוארי שותפיו של היטלר, נתגייסו לו להציל את נסיגתו, ונפלו מהם רבבות ולא הניחו חרבם, ותקעוה בשרידי היהודים האחרונים.

אכן, הם היו אחרונים לרציחת שכניהם היהודים, כהיותם ראשונים לה – עוד לא נכנס צבא היטלר והם, האוקראינים, כזריזים מקדימים, ואף מפי הרב המחבר שמענו לענין עיירתו, רימיליב, – אך עזבו חיל-הסובייטים ועדיין לא בא חיל הנאצים, וגויי העיירה פתחו בטבח יהודיה, ובין הטבוחים ממשפחת המחבר – שלושה אחים ובנו של אחד מהם, והטובחים מיודעים ומכרים מאז. הלא דבר הוא.

ח

מראשית הופעתו של המטרופוליט והמשכה, עם תחילת המאה ואילך, היתה עליו גאוות בני עמו, ששב אליהם, עד שדימו אותו כמשה, ואף אמניהם ציירו אותו כדמות משה, – והיא דמות-סמל נערצה בספרותם, וראה הפואימה הנודעת של פראנקו ושירתה של ליסה אוקראינקה, אך ההכרה, כי עיקר מלחמתו היא המלחמה בעגל, שעמו קד והשתחוה לו, הוא שפיכת דמי שכניו היהודים, והכרת-מישנה, כי אי אפשר להם ללוחות ראשונים שלא יישברו וכי אך לאחר טחינת אפרו של העגל עד אשר דק אפשר לא לחקוק לוחות אחרונים, לא היתה סבירה עד-תומה למי שנחשב כבן-דמותו, והלכך היתה קריאתו המאוחרת: לא תרצח, בחינת הלכה ואין מורין כן. וראיתי כורח להעיד דברים אלה, דווקא משום קירבת האמת של דברי הרב המחבר: המטרופוליט הרוזן שפטיצקי היה אחד האנשים הגדולים ביותר בכל תולדות האנושות ובודאי אחד הידידים הטובים ביותר של היהודים; והם דברים שנדפסו, כלשונם ובלשונם העברית, בביוגרפיה של המטרופוליט, מעשה גריגור פרוקופצ’וק, בלשון הגרמנית (מהדורה תנינא, מינכן, 1967, עמ' 287). ידעתי, כי הערתי מחייבת הרחב דברים, ואקוה להרחיבם כדי מונוגרפיה של האיש ופעלו מתוך עיון בכמה מקורות-מוקד שנזנחו להם לביוגרפים שלו, שלא עמד להם עוזם לבדוק, על שום מה רמת-חלומו רחקה, מקצה-עד-קצה, משפלת-הממשות, הוא אומר לו לעמו שירת-חזון, ואילו עמו מטבע אותנו, שכניו, בים הדמים, דמינו הנשפכים, עד כי בבוא שעת תוכחת הקברניט באוזני עמו, אין היא נקלטת אף בקצה-תנוכם.

ט

אך נחזור לקהילת לבוב ותיאור אחריתה ונציין קצת פרטי-התיאור כפי שהביאם הרב המחבר, ודמיונם לתיאורם של גדולי משוררינו וסופרינו, ונסתפק בשתים דוגמאות סמוכות. הנה נקרא: “תור ארוך של כמה מאות איש, חמישה בשורה, צעדו ברחובות קז’ימיז’ובסקה ויאנובסקה אל המחנה. ליוו אותנו שוטרים אוקראינים ואיש ס”ס בראשם. מעשה להכעיס זרחה השמש. אנשים טיילו ברחובות. נשים הסיעו תינוקות בעגלות, והתחממו בקרניה האחרונות של שמש סתיו. עולם כמנהגו נוהג. אין הוא מסכים לחדור מדרכו מפני שכאן מוליכים כמה מאות יהודים אל מחנה-יאנובסקי" (עמ' 80). תיאור ענייני אף פוצע ומאחריו מבליח דבר המשורר ח.נ. ביאליק בעיר ההרגה: “כי קרא אדוני לאביב ולטבח גם יחד; / השמש זרחה והשיטה פרחה והשוחט שחט”, או: “והנה הארץ כמנהגה / והשמש כתמול שלשום תשחת זהרה ארצה”.

או נקרא: “החלק הראשון והשני במחנה היו מרוצפים בשברי מצבות מבית העלמין בלבוב וכן באבני גוויל זויתיות, חדות (בפולנית “ראשי חתולים” Kocie Iby). באבנים זויתית, חדות אלו רוצפה בכוונה הדרך – בדרך הזאת נערכו מזמן לזמן סלקציות. השומרים הריצו את האסירים על פני האבנים. היהודים הרעבים, החלשים, היגעים אולצו להוכיח יכולתם במירוץ על אבנים חדות, רק אנשים בריאים יכולים להגיע לקצה המירוץ, בלי ליפול, כל הנופלים – סולקו ל”גרוטאות להתכה", בז’רגון של האסירים – Na szmelc (עמ' 81). תיאור ענייני, אף מאוים, ומאחוריו מבליחים זכרונותיו של המספר, גרשום שופמן, מימי שלוותה של העיר. לאמור: "לבוב! לא לחינם אף בימים הראשונים הטובים הם, נראו אבני הרציפים והמדרכות ברחובות היהודים עגומות כל כך, ביחוד בין ערביים, וגונים רובצים על אבני המקום לא רק מחמת הנוראות אשר היו, אלא גם מחמת אלה אשר יהיו בו (כל כתביו, כרך ב‘, עמ’ 254).

לבוב כעיר הרגה הוא חזיון החוזר בשני דורות אחרונים, וביותר בחילופי שלטונות, וכשדיברתי בזה עם ר' ראובן מרגליות אמר לי, כי קהילה זו נתקיים בה ענין הרג רב – בנפול מגדלים, דהיינו ככל שמגדלו של שלטון ושלטון נתמוטט ובא אחר תחתיו, לקתה קהילת יהודים זאת. ואכן, עם כיבושה בידי חילות הצאר נחתם חוזה בין העיר, שהסגירה את עצמה, ובין הכובשים, והמצביא שֶׁרֶמֶטיב שמר על קיומו של החוזה כל ימי הכיבוש, זולת שלום היהודים, – לא יצאו ימים מרובים ובערב יום הכיפורים התחולל פוגרום, שנתן אותותיו אותות; לימים עם תמוטתה של ממלכת הבסבורג, נלחמו האוקראינים והפולנים על השליטה בעיר, וכשנבוסו הראשונים וניצחו האחרונים, חגגו את נצחונם בפוגרום, שאימיו פשטו למרחק; ואף בהתמוטט שלטון הסובייטים בה, ובאו הנאצים, היו האוקראינים ראשוני מחוללי הפוגרום וראשיו, פֶתח ההשמדה, כאשר קראנו בדפים שלפנינו, שהם מצבת-יגון למר גורלה של הקהילה המפוארת הזאת.

[שלהי שבט תשל"ח]

עם ספר הזכרון לקהילת ראדיחוב והעיירות והכפרים סביבה, נוספה עדות נחשבת לחייהם וזכרונם של כמה וכמה יישובי-היהודים בקצה-צפונה של מזרח-גליציה, והיא עדות מהימנה מפי ילידי היישובים ההם, עיירות וכפרים, מהם שהניחו את מקומות הורתם וגידולם לפני הפורענות, מהם שהיו בהם בשעת הפורענות וניצלו, בנסי-נסים, מעטים מקרב רבים שנספו במיתות אכזריות, ומתוך דברי הכותבים אנו למדים אורחם ודמותם של היישובים האלו בשניים, שלושה דורות אחרונים, במקצת לפני המלחמה האחרונה, ויותר מלאחריה, וביחוד בימי אחריתם האיומה. כמעט כל הדברים הם דברי זכרונו של כל כותב וכותב, רובו בחינת מה שראיתי ואך מקצתו בחינת מה ששמעתי, וכמעט שנעדרת בחינת מה שקראתי.

