המקור: “דואר היום” 22 במארס 1929

בשני מקלות מלקים החיים את הישוב העברי בארץ־ישראל ושתי ידיים מניפות את כלי העינוי. היד האחת היא יד נוכריה, ואני בטוח שיש בכוחנו, ביכולתנו – אם נרצה ונתאמץ ונתמיד תגרה והגנה – להוציא את השוט מאצבעותיה. לא מתוך תקוה בלבד ולא מתוך אופטימיזם סתם בטוחני בזה: מתוך הנסיון שהיה לנו; לפני תשע שנים היו בארץ צרים החזקים פי תשעה מהמתנגדים של עכשיו: בא יום שפקעה סבלנותנו ועשינו התאמצות עולמית גדולה – והם ירדו מהבמה. רק בעוּזנו ורק בהתנגדותנו תלוי הדבר הזה.

אבל היד השניה היא יד עברית. קשה עלי וצר לי לדבר בת אחת על יורשי הגנראל ועל הסתדרות יהודית – על ההסתדרות היהודית, אשר בחומר האנושי שלה, עוד לפני שנים אחדות, האמנו כולנו אמונה כל כך שלמה וכל כך נלהבה. עודני זוכר את בואה של האניה “רוסלן”, המבשרת הראשונה של האביב החלוצי, המתכונן להתפרץ מצפון, שישטוף את גשמי ברכתנו על ארצנו; עודני זוכר את האהבה האלמת, בה התבוננו בפרצופים הצעירים הללו, אשר בהבעת עיניהם ראינו כעין תשובה לספק הכבד ביותר שהדאיגנו בימים ההם: מאין יבא הבונה ההמוני אחרי הריסתה של אירופה המזרחית; הנהי הבונה ההמוני – מיטב דמי ישראל, מבחר מרצו ועוזו!

ואף לפני ה"רוסלאן" ראינו כאן פרצופים כאלה ואהבנו אותם והאמנו בהם. לא ידעה ואולי גם בעתיד לא תדע ארצנו ימי חג מפוארים כימי ההתנדבות בשנת 1918. והכהן שכיהן אז לפני המזבח, והקרבן שהקריב את עצמו על המזבח, גם זה וגם זה, רובם באו מקרב החוג, עדין מצומצם, של העבודה העברית או של הנוער המתכונן לשירות לאומי בתור פועל. לא רצנו להקשיב לפילוסופיה הזולה, הדוגלת בדגל של רדיפת שלום וישיבת בטל, בו בזמן שמטיפיה בעצמם מקוים, כי נכרים ישפכו את דמם ויכבשו את הארץ למעננו; לא הטו אוזן למליצה על “שמירת הקיים”, אשר לשמה, כביכול, חייב כל בחור חי להחבא במרטף ושם להמתין עד שיעבור המשבר העולמי, לא רצו לשמוע והתנדבו לשירות – שגם הם שנאוהו בכל נימי לבם. – למען המפעל הלאומי; - תרומפלדור אז לא היה בארץ, אבל רוחו מרחפת על פניה, “בולי ברזל הננו, המוכנים לכל תפקיד, שתטיל עלינו האומה, דרושים חיילים? הננו, מחר מצטרך הארץ פועלים? – הננו, אם נחייה”. ואנחנו מתוך חדוות קנאה, הסתכלנו בחזיון השגיא ואמרנו בלבבנו: אשרי לאופ שניתנו לו בנים כאלה – ישנו דור גואל!

לפעמים כפוי טובה הוא עמנו; אבל כלפי אלה – כן שילם חובתו. אמנם, לא לחייל העברי כשהוא לעצמו; מאליעזר מרגולין, המתגעגע על שמיה של רחובות מעבר לשני אוקינוסים, ועד אותם ה"משחררים", שעד עתה לא קיבלו אף דונם של חולות, לא מהממשלה ולא מהקרנות שלנו – החייל העברי בתור חייל, עוד לא פרענו לו את גמול זכותו, אבל לפועל פרענו: בתשבחות, בהשפעה וגם בכסף. אולי אין עתה בעולם הסתדרות פרוליטרית, העשירה כהסתדרות העובדים בארץ־ישראל, אם נשוה בין מספר חבריה ובין כמות רכושה וערכו הכספי. מי נתן? כולנו: גם אלה, שהיום מוכרחים הם לצאת במחאה נגד היד הזאת, המניפה את המקל השני, וגם אני “שונא פועלים” (הוי, מה קשה ל"שנוא"את אלה, שפעם ראיתי בהם, כדברי יעקב כהן, את “בני חלומי וסברי”…). וגם אני כשלוש שנים רצופות חזרתי על פתחים וקשקשתי בקופסת הקבצנות הציבורית בשם קרן־היסוד, למען אותו “בנין הארץ”, שמסקנותיו ההן הקבוצות בעמק יזראל ו"סולל בונה" וכדומה. לא מעטו בארצנו מוסדות פועלים שנבנו או התחילו להבנות בין תרפ"א ובין תרפ"ג על חשבון הנדבות, שבגללן הרכננו ראשנו וכפפנו גבנו מקאנאדה ועד טכּסאס – אנחו יחד עם אותו פאטרסוֹן, אשר בקבלת פניו בתל־אביב לפני חודש ימים לא השתתפו מנהיגי הפועלים, חיילי הגדוד העברי לשעבר… – פרוע פרע ישראל את חובו המוסרי לפועל העברי שבארץ; והנה המסקנה.

