אחד מחברי הסוכנות היהודית, הנושא את השם פרופיסור ברודצקי שהה בימים אלה באנטוורפן ורצה לקרוא שם הרצאה. חלק מציבור הנאספים הפריעוֹ במשך שעה רצופה בצעקות “מלשינים”. וכשסוף סוף עלה בידי הפרופיסור ברודצקי לפתוח את פיו, התחיל טוען, הי ההאשמה היא האשמת-שוא, מכיון (הוא אמר) שלא יכלו להביא לפניו “הוכחה ממשית”, שהרדיפות נגד הרוויזיוניסטים בארץ ישראל נגרמו על ידי מלשינות מטעם חוגי-הסוכנות ומוסדותיה.
“הוכחות ממשיות…” נוסח ידוע היטב! בימי הראשונים של אפריל 1936, שבועיים לפני התחלת המהומות, פנינו אל ממשלת ארץ-ישראל באתראה, כי התפרצות דמים ממשמשת ובאה. אולם הממשלה דרשה, שנביא לפניה “הוכחות ממשיות”. כל אותן העובדות, שהיה ביכולתנו להביא לפניה, פסלה באמתלה, שאין אלו “הוכחות ממשיות”. איומים במאמרים? איומים בנאומים? אין אלה ולא כלום, רק מילים ריקות. כל זמן שאין ביכולתם "להביא, פרוטוקולים של ישיבות הערבים החתומים בידי המופתי ראש עירית ירושלים, וכו' – והחתימות מוכרחות, כמובן, לקבל אישור מטעם המשטרה – אין בידכם שום הוכחה, וסכנת ההתפרצות אינה אלא “בדותה זדונית”, משלכם, מתחילתה ועד סופה.
בשעה שבני אדם אינם רוצים לשמוע ואינם רוצים לראות, שום הוכחה לא תספק לדעתם. כך היה, למשל, כשמשטרת ארץ-ישראל ושופטיה פחדו, שמא, חס וחלילה, יגלו את רוצחיו האמיתיים של ארלוזורוב, שכן גילוי זה יכול היה להיות מכה קשה גם לפקידות וגם ליהודי השמאל משרתיה.שום הוכחה לא הספיקה להם, אפילו שצי הודאותיו בכתב של הרוצח עבדול מג’יד.
הזכרתי את הביטוי “בדותה זדונית”. באנגלית קוראים לזה “מאלישס אינוונשן” וביטוי זה שייך לאותו אדון ברודצקי. זה היה בתחילת הקיץ. עתוננו ביוהניסבורג, השעה האחת-עשרה“, פרסם את הבשורה שד,ר ווייצמן הבטיח לחוגי הממשלה את תמיכתו בתונית החלוקה. הציונים הרשמיים נבעתו ופנו מיד בשאלה להנהלתם בלונדון – וקיבלו (מאותו אדון ברודצקי) תשובה במברק: הידיעה הרוויזיוניסטית היא בדותה זדונית”.
כדאי להעיר, כי במקרה ההוא היו דוקה בידינו הוכחות מוסמכות בהחלט. את הידיעה קיבלנו במישרין מאותם האישים, שאתם בא ד"ר ווייצמן בדברים.
אבל כל זה היה, כמובן, בסוד גמור, כנהוג תמיד במקרים מעין אלה. ושבועות על גבי שבועות יכלו השוטים וגם השקרנים בדרו—אפריקה להרשות לעצמם את התענוג לצעוק, כי העללנו על ד"ר ווייצמן, היות ואין בידינו “הוכחות”…
אֵילו הוכחות אתם דורשים, רבותי המלשינים, או חברים מלשינים? כלום יש להראות לשם כך תצלומי העתקות ממכתבי הלשנה? או אולי תקליטים מן השיחות האינטימיות בין המשרת הפוליטי הראשי של הסוכנות לבין הפקיד הראשי של משטרת ירושלים? או, אולי נספר לכם, מי הם המודיעים שלנו, כדי שמחר ישלחו לעכו גם אותם.