ודאי שיש בכך צד של חסרון – שהרי בחינת מה שראיתי אינה מקיפה אלא דור, הוא דור-בעליה, ובחינת מה ששמעתי יש בה, כמובן, להוסיף, אך גם היא אינה מרחיקה, ברגיל, אלא כדי דור או דורותיים; אבל יש בכך גם צד של יתרון – הלא היא המהימנות של הזוכר וזכירתו, באופן שהעדרו של ההיסטוריון, החופש בעלים בלים, ומעלה שפונות שלשום רחוק, מתפצה במציאותו של כרוניסטן, המעלה את חוויותיו, חוויות תמול קרוב, ודין להודות, כי עורכי האסופה שלפנינו טרחו יגיעה נאמנה לעורר את כל שיש בלבו ובפיו להעיד עדות של אמת על הישובים ההם, חייהם ומותם, וכך הצילו כמה חטיבות יקרות של חיי כמה קהילות משיכחה והַשכָּחה. וביותר שהעורכים ומסייעיהם דאגו לתשלום דברי הזכרונות בכמה דרכים – כמה וכמה פורטרטים-שבכתב על כמה וכמה אישים, שיצא להם מוניטון, והרבה פורטרטים-שבתצלום של רוב בני המקומות ההם, יחידים, משפחות, אגודות, לקיים טוב מראה עיניים; הוא מראה-פניהם של זקנים ובנים ובני-בנים, שיופיים עלה לפנינו מספרם של הרמן שטרוק וארנולד צווייג Das ost-judische Antlitz, וכל המרבה, כדרך שמרבים כמה וכמה ספרי זכרון של קהילות, להראות את פנינו, מצדי צדדים, הרי זה משובח. וכבר מילתי אמורה, כי קודם שהספרות גילתה את יפי הפנים האלה, גילתה אותם אמנות הציור, למן דוד משה גוטליב עד אפרים משה ליליֶן וּוילהלם וואכטל.

ב

השאלה, על מה נתלכדו באסופה שלפנינו קהילות אלו ואלו, תשובתה היא קודם כל בקירבת היישובים האלה, אם כי אפשר, כי ישובי-הקצה עשויים היו לצירוף שונה, אם לצד מערב אם לצד מזרח, אך אפשר כי השפיעה הבחינה האדמיניסטרטיבית של הרשות – על-כל-פנים שומעים אנו ממאמרו של הרב ר' שמעון אפרתי, כי הישובים, הכלולים בספר, נמצאו בנפת ראדיחוב, שנמנו עמה שבע העיירות: חוליוב, טוֹפוֹרוב, סטויאנוב, וויטקוב, לופאטין, שטֶרוויץ וסטרמילטש. אך בהמשך דבריו הוא מעיר, כי מבחינה אדמיניסטרטיבית של הרשות, ראדיחוב היא מרכזה של קבוצת העיירות האלה ואגפיה, שכן בה היו מתכנסים רבני הקהילות האלה, בעניני הגזירות של מושל הנפה ומסייעיו, אך מבחינה יהודית היה מרכזה בחוליוב, כי בה שכן סבו של הכותב, הרב הצדיק ר' ראובן דוד אפרתי, שנתפרסם, כמותו כבנו שירש כסאו, כפועל-ישועות, ונהרו אליהם כואבים וחולים מקרוב ומרחוק.

וזאת להעיר, כי השיקול בין שתי בחינות אלו, הבחינה הכללית והבחינה היהודית, כבר היה לפני ר' אברהם מנחם מנדל מוהר, בבואו (משנת תשט"ז ואילך) להשלים את החסרון שבספרו של ר' שמשון הלוי בלוך “שבילי עולם”, ועיקר ההשלמה של מוהר ענין אירופה, שחסרה מספרו של קודמו (שלא הספיק לכתוב אלא את ערך פורטוגאל), ובה ענין הקרוב אליו – היא מדינת עסטרייך, והקרוב מכל קרוב אליו – גאליציא; והשלמתו על דרך שכילכל את דבריו בקצרה, גליל גליל וישוביו, וכל ישוב, אם עיר אם עיירה, ופעמים אף כפר, נסמן מנין אוכלוסיו, ונזכר משהו באוצרותיו, כלכלתו, ומשהו-מן-המשהו בקורותיו, אם כי, פעמים מעטות, לגודל חשיבותו של הישוב, האריך ופירש לכאן ולכאן. ככל הנכון נמשך, בידיעות הכוללות, לספרי העזר ויצא בעקביהם, אך לפי שראה עצמו מחויב, על פי ענינו שלו ושל קוראיו, לעורר על הנקודה היהודית – שילב מיני ידיעות על כך, והאריך ביותר לגבי לבוב המעטירה, גם מהיותה עיר-הבירה, גם מהיותה עיר הורתו וגידולו ועשייתו (הביוגרפיה של עצמו כובשת שם מצע, ששיעורו מעבר לכל פרופורציה סבירה), אך גם בערים אחרות שילב ציונים שונים, ועיקרם הזכרת שמותיהם של אישי-ישראל מפורסמים, אם בתורה ואם בדעת; ונאמן לראייתו המשכילית הזכיר גם גדולי ההשכלה גם קטניה, אך פסח על גדולי החסידים, ואפילו היו אדירי-תורה וגדול מרבנן שמם. ולא פירשתי כלל-שיטתו ופרטיה, אלא כדי להרמיז על דרכו בקבוצת הישובים, שספר-הזכרון, המונח לפנינו עתה, בא לספר קורותם. והוא, אמנם, מזכירם, בפרטו את יישובי גליל זלוטשוב וכך סדרו: "חאליוב אלף איש ארמון ופרדס נאווה – – ראדזיכאוו שש מאות איש – – סטאניסלאווטשיק ת“ק איש; סטאיאנוב שש מאות איש מסחר תבואת השדה; שטשוראָוויצע ת”ק איש, טאָפאָרוב ת“ק איש, שארית סוללות סביבה – – וויטקאוו נאווי ת”ק איש; לאָפאטין כפר גדול ונאוה נבנה במאה הי“ב למספרם ארמון יפה – –”.

עינינו הרואות, כי אם לקורות הישובים – עיירה אחת נזכר בה ארמון בלא תאריך-בנינו (חוליוב), ועיירה אחרת נזכרים בה שרידי סוללות, שהם סימן למיבצר שהיה או למלחמות שהיו (טופורוב); עיירה אחת נזכרת פרנסתה (סטויאנוב), עיירה אחת נזכר נופה, פרדס נאה (חוליוב), והכוונה, כנראה, לגן שנטעו בה אדוניה, הרוזנים באדֶני, שאחד מקרבם היה גם ראש ממשלה באוסטריה, ואך כפר אחד נזכר גם נויו גם ארמונו ותאריך ייסודו (לופאטין), ואין הוא תאריך בנין ארמונו שהיה כנראה במאה הי“ג (ולענין מלחמת הטאטארים יש בזה נפקא-מינה). הצד השווה בתיאור העיירות הוא מנין האוכלוסיה בימים ההם (זולת לופאטין) ועל פיו הבכורה לעיירה אחת (חוליוב), שלא נעשתה לימים מרכזה. כמובן, שהמנין, שכלל גם את הגויים, נשתנה ולטובת היהודים, גם אם היתה הגירה מתוך העיירות, והוכחה פשוטה לכך גם שמות העיירות, שנעשו תחילה כינוי ולימים שם משפחה, וכן אעיר על שם טופורובר, מכאן – ר' משה טופורובר, מראשוני צדיקי החסידים, ומכאן המשכיל ר' יעקב טופורובר, שכבר נולד בברודי, והלך לליפסיא והוא במשתתפי “כוכבי יצחק” ו”בית תלמוד“; ואף על שם ויטקובר – כגון פישל ויטקובר (אימ"ן), שכבר נולד בקריסניפולי (קריסטינופול), והוא סופר ועתונאי ביידיש ונספה בימי השואה, וכן על שם סטאניסלאווטשיק – כגון ר' ברל סטאניסלאווטשיקער, שהיה חזן בבית הכנסת הגדול דחוץ-לעיר (פערשטעטישע שיל) בלבוב, ובתו נישאה לשארנו ר' פרץ הורוויץ (מצאצאי השל"ה), שהורתו וגידולו בשטרוויץ. ולענין שטרוויץ – הרי ר' שלום שטערוויצער, מחשובי חסידי בלזא ומלמד גמרא מפורסם בברודי; וכן לענין לופאטין – וכבר העירותי על ר' משה לופטינר הנמצא ברשימת הפרנומרנטן ל”אמרי שפר" של הרץ הומברג, שנקרא בסביבתנו שנויצענפרעסער (אוכל חֵלב), ללמדך כי הפרנומרנט ההוא מכלל ראשוני המשכילים היה (אכן בברודי היתה משפחת לאָפאטי, ועיקרה נחתומים, ואיני יודע להכריע, אם נקראו על שם העיירה; אולם שם לופאטינסקי מצוי הוא בקרב האוקראינים, מהם אישים נודעים, מי באמנות הבימה, מי באמנות הפיסול, מי בכמורה, מי בבלשנות וכדומה, ורובם ככולם ילידי גליציה, ללמדך שיסוד-מוצאם באותו כפר, שהם נקראים עליו), ואחרון אחרון ראדיחוב – שבשמה נקראת משפחת ראדיחובר (וכנראה, ראדז’יחובסקי, כשם משפחה המצויה בארגנטינה, מוצאו אחר, ואולי טעות בידי).