אמנם, ישנה ההצטדקות הרגילה: שצריך להבדיל בין המחנה ובין מנהיגיו. גם אני יודע ולפעמים גם אני מנסה לנחם את עצמי נחמה זו. ואולם – הכעדר כבשים הם המוני פועלינו בתל־אביב ובעמק? הכי לא רבו במחנה הזה אנשי השכל והמחשבה? הכי אין להם זכות הצבעה חשאית בבחירת הקברניטים שלהם? מאד הייתי רוצה להאמין, שאין זו אשמת ההמון, כי אם רק עוון המיעוט התקיף והמפתה את הרוב; ואולם לא כן הדבר. גם ההמון הזה אינם כסילים ואינם חירשים ואינם מוכי עוורון, הם רואים כמונו מה מתהווה בארץ; יודעים כמונו שלא יוכל המשק העברי להקיים באווירה של תגרה מעמדית ושביתות; מבינים שמאורעות חיפה האחרונים עלולים לחתור תחת יסודותיו של אותו המפעל, שהוא כבבת־עין יקר וחשוב בעיני העם כולו; מבינים גם את הנזק במדיני והמוסרי, שגרמו לנו שערוריות תל־אביב, שתגרום לנו הדיבה על אכרי חדרה ברגע אחראי שכזה, כאשר נתלקח מסביב לחלקת אדמה אחת (אדמת אינפיעאת – המערכת) הריב העקרוני, שבו תלוי, אוללי, גורלו של הרכוש הקרקעי העברי. יודעים ורואים ומבינים כל מה שעושים ראשי המחנה, ורק על זה מדברים בערב אחרי גמר עבודתם בשדה או בבית־החרושת, ואיה סימני ההתמרמרות, איה המרד, המחאה, התלונה לכל הפחות? לא; ידע שור קונהו לחמור אבוס בעליו. המחזה שלפנינו הוא מחזה של שכרון המוני, לא רק של “בגידת הכהנים”, כדבר הסופר הצרפתי.

ואולם גם היד השניה הזאת אינה חזקה, אלא הודות לסבלנותם של המוכים. בענין זה, כדי להוציא את המקל מתוך היד הזאת, אין אף צורך בשום מלחמה מצמידה; די בחודשיים של הפצת האמת בין חוגי הגולה ה"בורגנית" – ומיד היינו מרגישים פה שינוי עיקרי בתכסיסי ה"מעמדיות"… ושומעים שירות חדשות על אחדות האומה והרמוניה של אינטרסים, ורואים תמורות גדולות בתרכובת הסוג המנהל את המחנה, ואולי גם את הדגל העברי במקום הבד הצבוע, שבו לפנם ראינו סמל השוויון, האחוה והחופש, ועתה נתגלה כסמל השנאה והשעבוד, ואנחנו – שתי ידיים להם להכותנו, אבל נדמה לפעמים, כי שני פיות לנו לשחוק.

יש לנו בציונות אגף, שקוראים לו “שמאל”. מדוע “שמאל” – אינני מבין. השם “שמאל” ניתן בראשונה לגוש אחד בבית הנבחרים של המהפכה הצרפתית – ב"קוֹנטבנט"… אם אינני טועה – גוש שהרחיק לכת מכל יתר המפלגות בכיוון הדרישות הדמוקרטיות. מאז משמש השם הזה סמל לטהרת ההשקפה הדמוקרטית: ופרט לטהרת ההשקפה, הדורשת שוויון זכויות גמור בין אביון לבין עשיר, וגם פיקוח ישיר של ההמונים על הנהלת עניני השלטון. והנה אצלנו, תומכות מפלגות הפועלים בשינוי משטר, המתנגד באופן בולט וגס ולכל עקרוני הדמוקרטיה. הן תומכות במשטר שיגביל את זכויות הקונגרס הציוני הנבחר עפ"י זכות הבחירה הכללית, השווה והישירה, וימסור את ההשפעה המכרעת בידי עשירים, שאינם רוצים להבחר באופן דמוקרטי ואינם רוצים לשאת בשום אחריות לפני שום מוסד דמוקרטי. “שמאל”? אפילו בשורות הליבראליזם המתון אין מקום למפלגות הללו, זוהי ריאקציה ברורה וחשופה: “שחור” ולא “שמאל”. הדגל השחור במקרה זה הוא בא־כוח הפועלים. גם הגלח הרוסי גאפוֹן היה בימיו בא־כוח של פועלים, ועוד לפני שמנו הוא, לא פעם ולא פעמיים, נשאנה הריאקציה ה"צארית" על ה"אוֹכוֹטני ריאד" שבמוסקבה – על קצבים וחוטבי עצים ושואבי מים, אשר היו יוצאים כנגד הסטודנטים דורשי החופש והיו מפזרים את הפגנותיהם ברחובות: והלוא גם אלה הקצבים וכו' היו יגיעי כפים במלוא מובן המלה, פרולטרים בחסד אלוהים, הרי גם לאלה יאה התואר של “שמאל”?

