אוסישקין, מנחם מנדל

• (כ"ב תמוז תרצ"ג, 16.7.1933)

• (י"ד חשון תרצ"ד, 3.11.1933)

• (ח' אדר תרצ"ד, 23.12.1934)

אפלבוים (אילן), בני (בן־ציון)

• (כ"א תמוז תרצ"ז, 1.7.1937)

אפשטיין, שלמה זלמן (שלמה האלקושי)

• (כ"ב סיון תרצ"ה, 23.6.1935)

בילינסון, משה

• (ד כסלו תרצ"ז, 18.11.1936)

בן־גוריון, דוד

• (י' אדר ב' תרפ"א, 20.3.1921)

• [ורמז, דוד] (כ' סיון תרצ"א, 5.6.1931)

• [מברק] (א' כסלו תרצ"ה, 8.11.1934)

• (ז' תשרי תרצ"ו, 4.10.1935)

• (ח' חשון תרצ"ז, 24.10.1936)

בן־צבי, יצחק

• (כ"ג תמוז תרצ"ג, 17.7.1933)

• (י"ז טבת תרצ"ו, 12.1.1936)

בראנדייס, לואיס ד.

• (כ"ג אדר תרצ"א, 12.3.1931)

ברגמן, שמואל הוגו

• (חשון תרצ"ו, נובמבר 1935)

ברנר, בתיה

• (י' אב תרצ"ג, 2.8.1933)

ברסלבסקי, משה

• (י"א אב תרצ"ה, 10.8.1935)

ברץ, יוסף

• (תמוז–אב תרצ"ב, ראשית אוגוסט 1932)

גולומב, אליהו

• (ט"ז ניסן תרצ"ז, 28.3.1937)

גלילי, ישראל

• (ג' תשרי תרצ"ו, 30.9.1935)

גרינבוים, יצחק

• (י"ב חשון תרצ"ו, 8.11.1935)

גרנובסקי (גרנות), אברהם

• (ה' אדר ב' תרצ"ב, 13.3.1932)

דינבורג (דינור), בן־ציון

• (שבט תרצ"ב, ינואר־פברואר 1932)

• (כ"ה כסלו תרצ"ג, 24.12.1932)

דרויאנוב, אלתר

• (כ' סיון תרצ"א, 7.6.1931)

הזז, חיים

• (כ"ב אייר תרצ"ב, 28.5.1932)

• (ט' אב תרצ"ג, 1.8.1933)

ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל, הועד־הפועל

• (כ"ח תשרי תרצ"ד, 18.10.1933)

ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל, מזכירות הועד־הפועל

• (כ"ז תמוז תרצ"ב, 31.7.1932)

הכהן, מרדכי בן הלל

• (ח' אלול תרצ"ד, 19.8.1934)

וייץ, יוסף

• (כ"ב שבט תרצ"ד, 7.2.1934)

וייצמן, חיים

• (ט"ז אייר תרצ"ז, 27.4.1937)

וילקנסקי, מאיר

• (כ"ט שבט תרצ"ו, 22.2.1936)

זכאי, דוד

• (י"ב אדר תרצ"ז, 23.2.1937)

• (אדר תרצ"ז, סוף פברואר 1937)

• (י"ב ניסן תרצ"ז, 24.3.1937)

• (ט"ז ניסן תרצ"ז, 28.3.1937)

• (א' סיון תרצ"ז, 11.5.1937)

• (ו' תמוז תרצ"ז, 15.6.1937)

• (ה' אלול תרצ"ז, 12.8.1937)

חבס, ברכה

• (כ"ב סיון תרצ"ג, 16.6.1933)

• (תשרי־חשון תרצ"ה, סתיו 1934)

• (ה' שבט תרצ"ה, 9.1.1935)

• (י"א אדר תרצ"ז, 22.2.1937)

• (ב' ניסן תרצ"ז, 14.3.1937)

• (ו' ניסן תרצ"ז, 18.3.1937)

• (ניסן תרצ"ז, סוף מרס 1937)

• (כ"ט ניסן תרצ"ז, 10.4.1937)

• (כ' אייר תרצ"ז, 1.5.1937)

• (כ"ט סיון תרצ"ז, 8.6.1937)

חברי תיאטרון “הבימה”

• (י"ט תמוז תרצ"ז, 28.6.1937)

חן, אברהם

• (י"א אב תרצ"ז, 19.7.1937)

טבנקין, יצחק

• (כ"ה אב תרצ"ו, 13.8.1936)

יערי, מאיר

• (כסלו־טבת תרצ"ג, דצמבר 1932–ינואר 1933)

יציב, יצחק

• (אדר תרצ"ז, מרץ 1937)

יציב, מרי

• (כ"א תמוז תרצ"ז, 1.7.1937)

כ"ץ, כתיראל

• (ט"ו טבת תרצ"ד, 2.1.1934)

כצנלסון (נעמעץ), טייבל־רייזל

• (כ"ט טבת תר"צ, 29.1.1930)

• (אלול תרצ"א, אוגוסט 1931)

• (ח' חשון תרצ"ד, 25.10.1933)

כצנלסון־נשר, חנה

• (א' סיון תרצ"ז, 11.5.1937)

לוין, ירוחם

• (סיון־תמוז תרצ"ד, ראשית יוני 1934)

ליבנשטיין (ליבנה), אליעזר

• (י"ט אדר תרצ"ז, 2.3.1937)

• (י"ח אב תרצ"ז, 26.7.1937)

לנדויאר, גיאורג

• (כ"ג אב תרצ"ג, 15.8.1933)

מאיר, אהרן ראובן

• (אב תרצ"ו, יולי־אוגוסט 1936)

מגנס, יהודה ליאון (ליב)

• (כ"א תשרי תרצ"ו, 18.10.1935)

מועצת פועלי חיפה

• (אדר א' תרצ"ב, פברואר 1932)

מועצת פועלי תל־אביב

• (כ"ט אלול תרצ"ב, 30.9.1932)

מזכירות הקבוץ המאוחד

• (ג' ניסן תרצ"ו, 26.3.1936)

מירון (מרט), צפורה

• (ח' תמוז תרצ"ז, 17.6.1937)

מירון־כצנלסון, לאה

• (ה' שבט תרפ"ב, 2.3.1922)

• (ב' ניסן תרפ"ב, 31.3.1932)

• (ו' אייר תרפ"ב, 4.5.1922)

• (י"ז אב תרפ"ג, 30.7.1923)

• (ט"ז אלול תרפ"ג, 28.8.1923)

• (ח' תשרי תרפ"ד, 18.9.1923)

• (י"ח תמוז תרצ"א, 3.7.1931)

• (ב' אב תרצ"א, 16.7.1931)

• (י"ד אב תרצ"א, 28.7.1931)

• (כ"א אב תרצ"א, 4.8.1931)

• (י"ד אלול תרצ"א, 27.8.1931)

• (ז' תשרי תרצ"ב, 18.9.1931)

• (כ"ח אב תרצ"ג, 20.8.1933)

• (ד' אלול תרצ"ג, 26.8.1933)

• (י"א אלול תרצ"ג, 2.9.1933)

• (כ"א אלול תרצ"ג, 12.9.1933)

• (כ"ז אלול תרצ"ג, 18.9.1933)

• (ט' תשרי תרצ"ד, 29.9.1933)

• (ט"ו–י"ט תשרי תרצ"ד, 5–8.10.1933)

• (כ"ח תשרי תרצ"ד, 18.10.1933)

• (ללא תאריך)

• (כ"ג אדר א', תרצ"ה, 26.2.1935)

• (כ"ז אדר א' תרצ"ה, 2.3.1935)

• (אדר א' תרצ"ה, ראשית מרס 1935)

• (ט"ו תמוז תרצ"ה, 16.7.1935)

• (י' אב תרצ"ה, 9.8.1935)

• (י"ז אב תרצ"ה, 16.8.1935)

• (כ"ח אב תרצ"ה, 27.8.1935)

• (ראשית אלול תרצ"ה, ראשית ספטמבר 1935)

• (י"ב אלול תרצ"ה, 10.9.1935)

• (י"ט אלול תרצ"ה, 17.9.1935)

• (ו' תשרי תרצ"ז, 22.9.1936)

• (ט"ז תשרי תרצ"ז, 2.10.1936)

• (ל' תשרי תרצ"ז, 16.10.1936)

• (כ"ה חשון תרצ"ז, 10.11.1936)

• (ג' אדר תרצ"ז, 14.2.1937)

• (ו' אדר תרצ"ז, 17.2.1937)

• (ט"ז אדר תרצ"ז 27.2.1937)

• (כ"א־כ"ב אדר תרצ"ז, 4–5.3.37)

• (כ"ד אדר תרצ"ז, 7.3.1937)

• (כ"ט אדר תרצ"ז, 12.3.1937)

• (ב' ניסן תרצ"ז, 14.3.1937)

• (י"ח ניסן תרצ"ז, 30.3.1937)

• (כ"ב ניסן תרצ"ז, 3.4.1937)

• (כ"ט ניסן תרצ"ז, 10.4.1937)

• (ו' אייר תרצ"ז, 17.4.1937)

• (י"ב אייר תרצ"ז, 23.4.1937)

• (כ' אייר תרצ"ז, 1.5.1937)

• (כ"ט אייר תרצ"ז, 10.5.1937)

• (ט"ז סיון תרצ"ז, 26.5.1937)

• (כ"ב סיון תרצ"ז, 1.6.1937)

• (כ"ט סיון תרצ"ז, 8.6.1937)

• (ו' תמוז תרצ"ז, 15.6.1937)

• (י"ג תמוז תרצ"ז, 22.6.1937)

• (ט"ז תמוז תרצ"ז, 25.6.1937)

• (כ"א אב תרצ"ז, 29.7.1937)

• (כ"ח אב תרצ"ז, 5.8.1937)

• (ד' אלול תרצ"ז, 11.8.1937)

• (י' אלול תרצ"ז, 17.8.1937)

• (ט"ז אלול תרצ"ז, 23.8.1937)

מרגולין (גוטקביץ), צפורה

• (אמצע תשרי תרצ"ז, סוף ספטמבר 1936)

מרכז מפא"י

• (ט' חשון תרצ"א, 31.10.1930)

• (ט"ז חשון תרצ"א, 7.1.1930)

• (י"ד אלול תרצ"א, 27.8.1931)

• (כ"א אלול תרצ"א, 3.9.1931)

• (כ"ד ניסן תרצ"ג, 20.4.1933)

• (י"ב תמוז תרצ"ו, 2.7.1936)

• (ז' תשרי תרצ"ז, 23.9.1936)

• (י"ב תשרי תרצ"ז, 28.9.1936)

• (ג' תמוז תרצ"ז, 12.6.1937)

• (ו' תמוז תרצ"ז, 15.6.1937)

נובומייסקי, משה

• (אב תרצ"ב, אמצע אוגוסט 1932)

נשר (תדמור), רבקה

• (ניסן תרצ"ד, אפריל 1934)

סימון, עקיבא ארנסט

• (אייר־סיון תרצ"ה, מאי־יוני 1935)

סנטור, דוד ורנר

• (אב תרצ"ז, סוף יולי 1937)

עגנון, ש"י

• (ניסן תרצ"ב, סוף אפריל 1932)

• (י"ב אייר תרצ"ג, 8.5.1933)

• (כ"א תמוז תרצ"ג, 15.7.1933)

• (כ' שבט תרצ"ד, 5.2.1934)

פוזננסקי, מנחם

• (כ' כסלו תרצ"ז, 4.12.1936)

פיינמאן, דניאל

• (כ"ה אלול תרצ"ב, 26.9.1932)

פיכמן יעקב

• (תמוז־אב תרצ"ב, יולי־אוגוסט 1932)

פינס, דן

• (כ"ד טבת תרצ"ז, 7.1.1937)

• (י"ב ניסן תרצ"ז, 24.3.1937)

צדק, לילי

• (ה' אב תרצ"א, 19.7.1931)

צוקרמן, ברוך

• (כ"ד שבט תרצ"ד, 9.2.1934)

צימלס, מרים

• (י"ב שבט תרצ"ג, 8.2.1933)

קבק, אהרן אברהם

• (ג' סיון תרצ"ו, 24.5.1936)

קונין, בן־ציון

• (כ"ד כסלו תרצ"ז, 8.12.1936)

• (י"ט תמוז תרצ"ז, 28.6.1937)

• (אלול תרצ"ז)

• (ט"ז אלול תרצ"ז 23.8.1937)

קופליוק, מנחם

• (י"ב כסלו תרצ"ב, 22.11.1931)

קושניר (שניר), מרדכי

• (כ"ז אדר תרצ"ב, 4.4.1932)

• (ט"ו ניסן תרצ"ב, 11.4.1932)

קיציס, יוסף

• (סוף אייר תר"צ, סוף מאי 1930)

• (י"א סיון תרצ"ז, 21.5.1937)

קלעי (גולד), דוד

• (י"ב אדר ב' תרצ"ה, 17.3.1935)

קרופניק, מנדל

• (י"ב ניסן תרצ"ז, 24.3.1937)

• (סיון־תמוז תרצ"ז, יוני 1937)

(קרלבך) קרליבך, עזריאל

• (ט"ו טבת תרצ"ד, 2.1.1934)

רבניצקי, יהושע חנא

• (י"ב אב תרצ"ד, 24.7.1934)

• (י"ח שבט תרצ"ה, 22.1.1935)

רגלסון, אברהם

• (כ"ז סיון תרצ"ה, 28.6.1935)

רובין, שמעון

• (ג' סיון תרצ"ו, 24.5.1936)

רובשוב, זלמן

• (י"ב ניסן תרצ"ז, 24.3.1937)

• (ט"ז ניסן תרצ"ז, 28.3.1937)

• (ניסן תרצ"ז, ראשית אפריל 1937)

• (י"ג תמוז תרצ"ז, 22.6.1937)

רמז, דוד [ובן־גוריון, דוד]

• (כ' סיון תרצ"א, 5.6.1931)

שוורץ (שמיר), צבי

• (טבת תרצ"ג, ינואר 1933)

שופמן גרשון

• (אב תרצ"ו, אוגוסט 1936)

שוקן, שלמה זלמן

• (שבט תרצ"ה, ינואר 1935)

• (כ"א שבט תרצ"ו, 14.2.1936)

שחורי, מנחם

• (ג' ניסן תרצ"ז, 15.3.1937)

שטוק (סדן), דב

• (כ"ב אייר תרצ"א, 9.5.1931)

• (כסלו־טבת תרצ"ב, סוף 1931–ראשית 1932)

• (שבט תרצ"ב, סוף ינואר 1932)

• (כ"ז שבט תרצ"ב, 4.2.1932)

• (תמוז תרצ"ב, יולי 1932)

• (תמוז־אב תרצ"ב, ראשית אוגוסט 1932)

• (אלול תרצ"ב, ספטמבר 1932)

• (תרצ"ב־תרצ"ג, 1932)

• (י"ג שבט תרצ"ג, 9.2.1933)

• (ל' סיון תרצ"ג, 24.6.1933)

• (שבט תרצ"ה, ינואר 1935)

• (אמצע תמוז תרצ"ו, ראשית יולי 1936)

• (תמוז־אב תרצ"ו, סוף יולי 1936)

• (י"ח כסלו תרצ"ז, 2.12.1936)

• (כ"ה כסלו תרצ"ז, 9.12.1936)

• (י"ד שבט תרצ"ז, 26.1.1937)

שטרומפף (רכב), גוסטא

• (תחילת תמוז תרפ"ז, תחילת יולי 1927)

• (י' סיון תרצ"ה, 11.6.1935)

שיין, אליעזר

• (ג' ניסן תרצ"א, 21.3.1931)

שיין, בתיה

• (ט"ו בשבט תרצ"ז, 27.1.1937)

שיין, נחמיה

• (י"א ניסן תרצ"ה, 14.4.1935)

• (כ"ט אלול תרצ"ו, 16.9.1936)

• (ט' אב תרצ"ז, 17.7.1937)

שכביץ, יעקב הכהן

• (כ"א כסלו תרצ"ב, 1.12.1931)

שלום, ש. (שפירא, יוסף שלום)

• (י"ז תמוז תרצ"ד, 30.6.1934)

• (ב' אדר א' תרצ"ה, 5.2.1935)

שמעונוביץ (שמעוני), דוד

• (ט"ו אדר ב' תרצ"ה, 20.3.1935)

שנקר, אריה

• (כ"ט אלול תרצ"ב, 30.9.1932)

• (י"ג שבט תרצ"ג, 9.2.1933)

שפינצק, יוסף

• (כ"ז אלול תרצ"א, 9.9.1931)

שרון (שבדרון), אברהם

• (י"א טבת תרצ"ו, 6.1.1936)

• (כ"ד טבת תרצ"ו, 19.1.1936)

שרירא, דב

• (י"ח אב תרצ"ז, 26.7.1937)

שרתוק, משה

• (ט"ו תשרי תרצ"ז, 1.10.1936)

• (ל' תשרי תרצ"ז, 16.10.1936)

רשימה בכתב־יד ברל

• (ז’–י"ב תשרי תרצ"ו, 4–9.10.1935)

1

אל דוד בן־גוריון, לונדון¹

יפו, י' אדר ב' תרפ"א, 20.3.1921

יפו, י' אדר ב' תרפ"א.

לד. בן־גוריון.

איך? זה כמה שפסקו מכתביך. האמנם כבר לקחת את מקלך ואת תרמילך ויצאת?

לידיעה על סגירת משרדנו בלונדון לא היינו מוכנים כלל.² ידענו ותארנו את קושי מצבכם, אבל כלום אין אנו רגילים בכך? לחרבן אשר כזה לא פללנו. ועד הרגע לא מובן לי, כיצד קרה הדבר, וכיצד הגענו לידי זה. בשבילנו, זהו חרבן ממש. נלחמנו כל הימים בחברינו באחוץ־לארץ בעד לשכה לונדונית, מסרנו לכך את מיטב כחותינו, והנה טרם נסדר הדבר והוא חרב. האין בזה תעודה מרה למצב תנועתנו, ולהבנה של בני בריתנו? ההכרח הפוליטי אינו פוחת כאן. השמים קודרים למדי. ואין לתאר את קיומנו בתור גוף מדיני ממשי, מבלי המשכת עבודה מתמידה שם. ומה יהא תכנו של משרד בוינא, אם בלונדון אין אפשרות קיום, וביפו אין לו זכות קיום, בחוסר אמצעים ופעולה?

כתבתי לוינא, כתבתי לניו יורק, שמא עוד נקרע את רוע הגזרה.³ אבל אם באמת כבר נגזרה גזרה ואין להשיב, כי אז, דוד, חזור בך, ואל תתמהמה. אתה חסר כאן, במדה שקשה אפילו להסביר. אם ותרנו על מציאותך אתנו, היה זה רק לשם לונדון ותקוותינו הקשורות בה, אבל לא לשם שום דבר אחר. העבודה המדינית רפויה כאן מאד, ואינה לפי רוחנו, לפי רוח כלל־החברים. הענינים סובלים משום כך הרבה, ויש שפנינו חופרות. אני חושב כאן למותר להרחיב את הדבור. העבודה כאן רבה: בהסתדרות הכללית,⁴ במוסדות אספת הנבחרים,⁵ בתוך אחדות העבודה.⁶ הענינים מתרחבים מפעם לפעם. לא תשב בחבוק ידים. וכלנו מחכים לך. נדברנו על זה במועצת אחדות העבודה שהיתה לנו בימים האחרונים,⁷ ויחד עם הצער הקשה על סגירות המשרד בלונדון, הבענו כלנו את רצוננו לשובך.

זה כמה שפסקו מכתביך. אלמלא הטלגרמה האחרונה שלך בדבר עכוב נסיעתי,⁸ לא היינו יודעים אם אתה עדיין בלונדון. ופרושים לטלגרמה לא שלחת, ולפי שעה אין אנו יודעים את גורל הענינים כלל. מהי חזרתו של [פנחס] רוטנברג, האין זאת אומרת כי כל הענין נדחה, רחמנא ליצלן?⁹ או אפשר זהו רק טור פוליטי? בהסתדרות הכללית עומדת באופן חריף שאלת משלחת לאמריקא.¹⁰ ואנחנו נמנעים מלאמר את דברנו. הפועל הצעיר כבר שלח – מחוץ למשלחת ההסתדרות – את צבי יהודה.¹¹ אמור, האם לא היה נכון הדבר, ש[זלמן] רובשוב יגש לאמריקא.¹² אגב, סובר אני, כי אף הוא צריך לשוב. די לו. ועוד. נחוץ מאד כי מישהו מאתנו ישתתף בועידת צעירי ציון.¹³ מפה לא יוכל איש, כנראה, לנסוע, מי יוכל לנסוע מאנשינו שבחוץ לארץ? אולי תסור אתה לפולין, בדרך לארץ ישראל?

מדוע שותק משה [שרתוק].¹⁴ אפילו עתונים מאנגליה חדלנו לקבל.

כתוב.

ברל

2

אל לאה מירון־כצנלסון,¹⁵ כנרת

דטרויט, ה' שבט תרפ"ב, 3.2.1922

דטרויט, (3.2)22 ה' שבט, תרפ"ב.

לאה’נקה.

מאתך אין דבר. היום – מכתב מסטיסה,¹⁶ ומלים אחדות מזינה.¹⁷ המלים המעטות האלו מגַלות את כל הסכנה. חש אני את גסיסתי כאן יחד עם כליונה של חנה¹⁸ שם.

אילו הייתי אדם, הייתי זורק הכל וחש לעזרה. אבל אילו הייתי אדם, הלא לא היו עיני טחות לכתחילה מראות, ולא הייתי אז נכנע בפני הגזרה: לנסוע.¹⁹ וגם עכשיו אני רק יכול להחליט להמשיך הלאה את הרס עצבי, ולהשתדל רק לקצר את הנסיעה.

מה אפשר לעשות להצלת חנה? זינה מזכירה על שויץ. נחוץ שידעו, כי שום מניעה כספת לא תהיה. חיים²⁰ ישלח. וגם אני, החי כאן בדוחק יותר מאשר ביפו, בשעה שמסביב כל ההוצאות כמנהג אמריקא, אצא הפעם מגדרי ואשיג כסף. אבל מי הדואג, מי המסדר?

מבין אני, כי ביפו אין כלל מי שיוכל ביד חזקה ורחבה לסדר את הענין. ישראל²¹ וביתו – ודאי אובדי עצות. ואחרים? ומאתך – במשך כל הימים האלה אין דבר. מי יאמר לי, מה אתך עכשיו? יש שאני חושב, כי את האדם היחיד, אשר בכחו עוד להציל. כי את, רק את, היית יכולה לקחת את חנה לחוץ לארץ (למרות חוסר ידיעת הלשון וכו') ולשם הייתי אני בא אליכן בראשית ימי. אבל האפשר לקוות לכך, האפשר לי לבטח בך עצמך, בבריאותך, באפשרותך?

ובמצב זה לחוש, כי עיני הפועלים בארץ ישראל נשואות אלי, כי במצור ובלחץ הזה אשר ויצמן וסוקולוב אינם יכולים לעזור²² שולחים טלגרמות אלינו ומאמינים כי אנו נפעל גדולות – הוי, הוי. ובנפש כזו, ובמצב גוף כזה, אני צריך עוד לעלות על הבמה. על הבמה הזרה והזקוקה לאנשים אחרים בכלל.

יש לי לפעמים גם נצחונות. כזה היה לי גם בשיקגו.²³ אבל מה כל זה לעומת – –

3

אל לאה מירון־כצנלסון, כנרת

ויניפג, ב' ניסן תרפ"ב, 31.3.1922

31.3, ויניפג.

צדקת, לאה’נקה, בשאלתך: עד מתי, עד מתי, אף אני, הגבר, משַוע ופורש כפים. עד מתי?

הנה הימים האחרונים לנסיעותי כאן. אני עכשיו במערב־קנדה. בעוד שנים־שלשה ימים אני חוזר לניו יורק. ושם, מה יהיה שם?

מחנה [כצנלסון] אני מקבל מכתבים טובים ומעודדים.²⁴ אבל אני יודע אני כי אסור לי להשלות את עצמי. בניו יורק גם תתחיל דאגת הכסף. בעד מאמרי ב"צייט" לא קבלתי שום כסף.²⁵ הלא אני גם איש “קרוב”, ואידיאלי.²⁶ ואני מוכרח למצא לי עבודה כזו, אשר תתן לי האמצעים הדרושים לרפויה של חנה. אם אוכל לקבל עוד מחיים אינני יודע.

טוב שאת הצעת מאליך את ענין הנסיעה. אף כי מי כמוני יודע, כמה יסורים כרוכים בכל זה. אבל – הלא גם זו לטובה. נקדים, לפחות, את שעת פגישתנו.

בכל מכתב את אומרת לי, כי אילו הייתי רואה את חייך בעין־חרוד הייתי מקבל קצת נחת. אני מאמין לך. אך למה את מסתפקת רק באמירה זו בלבד, ואינך מספרת לי את עצם הדברים?

אני עובד עדיין בלי הרף. כאן עיר, מענינת במובן היהודי. ויוצא לי לדבר ולהתעסק בלי הרף. בזמן האחרון התחלתי לפנות גם אל הדור הצעיר לגמרי, וממנו יש לי קצת נחת. אבל בוכוחים עם הגדולים אני מכלה את כל כחותי.²⁷

היודעת את, לאה, כאן בויניפג נפגשתי עם הניה.²⁸ בפגישה היה כאב רב. אבל לא הכאב הרגיל. אדרבא, זוהי האשה הזוכרת אותי רק לטובה, ואינה חושבת עלי כל חטא. פגישתה אתי בניו יורק האירה לה אבל לא צרבה. הקושי בפגישה הוא לי. נגלו לפני חיי משפחה של אשה יהודיה בזמננו, וכל קשים הנורא. ועוד – אני נפגש עם אדם, שלפנים בימי הנוער הראשונים כל כך המה לו לבי, ועכשיו אני עומד כזר, לגמרי זר. כאילו כל זה היתה רק טעות, רק דמיון. כמה זה מכאיב.

כאב דומה הרגשתי גם בפגישה עם איש אחד, אשר אהבתיו בהיותי בן שלש עשרה.²⁹ היה אז נער יתום בבית־הכנסת, אשר לקח את לבי שבי ואני התמכרתי לו. את כל זמני, את כל מעיני שמתי בו. לא למדתי, כמובן, לא עשיתי כל דבר אחר, ממש כמו שעשיתי בימי עלומי בפגישות אחרות. היית מוקסם ממנו. ועכשיו – פגשתיו. יהודי, אולרייטניק, צבר כסף, שומר על מסחרו, צר־לב, קטן־מח. מה היה לי אז?

כמה קשה להשלים עם כל זה.

אני שולח לך כאן קטע של עתון, על דבר בקורי בבית־ספר כאן.³⁰

ממה שכותבים בעתונים אין כלל מושג על דבר עבודתי כאן. וגם אני בעצמי, מכיון שאני מודד הכל במספר המניות,³¹ איני מעריך אפשר את עבודתי.

שלום.

4

אל לאה מירון־כצנלסון, כנרת

פילדלפיה, ו' אייר תרפ"ב, 4.5.1922

ו' אייר.³² שלש שנים.

לאה.

חשבון הנפש? לא. אפלה. גמורה. האסון לא ימוש, עד השעה האחרונה. ואין גאולה. ואין נחמה. והאסון – היסוף אתי, עם כלות חיי, או ילוה גם דור יבא – אם יבא. אל קנא ונוקם.

***

[יוסף] ברץ נסע.³³ ואני נשארתי.

צדיק מצרה נחלץ. אדם בריא, בעל לאשה ואב לילדים. קם – ונסע. ואני?

הנאומים והמיטינגים נגמרו. ועכשיו השאלה: יצא גם דבר־מה מעבודת־פרך של שנה זו שהקרבנו? אם לא לדאג לכך – ילך הכל לטמיון, וארץ־ישראל לא תראה פרוטה. על מי להשאיר? ואין אני אפילו האיש המסוגל לסיים את העבודה כהוגן. אבל מה אעשה? וכלום יש לי תקוה, שהענין יגמר פעם?

***

אחרי צפיה ארוכה נתקבל מכתבך מכנרת. את עוד מתכוננת לנסע.³⁴ ויש גם מחנה [כצנלסון] מכתב, ולפי זה היא אולי כבר נסעה. ואת ודאי נשארת. וכסף שלח חיים [כצנלסון] רק אתמול.³⁵ ואני עוד אינני נוסע – ככה “מסתדרים” חיינו.

בדבר בריאותי דוקא יכול אני להרגיעך באמת. אני חושב שמצבי הוטב, מאשר היה בצאתי מיפו. על פרטי הדברים שהיו אין מה לכתוב, הלא גם הרופאים אינם יודעים. אפשר שגם החורף הזר הכביד עלי. עכשיו אף הוא עבר. ואין דבר אחר מכביד עלי עכשיו את עולו, מאשר: כיצד להחלץ ממצוקות הבנק, כיצד להציל את פרי העבודה האידיוטית שעבדתי.

אני אסע מכאן זר ובודד, מבלי להתקרב אף לאיש. הפעם לשום נפש חיה. הפעם הראשונה בחיי, האין זאת? אין זה מדאיג אותי, אם כי זהו סמן רע לי. אבל נראה לי, שגם בהערכתי את עניני הצבור מוכרח לבא שנוי, אפשר שנוי נמרץ. צריך לבחון שוב את הכל במסתרים ולהבדיל בין הממש האנושי אשר לו אנו עובדים ובין הזיוף הצבורי האוכל אותנו לשוא.

שלום לבלומה [מירון] ול[אלעזר משה] סלוצקין.³⁶ יהא מזלם יפה. כמה טוב שיש עוד אנשים בריאים במשפחתנו.

כל כך הרבה “ימים” עברו עלי במשך הימים שאני כאן: פטירתו של [אהרן דוד] גורדון,³⁷ יומו של [אהרן] שר,³⁸ של [יוסף] טרומפלדור,³⁹ של [יוסף חיים] ברנר.⁴⁰ כאן אין גם איש מן האנשים ידוע, מהו היום.

שלום לך.

מה הידיעות שהביא ברץ עלי ועל הענינים?

5

אל לאה מירון־כצנלסון, שכונת ברוכוב

ברלין, י"ז אב תרפ"ג, 30.7.1923

ברלין, 30 ביולי, בעצם הועידה.⁴¹

לאה’נקה.

מכאובים, רק מכאובים. רק הרגעים הבודדים, כשמדבר אחד מאתנו,⁴² או כשמדבר [נחמן] סירקין⁴³ הזקן, האמיץ וההוגה, יש בהם מעט, רק מעט קורת־רוח. והשאר – זרות ומכאובים. רק רגעים עולה הדבר להשליט באולם אטמוספירה ארצישראלית.

מנסיעתי עצמה לא היתה לי כל הנאה. במקום זה, שארגיש את עצמי על הים חפשי ובודד מעט ונתון לעצמי – נסעה אתנו כל ארץ ישראל והיו לנו ישיבות וטרדות והמולה. בוֶנציה שהינו מעט, גם במינכן ירדתי להיות קצת מחוץ – וכל זה – לא.

ובפנים – תשישה וגעגועים. נעורה החמדה, והעצבים מתוחים, ואין כל יכולת נפשית לשבת כאן ולנשום בין זרים. איני רגיל להוציא מפי דברים כאלה, אולם הנפש כלה והדם תוסס. שובה! ואין כל כח עכשיו לבדידות זו.

ומאתך – מתי אדע ואשמע דבר־מה. האמנם הבנת לרשום איזה מלים הנה, על שם אליהו [גולומב],⁴⁴ או לפחות לקרלסבד?⁴⁵

אפשר שהועידה תגמר מחר. ומי יודע במה תגמר. אם כי אני נוהג ברכּוּת רבה, אבל הלב מתפלץ. מה הרפת ומה הבַּחַר,⁴⁶ ובעיקר, הסודר באמת ענין המים.

כאן משה וצפורה [שרתוק].

6

אל לאה מירון־כצנלסון, שכונת ברוכוב

ברלין, ט"ז אלול תרפ"ג, 28.8.1923

ברלין, 28/8.

לאה’נקה.

זה ימים אחדים אחרי קרלסבד. חלף הקונגרס וגם ה"ועידה של ארץ ישראל העובדת".⁴⁷ עברו עם רגזם, עם מרירותם, עם עלבונותיהם הודאיים וניצחונותיהם הרפויים.

בעצם הימים האלה היו החיים הפנימיים חַדים, ברוכים, והיה הרצון למצא את השעה לאמר לך מפעם לפעם דבר־מה. בתוך כל הדברים האלה חייתי, ברגעים גנובים ועל משכבי בלילות, את חיי אני – עכשיו, כשכל זה עבר, וזמני בידי – אני כלי אחוז בחבלי שנה. 30 לילות לאי־שנה ועצבים דרוכים מתנקמים בי ותובעים את שלהם. ואני מנמנם בישובת, עם אנשים וגם עם עצמי.

במשך הקונגרס היו ימי פוסטא, כלם קבלו חוץ ממני. ואחרי הקונגרס בא מכתבך. וראיתי, כי גם הפעם אני הוא שגרמתי לכך. האמנם?

מכאן אני נוסע לחנה [כצנלסון] בעוד ימים אחדים.⁴⁸ אם ארגיש שם, כי עוד כחי אתי לכתוב דבר־מה, אשהה אתה. סוף סוף, לחיות כמו שאני חי, להיות עד לכל העובר, לחיות בזה ולהתעַנות ולקַבֵּר אחר־כך ברזולוציות טפשיות ולא לספר לאנשים הצריכים לדעת מה זה – זה לא מחכמה. ואם אוכל לכתב דבר־מה אחרי שנים שלא כתבתי שום דבר של ממש – צריך אני לעשות. אולם מסופקני מאד אם אני עוד אוכל לעשות דבר־מה של ממש. זקנתי ברוחי.

לאה’נקה. את נוגעת בשאלה אחת בעיקר. רב לנו ל"סדר" ככה את חיינו. משעה שאני בא – נתחיל אחרת. אם הצרוף הזה של חיינו ושכונת־בורוכוב הוא בלתי אפשרי – הסתלקי עכשיו ממנה. אם גם הצרוף של הקונטרס וחיינו אי אפשרי, נסתלק אפילו מן הקונטרס.⁴⁹ נהיה פעם לאנשים, וכמדומה, שזוהי הַשעה. אל נחמיצנה.

שלומי לך, ושלום לעבודתך.

7

אל לאה מירון־כצנלסון, שכונת ברוכוב

ברן, ח' תשרי תרפ"ד, 18.9.1923

ברן, 18/9. בין ראש השנה ליום כפור.

לאה’נקה.

החיים אינם עומדים. בין מכתבי האחרון – הקבלת אותו?⁵⁰ – וזה הספקתי כבר להפטר מברלין, מן הרופא ומזלמן [רובשוב], להיות אצל חנה [כצלנסון] בבֵאַטנבֵרג, להוציא אותה משם, לבא לבֶּרן, ועוד שעות אחדות, ואני יוצא גם את בּרן. עוד שבועַים! ואני עובר את הגבול האחרון.

את חנה מצאתי במראֶהָ יותר טובה, מאשר כמדומה כל השנים האחרונות. גם הפרופסור שבדק אותה אתמול מוצא כי הבריאה. אם הבריאה גם ברוחה, ואם תוכל לחדש ימי־עבודה בארץ – נראה בקרוב. הייתי רוצה, כי לא תבא כל הפסקה עכשיו בהבראתה.

כן, הצריך אני לבאר לך מדוע זה שבועַים עד הגבול ולא שבוע אחד? הלא תביני ודאי מאליך: שבוע אחד אני גונב הפעם בשביל איטליה. אשתקד לא סרתי, והפעם – התסלחי לי על השבוע הזה, הגנוב. האמיני, לאהנקה, לא מחוסר חפזון אני מתעכב. משהו לוחש: הלא זו הנסיעה האחרונה.

ועד בואי – טרחה אחת לא כל כך נעימה אטריח אותך. אם זה לא יכבד עליך. מצבי החמרי – אינו טוב. מצאתי את חנה בחובות וכו' וכו'. נטע [הרפז] התחיב לי לפני צאתי,⁵¹ כי 25 הפונטים שאחדות העבודה חיבת לי, עד נסיעתי, יכניס לבנק עד באי. לפי ההבטחה צריך היה כבר מזמן להכניס. אולם חושש אני מאד למצב הכספים באחדות העבודה, שמא לא היה בכחו של נטע להכניס. ואם נטע לא מלא את דברו – לא אוכל להראות בבנק מפני החובות שעשיתי. אם אפשר לך להזכירו, ואם אפשר לו עוד עכשיו לעשות מה – יעשה נא. ועוד דבר. [דוד] בלומנפלד,⁵² שהיה צריך להמציא לי 50 לי"ש המציא רק 40. אם אפשר שישלם את העשר – הייתי יוצא מן הצרות.

ידעתי, כמה זה לא טוב שאני מבלבל את ראשך באלה הדברים המיותרים והיגעים. אולם רק הפעם – אני מקוה כי חנה תבריא, ואזי לא אהיה יותר שקוע בדאגות כספים. אני ואת – מה הם צרכינו?

תמיד כשאני כותב [מכתב], שיש לו בעיני איזה משקל, אני מלא חרדה. ניסיתי לתתו על ידי [דוד] רמז,⁵³ אבל הוא – בלי צרמוניות – פתח את המעטפה, מדאגת הגבול. משום כך לקחתי את המכתב חזרה. ושלחתיו בפוסטא. מאתך אין לי מכתב זה כמה.

היכן נפגש ביום הראשון, לאה?

8

אל גוסטא שטרומפף (רכב),⁵⁴ לונדון

תל־אביב, תחילת תמוז תרפ"ז, תחילת יולי 1927

גוסטא,

טוב שכתבת. אני מנסה לכתוב לך כאן, באולם התערוכה, בעצם הועידה.⁵⁵ אנחנו עומדים בראשיתה ומי יודע מה תביא לנו. קשה להאמין, שאנו מסוגלים עתה להפיק טוב ממנה. אילו ידעת מה שעבר עלינו כאן בשבועות האחרונים, משנגלה קלון המשכורות והאַונסים אשר ברוך לבנו נתנו להם להגיע למה שהגיעו.⁵⁶

ענין רוסיה חשוב מאוד.⁵⁷ היחס של כלנו, של ההסתדרות הציונית ושלנו, לענין השבויים שלנו, מעיד באיזו אטרופיה⁵⁸ נתון המצפון הציוני, וגם המצפון של כלל ישראל. אין לי כל ספק, כי אילו היינו נתונים באמת לדאגת קיום האומה ותרבותה, היינו ודאי מוצאים דרכים הגונים לשנות את היחס של רוסיה לשפה העברית, ואנחנו הלכ[נ]ו ומפקירים לגמרי את הדורות הצעירים שלנו שם, מה שלא עשינו בשום תקופה ובשום ארץ.

אני דברתי כאן עם הקרובים ביותר לענין רוסיה, והם ימציאו לך ידיעות. וגם את צריכה לכתוב לי מפעם לפעם בענין זה.

אני רוצה שהמכתב ילך עוד בדואר זה, ואני מספיק משמיעת הויכוח “המענין”, כדי לכתוב שורות אלו.

היכולה את לעשות דבר־מה בלונדון להפצת “דבר” וספרי “דבר”⁵⁹ ולו גם בחוג הקטן של האינטליגנציה העברית שבגרֵיט רָסְל?⁶⁰

אני מפסיק,

שלום לך,

ברל

9

אל טייבל־רייזל כצנלסון,⁶¹ תל־אביב

לונדון, כ"ט טבת תר"צ, 29.1.1930. אידיש

כ"ט טבת.

אמא,

את מכתבך קיבלתי והחדשות שאַת כותבת לי על בני־המשפחה דלות מדי. בינתים נפגשתי עם קרובים חדשים־ישנים: יום אחד אחרי־הצהרים, שעה שישבתי בישיבה של הועד־הפועל הציוני⁶² מצלצלים לי בטלפון, אני שואל מי זה, ועונים: נכדה⁶³ של סבא בני. מתברר שזאת צילקה של סטֶרנה.⁶⁴ בקיצור, היא ובעלה חיפשו ומצאו אותי, הביאו אותי אליהם ובאו אלי. שניהם רופאים, יש להם פרקטיקה גדולה, יש להם מכונית פרטית, והם יהודיים למדי בהתנהגותם. הוא אינו עם־הארץ והיא בת בוֹברויסק. נאלצתי להבטיח להם שאָסוּר ללידס, שבּה מתגוררת סטרנה עם הבת השניה. מאחר שעלי להיות שם לדרוש איזו דרשה,⁶⁵ מסדר אני בעת ובעונה אחת שני ענינים גם יחד. בשבוע הבא אהיה שם.

לא אשוב ואחזור על כל שאלותי ופריסות־השלום שלי. גם אַת יודעת אותן מן־הסתם בעל־פה.

היום כ"ט בטבת,⁶⁶ הלא מן־הסתם

זוכרת אַת.

בנך

ברל

10

אל יוסף קיציס,⁶⁷ תל־אביב

תל־אביב, סוף אייר תר"צ, סוף מאי 1930⁶⁸

מקור: א"ע, תיק V 2501

קיציס,

ובכן, התעניתי הלילה אצל [אריה] שנקר.⁶⁹ אני רואה את המצב כחמור מאד.⁷⁰ הוא רצה להודיע בכתב, שמהשבוע מתחילה הורדת המחירים. לי יש הרגש שמתוך מצבו הוא ומתוך מצב־רוחם של הפועלים ואופן ראייתם הם – נעמוד בקרוב לפני סגירת בית החרושת. הדחייה ליום יומים, אם אין אתה תכנית לפתרון, אין בה באמת תועלת. אתה צריך להכנס אליו, ולקחת את הענין בכל הרצינות.

ברל

11

אל מרכז מפא"י, תל־אביב

לונדון, ט' חשון תרצ"א, 31.10.1930

על־פי תדפיס

לונדון, 31.10, תרצ"א

לפני עשרה חדשים ידעתי – למה נשלחתי הנה:⁷¹ לראות אם אפשר להוכיח את צדקתנו. עכשיו ידעתי, כי אין זו שאלה של צדק. ובהשמעי לכם ידעתי, כי אין לי מה לעשות כאן. ובחלל הריק של לונדון הציונית איני אלא מסתכל.

ויצמן – ב"סטיחיה שלו". לפעמים הוא דומה לקונדס השמחה לדליקה. יש לי הרושם כי את גודל המכה⁷² – לא הפוליטית, כי אם למפעל עצמו – אין תופסים עוד. איני רואה אצל שום אדם רעיון פוליטי: מאין באה הרעה? חיים [וייצמן] מדבר על פרעה ועל פספילד⁷³ ונהנה מליצנות על חשבון רמזיי [מקדולנד].⁷⁴ ומאידך, הוא נאחז בכל שבולת ומקוה כי מחר מחרתיים יצא ספר לבן חדש. ממש כמו שאחרי שאו⁷⁵ נאחז בועדה חדשה. הוא פועל עתה הרבה, וודאי בהרבה כשרון דיפלומטי וקסם אישי, אבל אידיאה פוליטית אינה בנמצא. לא אצלו, ולא אצל אנ"ש.

את יחסי אני למצב אתם יודעים מלפני בוא [ג’ון הופ] סימפסון.⁷⁶ מה שבא מאז לא שינה את יחסי ולפיכך קשה לי להשלות את נפשי, כי מחר יתוקן דבר בשטח זה. אף על פי שהמאורעות החדשים גילו כי אנו הננו דבר־מה, וגם המלחמה נגדנו והרוגז נגדנו באו משום שהננו דבר־מה.

אילו באתי למסור לכם את כל המעשיות השונות שהאוזן קולטת – לא הייתי מספיק. אומרים בתוקף שהקבינט לא קרא את הספר הלבן. אומרים שהיתה ועדת־משנה⁷⁷ ובה היו ויכוחים גדולים, ואז דרש פספילד לעזרתו את המומחים של משרד המושבות ושל הודו. אומרים, כי מקדולנד רוגז מאוד והיה רוצה להפטר גם מפ' וגם מ[סיר ג’ון] צ’נסלור.⁷⁸ אומרים, כי (ארתור) הנדרסון רוגז, ומסר לעתונות האמריקאית אינטרביו, בשם בנו.⁷⁹ אומרים, כי יהודי אחד חשוב הרבה, לא ציוני שנתעורר עתה, (בכונה איני פורש בשמו)⁸⁰ ראה את התיק ונבהל לאנטישמיות של צ'. אומרים כי בימים הקרובים, עוד לפני הויכוח בפרלמנט⁸¹ יופיע ספר לבן חדש, או פירוש חדש. אומרים, כי פ' נזדרז להוציא את הספר הלבן לפני התכנס “השולחן העגול” להודו.⁸²

בישיבת הסיעה הפרלמנטרית של מפלגת העבודה,⁸³ שעליה טלגרפתי, עשה פ' רושם. ככה קבלנו מפי מידלטון.⁸⁴ טענותיו נראו כחותכות. חוזרים עליהם. [נורמן] אנג’ל⁸⁵ שאלנו עליהן. [ארצ’יבלד] פנר ברוקביי⁸⁶ השתמש בהם בתשובה למשלחת בוחרים יהודים שפנתה אליו. אולם השיחה שהיתה אתמול בין קבוצת הידידים ובין פ' היתה כנראה סוערת מאוד.⁸⁷ השתתפו בה כ־13 איש. בהם גם כאלה שקודם עמדו מן הצד: מריאן פיליפס, ברברה גולד, [ברטי א.פ.] לייטן, [ג’ורג'] הירסט.⁸⁸ פ' נלחם בחזקה. טוען, כי טעו בכוונותיו (כלומר, איננו אומר את האמת). היש ממש בתסיסה הזאת? היקום בהם הכוח לעמוד בפני כוח האפרט הממשלתי? איני מאמין. השיחה עם נורמן אנג’ל היתה טובה⁸⁹. מקשיב, מבין, חסר פניות, מרגיש עליו אחריות. בכלל, מהסוג האנגלי המעולה. כ[הנרי נואל] ברייסלפורד,⁹⁰ כ[ריצ’רד ר.] טוני.⁹¹ נראה לי, שהוא גם מבין את להטי הממשלה, אם כי הוא זהיר ואינו מגלה לנו, כי הוא מקל בכבודה. (ואגב, הוא אומר לאדם אחד, כי ר.מ. אינו יכול לראות את פניו של חיים. והוא נוטה לבאר במקצת את הרעה ביחסים האישיים הרעים מן הרגע הראשון, ובזלזול שנהג ח' בכבוד “מלכות”).

***

החזיון המשמח: התעוררות יהודית. אדם כ[הרלוד ג’וזף] לאסקי,⁹² שהתיהר באנטיציוניות, “השתגע” עתה לדבר. מאריאן פיליפס התחממה. יהודים נותנים קצת כסף. אדם אחד, לא עשיר גדול, כתב עתה צוָאה של עשרת אלפים לקרן הקיימת ועשרת אלפים לקרן היסוד. יהודים אנגלים שמחוץ לציונות כועסים. הם רואים בזה פשוט אנטישמיות. גם מאמרו של אב. כהן⁹³ והטלגרמה של [ברל] לוקר,⁹⁴ כי מנהיגי הפועלים היהודים מכינים מחאה – אותות לטובה הם.

***

מפני נסיעתי ללונדון לא ספרתי לכם כלום על מסעי בליטא ולטביה.⁹⁵ הייתי בקובנו, שאבלי, ריגה. “נאמתי” 14 פעמים. שיחות עם יחידים לא פסקו יומם ולילה. מלבד הרצאותי בועידות הליגות, דברתי גם במסיבות של כל המפלגות הציוניות ובמסיבות נוער. בקובנו השתתפתי בכינוס “השומר הצעיר” (הרוב) ודברתי שם פעמים על שאלות פוליטיות וגם על הפירוד בהשומר הצעיר. יחסם אלי היה יפה. בריגה הודעתי לבית"ר שאני לא אמנע משיחה אתם, והם הזמינוני אל מעונם ושוחחנו⁹⁶ לילה שלם. נוער נהדר, למרות הדעות המשובשות. היחס אלי, למתנגד, היה תרבותי מאוד. הלואי שהנוער שלנו ידע לקבל ככה פני מתנגד. בריגה הכרתי אדם “חדש”: את [ד"ר יעקב] הלמאן.⁹⁷ לא ידעתי עד כה מה יקר האדם המשונה הזה. ואיזה ציוני נפלא הוא. בלעדיו לא הייתי עושה מה שעשיתי שם. בכלל היו לי בריגה, למרות היותי מצונן וצרוד, ימים טובים. ראיתי מה אפשר לעשות בתפוצותינו.

הרצאתו של [יעקב זאב] לצדקי [ברתולדי] זכורה לטובה (ההרצאה שלא נקראה בברלין ונקראה בריגה).⁹⁸ ניתוח ציוני של הכלכלה היהודית.

12

אל מרכז מפא"י

לונדון, ט"ז חשון תרצ"א, 7.11.1930

על־פי תדפיס

7.11.30 לונדון.

אני מתקשה בהמצאת כל ידיעה. מהועד הפועל⁹⁹ אסרו עלינו לטלגרף. לדעתי אין מה. חלל ריק. ידיעות פוליטיות אני מתקשה לטלגרף, אפילו לידיעתכם. סוף סוף יש צנזורה אנגלית חמורה, ועם כל הכרת הרעב שלכם לכל ידיעה גובר הפחד שמא אזיק.

מקוצר השעה וממיעוט הדיו בעט אסכם רק את המצב הפוליטי האחרון: על ההזמנה שקבל ה. מאת הראש¹⁰⁰ ענה לאחר ישוב הדעת, כאיש פרטי, במכתב מחוכם, שהוא יבוא וישמע וימסור את הדברים לסוכנות.¹⁰¹ אולם דעתו היא כי על יסוד הספר הלבן אין מקום לשוחח. אתמול היה. מתוך דבריו אין לי סיפוק. הראש אמר, כי להוציא¹⁰² אי־אפשר, אולם אפשר להתכנס יחד ולדון על המצב בארץ. ה' הדגיש את ענין האדמיניסטרציה,¹⁰³ השוללת כל תקוה לקואופרציה. (אגב, בשיחה אמר ר', כי כל מה שעשה [ארתור ג’יימס] בלפור בחייו המדיניים היה דו־משמעי: ועידת האימפריה, המשא ומתן על החובות, הצהרת בלפור.¹⁰⁴ ובארכיון של משרד המושבות יש ניירות המעידות [!] מה היה סבור בלפור, מחוץ לפומביות. מיסיסי [בלאנש] דגדייל כופרת בזה).¹⁰⁵ ר' דרש כי התשובה תנתן במשך כד' שעות. הממשלה תמנה ועדת־משנה. כרגע כבר ידוע מי יהיו חבריה: [ארתור] הנדרסון, הזקן האשמאי, [אלברט ויקטור] אלכסנדר מהימיה.¹⁰⁶ הענין הובא לאקסקוטיבה והיא קיבלה, כמובן. עם זה נשתנה הלך רוחו של ח'. הוא שדבר חריפות עד אתמול עומד לשנות את טעמו.

החששות שהיו לפ'¹⁰⁷ עד אתמול על איזה משא ומתן בענין המועצה המחוקקת – אין בהם ממשות.¹⁰⁸ אולם מה יהיה מהיום איני יודע. אני מפחד מפני כל ועדה. ואין כל ספק שמכונת הקולוניאלי אופיס,¹⁰⁹ הרותחת כבר ודאי, תעשה הכל ותביא לידי תנועה את כל הגלגלים בלונדון ובארץ. חושש אני לכל דבר ממושך. חושש אני להתפרצות עילאית של הערבים, חושש אני גם להנהלת המשא ומתן מצדנו. דעתי, שפ' מוכרח לצאת מיד.¹¹⁰ האמריקאים ישלחו אדם. מי – לא יודע. אולי [פליכס] פרנקפורטר.¹¹¹ לפי דברי מלקולם [מקדונלד] אלי אתמול יהיה רצון לנסח את הענינים בעשרים סעיפים מעשיים.¹¹² והיות שיש לנו נסיון, שכל הכוונות הטובות כשהן מגיעות לידי מעשה, מסתכלות (גם הספר הלבן צמח מתוך רעיון של ועדה, שהוצעה, לפי דברי מלקולם על ידו למען תקן את הרוע של ועדת שאו, והזקן השתלט עליה ועשה מה שעשה), והיות שחזקה על אנשים שלנו, שהם מוצלחים מאוד בדבורים כלליים ונכשלים ומכשילים בשאלות מעשיות – הריני מלא פחדים, למרות מצב רוחו הטוב של ח'. והכלל שלי: ([כ]שח' עצוב וכואב – הרי הוא חשוב, ויש תקוה, כשהוא מרוצה – רע רע מאוד).

…מה הם הכוחות הלוחצים לטובתנו? אמריקא? רק היהודים. כי הגויים שם, הרדיקלים, מתנכרים לנו גם עתה. [ריצ’ארד] דנמאן¹¹³ אמר לנו אתמול, באירוניה רבה שיש בה הרבה מן היאוש, כי המפתח הוא בוייטשפל.¹¹⁴ ולמענה טורחים מלקולם [מקדונלד], שייגעץ נלבב ועושה רושם ככואב על החטא. כשאמרתי לו שגם הטובים ביניהם אינם יודעים מה עוללו לנו, השיב לי שבהרבה הוא מסכים אתי, אבל לא בזה. אביו, אמר, עצוב ומצטער מאוד. הרבה סיפורי מעשיות סיפר על הזקן ועל התנהגותו. היה מעשה בתעודה אחרת בענין אחר, שכתב, והספיקו בעוד מועד “להציל” – הפעם, בקיץ, כשאחרים היו אז טרודים מאוד או נחים, נזדרז ועשה את המעשה. (לא ארבה בפרטים. ח' אמר לי הלילה, כי הזקן כבר חבר סטייטמנט אחר והחזירו לו), כשדוב [הוז]¹¹⁵ אמר לו שיותר מן הספר הלבן הכאיב לו מכתב אביו ל[יאן כריסטיאן] סמוטס,¹¹⁶ אמר: כן, זה כתב הקולוניאלי אופּיס, ואבא רק תיקן איזה מלים.

אתם יודעים, שאני אינני נוטה לראות את פורעניותנו [!] כענין פרטי של מי שהוא או בענין הקבינט הזה דוקא. אבל אקטיביותו של הזקן מפליאה אותי מאוד. איני סבור כלל וכלל שהוא אינו יודע מהו עושה. לדעתי הוא עובד בחריצות רבה וכפוליטיקן מנוסה. האינטרביו שנתן היום להלל רוגוף מה"פארווערטס"¹¹⁷ מוסיף הרבה: כולו איבה לנו, השוביניסטים, עלילות, והסתגלות לסוציאליסט היהודי הבלתי ציוני. רוגוף חושש, שאינטרביו זה יזיק הרבה בחוגי הגינוסין.¹¹⁸ הדרכתי הרבה את רוגוף [ב]לכתו ובשובו. רצונו טוב, אבל איזה נזיד יזיד לנו איני יודע.

הועד הפועל הציוני – מפולת.¹¹⁹ לדעתי, שום חרדה ציונית כי אם שנאה, תאות־נקמה, ותקוה “להבנות”. לא לבנות, אלא להבנות. גם ויצמן טוב, “ניעטשעווא סקאזאט”.¹²⁰ ולפרקים גם חברינו. לפני התכנס הועד הפועל התחננתי אצל שפ' וק',¹²¹ שהאקסקוטיבה תגיש את פטוריה, ויהיה לה אומץ לב לחכות לגזר דין, כדי שיהיה לנו תוקף לדרוש קונגרס בקיץ. כדי להמנע מהסכנות האיומות שאני רואה בקונגרס יש הכרח להסכים אפילו לחילופי גברא כיום באיזו צורה שהיא.¹²² לא הסכימו. האופורטוניזם חזק, [עד] שגם הגרמנים תובעים קונגרס בחורף. [ד"ר מתתיהו] הינדס¹²³ אמר: הרויזיוניזם גובר, ואם אנו לא ננהג באופוזיציה – “נאבד את ההמונים”, ואין כוח עומד בפרץ. ואין כוח מלכד. – תאות המשחק של חיים והפרדוכסליות האימפרסיוניסטית של [הארי] סקר¹²⁴ מסייעות להתפוררות. ברור לי, מחר בלילה רק יתחיל ה[ק]ריזיס הגדול. אינני יכול לטלגרף, שלא לגלות את קלון התנועה. על עצם השאלות אי אפשר לדבר עם אנשים. רבים אומרים לי משום־מה שנאומי הקטן בועד הפועל היה טוב מאוד. אומרים זאת אנשים אשר מעולם לא אמרו לי כזאת. אולם נאומי היה רק ציוני ולא יותר.

בישיבה הקטנה בעניני התישבות האלף נצחנו את סקר בענין הקבוצה.¹²⁵ [סיימון] מרכס¹²⁶ אמר לי: “זכית בנקודה זו. אני מחליט בעד סקר”.

13

אל לואיס ד' בראנדייס, וושינגטון

תל־אביב, כ"ג אדר תרצ"א, 12.3.1931

על־פי תדפיס, אנגלית

12 במארס 1931

כב' השופט לואיס ד' בראנדייס,¹²⁷

בית־המשפט העליון של ארצות־הברית,

וושינגטון, ארה"ב

מר בראנדייס היקר.

עלי לפתוח מכתב זה בהתנצלות על שלא עניתי על אגרתך החביבה מן השנה שעברה,¹²⁸ ובה הערכה כה חמה למוסף האנגלי של “דבר”.¹²⁹ הצידוק היחיד שלי הוא שהמכתב נתקבל כאן בהעדרי ושמאז היתה זו חובתי הבלתי־נעימה לבלות את מיטב זמני בנסיעות מארץ־ישראל ללונדון, לאירופה ובחזרה – אורח חיים המביא בהכרח להזנחה בהתכתבות. עתה, משהתישבתי שוב בתל־אביב ואני משתדל לכפר על חטאי שלא מרצון, מוצא אני שעלי להודות לך לא רק על חוַת־דעתך, החיובית כל־כך, על מאמצנו – דעה שגרמה הרבה סיפוק ועודדה את עורכי ה"מוסף" – אלא גם על התענינותך הפעילה לאחר מכן בגורלו של פרסום זה בבואך לעזרתו בשעת משבר.

הנשיאה בעול הכספי, הכרוך בפרסום ה"מוסף" במשך 15 חודשים, חייבה את ההסתדרות למאמץ ולתושיה ניכרים. הדבר חייב גם הטית כוחות חשובים מעיסוקיה הרגילים של ההסתדרות, שבהם הורגש היטב חסרונם. דבר זה העמיד לפעמים בספק רב – ועודנו מעמיד – את אפשרותנו להמשיך מפעל זה לאורך ימים. עם זאת האמנו כל הזמן שאנו משרתים בכך את האינטרסים הכלליים של הציונות ושל הישוב, ואנו שמחים עתה שאמונה זו קיבלה אישור נאה כל־כך של נאמני “החברה הכלכלית הארצישראלית”¹³⁰ בהמלצתך והודות לשירותיו הטובים של מר נתן קפלן.¹³¹

מכל מקום, מעולם לא התכוונו לכך, שה"מוסף" יזדקק לתמיכה מתמדת. התחלנו להוציאו כמכשיר לשעת חירום, ותמיד סברנו שאם לא יימצא לו חוג קוראים, שיעשה אותו למפעל רווחי, יהיה עלינו לסוגרו במוקדם או במאוחר. אנו מקווים עתה שועדת ההחתמה של “דבר” תצליח לסייע לעשות את ה"מוסף" לחי הנושא את עצמו. משמעו של הדבר יהיה לא רק רווח כספי, אלא גם חיזוק הקשרים בין ארץ־ישראל לידידיה מעבר לים. עד עתה היה רוב מנינם של קוראינו פקידים בריטים, שרבים מהם ידוע שהם עוקבים אחרי הנאמר בו בהתעניינות ובהתמדה, אף שהוקרה לעיתון אין משמעה כמובן קבלת דיעותיו. אם יוסיף מספרם של קוראינו האמריקנים לגדול – כפי שאנו מקווים – יתקשה ה"מוסף" לשרת בו בזמן שני חוגים מובהקים בעלי אינטרסים כה שונים. הבה נקווה שיידע לעמוד בנסיון זה. עד עתה נערך ה"מוסף" בידי הגברת מושנזון,¹³² שאתה מכירה בודאי, ומשה שרתוק ממערכת “דבר”, שעשה את רוב מלאכת הכתיבה והיה אחראי בעיקר למגמתו הכללית של העיתון ולמדיניותו. אנו מצטערים מאוד על שאנו מאבדים עכשיו את שירותיה רבי־הערך של הגברת מושנזון, שנסיבות משפחתיות מאלצות אותה לעזוב את עבודתה. אך אנו מקווים שתוסיף לתרום, בתורת משתתפת מן החוץ, מחן כשרונה הספרותי ושלא ירחק היום ותוכל לשוב ולחדש את קשרה הקבוע אתנו.

לסיכום הרשה נא לי לומר, כמה מוקיר אני אותה מידת קשר אישי, שנוצרה לאחרונה בינך ובין נציגי ההסתדרות. עזה אמונתי שהבנה טובה בין תנועת העבודה הארצישראלית ובין החוגים המתקדמים בציונות האמריקנית, אין ערוך לחשיבותה לעתיד העבודה הציונית.

שלך בכנות

ב"כ

14

אל אליעזר שיין,¹³³ ירושלים

תל־אביב, ג' ניסן תרצ"א, 21.3.1931

ליזר אחי,

אמר לי [אלעזר משה] סלוצקין, כי רצונך שאומר לך את דברי בכתב. אני עושה את רצונך.

אני מקבל על עצמי, בהכרת כל חומר ההתחייבות בשעה זו לפניך, להיות למשען לבתיה ולנחמיה כל עוד כחותי לא יעזבוני.¹³⁴

הצעתי והצעת לאה היא: שבתיה ונחמיה ישבו אתנו. הבחירה תהיה בידי בתיה, או שלאה תעבוד בעבודת חוץ ובתיה תנהל את הבית, או להפך, כרצון בתיה.

לא אמנע ממך את חששותי: א', אורח־החיים שלי יש בו הרבה טלטולים וטרדות ופחות מדי הרחבת הדעת, הדרושה לטפול הוגן בחנוך הילד, וב', שאין לדעת באיזו מדה ירצה נחמיה את קרבתי. מחוץ לשני הדברים הנ"ל, שאין לי שליטה בהם, מתחייב אני בכל כח ההתחייבות שבי, לעשות את כל אשר בידי למען שלומם של שניהם ולמען חינוכו של נחמיה לתורה ולעבודה. התחייבות זו גמלה בלבי במשך ימים רבים, ולשמה מיהרתי לחזור מחוץ לארץ.¹³⁵

חובתי גם להביא לפניך, בשם סלוצקין, את הצעתו הידועה לך: להשתקע בעין חרוד. הוא טוען בשם החינוך בכפר והתקשרות עם כלל שהנהו יותר בטוח מתהפוכות החיים מאשר הפרט.

ההחלטה לך, אולם בכל אופן שהוא אני עומד בהתחייבותי.

אחיך ברל

תל אביב, מוצאי שבת, ג' ניסן תרצ"א.

15

אל דב שטוק,¹³⁶ ירושלים

תל־אביב, כ"ב אייר תרצ"א, 9.5.1931

שלום עליך,

משנעשיתי לבעל עמוד ג'¹³⁷ – נעשית אתה לבעל דבבא שלי,¹³⁸ והרי: א. לידי הגיעו ד' דרך אגבים,¹³⁹ מהם: א' על [הנרי] פראנק¹⁴⁰ – ניתן בגליון של יום ו'; ב' וג' (מדרש שמות רחובות ופולמוס [אבא] אחימאיר)¹⁴¹ לא נראו לי (“במקרה” לא ענינים שבפנים ההסתדרות); ד’ – ספור המעשה באותה עסקנית פועלות, מחוננת דווקא – ינתן.¹⁴² אם לאמתי שלי תשאל הרי אני נותן אותה מתוך חולשה. רשימה מסוג זה, כשאיננה ניתנת, מעוררת חשד (“במקרה – ענין שבפנים ההסתדרות”), ומתוך נסיוני נמצאתי למד, כי חשד משַחד. ובכלל, חשד הנהו נשק מועיל במלחמת־הקיום.

מה יש לי נגד רשימתך זו? היא אינה באה להוסיף משהו לסוגיא של “משק־בית”, אלא להעיד על נמוּשיותן של עסקניות הפועלות. נניח, שזוהי מצות־עשה. לא יקשה להוכיח זאת מכמה עובדות של ממש. (אם כי במקרה דנן דווקא חברה אחת של מועצת הפועלות היא שעוררה את המשא ומתן בעתון ואת הטפול הרשמי).¹⁴³ ואתה בא להוכיח “מבדידי הוה עובדא” של תרגום איזו פסקה בחוץ לארץ. את הפסקה לא ראינו ואת ערכה איננו יודעים, אולם עלינו להאמין לך שאתה “שמח שאותו פרינציפ וכו' לא מנע אותך מתרגומה של אותה רשימה”. אני מאמין לך. אני גם מאמין שהלגלוג על בעלי “הפרינציפ” אל תגידו בגת – הוא נוח מאוד. בהכרזת אדם על עצמו “שמעודי לא הפלגתי לפרינציפ של אל תגידו בגת”¹⁴⁴ יש כמעט כדי לזכות בזר גבורים. ואף על פי כן מפקפק אני אם באמת מקיים אתה עדות זו. כי לגבי מי יש צורך לאדם להתגבר על ה"אל תגידו" [–] לגבי מי שערבין זה לזה. כלום זקוק אתה להתגברות, כדי להגיד את הדברים שאתה אומר בגת? סוף סוף כשאתה נוגע בענין פנים־הסתדרותי, הרי אין אתה נוגע אלא בפקידות, ב"מנהיגות", בבני עליה שניה – שהרגשת הערבות לגביהם היא מפוקפקת במקצת, ומעולם לא ראיתיך נוגע ב"חברים לדעה".¹⁴⁵ הרי ששם אין כלל מה “להגיד”, או שלגביהם גם אתה גורס “אל תגידו”. (ולא אפליג חלילה לפוליטיקה או לאידיאולוגיה. אגע בשטח יותר פשוט: לשון: לשונם של המכובדים מילך גולדשטיין וצבי לוריה¹⁴⁶ כמדומה ראויה ל"דרך אגב". רק היום קבלתי ספר חדש מהקואופרטיב השומרי¹⁴⁷ בתרגום כמר¹⁴⁸ צבי [לוריה], ורק פתחתי למדתי מלה עברית חדשה: תלוּדה על משקל תמותה).

הארכתי ב"דרך אגב" זה לגמרי שלא בדרך אגב. ועכשיו לענינים המעשיים: אם נאמנה עדותך, שבדרך כלל קשה מאד להקניטך¹⁴⁹ (כאן אני החושד), תבין שאין לי שום כוונה, חלילה, לרפות את ידיך מ"דרך אגב". אדרבא, כבעל עמוד ג' הריני מעונין ביותר ברשימות מסוג זה. לא על הקומוניקט לבדו יחיה העורך. אלא, שאיזו מידה של חופש הבחירה רצויה לי, וגם לפרקים חופש־ההערה למה שאני מדפיס. (הערה – לא בדפוס, חלילה).

את הצעתך על רשימות ביבליוגרפיות ברציפות ובקביעות אני מקבל בשתי ידי.¹⁵⁰ דומה שהיו ימים שהייתי מסית אותך לכגון דא, ולא עלה בידי. חוסר מדור אשר כזה – הנהו פגימה קשה ב"דבר", והלואי שתמלא אותה. ובכן, הנני מחכה לרשימותיך הראשונות, שבשבילן אין אתה צריך ודאי לספרים, כי ודאי יש משהו תחת ידיך. דבר־המלכות למשלוח ספרים ינתן, אולם מוטב שאתה תזמין את הרצוי לך. כי הרי לא רק בספרים של השבוע האחרון קא עסקינן. מותר לך להאחז אפילו בספרים של תר"ץ. איני סבור שצריך להעביר אליך כל מה שיתקבל במערכת – גם הכרוניקה של “בספרות ובאמנות”¹⁵¹ תובעת – אולם כל מה שתזמין – נוציאם אליך ותדעה.¹⁵²

ושלום עליך

ב.כ.

***

מוצאי שבת קודש. כ"ב אייר.

אולי תודיעני כיצד נוהגת בך האדמיניסטרציה ירום־הודה,¹⁵³ אם במדת־הדין ואם במידת הרשע. בעוונותי הרבים אין כוחי גדול אצלה, ואף על פי כן אני מתאזר לפרקים עוד לעמוד בפרץ.

16

אל דוד בן־גוריון ודוד רמז

מזכירות הועד־הפועל של ההסתדרות

על־פי העתק

תל־אביב כ' סיון תרצ"א, 5.6.1931

למזכירות הועד הפועל של ההסתדרות

לחברים בן גוריון ורמז

כאן

חברים,

קראתי את מסקנותיכם¹⁵⁴ לענין הקרוי “הבירור בענין עבודת הח' שמעון סמט”.¹⁵⁵ לא איעץ, כמובן, למנהלת “דבר” לערער עליהן. אולם מתוך יחס חברי אליכם לא אעלים מכם את הערותי:

א. נתבקשתם לפסוק אם היה הח' סמט זכאי לעבודתו, בסידור הספר של ד. בן־גוריון. בתשובה לזה אתם מודיעים, כי שתי התפיסות, הסותרות זו את זו, צודקות במדה שוה. ובכן, זכאי או לא זכאי הח' סמט לעבודה מעין זו? ההפר דפוס “דבר” את ההסכם או לא, הצדק ועד האגודה בעמדתו לגופו של ענין? על כל זה נמנעתם מהשיב. לאחר בירורים של שתי ישיבות, הכרזתם רק כי “אין לתקן דבר בנוגע לעבר”. מדוע אין לתקן? הלא הודעתי, כי אם סמט עבד שלא בצדק וקיפח את חלקם של מחוסרי עבודה הנני מוכן להחזיר? אם קופחו – מדוע לא יתוקן ענינם? ואם לא קופחו – מדוע לא יתוקן ענינו של סמט?

ב. אתם מציעים שמנהלת “דבר” תביע לפני ועד האגודה הצעות מסוימות בענין המשכת עבודתו של הח' סמט. מה יהא הבסיס להצעות? האם התפיסה של “דבר” או התפיסה של האגודה או ההכרה של מזכירות הועד הפועל שהתפיסה השונה צודקת במדה שוה?

אני מרשה לעצמי להסיק את המסקנה ההגיונית, כי היות שלפי תפיסת ועד האגודה אין כל הצעת עבודה לסמט (כמו שלא היתה עד הדפסת ספרו של בן גוריון) והיות שתפיסת “דבר” לא נתאשרה אין מנהלת “דבר” יכולה להביא שום הצעה להמשך עבודתו של הח' סמט כמתלמד בדפוס.

ג. לאחר ששמעתם שהמלאכה שנפסקה היתה נעשית בקבלנות וממכסתה לא נגרע דבר, לאחר ששמעתם מאת מנהל העבודה בדפוס, כי לפקודת ההפסקה היה רק ערך הפגנתי, היות שהוא הפסיק את העבודה רק משום שאזל חומר האותיות, לאחר שהוסבר כי במשך העבודה היו כמה הפסקות בגלל סבות שונות (חוסר כתב־יד, הדפסה, אותיות, וכו') ושום הפסקה לא הפחיתה את כמות העבודה בספר – החלטתם, כי “דבר” חייב לשלם בעד ביטול זמן, מבלי שקבעתם מה מידת הזמן שבוטל. כלום לא היה יותר הגיוני, במקום לחייב את “דבר” לשלם בעד ביטול זמן שלא בוטל, לקנוס אותי על שנהגתי שלא כהוגן?

ד. לא רק את התפיסה השונה לגבי העסקת סמט מצאתם “צודקת במדה שוה”, אלא גם את חטאו של ועד האגודה ואת חטאיה של מנהלת “דבר” מצאתם בלתי צודקים במדה שוה, והרי אתם מנסחים: “לא היה מקום להפסקת עבודת הח' סמט בפקודת ועד האגודה” וגם “לא היה מקום להפסקת עבודתם של יתר הפועלים בפקודת מנהלת “דבר”. שויון להפליא. והנה לאחר השויון מצאתם שהתנהגות “דבר” גרמה הפסד לפועלים, וההפסד טעון תיקון, אך לא מצאתם שהתנהגות ועד האגודה גרמה הפסד ל”דבר" הטעון אף הוא תיקון.

ה. ביקשתיכם לקבוע את היחס לתפקיד בא־כח מועצת פועלי תל־אביב בועד האגודה, שנוכח בהצגת תביעה אולטימטיבית בצירוף איום למוסד מרכזי בהסתדרות¹⁵⁶ ולא מיחה. עברתם על זה בשתיקה.

ו. ולבסוף משהו פרוֹ דוֹמוֹ סוּאָ.¹⁵⁷ לא בכל שאלות החיים הצבוריים הנני נוהג להחמיר. אבל ישנה נקודה אחת שבגללה הייתי איש ריב ואיש מדון עוד משנותי הראשונות בארץ: משק הכלל. סבור אני, שמשק זה בין שהוא קרוי לאומי ובין שיהא קרוי סוציאליסטי, לא יקום מבלי הגנה מעולה, ומבלי חינוך העובדים ליחס של כבוד לגבי המשק הזה. ועוד סבור אני, שמשק זה הופקד בידנו ואנו חייבים בשמירתו ובהגנתו. ואין אנו רשאים למחול על עניניו ועל “כבודו”, כלומר על זכויותיו ביחסים החברתיים. והנה מכל נסיוני עד עתה בהסתדרות נמצאתי למד, כי כל המגן על עניניו ועל זכויותיו של משק־הכלל ידו על התחתונה. עד עכשיו היה נסיון כזה: בצבור הפועלים הסתמי, באגודה המקצועית, במשפט חברים, בבוררות בועדת הבקרת.¹⁵⁸ עתה נוסף לי עוד נסיון: בועד הפועל.

חברכם השרוי בצער ב. כצנלסון

כ' סיון תרצ"א

17

אל אלתר דרויאנוב,¹⁵⁹ תל־אביב

תל־אביב, כ"ב סיון תרצ"א, 7.6.1931

אוסף דרויאנוב, אצ"מ 23/1–2 10A

תל־אביב, כ"ב סיון תרצ"א.

דרויאנוב נכבדי,

הרי הידיעות לפניך, לפי סדר שאלותיך:

א. שמי בֵּר (אני גורס באֵרי, אך אין שומע לי. לא רק יהודית בת בארי החתי אינה מסייעת, אלא אפילו הושע בן בארי¹⁶⁰ בן משה כצנלסון.

ב. נולדתי בכ"ט טבת תרמ"ז. מולדתי בוברויסק.¹⁶¹

ג. (לידיעתך הפרטית: בגולה בעודי נער, נקלעתי בכף הקלע ונאבקתי עם השטן. וזכותו של אבא ז"ל עמדה לי).¹⁶²

ד. עליתי לארץ בתרס"ט.

ה. מבואי ועד שהתנדבתי לגדוד העברי עבדתי במושבות יהודה והגליל. לא נמניתי על שום מפלגה והטפתי ל"יצירת ישוב עובד" ולאחוד כלל הפועלים בארץ. השתתפתי ביצירת ההסתדרות החקלאית בגליל (פסח תרע"א) ובהנהלת ההסתדרות החקלאית ביהודה, ביסוד קופת חולים, ועדת התרבות והמשביר.¹⁶³ לאחר המלחמה נטרדתי לעריכה, לעסקנות ולשליחויות. השתתפתי ביסוד “אחדות העבודה” (“התאחדות ציונית־סוציאלית של פועלי ארץ ישראל”), ההסתדרות הכללית של העובדים, בנק הפועלים (לשם יצירתו הלכתי במשלחת הראשונה של פועלי ארץ ישראל לאמריקה, תרפ"ב), מפלגת פועלי ארץ־ישראל ערכתי קובצי “בעבודה” (יפו, תרע"ח), “הקבוצה”, “ילקוט אחדות־העבודה”.¹⁶⁴ השתתפתי ביסודם ובעריכתם של “קונטרס” ו"דבר". פרסמתי דברים גם בעתונותנו החקלאית (גן הירק, השדה).¹⁶⁵

ו. הנני חבר לדירקטוריון של הקרן הקיימת (התואר הציוני היחידי היקר לי).¹⁶⁶

בתקוה, שמלאתי את חובי ללקסיקוגרפיה,

בברכה וביקר

ב. כצנלסון

18

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

באזל, י"ח תמוז תרצ"א, 3.7.1931

ערב שבת, 3/VII. בזל.

בימי הקונגרס הי"ז.¹⁶⁷

לאה’נקה.

אל נא תתרעמי עלי אם פיגרתי בכתיבה. בזל לא הסבירה לי פנים הפעם. לא בגשמיה הסתויים ולא בחומתה המחניקה, הגרועה לאין־ערוך מן החמסינים שלנו. אין אויר לנשימה כלל וכלל.

ההכרה המרה, שאין כלל מוצָא מן המיצר, שולטת בי כל הימים האלה בכל כובדה. ומר מכל, שהאנשים מסביב, וגם האנשים שלנו, אינם מבקשים אפילו את המוצָא. אינני רואה שהקונגרס יוכל להיטיב, אבל להרע יוכל ויוכל.

אם יעלה בידי אצרף עוד שורות אחדות כלליות. כתבי, אַיֵך? מה שלום בתיה [שיין]?¹⁶⁸ הבאה איזו תשובה מאת מחלקת העליה בענין רייזל [גורליק]?¹⁶⁹

שלום לך.

19

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

באזל, ב' אב תרצ"א, 16.7.1931

בזל,

למחרת הסיום.

לאה’נקה.

הטלגרמות האחרונות היו צריכות להרגיע אותך, לפחות מבחינה אחת: מבחינת הבריאות. ואמנם, לפי השתתפותי בימים האחרונים בענינים (בעיקר, בפנים) – עוד יש לי כחות ברזל, אם לא כרעתי באמצע. השאלה היא, לשם מה מבזבז אדם ככה את כחותיו?

ועוד מבחינה אחת נוכל להרגע: הפעם ניצלתי מכניסה לאכסקוטיבה.¹⁷⁰ אמנם מיום בואי שתו עלי מכל צד, לא רק מחברי המפלגה, גם רבים אחרים. אך עמד לי כחי ובמקצת מזלי, נחלצתי מצרה ובמקומי בא [ברל] לוקר. אם בקונגרס הזה בכללו לא פעלנו שום דבר חיובי, כי אם עמדנו על המשמר למנוע פורענויות, הרי גם זה – שניצלתי מכניסה לאכזקוטיבה – הצלה פורתא. איני יודע, מה הייתי עושה אילמלא הצלחתי ברגע האחרון להנצל מן הפח.

בעומק נפשי וגופי אני מזועע ומנוצל עד היסוד. איני יודע באיזה כחות אתחיל שוב לעבוד. הטעם המר של הקונגרס והסוכנות¹⁷¹ עודנו בפה – כמו אחרי קדחת. שום דבר מעשי מהדברים אשר אני רוצה בהם – לא עלה בידי, לפי שעה.¹⁷² ואין לי תקוה שיעלה. הזעזועים הכספיים של גרמניה,¹⁷³ כמו כל זעזוע אחר, פוגעים מיד בנו, והורסים תקוות.

טרם החלטתי אם אסע לוינא,¹⁷⁴ מוחי כמדומה אינו מסוגל לקלוט רשמים חדשים ומחשבות, אף על פי שיש לי צורך לתהות על מצב הענינים בעולם הסוציאליסטי. בזמנים כתיקונם היה זה בשבילי צורך אמתי, עכשיו הנני כל כך עייף, שמסופקני אם אוציא מזה איזו תועלת. מתוך חשבון כחותי אפשר שאחליט לשכב באיזה מקום כשבועיים, למען אוכל לשוב אל עצמי.

את כל כך ממעיטה לכתוב על עצמך…

הכתיבה קשה עלי, אבל יש לי רצון לכתוב מכתב־סקירה גדול על מה שעבר. אם אנוח באיזה מקום – אנסה לכתוב.

שלום לך, אספי גם את כח לשובי.

20

אל לילי צדק,¹⁷⁵ פראנצסבד

באזל, ה' אב תרצ"א, 19.7.1931¹⁷⁶

אוסף פרטי¹⁷⁷

בזל, למחרת כל הסיומים.

לילי,

היטבת לי בזה, שבימים הנוראים האלה זכרת אותי לפקדני במכתב. ואני, לבושתי ולאופיי, לא יכולתי להאציל לך אפילו מלים אחדות. כל כך כאבתי ובושתי מפני הקונגרס האומלל הזה, שאפילו את הקונגרס צייטונג¹⁷⁸ לא יכולתי לשלח אליך.

ובראשית הקונגרס חליתי בברונכיטיס ולוקחתי אל בית החולים. שבתי וחזרתי אל המערכה, המרה והנואשת. כבר מזמן לא שרפתי את עצמי עד תום כמו בימים אלה שעברו. וכל זה בהכרה ברורה, כי הקונגרס אין בו להיטיב, אולם יש בידו להרע, ועלינו לפחות להעביר מראשנו את הרעות. בזה אולי הצלחנו. אולם אוי ואבוי גם להצלחתנו. לא חפצתי הפעם ללכת, נלחמתי על נפשי, וחברי גברו. ועכשיו אני שואל את עצמי: הכחות האלה על מה הם כָּלים?

את בטוחה שטוב לי לקחת אמבטיות בפרנצסבאד. איני יודע, אולם בטוח אני שטובה, טובה לי יד־ידידות. טוב לי לנוח קצת על יד אדם הרוחש לי טובה. אך כיצד? מתי אוכל לבוא לפרנצסבאד? עוד שנים־שלושה ימים עלי לעשות כאן, כי גם בבזל החרֵבה, אשר השאון נדם בה, מהלכים אנחנו השרידים כנשרפים על גלי משואותיהם ומבקשים להציל מה ולתקן מה. אחר כך עלי להיות עד סוף החודש בוינא, בקונגרס הסוציאליסטי. שם אמנם יעשו את המהפכה הסוציאליסטית גם בלעדי, אולם רוצה אני ללמוד ולשמוע במה שקועים טובי המוחות של עולם הפועלים. ובכן – אני חפשי בדיוק מראשית החודש הבא, כשאת יוצאת מפרנצסבאד. אילו חפצת אז להפגש אותי¹⁷⁹ ולשבת אתי שבוע או שבועיים הייתי מברך אותך. זכר־מה לימי צַיילֶרן הנוגים והיפים, אז, לפני – אם איני טועה – אחת עשרה שנה.¹⁸⁰

אם תרצי בזה הריני מוכן להזמין אותך לוינא, ונבחר לנו איזו פנה בסביבותיה, או, להפך, את תזמיני אותי לאיזה מקום נוח לך, מובן לא רחוק ביותר מוינא. לברלין איני נוטה לנסוע הפעם. אין לי שם מה לעשות. ומנוחה לא אמצא שם.

לשאלתך: [דוד] רמז נשאר בארץ. גם זלמן [רובשוב].

כתבתי לוינא:

center

“Hechaluz”

Währingstr. 15/22

Wien lX

endcen

למעני.

ושוב: תיטיבי עמדי אם תיעני לי. אילו שבנו יחד היינו שוב משוטטים ימים אחדים בהרים או בעמקים.

שלום רב לך.

21

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

וינה, י"ד אב תרצ"א, 28.7.1931

וינא, 28/VII

בימי הקונגרס הסוציאליסטי

לאה’נקה,

אמרתי בלבי, כי בין הקונגרס שלנו והקונגרס הבינלאומי¹⁸¹ יהיו לי ימים אחדים למנוחה ולכתיבה. והנה טעיתי – בבזל היו לנו אחרי הקונגרס כמה ימים מפוטמים בישיבות והתייעצויות שלנו, וגם בדרך לא נחתי: ירדתי ללילה אחד לציריך בעניני האוניברסיטה,¹⁸² חשבתי לפעול מה בעניני בן־ציון ויהודה¹⁸³ והעליתי חרס בידי, והשיחה שהיתה לי עם [יהודה לייב] מגנס, [מרטין] בובר, [רוברט] ולטש הוסיפה לי מכאובים.¹⁸⁴ משם נסעתי לבאדגאסטיין,¹⁸⁵ וישבנו שני ימים עם חיים [וייצמן] בשיחות ארוכות המוצצות את הנשמה.¹⁸⁶ כאן בבזל היתה לי מועצה של השומר הצעיר שלנו,¹⁸⁷ ועכשיו הקונגרס – שבו, אמנם, אינני אלא אורח־מסתכל.

הקונגרס הזה איננו מוסיף אמונה בערך הסוציאליזם בימינו, כשם שהקונגרס הציוני איננו מוסיף אמונה בציונות שבימינו. היופי הוא לא בקונגרס ובנכבדיו כי אם בדברים אחרים – ב"הצגות" כבירות, בתהלוכות־נוער. אולם מה יעשה הנוער הזה? זוהי שאלה אחרת. מבעד הכמויות הגדולות ומבעד חופש־הגוף ופולחן־הגוף השולט בו קשה לעמוד על נשמתו.