ג

אך נחזור לר' אברהם מנחם מנדל מוהר ודרכו, כדי להעיר על דגשיו מבחינה יהודית – שלא מצא בקהילות הנזכרות מי שראוי לו לפרוש בשמו, ואמנם לא היו, לפי ראייתו וכיוונה, מועמדים לכך, ואם לרבה של הקהילה, שהיתה בימיו הגדולה בשש הקהילות האלו, והיה בה רב מפורסם על כל סביביו, הרי זכור היה, כי הנחשב במשכילי עירו, יהודה לייב מיזיש, שנלחם באמונה במופתים ודומיהם, גילגל את הדיבור על הזנאַכער מחאליוב, והיא, כנודע, הגדרה לידעוני רופא-אליל. ואמנם, הנפה ההיא, אף ששכנתה ממזרחה היתה ברודי ומשכיליה וממערבה זשאלקיוו ומשכיליה, היתה טריטוריה חסידית מובהקת, שראתה את מוקדיה הקרובים יותר בשכנתה אחת, בלזא, בירת ר' שלום רוקח ושושלתו, ובשכנתה אחרת, אולסק, בירת חתנו של ר' שלום, הוא ר' חנוך הניך בעל “לב שמח” ושושלתו, ומוקדיה הרחוקים יותר במרכזי צדיקים אחרים. ומה שחשוב לציין, כי הנפה ההיא התמידה אף האריכה באופיה זה, והיא הנסיבה, שההשכלה, שנתפסו לה זעיר-שם זעיר-שם, איחרה פה כהופעה כוללת יותר, ובהופיעה כן, כבר היתה רוח אחרת, רוח התנועה הלאומית ונשיבתה נשיבה רומנטית. לא שלא היתה התנגשות בין אבות חסידים ובין בנים ציונים – ושמעתי מפי אשר ברש מעשה שאירע בימי נעוריו שלו ושל חנוך ילון, שבא אליהם סטודנט צעיר מברודי, הוא נתן מיכל גלבר, וחיזקם בציונותם, ונטלו מגיני-דוד והדביקום בבגדיהם, בגדי יראים, ושוטטו ברוב גאוה לפני ביתו של הרב ר' חיים לייביש המרלינג, קראם והצביע על מגיניהם, לאמור: בעסער שמדט אייך שוין און מיר זענען אייער פטור, דהיינו: מוטב שתשתמדו כבר ואנו פטורים מכם. אולם הנערים הרגישו כי הרב, שהיה רבם של חסידי בלזא בעיירה ושנודע בפיקחותו, יותר משזעפו מדבר אליהם, הרגלו מדבר אליהם, שהרי כך היתה התגובה המסורה על כל תנועה חדשה ברחוב היהודים, מאז יאקוב פראנק וכיתתו. הלכך לא ענו לו לרב וחייכו לעומתו, וחייך גם הוא לעומתם. ולענין פיקחותו של הרב, הרי אשר ברש מזכירו ברשימתו שבה הוא מביא משמו ביאור לענין כוחא דיהתרא עדיף, שהרי לאיסורא אין צריך כוח. ודומה, כי אופיינית ביותר היא העובדה הקטנה, שסיפר, עליה לישראל זמורה ופירסמה ב“כתובים” – כשנודע להם לאשר ברש ולחבריו, הנערים, ענין ר' משה מנדלסון, אמרו לקיים זכרו, ביום היאָרצייט שלו, באו לבית הכנסת ועשו לו תיקון, כדרך שנגו ביום ההילולא של צדיקם, ולא חשו כל סתירה בכך. דומה, כי עצם אפשרות כזאת גם היא מתבארת מתוך אותו איחור, וכך ביארתיו בשוחחי עמו בזה, וחיזק דעתי, לאמור: צא וראה, אימתי בן-משפחתנו (כלל גם אותי בה, משום רעיתי, שאמה ממשפחת ברש גם היא), שישב בברודי, יהודה המכונה יוליוס ברש, נצטרף לה להשכלה, ואימתי אחי ואני פקדתנו ההשכלה, שבינתיים היינו, שלושה דורות, בחסידות, ולא עוד אלא אחי, שהשתקע בברודי, נקט נוסח ישן יותר של ההשכלה ונתפס לו גם באורח-חייו. ואמנם, הכרתי את אחיו זה, ר' ברוך, שהיה מזדמן לי בדרכי כמעט יום יום – אני, הילד, הלכתי מכפרי לבית-הספר שבעיר והוא, המבוגר, היה הולך מן העיר לכפרי, אל המנסרה של ר' נחמן (אביו של נתן מיכל) גלבר, שהוא היה פנקסנה. לימים, הייתי פוגשו בבית העם, והוא איש משכיל, בקי בספרות העברית (ביחוד של ההשכלה) והגרמנית, ואף היה מספר על אחיו, אשר, שישב משכבר בתל-אביב, והיה מריץ אליו מכתבים, ומפרטי סיפורו אזכור ענין תכניתו של אשר לתרגם “רובינזון קרוזו”, ושאֵלתו לאחיו, האם אפשר למצוא בעירנו את כתב-היד של תרגום הסיפור, מעשה יצחק ארטר (והוא, אמנם, נשמר באוצרו של בית הספר היהודי ואבד), וכן אזכור, כי כתב לו, שהוא מתכוון לצאת לטיול לאיטליה, אבל באמת לא קיים כוונתו, שלא יצא, כל ימיו, מארצנו. ועוד לענין אחיו – בת היתה לו והיא נערה מחוננה, ועמדה בראש אגודת נערות עבריות, ונקפדה באִבה.

ד

אך נשוב לענין הנפה וחסידותה, שהיתה בה כיסוד השליט שהתמיד והלך, ושאלה היא, אם ניתן להעזר בשנינתו של מ.ד. בראנדשטטר: נבנתה רכבת – ברחה שושלת הצדיק וחצרו. ודאי הוא פירוש של תוהו לגבי חזיונה המאוחר של קביעת מושבי הצדיקים בכרכים דווקא, אך אפשר הוא פירוש ממש לגבי חזיונה המוקדם יותר של קביעת חצרות הצדיקים בעיירות הרחוקות מקווי התחבורה הגדולים, אם כבישים אם בתי-נתיבות. והרי הנפה הזאת לא נבנתה בה רכבת, שהקוו שלה, בסביבה ההיא, הוליך מברודי ללבוב (1869), מבלי לעבור עיירות-יהודים בדרך, והכוונה היתה שלא להַנות כלכלתם ופרנסתם, מה שאין כן בקוו, שהוליך מלבוב לבלזא (1877). וכענין הרכבת בתקופה מאוחרת יותר, ענין הכביש בתקופה מוקדמת יותר, ונמצאה אותה נפה וכמותה כביכול כאותה מובלעת, שכלי-הרכב המחברה הוא עגלת-הסוסים, ומסעה בשופי, ומתינות גוררת מתינות. ודומה, אף דרכה של השיכבה העליונה, היא שיכבת בעלי-האחוזה, שהיתה מצויה בנפה הזאת, עשתה את שלה – כמשפטה של אצולה-לאמיתה לא היתה בה תמורת הדורות על דרך ההתנגשות, אלא על דרך ההשלמה, שהאבות נהגו דרך ארץ בבניהם, ואיפכא. ועדות לכך כמה משפחות, שתוארו לפנינו, כגון משפחת אקר – שאבי-הבית ר' לייבוש (שאשר ברש מתארו, אותו ובנו, בשם חֵקר) היה חסיד בית-רוז’ין, ונסע אל צאצאם, ר' חיים דוד מנזון, שהיה נקרא דער רבי ר' דודילי, ואף היטיב מעמדו בסייעו להעביר חצרו תחילה מסאנדווישניה (סונדובה ווישניא) לראדיחוב ולימים מראדיחוב לברודי, ופה היה עם המסייעים לקנות לו, מלבד החצר הנאה ברחוב בית החולים (לימים נקרא על שם מייסדו רחוב ר' יהודה נתנזון), בתים בעיבורה של העיר. הוא, אבי בית הקר עצמו, היה נוסע אל הרבי ר' דודילי לעירנו, שבה למדו בניו בגימנסיה והכרתי שניים מהם, – האחד, שהיה רוקח לפי אומנותו, וביתו תחילה בלבוב ולימים בתל-אביב, וגאוותו על בתו, המשוררת היהודית פולנית, אנדה אֶקר, ויגונו על ששלחה יד בנפשה; האחר, יהושע אֶקר, שלמד אגרונומיה והוא ורעיתו, לינה לבית אנדרמן, חברי אגודת “חלוצי ציון”, שייסד יוסף אהרונוביץ בעירנו, עלו, בימי העליה השנייה לארצנו ונמנו עם טובי חקלאיה. לאמור, גם כוחו של איחור שליטתה של החסידות, שגרם כממילא איחור חדירתה של ההשכלה; גם אופיה של האצולה, כדמות בעלי-האחוזה וחוכריה, שנמנעה בה, מחמת איסטניסיות, התנגשות חדשה בין אבות לבנים, הם-הם שסייעו למעבר נוח יותר בין הישן לבין החדש; שאינו דומה דור שההשכלה הקדימה לכובשו, והוליכה, דרך הטמיעה וקירובה, החוצה, כדור שההשכלה איחרה לכובשו, והוליכה, דרך הלאומיות וקירובה, פנימה. וכדי לחדד את הענין אביא, בתחומה של הנפה ההיא, שתיים דוגמאות.