מגוחך, עדיין לא שכחנו, כשאשתקד, במסיבת עתונאים אינטימית בוורשה, איים חבר מחברי הנהלת הסוכנות, בתשובה לשאלה בדבר היחסים בין שני אגונים ידועים, כי אם לא ירצה הארגון השני להכנע – “אז נחסל אותו”. על דברי איום אלה היו חוזרים מדי פעם כשהתנהל מו“מ, - ואני בעצמי, באוזני, שמעתי איומים אלה מפי מנהיג חשוב אחר מאותו המחנה. ואחר-כך, מיד אחרי שבירת ההבלגה, נשא מר שרתוק את נאומו המפורסם, ו”דבר" פרסם את המאמר המהולל שלו, והממשלה חוטפת רוויזיוניסטים פעם בספטמבר ופעם בנובמבר, ואחרי כל אלה מנסה פטפטן באנטוורפן להחלץ מאותה בושה, שיש לו חברים כאלה, בתירוץ, שלא הביאו לו “הוכחות”…
מגוחך, תסלחו על שאני מביא משל שנון, אולם זה מזכיר לי אותו נאום הקטיגוריה הידוע (מקורו, אם זכרונו אינו מטעה אותי, בכתבי מנדלי): “הכפות ההן מכסף? ידיים יש לך? גנב הנך? אל תבלבל אפוא את המוח, הכל ברור ומוכח”.
אני, כשלעצמי, הריני אדם זהיר בכל הקשור בהאשמות: אולם בכל לבי הנני מצטרף לאותה הקריאה: מלשינים! אני מוכן להאמין שהא' ברודצקי או פלוני, אלמוני, לא לקחו חלק באופן אישי באותה הפעולה של חבריהם; ואין זה חשוב. המאסרים בהמון בין הרוויזיוניסטים בארץ-ישראל הם תוצאה ישירה ממלשינות שיטתית, ולמלשינות זו משמשים מרכז החוגים והמוסדות, שהסוכנות ומפא"י נושאים באחריות לפעולותיהם.
זוהי חרפה מרה ובזויה; אמוק, עמוק לאין שעור, צריך היה רגש הכבוד של היישוב ושל העם כולו לשקוע, כדי שחלאה כזו תהיה נסבלת. ברוסיה הישנה, כשעתון, או נואם, או קבוצה כלשהי, היו מרמזים במשהו, שהיה בו כדי להטיל חשד על מתנגד פוליטי בעיני המשטרה, היו גורמים את הוצאתם מכלל החברה ההגונה של בני תרבות. אווירה של חרם ושאט-נפש היתה נוצרת סביבם. אצלנו, “אתה בחרתנו”, מהלכים להם הנבלים, מקהילים אספות, מקבצים נדבות, כדי לשפר את שירותם הבלשי.
מי יודע, אולי עלינו להתכונן לפעולותיהם החדשות. ייתכן ואין זה עדיין הסוף, שחברינו יושבים כלואים בעכו; ייתכן שזוהי רק הקדמה, רק הצבעה כוללת על המקום, שבו צריכה הממשלה לבקש את קרבנה, כשיעלה רצון מלפניה למצוא שעיר לעזאזל. מי יתן וחששי זה שלי יהיה פחד שוא. אולם עכשיו מבקשת הממשלה בארץ-ישראל מאמת לשחק ב“שפטים” – וחרד אני בהיזכרי כמה חזקה אצלם המגמה לקיים שיווי-משקל בין המן לבין מרדכי. עם כל פסק-דין מוות חדש חערבי יתגבר אצלם הרגש, שעכשיו “מוכרחים” להראות שאין כאן כל פניות. אותה ההתנהגות הידועה לנו כה יפה מכבר. לאסור אשם? חף מפשע? – איזה הבדל, בייחוד כשהכל יודעים, שבכלל אין “אשמים” אמיתיים ביישוב, אשר במשך שנים רצופות משמש מטרה להתקפותיהם של הרוצחים, ואין לו שום מגן זולת הנוער שלו. בין כה וכה לא ימצאו “אשמים”, די אפוא לאסור מישהו ובלבד שיהיה יהודי. במקרה כזה, בהלך מחשבות כזה, אחרי הכנה ארוכה כזו, רכילות ומלשינות כאלה, לא קשה לנחש לאן ילכו לבקש את הקרבן.
“צעד אחד לפני התהום” קראתי לאתראה זו. התהום זוהי מלחמת אזרחים; מלחמת-אזרחים, שבה יפשוט קרבן המלשינות את צווארו לשחיטה בלא שיתגונן – ואם בארץ-הקודש שאליה אין מלשינים נותנים לנו להכנס, הננו מיעוט, הנה הגלות היהודית עודנה ארוכה ורחבה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.