המשא ומתן עם חיים לא נגמר עדיין. מצדנו היה רצון להשפיע עליו שלא יעמוד כאויב לאכסקוטיבה החדשה,¹⁸⁸ שיקבל על עצמו תפקיד מסויים של עזרה מבלי שיתנשא למלוך, ושיעזור לי בהגשמת תכניותי הישנות.¹⁸⁹ הוא כאילו קבל ומבטיח במשך שבוע־שבועיים לתת את תשובתו המעשית.¹⁹⁰ החברים דורשים ממני שאשאר לשם כך. גם [יוסף] שפרינצק, כנראה, ישאר.

ואם כי אין לי אמונה יתרה בהצלחת הענין – אין אני פטור מלעשות פעם אחת את הנסיון, אולי האחרון, לחדש את פעולתי ההסתדרותית בתנאים חדשים, שיש בהם אולי יותר תקוה לתוצאות רצויות לי מאשר התנאים הקודמים.

היכן אהיה השבועיים האלה, אם אנוח בוינא ובסביבותיה, או אהיה נאלץ להתרוצץ ולבקש אנשים ולהשתתף במועצות – טרם אדע.

מהלומבגו שלי (מחלת־הגב) נפטרתי בינתיים.

בינתיים כבר לא קבלתי מאתך דבר זה כמה. ודאי חדלת לכתוב, מפני שהקונגרס ננעל. אבל אני השארתי שם את האדריסה שלי. גם על בתיה [שיין] איני יודע דבר, והיא ודאי הלא כבר יצאה ממוצא. ראיתי את שרה ברזלי וגם היא לא ראתה.¹⁹¹ ואפילו צפורה [מירון], אינה כותבת.¹⁹²

והבית שלנו ודאי הולך ונגמר.¹⁹³ חשבתי וחזרתי וחשבתי ואני מבקש אותך שתדאגי לכך, שבכל מה שנוגע לנוחיות ולקימוץ־עבודה במטבח ובחדר־הרחצה אל נא יעשו קימוצים. אלה הם חדרי־עבודה, והשנים אינן עומדות, והעבודה אינה נעשית יותר קלה, ואנחנו – לבדנו. אל תעמיסי עליך יותר מדי.

שלום לך. בגמר הקונגרס אולי אוכל לכתב יותר.

גם מזיגי[נשר]¹⁹⁴ לא שמעתי דבר.

22

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

וינה, כ"א אב תרצ"א, 4.8.1931

וינא, 4/8

שלום, לאה’נקה.

בבוא מכתבי זה יבואו רבים מבאי בזל ווינא.¹⁹⁵ ואת אפשר תצטערי על שנשארתי שוב בין האחרונים. אם צפייתי לתשובת חיים לא תתבדה – לא אתחרט על שנשארתי. אבל מלכתחילה אני מקוה לתוצאות חיוביות ומכין את עצמי לאכזבה.

רוב חברינו השתעממו בקונגרס הסוציאליסטי, התיחסו אליו קצת בביטול ועזבוהו באמצע. איני מתחרט על שלא עשיתי כמוהם. אי אפשר לדון בצדק על שום קונגרס אם נגשים אליו בביטול ובהקלת־ראש. נשמת הקונגרס נתגלתה לעיני זרים. (אלה העושים אותו ודאי הרגישו גם קודם, כמונו בבזל) רק בימים האחרונים, והורגשה כל החרדה והאחריות, של האנשים המועטים בעולם, הרואים בתוך החולין של החיים הפוליטיים את העיקר, את הדאגה לאדם ולתרבות האנושית.

נוכחתי, כי התנועה הסוציאליסטית למרות שגיאותיה וחולשותיה היא בכל זאת תנועה גדולה, ובשעת מצוקה זו שאנו חיים בה אפשר שהיא השומרת את האנושיות מחורבן מוחלט.

לאחר נעילת הקונגרס השתתפתי בחגיגה עממית לזכר [ג’יאקומו] מאטיוסי,¹⁹⁶ האיטלקי שנפל חלל בידי הפשיזם, והחגיגה הזאת היתה בשבילי מאורע גדול. ראיתי בעיני מה נותנת וינא הסוציאליסטית להמוניה, לא כמו שכותבים על זה בחוברות – כי אם באמת. יש בזה ניצנים של תרבות סוציאליסטית, וגם קרבה נפשית לחגיגותינו אנו בעמק.

בגלל זה שאני מחכה כאן לתשובה, אין אני יכול להשתמש כראוי בימי המנוחה שלי. חפצתי להתכנס לתוך כתיבה ולהעריך, מה שראיתי וחייתי בחדשיים אלה – אבל בפנסיון האפל שלי בתוך העיר הרועשת לא אעשה זאת, ולצאת מפה לכפר – ספק אם אוכל.

שמחתי לכך שנסעת לעין־חרוד. לא פקפקתי מעולם שבמקום אשר כזה את רואה את עולמך יותר מאשר במקום אחר. אך מדוע אינך מזכירה כלל על בתיה [שיין], היכן היא? והיכן נחמיה [שיין] בקיץ, וכיצד מסתדרים הענינים?

23

אל טייבל־רייזל כצנלסון, תל־אביב

וינה, אמצע אלול תרצ"א, סוף אוגוסט 1931, יידיש

וינא, חצי אלול.

אמא,

מיעטתי לכתוב כל הזמן הזה, אבל חוֹרה לי מאוד על שממך – ומכל שאר בני המשפחה – לא שמעתי כלום. אני מנותק אפוא כל הזמן לגמרי מהכל ומכולכם.

איני ידוע כמה זמן אשתהה כאן. אולי רק ימים אחדים ואולי שבועות אחדים. רוצה אני לשוב מהר ככל האפשר, כי באלה הימים רואים בחוץ־לארץ – סביב סביב – צרות רבות אף יותר משרואים אצלנו. מצב העולם רע מאוד. ולכן קשה כל־כך לתקן את ענינינו שלנו.

שנה חדשה קרבה ובאה ואני מאחל לך לשנה טובה באמת עם כל ישראל. דרשי בשלום המשפחה כולה, הגדולים עם הקטנים. מרוחמה¹⁹⁷ ועד משה’לה.¹⁹⁸ מי יתן ואשמע מהם אֵילו בשורות טובות.

שלך ברל

אולי כבר הגיעה הויזה בשביל רייזל?¹⁹⁹

24

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

וינה, י"ד אלול תרצ"א, 27.8.1931

וינא, 27/8

לאה’נקה,

ועוד יום דואר, ועוד יום דואר, ועוד אניה הולכת לארץ – ואני עודני “יושב”. מעולם עוד לא ישבתי בחוץ לארץ ישיבה טפשית כזאת, ללא פעולה, ללא ענין, ללא אנשים, ללא תקוה – כמו שאני יושב עכשיו. ישיבה של כאב וכלמה. הנני מוכן גם לפירודים, גם לבדידות בשעה שיש לי קורטוב אמונה שאני פועל בזה דבר־מה. הרס־חיים זה הפעם לשם מה הוא בא? ובשעה שאני קם ואומר: אסע – אומרים לי: למה אתה מבטל במו ידיך את הפעולה שהתחלת?

אילו נשארתי בגולה לשם איזו פעולה – בנוער, בהחלוץ – לא הייתי כל כך מתרעם, אם כי ספק אם בהלך־רוחי עכשיו הנני מסוגל לאיזו פעולה. אולם הקשר הזה עם חיים, הצפיה לתשובות, המאחרות תמיד, והדוחות את הענין מפעם לפעם, ואומרות תמיד: חכּוּ מעט – קשר זה נוטל את מעט־הכבוד שאתה רוחש לפעולתך. גם בשעה זו אני מחכה לשיחה טלפונית שתהיה לנו הערב – וממנה אולי נדע דבר־מה.²⁰⁰

ובינתיים, וממך – מלבד מכתבך האחד שקבלתי בראשית בואי לוינא – אף לא מלה אחת. איני יודע, אם עוד נשארת בעין־חרוד, או שבת. אני מתאר לי מרחוק את הנחת שיש לך מישיבתי הפעם בחוץ לארץ, ישיבה ההולכת ומתארכת משבוע לשבוע. ואני מתאר לי מה אני גורם בישיבתי זו גם לסידור ענינינו השונים, לענין בתיה [שיין],²⁰¹ לעניני המשפחה.

ופה כל הזמן מזג־אויר נורא. גשמים, קור, וניטל גם המרץ־המעט שיש לי בימי החמה.

ברגע זה קבלתי בבת־אחת שלש טלגרמות שיצאו היום מתל־אביב. ביניהן שתים שגורמות לי דאגה רבה: אחת על הליכת משה [שרתוק] לעבודה באכסקוטיבה,²⁰² השניה – דורשים נסיעתי לונדונה²⁰³(?) איני מבין, מה קרה, ולמה אני נחוץ בלונדון. כל הענין נראה לי כטעות משונה. איני מבין, מנין להם גם האדריסה שלי בפנסיון שבו גרתי לפני שבוע. אני מעלה על דעתי שאת האדריסה הזאת קבלו אצלך מעל גבי המעטפה.²⁰⁴ הענין הזה הוא כל כך מוזר לי – שאיני יודע מה לענות. אם נגזר עלי להתגלגל עוד שבועות אחדים באירופא ולחכות לתשובת חיים – כי אז אין לי הבדל אם וינא או לונדון. אולם גם כוונתם מוזרה לי וגם הזמן והתפקיד אינם ברורים לי. לאחר השיחה הטלפונית הערב אולי אדע מה לענות.

בינתים אני מלא צער וחרדה. אני שולח לך כתובת חדשה, כי בעלי הכתובת הקודמת שלי – “החלוץ” – הראו רשלנות רבה, ואני חושש כי בשלהם אין לי מכתב ממך.

25

אל מרכז מפא"י

וינה, י"ד אלול תרצ"א, 27.8.1931²⁰⁵

על־פי תדפיס

וינא, 27/3

חברים,

את המכתב המובטח מאתכם בטלגרמה קודמת לא קבלתי. אולם היום קבלתי את הטלגרמה שלכם, השואלת לנסיעתי עם דב [הוז] לונדונה. אני רוצה לעמוד על כוונתכם ומניח שנשקפת לכם תכנית־פעולה בקשר עם הקבינט החדש, “הציוני”.²⁰⁶ גם אני נוטה לחשוב שיש מקום (או שיהיה מקום כעבור זמן־מה) למאמץ ציוני מחודש, אולם איני תופס מה התפקיד אשר אתם אומרים להטיל עלי בקשר עם זה? משא ומתן פוליטי־מעשי בעונה הקרובה איננו עם ממשלת־פועלים או עם מפלגת־פועלים הקרובה לשלטון, כי אם עם חוגים ממשלתיים. הפעולה יכולה אפוא להעשות על ידי האקסקוּטיבה או על ידי אישים הקרובים לאישי השלטון (חיים [וייצמן] או פנחס [רוטנברג]). מה אפוא התקוות שאתם יכולים לתלות בשליחי פועלי ארץ ישראל – בכלל, ומה האפשרויות שלי (אדם ללא לשון וללא נימוסים) בפרט?

במוחי מתקשרת עוד אפשרות אחת: גאנדי.²⁰⁷ אולי ניתנת זאת הפעם האפשרות היקרה לתנועתנו לבוא בדברים עם צדיק־יסוד־עולם זה. כדאי, מובן, לציונות למסור כחות רבים כדי למצוא מסלות ללב זה. ומי יודע, אם יצא בשלום מועידת השולחן העגול ומישיבתו בצוותא אחת עם שוכט־עלי²⁰⁸ – אולי יהיה הוא האיש אשר אליו תפנה התנועה הציונית להיות המשרה שלום בינינו ובין הערבים. אולי! מקום גם לחלום אשר כזה. ושוב, לא אני האיש בשביל זה. כבדה האחריות מנשוא. ואין להטילה על אדם, אשר גם את מחשבותיו לא יוכל להביע פה אל פה. ובכלל, שאלה גדולה היא אם יש בציונות אדם הראוי לדבר אל גאנדי. על כל פנים, יש לבקש ולבקש ולא לעשות זאת בקלות־דעת, ולא להציף אותו, כמנהגנו, בכל מיני אנשים אשר יתחרו זה עם זה “בהנהלת משא ומתן”.

לעצם הקבינט הזה. אין אני נוטה לתלות תקוות יתרות בו. רבים בו הידידים, היודעים את ענינינו מרחוק. אולם יושבים בו שנים, להבדיל זה מזה, היודעים את הענינים, כל אחד על־פי דרכו, מקרוב: [הנרי] בטרטון²⁰⁹ חבר ועדת שאו – על פי דרכו, ו[הרברט] סמואל²¹⁰ על־פי דרכו הוא. אין לזלזל במעלותיו הגדולות של סמואל. אבל ראינוהו בשנתים אחרי המאורעות.²¹¹ אילו היינו זקוקים עתה לאיזה קומפלימנט נמלץ לעם ישראל היה הוא עוזר לנו לקבלו. אבל אגרת מקדונלד כבר נתנה.²¹² ובתקופה הקרובה נעמוד רק לפני שאלות חמורות: חוקי קרקעות, פיתוח, עליה, מועצה מחוקקת.²¹³ בשתים מהשאלות הללו יש לסמואל גם עבר וגם אמביציה של צידוק עצמו: שאלות הקרקע והמועצה.²¹⁴ אני מניח, כי הוא לא יתמוך בגזרות קרקעיות, אבל מאידך – לא ירצה לעשות שום פעולה ממשית בעניני בית שאן, חולה ועבר הירדן.²¹⁵ מאידך, הוא יזרז את ענין המועצה,²¹⁶ ויתנגד לפריטט.²¹⁷ מה שהיינו יכולים אולי לפעול אצל [לורד] רידינג²¹⁸ ו[ג’יימס הנרי] תומא.²¹⁹ (בגלגולו החדש) – לא נוכל (מחוץ לשאר התנאים) גם בגלל עמידתו של סמואל.

***

בטלגרמתכם גם לא רמזתם למשך־הנסיעה. מה זאת, נסיעה לימים או לשבועיים, או נסיעה לחדשים? שאלה זו חשובה בעיני ביותר, גם מבחינה צבורית, וגם מבחינה אישית. נסיעותי וישיבתי בחוץ לארץ אינן קלות עלי ביותר, מכל הבחינות. על פי רוב אני משלם בעדן. וקשה עוד יותר הישיבה בחוץ לארץ כשאינה פוריה, וכשיש הכרה מרה שאת עבודתך שלך, הפשוטה והשחורה שאתה אחראי לה – אין אתה עושה. אתם עומדים להחליט בימים האלה על הוזלת “דבר”, בצדק. לא רבים מבצרי ההסתדרות. ו"דבר" – אחד המעטים. והוא טעון טפול וחזוק. גם במובן החומר וההפצה. ואחרי הקונגרס, ואחרי מה שאני רואה בתנועתנו, ואחרי מה שאני מהרהר על ענינינו, גוברת אצלי הכרת הצורך להתמסר ל"דבר", והנה שוב באים “אותם” הענינים – הגדולים והבלתי נתפסים – ואנחנו רודפים אחריהם, ומזניחים את אשר יש לנו. אם הנסיעה ללונדון באה במקום “התוחלת הממושכת” כאן, למלא בהם את שבועות־הצפיה ל"תשובה" – אפשר שזהו מעשה מוצדק, כמו שמוצדק כל נסיון למלא את החלל הזה. אולם אם הכוונה היא לדבר־מה יותר ממושך – כי אז חובה עלי ועליכם לשקול את הענין.

***

הישיבה כאן מציקה ומעליבה. מי פלל כי ככה ימשכו הדברים. כל האנשים הטובים עודם יושבים במשכנות־השאננים, ואינם נתונים, כנראה, לענינים מטרידים. המכתבים הטובים של חיים [וייצמן] עם הצעתו “לא למהר” אינם ממלאים את לבי תקוות. הישיבה הבטלה והבלתי נעימה, שאין עמה קורת־רוח של מנוחה ולא אפשרות של התרכזות ופעולה, – לא רק שהיא מצערת, אלא גם מעוררת דאגות לעצם הענין.²²⁰ כמה פעמים אמרתי לקום ולברוח. אולם בוש אני לשוב בידים ריקות. ואם כי אין לי אמונה שאשוב בידים מלאות – חזקה, שלגבי ענינינו אנו יצמחו מכשולים ברגע האחרון – אולם, לא הייתי רוצה לתת פתחון־פה, כי בגלל “החפזון” שלנו נתבטל הענין.

***

מצב־רוחי אינו טוב. ואף על פי, שזה לי ארבע שנים שאני תובע – “נוער” “חנוך” וכו', הרי דווקא ברגע זה (עם כל יחסי הבקורתי למה שנעשה אצלנו בשטח זה) אינני “יבנאי” כלל וכלל.²²¹ במרכז כל המרכזים אני רואה את חידוש העליה. אם לא נוכל לעשות זאת – לא יועילו לנו שום קרנות לתעמולה ולחינוך. בלי עליה – ילך הנוער לרעות באשר ימצא, והציונות תפול בידי הרביזיוניזם, ללא כל תקנה. אני חש זאת כל יום, בשכבי ובקומי. אנו חיים בתקופה, אשר כל תנועה – קומוניזם, פשיזם, סוציאליזם, ציונות – מנסה להגשים את עצמה. בימינו אין צדים את לב הנוער באותם האמצעים העיוניים והחזוניים שבהם נכבש הנוער בימי נעורינו אנו. הויכוחים העיקריים הם לא בשטח האידיאלים. הקומוניזם במערב אירופא פועל בכח הכותרות בעתונים, כי הפיאטילטקה²²² עושה חַיִל וכי בססס"ר אין חוסר עבודה. הידיעה בעתוני וינא, כי רוסיה מוכנה לקלוט אילו מאות פועלים בעלי מקצוע, עושה בימים אלה של מצוקת בטלה למיליונים, את התעמולה הכי חזקה לקומוניזם. וכן כל שאר פרטים עובדתיים. כבושינו אנו בשנים האחרונות היו לא בכח טיפוח האידיאולוגיה הלאומית, כי אם בכח העליה. ואם לא תהיה עליה – ולו גם מצומצמת – נסגיר במו ידינו את מבצרינו בעולם היהודי. נָפול נִפול. היש אתכם פעולה לקבלת סרטיפיקטים מיד? (אגב, שאלה זו אני נשאל בכל אגודת־נוער שאני בא אליה, מילדים בני ט"ז).

***

שמעתי, שהחלטתם למסור את משה [שרתוק] למחלקה הפוליטית של הסוכנות. אל נא תראו בזה זלזול בתפקיד אחראי זה אם אומר שאני מצטער על ההחלטה. ושוב רואה אני בזה את הקו, שאני מתקומם נגדו בכל לבי: זלזול במה שיש בידינו, הזנחת התפקידים הפנימיים שבהם עצם כוחנו ובהם עתידנו, והעדפת התפקידים החיצוניים אשר כחנו בהם מוגבל מלכתחילה. יצרנו “דבר” אנגלי – מכשיר הסתדרותי בעל ערך. והנה אנו מפקירים אותו. אנו מדברים על עבודת הנוער – לכך אין לנו איש. אילו באתי ואמרתי: נסגור את [דבר] האנגלי ונחזיר את משה לעברי – לא היה שומע לי. אילו באתי ואמרתי: נכניס את משה למזכירות המפלגה (פרובלימה שהתחבטנו בה כל השנים ומעולם לא פתרנו אותה כהלכה) – היו מפקפקים הרבה בדבר, אבל כשדורשים למסור את משה לתפקיד חיצוני, אשר יקח את משה מכל פעולה הסתדרותית־פנימית, (הרי הוא הולך לעבודתו לא כחבר האקסקוטיבה החפשי במדה ידועה גם לפעולה צבורית, כי אם כאיש אשר “ציביל סרויז”²²³ הנתון בגבולות מסויימים) – אנו ממהרים ומחליטים… בכלל, כל עוד אנו מיעוט באקסקוטיבה אין אני נוטה להפוך את חברינו האחראים והצבוריים לפקידיה. מוטב שהפקידות תקלוט אנשים מן החוץ ואנחנו נחנך אותם. תחשבו על התפקידים הטובים שמלא משה בשנים האחרונות (לא רק ב"דבר" האנגלי) – בנוער, במלחמת בחירות, במכתבים מבזל,²²⁴ ביצוג התנועה בפני זרים – ותחשבו אם יכולים אנו לוותר על זאת.

***

במשך שהותנו כאן לא קבלתי מאתכם אפילו שורה אחת. אני מתגעגע לפחות לימי [ישראל] מרמינסקי ולחוזריו.²²⁵

***

בניגוד להשקפת כמה חברים עמדתי פה על ערכו החינוכי של “דבר” הגרמני²²⁶ בנוער. האכסמפלרים המעטים המגיעים עושים את שליחותם. איני יודע, אם החלטתם להמשיך או עייפתם. עד עכשיו טרם הצלחתי לעשות לביסוסו. בימים האחרונים מצאתי בוינא בחור חשוב²²⁷ העומד להתמסר להחתמה ומקוה להעלות את המספר ל־150.

26

אל מרכז מפא"י

וינה, כ"א אלול תרצ"א, 3.9.1931.

כ"א אלול תרצ"א. וינא.

חברים,

ממנהגכם לא שניתם: מרבים בטלגרמות ומקמצים במכתבים. ומרוב טלגרמות אין הענינים נהירים כלל.

א. הודעתם לי, כי נסיעתי ללונדון מכוונת להדחית גזרת 7 בספטמבר.²²⁸ שפיר. אולם מה כחי לכך? הלא הרצון לדחות וההכרה בצורך המאמצים אינם חסרים אצל האקסקוטיבה. ואם יש צרך להמריץ הלא נתון הדבר בטלגרמה מ[חיים] ארלוזורוב ללונדון²²⁹ – שודאי הלכה – מה איפוא אוסיף אני בנסיעתי? ואם לקשרים – הרי מי כ[סיימון] מרכס וביתו המתהלכים עם [ג’יימס הנרי] תומס, מי מאתנו יתחרה בהם או יגביר את כחם?

בקיצור, ענין זה נשאר לי לא ברור. וגם האנשים אשר אתי – [ברל] לוקר ושפרינצק – לא ירדו לסוף דעתכם.

ב. ענין דב [הוז] נשאר סתום לי כמו שהיה. בתחילה בקשתם ממני טלגרפית 600 לי"ש להבטיח חזרתו ללונדון. ואני היושב פה, אל שק הזהב – לא עניתי. אחר־כך טלגרפתם על הליכתו יחד אתי ללונדון. הדבר נתקבל מאד על הדעת. כי אם אין דב אתי – אין לי אלא לשבת בבריטיש מוזיאום ולעיין בקדמוניות.²³⁰ וגם הודעתם לי כי כסף ישנו (מנין?) ולבסוף הודעתם טלגרפית בשלישית, כי דב יחכה להוראותי. מה פירוש הדבר? איזו הוראות עלי להורות מלונדון, אם את העבודה “המדינית” אוכל לעשות במשך שבתי לבדי, ואם עלי “להוציא לפועל” את דחית הז' בספטמבר ולשוב – איזו הוראות עלי לתת לדב, היושב כנראה בינתים ומחכה לגזר־דינו שיבוא מלונדון.

כל אי־הבהירות הזאת לא רק שהיא מצערת מאד, כי אם גם גורמת לליקוי כח ההחלטה.

אילו ידעתי בדיוק מה כוונתכם בענין נסיעתי ללונדון, הייתי יודע אם רשאי אני לחייב את דב לצאת מיד לדרך, ואם – להיפך – נסיעתו מיותרת. אילו היה לי מושג יותר ברור על הלך־רוחו של דב הייתי מעיז להציע, שדב ילך למזכירות הפוליטית בירושלים²³¹ ולא לקחת את משה [שרתוק] לעבודה אשר לגביו היא בצריך עיון, ולגבי המפעל שבו עוסק משה ולגבי מפעלים שטבעי לא לעסוק בהם – אין פירושה אלא ליקוידציה של הקיים וויתור על האפשרויות.²³² ואת כל זה אין אנו מנסים לברר בכתב, כי אם ברדיו.

אני כותב לכם ערב נסיעתי ללונדון. הערב – כ"א אלול – אני יוצא. בהיסוסים קשים, ואיני רואה לפני שום פעולה מדינית מעשית, אלא בירור פנימי עם אנשים אחדים בדבר האפשרויות של הימים הקרובים, ושיחה אחרונה מסיימת עם חיים [וייצמן], שעל כל המכתבים והטלגרמות של שפרינצק – ענה לבסוף: הולך ללונדון, נפגש שם. אני הולך ומשאיר כאן את שפרינצק במצב לא קל. ואשתדל להביא את הדברים לידי בירור מעשי, כרוח הפרוזה הפשוטה שאני נתון לה תמיד. יוסף [שפרינצק] יחכה לידיעותי. הצעתי, שגם הוא יסע, ודחה, במקצת מתוך נמוקים שבהרגשה לגבי לונדון, ובמקצת משום שגם לנסיעתי אני לא על נקלה השגתי גמ"ח – לדמי כרטיס.

הבירור עם חיים צריך להיות לא רק על הענינים המסויימים שלנו, כי אם גם על האפשרויות לפעולה מדינית־מעשית בקשר עם הקוניונקטורה החדשה ועל האפשרות לשתף אותי לגלית בעבודה.

ואני חוזר שוב למחשבותי הנושנות: אם נצליח ואם לא נצליח עם האנשים החדשים הללו – החובה עלינו לנסות הפעם להביא לידי קונקרטיזציה את אגרת מקדונלד. את כל הרע, את כל המרגיז, את כל הפרובוקטיבי שיש בקבינט “ציוני” – את כל זה ודאי נקבל מידי הממשלה החדשה, האם גם את הטוב נקבל. ובטרם נחשוב אם הם יתנו לנו את הטוב עלינו לברר אם יודעים להגיש פירוש ממַמש לתורת מקדונלד. זוהי הפעולה הראשונה. ובזה צריכה המפלגה לרכז את מעייניה.

אין אני חושש לפרוט את תביעותינו הגדולות לפרוטות. נתחיל להתרגל לפוליטיקה של פרוטות־מתכת מאשר לפוליטיקה של שטרות־חובה, אשר תאריכיהם וחתימותיהם מפוקפקות. מהראשונים בעיני:

א) שינוי שיטת מתן רשיונות העליה. (הצעותי ידועות לכם).²³³

ב) העלאת מנת־חלקנו בתקציב החנוך והבריאות.²³⁴

ג) אפשור קבלת קונצסית החולה.²³⁵

ד) שינוי היחס לתעשיה.²³⁶

ה) עזרה בקבלת מלוה (מחוץ לתכנית הפתוח).²³⁷

ו) חוקי הגנת העובד.²³⁸

ז) הקטנת מס הגולגולת לעולה.²³⁹

ח) הגשמת חלקנו בעבודות הצבוריות.²⁴⁰

אינני דן כרגע בעניני קרקעות, שלא לנגוע כרגע בתחום פעולתו של [לואיס] פרנץ', ומשום שגורל תכנית הפיתוח עלול להשתנות בתכלית.²⁴¹

ואולי הגיעה השעה לדרוש גם עיבוד אינסטרוקציה מסויימת לפקידות, עם הסברת ענין הבית הלאומי, הפריטט וכו'.

מהענינים הפוליטיים שעלינו להעלות בתקופה זו, וברצינות:

א. חוקה מוניציפאלית פרוגרסיבית ובחירות בהקדם²⁴².

ב. שלחן עגול מספר א'. רצוני לומר בזה, שאין להם לדרש ואין לקוות ששלחן זה יתרץ את כל הבעיות, אבל הוא ישמש אקדמה למו"מ הקונסטיטוציוני שלאחריו.²⁴³

ג. הכנסת יהודים לכחות ההגנה של הארץ.²⁴⁴

אני מציע למרכז המפלגה לעיין בכל השאלות הללו, ולהזיז את הפעולה המדינית.

אין לי כל ידיעה על [אברהם] הרצפלד ועל עניניו.²⁴⁵ אנה אנו באים?

***

אני מבקש מאד מכם מאד מאד שתשנו ממנהגכם ותכתבו בענינים העומדים על הפרק שלא להשאיר את הדברים סתומים. חוסר ידיעה מכם בעניני דב מונעת ממני כל אפשרות להביע דעה על חזרתו ללונדון.

רצוני להביא את עניני בלונדון לידי בירור במשך ימים אחדים. איני רוצה לספר לכם מה עגומה ישיבתנו בווינה בתנאים הנוכחים, ומה עגומה הפרספקטיבה לשוב בידים ריקות.

שלכם

ברל

27

אל יוסף שפרינצק

לונדון, כ"ז אלול תרצ"א, 9.9.1931

אל שפרינצק, לונדון, 9.9, תרצ"א.

אחי לצרה,

אך זה עניתי לך בטלגרמה מעציבה: “גם לי אין פרוטה… מחר אדע הן או לאו”²⁴⁶ כך הוא. לויתי מלוקר חצי לירה לקיומי. גם [אברהם] הרצפלד, היושב מבוקר עד לילה כאן במשרד, מעביד את כל הבחורות ומטפל ב"פרודנשל"²⁴⁷ ומהלך בגדולות, לא יכול לעזור לי בגמ"ח. הוא מתאכסן בדירת־חנם אצל מכירים ואוכל במשרד פת צהרים בלי תבשיל. אני עוד אנסה במשך היום להשיג משהו ולשלח מחר אם יעלה בידי.

וחיים [וייצמן], המתהלך אתי בחמימות גסטיינית²⁴⁸ חוזר ואומר: תסלח לי שאיני מזמינך להתאכסן אצלי ולסעוד אתי. הלא אשתי איננה בבית…

***

רק עכשיו אחרי שלש שיחות עם חיים, אני יכול לסכם לעצמי ולך את המצב מכל הבחינות. חיים לא בא אלא הובא.²⁴⁹ ולא לשם המצב המדיני כי אם בגלל הפורענות הידועה לך.²⁵⁰ [כפי] שטעינו בכוונת הדרישה מהארץ שאסע הנה, כך טעינו גם בזה. עצם הפורענות – איומה והשערוריה שבזה – איומה שבעתים. אין הדבר ניתן להעלות על הנייר. אילו היה לנו בית־דין לפשעים ממלכתיים, מי יודע כיצד היו יוצאים מתוכו טובי אנשינו. כי אם יתרחש האסון – יבוא באשמתם של האנשים הכי “קרובים” והכי “הגונים”, אשר תואריהם הציוניים איפשרו להם לסבך את המוסד בעסקיהם הפרטיים. ודי לחכימא.²⁵¹ הוא בא לשם זה. בדרישת המנהל והנשיא.²⁵² רגז ונסע. לא בא למוסד כמובן, כי אם לעניניו. למוסד לא פעל, כלומר לא העלה הצלה בפעולתו. אם תבוא הצלה – תבוא מתוך סידורים פנימיים ובנס. אילי הכסף שלנו הסתלקו מלעזור, גם מתוך חימה וגם מתוך מצוקה או פניקה שלהם. מכאן תקיש על השאר.

***

כולו דרוך למדיניות. אולם מוחו עסוק לפי שעה לא בתכניות־פעולה וכ', כי אם בשנאה ובתאות־השמד לנשיא החדש ולחבריו. שמות גנאי אינם חסרים לו. אם נחוץ להחליף את הסמ"ך של שם הנשיא בשי"ן ובמי"ם – הרי הוא מהַנה את עצמו גם בזה. איננו חדל מלדבר עליו.

מרגע בואי החלטתי להציג את שאלת משיכתו לעבודה בגלוי. בגלל הפורענות היו פה [ליאו] מוצקין²⁵³ ו[ג’ורג'] הלפרן²⁵⁴ ו[יצחק] ניידטש.²⁵⁵ אמרתי להם מה אני דורש מהאכסקוטיבה. פניתי מיד, כמובן, גם ל[זליג] ברודצקי. לכאורה אמרו כולם: “כמובן” – אולם ליבם בל אתם.²⁵⁶ וודאי ישימו הרבה מכשולים. גם הוא עצמו לא יקל. [פליכס] רוזנבליט מתנגד,²⁵⁷ בתום לבב, מתוך פחד למבוכה בעולם הציוני ומתוך אי־אמונה בתוצאות מעשיות מאת הממשלה הארעית הזאת. לפי דרישתי ביקש ברודצקי מסוקולוב (אני לא הלכתי אליו. איני יכול לעשות שקר בנפשי ולדבר אליו כאל נשיא) שיפנה לחיים. ובשעה זו שאני כותב צריכה להתקיים הפגישה “בין שני הרים”. אם הדבר לא יתפוצץ, ידונו על זה מחר בישיבת האכסקוטיבה. מחר, כלומר, לאחר שוּב חיים אל משפחתו הנמצאת עתה בדרום צרפת… אם הכל ילך למישרים ישוב חיים הנה בחצי אוקטובר. דעתו, שאין למהר, משום שבשבועות הראשונים אין דעתם פנויה לשום דבר אחר.²⁵⁸ (כי אנחנו צריכים להכין את עצמנו במשך השבועות הללו לדעת יפה־יפה מה אנו רוצים, להכין הצעות מעובדות ומנוסחות – על זה אינו חושב. לכך אין דעתו הוא פנויה). הוא ביקר בינתים אצל סמואל. ביקור חסר־תוכן.²⁵⁹ אתמול סעד עם תומַס, שדעתו עכשיו מבולבלת עליו לגמרי. (אגב, את גזרת הקרקע עיכב – לא ביטל – עוד לפני זה, לאחר שיחה עם מרכס).²⁶⁰ חטף שיחות עם [ליאופולד] אמרי,²⁶¹ עם אליוט. הערב עם מלקולם [מקדונלד]. כל אלה רק גישושים ראשונים.

אף על פי שהעתונות השמרנית תובעת בתוקף בחירות חדשות – נתגבשה בי האמונה באפשרות של פעולה ממשית דווקא; ולא ע"י רעש וועדות קבינט וכ'. האם על־ידי מו"מ ידידותי עם משרד המושבות (הסגן – [רוברט] המילטון “שלנו”.²⁶² אולם מבחינת ענינינו הפנימיים – המצב איום ורע. ושתים הסבות: הקטנות והשפלות האישית והקטסטרופה הכספית. על הראשונה לא אוסיף לדבר. והשניה הרבה יותר קשה ממה שנראה בוינא.²⁶³

באנגליה שוררת פניקה כזו שהיתה בברלין בימי סגירות הבנקים: אין בטחון. ואין פרוטה מזומנת. המשפחה האדירה שלנו או מתמוטטת או נבהלת.²⁶⁴ להשגת פרוטה במזומנים צריך – מי שיש לו – למכור “ניירות”. ולמכור בהפסד גדול. איני מניח, שמבלי השקעת כספים נשביח את המצב הפוליטי. נניח, שיכולנו לקבל את החוּלָה.²⁶⁵ אך בתנאי שער הכספים כיום – הרי זה חלום. או הקלה רצינית לעליה וכ'.

“ובשעת מגפה – גם העז שלנו לפרה תחשב”. עוד לפני יומים הבטיח לי חיים לשקול על־ידי את האלף הראשון. אתמול אמר ביאוש כי ניסה ולא הצליח.²⁶⁶ אמר כי ינסה שוב. מחר יהיה הָאות הזה. כי מחר הוא נוסע. ואפשר, שמחר ומחרתים אצטרך להסתובב בויטשפל ולחפש אצל איזה יהודי־מכר גמ"ח בשבילי ובשבילך לשוב מיד הביתה. מן הארץ, כמובן, לא שלחו פרוטה. רק טלגרמות חדשות ארוכות.

חיים אינו חדל לחזור: איך ווייס, עס ברענט אייך אונטער די נעגיל. מיר אויך. זייט אויף מיר ניט אין כעס.²⁶⁷ אולם את תקוותינו האחרונות הוא שם בפגישה לברלין באוקטובר,²⁶⁸ במחצית הראשונה. “בלי הפגישה לא יהיה כסף”. לו יש צורך נפשי בפגישה הזאת: יהיו שמריהו [לוין],²⁶⁹ ביאליק וכ'.

גם קודם היו לי פקפוקים לגבי הפגישה הזאת. עכשיו הם מתגברים: כסף לא יהיה בפגישה. אם המשפחה קופצת את ידה – לא תציל הפגישה. והלך־רוחו של [שלמה זלמן] שוקן²⁷⁰ אינו תלוי בנאום של שמריה.

חוששני שבמקום כסף תהיה אידיאולוגיה + תרועת מלחמה. באידיאולוגיה אין לי מחסור, בפרט באידיאולוגיה של סקר ושל שוקן, (את ביאליק אני יכול לשמוע באוהל שם) ולו גם של [רוברט] ולטש ושל [גיאורג] לאנדויאר, ותרועת מלחמה? את זה אני מוכן לדחות לערב הקונגרס הי"ח. על כל פנים, אין לי כל צורך למלא את החלל הציוני האיום בהמשך הקונגרס הי"ז.

במצב כזה צפה שאלתנו בכל חריפותה: להמשיך לשבת בגולה עוד ששה שבועות – מינימום – ולעשות הוצאות על חשבון הארץ או על חשבון פרוטות עלובות שנשיג סוף סוף כאן, ללא תקוה לתוצאות בעלות ערך מבחינת הפרופוגנדא [!] הציונית (לפחות) והגברת תנועתנו – האם עלינו להביא את הקרבן. על שאלותינו האישיות והמשפחתיות איני שואל עתה.

עם קבלת המכתב הזה ודאי תקבל ממני טלגרמה על התוצאות המוחלטות של שיחתי מחר עם חיים. זו תהיה השיחה האחרונה לפני נסעו. בשיחת אתמול ובשיחת מחר ישתתף גם לוקר. אם תסכים לדעתי, הריני מוכן ברגע שאשיג להוצאות הדרך לי ולך – לצאת מפה דרך פאריס לארץ. בקבלך את טלגרמתי תצטרך תיכף לענות לי טלגרפית את דעתך.

***

מתהלכות פה שמועות על פילוג ממשי אצל הריויזיוניסטים.²⁷¹

נאום [חיים] ארלוזורוב קיבל צורה קריקטורית ביט"א. בכתב עושה רושם אחר לגמרי.²⁷² אם תרצה לשלח את מכתבי לארץ – תשלח. אני לא אכתוב להם.

שלום רב לויינרב.²⁷³

ב. כצנלסון

למחר.

בשעת כתיבת המכתב נדברתי עם לוקר בדבר הסכומים העומדים לזכותך באכסקוטיבה, ולמעני טלפן עכשיו לעובדיה²⁷⁴ בדבר העברת חלק טלגרפית אליך. אין זה שייך כמובן למה שאשיג, אם אשיג.

את בנטביטש פטרו בהחלט בגסות גמורה.²⁷⁵

28

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

לונדון, ז' תשרי תרצ"ב, 18.9.1931

ליל ששי, אחרי חצות, לונדון, ערב צאתי.

לאה’נקה.

אני כותב על רגל אחת. תקותי ובטחוני, כי זהו הלילה האחרון שלי בלונדון. על כל פנים מה שיכולתי לעשות – התאמצתי. אם הדברים יביאו פרי – מסופקני. כל המאמצים הללו – אין שכרם בצדם. לכל היותר – שלח לחמך על פני המים. למעשה, אני שב בידים ריקות ובתקוות מפוקפקות. את סיכום נסיעתי עשיתי במכתב לשפרינצק, שהייתי חייב לספר לו על מאמצי ו"הצלחתי" – ואולי ימציא הוא את המכתב לארץ.²⁷⁶ עם יציאתו של חיים [וייצמן] מפה – נסתיים בעצם גם תפקידי. אולם שפרינצק דרש ממני בתוקף שאשאר לעוד ימים אחדים לשם נסיונות פרטיים־חלקיים ולחכות לבשורות ממנו.²⁷⁷ עשיתי גם זאת. והלילה אני מסיים.

רק בימים האלה קבלתי שני מכתבים ממך, אחד לוינא, ואחד הנה. ותהי מעט הרוָחה.

שמחתי לידיעה שהילדים אצלנו.²⁷⁸ טוב שדירתנו משמשת מקלט למי שהוא. אולם צערי רב שבינתים אני הולך ומאַחר את חודש הפעולה ל"דבר".²⁷⁹ כמה זמן צפיתי לפעולה זו, ועכשיו בבואה – אינני מביא את חלקי.

הערותיך בענין משה [שרתוק] נכונות.²⁸⁰ ואני גם חשתי בזה. אולם אני מרגיש כי חובתי להגן על הענין ועליו, אם גם נגד רצונו החבוי. אין לי אמונה, שיעלה בידי להציל, אולם אנסה, אם לא אאַחר.

האומנם תהיה לנו שנת תרצ"ב שנת חיים מרוכזים ועבודה מסודרת?

שלום לך.

אינני כותב לך באיזו אניה אבוא, כי רק מחר אבחר באניה, אם דרך מרסיל ואם דרך טריסט. אשתדל לבחור בפחות טלטולים הפעם.

שלום לבתיה ולנחמיה [שיין] ולצפורה [מירון].

29

אל מנחם קופליוק,²⁸¹ ירושלים

תל־אביב, י"ב כסלו תרצ"ב, 22.11.1931

י"ב כסליו, תרצ"ב.

שלום עליך, קופליוק.

בקשתך לא נעשתה “אחת־שתים”, אולם את ה־65 גא"י תקבל בסניף ירושלים. תקותי, כי לא אחרתי בזה. ואל נא תתרעם, כי עליך לדעת שבצוק העתים הללו אין הקצבה זו, היוצאת מן הכלל, נעשית על נקלה. והיא טעונה משא ומתן.

אגב, אתה מזכיר לי עוון של אי־תשובה בזמנה. צדקת, לצערי. אולם הראיה מה"טאג"²⁸² היא היא המלמדת זכות: תשאל נא אצלם, אם גם שם אין לעורך לא מזכיר ולא טייפיסטית וכו' וכו'. ואתה שלמדת כל קל"ח שערי חכמת הסוציולוגיה כלום אינך יודע, שישנן מדות־תרבות שאינן מופיעות אלא במשטר של קפיטליזם מפותח, ולא במשטר של דלות פטריארכאלית?

בברכה

ב. כצנלסון

30

אל יעקב שכביץ,²⁸³ חיפה

תל־אביב, כ"א כסלו תרצ"ב, 1.12.1931

כ"א כסליו תרצ"ב

לר' יעקב שכביץ, נ"י.

מורי ואלופי,

תודתי לך על שטרחת וערכת לי את דבריך, שחש אני בהם כי הם פרי חרדה גדולה למצבנו. גם אני עם כל בטחוני החזק בעתידנו רואה את השעה הזאת כחמורה למדי. כשאני לעצמי אין לי אמונה יתרה בכוח התחינה בחיים המדיניים, אך יודע אני ומכיר כי אין אנו פטורים מלאחוז בכל אמצעי שיש בו קורטוב של תועלת. ואמנם, בהיותי בחו"ל הצלחתי לפרסם בעתונות הגויית (בעתון סוציאליסטי אנגלי בעל השפעה, ובעתון נוצרי־אמריקני גדול ונפוץ)²⁸⁴ דברים משלי, וגם גרמתי לכך, שגויים אחדים מחסידי אומות העולם, ממש, (כמו סיר נורמן אנג’ל ובריילספורד²⁸⁵) יכתבו את מאמריהם לטובתנו. אין לי כל ספק שיש ויש לעשות בזה, ויש שכר לפעולה זו. אביא את הדבר – כבקשתך – לפני חברי העוסקים עתה בפעולה המדינית, ואולי ימצאו הם את הדרך המעשית. עיקר הפעולה מבחינה זו היא, כמובן, בלונדון ובכרכי הים.

והנני מסיים בברכה. שתזכה יחד עם כל ישראל, להגיע לימים שלא נצטרך להפיל תחינה לפני שום בית דין של תקיפי עולם המשגיחים על ישרנו ועל מדותינו.

בכבוד וביקר

ב. כצנלסון

31

אל דב שטוק, ירושלים

תל־אביב, כסלו־טבת תרצ"ב, סוף 1931–ראשית 1932²⁸⁶

שלום לך, שטוק.

תסלח לי על שאני מאחר בתשובה.²⁸⁷ הלא ידעתני, כי מן המפגרים אני בכתיבה.

יצרי משיאני לכתוב לך ארוכות, אבל ה"חובה" מצוה לסכם כל מיני קצרות, ומי ידוע אם אגיע לארוכות.

את [יאנוש] קורצ’אק אתן.²⁸⁸ בהשמטות התכוונתי לפרקים ולא לפסוקים, את הכתב־יד אשתדל לשמור לך אם המסדרים ו[דניאל] לייבל²⁸⁹ לא יגזרו אחרת.

את מאמרך על ברנר אתן.²⁹⁰ (הערותי בענין זה נכנסים בעין הארוכות).

למאמר טוב על [ש"י] עגנון אני מוכן להעגן.²⁹¹ האריכות – אם היא צריכה לעצם ההרצאה ואיננה חלילה מבחינת רבוי עצים וכו’ – לא תפחידני. מה הדרך אשר נקטת בכתיבתך עליו?

הספר של [פראנץ] קפקא לא הגיע עדיין לידי.²⁹² אני משתוקק אליו. הידיעה על נסיונו ללמוד עברית היא תמיד כחדשה בעיני, וכאב הידיעה הזאת תמיד חדש עמדי. איני מכיר הרבה את הספרות האירופית החדשה, אולם היא בשבילי האחד. לאחר הרוסי הגדול לא פגע בי שום אמן־הוגה אירופי כמוהו.²⁹³ לאיזה מין עבודה על קפקא אתה מתכוון?

נזכרתי שהשנה – מאה שנים למרד הפולני של 1831.²⁹⁴ אתה הלא מצוי אצל פולין של הימים ההם, הן מבחינה יהודית וודאי לא רק מבחינה זו, אולי יש את לבך רשימה או רשימותים על כך או מסביב לכך?

כמו כן, רצוני להוציא שני מוספים: אחד ליובלה של חיבת־ציון ואחד לזכר א.ד. גורדון.²⁹⁵ איני יודע אם אתה מצוי אצל ענינים אלה, אבל אם יש באמתחת ידיעותיך משהו על גלויים ראשונים של חיבת־ציון בגאליציה, למשל, או על איזה איש מהבלתי־ידועים בקהל. כמו כן, שמא יש בלבד משהו על א.ד. ג[ורדון]. לחומר קאזיוני²⁹⁶ איני מתכוון. אם לא אשיג חומר אחר אסתלק מן הענין.

ואשר לכתיבתך, טענותיך צודקות, אולם מאידך גיסא, הנימה הזו שבמכתביך היא היא הלא הרומזת למשהו.²⁹⁷

ובכן הנני מסיים בטרם אגיע לארוכות.

ב.כ.

32

אל דב שטוק, ירושלים

תל־אביב. שבט תרצ"ב, סוף ינואר 1931

שלום, שטוק.

אני מחכה בכליון עינים למאמרך על א.ד. גורדון, כי הוא יהיה לי היסוד. רצוני להוציאו לכ"ד שבט.²⁹⁸

את “דרך אגב” קבלתי ומסרתי לדפוס. את עניני התמר והארז²⁹⁹ נתתי בפני עצמם. סבורני, שאין מסגרת דרך אגב הולמתם. מאותו נימוק הבדלתי גם את קרויזהאר.³⁰⁰ וכדרכך ראית בזה רמז למה שלא נרמז.

מהדרך־אגב על רדינג נהניתי.³⁰¹ את הדרך־אגב על המאמינים והכופרים³⁰² נתתי רק משום ר' יונתן אייבשיץ.³⁰³ הם עצמם היו לי לזרא, וחוששני שלא האמונה והכפירה מטרידה אותם כי אם ההשתוקקות שידובר בהם בשער. ואין לי חשק לגרום להם את הנחת.³⁰⁴

שומע אני מפיך, כי יש לי לימא מילתא³⁰⁵ בענין עירית ירושלים.³⁰⁶ ואף על פי שאני, עוד מלפני הגרר מפא"י אחרי “במערכה”³⁰⁷ הנני מושבע ועומד לכל הפרדה טריטוריאליסטית, הריני מציע לך שתרצה דבריך. ראשית תהנה אותי בזה שתדבר לא רק דרך אגב, ושנית – למה להשאיר את כל הארגומנטציה ל[מנחם] אוסישקין³⁰⁸ ולפועלי ציון שמאל.³⁰⁹ אף על פי שבטוח אני, שהעיריה תופרד או תורכב לא בגללנו ולא למעננו, כי אם למען שהשלטון בידו, הרי עצם הענין תורה היא, מגופי תורה. וללמוד אנו צריכים כולנו. ואל תאמר: אין שומעים. גם כשאין נשמעים שומעים. על כל פנים אין לך לומר זאת לגבי [אברהם] שבדרון.³¹⁰ ראיתי בפירוש שיש לו שומעים. ליותר מזה מי יזכה?

ושלום

ב.כ.

33

אל בן־ציון דינבורג,³¹¹ ירושלים

תל־אביב, שבט תרצ"ב, ינואר־פברואר 1932³¹²

על־פי העתק

ובכן, בן ציון, טרחנו וטרחנו והזענו והצטערנו, ועכשיו כשהכל מוכן לסעודה – באה הקרן הקיימת ועש[ת]ה את החג “נדחה”.³¹³ ואני שבקושי גדול התפניתי לכתיבה, וכבר נמצאתי בעצם המלאכה, מפסיק ומתפנה לענינים בוערים אחרים.

לא מן היושר שתחכה לשכר־סופרים עד הדפס המוסף הנדחה, לפיכך – “נקבה שכרך” ואסדֵרה.

אגב, בענין או"ר³¹⁴ ויחסיו לכי"ח³¹⁵ קלעת לנקודה נכונה: הוא ספר לי, כי שנתיים עבד כמזכיר בכי"ח, עד שממשלת צרפת גרשה אותו. הוא מציין לזכותו של [קארל] נטר,³¹⁶ שלא התנער ממנו גם לאחר שנגלתה סוציאליותו, ויותר מזה: הבטיח לו לקחתו לארץ ישראל, למזכירות ולהשתתפות בהנהלת הענינים. אלמלא מת נטר, היה אפשר או"ר בא במקום [שמואל] הירש…³¹⁷

או"ר ספר לי, כי מכתבו של יהל"ל³¹⁸ הכריע אצלו את הכף.

שלום לכולכם. שלום לבתיה [שיין], מחר אכתב לה.

34

אל דב שטוק, ירושלים

תל־אביב, כ"ז שבט תרצ"ב, 4.2.1932

כ"ז שבט

לשטוק, שלום.

תסלח לי על אשר אחרתי בתשובתי. שהיתי בירושלים יותר מכפי ששערתי ונערמו כאן הרבה ענינים.

לשוא חרדת לרדינג שלך.³¹⁹ מי יודע איזה מחשבות חלפו בגלל זה אצלך.

אילו הייתי מקבל את א.ד. גורדון בשעה ששלחת הייתי אולי מבקשך כי תוסיף.³²⁰ אמנם טוב לי מאמרך מן הקוואטש הנכתב על נושא זה כרגיל, אולם גם אתה עשית לך את המלאכה קלה. הפכת את גורדון לקונצפציה וירית בה משני תותחים. האמנם ערכו הוא באותן ההגדרות האחדות, ועם ערעורו מתערער גם הוא? והרי אפילו במדעים אכזקטיים³²¹ ראינו שערכה של היפוטיזה הוא לא באמתותה המוחלטת, אלא בזה עד כמה שהיא קדמה את המדע, גם אם נתבדתה אחר־כך. וכלום לגבי הוגי דעות חברתיות (ומסוג הסוביקטיביסטים בפרט)³²² העיקר הוא לא במה נאחזו בדרכם, כי אם ממה הם ברחו, מה שללו, ומה הניע אותם? (אגב, האם לא עלה על דעתך, שבעצם לא ב"תרבות" נלחם, אלא מלחמת האני ב"לא אני"?).

ואשר לשאלתך.³²³ אמרתי לשוחח אתך בזה מבלי ששאלתני, אלא שהמסובין מנעוני. ובכן, יתכן באמת שבימים האלה נדד את המערכות, ואם אך יש את לבך להתענות אתנו – הרי אתה מוזמן. טיב העבודה הפעם יהיה בעיקר לא מסוג בתפוצות וכו',³²⁴ אלא השתתפות בעריכה (בעמוד ג', בתוספות וכו'), כל אותה העבודה השחורה שאנו טובעים בה. אודה, כי בפעם הקודמת היה לי הרושם כי מאד עייפת ולבך רחק מעבודת המערכת ולפיכך התקשיתי להציע לך ענין, אשר אין לבך אליו. אך כיון שאתה פתחת – הקילות עלי.

שלום.

ב.כ.

35

אל מועצת פועלי חיפה

תל־אביב, אדר א', תרצ"ב, פברואר 1932 ³²⁵

על־פי העתק

חברים

כמה פעמים עמדנו על זה וגם חברים העירו לנו על כך שחיי חיפה בכלל וההווי הפועלי וההסתדרותי שבה משתקפים ב"דבר" במדה זעומה ביותר. הצטערנו על זאת אולם לצערנו לא היתה בידינו האפשרות להושיב בחיפה כח עתונאי־ספרותי ובמקום גופו היו גילויי הכתיבה של החברים מועטים מאוד. במדה שאלה באו החל מרשימות הכרמל של הח' ד. בן־צבי³²⁶ ועד מאמרו האחרון של אבא חושי³²⁷ היו מתקבלים ב"דבר" בזרועות פתוחות. סוף סוף עשתה המערכת מעשה ושלחה לחיפה את אחד מחבריה, הרגיל לבקר במקומות עבודה ולספר מרשמיו, על מנת לספר לקוראים מרשמי חיפה.³²⁸

ברור כי רשימות מסוג זה אין להן תביעות לאמת שאין אחריה ערעור, יתכן שהחבר הרושם יטעה ברשמיו ובהערותיו. “דבר” ישמח במקרים אלה לתקן את המשגה ולתת לחברים היודעים את הענינים מבפנים להעמיד את הדברים באורם הנכון. אדרבא, יש גם מדה של תועלת בפולמוס חברים כזה, המעורר את כוחות הבטוי מבפנים.

מכתב מחאתכם³²⁹ לצערנו איננו משיג את המטרה הרצויה. הכרזות כ"שאט־נפש", “דבות”, “עלילות”, – אינן עשויות להסביר דבר מה לקורא.

כמו כן תמוהה דרישתכם למערכת ש"תגדיר" את “אחריותה בעד הרשימה הזאת”. חברים ותיקים שכמותכם ודאי יודעים שההערכות מטעם המערכת באות ב"דבר היום" או “בשער”³³⁰ ואין המערכת מודה באחריות קולקטיבית בעד כל רשימה החתומה בידי כותבה, גם אם הוא חבר המערכת. דיו לכל כותב שהוא יהא אחראי לרשימותיו. כמו כן אי אפשר לקבל את הדעה שעתון פועלים המפרסם רשימות פיליטוניסטיות על כל אשר מסביב יהא אסור ברשימות כאלה, מבלי הסכמתם של מוסדות ההסתדרות. כתיבה עתונאית אינה חפשית בטבעה מטעות, לפעמים גם מטעות מכאיבה, אולם כתרופה לטעות זו אין להציע מניעת כל כתיבה חפשית שיש בה משום תבלין לעתון, אם אינו רוצה ליהפך למכתב חוזר של גוף צבורי מסויים.

לפיכך, חברים, עם כל ההבנה וההערכה לצער שנגרם לכם בפיליטונו של הח' [יצחק] יציב,³³¹ אין אני רואה תקנה לדבר אלא בפרסום רשימה או שורה של רשימות לבירור הענין ולהעמדת הח' יציב על טעויותיו. לרשימות כאלה יהיו עמודי “דבר” פתוחים ברצון.

החתום

ב. כצנלסון

36

אל ד"ר אברהם גרנובסקי,³³² ירושלים

תל־אביב, ה' אדר ב' תרצ"ב, 13.3.1932 ³³³

תל־אביב, ה' אדר א', תרצ"ב.

ד"ר גרנובסקי היקר,

אני כותב לך הפעם בענין המצער אותי הרבה. תקותי שאקבל ממך תשובה המניחה את הדעת, ולא אצטרך להעלות את השאלה על שולחן הדירקטוריון.³³⁴ אני כותב את המכתב בעצם ידי ולא במכונה, כדי שלא להכניס אנשים חיצוניים בענין הנראה לי עגום מאד.

לפני זמן־מה קראתי ב"דואר היום"³³⁵ התנפלות על הקרן הקיימת על אשר לא עשתה את מבוקשם של בני בנימין בנתניה³³⁶ ולא הקצתה להם מאדמות ואדי חוארית.³³⁷ מיד הופיעה בדואר היום תשובת הקרן הקיימת חתומה בידי יוסף ויץ,³³⁸ ובה התנצלות וגם התחייבות מפורשת לגבי שטח אחר.

קראתי ותמהתי. הייתי רשאי לתמוה על שהקרן הקיימת רואה צורך להגרר אחרי פולמוס עתונאי ולענות בפומבי בענין תביעה קרקעית. מה נעשה אם כל הפרטנדנטים המרובים יתחילו לתבוע בעתונים? הנענה לכל אחד מדוע לא הקצינו לו קרקע ואיזה קרקע נוכל להקצות לו? אולם משהו התמיה אותי יותר מזה: העברתי בזכרוני את כל הישיבות של הדירקטוריון ולא יכולתי לזכור מתי החלטנו, ואפילו מתי דנו, בדבר הקצבת קרקע לאנשי נתניה. האמנם דן הדירקטוריון והחליט ואני לא ידעתי? או אפשר בטלה זכות זו משל הדירקטוריון וניתנה ללשכה הראשית?

עודני מתכונן לברר את הענין, אם אין כאן טעות עמדי, והנה נזדמן לי לשמוע כי השטח של 130 דונם על יד כפר סבא, שטח שנותר לנו מהתישבות האלף ומשום מצבו הגיאוגרפי הוא מיועד לשכונת פועלים במושבה, (זוכר אני שבזה נימקתי בישיבת הדירקטוריון,³³⁹ את הצורך לרכוש שטח אחר לארגונים),³⁴⁰ חולק למשפחות אחדות. אמרו לי, כי מתהלכים אנשים עם הבטחות – ויש אומרים: עם חוזים בכיס.

קשה לי להביע לך מה הרגשתי לשמע ידיעה זו.

כל השנים שאני משתתף בעבודת הדירקטוריון אני פועל מתוך אמון רב לעבודת הלשכה והעומדים בראשה. אודה לך, כמה פעמים נמנעתי מלדרוש כינוס ישיבות יותר תכופות, מה שהייתי עושה אילמלא יחסי המיוחד לנשיאנו, ל[מנחם] אוסישקין, וההכרה כי עניני הלשכה הראשית נתונים בידים נאמנות. אך לא עלה [על] דעתי, כי עם כל מיעוט הישיבות ומיעוט שיתוף חברי הדירקטוריון בענינים יתכן הדבר שגם זכותם וחובתם העיקריות של חברי הדירקטוריון – להחליט כיצד ולמי יוחכרו אדמות הקרן הקיימת – תינטל מהם. ואיך תינטל: חבר הדירקטוריון צריך לשמוע על ענינים כאלה מפי “דואר היום” או על ידי קובלנות המגיעות אליו ברחוב, מבלי שידע אם לאשר את העובדה או להכחיש אותה…

לא אכתוב לך עכשיו בעצם השאלות הכרוכות בשתי ההקצבות הקרקעיות הללו: אם רשאית הקרן הקיימת במצבה היא לתת מאדמותיה למי שיש לו כבר קרקע פרטית משלו, אם רשאית היא למסור אדמות למקומות שכבר נתגלתה בהם עבודה ערבית (כך שמעתי מפי אדם מהימן), אם מותר לנו במצב המושבות כיום ובסיכויי העבודה הנשקפים להן למסור אדמה, בקרבת מושבה היכולה לעזור לקיום של מאות עובדים, שמבחינה גיאוגרפית אין כמוה, לידי [הן] של משפחות מועטות, אדמה שהיא מעין אדמה עירונית לנטיעת פרדסים, אם זה הולם את אותה הפוליטיקה הקרקעית שעליה נלחמת ובה הגית שנים על שנים, לא אגע עכשיו בכל אלה השאלות. למה אחוה דעתי, אם הענינים הללו יכולים להחתך מחוץ להשתתפותי, מחוץ לישיבות הדירקטוריון. יותר מזה, איני יודע, מה טעם לכהן בכהונת חבר הדירקטוריון, האחראי בפני הקונגרס הציוני, אם תואר זה אינו אלא כסות־עינים למעשי אחרים.

אני כותב לך כחבר וידיד. בטרם הוצאתי את הדברים החוצה. גם לחברי ומקורבי. אחזיר לך טובה אם תואיל להעמידני על אמתם של הדברים

מוקירך

ב.כ.

37.

אל מרדכי קושניר,³⁴¹ גבע

טבריה, כ"ז אדר תרצ"ב, 4.4.1932

על־פי העתק

טבריה, כ"ז אדר

שלום מרדכי,

שמחתי ל"ניב" האחרון.³⁴² יש בו חיוּת – ענין יקר המציאות בדברי דפוס של ימינו. בדבריו של דניאל וייס³⁴³ (וגם בדבריו של [יוסף] אפרתי³⁴⁴ – משקל, העולה לאין ערוך על הגרה השמן־זיתית של הזקנים ועל הקוועטשעניש האידיאולוגית של צעירי הצעירים.

וגם [יוסף] ברץ עשה הפעם מעשה רב.³⁴⁵ כל עוד יש תובע – יש תקוה לזכות. והוא העיז ותבע, בפשטות.

לרשימותיך הטובות הוספת תבלין טוב: פיוס.³⁴⁶

בברכה

ב.כ.

38

אל מרדכי קושניר, גבע

תל־אביב, ט"ו ניסן תרצ"ב, 11.4.1932³⁴⁷

על־פי העתק

מוצאי פסח

מרדכי,

אל נא תשית עלי חטאת. ואצטער אם גרמתי לך לפירושים אשר לא כן. תכפו עלי בזמן האחרון ימים קשים ולא יכולתי לצרף שתי מלים.

אני מסכים אתך, כי כדאי לך להוריד את המאַמר אל הכור.³⁴⁸ וגם אומר לך את השגתי (בלשון יחיד). צורה זו של “קולות” מחייבת למצות מכל קול את הצפון בו, ואתה הנחלת לאחדים מן הקולות ממיטב חילך, ואחרים פטרת בשה"י פה"י.³⁴⁹

ואולי אנסח את מחשבתי אחרת: יש בקרבנו זרמים ויש קולות. הזרמים ניסוחם ידוע, וערכם כמוגדר לפי המגדיר. מה שאין כן קולות. הקול עשוי להשמיע לנו צלילים שמלפנים לשורת הנוסחאות. וזה אני רשאי לחכות ממך. כלום אותו הקול ליעקב ריז’יק ול[יהושע] מנוח ולפנחס לוביאניקר? וכלום אותו הקול המתנצח ל[אהרן] ציזלינג ול[יחיאל] דובדבני ולבת־שבע [חייקין] ולגרשון [אוסטרובסקי]?³⁵⁰ דומני, שאתה ערבבת או מזגת את הקולות והזרמים באחד, על כל פנים יותר ממה שהורשה לך.

הערתי זו אינה נוגעת להדפסה. אמרתיה, שמא תרצה להביאה בחשבון בשעת עיבוד. אני כל כך מעונין בניב פנימי, שלא ארשה לעצמי לזהות את בקורתי כקורא עם בקורת־עורך.

***

הערתך בענין [נורמן] בנטויטש. בתיקי מונח מאמר גדול של משה בילינסון³⁵¹ על ספרו של בנטויטש.³⁵² יופיע בקרוב. לי עצמי היה רצון חזק לפנות במכתב גלוי לבנטויטש בענין החמור בעיני עוד יותר,³⁵³ וכרגיל לא יצא הענין מגדר של מחשבה. לענין הקרן הקיימת אפשר אין זה נוגע, כי אין בידינו לבחור לסניגוריה משפטית בלונדון אדם כרוחנו מבחינה ציונית. לשם אפשר לשכור גם גוי. אולם מגדולינו עוד נשבע גם כלימות וגם הכשלות.

***

גם אחרי כשלונותי במוספים המיוחדים, עודני מתאבק עם הרעיון על מוסף רחל.³⁵⁴ אפשר שאשוב ואתן את דבריך מתוך “ניב הקבוצה”. היש אתך מלואים?

שלום לך

ב.

39

אל שמואל יוסף עגנון, ירושלים

תל־אביב, ניסן תרצ"ב, סוף אפריל 1932 ³⁵⁵

טיוטה שלא הושלמה

עגנון היקר,

מצטער אני על אשר אחרתי כה בתשובתי, מחמת טרדות החגים והכינוסים ואורחי חו"ל, שאיני פטור מהם. אתך הסליחה ואתי הכרת הטובה על מתנת החג שלך, ארבעת הספורים מספר המעשים המשונים.³⁵⁶ יודע אני אמנם בקוראי שרובם יתמהו, כי לא ראו כזאת בעגנון, ואף אני לא אתברך בנפשי כי לנתי בעומקם, ואף על פי כן אין זה מפחית את הכרת הטובה שלי על שמסרת אותם ל"דבר". ידעתי, כי לא רבים הם הסופרים אשר מותר להם לכתוב דברים כמו אלה, אבל לעגנון מותר. ולא רק לעגנון של ארבעת הכרכים,³⁵⁷ אלא גם לעגנון של ימי הנוער. במשהו מזה נצנצת לי עוד בימים ההם.

הספורים סדורים בדפוס מלפני החג, אולם המוסף של חיבת־ציון מנע אותי מתת מוסף ספרותי, והשבוע אני עומד בפרשת א' במאי, ועוד לי שבוע אחד של יארצייט,³⁵⁸ ואתה אל נא תראה באיחור דבר־מה אשר לא כן. אם יש את לבך להוסיף את שני הספורים אשר אמרת – מה טוב.

וגם לספורך האחר המובטח אני מצפה.

דבריך, כי המוסף³⁵⁹ חיזק את ידיך – אין לי גמול טוב מזה.

מדי בואי לירושלים אני מתכנן תכניות להפגש אתך,

40

אל חיים הזז,³⁶⁰ ירושלים

ירושלים, כ"ב אייר תרצ"ב, 28.5.1932

בושתי ונכלמתי, הזז, על שמאמצי עד עתה עלו בתוהו. מו"ל הגון ובעל־יכולת לא מצאתי.

ובאין מו"ל אשר כזה הריני מנסה להציע לפניך, מתוך בושה ומתוך קוצר־יד, הצעה כזו:

רצוני לרכוש ממך את ספורך החדש.³⁶¹ אם יהא בידי לעמוד ברכישה זו עד גמירא איני יודע. אם במשך הזמן הזה יהיה בידי ירחון או רבעון או דבר מה דומה לכך, אקבענו שם. אם בינתים יזדמן לך מו"ל רצוי ובעל־יכולת (ויחזיר לי מה שהשקעתי עד אז) אוותר לו לטובתך. שכר סופרים לגליון אוכל לסלק רק חמש לא"י. לא יותר אבל גם לא פחות. על חשבון זה – אם רצונך לקבל את הצעתי – הריני ממציא לך בזה עשר לא"י. ושוב: איני יודע אם יספיקו כחותי (כלומר כח האשראי הפרטי שיש לי) להביא את הענין לידי גמר.

אנא, סלח לי על אשר אין אתי עד שעה זו הצעה טובה יותר.

בברכה

ב. כצנלסון

אני נוסע היום לדגניה ומשם לעין־חרוד למשך עשרים יום, לסמינר.³⁶² אולי תזדמן לשם?

ירושלים, כב' אייר.

41

אל דב שטוק, ירושלים

תל־אביב, תמוז תרצ"ב יולי 1932³⁶³

שלום עליך, שטוק.

מחמת חוסר בריהשאפט³⁶⁴ (ואני עכשיו נטול “יד” – [מאיר] בוגדן³⁶⁵ בחופש) הריני מפגר מאד במלאכתי, ובכתיבת מכתבים בפרט. ואתה, אנא תזדיין באורך־רוח.

והפעם, ממה שנצבר אצלי:

א. למוספים שלמים על [משה] הס³⁶⁶ ועל [שאול] טשרניח[ובסקי]³⁶⁷ איני מייחל. אשמח למאמרים בודדים. ואשר לגודל? 5–6 טורים מוספיים “יספיקו” למאמר. (בהנחה, שההקדמה לא תבלע את הפנים, כאשר אירע לך עם א.ד. גורדון.³⁶⁸ אם המאמר יגלוש – יתכן אולי לחלקו לשנים.

ב. האומר אתה להכין למקץ השנה סקירה על התנובה הספרותית?³⁶⁹

ג. את הדיואן שלחתי לך אמש.³⁷⁰ את לוין אפשטיין אשתדל.³⁷¹

ד. שאלתני לסבת הפיזור.³⁷² האמת שאתה נתכבדת בכבודו של עגנון. אני נתכוונתי ל"מטפחת" ונוח [רטנובסקי] בחר בך.³⁷³ ניט בעשערט עגנון’ען.³⁷⁴

ה. פעם כתבת לי על פחדך מפני הבנליות. וחפצי ליעץ אותך, לבל תרבה לפחד. והנה נכשלתי אני מרה: זלזלתי בכתיבה הידועה על כ' תמוז, וראה מה עלה לי.³⁷⁵ (אגב, שבמוסף זה אתן משהו על הרצל, אולי יש אתך?)

ו. בצדק חששת לגורל “דרך אגב” על ענין השבת.³⁷⁶ לא בלב קל אני מכניס את ראש “דבר” בענינים כמו אלה. אפשר יהא הדבר מוקשה בעיניך: יגורתי מפני “כותל” פנימי.³⁷⁷ אתה מכריז בשם הנבונים שבנו, כי אין לבנו (וגם לא כחנו) ל"קולטורקאמפף".³⁷⁸ איני רוצה בהכרזה זו, כשם שאיני רוצה בהכרזה של ענדציל,³⁷⁹ משום שאיני רוצה לגלות בפומבי ובמו פי את סוד חולשתי. אולם מי שסבור ככה – אל יעשה מעשי קונדס. בדורנו ובעמנו כל כך הרבה צרות שאין לנו כח להתגבר עליהם, האם לא כדאי לעצום עין ממה שהוא, כל עוד אין הכרח במלחמת שערים? כלום לא די בדאגת בנין ישובים עובדים, בקליטת יהודים וביצירת פועל יהודי כפרט וככלל, שעלינו להכניס את ראשנו בענין, אשר אין כל תקוה שנצא ממנו בשלום, ובפרט שיש כמה וכמה מלאכים שמכניסים את ראשנו לכך גם מבלי שנטרח בזה? בענין הירושלמי³⁸⁰ רואה אני לא רק את שאלת הטקט (שלנו ושלהם! שנינו טובים), כי אם גם את השאלה האופורטוניסטית: אם יקל הדבר על הכנסת מאות ילדים וילדות מהעדות המזרחיות להסתדרות או יכביד. וגם שאלת הטקט אינה כל כך בשבילי. אתה פותר אותה לנפשך כצדיק וכאינדיבידואליסט גמור. ענין הטקט לי הוא ואין לזר חלק בו. לא הוא המטריד אותך, כי אם חשש מפלצת־האונס. אני רואה את הענין אחרת. א', חוששני ששנים אלה – העדר טקט ואונס בעניני טעם ורוח – הנם שני פרצופים של מטבע אחת. ב', העדר אותן תכונות הנפש, שקורין להן במלה בלתי מסוימת זו – טקט – נראה לי כחזיון יותר מורכב ויותר מכריע בכלל, ויותר מזה במידה שתכונה זו מתגלית, כידוע, ביתר שאת דווקא לגבי אחינו (לגבי הנכרי אנו מתאמצים, ועוד איך מתאמצים, לקיים מצוות טקט), הרי יש בה רמז למשהו לגמרי לא חלק ביחסנו ליהודי, כלומר לאותו יהודי המשמש לנו בחיצוניותו ובמנהגיו כסמל היהודי. אני נוטה למשל, לחשוב, שהאנטיקלריקליזם של היבסקציה³⁸¹ וגילוייה הנאים מקורם לאו דווקא בעומק הכפירה, אלא בעומק השנאה למשהו יהודי, שהנהו על־פי מקרה לבוש אפוד דת. ואגב, פחד האונס מצד זה (מצד זה דווקא!) מנין לך בתוקף זה? כלום במונקאטש³⁸² אנו חיים? האמנם אורבת סכנה כזאת לבית אלפא ולעין חרוד? ואולי הייתי צריך לשאול אותך, לשיטתך, אתה שגלית בחוברת של [משה] בלוי³⁸³ את חולשתם של האדוקים בפחדם מפני הסכם קל לציונים, כלום תשובתך לר' ב[נימין] המפחדת מפני התעוררות תיאבונם,³⁸⁴ סימן היא לגבורה? מובן, שלא זה העיקר. אצלי, אפשר העיקר הוא אחר לגמרי. בילדותי למדתי ברוסיה: אין מכין את מי שכרע־נפל. ומעודי ראיתי את היהדות הישנה, כמי שנמצאת במצב כזה.

שלום לך,

ב.כ.

42

אל מזכירות הועד־הפועל של ההסתדרות

תל־אביב, כ"ז תמוז תרצ"ב, 31.7.1932

על־פי העתק

31.7.1932

לכבוד

מזכירות הועד הפועל של ההסתדרות,

כאן

ח.נ.

אני בא לערער לפניכם על החלטת המועצה החקלאית³⁸⁵ בדבר תנאי ההסכם בין “ניר” לבנק הפועלים.³⁸⁶

אני דורש מכם לעכב את קיום ההחלטה, ולהביא את השאלה, לאחר בירור בישיבה מלאה של הועד הפועל, להחלטה במועצת ההסתדרות הכללית.

מבחינה פורמלית יש כמה וכמה נמוקים לעיכוב זה – אביא כאן רק נימוק אחד: החלטת המועצה כשהיא לעצמה אינה מחיבת אבטומטית את “ניר”, היא צריכה לעבור דרך המנהלה של “ניר”. והיות שההחלטה מתכוונת למסור את הונו של “ניר” (הקיים בעין וגם העתיד להכנס – עד מלאת סך 5000) בתנאים הדומים מאד ל"שלא על מנת להחזיר", על כל פנים בתנאים הגרועים הרבה יותר מתנאי השותף השני, ודאי שימצא בהנהלה מי שידרוש, כי הענין יובא לאספה כללית של “ניר”.

אולם עיכוב ההחלטה נדרש מתוך נימוק שהוא מכריע יותר מכל בחינה פורמלית.

ההסכם המוצע, על התנאים המיוחדים שבהם נתבע ניר להשקיע את הונו, סותר לא סעיף פלוני או אלמוני של התקנות, אלא את עצם קיומו של “ניר”.

פירוש ההחלטה: ביטול “ניר” בתור מכשיר קיים להתישבות העובדים.

אין ההחלטה נוגעת, חלילה, בשלט של “ניר”. היא משאירה אותו בשלמותו מבלי להפיל ממנו צרור ארצה. אולם היא עושה לו, מה שלא עשו לו אויביו ומנדיו: היא נוטלת ממנו אפילו את הסיכויים ליהפך בזמן [מן] הזמנים למוסד המוכשר לפעולה מישבת עצמאית.

בעוד חדשים אחדים ימלאו עשר שנים, מאז החליטה הועידה החקלאית השניה על הקמת “חברת התישבות עובדים”.³⁸⁷ מעצורים פנימיים לא חסרו כל השנים. המשברים הכלכליים והפוליטיים הוסיפו מעצורים חיצוניים. בשנים האחרונות גבר ההכרח בפעולה ישובית שלנו. למדנו גם כמה הפסדנו מחוסר מכשיר מישב ברשותנו. למדנו כמה מרץ הוצאנו לבטלה מתוך השענות על אחרים.³⁸⁸ נוכחנו גם כי היכולת הישובית שלנו אינה כל כך פעוטה. נתגברה התקוה, כי סוף סוף נתנער ונגש לאיזו פעולה של ערך, והנה באה ההחלטה של המועצה החקלאית וסותמת את הגולל על “ניר”, שוללת מאתו לא רק את ההוה, כי אם גם את העתיד. מוסד המשקיע את ראשית הונו בתנאים כאלה, אין לו כל תקוה לאגור הון, למשוך רכוש, להיות למכשיר מצמיח אמצעים.

הערך של מתן הלואות מספר לאילו קבוצים וארגונים, הוא חשוב למדי. אולם כלום רשאית איזו מועצה שהיא לשם כך לעשות פלסתר החלטות של כמה ועידות ומועצות ולעשוק את תקוותיהם של אלה בתנועה שעוד לא השלימו עם אזלת־ידנו כיום הזה?

אני מקוה שתכירו בערעור זה, ולא תביאו אותי לידי ערעורים נוספים.

שלכם

העתקה למרכז החקלאי

43

אל יוסף ברץ,דגניה א'

תל־אביב, תמוז־אב תרצ"ב, ראשית אוגוסט 1932³⁸⁹

שלום, יוסף.

אל נא תדאג לרשימתך³⁹⁰ היא נמצאת בדפוס. אחרתי לא במזיד, אלא מפני טרדות שונות שהפריעו את מהלך עבודתי.

אגב, עוד בשבוע שעבר מיד לאחר “שאיפותינו”³⁹¹ באה אלי רשימת טס,³⁹² שכדרכו עשה אַש אוּן בלאטע³⁹³ משאיפותינו והטיף גם טפה מרה לכוסך.³⁹⁴ משום שהיה לי אתו מו"מ על תיקונים – נתעכבה אף היא.

***

דבריך על כ' תמוז פגעו בי קשה מאד.³⁹⁵ הפוגע הוא שאין חברים – וגם חבר שכמותך – רוצים לדעת, באיזה תנאים המערכת עובדת. “תן להם – ודי.” קבלתי לא מעט עקיצות מקוראים, ולא מעט חשדות כי שכחנו את הרצל או התכחשנו לו. ואתה הלא יכולת לדעת, כי “דבר” הקדיש לא מעט גליונות, מאמרים ואפילו מוסף ואני הקטן כתבתי וגם הרציתי (ובשנה שעברה הדפיס אפילו הפועל הצעיר הרצאה גדולה שלי על הרצל.)³⁹⁶ ובכן?

… אומר לך במה נכשלתי השנה: לתת מאמרים מסוג מה שהיה בהארץ³⁹⁷ ובדואר היום ובלבד לצאת ידי חובה – חושב אני לחילול שם הרצל. איני רואה בהם לא כבוד לשמו ולא חינוך לרעיונו. הזמנתי מאמר אצל אדם שקויתי ממנו לדבר חשוב.³⁹⁸ הלה הבטיח ולא קיים. ואני הייתי סבור, כי יותר ישר לא לתת לכלום מאשר ל"סתום" בשה"י פה"י.

אני מודה כי טעיתי, כי הקורא שלנו יסלח על פרסום דברי הבאי ולא יסלח את השתיקה. אבל שחברים קרובים יחשדוני בשכחה – לזה לא פללתי.

ושלום רב לך

ב. כצנלסון

וההלצה הזאת על חבר המפא"י…³⁹⁹ כלום יש לנו להתבייש בזה, שפעם אחת, ולא בחיים כי אם לאחר המות, אנו מרשים לעצמנו לאמור בפומבי מלים חמות על חבר? האם לא תכונה יפה של תנועתנו היא זו, שאנו מחנכים ליחס אנושי עמוק לחבר טוב, אף על פי שאיננו לא הרצל ולא משה רבינו? שנערה השוטפת את הרצפה בבית החולים יכולה אצלנו לספר על הרופא?

44

אל דב שטוק, ירושלים

תל־אביב, תמוז־אב תרצ"ב, ראשית אוגוסט 1932⁴⁰⁰

שלום, שטוק.

מה חפצך מאת אנשי דגניה?⁴⁰¹ מדוע אתה בא לחייב אותם לאריכות דווקא, ולפירוט דווקא? כלום פובליציסטים הם על פי אומנותם, כלום יצאו למלחמת־שערים, כלום התכוונו לכך שברית שלום תעשה לעצמה רקלמה על חשבונם? וכלום אתה ואני ושאר העוסקים במלחמת־דברים מקיימים תמיד אותן החומרות שאתה בא להטיל על בני דגניה? וכלום צריך שבכל המאמרים יהיה חוסר שיסוי ודווקא הכי טוב, כדי שמותר יהיה לאמור מה שאמרו בני־דגניה?

אני מניח, שמשהו קווטשט⁴⁰² אותך, ומצאת כאן מקום לגביה. אך האם חסר־הזדמנויות אתה? הגע בעצמך, אנשי ברית שלום “הנרדפים” מצאו להם הזדמנות לצעוק חמס: אינקויזיציה (לפי עניות דעתם⁴⁰³ לא סתם מעשה שטות, אלא “חומר למשסים ולמסיתים”), ואתה בא ואומר: איזו שטות, שום אינקויזיציה אין פה. כמובן, אבל מזכרת עוון יש ויש, ויש פגיעה עמוקה אחת אשר ממנה כל הרעה. יהא כך, אולם כלום אין סמיכת־פרשיות זו עשויה להזכיר במקצת את מהלך־החקירה בועדת־שאו: אמנם מעשי הפורעים אינם נאים, אבל הרי היהודים מנשלים. ודאי יש לך מה לומר נגד אנלוגיה זו, אולם דוק ותשכח⁴⁰⁴ כי יש נקודה משותפת.

למכתבך יש דברים בפי. אולם השעה מאוחרת.

אם תרצה לשנות את סיום הרשימה – מה טוב! לשם כך אני שולך [!] לך.⁴⁰⁵

ב. כ.

45

אל משה נובומייסקי,⁴⁰⁶ ירושלים

תל־אביב, אב תרצ"ב, אמצע אוגוסט 1932⁴⁰⁷

על־פי העתק

לכ'

מר נובומייסקי.

אני יכול להסכים אתך, שעל ענינים אלה מוטב בימינו שלא לכתוב בעתונים,⁴⁰⁸ אולם נפלא בעיני מדוע אתה רואה צורך במכתב פרטי אלי לסתור את הדעה הזאת.⁴⁰⁹

ולעצם הענין. מטרת כתיבתי אינה ויכוחית. כמוני כמוך איננו מעונינים שנינו בויכוח, כי אם בסידור היחסים ובתיקון המצב. אתה מאמין, כדבריך, “בעבודה מאורגנת ומשכילה ובשיתוף ידידותי ומוצק עם הפועלים בעבודה”,⁴¹⁰ וגם ההסתדרות מעונינת ביחסי הבנה קבועים ומסודרים עם נותני העבודה לטובת העובד והמשק כאחד. ואם שני הצדדים עומדים על בסיס זה, ושניהם יש להם רצון טוב לעבודה עברית והכרת החשיבות של מניעת הפרעות ואי־הבנות, כי אז לא מן הנמנע למצוא מוצא חיובי.

לשם בירור השאלות בקונקרטיותן נדמה לי, מוטב להשתמש לא בחליפת־מכתבים אלא בפגישות אישיות פנים אל פנים. אני כשלעצמי עוסק אמנם בשטחים אחרים של חיי הציבור, ואין כחותי מספיקים למלא מה שכבר העמסתי על עצמי, אולם מתוך הכרת החשיבות המיוחדת של יחסי העבודה בים־המלח, הריני יכול להבטיח לך, כי לעולם לא אמנע את השתתפותי ואת עזרתי אם תדרש.

בכבוד,

46

אל יעקב פיכמן,⁴¹¹ תל־אביב

תל־אביב, תמוז־אב תרצ"ב, יולי־אוגוסט 1932⁴¹²

טיוטה שלא הושלמה

פיכמן יקיר,

הוזמנתי, כחבר למועצת הברית העברית,⁴¹³ לפגישה עם מר ד[ב] ליפץ⁴¹⁴ בבית מרת [שושנה] פרסיץ.⁴¹⁵ חפצתי כי תדע מדוע אינני יכול להענות להזמנה זו.

איני צריך לומר לך, כי יש לי ענין לכל פעולה – ולו גם זעירה – בשדה התרבות. ואני מוכן לשם כך להשתתף גם עם זרים ומתנגדים כל עוד יש תקוה לאיזו ממשות־פעולה. אולם לשם כך נחוץ מינימום של שטח נייטרלי. בית אדם, החותר תחת הכנסת,⁴¹⁶ הנותן יד לכל מבקשי פירוד החנוך,⁴¹⁷ הרודף כל מוסד תרבותי של פועלים – איננו יכול לשמש שטח נייטרלי בשביל אדם שכמותי.

ידעתי, כי אני נותן פתחון־פה לכל מי שחומד להג על מפלגתיות וצרות מעמדית, אולם אני מקוה כי לא באלה חלקך, וכי בחוגי הסופרים ועסקני התרבות יבינו, כי אם רוצים בפגישות עם שכמותי יש להביא בחשבון גם את יחסינו והרגשותינו!