ה

דוגמה אחת – באסופה נזכר וחזר ונזכר בעל-האחוזה ר' וולוול וואקס, שלא העסיק באחוזתו אלא כדוגמת עצמו, דהיינו יראים ושלמים, ככל האפשר חסידים כדוגמת עצמו, חסידי בלזא. ודין להזכיר בעל-האחוזה שלפניו, שישב בשטרוויץ גם הוא, ושליטתו על כמה וכמה אחוזות, הוא אבי אם אמי חורגתי, ר' יצחק (איציק) ספיר (הנגינה בהברה האחרונה), חסיד בלזא נלהב, ולו שבע בנות, שהשיאן למיוחסים וגדולי תורה – אחת היתה נשואה לצאצא בעל “יעלת חן” ובעל “טור אבן”, אחת היתה נשואה לצאצא השל"ה, אחת היתה נשואה לבנו של ר' יואל אשכנזי רבה של זלוטשוב וכיוצא באלה, והוא, ר' יצחק, היה, עד פטירתו, מפרנס בכבוד את כל חתניו, למדנים מופלגים, שהיו בקיאים בדברי חכמה ודעת, כדרך חולין על טהרת הקודש, ולא הלכו לבית-הספר של הרשות; ואדרבה, חותנם טרח כל הטרחות לשחרר את בניהם של היראים בכלל, ושל החסידים בפרט, מחובת הלימוד בבתי-הספר, וכמה רוזנים, שהיו מראשי הרשות, סייעו בידו, ומנהג זה, שהיה בו משום fraus legis, כדרך הלכה ואין מורין כן, נהג בגלילותינו, עד תמוטתה של אוסטריה, ואף לאחריה. כן, ר' איציק ספיר נדרש להקריב קרבן אף הוא – הרוזנים, באדֶני ורוסוצקי, דרשו כגמול את תצלומו ונסע לרבו, ר' יהושע רוקח, ומשהתיר לו, עשה כחפץ-הרוזנים, ונשמר תצלומו ועבר ירושה לנינו, הוא אחי הצעיר שנקרא בשמו.

דוגמה אחרת – משפחת ויטלין בניה נפוצו הרבה בנפה הנידונית, מהם אמידים, מהם בעלי בתים בינונים, ונודעו ביותר בעלי-האחוזה שבהם, ובאסופתנו נשמע על ברנרד ויטלין, בעליה של אובין נובינה, ועל אחיו יוסף (יוז’י) ויטלין, בעליה של וויגודה, כשם שנשמע על אביהם ר' שמואל ויטלין, שהיה בתוך השיטה, ואילו צאצאיו שיצאו מתוכה, עד נישואי תערובת הגיעו. וכאן אתנו המקום להזכיר, כי משפחת ויטלין ידעה משכבר את חדירת ההשכלה אל קרבה. השם יוסף, החוזר ונשנה, מתייחס על יוסף ויטלין, שהיה בחבורת ראשוני המשכילים, פרל ושי"ר, והיה בהם מראשוני החלוצים לכתיבת יידיש, שכן הוא מחברו של הסיפור “אלטער לעב”, עיבוד סיפורו של רובינזון קרוזו. אכן, לימים, חמשת האחים ויטלין, בני הנפה שלנו, למדו בגימנסיה הגרמנית בברודי, כעדות דודנם יוזף ויטלין, שנולד בדימיטרו, בנפה שלנו גם היא; הלא הוא הסופר הפולני הנודע, משורר “ההמנונות” ומספר “מלח הארץ” (שניהם נמצאים בתרגומו של בנימין טנא) ומתרגם הומירוס, סופו קרא עצמו פרנצישק יוזף (שמות הקיסר הנודע) ואחריתו שרויה בנצרות, שנמשך לה עוד בביכורי-יצירתו.

ו

ולא הבאתי שתי דוגמאות אלה, של בתי בעלי אחוזה ואוירתם – אחת, שבה הישן שקוד היה לדחות את החדש, ואחת, שבה החדש בהול היה לדחות את הישן, כדי לומר כי, אמנם, דוגמות-קצה הן, ואילו הממוצע היה טיפוס מעורב יותר, שאווירת-ביתו היתה ממוזגת יותר, וקורא האסופה שלפנינו ימצאנה בשרטוטי התיאור של בית אקר ובית רפפורט ובית גאַסטהאלטר ואחרים, שצאצאיהם נמצאים בארצנו. ואם בבתיהם של בעלי-אחוזה, שאחוזם באוכלוסיה מועט, כך, בבתיהם של בעלי-בתים מצויים, שיכבת הבינונים, שאחוזם באוכלוסיה מרובה אף מכריע, על אחת כמה וכמה. צאו וראו, ולא בלבד באסופה שלפנינו אלא ברוב אסופות זכרון לעיירות, בתצלומי-משפחה ומצאתם, מה מועטים התצלומים המראים את כל בני המשפחה כסויי-ראש או גלויי-ראש, ומה מרובים התצלומים שהזקנים כסויי-ראש והצעירים גלויי-ראש, וכבר העירותי, כי כאב-טיפוס לכך הוא תצלום משתתפי ועידת-קאטוביץ, שכוחה היה במה שנתנה לאלה ואלה טעם חדש של אחדות חדשה, דרך מחודש של אהבת ישראל, ולימים בא קונגרס הציונים והגדיל.

ומבחינה זאת ראוי שלא לשכוח דבר, שהנוסטלגיה עלולה להשכיחו או, לפחות, למעטו – הלא היא רוח המריבה והקטטה, שהרקיחה את עיירות ישראל. ואין הכוונה למריבה רחוקה יותר, בין מתנגדים לחסידים, אלא בין חסידים לחסידים, והנפה שלנו לקתה בה הרבה, ולא מעטים באסופתנו רמזי-סיפור ופירושי-סיפור על כך. הכוונה אינה למריבה שיצאה ללהב גדול, בין סדיגורא וצאנז, ועד נידוי וחרם ואפילו הרג הגיעו, שכן מריבה זו פסחה על הנפה הזאת, באין הצדדים האלה בה; הכוונה למריבה מאוחרה יותר, בין חסידי שושלת בלזא וענפיה לבין חסידי שושלת רוז’ין וענפיה, ולענין לופאטין אנו שומעים על שני רבנים בה – האחד, ר' חיים לייבוש האמרלינג, רבם של חסידי בלזא; והאחר, ר' מנדל לשצ’ובר, רבם של חסידי רוז’ין, ומפי אשר ברש שמעתי, כי שעה קטנה היו בה באותה קהילה קטנה ארבעה רבנים, ואלה פוסלים שחיטתם של אלה, וכיוצא בזה. ודומה, כי לא ניתנה עדיין הדעת על כך, כי מריבנות וקטטנות זו, שעשתה קהילה וקהילה כקלחת של חילוק ופילוג, הבליטה, שלא כרצונם וכוונתם של עושיה, את רוח האחדות החדשה ורוח האחוה החדשה, שנצררה בכנפי הציונות, וביחוד בכנפי הציונות המגשימה, ובאסופתנו הרבה עדויות לכך.