אין אני משווה, חס וחלילה, בין תנועת זוּבּאטוֹב ואנשי “האוֹכוֹטני ריאד” מצד אחד ובין מפלגות הפועלים מצד שני – אף כי ההבדל העיקרי הוא אך ורק ביושר האישי של המנהיגים. אצלנו הם אנשים נקיים, אשר אף המתנגד האכזרי ביותר לא יתלה שום ספק ביושרם האישי; ברוסיה הצארית לא כך היה הדבר, ההבדל הזה גדול הוא, אבל זה הכל, שאר ההבדלים אינם עמוקים כל כך, בפרט אם נביא בחשבון את שינוי הסביבה והזמן, גם העוּבדה, שמפלגות הפועלים בציונות, התומכות בריאקציה פוליטית, הריהן יחד עם זה מגינות על עניניו המאמדיים של הפועל, - גם זה אינו חידוש. הלוא נתנו גם גאפוֹן וגם זוּבּאטוֹב רשות לפועלים לערוך שביתות בבתי־החרושת, אך בתנאי ש"לא יתערבו בפוליטיקה הממשלתית"… לאמור – שיתמכו בריאקציה. ובכל זאת הנני אומר וחוזר ומדגיש, כי אינני רוצה לעשות השוואה בין התופעות האלו, דווקה מפני ההבדל המוסרי שאותו הזכרתי; אבל מותר לסופר להשתמש בהקבלה היסטורית בין ההווה והעבר, אף אם אין כוונתו להוכיח, כי העבר וההווה חד הוא, ובמקרה הנוכחי ההקבלה ההיסטורית הרי היא ברורה ובולטת ומכריעה. לא כל תנועה, שנסחבים אחריה פועלים, תזכה לתואר “שמאל”, יש לפעמים שנסחב הפועל אחרי מנהלים עוורים או תועים, ויהיה לכלי־זין בידי הריאקציה, וזהו מה שקרה אצלנו בציונות – לדאבוני הגדול.

מרגיש את זאת הפועל העברי בארץ, מרגישים את זאת גם מנהיגיו התועים והמתעים – וזוהי סיבת הפחד הרב שהם מפחדים מפני תנועה הדוגלת בשם הדמוקרטיה הציונית, ומכאן גם שנאתם המשונה, החפזון שבו ימהרו להטיל על ברית תרומפלדור את אחריותו של מעשה (טוב או גרוע, על זה נדון פעם אחרת), שידוע גם להם, כי ברית תרומפלדור איננה אחראית לו לגמרה. אני מודה, שלפני חזרי ארצה לא פיללתי לשנאה כזו, ידוֹע ידעתי שהתקדמו בארץ תנועת צה"ר ובית"ר, אבל מרחוק עדין לא הרגשתי, שהנה כבר נשקפת מזה “סכנה” למחנה מבוסס ומבוצר כמחנה מפלגות הפועלים. רק ההתפרצות ההיא של שנאה מפלגתית, אשר ראיתיה בשבועות הראשונים אחרי רדתי על אבני חוף יפו, לימדתני את האמת: עוד יותר מאשר בחיים התקדמנו, כנראה, בהכרתו, במצפונו הציוני של המון הפועלים. כנראה מרגיש הפועל, שמנהיגיו עשוהו מכשיר בידי הריאקציה, למין חיל שכיר, שלא איכפת לו על מי ועל מה יגן: מרגיש את זאת ההמון ומרנן על הירידה המוסרית של התנועה הנושאת את שמו ומתחיל להתגעגע על סיסמאות טהורות. אז משתמשים מנהיגיו התחבולה אחרונה – ב"קלסתר הפנים הסוציאלי" ואומרים לפועל: צא וראה, מי ומי הם דבּרי־התנועה המחודשת הזאת, נושאי הסיסמאות הטהורות של דמוקרטיה ושל התקפה מדינית־בורגנית המה, בורגנים המודים בבורגניותם! טעות אחת עלי לתקן, קודם־כל. אני הקטן – בן בורגני הנני, וכן הודיתי ואוסיף והודות בכך; אין זאת אומרת שכל חברי לדעה הם גם חברי במובן המעמדי, והיפך: יש בתוכם אנשי מעמד סוציאלי אחר, המתגאים בפרוליטריות שלהם, כמו שאני מתגאה בבורגניות שלי, יש גם חולמי חלום שתפני בהתלהבות לא פחותי מהתלהבותי אני, בזמן שאני חולם חלומות אחרים לגמרי. בציונות יש מקום גם לאלה וגם לאלה: כי לא לתקן את מצבנו נתאספנו לארץ, אלא להביא קרבנות: לא לנסות נסיונות חברתיים, אלא לבנות את המדינה העברית. אני הבורגני אינני מתבייש ללכת בשורה אחת עם חבר הקורא לעצמו “פועל בחסד אלוהים”, ואני דורש ממנו שגם הוא לא יתבייש ללכת בשורה אחת עם חבר הקורא לעצמו “בורגני בחסד אלוהים”. גם לא נעצום עין על אשר יש סתירה לפעמים בין השקפתי אני להשקפתו הוא – יחד נחפש את הפתרון המועיל ביותר לקדמת הבנין הממלכתי.