47

אל דב שטוק, ירושלים

תל־אביב, אלול תרצ"ב, ספטמבר 1932⁴¹⁸

שלום, שטוק.

א. מכתב החברים של [שלום] שוארץ ידפס.⁴¹⁹ אלא שיש קודמים לו באותו ענין, המחכים לתורם. מן השבוע הזה אתחיל בהדפסתם.

ב. בדבר שורות הפתיחה של “רושם”⁴²⁰ – אין דעתי נוחה מהן כל עיקר. מה הקלת־ראש זו באבדן נפש אחת מישראל? ואתה, שיננא,⁴²¹ החלפת את ש. שלום⁴²² במשה בילינסון – – אכן, זאת לא הפעם הראשונה שאתה מחליף את משה בילינסון באחרים. גם אותי החלפת פעם.

ג. צדקת באמרך, ש[מרדכי] אורנשטין נקט הפעם לשון כבושה.⁴²³ אולם זאת הפעם ניטל ממנו ה"יתיר". המסכן, פעמיים תיקן את הרשימה אנוס על־פי דרישתי ולאחר זה עוד הייתי אני אנוס להשמיט משהו. ממילא נפלו הימה טענותי למבנה המאמר ולצורתו. טענותי לתכנו (להטי הסטאטיסטיקה “המוכיחים” כי בנס ציונה פורחת העבודה העברית, וכי פריחה זו חלה דווקא בשנות הפסידו־שלטון של השומר הצעיר ונתעכבה עם כניסת גורדוניה והקיבוץ המאוחד וכו') נשארו בעינן. אולם ארגומנטציה מפוקפקת אינה אצלי בגדר טאבו.

ד. הזוכר אתה כי ראש השנה מתקרב, ומאמרך מתבקש בהקדם?

ה. הידועים לך אנשים, אשר יש בתיקיהם דברים טובים לכבוד החג?

ו. היש את נפשך לרשום מה על ה"ילקוט"?⁴²⁴

ב. כ.

48

אל דניאל פיינמאן,⁴²⁵ פריס

תל־אביב, כ"ה אלול תרצ"ב, 26.9.1932

תל־אביב, 26.9.32

לכ'

דניאל פיינמאן,

פריס.

שלום רב עליך,

שמחתי לקבל את פיליטונך הראשון.⁴²⁶ ודאי כבר קבלת את הגליון שבו נדפס. לא אני ערכתי אותו, כיוון שאני נמצא עכשיו לזמן־מה מחוץ לעבודת המערכת, אבל קראתיו ומסרתיו לעריכה.

לא תדרוש ממני, כמובן, ש"אוציא משפט" ו"אנבא עתידות" לפי פיליטון ראשון. אני רוצה לקוות, כי שנינו לא נתחרט על ההתחלה.

אגב, הז’נר של כתיבתך, מפני קלותו ורפרופיותו, דורש ביותר גמישות הלשון, ושימוש חפשי בלהטיה ואסוסיציותיה. לפיכך, איעץ אותך, למרות ישיבתך בפריס “המעטירה ורבת התשואות”, לבל תניח ידך מקריאת ספרות עברית טובה.

קראתי גם את פיליטונך השני “שלום”.⁴²⁷ לא מסרתיו לדפוס. הענין חמור מכדי פיליטון קל. גדולי התרבות האירופית נפתו והיו למשחק בידי אנשי תככים פרופיסיונליים. הם הזמינו קונגרס לשלום, “מעל לראש” תנועות הפועלים הגדולות, אשר בלעדיהן ודאי אי אפשר להקים את השלום בעולם. הענין ראוי לסאטירה חריפה. אבל לשם כך דרושה ידיעה רבה בענין וחדירה מעמיקה לאופי האנשים והתנועות. וגם הנאומים אשר אתה מוסר את תוכנם ראויים להסתכלות, לא רק ב"ברם" אלא גם ב"תוכם". בניגוד למימרא המקובלת אני גורס: “תסתכל בקנקן, אבל גם במה שיש בו”.

העתונות העברית זקוקה לפיליטון טוב. והוא איננו. היו ימים והספרות העברית נתפרנסה מן ההומור היפה, הקל והעמוק של [אלחנן ליב] לוינסקי⁴²⁸ ו[דוד] פרישמן.⁴²⁹ כסאם עומד ריק. ויש “ממליכים” את שפלותו ותבליתו [!] של אורי קיסרי.⁴³⁰ מה טוב אם תתגלגל על ידך הזכות…

בידידות,

ב. כצנלסון

49

אל אריה שנקר, תל־אביב

תל־אביב, כ"ט אלול תרצ"ב, 30.9.1932⁴³¹

למר א. שנקר,

לודז’יה,

תל־אביב.

ידידי המכובד והנלבב,

לאחר שעכבתי זמן־מה את הוצאת החלטתי בתור בורר, בענין שׂכר השעות העודפות, מבלי לשים לב “למה שיאמרו”, החלטתי בלבי, כי במדה שיתבהרו קצת הענינים מעל פני מצב הישוב, אשוב לעיין בדבר, ואחליט לפי הכרת־הצדק את אשר אליה אני שואף.⁴³²

אני בוטח רק, כי תאמין לי כי שום נימוקים צדדיים לא פעלו עלי.

הכרתי העמוקה, כי בשעה שהעולם כולו נתון במצב חוסר־עבודה מבהיל, וכל אומות העולם מרחפים [מחפשים] את המוצא בתיקון שבוע עבודה מקוצר, ובזמן ששערי הארץ נפתחו שוב קצת בפני עולים יהודים, הרי כל שעת־עבודה נוספת גוזלת להם מפי עוד יהודי אחד המבקש עבודה. וחובתנו להחמיר בה.

באופן פרטי, אני מרשה לעצמי לומר לך, כי לא התכוונתי בהחלט לייקר את שכר העבודה, כי אם להרבות את מספר היהודים העובדים בארץ־ישראל. בברכת שנה טובה, שנת עליה ופריחה ושלום בתעשיה ובחקלאות

50

אל מועצת פועלי תל־אביב

ארזה, כ"ט אלול תרצ"ב, 30.9.1932

חברים יקרים.

רצופה בזה ההחלטה שהוצאתי בענין שכר שעות עודפות בבית חרושת לודזיה.

לצערי לא מצאתי עדיין חומר מספיק בשביל הוצאת החלטה מבוססת בדבר שכר שעות עודפות בקבלנות. לפיכך עכבתי את החלק הזה של ההחלטה למשך ג' חדשים.

חפצתי שיהיה ברור, כי מגמתנו היא: לא להרבות אלא למנוע שעות עודפות. יתכן, שהפועל־הפרט מתכוון בזה לריוח נוסף, כשם שבעל־התעשיה הפרט מעונין במקרים ידועים בתוספת שעות ולו גם במחיר יותר יקר. אולם כלל־הפועלים מעונין ברבוי מספר העובדים ולא ברבוי שעות־עבודתם. וכן גם כלל־התעשיה והמשק הארצישראלי.

אקוה, כי תביאו את דברי אלה לפועלי לודזיה. ואולי גם תואילו להסביר להם, כי העכוב עד עתה בהוצאת החלטתי בא לא בגלל שזלזלתי חלילה בעניניהם והתרשלתי במלוי חובת־הבוררות (שהוטלה עלי לא ברצוני), אלא משום שמסבות קשות ומרות בארץ מנעו אותי עד עכשיו להתמכר לענין.

שלכם ב. כצנלסון

ערב ראש השנה תרצ"ב, ארזה.

51

אל מועצת פועלי תל־אביב

ארזה, כ"ט אלול תרצ"ב, 30.9.1932

החלטת הבורר

כפי שהוסכם בין הנהלת בית־החרשת לודזיה ובין ההסתדרות הכללית של העובדים העברים, בחתימת ה"ה אריה שנקר מטעם לודזיה ויוסף קיציס מטעם ההסתדרות הכללית כי:

“שכר העבודה הנוסף עבור השעות העודפות, בעיקר בעבודה יומית, וזמן התחלת התשלומים, יקבע על ידי הבורר משני הצדדים – מר ב. כצנלסון (חבר הועד הפועל של ההסתדרות) (סימן 4 של ההסכם)”,

ולאחר שגורמים חמורים במצב הישוב המדיני והכלכלי מנעו אותי זמן רב מהוציא לאור את החלטתי, הריני קובע, לאחר עיון ממושך ושקול דעת רב־צדדי, כי:

א. שכר העבודה הנוסף עבור השעות העודפות בעבודה יומית יֵחָשב ב־25% (עשרים וחמישה אחוזים) משכר העבודה היומי כתקונו.

ב. החלטה זו תכנס לתקפה מראשית שנת תרצ"ג (לפי הספירה הלועזית מא' באוקטובר 1932).

ג. ואשר לשאלת שכר השעות העודפות בעבודה קבלנית, הריני מניח כי כל אותם הנימוקים הישוביים, הלאומיים והחברתיים המחיבים שכר נוסף בעבודה יומית חלים גם על עבודה בקבלנות, אולם מפני השאלות הנוספות הכרוכות בזה הריני דוחה את תוספת העיון והחקירה בהן וקביעת ההחלטה למשך שלשה חדשים.

ב. כצנלסון

ערב ראש השנה תרצ"ג, ארזה.

העתק מזה ל"לודז’יה"

52

אל בן־ציון דינבורג, ירושלים

תל־אביב, כ"ה כסלו תרצ"ג, 24.12.1932⁴³³

על־פי העתק

תיתי לך בן־ציון שהמצאת את מאמרך לחנוכה.⁴³⁴ הפעם איני קובל על פי האיחור. מה טוב שחנוכה איננה שבועות, ואינה מצטמצמת בנר אחד. זהו באמת, נס פח השמן גם לעורך בישראל.

ועכשיו, אני שוב בשאלתי. אולי יש את נפשך לתת דבר־מה על בן־יהודה.⁴³⁵ אני מצטער, שעד עכשיו לא נתתי, אבל אינני רוצה לומר נואש. אינני רוצה שהבוז הצודק ל"משפחה"⁴³⁶ יאפיל אצל קוראי־הדבר על הטירוף הגדול של אב"י [אליעזר בן־יהודה]. ואפילו הניגודים העמוקים שהיו ושישנם בינינו ובינו – לא רק בשטח העליון – אינם צריכים לעקור מלבנו את הדמות המיוחדת במינה. לפתור את השאלה [?] “הארץ” – לתת בשותפות עם “דואר היום” סטריאוטיפ של [יוסף] קלויזנר⁴³⁷ – לא היה נבצר גם ממני. אבל בזה לא חפצתי. (יש בידי מכתבים מחרידים שלו – ובשעת פרסמי ופרסמתי).

אנא, הודיעני, אם יש תקוה ממך בענין זה.

בברכה

ב.כ.

נר ב' דחנוכה

53

אל דב שטוק, ירושלים

תל־אביב, תרצ"ב־תרצ"ג, 1932⁴³⁸

שלום, שטוק.

שבתי לסבלותי.⁴³⁹ אם שמורים לך דברים בתיק – תודיע לי.

המכין אתה דבר־מה בשבילי?

ב.כ.

אגב, אולי תאמץ את ידי עגנון שיקדים וימציא לידי את הספור המובטח.⁴⁴⁰

הוא הקריא לפני קטעים מ"לבב ימים".⁴⁴¹ וקנאתי במי שיזכה להביא אותו לבית הדפוס. הדברים פרטו על מיתרי הלב.

להבדיל בין טהרה וטומאה. ההגיע אליך ספרו של [י. צבי] קולטון?⁴⁴² אני רק את שמעו שמעתי.

יום ב'

54

אל מאיר יערי,⁴⁴³ מרחביה

תל־אביב, כסלו–טבת תרצ"ג, דצמבר 1932–ינואר 1933⁴⁴⁴

שלום עליך, מאיר יערי.

אני כותב אליך על פי בקשתו של [מנחם] אוסישקין. אולם מה שאכתוב לך הם דברים שלי, דברים הנוגעים לי, המעסיקים אותי. אני כותב אליך מחוץ לכל מחיצות של “יחסים” ו"זרמים". אפשר שדברי אינם בעתם. יודע אני כי קל לפרש את דברי לגנאי. אולם תקותי, כי תרצה להבין לי.

לקרן הקיימת הגיעו ידיעות, כי באחת השבתות עבדתם בשדה בטרקטור. הוגד אפילו, כי הוצע לכם לעזור בימי החול שקדמו לשבת כדי לגמור את העבודה בעתה, ואתם הסתלקתם.

איני יודע עד כמה יש בזה מן האמת. אולם הדברים עלולים לבוא לדיון לישיבת הקרן הקיימת. ויש לי צורך לדעת לפני הישיבה את הדברים כמו שהם, וכמו כן לומר לך, מבחינה עקרונית, על מה אני יכול ועל מה איני יכול להגן בישיבת הדירקטוריון.⁴⁴⁵

אני מוכן בכל כחי לדחות כל התערבות שהיא מצד המוסדות המישבים בהתנהגותו האישית של המתיישב, מבחינת שמירת מצוות דתיות. אין המוסד המיישב אחראי לעניני אשות, לעניני מאכלות, וכו' וכל התנקשות בהגדרתו העצמית של המתיישב ראויה לעמידה תקיפה.

על מה שאיני יכול להגן בשום פנים זהו: ביטול יום השבת כיום־מנוחה מעבודת השדה.

אין זו בשבילי שאלה של חירות הפרט, ואיני מעלה על הדעת כי עניניו של הפועל העברי מצדיקים את ביטול יום המנוחה שלו.

אין זו בשבילי גם שאלה לוקאלית. אנו עומדים במערכה כבדה עם הממשלה, המכריחה את הפועל היהודי בנמל ואת הפקיד היהודי במשרד, לעבוד בשבת. זוהי מלחמה על חופש־מצפונו ועל זכויותיו הלאומיות של העובד העברי, וגם כנגד ניתוק העובד היהודי שבממשלה מחיי החברה היהודית. כלום נוכל לנהל מלחמה זו אם במשקינו אנו אין מנוחת־שבת נוהגת?

ועוד. לכולנו, כמוני כמוך, יקרה הקרן הקיימת. ועוד רבה המלחמה בתוך העם על רעיון הקרקע הלאומי. ודאי לא נעלם ממך, כי השפעתו של הפועל בקרן הקיימת היא לצנינים בעיני רבים. דייני, אם אזכיר את המלחמה המתנהלת עתה נגד הקרן הקיימת על חטא שחטאה בהקציבה לנו שטחים לשם התישבות האלף ופי אחרים לא שאלה.⁴⁴⁶ מלחמה זו ננהל, ולא נרתע. נניח, שיש בינינו מי שאינו סבור כמונו על הערך הלאומי הסוציאלי של השבת. היש לו ענין להכביד על מצבה של הקרן הקיימת, ולסבך את מלחמתנו אנו על זכות העובד בקרן הקיימת, בשאלה על מנוחת־המשק בשבת על אדמת הקרן הקיימת.

אמרתי לך את דברַי לא מתוך תאוה לויכוח או “להוכח תוכיח”. פשוט, ראיתי לי חובה להביא לפניך את דברי בענין שנוגע במקרה זה אליך, גם אם דברי יראו לך כדברים לא בעתם.

אחזיק לך טובה, אם תענה לי דבר, אשר יקל עלי להסביר את הענין בקרן הקיימת ויגביר את עמדתי בהגנת עניני העובד וזכויותיו בהתישבותנו.

בברכה

ב.כ.

55

אל צבי שוורץ,⁴⁴⁷ ירושלים

תל־אביב, טבת תרצ"ג, ינואר 1933⁴⁴⁸

על־פי העתק

צבי יקר, ולא מודח.⁴⁴⁹

אני שוב אליך באותו ענין, שאינו נותן לי מרגוע: גורלו של אותו סופר עברי רב־כשרון,⁴⁵⁰ אשר אנו בעניותנו מאבדים אותו בידים.

אין לי כל ספק, שיש האפשרות להשתמש בביקורו של [ישראל] זיו,⁴⁵¹ כדי להבטיח לו, לפחות, שנה אחת של עבודה: 120–200 לא"י.

ואם תדע ותרצה בכל לב, תוכל להריק את חניכיך, מסוגו של [נורמן] בנטוויטש וכיו"ב, ותכבוש את המצודה הזאת. והיה שכרך רב.

בידידות

ובתפלה כי תעשה ותצליח

ב. כצנלסון

P.S.

קראתי את חליפת־המכתבים ההיסטורית בינך ובין קופת חולים,⁴⁵² ומבלי שאכניס את ראשי בין ההרים לעצם הענין, הצטערתי על פליטות־הלשון גם במכתבך וגם בתשובתם. לבי עם דרישותיהם של קופת חולים, אבל לא עם סגנונם בענינים אלה. הנ"ל

56

אל מרים צימלס,⁴⁵³ וינה

תל־אביב, י"ב שבט תרצ"ג, 8.2.1933

על־פי העתק

שלום לך, מרים.

אני מצטער מאד על שאחרתי את חודש טבת. זהו לא רק חודש שלך. גם חודש שלי.⁴⁵⁴ אלא שמלבד אמי לא ידע איש את הדבר.

אני שמח, שאת עובדת במרץ ומתכוננת לימים באים. בגיל שלנו יש ודאי צורך מיוחד להרגיש, כי אין אנו נכנעים, וכי החיוניות שלנו איננה פוסקת. מה טוב, אם אפשר לצרף לבגרות ההכרה של השנים האלה, את הרעננות והמרץ של ימי הנעורים.

רואה אני, כי מכל האנשים שרשמתי לפניך מצאת רק את ד"ר [משה] מרגולית.⁴⁵⁵ אחד כזה כמעט מספיק. את מוכנה אמנם להוציא משפט קשה על כח השופט הפסיכולוגי שלי (אינני מתנגד לכך!) בגלל שבקשתיך להכיר את קלארה בלום.⁴⁵⁶ אפשר מאד, שאת צדקת במשפטך עליה, אולם כלום אין אנו חייבים לנסות לקרב אנשים כאלה, בטרם נדחה אותם לגמרי. המכתב שקבלתי ממנה – עשה גם עלי רושם דוחה. הדברים שאת מספרת על [משה] זלצר⁴⁵⁷ נוגעים עד הלב. כיצד עלה בידך לקרב אותו כל כך? ואולי אפשר בכלל להחזיר אותו לחיים, לחיי פעולה? אני יכול להאמין, כי אם יתמסר כולו לחקירה פילולוגית – יעשה פירות. אבל אין אני יכול להשתחרר מההרגשה, כי עמנו בסכנה גדולה, וכי הדור שלנו חייב להציל, ומי יודע אם יכולים אנו להרשות לעצמנו עבודה מדעית טהורה, כאשר חפצנו. בענין האוניברסיטה.⁴⁵⁸ מצבה החמרי רע מאד. המצנטים מאמריקה חדלו לשלוח. האטמוספרה שם אינה בריאה. וספק, אם אפשר יהיה למצוא שם משען בשביל זלצר.

היודעת את במה עוסק אני בזמן האחרון? בזמן האחרון זנחתי את עניני “דבר” וכל מחשבותי ופעולותי נתונות לעניני “חומריות”: להקמת “ניר” – החברה הקואופרטיבית להתישבות עובדים.⁴⁵⁹ למרות [הארי] סאקר ולמרות [רוברט] ולטש אני עוד מאמין בהתישבות עובדת, ומאמין כי בידינו לעשות גם קונסולידציה וגם אקספנסיה.⁴⁶⁰ צריך רק לשחרר את האנרגיה הישובית שלנו מן האפוטרופסות של כל “בעלי הטובות”.⁴⁶¹ במשך החדשים האלה הספקנו קצת. ואני מקוה להספיק עוד. (הבאה לידיך הרצאתי בועידת מפלגת פועלי ארץ־ישראל?)⁴⁶² בשבוע הבא תתכנס ועידת ההסתדרות,⁴⁶³ ואני מקוה כי היא תעזור לי להעמיד את שאלות הקרקע וההתישבות החדשה וריכוז כספים בידי “ניר” במרכז הענינים. בכלל יש בארץ פריחה ממש. וגם בהסתדרות יש גילויים של מרץ חדש. לו רק לא תפסק העליה!

אני מקצר, כי אצלי – “ערב שבת”: ההכנות לועידה. אני נוסע הרבה ומרצה הרבה.

שלום לך, למרי⁴⁶⁴ ולד"ר מרגלית וגם לזלצר. האם הכרת בוינה את אדולף בהם?⁴⁶⁵ אחד הציונים המעטים. אם את רואה אותו תברכי אותו בשמי.

בברכת עבודה פוריה לך בשובך

ב. כצנלסון

י"ב שבט, תרצ"ג

57

אל דב שטוק, ירושלים

תל־אביב, י"ג שבט תרצ"ג, 9.2.1933

לשטוק שלום.

תיתי לך על שהתעוררת בענין “ניר”.⁴⁶⁶ אל תחכה עד שיתעוררו סופרים חשובים, ואם יש אתך כאלה תריק את חניכיך. אדרבא. כל פרוטה יקרה, ואם כי לא כל הסכמה יקרה, אבל עובדים חרוצים ידעו להעזר גם בהסכמות.⁴⁶⁷

אני נמצא זה שבועות אחדים מחוץ למערכת, כולי נתון לדאגות החומר: נר ניר. לפיכך, אם אתה שולח דבר־מה לדפוס, או אם יש טענות ומענות אנא תפנה לכמר⁴⁶⁸ זלמן [רובשוב]. אלא משבא לידי גליון הליטערארישע בלעטער⁴⁶⁹ עם האינטרויו של אצ"ג [אורי צבי גרינברג]⁴⁷⁰ אמרתי לא אמנע טוב מבעליו. הענין הוא הפלא ופלא. ודומה, שכדאי לך לגרם את עצמותיו. (אני מקוה כי לא תמצא פגם בביטוי משונה זה שנתגלגל לעטי). אגב, תמה אני עליך שעדיין לא נתעוררת על “בית”ר".⁴⁷¹ כלום אינו ראוי לפיליטון? אגב, ענין אצ"ג חשוב בעיני מחוץ לכל חשבונות מדיניים. ההכרזה, כי רק דיקטאט הבנין כפה עליו את לשון הקודש⁴⁷² והוא, נעביך, גאט די נשמה שולדיג.⁴⁷³ וההכרזה הצנועה כי מיום בואו לארץ ישראל התחילו לקרוא בשם איידש…⁴⁷⁴ אגב, מה נחמדה הגנדרנות הזאת בוארשא על קרבת מוסקבה לירושלים.⁴⁷⁵

מה שלום החתן כמר יצחק עזרא?⁴⁷⁶

יום ה'. י"ב שבט⁴⁷⁷

ב.כ.

58

אל אריה שנקר, תל־אביב

תל־אביב, י"ג שבט תרצ"ג, 9.2.1933

על־פי העתק

9.2.1933

לכ'

ה' א. שנקר,

“לודזיה”,

כאן.

נכבדי,

תרשה לי לענות על מכתבך⁴⁷⁸ בגלוי לב גמור.

אתה טוען כנגד “דבר” שהוא יוצר בזמן האחרון את הרושם שהתאחדות בעלי התעשיה “אינה אלא חבר של מנצלים אשר אדיר חפצם הוא הריסת הסתדרות העובדים”.

אתה מכיר את “דבר” לא מתמול. יודע אתה את שיטתו. אם יש בין כל עתוני הארץ עתון אחד המקדיש תשומת לב בלתי פוסקת לכל גלוי של יצירה כלכלית חיובית בארץ מאיזה חוג שהוא – הרי זה “דבר”. אם יש עתון אחד, המקיים – על חשבונו, ללא כל תמיכה מצד מי שהוא – מדור מיוחד “כלכלה ומשק” אשר תפקידו לחנך את הקורא ליחס של כבוד ונאמנות לתעשיה העברית ולתוצרתה – הרי זה “דבר”.

ופתאום גלית, ש"דבר" מציג את חברי התאחדות בעלי התעשיה, את כולם, “זוללי פועלים ממש”. כיצד גלית את הדבר?

אתה מסתמך על שני המאמרים של [בן ציון] צלביץ ו[מרדכי] נמירובסקי,⁴⁷⁹ שאתה מוצא אותם “חדורי הסתה ומלאי דבּות”. שני המאמרים אינם עתה לנגד עיני, ואיני יודע אם באמת יש בהם שמץ של אשמה מסוג זה, אבל זוכר אני יפה־יפה מה גרם להם למאמרים אלה שיופיעו: אלה לא היו מאמרי התקפה אלא מאמרי תגובה על ההתקפה הסואנת כנגד ההסתדרות וחבריה.

אני יודע את עמדתך בשאלת “ארגון הפועל והכרת הסתדרותו”, אני יודע כי אתה ואולי עוד מעטים אתך “שוקדים על שפור היחסים בין היצרנים ובין הפועלים” (וכלום הפועלים אינם יצרנים), אולם הנסיון מלמדני כי “התאחדות בעלי התעשיה” בתור גוף שלם אינה יכולה להתפאר בנאמנותה לשיטה זו, שאתה דוגל בה.

כיצד קרה הדבר, שבסוף אוגוסט, בבוקר אחד, נפתעה כל הארץ לקרוא כרוז מפוצץ נגד ההסתדרות (כרוז אשר לא קדם לו שום מו"מ),⁴⁸⁰ ברוח הכחות השחורים ביותר אשר לא ירתעו בפני כל סילוף והוצאת לעג, אפילו אם אלה יתנקמו אחר־כך בתעשיה עצמה עוד יותר מאשר בהסתדרות? כיצד קרה הדבר, ששאלת מס הכנסה שהתאחדות בעלי התעשיה כל כך מעונינת בה ומעונינת לפיכך למצוא בענין זה לשון משותפת עם הסתדרות העובדים, ששאלה זו הפכה בהשפעת אלמנטים השייכים להתאחדות והנתמכים על־ידי ההתאחדות לחומר מפוצץ נגד הסתדרות העובדים בישוב וברחבי הגולה?⁴⁸¹ כיצד קרה, שהתאחדות בעלי התעשיה שיש לה די בעיות חמורות לדון בהן ושהיא זקוקה כל כך הרבה לסימפטיות של קהל־הצרכנים (וקהל זה הוא בחלקו הגדול – פועלים!) העלתה על הבמה את מר [נחום] ליפשיץ⁴⁸² (דווקא מר ליפשיץ, כפי שאמרים איש סודו ואיש אסונו של מר [יעקב] פרומין! ⁴⁸³) למען ירצה הרצאה “מדעית” על סכסוכי עבודה, הרצאה שאינה אלא נאום הסתה ריביזיוניסטי.

האמנם, בזה הלכה התאחדות בעלי התעשיה בדרך זו, שאתה קורא לה “עמידה על משמר השלום בתעשיה ושקידה על שיפור היחסים בין היצרנים והפועלים”?

מאמרו של צלביץ לא היה אלא תגובה על הסערה בצלוחית שהתאחדות בעלי התעשיה ניסתה להקים בחפזה ומאמרו של נמירובסקי לא היה אלא תשובה לנסיון “המדעי” של מר ליפשיץ מעל במת ההתאחדות.

– – –

אך לא זה העיקר. העיקר מהי השיטה הכלכלית, אשר בה אנו חייבים לאחוז אם רוצים אנו לבנות כאן משק עברי פורח אשר משמש מקלט והצלה להמוני ישראל, בעלי הון ומחוסרי הון, מן האבדון הצפוי להם בכל מקום, וכשם שהסתדרות הפועלים חייבת ללמד את חבריה שידעו מה מותר להם ומה אסור להם בבואם לארץ ובהלחמם על זכות־העבודה ועל פת־לחם ועל תנאי־קיום אנושיים, כך חייבת גם התאחדות בעלי התעשיה לדרוש מחבריה שלא יסבכו את עצמם ואת משקם ואת הישוב העברי ואת דעת־הקהל היהודית במלחמות־הסרק אשר אין להן שחר, ואין עמן כל פרי מחוץ לנצחונות מפוקפקות [!] ולהפסד ודאי.

מעולם לא הסתרתי את דעתי, כי הפועל העולה מארצות הגולה, עודנו זקוק לחינוך טוב, מקצועי ומעמדי וציוני, כדי שיכיר את תנאי הקיום של הארץ ושל התעשיה שבה הוא מוצא את מחיתו, כדי שיבחין בין תביעות ההולמות את יכולת המשק ובין תביעות שאין להן בסיס, כדי שלא יגרר אחרי יצר המלחמה לשם מלחמה, כדי שלא ישתמש באמצעים פסולים או בהולים. כדי שלא יהיה טרף לכחות אנרכיים וכדי שידע להגן בכל תוקף על זכויותיו: על זכותו לעבודה, על כבודו האנושי, על תנאי קיום אנושיים, על זכותו לארגון ועל נאמנותו להסתדרותו, על הישגיו הסוציאליים.

רבים מהפועלים העולים, הבאים מתוך אוירה משקית בלתי־בריאה, טעונים בזה חינוך והדרכה רבה, וזהו אחד מהתפקידים הקשים והאחראים של ההסתדרות. כל בר־דעת ובר־לב שיסקור את קורות ההסתדרות, יודה בלי ספק, שבמשך שלוש־עשרה השנים⁴⁸⁴ באה בנדון זה התקדמות מרובה, ודווקא עסקני מועצת פועלי תל־אביב, אשר רבים נתנו אותם לשמצה, כ[יוסף] קיציס ו[צבי] לוביאניקר,⁴⁸⁵ עשו בזה גדולות.

אולם בה בשעה, שהסתדרות העובדים שוקדת וגם מצליחה לרסן את כחות ההרס ולדחות ביד חזקה כל מגמות פרקציוניות⁴⁸⁶ ופסבדו־מעמדיות (שאינן אלא לרעת מעמד הפועלים), לא ראינו לצערנו ולהוותה של התעשיה, שהתאחדות בעלי התעשיה תדע לרסן ולדחות את המגמות הנפסדות שבתוכה. אינני בקי ביחסים הפנימיים שבקרב ההתאחדות, אבל גם מרחוק אפשר להכיר כי מגמות האנרכיה, ש"בהפקירא ניחא להם", מגמות הנצחנות המעמדית, חזקות שם למדי ומפעם לפעם הן מרימות ראש ונותנות צביון אחר להתאחדות ממה שאתה, נכבדי, ושכמותך היו רוצים בו.⁴⁸⁷

חבל שאין נראים בהתאחדות כחות נאורים ונמרצים אשר מתוך החרדה לגורל התעשיה יקומו למלחמה אמיצה נגד המגמות הנפסדות הללו, העלולות רק לספק אמביציות אישיות מעמדיות, אבל אין אתן קורטוב של תועלת לבעלי התעשיה, ויש אתן נזק עצום לתעשיה בכלל ולמפעל הציוני בכללו.

איני יודע כמה הרויח פרומין במלחמתו. אני מניח שהוא איננו [הנרי] פורד,⁴⁸⁸ והוא תלוי, כמו רוב בעלי התעשיה בארצנו – באהדת הצרכן. כלום היה לו ענין למסור את נפשו על קדושת ההסתה הרביזיוניסטית? ובאינטרסים של מי נהפך הסכסוך המקומי הזה לענין “לאומי” שזעזע את כל בית ישראל לתפוצותיו, האם באינטרסים של התעשיה העברית? עד מתי לא יכירו אנשי התעשיה, כי גם עליהם לשמור את נפשם ממגמות פרקציוניות ואנרכיות (שאינן כשרות יותר משום שהן באות “מימין”), וכי אינם רשאים לתת את עצמם לטרף לכל מי שרוצה לעשות פוליטיקה על חשבונם?

והאמנם לא הגיעה השעה, שבעלי התעשיה יכירו את המציאות כמו שהיא וידעו, כי ההסתדרות איננה רודפת זעזועים ומלחמות, אולם בהיותה נתקפת מטעם תאבי “שבירה” – תדע תמיד להשיב מכה אחת אפים? האם לא הגיעה השעה, שהתאחדות בעלי התעשיה תשים קץ בתוכה לכל החלומות של “שבירה”, ולהודות פעם אחת לתמיד הודיה כללית בהסתדרות ולהחליט כי את הקמת התעשיה והפרחתה יש ויש לעשות יד אחת עם הסתדרות העובדים, על יסוד של חוזים קולקטיביים שיחתמו ויתמלאו על ידי שני הצדדים ביושר־לבב? סבורני, כי דווקא עתה, ששערי הארץ נפתחו קצת לעלית עבודה ולעלית הון,⁴⁸⁹ וכולנו חרדים כל כך ששפע הבניה והרווחה לא ילקה בקיצור ימים, דווקא עתה יש הכרח גדול לחסוך למפעל הבנין זעזועים יתרים ולחנך את כל הצדדים לשיתוף־עבודה על יסוד של הודיה בזכויות וקביעות ביחסים.

בידידות ובכבוד,

59

אל מרכז מפא"י

תל־אביב, כ"ד ניסן תרצ"ג, 20.4.1933

למרכז מפלגת פועלי א"י,

חברים!

המאורעות באחרון של פסח הוכיחו לי הוכחה אחרונה, כי אין אני יכול להוסיף להיות שותף באחריות להנהגת תנועתנו.⁴⁹⁰ ניטלה ממני האפשרות הנפשית לראות את עצמי כבא כוח תנועתנו.

אילו היה שלטון־רשע מעביר אותי ברחובות קריה, מצליף על בשרי ויורק בפני, לא הייתי כל כך נכלם ועשוק־תקוה כמו בשעה שראיתי את תנועתנו משפלת ומגואלת על ידי עצמה ולא על ידי אחרים. מרגע זה ועד עכשיו, באשר אפנה ואלך – ועודני מהלך בשליחותכם – כולי בוער מבושה. אכן טעמתי במלוא הטעם את המלים העתיקות: חרפה שברה לבבי.

כל נסיון חיי, כל הכרתי אומרים לי, כי דרך זו, אשר לתוכה נדחפת תנועתנו הנישאת ללא הגה על גלי המבוכה, אינה דרך נצחון לפועל אלא דרך חורבן. ילדינו הנחמדים, המוצאים החוצה באלפים כדי לחכות להפגנה אוילית של אחרים ולצפצף עליה ולירוק עליה ולהתפרץ לתוכה בעוית מתלקחת, ולנפנף אגרופים ולשדוד כובעים, – האמנם יצלחו לבנית משק סוציאליסטי ולהקים חברה חדשה ולהבין לגורל עם נטרף וגם להוות כוח־אמת בשעה שידרש מהם? במה שאחרים רואים מתן בטוי לרגשות המונים, הצגת תריס בפני אויב, חיזוק המעמד וליכודו – רואה אני: שיטה פסידו־מעמדית, הממוטטת את כוחו הפנימי של מעמד הפועלים, המוסרת אותו לרשות כוחות ההפקר והאפלה שבתוך המעמד, הורסת את הרקמה החברתית־היסודית אשר בלעדיה אין כל רקע לבניה לאומית וסוציאליסטית, מחשלת את האויב, מגרה את חוצפתו ואת יצרו, ומרחיבה את שטח השפעתו בין ההמונים אשר טרם קבעו את דרכם. אינני מאמין בגירוש השטן על ידי חקוי למעשי השטן. מי שמבקש להכניע את הכוחות הדסטרוקטיביים המתנשאים לשלוט עכשיו בעולם על ידי זה שילמד את הפועלים לחקות את מעשי אלה ולקלוט את מושגיהם – ישיג תוצאות הפוכות, ויסייע להגברת נחשול־הפראות העומד – לא על דרך המליצה – “להחזיר את העולם לתוהו ובוהו”. הטענות המהלכות, כי יש הכרח “בתגובה” כי “אסור להפקיר את הרחוב להם” כי “אסור לגלות חולשה” – אין בהם משום גלוי כוחה של תנועת הפועלים, אלא גלוי חוסר־כוח, גלוי חסר כשרון להזעיק את ההמונים לפעולה של ממש ולכבוש עמדות של ממש, ויתור על רכישת ההגמוניה של הפועל בחיי האומה, השלמה עם מצב של היותנו “אחד הצדדים הנצים” הנגרף בנחשול השפלות והטמטום. במצבנו אנו יש בזה עוד נוספות: חוסר הבנת השעה בה אנו חיים, וחוסר הבנת תפקידנו אנו בשעה זו בחיי האומה, ויתור על ההזדמנות הגדולה לגייס סביבנו המונים תחת דגל היציאה הגדולה והיצירה הגדולה,⁴⁹¹ ואי ראית התוצאות הצפויות לנו מזה, שאנו פורטים את מלחמתנו הגדולה רבת־התקוות לתגרות עלובות ומביישות חסרות כל תקוה.

מדוע אני עושה דין לעצמי ואינני מביא את הדברים למלחמת־דעות במרכז המפלגה? דומני חברים, שאתם מכירים אותי, כי לא אברח מן המערכה. מעודי לא הייתי חושש להיות במועט [!] וידעתי גם להיות לבדי. ובענין זה, שהוא בשבילי ענין חיים ומות לתנועתנו ולמפעל חיינו, ודאי הייתי מוכן למצות את כל חומר־הוכוח והברור בפני חברים. אולם נוכחתי, למכאובי, כי אין תועלת בברור, וכי כל אזהרותי עד עכשיו היו ללא הועיל. הזהרתי בישיבת סיעת המפלגה (בימי ועידת ההסתדרות)⁴⁹² ולאחר זה באו מעשי פתח־תקוה.⁴⁹³ הוצאתי את רוחי בישיבות הועד הפועל של ההסתדרות⁴⁹⁴ – לאחר זה בא המעשה האחרון. נוכחתי, כי דוקא מעשים אלה, הקובעים את נפש תנועתנו וחותכים את גורלה, נחתכים מחוץ למוסדות המנהלים את התנועה. נחתכים על ידי זריזותם ובטחונם של אחדים, על ידי זהירותם ולא־איכפתיותם של אחרים, על ידי סלחנותם ועליונותם של אחרים. בהחלטות לאחר מעשה אין לי צורך, שום פשרה בין תפיסתי ובין המדרון שבו מתגלגלת תנועתנו־אבטומטית – לא תתכן. אני מוכן ליפול עם התנועה במלחמתה, אולם איני מוכן להצטרף אליה בדרך של אינטוקסיקציה והתאבדות.

לפיכך איני מוצא לעצמי דרך אלא זו: אני מסתלק מהשתתפותי בכל המוסדות המנהלים של תנועתנו, במפלגה ובהסתדרות.

האמת היא, שגם כל עבודה אחרת בשליחות הציבור תכבד עלי עתה מאוד, אולם אני יכול להסכים, להמשיך לפי שעה את השתתפותי בפעולה הישובית (בקרן הקיימת וב"ניר") עד שלא ימצא לי ממלא מקום. אני מבטיח להחזיר את המנדט בכל רגע שידרש מידי.

קשה יותר היא שאלת “דבר”. אי־אפשר, לפי דעתי, לערוך את “דבר” מבלי הסכמה בעיקרים יסודיים, לפחות עם הנהגת התנועה. ההסכמה הזאת איננה כיום הזה. להגיש את הסתלקותי מעריכה אני יכול רק לפני מועצת ההסתדרות.⁴⁹⁵ בינתים אני נאלץ להמשיך בעבודה, בידיעה ברורה של ההבדל העמוק שבין עמדתי אני – שאינני מתכון להעלים אותה – ובין הקו השולט למעשה בחיי צבורנו. וגם בידיעה ברורה כי אדם אשר חשך עליו עולמו אינו יכול ואינו צריך לעמוד בראש עתון התנועה.

אל נא תנסו, חברים, להניאני מהחלטתי. לא על נקלה עלתה לי. אם יבואו ימים ואכיר כי טעיתי לא אבוש ולא אתמהמה להודות על טעותי. ולפי־שעה – בין שאתי הצדק, ובין שאתי הטעות – שום פשרה לא תתכן בין שתי התפיסות. ואם אין בכוחי להציל את התנועה מדחי, אל תהי ידי בהנהגה ללא הגה.

שלכם בחרדה לבאות

כ"ד ניסן תרצ"ג.

(אבקש להמציא את העתק מכתבי לחברי מרכז המפלגה ומועצת המפלגה.)

60

אל שמואל יוסף עגנון, ירושלים

תל אביב, י"ב אייר תרצ"ג, 8.5.1933

ארכיון עגנון, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי 2204 si

עגנון היקר לי מאד,

אך זה שבתי לעבודה ב"דבר", ואראה בזה סימן ברכה ואות ידידות אם תכבדני ותשמחני במתנת־ידך. מעכשיו לא אתיר לעצמי ליהנות מפרי עטך מבלי שכר סופרים, כאשר תשית עלי.

השבת לעבודתך?

בברכת אמונים

ב. כצנלסון

י"ב אייר, תרצ"ג.

61

אל ברכה חבס,⁴⁹⁶ ורשה

תל־אביב, כ"ב סיון תרצ"ג, 16.6.1933

על־פי העתק

תל־אביב, כ"ב סיון תרצ"ג

הידד, ברכה!

ה"דפים לעברית"⁴⁹⁷ – ברכה בהם! ודרגא א' טובה מדרגה ב'. צריך להתמיד בהם, אולי יותר מפעם בשבוע, אם אפשר פעמיים. כתבתי ל[משה בילינסון] שיזמין בשביל גרמניה.⁴⁹⁸

אנא הקפידי על הניקוד, שיוגה נכונה. אפשר, אין בזה נפקא־מינה לגבי הלומדים, אבל מבחינת השלמות האסתתית.

ואשר לתוכן של דרגא ב’ – אל נא תשמעי לעצות אלה, אשר יבקשו להרבות ב"אידיאולוגיה" וכיוצא בזה. אדרבא, זוהי ההזדמנות למהול את משקה־ההלכה התפל ברובו בקצת אגדה טעימה, אשר יסודה התרבותי והעברי יהיה ממוזג כדבעי. מדוע בחרת מרחל דווקא את “ההד”, ולא “ספיח” למשל? או “מאמץ של אלף זרועות”, או הקטע הפרוזאי הנפלא שלה על פסיה אברמזון?⁴⁹⁹ הקטע שבחרת ממני,⁵⁰⁰ חוששני שהוא כבד יותר מדי אפילו בשביל דרגא ב'. תצטרכי לאסוף כמה דעות מתלמידים. אבל אל תבוזי גם לפתגמים, גם לדברי־אגדה קדומים, אשר ריחם האקטואלי לא נמר. לכ' תמוז תוציאי דף מהרצל, כולו או חלקו. וכן להזדמנויות אחרות. הקבלת את מכתבי?⁵⁰¹

שלום רב

ברל

62

אל דב שטוק, ירושלים

תל־אביב, ל' סיון תרצ"ג, 24.6.1933⁵⁰²

שלום, שטוק.

גם אני כמוך. על גוית המת לא באה דמעתי,⁵⁰³ אבל משהגיעה אלי השמועה על הנאסר בחדרו של [אבא] אחימאיר⁵⁰⁴ – לא עצרתי.

ימי החרדה לא תמו. חוששני, שהימים הללו נוראים לנו יותר מימי־אב.⁵⁰⁵ ואין נביא אשר ידע, אם תוצאתם להטהרות ולנצחון או לאבדן.

לענין תפיסת העיקר ולענין הטומאה שאינה מיוחדת לכת טמאה או לכתות טמאות – נתון אני מכמה זמן.⁵⁰⁶ ואולם איני יודע אם שנינו מתכוונים לדבר אחד. אולי הגיע אליך שמע שלש אספות־חברים, זו אחר זו, אשר בהן שפכתי שיחי בענינים אלה לפני כמה שבועות.⁵⁰⁷ גם בהיותי בסמינר נסיתי בזה.⁵⁰⁸ האזינו לי מפני הכבוד, אולם הבנתי, כי המנענעים לי בראשם אינם חשובים לי, והחשובים לי אינם אתי.

אם קם בך הרצון “לעשות דבר” – השמע לו. אני ממתין לך זה כמה, ומה שאירע לנו עכשיו – עלול לגאול אדם מכל מיני בריחה. אל תהא חושש לחוסר רזוננס. מצה את אשר אתך, והשומע ישמע.⁵⁰⁹

ברכתי

ב. כ.

מוצאי שבת.

63

אל שמואל יוסף עגנון, ירושלים

תל־אביב, כ"א תמוז תרצ"ג, 15.7.1933

מקור: א"ע תיק 2204 Si

שא נא לי על אשר עכבתי את תשובתי עד כה. את הענין לא זנחתי,⁵¹⁰ ועסקתי בבירורו מיד. אלא שעד שהספקתי להשיב לך אירע האסון,⁵¹¹ ומאז ועד היום עדין לא שבו לי ימים כתיקונם.

וזהו מה [שביררתי]:

הסרטיפיקאטים שנתקבלו לפני ג' חדשים חולקו כולם. מהם אין אפשרות לקבל. אלא צריך יהיה להשתדל בשעה שתנתן מכסה חדשה. אני מצדי אהיה מוכן להשתדל, ואולי השתדלותנו הכפולה תועיל.

היות שהוא בעל אמנות “חפשית”, לא יקשה לי לקבל ויזה של תייר. ובבואו אפשר יהיה להשתדל בעבורו.

אגב, אבשרך כי נתקבל עכשיו מכתב מהוצאת שוקן בתשובה למשא ומתן בעל פה עם בילינסון. במכתב הם מבטיחים תשובה מוחלטת בקרוב. את המכתב עוד אמציא לך.⁵¹²

בברכה נאמנה

ב. כצנלסון

כ"א תמוז, תרצ"ג.

64

אל מנחם מנדל אוסישקין, ירושלים

תל־אביב, כ"ב תמוז תרצ"ג, 16.7.1933

סודי

תל־אביב, כ"ב תמוז תרצ"ג

למ. מ. אוסישקין ירושלים.

רבי ואלופי,

אתה הטלת עלי לברר את ענין פטוריו של אלכסנדר זייד,⁵¹³ השומר שלנו בשייך־אברק שנעשו על־ידי וייץ, מנהל מחלקת הקרקעות שלנו.

לא בלב קל קבלתי עלי תפקיד זה, מפני כמה טעמים: אני מכיר את שני האנשים הללו קרוב לחצי יובל שנים, נזדמנתי אתם בכמה פעולות בעבר. עם אחד מהם אני נפגש תכופות בעבודת הקרן הקיימת.⁵¹⁴ חפצתי להמנע מן הדבר, גם משום שויץ אמר לי, שהוא רואה עצמו חפשי להסיק מסקנות מההחלטה שתתקבל. אבל חזקה עלי דרישתך אתה, והסכמתי להכנס לענין זה ולהביא לפניך את חוות־דעתי.

לצערי נתאחר הענין הרבה, בגלל טרדותי ומצב בריאותי. לאחר שנכנסתי לבירור עיכבתי את גמר הענין בגלל מחלתך. וכשעמדתי לסיים הכה על ראשי רצח־ארלוזרוב והוצאתי ממסלולי. אני מצטער הרבה על אחור זה, בפרט משום כך, שמה שלא תהיינה המסקנות שאתה תוציא מן הבירור ובינתים משפחה של אנשים עמלים אשר חלקם לא קטן בחבלי בנין הארץ תלויים באויר, ללא מזון ומחיה;⁵¹⁵ אפילו בקשתי, שבקשתי וחזרתי ובקשתי שלפחות לפסח ינהגו בהם מנהג יהודי וימציאו להם איזה סכום, ולו גם “עד לחשבון” לא נתקבלה לצערי.

– – –

נגשתי לחקירת הענין מתוך שיחה יסודית עם וייץ. רשמתיה מלה במלה. אחר־כך חקרתי את זייד ואת ביתו. קיבלתי ממנו לקריאה מכתבים ותזכירים. חקרתי אנשים מן הסביבה, אנשים שאינם חשודים לא על שנאה לזייד וגם לא על קרבה יתרה. ולבסוף קבלתי מן הלשכה הראשית⁵¹⁶ את “התיק” בענין זייד ועיינתי בו.

וייץ מסביר את ענין הפיטורין כך: זייד לא נכנס “למסגרת”. מתוך דבורו אי אפשר לדעת בבירור מה הוא רוצה. יותר ממה שהוא עוסק בשמירה הוא עסוק ב"מדיניות". הוא מתערב בענינים לא לו. אם בקהלית־ציון שומרים ערבים הרי הוא כותב תזכירים, ואנשים אינם מבחינים וסבורים כי בקרן הקיימת מצויה שמירה ערבית.⁵¹⁷ הוא נוהג לפנות לאנשים ולמוסדות, מעבר לקרן הקיימת. וייץ אומר, כי הוא מוקיר את זייד, יודע את זכויותיו, מוכן לעזור לו שיתנו לו פיצויים, שיסייעו בידו בעין יפה להקים את משקו בשייך־אבריק, אך לא להשאירו בשמירה. לכך איננו מסכים.

מה טוען זייד? הוא מודה שאיננו יודע בנימוסין, ויש שהוא איננו מבחין כיצד מדברים עם מי שממונה עליו, ואפשר כי בנדון זה אמר דברים הראויים לנזיפה. הוא סבור, כי זהו ענין הניתן לתקון להבא. מחוץ לזה איננו מוצא בעצמו כל חטא. הוא איננו רואה את עצמו רק כמי שמקבל שכר, כי אם כמי שחייב בשמירת הרכוש הלאומי בכל אשר יוכל, ואם הוא רואה סכנות, מחובתו להזהיר ולתבוע. הוא לא ביקש שום דבר אלא לתקן את מצב השמירה של אדמות ישראל. הוא מתקומם נגד הפטורין, כי הוא רואה בזה פסק־דין של מות על עצמו, על עברו בתור שומר ישראל. איננו רוצה בפיצויים, הוא רוצה רק שלא יוציאו מידיו את השמירה.

בכמה נקודות אני מבין להערכתו של וייץ: זייד איננו אדם נוח. ובפרט איננו נוח למי שממונה עליו. איננו נוח לקבל מרות. אם משהו נראה לו חשוב וצודק – איננו חדל מלתבוע ולהטריד. אין ספק, זייד קורץ מחומר אשר איננו נכבש על נקלה. יתכן, שעובדה זו שלפנים היו שניהם, גם מנהל המחלקה וגם השומר הכפוף לו, במצב שוה⁵¹⁸ – לא עזר לקביעת יחסים רצויים. צדק וייץ באמרו, שדבורו של זייד איננו בהיר. הוא כבד־פה, ולא על נקלה תכיר מדבריו מהו הענין המעיק עליו, והעושה אותו תבען וטרדן. וכן נכון שזייד איננו מתמצא יפה ביחסי־פקידות ומוסדות. כשהוא סבור שאין לו שומע בהנהלת הקרן הקיימת, הוא פונה אל [יצחק] בן צבי,⁵¹⁹ חברו מנוער, חברו גם בדאגה לשמירה עברית, ומבקש את עזרתו. ודאי יש יסוד לטעון, שכל זה יוצא ממסגרת יחסים מסודרים שבין מנהל לבין פקידו, ועלול ליצור מצבי רוגז ופגיעות אשר רק ברצון טוב אפשר להתגבר ולהמנע מהם.

וייץ שולל את זייד לא רק מבחינת המשמעת הפקידותית אלא גם מבחינת עצם ענין השמירה. וייץ סבור, כי שיטת השמירה של זייד היא נושנה, תקיפה כלפי השכנים יתר מן המדה. נקודה זו אני מחשיב מאד. הדרישה לזהירות מרובה מצד השומר העברי היא מוצדקת בלי כל ספק. לצערנו, אין לנו בכל מוסדותינו הלאומיים שום אינסטנציה שתתקבל כאבטוריטה בתכסיסי שמירה, וראינו כי כל פקיד קהלית־ציון או של הכשרת הישוב⁵²⁰ וכו' קובע “שיטה”. אני אינני רואה עצמי מומחה להוציא בענין זה פסק־דין מי שומר טוב, מותאם לדרישות הפוליטיות של זמננו, ומי לא. אבל אני מרשה לעצמי לדון על שומר לפי תוצאות שמירתו. באזור הצפון יש מחוץ לזייד כמה וכמה שומרים, בפרט אצל החברות השונות, רובם בשמירה מעורבת. רובם נשאו חן בעיני מנהליהם. ואף על פי כן ידענו כמה קרקע יהודי הופסד שם, וכמה כספים הוצאו למשפטים. איני יודע לדון, אם הדברים באו באשמת הסדרים הרעים והשמירה הרעה, או למרות מה שהסדרים היו טובים והשמירה טובה. אבל מכל מה שחקרתי הוברר לי, כי בכל שטח שמירתו של זייד לא נגרם לנו שום הפסד קרקעי ואפילו לא משפטים. הכל הסתדר. אמנם, הוא לא ניצל ממכות, גם הוא וגם בנו. אמנם, יש מערערים על יחסיו עם השכנים, ויש משבחים. בענינים אלה יש פנים לכאן ולכאן. אבל אותנו הוא שמר באמונה. ומטרת השמירה עצמה – הושגה.

יש טענה אחת נגד זייד שאותה אינני יכול לקבל כלל: מדוע היה כותב תזכירים על עניני השמירה בסביבה, ופונה למוסדות. בזה אינני יכול לראות חטא. מי שקבל את זייד לשמירה הכיר אותו וידע, שזייד איננו מן האנשים אשר אין להם בעולמם אלא משכורתם. חייו של זייד קשורים קשר בל ינתק ברעיון השמירה העברית, ודווקא השמירה הבלתי מעורבת. חובתו כפקיד לא חייבה אותו, לדעתי, להמנע מחובתו כאזרח ציוני הרואה סכנה עצומה לרכוש הלאום ולבטחון החיים בשמירה מעורבת, ולהסתפק רק במכתבים למנהלו, בפרט שהוברר לו שההנהלה שלו אינה כל כך נלהבת לשמירה העברית השלמה. (אגב, בישיבה האחרונה של הדירקטוריון עוררתי את שאלת השמירה באדמותינו החכורות לחברת “אוסם”,⁵²¹ ונעניתי כי אמנם השמירה היא מעורבת ויש הכרח בדבר, ואפילו [יהושע] חנקין⁵²² הורה כן. אולם ידוע לי, כי באותו עמק זבולון, באדמותינו שהחכרנו לדגניה וכו' הונהגה שמירה עברית מלאה. פרט קטן – אבל ראוי לתשומת לב! הלא בכל מקום שאומרים להנהיג עבודה עברית שלמה או שמירה עברית שלמה יש למצוא הוכחות על הקושי בדבר. ומבלי “קנאים” אין מגיעים לכך). סבורני, שזייד שלא פעם אחת בחייו שם את נפשו בכף בגלל השמירה העברית, שלא עזב את שייך אבריק גם בימי המאורעות, שחינך גם את ילדיו לשמירה – יש לו הזכות, מחוץ למשרתו, לנהל את מלחמתו הצבורית על שמירה עברית שלמה, מבלי שיהא צפוי לעונש בגלל זה מצד הקרן הקיימת.

כפי שאתה רואה איני מתעלם מן הקושי שיש בעבודה משותפת עם זייד, אף על פי שאיני חושב שאין מוצא אחר מן הקושי הזה אלא פיטורין. אבל אני גם אינני מסתלק מהבין את המניעים שהביאו את המנהל לידי החלטת פטורין.

אבל מה שאני מסתלק מהבין זהו: כיצד נעשו הפטורין הללו.

ארשה לעצמי, על יסוד התיק של הקרן הקיימת להעביר לפניך את תמונת הפטורין.

ב־21 בספטמבר, כשזייד נמצא בבית־ההבראה לאחר ההתנקשות⁵²³, מודיע מר וייץ לזייד, כי מא' באוקטובר יפחית את משכורתו ויעמיד אותה על עשר לא"י בחודש. (אגב, הפחתת משכורת לעובד קבוע, מטופל במשפחה גדולה, מבלי כל מתן נימוקים, רק על מנת להשוותו לשומר רווק – האומנם זה לפי המנהגים השוררים בקרן הקיימת?)

בז' באוקטובר מודיע וייץ לזייד שהיות והמשטרה פטרה אותו מלשמש בתור “שוטר נוסף”,⁵²⁴ “נהיה נאלצים לחפש שומר אחר לשייך אבריק” “ולא תוכל להמשיך את השמירה מא' בנובמבר”.

כשהמשטרה מפטרת שוטר, שהנהו עם זה שומר ותיק אצל הקרן הקיימת, כלום לא היתה חובתה הראשונה של הקרן הקיימת להגן עליו או לפחות לשאול מה פשעו ומה חטאו?

אולם הקרן הקיימת לא ראתה לה חובה להגן על זייד, ואפילו לברר אם צדקה המשטרה בפטוריה, ונזדרזה לצרף אל מכתב המשטרה מכתב פטורין שלה, כאילו לפניה לא אדם נאמן, ידוע בישרו ובמסירותו, אלא אדם פסול, אשר לא נמצא ראוי בעיני המשטרה וממילא גם לא בעיני הקרן הקיימת.

בי"ב באוקטובר הודיע מר וייץ על הפיטורין הללו למחלקה המדינית של הסוכנות.

שם ביררו את הענין ומצאו, כי פסק־דין של חובה הוצא נגד זייד “בגלל אי הופעתו בבית המשפט ואי הזמנת עורך דין שיעמוד לימינו, למרות שהובטח לו הדבר”. ומדוע נתבע זייד למשפט: משום שהכפר הדרוזי אסיפיה⁵²⁵ תפס חלקת אדמה של הקרן הקיימת, השייכת לכפר חסידים, קראו את זייד לעזרה בשעת החרישה והוא בא. הדרוזים המכירים את זייד בפניו הגישו את התביעה דווקא נגדו.

ובכן, זייד פוטר על ידי המשטרה, בגלל אשר חטא ועזר לכפר־חסידים להוציא חלקת אדמה של הקרן הקיימת מידי הדרוזים. וכתוצאה מן העונש הזה בא העונש השני: פטורין מהקרן הקיימת.⁵²⁶

המחלקה המדינית הציעה לקרן הקיימת, שתפנה למשטרה ותודיע, כי היות שהמשפט עומד להתברר מחדש, הרי הקרן הקיימת משאירה אותו עד אז בתפקיד של שומר.

על זאת השיב ד"ר א. גרנובסקי, בט"ו בנובמבר למחלקה המדינית:

“לא נוכל להודיע למשטרה, לפי הצעתכם, כאשר אנחנו לא חקרנו בדבר ולא הוברר לנו כלום”.

האמנם כזאת היתה צריכה להיות תשובת הלשכה?

יהא, שהקרן הקיימת רואה צורך לפטר את השומר שלה, כלום צריכה היא להאחז באמתלא של המשטרה, ולהמנע מכל עזרה, ולדחות גם את העזרה המבוקשת מטעם המחלקה המדינית בנימוק “אנחנו לא חקרנו בדבר” ואין זה עסקנו?

בשיחה שהיתה לי עם וייץ, אמר לי כי מזמן רצה לפטר את זייד, אלא שהענין קשה לו.

רשמתי את דבריו: “באותו יום שהיה מוכן אצלי מכתב הפטורין בא[ה] הידיעה על ההתנפלות ועכבתי. לולא קבל את הפטורין מן המשטרה היו עוברים עוד שני חדשים והייתי מפטר אותו”.

ברור איפוא, שכל הנימוק של פטורי־המשטרה לא היה אלא אמתלה נוחה בשביל פטורין. וכל החפזון שבפטורין, ללא מתן זמן, ללא הצעת סידור ללא הצעת פיצויים – עושה רושם מוזר מאד. הייתי אומר: רושם של נקמה.

עד כאן הגעתי בבירור העובדות.

אני מבין את ההשקפה המחמירה, שאיננה משלימה עם ליקוי־משמעת של העובד לגבי המנהל הממונה עליו.

על אחת כמה וכמה שאי אפשר להשלים עם יחס כזה מצד מנהל בקרן הקיימת למי שעובד תחתיו.

צורת־פטורין אלה אינה הולמת את הקרן הקיימת גם אילו היה המפוטר אדם מן השוק, אדם ארעי, שבמקרה נכנס לשמירה אצלנו. על אחת כמה וכמה קשה הדבר לקרן הקיימת שפיטורין כאלה פוגעים באדם, אשר חלקו מובטח לו במאמצי גבורה ומסירות הנפש לבנין הארץ.

לא הקרן הקיימת צריכה לשמש דוגמה ליחסים כאלה לוטרנים של המפעל הישובי.

עלי להוסיף, כי אי־הרצון להקל במשהו על מצב משפחת זייד במשך כל זמן הבירור, אף הוא איננו לכבוד לנו.

שקלתי הרבה את הדברים, עיינתי ועיינתי בהם, עד שהבאתים לפניך. מבלי כל משוא־פנים.

ואתה כחכמתך וכיושרך תעשה.

בנאמנות

ב. כצנלסון

65

אל יצחק בן־צבי, ירושלים

תל־אביב, כ"ג תמוז תרצ"ג, 17.7.1933

שלום, בן צבי.

הנה התזכיר שכתבתי לאוסישקין בענין זייד סוף סוף. עזבתי ערב הבחירות את כל הענינים,⁵²⁷ וגם הפקרתי את העתון, ועסקתי בענין זה. ברגע זה אני שולח אותו לאוסישקין.

אני שולח לך, באופן פרטי, את התזכיר. זייד איננו צריך לראותו לפי שעה, פן יבולע לענין. אולי תוכל להרגיע את זייד ולומר, כי אני מגין עליו במדה מספיקה. חוששני, שאם הוא ידע את תוכן התזכיר לא יתאפק וישתמש בזה – וזה רק יזיק לענין.

היות שהימים ספורים, ממש, ויתכן כי אוסישקין ירצה לדחות את הענין עד לשובו,⁵²⁸ תצטרך אתה לעורר אותו, שיקבל החלטה סופית. אם יטען, כי אין לו אפשרות בזמן קצר, והוא ודאי יתקשה להחליט נגד פקידיו הגבוהים, יצטרך על כל פנים להקציב לפי שעה, עד שובו מן הקונגרס, למשכורת זייד.

שלך

ב. כצנלסון

כ"ג תמוז.

66

אל צבי זוהר,⁵²⁹ ורשה

תל־אביב, ג' אב תרצ"ג, 26.7.1933

לצבי זוהר,

שלום רב.

אל נא תתמה שבתוך כל טרדותי הרבות שאינן נותנות לי להענות לכמה תביעות צודקות (ושלך ושל “תרבות”⁵³⁰ בפרט) אני מוצא לי רגעים אחדים לכתוב לך בענין שלא נשאלתי.

אני עושה זאת מתוך רגש של החזקת טובה וחובה:

שמעתי, כי החבר [יעקב] מימון,⁵³¹ הידוע בארץ כאבי הסטינוגרפיה העברית, הולך לזמן קצר לפולין על מנת לסדר שם שעורי סטינוגרפיה עברית לפי שיטתו. בעצם המקצוע הזה וניגודי השיטות השונות אין אני בר־הכי. אבל חפצתי שאתה ויתר העוסקים ב"תרבות" ובתנועות הנוער התרבותיות ידעו מה ערך לסטינוגרפיה העברית אצלנו, בתוך תנועתנו.

שנים רבות התנהלה אצלנו פעולה תרבותית אינטנסיבית, מימי [אהרן דוד] גורדון ו[יוסף חיים] ברנר וכמה חברים החיים אתנו, שיצרו את נכסי צאן ברזל של תנועת העבודה בארץ. תורה זו היתה רובה ככולה תורה שבעל־פה, והתלמידים הותיקים שבקרבנו הסתפקו בזכרונם בלבד, מבלי שדאגו להנחיל משהו לאחרים. וכך נשארו רוב ועידותינו הקדומות, וכמה וכמה הרצאות ודבורים שקבעו את דרכה של התנועה לוטים בערפל, ולא בערפל בלבד, אלא בנשיה ממש. יתכן, שרמתה הרוחנית של תנועתנו היתה אחרת כיום הזה, אלמלא נהגנו מנהג זה בפרי רוחנו. ואם בשנים האחרונות בא בענין זה שנוי לטובה, אם כמה דברים נשתמרו וכונסו מועידותינו, מהרצאותינו, מסמינריונינו – הרינו חייבים להחזיק טובה על כך לה' מימון, שפעל בעצמו והקים תלמידים.

אני באופן פרטי רואה את עצמי חייב לו הרבה מאד על מה שפרסמתי בשנים האחרונות, שאלמלא הוא ודאי לא הייתי זוכה לכך.

אני מקוה, כי ביקורו של החבר מימון יהיה לברכה גם לעבודתכם.

בברכה

ב. כצנלסון

ג' אב תרצ"ג

67

אל חיים הזז, ירושלים

תל־אביב, ט' אב תרצ"ג, 1.8.1933

הזז היקר לי,

ערב צאתי למסעי,⁵³² אי אפשר לי להפרד מעל “עניני”, מבלי שאומר לך, כי אני רואה עצמי בפניך כמי שלא עמד בהתחיבותו, אף על פי שאיני מתכוון לקרוא שמיטה.

מזל רע ליווה הפעם את מאמצי. לאחר אי־הצלחות אחדות השגתי את ההבטחה המבוקשת. ומיד לאחר זה אירע אסון בביתו של אותו אדם, ומאז לא יכולתי לבוא אתו בדברים.⁵³³

עד שיעלה בידי לסדר סידור שיש בו ממש, ושיתן לך לעבוד את עבודתך (אם לא בשלוה, לפחות בצמצום) אני מבקש להאחז בסידור ארעי: אני משאיר כאן חמש המחאות לניר, לחמשה חדשים, חמש לא"י לחודש. ובינתים אולי יעלה בידי מה שלא עלה עד עכשיו.

ברכתי לך ותקותי למצוא בשובי משהו מפרי עבודתך.

ב כצנלסון

ט' באב, תרצ"ג

68

אל בתיה ברנר,⁵³⁴ עין־חרוד

חיפה, י' אב תרצ"ג, 2.8.1933⁵³⁵

שלום, בתיה.

[אלעזר משה] סלוצקין צריך היה להביא לידי בירור עם מזכירות הקבוץ את ענין קבלת בתיה [שיין],⁵³⁶ אבל כנראה שסידור הנסיעה להודו היה יותר מהיר מסידור זה. הוא נסע והענין נשאר שוב תלוי באוויר.⁵³⁷ אף על פי שאני רואה כל הזמן את עין חרוד כפתרון יחיד, היכול להיות פתרון של ממש, הריני בוחר בתשובה שלילית מאשר בתוחלת הממושכת הזאת, שיש בה כדי לרצוח אדם. לבושתי ולמכאובי, אין אני מסוגל לנהל משא ומתן עם המוסדות הרשמיים בענין זה: התחלתי עם [שמחה] נייבויאר,⁵³⁸ מזה לא יצא כלום. סלוצקין דבר עם יצחק [טבנקין]⁵³⁹ וחיכה – וכנראה לא יצא מזה כלום. אין לי, איפוא, אלא לבקש אותך, אולי תקבלי את עליך להוציא ממזכירות הקבוץ תשובה ברורה: הן או לאו. הכל יהיה יותר טוב מאשר המו"מ האומלל הזה.

תסלח לי [על] הקיצור והקשי שבמכתבי. אילו היו לי במשך השבועות האחרונים שעות אחדות ברשותי, לא הייתי כותב אלא בא אליך לדבר בענין זה. תאמיני שהן לא היו. וגם את מכתבי זה אין אני כותב אלא בזמן משונה, רגעים אחדים לפני הפלגת האניה,⁵⁴⁰ כשאני מוקף אנשים.

שלום רב לך

ברל

69

אל גיאורג לנדויאר,⁵⁴¹ ברלין

פראג, כ"ג אב תרצ"ג, 15.8.1933.

ח' לנדויאר היקר.

לאחר התיעצות עם ידידים הריני מביא לפניך בכתב את הצעתי בדבר מפעל־ארלוזרוב,⁵⁴² שעליה שוחחתי אתך בעל פה:

ההסתדרות בארץ הכריזה על מפעל קרקעי־ישובי על שם חיים ארלוזרוב בתקוה שמעשה זה ישמש דחיפה והתחלה למפעל ישובי גדול אשר יתנהל בארצות הגולה מטעם ההסתדרויות הארציות השונות.

ההסתדרות מנהלת את מגביתה רק בחוגי חבריה, והכסף הנכנס יהיה קודש ליצירת נקודה ישובית חדשה לפי עיקרי ההתישבות העובדת, שתהא משוחררת מכל אפוטרופסות חיצונית שהשתלטה בזמן האחרון על כל המפעלים הישוביים ודחקה את רגלי ההון הלאומי והשפעת המוסדות הלאומיים.⁵⁴³

המגבית של ההסתדרות מתנהלת במרץ רב, בהתנדבות גדולה, ובהוצאות מועטות. במשך שבועות אחדים כבר נכנסו 9000 לא"י. חברינו מעונינים כי יגיעו ל־20.000 לא"י.

תקותנו שההסתדרות הציונית בגרמניה, שמתוכה צמח ארלוזרוב ובה פעל, תהיה הראשונה לצאת בעקבות ההסתדרות בארץ, ובזה תשמש מופת להסתדרויות אחרות.

הצעתי היא שההסתדרות הציונית בגרמניה תכריז על מפעל ישובי מיוחד לשם הקמת נקודה חדשה על שם ארלוזרוב, על אדמת הקרן הקיימת לישראל, לפי עיקרי ההתישבות העובדת. נקודה זו תקלוט מספר ניכר של חלוצים יוצאי גרמניה.

הנקודה תקום בסביבה של חקלאות אינטנסיבית, באדמה עשירה בימים ונוחה להשקאה. המשק יהיה מעורב. ליחידה משקית יהא צורך בשלשים דונאם (5–6 לא"י הדונאם) והיות שבאותה סביבה נצטבר נסיון חקלאי ומשקי עשיר, והמשקים הקיימים מסביב ימציאו את הדרכתם החשובה אפשר יהיה להקים יחידה משקית ב־400 לא"י.

המפעל הגרמני צריך לתת לא פחות מרבע מיליון מרק. הרכוש הזה יצטרף להון הלאומי. הגשמת המפעל תיעשה בהנהלת מחלקת ההתישבות של הסוכנות. כדאי לשאוף למפעל משותף עם ההסתדרות.

בתכנית המפעל יכולים לחול כמה שינויים, מבחינת בחירת השטח הגיאוגרפי, חשבון היחידה. אולם הם לא ישנו את אופי ההצעה. העיקר, שהמפעל יעשה, ויעשה בהקדם.. אני רואה חשיבות מיוחדת בכך, אם נוכל לקבל כאן, בימים הקרובים, הודעה כי החלטתם לגשת לפעולה. הודעה זו תשפיע, בלי ספק, לטובה על החלטותיהם של אחרים, ותגביר את כוחם של אלה המוכנים להתנדב למען הרחבת הפעולה במלוא האפשרית[!].

בברכה ובהוקרה

ב. כ.

פראג, 15.8.

70

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

פראג, כ"ח אב תרצ"ג, 20.8.1933

יום א', כ"ח אב

שלום, לאה.

דרישת שלום – אם אפשר לקרוא לזה דרישת שלום – מהבית קבלתי על ידי [בן ציון] דינבורג, שאמנם לא ראה אותך, אלא את בלומה [מירון־סלוצקין], שום מכתב עדיין לא קבלתי.

מבחינת “הבטחון” הסתדרנו כאן יפה: התרכזנו במלון אחד.⁵⁴⁴ אני, בן גוריון, משה [שרתוק] יושבים חדר על־יד חדר, ועוד רבים אתנו בבית. בכלל, הנני הפעם מסודר יותר מאשר בכל הפעמים הקודמות. אפילו החליפה החדשה, שכל כך הצטערת עליה, נראית כאן חשובה ביותר. ואני – בא הפעם מעט בין אנשים: רוב הזמן עלי לעבוד בכתלי החדר.

עד שיבוא המכתב ודאי יבואו כמה טלגרמות, ומי יודע מה יספרו. לפי שעה היתה לנו מערכה אחת: כשדרשתי בועד הפועל שימנו ועדת חקירה.⁵⁴⁵ במערכה הזאת ניצחנו. אבל בה הדברים לא מסתיימים אלא מתחילים. בעוד רגעים אחדים עלי להתייצב בפני הועדה ולהרצות את דברַי.

בענינים הפנימיים של הסיעה,⁵⁴⁶ ובמה שנוגע אלי באופן אישי,⁵⁴⁷ עדיין אין עוסקים. בכלל, הסיעה גדולה ועצומה ופזורה, ולי אין פנאי לטפל באנשים ובענינים, מלבד מה שהוטל עלי.

אני מפסיק, מפני החקירה.

שלום. אל תשאיריני בלי ידיעות.

ברל

71

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

פראג, ד' אלול תרצ"ג, 26.8.1933⁵⁴⁸

לאה’נקה, שלום.

כבר עבר כמעט חצי הקונגרס. כבר נשמעו כל ההרצאות, כבר עבר חצי הויכוח, ועדיין אנו עומדים לפני כל הענינים. על כל פנים, אותן השאלות האישיות הקשות, המטרידות אותי ואותך, בהן עוד לא התחילו לעסוק ברצינות.

אני חי הפעם חיים פחות רועשים מאשר בקונגרסים הקודמים. אפשר – זקנה, אפשר – אפיסת כוחות, אפשר – גם “המשמר” פועל. מצד חברינו שומרים את צעדי מפני המזיקים,⁵⁴⁹ וכשנגשים אלי בסוף כל ישיבה – הרי לא אסחוב אותם אחרי לכל מיני שיחות, אלא הולך הביתה.

הפעם הסיעה שלנו גדולה וכבדה מאד. אין אני מרוצה ממנה. וגם זה גורם לי שאתקהל פחות. בישיבה אחת, בעניני גרמניה, הוצאתי את כל רוחי [!}, והיתה לי מלחמה גדולה, שבה נוצחתי, ויותר אין לי חשק רב לטפל, עד שלא אהיה מוכרח.⁵⁵⁰

הבמה אשר עליה מדברים הנואמים עומדת מצד ימין. מול פני הריביזיוניסטים. וכשעמדתי באזכרת [חיים] ארלוזרוב היה זה גיהנום: לעמוד בפניהם ולא להביט אליהם, ועם זה להרגיש את מבטיהם כל הרף־עין.⁵⁵¹

גם הלילה, במוצאי שבת, אצטרך כנראה לדבר בויכוח.

שכחתי לכתוב לך, כי בברלין התאכסנתי אצל הגב' שטרוק,⁵⁵² והיא שאלה לשלומך, כמובן.

תשלחי את מכתביך בדואר־אויר. אני תמיד לא שקט לגורל הענינים בבית.

תאמרי שלום לאמא.

ואם בלומה [מירון־כצנלסון] סיימה את רפויה, הריני חוזר שוב על בקשתי: “תפרקי” את הבית ותסעי לנוח.

שלום לך

ב.

72

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

פראג, י"א' אלול תרצ"ג, 2.9.1933

פראג, י"א אלול

שלום לאה’נקה.

היום, השבת האחרונה בקונגרס. מחר־מחרתיים יגמר הענין. ועדיין אין אנו יודעים מה יביאו לנו שנים־שלושת הימים האלה. עד אתמול היתה הסכנה לי, גדולה מאד.⁵⁵³ הלחץ מכאן, מצד הסיעה, הטלגרמות מן הארץ. וגם ידי רפו. חשבתי שאהיה אנוס להכנע ולקבל את הגזרה. אולם הבוקר קמתי, תחת לחץ נפשי גדול, שאמר לי כי אסור לי להכנע בענין זה, ונדמה לי שהתגברתי והבהרתי לעצמי את הענין ויש בי עכשו תוקף לעמוד ולומר: לא, בשום אופן לא. ומה מוזר הדבר, כשם שיש אנשים שרוצים את הפעולה ורק את הפעולה ואינם יכולים לקבל לא את ה"כבוד" ולא את התואר וכל מה שכרוך בזה – כך ישנם אנשים שהם אומללים שאין נותנים להם את הכבוד והתואר.

אני יודע, שתהיה לי מלחמה קשה בסיעה, אבל אני מקוה, שאנצח גם הפעם, כשם שנצחתי בקונגרס שעבר, ואפטר מצרה זו. ושוב מוזר: יש שצריכים להלחם ולגייס עזרת ידידים כדי לבצר לעצמם מקום “גבוה”, ואני נאלץ להלחם על נפשי כדי שלא אזכה במקום זה.

נדמה לי, שבקונגרס הזה אני פחות עובד וטורח מאשר בקודמים. יש לי ועדה קטנה – גרמנית⁵⁵⁴ ואני פועל בה – לשאר אני כמעט לא נכנס. בהנהלת הסיעה איני מתערב. הסיעה יותר מדי גדולה, ואין לי כח לנהל אותה, ולהתבטל על עניני הנהלה אין לי חשק. אפשר שכל זה – סימני זקנה, שודאי ישנם בכל מה שאני עושה עכשיו. איני יושב בקפה, איני משוחח עם אנשים. עוסק רק בעבודתי, טלגרמות של “דבר” – ולא יותר.

נאומי בויכוח עשה רושם, חושבים אותו לנאום הטוב ביותר בקונגרס.⁵⁵⁵ לי גם מזה אין שמחה גדולה. כל הצלחה מדומה מזכירה לי, כמו ליהודי זקן, שהקץ קרוב.

לאמא לא כתבתי כל הזמן. תמסרי לה משלומי. מחר יוצאים כבר צירים אחדים לארץ, שמעון קושניר⁵⁵⁶ בתוכם. ודאי יספרו משהו.

כתבי. מכאן ימציאו לי גם אם אסע. יתכן, שארצה לשכב באיזה מקום כשבועיים עד אשר אשוב הביתה.

שלום לך.

ברל

73

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

פראג, כ"א אלול תרצ"ג, 12.9.1933

כ"א אלול, יום בואי לארץ,

לפני כ"ד שנים⁵⁵⁷

שלום לאה’נקה.

איני יודע, אם את כבר התרגלת למחשבה שהצלחתי להחלץ מסכנת האכסקוטיבה. אני עודני מרגיש את הנס שבדבר. ואני רואה את עצמי כמי שיצא מבור כלא.

למחרת הקונגרס, כשכולם עוד ישבו בהתיעצות ואני כבר הרגשתי את עצמי שאינני מסוגל לשום דבר ולשום ישיבה – קפצתי ונסעתי עם חבורה של עתונאים לתור את צ’יחוסלובקיה. הממשלה הזמינה אותנו לבקר במקומות־המרפא ובמרכזי התעשיה ולהכיר את הארץ. כל הנסיעה, כמובן, על חשבונה, במחלקה שניה בבתי מלון מהודרים. ואף על פי שהתביישתי ליהפך פתאום לתייר־בטלן וגם חבורת העתונאים לא היתה לפי רוחי עזבתי את הישיבות ונסעתי. ואיני מתחרט. הנסיעה עצמה היתה מאומצת, ואולם היציאה לאויר חפשי והבריחה מציונות היתה לי להועיל. ראיתי כמה דברים מלאי־ענין. הייתי במכרות במעמקי האדמה. הייתי בכל מיני מקומות־מרפא, וראיתי מה עושים אנשים הרוצים בבריאות ו"בעולם הזה". עד שסוף סוף נתגבר גם אצלי היצר לעשות משהו. בשובי לפראג הלכתי לרופא מומחה לבדוק את הגרון, כי לא יכולתי כבר לנשוא, והוא מצא שאין כל מום בגרוני, ואין שום סכנה. דרושה “רק מנוחה”. הרים או ים ולא לדבר. על יסוד זה אני מחליט להשאר כאן לשבועים או לשלושה ולבחור לי איזה מקום שקט בהרים.

בינתים התאסף פה הועד הפועל⁵⁵⁸ ודרש ממני שאסע לפולין לחודש ימים. לא לשם נאומים, כי אם להכיר את מצב התנועה. האמת, שאין איש מכיר את המצב האמתי של תנועתנו, וחוששני כי הצרות הן גדולות. וגם לי קשה לשאת באחריות מבלי לדעת. אולם עוד לא החלטתי החלטה גמורה. רק אם ארגיש כי כחותי גברו, ואם מן המערכת לא ידרשו כי אמהר לשוב – רק אז אסע.

אם אסע לפולין, תהיה כתבתי על שם החלוץ בוארשא.

שלום לך,

ברל

74

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

לוהאצ’יביצה, כ"ז אלול תרצ"ג, 18.9.1933

לוהאצ’יביצה, 18/9

שלום לאה’נקה,

לא יאמן כי יסופר: זה היום הרביעי שאני יושב במקום־רחצה רחוק ונדח ועזוב מאנשים ומקבל יום יום אמבטיות ומקלחות קרות וחמות, ושוטף את גרוני באדים (כך יעץ לי רופא שני, לאחר שהראשון לא ראה בזה צורך) ואיני עוסק בשום דבר אלא במנוחה ובהבראה. ועם זה רגע של בושה אינו עוזב אותי: מדוע מגיע זה לי ולא לך, ולעוד אנשים ונשים שכמותך הראויים לכך יותר ממני. כמה חיי אנשים קרובים יכולנו להאריך, וכמה יכלנו להציל מחיינו אנו, אילו הבינונו לפנים להתענין יותר בעניני הגוף.

במשך ארבעה הימים פה הונח לי הרבה, וגם ענין הגרון הוטב. כמה עוד אשב פה? אולי שבוע, ואולי פחות מזה. כל יום יכולה להגיע איזו ידיעה גם לפנה נדחת זו, אשר תוציאני ממנוחתי.

אם לא אקבל מהארץ איזו ידיעה (דרך פראג) אשר תשנה את תכניותי – אשוב לארץ דרך פולין, דרך נדודים בקבוצי ההכשרה ובסניפי הנוער. ידעתי, כי אין זו דרך קלה ונעימה, (יותר מזה: אני גם מפחד מפני הטרדה והיחסים הקשים הכרוכים בבקורים אלה)⁵⁵⁹ אולם נדמה לי, כי אין אני יכול להיות פטור מזה. ממכתביך אני רואה, שגם את סבורה כי הדאגה לחינוך התנועה תפול עכשיו עלי בכל כבדה. ואין לעשות את העבודה הזאת מבלי להכיר את המציאות של הנוער החלוצי כמו שהיא על כל ליקוייה. אמנם, לי באופן פרטי היה נוח הרבה יותר אילו שבתי לארץ בקפיצה אחת מיד לאחר ימי המנוחה כאן, אבל – אין לי כנראה רשות לכך.

פה גשמים וסתיו, ומלבד הרחיצה והמאסאג’ – הנעשה בידי גוי חזק ומומחה – אין לי פה כלום. אין אף מכיר אחד. אני יושב בחדר וקורא קצת. אם אגיע לכתיבה איני יודע, בפרט שברגע שאקבל את כרטיסי־הנסיעה מפולין – אקום ואסע. אולי שכחתי לכתוב לך במכתבי הקודם, כי זאת הפעם הראשונה שאני נהנה מזכות־עורך: הממשלה כאן נתנה לי כרטיס־נסיעה חנם, והנהלת בית־המרחצאות אף היא כבדה אותי בכרטיס־ריפוי, והקונסול הפולני הבטיח להמציא לי כרטיס־נסיעה לפולין בהנחה גדולה, עד היכן הגענו!

פה עכשיו גם ברכה [חבס]. היא עבדה פרך ל"דבר" בזמן הקונגרס. יעצתי לה לבא לנוח לימים אחדים. אני מקוה שלא תדוני אותי לכף חובה (הערה מיותרת, כמובן, אבל נוכחתי כי לפעמים יש צורך לומר דברים שנראים לי כמובנים מאליהם).

במכתבך שלפני האחרון כתבת על ה"דאטשה"⁵⁶⁰ שערכת לעצמך בבית. מאז עברו כמה שבועות – כיצד יעברו עליך הימים עד שובי? חפצתי מאד למצאך בקצת מנוחת גוף ונפש.

האמנם נותנים לך לשבת לבדך בבית?

מבילינסון אין לי כל הזמן מכתבים, ודבר זה מדאיג. חפצתי לדעת איזו דרישות־שלום הביאו לך ממני שבי־הקונגרס? ההיה אצלך [בן ציון] דינבורג, ההיה שמעון [קושניר] או זיאמה אהרונוביץ?⁵⁶¹

שלום לך

ב.