ז

הדגשנו את הציונות המגשימה, שעיקרה היה בחידוש צמד יסודות ישנים-נושנים – תחית ארצנו ותחית לשוננו, ושהיתה עשויה כבת תחרות לחסידות, שכוחה גם הוא בהגשמה. אך אין לקפח גם גילויים אחרים, וכאן ראוי לתקן מגרעת, והיא שכחת דמותו ופעלו של יעקב פֶפֶר (הוא נהג לחתום בארבע, או, לפחות, בשלוש פאיין) – יליד ראדיחוב וגידולה, שהיגר לארצות-הברית ופעל שם כסופר ועורך ועסקן. ערכו מצוי גם בלקסיקון הישן של ספרות יידיש (1927) גם בלקסיקון החדש (1968), וראוי להציל את הערך הישן, מעשה זלמן רייזין, מפני קיצוצו של הערך החדש, מעשה יעקב כהן – מתוך שהערך המאוחר שאול מערכו המוקדם, הריהם מתנבאים בסגנון אחד לענין ראשיתו של האיש: הורתו (1874) וגידולו במשפחת אמידים, תלמודו בקודש ובחול, חסידותו הלוהטת ועליתו ברגל לרבו בבלזא, נדידתו, בשנה הט"ז לחייו, לישיבה במרמרוש-סיגט; התמשכלותו והליכתו ללבוב והגירתו לאמריקה (1895), חיבוטי פרנסתו, הצטרפותו לסוציאליסטים, כתיבתו (למן 1901 ואילך), עזרתו בייסודו של “פאָרווערטס”, והשתתפותו בעתוני יידיש אחרים; עורכותו, תחילה של דער אמעריקאנער ולימים (1904) בעתון היומי דער אידישער אמעריקאנער; ייסודו של עתון משלו: פפעפערס וואָכנבלאט; אחריתו כבעל משרד לפירסומת, ופטירתו (1922). אלא שהערך המאוחר החסיר מה שהיה בערך המוקדם, והוא בעל חשיבות – כי אותו שבועון על שמו היה כלי-מבטא של החברה שהוא ייסדה, פארבאנד פון די גאליציאנער און בוקאווינער יידן, והיא הלאנדמאנשאפט המאורגנת הראשונה באמריקה, דגם-ראשית לארגון כולל יותר, הוא הקונגרס של יהודי ארצות הברית. ואוסיף על כך, כי הוא ביקר בה בגליציה, וראה מאמרו של צבי ביקלס-שפיצר עליו (פאָלקספריינד, סאנוק, כ“ב אלול תרע”א).

ח

ובאחרונה אעיר על ניסוי נאה, שנעשה באסופה זו, והיא השתקפותה של הנפה בספרות היפה. אמנם, הניסוי מצומצם על נובילה אחת של אשר ברש “יהודי מצרה נחלץ”, שחזרה ונדפסה פה, בתוספת הקדמה של בן-ציון פרידמן, המתאר את הרקע של הסיפור והוא מעשה שהיה וכפי שהיה (1898), וניתן בידנו לעַמת, מה בין דבר ממש כאמִתו לבין דבר עיצוב כאמנותו. ודומה, כי ניתנת אפשרות רחבה יותר, וביחוד ששלושה מספרים עמדו לה לנפה הזאת, ונופה ואנשיה הם רקע סיפורם ומצעו, אך לא כלשונו של זה לשונו של זה – הצעיר שבהם (1896), הוא יוזף ויטלין, כבר שירטטנו דרכו – לשון כתיבתו פולנית, ואם כי סיפורו הנודע “מלח הארץ”, ראש נפשותיו גוי משבט ההרריים בגליציה, שחולי העגבת הוא סיבת-עקרותם, הרי יש בו גם קוי-תיאור של יהודים, וניכר בהם רישומם של יהודי הנפה ההיא, כפי שנחקקה בו בילדותו, והם קוים המגיעים לפעמים כדי בליטות של סמל ומיתוס. הגדול ממנו משהו במנין השנים (1894), היה לימים ידידו-כנפשו, הוא יוסף רוֹת, – כתיבתו גרמנית ונהג להתכחש לכמה פרטי הביוגרפיה של עצמו והמירם בבדיה מתחלפת, וראש להם הכחשת עיר הולדתו, ברודי, והחלפתה בישובים סמוכים, בין מחוצה לגבול, רדיביל (ראדז’יבילוב), בין מפנים לגבול, כפר שוואבי (שוואבנדורף), או כפר ברלין, הקרובים ביותר לנפה ההיא, שפלת פטר-נהר בוּג ונחליו, והוא אף משכיל ביותר בתיאורם המהימן, של הנוף ואנשיו היהודים, אף שלא זכה לחינוך יהודי ממש, וסופו אמנם אינו שמד, אך קירובו – התפעלות לזיווג של קתוליות והבסבורגיות.

והפליג מהם הגדול בהם בשנים (1889), אשר ברש, שחינוכו לא היה כחינוכם ומתוך שגדל בתוך השיטה ומתוכה, היה סופר שלשונו לשון-בית, קצתה יידיש ורובה עברית, והוא גם שהגדיל לעשות לנפה ההיא וסיפוריו, ביחוד “בית מיבשל השיכר” ו“בכפרים” (חלק של הסיפור “פרקי רודורפר”), מלאים תיאורי לופאטין וסביבתה, שהיו באים על השלמם הגמור, אילו הוציא לפועל רעיונו לכתוב סיפור גדול שרקעו הוא המשולש: ברודי, כמרכזה של השכלה, ודמות-ראשה לה ר' נחמן קרוכמל; לבוב, כמרכזה של למדנות, ודמות-ראשה לה ר' יעקב אורנשטיין; ובלזא, כמרכזה של חסידות, ודמות-ראשה לה ר' שלום רוקח, כשמוקד הסיפור הן לא הדמויות הראשיות, אלא רוב יהודים, ודרכי חייהם, כפי שרחשו בתוך המשולש, שעיקרו נפת הורתו וגידולו.

על כל פנים תיאורה של הנפה ונופה, כפי שניתן בסיפוריהם של שלושת המספרים השונים האלה הוא ענין לענות בו, והיא תעודה הצופה לחוקר ולחקר.

[ה' אדר א' תשל"ח]

עיר וחלוציה

אין לך קהילה וקהילה בפולין ואגפיה, שזכרה והזכרתה לא יעלו בנו רחש של יגון ודוַי, על דרך הקינה: אוי מה היה לנו, הטוענת כהשלמה לה: היה לנו ואיננו. ואם בכל קהילה וקהילה, שרב-הטבחים ופקודיו בני-עמו ומסייעיהם, בני-עמים אחרים, החריבוה כדרך שהחריבוה, כך; בקהילות שהיו כמוקדי-התופת, שנבנו בהן מחנות-הכליה הגדולים והנוראים, לא כל-שכן. הלכך מובנת כויית-הלב, בבואנו להזכיר את אושויֶנצ’ים כקהילה בכלל קהילות ישראל, כהיותה, כמותה כמותן, כעשרים שנה לפני השואה, כשעניני ההכשרה והעליה של צעיריה וצעירותיה, חברי “החלוץ”, הביאוני אליה, והתבוננתי בה ובחייה ורשמם נחקק בזכרוני, ואני מנסה עתה, על דפי ספר-זכרונה, “ספר אושפיצין”, להעלותו על הכתב.