אך לא זהו עיקר מאמרי, בעיקר רציתי לפנות פעם אחת לאותם מנהלי ה"שמאל" השחשחר שלנו ולשאל שאלה תמימה מאוד: ואתם, רבותי, מהו קלסטר הפנים הסוציאלי שלבם, במה רואים אתם את ההבדל שבין השקפותיכם אתם – ב"שטח" הסוציאלי – ובין השקפותינו אנו, שהובעו בעתונותנו, בנאומי דבּרינו, בהחלטות הוועידה הווילנאית? לא ההפרש הפראזיאולוגי שהוא, כמובן, בולט מאוד, אבל איננו אלא הפרש שבמלים: לא – מהו ההפרש האמיתי ויסודי בין ההשקפות?

את השאלה הזאת הנני שואל לא רק בתמימות, אך גם ברצינות. ועל כוונתי גם כן אודה מראש, כוונתי להוכיח, שמפלגות הפועלים בארץ־ישראל אין להם פרוגרמה שלמה ומסוימת של בנין הארץ. לוּ היתה, זאת אומרת לוּ העיזו לנסח אותה, כי אז היה מתגלה מאליו “קלסתר פניהם הסוציאלי” הנכון, שהוא – "קלסתר פנים בורגני מכף רגל ועד ראש.

ה"סוד" הזה כבר איננו סוד לשום מסתכל בעל עינים פקוחות; אבל בפולמוס הרשמי עוד מושלת המסורת המליצית לחשוב את “אחדות העבודה”, למשל, לא רק למפלגה של פרוליטרים, אלא למפלגה עם תוכניות בנין פרוליטריות. את ה"שקר המוסכם" הזה הצילה מפלגה זו עד עתה אך ורק הודות לתחבולה פשוטה, שלא ניסתה עד היום לעבד פרוגרמה מסוימת של בנין הארץ, פרוגרמה מקיפה עם כל צדדי הבנין – את הבעיה של הסגת כספים בשביל התיישבות הרחבה, את בעית האשראי, את בעית העליה ההמונית והשתרשותה בחקלאות ובמשק העירוני. בהחלט, בכוונה להשתמט מתשובות מקיפות־כל, הגבילו תורני המפלגה הזו את חקירתם בגבול המצומצם של התיישבות פועלים, וכאן המציאו את הקבוּצה ואת הקואופרציה, ובאותו זמן ידעו הם בעצמם, שאין זה אלא חלק של בנין המדינה, שאי־אפשר ליישב בארץ אך ורק פועלים, שבכלל אין מקום לריבוי הפועלים בלי ריבוי בעלי רכוש פרטי – ידעו את כל אלה כמוני וכמוך, הבינו שתורת בנין שלמה צריכה להציע תנאים, קודם כל – בשביל כניסת הרכוש הפרטי; ידעו והבינו ושתקו, כי ברור היה גם להם, שאין לשאלות האלה תשובה אחרת אלא “בורגנית” ופחדו מלגלות את “קלסתר הפנים” שהוא דומה, כשתי טיפות מים זו לזו, לפרצופם הסוציאלי של “עולי פולניה” בתל־אביב, או אנשי “עת לבנות בוורשה”. מלבד הפראזיאולוגיה שהיא טפל ולא תוכן – הלוא גם בינינו, הציונים הבורגנים, יש מצדדים בזכות הקבוצה; אני, למשל, תמיד התנגדתי לדעה הקדומה, שאין לקבוצה, כביכול, שוּם תקווה להתקיים בתור גוף הנושא את עצמו. מה שנוגע לקואופרציה – הלוא זה מוסד בורגני החביב על כל הבורגנים הזעירים בכל ארצות אירופה ואמריקה; על שני העמודים האלה אי־אפשר לבסס “קלסתר פנים” פרוליטרי, כמו שאי־אפשר לבסס עליהם (ואת זאת יודעים ובזה מודים בכל שיחה פרטית כל תורני ה"פרולטריות" הציונית) את כל כל מפעל ההתיישבות בשלמותו, כי המפעל הזה בשלמותו נצרך, קודם־כל, לכניסת רכוש, רכוש ורכוש. החלמות הילדותיים על “רכוש לאומי” שיספיק לכל – פגו ואינם; כאשר נסע מר רמז לאמריקה להטיף את רעיונו, הדומה ל"תוכנית מאנילוֹב" – רעיון של “מגבית או הלוואה”, אשר תכניס שלוש מאות מליונים דולרים או יותר – מצא יותר לועגים בקרב מחנהו, מחנה ה"שמאל", מאשר בכל יתר החוגים (יתר החוגים אף ללעוג לא הסכימו, פשוט לא שמו לב, ובצדק). עתה משוכנע כל אחד ממנהיג ה"שמאל", שהרכוש הנחוץ לנו הוא רכוש פרטי, ואם כן הדבר – מה הם תנאי כניסתו של הרכוש הפרטי?