75

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

מונקאטש, ט' תשרי תרצ"ד, 29.9.1933

מונקאטש, ערב יום כיפור

שלום, לאה’נקה,

כבר חלפו ימי המנוחה שלי. עשרה ימים ישבתי באותה פנת־שקט, עסקתי במקלחות ובמסג', ישבתי בחדר נאה ומלא אור וגם החלפתי כח באמת, אז איך האב זיך אליין ניט פארגינען.⁵⁶² אולם השבוע הזה הנני כבר עומד בפרשת־נדודים. הנני עובר ממקום למקום, מעיירה לעיר, מקבוץ למשנהו. יש לילות שאני מבלה ברכבת ויש בקבוץ הכשרה Ha Hapax, ⁵⁶³ על מצע משותף עם עשרים בחור. יש שאני מתחיל את יומי בחמש בבוקר וגומר בשעה מאוחרת בלילה. אינני מתחרט על שבחרתי לי⁵⁶⁴ ענין קשה ומשונה זה. כל אחד מאתנו חייב לספוג יותר את חיי הגולה ואת צרותיה. אני נמצא לא רק בין אנשים שלנו, כי אם גם בחוגים שונים. היה לי ערב נפלא עם צעירים־חלוצים מהמזרחי⁵⁶⁵ ואתמול התהלכתי במשכנות־עוני נוראים כאן במונקאטש העיר, הידועה באדיקותה ובעוניה. הלכתי לפנות בוקר לסליחות וביקרתי בחדרים ובישיבות. יום אחד יפה מאד היה לי בעיירה אחת קטנה במחוז מֶהרן, אשר לה היסטוריה עשירה ובית־קברות מלפני שלוש מאות שנה מלא קברים קדושים. היהודי הזקן שבעיר, שומר המסורת, ליווה אותי כל היום, ולמדתי שם הרבה.⁵⁶⁶ בקיצור, לעת זקנה הפכתי כמעט לתלמיד הלומד מחדש. לפי שעה עולה בידי להמנע מנאומים ומקבלות־פנים, ובמקומות אחדים אני גם מצליח לעבור מבלי שידעו את שמי. בינתיים אני רואה גם את תנועתנו אנו, עם כוחה הגדול ועם חולשותיה וחטאיה. אם מנסיעתי תצמח איזו תקנה – אינני יודע עדיין. זה קשה הרבה יותר, ממה שנדמה למי שעומד מן הצד.

בינתים אני קרוע לגמרי מארץ־ישראל. כבר מזמן לא ראיתי גליון “דבר”, ומובן, כי שום מכתב לא קבלתי בדרך. אני רוצה להאמין, כי בעוד שבוע־עשרה ימים אגיע לוארשא, ושם אמצא משהו מאתך. ודאי כבר שבה צפורה [מירון] הביתה, ועליך שוב עול של בית שלם. שכחתי לבקש אותך, כי החל מראש השנה תמציאי לאמא, את הכספים שאני נוהג לתת לה מדי חודש.

לפי שעה אני נמצא במדינה זו שקורין לה “פודקארפאטסקא רוס”. אחרי יום הכפורים אצא לפולין.

שלום לך

ב.

76

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

לבוב, ט"ו־י"ט תשרי תרצ"ד, 5־8.10.1933

לבוב, סכות, תרצ"ד

שלום, לאה’נקה,

אני כבר בפולין, אם כי לפי שעה אין זו אלא גליציה. עד ערב סכות עוד נדדתי על פני קארפאטורוס, בין יהודים עניים ומלוכלכים ויחד עם זה מושכים את הלב. מתוך העניות והזוהמה נזקרו אלי לפרקים פנים קורנים של תמימי־דרך. על פי רב בחדר אחד, שבה[!] שתי מטות יושבת משפחה בת 8–9 נפשות, ובתוך הבעבעכע⁵⁶⁷ חבויים כמו גורי־חתולים ילדי ישראל. כל אלה ילכו לאיבוד אם לא נוכל להחיש להם מפלט בארץ. כל מקורות חייהם – גם החמריים וגם הרוחניים – מסתתמים. ואנו – עוד רחוקים מאד מלדעת כיצד להביא להם את הישועה.

אני מתכונן לקבל דואר גדול בבואי לוארשא. בינתים נודע לי מתוך “דבר” שאני קורא אותו רק לסירוגין, כי [אלעזר משה] סלוצקין שב,⁵⁶⁸ וכי הוא… מרצה. חפצתי לדעת, אם הוא נהנה מהנסיעה, ואם הביאו משהו של ממש מנסיעה זו.

אני מפסיק, מפני שבאו אנשים.

שלום לך.

77

אל הועד־הפועל של ההסתדרות

ורשה, כ"ח תשרי תרצ"ד, 18.10.1933

על פי העתק

וארשא, 18.10 תרצ"ו

לועד הפועל של ההסתדרות,

מתוך צרור הענינים אשר אני נושא אתי על מנת להביא לפניכם בשובי אני מייחד את ענין “דאס ווארט” שאינו סובל המתנה כל שהיא.⁵⁶⁹

טלגרפתי לכם היום: “החישו עזרה לווארט. גייסו הקצבות מוסדותינו. נפילתו מפלתנו”. כתבתי זאת בלי כל נטיה לגוזמא. זכות בקורתיות ל"דאס ווארט" לחוד, ושאלת הצלתו לחוד.

אינני צריך להסביר ערכו של עתון יומי בשביל תנועתנו, אבל אומר מלים אחדות על ההכרח של עתון יומי בשביל תנועתנו. בפולין כיום הזה. תנועתנו גדלה ורחבה. מי שלא ראה בעיניו לא יוכל לתאר לעצמו את גודל הנהירה של המונים אלינו, בכל הצורות. אין לנו שום אמצעים חמריים ושום מכשירים מתאימים לחנך תנועה זו. ולמה רק לחנך אלא אפילו להקיף. אנחנו עובדים באמצעים פרימיטיביים בהחלט. והמכשיר הראשון להקיף את המונינו אנו, לחדור לחוגים נוספים, להעלות את עולמו הרוחני של מחננו בתנאים אלה הוא העתון היומי. לא יקל לכבוש לו מקום ולבצרו אולם אין זה מן הנמנע כלל וכלל. תנועתנו תוכל לקיים את העתון אם נבצרו. בשעה זו צפויה לו סכנת גויעה יום יום. אין בטחון ביום מחר. והעבודה נעשית מתוך עניות המונעת כל אפשרות של שיפורים. יש הכרח לעזור לעתון רציונלית. אין לראות בזה עזרה “לאחרים”, לליגה⁵⁷⁰ בפולין וכו', כי אם עזרה לעצמנו. צפויה לנו מערכה עתונאית קשה מאד בתקופה הקרובה, ולפי מצב הענינים בציונות הכללית ובעתונות הכללית אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו, במצב כזה להפסיד את הבמה היחידה שלנו בפולין, ארץ הציונות ההמונית והצפיה לעליה המונית – הרי זו הקדמה למפלה. אל נתן למפלה זו שתבוא.

צריך לגייס עזרה בארץ, לפחות מטעם מוסדותינו המשקיים שימסרו מודעות קבועות ל"ווארט". “יכין”, בנק הפועלים קופת חולים וכו’ – יש להם ענין בידיעות אלה. יש לכך ערך פרסומי וחנוכי. צריך להמריץ עזרת לונדון. אם אין להביא בחשבון עזרת האכסקוטיבה, הרי יש לתבוע עזרת ידידי האכסקוטיבה. סוף סוף זהו העתון היחידי באירופה התומך במשטר החדש.⁵⁷¹ ולא מחכמה יעשו אם יתנכרו אליו.

את הכסף יש להקציב לעזרה של קיימא: רכישת שתי מכונות ליינוטיפ.⁵⁷² בזה יוזילו את קיום העתון, ויוציאוהו משעבוד לאגודה המקצועית של הבונד, שבידה לסגור את העתון כל יום. אפשר למנות ועד לכספים: [מלך] ניישטט,⁵⁷³ [ברוך] צוּקרמן,⁵⁷⁴ [זאב] פיינשטיין.⁵⁷⁵ או בדומה לזה.

שלום לכם

רצוני להקדים ולשוב, אף על פי שטעמתי רק בקצה המטה. אולם איני רוצה להפסיד ולאחר את התחלת הפעולה מבחינה זו. אצטער מאד אם אהיה נאלץ לנסוע ללונדון. אין לבי הולך לשם עכשיו.

שלכם

כצנלסון

78

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

ורשה, כ"ח תשרי תרצ"ד, 18.10.1933

וארשא, 18/10

לאה’נקה,

במשך כמה שבועות נסעתי כמה שבועות מתוך בטחון, כי בוארשא מחכים לי מכתבים. באתי מלבוב, ומכתבים אינם. יצאתי ללודז' ולזגריז', ושבתי לווארשא – יש מכתבים, אבל… משרדיים. איני יכול לראות את הדבר כפשוט. אמנם [משה] בילינסון במכתבו אלי הזכיר אותך לטובה, ראה אותך “בישיבות ובמסבות”, וגם כתב כי נסעת לגן יבנה,⁵⁷⁶ אבל במקרה זה אי־כתיבתך מעורר עוד יותר חששות. את לא ענית לי אפילו במלה אחת על עצם הנסיעה לפולין. האמנם אין לבך שלם אתי בנסיעה זו?

קבעתי לי את שהותי בפולין עד סוף חודש אוקטובר. איני רוצה להוציא את כל הכחות בנסיעה זו, וגם רצוני לגשת לעבודה בהקדם. בינתים מצאתי כאן בוארשא טלגרמה מהועד הלאומי “לגשת” ללונדון לישיבה בעיניני הגרמנים.⁵⁷⁷ עם כל הענין שיש לי בלונדון בדרך כלל, אין לבי לנסיעה זו, ואנסה לבטל אותה. אם לא יעלה בידי – אשתדל לעשותה בקיצור נמרץ.

על ידי הארכת נסיעתי נוצרים כמה קשיים. איני יודע בינתיים – מה עם בתיה [שיין]. היא לא כתבה כלום. וגם את לא הזכרת. בינתים ודאי הורע מאד מצבה החמרי. אבקשך איפוא ללוות על חשבוני כמה לירות (מ־5 עד 10) ולתת לה. [צבי] שרייבר⁵⁷⁸ יתן לך, למשל.

יצחק טבנקין ראה אותי בתחנת לבוב. אולי מסר לך דרישת־שלום. ספר לי כי אלעזר משה סלוצקין עומד לנסוע לברלין. רואה אני, כי גם סלוצקין כיוון שהתחיל בהודו מתחיל להיות א “וועלט רייזענדער”.⁵⁷⁹

בלודז התארחתי אצל קרובים: יצחק קצנלסון.⁵⁸⁰ הם היו חמים אלי מאד מאד. ראיתי גם את נטלקה [טבנקין].⁵⁸¹ פניה טובים יותר ממה שחיכיתי, אולם גורלה אינו טוב יותר.

שלום לך, ותכתבי לי.

אני שולח לך מעטפה עם כתובת לונדונית,

בתקוה שלא יהיה בה צורך.

79

אל טייבל־רייזל כצנלסון, תל־אביב.

ורשה, ה' חשון תרצ"ד, 25.10.1933 יידיש

וארשא, ה' חשון.

אמא,

תודה לך על מכתבך.⁵⁸² כתוב היה ברור כל־כך והיו בו חדשות כה רבות בעניני המשפחה, שאף אחד מן הצעירים יותר, אפילו כן כתבו, לא היה מיטיב לעשות זאת יותר.

הייתי בלודז' וביליתי ימים מספר אצל יצחק קצנלסון. קיבלו אותי שם בחמימות רבה ובשום פנים לא רצו להיפרד ממני. הוא עצמו נסע עכשיו לארץ־ישראל.⁵⁸³

כבר רציתי לשוב הביתה, אבל קראו לי לבוא ללונדון, וכך תתארך נסיעתי עוד בשבוע או שבועים. עכשיו אני נוסע לוילנה. ומחר ללונדון.

שלום לך ודרשי בשלום כולם

שלך ברל.

80

אל מנחם מנדל אוסישקין, ירושלים

לונדון, י"ד חשון תרצ"ד, 3.11.1933

לונדון, י"ד חשון תרצ"ד

לר' מנחם אוסישקין

ירושלים

רבי ואלופי,

איני יודע מה הודיע הטלגרף על “הועידה למען יהודי גרמניה”.⁵⁸⁴ בדרך כלל איננה כדאית שנרבה עליה דברים. המוסד המרכזי המקווה לעזרה לא הוקם.⁵⁸⁵ האמריקאים לא חפצו בזה.⁵⁸⁶ החלטות הועידה אין להן שום תוקף מחייב. רק בחינת עצה והמלצה. לכל היותר יש לועידה ערך־מה של שיעור בעניני ציונות ללא־ציונים ולאנטיציונים ואולי גם לקצת ציונים.

על עניני הקרן הקיימת בועידה אספר לך קצרות: הקרן הקיימת זכתה להיות סלע־ויכוח גדול. קודם בועדה הפלשתינאית,⁵⁸⁷ ואחר כך בפלינום הסגור של הועידה.

עוד בטרם קבלתי את מכתבך,⁵⁸⁸ עוררתי את שאלת הקרקע בועדה: לא די להחליט על הצורך בקרקע ובהתישבות. אלא על־ידי מי ומי תיעשה פעולת ההתישבות, וברשות מי תמצא הקרקע. דרשתי: התישבות על־ידי הסוכנות היהודית וקרקע על־ידי הקרן הקיימת. יצאו נגדי… הציונים־המומחים שבועדה: [סימון] מרקס ו[הארי] סאקר. היתה מערכה כבדה שהתנהלה ג' ישיבות רצופות ותפסה את רוב זמנה של הועדה. סאקר טען על חטאי הקרן הקיימת: ליקויים משפטיים, אי אפשר ללוות כספים, החוכרים אינם משלמים דמי־חכירה, ואף לא “עושר”,⁵⁸⁹ וקונים מניות של “ניר”.⁵⁹⁰ מרקס מעונין בעיקר באמיק"א,⁵⁹¹ שממנה תבוא הישועה. מובן שהלא־ציונים שמחו מאד לויכוח הקשה הזה של “הסלאבים ביניהם לבין עצמם”.⁵⁹² לעזרתי בא פרופסור [סמסון] רייט⁵⁹³ – ציוני צעיר – וגייסתי אף את [זליג] ברודצקי. הויכוח נסתיים בפשרה: אדמה למכירה על־ידי מוסדות שונים, אדמה בחכירה על ידי הקרן הקיימת. הפשרה לא הניחה את דעתי, למעשה, הדברים יהיו תלויים בתקיפים, אבל עלה בידי להוכיח לשליטים, כי לא על נקלה יבלע העולם הציוני את ההתנקשות בקרן הקיימת.

לאחר שהפשרה נתקבלה הראו סאקר ומרקס לויאליות רבה. [סיר אוסמונד ד'] אביגדור גולדסמידט⁵⁹⁴ הודיע שהוא מתנגד להחלטה על הקרן הקיימת. הדברים הובאו שוב לועדה – והחלטנו לעמוד בתוקף על החלטתנו.

בפלינום יצא גולדסמידט בהצעותיו: לא להתחייב על 50% לארץ־ישראל⁵⁹⁵ כדי שלא לדחות את התורמים, וכן לא להתחיב על הקרן הקיימת. לעזרתו קם גם אוטו שיף⁵⁹⁶ שטען בשם העבודה הערבית, שיש בזה מין היטלריזם רחמנא־ליצלן, שהקרן הקיימת גזרה על עבודה זרה. כאן נתעורר ויכוח נמרץ. יצא וייצמן ולמד זכות על הקרן הקיימת בדברים מתונים, אחריו [הנרי] מלצ’ט נלהבות, ואחריו סאקר באש וגפרית. וכשיצא שוב [קלוד] מונטיפיורי⁵⁹⁷ ואחרים בדברי שטנה – ענה שוב וייצמן חריפות. בקיצור הוסכם שהציונים יוותרו על דרישת החמישים אחוזים (מתוך ידיעה כי הועד הלונדוני⁵⁹⁸ הקציב כבר למעלה מששים) וגולדסמידט מסתלק מהתנגדותו לקרן הקיימת.

מבחינת חינוך ציוני היתה זו שעה יפה. ולמעשה עוד צפויות לנו תלאות רבות.

רוברט סלומון⁵⁹⁹ שבקשתי את עזרתו ושחפצתי על ידו להמריץ את הוצאת הכספים המשוריינים למעננו – עדיין לא נמצא.

אם עוד אשאר כאן לכמה ימים – אולי אזכה להתקשר אתו. בינתיים עוסקת כאן הלשכה בהצעת [מרדכי] שנהבי⁶⁰⁰ בדבר רכישת אדמה של משמר העמק בכסף זה ואני איני יודע מה דעתך להצעה זו.

אולי תשמח אם אספר לך, כי נאמתי נאום עברי בפלינום ל"עיני כל הגויים".

שלך בנאמנות ובכבוד

כצנלסון

81

אל כתריאל כץ,⁶⁰¹ טריאסט

תל־אביב, ט"ו טבת תרצ"ד, 2.1.1934⁶⁰²

שלום לך כתריאל

סוף סוף התחלת לקיים מה שהבטחת לי בהיותי בטריאסט. אולם כמו להכעיס: ספרו של [אלפרד] דבלין⁶⁰³ זה הולך ונדפס בהמשכים זה כמה שבועות ב"טורים".⁶⁰⁴ לפיכך – הלכה חמורך, כתריאל. אבל אל יפול לבך. תפנה לספרים אחרים. אם רצונך ב[ארנסט] טולר – יהא טולר.⁶⁰⁵ אני איני מחסידיו. כדאי גם לפרקים שתרצה על ספר פאשיסטי וכו' מן הסטרא אחרא. על קוראינו לדעת.

ומה בדבר פיליטון על חוזרים ופליטים, שדברנו עליו?

היש לעשות מה שהוא בנוער היהודי באיטליה?

בהסתדרות הוחלט להקים “מרכז לנוער”.⁶⁰⁶ הענין הוטל עלי. אם יש לך בענינים האלה להציע משהו – אל תחמיץ.

ברכה

כצנלסון

82

אל עזריאל קרליבך,⁶⁰⁷ ורשה

תל־אביב, ט"ו טבת תרצ"ד, 2.1.1934

ט"ו בטבת, תרצ"ד

לעזריאל קרלבך וארשא

נכבדי,

בתשובה לגלויתך מ 22/12:

אני חוזר לשיחות שהיו לנו בפראג: אתה מוזמן להשתתפות קבועה בדבר. כוונתי למכתבים מוארשא או ממקומות אחרים, אם עדיין אתה מוסיף לשוט בארצות. היריעה רחבה: חיי ישראל, פרנסות ומחיה, צבוריות יהודית בגילוייה השונים – מהאגודה⁶⁰⁸ והצה"ר⁶⁰⁹ ועד הקומוניסטים – תופעות תרבותיות וספרותיות, אישים. בחירת הנושאים רחבה, מבלי קפדנות כתתית ומפלגתית. אדרבא, לפרקים יש ענין לפתוח אשנב לזויות רחוקות, מוזרות או מתנכרות. ואשר להערכת דברים – אין “דבר” רוצה לשמש לסופריו מטת־סדום. הוא נותן מקום גם להשקפות השונות מהשקפת המערכת, אם הדברים נאמרים מתוך ידיעת־ענינים ומתוך הכרה כנה. – שתי תכונות שהן יקרות המציאות בעולם הכתבוּת היהודית.

תוכל לכתוב אחת לשבוע.

תנאי שכר סופרים הנהוגים אצלנו ידועים לך: לא"י למאמר. בתשלום אנו מדייקים.

כדבר המובן מאליו, שמכתביך יהיו כתובים עברית, ושהם יהיו כתובים ל"דבר" ולא לעתון זולתו.

בברכה ובכבוד

כצנלסון

83

אל שמואל יוסף עגנון, ירושלים

תל־אביב, כ' שבט תרצ"ד, 5.2.1934

מקור: א"ע, תיק 2204 Si

לעגנון המבורך ברכה. זאת הפעם הראשונה מיום היות “דבר” שיש בידי לצרף לתודתי ולברכתי גם את ברכת “ההנהלה” בצורה של המחאה, ולו עוד קטנה. ויהי רצון שתחזינה עינינו בהתקיימות ה"אוטופיה" של בני כיבר⁶¹⁰ (לו יהא הכ' כדגויטיין)⁶¹¹ ושפרוטת הנחושת של מעשינו הטובים תזהיר כזהב טהור בזכות היצר הטוב, השוכן בנו.

ולואי שלא תעזבנו ותזכנו ותהנאנו במעשי ידיך, ולואי שגם הש"ס [שכר־סופרים] של “דבר” יעלה מעלה מעלה.

אוהבך

כצנלסון

אני פורש בשלום מרת אסתר⁶¹² שתחיה

כ' שבט, תרצ"ד

84

אל יוסף וייץ, וירושלים

תל־אביב, כ"ב שבט תרצ"ד, 7.2.1934

על־פי העתק

7.2.34

ולכב' יוסף ויץ

ירושלים

שלום,

לכל תכלה ראיתי קץ, אבל לא לענין [אלכסנדר] זייד.⁶¹³ כאשר הסכמתי לקבל על עצמי את הבירור, לפי בקשת [מנחם] אוסישקין, לא שערתי כמה עינויים צפויים לי בזה, וכי גם משכורתי [!] תוחלף עשרת מונים.

ד"ר [אברהם] גרנובסקי המציא לי את העתק פתקתך אליו, בה אתה מספר לו כי, א) קבלת ידיעות מאנשים המכירים את גיורא זייד, שאינו מוכשר לשמירה וב) כי יש אפשרות לסדר את השמירה בשותפות עם קהיליית ציון ועל ידי זה להקל את השמירה.

ואני שואל אם נכונים שני הדברים גם יחד, מדוע אי אפשר היה לחסוך לי עינויים מיותרים.

כשאוסישקין החליט כי בנו של זייד יש לו זכות קדימה לקבל את השמירה לא החליט זאת רק על תנאי אם הוא ימצא לטוב שבשומרים ולזול שבשומרים. כדי שתהיה לגיורא זייד [הזכות?] להציע את מועמדותו ולעמוד בתור ולחכות לא היה צורך במכתבו של אוסישקין אליו.

ולאחר מכתב אוסישקין ישבנו יחד, אתה וגרנובסקי ואני, ואתה אמרת מפורש, כי אין אתה נוטה להחמיר כלל וכלל. בקשתני כי אשלחהו אליך, ואם לא ימצא בו איזה פגם מיוחד, תקבלהו לשמירה ותעזור לו להתקבל גם כשומר מטעם הממשלה. ולא אמרת לי, כי עליך לאסוף קודם ידיעות מאנשים המכירים אותו.

עשיתי כאשר נדברנו: קראתיו, דברתי עמו כאשר בקשתני על סדר, משמעת וגומר. שלחתיו אליך. והנה בטרם ראית ובחנת אותו, אתה כותב לגרנובסקי על הידיעות שיש לך כנגד ועל האפשרות להוזיל את השמירה בלעדיו.

האמנם לכך נתכוונו חכמים?

היות וד"ר גרנובסקי הוא אשר שלח לי את פתקך אבקשך להראות לו את המכתב.

85

אל ברוך צוקרמן, ורשה⁶¹⁴

תל־אביב, כ"ד שבט תרצ"ד, 9.2.1934

תל־אביב, כ"ד שבט, תרצ"ד

ברוך המבורך.

ודאי כבר נואשת ממני, ומי יודע אילו מסקנות הסקת משתיקתי הממושכת והמכזיבה. אולם דע לך, דבריך – והענין עצמו – לא נתנו לי מנוחה. וגם עכשיו, משעה שראיתי בעיני את מצב תנועתנו בגולה חדלו כל השאלות הללו להיות בשבילי ענין של חשבונות מופשטים. לאחר שהחזקתי עצמי כמה שנים כמו בצבת מחוץ לעניני הגולה ופחדתי לנגוע בהם, התחלתי להרגיש שאני אחראי להם, ואי אפשר לי בשום אופן לפרוק מעלי את האחריות ומיום שבאתי⁶¹⁵ התחלתי לתבוע. ולא הייתי יחידי: גם בן־גוריון וגם [דוד] רמז היו אתי בתביעה. אמרתי מתחילה, אם תחליטו שעלי לשוב, הריני מקבל את החלטתכם.⁶¹⁶ בינתים נסע בן גוריון ללונדון⁶¹⁷ ועלי הוטל ענין הנוער – ענין חדש ומסובך למדי – והקנדידט הראשון המוסכם לנסיעה היה זלמן [רובשוב]. אלא שהוא, הרך בקרבנו, נתן שיפצירו בו ומסבות פרטיות, כנראה עמד בסירובו.

לא יכולתי לענות על מכתבך עד שלא בא בן גוריון. ואחר כך הועידה והמועצה,⁶¹⁸ וכמה ענינים מסובכים באמצע. בינתים בא בן גוריון ומצד אחד הוא מסכים לנסיעתי ומאידך תובע ממני שאעזור לו להקים על יד הנהלת הסוכנות את מפעל (שלא לומר: מחלקת!) התעמולה והתרבות.⁶¹⁹ כיצד אפשר לאחד את שנים אלה? על כך אין תשובה. אחר כך נכנסנו סוף סוף לישיבה מיוחדת בשאלת הגולה,⁶²⁰ והאספה החליטה, ברוב דעות: יצאו לגולה מיד שלשה – אני לצורך התנועה, ואליהו גולומב ו[יצחק] לופבאן⁶²¹ בעניני “דאס ווארט”. אני הודעתי כי מקבל אני עלי כל החלטה, אבל המפלגה צריכה לומר: הפעולות החדשות שהתחלתי בהן והן רק בראשיתן – מה יהא עליהן? ושוב דנו, ובינתים נתעוררה שאלת מושב הועד הפועל הציוני הקרוב,⁶²² ושאלות פוליטיות רציניות, ושאלת משא ומתן עם המפלגות הציוניות – בארץ – והוחלט, שאמנם אצא אבל… אחר הפסח.

אני מספר לך זאת, לא כדי להקל ראש בהחלטות שאנו מקבלים: שהנה מכנסים ועידה ובה מכריזים כי סוף סוף יוצרים מרכז לעניני הנוער בארץ ובגולה – ענין הנתבע מן התנועה זה כמה שנים – והנה מתכנסים לאחר כמה שבועות ומחליטים שאותו אדם שהמפעל החדש הופקד בידיו יצא לגולה. וגם לא מתוך הקלת ראש בכל חומר המצב של תנועתנו בגולה. אני רואה את המצב בכל חומרתו, ממש כמו שתיארת, אבל מארה רובצת עלינו: מקובל כי תנועתנו עשירה באנשים ובכחות, וכשמגיע הדבר לאיזו פעולה – מתחילות ההתחבטיות האיומות שעושות אותנו לקלס בעיני עצמנו, ומתברר כי אין איש. אילו ידעת כמה אנו מטפלים בשאלת המזכירות של המפלגה, (והרי המקום פנוי עתה, ואפשר היה למלא אותו עכשיו באופן רציונלי) ואיננו מוצאים.⁶²³ והנה צריכה עכשיו תנועתו בארץ, אם איננה רוצה להפסיד את העולים, למצוא עשרות אנשים לפעולות שונות, והיא מוכנה לקבל אותם – ואין. ורוצים לשלח עשרות שליחים לגולה, ונלחמים על כל שליח, שיסכים ללכת – ומוצאים יחידים. האמנם אשמים אנחנו, שאיננו יודעים למצוא אנשים? אולי כן, אולי תמיד מפנים את העינים לאותם האנשים, על כל מגרעותיהם וחולשותיהם, אולם רואה אני שגם אתה בבואך להציע תיקון למצב בפולין – פונה שוב לאותם האנשים.

ואף על פי כן, ברוך, אף על פי שהדברים מתנהלים בכבדות, מניח אני כי עשה נעשה. ההכרה כי אחראים אנו למצב בגולה הולכת וגוברת, ואני מאמין, כי אם לא נצא שבורים ורצוצים מתוך שגיאותינו הפוליטיות, ואם נצא בשלום מישיבת הועד הפועל הציוני – נתאזר ונצא לפולין. על כל פנים אני בלבי מוכן לעבודה זו, אף על פי שהיא כרוכה בהזנחת עבודה שהתחלתי עכשיו והיא יקרה לי מאד, והיא עומדת רק בראשיתה, ורבים המקווים לראותה ב… כשלונה.⁶²⁴

על העבודה עצמה לא אכתוב לך. ודאי מקבל אתה את “דבר” ואת הבוליטינים של המפלגה, וגם את החוברות של המרכז לנוער שהתחלנו להוציא. אם רואה אתה את מי שהוא משליחי הקבוץ אולי תקבל אצלם אגרת אחת של הקבוץ המאוחד, שבה נדפסה הרצאתי בקבוץ לבקורת הפעולה בגולה.⁶²⁵

הייתי בביתך וראיתי את אשתך ובנותיך. ומצאתי את בתך בהבראתה.

מדוע אינך כותב ל"דבר"? אני אמנם שקוע עכשיו בדאגות אחרות, והעריכה הממשית היא בידי זלמן, אבל בקשתי בעינה עומדת.

חפצתי לכתוב לך על עצם השאלות החמורות שלנו, אבל קשה להעלות את הדברים על הכתב.

שלך

ב. כצנלסון

אתה פוגש בודאי בקובנו את ד"ר גולדברג,⁶²⁶ מי שהיה לפנים חברנו בס"ס, ועכשיו במחנה [מאיר] גרוסמן⁶²⁷ (ואולי זאב ז’בוטינסקי). מה אתו? כלום אי אפשר להחזירו למוטב?

פלא בעיני, שמ[זאב] שרף לא קבלתי דבר, מעת יציאתו מוארשא.⁶²⁸ על אליעזר גלילי בניו יורק אני שומע הרבה טובות.⁶²⁹

86

אל מנחם מנדל אוסישקין, ירושלים

תל־אביב, ח' אדר תרצ"ד, 23.2.1934

ח' אדר תרצ"ד

לר'

מנחם אוסישקין

ירושלים.

אלופי,

אני רואה את עצמי אנוס להודיעך, כי לאחר שקיימתי את בקשתך וטפלתי בבירור ענין [אלכסנדר] זייד וגם התאמצתי לגמור אותו בדרך שלום וכבוד – הנני נאלץ לסלק ידי הימנו לחלוטין.⁶³⁰

זוכר אתה ודאי כי קבלתי עלי את בירור הענין לפי בקשתך המפורשת. טרחתי וחקרתי את הענין מצדדיו השונים, והבאתי לפניך את חוות־דעתי. אתה אשרת במכתבך כי עשיתי את בירורי ביושר לבב ובאוביקטיביות גמורה, הסקת את מסקנותיך ובקשת אותי ואת הד"ר [אברהם] גרנובסקי להביא את הענין לידי גמר למעשה. עשיתי כדבריך, ואכן, ביני לבין הד"ר גרנובסקי שלטה בכל הענין הבנה הדדית גמורה ועל נקלה הגענו לסידור.

אולם בסידור זה היה מחוץ לצד הכספי צד אחד חשוב ביותר, צד עיקרי. אתה במכתבך הבעת את רצונך כי בנו של זייד יבוא לשמור במקומו. בפסקה זו ראיתי את רצונך הטוב שלא לדחותו [!] את משפחת זייד, אלא לתת לה אפשרות – אם רק יש בתוכה בן־אדם הראוי למלא תפקיד שומר – להתקיים במקום ולהמשיך בתפקיד זה, שהוא רואה אותו⁶³¹ כתפקיד כבוד לו ולזרעו.

מובן מאליו, שדבריך נאמרו בהנחה כי גיורא, בנו של אלכסנדר זייד, לא ימצא בו איזה פגם הפוסל אותו מכהונה זו. והיות שמינוי השומר נתון בידי מר יוסף וייץ, הוא שפיטר את זייד, פנינו ד"ר גרנובסקי ואני אליו בשאלה על יחסו לקנדידטורה של גיורא זייד. אני מצדי גם נטיתי לבקש אותו שלא יתלה את קבלת גיורא בהסכמת המשטרה להכיר בו כגפיר,⁶³² לכך לא הסכים. אולם הודיע מפורש, כי אין מצדו כל מניעה לקבלת גיורא לשומר, כי איננו מתכוון להחמיר בקבלתו. אדרבא הוא מוכן לעזור לי אצל המשטרה שתכיר בו. הוא גם ביקש אותי שאשלח אליו את גיורא, ושאדבר אתו בטרם ילך ואסביר לו את עניני הסדר והמשמעת המוטלים על שומר הקרן הקיימת.

עשיתי כאשר נדברנו. הזמנתי אלי את גיורא, הסברתי לו את תפקידו⁶³³ וחובותיו, ושלחתיו אל מר וייץ.

ואולם עוד בטרם התיצב גיורא זייד לפני מר וייץ, המציא לי ד"ר גרנובסקי העתק של פתקה ששלח אליו וייץ ובה נאמרו שני דברים: א) שקבל ידיעות כי גיורא זייד אינו מוכשר לשמירה, ב) כי יש דרך חדשה לסדר את השמירה בשותפות עם קהיליית ציון ולהוזיל אותה על ידי כך.

פניתי לוייץ ומחיתי כנגד התנהגות זו. גיורא איננו פנים חדשות. הוא השתתף בשמירה עם אביו, ואם וייץ לא הסתפק בידיעות שהיו לו קודם על גיורא אלא רצה לאסוף ידיעות חדשות – לא צריך היה לבקש אותי שאשלחהו אליו בטרם גמר את חקירותיו. ואם היה בדעתו לדחות את גיורא בגלל אפשרות של סידור אחר זול יותר – היה צריך להודיע לי מיד, בטרם אשלחהו.

כתבתי לוייץ ב־7 בפברואר, ולא נעניתי.

בתזכירי אליך ציינתי, כי יהיו נימוקי הפיטורין של זייד מה שהיו הרי דרך הפיטורין לא היתה הולמת את כבוד הקרן הקיימת.

עכשיו עלי להוסיף, כי מיום טפלי אני בעניני צבור – לא זכיתי עדיין להתנהגות כזאת ביחס אלי.

ובינתיים נעשיתי אני תריס בין המשפחה הזאת, המודחת והסובלת ובין הקרן הקיימת. הם, היושבים מבלי לדעת מה צפוי להם זה כמה זמן, במצוקה ובחוסר כל, מבלי לקבל משכורת, אם כי בינתיים הם בכל זאת שומרים את אדמתנו, דופקים יום יום על דלתי, מחכים לתשובה, ורואים בי אדם המרגיע אותם בהשליות־שוא.

קבלתי עלי את הטורח הזה כדי למנוע את הקרן הקיימת מאי־כבוד וכדי לקיים מדה מינימלית של צדק לגבי משפחה שמסרה את מיטב כוחותיה לשמירה עברית.

מר וייץ ענה על עמלי זה בהתקלסות, ושם לאל את כל הרצון הטוב שהובע במכתבך. אין לי איפוא אלא לסלק את ידי מכל הענין ולהסיר מעלי כל אחריות בעד התוצאות העלולות לבוא מצד המשפחה הנואשה, שגם בירורי וגם החלטך לא הספיקו כדי להגן עליה מעוול.

בברכה ובהוקרה,

כ

87

אל רבקה נשר⁶³⁴, ירושלים

ירושלים, ניסן תרצ"ד, אפריל 1934⁶³⁵

מַה יוֹם מיוֹמָים

כִּי בחרוּזִים אבקש ישע

ומה חרוז מחרוזָים

לרבקה בת התשע.

אכן, זכר ליציאת מצרים

כי ברשע־רשעתים

גילתה רבקה זו את מחבואי האפיקומן

אשר הדוד התחכם וטמן.

אלא, יש אומרים

כי בליל שמורים

הותר זה הפשע,

ולא עוד, ניתן פרס למעשה הרשע.

והרי הוא לפניך.

88

אל ש. שלום, ירושלים

תל־אביב, י"ז תרצ"ד,⁶³⁶ 30.6.1934

על־פי העתק

שלום וברכה לשלום,

שמחתני בעלי ההגהה.⁶³⁷ אף על פי שבימים אלה אינני נתון כלל לדברי שיר. אך הלילה על משכבי לא התאפקתי ולגמתי לגימה גדולה מיינך. לא במקרה אמרתי מלה זו, כי המובחרים שבשיריך מעוררים אצלי דווקא הרגשה זו: יין.

הערה קטנה לענין השער. אנחנו נוהגים לכתוב הוצאת “דבר” מבלי לציין את שם העיר. על כל פנים אין משכן ההוצאה בירושלים, אפילו כשהדפוס הוא ירושלמי.

שא ברכה,

כצנלסון

י"ז בתמוז

89

אל ירוחם לוין,⁶³⁸ עפולה

תל־אביב, סיון־תמוז תרצ"ד, ראשית יוני 1934⁶³⁹

לירוחם לוין, שלום וברכה.

אל נא תשא עלי חטא שאחרתי בתשובתי. יודע אתה שאני כבד־עט ואפוף טרדות רבות.

המרכז לנוער עושה לפי שעה רק צעדים ראשונים. התכניות לעתיד – איני נוהג לגלותן אפילו לצנועים, כל עוד אינני אלא חוגר. וכשאני מתחיל אין לי מעולם בטחון שמן השמים ומן התופת וגם מרעים וידידים לא יתעכבו. מה שמטריד אותי עכשיו ביותר זה לא חוסר תכניות ספרותיות ולמודיות אלא חוסר אנשים “מורעלים” (בלשון אנשי התיאטרון), עד כדי נכונות פעולה. שמחתי איפוא לחפצך אתה.

עוד אין לי הצעות ברורות בשבילך. אני בוחר לקבל הצעות אם אפשר. ענין ההפצה הוא עיקר גדול אבל לא ברור לי, מה אתה יכול להטיל בזה על עצמך. ואשר לכתיבה, אולי היית מקבל על עצמך כתיבה קבועה, מעין רפורטאג' שבועי ל"דאס ווארט"?

ב. כ.

ואם לא רפורטאג' כולל, אולי “מכתבים מן העמק”?

90

אל יהושע חנא רבניצקי⁶⁴⁰, תל־אביב

תל־אביב, י"ב אב תרצ"ד, 14.7.1934

ת"א, י"ב אב

בימי אבל ביאליק⁶⁴¹

לר' י"ח רביניצקי,

נכבדי,

לפי בקשתך הנני לחזור בכתב על מה שאמרתי לך בעל פה:⁶⁴²

חובתנו הראשונה – בעוד אנו אוננים, ובטרם כל מפעל לזכר ביאליק – להכניס את יצירתו של רח"ן לכל בית בישוב.

מחירים שוים לכל נפש ויד חרוצים בהפצה – יעשו את הדבר הזה.

אין הדבר סובל דיחוי. הוא צריך להעשות בעוד האבל פרוש על הישוב, בטרם יתרחשו פורענויות חדשות, אשר יסיחו את הדעת של הרבים.

“דבר” יציג לשירות הפעולה הזאת, כמיטב יכלתו. אני מניח, כי דבר יוכל להתחייב להכניס לבתי מנוייו, במשך זמן מסויים, לא פחות מעשרת אלפים אכסמפלרים.

כוונתי להוצאת היובל (יש להשלים אותה בשיריו האחרונים) ל"ויהי היום", פזמונות לילדים, פירוש המשניות ותרגומים.⁶⁴³

לאחר ששיטת הפצה זו תבחן, אפשר יהיה בדרך זו להפיץ גם את “ספר האגדה”.⁶⁴⁴

אין לפני שום מטרה צדדית מחוץ לשיתוף רבבות קוראים בירושתו הרוחנית של ביאליק.

אם עיקר הצעתי מתקבלת על דעתך ועל דעת מי שבידיהם ההחלטה – אבקש לפתוח בהקדם במשא ומתן. חבל על כל יום שיוחמץ

בברכה

ב. כצנלסון

מאבלי ביאליק

הריני מצרף לך כאן את דברי באספת האזכרה.⁶⁴⁵

91

אל מרדכי בן הלל הכהן,⁶⁴⁶ תל־אביב

תל־אביב, ח' אלול תרצ"ד, 19.8.1934

בי"ה הלאומי והאוניברסיטאי (235) 1068 4⁰ Arc

אור לח' אלול, תרצ"ד

לר' מרדכי בן הלל, שלומו ישגה.

ספרת לי פעם, כי עומד אתה בחליפת מכתבים עם מר [אליהו] דוידזון⁶⁴⁷ בקיוב, מי ששנה ופירש. זכורני, שנחמן סירקין עליו השלום הפליג בשבחו. ועלה בדעתי, שמא תתגלגל זכות על ידי זכאי שכמותך ותעורר את אותו האיש שיעלה על ספר – אם ברוסית ואם באידיש – את זכרונותיו על סירקין הצעיר. היות שאני מוקיר מאד את זכרו של מורי ורבי ורואה אותו כאחד מיחידי הסגולה שבדור, והיות שאותה תקופה־בראשית שנות התשעים בברלין – אף היא ראויה שיסופר בה, אחזיק לך טובה מרובה אם תקח עליך את הטורח הזה.

וברכתי נתונה לך מראש

ב. כצנלסון

92

אל ברכה חבס, תל־אביב

תל־אביב, תשרי־חשון תרצ"ה, סתיו 1934⁶⁴⁸

על־פי העתק

הערות אחדות ל"ילדי עמל"⁶⁴⁹

חמישה אחים

אַחוַת כל הילדים נעשית מוחשית אם אחד מהם הוא אנחנו, משלנו. כאן גם החמישי זר. לבן? ארי? והשיר בפיו – זר. מי זה שר בימינו עם צאת הלבנה?

לדעתי צריך ליַהד את הילד החמישי ולתת בפי אמו פזמון יהודי, אם אפשר מתוך שיר־עבודה חלוצי.⁶⁵⁰

רשימת הסיום⁶⁵¹

כתובה ברוּבה למורים ולעסקנים סוציאליים וקצתה לילדים. טעונה עיבוד.

השם

כדאי להמלך ביודעי לשון: אם מותר להשאיר “ילדי עמל” או להחליפו ב"ילדי עוני" או “ילדים עמלים”.

תוספת

עד שנזכה לילקוט הילד היהודי אין לדעתי להשאיר חוברת זו מבלי קורטוב יהדות. למה יאמרו (ובצדק): אנו מגלגלים את רחמינו על כל יצירי עולם אך לא על הקרוב לנו ביותר. כדאי להכניס שני קטעים, לפחות: א) ילד עובד (שוליה או עוזרת בית) בארץ – ודאי יימצא משהו במוסף לילדים⁶⁵² או ב"במעלה".⁶⁵³ ב) ילד עובד בגולה (מ[יעקב] דינזון או [י. ח] ברנר או [אברהם] רייזין וכיוצא בזה).⁶⁵⁴

ב.

93

אל דוד בן־גוריון, לונדון

תל־אביב, א' כסלו תרצ"ה, 8.11.1934⁶⁵⁵

העתק מברק

התנועה נפצעה, והסכנה גדולה מאד.⁶⁵⁶ מה בצע בנס אם מכשיר ההגשמה העיקרי יישבר. המשך המשא־ומתן דוחף הציבור לאנארכיה ולדיסטרוקטיביות. נלחמתי ואלחם להסכם עבודה. לא אצטרף לוויתור רעיוני ומדיני לאויב. שום השלמה לפאשיציוניזם, לקאלה,⁶⁵⁷ לאוואנטוריזם.⁶⁵⁸ אל תתחייב עד לבואך. החיש בואך, כל רגע יקר.

94

אל שלמה זלמן שוקן, ירושלים

תל־אביב, שבט תרצ"ה, ינואר 1935 ⁶⁵⁹

למר ז. שוקן.

שלום וברכה.

הריני מאשר בזה את קבלת ההמחאה על סך ארבעים וחמש לא"י (לחדשים אוקטובר־דצמבר 1934) למען הסופר ח' הזז.⁶⁶⁰

הייתי מודה לו, אילו היה מסכים להמחות את שאר הכספים ישר על שם הסופר.

הנני מצרף כאן, לפי בקשת כבודו ספור קטן של ח. הזז “הגלגול”.

בכבוד ובהוקרה ב. כצנלסון

95

אל ברכה חבס, תל־אביב

תל־אביב, ה' שבט תרצ"ה, 9.1.1935

על־פי העתק

ברכה,

על אחרון־אחרון, ואולי אגיע גם לראשון⁶⁶¹

– – –

ב. את חוברת בן־גוריון נקבל בשמחה, אפילו אם היא תסוב על “ההסכם” בלבד, ואפילו אם יראו בזה מצדנו רצון “להתערב” הויכוח אקטואלי.⁶⁶² אינני מפקפק כי לחוברת יהיה ערך חינוכי, ואם תוצע לנו חוברת טובה, בעלת תוכן, כנגד “ההסכם” נדפיס גם אותה: “לשם בירור”.

ג. ואשר ל[ויקטור] צ’רנוב.⁶⁶³ לא הייתי מציע לו לכתוב, כי ספק אם הוא יכוון לקורא שלנו, על־פי הזמנה. אולם שמעתי, כי יש לו אתו כאן כתב־יד לשאלות אלה, ואפשר לעיין בו, ומאוד ייתכן כי נוכל למצוא שם פרק או כמה פרקים בשבילנו.

ד. להצעת [חיים אנצו] סרני אני מוכן להסכים בכל לב, אף על פי שאינני יודע עדיין אם אפשר לסמוך על טעמו.⁶⁶⁴ אולם אני מקוה שהוא יסכים שבילינסון יעבור על הלקט. הוא איננו צריך להעלב על דרישה כזאת. כל ילקוט מצריך עין־עורך.

– – –

עד כאן בשאלות הקטנות אשר הצטברו. אולם מעל לכל ומאחורי כל הפעולות והשאלות והאפשרויות, מציקה בלי הרף הרגשה אחת: אינני נותן ל"מרכז" מה שאני חייב לתת.⁶⁶⁵ יותר מזה: גם מה שאני נותן אי אפשר לי לתת, ולא סבות “פרטיות” גורמות לכך, אלא סיבה כללית, שאין להתגבר עליה: אני הולך ונעשה זר לציבוריותנו, ולרוחות השולטות בה. הדור לא דורי. לאו דוקא דורם של הקטנים. גם דור הגדולים במשמע. המעט שעשיתי בכינוסים, בפגישות, בישיבות, בשיחות ובכתב – אילו היה זה באוניסון עם חיי הנוער וחינוכו החברתי, היה מצטרף לחשבון. עכשיו, כשלאחר שפיה⁶⁶⁶ באים גליונות “במעלה”⁶⁶⁷ ונשף ה"משמרת"⁶⁶⁸ עד המכות וסחיבה בשערות באספת צ’רנוב⁶⁶⁹ והויכוח על הדגל במחנות־העולים⁶⁷⁰ ועוד ועוד – הרי ברור, שאני מנסה היום ללכת מול הסערה. כיחיד אני יכול לעשות זאת, ואולי גם אעשה, אך כבא־כוח מוסד ציבורי, כמתוך רשמי כביכול – אי אפשר. והרע שבדבר שידידי הטובים אינם מבינים כי אני במצב של מנודה (אף על פי שאין מנדה אותי) ולא במצב של “ראש” ושל בעל־יכולת, ואינם רואים כי כל יום נוסף שאני ממשיך במצב כזה – מחריב ללא תקוה כל אפשרות של חזרה לפעולה חברתית, ואם אמשיך במצב זה יהיה הענין ממילא נגמר בקטסטרופה. אני כאיש מכון ומדריך במצב זה של ציבוריותנו והסתדרויות הנוער שלנו – זה פשוט שקר וקלסה. ועד מתי אוכל להמשיך בזה, ולמי תועלת שאני מוסיף לשאת בתואר מגוחך זה?

נמנעתי לומר זאת עד עתה, כי ידעתי את קשי המצב, ופחדתי מלהיות ג[ו]רם בהשתקת פעולה, אבל כמה אפשר לי עוד להבליג? ואין זה נוגע ל"מרכז לנוער" בלבד, אם כי לגביו אני מרגיש זאת ביותר, אלא לכל פעולה ציבורית “מכוונת”.

כ.

ה' שבט

96

אל יהושע חנא רבניצקי, תל־אביב

תל־אביב, י"ח שבט תרצ"ה, 22.1.1935

הקדשה על “במבחן” מהדורה שניה⁶⁷¹

לר' יהושע חנא

המכונה ירחי⁶⁷²

מאת פליג⁶⁷³ ולא תנא

והוא מעורכי־פרחי ב. כצנלסון

י"ח שבט, תרצ"ה

97

אל דב שטוק, תל־אביב

תל־אביב, שבט תרצ"ה, ינואר 1935⁶⁷⁴

לשטוק שלום.

בתרגום “הכידון והמחט” עשית מעשה רב.⁶⁷⁵ את המקור איני מכיר. אך התרגום נקי מכל עתרת, שארבה גם למחבר וגם לך. אילו היה אפשר לתת תרגומים כאלה כפעם בפעם היה זה מעשה מחנך. קבוצת משלים כאלה כדאי יהיה להוציא בספר.

ענין הכובע בועידת הפועל המזרחי מעלה בי אודם מדי אזכרנו.⁶⁷⁶ ומה שפקח כ[דוד] רמז נכשל בזה – מבלי שיבין שנכשל – מעיד איזו ירושה מבישה נחלנו מאבותינו המשכילים. איני זוכר כיצד תפסת אתה את הערת “דבר” לפנחס רוטנברג על שהוביל את רדינג בשבת לצפת⁶⁷⁷ מכל הצדדים רעמו אז גוואלד על הקליריקליזם של “דבר”. בשבילי כל זה היינו הך. הלא זוהי מידה מצוייה אצלנו: בנימוס ובהסברת־פנים אנו חייבים לגבי זרים, אך לא לגבי “שלנו”. מי מסופרי ישראל היה מספר את המעשיה בנוסע רכבת שישב בנימוס וצמצם עצמו כל עוד היה סבור ששכנו לספסל הוא גוי, ושינה את מנהגו מיד בהודע לו כי הוא בן אברהם יצחק ויעקב. בדמנו הוא, כנראה.

אולי תפרש לי מה הדברים הסתומים לך אצל מיכה יוסף ברדיצ’בסקי.⁶⁷⁸ מזה אפשר יהיה ללמוד הרבה.

ואשר ל[בן ציון] דינבורג. פגמים? אפשר. אך לפני ימים אחדים נזדמן אלי, וזה מכבר לא ראיתי בין חכמי ישראל אדם שופע חיות כמותו. אפשר לא אויר הרים, אבל מרחב.

ברכה,

ב. כ.

98

אל ש. שלום, ירושלים

תל־אביב, ב' אדר א' תרצ"ה, 5.2.1935

ארכיון גנזים, תיק א' 79964

שלום יקר,

איני יודע אם זעקתך תחריד לבבות, אולם אותי החרידה.⁶⁷⁹ חרדתי אינה באה מתוך “רגישות” של קורא. חרדת־ענות היא. תהום אל תהום קורא.

טרדות עסקנותי ותלאותי אינן מחרישות חרדה זו. לא פעם נדדה שנתי בגלל מצבו של היוצר העברי. ובימים ששכר עבודתי היה עשרה גרושים תורכיים ליום חסכתי מפתי והושטתי יד למי שראיתיו ביצירתו. ואותם הדברים הנוקבים שאמרת היום על ביאליק, אמרתי בחייו ל"מקורביו" הגבירים ודפקתי על פתחיהם ללא הועיל.⁶⁸⁰

ועכשיו אשאלך שאלה אחת, גדולה א[ו]לי, ואתה אנא תענה עליה בגילוי לב גמור. יש בכחי היום לעשות מעט, ואולי יהיה מחר בכחי לעשות יותר. לא חדלתי ולא נואשתי, למרות הכל. ומאד מאד חפצתי לדעת את מי אתה רואה בין סופרינו, אשר אם תוסר מהם דאגת הפרנסה, נוכל לבוא אליהם בתביעות רציניות. לא שאלה ריקה היא לי. תשובה שתניח את דעתי תגביר את יכלתי לפעול ואולי תאפשר לי הישגים יותר ממה שהשגתי עד עכשיו.

בידידות

כצנלסון

ב' אדר צ"ה

99

אל לאה מירון־כצנלסון, ירושלים

ללא תאריך⁶⁸¹

שלום, לאה.

אמש, בליל ג', טלפנתי למשה⁶⁸² שמא הוא יודע מה שלומה של בלומה [מירון־סלוצקין].⁶⁸³ הוא לא ידע, אך אחר כך טלפן אלי כי שאל בבית החולים, והאחות אמרה שהיא ישנה.

תמוה בעיני שלא טלפנת אתמול. אני מקוה שהערב תטלפני. כמו להכעיס אין לי השבוע נסיעות לירושלים. בילינסון עמד לנסוע והכינונו חבילה בשבילך, אולם גם נסיעתו נתעכבה.

שלום לבלומה ממימי.⁶⁸⁴ הענין נסתיים אצלנו כמעט ברומן. עזר, כמובן, גם הברוָז וספר התמונות, שלא אברהמלי⁶⁸⁵ מתענין בו אלא מימי. אף על פי שלא פצתה פה עמדי, הלכה לבשר לכל המשפחה: לבתיה [שיין], לשרה’לי⁶⁸⁶ ולאברהמלי. וכשנתכנסו כולם שתקה. עשיתי בערמה ופניתי בשאלה לאברהמלי, אם הוא יודע את שירי אנדה [פינקרפלד עמיר].⁶⁸⁷ ולבה הקטן לא יכול היה להתאפק, ופרצה בקול־רעם: “אני יודעת!”. אולם בבוקר, כשנכנסה לחדר והרגישה במציאותי, פרצה בבכי: “כל יום לא נוסע!” ואף על פי כן התפארה בפני כל הילדים בדודה, עד שילד אחד, כנראה נלהב מאד לבחירת־לבו, אך ראה אותי קפץ על צוארי בהתפעלות: “הדוד של מימי!” התפיסותנו המוחלטת היתה בתוך האוטו לכפר יחזקאל.

שלום

ברל

100

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

טבריה, כ"ג אדר א' תרצ"ה, 26.2.1935⁶⁸⁸

יום ג' בבוקר

שלום, לאה.

אני כבר בטבריה. מאתמול. וכבר הספקתי לצאת הבוקר – בשעה חמש! – לטבילה. זה היה בשבילי חנוך טוב. בשעה 9 מכבים את האור – מרפא לעינים.

מעין־חרוד⁶⁸⁹ יצאתי ברכוש גדול. [יהודה] גור־אריה⁶⁹⁰ היה כל כך מרוצה מדברי, שהלך והדביק לנעלי הקרועות זוג סוליות איתנות והוסיף: האם תמיד רק נקבל ממך? חוששני, שנעלי הקרועות עשו בעין־חרוד רושם יותר מדברי.

מימי עדיין מפחדת ממני ומתפרצת בבכי למראה פני מרחוק⁶⁹¹ ־ היא מכירה אותי כנראה יפה־יפה אלא שאינה רוצה להכירני.

עם בתיה [שיין] שוחחתי הרבה. בעיני היא אחד האנשים היותר נבונים בעין־חרוד. לא רבים ודאי מעלים על הדעת, כי אשה בודדת ומדוכאה זו, העומדת כאילו מחוץ לחיים, ושקועה רק בילדה ובמכאוביה ערה יותר למה שנעשה מסביבה וחושבת יותר ומבינה יותר מרבים הרועשים ו"הנאמנים". אינני מזלזל גם בדאגה שלה: שיבוא יום ו[אהרן] ציזלינג וויניה [כהן]⁶⁹² יחליטו על גורל נחמיה [שיין].

– – –

מתברר, כרגיל, שלקחתי דברים מיותרים, ולא לקחתי דברים נחוצים. דרושים לי פה לבנים. זוג או שנים.

אם תהא לך הזדמנות לשלוח, תשימי נא שנים או שלושה אכסמפלרים של “דרך גאולים” (לילינבלום).⁶⁹³ הם מונחים כמדומה בתוך הכוננית שבחדרנו.

שלום

101

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

טבריה, כ"ז אדר א' תרצ"ה, 2.3.1935⁶⁹⁴

שלום, לאה.

אל נא תהיי חוששת למצב הרגל. אמנם בעין־חרוד, לאחר ההרצאה שעייפה אותי מאוד, חזר אלי מצב הרגל כפי שהיה בקונגרס בציריך – אבל פה הוטב לי הרבה, ואני כבר מהלך היום בלי מקל.⁶⁹⁵ בימים הראשונים בכלל הייתי פה כשבור וחפצתי אך לישון. עכשיו אני כבר מסוגל להתרכז במשהו, ואני מאמין שממחר אשקיע עצמי בעבודה.

כסף לאמא לא נתתי. (מאין?) מדוע כל כך מעט נתקבל – איני יודע. וודאי מצטברים ניכויים. מובן מאליו שצריך למהר ולתת לאמא.⁶⁹⁶

– – –

את החבילה קיבלתי. תודה. היא באה בזמנה ומסדרת אותי לגמרי.

אתמול כבר טלפנו מכנרת – שאבוא. ודחיתי לפי שעה. והיום אצלי כל קבוצת רוחמה ממגדל.⁶⁹⁷

שלום לך, ברל

102

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

טבריה, אדר א' תרצ"ה, ראשית מרס 1935⁶⁹⁸

שלום, לאה.

חוששני כי ימי המנוחה והריפוי שלי יקוצרו מאוד. ההחלטה לכנס את הועידה שבוע לפני המשאל שוללת ממני את המנוחה וגם את התקוה שאוכל לשבת פה יותר משבוע.⁶⁹⁹

אילו הסכימו להרשות לי שלא אבוא לועידה – הייתי מודה להם מאוד.

פה עכשיו ימים יפים, ורק עכשיו אני מרגיש שנחתי קצת והייתי מסוגל להתרכז בעבודה.

ודאי תבואי לחדרה. אני סבור, שאסע מפה ישר לועידה.

שלום

ב.

103

אל דוד קלעי (גולד),⁷⁰⁰ חדרה

חדרה, י"ב אדר ב' תרצ"ה, 17.3.1935⁷⁰¹

דברי אליעזר [שוחט]⁷⁰² הם לי כהפתעה. אליעזר ו[משה] קרגסר⁷⁰³ היו אז במרחביה. שביתת כנרת התנהלה על ידי פועלי כנרת,⁷⁰⁴ שום כוח חיצוני־הסתדרותי עוד לא היה קיים. ושום משא ומתן בטבריה לא ידוע לי, כי [ארתור] רופין⁷⁰⁵ ישב אתנו בכנרת. היה מעשה יפה: רופין לא רצה לנהל אתי את המשא ומתן, כי לי יצא שם כריבולוציונר מסוכן מאוד, וכאשם בה [ ] השביתה.

104

אל דוד שמעונוביץ,⁷⁰⁶ תל־אביב על־פי העתק בארכיון

תל־אביב, ט"ו אדר ב' תרצ"ה, 20.3.1935 “גנזים”, תיק 33622/1

ט"ו אדר ב' תרצ"ה

מכתב לא גלוי לד. שמעונוביץ

דוד היקר לי,

בעצם שמחת פורים בישראל כבדתני במכתבך הגלוי והתכוף.⁷⁰⁷ אמרתי לקבעו בדפוס. אך לאחר שירדתי לסיפא התחלתי להרהר אחרי מדותיך. כיצד מצטרפת נקיות הדעת שבך ורגישותך על־דבר צדק וטוב־טעם עם זרות ואדישות כזאת להלבנת פני אדם ברבים?

פגשתני ברחוב. ואם גם לא ידעת שלא לשם תענוג שהיתי בטבריה, הרי ודאי ידעת שאני לאחר נעילת ועידת המפלגה.⁷⁰⁸ ואין אדם צריך להיות בקיא הרבה בהויות הצבור, כדי שידע כי כל ועידה, וועידה בימים אלה בפרט, עולה לשכמותי בלשד העצמות. שאלתני על רגל אחת לאותה “אגדה” של שטות שנדפסה בהעדרי.⁷⁰⁹ ואני, שעוד לא ראיתי בשובי את חברי ולא ביררתי כיצד ארעה להם אותה תקלה (מניח אני שהרדיפה אחרי הסטיליזציה המדרשית היא שהביאה את הכותב לידי תקלה, ובגלל צורה זו ודאי לא הרגיש עורך המדור בפח הטמון לו), אמרתי מבלי עקיפין, שכאן מעשה כשלון, שאני מצטער עליו ומתבייש בו. בתומי חשבתי, כי לך חשוב לדעת מה יחסי אני לאותו ענין, ונוכחת שאין אני מלמד עליו זכות כל שהיא.

והנה לאחר שיחה זו ראית צורך לברכני ב"קול רם". מצית את חומר הדין עם אותה רשימה עלובה. אך גם זאת אני פותר לטוב. ודאי לא בכדי אתה מדקדק עם “דבר”.

עד כאן שפיר. אתה רשאי להוכיח ותוכחתך ראויה להשמע. אך לא אמרת די בכל אלה, ואתה מוציא את העורך אל הזירה. אתה תובע אותו (שאגב, ידעת כי היה נעדר באותה שעה מן המערכת) על שלא הגיב עדיין, “אף כי מאז כבר עברו ארבעה־חמשה ימים”, כאילו מחובתו של עורך, וממנהגי אני בפרט לגלות את קלונם של חברי המערכת לעיני כל העם ולהוציא לעין־השמש כל דבר־הבאי שנקבר בין העמודים. ואתה מחכה “בכליון עינים” שאסטור בפומבי למי שהמכשלה הזאת היתה תחת ידו.

האומר לך, כי הקשית לשאול? לא. לפי חומר החטא אפשר שמדת העונש היא פחותה מדי. אולי אפילו לא שן תחת שן. והדין עמך. אך מה אעשה ואין בכחי להמציא לך את התשובה שאתה מחכה לה בכליון עינים. אני, שיודע אני בדרך עבודתם ובטיב מלאכתם של חברַי לעתון, מוכן ומזומן לקבל עלי את האחריות ל"רשע־כסל", כשם שאני נוהג לקבל עלי את האחריות כלפי “דינא דמלכותא”, בשעה שגוררים את עצמותי לבית הדין האנגלי,⁷¹⁰ ולא אהיה מכפר על חטאת “דבר” בזה, שאבדל מעל “העדה הרעה הזאת” ואוקיע אותה לשמצה. מוטב לי לקבל את האשמה על חשבוני ולהגלות לעיני עמי ככסיל ורשע, מאשר לקנות את כבודי במחיר זה.

שלך

ב. כצנלסון

105

אל נחמיה שיין, עין־חרוד

תל־אביב, י"א ניסן תרצ"ה, 14.4.1935

נחמיה, נחמיה,

בחור נבון שכמותך – כיצד נכשלת במעשה־שטות שכזה, לחלות? אמרתי: נכשלת, ואולי פשוט נכסלת? פשוט, לא יאמן. אולם אינני רוצה להיות מטיף מוסר ולפיכך אסתפק רק בתקוה, כי אם נכסלת הפעם – לא תשוב עוד לכסלה, ותמלא בימים הקרובים מה שהחסרת.

חפצתי לבוא אליכם לפסח, אולם בינתים התקשרתי בנסיעה אחרת, לשוב על עקבות אבותינו שיצאו ממצרים, ולהתהלך במדבר סיני, ואולי גם להגיע לנמלו של שלמה המלך.⁷¹¹

אם תכתוב לי על הבראתך, ואם תאמר לי מה קבלת מילקוט “חרות”, שאני מצרף אותו כאן – תברכך נפשי באהבה.⁷¹²

ב. כצנלסון

י"א ניסן תרצ"ה

106

אל עקיבא ארנסט סימון,⁷¹³ ירושלים

תל־אביב, אייר־סיון תרצ"ה, מאי־יוני 1935⁷¹⁴

על־פי העתק מטיוטה, כנראה לא שלמה

לארנסט סימון ברכה.

אני מודה לך על שלא חשכת ממני דברי בקורת.⁷¹⁵ אנו זקוקים לכך, אף־על־פי שעדיין רחוקים אנו מ"וישמן".⁷¹⁶ ואחזיק טובה גם לידיד וגם לבר־פלוגתא שבמקום לצבור בלב טינא ותרעומת יביא לנו דברי תוכחה. ואם לא נקבל כולה, נקבל מקצתה.

מדברי התוכחה שלך אני מקבל כמה פרטים. יש כמה כותרות בלתי מוצלחות⁷¹⁷ לא רק מסוג שאתה רגיש להן, גם מסוגים אחרים. הרבה יסורים עושים, הרבה חפזון עושה, ויש שהמערכת עצמה מבקרת את מעשי חבריה.

אני מודה גם בבקורת על “דבר־ערב”.⁷¹⁸ הוא איננו מניח את דעתי. ואנו מחפשים ומגששים לתת לו את הצורה הראויה, שיהא עתון לעולה, עתון לחדשות אחרונות, עתון קל אך לא קלוקל. מי שיעזור לנו בזה תבוא עליו ברכה. דווקא עשית עתון קל היא מלאכה קשה.

ואיננו מודה לך בהערכת “הירידה” של “דבר” מבחינה רוחנית.⁷¹⁹ אינני מודה כי אורבת לו סכנה של “געווערקשאפטסבלאט”.⁷²⁰ בילינסון, שטוק, [דוד] זכאי, [מיכאל] אסף⁷²¹ – אינם בעלי מלאכה של געווערקשאפטסבלאט. עתון שבו משתתפים בקביעות: עגנון, הזז, ש. שלום, [אברהם] רגלסון, [אליעזר] שטיינמן, [ירוחם פישל] לחובר,⁷²² דינבורג, [שלמה דב] גויטיין וכמה סופרים ומשוררים צעירים איננו בלתי־רוחני כמו שהוא נראה לך. אנו שואפים לרמה רוחנית לא לשם “תפקיד מיסיונרי, לרכוש את העומדים ותלויים בין המעמדות”, אלא בשבילנו עצמנו קודם כל. מפני שלנו יש צורך ברמה רוחנית. אני מציין את העובדה, שרבים מן האינטיליגנציה נמנעים להשתתף אתנו, רובם מפני זרותם המוחלטת לפועל ולאספירציות שלו, ומיעוטם מפני שהם מחולקים אתנו בנקודות מסוימות, וחלקם מפני משפטים קדומים. אולי גם באשמתנו. “רמה רוחנית” סמי מכאן.⁷²³

107

אל גוסטא רכב־שטרומף, חיפה

תל־אביב, י' סיון תרצ"ה, 11.6.1935

א"ע, חט' VI 257 208 ב' תיק בודדים ש'

תל־אביב, י' סיון תרצ"ה

גוסטא,

עלה בדעתי עכשיו, בעצם אבל שמריהו [לוין],⁷²⁴ כי מן הראוי לעורר את פולה מוצקין⁷²⁵ שתעלה על הכתב את זכרונותיה עליו ועל חבריו ועל אותם הימים. מעולם לא ראיתי ממנה אפילו שורה אחת, אולם מאמין אני כי בדקותה הנפשית אולי תדע לספר מה שאחרים לא ידעו או לא הספיקו. וגם זה שהיא לא היתה בין העסקנים אלא בין המסתכלים – יש בזה צד חשיבות. אולי יכולה את לעורר אותה לכך? קשה לי לעשות זאת בעצמי ואני מבקש אותך, שמא תוכלי לקבל על עצמך שליחות זו. היא תוכל, כמובן, לכתוב בשפה הנוחה לה ביותר: רוסית או גרמנית.

ברכתי לך ושלומי לאורי [רכב]⁷²⁶

ב. כצנלסון

108

אל שלמה זלמן אפשטיין,⁷²⁷ רמת־גן

תל־אביב, כ"ב סיון תרצ"ה, 23.6.1935

המקור בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, 892/47

כ"ב סיון תרצ"ה

לר' שלמה האלקושי ברכתי שלום.

סופרי ומכובדי.

קבל נא את תודתי – ולו גם באיחור – על ספרך הנלבב.⁷²⁸ אם עברתי על “בל תלין”⁷²⁹ (שבעיני הוא חל לא רק על שכר שכיר בלבד, אלא גם על כמה דברים שבין אדם לחברו), הרי זה משום שעדיין לא בקשתי לעצמי זכות שמונה שעות עבודה ביום. ובהזדמנות זו אולי אומר לך, כי לא תודה זו בלבד אני חייב לך, אלא שזכרתי לך חסד נעורי שלי. כי ילד הייתי וקראתי בכנסת⁷³⁰ ובבן־עמי⁷³¹ ובלוח אחיאסף⁷³² את דבריך והם לבבוני. וברוך השם שאין חלקי עם קצרי זכרון וכפויי טובה.

אני מצרף לך כאן חוברת קטנה משלי, כתשובה לכתובת על גבי ספרך.⁷³³ לשאלת “ימין” ו"שמאל" שאתה נוגע בה בכתובת זו אומר לך: אני “פונה שמאלה” משום שגילו לי, כי בדור זה – לפחות – לבם של ישראל נתון בשמאל.

את ציורך “הבונים” קראתי.⁷³⁴ אם קורא אתה בספרות העבודה, יכול אתה למצוא שם רשימות של בנות ואמהות באותה רוח, ואם גם בלבוש אחר. לצערי, לא מקובל אצלנו להעתיק מאמרים (וציורים בפרט) מן “הארץ” ואתך הסליחה.

קוראך ומברכך

ב. כצנלסון

109

אל אברהם רגלסון,⁷³⁵ תל־אביב

תל־אביב, כ"ז סיון תרצ"ה, 28.6.1935

על־פי העתק

לרגלסון שלום.

תדע שמצטער אני צער רב על החלטתך לצאת.⁷³⁶ אף על פי שאמרת לי,⁷³⁷ כי אין אתה שותף לתקוותי, ואף על פי שאני יודע כי אינני יודע מה יהיו פני תקוותי בבואן, ואף על פי שאני מוכן בלבי לכמה וכמה פורענויות האורבות לנו כאן – הריני עומד בהרגשתי כי כאן הקרקע הטבעי בימינו למשורר עברי. מודה אני כי אני נפגע מהחלטתך. לי הדבר כאילו ירוק ירקת בפני הארץ, אשר אם גם גרמה לך יסורים גדולים (אפשר לא באשמתה. לי ולשכמותי גרמה יסורים גדולים באשמתה ממש) הרי לא הסתירה פניה ממך. ויותר מה שאני נפגע כאיש־הארץ הריני מצטער על שאתה פוקד עוון על בנים ואתה לוקח מילדיך את המולדת האחת והיחידה השמורה לילדי ישראל בעולם.

אם גזרה היא מלפניך ואין להשיב – אזי לא נשאר לי אלא לקבל את הצעותיך.⁷³⁸ תשתתף אתנו מרחוק ושכרך ינתן לך כאשר נקבת. את ענין משלוח שכר הסופרים נברר עם המשרד אם פעמים לחודש כאשר בקשת, או רק פעם אחת לחודש, ובלבד שידייקו ולא יהיו טעונים זרוז.

אם תגיע השעה ואתה וביתך תבקשו לחזור – ואם עוד אהיה בגדר עשיה אבקש לסייע בידכם ככל אשר ידי מגעת.

הכותב בצער

ב. כצנלסון

כ"ז סיון תרצ"ה.

110

אל לאה מירון־כצנלסון, עין־חרוד

תל־אביב, ט"ו תמוז תרצ"ה, 16.7.1935 ⁷³⁹

שלום, לאה.

טוב שכתבת את פתקתך. כשטילפנתי ביום ב' בבוקר לעין־חרוד לא יכולתי להשיג אותך, גם לא את [אלעזר משה] סלוצקין. אי־הידיעה בבית לאן נסעת גרמה צער ודאגה אפילו לצפורה [מירון].

על שלא נסעת לחדרה אין לך להצטער.⁷⁴⁰ כאשר חשבתי כן היה. בליתי שני ימים לשמוע את חכמותיהם של [מאיר] יערי ו[יעקב] חזן.⁷⁴¹ וסוף סוף עזבתי באמצע. וכשם שהרגשתי לפני צאתי שלא אשתתף שם, כך היה.

אתמול הייתי בירושלים, ומחר – ביום ד’ – עם בואו של בן־גוריון, שוב ישיבה בירושלים.⁷⁴² הודיעי על מצבה של בלומה [מירון־סלוצקין].

ברל

111

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

אלכסנדריה, י' אב תרצ"ה, 9.8.1935

עשרה באב, תרצ"ה בנמל אלכסנדריה⁷⁴³

שלום לך, לאה.

האניה עוגנת כאן, ואפשר לשלוח מכתב. והרי אני משתמש בהזדמנות.

אתמול, לפני הפלגת האניה מחיפה, הספקתי לבקר עם בן־גוריון בנהריה, הנקודה החדשה צפונה מעכו – נסיון של התישבות חקלאית זעירה לאנשים מחוץ לארץ בעלי אמצעים. לפי שעה רק מקימים את הבתים, הלולים וכו'. היינו גם בברכות קורדני, מקום גידול דגים, וכן בבית החרושת החדש לאריגה ולטויה בכפר־עטא.

מפני הבקורים האלה אחרנו כמעט את האניה. כי האניה קבלה פתאם פקודה להקדים בשעה ולצאת לבירות (הסיבה: אניה אחרת שהיתה צריכה ללכת לבירות נצטוותה ללכת לחבש, לקחת חיילים חולים…)⁷⁴⁴ ופה עמדה לנו, כנראה, זכותה של פולה בן־גוריון.⁷⁴⁵ היות שהיא לא נסעה אתנו לסיור, הקדימה לצאת עם החפצים לנמל, ושם הרימה צעקה, שאי־אפשר לנסוע בלי בעלה, וגם הפקידים הציוניים עזרו לה, ועכבו את האניה בשבילינו כחצי שעה. אי אפשר לאדם לדעת מאין תצמח לו התועלת.

האניה עצמה יפה מאד. ואנחנו נוסעים כ"פריצים". יש לי תא מיוחד, קטן, אבל לי לבדי. ואפילו חדר־אמבט סמוך לו, ואין לזר חלק בו. ובכן, נתנסיתי בחיי כבר בכל המחלקות מנסיעה במחלקה רביעית על ספון האניה ועד תא מיוחד במחלקה א' באנית לוקסוס. אלא שכמדומני כי לפנים הייתי מתענין יותר בנסיעה במחלקה ד' מאשר עכשיו במחלקה א'.

האניה תעמוד באלכסנדריה יום שלם. אבל ספק אם ארד ליבשה. גם אתמול בבירות לא ירדתי. פולה מבטיחה שתשגיח עלי, ובן־גוריון אומר שגם הוא מעונין בזה, כדי שתשגיח עליו פחות.

אבל אין אני מתכוון לספר במכתבי את כל מה שאני שומע מפי פולה. היא דואגת כבר לסדור חג־היובל של בן־גוריון, ושואלת אותי מתי ימלאו לי חמשים שנה, “הלא רק פעם אחת בחיים”.⁷⁴⁶

די לפטפט. היי שלום.

ברל

112

אל משה ברסלבסקי,⁷⁴⁷ נען

באוניה בדרך לאיטליה, י"א אב תרצ"ה, 10.8.1935

שלום, ברסלבסקי.

באניה באו לידי חרוזים אחדים של בנימין נחום סילקינר⁷⁴⁸ ואמרתי להעתיקם בשבילך, שמא תמצא בהם חפץ:

פֶּרַח כִּי פָּרַח וְנָבַל – לֹא פָּרַח לַשָּׁוְא;

צִפּוֹר כִּי שָׁרָה וַתִּדֹּם – לֹא שָׁרָה לַשָּׁוְא;

וְאָדָם כִּי פָּרַח לְבָבוֹ וְכָלָה – לֹא פָּרַח לַשָּׁוְא;

וְנִשְּׁמָתוֹ כִּי שָׁרָה וַתִּדֹּם – לֹא שָׁרָה לַשָּׁוְא.

אני מציין זאת במקצת כדוגמא. אל נא נלעיט את הנוער הקורא בדברי הלכה בלבד. אל נזניח נימות אנושיות.

מבחינה זו אני ממליץ גם על “בחשאי” של [דוד] שמעונוביץ.⁷⁴⁹ אפשר לדלות משם כמה דברי חפץ.

טוב גם להביא פעם בפעם משהו מסופרים ומשוררים בלתי־ידועים, ואם גם יהיו הדברים נוגים ומיואשים ובלתי חברתיים. וגם מ[חיים] הזז יש מה להוציא.

הנה, למשל, ציטטה לפני מן הפרק החדש שפרסם מספרו “חלוצים”, תאור מצבם של החלוצים בקושטא אחרי מאי תרפ"א:⁷⁵⁰

מכאן רבבות ישראל הרוגים ועיירות של ישראל שנתלשו ממקומן, פליטי חרב המפוזרים והמפורדים בכל העולם ומחנות מחנות חלוצים נודדים בדרכים ונגדשים ועולים בגבולות ונדחקים ובאים; מהם נהרגו ונשרפו ומתו במיתות משונות מהם נתפסו לדיבה ולבתי כלא של כל אומה ולשון ומהם נבלו בדניסטר ונתבלעו בים השחור, מהם נפלו בהרי קווקז ומהם איבדו עצמם לדעת מרוב הפורענות ומרוב היאוש ומרוב כל. ומכאן פרעות וגזרות, עיוות דין וקטרוג של רשע, סכסוכי תעלולים של מלכות הרשעה שרירות לב וזדון ומליצות ריקות ותקוות־שוא… דומה, כל העולם זיק של אורה כל שהיא – – מה טיבו של עולם רשע ומרושע זה? מה נשתנו הם מכל אומה ולשון?

שלום לך.

י"א אב, תרצ"ה.

113

אל חנה כצנלסון־נשר, ירושלים

לוצרן, י"ז אב תרצ"ה, 16.8.1935

לוצרן, יום ו', י"ז אב.

שלום לך, חנה.

רק שמונה ימים אני מן הארץ – ונדמה לי שרחקתי כל כך.

הים היה נפלא, והאניה – יפה ונוחה. היות שנתנסיתי בחיי בכל מיני “מחלקות” ודרכי נסיעה, מן המחלקה הרביעית שבפארוחוד הרוסי⁷⁵¹ ועד האוירון, נוסיתי הפעם באנית־לוקסוס ובתא מיוחד. את יופי האניה ונעימות הים קלקלו לי בנות הארץ, בטפשותן, בהליכותיהן ובצבעיהן. דוגמא רק אחת: שתי בנות אכר מפתח־תקוה, בת כ' ובת י"ז שיצאו לראות ולהראות “בעולם הגדול”. הכרתי את אביהן: יהודי פשוט, לפני אכר עני, עובד בזעת־אפים, יודע את ערך הפרוטה, ומבטל בתכלית הביטול את כל השמנדריקים. וחי – כאשר חי לפנים אכר עני בפתח־תקוה, לא מן המיוחסים. עכשיו – נשארו בידו כמה מאות דונמים אדמה, ושתי בנותיו הקטנות אי אפשר להן שלא תצאנה לאירופא, ובמחלקה ראשונה. והן, שתי ילדות צברות, גרעיניות לכאורה ומחוצפות כראוי, יוצאות כל שעה בתלבושת אחרת – יותר נכון במערומים אחרים – בצבעים אחרים, לא רק על השפתים כי אם גם על צפרני הרגלים, ומשתדלות בכל האמצעים להפנות את תשומת לב האניה כולה. והטפשות שבדבר: הלא אלו השתים אינן זקנות בלות שצריכות לכך דווקא, ואינן יודעות כלל שהרעננות הטבעית שלהן שווה משהו, והמריטה והצביעה מכערות אותן.

וברדתי מן האניה עם הגברות המקושטות שלה, נראו לי כל כך יפים אנשי הנמל עם בגדיהם הישנים והמטולאים. הבינותי ברגע זה מדוע אהבתי תמיד בגדים ישנים. לא האריג היקר ולא הגהוץ עושים את הבגד יפה, אלא האדם הלובש אותו, והלובש אותו לצורך, לשימוש חי ולא לראוה. השמת לב, כמה יפים למשל מכנסים של צבָּעים או חולצה מטולאה של פועל חקלאי? האדם מוסיף מעבודתו, ממלאכתו, מנשמתו, לבגד המשומש, מכניס לתוכו נשמה יתרה. וכל זה חסר כל כך בבגדי הנוסעים המכובדים של המחלקה הראשונה, ובשום הון לא יקנוהו.

והנה, במקום מכתב כתבתי קצת פילוסופיה של בגדים. והמצחיק בדבר, שאני עצמי לכבוד הקונגרס, לובש עכשיו חליפה חדשה.

באניה, במצרים, נלוו עלינו ילדים־פאשיסטים, הנוסעים לאיטליה, על חשבון המדינה האיטלקית. ביניהם גם ילדי ישראל ממצרים. שאלו אותם: למה אתם נוסעים. אמרו: לראות את בניטו מוסוליני.⁷⁵² כנראה, שהשליט האיטלקי לא חסר לו אלא שילדים מכל העולם ינהרו לחזות במאור פניו.

ובאיטליה – ריח מלחמה. רק בקחתי לידי עתון איטלקי, שבקושי רב הבנתי משהו מתכנו, הרגשתי באיזו מדה קרובה המלחמה. כל שורה בעתון נושמת כבר אויר של שיסוי ושל תאות־קרב.⁷⁵³

בדרך נתגלגלתי לשעות אחדות ללוגאנו, בשווייץ האיטלקית. אומרים, הפנה היפה ביותר שבשווייץ. מי יודע, מה זה יותר"? על כל פנים, האגם יפה מאד. ומוקף הרים וירק. ואפילו בסירה שטתי, וקצת טפסתי. אך לבי לא ידע מנוחה. כבר הקונגרס ודאגותיו מאחורי גבי.⁷⁵⁴ ובערב, כבר הייתי בלוצרן. וכבר כעסו עלי שאחרתי, וכבר הייתי חייב להרצות בועידה של הקרן הקיימת.⁷⁵⁵

– – –

זיגה [נשר] היה אצלי בלילה שלפני צאתי, והבטיח לי לבוא למחרת. אמרנו יחד לטפל בעניני סטיסה [כצנלסון]. והנה – הוא לא בא וכל הענינים נשארו כמו שהיו.

שלום לזיגה ולרבקה ולר' עדו⁷⁵⁶

ברל

רבקה, התכתבי לי?

הקבלת, חנה, את “מעין”?⁷⁵⁷ לפני נסיעתי סדרתי שישלח לך.

114

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

לוצרן, י"ז אב תרצ"ה, 16.8.1935

מכתב שלישי מן הדרך

שלום, לאה.

בונציה נפרדתי מעל בן־גוריון ובת־לויתו, שנשארו שם “לראות”. ישבתי מיד ברכבת, כי חפצתי להשאר לבדי וגם להקדים לבוא ללוצרן. אולם בגלל טעות של סבל איטלקי (אלה הסבלים האיטלקים, שמנסיוני הנני יודע שאסור לסמוך עליהם) אחרתי את פתיחת הועידה של הקרן הקיימת ביום שלם.

הסבל הכניס את חבילותי לא לקרון הדרוש, ובאמצע הדרך נודע לי כי רכבת זו אינה מגיעה ללוצרן. לא היתה לי ברירה אלא להשאר בתחנה החשובה ביותר שבדרך וללון שם, כדי לצאת מחר. תחנה זו – לוגאנו – אחת הפנות היפות ביותר בעולם, אולם לא נהניתי מיופיה כי הייתי בלתי שקט. נכנסתי לכמה מלונות לבקש מקום, ואין. הכל תפוס, על ידי 4000 טוריסטים והנה – בדרך – הולכים לקראתי שני יהודים בעלי זקן, יהודי פולין, מכירים בי שאני יהודי ומבקשים: חסר יהודי ל"מניין". וכך זכיתי לגלות עדה יהודית בלוגאנו: מספר יהודים שנתגלגלו הנה מפולין, ועוסקים כאן ברוכלות. ומחנכים ילדיהם שיהיו כמותם. כיוון שנודע שאני ארצישראלי, בא אלי מיד יהודי אחד שתם לו זמן־ישיבתו פה ואין לו רשות, ומבקש עצה במה לעסוק בארץ ישראל, ובא יהודי שני, חריף ועצבני, ומתחיל לחקור על בן־גוריון וגרינבוים, מתי כבר ישליכו אותו “מן הבענקל”,⁷⁵⁸ ומגיש לי עתון עם תמונת אבא אחימאיר, ושואל אם אני מכיר אותו, ומדוע אוסישקין ווייצמן אינם ברשימה אחת,⁷⁵⁹ ואם יודע אני שאת מגנס כבר ישליכו מן האוניברסיטה.⁷⁶⁰ בקיצור, ראיתי שאותו יהודי מדובלל שבבית הכנסת בק"ק לוגאנו, שחסר בו יהודי למנין, בקי בפוליטיקה יהודית יותר ממני.

למחרת הגעתי ללוצרן. שם כבר חכו לי הרבה, ואוסישקין כעס וחשד בי. והכריחו אותי להרצות מיד בהיותי עייף מן הדרך. הרציתי. הקהל – עסקנים – היה כמדומה מרוצה, אבל אני לא.

הנני משום־מה עייף מאד, וראשי איננו עובד כהוגן לצורך הקונגרס. ואינני יודע אם יש אחרים, שראשם עובד. אילו היה ככה, הייתי מרוצה.

לפי שעה, אף על פי שמתנהלות כאן שתי ועידות, של קרן הקיימת ושל קרן היסוד, ואף על פי שהרבה צירים כבר מסתובבים – איני מרגיש עדיין אוירה קונגרסית. ואין לראות, אם יש מי שהוא מחזיק בהגה. אני מתבונן בפני חברינו – ואינני רואה שמי שהוא יש לו מחשבה ברורה, מחשבה משלו, על המצב. האצפה לכך אצל אחרים? ואודה, אני כשלעצמי, עייף כל כך, שהייתי ברצון נשאר בחדר.

לפי שעה עוד לא קבלתי מן הארץ לא עתונים ולא מכתבים.

את עול “דבר” פרקתי מעלי לגמרי, אני רוצה להיות חפשי לקונגרס בלבד, וספק אם גם לכך יספיקו כחותי. סבורני, כי בשובי הביתה – לא אשוב ל"דבר".