ב

ודאי ששם אושויֶנצ’ים היה ידוע לנו, בעיר-מולדתנו הרחוקה ממנה, מימי-ילדותנו, וקודם-כל בשל האמירה השגורה, שבאה לציין את מרחקה, שהיו אומרים על דבר שאי-אפשר למצאו או להמציאו, לאמור: דו זאָלסט אפילו אויספאָרין גאנץ גאליציע, פון בראָד ביז אַשוויענטשים, כלומר: ואפילו תסע כל מלוא גליציה, מברודי עד אושוינצ’ים. מימרה זו הובנה לנו יותר לימים, כשהמורה באה, בכיתה של קטנים, ללמדנו פרק בארץ-הכתר של המונַרכיה ההאבסבורגית, גליציה, לפי המפה שלה, שהיתה תלויה על-גבי הקיר, וראינו, אמנם, כי שתי הערים הן כנקודות-הקצה בקו-האורך, זו ממזרח וזו ממערב. אבל תמיהה היתה באזננו, שאותה עיר רחוקה ביותר, לא כפי שכינוה צעירים יותר, כינוה זקנים יותר, שהראשונים נקראה להם אושויֶנצ’ים, ואילו האחרונים נקראה להם אושפיצין; ואך לימים, בכיתה של גדולים, העמידנו המורה על כך, כי שני השמות היינו-הך, אלא כינוי ראשון יסודו Oswiccim והסיומת שלו כדרך המצוי בגלילות ההם, וכן למשל Okocim (והיא שם ידוע לנו יותר, בשל הבירה, שהבארון גץ בישלה בעיר ההיא ושילחה על-פני גליציה כולה), ואילו כינוי אחרון יסודו Auspitz, ושניהם פתוחים לדרושה של פילולוגיה עממית, שלשון השגחה ולשון אושפיז כמתחרים בה. ואמנם, לימים רחוקים יותר, ואני כבר בגימנסיה, נתחוור לנו מפי המורה לדת ישראל ולשונה, כי דרכם של היהודים, שהם מחזיקים בשם הקדום מעיקרו, ובכלל הדוגמאות המרובות נכללה גם אושפיצין.

אף טעמים אחרים נתנו, כי שמה זה של העיר זכור לנו, שכן היה שגור בפי חסידי בלזא, שבני משפחתנו נמנו עמה, ושגירותה משום הישיבה שנקבעה שם, ובראשה הרב ר' יהושע פינחס בומבאך, שהיה מראשי החסידים האלה. וזאת לדעת, כי מנהג הישיבות לא נהג בה בגליציה, אך רבניה, ביחוד הגדולים שבהם, היו, איש-איש, מקהיל לשולחנו, שולחנה של תורה, קצת בחורים, ביחוד עילויים, להדריכם ולהסמיכם, והם שהיו חיל-מילואים של הכסאות למשפט ולהוראה בקהילות קרובות ורחוקות. אך בימי-ילדותנו נפלה חדשה ונוסדו כמה ישיבות, מהם הישיבה באושפיצין והישיבה בברודשין, שהיו רחוקות זו מזו לא בלבד מבחינה גיאוגרפית אלא גם מבחינה מהותית – האחרונה היתה פרוצה גם להשכלה יראה, הראשונה היתה חתומה בחסידות אדוקה.

ג

כדי להעמיד את ההבדל שבין שני כינויי העיר על חודו, יורשה לי להסבירו על-פי הבדל-היחס אליה מצד דודי-זקני, ראש חסידי בלזא בעירנו מכאן, ומצד אחותו, אמי-זקנתי מכאן. הוא, דודי-זקני, היה מספר בשבחה של אושפיצין, שרבה של בלזא עצמו, ר' יששכר-בר, היה מבקר בה ומתאכסן בביתו של הנגיד ר' יעקב ווּלקאן שם, ולא עוד אלא מעשה שהיה באחד חסידיו, ששלח את בנו ללמוד בגימנסיה, והוכיחו רבה של בלזא על כך, התנצל החסיד במה שעסקו גדול וגויים נזקקים לו ומוטב שבנו יהא בקי בפנקסאות ויינצל ממונו ממרמה, השיב לו הרב: אני הייתי בעסק גדול משלך, עסקו של ר' יעקב ווּלקאן, וראיתי גוי יושב אצלו ומנקש על-גבי הטלגרף. הוסיף דודי-זקני: כוונתו היתה, כמובן, למכונת-כתיבה, אבל משום ליצנות על בחוקותיהם אמר כדרך שאמר. ואילו היא, אמי-זקנתי, היתה מספרת בגנותה של אושוינצ’ים – מלצר ממולח היה לה בפונדק של בעלה, אבי-זקני, וכמה מוזגים מקרוב ומרחוק היו מתקנאים בו בשלו, וניסו לפתותו שילך אצלם – ולא נענה, עד שבאו בני אושויֶנצ’ים ועשו משתה גדול והשקו גם אותו ובלילה גנבו אותו דרך החלון וכשננער כבר ישב ברכבת שהוליכתם לאושוינצ’ים ועבד שם, בשכר מעולה, בקנטינה גדולה, ומקץ שנים חזר לכפרנו וראייתו את העיר ההיא שונה משל חסידי בלזא.

ד

אכן קטעי-זכרונות והרהורי-זכרונות אלה עלו בי, בהיטלטלי, ברכבת-לילה, לאותה עיר כפולת-השמות, כדי להסדיר עניני “החלוץ” היגעים והסבוכים בה. לפי שכבר הייתי בערים סמוכות לה, שוב לא נפתעתי כדרך שנפתעתי קודם, ביחוד בכשאנוב, מכלל האוירה במערב-גליציה. למשל, הרבה משפחות שהבנות מבקרות בבית-הספר של הגויים ומדברות פולנית, ונוהגות דרך חירות, ואילו הבנים אינם יודעים אלא את תלמוד בית-המדרש, בגדיהם בגדי יראים, פאותיהם ארוכות, כאילו שני עולמות הם. עד היכן לחצה של הסביבה הגיע, ניתן ללמוד מכך, כי היו שם סניפי “החלוץ” שחבריהם העמידו פנים, כאילו הם שייכים לחבורה שפשטה אז בסביבה ההיא, בהשפעתו של הרבי מבלוז’יב, הלא היא חבורת “תפארת בחורים”. אבל המתחפשים היו מתכנסים בצנעה במקום, שהעליה אליו היתה בסולם שנשמט אחר-כך. ובימים ההם כוחה של “תפארת בחורים” יפה, ביחוד משום שהיה בהנהגתה, וראש לה הרבי הנזכר, צד של הבנה לרוח בני-הנעורים לנגינה וזמרה, וקצת מניגוניה פשטו גם בקרב סניפי “החלוץ”, ומקץ שנים הרבה, ואני בתל-אביב, הייתי, בבוקרן של שבתות, שומע קולות-זמרה עולים ממרתפו של בית-תפילה בסימטה של רחוב דיזנגוף, והניגונים ניגוני בלוז’יב, והמזמרים היו ביניהם מחברי סניפי “החלוץ” ההמה.

ה

הסבך של סניף “החלוץ” באושויֶנצ’ים בימי ביקורי (תרפ"ד) עיקרו היה במריבת הסמכות שבין לבוב וקראקא, והלוַי לו בעיות של קבוצת חלוצים וחלוצות, שענין עלייתם היה להם דחוף ודוחק ביותר. לענין מריבת-הסמכות – לכאורה היתה זו פינה מיוחדת במריבה כוללת יותר. החלוקה בין שני חלקי גליציה גם מבחינת ליכודם וארגונם של הציונים, היה לה אולי טעם מאספקט של עבודת-ההווה (לאנדעס-פאָליטיק), בראשית תקומתה של פולין, עם המלחמה בין הפולנים והאוקראינים, אך קשה היה להצדיקה לאחריה, ביחוד מבחינת העבודה הארץ-ישראלית, ואף-על-פי-כן היו לא בלבד המפלגות אלא אף המוסדות, כשל קרן-היסוד והקרן הקיימת ואפילו המשרד הארץ-ישראלי, נפרדים, כביכול שתי ארץ-ישראל הנה. תנועת-הנוער החלוצית, שענין לא היה לה בפירוד הזה, מרדה, כדרך הטבע, על כך, וכוונת המריבה היתה לא בלבד לגבי שני חלקי גליציה, אלא לגבי כל פולין כולה. וכן אזכור ואזכיר את ראשית התמיהה וההתמרמרות שננערו בקרבי: מרחק מועט חצה בין עיר-מולדתנו, ברודי, שהיתה לפני המלחמה שייכת לאוסטריה, ובין העיירה הסמוכה, ראדיביל (ראדז’יבילוב), שהיתה לפני המלחמה שייכת לרוסיה, והנה סניף “החלוץ” שלנו היה שייך ללבוב וסניף “החלוץ” שם היה שייך לוארשה. ובקום קבוצת העליה “ברית אל” ובה חברים מצד זה ומצד זה של גבול-הגויים שהיה, נדרשנו כביכול לבתר את עצמנו. ולא ניכנס עתה לבירור, מי ומה היו מעוניינים בקיומה של חלוקה זאת וכזאת ויִצובה, ודיינו בקביעה, כי רעיון החלוציות, שעיקרו עליה לארצנו לא היה מעוניין בכך.