בזמן שאנו דנים על השאלה הזאת, אנו נותנים תשובות ברורות. ראשית כל, הרכוש הפרטי לא יזרום לארץ, שאין בה תקווה לרווחים; זאת אומרת, שהבטחת הריוח הבריא היא עקרון העקרונות לכל הפוליטיקה המשקית של הציונות; שנית: מגמתו הטבעית של כל רכוש פרטי, בארץ שיש בה לבחור בין פועל “יקר” ובין פועל “זול”, היא לטובת העבודה הזולה, זאת אומרת: הוזלת העבודה הברית גם היא אחד התנאים של בנין המדינה. כמובן: תנאי מוקדם לכך שהמוסדות הלאומיים יאפשרו את הוזלת צורכי החיים (ע"י בנין דירות זולות, משקי עזר וכו').

אם רק נמחוק ראשית מן החשבון את החלום, שגם הוא ראוי למאנילוֹב, על דבר הרמת צרכיו של הפועל הערבי במשך שנים אחדות (עד לגובה שאליו הגענו אנחנו במשך דורות של קדמה אירופית)" שנית – שלישית – רביעית – חמישית וכו' וכו', נקבל שורה של תשובות “בורגניות”, והנני מתכבד בשה להציג שאלות האלו לפני התורנים הנכבדים של הציונות ה"פרולטרית", ואומר להם מראש, שאם ינסו הם לענות עליהם מענה רציני ולא מענה של מאנילוֹב, תהיינה תשובותיהם כתשובותינו:

בורגניות לאלף עד תו. אנא לנסות, אם יעיזו, ונראה.

הקהל מתענין בטפל ושוכח את העיקר. אחרי הבחירות – על מה משוחחים מסביב לכל שולחן סעודה? על השערוריות באספת הנבחרים; לפני יומים נזף בנו אחד מידידינו על אשר “המעטנו זעם”, לא הזכרנו שמות, לא קראנו “מנוּול” לכל אחד מאלה, שהשתתפו ברמאות השפלה ןמעשי האגרוף השפלים ממנה.

מה בצע, רבותי?

מה שנוגע למעשי אגרוף. לא במאמרים נלחם בהם: נעבוד בסבלנות ובשיטה מסודרת עד אשר נצוֹר תנאים בארץ כאשר לא יעֵז אדם להרים את אגרופו. ומה שנוגע לרישום מפורט של כל Cabaille אשר בתוכנו, של עסקנים המתנהגים בענין ציבורי כצוענים גונבי סוסות בשוק, של סופרים, אשר מכרו את מצפונם בעבור אתנה, של משרתי ממון המניפים את הסמרטוט האדום, של “אפאשים” הבועטים עשרה עשרה בנופל אחד – מה בצע? גם את הרפש הזה נטאטא, לא על־ידי פרסום שמותיהם.

טפל הוא; העיקר: הלקח היסודי של התופעות האלה בארץ־ישראל הוא התרכובת של משלחתנו לקונגרס; רוב מכריע במשלחת הזאת הם אלה הדוגלים בדגל הכיבוש המעמדי. אני יודע את ה"נחמה": אינם רוב באמת, הם מיעוט ביישוב, רק ידענו להתארגן וכו' וכו', נחמה זו אינה שוה פרוטה, כוח ציבורי איננו תלוי במספרים בלבד; גם כשרון הארגון הוא כוח, והכוח הזה יש להם, ולכם איננו. בעוד זמן מה נלך לקלפי של כנסת־ישראל: אם לא ישתנה המצב, גם אז ינצחו, ואז ימשלו בכם. – באותן שיטות הממשל, אשר ראיתם אותן לפני שבועיים וגם קודם לכך ראיתם.