שלום לך. הבאה בלומה [מירון סלוצקין], וכיצד הסתדרתן? האמנם תסעו לירושלים?

שלום לילדות⁷⁶¹ ולזלטה [מירון].

ברל

הקבלת את מכתבי הקודמים?

115

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

לוצרן, כ"ח אב תרצ"ה, 27.8.1935

לוצרן, 27 אוגוסט

שלום, לאה.

מעשיה משונה ועצובה ספרת לי במכתבך – נפילה בכסא, קרש על היד.⁷⁶² האמנם גם דברים ממין זה חסרים לנו? אני מקוה, שבמשך הימים האלה כתבת לי אם הכאב עבר, ואם היד שבה לאיתנה. למה אחיה פה עכשיו בחששות?

טוב שבלומה [מירון סלוצקין] באה, ואין את לבדך. ועם כל הדאגות לבריאותה של בלומה יש לך בכל זאת ענין ומעשה, וגם לא בדידות.

הייתי אולי מתאונן פה על מצבי, אך אחרי מכתבך כבר אינני מתאונן.

ההרצאה שלי לא היתה מן המצויינות, אם כי על אנשים שלא מחוגנו עשתה רושם. בלבי אני יודע, שזהו שלב במורד. פרי חולשה. מקנא אני בבן־גוריון, שלמרות מצב רוחו הקשה מאוד כל הזמן, הוא עובד בכוחות מרובים. לי אין כחותי מספיקים. ואינני מעמיס עלי יותר מדי.

אתמול החליטה ההנהלה הציונית שעלי לקרוא הרצאה על תרבות.⁷⁶³ רצו להרצות שנים: סוקולוב וגרינבוים, אבל האכסקוטיבה דחתה אותם. הצגתי תנאים שלא ארצה לבטלה, אם לא יקציבו סכומים לאפשרות פעולה, והם הסכימו במקצת. יודע אני, שזכות היא לסיעה, אם אחד מחבריה יתווה הראשון את דרכי הפעולה התרבותית של התנועה הציונית, אבל אני מצטער שעלי הוטל דבר זה בימים שרוחי נמוכה.

במשא ומתן עם המזרחי⁷⁶⁴ הסכימו יצחק [טבנקין] וציזלינג ו[ישראל] אידלסון⁷⁶⁵ ויערי לבטל עבודת־שבת, ודברו כולם דברים יפים על חשיבות השבת, כמעט כמו שמדבר ריאקציונר כמוני. אבל כיצד יקיימו זאת, וכיצד יפגשו את “הלחץ” הזה במשקים?

נטלקה [טבנקין] כאן, עם פרומקה [אשד],⁷⁶⁶ אבל אני רואה אותן רק מרחוק. מחוץ ל"ענינים" אינני מספיק בכלל לחטוף סיעה [שיחה?] עם שום אדם. אחרים מספיקים הרבה יותר: [שלמה] לביא,⁷⁶⁷ שמעון [קושניר], [דוד] זכאי – מספיקים לטייל וליהנות.

שלום לך. כתבי קרובות.⁷⁶⁸ שלום לבית.

ברל

אתמול בא אלי אוסישקין ודרש ממני שאסע לפולין לשבועיים.⁷⁶⁹ אין לי רצון ואין לי כח, ואיך זה יכנס בתכניותי. אבל עוד טרם אדע, כיצד אשתמט.

116

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

לוצרן, ראשית אלול תרצ"ה, ראשית ספטמבר 1935

לוצרן, לאחר נעילת הקונגרס

שלום, לאה.

הצטערתי כל הימים האלה שאין בידי להפנות לכתיבה כל שהיא. בתשע מתחיל היום והוא מסתיים בשתים־שלוש בלילה ולפרקים ב־5־4 לפנות בוקר. והענינים רצים־דחופים. והייתי שרוי בפחד שהטלגרף יבשר עלי דברים שאני לא הספקתי להודיע עליהם.

עכשיו הוקל לי. שוב הייתי כמה ימים תחת לחץ של חברים וידידים: היה כפשע ביני ובין… האכסקוטיבה. ברוך השם, נצלתי. הפעם כמעט לא האמנתי שאנצל. בן־גוריון, שנמצא כל הימים במצב קשה מאוד ועם זה מגלה כחות־עבודה עצומים, יכול היה להביא אותי לידי כך, שמתוך חברות והתחשבות במצבו – אסכים. זה היה ודאי שוב שובר את קו חיי. וטוב שנפטרתי מזה.

בעצם ההו־הא לא השתתפתי הפעם כל כך הרבה. הסתפקתי בהרצאה אחת בקרן הקיימת, בנאום ובהרצאה בקונגרס, בארבעה נאומים בסיעה, ובעוד כמה שיחות במסבות יותר מצומצמות. הנאומים בסיעה היו מוצלחים יותר, אבל הם ודאי לא יופיעו. רק ביום האחרון נכנסתי גם לענינים, לאחר שבן־גוריון נחלש ולא יכול לסיים.

מה הרושם אצלך מן הסיום הזה, מוזר?⁷⁷⁰ ודאי לא חיכה איש בארץ שנכניס את [הרב יהודה ליב] פישמן⁷⁷¹ לאכסקוטיבה ושנוותר על רופין ועל לוקר – ולזה קוראים עכשיו אכזקוטיבה טובה, ולזה ודאי שמחים עכשיו יהודים בעולם. כחה של טפשות צבורית! אבל אני מאמין כי הקרבן הזה בשבילנו יהיה לתועלת.

כשרואים כמה אנשים וחשובים הולכים קודרים ואמללים מפני שהם אינם נבחרים או מפני שהם יוצאים, וכמה פניהם נוהרים מפני שהם זוכים בגורל – אי אפשר שלא תחשוב על סכלות הטבע האנושי. לוקר היה יפה גם בסבלו זה, והתגבר מהר ובחכמה.

בלילה אחרי גמר הקונגרס, בשעה אחת התאספנו ואני חפצתי להעריך בשביל צירינו שלנו את התוצאות. היתה פגישה מענינת של הסיעה.⁷⁷² דבר גם יצחק [טבנקין]. הוא בכלל הוטב הרבה בזמן הקונגרס, מורגשת בו חרדה לענינים ולהתפתחות הניגודים. אילו היה ממשיך בזה וביתר אומץ – היינו אולי מתגברים על הרבה יסורים מיותרים שנפלו בחלקנו.

עלי לתת תשובה לאוסישקין על בקשתו, כי אסע לפולין לשבועות אחדים, ואני מעכב. קשה עלי הנסיעה, אך קשה לסרב.

החלטתי בלבי, כי לשנה הבאה אשאר מחוץ ל"דבר", ואעבוד לעצמי, אכתוב, אדפיס, אסע בארץ – ואצא מן החוג הזה אשר עייפתי ממנו. גם עבודת העריכה העתונאית נעשית קשה עלי. לבי נתון לדברים חדשים.

והנסיעה לפולין, אם תצא לפועל, רק תפריע. הייתי בוחר להחבא באיזה כפר זול לחודש ימים, ולכתוב. ספק אם יעלה בידי.

בינתים מתחילה הסוכנות,⁷⁷³ ובעוד ימים אחדים – האוניברסיטה.⁷⁷⁴ ושוב התאמצות נפשית וחוסר התרכזות ומנוחה לעצמי.

שלום לצפורה [מירון] ולשרה ולמימי [סלוצקין]

מן הקפוד

117

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

לוצרן, י"ב אלול תרצ"ה, 10.9.1935

י"ב אלול, רתצ"ה

לאה’נקה.

אמש, בשתים בלילה, נסתיימו ישיבות האוניברסיטה – מסובכות ומתוחות – אחרי עשרים וששה ימים של “כבשן” ציוני יצאתי היום לחופש.

במשך הזמן הזה היו לי כאן ישיבות לא רשמיות, שהיו בתכנן עשירות יותר מן האסיפות שעליהן מוסרים דין וחשבון. הענין רב באספת־לילה של הסיעה, מיד לאחר הנעילה, שבה סכמתי את תוצאות הקונגרס, סיכום ראשון. אולם ענין רב יותר היה באספה שסדרנו לכבוד ידידינו שבסוכנות.⁷⁷⁵ התכוונו לישיבה רגילה, עם קצת מעשיות וקצת דברי בנקט, אולם יצא דבר אחר לגמרי. באו לישיבה זו יעקב לשצ’ינסקי,⁷⁷⁶ [יעקב זאב] לצקי ברתולדי, [ישראל] אפרויקין⁷⁷⁷ ושלום אש,⁷⁷⁸ והאספה נהפכה לדברי וידוי ממש, ולתוכחה גלויה, תחילה מהם אלינו, ואחר כך מאתנו אליהם. הם דברו כבעלי־תשובה במקצת וכזרים במקצת, ואני עשיתי להם את חשבון יחסינו מימי ס"ס ועד היום, מאז נפרדתי מהם ועד אשר נפגשתי אתם שוב. בדברי היה ענין, אמרתי להם הרבה דברים מרים, אולם דברי בן גוריון אחרי נאמרו בכח נפשי עצום ובהתרגשות גדולה מאד, שהכניעה וכבשה אף על פי שהרגיזה. למהרה הודיע לי אפרויקין שלשצ’ינסקי ולאצקי החליטו להצטרף בגלוי אלינו.⁷⁷⁹

ועוד לא נגמר ענין זה, והתחילו ישיבות האוניברסיטה, שגם בה הייתי אנוס להשתתף בהרבה התאמצות נפשית. היה לי ויכוח חמור ודק לא רק עם [הארי] סקר, אלא גם עם וייצמן, שלא רצה במכון חקלאי.⁷⁸⁰ והיו דברים שחפצתי להעביר ולא יכולתי. מן הטלגרמות ודאי תדעי על השינויים הגדולים בהנהלת האוניברסיטה.⁷⁸¹

את הצעת אוסישקין דחיתי.⁷⁸² פחדתי להעמיס עלי עול של נאומים והרצאות. החלטתי שעלי לנוח קצת ולאסוף כח. לפנים הייתי צוחק למראה האנשים הנשארים אחרי קונגרס “לנוח”… את זמני החפשי רוצה אני הפעם להקדיש “לעצמי” – לכתיבה. נדמה לי שזהו הזמן האחרון, ואם לא אפנה עכשיו – כבר לא אספיק.

היום יצאתי עם רמז לטייל להרי־קרח, ימים אחדים ודאי אבקש לראות קצת את הסביבה. כל ימי הקונגרס לא יכולתי לפקוח עין על היופי שמסביב. לאן אתחבא אחר־כך איני יודע. יעקב לשצ’ינסקי מדבר על לבי שאבוא לקרלסבד, והוא ידאג לי ויסדר אותי לבדיקה רפואית. יש בזה צד טוב, אבל דווקא משום שזה מקום ריפוי אין הוא מושך אותי. לפי שעה לא החלטתי.

שלום לך, וכתבי.

ברל

118

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

לוצרן, י"ט אלול תרצ"ה, 17.9.1935

לוצרן, 17 בספטמבר

לאה, שלום.

עוד רגעים אחדים יוצאת הרכבת. היום – שבוע ימים בדיוק שנפטרתי מן הישיבות. אני ורמז ובן־גוריון – אולי “האכסמפלרים” היחידים שלא הספקנו לראות כלום ולטייל קצת בימי הקונגרס – נשארנו לגבות את חובנו לאחר הקונגרס. ומבינינו ישב בן־גוריון לכתוב, ואנחנו שנינו יצאנו לטיול. ואמנם כדאי היה, אם כי לא קל. גם הטיולים במקומות הנהדרים הללו אינם תמיד לפי כחנו. ורק הפעם נודע לי כי אינני “חסר לב”. היו ימים שאחרי טיול מוכרח הייתי להשאר יום בחדר. אך אינני מתחרט. ראינו ולמדנו משהו. עכשיו אני יוצא. לאן? עוד לא החלטתי. רצוני לשוב מיד. לשבת בטל באירופה אינני רוצה, לעסוק כאן בעסקנות – דחיתי (מפני שבאותה האוירה שנוצרה בהחלוץ ובנוער על ידי המפלגות שבתוך מפלגתנו – אין לי חשק לעבוד),⁷⁸³ ולהתישב באיזו פנה ולעבוד בשקט בשביל עצמי – ספק אם אוכל. אולם דבר אחד מפחיד אותי. רואה אני מרחוק באיזה מצב־רוח עובד בילינסון, יודע אני כיצד מוכן להכנס זלמן [רובשוב], ויודע אני שאם אבוא בימים הראשונים – לא תעזור שום הבטחה ואני אהיה מוכרח להכנס כולי לתוך העתון ושאר הענינים. ובזאת איני רוצה. בפירוש, איני רוצה, ואולי אין לי כוח, עוד לטפל בענינים אלה. אני מוכרח השנה “לקבל חופש” ולעבוד לעצמי.

לפיכך אני מחליט לשהות שבוע או שבועיים באיטליה. היום אני יוצא למְרַן.⁷⁸⁴ שם, אומרים, חם ונוח ולא יקר. אראה. אם ימאס עלי הדבר – אצא בעוד שבוע הביתה. אם אראה, שאני עושה איזה דבר בהצלחה כל שהיא – אשאר לעוד שבוע או שבועיים.

ובינתים – את חדלת לכתוב. חבל. הלא פה מסודר ככה, שישלחו לי לכל מקום שאהיה שם. אנא, לאה’נקה, מיד בהתקבל מכתבי תכתבי לי על פי כתובת זו:

שלום לך. וכתבי מיד.

ברל

119

אל ישראל גלילי,⁷⁸⁵ נען

מונטה סנט ויגיליוס, ג' תשרי תרצ"ו, 30.9.1935

על־פי טיוטה שנתפרסמה ב"ניב הקבוצה", ספטמבר 1935

מונטה סט' ויגיליוס, צום גדליה תרצ"ו

גלילי,

באותו לילה אחרון, ליל הוידויים, בלוצרן, כשאמרת לי שראיתני הפעם במלוא־כוחי⁷⁸⁶ – לא היה בי הכוח לומר לך את אשר עם לבי. אילו אמרתי היו הדברים חמורים יותר ממה שאמרתי ללשצ’ינסקי וללצקי. הדברים צרבו בי ככויה ופחדתי להוציאם חוצה. ועוד כמה ימים ולילות אחרי כן דיברתי לעצמי ולא לאחרים. עכשיו היו לאפר. את הצורך הנפשי להוציא את רוחי דכאתי, אולם עוד קיים הכרח מעשי. מסקנות נפשיות מרחיקות שמורות לי, אך מסקנות־מינימום נוגעות גם בזולתי. והריני אומר לך: אני מסלק את ידי מן המרכז לנוער. לחלוטין.

מוסד זה יסודו בטעות וגם בכזב. בטעות מצדי ובכזב מצד אלה שאתם נתכוונתי בראש וראשונה לפעול, מצד אלה שלכאורה בקשו את פעולתי. ובימי לוּצרן נפער לי הכזב במהדורה אחרונה שאין אחריה כלום.

כמה שנים כאבתי את כאב הנוער שלנו ודאגתי את דאגת עתידנו. מבחינה פנימית. וכשלאחר שנים רבות ניתן לי “להקים” את המרכז לנוער, ידעתי שמלבד עצם הדאגות החנוכיות והקשיים התרבותיים נוסף עוד גורם חשוב: העולם “נתחלק” בינתים, הסתדרויות הנוער נמדדו בחבל והפכו לקנין פרטי של גופים ציבוריים, הן ומדריכיהן והאידיאות החינוכיות שלהן. ידעתי שתנאים אלה כשהם לעצמם – מחוץ לכל פרובלמטיקה חברתית הקשה כ"כ בימינו – עשויים לשמש אבן נגף לכל פעולה תרבותית וכוח חוצץ בפני כל השפעה חנוכית. גם ידעתי שישנן הסתדרויות אשר מטבע ברייתן הן צריכות לחשוש לפעולתי בין מתוך נגודים רעיוניים, בין מתוך מסורת אישית ותנועתית. מהן שהביעו זאת בקול רם או בשפה רפה – ולא התרעמתי עליהן. האמנתי, כי פעולת אמת תביא גם אותן – במישרין או בדרך התפשטות מושגים וערכים ואפילו בדרך התנגשות רעיונית – לקבלת יניקה. טעותי היתה, שהאמנתי כי קיימות הסתדרויות וקיימים כוחות צבוריים המכוונים אותן והללו מכירים בהכרח של הדרכה הסתדרותית, ורוצים ביושר לבב בפעולתי שלי במגמה זו.⁷⁸⁷

שנתיים אלה הביאו לי נסיונות נפשיים מרים ביותר, מותר לי לומר, מביישים ביותר בחיי החברתיים. מצאתי עצמי באוירה אטומה, חסרת גלוי־נפש, ביחסים משונים ובלתי מובנים, יחסים שאין בהם משום יניקה והתאבקות רוחנית, הפעלה והיפעלות הדדית, אלא התחמקויות והשתמטויות והתחכמויות. אני נזכר במה שהיה לפנים ביני לבין אליהו [גולומב], אח"כ ביני לבין שאול,⁷⁸⁸ ואח"כ ביני לבין יהודה שרתוק⁷⁸⁹ ומשה ברסלבסקי, ואח"כ אתך ועם משה’לי פלמן⁷⁹⁰ בשנים הראשונות של הנוער העובד⁷⁹¹ ואח"כ עם ראשוני השומר־הצעיר מססס"ר,⁷⁹² ועם ראשוני “הבחרות”⁷⁹³ וה"חוגים"⁷⁹⁴ – ואני מתבייש להזכיר אותם בנשימה אחת עם מה שהיה בשנתיים אלה.⁷⁹⁵ מחיצות על גבי מחיצות, חוסר דיבור ישר ואמיץ, חוסר ויכוח מפרה. זהירות וחששנות ומורך־רוח, “הארות” מאחרי הגב, התיעצויות חשאיות, ומתחת לכל: לא היתה אמת.

בכל אחה אינני מתכוון ל"ניגודים הרעיוניים" המפורסמים.⁷⁹⁶ גם בימי “המשפט”⁷⁹⁷ ותקלותיו וגם בימי “ההסכם”⁷⁹⁸ ופולמוסו נפגשתי עם מאות חברים־מתנגדים־חריפים ולא נפגעתי, אבל נפצעתי על ידי הליכותיהם של מרכזי הסתדרויות הנוער, על ידי אי האמת מצד “במעלה”, על ידי חוסר בקשת האמת וחוסר רצון־בירור וחוסר רעננות שכלית מצד מדריכי הנוער, שהשתמטו מכל בירור חנוכי. אודה, אילו אמר לי אדם קודם, שדבר זה אפשרי בקרבנו, בתנועתנו, לא הייתי מאמין.

ואין אני מבקש להעלות לפניך את כל הקוצים הדקים והבלתי דקים שננעצו בבשרי מעת יצאתי – ממש לפני שנתיים – לבקר בתפוצות ולחקור את עבודתנו בגולה,⁷⁹⁹ את הסבוטג’ות הכשרות, את ההתחלות שדוכאו באבּן, את הרצונות הטובים שנחנקו מחוסר אויר. כל זה אמר לי: לא מקרה הוא.

גם את גורל עבודתך אתה במרכז לנוער, את פיזור־נפשך, את הפסיחה הבלתי פוסקת,⁸⁰⁰ את חוסר ההתאזרות, את אי־ההתמדה ואי הממשות בפעולתך – לא יכולתי להסביר בתכונותיך האישיות וביחסיך האישיים, ואף לא באותו חנוך “צבורי” אשר אתה נסית לפעמים לתלות בו את הקולר, אלא באותה אוירה מסוכסכת אשר לתוכה הוטלנו.

הכשלון, ואפילו טכני, ליווה את עבודתנו. ומפעם לפעם העמיק יותר. אמרתי לעצמי: בין שהאָשם בי, שניטל ממני הכוח הנפשי לשתף את עצמי בחיי הדור העולה, ולהכניס אותו לחיי רוחי אני, או שאבדה לי היכולת לצרף אנשים לעבודה, או שעולמי הרוחני מפחיד ומרחיק, ובין שהאשם הוא במה שאני קורא לו “שבירת אחדות העבודה” והריסת אחדות החזית החלוצית והפיכת גושינו ההתישבותיים והסתדרויותינו החנוכיות והחלוציות לגופים מפלגתיים מחודשים, בעלי “קולקטיביות רעיונית” – כפי שהוכרז תחילה בשעת יסוד הקבוץ הארצי בבית אלפא ונדחה כל כך ע"י אחדות־העבודה⁸⁰¹ – והרקת הסתדרותנו ומפלגתנו מתפקידים מכוונים ומדריכים ומחנכים – אם כה ואם כה חייב אני להודות בכשלוני ולפנות את מקומי. ואולי ימצאו אחרים, פחות קשי־עורף ממני, אשר יוכלו לעשות את העבודה הזאת מתוך הסתגלות לתנאים הקיימים.

וכשגיליתי לפניך את הדבר⁸⁰² – וגם אתה ספרת לי לא פעם על אי־יכלתך להמשיך – הלכת ממני וחזרת ובאת ואמרת לי – לאחר התיעצות קבוצית⁸⁰³ – שאתה וחבריך רואים אסון בדבר וכיוצא בזה וכי מחייבים אותך לחזור. לא אומר שנימוקים אלה – שאין לי חדירה לפנימיותם – היו עשויים לשנות את החלטתי, אולם הבעת רצונך אתה להתרכז בפעולה, ודבריך כי [חיים] בן־אשר⁸⁰⁴ רוצה בלב שלם להכנס לעבודה זו, וכי אתה וחבריך מקבלים ברצון את רעיוני על משיכת דוד ברש⁸⁰⁵ ושכמותו לפעולה, הם שגרמו לי שאבטל החלטתי מפני הצעתך, שאבקש בלבי דרכים “להתחיל מחדש”, שמא עוד יעלה בידינו להציל מכליה פעולה זו שאני מאמין בהכרחיותה, אף־על־פי שאין הדור רוצה בה, או שהוא רוצה בה ואינו יכול לקבל אותה. ושוב בקשתי לאמץ את ידי על ידי סברה, שמא לא היו נסיונותי המרים אלא פרי נפתולי שעה קשה בתנועתנו, שהיא מתחילה וחולפת. בקשתי להיאחז בכל סימן מבשר הקלה ואפשרות פעולה נאמנה. וכאלה נצנצו כפעם בפעם, גם בלוצרן.

אך ימי לוצרן הם שגילו לפני את תמונת חיינו הצבוריים, כמו שהם, ללא שארית השליה. (ושלא לטעות: באמרי לוּצרן איני מתכוון לחיים הרעיוניים של סיעתנו הקונגרסאית. אדרבא, לוּצרן הוכיחה – לכל מי שמסוגל לחשוב בעצמו – כמה פחותי ערך הם הניגודים הרעיוניים אשר בשמם דוגלים אצלנו לעומת ההגיון ההיסטורי של התנועה ואין נצחון מבלעדיו, ושהוא כובש אותנו גם כשאנו מבקשים להתכחש לו. לענין זה הולם מה שאמר לוקר – באותם הימים שפועלי ציון עדיין התחבטו ושאלו אם מותר או אסור “ללכת” לקונגרס:⁸⁰⁶ “יש הולכים לקונגרס, כמוכם (אנשי אחדות־העבודה), בשמחה, ויש הולכים, כמונו, באנחה”. אלא שאני הייתי מנסח: יש מי שמחיש צעדים לקראת העתיד הקורא, ויש מי שבוחר בכך שיגררו אותו במגררה. ותנועתנו מתחבטת כל ימיה בין החשת פעמיה לבין היגררוּת על כרחה, בין עשיה מתוך שמחה שבאמונה לבין הליכה מתוך עצבות שבהיגררוּת. וחברינו הטובים נמצאים פעמים כאן פעמים כאן. כל זה לא אמרתי כאן, אלא כדי לציין שלא על בחינה זו של לוּצרן אני דן עכשיו.

על מה אסרה “אחדות העבודה” בשעתה את מלחמתה הגדולה? על המחיצה שבין פועל לפועל, על החיץ המוּטח בין יצירתם של חוגי פועלים לעולמו של כלל הפועלים. לא כפרנו בערכה של דגניה, בערכו של “השומר”, אבל שללנו את המחיצה הקיימת בין היצירות הללו לבין כלל הפועלים.⁸⁰⁷ ואף הסברנו כמה מליקוייהן של היצירות הללו בהשתמטותן ממרותו של כלל הפועלים, כמות שהוא. מה היו המפלגות אז? שבטים, בעלי יחוס סוציאלי, בעלי היקף פעולה ישובי, חלוצי, חנוכי. כלל הפועלים היה פגום בעיניהם, בלתי מהימן, חסר אותן הסגולות היצירתיות אשר טופחו בתוככי השבטים־המפלגתיים. ושליחי הפועלים, אלה הבלתי מפלגתיים, אשר בנאמנותם החלוצית וביכלתם הישובית לא פקפקו אף חשובי המפלגות, לא היו נאמנים על חברי המפלגה, מטעם מסויים: הללו לא קבלו עליהם את מרות השבט־המפלגה, לא באו בסודה. אנו אז, מי שעתידים היו להעשות אנשי “אחדות העבודה”, הרסנו מחיצות, אפילו כאלה שהיו להן לא מעט הצדקות. זכורני, בשנתי הראשונה בארץ. שני פועלים בלתי מפלגתיים – א.ד.ג. ואני – הלכנו לועידת הפועל הצעיר לשמוע מה ידובר בענינים העומדים ברומו של עולמנו.⁸⁰⁸ על יד הדלת הנעולה אמרו לנו שהועידה מתנהלת בדלתיים סגורות, אלא שאנחנו ניחשב לאורחים רצויים. קמנו והלכנו. לא חפצנו להיות שותפים למועצות, העושות את הענינים החיוניים של כולנו, לענין של מסיבות נעולות.

ועכשיו, לאחר כ"ה שנים לאחר ה"בר־מצוה" של ההסתדרות הכל־יכולה, לאחר אחודן של שתי המפלגות הגדולות, לאחר ההישגים העצומים שהושגו בכוח התנופה של כלל הפועלים, הייתי עד־חויה לתמונה זו: נזדמנו בלוּצרן עשרות רבות (ואולי מאות) של חברי ההסתדרות, חברי המפלגה המאוחדת, “שליחים” הפועלים בשליחותן. הם נפגשו לעצמם מבלי שתשלוט בהם עינא בישא של מוסדות ההסתדרות והמפלגה, מבלי שהיה להם הצורך לשתף בפגישותיהם את אנשי ההסתדרות והמפלגה, הנשלחים בשמם ומטעמם של הנאספים לכל מיני שליחויות, את אלה שאותם מכתירים בתואר “הנהגה” ו"הוראה" או שבהם תולים את הקולר בשעת פורענות והתמרמרות, אלה אשר על כתפיהם מטילים כל מיני שליחויות וסמכויות, בכבודם מתכבדים ובהכרעותיהם מסתכנים. איני יודע במה בדיוק עסקו חברינו אלה, שליחינו הצעירים והמבוגרים, מנהיגי הסתדרויות הנוער שלנו ומנהלי החלוץ, בפגישותיהם האינטימיות. אבל אני משער שהם עסקו בענינים שלהם, שאין לאחרים חלק בהם: עניני החלוץ, עניני הסתדרויות הנוער, יחסים עם גופים שונים בתוך ההסתדרות והמפלגה, אחודים או פרודים, הסכמים או מלחמות, צרכי גולה וצרכי עליה.

והתיעצויות אלה מסתדרות לא על ידי גופים יריבים, שלבם איננו שלם עם שלטון ההסתדרות והמפלגה, אלא על ידי שליחי ההסתדרות, שליחי כלל הפועלים המיצגים בשליחותם גם אותם, המוכנים לנקר את העינים לכל מי שיפקפק פקפוק כל שהוא אם אמנם הם מכוונים את לבם לשלמות עניניה של ההסתדרות, על ידי חברים המכריזים על עצמם שהם יורשי אחדות העבודה וממשיכיה. ובהתיעצויות אלה, שאין להן כל צורך – לא פורמלי ולא חברי ולא נפשי – בשיתוף האנשים שאתמול והיום ומחר הם נתבעים “לומר את דברם” (הללו די להם שיהיו אמבסדורים מכובדים, אנשי חוץ רמי מעלה) ו"להכריע" ו"להציל", אך מחייה הפנימיים של התנועה מוטב כי יניחו ידם. יושבים חברים טובים ונאמנים אשר מחר ישבו יחד עם החברים “החשובים” החיצוניים במרכז המפלגה, במרכז לנוער, במחלקת חוץ של הועד־הפועל ובשאר מקומות, ו"ידונו" יחד ויקבלו החלטות, וגם לא ירגישו שאין הדברים כשורה, אפילו מבחינה אנושית פשוטה.⁸⁰⁹

ידעתי שאני מוזג בזה טפה מרה, אולם איני רשאי להעלים ממך: בשעה שדברתי באותו לילה אחרון על מעמדו של הכסטר בסוכנות,⁸¹⁰ שיש לרשותו שני צנורות־התישבות,⁸¹¹ אלא שהאחד, והוא העלוב, משותף לו ולציונים חבריו, והשני, והוא העיקרי, לו לבדו ואין לזר חלק בו, ראיתי לעיני לא רק תמונה סוכנותית, כי אם גם הסתדרותית החלה על כמה שטחים וגם על המרכז לנוער.⁸¹²

יש לי בזה משום משנה־מכה שדווקא בך בחר הגורל להעמידני על מצב דברים זה, הצבורי והאנושי, בקרבנו כיום הזה. יודע אני שלא חפצת בזה, ושאין אתה יכול להמצא במצב כוזב זה, ואפשר משום כך, ביודעים או בלא יודעים, לבך נוקפך כל ימי היותך עמי במרכז לנוער. אולם דוקא זה, שאתה ואני נבחרנו לפגישה מרה זו, יש בו כדי להבליט את טיבה של האוירה הרוחנית בה אנו מתבוססים, שגם יחסי ידידות ואמון ורצון טוב אינם עומדים בפניה.

באוירה זו אין לי מקום. לא רק לפעולה, כי אם גם לנשום. באוירה זו הייתי אנוס להודיע לאוסישקין שאיני יכול לקבל את הצעתו ולנסוע לפולין. אף על פי שגם מצד ברגינסקי⁸¹³ הוזמנתי בחביבות (בתורת מה אופיע שם לעיני מאות החברים אשר עברו לצדי יום יום בלוּצרן בלכתם להועד על צפונותיהם, בתורת “רביזור” בעל “עין צופיה”, ידיד נעלה או אויב מסוכן?).

באוירה זו טבעי הדבר שלאמסטרדם, לועידה של עלית הנוער, אצו־רצו אנשי הקבוץ המאוחד, ואנשי הקבוץ הארצי ואנשי חבר הקבוצות ואנשי המושבים (אחד מהם, פקח, אמר לי: אין לי שם מה לעשות, אבל אם כל השאר נוסעים, צריך אף אני להיות שם). ולא עלה על הדעת שבא־כח המרכז לנוער צריך להיות שם, לא עלה על הדעת שלהסתדרות עצמה יש מה לומר שם (זלמן [רובשוב] שביקש לנסוע לא היו לו “בעלים”).⁸¹⁴

באוירה זו אין לי מה לעשות בדיוני ההסתדרות והמפלגה על עניני החלוץ.

ומסקנתי המעשית הראשונה, בטרם אדע אם עוד יש לי ואם אין לי מקום בחיינו החברתיים: לא אני האיש אשר ימשיך במרכז לנוער.

ועכשיו, גלילי, בקשה לי אליך: סדר נא את החיסול או את הריאורגניזציה, ככל האפשר, בלחש. בלעדי. למה תלווה יציאתי בקולי־קולות? למה אהיה נאלץ להרצות בועד הפועל? למה תעלוזנה בנות פלשתים? נא חסוך לי זאת.

שלום עליך ועל בן־אשר ועל משה [ברסלבסקי] ועל כל מי שחפצתי פעם אתם יחד לעשות משהו.

ברל

120

אל דוד בן־גוריון, לונדון ארכיון בן־גוריון, שדה בוקר,

טריאסט, ז' תשרי תרצ"ו, 4.10.1935 “התכתבות” 4.10.1935

טריאסט 4.10 תרצ"ו

שלום, בו גוריון

אני מפליג היום. אני מרוצה שלא קראת לי לונדונה, כי אף אני לא ראיתי במה אוכל שם להועיל.⁸¹⁵ וגליונות־האקסטרא אמש ברחובות ונדיג⁸¹⁶ מגבירים בי את הרצון להיות בבית, אף כי איני יודע במה אפשר עכשיו להועיל שם.

חפצתי להפנות את דעתך לענין, שעליו כבר דברתי אליך: ההכרח לחזק את מצבה המשפטי והפיסקלי של כנסת ישראל. אם נשיג זאת – תקום מרות לאומית והרמוניה בין הישוב והסוכנות. אם לא נשיג – יהפך הישוב למקור האנרכיה ולמקלט לכל כוחות ההרס. בעיני זוהי תעודה מדינית וישובית דוחקת. אמרת לי שוקופ יתנגד.⁸¹⁷ אני מניח. ואף על פי כן – תקוב הפעולה את ההר.

ובקשר עם השיחות שתהיינה, ועם נימוק “המשבר העתיד לבוא”⁸¹⁸ – יש להוציא גם ענין זה: איננו מבקשים להטיל את כל מעמסת המשבר הפוטנציאלי על הממשלה, אדרבא, גם אנחנו מוכנים לשאת בו. תעשה הממשלה את שלה למניעת המשבר (בדרכים חיוביות) ונעשה גם אנחנו. אולם תתן לנו הממשלה לעשות. אם יורחבו זכויותיו של הישוב המאורגן, וכנסת ישראל תחדל להיות דבר רופף, נוכל לקבל על עצמנו דאגה ועזרה סוציאלית בימים כתקונם, ועול מיוחד בשעות חרום.⁸¹⁹ איני מאריך בזה כי תבין לי.

לענין אחריות המשבר נדמה לי שיש לשוב לרעיון ישן, בצורה מחודשת: אם הממשלה תסכים להגדיל את העליה, נאמר להכפיל, בתנאי שהסוכנות תקבל עליה אחריות על חוסר העבודה בימי משבר – נצטרך לקבל. פירוש הדבר: ארגון “מלוה על תנאי”, שבו יואילו להשתתף גדולי הפיננסים שלנו, כי בשעת משבר יהיו מוכנים להלוות כל וכך.

אגב, אני מצרף לך “מכתב למערכת” שקראתי היום בטיימס.⁸²⁰ אולי כדאי להתקשר עם אותה גברת ולקבל ממנה חומר להוכחת הרעיון שאני בהדיוטותי חשבתי אותו לצודק בכלל, שכניסה המונית היא תריס בפני חוסר עבודה. אני סבור שבועד [ ] ודאי אפשר למצוא חומר הראוי לבירור ולשימוש.

הייתי שמח אילו ידעתי כי נמצאה לכם – אם לא תכנית הרי לפחות נוסחה הולמת בעניני קרקע.⁸²¹ מבלעדי זה נחנק.

שלום וחזק

ב.כ.

אנא תראה את מכתבי לדוב [הוז], אם הוא עוסק בחיבור תכנית למפלגת־העבודה,⁸²² כדאי שיצרף גם את עניני כנסת ישראל.

שמעני, אם תעבור בונציה עד 4 בנובמבר – חייב אתה לראות בתערוכת טיציאן! ⁸²³ תגביר את האמונה – העשויה להתרופף בימינו – בגדלות האדם. “וישר עם אל ויוכל”.⁸²⁴

שלום לדב ולזיאמה [אהרונוביץ].

121

רשימה בכתב־יד ברל

באוניה “פלשתינה”, ז’–י"ב תשרי תרצ"ו, ‎ 4–9.10.1935

באניה “פלשתינא”, 4–9 אוקטובר 1935.

א. במחלקה השלישית. הצביון המכריע “מיידלשטאנד”.⁸²⁵ שפתים צבועות, צפרנים ממורקות. בדמי התמרוקים אפשר לישב כמה משפחות. פיג’מות, סנדלים – מן המודה האחרונה. חוסר־טעם בכל. הפולנית שולטת. אידיש – מעט, עברית – מעט מן המעט. ספר עברי כמעט בבל יראה. קצת בחורים, מהם שומרים, מהם בעלי זקן וכפה. קצת אבות ואמהות.

בהורדת החפצים – מהומה ובהלה. ילדות קטנות – היחידות שחנן לא פג – סוחבות חבילות. נשים צעירות ולא צעירות תוקפות את המלחים; בפולנית, באידיש: נא, זאפלאַטשים.⁸²⁶ כשאיזה מלח איננו רוצה – מתרעמות. עומדות על המקח. אין עולה על הדעת לעזור זה לזה. אין עולה על הדעת שבחורים מחוסרי אמצעים – שמחר יאספו בשבילם כספים באניה – יתארגנו להוריד את החפצים בשכר. המלחים טורחים ואוספים את הזוזים.

מחשבות נוגות: טוענים בשם המיטלשטאנד המקופח. יש כאן שקר גמור. בעצם עיקר העליה היתה צמיד של בני המעמד הבינוני, בין שהיתה חלוצית, בין שהיתה בטלנית ואורירית. דרי־מטה אינם זוכים לעלות. כשאתה מביט בפני הבנות והאבות והאמהות, מסתכל במזודותיהן ובתלבשתיהן, אתה רואה לפניך לא את השפל שבעם, אלא את שרידי המעמד הבינוני. אין כאן מהגרי אמריקא עם הבעבעכעס,⁸²⁷ עם העניות המבצבצת. פה אם גם דלות, הרי היא “בעליבתית” בכל: בפולנית, בשרק, במנורות, במזוודות – אתה רואה את הבעלביתיות היורדת.

סימן טוב לארץ שגדודי בנות נוהרים אליה ומבקשים בה מפלט. אך מה יהא גורל הארץ שהללו הם בוניה?

בתחנת הרכבת בטריאסט ניסו קצת לשיר, פה מנסים קצת לרקוד הורה – מזוייף.

ב. במחלקה ראשונה.

פ. ר., גומר הגימנסיה בתל אביב,⁸²⁸ מוסמך אנגליה, לפנים קצת פקיד ציוני וקצת עסקן, היום פקיד חברה כלכלית בארץ חוזר לארץ לאחר שנעדר ג' חדשים. שואל אותי: מי נבחר לאכסקוטיבה הציונית? הוא כל הזמן לא קרא עתון עברי. מחזיק בידו רומן אנגלי שקנה בדרך. שום ספר עברי אין אתו. ספור עברי ודאי לא קרא הרבה שנים.

י. ב. ה. ואשתו. הוא, מן הנערים הראשונים בעליה השניה. חרוץ ונוח לבריות. עבד בקבוצות [?], היה בגדוד.⁸²⁹ עכשיו – מנהל מטעים. חוזר מאירופא עם אשתו, תלמידת הגמנסיה התל אביבית, בת ציוני ותיק שעלה לארץ לפני המלחמה, עבדה זמן־מה בקבוצות ונישאה לפועל.

מדברים על בנם, בן י"ג. יש להם רצון לשלוח אותו לאנגליה, [לגימנסיום?], להתחנך. האב מפקפק: אם יסע עכשיו לא ידע עברית. האם אומרת, שאמנם לא אכפת לה אם יהיה פועל. אך היות שאנו רוצים לתפוס מקומות חשובים בארץ, ושהוא בין כה וכה יקבל השכלה גבוהה – למה לו לסבול אחר־כך עד שירכוש לו את האנגלית? מוטב, שמתחילה יסגל לעצמו אנגלית טובה. על השאלה: אם טוב לו להנתק בגיל רך כזה מן הבית היא עונה: אבל שם חנוך אחר לגמרי, משמעת, שקט, נימוסים.

בדרך היא קוראת “דרך גאולים”.⁸³⁰ מנין לה הספר? היא מתביישת, שמא היא נתפסה בספר נושן. “ודאי כבר יצא מזמן”. “זה לא מארון הספרים שלנו” נמצא במזודה. ודאי של הגיס (מזקני העליה השניה, שהיה כל ימיו עני מרודה [!], ועכשיו יצא ממעמד הפועלים וגם נסע לקרלסבד להרפא ממחלת קיבה ישנה).

באנגליה יש להם גיס. מגומרי הגמנסיה, מן המחוננים והמתמידים. בן למורה עברי קנאי, שהיה מדבר עם אשתו ועם ילדיו עברית בגולה (מראשוני המורים בארץ). עסקן ציוני, היה ציר לקונגרס בפראג,⁸³¹ הקים באנגליה מוסד חנוכי יהודי, משקיע בו הרבה כספים ומסתבך. למד קודם חימיה, וגם עריכת־דין. עכשיו נוהג אוטו בהתלהבות. חלומו: להבחר לפרלמנט הבריטי. הוא כבר אזרח בריטי. אשתו – בת הציוני הותיק בארץ – חושבת עוד פחות מבעלה על חזרה. ביניהם מדברים אנגלית. הוא לומד הרבה אך עברית כבר איננו קורא מזמן. הוא “אומר” להזמין ספרים עברים לבית־הספר. הוא “אומר” להרחיב שם את הלמודים העברים. שפת־ילדותו היתה עברית אך שפת־ילדיו שלו – אנגלית. הוא פטריוט ציוני גדול, וחושב לשלוח את בנו הגדול, העתיד להכנס בקרוב לקמבריג', לחצי שנה לארץ ישראל. במוסד החנוכי שלו מברכים בכִפות אחרי האוכל, ממלאים כמה צרמוניות דתיות. הוא מלגלג על זאת, אבל אומר שבאנגליה אי אפשר אחרת.

שתי המשפחות הללו, כמו שאר היהודים שבמחלקה, אוכלים “טרף”. אני היהודי האוכל “כשר”. שאלו אותם במה הם בוחרים, והם ודאי התביישו לאמור כשר. משראו אותי על יד שולחן הכשר תמהו, (ואחר כך ודאי גם מצאו נימוק: עסקן!) והרגישו עצמם לא בטוב. התחילה פרשה של הסברות. ראשית, גם בביתם לא כשר. האם והחותנת אינן יכולות לאכול אצלם. (י. ב. ה. אמנם רוצה שבבית יהיה כשר, אבל “היא” – תלמידת הגימנסיה – “גויה”). “גויה” זו – צמה ביום כפור – לאחר שולחן הטריפה. מדוע? קשה להסביר. “הרגל”. “היא צמה תמיד, אפילו בקבוצה”. באיזה יום? רק ביום־כפור. לבן סדור בר־מצוה,⁸³² קנו תפלין, למדו אותו ברכות והפטורה [!], בעזרת שכן זקן, “שטוב שידע”, “לא להתפלל יוכל תמיד”. כיוון שירד הכבוד מפני הרדיקליזם שלי – התחילו לגלות את כל הגעגועים לאידיש־קייט. הם אינם מדליקים נרות, אבל זה יפה. ומדוע לא להדליק? הוא באמת רוצה בזה. אך היא אינה רגילה.

122

אל יהודה ליב מגנס, ירושלים

תל־אביב, כ"א תשרי תרצ"ו, 18.10.1935

בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי 151/Ms Var 523

תל־אביב, כ"א תשרי, תרצ"ו

ד"ר מגנס נכבדי,

קראתי בעיון את הצעתך [ב]מכתבך⁸³³ לחברי הסנט והועד הפועל,⁸³⁴ שקלתי בדעתי, וזאת אשר העליתי:

את נקודת הכובד שבמכתבך רואה אני לא בפרסום פרטי התנהגותו של ד"ר תיאודור שודאי לא לשם כך נשלח מטעם אגודת המרצים והאסיסטנטים,⁸³⁵ כי אם בשאלת האתיקה האקדמית. ענינו של ד"ר תיאודור משמש לך אילוסטרציה.

השאלה היא באיזו מדה ניתן הענין להיות מוגדר בד' הסעיפים המנוסחים על ידך.⁸³⁶ אתה שואל אם רשאי חבר הסנט לספר לחבר־הנאמנים (או הועד הפועל) על מה שנדון בישיבות הסנט ולבקש להשפיע על החלטות אותו חבר.

מפקפק אני אם אפשר כל כך להכליל את השאלה. איני סבור שחבר סינט חייב להמנע מכל שיחה שיש עמה גילוי לב בענין האוניברסיטה עם חברי חבר הנאמנים או הועד הפועל. חבר הסינט שמאמין בצורך של הכנסת איזו דיסציפלינה חדשה ללמודי האוניברסיטה או פתיחת מכון חדש, או שינוי רדיקלי בבנין פקולטה וכיוצא בזה, מדוע יהא נגזר עליו שאיננו רשאי להשפיע על חברי ההנהלה בהתאם להשקפתו? מה שאנו רשאים לדרוש מכל פרופיסור ומרצה ועובד מדעי זוהי הגינות. אין להשתמש בחוות־דעת או ביצוג אינטרסים לשם חתירה; זכות הבקורת אינה זכות לרכילות ולשון הרע.

כיצד לשמור על חיי האוניברסיטה מפגע קדמון זה, שעוד התורה הזהירה עליו, אבל דווקא תלמידי חכמים אינם נזהרים ונכשלים בו לעתים קרובות – איני יודע. על כל פנים, סבורני שאין הסנט, שהוא גוף כבד מדי ועם רבוי חבריו עוד ילך ויכבד, מסוגל לטפל בענינים אלה. ואולי צריך להקים לכך מוסד מיוחד, מצומצם, מורכב מאנשים אשר הועד הפועל והסנט ירחשו להם אמון מלא, גוף זה יהא מוסמך לשמור על כבוד האוניברסיטה מחללה, למנוע חלול כבודה וחלול כבוד עובדיה, הגדולים והקטנים.

מה שלא ברור לי לגמרי אם הסנט מסוגל עכשיו לדון בענין בכל צלילות־הדעת הדרושה. מעולם לא נזדמנתי לישיבותיו ואני מכיר את רוב חבריו פחות מדי.

בכבוד וברצון לראותך בעבודה פוריה למען האוניברסיטה

ב. כצנלסון

123

אל יצחק גרינבוים, ירושלים

תל־אביב, י"ב חשון תרצ"ו, 8.11.1935

8.11.35

גרינבוים יקר,

אני פונה אליך בענין מתן־סרטיפיקאט לציוני ותיק, וזה הענין אשר הביא אותי להמליץ בפניך:

לפני שנה פנה חבר מקבוצת שילר⁸³⁷ לממשלה בדבר רשיון להוריו. הממשלה דחתה. הקבוצה ערערה. אולם ערעורה לא נתקבל. יש להניח שהנימוק הוא, שהוריו צעירים למדי. בני 46 כיום.

יש לי ידיעות מספיקות על דבר אופיו ועבַרו וגורלו של האב, יוסף פאלק.⁸³⁸ הוא היה עסקן ציוני ו"התאחדותי"⁸³⁹ פעיל בגליציה. מסבות שונות הנהו נמצא כיום במצב בלתי־לגלי בגראץ שבאוסטריה, ואשתו ושני ילדיו עודם בבלז שבגליציה. האיש מוכן לעבודה גופנית ולחיי קבוצה. רצונו להשתקע בקבוצה. גרשון שופמן⁸⁴⁰ כותב לי על אודותיו: “עולה מן המין המשובח ביותר, מבחינה גורדונית־ברנרית. אדם־יהודי שלא שלא רבים כמותו גם בארץ ישראל”. גם הבן החלוץ כאן עושה רושם טוב מאד. בקיצור, ראוי הוא מפאת־עצמו שיעזרו לו וגם מפני המקרה היוצא מן הכלל, ששופמן ממליץ עליו כל כך.

שם האיש: יוסף פַלק בן 46

שם האשה: ינטה פלק בת 46

שם הילד: וואלף פלק בן 14

שם הילדה: ברונא פלק בת 15

ושוב גרינבוים יקר, אדם זה איננו לי לא קרוב ולא גואל. ואין אני נוהג להטריד בעניני עליה. ואם אני יוצא מגדרי הרי זה מפני שיש לי הכרה, שאדם זה ראוי לקבל סרטיפיקט בזכות ציונותו ומפני שאני מאמין שתתוסף משפחה טובה בארץ.

אנא, עשה וענני.

ב. כצנלסון

124

אל פרופ' שמואל הוגו ברגמן,⁸⁴¹ ירושלים

תל־אביב, חשון תרצ"ו, נובמבר 1935⁸⁴²

על־פי טיוטה. לא ידוע אם המכתב נשלח

להוגו ברגמן שלום.

שמעתי, כי שמועות מהלכות על שיחתי עם [שלמה זלמן] שוקן⁸⁴³ ערב בחירתך לרקטור האוניברסיטה. ואם כי בדרך כלל אין מדרכי להגיב על שמועות ופירושים מסוג זה, אולם מפני יחסי אליך, ומפני רצוני בשתוף פעולה אתך בעניני האוניברסיטה – הריני רוצה שתדע את יחסי כמו שהוא, בלי חסור ויתור.

במדה שנזדמן לידי הגנותי בכל כוחי על החופש האקדמי של האוניברסיטה. וגם הצבעתי בעד קבלת פרופיסורים שאני רחוק מרחק רב מהשקפותיהם הצבוריות. אולם אני מפריד בין עבודת למוד ומחקר, לבין תפקידים שיש בהם יצוג לאומי וצבורי. יש לדעתי לשקול שכר כנגד הפסד.

בבחירת רקטור רואה אני לא רק תפקיד אקדמי־פנימי, כי אם גם תפקיד רפרזנטיבי ומבחינה זו ענין אותי. אמנם, ראיתי בו ענין פנימי של הפרופסורים ולפיכך לא הכנסתי את ראשי כמו שעשו חברים אחרים של הועד הפועל בשאלה פרנקל־קליין־ברגמן.⁸⁴⁴ אודה לפניך שלא ראיתי בין כל אנשי האוניברסיטה אדם שיהיה לי ענין בהיותו רקטור. ובחירתך אתה עוררה בלבי חששות, ולא מטעמים אישיים אקדמיים, אלא מטעמים צבוריים.

אינני מתכוון להשקפותיך הצבוריות. אינני מכיר אותן די, ואין אני מקלי־אמונה לכל מיני שמועות. אודה, שמעתי כמה דברים אך אינני נותן בהם אמון. אולם מתכוון אני למנהגים ולמעשים שזכו לפומביות. אינני מפקפק בטיב כוונותיך. [א]ך סבורני, שהאוניברסיטה שלנו נתונה בתנאים פוליטיים־וצבוריים מסויימים, וחובתנו אנו היא למנוע ממנה מעמסה מיותרת. סבורני, כי בפרקטיקה הצבורית שלך היו במשך השנים האחרונות מעשים, שבהיותם נזקפים לחשבונו של הרקטור, שאינם עלולים להקל על האוניב[רסיטה].⁸⁴⁵

אני הוא וחברי, שהגינונו עליך מפני הסילופים של [מאיר] גרוסמן וחבריו,⁸⁴⁶ אולם עלי לומר, שאתה לא ראית למסור דין וחשבון לצבור[י] על תמיכתך באנשים שהם אויבי הציונות, אויבי העליה העברית, ומשמשים כאן שליחיהם של אויבי הלשון והתרבות. איני יודע את טיב היחסים האלה, איני מפקפק בטוהר כוונותיך, ומבחינה אישית מותר לכל אחד לצדוק ולטעות על חשבונו, אולם איני סבור, כי מעשים אלה עלולים להקל על האוניברסיטה, בין ביחסיה כלפי חוץ, בין במלחמתה על החופש האקדמי וההומני בתחומי התרבות הלאומית.

כאלה היו הדברים שחפצתי לומר לך לפני הבחרך. כיוון שנבחרת, אין לי אלא לברך אותך בפעולה פוריה, ולאחל לך ולנו שבימי כהונתך תמנע את עצמך ואותנו ממעשים, שבין שהם מותרים או אסורים לפרט, אינם בגדר המותר למי שעומד בראש מוסד צבורי.

125

אל אברהם שרון (שבדרון), ירושלים

תל־אביב, י"א טבת תרצ"ו, 6.1.1936

ארכיון שרון, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי Arc 4⁰1215

י"א טבת, תרצ"ו

לאברהם שרון, הקטגור הלאומי,

רב שלום.

אני מסכן את עצמי להגלות לפניך כאחד הציונים בשבעים מרכאות⁸⁴⁷ וכבן־ברית לד"ר [מרדכי] אהרנפרייז,⁸⁴⁸ (שגם בלעדי זה שידך אותו בי נשיא־כבודנו),⁸⁴⁹ ואף על פי כן אני בא להשיג עליך, בפניך, על מאמרך בענין היוו"א.⁸⁵⁰

על מוסד ממין זה יש להשיג, לדידי, מבחינות אלה:

א. מבחינת נושא איסופו וחקירותיו,

ב. מבחינת טיב העבודה,

ג. מבחינת המגמה השולטת בעבודתו.

אחד העם, למשל, פסל את מאמצי [פסח] מארק ו[שאול] גינצבורג משום שפסל את שירת העם.⁸⁵¹ וכן, אפשר שאיסטניסי ירושלים שמכף רגלם ועד קדקדם הם עשויים על טהרת האקדמיות לא ימצאו קורת־רוח בטיב עבודת וילנא. אין אתה אומר זאת ואף אין אתה אומר שעצם מחקרם פגום מחמת טנדנציוזיות המקלקלת את השורה, אלא מה אתה אומר, שהם אינם עוסקים בארץ ישראל, ובציונות, ושמנהליהם ועובדיהם הנם אויבינו.

נניח שכך הוא, מה בכך? אילו באו האנשים והיו מתחפשים לציונים ועברים כשרים היינו מצווים לפרסם את הצבועים והרמאים. אך אם הם אינם מצטבעים, אין לנו לבוא אתם בטרוניא אלא על מלאכתם הם, אם היא נעשית באמונה.

על דרך משל, אילו באו אלינו אנשי “חכמת־ישראל”⁸⁵² מברסלוי, מבודאפשט, מסינסינאטי וכיוצא בזה והיו מבקשים ליצור אתנו קשרים – כלום היינו פוסלים אותם מחמת אנטי ציונותם וזרותם הנפשית ליצירה העברית החיה? ואף על פי שאנחנו יודעים באיזו מדה רעיונות התעודה והטמיעה פוגמים בחכמתם אין אנו כפויי טובה על מה שהם נותנים לנו על פי דרכם. מדוע נתייחס אחרת לאנשי יוו"א? האם מפני שהם בכל זאת “יהודים פשוטים” ואין להם איצטלא של חכמים מערביים (אגב, כבר מזמן אינם מזרחיים אלא בחורי ליטא וגליציא שהתמערבו)?

ובפרט תמהני עליך, שידעת להוקיע את ענין [יואכים] טרנופול,⁸⁵³ האמנם לא תראה צד זכות למוסד זה שעושה כל מה שבכחו ובתפיסתו נגד טרנופוליות זו, ועושה זאת מתוך עוני ודוחק, ואפילו מתוך קור ממש? (פעם נזדמנתי אצלם וראיתי את העובד היחידי, ששרד להם, עובד בחדר לא מוסק, בעצם החורף). ואני מרחיק ללכת ומעיז לומר, שגם מחקריהם של היבסקים ומוסדותיהם,⁸⁵⁴ חרף פשעיהם המדעיים, ראויים לפרקים לברכה. ואני אומר זאת לא מפני “ליברליות” מגונה, אלא מפני טעם אחר, מפני הכרת עניינ[נ]ו ומפני הכרת תודה לכל מי שעוסק בתורה, ואפילו הוא עוסק לא לשמנו וגם לא לגמרי לשמה.

ואף הטענות שלך לא לגמרי מדוייקות הן. אתה טוען על הזנחת ארץ ישראל ואני זוכר שפעם נדפסה שם עבודה גדולה מאת [מרדכי] נמירובסקי⁸⁵⁵ וגם דברים אחרים. ויודע אני, שהם היו מחזרים אחרי אנשי ארץ ישראל ומבקשים מהם. וכן טענתך בדבר הבונדאים אינה קולעת ביותר.⁸⁵⁶ ראשית כל, הבונדאים הכשרים רחקו מהם זה כבר, נשארו ה"ליברלים" שלהם והנוטים ל"כלל ישראל", וכן הטענה על העובדים שהם אנטי ציונים. אפשר, (ומדוע לא יהיו אנטי ציונים? וכי אצלנו אין אנטי ציונים?) אלא שבמקרה מכיר אני שני עובדים, עיקריים, ואחד מהם חובב ממש גם לארץ ישראל וגם לעברית – אף על פי שהוא נמנה על מחנה זר – והשני אף הוא תלמיד חכם ועוסק ברצון בספרות עברית וכו'. כמובן, את עצם הענין אין זה משנה. כי אני איני מבקש מהם ציונות, אלא פעולה מכוונת נגד טרנופוליות לאומית. ומבחינה זו יש להתווכח אתם.

ואתך הסליחה על ליברליותי – ב. כצנלסון

אגב, כדאי לחכות ולשמוע מה יספר כמר [מאקס] וויינרייך על א"י ומדעניה.⁸⁵⁷

126

אל יצחק בן־צבי, ירושלים

בדרך לכפר־יחזקאל, י"ז טבת תרצ"ו, 12.1.1936⁸⁵⁸

על־פי “אסופות” א', שבט תש"ה, עמוד 39

בדרך לכפר יחזקאל לסמינר המושבים⁸⁵⁹

יצחק בן צבי,

חברי המסכן־המיובל! ⁸⁶⁰

אני משתתף בצערך, שנפלת גם אתה בידי אנשי־מזמה, הלא הם המייבלים, המפרסמים ברבים את קלון־שנותינו. היום שותה אתה את הכוס ועל מי תעבור מחר? ואני סבור הייתי, כי כולנו יחד נעשה יד אחת ונעמוד כחומה בפני המייבלים, ונודיע להם, שאין אנו מסכימים לשום יבּוּל, בלתי אם לאחד: למלאת יובל שלם לעבודתנו בארץ, ולא ננוח ולא נשקוט ולא נניח את ידינו עד נשיגנו. ואנו טרם הספקנו להועד ולדבר והנה האורב יושב לנו בחדר ותופש בצואר וזורק אל יורת־היובל. ואף על פי כן, אין אדם מאתנו פטור מן הנדר, ואתה על אחת כמה וכמה. וביום יובלך האמתי – אני מבטיח לך לטוס אל מסבת החג מכל מקום בו אהיה, אם בכפר יחזקאל הישן נושן, ואם באילת, ואם במען,⁸⁶¹ ואם בגולן, ושום סמינר לא יעכבני.

ולפי שעה, חזק ונתחזק.

ב. כצנלסון

127

אל אברהם שרון (שבדרון), ירושלים

תל־אביב, כ"ד טבת תרצ"ו, 19.1.1936

ארכיון שרון בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי Arc 4°1215

כ"ד טבת תרצ"ו

שרון נכבדי,

כיצד אקיים את מצות הליברליות אם אנהוג בך מדת צנזורה?⁸⁶² הלא פירוש הדבר יהיה שאין אני ליברל אלא לגבי מי שמיצר לישראל ולא לגבי מי שמקנא את קנאתנו. מכאן, שאין לך לחשוש לאי־הדפסה. אולם סבור הייתי, שעם אדם כמוך המתריע על “צרות הכתבים” ואיננו סולח ליריביו, ובפרט לידידיו־חשודיו, כל שמץ אי־דיוק, יש לדקדק. ואמנם דקדקתי, אלא ללא הועיל. מכיריך הוילנאים עומדים לך לסתרה.⁸⁶³ האם טובים הם מן “הכתבים” שלנו? אתה, למשל, מקבל את עדותי על השנים,⁸⁶⁴ ושואל: והשאר? אבל מה אעשה ובאותו יום שבקרתי לא היו שאר, כי פוטרו. ואיני יודע אם אחר־כך נוספו, ואם נוספו אנטי ציונים דווקא? או, למשל, אתה דורש סמיכון⁸⁶⁵ בין יוו"א לבין הבונד, והלא ידוע כי הבונד בשנים האחרונות עויין את יוו"א, ושרדו בו רק בונדאים מימיים, שהם אחראים לבונד כמו [שמעון] דובנוב⁸⁶⁶ לבן־מפלגתו [נח] פרילוצקי.⁸⁶⁷ והעיקר, שתמוה בעיני הנימוק שלך – טיבם האידיאולוגי וכשרותם של העובדים. האם אקבע את יחסי לאוניברסיטה על פי יחסי ל[יוסף] קלויזנר ול[יהודה ליב] מגנס"?⁸⁶⁸ אני מקוה שאתה מתנגד לנשואי תערובת, ובכל זאת לא דחית את הציונות מפני אשתו של [מכס] נורדוי.⁸⁶⁹ וכן – אינני יכול לקבל את נימוקך, שהתמונה הודאית מורכבת “מאלף דברים קטנים” שכל אחד מהם מתחמק מתחת אצבעותיך". כרגיל אתה נוהג לצייר את תמונותיך “מאלף דברים קטנים” שאינם מתחמקים. וזאת אשר חפצתי. על כל פנים, המאמר עומד להמסר לדפוס בכל שעה, אלא שאם יש בדעתך להתחשב בדקדוקי־עניות שלי, הרשות בידך.

בברכה של מחמיר

ב. כצנלסון

נ. ב. נדהמתי לקרוא את דבריך בענין [ברוך] שוחטמן⁸⁷⁰ שמעולם לא התאונן לפני ואפילו ברמז. הייתי מוכן, כמובן, “לגעור”. אבל הם טוענים: להד"ם! מקבל בכלל, וקיבל לפני ימים אחדים את המגיע לו. ובמי אגער?

ואשר לרדיפת־השלום שלי ושכמותי לגבי… הפרקציה.⁸⁷¹ שאלתי⁸⁷² את [בן ציון] דינבורג והוא אמר לי שאותו בן־אדם לא יתקבל, והוא לא ידע כלל שקופה זו תלויה אחריו. ואשר לאותו בן אדם שאתה אמרת לי – מסרתי את הענין לממונה עליו. ואכן, לא חקרתי יותר. דומה, שהאנשים הקרובים לענין לא קבלו את החסר.

רצופים שני הקטעים ששלחת לי.

וכתוספת למסכת ליברליזם שלי אומר לך, בדיאלוג אישי:

איני מקטין כלל את ערך הצרות שגרמו לנו האידישיזם והאידישיסטים, (אם כי את היבסקציה אינני תולה בידישיזם דווקא. יעקב פראנק⁸⁷³ לא היה אידישאי. [אברהם אורי] קובנר,⁸⁷⁴ הסופר העברי החריף שהשטין והשתמד, גם כן לא. ובמחילה מכבודם של חשובי משכילינו – הם היו מוכנים לרדוף באף וחמה ובעזרת השוטר והמיניסטר גם ספרי חסידות וגם עברי־טייטש⁸⁷⁵ וגם את החדר והישיבות. והיבסקציה איננה אלא יורשתם אל אלה) ומיום שעמדתי על דעתי עמדתי אתם בקשרי מלחמה ובשעת הפולמוס הגדול שלי עם [חיים] ז’יטלובסקי,⁸⁷⁶ באמריקא, נתפרסמתי כ"זולל האידישאים", והייתי אומר על עצמי שאיני סועד פת שחרית מבלי שאוכל אידישאי אחד לפחות. אלא שאיני מודה, ולא הודיתי מעולם, בתועלתם של כמה אמצעי מלחמה “קנאיים” במערכה זו. ודאי, רבים עתה התולים עצמם באילן גדול זה שביאליק שמו. אבל אני בוחר בתפיסתו שלו ולא בתפיסת אוסישקיננו.⁸⁷⁷

ועוד משהו. מילדותי למדתי: לא גבורה היא להכות את המוכה. בימים שהאידישאיזם עמד בפריחתו ונושאי כליו האמינו בעתידו – הייתי מסתער עליו ברצון. עכשיו – ספק אם אנחנו מנצחים, אבל בזה שהם מנוצחים ונגפים אין כל ספק – ספיקא. ואם נשארו קצת בטלנים־אידיאליסטים הממיתים את עצמם באהלה של עברי־טייטש – מה התאוה להניף עליהם שוט. לא מהם צפויה הסכנה לנו, לנעורינו כאן. ילדות ישראל הנתבעות כאן לדין בריטי בעוון בגידה לאומית, אינן חשודות על יחס לאידיש.⁸⁷⁸ וגם אבותיהם ומוריהם בגימנסיות לא חטאו חלילה באהבת אידיש.

וכל טוב

הנ"ל

128

אל שלמה זלמן שוקן, ירושלים

תל־אביב, כ"א שבט תרצ"ו, 14.2.1936

נכבדי,

הרי בזה, כבקשתך, הצעת־נוסח למסירת־מודעה:⁸⁷⁹

“בשעתו פורסם דבר הפרס הספרותי שקבע מר זלמן שוקן לזכר ביאליק. לאחר שיקול־דעת הוסכם שההקצבה תוגדל פי שלשה ותנתן לא כפרס שנתי אלא כתשלום־קבע במשך… (חמש או שלש) שנים לשלשה סופרים עברים שיוכלו להתמסר לפעולה ספרותית. הסופרים יהיו חפשים בבחירת נושאיהם. פרי עובדתם יעמוד לרשותה של הוצאת שוקן בתנאים מסויימים”.

אני שולח העתק גם לידידנו רש"י עגנון לשם חוות־דעת. אהיה מחזיק טובה לך, אם תגמור בדבר ותודיע על כך למעונינים בטרם תצא לחוץ לארץ.

בברכה נאמנה

ב. כצלנסון

כ"א שבט, תרצ"ו

129

אל מאיר וילקנסקי,⁸⁸⁰ ירושלים

תל־אביב, כ"ט שבט תרצ"ו, 22.2.1936

מאיר יקר,

יודע אני בך שאין חלקך עם הכותבים לעת־קרוא־העורכים, ואף על פי כן אני מתיר לעצמי לשאלך, שמא תצא מגדרך ותכתוב דבר־מה על רופין.⁸⁸¹ רופין – שאני. גם מחמת יחוס עצמו, וגם מפני החטאים שחטאנו לאדם, היחיד בכל המנהיגות הציונית שאין עמו, כמדומה, לא חטאים ולא קופה של שרצים. ומי כמוך לדעת אותו.

אנא, מאיר, ענני והענה. לא לכבודך ולא לכבודי ולא לכבוד בית־"דבר", אלא לכבוד האדם הראוי שנאמר לו מה שבלבנו עליו.

בברכה נאמנה

ב. כצנלסון

כ"ט שבט, תרצ"ו

130

אל מזכירות הקיבוץ המאוחד

תל־אביב, ג' ניסן תרצ"ו, 26.3.1936

המקור: אקה"מ 46/6

למזכירות הקיבוץ המאוחד

שלום

חברים

משכתבתי את מכתבי לדגניה, חכיתי שתבוא לידי ההזדמנות לברר אתכם למעשה את שאלות האיחוד.⁸⁸² כשהוזמנתי ע"י משה ברסלבסקי לכינוס בנענה,⁸⁸³ האמנתי כי אפגשכם שם. כשהלכתי לישיבת המזכירות בדלהמיה⁸⁸⁴ הייתי סבור כי אוכל, אגב הישיבה, להציע לפניכם את דברי. אולם השתלשלות הדברים היא אחרת מכפי שהייתי סבור. בינתיים אגב ביקורי במקומות שונים, נזדמנתי לכמה שיחות־חברים בענין זה, ואף הוזמנתי, עם עוד חברים ממרכז המפלגה לשיחה עם חברי מזכירות חבר הקבוצות.⁸⁸⁵

נראה לי שהגיעה השעה שנפגש לשם בירור כזה. אם אין אתם מזמינים אותי הריני מזמין אתכם.

ואשר לסידור השיחה, הריני מוכן ללכת אחריהם: רצונכם בישיבת מזכירות מיוחדת לכך, רצונכם בהעמדת השאלה במועצת הקיבוץ הקרובה,⁸⁸⁶ רצונכם בשיתוף חברים אחדים ממרכז המפלגה – כל אחת מן ההצעות האלה וכולן יחד תתקבלנה על דעתי ברצון.

שלכם

ב. כצנלסון

ג' ניסן תרצ"ו

131

אל אהרן אברהם קבק,⁸⁸⁷ ירושלים

תל־אביב, ג' סיון תרצ"ו, 24.5.1936

מר קבק הנכבד,

מכתבך מחייב אותי לקצת התגלות־לב⁸⁸⁸ (שלדעת החכם העברי היא מתאוות הכסילים – משלי י"ח):⁸⁸⁹

אפשר יהיה הדבר תמוה בעיניך, שאני, איש־השמאל, הרחוק כמטוחי קשת ממדושני־היהדות ומשלמי־שאנני־ישראל, מתיחס לענין ישו בהרגשת פחד סתום כאחד מפשוטי־אמוני־ישראל. איני דן עליו לטובה או לרעה, אולם מפחד אני מפניו, ולפיכך לא אוכל לתת בעתון יומי הנערך על ידי והנקרא על־ידי רבבות קוראים יהודים רומן, אשר “הדמות המרכזית שלו הוא ישו מנצרת”, כדבריך, ולו גם יהא ישו זה אחר לגמרי מאותו בן־אלוהים שהוחזק משיח וגואל אצל כמה אומות־העולם ואשר על כפירתנו בבשורתו באנו באש ובמים.

מבין אני יפה, שאם סופר שכמותך, טיפל בנושא זה עד כדי חיבור רומן, ודאי יש לך יחס שונה לענין, ואני יודע שבספרותנו מצויים יחסים שונים מן הקצה אל הקצה ואיני דן אותם, אולם איני רואה אפשרות לעצמי לסור מן היחס הקשור בלבי.

והואיל ואתינא להכי,⁸⁹⁰ אומר לך, שעצם השאלה אם צריך עתון יומי לפרסם רומן בהמשכים היא אצלי בצריך עיון. באידיש נעשה הרומן למשענת העתון, עד כדי כך שבגליון אחד אתה מוצא ג' וד' רומנים. ספק בעיני, אם גם העתון העברי צריך לצאת בדרך זו. רק לפני זמן־מה העליתי עלי את חמתו של אחד הסופרים המפורסמים שהרומנים שלו הולכים ונדפסים בכל העתונים היהודים, בזה שנמנעתי לקבל ממנו רומן ל"דבר".⁸⁹¹ עשיתי זאת לא מפני שפסלתי אותו רומן, אלא משום שעדיין לא הסכמתי לעשות רומן קבע ב"דבר".

בברכה ובכבוד

ב. כצנלסון

ג' סיון תרצ"ו

132

אל שמעון רובין.⁸⁹² פתח־תקוה

תל־אביב, ג' סיון תרצ"ו, 24.5.1936

על־פי העתק

לח' שמעון רובין, שלום.

בקשתי את הח' מאיר גרבובסקי⁸⁹³ שישים לב למצבך. תגש איפוא אליו, ואולי יוכל לחלץ אותך מצרתך ולמצוא לך איזו עבודה מפרנסת.

וגם בצר לך איעצך לא להסיק מסקנות רעות על הארץ ואנשיה: מספר האפשרויות לחזור הוא פחות ממספר הזקוקים.⁸⁹⁴

ולואי, שתמצא לך האפשרות להשתרש בארץ ולגדל את ילדיך ולעזור למי שזקוק לעזרה.

בברכה

ב. כצנלסון

ג' סיון, צ"ו

133

אל מרכז מפא"י

תל־אביב, י"ב תמוז תרצ"ו, 2.7.1936

על־פי העתק

למרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל שלום!

אין דבר מזיק יותר לחיי המפלגה מאשר חוסר־כשרון־החלטה של המרכז. ביסוד הדבר צדק משה שרתוק בהערתו בישיבה האחרונה.⁸⁹⁵ כל אחד מאתנו טרוד באיזו מלאכה לפי מידת כוחותיו, שעל פי רוב אינם מספיקים. למה לבטל זמן ועצבים וכוחות אם המרכז אין לו רשות או רצון או כוח להחליט? את הצעת החבר [אליעזר] קפלן שנתקבלה כתום הוכוח על המשא ומתן עם הערבים – ושגם אני הצבעתי בעדה – אני רואה כהמנעות מהחלטה.⁸⁹⁶ אפשר שהחבר קפלן לא התכוון לכך, וגם אני לא התכוונתי, אולם רבוי התיקונים והניסוחים והדיוקים, בשעה מאוחרת, הביא אותי, למשל, לידי פחד־הצבעה, ובחרתי במוצא שאינו מוצא, אלא מסוכן פחות, ממה שיכול היה להתקבל מהתפצלות ההצבעה.

אינני חושש לחבירנו במחלקה המדינית.⁸⁹⁷ הם ודאי יהיו נאמנים לרוח הוכוח ולא יעשו שום דבר העלול להיות למורת התנועה. אולם חושש אני לחבר הקורא את הפרטי־כל, שלא ידע מה סוף סוף סיכם המרכז. חושש אני למי שיקרא את הדברים אחר זמן ולא ידע מה היה רצון המרכז. והדברים כל כך חשובים, שאיננו רשאים להשאיר פתח לתקלות.

לפיכך אני מבקש להביא את דעתי זו לידיעת חברי המרכז, ואת בקשתי להעמיד בישיבה הקרובה את ההצעות השונות למנין.

בברכה

ב. כצנלסון

תל־אביב, 2.7.1936

134

אל דב שטוק, תל־אביב

תל־אביב, אמצע תמוז תרצ"ו, ראשית יולי 1936⁸⁹⁸

שלום, שטוק

– – –

ח. בענין קצנלסון זה שנתגלגל לגליציה. במשפחתי לא ידוע. אך לפני זמן־מה נזדמן לי משהו בדפוס. וצר לי שלא שמרתי בזכרוני. שמו הפרטי שאול או שמואל, אינו מצוי בענף שלנו, אבל שנים אלה מצויים בענף אחר: גם המורה בבית החנוך שמו שמואל ושם דודו שאול.⁸⁹⁹ בכלל, לא היתה לי הזדמנות להכיר את הגנאולוגיה שלי, כי אבי מת לפני הבר־מצוה שלי, ולזקני לא העזתי לגשת. אולם אדם אחד, בשם דוב בער קאצנעלסאן, הדפיס בהוראדנא מפת ארץ־ישראל לפני יותר ממאה שנה. מקובל, שכל הקצלנסונים שבעולם הם מיוצאי בוברויסק וסביבתה.

ט. אגב, היש אתך עוד עוד שירים מיצחק ק[צנלסון] ומה אתה אומר לעשות בהם?

י. בענין [אברהם] ליסין,⁹⁰⁰ ודאי יודע אתה שרחל תרגמה שיר משלו, בעצם מאורעות תרפ"ט, “כותל מערבי”, נדפס במוסף וכונס ב"שירת רחל".⁹⁰¹ יותר איני זוכר בשעה זו, אבל אין לי ספק שתורגמו ממנו גם דברי פרוזה, אם ב"דבר" ואם בהפועל הצעיר. את הסטירה של לייעלעס לא קראתי.⁹⁰² אולם עצם החזיון ליסין הוא חידה לי כל ימי. אין לי ספק שהוא משכמו ומעלה גבוה לא רק מהלייעלעסים, מכמה בחינות וגם מבחינה שירית, ואף על פי כן אין אני טועם טעם לא בשירתו (לאפוקי⁹⁰³ שיריו הראשונים, הפשוטים) ולא בפרוזתו. ועם זה אני יודע שגם באלה וגם באלה צרור יותר מאשר בשל אחרים.

שלום

ב. כ.

135

אל אהרן ראובן מאיר,⁹⁰⁴ קבוצת שילר

תל־אביב, אב תרצ"ו, יולי־אוגוסט 1936⁹⁰⁵

בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי Arc 4°1072

חבר מאיר, שלום

גם בטרם קבלתי את מכתבך פניתי לחבר [עקיבא] גלויבמן ממרכז הפקידים בענין החבר יוסף פאלק⁹⁰⁶ וצרפתי את מיטב המלצותי, מתוך התרשמותי האישית. הוא אמר לי, שהענין הוא קשה, אבל הבטיח לעזור. ובכן, אם ברחובות עדיין לא נצמצא לו שום דבר יואיל לגשת לתל־אביב, לבית הועד־הפועל, למשרדו של הח' גלובמן, ויוכל להסתמך עלי.

בינתים נודע לי היום, כי במועצת פועלי טבריה יש צורך באדם שני שיהיה גם פנקסן וגם עסקן. התקציב שלהם לתפקיד זה הוא 8–10 לא"י. בלתי מספיק לבעל משפחה של 4 נפשות. מאידך שאלה היא אם אדם חדש, בלי נסיון בארץ, יכול להכנס לתפקיד זה. אולי תתענין בדבר. הלא אפשר להניח, כי אם תלך כל המשפחה לטבריה, יחד עם הבן המשתכר – אולי יסתדרו.

ואתה היה ברכה.

שלומי לח' פאלק.

ב.כ.

136

אל דב שטוק, תל־אביב

תל־אביב, תמוז־אב תרצ"ו, סוף יולי 1936⁹⁰⁷

לשטוק שלום.

א. בענין [אברהם] שבדרון. אפשר ידוע לך שפניתי אליו כמה פעמים בענין כנוס כתביו – ולא נענה. איני יודע, אם מתוך ענוה וביישנות, ואם מתוך שלא נוח לו להיות מוצא על ידי אנשי “מעמד”, ואם מתוך שיקול שלא הגיעה שעה. כי לא פירש. לפני ימים אחדים כתבתי לו ואמרתי שוב לצרף הזכרת ענין זה – וברגע אחרון נשמט ממני. אם ידוע לך משהו – הודיעני, כי גם אתה בצוק העתים (לגבי הפצה) לא שניתי חפצי.

ב. שאלה אותי ישע [סמפטר]⁹⁰⁸ מגבעת ברנר לשיר שלה שנשלח ל"דבר", וגם מכתב עם בול, ולא נענתה. אם השיר הגיע אליך אנא ענה לה, ולו גם בשלילה.

ג. הואיל והפלגת היום בשבחו של יהודה גוטהלף ⁹⁰⁹ – לא אהיה הולך רכיל אם אגלה לך בלחישה, שהוא לא היה זוכה לשבחיך אלמלא עברתי בעיון על כתב היד ונכשתי שם כמה חרולים. מובן, שאותם החרולים לא הגיעו לקרסוליהם של המצוטטים על ידך, אבל היה לי תמוה לראות את יהודה גוטהלף בכך.

ד. מפרחי־הכהונה שאתה מטפל בהם אין הרבה נחת. מ[נתן] רוטנשטרייך⁹¹⁰ נודף ריח של צורבא מדרבנן במרחק רב. וקראתי את הרצנזיה של אותו בחור שאתה משבח אותו, בנו רוטנברג.⁹¹¹ מהי לוגיסטיקה לא נתפרש שם. הדברים המענינים יותר באותה רצנזיה הם – הציטטה הארוכה־ארוכה משל [הוגו] ברגמן. והסיום, לאחר שמונה כמה פגימות: “אין לך שבח גדול מזה לספר מדעי”. אשאל בלשונך: מה השארת לדרוין?⁹¹²

ברכתי,

ב.כ.

137

אל גרשון שופמן, אוסטריה

תל־אביב, אב תרצ"ו, אוגוסט 1936⁹¹³

ובכן, שופמן, באחד הלילות האלה אנו יושבים אצל [דוד] שמעונוביץ. ואומר לך, אף על פי שכל ענין היובל הוא קשה, והדרך מן “האחרון” ל"מצבה" ארוכה ביותר,⁹¹⁴ ובימי האחרון היינו אנחנו צעירים ממש, ועכשיו – והימים ימי אימה ויריות,⁹¹⁵ והאימה קשה מן היריות (אלו נשמעות בשעת כתיבתי זו) אף על פי כן אין אנו מתחרטים. דור ספרותי זה שהתחיל בברנר ובך והמשיך בשמעונוביץ’ – יש בו… מן הגבורה המנצחת יותר ממה שנגלה לכם.

ב. כצנלסון

אגב, את [יוסף] פאלק ראיתי, ואם קודם טרחתי בענינו בגללך, הרי עכשיו אשמח להקל עליו בזכות עצמו.⁹¹⁶

138

אל יצחק טבנקין, עין־חרוד

תל־אביב, כ"ה אב תרצ"ו, 13.8.1936

המקור אקה"מ, א' 50/15

תל־אביב, כ"ה אב, תרצ"ו

יצחק,

פניתי בטלגרמה פרטית,⁹¹⁷ בחתימה שלי ושל [יוסף] שפרינצק, לוייצמן שישמור על התנועה מן הפגם של ההתכנסות בציריך ויעביר את הישיבה לארץ – והעליתי חרס. אמש באה ישיבת המרכז וחייבה אותי ואותך לצאת לציריך. ההחלטה נתקבלה ב־8 נגד 6, לאחר התאבקות נואשת מצדי. אני מניח, כי אילו לא חסרת בישיבה, היתה מתקבלת החלטה אחרת.⁹¹⁸

לא נעלם ממני כובד האחריות של הישיבה הזאת. לי לעצמי קשה עתה היציאה מן הארץ לא רק מטעמי כבוד צבורי, לא רק מפני הבושה, אלא גם מטעמי עבודתי. נוסף לזה כרוכה לי הפעם השתתפותי בישיבה בקושי אישי מיוחד. ואם אחרי אלה אסכים לנסוע, הרי זה לא כדי לקיים מצווה של חיווי דעה אלא לשם תוצאות. אינני רוצה לפול שם בתוך הסיעה ובתוך הועד הפועל הציוני, כמו שנפלתי אמש בישיבה. לפיכך אני פונה אליך ורוצה לדעת אם תסע. לנסוע לבדי אין כל טעם.

ברל

139

אל נחמיה שיין, עין־חרוד

תל־אביב, כ"ט אלול תרצ"ו, 16.9.1936

על פי העתק

נחמיה,

חפצתי הקיץ לראותך ולראות את אמא.⁹¹⁹ אך מאז הוטל עלינו מצור, וכל אחד העמד במערכה שלו, לא נתן לי לעזוב את המערכה שלי. ועתה – הנה הוטלה עלי נסיעת־חפזון ללונדון.⁹²⁰ ואף לגשת לעין־חרוד לראותכם לפני צאתי אין בידי.

ואתה כבר בן ט"ו! עוד מעט והמחיצה האחרונה שבין נער לעלם תעָלם, והבגרות נשקפת וקוראת. עוד מעט ומעצורי־הגיל שבין “קטן” ו"גדול" יקלפו, ומסוות־נפש יוסרו, ועולם אחד, “עולם של גדולים” יהיה אופף אותי ואותך, ולא עוד נבקש מפלט במחבואים.

אך מי יודע, הן הזמן המטיס אותך אל החברות ואל הבגרות, הוא המגלגל אותי אל מעבר מזה. הנרצה, הנוכל לגבור על נכלי הגיל, אם לא על גזרות הזמן?

על ידי שרהל’י [סלוצקין] שלחתי לך לוח, ובו כמה ידיעות שמושיות ואף שעשועים מדעיים. אולי תמצא בהם ענין. אולם שומר אני לך את “ספר הגבורה” החצי והשלם.⁹²¹ ברם, טובה מתנה אם אינה תכשיט־אין־חפץ בו אלא דבר שמשתוקקים אליו. היש בלבך מפתחות לספר זה, גנזי חכמת קדם?

שלום לך ולעין־חרוד

באֵרי

ערב ראש השנה תרצ"ז

אם תרצה לכתוב אלי – תמצא את מעני

140

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

לונדון, ו' תשרי תרצ"ז, 22.9.1936⁹²²

שלום לאה.

ובכן אני כבר היום השני בלונדון. הדרך היתה קלה, אבל לא תמיד נעימה. מן הארץ למצרים דרך נפלאה. בגובה גדול, מתחת לרגליך הרים ויערות של עננים צחורים, כראש החרמון. בים התיכון היה המראה עגום יותר, מראה סתיו, וההרגשה כמו באניה בחורף. שני לילות ברכבת אף הם היו לא נעימים. טלטלה בלתי פוסקת. אך הדרך מפאריס ללונדון, שכרגיל היא קשה למדי, נתקצרה מאוד, וגם נעשתה נעימה מאוד.

פה עוד לא מצאתי את עצמי לפי שעה. באתי כמו להכעיס בימים שגם וייצמן וגם אחרים שחפצתי בהם נסעו לזמן‏־מה.⁹²³ בינתים אני עוסק בשיחות שונות עם אנשי המשרד, אם יעלה בידי לחמם אותם ולהפעיל אותם – איני יודע עדיין. ספק, אם אני האיש בשבילם. בשביל האנגלים הריני זקוק לאדם שיהיה לי לפה. בשנים הקודמות היה לי דב [הוז]⁹²⁴ הפעם – ספק אם יעלה לי למצוא בן־לויה מתאים. בהיסוסים ובדאגות אלה עוברים הימים הראשונים. ומובן מאליו, שאין בזה נחת.

ובינתים הידיעות שהגיעוני מן הארץ – על הפצצה שרצחה ילד בטבריה,⁹²⁵ על הפועל בירושלים שמת מפצעיו הישנים,⁹²⁶ על הפצצה במושב זקנים⁹²⁷ – אינן מעידות כי כלתה שנה וקללותיה והחלה שנה וברכותיה.