ו

והנה בעצם מאמצינו ללכד את שורות “החלוץ”, לפחות בגליציה, גברה המגמה שבאה מחוץ, להפריד, וכן הוקם מרכז מיוחד למערב-גליציה, בטרנא (טארנוב), ואף נקראה ועידה מיוחדת בקראקא, וטירחתי בה להתריע על גודל היזקה של הכפילות המיותרת הזאת היתה כמעט לשוא, יד המגמה הספארטיסטית של קצת עסקני “החלוץ” וביחוד של דויד קואדראטשטיין, היתה על העליונה. והנה לתוך גלגלי המריבה הזאת, מריבת הסמכות, נפלה קבוצת חלוצים באושויֶנצ’ים, שהיתה בטיפולו של המרכז בלבוב, והמרכז בטרנא סירב בה והכחיש במעמדה וזכותה. ולפי שהאחריות לקבוצה היתה עלי, באתי לבדוק כל אותה פרשה, ומצאתי חבר נערים ונערות, נחמדים ונמרצים, שבהילות בהם בשל החשש, שישיבתם בעירם על אורח-חייה עלולה לרפות את רוחם ואמונה היא בהם, כי אך בהיחלצם עד-מהרה לארצנו הצלתם הצלת-אמת. אף אזכור כי היו להם קשרים עם חברים, שהקדימו לעלות, ואף הם המריצום במכתביהם להיחפז. והיא הנסיבה, כי ככל שהייתי נזכר בימי שהותי באושויֶנצ’ים, נדמה לי, כי כל העיר כולה אחוזה קוצר-רוח וחפץ מנוסה, כביכול העיר כולה כבניה אלה – הקרקע בוערת תחת רגליהם.

ז

פגישתנו נשאה פרי – חלקה של החבורה, שנצטרפו לה חברי סניף “החלוץ” ברישא, יצאו להכשרה בגליציה המזרחית, מהם שמצאו עבודה בבלזא, ביחוד במחסן-הפחמים של הסופר יוסף פאלק, וחיזקו את עמדתנו עמדת “החלוץ”, בתוך עיר החסידים. וכבר הזכרתי במבואי למִבחר כתבי פאלק, שיצא זה מקרוב לאור, עד-מה נרעש שארי, הישיש ר' אורי לוקמן, שהיה גבאם של שלושת צדיקי בלזא, בראותו אותם חלוצים עוסקים בפחם, טוענים ופורקים, ושמשנודע כי ידי באמצע, קיטרג עלי, לאמור: הלא כסדום היינו. כשסיפרתי לו ליוסף פאלק על כך, ביאר: הללו פרשת סדום שגורה בפיהם לתלותה בנו, הממרים, אך מרוב לימוד גזירות שוות שכחו את סכנת הגזירה עמה וביותר את ההתראה: הימלט פן תיספה!

הרבה פעמים נזכרתי באותה פרשה קטנה ואף יוסף פאלק נזכר בה. היה שמח להזדמן עם החלוצים ההם, בני אושויֶנצ’ים ובני רישא, שהשתקעו בתל-אביב או הזדמנו בה. ואני אף עמדה לי מזכרת נוספת: קבוצת תצלומים שנתנוה לי חלוצי אושויֶנצ’ים מתנה – ראש לה תצלום של חלוצי אושוינצ’ים ראשונים שהצטלמו על קברו של קארל נטר במקוה-ישראל ולוַאי תצלומי יחידים (שמואל בוכנר, דוב ויינהבר, משה קלמן ויינהבר, יעקב ויינר, דבורה זילברשטיין, שרה יעקובוביץ), ומסרתים לאגודת יוצאי אושויֶנצ’ים, כציון לזכרם של אלו שהקדימו לקלוט את ההתראה: הימלט פן תיספה, ונמלטו, והם שארית הקהילה אשר שתתה כוס הכלָיה עד מיצויה המר מכל מר.

[ירושלים, שבט תשל"ז]

"רון הרים" – כך ראה שאול רז לקרוא את שם הספר המונח לפנינו עתה. כפשוטו הוא שם המעורר לרננה שהיא, כרגיל, בת-לוָיה לרגש-שמחה או לדבר-שמחה, אבל פרשיות הספר רושמן נרגש ומרגש, והם פרקי-תוגה דרך-עוצב. ההרים, הררי חברון לאגפיה, נראים פה בשכנות צפופה מדי של זריחה ושקיעה, כאור המתלקח ונאבק בגבורה על התמד-נגהוֹ וסופו הצל בולעו. הוא הצל, שעיר-האבות היתה שרויה בו גם בהאיר אור חדש על ציון – הרי שאר ארצות-הקודש, ירושלים, טבריה וצפת, נעטרו ישובים, ואילו היא, עיר-האבות, בדידותה בעינה עמדה. תקומת הישוב והסתעפותו כאילו פסחה עליה, ובבוא פורענות-אב, שתתה את כוס-התמרורים עד תומה, הציבור המועט שהתלבט בין חומותיה עזבהּ. ועיר-יהודים נמחקה מעל מפת-ארצנו.

כשלושה שבועות לפני הפורעות שוטטנו, שלושה טיילים, בעיר-האבות, שהשרתה רוח נכאה, מכאיבה, ורק שתי פגישות שיככו מעט את העגמה והצער, הפגישה האחת בעוד יום בבית-הכנסת – איש צעיר עמד כשרגלו האחת שעונה אל ספסל, ראשו נתמך על ידו, והוא מעיין בספר. לדברינו, דברי הטיילים, השיב בקול נעים ורך (הרהור: פה הדיבור הוא כבוש ונחבא כל-כך), וקולו ככל עצמו – אצילות ויגון, רוב אור שפע לתוך הבית, אך איזו יתמות היתה שפוכה על הקירות, הספסלים, כלי-הקודש, יתמות האוכלת את הלב. הפגישה האחרת, עם ערב, בחדר גדול – איש בשנות-עמידה ישב לפני שולחננו, לדברינו, דברי הטיילים, השיב בקול חם ולאֶה (הרהור: פה הדיבור כבוש ונחבא כל-כך) וקולו ככל עצמו – בינה וחמלה, רוב אור שפע בתוך הבית – אור המנורה, אור הפנים המסבירות של האיש ורעייתו, נכדת ר' מנדלי מרימנוב, אור-הצחוק של שני הילדים שהשתובבו, בהירים וחמודים, אך איזו יתמות היתה שפוכה על הקירות, הכלים, הדברים, יתמות האוכלת את הלב.

הפגישה בעוד יום היתה עם דן אליעזר סלונים, הפגישה עם ערב היתה עם צבי כיתאין, והיתה גם פגישה שלישית, לאחר כשלושה שבועות, בירושלים הנסערת. בין פגישה זו וקודמותיה – זעווֹת חברון, הוא, צבי כיתאין, הרופא בדק במו ידיו את עדת הטבוחים – ודן אליעזר סלונים ביניהם והוא עמהם, אחריהם. לפני שער בית-החולים, לא פגישת-דברים – פגישת-דמעות אילמת “לא אליכם כל עוברי-דרך, הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי”.

ב

כן, בדרך חברונה נראה ישוב-לא-ישוב – גדר ושער נטוי ונעול ושלט על גבו: מגדל עדר. אף הוראינו צלע-הר, שישובו תכנית. אפשר, שכבר ריפרף השם עציון דומה כתרגום שמו של בעל-התכנית – הולצמן. אולם משנתיתמה העיר, נתיתמו סימני-ישוב ותכניות-ישוב סביביה. כהה מזלה של חברון – כך קונן מי שהורתו וגידולו בה. המסַפר הנפלא יצחק שמי, בשבתנו, מקץ שנה, בטבריה, ששימשנו בה בהוראה, כבש עיניו מנצנוצה של הכנרת וּזקפן, לאמור: ראה, איך העיר מטפסת ועולה, גדלה. מבטו העלז היה כשל דוֹד, הצופה בבן-אחיו הרענן, וכשידו פשוטה כמכוּונת לקרית-שמואל שלא נראתה מחופו של הים ואמר: בן פורת יוסף, ואילו חברון – נשתרבבה ידו – כאשר אמרתי, מזלה כהוי, מבטו העגום היה כשל בן הצופה באביו התשוש: ירחם הרחמן. נתגלגל הדיבור על כתיבתו ואמרתי קצת שבחו בפניו, שבח סגולת-סיפורו, שראוי לה שתשׂתער על תעודה שקומתה קומה: עיר-מולדתו בכפל-ממדים – אגדה ומציאות, ובכפל מדידה – פלס ואנך. ואתה – אמרתי כמשדל – נועדת לכך. אף הוספתי משהו בענין הדיאלקטיקה של מה שהיה ואבד בחיים אך נשמר בשירה, סופו קם מתוך השירה וחוזר וננער בחיים. נאנח: האַסתמה, האַסתמה. סיפרתי לו מעשה ואלטר לבית מולו, בונה-גשרים על-פי אומנותו, שלקה באסתמה חמורה, והנה הבחין כי ככל שהוא אוחז בעט לכתוב בו, האסתמה מניחתו, כתב תחילה מכתבים שנתארכו והלכו, אחר-כך סיפורים ודומיהם, ובאחרונה הפליג וחיבר רומנים גדולים – טרילוגיות, טטראלוגיות. הקשיב איש-שיחי, וחיוכו נתעוָה עיווּי-של-כאב: ואני, ככל שאני יושב עתה לכתוב, באה האסתמה וחונקתני ועל-כרחי אני שומט את עטי מידי. הוא שאמרתי לך: כהוי מזלה של חברון וכהוי מזלו של בן חברון. לימים מצאתיו יושב בבית-קפה ושוב נתעוָה חיוכו עיווּי-של-כאב, פלט: חולי ארור, שש-בש הוא מתיר לי, כתיבה אינו מתיר לי. וכך ישב, פתח-כותנתו פתוח, ראשו לאחוריו ופיו כפי דג מפרכס ביבשה. דומה, כהיחנק העיר, נחנק מסַפרה.