רוב פועלי ארץ־ישראל חושבים אותי ל"שונא"; לא כדאי לי לענות על זה ולבאר את יחסי, כי בעיקר, מצדו המעשי של דבר, הלוא יש צד של אמת בהשערתם – לכרות שלום עם המחנה הזה בצורתו העכשווית בוודאי אינני רוצה. ומה שנוגע לשאר הקהל, הוא צריך להבין, כי בשאלות כאלה ידון בעל שכל לא מתוך שנאה או חיבה, כיח אם על־פי הגיון וחשבון אוביקטיבי. יש אומרים, כי ציבור הפועלים הוא שמנו וסלתו של עמנו: אולי, אולם אין זה חשוב. מה שחשוב הנהו: אין עתיד לציונות, וגם לנו בתור קהל אין קיום בארץ, בלי שוויון משקל חברתי. השוויון הזה הופרע, הופרע במידה שאין כמוה בשום קהל בעולם מלבד רוסיה. נוצר בקרב גופנו הציבורי איבר, שהתנפח שבעתיים מגודלו ומשקלו הטבעי. הלוא אין מקום לחילוקי דעות בנוגע לתוצאתו האחרונה של המצב הזה: האיבר הנפוח סופו להחניק את הגוף, אם ירצה בכל ואם לא ירצה.

אמרתי ואשנה: טוענים, כי פועלינו בארץ הם מיטב הדם העברי. נניח, ואולם אין זו הדוגמה הראשונה, אשר גם את הישר מעוות הגורם המשחית, הנקרא כסף נדבות. הסתדרות העובדים, ביחס למספר אנשיה, היא בלי ספק העשירה מכל האגודות המקצועיות שבעולם. אם נסכם את כל רכושה, קבוצות מושבים, מוסדות, ונחלק את הסכום הכספי על מספר הגולגולות- הלוא אין כזאת אפילו באנגליה. לוּ היה כל העושר הזה תוצאה טבעית מצמיחת הציבור הזה עצמו, אוּלי לא היתה אז השפעתו על הרוחות מעכירה ומסממת כל כך; אבל העושר הזה, כולו עד הפרוטה האחרונה כמעט, הלוא פרי נדבה הוא, נדבת הבורגנים, לא בחסרון ממשכרתו, לא על־ידי ה"מס ההסתדרותי" העלוב הזה בנה ציבור הפועלים את “הבית הלאומי” שלו בתוך הבית הלאומי שלנו. עוורונה ואוולתה של ההסתדרות הציונית המטירו על ראשו סגרירי זהב, וכמו בן־לילה עשו ממנו מה שעדיין לא הספיקו – ביחס – להשיג פועלי מדינות המערב במשך יובל של התפתחות. קיקיונו של יונה הנביא אין ברכה בפירותיו ולא תהיה. בתוך השפע הזה של מתנות נשאר הפועל העברי, בתור פרט, עני ואביון, בלי הבטחה למחרתו; הדל מפועלי צרפת, אשר עוד לפני שנתיים אף עתון יומי לא היה להם מפני חוסר האמצעים, הוא בורגני אמיד כנגד העובד העברי בארץ. אבל הלוקסוס המפלגתי, הארמונות, המוסדות, המשרדים, הריבוי המשוגע של ענפי הארגון, הכוח המלאכותי שבארגון המזויף הזה, והשכרון שהוא קללת כל כוח מלאכותי – כל אלה עשו את שלהם, והנהו עומד לפנינו הפועל, פרח מגן התחיה הלאומית, מלא עסיסי שוא, כגבעול שצמח בקרקע מזובל מדי.

מיטב דמו של ישראל? אולי; אבל לא מיטב מוסרו, וזה חשוב יותר, חינוך הנדבה יצר בלבם ציניזם מוסרי, שאף מסווה הביישנות אין לו. מה שמכניס בקופתם, זה טהור וטוב, ולא איכפת המקור. יכרתו ברית עם עמלק עצמו, אם ברית זו תקרב אותם אל הפשטידה; אתמול קראו ל"מזרחי" “שחורים”, היום ילכו עם ה"מזרחי", כי אולי בזה יכבשו את הפשטידה. מפי מנהיגיהם שמענו: “לוּ היה כסף לכם, הרוויזיוניסטים, אף אתכם היינו כורתים ברית” (מסופקני – לכריתת ברית נחוצה הסכמת שני הצדדים; אבל מצדם הם – לא יבוא עיקוב). קוראים בוז לאכר במעסיק פועלים נוכרים, אבל להם מותר להסית את הפועל הנוכרי ולהחיש את ארגונו. עליה חופשית – כן, אך לא לתימני ולא לקורדיסטאני, שמא חס־וחלילה ימעיטו את חלקת הפשטידה. להם מותר לעשות אובסטרוקציה רועשת בעירית תל־אביב; כשאחרים יתנגדו לנשיאות שלא נבחרה, יתנפלו עליהם במכת אגרוף, בבעיטת רגל. מוסר מפורסם של אותו ההוֹטנטוֹטי בסיפורו של סטֶנלי; הבדל בין טוב ורע? פשוט מאוד, “אם יקח חברי את פרתי אני, זה רע; אם אני אקח את פרתו הוא, זה טוב”.