שלום לך. כתבי כיצד הסתדרת לאחר צאתי.

אולי הוקל לך.

ברל

141

אל מרכז מפא"י

לונדון, ז' תשרי תרצ"ז, 23.9.1936

על־פי תדפיס

לונדון, 23.9.1936

א. מיום בואי ועד היום לא קבלתי מן הארץ שום דבר. מלבד מה שאני קורא בעתוני אנגליה ובביולטינים של פאלקור ויט"א.⁹²⁸ איני רך וענוג לפחד מפני בדידות, אולם עליכם להבין כי ידיעות מן הארץ זהו נשקי היחיד. ואדם עלג־לשון כמוני פה, שצריך כל שעה לדפוק על קירות איננו צריך להיות בלתי מזויין בנשק היחיד העומד לרשותו. ובכן, הרבו: טלגרמות, מכתבים, “חומר יבש”, דברי דפוס. אל תחוסו על הבולים.

ב. את חיים [וייצמן], כידוע, אחרתי. יבוא רק מחר. [זליג] ברודצקי⁹²⁹ אמר לו, כי באתי בשביל ועידת מפלגת העבודה.⁹³⁰ אחרי כל מה שאני מטפל בימים האלה ב[לואיס] נימיר,⁹³¹ [ארתור] לוריא,⁹³² ברודצקי, ומבלי להוציא כל משפט, הרי חיים הוא העיקר. בלעדיו לא תעשה שום התקפה.

ג. כל אחד, אפילו מי שמרוצה מבואי, רואה קצת בהומור, “שאני בא להוכיח לו על הצורך בעליה”, ושולח אותי אל הגויים. האמת, שאין פה אדם אחד, שאיננו טעון הוכחה וחיזוק. גם מי שמאשים אחרים בדפיטיזם, איננו מאמין בעצם באפשרות של נצחון רציני, ומתכונן למפלה. בזה אני רואה את הקושי העיקרי, וזה מעסיק לפי שעה את כל זמני וכחותי.

ד. הענין המדאיג של [הרברט] סמואל התפקע, כידוע לכם ודאי מפי לוריא, בגלל תקיפותו של לוריא. הפרטים עוד לא הובררו. אולי בבואו של חיים יספר סמואל יותר.⁹³³

ה. אולם בינתים נגלתה לי אתמול שלפוחית חדשה, שצריך לפקע אותה. נודע לי, כי [ישראל] זיו לאחר שראה את הצלחתו הגדולה במכתבו ב"טיימס", שזכה כי וינטרטון (ולוגארד) יצטטו אותו, לא הסתפק בזה וניסה אף הוא לעשות פוליטיקה ערבית.⁹³⁴ יש כאן אדם אחד, סעיד רואטי (?), בן משפחתו של השולטן מזנזיבר, נשוי לאחד מבית מונד,⁹³⁵ ואף הוא מוכן “לתווך” ולנסוע לארץ, “ולהשפיע”,⁹³⁶ אם אנחנו נוותר על היותנו רוב ביום מן הימים. ובכן – מתנהלות שיחות, ומעבדים יחד תכניות (במשך 15 שנים נגיע למחצית – “ונעמוד”, קנית קרקעות רק לא מעובדות, שויון בפקידות לאחר ש־7000 הראשונים שייכים לערבים, ועוד חכמות). משנודע לי התקשרתי אתו מיד ואני עושה הכל להחזיר אותו למוטב.

בקיצור, שמא חשבתי שאשב בטל עד בוא חיים – נמצאה לי עבודה. דברי עשו עליו כנראה רושם, ועוד היום נמשיך.

ו. בענין ועידת מפלגת העבודה עשה משהו [ברל] לוקר, ואני מנסה להמשיך. אמש ישבתי עם פועלי־ציון.⁹³⁷ הוטלו עלי כמה פגישות. נראה מה יצא מזה. כוונתי לקבל מהם רזולוציה בעלת תוכן פוליטי, ולא דברים בטלים. אם אפשר, זוהי שאלה אחרת.

ז.המרגיז ביותר, לפי שעה, זוהי האינפורמציה המגעת הנה: הכל עושים רקלמה לפאוזי [אל־קאוקג’י],⁹³⁸ יושב עתה בירושלים [אלכסנדר לוי] איסטרמן,⁹³⁹ “משלנו”, בא־כוח הדיילי הראלד, ואף הוא אין לפניו אלא סנסציות פרו־ערביות. לא תיאור הגנת נקודותינו, לא עמידת הישוב, לא משקי הפועלים, אלא – “עוד משלחת ערבית” וכו'. ובכל העתונים – “אינטרוויאואים” עם פאוזי, והפחדות בכנופיות חדשות מסוריה. מוכרחים לקחת – ומיד – דברים עם איסטרמן ולהדריך אותו ככל האפשר.

אולם רע מזה – פאלקור. הידיעות מבולבלות, נחפזות, חסרות כל רעיון מכוון. הידיעה על פצצה במושב הזקנים בירושלים, שלפי עניות דעתי, היתה עלולה לעשות איזה רושם כאן, באה בצורה כזו: “בליפתא נהרס בית בגלל פצצה שנזרקה למושב זקנים”. ובכן – העיקר שהקורא מקבל כאן זהו: ליפתא המסכנה שבה נהרס בית. כך ברויטר, וכך בפאלקור עצמו. (ביט"א היה קצת יותר טוב). הידיעה על הפצצה שהרגה ערבים על יד בית האסורים באה בג' טלגרמות.⁹⁴⁰ הראשונה נסתיימה ביהודי נעצר, ורושמה היה שזה ודאי עבודה עברית,⁹⁴¹ בשניה ובשלישית – באו תקונים. ובה בשעה באו הדברים ב"טיימס" בצרוף השערה, שאפשר שערבים שנשאו את הפצצה נזוקו. שיטה זו מחייבת מיד שינוי יסודי. אני מרגיש בה יום יום.

ח. בשיחותי כאן, בפרט עם נמיר, דרוש חומר מן הארץ: מתורגם, מעובד וכו'. מוכן להכניס לעתונים. מעריך דברים כמו של ישע סמפטר, וכל מיני דברים לתומם. אולם הדואר הולך מיד, ואני מפסיק.

שלכם

ברל

142

אל מרכז מפא"י

לונדון, י"ב תשרי תרצ"ז, 28.9.1936

על־פי תדפיס

לונדון, י"ב תשרי, צ"ז. 28/9

במוצאי יום כפור, למחרת שובו של חיים [וייצמן], סיימתי את מחזור שיחותי הראשונות עם אנשי שלומנו: ארטור [לוריא], לואי [ניימיר] זליג [ברודצקי], ישראל [זיו], הנרי [מלצ’ט], בפי [בלאנש דאגדייל] וחיים. אתמול הלכתי לחוות החלוץ,⁹⁴² וחשבתי כי היום אסכם את חשבוני הראשון. אולם היום קפץ עלינו מברקו של משה [שרתוק], מספר נ',⁹⁴³ (במשרד חכו לו אתמול עד בוש, ולא בא, ואני – בלבי – חכיתי לו זה כמה ימים מתוך הידיעות והשמועות בעתונות האנגלית) והבית כולו – לואי וזליג וארטור ובפי, בחסותו של חיים – עסק בסיום העבוד והעריכה של חבור לואי על הפאריטי.⁹⁴⁴ את היבול המר של היום נסחתי לפי שעה במברקי בזו הלשון:

“למשה: נון בא. ויטאל (ר' חיים) אינו מתפעל. מסרב ללכת בשבילו לדוד (אורמסבי גור).⁹⁴⁵ תמטירו מברקים ותדריכו מנוחה (אני יודע שהפירוש משובש, אולם הוא נוח לשימוש). איננו ממהר לדוד גם בשבילי (שידול).⁹⁴⁶ דוחה עד לחבור לואיס [ניימיר על] פאריטי. לואיס דוחק הגשה והכרזה.⁹⁴⁷ ואני מחזיק בשולחן (העגול),⁹⁴⁸ והכתב⁹⁴⁹ – לעבד ולחכות. כשעובד – הצעתי השמטה ותקונים. המנסחים קבלו, ויטאל יתנגד. פנחס [רוטנברג] בציריך, דוחה אחריותו לאדונו (הרברט [סמואל])”.⁹⁵⁰

(תקותי ונחמתי, שלא הפלגתי יתר על המדה בתורת הרמז, ואם טעיתי – תעמדו על פירוש הצפונות מן המכתב. חבל, שלא קבענו לנו קוד מיוחד, כי טלגרמה זו איני שולח מן המשרד, ואיני יכול להשתמש בקוד הקיים).

שני עניני היום, האקטואליים מאד מאד (אלא שבשבילי אקטואלי מברק משה ובשביל אחרים חיבור לואי) הפכו את עניני אתמול ל"היסטוריה", שמשונה עתה לחזור אליה. אך הואיל וההיסטוריה שלנו נוהגת לחזור אלינו, איני יכול להפטר מן החומר הקודם בלא־כלום, ואנסה לסכם אותו בקיצור, בטרם אגש לעניני היום.

מי שמכיר את גרייט־רסל סטריט משנים קודמות חייב לציין את השינוי הגדול לטובה שחל בה: נתמעטה הזרות. האחד־העמיות האנגלו־סכסית חדלה להיות המושלת בכפה. יש דרך־ארץ בפני ירושלים ויש יחס הוגן לאנשים שלנו בדרך כלל. נעימותו וצניעותו של ארטור, דינמיותו של לואי, וגם שקדנותו של זליג – זכורים לטוב. (על החסרונות האישיים של אלה וגם על המחלקות העזובות: עתונות אנגלית (ישראל כהן)⁹⁵¹ ופאלקור ([יעקב] הדס⁹⁵² לא אדבר עכשיו). ולמרות העבודה המרובה של אלה, ולמרות מדת־אינטנסיביות מסוימת. ולמרות שעות מאמצים מיוחדים – מרחפת על הכל הסכמה אחת: הנסיגה בוא תבוא. אמנם עד עתה נצחנו, אך לא לעולם נסים. לא יתכן, שלא נצטרך לוותר. וכל אחד מסכים לויתור הנראה לו כהכרח, כגזרה. וכמעט כל אחד מבקש לו לעגון באי־מבטחים אחר.

לא ארבה על ארטור, שהוא עובד ואינו מרבה לחוות דעות, ולא על זליג, שאלהים לא חנן אותו בחוט שדרה. לואי, האדם הדינמי שבמשרד, המעייף אנשים בטרדנותו, והמשיג את חפצו גם מבפי ומחיים, ושהוא ציוני מדיני גמור בתפיסתו, וחושד בגדולים ממנו כי אין לבם שלם, אף הוא, למשל, חלש בענין עליה גדולה. הוא, כמובן, בעד השידיול, שמח לנימוקים הצבאיים החדשים, אבל הדינמיות והלחץ שלו אינם מופנים לצד זה. הוא נאחד בענין הפאריטי כבעוגן הצלה (יפה הדבר שהוא טוען אלי בנידון זה),⁹⁵³ רואה את המעשה הפוליטי הרב בזה שנכריז מיד ולאלתר על זאת בפני הממשלה והעתונות, ומבטיח שלאחר כך לא יסכים “לזוז” בשום נקודה. כל כמה שאני מחשיב את הבנתו ביחסים המדיניים באנגליה, קשה לי להבין מה יושיעני זה. לי נדמה, שהכרזתנו על הליכתנו לשולחן עגול בה צריך להחזיק ולא להרפות. כל אנגלי משכיל מבין מהו שולחן עגול, ויבין אם יאמרו לו שאנחנו רוצים בכך ומתנגדינו מסרבים. אך מי אנגלי ויבין מה זאת פאריטי, אם לפני זמן קצר לא הבינו גם ציונים מה זאת, ואם יתחיל ויכוח בעתונות האנגלית בעד ונגד – מנין שדעתו תתקבל עליהם? אולם לואי לוהט עכשיו בענין זה, ובכל בירור הוא רואה הפרעה למעשה היסטורי, והוא גורף אחריו בקצפו ורוגזו גם את אלה שאינם סוברים כמותו. העיקר, שהמרץ הגדול מופנה לצד זה.

ענין ישראל [זיו] ספרתי לכם.⁹⁵⁴ טענתו העיקרית היא: הלא עשינו צעד אחד, עלינו לעשות עתה צעד שני. אמרתי לו: זהו, צריך גם לדעת לעמוד לאחר צעד מוצלח ולטעום אותו במלוא טעמו. ורק לאחר שנתמצה כולו – יבוא הצעד השני. למה לא תתקע יתדות בראשי האנגלים, שידעו כולם, כי הערבים מסרבים? כתוצאה מהתנגדותי למשא ומתן שלו בא המכתב החדש שלו ב"טיימס", שנדפס בכבוד גדול במקום החשוב ביותר של המכתבים לעורך ובו סוכמה כל פרשת הצעותינו וסירוב הערבים. המכתב הזה גרר תשובה של וינטרטון, המודה כי הצעות השלום נכשלו (ודאי פרי הכשלון עם נורי בפאריס). אגב, עד כמה יש להזהר עם הציונים שלנו יובן מדברים אלה: כששאלתיו, כיצד יכול אתה להסכים שאנחנו לא נהווה בארץ יותר ממחצית האוכלוסים, ענה לי: “הלא זאת היא פאריטי, ולכך מסכים גם [דוד] בן־גוריון”.⁹⁵⁵ בינתיים, תחת לחץ בקורתי – וגם בפי הצטרפה אלי – הסכים לדחות לפי שעה את הענין. ובינתים יצא לדוג דיג.

הנרי,⁹⁵⁶ להפך, איננו שוגה בחלומות של משא ומתן. אולם, כשפתחתי בענין השדיול (הדבר היה בליל כל־נדרי. הוא חשש קודם לקבוע ליל זה, ואני אמרתי לו כי ארץ ישראל קודמת. וכשבאתי והוא אחר משהו, התנצל כי הוא בא ישר מן “השול”⁹⁵⁷) מיהר וענה: לא זה העיקר, אם יכנסו עכשיו קצת יותר יהודים. עומדות לפנינו שאלות עיקריות ואין לנו להטרידם בדברים שאינם מעלים ואינם מורידים. העיקר – הנצחון הסופי. אמרתי לו: אמנם אומרים על האנגלים, שהם מפסידים את כל המערכות מלבד… האחרונה. אולם אנחנו היהודים איננו כל־כך תקיפים ואיננו יכולים להרשות לעצמנו להפסיד בשום מערכה.

בדרך כלל נהניתי מהנרי. הוא הציוני המערבי הראשון, שמתחיל להבין את ענין העליה כמונו. הוא איננו אחד־העמיסט כלל וכלל. הוא מבין שבמשך 25 השנים הבאות אנו חייבים להעביר לארץ את כל הנוער היהודי ממזרח ומרכז אירופא. הוא מבין, שעלינו להביא את האנגלים לידי הודיה בצורך ובאפשרות של עליה גדולה. הוא אינו נבהל מנקיבת מספר 100.000 לשנה. ואף על פי כן – גם הוא אומר: נצטרך לוותר. במה? כמדומה, לא ברור לו כלל. הוא נלהב מאד לנמל תל־אביב,⁹⁵⁸ אבל כשאמרתי לו שהענין דוחק, שהיהודים יתחילו לחזור ליפו, אם לא נארגן מיד מפעל כספי גדול להקמת הנמל ופעולה פוליטית להשגת הרשיון והזכיון – הרי הוא מרגיע אותי: לפני 5־4 שנים לא יקום הדבר, הממשלה לא תמהר, גם חיפה ארכה הרבה, הזוכר אתה כמה זמן טען אבי לנמל בחיפה,⁹⁵⁹ והיהודים – הסנטימנט הלאומי יכריע. ⁹⁶⁰ הוא אמיץ למדי, אבל הזרות והשטחיות עלולים להכשיל אותו.

האדם החשוב והנבון בכל אלה – בפי. אודה, לא בלב קל אני נגש לאשה הזאת. אולם מכל האנשים שדברתי אתם כאן – הטיבה היא להבין אותי, היטיבה לשאול, היטיבה ללמוד. שיחתנו היתה יסודית ושיטתית – ההיפך הגמור משיחתי עם לואי – הקיפה גדולות וקטנות, ענינים ויחסים. למחרת ספרה לי, כי לאחר שהלכתי ישבה וכתבה מכתב ארוך לידידה בממשלה,⁹⁶¹ ומסרה לו את השקפותי ואת התרשמותה. (אני עצמי ודאי לא אוכל למסור את תוכן דברי, גם מפני שהשעה מאוחרת מאוד, וגם מפני שאין לי הכשרון של אליהו [גולומב?] להזכיר דברים שנאמרו). וגם היא, עם כל נכונותה להאבק, מוכנה לראות את המצב ראייה לאה, שאין לעמוד בפניה. אך אין כמוה מוכנה להתעורר להתאבקות חדשה.

ואחרון אחרון – חיים. הוא טס מפאריס ללונדון עם וינסטון [צ’רצ’יל].⁹⁶² שוחחו, והלה – “הידיד הטוב” – חזר ואמר לו: “ובכל זאת תצטרכו להציע ויתורים”. מה הויתורים אינו יודע. “אולם אתם תצטרכו למצוא אותם”. ועל הפזמון הזה חוזרת וירא [וייצמן]. “פאריטי אינה ויתור להם, היא לטובתנו. יצטרכו להציע משהו בעניני קרקע ועליה”.

– – –

מכאן – לעניני חיים. הוא שב מנסיעתו שמח ורענן. המגע עם היהודים, האספות המרובות, אולי גם הדבור באידיש עם יהודי המזרח באנטורפן, השיבו את רוחו. פגש אותי בשמחה: “טוב שבאת, תנוח פה קצת מן המתיחות, תראה מה שאנו עושים”. אמרתי לו: כי לחולה אנוש מביאים פרופיסור גדול, והוא עושה מובן כל מה שהוא יכול. אולם על יד הפרופסור עומד יהודי, קרוב עני, ועושה את שלו: אומר תהלים. אני באתי לומר תהלים על יד הפרופסור.

אותו לילה שהייתי אצלו, הזמין אליו גם את בפי ולואי. כשבאו אמר להם: יודעים אתם מה הדבר הראשון שברל רוצה ממני? שדיול.

לואי תמך בענין השדיול, אולם מיד עבר לענין מסירת התזכיר על פאריטי. חיים שמח לדבר. הוא ילך לדאף קופר,⁹⁶³ ילך לסמואל הור,⁹⁶⁴ ילך לראות את אנשי הליבור (הצעתי, שלפני הועידה יפגש עם המנהיגים)⁹⁶⁵ אך לארומסבי גור לא ילך אלא אם כן יהיה בידיו התזכיר. כבר ראה אותו הרבה, כבר אמר לו בענין העליה – אין לו מה ללכת אליו.

אגב, ספר חיים כי בפריס ראו אותו [מיכאל] פולק מנשר⁹⁶⁶ ופליכס גרין.⁹⁶⁷ זה האחרון יש לו ידיד ערבי, מגדולי היחס, אשר עליו ועל עוד שנים העולם הערבי עומד, ובידיו “להפסיק”. בקיצור יצטרכו לבוא למצרים לדבר אתו. חיים מוכן להאמין ברצינות הדברים.⁹⁶⁸

חיים התחיל לדבר אתי, על נסיעתו לארץ בנובמבר. (חשק יש לו גם לצאת במסע־תעמולה ו"בצרון"⁹⁶⁹). אמרתי לו: אם תבוא הועדה המלכותית – כן, אולם אם לאו – תהיה חייב לפעול פה. הרושם שלי, אין לו חשק לשבת עכשיו פה. איננו מחכה לנצחונות.

– – –

הבוקר, בבוא הטלגרמה של משה, נסו אתו לדבר על הליכה לאורמסבי גור והוא באחת: לא. תקיפותו של לואי אף היא נתפוצצה אל הסלע הזה. אחר כך נסיתי אני אליו. פניו היו היום אחרים לגמרי: אפר. ענה לי בלשון רכה, כמו שאיננו רוצה לריב “הערט אן אלטן נאר,⁹⁷⁰ אין צורך ללכת”. הנה יכינו את הנייר – של לואי – ואלך. ביום ד' ודאי אראה אותו. בליל ד' תהיה אצלי. הדברים נאמרו בצורה, שדחתה כל מענה־לשון.

עוד אני מחבל תחבולות כיצד להזיז כאן את הענין, והנה נקראתי לראות את הנוסח שנתקבל לאחר כל העריכות והדקדוקים וחילופי הגרסאות. מצאתי בו פגעים אחדים יסודיים: א) הזכרת ידידותנו העתידה עם ארצות ערב השכנות. בזמן אחר הרי זו אמירה נאה. אולם בזמן זה שהללו מבקשים לקנות לעצמן בעקיפין דריסת־רגל בשלטון הארץ, מעין שותפות עם בעלת־המנדט, הרי כל הזכרה כזאת מצדנו יש בה משום הודיה בזכות־עדיפות שלהן.⁹⁷¹ כנגד טענתי זו ניסו לטעון: בשעה שכל העולם שומע על “מלכי ערב”, כלום יכולים אנו שלא לומר כלום, ופה הלא אנו קושרים אותם בתנאי של קשרי־קיימא עם הקומנולט הבריטי. אמרתי: אם להתנות תנאים קודמים לידידות, הרי תנאי ראשון הוא: להודות בנו ובזכותנו, ואם אתם אומרים שדרישה זו תתפרש מצדנו כהתגרות, כי אז אין לכם אלא למחוק. ב) הכרזת הפאריטי נוסחה בלא כל קשר עם עתיד העליה. ופאריטי שאינה משולבת בדרישה גלויה של עליה מתמידה וגדלה עלולה לסבול פירושים רעים. יאמרו לנו: טענתם נגד סטאטוס של מיעוט, וקבלתם פאריטי. אין לכם כבר שום סכנות, ולמה לכם עוד עליה גדולה? אנו חייבים להכניס למוחות את ההכרה, כי בית לאומי משמעו: עליה בלתי מופסקת המוגבלת רק בדבר אחד, בכח היצירה שלנו. ג) התזכיר מבקש להפיג את “פחד הערבים”. האם לאחר כל מה שעבר עלינו יכולים אנו לקבל פחד מדומה ולשתוק על פחד אמתי שלנו.

האנשים היו עיפים ויגעים. לואי, אשר כמה וכמה דראפטים שלו נפסלו, והמקבל כל מחיקה כפגיעה קשה, וכל הערה כעיכוב מסוכן, ואשר עם כל ידידותו אלי אינו יכול לסלוח לי שאינני מעריך את תכיפות הענין כמוהו, קפץ ורגז והודיע, שיותר לא תהיה ידו בענין זה. אולם רסנתי אותו. וסופו שקבל את כל טענותי, וניסח בהתאם לכך כמה ניסוחים, והוא – והאחרים ודאי – היו מרוצים מאוד. מי[ד] טלפן לבפי, שכבר הלכה, הביתה, וספר לה שהתחיל בכעס וגמר בהסכמה גמורה, והרצה לפניה את טענותי וקבל את הסכמתה. אחר כך טלפנוּ לחיים, וספרו לו שכולם הסכימו לתקונים החדשים. אולם חיים הודיע, שאיננו מסכים ואף איננו מוכן עתה לברר, כי הוא ממהר לסעודת־הערב. העלבון ללואי היה קשה. –

בזה אני מסיים, רבע אחרי שתים.

שלכם

ב. כצנלסון

143

אל צפורה מרגולין,⁹⁷² גן־יבנה

לונדון, אמצע תשרי תרצ"ז, סוף ספטמבר 1936⁹⁷³

לְצִפּוֹרָה הַקְטַנָה שָׁלוֹם

חֲבָל שֶׁלֹא חָפַצְתְּ לָטוּס אִתִּי בַּמִזְוָדָה. רֵאשִׁית, הָאֲוִירוֹן עָבַר עַל־יַד גַן־יַבְנֶה וְיָכֹלְתִּי לְהוֹרִיד אוֹתָךְ שָׁם. שֵׁנִית, נָסְעוּ אִתִּי מִמִצְרַיִם בָּאֲוִירוֹן שְׁנֵי תִּינוֹקוֹת בְּנֵי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וְלֹא פָּחֲדוּ כְּלָל וְרַק אִמוֹתֵיהֶם פָּחֲדוּ. שְׁלִישִׁית, הָאֲוִירוֹן רָכַב עַל הָעֲנָנִים הַלְבָנִים וְזֶה הָיָה יָפֶה מְאֹד. בַּפַּעַם הַבָּאָה וַדַאי תַּסְכִּימִי לִנְסֹעַ אִתִּי. הֲלֹא כֵן.

הֲיֵשׁ לָךְ כְּבָר אָח קָטָן אוֹ אָחוֹת קְטַנָה?⁹⁷⁴

בְּאֵרִי.

144

אל משה שרתוק, ירושלים

לונדון, ט"ו תשרי תרצ"ז, 1.10.1935

העתק מברק

לונדון, 1.10.1936

שרתוק הסוכנות היהודית ירושלים.

במתכוון הקדמתי מברקי לשיחה למען תמנענו ממשא ומתן בטרם זמן.⁹⁷⁵ בדברו לדוד⁹⁷⁶ נזהר מהמשא ומתן ותלה גושן בפגישת אנשינו.⁹⁷⁷ הדוד אינו רוצה בהתערבות⁹⁷⁸ אבל חלש בפני קרובו החיצון⁹⁷⁹ ואיננו יודע למנוע. שמעתי הבבלי בא הנה. בחכמתך תלמד עובדיה לסכל המשחק.⁹⁸⁰ אל תדחו הערותיכם הנימוק הקונסטיטוציוני לדחיה איננו מתקבל כאן.⁹⁸¹ לחבור הקריאוהו לדוד והוא דחה הכבוד שיאדרסוהו אליו.⁹⁸² הצעדים בלייבור הצליחו למעלה מהמקווה.⁹⁸³ הודעתך למכסה החיתה חזק.⁹⁸⁴ מחר בלילה אצא אדינבורגה.

ברל

האמנתי לאמרו⁹⁸⁵ שימסור לך תולדות גושן. נפגש בפאריז עם הירוק האלכסנדרוני⁹⁸⁶ שאלתיו לשמו אמר שנמלט מזכרונו. הוא מוכן להנחות.⁹⁸⁷ דעתי עקשנית. טפלתי בו רכות. ניימיר מרוצה מחיבור מאמין בהשפעתו. בעיני לא רע אך איננו בעתו. באדינבורו תכניס ההנהלה הצעה.⁹⁸⁸ סוזנה תתמוך. ⁹⁸⁹ דברתי אתה בלונדון ופה. ירבו כמותה.

145

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

לונדון, ט"ז תשרי תרצ"ז, 2.10.1936

יום ב' דסוכות, 2/10

שלום, לאה.

היום שנים עשר ימים שאני פה. וכאילו חדשים רבים מאחורי. חששתי שלא יהיה לי פה מה לעשות, ושאתהלך בלונדון כמו שאנשינו רגילים להתהלך כאן. ואם כי לא אוכל לומר כי “ידי מלאות עבודה”, שכן לא אני עושה את העבודה אלא אחרים. אולם במדה גדולה ניטלה ממני ההרגשה שאני פה זר ומיותר. האנשים כאן נכבשו לי במקצת, וגם מתחשבים בדעתי ובעצותי, ואולי עולה בידי להגביר קצת את האמונה באפשרות התאבקותנו ונצחוננו. ואולי גם עולה בידי למנוע קצת שגיאות. אני אומר אולי כי קשה להיות בטוח בכל זה.

אני מקוה כי המכתב הגדול שכתבתי לפני ימים אחדים הגיע לידיך,⁹⁹⁰ אפשר שלא הכל היה שם ברור לך, אולם הבנת את עיקר הדברים. פה יש אנשים אחדים טובים ומועילים מאוד, אולם חוסר השרשים שלהם בארץ והראיה התמידית של הסביבה החיצונית והכוחות אשר אתם עלינו להאבק גורמים להם לפעמים שיטעו טעויות קשות ומסוכנות. במובן זה אני יכול להועיל משהו אם ארכוש השפעה על האנשים. משהו הספקתי במשך ימים אלה. עם חיים [וייצמן] אני מתהלך ברכות, כי הוא זקוק לכך, והקונטרולה שלנו איננה קלה עליו כלל וכלל. ניימיר אדם בעל שכל חריף ואקטיבי ומועיל מאוד, הוא פרא אדם במידה שקשה לתאר, אולם לאחר שנסה לטרוף אותי פעם ולא הצליח, השלים אתי ואנו עובדים יפה. אלא שגם הוא עוזב בימים אלה, כי הוא פרופיסור במנצ’סטר ומוכרח לשוב לעבודתו.

בימים האחרונים התחלתי לעבוד בין אנשי מפלגת העבודה. על פי עצתי הלך חיים לאנשי העבודה ודבר אתם, והם הבטיחו לו.⁹⁹¹ הוא לא האמין. אך הם הלכו מיד לאורמסבי גור ודברו נגד המלכים. היתה לי שיחה גדולה עם סיוזאן לורנס, אשה חשובה במפלגת העבודה, שהיא ידידה נאמנה לנו. אולם מן השיחה הלבבית הזאת יצאתי שבור־לב. אין להם מנהיגות ואין להם דרך, והם אובדי־עצות. כל כמה שאנו מבקרים את עצמנו ואת תנועתנו – הרי אנחנו עולים עליהם בהרבה. והם הלא תנועה של מיליונים, ועליהם האחריות לעניני העולם. איך יוכלו באמת לעזור לאחרים, אם אינם יודעים לעזור לעצמם.

אתמול כתבתי פה סקירה בשביל עתונות הפועלים האנגלית.⁹⁹² עוד אינני יודע אם יעלה בידי להכניס אותה.

הלילה אני יוצא לאדינבורו, לועידת מפלגת העבודה, שתתחיל ביום ב'. שם אני מקוה להפגש עם כמה אנשים, ואולי אוכל להשפיע על קבלת החלטה בענין ארץ ישראל. מלבד זה אני מקוה גם להתבונן ולראות מקרוב כיצד הם מנהלים את עניניהם. אומרים שהעיר, בירת שוטלאנד, יפה מאוד, עתיקה ורבת־ענין. וייצמן, המראה לי הרבה רוך וחמימות, הזהיר אותי מאד מפני הקור שם בשוטלאנד, ודרש שאקנה מעיל חם. אני מקווה כי שום רע לא יאונה לי שם במשך השבוע שאהיה, מלבד העינויים של גמגום באנגלית המשובשת שלי.

בינתים הוטל עלי, בעל כרחי, מטעם הנהלת מפעל הבצרון לנסוע לבריסל לנאום באספת־עם עם [אמיל] ואנדרולדה.⁹⁹³ במשך הזמן הזה קבלתי כמה דרישות – מקובנו, מברלין – ודחיתי, אולם דרישה זו לא יכולתי כבר לדחות.

היום קבלתי את מכתבך מערב יום־כפור. באמת, כבר דאגתי שאין לי ממך דבר.

מבילינסון שכתב לי יום לפניך, כבר הספקתי לקבל מכתב לפני ימים אחדים. בינתים קבלתי טלג' ממשה [שרתוק], שאשלח את מכתבי המדיניים ישר אליו. זה יכביד עלי, כי אין לי כח לכתוב פעמיים. ואיני יודע, איך אסתדר.

שלום לך ותכתבי.

ברל

146

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

לונדון, ל' תשרי תרצ"ז, 16.10.1936

ל' תשרי, 16.10

מזל טוב לרחל [מרגולין] ולבנה. ההבריאה, החלפו כבר כל הסכנות?⁹⁹⁴

אני עומד כבר לאחר אדינבורג, בריסל ואנטורפן.⁹⁹⁵ ושוב טסתי, הלוך ושוב. כל אותם הימים לא יכולתי כלל לכתוב, כי הייתי כל הזמן בין אנשים, והייתי מסיים את יומי באחת ובשתים בלילה. גם עכשיו עודני עיף ובקושי אני מנסה לכתוב.

מאדינבורו שלחתי טלגרמות. את העתון לא ראיתי, אך אני מניח שנדפסו. לשוא פחד וייצמן שאתקרר, התחממתי שם. מזג האויר היה יפה מאד, אולם חרדתי לענינים, הצפיה להחלטה ולויכוח, הדאגה ליחסי האנשים אלי ולעניננו – לא נתנו מנוחה. לשוא חשבת, כי עלי להרצות שם. האנגלים אינם נוהגים אפילו להזמין את האורחים לברכה קצרה. יוצא מן הכלל עשו רק בשביל ספרד.⁹⁹⁶ ואילו המרצה בשאלת ארץ ישראל, האשה המצוינה והידידה הנאמנה, סיוזאן לורנס, לא קבלה אלא עשרה רגעים, והיא שהיא בעלת־בית בועידה ומן הדמויות המכובדות ביותר בתנועה פחדה ממש מפני ההופעה וטרחה וכתבה את נאומה, שלא תכשל. אולם אני לא התכוונתי כלל לנאום. כל חפצי היה להביא אותם לידי קבלת החלטה רצויה לנו. וזה סוף סוף הושג.⁹⁹⁷

הועידה בכלל העסיקה אותי הרבה. אם יהיה לי פנאי אכתוב עליה מכתב גדול לחברים. את כל הסבכים של תנועת הפועלים בימינו, את כל המבוכה, אפשר היה להכיר וללמוד שם. ויש שם מיליוני פועלים ועסקנים חרוצים, וגם אישים חשובים ויקרים באמת – ואף על פי כן אין הנהגה ואין דרך.

לא הספקתי לנוח מאדינבורו, ועלי היה לטוס לבריסל, לשם הרצאה לטובת מפעל “הבצרון והבטחון”. וכיוון שהסכמתי לבוא לבריסל, בירת בלגיה, הייתי כבר נאלץ לבוא לאנטורפן, המרכז היהודי־העממי שבבלגיה. ולא התחרטתי. גם בבריסל היה אמנם קהל של מאות, והיה פרסום רב בעתונים, אבל אני לא התחממתי, אבל באנטורפן היו לי שלוש אספות: שיחה עם כל העסקנים, אספת־עם גדולה ואספת חברי המפלגה, וכולן היו “חמות”.

שכחתי לספר לך, שמאדינבורו נסעתי לגלאזגו, עיר שיש בה הרבה יהודים, וגם שם היתה לי אספה לא רעה. בכל מקום כזה נמצאים טיפוסים יהודיים, אשר המקום והריחוק והשנים אינם משנים אותם לרעה. הם נשארים בנאמנותם ובחמימותם כאשר היו.

באדינבורו קרה לי דבר מענין. יהודי אחד, שהיה אתי בגדוד ומאז זכרתי אותו לטובה, ואחר כך חזר למקומו, נודע לו שאני כאן ובא אלי ובקש ממני שאבוא לביתו. הדבר היה לאחר קבלת ההחלטה על ארץ ישראל ויכולתי כבר לפנות את דעתי מעט. הדבר היה בליל שמחת תורה. באתי ומצאתי בית יהודי שקשה למצוא אותו. האב, אף על פי שהוא נתון לעסקיו ולדאגת פרנסה, עוסק בעצמו בחנוך ילדיו, מלמד אותם עברית ותורה. הבית כולו חי בעניני ארץ ישראל. עקרת הבית, אשה יפה להפליא, אין להכיר עליה שהיא יהודיה אנגליה של ימינו, אלא כבת־אצילים יהודית מדורות קדומים. הם שמחו הרבה עלי, וגם אני שמחתי לראות אי־תרבותי יהודי, ששומרים עליו בקשיות־עורף יהודית, ושום רוחות של ביזנס וטמיעה אינם יכולים לזעזע אותו.

אני כותב לך באמצע הלילה, כי מפני רוב עיפות נרדמתי בראשית הערב. ועכשיו אני לבד באולם הגדול של המלון ונדמה לי שהמשרתים האחרונים המסתובבים אינם מרוצים ביותר.

ודאי את רוצה לשמוע ממני מתי אשוב: בקרוב. אני סבור כי במשך שבועיים עוד אנסה פה לעשות משהו, ועם צאת הועדה המלכותית, בראשית נובמבר, אוכל גם אני לצאת.

ובינתים, אני באדינבורו וברכבת ובאוירון לא ההתקררתי, ואת בתל־אביב מתקררת…

שלום לך ושלום לרחל ולבנה. ושלום גם לצפה [מירון].⁹⁹⁸ אבל מפני שהיא לא כתבה לי אינני כותב גם אני.

ברל

147

אל משה שרתוק, ירושלים

לונדון, ל' תשרי תרצ"ז, 16.10.1936

על־פי תדפיס

ל' תשרי 16/10

משה,

יודע אני בי שאני מפגר בכתיבה, אולם אדינבורג, וגלאזגו ובריסל ואנטורפן העמיסו עלי רוב דיבור ושיחות עם בני אדם והוציאו אותי מכתיבה. וגם עכשיו, אף על פי שברצוני לכתוב אליך ולדוד [בן גוריון] על ענינים הדורשים אריכות, אסתפק רק במה שניתן להאמר בקצור.

א. כמובן, חיים [וייצמן]. עכשיו הוא בפאריס, לרגל ריפוי, ומחר ישוב, וביום א' תהיה לנו “ישיבה כללית”, ואיני יודע במה ישוב. אולם חש אני במה יצא. אפשר יודע אתה, גם מבלי שאומר, כי סוף סוף הוא כותב אליך, ואת מכתביו אליך אינני רואה. מצב רוחו מדאיג מכל הבחינות. הוא רואה עצמו כבול, גם פה – על ידי לואי [ניימיר] בעיקר – וגם בירושלים ולא חשוב אם הוא באמת כבול, אם באמת יש לו רצונות מסויימים ומאן דהוא מעכב בידיו, חשוב שיש לו פחד שמא אין הוא אלא פרזינדט בנוסח צרפת. באותם הימים כשאתם דרשתם ממנו שילך ויפעל בענין המלכים, וגם כאן לחצו עליו – היה אומלל וזועף. החליט ללכת על אפו ועל חמתו, ואף על פי שהוא ואף לואי שבו מרוצים, ברי לי לא רק שלא פעל בנידון זה כלום, אלא שגם בשעת מעשה הסתפק בלא־כלום. באותו יום קבלתי טלגרמה מתל־אביב בעניני עליה. בה הובאו מספרים מועילים ובסוף נאמר: אם לא נקבל שידיול – נהרס.⁹⁹⁹ הראיתי לו את הטלגרמה, אך כשהגיע לפסקה זו לא התאפק ואמר: זאת שנאתי. אמור להם שאני ואתה הננו ציונים טובים ואין צורך להפחידנו. בזה שאפשר גם אלי לכתוב שורה כזאת ראה כמעט נחמה לעצמו. ואחר כך פנה אלי בשיחה עגמומית: טוב, אמשיך עוד עד הקונגרס ואחר כך תחפשו לכם אחר במקומי. התחלתי מפייס אותו – אתה יודע כמה אינני אדם מפייס – ואמרתי לו: מתי היתה לך אכסקוטיבי כזאת, מתי עבדת מתוך אמון התנועה ושלום בצבור כמו בימים אלה? הוא נמנע מתשובה לענין, הודה אפילו בצדקת דברי, והתחיל מסתמך על הזקנה. לא אותם הכוחות שהיו. וסוף סוף נגש גם לפוליטיקה: לא נצא מן הענין הזה בלא ויתורים גדולים, צריך להתכונן לכך, צריך לדבר עם אנשינו (מכאן כאילו גם הנסיעה לגו[ש]ן?¹⁰⁰⁰). שמחתי להזדמנות זאת לדבר אתו בגלוי לב ובצורה יסודית בענין “הויתורים”, ולשאול אותו סוף סוף מה הם הויתורים שהוא מוכן להם, אבל בינתיים בא יוסף כהן¹⁰⁰¹ והודיע על אפוינטמנט. הספיק רק לומר לי: למה נדאג להבטיח הכל לעולם ועד. נשאיר משהו גם בשביל ילדינו. נבטיח לנו מה שניתן להבטיח לעשר השנים הקרבות.

חוששני, שעניין זה הוא לא אידיאה פיקס. ויש להניח, שהאינפורמציה המגיעה אליו מחוגים אנגלים, והיא תמיד משפיעה עליו, מחזקת בו את ההכרה הזאת. בעצם, איננו רוצה להלחם. קשה עליו ההכרח להלחם תמיד, ללחוץ, לתבוע. בימים “כתקונם” הוא נמנע או עושה מתוך הכרח. ורק כשבאים מים עד נפש – הרי הוא מסתער בכל שעור קומתו. מאידך, נוכחתי כי ידיעות מעודדות עלולות להגביר בו את האמונה באפשרות הנצחון. ויש הכרח להפיח בו רוח רצון ואמונה, מבלי שירגיש ומבלי שיחשוד כי כופים אותו. ודא עקא, שהוא חכם למדי ורגיש למדי שלא להאחז בצעיף ההערצה שאנו צועפים בו את התאבקותנו אתו.

ב. ענין הפאריטי הוא כולו ענין לואי [ניימיר], שרואה בו עוגן ההצלה, וכועס עלי ועליכם שאנו דוחים את הגאולה. ענין הסכמת התנועה והחלטית הועד הפועל איננו נתפס למוחו,¹⁰⁰² ובנו רואה רק פחדנים (ובעומק לבו ודאי: “יהודונים”) הוא גם סבור שכשם שהוא איננו מפריע לירושלים (כמו בענין גרשון [אגרונסקי] שאין לבו שלם עמו)¹⁰⁰³ כך צריכה גם ירושלים לנהוג בו. האמת, שעם כל רצוני לעשות לו נחת רוח, ועם כל הודיתי בכשרונותיו ובחריפותו ובהמצאותיו, הריני בא לידי דעה שהאסטרטגיה שלו היא יותר מדי שכלתנית, לא לפי הכוחות הריאליים אלא לפי קונסטרוקציות שכליוּת שלו. הבטחות שלו, שהמוח האנגלי הישר, יקבל את הפאריטי ויבין כי זו מחייבת עליה לפי יכולת הקליטה וכו' הוא בעיני בטחון שוא. אפילו קרוזייר ממנצ’סטר גארדיין,¹⁰⁰⁴ ידיד מובהק, המקבל את הפאריטי, עלול להכניס לנון־דומיניישן רזרבות קרקעיות.¹⁰⁰⁵ [פיליפ] גרייבס¹⁰⁰⁶ מוכן להכניס הגבלות במספרים. התקיפות של לואי בזמן שהוא מדבר אתנו תתעופף בשעה שחיים יצטרך להגיש את הפאריטי ולדחות הגבלות. ומפני מה אני חושש:

א) מפני בזבוז הסיסמה בימים שאין בהם אזנים לכך, כמו בימי המלכים שלואי רצה אז לפרסם.

ב) מפני דלדול הסיסמה הזאת אם תבוא בפני עצמה, או כהתגוננות מפני פחד הערבים, ולא כחוליה של תכנית חיובית, שלובה בעניני עליה ופתוח כלכלי, חוליה שאין להפרידה משאר החוליות העיקריות. איני יודע, אם מכתבי יגיע אליכם לפני ישיבת הועד הפועל השניה, אולם הייתי מציע לכם, שאתם תחברו ותקבלו ותציעו ללונדון רישא וסיפא שילוו את הכרזת הפאריטי.

ג) לחיים משמש עיכוב ענין הפאריטי נימוק נוסף לראות עצמו נפגע.

ד) שאלת לואי הולכת ומחמירה. אין לי כמעט יום שאיננו חוזר ומזכיר לי שהיה מוכן לותר על מנצ’סטר – ודחוהו.¹⁰⁰⁷ אף על פי כן כשאמרתי לו, מפי גרשון [אגרונסקי], שזליג [ברודצקי] מציע אותו להנהלה, הודיע שבשום אופן לא יסכים. והלמודים במנצ’סטר החלו. והדבר מורגש כבר למדי. ועוד יהיה מורגש. סוף סוף הוא היחידי, שמתנועע מעצמו ואיננו צריך דווקא שינענעו אותו. מאידך, כשאתה מניע אותו ומוצא נקודה העושה עליו רושם, הוא מסוגל מיד להניע את כל הגלגלים. גם ככה אין החלל פה מלא. כשהוא עוזב למחצית השבוע – הרי החלל מתרוקן לגמרי. ורבים פה הימים שכל תנועה חיה נפסקת. אגב, הוא חוזר ומכריז כי לאחר שהענינים “יגמרו” – יחזור למלאכתו.

ה) ענין גרשון עורר פה כמה ספקות. אולי ידוע לכם, שהדבר לא נשאר רק ביני לבין לואי בלבד. לפי דרישתו הוכנס גם ארטור [לוריא]. וקודם לכך הכניס ג. את בפי. היא סבורה, שכאן לא יעשה הדבר רושם. לא יתפעלו. לואי, שהציע כמה הצעות של זהירות שלא לפגוע במשרד המושבות, ואחר כך נמלך והציע להיות זהירים גם בכבוד הפקידות שבארץ, כל הענין היה לא לפי טעמו, אלא שהוסיף, וחזר והוסיף כדרכו, שאין הוא רוצה להפריע לירושלים. רמז דק לכך, שהוא נוהג בירושלים שלא כשם שהיא נוהגת בו. אולם דעתי היתה אחרת. שמחתי מאוד לענין ג. וראיתי בו אמצעי של אקטיביזציה בפעולתנו המדינית. לאחר הקלימאקס בימי נורי פחה, באה ירידה גדולה, ירידה שיש בה גם מן הפאסיביות וגם מן הדפיטיזם, ואם ענין ג. יכריח את מדיניותנו לחרוג שוב והיה זה שכרה הגדול.

ו) מכאן שוב לענין חיים. ענין ג' יחול ב25־62 בחודש זה. הכרחי שבאותם הימים יהיה חיים כאן. אם הטפול בזה יכול להמשך שבוע־שבועיים, הרי שאסור לו לצאת לפני השבוע השני בנובמבר. והנה נודע לי שאתם תובעים את בואו מיד לארץ. תביעתכם זו מוקשה בעיני. אין לכם צורך בו בשביל בירור הענינים הכלליים לפני הועדה.¹⁰⁰⁸ זה רק יכביד עליו ויכביד עליכם. מוטב שהוא יקבל זאת מן המוכן. שנית, כל עוד הועדה לא יצאה מכאן צריך הוא להמצא פה, ואתם צריכים לסייע להפעילו כאן. שלישית, למה להחזיק אותו בארץ כל ימי הועדה, האם לא מוטב שהוא יופיע לפניה באמצעיתה או קרוב לסיומה. אילו היו מאפשרים לו לצאת מפה לכמה ימים לניו־יורק היה זה מועיל לבצרון, מאפשר הפעלה פוליטית או לפחות תוספת פרסטיז’ה פוליטית וגיוס סימפטיות, ואולי גם התעודדות לעבודה הבאה.

ז) פנחס [רוטנברג]. עסקתי בו הרבה. חפצתי להוציא את הדבוק ממנו. והנה, בענין [הרברט] סמואל¹⁰⁰⁹ הוא טוען שאיננו אחראי למעשיו ולתכניותיו, ושהוא אפילו הזהיר אותו. אלא שלכתחילה הוא תבע ממנו פעולה – “ויצא העגל הזה”. הוא עומד בימים האלה בפגישות עם כל מיני תקיפים, אנשי משרד המושבות ועוד, ושאל מה עליו לומר. למען השפיע עלי בענין הערבים הביא אתו את בעל ה"נשר",¹⁰¹⁰ והם ישבו כמה שעות וטענו לפני, ואני טענתי לפניהם. פנחס, שהוא פסימי לגבי מצבה של לונדון בכלל, נתון בפאניקה ממש, והיה מוכן להוריד ולהוריד. אני נסיתי להפוך את הקערה על פיה. הסברתי לו, כי מתוך נימוקיו הוא אין ממש ואין תועלת ואין סיכויי שלום ובטחון מתוך קיצוץ גידולנו, ועליו להוכיח לכל אדם את ההכרח הגמור בעליה גדולה ומהירה, גם מפני שקיצוץ בעליה משמע החנקת הארץ וסיכון הישוב, והפנית הנוער היהודי לשמד ולחתירה תחת ארץ ישראל, וגם מפני שרק קצב מהיר של עליה יציל אותם מהסתבכויות קרובות ומסוכנות. לאחר שבעל הנשר עבר לגמרי לצדי, הודיע פנחס שהוא מקבל את השקפתי [ויתר]¹⁰¹¹ להציע לאנגלים הצעת שלום עם בני דודנו וידבר ברוח הציונות התובעת.

ח) מתוך שיחה זו באתי לידי שאלת הטפול באנגלים ובצבא שבארץ ורמזתי שמן הראוי שיסייעו לכך בידי האכסקוטיבה.¹⁰¹² בקיצור פולאק הבטיח 500 לא"י ופנחס 250 וישיג עוד 250. איני יודע אם היטבתי לעשות שהכנסתי ראשי בענין כספים, שמא עומדים אתם בענינים אחרים, אבל כידוע לכם איני יכול להתגבר על תאות הצבע, כלומר על התאוה להוציא כספים מידי יהודים, והואיל והם התרשמו מהצעותי נעשה הדבר מאליו. כשיבוא לארץ תוכל מיד לקבל ממנו.

ט) פנחס ראה את [ג’ון] צ’נסלור, והלה אמר לו שהוא נקרא כפעם בפעם למשרד ונמלכים בו.

י) בפי אמרה לי בשיחתה האחרונה, שידידיה כועסים על הזקן¹⁰¹³ שבשעת הלחץ שלו בענין המלכים, הסתיר מאדוניו,¹⁰¹⁴ את ענין תפוחי הזהב שהיה עלול לשים קץ לשביתה.¹⁰¹⁵ הנימוקים הכלכליים הללו נודעו להם רק אחר־כך.

יא) בשיחות “שביניהם לבין עצמם” קראתי על החוברת של דונביל. הראיתם אותה? הישנה בידיכם? היש בידיכם להמציא אכסמפלר לי?¹⁰¹⁶

יב) לואי דורש בתוקף שישלחו צעיר טוב מן הארץ שיתחנך בלונדון. לואי אפילו מוכן לטפל בו. אני שוב חוזר לענין [אליעזר] ליבינשטיין.¹⁰¹⁷

יג) [מארק] יארבלום בוכה ומקונן שאין תומכים בו.¹⁰¹⁸ הדבר כמובן בידי [אליעזר] קפלן. אולם אני שרואה בעיני מהי עבודתנו בדרך כלל, ומה הסכנות והניגודים לנו בכל מקום – מרגיש ומכיר שאסור לנו לתת לו לנפול. סכנת הקומוניזם ותפיסתו גדולה בצרפת מאוד, ולא רק בצרפת. לדעתי גם פה. ואם הוא עומד בפרץ כפי יכלתו – חייבים אנו לתמוך בידו. הייתי בבריסל, מקום מושב האינטרנציונל ויש לנו מפלגה ואנשים ואין שום פעולה. וכשניסיתי דבר אל ונדרולדה – העומד עתה בחוץ – היתה בפיו דורש ממני.

יד) אני מצטער שאין אתם שולחים אלי את החומר הרגיל של הלשכה הערבית.¹⁰¹⁹

טו) את יומני דוב [הוז] קבלתי, החל מ־22/9. קבלתי גם את המעטפה שנשלחה למלון שלי. בתוך כל אלה חסרו רק העמודים 23־18 מ־23/9, ו־43–45 מסוף ספטמבר.

טז) מה דב? עדיין איני יודע כיצד נפל ענין תל־אביב.¹⁰²⁰

יז) על ענין אדינבורג וכל אשר מסביב לו אכתוב לחוד, למפלגה.

יח) בדעתי לחזור לארץ לא יאוחר מראשית נובמבר. הייתי מקדים, אלא שברצוני להיות פה בימים שג' יעשה שם את פעולתו.

יט) בענין הנמל בתל־אביב, שמחתי לקרוא את דבריו של דויד [בן גוריון]. אל נתן לראשית־תקוה־גדולה זו שתתעופף ללא תקנה.¹⁰²¹

ואשר לענין המו"מ והעליה עוד דברים בפי. על כל פנים אני מבקש את דויד שאת הרעיון להסכים לפאריטי במספרים עד קום הפדרציה – יגנוז.¹⁰²² אין אנו יכולים לתלות את עניננו החיוני ביותר בענין שמי יודע למי הוא חיוני.

ימי ולילותי בצפיה לשידיול.

אמרו לי, שבפי הודיעה לכם כי ידידה¹⁰²³ מיעץ לה שלא נלחץ בענין פירוק הזיין.¹⁰²⁴ אמרתי, שאני מסכים כי אנחנו לא נלחוץ בתנאי שהם ילחצו. חזקו.

ברל

148

אל דוד בן־גוריון, ירושלים

לונדון, ח' חשון תרצ"ז, 24.10.1936

על־פי תדפיס

לונדון, 24.10.1936

דויד,

אתה קובל בצדק עלי, שלא טלגרפתי על קבלת יומניך. אם אתנצל בנסיעותי לאדינבורג ולבלגיה ובזה שעוד לא למדתי להעביד את אנשי המשרד – הרי אין זו הצדקה כלל וכלל.

במכתבי הקודם מניתי מה שלא קבלתי, עכשיו אוסיף: קבלתי את היומנים מ־9 ומ־19. לא קבלתי מן הימים שבאמצע. ואם יש לך רשימות מן הימים ההם אנא – שלח.

יש לי לכתוב הרבה על עניני אדינבורג ועל מה שלמדתי שם, וכן על שיחותי לפני אדינבורג (בעיקר סיוזאן לורנס) ובאדינבורו (בעיקר גרט)¹⁰²⁵ ואחרי אדינבורג (גם סיר נורמן אנג’ל, [הנרי נואל] בריילספורד, ושוב עם סיוזאן לורנס). וכן אמרתי לספר משהו על בלגיה (פגישתי הקצרה עם [אמיל] ונדרולדה, במיניסטריון, וטענותי המרות אל האכסקוטיבה של האינטרנציונל)¹⁰²⁶ – אולם קודם כל אינני רוצה להחמיץ את ענינינו השוטפים.

בליל ראשון שעבר, 18/10, לאחר שחזרתי מחנוכת חוות “החלוץ” על שם ד"ר אידר¹⁰²⁷ – כינוס יפה ותמים שלא כרגיל באנגליה, וסייע להרמת קרן ההסתדרות בין ציוני אנגליה – באתי לחיים [וייצמן]. שם נתכנסו: בפי [דאגדייל] ולואי [ניימיר] והנרי [מלצ’ט] וליאונרד [שטיין]¹⁰²⁸ וארטור [לוריא] וזליג [ברודצקי]. השאלה הראשונה: עניני עליה. זליג הוא שהציע פגישות אישיות.¹⁰²⁹ חיים הודיע קטגורית וברוגזה שלא ילך. מוכן לחתום על מכתב, למען הרגיסטרציה. הכל כבר נעשה, וכל תוספת תזיק. הם אינם רוצים לראותנו. הם חוששים למה יאמרו, שהם בכיסנו. חבר הקבינט יכול להצביע ביתר הכרת צדקתנו אם הוא יכול להודיע שלא ראה אותנו ולא דיבר אתנו. בפי תמכה על יסוד ידיעותיה, מבלי שתאמר למה מנבאים ידידיה. הנרי, אף הוא הצטרף לדעה זו, מתוך אופטימיזם מוחלט. השאר לא היו כל כך אופטימיים. כשהנימוקים הם אסטרטגיים ממין זה אין אני יכול ללחוץ. כאן מכריעה גם ההרגשה העצמית של האנשים שקשה להם להיות טרדנים, ואולי יש שמץ גם בשיקול הדעת האיסטרטגי הזה. אלא שבמקרה זה וכן במקרה שלאחריו – פרוק נשק – אני טוען שאם לנו אסור להוסיף וללחוץ במשרין על חבר הלשכה,¹⁰³⁰ הרי עלינו ללחוץ בעקיפין ולבקש דרכים על ידי ידידים שאינם חברים ללשכה, שהם ייצרו את הלחץ הדרוש.

ענין ב': הדרישה לפרוק הנשק. כאן – ודאי שוב על יסוד אינפורמציה מוקדמת של בפי – הושמעה בתוקף הדעה, שלחצנו בענין זה יזיק. הם רוצים ואינם יכולים. כל פרוק עלול להרגיז, כרוך במעשי כפיה וקנטור. ואם אין ממשיכים במלחמה – אי אפשר בכלל לפרק. והענין יחזור אל ראשנו. לואיס [ניימיר], שתמיד יש לו איזו הצעות, הציע שנסתמך על אי־הפרוק ונאמר הואיל ואין אתם יכולים לפרק או לא הצלחתם לפרק – הרי שאתם חייבים לתת לנו חלק ניכר בחיל הספר וכו'. הרעיון נתקבל, אך כיצד יוגשם – זוהי שאלה אחרת.

בינתיים בא הטלפון של משה [שרתוק]. על ענין הטלפון נודע ללוריא כשעה או שעתיים לפני זה, ועשינו כל המאמצים לקבל אותו למשרד לפני לכתנו לישיבה, אולם לא עלה בידינו. מובן מאליו, שלא יכולתי להציג למשה את שאלותי, אם כי הבינותי מה רצונו. המצב לא היה קל, כי חיים לגלג עלי שאני מבזבז כסף הרבה, לתוספת־שיחה שאין בה ענין.

אחר־כך התחיל הבירור הגדול עם [ליאונרד] שיין בענין התזכיר.¹⁰³¹ איש מאתנו עוד לא עבר לאותה שעה על התזכיר. אני קראתי בו רק כמה עשרות עמודים והיו לי כמה הערות, אולם הויכוח היה פרלימנרי. וכאן נתגלה – אם כי בצורת ויכוח רכה – הניגוד התמידי בין שטיין לבין אחרים. הפעם היה חיים עם התובעים התקפה על הפקידות. “הם נהלו סבוטאז' במשך 18 שנה”. שטיין טען שאי־אפשר לו להוכיח זאת, ושטענותינו מוגזמות. בכלל, רוצה הוא להמנע מטיפול ב"קטנות". ובכל הקובלנות שלנו בעניני עבודה ופקידות ומשטרה וכיוצא בזה לא מצא חומר בעל ערך. ניסיתי בצורה של כל מיני שאלות – נמל יפו, ההופעות הגלויות של אכס־פקידים נגד הציונות, החורנים והעסקתם ועוד ועוד – להדגיש את אפשרויות הביסוס. חיים תמך בי בתוקף. ושטיין היה אומלל. הוא איננו מסוגל לצאת מגדר של קורקטיות. למחרת נודע לי שהוא מודאג מאוד. הוא איננו יכול לשנות את מבנה התזכיר. כנראה, גם קשה לו להוסיף פרק. חושש, שהענינים הגדולים יפסידו אם נערבב את הענינים הקטנים לפרק מיוחד. אמרתי גם כן, שאם נשמיט את טענותינו ולא נשמיעם בהזדמנות זאת הרינו כאילו מוותרים בזה בגלוי על תביעותינו, ולא נוכל אחר־כך לחזור עליהם. אמרתי לו, כי מכתבי־הלואי האחרונים לחבר הלאומים מטפלים בזה ולא יתכן איפוא שהתזכיר יתעלם מהם.¹⁰³² בקיצור, נכנס אתי שוב לשיחה גדולה. התענין בכמה מהערותי, שאלני אם אני באמת בטוח שהחורנים מלאו תפקיד בולט במאורעות יפו, רשם כמה דברים. אולם ברור, אם כוחו של שטיין גדול בניסוח הצד המשפטי־פוליטי של זכויותינו – ובנידון זה יש בתזכיר מקומות מצוינים. הרי לא זה האיש לריב ריבנו. ואת בקורת שיטת השלטון, ואת כתב־ההאשמה על מה ששיטה זו המיטה עלינו בכלל ובחדשים אלה בפרט – לא הוא יכול להגיש.

לפיכך, נסיתי פה לעורר את הרעיון,שלא יהיה תזכיר אחד, אלא תזכירים אחדים. ולא את כולם צריך לחבר דווקא שטיין. ואם כאן עומדים כולם בתוקף על ההכרח להגיש לועדה צידה לדרך בצורת תזכיר נסתפק כאן בהדפסת הפרקים המוסכמים, ואת השאר נדפיס לחוד לאחר דיון ועיבוד. אינני מעלה על דעתי, שאנחנו יכולים לוותר על בקורתנו המוצדקת. גם לאחר הועדה אולי אפילו במלחמה עם הועדה.

אגב, האינטרויו של [מוריס] הכסטר עם [ויליאם] ג’ונסון,¹⁰³³ שנתקבל כאן – מעיד למדי מה יש לנו לקוות מן הפקידות בפני הועדה, בגלוי ועוד יותר מאחורי גבנו. והניסוח שנתת אתה, דוד, לעמדתו של הזקן במכתבך האחרון¹⁰³⁴ – ניסוח שאני מקבל אותו כולו – מעיד במדה שאין כמוה מה עלול אדם לעשות לנו בועדה. כאן אמנם מבקשים – לא רק בפי, כי אם גם סיוזאן לורנס חוזרת ומדגישה, שהיא בטוחה כי חנו ירד – להרגיענו באבדן השפעתו, אולם אני מעריך יותר מדי את רצונו לנצל את כשרונו להתגבר על מתנגדיו ושליטיו, ואת קשיות ערפו – ולא נוכל, לדעתי, לנצח בענינים “הממשיים”, אם אנחנו לא נוכיח עד מה עוות לנו ומה עולל לנו בשיטה זו. שיטתו של שטיין, משמעה לדעתי ויתור על דרישתנו לשינוי המכונה האדמיניסטרטיבית, הדרישה הקשה מכל הדרישות ואשר ספק אם יהיה לנו בה שומע. אולם היא גם החשובה מכל הדרישות, והכרחית אפילו להגנתנו. אם האדמיניסטרציה טובה וצודקת – הרי שאנחנו האשמים.

באותו ערב גם דובר בענין הפאריטי. לואיס, כדרכו, רוגז על העיכובים. כל הנימוקים של התנועה הציונית אינם אלא כקליפת השום בעיניו. והוא בטוח, שבעיכובים עד עכשיו הפסדנו עולם ומלואו. כל כמה שאני מנסה להוציא ממנו מה הפסדנו, ובמה היה מצבנו משתנה אילו היה לפני חודש מתפרסם בטיימס מכתב על הפארטיט – אינני יכול להשיג בשום אופן. אבל כיוון שהענין נדחה, ויש לי רושם שחיים התקרר במקצת – כל הענין הזה בעצם איננו ענינו – והוא מחכה בסבלנות לתוצאות הועד הפועל,¹⁰³⁵ באה בפי והציעה שהחבור יפורסם עם צאת חיים – לא ברור עדיין אם עם צאתו מלונדון ב־6־7 לנובמבר, או עם הפלגתו מגנואה ב־14/11 – והדבר נתקבל ברצון.

בינתים שוב צף ענין חדש. כבר כתבתי לכם, כי שני ימים טרחתי עם פנחס [רוטנברג], שהתעורר שוב לפעולה ועמד בסידור פגישות עם אנשי שם ופקידי משרד המושבות, והזהרתיו הזהר והזהר מפני כל “הורדת מחיר” ומפני הצגת עצמו כמי שיש בידו אפשרות־השלום וההסכם וכיוצא בזה. שעות טענתו לו, שהוא חייב להסביר להם – כנותן עבודה – את ההכרח בעליה בלתי מוגבלת מנימוקים פוליטיים. ולאחר ש[מיכל] פולאק הצטרף לגמרי אלי, הודיע פנחס שהוא מקבל את הדין.

הדבר היה לפני צאתי לבלגיה. בשובי הודיע לי חיים שפנחס ראה כמה אנשים וחיבר איזו תכנית והוא רוצה להפגש עם שנינו. טלפנתי מיד לפנחס שישלח לי תיכף את חבורו כדי שאציץ בו בטרם נפגש. למחרת בבוקר, 21/10, נפגשנו. ואני, שלפנים טרחתי כל כך הרבה להשלים בין שנים אלה¹⁰³⁶ הייתי חייב לטרוח הפעם כדי להפריד ביניהם. והעובדה שהפעם הייתי צריך לתקוף את הדפיטיזם של פנחס העבירה את חיים על צדי. החבור של פנחס – כשלעצמו מגושם וגלמי, מתחיל מדאגה לאינטרסי האימפריה הבריטית, עובר לעניני פאריטי בצורת שתי אוטונומיות לאומיות ופקידות, פותר את שאלת הקרקע על־ידי מליצות על הגנת הפלח והצעה לאיסור מכירת קרקעות של בעלי אחוזות גדולות “אם רצונם בכך”, מסביר את ההכרח בעליה בלתי מוגבלת, ומסים… שהואיל והערבים בכל זאת מפחדים מפני עליה גדולה הרי הוא מציע שהיהודים יסכימו, למשך שלש השנים הבאות, להסכים להורדת מספרי העליה “למטה ממספרי 1935”. ובכן, עם האיש הזה, כיוון שאיזה יתוש מנקר במוחו, אין עצה ואין תבונה.

השיחה היתה ארוכה, ידידותית בצורתה וקשה בתכנה, פנחס האשים אותנו, ואותי בעיקר שמנעתי את ההסכם וחיסול המאורעות. אפשר היה בכח הכסף לחסל את הדברים בתחילתם. ואנחנו חסנו על הפרוטה. חיים ענה על זאת בסלחנות מרובה, שזהו הבדל לא בין מגמות שלום ואי־שלום, אלא בין “יהודים זקנים” כמונו – חיים ופנחס – ובין “יהודים צעירים”. בענין העליה, סבור חיים, כי אמנם נהיה צריכים לוותר, ואילו אפשר היה לגמור בעליה של 45.000 היה זה טוב, אולם יש לו כלל אחד – אי־אפשר להעמיס על התנועה הציונית יותר ממה שהיא יכולה לשאת, דייה בפאריטי שגם זה עוד קשה לה. הנה יש לי ידיד. סמל הלויאליות, רבי [יעקב קופל] גולדבלום.¹⁰³⁷ הוא תמיד נאמן לשלטון: להרצל ל[דוד] וולפסון¹⁰³⁸ וגם לי. והנה הודיע לי, שכאן אי אפשר לו (שמעתי, שישיבת ציוני אנגליה שהתקיימה כאן לפי דרישה מארץ ישראל, היה גולדבלום הקיצוני ופרץ בבכי).

ארכו הדברים, ופנחס בשלו, וכוחותיו של חיים כשלו, ואז הוחלט שאנו ממשיכים את הברור בלילה בביתו של חיים. התחלנו קוראים את המגילה “לפני האח הבוערת”, ואם כי לא יכולתי לעשות מה שעשה המלך למגלת ירמיהו,¹⁰³⁹ אבל הייתי הולך ומנתח סעיף אחרי סעיף. חיים היה מסכים לי ואף פנחס היה נכנע. סופו של דבר – שהוטל עלי לעבד את המגלה מחדש. קבלתי עלי לעשות זאת עם לוריא. פנחס שכבר ראה כמה מן הפקידים הגדולים, הבטיח בהן צדקו, שמגלה זו לא ראה שום אדם והיא נכתבה לא בשביל הגויים אלא בשבילנו. הוא ביקש מחיים שילך אתו יחד ל[קוסמו] פארקינסון¹⁰⁴⁰ ול[ג’ון] מאפי.¹⁰⁴¹ חיים הודיע בתוקף שגמר את חשבונותיו כאן עם המשרד ולא ילך. בלבי שמחתי, שחיים איננו רוצה ללכת יחד עם פנחס, ואיננו מאציל עליו מרשמיות הסוכנות (הלא פ' איננו חדל מהודיע שאיננו עוסק במדיניות) והנה אתמול, 23/10, באתי למשרד ולוריא מודיעני: חיים הלך עם פ. למשרד המושבות…

למה הלך ח', ועל מה דברו – לא ברור לי גם לאחר שחקרתי את ח' ואת פ', כל אחד לחוד. פ' מרוצה מדברי חיים, אומר שהיו מצויינים, ח' אומר שפ' הוא נאיבי אולם עושה רושם ב"מדותיו". חיים אומר שהוא היה תקיף ואמר: בעליה אל תגעו, פ' אמר כנראה, שבמספרי העליה נסתדר אנחנו עם הערבים. פ' ויתר על המגלה, וכבר איננו תובע ממני את נסוחה. החליט, שאין צורך בשום דברים שבכתב. שכחתי לספר, שבינתיים הופיע בלונדון חסן חליד¹⁰⁴² ופנחס עומד לנהוג בו, כשם שפועלי ציון שמאל נוהגים באירופה עם ג’ורג' [נצאר].¹⁰⁴³ מן הצד מחפש חסן חליד גם דרכים אחרות. (בקשתי את ארטור [לוריא] שישלח למשה [שרתוק] את העתק התזכיר של פירמה אחת בענין חסן חליד).¹⁰⁴⁴

אגב, חיים בקש את פ' שלא יבקש ראיון מאת בשן.¹⁰⁴⁵ פ' הסכים. אתמול הודיע לי פ' שבשן בקש ראיון ממנו.

לשם סיום האינפורמציה בענין זה עלי לומר, שכמה פעמים הדגשתי להם, שאף־על־פי שאני סבור כי אם נלך אל שולחן עגול נצטרך לבוא לידי הסכם גם על מספרים לתקופה מסויימת הרי במפלגתנו חזקים הקולות השוללים כל הסכמה מצדנו ל"פיקסציה" של מספרים, ולפיכך אינם יכולים לדבר בענינים אלה. ואגב, עלי לומר, שאני מצטערת מאוד שעד עכשיו לא הגיע המרכז לקבל החלטה בענין זה. אף על פי שאני ואתה דוד, הננו בדעה אחת בדבר רציות הדבר שנבוא עם הערבים לידי הסכם על מספרים (לא למטה מן המספר הגבוה ביותר שהגענו אליו עד עתה)¹⁰⁴⁶ הריני נפרד ממך בענין הטכסיס. אותם הנימוקים שאתה מרצה במכתבך לבאפי בענין הפאריטי חלים במדה עוד יותר גדולה בענין מספרי העליה.¹⁰⁴⁷ כל דבור בענין זה מצדנו עלול רק להזיק ולהפחית את כח מלחמתנו. ועל אחת כמה וכמה בשעה שאנו יושבים ומכירים, להוותנו, שהסרת הסכר בענין זה עלולה להביא לידי הסחפת כל שדותינו. אנו מכירים את אנשינו.

חיים מראה לי את הצידה לדרך שהוא לוקח אתו למען התכונן לועדה: אחד העם בתרגום אנגלי של ליאו סימון. הוא שולח את הספר הזה גם למזכיר הועד, ל[ג’ון מילר] מארטין.¹⁰⁴⁸ “אתה צוחק לי, ידעתי כי תצחק, לפיכך הראיתיך. זהו בכל זאת הספר הטוב ביותר. הוא עודנו אקטואלי”. אמרתי לו: “אחד־העם הוא סופר חשוב, אך בתרגום אנגלו־סכסי הוא מסוכן. מאז נכתבו הדברים ועד היטלר עברו לא 30 שנה, אלא 300. אחד העם היה אופטימיסט גדול. הוא האמין במונרכיה הקונסטיטוציונית ברוסיה, וב’ראוונאפראוויע',¹⁰⁴⁹ ובזה שבעלי־בתים משכילים יקימו בית־ספר עברי בארץ והוצאת ספרים”. לדברי האחרונים נענע לי, אך כמה רחוק הוא מזה. לא יעלה על דעתו לראות, עד כמה אקטואלי הרצל.

אתמול הודיע לי כי ידידה של בפי יבוא אליו לשיחה בימים אלה. תמהתי קצת, שדווקא הוא – המזהיר – מסכים להפגש.¹⁰⁵⁰ אולם בדקתי ומצאתי, שהוא קבע את הפגישה מיד לאחר הישיבה.¹⁰⁵¹ גם [ליאופולד] אמרי יבוא לסעודה. חיים בקש אותי לבוא, אולם נזכר לשאול אם יש לי בגד־ערב, הואיל ואין לי, הוסכם שאבוא לשיחה שלאחר הסעודה.

היתה לי שיחה עם [הארי] סאקר. שיחה לשם שיחה. לא קויתי ממנה. כשאמרתי לו, שאם לא תהיה לנו עכשיו עליה, ירע לנו מאוד. אמר לי: מובן מאליו, אנחנו צריכים לומר ככה, אולם אין הדבר נורא. לא יהיה מחסור בפועלים. עשה חשבון, כמה יפוטרו עכשיו מן המושבות. ואשר להגבלת העליה בדרך כלל, – “שהיא ודאי תבוא, אני מוכן להתערב אתך” – הרי אמנם לא רצוי לנו שזה יבוא מידם, אולם לו נתנו לנו את האפשרות היינו אנחנו צריכים לעשות זאת. אי אפשר להעמיס על קיבה למעלה ממה שהיא מסוגלת לעכל. זה לא יזיק לנו, אם ניתן לקיבתנו לנוח קצת. כשהתחלתי לדבר אתו בדבר מצב היהודים בפולין, והצפוי לציונות מן היהודים שהתיאשו מעליה, אמר: ליהודי פולין יש רק מוצא אחד, לא הציונות כי אם הקומוניזם. לא ארץ ישראל יכולה לעזור למצוקתם הגדולה, אלא רוסיה, שודאי תכבוש את פולין ותעשה ליהודיה כמו שעשתה ליהודי רוסיה. תבין שזה לא רצוי לנו מבחינה לאומית, אולם זה יבוא.

שאלת [לואיס] נימיר נעשית חמורה. רק אתו אפשר משהו לעשות. והנה הוא נוסע. והמשרד עוסק ברוטינה. באו הידיעות מבגדד,¹⁰⁵² פניתי אליו, והוא – מבלי לחכות מתחיל להתקשר עם הטיימס וכיוצא בזה. ופיליפ גרייווס מודיע תיכף שיצלצל למיניסטריון החוץ. לא תמיד כמובן זה מביא פרי, ויש שהצעותיו אינן הנכונות, אולם הוא מחדש כל רגע תחבולות, והרגשתו הציונית אינה יודעת מנוחה. והוא איננו חדל לדבר על כך, שסיים תקופה זו וילך לעבודתו.

אתמול בערב, כשבאה הטלגרמה מבגדד, אמרתי לארטור, שיטלגרף תיכף לחיים. חיים התקשר עם [ג’ורג'] רנדל¹⁰⁵³ במיניסטריון החוץ. ענה: שהם עומדים בקשר ודורשים אמצעי הגנה.

אני מפסיק, מחשש לאחר את הדואר.

ברל

יש לי צורך לכתוב לכם בעניני איטליה.

השמתם לב למה שדובר בועידתם על עניני הים התיכון? איננו משתמשים בזה די.¹⁰⁵⁴

149

אל לאה מירון־כצלנסון, תל־אביב

לונדון, כ"ה חשון תרצ"ז, 10.11.1936

10.11, יום ג'

שלום, לאה.

כתיבתי נתקלקלה בזמן האחרון. לא כתבתי לך – אגב, אם את ממעיטה לכתוב במידה המעוררת חששות – וגם למפלגה חדלתי לכתוב. אף על פי שענינים לא לגמרי חדלו. גרמה לכך במידה לא קטנה עייפותי המתמדת וגם המחשבה שהנני עומד לצאת. להפליג בשבת שעברה. בינתים אירע לי משהו, שעיכב את צאתי.

לא סוד היה בשבילי שחיי דועכים. שכוח עבודתי ומרצי ורצוני הולכים ופוחתים במהירות.¹⁰⁵⁵ את הלא יודעת את סדרי חיי המשונים בשנים האחרונות. פה גבר הדבר במדה ניכרת. כח עבודתי היה מספיק בקושי לפגישות ההכרחיות. תנועותי הלכו וכבדו. אם היו לוקחים אותי לתיאטרון הייתי מיד נרדם. לפעמים, גם באמצע התייעצויות חשובות בבית [חיים] וייצמן, הייתי מרגיש בי שהתנומה תוקפת אותי. גם וייצמן אמר לי פעם בדאגה: אין אתה מוצא חן בעיני. אתה נראה זקן ממני. מה לך? לא חשבתי לעשות כלום, כי אין הדבר חדש בעיני. אולם נמצא פה רופא אחד,¹⁰⁵⁶ מכיר מכבר, והוא אדם משונה ובעל מבט חריף והוא לא הרפה ממני. היה מתבונן בי ושואל וחוקר, וסוף סוף דרש ממני שאבדק אצלו. הסכמתי, והוא מצא – כמו שתמיד מוצאים אצלי הרופאים – שכל אברי בריאים ושלמים. אולם הוא לא הסתפק בזה והוסיף, שיש לו השערה כי חילוף־החמרים (מלה חדישה!) אצלי לא בסדר ומשהו חשוב חסר לי. הוא רמז לי, שאם לא יבוא בקרוב שינוי לטובה, הריני נדון להתנוונות גמורה. לבסוף דרש ממני שאלך אתו להבדק אצל רופא מפורסם, רופא המלך, הנחשב פה לאחד הגדולים במקצוע.¹⁰⁵⁷ אותו רופא, שהוא לורד ומראהו כמראה פועל מן העליה השניה, גוף צנום ועינים פקחיות, בדק אותי ובדק ואישר את הדיאגנוזה של הרופא שלי. באה איפוא מצדם הדרישה שאשאר כאן לשבועיים והם ינסו לרפא אותי, ולהוכח אם ההשערה ודרכי הריפוי שלהם נכונים. אודה, שהיה לי קשה להחליט: כרטיס האניה כבר היה מוזמן, והטרחתי בזה אנשים והתביישתי לשנות את המועד, וגם יודע אני ומרגיש מה נעשה בארץ וב"דבר". אולם גברו האיומים של הרופאים והמחשבה שאשאר אינואליד גמור, ושפה יש נסיון – שאם יצליח – אהיה עוד שנים אחדות מסוגל לעבודה מאומצת. והחלטתי להשאר. חפצתי להשאר לשבועיים, אולם כשנודע לי איזה טלגרמות נתקבלו מן הארץ, בקשתי רשות מרופאי והוא הבטיחני להסתפק בשבוע. ואמנם גם הזמן הקצר הזה נתן תוצאות טובות. הליכתי נעשתה יותר קלה וכוח עבודתי גדל במקצת. אם יש בזה ממש, ואם זה יאריך ימים – נראה. במשך הזמן הקצר הזה של ריפוי הספקתי גם לגשת בטיסה לפאריס.¹⁰⁵⁸ שם סודרה לי אספת־"נכבדים" (עסקנים ובעלי הון) מטעם מפעל הבצרון. באותה אספה שמעתי דברים שלא פללתי: אחרי הרצאתי קם סופר יהודי־רוסי אחד, לא ציוני, ואמר ברגש я потрясен בדברי המרצה. ההתאמה הזאת בין הדבור למחשבה, הפשטות והטוהר של הדבור עדות הם לתרבות חדשה הנוצרת בארץ. למחרת היתה לי אספת־מפלגה.¹⁰⁵⁹ קצת התהלכתי ברחובות ובמוזיאונים – מה שלא עשיתי בלונדון כלל – ושבתי הנה לסיים את הבדיקות, לא את הריפוי. אם ימצא שהרופא צדק – אז רק יתחיל הריפוי בארץ. כנראה, שמידי טפול רפואי כבר לא אמלט.

אני עומד לצאת באניה שבה נוסעים וייצמן והגברת [ורה וייצמן], ליאונרד שטיין ועוד כמה מזכירים. לא חפצתי באניה זו, אבל אני עושה זאת כדי להקדים את בואי.¹⁰⁶⁰ האניה שלי, אספריה, תגיע לחיפה ביום רביעי או חמישי הבא. מתי יגיע מכתבי זה אינני יודע.

בזה אני מפסיק עכשיו, כי על שאר הדברים אנסה לכתוב באניה, כדי שלא אצטרך להרצות בארץ.

מדוע פחתו כל כך מכתביך בזמן האחרון?

ברל

150

אל משה בילינסון, תל־אביב

לונדון, ד' כסלו תרצ"ז, 18.11.1936¹⁰⁶¹

על־פי העתק מברק

יוצא לגינוא.¹⁰⁶² לבלה¹⁰⁶³ הודיעו ממקור נאמן שלא כדאי עכשיו שאנחנו נפרסם החבור¹⁰⁶⁴ ומוטב שנשאיר לועדה¹⁰⁶⁵ סטופ. מכאן אולי מוצא לשלום.¹⁰⁶⁶

ברל

151

אל דב שטוק, תל־אביב

ירושלים, י"ח כסלו תרצ"ז, 2.12.1936¹⁰⁶⁷

שטוק. ראה, בקשתיך: אל תרפינה ידיך.¹⁰⁶⁸ נכונותך דרושה ל"דבר", ואיני יכול לומר לך כמה היא דרושה. אני טעון חיזוק. ודעתי, כי המעבר מבין השטין¹⁰⁶⁹ לדבר־היום וכיוצא בזה לא יקל עליך. תקותי, שלא תדון אותי לכף חובה על היותי מחמיר בהתחלותיך אלו. יודע אתה בי שאינני מן הרדקטורים המראים את גבורתם במחקנות ובתחיבת עצמם לתוך כתיבת הזולת. אולם דבר־היום שאני. אני מבשרי יודע מה קשה סוג כתיבה זה, ואיזה ויתור עצמי, איזו אסקטיות הוא מצריך. שום רשימה עתונאית אינה עומדת לדיון בפני משפט מחמיר, פרקים עוין, כדבר־היום.¹⁰⁷⁰ ויש הכרח לוותר על סברה חריפה או על ניתוח פיקאנטי, אם לא תוכל לעמוד עליו בפני המקוטרג. משום כך לא יכלתי להשתמש ברשימתך השניה נגד [האמפרי] בוימאן.¹⁰⁷¹ (אם באמת נופלים נערים יהודים מערבים באנגלית – איני יודע, אך הדבר יתכן. בני י"ג וי"ד עוד אינם להוטים אצלנו אחרי אנגלית. אין כל דמיון בין יחס הנער בגולה לרוסית, פולנית, גרמנית לבין היחס כאן לאנגלית. הוא מתחיל כאן בגיל יותר מאוחר, עם כניסה ל"חברה", עם רדיפת תכלית. מה שאין כן אצל הנוער הערבי) אם צדק ואם לא צדק, איני סבור שהוא התכוון בזה להמציא בסיס לדחיקתנו מפקידות. ספק אם הוא חשוד על כגון דא. ויש לנו כל כך הרבה טענות־ברזל, שאין לנו צורך להסתבך בטענות שאין בכחנו להחזיק בהן ולא להרפות. אגב, הראית את נאום הפירדה של בוימן?¹⁰⁷² זהו חומר לניתוח.

בענין [יוסף] פאלק אפל מיד בשובי.¹⁰⁷³ וכן בענין טננבוים.¹⁰⁷⁴

ברל

ירושלים, יום ד'.

152

אל מנחם פוזננסקי,¹⁰⁷⁵ תל־אביב

תל־אביב, כ' כסלו תרצ"ז, 4.12.1936¹⁰⁷⁶

פוזננסקי שלום,

– – –

ב. בא לפני אדם אחד שהגיע מרוסיה לפני כחדש. האדם היה נרגש, ורושמו – מזועזע במקצת. סיפור לי כי הוא מפוצ’פ¹⁰⁷⁷ ויש בידו צרורות מכתבים מ[יוסף חיים] ברנר ל[אורי ניסן] גנסין¹⁰⁷⁸ משנות תרנ"ו – תר"ס וחוברת (או חוברות) של “הפרח”. הוא שמר על זאת במסירות נפש כארבעים שנה, והעביר זאת מרוסיה לארץ בחבילות שונות, והכל ניצל. הוא מוכן לתת לי העתקה בשביל פרסום ב"דבר". אמרתי – שאשמח, כמובן, לפרסם ב"דבר", אולם ייטיב לעשות אם יראה את הדברים לך, ואתה תהיה המביא לבית הדפוס. אמר לי, שהודיע לך ואתה לא באת אליו. אמר זאת כנפגע. בקיצור, לימדתי עליך זכות, ואמרתי שנבוא אליו שנינו בקרוב לראות את אוצרותיו. כתבתו: רח' בן־זכאי 4. אולי תלטפן אליו ונקבע את הזמן. מנחם גנסין,¹⁰⁷⁹ כמובן, מכיר אותו.

ב. כצנלסון

כ' כסליו.

153

אל ד"ר בן־ציון קונין, לונדון

תל־אביב, כ"ד כסלו תרצ"ז, 8.12.1936

קונין רעי וחברי,

אינני יכול להתחיל מבלי ללמד זכות על משה בילינסון אפילו לאחר זמן.¹⁰⁸⁰ הטלגרמה שהתרעמת עליה, ושהיתה יותר ממוצדקת, לא הוא כתב.¹⁰⁸¹ הנוסח שחיברו אחרים היה חמור יותר, והוא לא הסכים, ומתוך פשרה אתו נשלח אליכם נוסח זה.

מה אכתוב לך על הפאציאֶנט שלך? ימים כאלה הם ימי מבחן רע, לשיטות־ריפוי. כבר ידעתי מנסיון חיי, שתבוסות גדולות מורידות בבת־אחת את כושר־החיים. המות יש לו השפעה סוגסטיבית, שצריך להתגבר עליה. ואני מתגבר.