אכן, במרחקים נמצא תם הפרוש מחוָיות-העולם, הוא ר' אהרן, רבה של בלזא – בבוא אליו מי ממקורביו ומיודעיו לטול ברכתו קודם עלותו לארצנו, היה הרב מנסה תחילה להניאו, ומשלא עלו שידוליו ואיומיו, אמר כמתרצה: אבל, למען השם, תשתקע בחברון, כי חברון מסוגלת לפרנסה. בתומו אפשר שלא ידע, כי עיר-האבות כלתה מכבר רגל-יהודים מרחובותיה. על-כל-פנים תומו של המברך לא עמד למבורכיו. וספק אם ביקשו לבחון סגולתה של עיר-הקדומים. אך נמצאו תמים כמותו, ואולי אפילו תמים ממנו, ואלה ביקשו קירבתה. מפתיחת הספר שלפנינו אנו למדים, כי ההליכה אל בין הרי חברון לא מעט נדנודי-שיקול קדמו לה: חלום-הקבוצה חלום-מישור היה, ובהתיצבם מול פני ההר נפלגו בדעתם. אך שכבשתם תעודתם – האמצע החי בין ירושלים וחברון. איך נכבשו לתעודתם ואיך כבשוה יסופר פה על דרך סיפור, שתהייתו מרובה מפירושו, שרטוטו מרובה מתיאורו, פיוטו מרובה משיחו. כיגיעת היגע להדביק את רפרופי-הדוק של אויר-פסגות.

ג

המסַפר הוא מבני-החבורה שיצאו לכבוש את ההר – או, כדבריו: להוציא לחם מן האבן – וכבשוהו. הלא היא קבוצת כפר-עציון, חלוצה לקבוצות שבאו אחריה ובנו את הגוש הקרוי על שמו. לאמור, לא רפורטר דוהר הקולט מה שקולט ופולטו מניה-וביה, לא כתב הבא ורואה ומנצח על עטו, אלא צעיר מעוֹרה בחיי בני-החבורה, עצם מעצמם, ועומס עמהם וכמותם, אולם מידה עודפת היא בו: בשעת-נופש הוא כמין כרוניסטן על-פי דרכו – מעלה את רישומי-המעשים ורשמי-הנפש על הכתב ומביא דבריו לרשות-הרבים. סוג-סופרים נחשב הוא, הקובע ברכה מיוחדת לעצמו, ושמחתי כי עלתה בידי להסב את תשומת-הדעת עליו ולעודדו על דרך מתן-פרס לרפורטאז’ה מעולה מחיי-הכפר. בחַוַת-הדעת על מתן הפרס הזה, על שם קלמן ברלב, מטעם מערכת “דבר” היתה לי, כאחד מן השופטים, שעת-הכושר הנעימה להיפגש פגישה-שבכתב עם מחבר הספר שלפנינו – ליד הרפורטאז’ה שזכתה בפרס, צוינו לשבח מיוחד רשימות טובות, ובכללן רשימתו של שאול רוזנברג, והמערכת נענתה להמלצתנו ופירסמה את הרשימה “בהר” (“דבר”, י“ב תש”ז), והיא גם בספר “רון הרים”, ובשעתה היתה פריסת-שלום נחמדה וראשונה, ברשות-רבים נרחבה ביותר, על חוָיית כפר-עציון ורחשו.

מאז נשתכללו כלי-ביטויו של מחבר-הרשימה ונוספו לה אחיות הרבה, שהן בנותן-תמונה ליִחוּדי נוף והוַי וחליפותיהן, דבריו, הזרויים בכמה אכסניות, הפקיחו את עין-הרבים והרגישו את לב-הרבים על מעשה-החבורה בחוּלה ובשבּתה, בעמלה ובמנוחתה, בשלומה ובמלחמתה. כמאהיב אדמת-קודש הוא ולא ייפלא דרכו לראותה ולהראותה בהינומת האהבה – הרי שלוש דוגמאות: “המנונים ליום-הכלולות עם אדמת-ההרים”; וכן: “מכל העצים שאירשׂתי לי ביִחודי הוא נטע בי רגש בטחון”; ואף: "המכוש הכה על האבן כיד בוששת על פתחו של בית: “פתחי לי, אחותי”.

הכפר בדממתו שסופו סערה, הכפר בסערתו שסופו דממה – אלה קטבי-בינתיִם – מסת-חיים של גבורת-הספר שלפנינו. ובין הקטבים מצע-תמיד. ראיתיו באחרית ימי-שלומו – הכפר שאננות היתה בו וביטחה היתה בו. אולם שנַיִם היו שלימדוני כי לא כקליפת השלוה תוכה. מזה הסופר ר' בנימין, שטרח להטעימני חן-המקום ואף הוליכני לכפר הסמוך, משואות-יצחק. פסיעותיו מתונות היו, והרוח בידרה כסף-זקנו, ובמעלה-ההר עמד לפוש מעט, שנתקצרה נשימתו, ואמר: ודע, כי עכשיו אתה נמצא במקום הגבוה ביותר בארצנו. בהמשך-השיחה נערב, כרגיל, תבל של פילולוגיה-כביכול, והוא כרוח משובתו: חברון לשון חברות, עפרון לשון עופרת. עד שעמדי על כוָנת-שחוקו, הרצינו פניו, עיניו הגדולות כאילו גדלו מבעד זכוכית-משקפיו: כן, חברות או עופרת. כנראה אמר מה שאמר על משקל מאמרם: או חברותא או מיתותא, אולם שנינו היה חס לנו להעלות את המאמר על דל-שפתינו. מזה הנוטר, ישראל גלאס, שזכרתיו ילד בבואו, בדרכו מעיירת-מולדתו פודקאמין, לביתנו ומביט בקנאה בנו, הגדולים ממנו, המתקינים עצמם לעליה. גילגלנו בדברי-זכרונות וכשנצטרפו קצת טיילים נשאל על דא ועל הא, השיב במתינה, אולם פתאום הטיל לתוך האידיליה מסביב: חברה, ריח עופרת באויר. ניבא הסופר הזקן וידע מה ניבא וסופו הלך ישיש ודווּי לעולמו ופצע-עציון בלבו; ניבא הנוטר הצעיר וידע מה ניבא וסופו נפל בשער משקו. מזה ומזה ובאמצע אשת הסופר, מרת דבורה לבית שפינר, שישבה, בין החברות הצעירות, בחדר אפל-מעט ותיקנה גרביִם: מרת דבורה, עובדים? – שאלתי שאלה של צחוק. כל זמן שהנשמה בקרבי – השיבה תשובה של ממש. שלשתם ניבאו וידעו מה ניבאו.

ד

אדמת-קודש והדיבור בה בספר שלפנינו בלשון של אהבה ואהובים. ורום-האהבה בתיאור אחריתו של הכפר: “מעל הכפר הדומם, בתוך להבות ועשן, התנוסס הדגל כשמלת-כלה צחורה, שחתנה נפל לרגליה ביִחודו הטהור ביותר על סף כלולותיהם”.

[סיון תשי"ח]