יגידו: אל תשכח את תפקידם המעשי בבנין הארץ. אינני שוכח, כמו שאינני שוכח את תפקידו של כל מעמד אחר, כי פטפוט רוח הוא ל"דרג" את ערך התפקידים, להחשיב את האחד על השני; בלי פועל עברי לא תיבנה הארץ ובלי רכוש עברי לא תיבנה, ושניהם נחוצים, אבל אפשר לבנות את הארץ בלי לסמם את האווירה ברעל הציניזם והשנאה ובלי להעיק על שאר הבונים.

לא תביא ברכה לציונות הפסיכולוגיה הזאת. אין בדברי משום הגזמה; עובדה ניא כל מה שאמרתי, וגם נבואתי היא עובדה של מחר; הפסיכולוגיה הזאת תרעיל את כל המפעל הציוני, אם לא נכניע את נושאיה, אי־אפשר יהיה לנשום בארץ־ישראל אם ישלטו בה כאלה.

אחד מחברי הסוכנות היהודית, הנושא את השם פרופיסור ברודצקי שהה בימים אלה באנטוורפן ורצה לקרוא שם הרצאה. חלק מציבור הנאספים הפריעוֹ במשך שעה רצופה בצעקות “מלשינים”. וכשסוף סוף עלה בידי הפרופיסור ברודצקי לפתוח את פיו, התחיל טוען, הי ההאשמה היא האשמת־שוא, מכיון (הוא אמר) שלא יכלו להביא לפניו “הוכחה ממשית”, שהרדיפות נגד הרוויזיוניסטים בארץ ישראל נגרמו על ידי מלשינות מטעם חוגי־הסוכנות ומוסדותיה.

“הוכחות ממשיות…” נוסח ידוע היטב! בימי הראשונים של אפריל 1936, שבועיים לפני התחלת המהומות, פנינו אל ממשלת ארץ־ישראל באתראה, כי התפרצות דמים ממשמשת ובאה. אולם הממשלה דרשה, שנביא לפניה “הוכחות ממשיות”. כל אותן העובדות, שהיה ביכולתנו להביא לפניה, פסלה באמתלה, שאין אלו “הוכחות ממשיות”. איומים במאמרים? איומים בנאומים? אין אלה ולא כלום, רק מילים ריקות. כל זמן שאין ביכולתם "להביא, פרוטוקולים של ישיבות הערבים החתומים בידי המופתי ראש עירית ירושלים, וכו' – והחתימות מוכרחות, כמובן, לקבל אישור מטעם המשטרה – אין בידכם שום הוכחה, וסכנת ההתפרצות אינה אלא “בדותה זדונית”, משלכם, מתחילתה ועד סופה.

בשעה שבני אדם אינם רוצים לשמוע ואינם רוצים לראות, שום הוכחה לא תספק לדעתם. כך היה, למשל, כשמשטרת ארץ־ישראל ושופטיה פחדו, שמא, חס וחלילה, יגלו את רוצחיו האמיתיים של ארלוזורוב, שכן גילוי זה יכול היה להיות מכה קשה גם לפקידות וגם ליהודי השמאל משרתיה.שום הוכחה לא הספיקה להם, אפילו שצי הודאותיו בכתב של הרוצח עבדול מג’יד.

הזכרתי את הביטוי “בדותה זדונית”. באנגלית קוראים לזה “מאלישס אינוונשן” וביטוי זה שייך לאותו אדון ברודצקי. זה היה בתחילת הקיץ. עתוננו ביוהניסבורג, השעה האחת־עשרה", פרסם את הבשורה שד,ר ווייצמן הבטיח לחוגי הממשלה את תמיכתו בתונית החלוקה. הציונים הרשמיים נבעתו ופנו מיד בשאלה להנהלתם בלונדון – וקיבלו (מאותו אדון ברודצקי) תשובה במברק: הידיעה הרוויזיוניסטית היא בדותה זדונית".

כדאי להעיר, כי במקרה ההוא היו דוקה בידינו הוכחות מוסמכות בהחלט. את הידיעה קיבלנו במישרין מאותם האישים, שאתם בא ד"ר ווייצמן בדברים.

אבל כל זה היה, כמובן, בסוד גמור, כנהוג תמיד במקרים מעין אלה. ושבועות על גבי שבועות יכלו השוטים וגם השקרנים בדרו—אפריקה להרשות לעצמם את התענוג לצעוק, כי העללנו על ד"ר ווייצמן, היות ואין בידינו “הוכחות”…

אֵילו הוכחות אתם דורשים, רבותי המלשינים, או חברים מלשינים? כלום יש להראות לשם כך תצלומי העתקות ממכתבי הלשנה? או אולי תקליטים מן השיחות האינטימיות בין המשרת הפוליטי הראשי של הסוכנות לבין הפקיד הראשי של משטרת ירושלים? או, אולי נספר לכם, מי הם המודיעים שלנו, כדי שמחר ישלחו לעכו גם אותם.