את הריפוי אני ממשיך לפי הוראותיך: חצי גרעין בבוקר ובצהרים, ושלם בערב.¹⁰⁸² אילו הייתי רופא הייתי מנסה להגדיל את הדוזה. כיוון שאיני אלא פאציאנט, אינני יוצא מגדרי. מקופת חולים שלחו אלי רופא, ד"ר [שמעון] גלבץ,¹⁰⁸³ בחור־חמד, אולם הוא איננו מסתפק במה שחקרו לפניו, ורוצה לחקור אותי מחדש. ומתחילה סדרה של בדיקות־דם וכו'. אני מניח שבעוד ימים אחדים יקשר אותי עם ד"ר [הארי] הלר¹⁰⁸⁴ מבית החולים, הם משבחים אותו. אצל הלר זה, אגב, עובד אסיסטנט צעיר, ד"ר [חיים] שיבר,¹⁰⁸⁵ המושך את לבי מאד. אומרים עליו, שהוא עילוי במדיצינה, אבל אותי הוא מושך, ככל משיכה – ללא נימוק. נדמה לי שאתו אִדַבּר.

את הרפואה השניה שלך השארתי לפי שעה בקופסה. לבי לא הלך אחרי תוספת ריפוי. אולי אתחיל בימים הקרובים. כח עבודתי הוטב, אם מפני ההכרח, ואם מפני הריפוי. אולם יש גם ימים שהחולשה חוזרת.

שלום לעקיבא [קונין].¹⁰⁸⁶ מה אתו?

אולי יכתוב אלי?

ברכתי הנאמנה, שלכם

ב. כצנלסון

ליל חנוכה, תרצ"ז

154

אל דב שטוק, תל־אביב

תל־אביב, כ"ה כסלו תרצ"ז, 9.12.1936

שטוק,

שותף אני לצערך, אך לא למרייך. תרעומת למה?¹⁰⁸⁷ הייתי מבין, אילו היית סבור כי האדם ש"מסר" לך ייטיב לעשות ממך, או שאחרים ייטיבו. איני רואה אותם. אתה אומר: יש קרובים ממך. מי הם הקרובים?

אם סמרטוטים – צריך לזרות מבלי כל משוא פנים. מסכים אני, שהיה די חילול כבוד, וחש אני בעלבונו אילו קרא. איני סולח לעצמי, שאיני מעכב דברים בטרם נעשו, אך מה אעשה והעמסתי על עצמי דבר שהוא למעלה מכחי ואוכל את לשדי,¹⁰⁸⁸ ואיני יודע כמה אוכל להמשיך בו, והתוצאה, שאני מפקיר את שאר פרקי “דבר”.

אשר לדברי.¹⁰⁸⁹ לבי לא מלאני מעולם לכתוב על אנשים קרובים. לא כתבתי על יח"ב, על רחל. יצאתי מגדרי לגבי [אליעזר] שיין, ודאי מפני שהיה נעלם.¹⁰⁹⁰ והנה על בילינסון נאנסתי לדבר ברבים זה פעמיים.¹⁰⁹¹ לדבר כאיש צבור על איש צבור. אפשר אני עושה בזה חובה, יותר מזה: פרקים יש לי גם צורך לעשות חובה זו ולשוט בכפרים ולספר עליו. אך את עצמי – ואולי גם אותו – אני מבייש בזה.

עוד לא הצצתי ברשימת דברי. אני מפחד. אם אשב לכתוב יאפפוני כל הסתומות. ואף על פי כן אינני אומר להשאירך לבדך.¹⁰⁹² רצוני למצוא לי יום־יומים, שאוכל להחלץ מדאגת דבר־היום, ואשקיע עצמי בזה.

ואתה, במקום טפול בסמרטוטים – כתוב בעצמך.

ב.כ.

א' דחנוכה.

155

אל דן פינס,¹⁰⁹³ תל־אביב

תל־אביב, כ"ד טבת תרצ"ז, 7.1.1937¹⁰⁹⁴

לדן, שלום

הואיל ונכנסת לעבודת־לילה, הנני ואציע לפניך אילו הצעות:

א. לדבר־היום יש להתיחס לא כאל יצירה ספרותית בת קיימא, כי אם כאל טלגרמה, שהיא נפסלת בלינה. דבר־היום הוא בן־יומו. יותר מזה, דבר־יום שהוא טוב גם מחר ומחרתים יכול להיות מאמר מצוין אך דבר־יום פגום. זהו מבחינת התוכן הפוליטי. וכן גם מבחינת מלחמת־הקיום העתונאית. כשם שהעתונאי חייב בזריזות לגבי מתן ידיעה, ואיננו יכול לסמוך על פגורם של עתונים אחרים, כך הוא חייב בתגובה מזורזת, אם אך כחותיו מספיקים. ואין לו לסמוך על חוסר־חריצותם או חוסר יצר פוליטי של אחרים. אמש, למשל, ויתרתי על שיחה עם רוטנברג וערכתי דבר־יום קטן של [הרצל] ברגר על רומניה.¹⁰⁹⁵ ידעתי, כי רומניה אינה נושא ממדרגה ראשונה, ולא עשיתי זאת כדי לגרום נחת־רוח לברגר, וידעתי שיקל לי לדחות את העריכה לבוקר, אלא שחשבתי: מוטב ש"דבר" יגיב על רומנייה, מבלי להמתין לעתונים אחרים. הבוקר, כשקמתי ולא מצאתי, שאלתי עצמי, למה היה לך להפסיד שיחה דחופה ולמה היה לך לעשות עבודה בשעת עיפות אחרונה, אם מפני חשבונות טכניים של עורך־הלילה לא היה בזה כל צורך.

לפיכך אני מציע: חשבונות טכניים וחשבונות פוליטיים – האחרונים קודמים. ואם יש הכרח טכני לשנות, חייבים למצוא את עורך “דבר היום”, מי שלא יהיה, ולהציע לפניו את הנימוקים. אי־אפשר שעורך “דבר היום” לא ידע עד בוקר מה נכנס ומה לא. יש לפעמים, שעל יסוד מה שערך הוא מבטיח למישהוא, או מוסר חומר לסוכנות טלגרפית, ואחר־כך נמצא בדאי. ויש שגם כוונות פוליטיות מסוימות שהיו לו לעורך “דבר היום” מתבדות על ידי כך.

ב. בענין עימוד עמוד א'. קבענו מטבע, מזה כמה, שאין “דבר היום” מתחלק לשנים אלא כן הוא גולש מעל ג' טורים. הדבר נתקשר עם צורת־הקבע של עמוד א', ומן הראוי לשמור עליה.

ג. עימוד עמוד ד' נמצא אצלנו בהזנחה. אין לפרנס עימוד זה רק בהעברות מעמוד א' ובכרוניקה של אספות והרצאות (כי הלא זוהי “הכרוניקה” כביכול שלנו). אשר להעברות מעמוד א' לעמוד ד' צריך בכלל למעט בהן ככל האפשר. הן גוזלות שורות יתרות, מפחיתות מרושם הידיעות, ויש בהן משום הכערת העתון. אילו היתה עיריית תל אביב נכנסת כולה לעמוד ד' היתה דמות העתון מרויחה מזה. (אגב, בענין תל־אביב אנחנו מאריכים יותר מדי, כאילו כל ארץ ישראל וכל העולם צריכים לדעת את כל החכמה העליונה השופעת בהיכל תרבות זה. זה עושה גם את העתון פרובינציאלי יותר מדי). ואשר לענין הכרוניקה תל אביב וחיפה וכו’ – מוכרחים להתחכם לה משתי בחינות: להפריד בין שני הסוגים – כרוניקה ממש והודעות על אספות – ולכווץ את הסוג השני, הן על ידי הקטנת אות הדפוס, והן על־ידי צמצום. צרוף כל הסוגים יחד מזיק לכולם. אני עצמי מתעצל לשחות בכל ים הכרוניקה הזה כדי לדלות ידיעה או שתים. ויש שאני מפקיר הכל. לדעתי צריך לדאוג לכך שעמוד ד' יהיה ברובו מעין עמוד א', ואת הידיעות על אספות וחוגים וכיוצא בזה להעביר לעמוד ז'.

ד. אגב, אותו שיבוש המופיע מעל עמודי “הבוקר”¹⁰⁹⁶ יום יום חדר גם אלינו: “תעצומות” הערבים. אבל תעצומות הערבים הן בכנופיות ורק את עצומותיהם הם מגישים לועדה המלכותית.

שלום, ב. כ.

יום ה', כ"ד טבת

156

אל דב שטוק, תל־אביב

תל־אביב, י"ד שבט תרצ"ז, 26.1.1937¹⁰⁹⁷

שטוק, שלום.

למה אני בא למרר את חייך. יודע אני בך, שגם אתה יודע מה שאני יודע. אלא שהואיל והעתון אשר שמי מתנוסס עליו לתפארה יום יום גורם לי יום ים בושת־פנים, ומסבת־קפה להוציא על ידה את הלשון הרע שלי – אין לי, הריני בוחר לשעשע את נפשי בכתב.

מפני שהותי בחיפה ובדרכים אחרתי בקריאת המוסף האחרון ואמרתי לספר לך מרשמי קריאתי. לגבי [זלמן] שניאור הריני מרגיש עצמי כדוד אורי אצל הדודה בלומה במדורות האחרונים של הכיבוד.¹⁰⁹⁸ קראתי שני שירים,¹⁰⁹⁹ האחד – אפשר שהוא שירה, אך לא הבנתי בה כלום, לא את פירוש המלות ולא את הכוונה. בשני הבנתי הכל, ממש, וגם את כוונתו הטובה של המחבר, מחוץ לדבר אחד:¹¹⁰⁰ במה זה שיר. הפלגתי במימיו של [אליעזר] שטיינמן.¹¹⁰¹ תחילה במשהו הנאה. אחר־כך שקעתי ואף עייפתי. ושוב – לפרקים נתעודדתי באיזו מימרה טובה, למשל, “אין טפש כמתחכם” או “כל טפש עושה את המאמצים הדרושים להוציא מוניטין לטבעו האמתי, אם גם נאלץ הוא מחמת סבות חיצוניות להתחפש כפקח” – האין כאן פרויקציה ממנדלי?¹¹⁰² – אלא שהמרחק בין אימרה שנונה לחברתה מצריך מחקר חדש על “שער השממון”.¹¹⁰³ לאמתו של דבר, שוכח שטיינמן בסופו שהוא עוסק במחקר הכסילים, והרי הוא נטפל לפקחים, המשימים עצמם טפשים. לאחר שטרחתי הרבה בשטיינמן, כפי שאתה רואה מן הפרוטוקול הקצר שניסחתי כאן, פניתי ל[משה אליה] ז’ק.¹¹⁰⁴ התחלתי והפסקתי, והתגברתי, וחזרתי מתחילה, ואף סיימתי את המאמר המופלא על “ההפלאה”. עמלתי לצרף אחת על אחת את המחשבות המופלאות, וגם ביקשתי לטעום טעם בסיפור שכולו חידוש על המלמד והמכונה, ובפירוש העמקני שניתן לאותו סיפור. כיוון שזאת הפעם הראשונה שהצלחתי לקרוא מאמר של ז’ק עד תומו, וכיוון [ש]שמעתי עליו שהוא מוחזק עמקן ובעל־סגנון, הריני מתחיל להבין מה זה עמקן ומה זה בעל סגנון. ואפשר התכוונו לכך הקדמונים במונח “עמקי־לשון”. אחרי הדברים אלה למדתי גם חכמת [יצחק] גלפאט,¹¹⁰⁵ וגליתי שם ציטטות אחדות לענין ושלא לענין. אלא שהחלל הממולא שבין הציטטות הוא מחוץ לכל ענין, ומחוץ לכל מחשבה היודעת מהי אומרת ומהי מצטטת. (משער אני כמה עמל שיקעת ב"עברי" שלו¹¹⁰⁶). ואחרי הכל זכיתי לראות את המוסף אכסניא ל"אברהם כהנא (אבר"ך)“.¹¹⁰⁷ חותם זה בלבד כמה הוא שווה. בפרט שהוא יודע להעיר על [אליעזר] בן־יהודה, כי היתה לו מלחמה “מפנים ומאחור”, מצד מורדי אור וסתם בני אדם שלא עמדו על סף דעתו, אם כי אין לכחד שלא ידע תמיד לאחוז דרך נועם. ולמרבה־השמחה הגעתי גם עד הרצנזיה־הרקלמה לספר הלמוד של [פועה] שרגורודסקי.¹¹⁰⁸ בקראי בו ובשכמותו יודע אני, שבעד עשית פרסום לספרי־למוד למתחילים מובטח לו ל”דבר" חלקו בעולם הבא של ספרותנו, וכשאנשים הגונים שאינם מפלים בין מורה למורה נהיה חייבים להמשיך עד סוף כל הדורות בשירות זה לתרבות העברית.

בעצם סיימתי. אולם למען האמת עלי לומר, שבתוך מחרוזת זו נתקלתי, ללא צפיתי, בהערתו של [עמנואל] אולשואנגר לתרגומו של [אביגדור] גרינשפאן.¹¹⁰⁹ בין שכך כתב מעצמו, או אתה הוא שקבעת את צורת הרשימה – הרי היא מעשה־מחמדים. ומה טוב שאין בה כל יותרת של לעג או הטפת־מוסר. אם אתה כותב אליו, מסור לו את ברכתי ובקשתי שימשיך.

ב.כ.

יד שבט

157

אל בתיה שיין, עין־חרוד

תל־אביב, ט"ו בשבט תרצ"ז, 27.1.1937

שלום לך, בתיה, ותודה על דבריך הטובים. אנו נשארים במתי־מעט. ולמען נשוא את ההשארות הזאת, את החיים בין אנשים שישנם בשעה שאתה שייך לאנשים שאינם – צריך לפחות לעבוד במלוא הכחות, וכאן העצבות הנוספת.

האמנתי שהפעם נתראה. יצאתי לכפר החורש על מנת לבוא אליכם.¹¹¹⁰ קויתי לראות את תל־עמל והשדה.¹¹¹¹ אולם מן השמים נלחמו בי. בוססתי יום בגשם ובבוץ, וחזרתי על עקבי. וגם שכרי לא אחר לבוא: חזרתי לא לעבודה אלא למטה.

אני בכל זאת מקוה, שאראה אותך ואת נחמיה [שיין] בקרוב.

ברל

ט"ו שבט, תרצ"ז

158

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

מאאדי,¹¹¹² ג' אדר תרצ"ז, 14.2.1937

מאאדי, יום ראשון

שלום לך, לאה.

אני משער, כמה דאגת לפאליטו שלי שנשאר בידך¹¹¹³. אך אני איני מרגיש בו לפי שעה שום צורך.

מפחד הסנטוריום המצוחצח של [ישראל] מרמינסקי¹¹¹⁴ החלטתי להשאר בפנסיון הקטן שישוב בו [יוסף] קיציס.

¹¹¹⁵ גם לא הלכתי לחפש שום “גליקן”.¹¹¹⁶ המקום באמת איננו רע, כמובן לפי אמת מדה של מצרים. באירופא אני מפונק יותר. הרבה ירק ושקט. החדר חיכה לי עוד בליל בואי, אולם קיציס שאיננו למדן גדול בגרמנית טעה בפירוש המלים של בעלת־הבית. לפיכך לנתי בקהיר, במלון, ושם פשטו את עורי. כאן אני משלם 40 גרוש ליום. התענוג העיקרי שיש לי – אמבטיה או מקלחת חמה יום יום.

אינני עושה עדיין כלום. וגם איני משתדל לפי שעה לעשות. אני ישן או קורא ומנמנם. משתדל לא לחשוב על דברים עצובים.¹¹¹⁷ אני מקוה, כי לאחר צאתי לא תצטרכי כל כך הרבה להתרוצץ. שלום לבלומה [מירון סלוצקין].

ושלום למרי [יציב]. אם מביאים אלי את הפוסלדניא נובוסטי – תתני לה.¹¹¹⁸ אם את יודעת משהו על אמה – תודיעיני.¹¹¹⁹

שלום לך.

ברל

אינני מתכוון לדבר בטלפון, כי זה ביוקר רב. שלמתי 22 גר' בעד שיחה. אולם טוב שתדעי את מספר הטלפון שלי מאאדי 184.

159

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

מאאדי, ו' אדר תרצ"ז, 17.2.1937

מאאדי, יום ד'.

מכתב שני.

שלום לך, לאה.

הייתי רוצה לעשות רצונך ולכתוב תכופות¹¹²⁰ אך על מה אכתוב? על זה שאני מרבה לישון ומשתדל להרבות בשינה? או על מחשבות מטרידות שאני משתדל לגרש אותן?

כבר כתבתי לך: פה פנה שקטה למדי. את חובותי לבריות אני ממלא רק בשעת הסעודה. כל שאר הזמן אני לעצמי. גם [יוסף] קיציס אינו מפריע לי. בתיה [קיציס] שומרת עליו שלא יפריע. ואם אך אפשר לשוב לאיתן על ידי שקט חיצוני – הרי אלה הם התנאים. הרבה איני מאמין בזה. חוששני, שעל השינוי שבמצבי לא אוכל להתגבר. שנים רבות חלקתי את מתיחותי עם בילינסון, כל אחד מאתנו לא הספיק לו כחו לשאת את המעמסה שלו לבדו.

את רואה, זוהי התוצאה של כתיבת מכתבים. מדברים על מה שלא צריך לדבר. לפיכך אני באמת אינני נוטל את העט ביד.

למעיל אל תדאגי. אין לי בו שום צורך. פה חם למדי. ובערבים גם כן. מלבד זאת, הלא איני מטייל בערבים, אלא שוכב לישון.

שלום לך ושלום לבלומה [מירון־סלוצקין]

מתי נוסעת מרי [יציב]?¹¹²¹

אולי את יודעת משהו על אמא?¹¹²²

ברל

160

אל ברכה חבס, תל־אביב

מאאדי, י"א אדר תרצ"ז, 22.2.1937

על־פי העתק

יום ב', י"א אדר

לברכה שלום.

אל תהיי חוששת לי לעבודה בהגהות, אשמח למלא לוּ גם קורטוב של חובה ל"ספר המאורעות".¹¹²³ כשתשלחי אלי את ההגהות תסמני אותם במספרי עמודים ותשאירי לך קוֹפּיה שניה עם אותם המספרים, כדי שאוכל להעיר את הערותי מבלי להחזיר לך את עלי ההגהה, שמא אצטרך לצורך העבודה לשוב ולעיין בהם.

להצעתך – להשמיט את המדור הפובליציסטי – קשה לי להסכים.¹¹²⁴ זה יטול מערכו ומשקלו של הספר. וגם יעשוֹק את הקורא. נניח, שיהיה קורא אשר לא יעבור דרך כל היער של היומן¹¹²⁵ – כיצד יעמוד הוא על התאבקותנו, אם לא על ידי הגילויים הפובליציסטיים השונים. ואם אנשים כמו יעקב שטיינברג או [אליעזר] שטיינמן או [שלמה] לביא הביאו משלהם למערכה זו¹¹²⁶ – למה יקופח חלקם? את הנימוקים שמא יגדיל זה את נפח הספר – אין לקבל. ספר כזה אין מוציאים בכל יום ב' וה', ולפיכך יש לערוך אותו רק מבחינת האיכות. מובן מאליו שכל פובליציסטיקה מפוקפקת, כל גרה – צריך להרחיק. ואשר לדברי – היום גם זה אינו צריך להפחיד. הקטעים ב"יומן" לחוד, ועשרים־שלושים דברי יום מובחרים – בעלי אופי מקיף, כולל, “מחוקק”, קובע מושגים, – לא יכבידו על הספר כי אם ירוממו אותו. והם גם לא יקפחו לא את ה"יומן" ולא את הכרך המיוחד של דברי־היום באוסף הכתבים.¹¹²⁷

מובן מאליו, שאין זו מצדי אלא חות־דעת, ואַת העושה במלאכה, ועליך להחליט.

אגב, נזכרתי: אם תחליטי להכניס את נאומי בועד הפועל הציוני (על הבלגה וכיוצא בזה) תתני אותו לא על־פי הנוסח שב"דבר", כי אם לפי הניתן בבוליטין של המפלגה.¹¹²⁸ שם ישנם קטעים אשר השמטתי אז מפני הצנזורה, ועכשיו יש לי נימוקים פוליטיים להעמיד את דברי על אשורם.

שאלתיני, ברכה, לשלומי ולמנוחת נפשי. הקשית לשאול. בוש אני לכל יום שאני יושב בנכר, וללא תוחלת. ברחתי מפני נטל הענינים שלא לפי כוחי, ועכשיו אני כורע תחת נטל האבֵלוּת, האופפת אותי בהקיץ ובחלום.¹¹²⁹ בהיותי בארץ, לא יכולתי גם בימי האבל הראשונים להישאר לנפשי, והחובות העסיקו. עכשיו אין מפלט, גם ארעי, גם אכזרי. היכן מרי [יציב] האם היא נוסעת באמת? אילו יכולתי הייתי מצטרף אליה.¹¹³⁰

את שואלת לאפשרות שובי ל"דבר". זהו רצוני, עם כל הקושי שבכך. והבטחתך לסייע – מחזקת אותי.

ברל

161

אל דוד זכאי, תל־אביב

מאאדי, י"ב אדר תרצ"ז, 23.2.1937

יום ג', י"ב אדר

שלום עליך –, דוד.

לאחר כמה ימים בלתי נוחים הונח לי היום במקצת, והריני משתמש בזה לכתוב לך משהו. מן הגליון שקראתי היום – גליון י"א אדר¹¹³¹ – היתה לי קורת־רוח. הוא בנוי כהוגן. והבחינה האדריכלית – העזובה אצלנו – קובעת הרבה. הפיליטון של חובבי אברהם (חסר ב"תוכן"!) – מעולה.¹¹³² דברי ברל רפטור – חיוניים,¹¹³³ ואינם סובלים הפעם מאריכות יתרה. והמכתב מבלגיה של [ז.] בז’וסטוביצקי (השכחת את דבר מאמרו על תעשית היהלומים והענית לו?) כתוב בענין, אף על פי שאיננו מעמיק בענין.¹¹³⁴ (ענין [פול אנרי] ספאק, שהיה לפני זמן – מה מנושאי דגל “השמאל” – ראוי להסברת יתר).¹¹³⁵ הרשימות לי"א אדר – טובן בזה שיש בהן קוים נוספים ושלא באו להעלות גרה.

והעובדה שדברי היום באים בתכיפות ובשפע – ודאי ראויה לשבח.

רואה אתה, שלא תמיד רוחי קשה עלי, כאשר בשיחתי בשבת הפרידה.

ואם יש את נפשך, גם תמסור את תודתי לא. שטיינמן על מאמרו האחרון “יהדות של יד”.¹¹³⁶ ובהזדמנות זו הריני ממציא לך חתכים אחדים אשר עשיתי מן העתון לשם הערות. לא הרביתי, אך אלה דיַם לאשר את טענתי, כי נוסף על השיטה הבזבזנית שאנו נוהגים בכרוניקה בדרך כלל, הרינו גם נוהגים בזבוז כפול ומכופל לפרקים. אם ידיעות מחיפה על הרצאות (ודאי בגרמנית!) נקבעות ב"הערב" גם ליום ו' וגם ליום א', וכן פגישות חוגים קבועים – שספק אם חובה לכנסם דרך העתון דווקא – הרי זה בזבוז מקום ועבודת מסדרים וגזל קוראים שאין לו כפרה. ואם אי אפשר בשום אופן שעורך הלילה ועוזרו יראו את הדברים במו עיניהם – הרי יש לחייב את מוסרי המודעות, אנשי הסניפים ואנשי המוסדות, שלא יהיו נותנים מכשול לפני עורים. לדוגמא, הסתפקתי רק ב"בכפר"¹¹³⁷ אחד ובשתי כרוניקות מחיפה.

אני שולח לך בזה שני תצלומים מקבילים מן הבורס¹¹³⁸: הגנה בארץ והגנה בספרד. יתכן, כי מטעמים פוליטיים אי אפשר לתת אותם בארץ. אולם כדאי שיסופר ב"דבר" כי הבורס נתן שני תצלומים מקבילים של החורש המתגונן בארץ ישראל והחורשים המתגוננים בספרד. ואולי ישלח זאת [חיים] שורר ל"דאס ווארט",¹¹³⁹ והם ודאי יהנו מזה.

שלום לכולם. אני מודה על העתונים שאני מקבל.

– – –

ברל

אגב, מדוע לא בא ב"דבר" מכתבה של ליידי רדינג?¹¹⁴⁰

162

אל דוד זכאי, תל־אביב

מאאדי, אדר תרצ"ז, סוף פברואר 1937¹¹⁴¹

שלום לך, דויד,

הנני אץ לכתוב מכתבים, כי מלאכה זו עוד אינה קלה עלי. וגם הרצון להעיר בעניני העתון מתנדף כשאתה יודע שההערות תבואנה לאחר זמן.

ההתעודדות שראיתי בעתון עודדה גם אותי, חוששני שבימים האחרונים רפתה. ודווקא עכשיו דרושה התגברות.¹¹⁴² איננוּ יכולים לוותר בשום דבר לאורמסבי גור, ואי אפשר לנו שלא להכריז ברורות כי הממשלה אינה מלחמת בפשעים, ויוצרת בהתנהגותה מהדורה חדשה של מאורעות.¹¹⁴³ קשה לי לומר זאת, אבל נראה לי שקולנו קול ענות חלושה, בהקבלה למורא המצב.

מן הענינים הכלליים: לא ניתחנו את עדות ז’בוטינסקי, שבעצם היתה רחוקה מן השחץ הרביזיוני.¹¹⁴⁴ ולא נתנו תשובה רצינית להצעת שולחן עגול.¹¹⁴⁵ אולי אפשר להביא את בן גוריון שיכתוב בזה מאמר קצר. ענין חוזה עיראק – פלשתינא אף הוא לא מצא הערכה,¹¹⁴⁶ ואולי אפשר שדוליק [הורוביץ]¹¹⁴⁷ יכתוב בזה, ולא – רופין, או [אלפרד] בונה.¹¹⁴⁸ וטוב מכולם – [השל] פרומקין,¹¹⁴⁹ אם אפשר לו להפנות בימי החשת השידיול.¹¹⁵⁰ בימי שבוע השבת אולי אפשר שיופיע אצלנו מאמר שלנו על השבת.

על “האומר”¹¹⁵¹ עלי לציין שהעמוד הב' שלו נעשה כמו כמה מלאכות של עמוד שני, מ"שיירים". וצריך לשנות מנהג זה.

מי הוא [ש.ל.] שניידרמן שכתב אלינו מספרד,¹¹⁵² ומי הם הבחורים הארצישראלים אשר שמח לפגוש אותם שם? האינם פראקציונרים?¹¹⁵³

מדוע הפסקת את ה"לפני עשר שנים"? חבל. זהו אחד המדורות המענינים בעתון.¹¹⁵⁴

חמסי עליך, דוד, שכתבת ל[זלמן] שניאור כי יפנה אלי. הוא בא אלי בחלום הלילה ועינה אותי.

המסתדר משהו בענין יעקב שטיינברג?¹¹⁵⁵ שלום לזלמן יצחק [אנוכי] לחגיגתו.¹¹⁵⁶

שלום

ברל

אני מצרף כאן כמה קטעים.

– – –

163

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

מאאדי, ט"ז אדר תרצ"ז, 27.2.1937

שבת שלאחר פורים

מאאדי

מכתב חמישי

שלום לך, לאה.

בימים האחרונים היתה לי רווחה. נסתלק ממני כאב הראש, ושמש מצרים אף היא האירה לי קצת פנים. והראיה – שאתמול יכולתי כבר לשבת ולעשות משהו. אולם השיחה הטלפונית עם דב [הוז] הבריחה את מעט השלוה.¹¹⁵⁷ אינני רוצה לנסוע עתה ללונדון! אינני רוצה להכזיב שוב את אנשי “דבר”, אשר אתם ולא עם גדולי לונדון אני צריך לחיות ולפעול. ואני גם נזכר בגשמים ובקור ובערפל המחכים לי שם עכשיו במקום האביב הארצישראלי, ובהתעסקות שלי עם הגדולים, וב"השפעה" וב"יחסים" ובמעט התועלת הצפויה מזה ושוקל כנגד זה את מה שאני צריך – ואולי גם אוכל – לעשות בארץ – נעשה החשבון ברור. את התקופה הקצרה אשר נשארה לי בכלל עוד לפעול בחיים אינני רשאי לבזבז. יש רצון לעבוד, לחנך אנשים, למסור את מחשבתי ונסיוני. ובמקום זה –לך וסע לונדונה.

אם אני יוצא עכשיו הרי זה קיץ מבוזבז: חודש־חדשיים לונדון, באמצע איזו קפיצה לארץ אחרת, אחר־כך זמן קצר בארץ, אחר־כך נסיעה לקונגרס.¹¹⁵⁸ אין לשער בשביל אדם כמוני בזבוז יותר ופזור־כוחות יותר. ואני הלא חפץ להתרכז באיזו עבודה אחת.

ובכן, אם את יכולה, לאה’נקה, לעשות משהו כדי אפשרייען¹¹⁵⁹ את הנסיעה ללונדון – תעשי ותעזרי לי. ותאמרי גם לאנשי המערכת – לבל יהיו בטלנים. יעמדו הפעם על זכותם ועל תביעתם הצודקת.

– – –

שלום לך

ברל

אינני בטוח אם מכתבי הקודמים הגיעו.

164

אל אליעזר ליבנשטיין (ליבנה), תל־אביב

מאאדי, י"ט אדר תרצ"ז, 2.3.1937

מאאדי, י"ט אדר תרצ"ז

שלום, ליבינשטיין.

אם דרושה הסכמתי להוצאת מאמרך בחוברת – לא אמנע אותה.¹¹⁶⁰ ההוצאה תעלה פרוטות. אולם השאלה היא לא בהוצאה, כי אם בהפצה. מנסיוני למדתי, כי מאמר שכבר נדפס בעתון אם הוא יוצא מיד בחוברת – אין רואים בו מן החידוש, וערמות חוברות מונחות, עד כדי עלבון. לפיכך גם לא הסכמתי להוציא את ערעורי בחוברת,¹¹⁶¹ כאשר חשב תחילב בילינסון. אפרט ההפצה של “דבר” אינו מותאם אלא לספרים ממש, בהם יש לו לקורא גם צד של “מציאה”, והמפיץ רואה שכר בעמלו, מה שאינו רואה בחוברת. לקנית חוברת אשר אין בה חידוש סנסציוני וגם אין מאחריה גוף צבורי מפיץ דרוש כבר קורא מטיפוס מיוחד, בעל צרכים פוליטיים או קולקציונריים. שמעתי, שגם פרקי בילינסון שהוציא הקבוץ – בעצם השלושים – לא נפוצו בצבור.¹¹⁶²

כנגד זה אני מוכן להציע לפניך הצעה מקבילה, קשה יותר, יקרה יותר, אולם גם שכר אחר שמור לה: להוציא קובץ מוקדש לעניני התנועה הקבוצית. קובץ לא קאזיוני, משותף לבני כל הזרמים המעיזים לחשוב מבלי אפוטרופסות מזכירויותיהם, וסולל דרך לאיחוד ולחידוש המחשבה בתנועה הקבוצית.¹¹⁶³ מחוץ למאמרך ולמאמרי אפשר בו לשתף את: [דוד] מלץ, קדיש [לוזינסקי], בנציון [ישראלי], אפרים [רייזנר], [שלום] וורם, דוד חורן, וודאי עוד את מישהוא.¹¹⁶⁴ אולי גם את [חיים] בן־אשר ומי שהוא מן הצעירים התוהים. חשוב בזה, אם הרעיון יתקבל על דעתך (ותרצה עוד לפני נסיעתך¹¹⁶⁵ לזרז את מישהוא) – אסכים אני לטפל בדבר ולהוציאו.

שאלתך היכן להדפיס מאמר על רוסיה – תמוהה בעיני.¹¹⁶⁶ כלום יש לך צורך במקום אחר, מחוץ ל"דבר"? מובן, שגם “מאזנים” יקבלו. אבל לא מובן לי למה לך לנוד על מקומות אחרים. מאידך, אם הדבר יהיה בהקף כזה אשר יצריך חוברת מיוחדת דוקא – ולא בבמה פריודית – אפשר יהיה למצוא עצה.

את רעיון נסיעתי ללונדון אני דוחה ככל האפשר. רצוני להבריא ולעבוד בארץ. מה אפשר לפעול בגולה אם בימים כאלה לא נפעיל את הארץ? כלום הסברנו מן הארץ מה זה רצח הד"ר [יוסף] לרס¹¹⁶⁷ ומה זאת פצצה לבית כנסת?¹¹⁶⁸

ברל

תאמר שלום לאביך.

בקבלך את מכתבי – תטלפן ללאה [מירון כצנלסון].

– – –

165

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

מאאדי, כ"א–כ"ב אדר תרצ"ז, 4–5.3.1937

מאַדי, יום ה', כ"א אדר

מכתב ששי

שלום לך, לאה.

לא כתבתי בימים האחרונים, כי חזרה אלי שוב עייפותי. אמנם הטלפון האחרון של דב [הוז] היטיב עמי, כי בישרַני שהנסיעה ללונדון נדחית, ועכשיו יש לי תקוה שתדחה לגמרי. אבל הידיעה מבית שאָן עשתה את שלה.¹¹⁶⁹ היא מצאה אותי בשבת כשיצאתי לראשונה לטיול. יצאתי עם הקיציסים¹¹⁷⁰ ועם חיים צדיקוב¹¹⁷¹ אל הנילוס, אל מקום הסכרים הגדולים המכוונים את כל ההשקאה של מצרים ומחלקים את היאור לכמה זרועות עצומים. המפעל כביר, ובמקום מצויים גם כמה עצים עצומים וצמחי נוי. שטנו בסירה על פני הנילוס. ואחר־כך סעדנו בגן. ובאמצע – מגיע אלי קול הרדיו, כי בירושלים נרצח רופא יהודי. בארץ, כשמגיעה בשורת־איוב, אתה יכול לברר ולדעת את המקום והמסבות ואת שם האיש, אתה יכול לעשות משהו, או שיהיה לך נדמה שאתה עושה משהו. וכאן – אתה עומד חשוף כולך נגד היד המכה, מבלי שתוכל להניד יד או רגל. ומתווספת לכל הרגשת העלבון, שבימים אלה אתה יושב משותק.

מלבד הקיציסים אינני מחליף כאן מלה עם שום אדם בפנסיון. הסביבה איננה נעימה: יהודים פליטים ומתבוללים. ואינני יודע אם אני אינני מראה להם שום סימני התענינות מפני שהם באמת כל כך בלתי מענינים, או שהם נראים לי כך, מפני שאני כבר איני מסוגל להתענין בבני אדם. ודאי אף זה מסימני הזקנה. מקאהיר באים אלי לפעמים מן הציונים. ואני רואה בזה ביטול זמן ומתעייף מאוד מן השיחה. אני גם חס על זמני, כי אינני רוצה לוותר על הקריאה. זהו הדבר היחידי שגם מעסיק אותי וגם מרגיע. מה שאין כן הכתיבה – אני רוצה בה, היא מגַרה אותי, אך אני מספיק מעט ומתעייף הרבה. אפילו כתיבת מכתב היא לי מלאכה כבדה.

מה את עושה עכשיו, באין לך בבית שום אדם לטפל בו?

לא שלחתי אתמול את המכתב, כי חפצתי לחכות עד הטלפון של הקיציסים, אולם הם הלכו לטלפן מקאהיר, והבוקר בא הטלפון שלך. את קולך שמעתי ברור, אבל אינני יודע אם אמרנו זה לזה משהו בטלפון. שאלתיני אם כדאי לך לבוא.¹¹⁷² הפעם לא אתנגד, כי נחתי בכל זאת קצת. בשעה שיצאתי היו כל עצבי כאובים ולא ראיתי לי תרופה אלא לשכב ולדום. יודע אני, כי לך מוזר הדבר, וגם נראה מעליב. אולם המכונה המקולקלת שלי יש לה שגיונות שלה. גם עכשיו עוד יקרה שאיזו מלה הנאמרת סתם, איזו שאלה שלא במתכוון או בכוונה הטובה ביותר, מוציאה אותי משיווי שמקלי לכמה ימים. במצב כזה היה לי יסוד ומספיק לבקש להשאר לבדי. עכשיו ודאי הוקל משהו, אם כי אני עוד רחוק מאיתנות. ואם יש לך רצון לבוא לא אתנגד לכך. אם כדאי לך זוהי שאלה אחרת. פה משעמם עד מות. האנשים זרים ובלתי נעימים. לטייל ולבקר במקומות עוד אינני מסוגל. בכלל, אילו מצאתי בארץ פנה שקטה שיתנו לי לשבת מעט לבדי, הייתי היום הזה בורח מפה. על כל פנים אינני מתכוון פה לשבת הרבה. ועליך להחליט אם כדאי לך לעשות את המאמץ הזה של טלטול ברכבת למען ישיבה מועטה פה עמי. מאידך, אולי תמצאי שכדאי לך להצטרף לטיול של [עזריאל] ברושי למצרים¹¹⁷³ (לא לטיול הגדול המעייף מאוד, כי אם לטיול הקצר, ואז נוכל להפגש במשך ימי הטיול). כמובן, אין זו אלא סברא ראשונה, בלי שיקול רב. ואת, אם רצונך עז לנסוע – תחשבי. אני הייתי מבַכּר לשוב היום ולשבת שבועים־שלושה בקַליה, על שפת ים המלך, אילו ידעתי שיתנו לי לשבת שם במנוחה. אם הענינים יסתבכו קצת בימים הקרובים בארץ – לא אסכים בכלל לשבת פה. כי יש [ש]שכר המנוחה יוצא בהפסד ההתרגשות.

ברגע זה נתקבל מכתבך מיום ג'. רואה אני שבתיה [קיציס] גילתה לך את סוד החדר, שאני סובל ממנו. החדר עצמו הוא רחב־ידים, אבל הוא צפוני, וזה מספיק לי לעכור את רוחי. לטייל ולשבת בשמש יכול אני גם בחוץ. אולם לשכב בשמש או לכתוב בשמש, כאשר אהבתי, אי אפשר לי. הקיציסים הציעו לי אפילו להתחלף עם חדרם, המלא שמש, זו היתה הצעה נדיבה מאוד מצדם, אולם אני סרבתי לקבל אותה. אם אחליט להשאר פה לאחר שהם יצאו – אזי אקבל את חדרם.

מספיק לי הפעם. שלום לך.

ברל

לצפורה [מירון] אכתוב בפעם הבאה.

166

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

מאאדי, כ"ד אדר תרצ"ז, 7.3.1937

יום א',

מכתב שביעי

שלום לך, לאה.

אין לי הרבה להוסיף למה שכתבתי ולמה שיספרו לך ברל רפטור ו[יוסף] בנקובר.¹¹⁷⁴ רצוני כל יום לקום ולשוב הביתה, ואני מקיים בי מצות “הבלגה”, מפני שאני עודני מפחד כי אם אשוב במצב זה עוד לא אהיה מסוגל לעבוד כהלכה. במשך שני הימים עד שיסעו הקיציסים אולי עוד יתברר לי יותר מצבי ואדע מה להודיע לך.

קבעתי עם בנקובר שכל עוד אהיה פה יטלפן אלי פעם ביומיים בשעה קבועה, ותוכלי גם את לדעת ממנו.

בענין הרפואה של ד"ר [שמעון] גלבץ ש[יצחק] יציב שלח לי הריני מבולבל לגמרי. במכתבו של יציב כתוב: לקחת כף גדולה ולערבב בחצי כוס־חלב, ואת אמרת לי אתמול: זריקה. ובכן תואילי לברר את הענין ותודיעי לי. לפי שעה אני מסתפק רק בטפות היוד.

האורחים שבקרו אצלי נהגו בי בעדינות, לא הפריעו הרבה, ואף על פי כן הריני מצטער על כל שעה שאני מבטל מקריאה ומכתיבה. הקריאה אמנם מרגיעה, והכתיבה מרגיזה, אבל שני אלה דרושים לי.

הנהנית מגן־יבנה?¹¹⁷⁵

שלום לך

ברל

167

אל יצחק יציב, תל־אביב

קהיר, אדר תרצ"ז, מרץ 1937¹¹⁷⁶

יציב חביב,

חפצתי לעשות את רצונך ולכתוב משהו בשביל הפארווערטס¹¹⁷⁷ אלא שקפצו עלי כמה רוגזים בבת אחת. הסכמתי במשהו צדדי ולא עלה בידי לגמור,¹¹⁷⁸ וגם חוששני שכל ענין הכתיבה איננו עדיין לפי כח. על כל פנים מאמצי העלובים כאן עד עתה לא היו כדאים.

אתה מדבר על לבי שאעסוק בכנוס עצמי. ידעתי גם ידעתי כי אתה נוטה חסד לכתיבתי. אילו שמעתי כזאת מפי המחמירים יותר אפשר הייתי מקבל מרות. אני לכשעצמי, לא אומר שתאות־מחברים זרה לי, אולם כמה וכמה מפריעים עומדים לי לשטן. אני יודע את החללים שבין מאמר ומאמר ואין לי האמונה שהדברים מצטרפים לחשבון. ומלבד זאת תמיד אני רואה חובות קודמים, ואפילו חובת כתיבה חדשה, או עיבוד דברים שבעל פה. וקודמים לאלה חובות אחרים: לא סיימתי את ילקוט אחדות העבודה,¹¹⁷⁹ לא הוצאתי אפילו כרך א' של סירקין.¹¹⁸⁰ ועתה – העבודה הגדולה הקודמת לכל.¹¹⁸¹

אם [מנחם] שחורי יעשה את אשר בקשה נפשו – אכיר לו טובה.¹¹⁸² אולי אקבל אף אני מושג יותר מחוור.

טוב אתה עושה שאתה מכנס את כתביך.¹¹⁸³ יכול לצאת ספר קריאה שיש בו ענין. אולם תנאי להצלחה – תנאי קשה לכל מחבר – ברירה אכזרית.

שלום לך ולחברה.

לברכה [חבס] אכתוב כשאתחזק

ברל

כתבתי החדשה:

168

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

קהיר, כ"ט אדר תרצ"ז, 12.3.1937

קהיר, יום ו'.

מכתב שמיני (?)

שלום, לאה’נקה.

בעוד רגעים אחדים אצא להלואן, לדירתי החדשה בסנטוריום של ד"ר גלאנץ. היום ארבעה שבועות מיום שיצאתי מתחנת רחובות. אפשר היה כנראה להשתמש בזמן הזה ביתר מעשיות וביתר נוחיות – אולם אין אני מאשים שום אדם, כי אם את עצמי בלבד. יכולתי בימים האלה לצאת לטיולים מענינים – אולם החלטתי לא לטייל ולא להתענין בשום דבר, כי אם רק לשבת במנוחה, אם רק ינתן לי לשבת במנוחה, ולצבור כח לעבודה.

הקיציסים נתחבבו עלי מאוד, אם כי יתכן אילו ישבתי לבדי במאדי לא באוני כל התלאות הללו. מאדי לכשעצמה היא באמת פנה נוחה ושקטה מאוד, ונראית גם לי יותר מהלואן ומהליופוליס. וגם הפנסיון הזה הוא זול הרבה יותר מאחרים. ויש לו ודאי גם מעלות שלו. ואפשר שאילו הייתי שם לבדי לא היו שמים לב אלי מטוב ועד רע. אולם כשנצטבר הכל יחד: מנהגיו של קיציס, שיחותיו עם בני אדם, טלפונים מן הארץ, והבקור של שני הבחורים שנראים כבולשביקים ממש, – רפטור ובנקובר – והידיעה בעתון כי מן הארץ התחילו לבוא למצרים אלמנטים בלתי רצויים – נתמלאה הסאה ואי־אפשר היה לי להשאר במקום, שרק עכשיו אפשר היה להנות בו יותר.¹¹⁸⁴

מה שעבר – עבר, הרבה ימים כבר לא נשארו לי פה, ואשתדל בכל כחי לתקן עכשיו פה מה שהחסרתי עד כה.

אני מקוה, כי אתמול בטלפון עם צדיקוב ודאי קבלת ידיעות מרגיעות. אף אני חשבתי בראשית הערב ללכת לטלפן לארץ – אבל נמנעתי מפני העייפות.

שלום לך, ברל

169

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

הלואן, ב' ניסן תרצ"ז, 14.3.1937

הלואן, יום א'.

מכתב ראשון.

שלום, לאה.

אינני יודע אם הסברתי את עצמי בטלפון.¹¹⁸⁵ בשעה שכתבתי לך כי אולי תצטרפי ל[עזריאל] ברושי התחשבתי עם רצונך לבוא הנה וגם חשבתי כי אני אוכל במקצת להשתתף בטיול. אולם השבוע האחרון, החל משבת של ירושלים,¹¹⁸⁶ והטלפון של [שמחה] אבן־זוהר¹¹⁸⁷ כי בנקובר וברל [רפטור] יבואו, וביקורם והויכוח,¹¹⁸⁸ ואחר־כך עניני הפנסיון וחיפושי דירה¹¹⁸⁹ כל אלה החזירו למצב שמפניו אני כל כך מפחד. הקושי שבמצבי עכשיו הלא הוא בזה שהאבר הכואב לי הוא – המוח, ולפיך אני הפעם מרגיש שעלי להזהר זהירות יתרה, אלא שידידי הטובים אינם מבינים זאת. אני מסוגל כל רגע לאבד את שיווי המשקל. הנה עובר עלי יום של מנוחה והקלה ואיזו ידיעה קטנה או מכתב או קריאה לטלפון מוציאים אותי ממעט־המנוחה ומזעזעים את היסוד.

היום הראשון פה היה לי טוב מאוד. לפי השמועה פחדתי ממקום זה, שמא הוא צרמוניַלי יותר מדי, ושמא יש בו יותר מדי בני הארץ, ולפיכך בחרתי בפנסיון הקטן במאדי. והנה ההפך – פה שקט מוחלט וחדר טוב ואין אנשים ואדיבות רבה. ובמשך יום אתמול – קראתי ונחתי. אולם מספיק שאיזה בטלן יטלפן אלי ושיבוא קצת דואַר, והמנוחה גזה ונעלמה.

לא הייתי צריך לכתוב לך דברים מצערים אלה, אולם אין לי ברירה. אני עוד רוצה לעשות מאמץ אחד לצאת ממצב אומלל זה.

המקום פה – שקט ונוח וחפשי, כלל לא תארתי לי ככה. עכשיו אני מתחרט שלא סמכתי על [ישראל] מרמינסקי.¹¹⁹⁰ אם כי אינני יודע מה היה קורה אתי פה במשך החודש הזה, עם הידיעות מן הארץ, והקריאות ללונדון, הביקורים, ועם רצוני הטפשי להשתמש בזמן זה לשם כתיבה.

גרמתי הרבה טרחה לחיים צדיקוב, ואני שמח כי ע[כ]שיו בשבתי פה כבר אינני מטריח שום אדם. אם אשב מעט בשקט ודאי כבר תקבלי ממני מכתב טוב יותר.

שלום לך

ברל

כתבתי בבוקר – ולא שלחתי. ושוב נחה קצת דעתי. ומצב רוחי אינו כל כך עגום. אגב, אני שולח הפעם את המכתב בדואר־אויר והודיעי לי, אם יש בזה תועלת. כדאי לדעת מתי יתקבל.

שלום, ברל

שלום לקיציסים. פה גלויה בשבילו.

170

אל ברכה חבס, תל־אביב

הלואן, ב' ניסן תרצ"ז, 14.3.1937

על־פי העתק

הלואן, ב' ניסן.

שלום, ברכה.

בושתי שאחרתי כל כך במשלוח ההגהות.¹¹⁹¹ אולם עברו עלי ימים לא טובים ולא יכולתי לעשות בזה כלום. מאידך, אפשר זה טוב יותר שצברתי הרבה ועברתי עליהם בבת אחת, מבלי להתפזר. שוב כפי שאת רואה, אין לי אלא הערות פעוטות. לשוא דאגת, שהחומר הבא יהיה פחות בטיבו מן הקודם. הוא טוב בהחלט, ועוד יותר: אם תחילה חששתי שמא יסבול החומר מפני החזרה והאריכות – הרי עכשיו נראים לי החששות מבוטלים. הקורא שיתחיל – ימשיך ולא ירפה.

בתמונות זוועה איני רואה כל צורך.¹¹⁹² ספק לי בכלל אם ספר זה זקוק לציורים. כלום יש ציורים שישוו לעצם החומר? אולם אם לתת, הרי אולי תמונות של הגנה, של ביצור, של החזקת הגה. וכן, אם יש תמונות טובות של אנשים, לא במותם אלא בחייהם. אולם כאן השאלה: האם נכון להפלות בספר כזה, וחלק תמונות לתת וחלק לא לתת?

– – –

בענין בחירת החומר לקובץ הקטן באנגלית¹¹⁹³ נראה לי שצריך לא להתרכז בנקודה אחת, כי אם לתת את מיטב הענינים בנקודות אחדות: פשעי השלטון, הצביעות של אויבינו, דמות התנועה הערבית, צדקתנו, הגנתנו, בניננו תוך כדי המצור.

בעניני המבוא לא אוכל עדיין ליעץ כלום.

קבלתי אתמול מכתב מאחות בילינסון.¹¹⁹⁴ היא מכירה טובה על בואה של מרי [יציב]. אבל אותי הכאיב המכתב הרבה (אל תכתבי זאת למרי).

שלום לך ב.

171

אל מנחם שחורי, תל־אביב

הלואן, ג' ניסן תרצ"ז, 15.3.1937

הלואן, ג' ניסן, צ"ז

לשחורי, שלום וברכה.

אל נא תחת מפני שאונם של “דוחקי הקץ”, וערעוריהם על ענין הכרטיסיה אל יבעיתוך.¹¹⁹⁵ אין לנו צורך בטאנדט,¹¹⁹⁶ כי אם במלאכה בת־קיימא, שנפנה אליה ונחזור ונפנה בבטחון שלא נכשל בה.

– – –

רעיונך על הוצאת כרך אחד מובחר היה לפני מתחילת העבודה. וגם אמרתי זאת לועדת־הזכרון. לא אחשוב את העבודה למושלמת אלא אם כן נוציא גם כרך כזה.¹¹⁹⁷

בענין “בשער” הטעו אותך באמור שאין שם שום דבר משל אחרים.¹¹⁹⁸ יש מעט כמובן. אולם הדבר מצריך חיפוש רב. בענין קביעת הכרכים נצטרך עוד הרבה לעיין. ולא רק בשאלת קיסמים וקראתי,¹¹⁹⁹ כי אם גם בכמה מסכות שלובות. (למשל, גרמניה – חלקה היהודי וחלקה הפוליטי והסוציאליסטי האם הם נתנים להפרדה?).

אני מחזיק לך טובה שיזמת לגזור וללקט את פזורי.¹²⁰⁰ אולי כשאראה אותם עין בעין – אדע מה אפשר לעשות בהם. לפני שנים אחדות סידר מרדכי קושניר רשימה ביבליוגרפית (לא מלאה, אבל קרובה לכך), עברתי עליה ולא מצאתי בדברים כדי צרוף. והצדקתי את שטתי מאז לשים את דברי בתוך ילקוטים “משותפים”.

שאלתי¹²⁰¹ לפסידונימים שלי, נוסף על מה שאתה יודע: עין־הקורא, א. ת., חבר. ועוד חתימות ארעיות שברגע זה אף לא אזכור. (דבר יום אחד שלי, למשל, בשנה הראשונה צוין משום־מה ר.ב.). אשר לשם א. בוחן, הרי זוכר אני שחפצתי לחתום בשם זה, אבל בטרם אראה את הדבר – לא אדע למי הוא.

שלום רב לך

ב. כ.

172

אל ברכה חבס, תל־אביב

הלואן, ו' ניסן תרצ"ז, 18.3.1937

על־פי העתק

הלואן, ו' ניסן.

שלום, ברכה.

הרי לפניך ההגהות לפרק יפו.¹²⁰² מיעוט הערותי ודלותן מעידים שוב, שעם כל עיוני וחיטוטי, אין לי הרבה להעיר. אני מודה לפניך, ברכה, שטיב מלאכתך נותן בלבי שמחה, במידה שאני מסוגל לשמח את עצמי במשהו.

– – –

שואלת את לשלומי. אם לא אתחמק ואומר לך את האמת: מר לי כאשר עוד לא היה. נדמיתי לאיש־צבא כרות־ידים ורגלים, היושב אל מול פני המערכה. לחינם יצאתי למצרים. ללא הועיל. אילו ידעתי כי מחלה היא ותעבור – הייתי נושא אותה בגבורה. אך לא מחלת גוף היא. זוהי פרידה מכח־החיים, מכח־עשייה. לא האמנתי שאני – בגילי, ובכל אשר התנסיתי – יכול להיות אומלל כל כך.

והרי זה ענין פרטי לגמרי. בכל הנוגע לכלל – הריני איש־אמונה כאשר הייתי ויותר מזה, אני גאה על תנועתנו באופן עמידתה במצור, אני מאמין בכחותיה העצומים שאין דומה לה בשום תנועה המונית. אני מאמין באפשרות נצחוננו, וגם בטיב נצחוננו שלא יהי בו מן המבייש המצוי בכמה תנועות אחרות המגיעות לניצחון. והלא אינני מבקש לעצמי שום דבר, לא גדולות לא קטנות, ושום ענין פרטי, אלא שכל עוד הנשמה בקרבי, אוכל לצרף את עצמי למערכה – והרי אני מושלך.

לפנים כשהיו מזכירים לי את הוצאת כתבי, כביכול, הייתי בוש. כי ראיתי את כתבי לא בעבר, אלא בעתיד. לא במה שאמרתי, אלא במה שאני חפץ כי יאמר. עכשיו, כשניטל העתיד – ניטל הימני גם יחסי לעברי. כשיצאתי הנה רשמתי לי עשרה ויותר נושאים לכתוב עליהם פה. התחלתי פרק אחד, מעין “במבחן”, ועם כל שורה שכתבתי ראיתי כי כחותי עוזבים אותי, ימים שיקעתי את עצמי בזה, ושורות אחדות לפני הסיום – חדלתי. ולא שבתי.

לגנוא טרם עניתי. עדיין איני יכול.¹²⁰³

שלום לך

ברל

173

אל דוד זכאי, תל־אביב

הלואן, י"ב ניסן תרצ"ז, 24.3.1937

הלואן, י"ב ניסן

לדוד שלום.

הנה הפסח בא ואני טרם שב. לא ידעתי כי יציאת מצרים תהיה לי אטית כל כך.

הרופא כאן מבטיח לי ישועות, ואני בין שאני מאמין לו ובין שאינני מאמין – מתאזר בסבלנות.

“יום אחד” של [שלמה] לביא היה לי לשמחה גדולה. לא היתה לי כזאת כל ימי שבתי במצרים. בדבר כזה יש הצדקה לקיומו של “דבר”.¹²⁰⁴

לידיעה שקבלתם את [שמשון] מלצר שמחתי.¹²⁰⁵ חפצתי שננסה אותו. ואם תוכחו כי ברכה בו אל תעזבוהו.

בעניני הנהלה שונים כתבתי למנדל [קרופניק]¹²⁰⁶ ולדן [פינס], ואתה תראה למה אני מתכוון. שאלת [ליאון] בלום כרוכה גם בזה.¹²⁰⁷ עכשיו, כמובן, הזמן לתת את בלום, ואין להחמיץ. ודרושה גם פרסומת משהו. לתתו בתוך “דבר” לעולה¹²⁰⁸ אינני נוטה. בעיני קוראים רבים יפחית זה מערכו. ולמה לנו גם לנקד וגם להפסיד? שנית, אם נתנו בסדור מיוחד – נוכל אחר־כך – אם נראה צורך – גם להוציאו בספר מיוחד. ואם עד הזמן ההוא עוד לא ישקע כוכבו של בלום – יהיו קופצים עליו. אם תחליטו שיש חשבון להוציא “אומר” יום יום בצהרים,¹²⁰⁹ בפאת־עצמו, אזי אולי יהיה בו בבלום כדי לגרות את הקונה.

אם לא אספיק לכתוב לזלמן [רובשוב], אנה תאמר לו אתה: ה"למען דעת"¹²¹⁰ של פועלי ציון מחייב תשובה שלו, כשליח ההסתדרות באמריקא. אפשר שלגבי שח צדקו. אפשר שאצל ש.ר. היה איזה פסוק המחטיא את המטרה והראוי למחיקה. אולם עיקר השאלה הוא מה תפקידם של פועלי ציון – [משה] ארם,¹²¹¹ [יעקב] זרובבל¹²¹² – לגבי ההסתדרות. ואת זה חייב אתה, זלמן, לספר ברבים לפני פועלי ארץ ישראל. זוהי חובה גדולה. ואם תכתב יהיה הדבר לתעודה.

בעניני סופרים,¹²¹³ דוד. ענין זה גוזל את מעט מנוחת־הדוָי שלי. אלמלא מחלתי, הייתי השנה מכניס עצמי בעול זה, ולאו דווקא בחסדי גבירים. היו לי מחשבות ועוברי־תכניות. ולא נסתייע הדבר. ואני נטרד בכך על משכבי. אם אשוב שלם לא אניח את הדבר.

פסח כשר ושלו לכם ולכל בית ישראל.

ברל

174

אל זלמן רובשוב, תל־אביב

הלואן, י"ב ניסן תרצ"ז, 24.3.1937

הלואן, י"ב ניסן

לזלמן, שלום.

קשה לי לתת עצות כל שהן מרחוק, וגם חסר אני את האינפורמציה המלאה. אולם בשעה זו רואה אני את המלחמה על מתן־שידיול בזמנו,¹²¹⁴ או לפחות מתן אַוַנס¹²¹⁵ מהיר והגון, כענין הפוליטי הבוער, לא פחות מעניני הבטחון.

את הנימוקים בלונדון ובירושלים, שאי אפשר לתת כיוון שהועדה עדיין יושבת על האָבנַיִם, רואה אני כאילו היו אוסרים על אדם את הנשימה כיוון שיתכן שהשופטים יוציאו את דינו למיתה.

לא אאריך בזה, כי אין לי כח להאריך, וגם משום שאני בטוח שכולכם מבינים כמונו. העיקר – עתה לא לשקוט. בכל מקום.

אינני מתכוון דווקא ל"דבר" – בזה יש תמיד שיקולים שונים – אני מתכוון לפעולה מכסימלית בירושלים ובלונדון ובפאריס ובואשינגטון.

שלום לך.

ברל

175

אל דן פינס, תל־אביב

הלואן, י"ב ניסן תרצ"ז, 24.3.1937¹²¹⁶

לדן, שלום.

רואה אני, כי מצבו של “דבר” נוכח ההתיקרות העולה יש בו כדי להדאיג. ויתכן, כיח נהיה אנוסים לאחוז באמצעים חמורים.¹²¹⁷ (אם כי לפני כך אנו חייבים לנסות את כל האמצעים. כשאני לעצמי מאמין אני עוד באפשרות של מערכה חדשה בהחתמה, ואם עוד נצרף לכך איזה פרס טוב וגם איזה פנים מושך, כמו “ליאו בלום”¹²¹⁸) ואם נגיע לידי כך, אנסה קודם כל להתנגד לשתי הצעות, גם ליקור העתון וגם לקיצוץ שכר העובדים. שנים אלה באים בחשבון רק לאחר שכלו כל הקצים. עתון אסור לו ליקר את עצמו בלתי אם כשהזהב נגר בחוצות, ובמקום שמקפידים על דרגת הסתדרות¹²¹⁹ גם בגאות וגם בשפל צריך לנהוג זהירות יתרה בקיצוץ.

נשארים איפוא אמצעים פחות חריפים:

א. להקטין את כמות העתון, בערך כפי שהחלטתם.

ב. לבוא לידי הסכם עם שאר העתונים על העלאת דמי המודעות.

ג. להפריד בין “דבר” ערב ל"דבר"־בוקר, כלומר לקבוע תשלום נוסף בעד קבלת “דבר” בוקר. גם שינוי זה ודאי ידרוש הסכמת שאר העתונים.

אם ההצעה הזאת, לאחר בדיקה, תתקבל, אז כדאי יהיה אולי להקפיד יותר על ההפרדה, ולהָסב את שם עתון־הצהרים ל"אומר".

אם עתון הצהרים יהיה בן שני עמודים, אזי אולי יהיה נימוק להעביר את “דבר לעולה” לפנים עתון הבוקר. ולקבוע בעמוד ב' של עתון הצהרים או מדורות קבועים, או דברים מסויימים בהמשכים. כל זה, כמובן, אינו אלא חומר לעיון.

אשר ל"פרקוד" המוסף על פני העתון יש כמה פנים לכאן ולכאן. מבחינת העתון עצמו, והמון הקוראים אתו, הרי זה רווח. אך למוסף היה תפקיד בשעתו, וביטולו יש בו מן ההפסד. על כל פנים אין לעשות שינוי כזה אלא עם סוף השנה. ועד אז אפשר יהיה לשוב ולשקול.

קמוץ קטן אפשר אולי להשיג גם על־ידי שינוי המשק השיתופי מדו־שבועון לדו־ירחון.¹²²⁰ ויותר מקמוץ כספי – רווח לענין. המאמרים הטובים הנתנים כיום מפסידים ע"י הגזירה וההמשכים, והיו מרויחים אילו נתנו במרוכז בחוברת. הרשימות הפחותות היו נשמטות. האקטואליות לא היתה פוחתת. והדברים היו נשמרים הרבה יותר בידי הקורא.

בזה אני מפסיק. פסח טוב ושַלו לביתך ולכל בית “דבר”.

ב. כ.

176

אל מנדל קרופניק, תל־אביב

הלואן, י"ב ניסן תרצ"ז, 24.3.1937

על־פי העתק

הלואן, י"ב ניסן

למנדל שלום.

קבל – ולוּ גם אחור – את צערי על אבדתך הגדולה, הגדולה לכל אדם¹²²¹. מן האחור אתה למד שהכתיבה עדיין קשה עלי ביותר.

ל[זלמן] שניאור, כמובן, לא אכתוב.¹²²² אין לי כח לויכוחים. הענין עצמו גורם לי צער רב. את ההשקפה של קמוץ בשכר סופרים איני יכול לקבל במקרה זה.¹²²³ מה שלא יהיה ערכם של ספורי שקלוב, אבל זכות היא ל"דבר" שהחזיר את שניאור לעברית, ואולי עוד תצמח לו מכאן עליה. למסור את הזכות הזאת לעתון אחר – לא כדאי. רשאי אתה לכתוב לו שהרופאים אסרו עלי כל התעסקות בענינים ואין אתם יכולים להעמיס עלי עכשיו דבר הגורם לי עגמת נפש מרובה. מאידך, אם אתה יכול לפצות אותו בנתינת ספריו אשר ישנם בעין – “גשרים,¹²²⁴ במצר, חזונות” יכול אתה לעשות זאת. אולי תבקש את זכאי שיכתוב לו ויסביר לו גם את מצבי. האמת, שחפצתי לעשות משהו חשוב בשביל הוצאת כתביו, אבל מפני מחלתי – נוסף למצב הכללי – לא יכולתי למלא את חפצי.

בענין גרץ אני עושה את החשבון קצת אחרת, ממה שאתה עושה.¹²²⁵ ראשית נראה לי שאת ספרי “עלומים” אתה מוסר בהפסד ניכר, שאני מעריך אותו ב־350–440 לא"י. נניח, שאין לנו ברירה, אזי צריך על כל פנים את ההפסד הזה לזקוף למחיר של גרץ, ואז יוצא, שגרץ, באלפיו, יעלה לנו לא 1700 אלא, לפחות אַלפים לא"י. ולפיכך אם נקבל לירה שלמה מן הקונה אנחנו לא רק שאיננו מרויחים כלום, אלא אף מפסידים את דמי המחלקים וכ'.

אינני מתנגד לדבר, אולם אני נגד אונאה עצמית. אין גרץ, בצורה זו, עומד אצלנו על הפרק כדבר ראשון דווקא, אולם הצלת “עלומים” אינה אלא הצלה חלקית. לפיכך אין לדעתי, בשום אופן לתת את הספר בפחות מלירה. מוטב, שהמוציא לאור יחשוב לנו את הקומפלקס יותר ביוקר, אך גם יעריך את “עלומים” יותר.

אגב, הנוהג אצלנו חשבון מיוחד, חשבון רווח והפסד לפרסים, זה חשוב מאד, מכמה בחינות. ורצוי מאד שתתהווה קרן, לו גם קטנה, הן לכסוי הפסדים וכן להתחלה של מו"לות.

בהזדמנות זאת אני רוצה לומר לך, כי הבטחה אחת שנתנה על ידי ועל ידי בילינסון לפני המאורעות – להוציא ג' כרכים חדשים של שמעונוביץ, ובהם מהדורה חדשה ומושלמת של האידיליות וכן קובץ הסטירות הפוליטיות – הבטחה זו אמנם אינה מחייבת את ההנהלה, אבל מעיקה עלי מאד, בפרט שאני נשארתי לבדי האחראי להבטחה זו. ואילו נתנו הקיץ הזה – בתמוז, ליום הולדת המשורר – את המתנה היינו עושים דבר נאה. אגב, הפרס של עירית תל־אביב ל"מצבה" – העתידה להכנס בכרך האידיליות – אף הוא עלו לסיע לנו.¹²²⁶ והיות שכתבי בילינסון לא יהיו מוכנים במשך תרצ"ז, הרי זו שעה נוחה לנתינה.

ובזה אני מסיים בברכת חג החרות העברית

ב. כצנלסון

P.S.

אני מאשר בזה את קבלת השק. והיות שנשארתי פה יותר מכפי שחשבתי, תהיה אנוס להמציא לי בימים האלה עוד אחד.¹²²⁷

הנ"ל.

177

אל דוד זכאי, תל־אביב

הלואן, ט"ז ניסן תרצ"ז, 28.3.1937

א' דחול המועד פסח, הלואן.

שלום, דוד.

את מכתבי מערב החג כתבתי כשהייתי שרוי בחום, וחוששני שמשהו לא דייקתי בהם.

נזכר אני במה שכתבתי ל[מנדל] קרופניק בענין גרץ.¹²²⁸ הוא להוט אחרי הפרס הזה, ואני – מהסס. מדוע? לא מפני שסוחרי “יזרעאל” מבקשים לרמות אותו בענין “עלומים”. ואף לא מפני שגרץ איננו כשר בעיני. אדרבא, עדיין אין לנו ספר אחר. אלא שלבי נוקפני בענין ההוצאה הנ"ל. כל ימי ברחתי מטאנדט. והנה, רשאים אנו לומר כי בבחירת פרסים לא עשינו מעשה – טאנדט. אולם כאן – מי מאתנו קרא התרגום, מי בדק את טיבו, את טיב העריכה, ההגהה, הנקוד? כמדומה שנתחלפו המתרגמים והעורכים. בכרך א' ישנן הערות של [אברהם] קמנצקי.¹²²⁹ פעם הצצתי ונראו לי – חטופות. אחר־כך אזלו גם הערות אלה. אולי היית אתה, או זלמן [רובשוב] או שטוק, מעיינים קצת, לבל נכשל? אין אנו רשאים לתת פרס רק מטעמים מרקנטיליזם בלבד. כבודנו בעיני קוראינו וחשבון הספרים שאנו מכניסים לבתי ישראל – יקרים לנו יותר מפדיון של 300 לא"י שהם יחזירו בעד “עלומים”.

הואיל ואתה גם חבר־ההנהלה לא אמנע ממך גם עובדה קטנה זו: כידוע שולחים לי “דבר” בדואר־אויר, ואני מכיר טובה על הרצון הטוב. והנה דבר של ערב פסח, שחכיתי לו בכליון עינים, לא בא לידי בלתי אם היום. אפשר אין בכך כלום, אולם למען הקניאני בא “הבוקר” של ערב־פסח, שנשלח בדואר רגיל, אתמול. אפשר גם בכך אין כלום. רשאי הדואר לבכּר את הבוקר על דבר. אבל למה לא קבלתי אני לא אתמול ולא היום את אותו הבוקר, כי אם רק מיום ד'? וכך היה פה כל הזמן. [יעקב] מירנבורג שכני היה מקדים לקבל את הבוקר ביום ולפעמים ביומים.¹²³⁰

איני כותב זאת למען תקן ביחס אלי. אף איני דורש את טובת הנאתי. אך קנאת “דבר” אוכלתני.

כיצד עובר עלינו הפסח?

מה עלה לו לגרשון גינצבורג זה שזיכה אותנו בשני המכתבים הנחמדים של יוסף חיים ברנר ואורי ניסן גנסין. היש לו לחם לאכול?¹²³¹

ועלי שוב בא לחץ לונדון.¹²³²

שלום לך

ברל

178

אל אליהו גולומב, ירושלים

הלואן, ט"ז ניסן תרצ"ז, 28.3.1937

הלואן, ט"ז ניסן.

אליהו,

אני נכנע.¹²³³ פחד לונדון אינו פחד הבריאות, ועל אחת כמה וכמה לא פחד קונין. אדרבא, שום רופא לא הבין למצבי כמוהו. ומבחינה זו הייתי צריך ביום הראשון שחליתי להואש מכל הטפול של תל אביב ומן השכיבה ללא תועלת במצרים – וללכת אליו. ואין אני צריך לומר לך כמה אני מעריך אותו גם בתור חבר נבון ומסור. אולם דווקא הצד הזה שבלונדון, שלמענו אתם דורשים את נסיעתי, הוא המטיל עלי אימה. הלא מה שעבר על בן גוריון השנה עבר עלי לפני כמה שנים.¹²³⁴ ואין הבדל בהערכתנו היסודית. ולפיכך לא היה חלקי בלוצרן עם המכתירים והשמחים להכתרה.¹²³⁵ אולם הכרתי שזהו גורלה הטרגי של תקופתנו, שלא נמצא לה למליץ בפני העולם אלא איש זה. ומשום כך אני גם מוכן לסבל, אם זה אינו גודש את הסאה. ויודע אני שעלול לבוא רגע שלא נוכל לעמוד יותר בסבל הזה, אלא שזה יהיה רגע מר מאד. הטוב אני בשביל לונדון בתקופה זו? אני מפקפק מאד, ונוטה לענות בשלילה. אם זה לפי כחותי? גם על זה קשה לי לענות בחיוב. אולם מרגיש אני שהשעה אינה מרשה לי להסתלק.

מאד חפצתי להיות עתה בארץ, וכן על חפצי להתמסר כלי לפעולה פנימית בתנועה.

ברגע הראשון חשבתי לבוא קודם לארץ שלא להשאיר כל כך הרבה דברים תלויים. וגם יש לי צורך רב לראות אנשים אחרים. אולם ברגע האחרון החלטתי שאיני רשאי לנסות את עצמי יותר מדי. ועלי – לנסוע מפה. אולם אם אתה תדרוש את בואי לארץ – אבוא. אם דעתך שעלי לנסוע מפה, כי אז עליך שם להחליט מתי ובאיזו אניה עלי לצאת, מפורט סעיד או מאלכסנדריה, ולסדר שם את הכרטיס וכן גם את הצד הכספי, כי אינני גורס לבקש משהו בלונדון. וכשתבוא עליך להביא ככל האפשר חומר שאקרא בו לפני צאתי, כי זה ששה שבועות לא ראיתי כלום.

תודיע לי טלגרפית על מועד צאתי וכן על יום בואך.

אם אפשר לסדר שאוכל לנסוע באניה ההולכת לגנוא – אזי אסור לראות את אחות בילינסון.¹²³⁶

היכן משה [שרתוק]? והאראהו בלונדון או אוכל לפגשו כאן?

שלום

ברל

179

אל זלמן רובשוב, תל־אביב

הלואן, ט"ז ניסן תרצ"ז, 28.3.1937

ט"ז ניסן, צ"ז

זלמן,

לאחר שכתבתי לך בי"ב ניסן¹²³⁷ קבלתי מכתב מאליהו [גולומב] וראיתי, כי חרדתי לא היתה חרדת שוא. כרגיל בוש אני להביע בקול את ניחושי הרעים ולנמק פעולות על יסוד ניחושים, אולם העובדות הבאות הן רעות מן הניחושים. ועכשיו בא שוב הלחץ של אליהו בדבר לונדון¹²³⁸. אומר לך בגלוי שאיני מיחס חשיבות לתפקידי בלונדון. כלומר לא חלילה לתפקיד עצמו, אלא לתפקיד שלי. ומבחינה נפשית אין זר לי מתפקיד זה. אבל אם קודם יכולתי לעמוד במריי, הרי הפעם נראה לי שלא אוכל, כמו שלא יכולתי בספטמבר שעבר. בסוף סוף החרב הולכת ונשחזת.¹²³⁹ מאידך, ההכרה שאני שבר־כלי ולעבודה רצינית בארץ, כחפצי, לא אסכון. על כל פנים תמלך בחברים ותחליטו. בידכם אפקיד החלטתי.

קראתי את גליון הפסח.¹²⁴⁰ לא אעלים ממך, כי אם בגליון רגיל, גליון – חול של “דבר” יש שאני מוצא את הזמן, את השנה, את היום, הרי דווקא בגליון פסח לא מצאתי את אלה, כמעט לא מצאתי.

תמהתי שלא מצאתי בו גם את אנשינו. לא אתה ולא דויד [זכאי], לא [הרצל] ברגר ולא [יצחק] יציב, לא מרים.¹²⁴¹ רק שירו של שטוק¹²⁴² הוא היחידי הבא מן המערכת (אך מי הוא המשורר העברי אשר תירושו היה לו בנעוריו אור – מרד ועכשיו אור –קפאון? פליאה.). וכיצד נפטר מן הפרקים ש"מתוך ספרים"? גם [אליעזר] שטיינמן, וגם רחל פייגנברג, וגם [יואל] מאסטבוים?¹²⁴³ אין אדם יכול להביא יום חג דבר שנכתב לשמו, נובלה או פיליטון, אלא רק פרק מתוך רומן, מתוך דרמה, מתוך פואמה? מובן מאליו, כשהדבר עצמו הוא מעולה אין להקפיד על כך דווקא, אולם – –

בכלל לא נזדמן לי לפסח זה שום דבר־קריאה שיש עמו קורת־רוח.

שלום לך

ברל

180

אל ברכה חבס, תל־אביב

הלואן, ניסן תרצ"ז, סוף מרס 1937

על־פי העתק

ברכה,

אני מחזיר לך את הגהת דברי בועד הפועל הציוני (אני מקפיד לציין בישיבת חברי הועד הפועל, כי לא היה זה מושב רשמי של כל הועד הפועל¹²⁴⁴). כפי שאת רואה הריני מוחק כמה קטעים מבולטין המפלגה, וגם חלק מן הנדפס בעתון. לי נראה כי הוכוח הפנימי על עניני אחדות וארגון איננו דרוש לספר.¹²⁴⁵ תעייני בדבר. על כל פנים, אם יש איזה ענין בקטע על הריביזיה הרי הקטע על “המזרחי” אין בו שום ענין עכשיו. אולם מה שתמוה בעיני שלא מצאתי בקטעי המפלגה את הויכוח שהתוכחתי אז עם השומר הצעיר בענין “מדינה דו־לאומית”.¹²⁴⁶ לי עצמי היה קטע זה חשוב, מפני שזאת הפעם הראשונה שאדם מאתנו יצא בגלוי בהסברת השקר של ה"דו־לאומיות". מרוב צניעות נגד יריבים לא הכנסתי זאת אז לעתון. האמנם נשמט גם מן הבולטין של המפלגה?

בשאר ענינים לא אאריך עכשיו, כי לא הספקתי לברר לעצמי, וגם ההכרח להחליט בענין הנסיעה ללונדון מעיק עלי הרבה.

את ההגהות אכין ודאי מחר או מחרתיים, אם לא יחזור החום.

מבחינת הקובץ אין לונדון משנה כלום, כי דואר האויר מיטיב לשרת את אנגליה מאשר את מצרים. אולם יש ענינים אחרים חשובים לי מאד, שאותם לונדון דוחה.

אירע לי בימים האלה דבר שיש בו משום בדיחות־הדעת. בשעת התקפה פזמתי בקול “אבינו מלכנו”. ואולם שיניתי את הנוסח. לא חדלתי לטוען, כי יש בנו מעשים. אותה שעה ראיתי, כמובן, לפני את הרצפלד ועוד.¹²⁴⁷

שלום לך

ב. כ.

181

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

אלכסנדריה, י"ח ניסן תרצ"ז, 30.3.1937¹²⁴⁸

שלום, לאה.

היום יום שלישי בשבוע. הספינה עודנה עומדת באלכסנדריה. הידיעות שיש לי מן הארץ – זעומות. ומשונה לכתוב, מבלי דעת מה מתרחש עתה.

משעה שעליתי על האניה ועד עתה נחתי הרבה. לא הוצאתי כמעט מלה מפי, מחוץ לשיחות מקוטעות בשעת הארוחה עם אנגלי זקן היושב ממולי. לאחר יומים הוברר, כי זקן זה הוא יהודי, אשר אביו בא מפולין לאנגליה לפני מאה שנה.

היום אחר הצהרים עלה על האניה אחד מאנשי האוניברסיטה וכבר גזל את זמני.

האניה מכוונת לטוריסטים, עומדת כנראה הרבה זמן בכל נמל, ורק בשבת אגיע למרסייל. אם לא תדחי את כתיבתך – אקבל את מכתבך בבואי ללונדון. מותר לך לכתוב גם על ענינים כלליים, כי מהעתונים אי אפשר עכשיו לדעת הרבה.

שלום לך, ותנוחי.

ברל

182

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

מסינה, כ"ב ניסן תרצ"ז, 3.4.1937

אסרו חג של פסח

בחוף מסינא

שלום, לאה.

האם עלי לנגוע בדברים הכאובים? האוכל להסביר בכתב מה שאיני יכול להסביר בעל־פה?¹²⁴⁹

אינני רופא, ואינני יודע אם אני באמת־חולה. אפשר צדקו רופאי תל־אביב, הסבורים כי לא חסרה לי אלא מנוחה. אך דבר אחד מפחידני: כאב־הראש. מעולם לא חששתי למוח ולעצבי. האמנתי כי בכל מצב שהוא מוחי ועצבי לא יבגדו בי. בשנים האחרונות נתערערה אמונתי. ואם הסכמתי קודם לנסיעה למצרים ועכשיו ללונדון – הרי זה רק לשם כך, לראות אם אפשר להסיר מעלי את הפגע הזה. אך מה אשמתי, אם כל ביקור וכל שיחה בטלפון וכל צפיה אינם מקטינים את משא הראש אלא מרבים אותו? יש אמנם פסוק “לא טוב לאדם היות לבדו”, אולם יש זמנים שאדם חייב להיות לבדו, שמוטב לו לשכב במאורה אפלה מאשר להיות עם האנשים הקרובים ביותר. ואם התאכזרתי הפעם הרי זה מפני שידעתי שאני נלחם על נפשי.

אולי נגעתי לשוא בדברים, אשר עצם הנגיעה בהם אסורה עלי. אך חשבתי אולי יקל לך אם תדעי כיצד אני רואה את הדברים.

לאחר יום־יומים באניה עבר כאב־הראש והוקל לי. ז’יגה [נשר] נוהג בי לא רע. אולם כשהוא מתחיל לעייף אותי, הריני מראה לו פנים עייפות והוא קם והולך.

אני מצטער שאליהו [גולומב] לקח לי כרטיס של מחלקה ראשונה. התא שלי אמנם נוח מאד, אולם אין לבי עתה למחלקה זו. כשאני במקרה מן המקרים “נהנה” מזכות עתונאי או עסקן – לא איכפת לי. אני לומד אז אנשים וסדרים. עכשיו, כשאני נוסע לצורך עצמי ולבי לא נתון לשום חברה, הרי זה מיותר. אני היחידי היורד לשולחן בלי תלבושת שחורה. ועוד לא התועדתי לשום אדם כאן. ולצדי אל השולחן יושב זוג, אני משער: פרופסור גרמני ואשתו, זה מול זה, וכל אחד מהם לוקח בכוונה מנה אחרת, על מנת שיוכלו להתחלף מן המזלג בנתח הראוי להתכבד. יש כנראה גם חיים אחרים בעולם.

לאַן לשלוח את מכתבַי?

תאמרי שלום לקיציסים. מכתבם נגע עד לבי.

שלום לך

ברל

183

אל ברכה חבס, תל־אביב

לונדון, כ"ט ניסן תרצ"ז, 10.4.1937

על־פי העתק

לונדון, כ"ט ניסן.

שלום, ברכה.

בענין השם לא פקפקתי אפילו רגע אחד, מתחילה, שעבודתך אינה צריכה להיות הפעם אנוֹנימית.¹²⁵⁰ היו ימים וכולנו היינו משפחה קטנה, והיה לנו איזה קושי בנקיבת השם. וכך גם הוצאתי אני את כל הקובצים הראשונים וה"קונטרס" בלי נקיבת שם (עכשיו יש הפרזה במגמה שניה, והתנוססות שמי יום יום על גבי עתון שאינני עורך אותו יש בה משום התקלסות ופציעה, וכמה פעמים חפצתי לקום ולהמיר את השלט, אלא נמנעתי מפני בילינסון). וכך נהגו גם אנשי “מסלה”.¹²⁵¹ אבל אין זה נכון. גם הזכות וגם האחריות שבעבודה כזאת מחייבים בימינו נקיבת שם.

אני משער שעל גבי השער יהיה כתוב: ספר המאורעות תרצ"ו, מלוקט וסדוּר בידי ברכה חבס.

ואשר לנקיבת שמות העוזרים והמסייעים, הרי זה צריך להעשות מעבר לדף או באותם העמודים הפנימיים. זה יכול להיות גם בהבעת הכרת טובה מצדך למי שעזר בעצה או בקריאה וכ'. וכאן – אין את צריכה לקמץ. יבוא כל אחד על שׂכרו.

ואשר לקשר של שני שמות,¹²⁵² הרי גם את זה יכולה את לציין בפנים, בהקדמה קצרה, כשמות אלה אשר העלו לראשונה את המחשבה על הוצאת ספר כזה ועל הצורך להעמיק בלב הדור את זכרון המאורעות. שילוב שני השמות במקרה זה מוצדק בהחלט. אלא שלא ניתן לנו להשתתף כהלכה בעבודה זו.

ולשאלת המבוא. מאד חפצתי לכתוב מבוא ממש.¹²⁵³ ואילו הייתי בארץ הייתי אולי קורא הרצאה, שתשמש לי – ככל הרצאותי – טיוטה בשביל מה שאני רוצה לכתוב. במצרים לא הייתי מסוגל לשום דבר. עכשיו, הוטב לי משהו. וכשאקבל את הגהות “במערכה” ו"במצור",¹²⁵⁴ ואמצא בי כוח, אנסה לשבת אל השולחן. מובן מאליו, שעדיין אין לסמוך על כל זה (וגם אז לא צריך על השער לנקוב שום שם מלבד שמך. אינני גורס את הכרזות שם בעל ההקדמה על השער, ריח רקלמה¹²⁵⁵ נודף מזה).

אגב, ל"במערכה" יהיה צורך להוסיף אולי אלו מאמרים שנכתבו במאוחר על ימי המאורעות – למשל שוכמן: “עשר שנות שלטון משפטי” – הערכת זקן השופטים.¹²⁵⁶

– – –

שלום,

ב.

בכמה אכסמפלרים מדפיסים את הספר?

184

אל זלמן רובשוב, תל־אביב

לונדון, ניסן תרצ"ז, ראשית אפריל 1937¹²⁵⁷

זלמן,

אל תתמה לרשימה המשונה שאתה מקבל בזה.¹²⁵⁸ בימים שישבתי במאדי וחשבתי שעוד אוכל לכתוב רשמתי לי נושאים אחדים להערות. והתחלתי בענין שחשבתי שאומר אותו בשורות מעטות, והנה הסתבכתי. למעשה, אין זה ענין גמור. אבל החלטתי להפסיק הפעם, ואת השאר לשמור לימים אחרים או לתשובה, אם אהיה אנוס לענות.

מובן מאליו, ששם הכותב צריך להשאר בסוד גמור. די אם אתה ודוד [זכאי] וברכה [חבס] ידעו. אין הדפוס צריך לראות את כתב ידי (אולי יעתיק [מנחם] שחורי). אולם, אם תמצא אילו פקפוקים שהם – הרשות הגמורה בידך לסגור את המעטפה ולשמור בשבילי. מי יודע שמא בכל זאת יבואו ימים אחרים ואוכל לכתוב ביתר כח.

שלום לך, אני עודני מחכה שמא יביא לי אליהו [גולומב] בשורות טובות מכם.

מעולם לא היתה זרה לי לונדון כמו בנסיעה זו.

ברל

185

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

לונדון, כ"ט ניסן תרצ"ז, 10.4.1937

לונדון, כ"ט ניסן תרצ"ז

שלום לך, לאה.