מגוחך, עדיין לא שכחנו, כשאשתקד, במסיבת עתונאים אינטימית בוורשה, איים חבר מחברי הנהלת הסוכנות, בתשובה לשאלה בדבר היחסים בין שני אגונים ידועים, כי אם לא ירצה הארגון השני להכנע – “אז נחסל אותו”. על דברי איום אלה היו חוזרים מדי פעם כשהתנהל מו"מ, - ואני בעצמי, באוזני, שמעתי איומים אלה מפי מנהיג חשוב אחר מאותו המחנה. ואחר־כך, מיד אחרי שבירת ההבלגה, נשא מר שרתוק את נאומו המפורסם, ו"דבר" פרסם את המאמר המהולל שלו, והממשלה חוטפת רוויזיוניסטים פעם בספטמבר ופעם בנובמבר, ואחרי כל אלה מנסה פטפטן באנטוורפן להחלץ מאותה בושה, שיש לו חברים כאלה, בתירוץ, שלא הביאו לו “הוכחות”…

מגוחך, תסלחו על שאני מביא משל שנון, אולם זה מזכיר לי אותו נאום הקטיגוריה הידוע (מקורו, אם זכרונו אינו מטעה אותי, בכתבי מנדלי): “הכפות ההן מכסף? ידיים יש לך? גנב הנך? אל תבלבל אפוא את המוח, הכל ברור ומוכח”.

אני, כשלעצמי, הריני אדם זהיר בכל הקשור בהאשמות: אולם בכל לבי הנני מצטרף לאותה הקריאה: מלשינים! אני מוכן להאמין שהא' ברודצקי או פלוני, אלמוני, לא לקחו חלק באופן אישי באותה הפעולה של חבריהם; ואין זה חשוב. המאסרים בהמון בין הרוויזיוניסטים בארץ־ישראל הם תוצאה ישירה ממלשינות שיטתית, ולמלשינות זו משמשים מרכז החוגים והמוסדות, שהסוכנות ומפא"י נושאים באחריות לפעולותיהם.

זוהי חרפה מרה ובזויה; אמוק, עמוק לאין שעור, צריך היה רגש הכבוד של היישוב ושל העם כולו לשקוע, כדי שחלאה כזו תהיה נסבלת. ברוסיה הישנה, כשעתון, או נואם, או קבוצה כלשהי, היו מרמזים במשהו, שהיה בו כדי להטיל חשד על מתנגד פוליטי בעיני המשטרה, היו גורמים את הוצאתם מכלל החברה ההגונה של בני תרבות. אווירה של חרם ושאט־נפש היתה נוצרת סביבם. אצלנו, “אתה בחרתנו”, מהלכים להם הנבלים, מקהילים אספות, מקבצים נדבות, כדי לשפר את שירותם הבלשי.

מי יודע, אולי עלינו להתכונן לפעולותיהם החדשות. ייתכן ואין זה עדיין הסוף, שחברינו יושבים כלואים בעכו; ייתכן שזוהי רק הקדמה, רק הצבעה כוללת על המקום, שבו צריכה הממשלה לבקש את קרבנה, כשיעלה רצון מלפניה למצוא שעיר לעזאזל. מי יתן וחששי זה שלי יהיה פחד שוא. אולם עכשיו מבקשת הממשלה בארץ־ישראל מאמת לשחק ב"שפטים" – וחרד אני בהיזכרי כמה חזקה אצלם המגמה לקיים שיווי־משקל בין המן לבין מרדכי. עם כל פסק־דין מוות חדש חערבי יתגבר אצלם הרגש, שעכשיו “מוכרחים” להראות שאין כאן כל פניות. אותה ההתנהגות הידועה לנו כה יפה מכבר. לאסור אשם? חף מפשע? – איזה הבדל, בייחוד כשהכל יודעים, שבכלל אין “אשמים” אמיתיים ביישוב, אשר במשך שנים רצופות משמש מטרה להתקפותיהם של הרוצחים, ואין לו שום מגן זולת הנוער שלו. בין כה וכה לא ימצאו “אשמים”, די אפוא לאסור מישהו ובלבד שיהיה יהודי. במקרה כזה, בהלך מחשבות כזה, אחרי הכנה ארוכה כזו, רכילות ומלשינות כאלה, לא קשה לנחש לאן ילכו לבקש את הקרבן.

“צעד אחד לפני התהום” קראתי לאתראה זו. התהום זוהי מלחמת אזרחים; מלחמת־אזרחים, שבה יפשוט קרבן המלשינות את צווארו לשחיטה בלא שיתגונן – ואם בארץ־הקודש שאליה אין מלשינים נותנים לנו להכנס, הננו מיעוט, הנה הגלות היהודית עודנה ארוכה ורחבה.