שלושה לילות כבר לנתי באנגליה. קונין לא נח כל הימים האלה. הוא כבר הספיק להביא אלי רופא גדול אחד, לעצבים, ולהביא אותי לרופא גדול שני, ללב.¹²⁵⁹ כל אחד מאלה, מתוך בדיקה בלבד, ומתוך עיון בצלום הרנטגני ששלחו מתל־אביב, דוחה בהחלט את כל הסברות של רופאינו ומאשרים את הדיאגנוזה הקודמת הלונדונית. כל השיחות התנהלו בפני, וקונין גם לא ניסה להשפיע עליהם, אולם הם מתוך התבוננות ועיון הגיעו למסקנות שלו. הם נפרדו ממני בתקוה כי אבריא ואעבוד. נראה. קונין טוען, שאילו המשכתי בתל־אביב בשיטת הריפוי שלו לא הייתי בא לכל האסונות הללו.

בינתים מן היום השלישי באניה ועד שעה זו שאני כותב לך לא היו לי שום מכאובי־ראש. אילו בהיותי במצרים הייתי מרגיש עצמי ככה ודאי לא הייתי מסכים לנסוע ללונדון. ואם גם הטפול של קונין, המפריז בזה, והמקדיש לי את רוב זמנו, לא יגרום לי מכאובי ראש חדשים – הרי שיש לי באמת תקוה להבריא. (אבקשך בענין הבקורת על רופאינו לא לדבר גם עם ידידים. למה לגרום להם צער?)

מחוץ לזה אינני עושה לפי שעה כלום, כי ענינים אלה גוזלים את כל הזמן. יושב אני באותו מלון שמשה [שרתוק] בו,¹²⁶⁰ בשביל הקשרים, אולם אני מתכונן לחפש פנסיון קטן וזול. קונין מציע לי שאגור אצלו, אבל אני אינני מסכים.

בענינים עסקניים משתדל אני לפי שעה לא להכניס את ראשי.

ממך ומן הארץ עוד לא קבלתי כלום. אפילו “דבר” עוד אין שולחים לי.

ואני גם איני יודע, היכן את.

הקבלת את מכתבי מן האניה?¹²⁶¹

ברל

186

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

לונדון, ו' אייר תרצ"ז, 17.4.1937

לונדון, ו' אייר

שלום לך, לאה.

אני כותב לך מדירתו של קונין. משנסע משה [שרתוק]¹²⁶² עזבתי את המלון המפואר שהתאכסנתי בו בגללו ועברתי לימים אחדים הנה. מחר מחרתיים ודאי יהיה לי חדר כרצוני. וגם את זה מסדר לי קונין. מה שהוא עושה בשבילי, כרופא וכידיד, אין לו ערוך. – – –

מישיבתי בלונדון אין לי הנאה. בעסקנות איני עוסק, אבל איני פטור ממנה, והייתי נאלץ להשתתף בישיבה עם חיים [וייצמן] שהיתה קשה מאוד מפני הניגוד ביני לבין עמדתו.¹²⁶³ חפץ אני ללמוד, אבל איני לומד עדיין. אולי כשתהיה לי דירה קבועה – אעשה משהו. הבטלה קשה עלי, ומאנשים אני מתחמק.

כתבת על כל הדור הצעיר.¹²⁶⁴ אולם לא כתבת מה את עושה.

ב"דבר" מיום ג', כ"ה ניסן,¹²⁶⁵ תראי פליטון “בשולי משפט אחד”. הוא נחתם בשם משונה, אולם נכתב במאדי בעצם כאבי הראש הקשים. הקפדתי מאוד שלא ידעו מי הכותב.

בזה אני מפסיק. הקבלת את מכתבי מן האניה? היש ידיעה מז’יגא [נשר] מתי הוא חוזר?

שלום לך

ברל

187

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

לונדון, י"ב אייר תרצ"ז, 23.4.1937

לונדון, י"ב אייר

שלום לך, לאה.

מה אכתוב לך מחוץ לזה שאני מרגיש, כי אני הולך ומבריא. מובן מאליו, שדבר אחד אין לו תקנה: הרופאים כולם אומרים שלבי זקן מכפי גילי. אבל לעבוד אפשר גם בלב כזה.

אל תדאגי לדירה החדשה שלי. קונין הצליח גם בזה. הוא הכניס אותי למשפחה יהודית ממכיריו. ואף על פי שהאנשים ירדו מנכסיהם, הרי בחדר שלי יש שמש יותר ממה שהיה לי במלון הגדול והיקר. חדרי איננו במרכז העיר, אולם הוא קרוב לשדות, ויש לי מראה נחמד, וביום שמש בא כל השמש הלונדוני אלי, לחלוני. מובן שלא כל הימים הם ימי שמש. היה יום אחד שמוכרח הייתי להסיק את התנור. אבל יש גם ימים יפים מאוד.

אני גם אוכל בבית והנני כמעט פטור מצרת הרסטורנים. ואיני יוצא אלא למשרד, לשאול למכתב, ול…בית הספר. כי החלטתי שלא לבטל את זמני לשוא, והריני מבקר יום יום שעה אחת בבית הספר לאנגלית.

אני מניח, כי עד שיגיע מכתבי זה תראי ודאי את משה [שרתוק], אולם מאז נסע ועד היום שוב יש הטבה במצבי.

אבקשך, לאה, לדאוג לכך שיהיה בבית שקל, גם על שמי ועל שמך,¹²⁶⁶ כי אני מקוה לשוב לארץ ולהצביע. כוונתי – אם רק יעלה בידי – לשוב לארץ ולהשאר בה לזמן הקונגרס, כי מי שהוא הלא מוכרח להשאר ולשמור על העתון. ואני, כיוון שיצאתי מעסקנות, יהיה הדבר דומה כאילו יצאתי לעוד חדשים אחדים.

שלום לך ברל

מה שלום קיציס?¹²⁶⁷

את יכולה לכתוב לי על־פי הכתובת הישנה, של המשרד, אבל אני שולח לך גם את הכתובת החדשה של הדירה.

188

אל חיים וייצמן, לונדון

לונדון, ט"ז אייר תרצ"ז, 27.4.1937

על־פי העתק

לונדון, 27 לאפריל 1937,

ד"ר ווייצמן היקר,

לפי בקשתך הנני מנסה להעלות על הכתב כמה שאלות – לא כל השאלות, חלילה – לשם בירור האוונטואליות¹²⁶⁸ השונות הכרוכות בהצעת “החלוקה”.

א) השכנות הפוליטית. מי יהיו שכנינו משלשת צדי היבשה? הינתן לנו מגע ישר עם הלבנון בצפון ועם מצרים בדרום או שבינינו ובין כל אחת מהמדינות הללו תהיה חוצצת מדינה ערבית המקיפה אותנו מכל שלשת הצדדים, (וגם מן הפרוזדורים שבפנים השטח היהודי)?

ב) מה יהיה מספר הפרוזדורים הערבים אשר יחתכו את השטח היהודי? ומה יהיה תפקידם לגבי הבטחון וכושר ההגנה שלנו?

ג) הגליל העליון למי יהיה? אם למדינה הערבית – כפי שחושבים בכמה חוגים של האדמיניסטרציה – אזי מלבד שאלת הגבול עם הלבנון ומלבד צמצום השטח להתישבות יהודית יהיה הדבר קשור באבדן נקודות אלה: נהריה, פקיעין (הישוב היהודי הקדמון בארץ), ראש פנה, מחנים, וזיה,¹²⁶⁹ אילת השחר, משמר הירדן, יסוד המעלה, תל־חי, כפר גלעדי, מטולה, עין זיתים, והעיר צפת. נוסף לכך: החולה, והאדמות שרכשנו בזמן האחרון בקרבת החולה, וגם האדמות השייכות לפיק"א¹²⁷⁰ בגליל העליון (ביריה ועוד).

ד) חיפה. לא אפסיד אפילו מלה אחת כדי להוכיח שהוצאת חיפה מתחומי “המדינה היהודית” מדלדלת אותה ומסכנת את ההתפתחות האינדוסטריאלית והמסחרית של הארץ.

ה) באנקלב של נצרת¹²⁷¹ – מצפון לכביש חיפה־טבריה מונחות שתי נקודות שלנו: כפר החורש וכפר שמרון. שם גם יערות הקרן הקימת ובהם יער המלך ג’ורג'.

ו) ביהודה – בשפולי ההרים – נמצאות בסכנה נקודותינו המפוזרות: בן שמן, חולדה, כפר אוריה, גזר, הרטוב.

ז) ירושלים. שאלה מכרעת. לא שאלת הסנטימנט בלבד אלא שאלה פוליטית וישובית גדולה. הוצאת ירושלים מהתחום “המדינה היהודית” מקטינה מיד את כחנו בשבעים אלף יהודים, מעמידה את רוב המוסדות הלאומים (האוניברסיטה, המוסדות המדיציניים, הסמינר למורים, הספריה הלאומית, הרבנות הראשית) מחוץ לשטח האוטונומי היהודי. בהתפתחות נורמלית עתידה ירושלים לגדול כעיר יהודית ולמשוך אליה כוחות מרובים: בהוצאתה כאנקלב בריטי יצטמצם גדול אוכלוסיה העברים ואופיה העברי יהיה הולך ונדחה. העם העברי לא ישלים בשום אופן עם אבדן ירושלים, לא יתן את הסכמתו לשום הצעה הקשורה בזה, ואם באמת תוצא ירושלים – על כרחנו – יגרום הדבר להקזת דם מרובה לתנועה הציונית. ומדוע צריכים לקחת מאתנו את ירושלים? האינטרנציונליזציה של המקומות הקדושים איננה מצריכה זאת. כל המקומות הקדושים נמצאים בעיר העתיקה. והעיר החדשה על שכונותיה החדשות היא כיום הזה עברית ברובה והיא עתידה להיות יותר ויותר עברית.

ח) נקודותינו בהרי ירושלים. קרית ענבים, ארזה, מוצא עלית ומוצא תחתית, עמק הארזים,¹²⁷² נוה יעקב, עטרות, רמת רחל, משק הפועלות, האדמה היהודית בנבי סמואל, המחצבות היהודיות, כפר החוצבים אשר נרכש עכשיו,¹²⁷³ הגבעות השונות אשר בידינו לצרכי בתי הבראה ומלון (אלפי דונמים) – כל אלה ילכו לנו לאבוד אם נפסיד את ירושלים.

ט) הנגב. למי יהיה? היחולק וכיצד יחולק?

י) חברון. שאלת חברון חשובה גם בקשר עם הנגב. האם אי־אפשר לדרוש שחברון תוכנס לאנקלב הבריטי כמו בית לחם ונצרת? מערת המכפלה ו"אשל אברהם" והגיטו היהודי העתיק אינם צריכים להמצא במדינה ערבית דוקא. (בקרבת חברון יש גם נקודה יהודית מבודדת: כפר עציון).

יא) עקבה?

יב) חברת האשלג?¹²⁷⁴ בגבול מי תהיה?

יג) נהרים?¹²⁷⁵ כיום הזה היא בתחום עבר הירדן. אם תתגבש המדינה הערבית ואנחנו לא נקבל שום שטח במזרח הירדן אזי תעבור נהרים ממילא למדינה הערבית.

יד) עבר הירדן. השאלה היא לא בדבר רשות כניסה לעבר הירדן, כי אם: הימסרו לנו שטח מסוים ממזרח הירדן? אם האמיר יוסיף לנחלתו את: נבלוס, ג’נין, תול כרם, רמאלה, רמלה, לוד ויפו – ומי יודע שמא גם את עכו, עזה, באר שבע וחברון – הרי ודאי מותר לדרוש ממנו שימסור תחת כל אלה רצועת אדמה במזרח הירדן, החל מנהרים דרומה, באופן מקביל לג’יפטליק בית שאן.

טו) מסילת הברזל, שהיא עוברת כמעט כולה בשטח היהודי, למי תהיה?

אינני חושש לומר, מבלי פתרון חיובי לכל הדרישות האלה נהפכת ההצעה של “המדינה היהודית” לקריקטורה: לא מדינה ולא יהודית.

ודאי ימצאו יהודים פקחים שיראו את הדרישות הללו כמוגזמות, וימשילו עלינו את המשל באותו רב, אשר “שמע כי הקהלה רוצה לפטר אותו – בא ודרש הוספה על משכרתו,. אולם אני כופר בזה שיכולים ל”פטר" אותנו. כיום הזה נתונה כל ארץ ישראל עם עבר הירדן ועם הערבה ועם סיני בידי “שותפות אחת” אשר גם אנחנו הננו חלק ממנה. לא מעניננו שהשותפות הזאת תתפרד. כל עוד חלקנו בשותפות הזאת קיים ועומד אנו יכולים לקוות שנקבל את שלנו בשלמותו, ולא נסתפק באיזה “פיצויים” תמורת וויתורנו על חלקנו. ואם אנגליה היום אינה יכולה או אינה רוצה למלא את התחיבויותיה בשותפות הזאת, הרי לא לעולם ימשך המצב הזה: אנחנו נאבק. ועוד יבואו ימים אחרים.

וגם לא נרמה את עצמנו בתקוה, שכעבור זמן־מה אחרי החלוקה יצמחו לנו תנאים נוחים להרחבת גבולנו. אפשר מאד שהתנאים ישתנו ובעולם תתחללנה תמורות, אך לא ידוע למי יהיו אז התנאים נוחים, אם לנו ואם למדינות השכנות. יש להניח שהדבר הראשון אשר המדינה הערבית החדשה תעשה יהיה – להזדיין וליצור ברית צבאית עם שכנותיה. לפני 15 שנה עשו את עבר הירדן לאירדנטא שלנו, ועדיין לא נשתנו התנאים לטובתנו.¹²⁷⁶ אז לא היתה אחריותנו כל כך כבדה, כי לא שאלו את פינו, אולם אירנדטא חדשה שתעשה בהסכמתנו, תהיה בכיה ודחיה לדורות. ואני מאמין כי עוד יש בנו הכח להאבק.

אנחנו חייבים לראות גם את הקשי במקרה שהשאלות הגיאוגרפיות תמצאינה את פתרונן החיובי בשבילנו. “המדינה החדשה” תעמוד בפני שאלת הגורל כיצד להתגבר על ההתנגדות ועל החתירה ועל הסאבוטג’ה של אוכלוסית הערבים היושבים בקרבה. הללו יהיו נעזרים על ידי המדינה הסמוכה ועל ידי תושבי הפרוזדורים והאנקלבים ואולי גם על ידי המדינות השכנות האחרות. אין לשכוח כי הערבים יהוו מחצית (ואולי יותר ממחצית) של תושבי ה"מדינה היהודית", ובידיהם רוב הקרקע, ואפשר שהם גם יתרבו על ידי חדירה מן החוץ שתהיה להם קלה ביותר. הם כמובן יהנו מכל הזכויות המדיניות ויקבלו את חלקם במוסדות השלטון, האדמיניסטרטיביים והלגיסלטיביים. ואין גם להניח שהמשטרה והצבא יהיו של יהודים בלבד, ואפילו שהמפקדה תהיה יהודית בלבד. אין כל ספק, שגם ההתנהגות ההוגנת ביותר מצדנו לא תניח את דעתם. צפויה לנו, איפוא, התנגדות מתמדת לשנים רבות, גם בקרב האוכלוסים, גם באפרט של המדינה וגם מעבר לגבול.

הואיל ואין לצפות לכך, שמישהו יסדר אבקואציה המונית של שכנינו, הרי שאין לנו שום דרך להתגבר על המצב אלא בעליה מידית וגדולה. עליה במדות של עכשו לא תפתור את שאלת קיומה של “המדינה היהודית”. ודאי יש קשיים מרובים בעליה גדולה ומהירה, אולם במצבנו הפוליטי תביא עליה אטית לידי קשיים גדולים ומסוכנים יותר. ואם הממשלה הבריטית חושבת ברצינות על הגשמת הצעת החלוקה ורוצה למנוע את הכשלתה, הרי היא צריכה מיד, מעכשו, להרחיב את העליה.

אינני מעיז להביע דעה אם רעיון החלוקה ניתן בדרך כלל להגשמה. אולם אין לי כל ספק שמעצורים מרובים – ערביים בריטיים ובין־לאומיים – יקומו נגדנו. וסבור אני שיש לנו לחשש מעתה למצב שיוצר אם יתברר, כי תכנית החלוקה איננה בת קיימה ותכנית אחרת, חיובית – לקיים את המנדט ככתבו וכרוחו – לא תהיה בידי הועדה. עובדא זאת תהיה לרעתנו.

באמונה,

189

אל ברכה חבס, תל־אביב

לונדון, כ' אייר תרצ"ז, 1.5.1937

על־פי העתק

אור לא' במאי, שאין אדם מרגיש בו כאן, בלונדון

ברכה,

אני בוש ונכלם מפניך, שעיכבתי את משלוח הערותי,¹²⁷⁷ ואני משער כמה יסורים נגרמו לך בגלל זה. אך מה אעשה ואינני עדיין אדם גמור, ואת העבודה הזאת אני יכול לעשות רק מתוך ריכוז גמור, ובינתים רבים המפריעים, וקפץ עלי רוגזו של וייצמן, שהייתי אנוס לכתוב אליו תזכיר נגד “חזון” “החלוקה”¹²⁷⁸ ורוגזה של מפלגת העבודה כאן אשר נחבר בה תזכיר נבזה¹²⁷⁹– ואני יודע שכל זה אין בו משום כפרה.

כאן אני שולח את ההערות ל"במערכה" וחוששני שלא יספיקו לך. לשאלותיך על “במצור” איני יודע לענות מבלי לראות את החומר. אולם נגד רצונך לקצץ את היזכור – אני מתקומם.¹²⁸⁰ זה עלול להיות הפרק הכי נקרא בספר, והחודר ביותר לכל פנה, לילד, לעולה! גם חובה. אם בספר זה לא נציב יד לאלה אשר למעננו נטרפו – היכן נעשה זאת?

ברכה, אל תשימי לב ללחץ המנדלאי מטעמים מרקנטיליזם.¹²⁸¹ לעולם לא אסכים לתת את שמי על עבודה שעשו אחרים. אני יודע מה את משקיעה בספר זה, ולא אעטה עלי חרפה בהסכימי לקרוא את שמי על העבודה האכזריה והכבירה הזאת במדה שוה אתך. מה אני – האם אחד הפרופסורים החותם את שמו על עבודת המחקר של חוקר צעיר, מפני שהשתתף באיזו עצה או הצעה? יש לי די יסורים מזה ששמי מתנוסס יום יום על “דבר” מבלי שתהיה בזה אמת. זה פוצע את לבבי. איזה גורל משונה: היו ימים וכתבתי וערכתי, והוצאתי קונטרס וקובצים – ושמי לא נזכר על כל אלה. עכשיו, כשאיני עובד ואיני אחראי ואף איני מרוצה – הנני “נהנה” מן הפרסום ומזכות לא לי.

בענין הכתבים.¹²⁸² גם [מנחם] שחורי וגם [אליעזר] פרלסון¹²⁸³מציעים הוצאה מקוצצת. איני יכול להסכים לכך. אני מפחד מאד שלאחר הוצאה מקוצצת לא יקום הכח למהדורה מקיפה. מי יעבוד בזה? הצעת שטוק ודאי תתקבל על דעת רבים. לי היא נראית מסוכנת. אני יודע כמה מעלות יש בעבודתו, וכמה למדנות ויסודיות. אולם אמת המדה שלו אינה מובנת לי. ועל אחת כמה וכמה שלא תהא מובנת לקורא. אפשר לשתף אותו בעבודה, אך אי אפשר למכור לו אותה לנחלה. אני מצדי מוכן בשובי להסתדר בזה בשלושה (עם שטור ושחורי), למען החיש את העבודה. אולי אין בזה מן הצניעות, אך אינני מעלה על הדעת שלא אשתתף השתתפות פעילה בעבודה הזאת, שהיא יכולה להעשות מבלי השתתפותי. ואני מאמין, שאם יתנו לי להתרכז בזה – אעשה את העבודה בקצב טוב, כבימי הטובים שחלפו.

אמרתי זאת, כמובן, בהתחשב עם הדברים הנוגים שספרת לי.¹²⁸⁴ אשר לך, הייתי רוצה מאד, שלאחר גמר הספר, ולאחר שתנוחי כל שהוא, תצאי לשוטט בארץ. אולי זה יטיב משהו לך. אך ודאי תטיבי ל"דבר".

ענין המפעל, ההולך ונשכח, איננו נשכח מלבי.¹²⁸⁵ עודני רוקם תכניות. עודני מאמין שאני והרצפלד נקים מפעל. לא בקריאת שם על איזה דבר מקרי, אלא בהקמת דבר מיוחד והולם. אני חושב על קולג' של התנועה. אך אסכים גם למפעל הכשרה וחנוך. להרצפלד ודאי אכתוב בקרוב. הענינים שלו¹²⁸⁶ מעסיקים אותי עכשיו יותר מן הפוליטיקה, אשר כולם שקועים בה, ללא ברכה.

המערכת,¹²⁸⁷ משום מה, הפסיקה את יחסיה אתי. לא דויד [זכאי] ולא זלמן [רובשוב]. כאילו לשוא התאמצתי לישר הדורים. וגם בעתון, המגיע אלי ארעית, אני מרגיש מעט מאד את המערכת. האמנם כך הוא?

שמחתיני בדבריך הטובים על אורי ערערי.¹²⁸⁸ ואני הייתי כל כך עצוב ומיואש. כל כך לא הצדיק את כונותי. הצריך אני להבין, כי שטוק לא תפס?¹²⁸⁹ יש בכך משום בדיחת הדעת. גם ליבנשטיין שאלני: מי?

המורגשות בארץ העליות לנקודות החדשות?¹²⁹⁰ החיים אנשים בזה? כמה אני מקנא בהרצפלד, היחידי אשר דבק בעיקר ואינו מרפה ממנו, ואינו מתבזבז. אילו ידעתי שכחותי לא יעזבוני הייתי עכשיו עוזב כל ענין אחר ועוסק רק בכך. גם בילינסון היה סולח לי.

שלום לך, חזקי.

ברל

3 לפנות בוקר.

190

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

לונדון, כ' אייר תרצ"ז, 1.5.1937

אור לא' במאי, שאין איש מרגיש בו כאן

שלום לך, לאה.

אני כותב לא מפני שיש לי חדשות להודיע, אלא מפני שאת מבקשת אותי שאכתוב תכופות. במצבי לא בא חדש. הוטב. אם ההטבה תלך ותוסיף – קשה לדעת. כשהתאוננתי לפני קונין – המרוצה ממני מאוד – שאני אינני מרוצה מכח עבודתי, אמר לי: ומה אתה רוצה להיות כמו שהיית לפני עשרים שנה? (כלומר: תסתפק כמה שניתן לך ואל תדרוש מה שאין בידי לתת לך). אך כולם אומרים, שמראה פני הוטב הרבה.

בינתים, המנוחה שהיתה לי הולכת וניטלת ממני: בא ליבנשטיין, באו בן־צבי ורחל [ינאית בן־צבי], ועוד מעט יבואו בן גוריון ודוב [הוז].¹²⁹¹ כל זה כבר גוזל הרבה זמן. ואינו מרבה נחת.

ואני – כבר קשה לי הישיבה ללא עבודה ממשית, ללא הרגשה שאני עושה משהו. הדבורים העסקניים אינם בשבילי, רק משעממים ומטרידים. דרושה לי עבודה, הרגשת עבודה.

נדמה לי שעלי כבר להתחיל להתכונן לשוב הביתה.

בינתים אני לומד קצת.¹²⁹²

שלום לך

ברל

191

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

לונדון, כ"ט אייר תרצ"ז, 10.5.1937

לונדון, כ"ט אייר

שלום, לאה.

הצטערתי הרבה שאחרתי את דואר האויר הקודם וחוששני שאת שרויה בדאַגה. האמת, שאין מקום לדאגה. מכל הסימנים שהיו בתל־אביב ובמצרים אין עתה זכר. לאחר השבוע הראשון בלונדון לא היה לי כאב־ראש אפילו פעם אחת ומובן מאליו, שחזר אלי שיווי־המשקל. את שואלת לצלומים. מובן מאליו. שחזרו פה ועשו כל מיני צלומים, ועל יסוד זה ביטלו את ההשערות התלאביביות. הריפוי של קונין הוא כפול: ראשית, אותן הטבלאות, ושנית, זריקות להיטיב את מצב־הדם. בעוד שבוע או עשרה ימים חושב קונין להוכח על ידי בדיקה באיזה מידה הוטב מצב הדם.

זה יפה, שאת מדברת על לבי שלא אמהר לשוב,¹²⁹³ אבל חושבני כי אני יכול לשוב בלב קל, ובבטחון שאוכל מיד להכנס בעבודה כהוגן. אם אינני עובד כבר עכשיו, הרי זה פשוט מעצלות. ומובן מאליו, שגם האורחים הרבים גוזלים הרבה זמן. כמו שגם ביקוריו של קונין אינם מצטמצמים בריפוי בלבד. הוא אדם גלמוד מאד, וקשה־גורל. כשם שהוא טוב אלי, כך הוא קשה לאחרים ואם אינני יכול להחזיר לו כגמולו, הריני לפחות נותן לו את זמני ואת תשומת־לבי.

בעסקנות פה אינני מטפל כלל. ואפילו עם בן גוריון אני משתדל להסתפק בשיחות טלפוניות. גם לכתיבה עוד לא נגשתי. ואיני יודע מה יהיה עלי, שמא אתרגל כך לבטלה, שלא אסכון כבר למלאכה.

להסתובבותי ביום ההכתרה אל תדאגי – אין שום יצר הרע לכך.¹²⁹⁴ ובכלל אינני מסתובב ברחובות כלל, כי קונין משמש לי גם נהג. ואפשר שליום ההכתרה נצא אל מחוץ לעיר.

היום באה הידיעה על השידיול העלוב שנותנים לנו.¹²⁹⁵ ואני מצטער הרבה שאין אנו יכולים לזרוק אותו בפניהם. מאידך, שמעתי דבר טוב כי נחתם הסכם־עבודה עם הריביזיוניסטים.¹²⁹⁶ איני יודע מה נאמר באותו הסכם, אבל עצם ההסכם נחוץ לנו מאד מאד.

שלום לך,

ברל

מה שלום מרי [יציב]?

כן, בקשה לי אליך: אולי תמצאי בארון הספרים הישן שלי חוברות שלי “במבחן” “המשטר המדיני”, “תרבות ונוער בהסתדרות” ותשלחי לי.¹²⁹⁷ זה דרוש לי בשביל קונין. כידוע לך, אינני רגיל להטיל את כתַבַי שלי על ידידים, אבל הוא רמז לי שהוא רוצה לקרוא. וכל כך חפץ אני לגרום לו מעט קורת־רוח ואיני מוצא. תוכלי להוסיף לצרור גם את החוברת על ליזר [שיין] (“נתיב”),¹²⁹⁸ וגם ילקוט אחדות־העבודה כרך שני (“הפועל בעמו”). אני גם כותב למערכת ומבקש מהם שישלחו לי את הקומפלקט של ברנר שחפצו לתת לך למצרים. עכשיו יסכון לי.

ואשר לענין הריסת הקיר, הריני מוסר את הדבר לך.¹²⁹⁹ לי יש ספקות. חוששני שהקטנת מספר החדרים יעשה את הדירה פחות נוחה. שנית, אני מתכוון לעבוד עבודה יותר מסודרת, ולעבוד לא בבית, כי אם במערכת דווקא. שלישית, אני עוד חושב, שמא נחליף את הדירה אם נמצא כי המעונות החדשים הנבנים בצפון¹³⁰⁰ טובים לנו יותר. רביעית, עודני חושב מעט מאוד בענינים אלה, ואני סומך עליך. אם את מרגישה שהריסת־הקיר תהיה לטובה – אינני מתנגד לכך.

שלום לשמעון ולרבקה [גינזבורג].¹³⁰¹ בעל הבית, שאני גר אצלו, הוא מידידיו משַכּבר הימים.

מה שלום בתיה ונחמיה [שיין]?

192

אל חנה כצנלסון־נשר, ירושלים

לונדון, א' סיון תרצ"ז, 11.5.1937

לונדון, א' סיון, תרצ"ז

חנה.

כך עושים לאח חולה? אין כותבים לו לא מירושלים ולא מתל־אביב, לא בשעת שעול ולא אחרי שעול, לא באין הבעל ולא בשובו?¹³⁰² הצדקה אחת יש לך שאחיך כבר איננו חולה, ואפשר שמלכתחילה לא היה אלא “חולה מדומה”.

אכן, חנה, אני צריך לומר לך לא כמו שאומרים חולים: “אני הולך ומבריא”, אלא פשוט: אני בריא. לא הייתי מתנגד להוסיף ולהבריא, אולם אפשר לחיות ולעבוד גם במה שיש. ואני מרגיש, שעוד מעט ואוכל להרתם שוב במחרשה.

כיצד שב ז’יגה [נשר] מן הדרך? ומה הנפלאות אשר ראה בארצות? גם בספינה כבר ראה אותי בגבורתי, אילו ראה אותי עכשיו – על אחת כמה וכמה. הסחרחורת ומכאובי הראש כלא היו.

ורבקה [נשר] אף היא לא תתעורר מאליה להזכיר לדוד החולה על קיומה.¹³⁰³ מי יודע מה הדור שלה, דור זוכר או דור שוכח?

יחיאל ודבורה [כצנלסון]¹³⁰⁴ – אפשר הביאו דרישת שלום מחיים [כצנלסון].¹³⁰⁵ אנא, תשלחי לי את כתבתו. אולי אתעורר ואכתוב לו מפה

שלום לכם.

ברל

193

אל דוד זכאי, תל־אביב

לונדון, א' סיון תרצ"ז, 11.5.1937

אור לא' סיון, צ"ז, לונדון.

שלום, דוד.

מיום שיצאתי ממצרים נמצאתי נתוק מ"דבר" יותר מבימי הרעים שם. איני אומר זאת לשם תרעומת. אדרבא, אני מניח שכוונתכם לטובה. וגם אני יש שאני נהנה מן ההפקר הזה שבו אני שרוי, ללא עול, ללא אחריות. אך במידה שאני חש בשיבתי הביולוגית לחיים, הריני מתחיל גם לחוש בזרות המצב.

אני כותב הערות ל"דבר". מה לך לכתוב הערות אם אין אתה נושא בעומס המלאכה. אך אודה שהצטערתי הרבה על שלא מצאתי בדבר הגבה של ממש בענין “החלוקה”. וצערי זה אינו צער של עתונאות בלבד. לאחר שראיתי את הפרוטוקולים של המרכז¹³⁰⁶ נוכחתי בעליל למה מביא חוסר־עמדה של “דבר”. לא נעלם ממני שבכל הכרעה פוליטית חמורה יש שיקולים לכאן ולכאן, ולא על כך אני קובל. אלא על חוסר־חושים מבייש. הארגמנטיציות השונות של כמה מן הששים לקראת חלוקה וממלכתיות מוכיחה לאן עלולים אנשינו להגיע באין שורש. אולי ידרוש זלמן [רובשוב] מאמר משאול [מאירוב]?¹³⁰⁷

אפשר אצער אתכם באמרי כי גליון א' במאי לא מצאתי בו קורת־רוח. גליון זה משמש כרגיל, ברצון או שלא ברצון, תעודת זיהוי לתנועה המוציאה אותו. ואצלנו הוא מחייב מאמצים מיוחדים לקראת גילוי פניה העצמיים של התנועה. אך מה שבא בגליון זה (מחוץ לדב שטוק¹³⁰⁸) עושה רושם של “חיבורים” “על נושא שניתן”. חיבורים בלי מזל־ברכה. והסרט “גאולת אדם ומעמד” מה טעם יש בו?¹³⁰⁹ כלום שתי גאולות הן, והאדם והמעמד שקולים או ממלאים זה את זה? והלא המעמד, כקטגוריה, אויב לאדם. וגאולת האדם מעיקרי עקריה הוא: ביטול המעמדות. חובה להקפיד על כך ביותר, באשר טשטוש והחלפה זו של מושגים עלו ביוקר לתנועת הפועלים בעולם כולו. באשר קמעא־קמעא החליפו את ביטול־המעמדות בנצח המעמד ובשלטון המעמד. החליפו את המעמד כנושא היסטורי במעמד כחזון. עלינו, לפחות, לנהוג זהירות בכך שלא להכניס למוחות טעות הרת־פורעניות זו.

לא כתבתי לכם, ולא למשפחה, עם אבל [יוסף] אהרונוביץ¹³¹⁰ כי הָחרדתי ולא יכולתי להפיג את חרדתי במעשה צרמוניאלי ולא במעשה־כתיבה. וגם עתה עוד אין לי מלים. אילו הייתי אתכם בחבורה הייתי אפשר מתרגל, תוך שטף העבודה והחובות, אך מרחוק אין הדבר פג. הרבה מפסוקי דזמרה שניתכו עלינו בתוך המאמרים והיצירות שבמסגרות – צרמו. כמה מעט אנחנו יודעים לגלות את יחסנו האנושי לאדם. ומה איומה השבלונה המלולית הזאת ההולכת והנוצרת, ואתה כבר יודע מראש מה "המדה, אשר יקחו ממך לנקרולוגים.¹³¹¹ אתה, דויד, אחד המעטים היודע במקרים אלה להפליט אילו מלים אנושיות. אם תוכל להביא לידיעת דבורה וצפורה [אהרונוביץ]¹³¹² את כובד הרגשתי – היית עושה מעשה טוב.

ותודתי גם לשטוק על שיצא נגד העבודה הזרה של הזֵרים.¹³¹³ צריך לעקור מנהג תפל זה, אפילו אם מגדלי הפרחים – שאני רוצה מקרה לב בהצלחתם – יסבלו על ידי כך. על כל פנים, כשיגיע יומי, הריני גוזר ומתחנן שלא ינהגו בי ככה.

ולפי שעה, כנראה, דחיתי את בוא יומי. אינך יודע, דויד, היכן כבר עמדתי. אבל אני חוזר, הולך וחוזר. בעצם הריני כבר שוב בר־מצוה ובר־עונשין. והבטלה כבר קשה לי. עוד בדיקה אחת – בעוד שבוע או שבועיים – ואני מקבל כתב שחרור מאת רופאי ומצילי, הלא הוא קונין, לא פרופיסור ואולי גם לא אדם מן הישוב, אלא מוח חריף ותחת קלפה קשה לב חם ואמיץ.

ובקשה אחת לי “להנהלה”¹³¹⁴ מונח אצל [יצחק] מנליס¹³¹⁵קומפלט של ברנר למעני.¹³¹⁶ הוא נחוץ לי מאד מאד וכל יום יקר לי. אנא ואנא, סדר שישלחו לי אותו מיד. ומוטב, לא על כתובת ההנהלה כי אם על כתבתי הפרטית:B. Kaznelson c/o Mr. M. Mazower, 20 Oakeshott Ave. London, N.G בושתי שוב לקבול על משלוח “דבר”. הנה קבלתי עכשיו משלוח בדואר האויר, ובו שני גליונות של 4 במאי, ואף אחד של 3 בחודש. את דבר הפועלת והפנקס¹³¹⁷ איני רואה, ויותר ממה שאני מצטער על עצמי אני מצטער על “דבר”, כי איני מעלה על הדעת שרק בי ודווקא בי פוגעת הבטלנות. דויד, רואה אני שאתה שוטטת בנקודות החדשות. אולי בזכות זו תחדש את “הקצרות”.¹³¹⁸

שלום לכלכם,

ברל.

אנא, תודיע ללאה שקבלת ממני מכתב.

194

אל יוסף קיציס, פריס¹³¹⁹

לונדון, י"א סיון תרצ"ז, 21.5.1937

לונדון, 21.5

יוסף חביב,

היטבת לעשות שיצאת להתרפא. אנחנו חייבם להיות קשי־עורף: להתעקש ולהבריא. כשם שידענו להתעקש בנעורינו ולהפקיר את עצמנו. ואכן, אני מקיים את מצות העקשנות בכל לב. לו ראית אותי כאן ודאי לא היית מכירני: נפטרתי לגמרי מכאב־ראש ומסחרחורת. ואני צועד איתן על פני האדמה. אני מצדי כבר סבור שמותר לי לשוב הביתה, אולם הרופא מבקש אותי להשאר כאן לעוד שבועיים. ואני נשמע לו. וגם אתה עשה כמוני: התעקש וגייס את כל רצון־החיים והפעולה שלך, למען תבריא. עוד יש בנו צורך, ועוד יהיה צורך: נסיון־החיים שלנו שוה משהו, לא הרבה דורות ראו מה שאנחנו ראינו ועברו מה שאנחנו עברנו. ואת נסיוננו אנו צריכים אנחנו, במו ידינו, לשלב לתוך הפעולה הנעשית והעתידה להעשות. ובכן, יוסף, לא להכנע!

הייתי שולח לך ברצון את “דבר” אבל – אין לי מזל: הוא מגיע אלי באחור ובלי קבע.

שלך

ברל

195

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

לונדון, ט"ז סיון תרצ"ז, 26.5.1937

ט"ז סיון, לונדון.

שלום, לאה.

באמת כבר דאגתי בגלל חוסר מכתבים ממך. והנה בא מכתבך לאחר בקורך בעין־חרוד.¹³²⁰

אני כבר לאחר בדיקת־הדם. קונין מוצא שההטבה ניכרת: וכך מאות אלפים כדורים אדומים נוספו וכו'. אולם איננו מסכים שאסע מיד, ודורש שאשאר לעוד שבועיים. הוא צריך לעשות בי עוד נסיונות. גם רוטנברג אמר לי שלא יתן לי עכשיו לנסוע.

אני כאן משתעמם. בפעולה מדינית אינני משתתף. היא גם איננה. הכל מחכים לדו"ח של הועדה.¹³²¹ ואת עבודתה מחזיקים בסוד. ואנשים שלנו, כנראה, עייפה רוחם ורפו ידיהם. בימים אלה השתתפתי בישיבה עם מנהיגי מפלגת־העבודה. היו בן־גוריון ודב [הוז] ואני.¹³²² ולא הייתי מרוצה מאנשינו. מובן מאליו, שאין אני מצדיק את עצמי, שאיני מתערב אלא רק מביט בעין בקורתית – אך אינני רוצה להתערב כאן. אני רוצה לפעול בארץ, בצבור שלנו. לא נועדתי ליחסי־חוץ.

מדוע את מזכירה את סמינר הקבוץ ואינך מספרת כלום מה עושים בו ומה האוירה הקיימת בו?¹³²³

את הספרים מן המערכת טרם קבלתי.¹³²⁴ אולם אני מקוה שאקבלם. בכלל איני מקבל גם את העתון בסדר, אף על פי ששולחים אותו באויר. תמיד חסרים גליונות. וכבר נמאס לי למרר את חייהם בקובלנות, אולם יותר ממה שאני מצטער על חוסר גליונות הריני מצטער באשר אני רואה בזה הוכחה לחוסר הנהלה טובה אצלנו.

אינני מפקפק שמצבי הוטב הרבה. ואני גם מאמין, שבשובי אוכל להסתדר שלא לבזבז זמן, ולעבוד עבודה מרוכזת ומסודרת.

הידיעות שלך על “הנוער” מענינות.¹³²⁵ מדוע אין צפורה [מירון] כותבת לי כלום? הלא לא אני הפסקתי את חליפת המכתבים. על מכתבה ממגדיאל עניתי לה. וחכיתי להמשך.

בשעות שקונין משאיר לי – הריני לומד משהו, בעבודה יותר רצינית איני מתחיל – עודני מרשה לעצמי להתבטל, ואני נמנע מהתגייסות פנימית. או שנחוץ שמי שהוא יעמוד על גבי ויצליף עלי בשוט.

שלום לך

ברל

196

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

לונדון, כ"ב סיון תרצ"ז, 1.6.1937

לונדון, כ"ב סיון.

שלום, לאה.

הידיעה על אברהם [קריביצקי] היתה לי מהלומה בלתי־צפויה.¹³²⁶ לא עלה על דעתי שהוא יקדימני לצאת מן העולם. ואני מתאר לי איזו מהלומה היא זאת בשביל נחמיה [שיין], שהיה מוצא בו אחיזה משפחתית.¹³²⁷

אני כבר התחלתי לחפש אניה לשוב. קונין עודנו מעכב אותי, ובאמת כל זריקה וזריקה שלו מוסיפה פעולה. אבל הישיבה כאן כבר קשה עלי. מנוחה גמורה אין לי, כי מפעם לפעם אני נדרש כאן לישיבות ולהתיעצות, ואלה אינן גורמות לי קורת־רוח. כל הלך־הרוח השורר עכשיו בחוגי ההנהגה כאן איננו לפי טעמי. ואין בכוחי לשנות. ואני רואה את עצמי כאן יחיד נגד כולם. וגם משום זה עלי להיות בארץ. והחמרת הסכסוך מסביב לספרד אף היא מזהירה אותי שלא אתקע כאן.¹³²⁸

הספרים נתקבלו.¹³²⁹ תודה לך ממני וגם מקונין. הוא לא ידע שאני מכין לו את המתנה הזאת, וגרמנו לו בזה קצת נחת. הרבה נחת אין לו בחייו, במדה גדולה מפאת אופיו ויחסו לאנשים. אני רוצה מאוד להביאו לארץ, אבל אינני יודע כיצד יעשה הדבר. הרופאים לא ישמחו לבואו. כי הוא איננו “קולגיאלי”.

אני מפסיק עתה את המכתב, כי בינתים קבלתי טלפון מבן גוריון שעלינו להפגש מיד עם פנחס [רוטנברג].¹³³⁰

אך זה הלך ממני סרני, שבא עכשיו מאמריקא. “הדור הצעיר” – ליבינשטיין, סרני – מדאיג אותי. בליבינשטיין, לפחות, יש מעלה אחת גדולה: הוא לומד ברצינות.

שלום לך

ברל

197

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

לונדון, כ"ט סיון תרצ"ז, 8.6.1937

לונדון, כ"ט סיון

שלום לאה.

איזה אי־שקט נודף הפעם ממכתבך,¹³³¹ מדוע? חשבתי כבר השבוע לצאת. אולם קונין נמלך והתחיל בבדיקות חדשות. והן תדרושנה ודאי עוד שבוע. הוא איננו ממהר כלל להוציא אותי.

אל תחשדי במעכבים. לא קונין ולא רוטנברג חושדים בי.¹³³² אבל הם פשוט רואים כי מצבי הולך וטוב משבוע לשבוע, והרי הם סבורים כי כל מה שארבה פה לשבת – ייטב לי. אני אינני מודה בזה. אני כבר סובל מישיבתי כאן. כל הקו המדיני איננו לפי טעמי, ואני שרוי בצער על עצם הענין וגם על שאינני עושה את חובתי, אינני עומד בפרץ. התירוץ “חולה אני”, לא יעמוד לי. אינני מרוצה מעצמי משום שלא קיימתי את חלומותי לשבת ולכתוב משהו רציני. רק בימים האחרונים התחלתי עוסק בכתיבה – ואין הדבר עולה בידי כאשר חפצתי. בשביל כך אין נותנים לי פה להתרכז. קונין עצמו מעסיק אותי פה כל יום שעות אחדות. מה שאני עובד בשביל המערכת אין זו אלא המשך ההגהות אשר טפלתי בהן במצרים.¹³³³ עבודה פעוטה בהשואה עם מה שחפצתי. הדבר היחידי המועיל שאני עושה זהו לימוד אנגלית במקצת. אולם יש לי מזל משונה: כשאני לומד משהו אנגלית צועקים מכירים – שאני כבר מתקדם הרבה, וכשאני שולח קצת הערות להגהות – רואים בזה עבודה חשובה. האמת, שהיחס הזה אלי, האמונה שאני עושה משהו חשוב, בזמן שאני מחמיץ ואינני עושה מה שחובתי לעשות, לא רק שאיננו גורם לי נחת, אלא גם מרגיז אותי.

מבחינת בריאותי איני רשאי עכשיו לבטל את זמני, ובשובי הביתה אצטרך להקפיד על כך, שאוכל להחזיר בעבודה מה שהפסדתי בחדשי המחלה והבטלה.

שלום לך

ברל

198

אל ברכה חבס, תל־אביב

לונדון, כ"ט סיון תרצ"ז, 8.6.1937

על־פי העתק

לונדון, 8 ביוני.

ברכה,

בנקיפת־לב אני שולח לך מה שכתבתי למענך.¹³³⁴ יודע אני: לא זה היה דרוש. חוששני שזהו “מאמר” בעלמא ואת – מתוך חוסר דבר אחר ובמקצת “למען שמי” – לא תחפצי לוַתר עליו. אילו היית יכולה לוַתר הפעם ולהשאיר את הכתב־יד בידיך היית עושה כמדומני טובה גם עם הספר וגם עמדי.

ושוב, גם אם בלבך תאשרי את יחסי הלא לא תסכימי לכך. לפיכך אולי תתני אותו לא כמבוא, אלא כסיום. וטוב, ששטוק יעבור על הלשון. שם לא הכל בסדר. וכן הציטטין. במקומות אחדים לא כתבתי מרכאות מפני שלא האמנתי בעצמי, שאני מצטט נכונה. ובמקום אחד כתבתי פסוק במרכאות, ואיני יודע אם יש פסוק כזה (פה אין אתי אפילו תנ"ך.) מובן שהענין עוד לא נגמר. לפני שבועות אחדים ישבתי לכתוב ציוּן בשביל סוף הספר, והפסיקני טלפון פוליטי שקראני לישיבה, ומאז לא יכולתי לשוב. אם אוכל לשוב – איני יודע. חוששני, שהדבר הוא למעלה מכחי. אולי יהיה שטוק האיש אשר יכתוב עמוד זה. בלעדי עמוד כזה אי אפשר להוציא את הספר. צריכים לשווֹת לעינינו לא רק את הקורא שלנו היום, היודע אולי מעצמו, כי אם את הקורא הבא, אשר לא ידע. ולספר הזה הלא יהיו קוראים באים.

אני לא אסתלק מנסות. אבל אינני מאמין כי אוכל. פה אין גם אפשרות של התרכזות.

הערות להגהות האזכרות¹³³⁵ אולי עוד אשלח. קטנות. אך הערה אחת: ראיתי כי אצל החללים הרביזיוניסטים לא צוּינה שייכותם המפלגתית או הבית"רית. בעיני זה עוֵל קשה. הלא איננו מעלימים עין משייכות הסתדרותית או פוליטית. ומדוע יקופחו אחים אשר נמנו על מפלגה שנואה? זה גם מקפח אחד הרעיונות העיקריים של הספר: אחדות הגורל, ואחדות המחנה במהותו.

שלום

ברל

האמנם יצאה מַשָה [קובילנסקה] לארץ? בענין יומני רמת־הכובש וכו' אפשר צדקת את.¹³³⁶ אך חמתי על אמה לויין ו[חיים] פיש היודעים כתוב.¹³³⁷ מדוע לא יכתבו את מגילת המקום?

199

אל מרכז מפא"י

לונדון ג' תמוז תרצ"ז, 12.6.1937

על־פי העתק

לונדון, ג' תמוז, תרצ"ז.

ברכתי להרצפלד ולמשה [שרתוק] ולכל המסייעים בידם בימים אלה בהקמת נקודות חדשות במקומות הסכנה – בבית שאן, בקצה הצפון, בדרום¹³³⁸ “ברוך מציב גבול אלמנה”¹³³⁹ – בפרט בימים שהכל מכוון להסיג גבול אלמנה.

החרדה וסימני ההתנערות שבישיבת המרכז האחרונה¹³⁴⁰ אולי יוציאו גם אותי מן השיתוק המר אשר אני נדון בו בחדשים אלה, תחילה בפני החולי, ואחר כך מפני הסובב אותי. בפני התוהו־לא־דרך השולט במדיניותנו כאן, שבשעה שהיא מבקשת לעשות משהו היא מוציאה את כחותיה לבטלה או לרע מבטלה, ובפני המבוכה המתישה שנשקפה אלי מתוך הדיונים הקודמים במרכז – ראיתי עצמי, לחרפתי, אין־אונים.

במצב שנתהווה והמתהווה – אינני יכול לשחרר את עצמנו מאחריות גמורה. אנחנו לא עמדנו בפרץ, לא העמדנו סכר בפני שטפון־הפניקה והרפיון הנפשי שבו נסחפת מדיניותנו הרשמית (ומדיניות בלתי־רשמית אין לנו הפעם).¹³⁴¹

ואם מותר ליהודים־סתם, לציונים־סתם, למה שאנו קוראים בביטול בעלי בתים", לא לחוש מה צפון בתוך הצעות ותכניות וחלומות, הרי אסור הדבר לנו, למפלגה שאינה יכולה להצטדק באי־ידיעת הארץ, בחוסר־נסיון ציוני, בניתוק מאינפורמציה פוליטית, בחוסר יד בהנהלת הענינים, מפלגה שאיננה בבחינת “אוביוואטל”,¹³⁴² הנוטה בטיבו לפתור כל חלום לטובה, המבקש מחבוא מהכרת־מלחמה, והנדהם ומשתומם בבוא הרעה עדיו.

אינני מתכוון להעמיד את “הויכוח על החלוקה” על בסיס פרינציפיוני. אך גם אתנגד לנסיונות הנעשים אצלנו להכריז על כל מי שאיננו מכריז על התנגדות מטפיסית לכל חלוקה שהיא, שבעצם איננו מתנגד כלל ואין צורך לראות את התנגדותו כהתנגדות).¹³⁴³ אני בטוח כי כולנו אוהבים במדה שוה את ארץ ישראל, וכי כולנו רוצים בארץ ישראל כולה. אין אנו צריכים להתנשא זה על זה לא בנאמנות ציונית ולא בנאמנות סוציאליסטית. ואם יש בנו פגימות, הרי לכולנו חלק גם בפגימות. כלום התקומם מישהו בחזקה בשעה שקרעו מעלינו את הליטאניס ואת החורן?¹³⁴⁴ כלום לא ענו מנהיגינו בשעה שנשאלו על גבולות הארץ: “מדן ועד באר שבע”, ולא זכרו שיש פסוק פחות פופולרי, “מלבוא חמה עד נחל הערבה”? האם מפת ארץ ישראל היא בשבילנו חיה? הלא אנחנו העם היחיד בעולם, המדפיס את מפות ארצו מתוך אקונומיה בנייר ובשטח, ומוציא במו ידיו את השטח הריק שלמטה מבאר־שבע – עד נחל הערבה – ואת השטח המיושב בצפון – “מלבוא חמת”. כלום יהיו אצלנו מזועזעים באמת אם נקודות עזובות ועלובות שלנו. כמו רוחמה או כפר אוריה,¹³⁴⁵ שיש בהם לא מעט מזעתנו ומרחשי נפשנו, יוצאו מן התחום היהודי? כלום זוכרים ומזכירים אצלנו שבמזרח הכנרת, בקרבת מבצר גמלא, היתה לנו נקודה רבת־יסורים “בני יהודה” והיא עתה חרבה ושוממה בתחום הסורי?¹³⁴⁶ לא, עדיין לא השתרשנו – כולנו! – בארץ במדה כזאת ש"החלוקה" תהיה בלתי אפשרית מבחינת חיי נפש האומה. (רק פעם אחת ויחידה נתגלה בנו החוש הזה, וזה היה נס תל־חי.¹³⁴⁷ שהיה בו לא מעמד־הגנה בלבד, אלא גם עמידה על משמר הצפון).

נשאנו וסבלנו כל מיני חלוקות, ולא הרעשנו עולם. ויתכן, שגם עתה איננו מסוגלים לעמוד בכל כח בפני ניתוח חדש של מפת־הארץ. אולם ההבדל המכאיב הוא, שהפעם אנו, כמו יונה פותה, אצים אל כף הציד. כמובן, מתוך כוונות טובות, מתוך שיקול פוליטי, מתוך ראיית חלומות נעימים בהקיץ.

לפיכך אני אומר: אין לנו צורך בויכוח מטפיסי על “חלוקה”. אין צורך גם בויכוח פוליטי־תיאורטי –מאי עדיף: שטח או עצמאות (כאילו שני הדברים יכולים להיות נפרדים לגמרי). מוטב שכל אחד – בלבו – יסתפק בויכוח פוליטי־ריאלי, בשאלת הפרוגנוזה: מה עלול להיות, מה יכול להיות, תוכן־החלוקה? מה יכול להיות השטח, מה יכול להיות טיבה של אותה עצמאות (מבחינה פוליטית, פיננסית, וגם מבחינת ההתחייבויות אשר יוטלו עלינו לגבי “המיעוט הערבי” – התחייבות אשר ודאי תדרוש איזו השגחה חיצונית מיוחדת; מבחינה צבאית־אסטרטגית, מבחינת יחסי־הארצות השכנות)? מה נשקף לנו בתקופת־המעבר, בתקופה “שבין מלכות למלכות”.¹³⁴⁸ מן הבירור הפשוט הזה, שלשמו יש לנו דווקא חומר לא מעט, אנו משום־מה נמנעים, ונותנים לאנשינו לבקש מפלט מקושי המצב בהזיות ורודות.

שתי סבות רואה אני לכך, שדרכי המדיניות שלנו נשתבשו:

א) ההנחה השוררת בספירות אנגליות קרובות לשלטונות, כי אין עוד לקיים מדיניות של מנדט, כי אנגליה עייפה, כי המפריעים נתרבו, והסתירות נתחדדו. הנחה זו נתקבלה על דעת המנהיגות העליונה; ובזמן האחרון חדרה גם אלינו.

ב) מקסם־המדינה העצמאית והאופקים המזהירים הנפתחים לעליה ולפעולה. מקסם זה עלול להתיר גם מעיני אנשים, העומדים בעצם כל התסבוכת הממשית של חיינו, את מציאותם של התנאים העלולים לעשות את המדינה שלנו לנפל.

אני כופר בהנחה ראשונה, בכל כח נפשי. לא ירדתי לכבשונה של המדיניות האנגלית ואינני מגיע לקרסוליהם של האוחזים בהנחה זו. אולם יודע אני שבהנחה זו – מות פוליטי לנו. ויודע אני שכל אלה אשר בזמנים שונים הרכינו את הראש בפני מדיניות הקיצוץ וההכשלה, ואמרו: אין מה לעשות – נתבדו. כלומר, הם לא נתבדו מאליהם. אלא המאמצים וההתאבקות שלנו גרמה להם שיתבדו. כף־המאזנים איננה מוכרעת מלכתחילה. היא תמיד עודנה נתונה להכרעה. וכאן – תפקידינו. אני מעיז לחשוב, שאנו התחלנו לנהל פוליטיקה אקטיבית – מחוץ לימי סן־רמו¹³⁴⁹ – רק לאחר מאורעות תרפ"ט. וקרענו גזרות בלי הרף. אבל לא תמיד עמדו למנהיגותנו הכוחות הנפשיים להאבק.

ההנחה הזאת, שקשרה את ידי מנהיגותנו הפוליטית בלונדון, והביאה אותה לידי בטחון שאין לעמוד בפני קיצוצים, נתבדתה גם בימי המאורעות (נורי פחה, שדיול וכו').¹³⁵⁰ אבל בדרך כלל נמנעה ממלחמה על “פרוגרמה מתוקנת”. ליתר בירור, אינני מתכוון להתאבקות היום־יומית בירושלים,¹³⁵¹ שאני יודע להעריכה. אבל זה היה הדבר החיובי היחידי במדיניותנו נוכח הפורעניות. חסרה היתה מלחמה רבתי למען הצעת־פתרון חיובי. לדעתי, אין שום פתרון אלא זה: מילוי המנדט בנאמנות, כלומר לא סטאטוס קבו, אלא מהדורה מתוקנת. וביטויה: עליה מהירה של מאתים אלף יהודים צעירים היכולה להוציא את הארץ מפורעניות. ומאידך, היתה חובתנו להכריז בלי הרף, שכל תכניות־קיצוץ בכל צורה שהיא אינן מביאות שלום ונושאות בקרבן את הפורעניות הבאות. מתוך תפיסה זאת דחינו בארץ את הפוליטיקה של “החמשה”.¹³⁵²

וברגע שגם אנשינו נתפסו ליאוש זה, מנאמנות למנדט ומפתרון רדיקלי, בדרך של עליה גדולה, ברגע זה – ניטלה בכלל אפשרות של מלחמה כלשהיא, ולפיכך הפקרנו לפוליטיקה, המקילה את מלאכתם של המחלקים.

ומתוך הנחת־אב זו משמיעים אצלנו הנחה אחרת: כל אלטרנטיבה אחרת, חוץ מן החלוקה, רעה הימנה. איני יודע מה הן האלטרנטיבות האחרות, ואינני יודע אם אחרים יודעים אותן, אבל אני סבור, בסברה יהודית פשוטה, כי אותם הגורמים אשר ימנעו כל אלטרנטיבה טובה ימנעו גם חלוקה טובה. אם אי אפשר לה לאנגליה אלא להציע לנו הצעת חנק, אזי גם החלוקה תהיה חלוקת־חנק. ואם לקבל את הסברה הפשוטה הזאת, ולבחור בין אלטרנטיבה רעה לחלוקה רעה, אזי יבין כל אחד שחלוקה רעה רעה הימנה. כי לחלוקה רעה אין תקנה, כיוון שהיא מוכרחה להכשיל את “המדינה” מתחילתה.

200

אל מרכז מפא"י

לונדון, ו' תמוז תרצ"ז, 15.6.1937

לונדון, ו' תמוז תרצ"ז

15.6.1937

חברים,

אינני זוכר בדיוק היכן הפסקתי במכתב הקודם. בינתים עברו עלינו ימים כאן, בהזדמנות זו שנזדמנו ארבעתנו – בן גוריון, אליהו [גולומב], דב[הוז] ואני – יחד, (לראשונה!) בבירורים מבירורים. בינתים נתקיימה שיחה בנינינו[!] לבין חיים, אשר היו לי ספקות רבים אם אני צריך להשתתף בה, כיוון שלא חפצתי להרגיז לשוא וגם לא להיות שותף לדרך שאין אני יכול להי[ו]ת שותף לה, אולם נכנעתי לדעת חברי, והוצאתי לפניו את פקעת הקשיים והסכנות הנראית לי במצב הזה. בינתים בא הפרוטוקול האחרון. ואחרי דברי יצחק [טבנקין] ושאול [מאירוב] ודבריו האחרונים של משה [שרתוק] – ספק אם כדאי לי להמשיך. (אגב, מדוע לא שמעתי בפרוטוקול זה את “דברי המחייבים?”).

כמדומה לי, שנסיתי להגדיר את הלך־המחשבה של חלוקה כמטבע אשר מצדו האחד – יאוש מן המצב הקיים, מן המנדט, ומצדו השני –התקוה לזכיה בגורל. כנגד זה אני אומר: לא יאוש מן המנדט, לא הסתלקות ממלחמה על מהדורה מתוקנת של מילוי המנדט, תליית הקולר במי שסיכל את מילוי המנדט, ומאידך – נראות לי סכנת מפולת. אומרים לי, שהנימוקים שלי הם נגד מדינת יהודים בכלל (ואפילו “נגד הציונות”!). ואני אומר: לא נגד מדינה בכלל אלא נגד מדינה־נפל, נגד לידה לפני זמנה, ואפילו לא לידה, אלא – לקיחת הולד במלקחים בחודש החמשי להריון, מתוך חשש פן לא נוכל להתגבר על קשיים חמורים בהמשך ההריון.

רואה אני בפרוטוקול הברה שנפלה על “המנדט שנשרף”.¹³⁵³ בעיני הברה זו היא אם־כל חטאת במדיניותנו הנוכחית. מי התיר לאנשינו המדייקים בלשונם להשתמש בהברה זו? משנשקפת סכנה לתעודה יקרה – כלום מפקירים אותה? אדרבא, מעמידים עליה משמר. המנדט לא ישרף אם אנחנו לא נשרפנו. ובשנת הפורעניות הזאת עמד המנדט לנו לא מעט.

איני מתעלם מחולשתנו המדינית בעולם. ססס"ר, גרמניה, פולין – כל אחת מהם על פי דרכה שברה את הכח המדיני של היהודים בעולם, ואת התנאים אשר בהם יכולים היהודים להלחם על מקומם בעולם. אולם מאידך גיסא, מעולם עוד לא עמדו לימיננו, לימין מדיניות עברית לאומית, מדינות כארצות הברית וכצרפת, ובמידה כזאת. ואנגליה, עם כל חשבונותיה וסבכיה ותורפותיה ותעתועיה – ספק אם תתיצב כנגדן אם אנחנו נגייס אותן באמת לקיום המנדט. איני מתעלם מחולשת חבר־הלאומים, הנאלץ לבלוע כמה נבלות ולמחות פה, אולם – אנגליה שאמנם לא תרצה להכביד על מצבה בגלל עיניו היפות של חבר הלאומים, גם לא תעשה בפרהסיא מעשה שיש בו הפרת־התחייבות גלויה. ומאידך, מצבנו בתוך ועדת המנדטים התחזק בשנים האחרונות, בזכות השגינו בארץ, ואם אין בידי הועדה לעזור לנו הרבה כנגד התחכּמויות האדמיניסטרציה – היא לא תסמוך את ידיה על “שריפת המנדט” ואפילו לא על שינוי עקרוני של סעיפים לעשקנו.

אני מניח כרגע הצדה את שאלת החלוקה – ולו גם “חלוקה טובה” – מצד תוכנה ההיסטורי, מצד הסבכים אשר היא מכינה לנו בעתיד יותר רחוק, מצד הסילוף הנפשי הצפוי לנו בגללה לכמה דורות – האם עצם מציאותה של ירושלים מחוץ לשטחה של “ארץ ישראל החדשה” אין בו כדי סילוף נפשי שקשה לשאת בו? – מצד הלך־הרוח של אירדנטא, אשר בו יהיו מוכרחים להתחנך הדורות הבאים (אך לא רק הדורות שלנו, אלא אף הדורות של ערבים, כי הם יראו בארץ־ישראל – ולא בלי יסוד אירדנטא שלהם, וחינוך זה, עם הכח שבו והרומנטיקה שבו, כמה הוא יפנה את כחות הנוער ממגמת־בנין וכיבוש קונסטרוקטיבי למגמת מלחמה והתנגשות עם שכנים). אני מניח עכשיו את כל אלה הצדה. יתכן, כי אין בודקין בשעת הסכנה, ואין אנחנו רשאים בגלל נימוקים “רחוקים” אלה לוותר על “הזכיה בגורל” המוגשת לנו. אולם רצוני לבדוק את הענין מקרוב.

א. הצד המושך בחלוקה היא העצמאות. היכולת המלאה להעלות יהודים, לישב ולהגן על דעת עצמנו. כשאני שומע מן הפרוטוקול את שאלת רמז, אם כבר מטפלים בלונדון בהכנת המלוה למדינת היהודים, נדמה לי שאני רואה פה את אחד הגורמים העיקריים ל"ייתי־ואחמיניה".¹³⁵⁴ (יכול אני להרגיע את רמז. פה עוסקים בהכנת מלוה, ממש כמו שעסקו בימי הכרזת בלפור ושליחת ועד הצירים.¹³⁵⁵ אילו היו האנשים כאן שקועים במחשבה קונסטרוקטיבית לא היו צריכים לטפל בהכנת מלוה לימות המשיח, אלא היו מגייסים עכשיו מיליון לא"י לקרקע ולכיבושה, והדבר היה חשוב לגבי השבחת הפתרונות המוצעים יותר מן הסעודות הפוליטיות החשובות ביותר, שאין יודעים בהן לומר מה אנו חפצים). והנה מושג זה של “עצמאות” – האם לא מן הראוי לנו לתהות עליו? הריני מפנה תשומת לב לג' נקודות: פיננסים, צבא, תושבים ערבים.

האמנם תנתן לנו עצמאות פיננסית גמורה? האמנם נהיה אדונים לעצמנו בקביעת מכס, בקשרי־מכס עם מדינות אחרות, ובשימוש בהכנסות? היהיה נמל־חיפה בידינו? אני מפקפק בכל אלה. היכולה בריטניה להפקיר את המדינה הערבית לפשיטת־רגל? היכולה היא לוותר עלינו כעל פרה חולבת? האמנם לא יקום מין משטר כזה של “פיקוח” על הנמלים ועל המכס, ואולי על הפיננסים בכלל, אשר יחייב אותנו במילוי חסרונה של המדינה הערבית, ואשר יטול מאת היהודים את האפשרות להשתמש במנגנון המדיני שלהם לשם השקעות “ריזיקליות”, לשם מפעלי התישבות וכו'? אין להסיק מכאן שאני מתנגד למתן־סיוע כספי למדינות ערביות לשם קבלת עזרה הדרושה לנו, או לשם חילופי אוכלוסין וכו'. אולם יש הבדל בין עזרת־גומלין ובין מס עובד.

צבא. מדינה הצפויה במשך זמן רב לסאבוטאג' מצד חלק חשוב מאוכלוסיה איננה יכולה לשתף חלק זה בהגנת המדינה, בשמירת הגבולות וכו'. מאידך גיסא, היסכימו “נותני” העצמאות לכך, שהמדינה, אשר כמחציתה ואולי רובה הם ערבים, תוציא אותם מזכות שירות צבאותיה? בעיני נראית השאלה הזאת בין השאלות החמורות, ואין לי הבטחון שכאן לא יבואו ללמד אותנו פרק בהלכות שוויון־זכויות לכל אזרח בארץ.

הגנת האוכלוסים הערבים. אינני יכול לשעשע את נפשי בתקוה, שמניחי חוקת המדינה ומחברי חוזיה הבין־לאומיים יסמכו עלינו שלא נעשה עוול לערבי הארץ ולא ידרשו מאתנו שום ערובות. (ואולי בצדק). המדינות החדשות שנוסדו לאחר המלחמה נתחייבו במתן ערובות להגנת המיעוטים. איך קיימו אותה הגנה – שאלה אחרת. מדוע לא ידרשו מאתנו ערובות להגנת־הרוב? מה יכול להיות תוכן הערובות הללו? האם אין כאן הזדמנות מתאימה לחידוש “ההתחייבות הכפולה”,¹³⁵⁶ להכנסת הצעות־ההגבלה של [ג’ון] הופ־סימפסון ו[לואיס] פרנטש¹³⁵⁷ וּווֹקוֹפּ לתוך סעיפי־הגנה אלה? עם ההבדל הקטן, שכל ההצעות וההגבלות הקודמות היו כזרות לשעה, גזרות שבין אדמיניסטרציה לנתיניה, וכאן תלבשנה הגזרות צורה קונסטיטוציונית מאושרת בחותמת בין־לאומית וניתנת ל"פיקוח" ולגביה ולקטרוג מצד כל כח אויב לנו בזירה הבין־לאומית. וודאי שלא נוכל לשעשע את נפשנו בתקוה, שאנחנו ננהוג בסעיפי הגנת האוכלוסים, כמו שנהגו אחרים. לא נעשה ולא נוכל.

ב. אילו גם נפתרו בחיוב שאלות היסוד של העצמאות היחודית, היתה ספינת המדינה עלולה להתנפץ אל סלעי המגור של תקופת־המעבר. וקודמת לתקופת המעבר תקופת הניתוח. כאן יכול לבוא עלינו מה שבא על אותו חולה, אשר עליו הודיע הרופא: “הניתוח הצליח והחולה נפטר”. הניתוח הפוליטי של החלוקה כלום אפשר שלא ישמש פרובוקציה חמורה ביותר לערבי הארץ (ולעולם הערבי בכללו!). האם לא יתכן שעצם דבר־החלוקה – אם טובה וגם אם רעה – יהפך למלחמת דמים, למלחמת־השמד? (אני מוצא אישור לפחדנות זו בדברי צ’רצ’יל – לבושתי ולחרפתי[?] בכמה דברים תמים דעים אתו לגבי הפוליטיקה הארצישראלית ואפילו בקריאתו אלינו Persevere, Persevere, Persevere,! אשר ניבא למלחמת דמים אשר תתחולל בעקב החלוקה)¹³⁵⁸ את דברי התוקף המעושה של ווקופ, כי “הפעם” ישים קץ לדבר – אל יתרעמו עלי אם אני מקבל מבלי אמון רב. איני בוטח ברצונו באותה שעה, אך גם לא ביכלתו לכבות את האש לאחר שתתלקח. ובימינו, ימי אנטריגות עולמיות של פאשאינטרן וקומאינטרן,¹³⁵⁹ ימי שליחת גייסות לספרד לעיני ועדת אי־ההתערבות,¹³⁶⁰ איננו יכולים לדעת (או: יכולים לדעת) עד היכן יכולים הדברים להגיע, אם למי שהוא יהיה הפרץ הקטן כדי להעביר דרכו את תותחיו ואת אוירוניו. ודאי יש דברים שלא בידינו הם נתונים, אך גם מנסיוננו בארץ למדנו עד כמה עלינו להיות זהירים בהגשת גפרורים.

ג. ואם נסמוך על הנס, ששעה ראשונה לניתוח תעבור בשלום – אם בחכמת המנתחים או בגבורתם הפתאומית או מפאת חולשת הצד השני, – אזי נשארות השאלות הקשות על תקופת המעבר, העלולה להפוך את הקערה על פיה. כמה תארך תקופת־המעבר? יש אומרים: חמש שנים, והדוחקים את הקץ אומרים: שנתיים. למה נהפך אנו במשך הזמן הזה? הנוכל מיד להתחיל להעלות יהודים כרצוננו, או למען השלום והשקט נצטרך לחכות עד תום דור־המדבר? הנוכל מיד לשלוט בכספי־המדינה וללוות על חשבונה כספים לבנין ולהתישבות, או נצטרך להסכמת השולטים, אשר ידחו את הענין עד אשר אוצר המדינה יתבצר ויהיה ראוי לאמון? היושם רסן בפי כחות הסבוטאג' העצומים שבפנים המדינה, ולא ינהגו בהם כאשר נהגו במדינת המנדט, אם לא ביתר רכות? ומי יהיו השליטים בנו בתקופת המעבר – אדמיניסטרציה ad־hoc, או האדמיניסטרציה הפלשתינאית הקיימת? ובמשך שנות המעבר ודאי תעבודנה ועדות מיוחדות לשם פתירת כל השאלות הקונקרטיות אשר לא נפתרו ע"י הועדה המלכותית – ועדת הגבולות, ועדת כספים, ועדה לעניני הרכבת והדרכים, ועוד ועוד. תחת לחץ מי תמצאנה הועדות האלה, ומה הצורה אשר תקבל המדינה הקונקרטית לאחר הפתרונות הללו, אשר לא בגללם הלא נבוא ברגע האחרון לזרוק את הגט ולהסתלק מן “המדינה”, אמנם מקוצצת, ואסאלית, שותתת־דם, נתונה תמיד לחתירה מבפנים ולאיבה מבחוץ ולהכרעה מלמעלה?

עתה אין עמי שום הצעה לעשיה. במשך החדשים שעברו הייתי אומר, למראה העשיה, ולואי והיו נוקטים בשב ואל תעשה מאשר בעשיה כזאת, שיותר שיש בה משום הרחבת סיכויינו יש בה הקלת המלאכה על המקצצים ונטיעת ההכרה בלבבות כי אתנו יקל להסתדר. לונדון שלנו לא האמינה, כי יכולים אנו להפוך את מאורעות תרצ"ו לנקודת־מוצא להתקפה מדינית על מהדורה מתוקנת של שלטון המנדט, על עליה מוגברת אשר בכחה אפשר יהיה למנוע את השנות הפורעניות. הוא לא העיזה להכריז כי מבלי עליה מהירה ומוגברת – נשאר בארץ במצב הארמנים בתורכיה והאשורים בעיראק.¹³⁶¹ משום כך היה לה טבעי ללכת בדרך, אשר מבחינה מהותית, היא ההפך מן העמידה הבלתי נרתעת של הישוב באש.

כדי לפעול עכשיו צריך לדעת דברים לדיוקם. אין אתה יכול להציע לחברי הפרלמנט שידרשו ויכוח, אם אין אנו יודעים מה לומר להם בדבר הויכוח גופו. כל האינפורמציה המוגשת לנו אינה שוה הרבה. סבורני, שמחוץ לזה שהים הוא גבולנו המערבי איננו יודעים כלום, למרות הבשורות וה"אינפורמציה". וגם גבול זה עדיין אין אנו יודעים את אָרכו, ואם יהיה שלם או חתוך.

במצב זה אין לנו אלא להיות מוכנים בנפשנו לקראת יום הפרסום,¹³⁶² שנוכל לפחות אז לראות את הדברים לא באור־קסמים (כמו שהמסורת הציונית רגילה לראות כל משא ומתן מדיני – ונכשלת), אלא בראייה פרוזאית, ואפילו בראייה חשדנית. אף על פי שאצלנו מתיחסים לחשדנות מדינית כאל מידה מגונה, הריני סבור ששום מדינאי איננו יכול לוותר עליה, ואנחנו – למודי נסיון מר – על אחת כמה וכמה. ושנהיה חזקים ובני־חורין להפיל את התכנית כשנמצא שקיצוציה והסכנות הכרוכות בה מכריעים את כף המשקל. ושנוכל לחזור – בכל כח – להגנת אותה הזכות המוכרת בהכרה בין־לאומית, שהצעת־החלוקה דורשת מאתנו שנוותר עליה מרצוננו.

שלכם

ב. כצנלסון.

201

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

לונדון, ו' תמוז תרצ"ז, 15.6.1937

לונדון, ו' תמוז תרצ"ז

שלום, לאה.

אני שולח על ידיך את מכתבי השני למרכז.¹³⁶³ את הראשון שלחתי – בחפזה – על פי הכתובת של זלמן [רובשוב]. תודיעי לו מיד כי קבלת את ההמשך ותבקשי שיתנו לך את ההתחלה. אם הם עושים העתקות מן המכתבים תבקשי מאתם העתקות מן השנים, כי כידוע לך אינני משאיר לי כלום.

ממכתבי זה את רואה שעל אפי ועל חמתי נכנסתי שוב ראשי ורובי “לענינים” והתגברתי על קשיי הפנימיים. בעניני הפרטיים – בושתי לומר, שאינני יודע מה לומר הפעם. הרגשתי טובה כאשר היתה. ואני מרגיש כח לעבוד. ולדעתי, הייתי יכול לצאת גם בשבוע שעבר, וגם השבוע. אולם קונין עשה בדיקת־דם, אין א נאווינע,¹³⁶⁴ ואיננו מרוצה, ושוב חזר ועשה ואיננו מרוצה, והוא דורש ממני עוד בדיקה אחת, כעבור שבוע. הוא מבטיח אמנם שלאחר שבוע – יהיה מה שיהיה – ישחרר אותי. אבל אני כבר אינני בטוח בשחרורי, כאשר הייתי.

אם בתיה [שיין] אצלנו – מסרי לה את ברכתי. הכתיבה קשה עלי, וגם מבלי שאכתוב – היא יודעת את הרגשתי. לשיטה זו – להסתיר דברים מנחמיה [שיין] – אני תמה.¹³⁶⁵ מה תועלת בכך? נחמיה כבר איננו תינוק. ואי אפשר להסתיר יסורים אמתיים. וחוששני, שעל ידי זה גם אין מעוררים בו כבוד.

נצטברו הרבה ענינים אצלי לכתוב ולענות – ואינני מספיק. בזמן האחרון הענינים והאנשים גוזלים הרבה זמן. אם אספיק – אכתוב עוד היום לצפורה [מירון]. ולא – בדואר הקרוב.

שלום לך

ברל

202

אל דוד זכאי, תל־אביב

לונדון, ו' תמוז תרצ"ז, 15.6.1937

לונדון, ו' תמוז, תרצ"ז.

שלום דוד.

בשעה שקבלתי את מכתבך הראשון חפצתי לענותך כמה וכמה. לא עלה על דעתי שאעכב את תשובתי. בינתים שמתי את צוארי בעול “ענינים”. שלא חפצתי בהם. וכתיבות־החובה השונות שהעמסתי עלי טרם נסתיימו, אולם אני מקווה לכתוב בימים הקרובים גם לזלמן [רובשוב], וגם לשטוק, גם לקרופניק.

בושתי לאמר מה בענין שובי. ראיתי את עצמי עוד לפני שבועיים מוכן ליציאה. אך רופאי שיחי' נמלך פתאום והכניסני בעול בדיקות חדשות, ופניו – לא פני – לבשו קדרות. עכשיו הוא מבטיחני, שכעבור שבוע יחדל ממני, ובכן, חוששני, של אהיה אתכם ביום הפרסום,¹³⁶⁶ ואני בשתים חפצה נפשי, גם להיות אותו יום ב"דבר" וגם לא להיות פה.

אני מניח, שאת מכתבי ששלחתי בשבת לזלמן ואת המשכו שהעברתי היום על ידי לאה קראת – ובכן תבין לי.

מן השאלות הדחופות:

בענין האחות – איני יודע אם כדאי לעכב.¹³⁶⁷ צריך – כך נדמה לי – להקדים ולהעביר את החדר למערכת. וכל עוד לא תבוא האחות – יעמדו הדברים כעמדם. וחוששני מרחוק שכבר אין כח לאנשים לשׂאת.¹³⁶⁸ והאחות חולה – ואם תדחה, מי יודע למתי? אבל אין לי בטחון, שהענין לא נדחה בכלל. אם מרי סבורה, שצריך בכלל לבטל את בואה – שאני.

בענין [יעקב] שטינברג – הבטחתי ואקיים.¹³⁶⁹ כאשר אמרת. ועוד לי הצעה: הקימו ועד להוצאת כתבי ז"י.¹³⁷⁰ בשנים או שלושה כרכים קטנים, נאים. כבר הגיעה השעה. אני את חלקי אתן – תוכל לסמוך עלי. (אגב באשר לקניפלאך,¹³⁷¹ הם כפעם בפעם עושים את תפקידם. ולי הם אינם עולים בזול. אך לפני זמן־מה ישבתי עם יהודי אחד, “משכיל” וגביר, וחפצתי לשתפו ביובל שטיינברג. הוא את שמו לא ידע.¹³⁷² חפצתי לשתפו בקרן־הסופרים על שם י. א.,¹³⁷³ ודחני – לאחר זמן, כשיתבררו עסקיו, וכשימלך בסופר מקורב לו. והסוף היה – שיצאתי מפניו באחת בלילה, כשכלה אוטובוס מן השוק, ובידי אין אלא הבטחות לימים טובים, ובעצמותי – צנה ממש).

היטבת עשה שחדשת את הקצרות. ולואי שייטב בעבורן גם לקוראים וגם לך.¹³⁷⁴

שלום

ברל

203

אל צפורה מירון, תל־אביב

לונדון, ח' תמוז תרצ"ז, 17.6.1937¹³⁷⁵

בשעה שהבטחתי לענות על שאלותיך בענין הסכם־עבודה עם הרביזיוניסטים,¹³⁷⁶ לא ידעתי כי בימים הקרובים יאפפו אותי ענינים חמורים יותר, ולא אוכל להפנות לכך. אולם איני רוצה להכזיב אותך, ואיני רוצה כי תחשדי בי שאני מזלזל בשאלות ששאלת. אדרבא, יש שבשאלות קטנות של שואלים קטנים צפונות טעויות גדולות אשר רבים, וכן גדולים, נכשלים בהן.

לא אוכל לענות לך כאשר חפצתי, כי אזי הייתי צריך לחבר חוברת שלמה, אך אתנהל בצמצום, בתחומי הזמן אשר לי. איני יודע אם בטרם שאלת – יותר נכון: הקשית קושיות – טרחת גם לקרוא משהו המסביר את ענין ההסכם ופרטיו ומספר את תולדותיו (כי אין להבין מאורע צבורי אם אין יודעים את השתלשלותו ואת תנאי התהוותו), או שהסתפקת רק בקריאת החומר המגרה, “המרעיש את העולם” על ההסכם. אך בתשובתי אני רוצה לצאת בעקבות שאלתיך.

א. את אומרת שאין את מתנגדת להסכם־עבודה עם פועלים, ותחילה גם לא פקפקת בטיב ההסכם הזה, אבל הוא נפסל בעיניך לאחר שראית כי חתומים עליו “ד”ר ועורכי דין ואנשים שרחוקים כבר מהיות פועלים".¹³⁷⁷

איני יודע מי ומי הם החתומים על ההסכם מטעם הרביזיוניסטים, ואודה כי לא התעניינתי בזה כלל וכלל. לא עלי המלאכה לקבוע מי ומי יחתום מטעם הצד השני. אך תסלחי אם אומר לך, כי טענתך נראית בעיני כתואנה. מי שסבור שאין צורך בהסכם בכלל או שהסכם זה הוא פגום – ידחה אותו. אך מי שסבור כי יש ויש צורך בהסכם־עבודה עם כל גוף צבורי שהוא, המכיל בקרבו פועלים, ומי שסבור שהסכם זה מסייע למניעת מלחמות־דמים והתחרות בין פועלים ולחלוקת־עבודה צודקת בין עובדים ללא הבדל השקפותיהם ומפלגותיהם – מי שסבור כך, לא יפסול את ההסכם מפני שה"מחותנים" אינם מוצאים חן בעיניו. כי מי שימצא חן בעיניך בכל – אין את צריכה כלל וכלל לעשות אתו “הסכם”, אלא תשתתפי אתו בהסתדרות אחת, במפלגה אחת, בקבוצה אחת. “הסכם עושים עם מי שאינו מוצא חן, עם מי שנלחם בך – כדי להמעיט פורעניות, כדי למנוע עוול או לשכך יסורים. ואת הבא לחתום אין שואלים על ה”יחוס" שלו אם הוא ד"ר ואם פועל?* מי שעומד לחתום אתנו חוזה אנחנו שואלים אותו: מטעם מי הוא נשלח, אם הוא מייצג באמת את שולחיו, אם הוא מתחייב בשמם, אם חתימתו תחייב אותם ולא תהיה כנייר לצור על פי צלוחית. בשעה שאנו קוראים מאמר או שומעים נאום אנחנו מתענינים – בצדק – באישיותו של האומר, אנחנו שואלים: אם תוכו כברו, אם מעשיו כדברו; בשעה שאנחנו צריכים לבחור לעצמנו שליח או מנהל ענינים, או כל אדם אשר יצא ואשר יבוא לפנינו – חייבים אנו להתעניין באישיותו, לדעת את ישרו, את נאמנותו, ולא רק את אלה התכונות, כי אם גם את תבונתו, את שיקול־הדעת שלו, את אומץ־רוחו – אנחנו רשאים להחמיר בבחירת הנבחר שלנו כדי שנוכל לתת בו אמון בעשותו את שליחותנו; אך בשעה שאנו מנהלים משא ומתן עם גוף חיצוני, אשר לא אנחנו קובעים את נאמניו ואת ממוניו, אזי חשוב לנו לא השליח אלא השולחים. מה בצע אם יבוא אליך פועל כשר לחתום על עניני עבודה בשם אנשים שאינם עובדים? ההסכם עצמו יכול להיות מצוין, החותם יכול למצוא חן בעיניך במידה שאין למעלה הימנה, את תמצאי שהסכם כזה מותר לכל הדעות –אלא שלמעשה לא יוכל לחייב את הפועלים אשר מחר את צריכה להפגש אתם בחפושי־עבודה או בחלוקת־עבודה או אפילו במקום־עבודה משותף. ולפי קושיתך יוצא, שאם יזדמן לך לנהל משא ומתן בעניני עבודה עם ארגון העובדים הרביזיוניסטים, או עם איזה ארגון אחר שאיננו אהוב עליך, ותבואו לעמק השווה, אזי תמלכי בסוף ותאמרי: “אבל אינני יכולה לחתום הסכם עם האנשים החותמים בשמכם. הם אינם מוצאים חן בעיני. תואילו נא, איפוא, לבחור לכם אנשים אחרים, אם באמת ובתמים אתם רוצים בהסכם אתי על חלוקת־עבודה צודקת ובמניעת מלחמות בין עובדים”. הלא כן?

ב. ומתוך שאת פוסלת את הבאים על החתום, את הולכת ומוסיפה, טענה שניה ושלישית ואומרת: “אנו נחטא לעצמנו אם נחתום הסכם עם הבורגנות הרביזיוניסטית. נחטא בתור ציונים ובתור סוציאליסטים. בתור ציונים נחטא כי אנו חותמים הסכם עם מפירי תקנות ההסתדרות הציונית, ובתור סוציאליסטים אנו מכניסים לתוכנו יסוד שרצה כל הזמן לפוצץ אותנו”. הבה נברר גם קושיה זו, אף על פי שחוששני שאינה נוגעת לענין הנידון בינינו. כי הלא הסכם־עבודה זה אשר את מקשה עליו נחתם בין ההסתדרות לבין ארגון עובדים רביזיוניסטי, ואת הלא חוזרת ואומרת שאין את מתנגדת להסכם־עבודה עם פועלים. למה, איפוא, הכנסת פתאום הנה שאלת הסכם עם הבורגנות הרביזיוניסטית, שאלה שאינה ענין לכאן? וכי מפני שהחתומים אינם כשרים בעיניך תהפכי בקפיצה אחת ארגון עובדים (איזה שהם) לבורגנות?

יכולתי, איפוא, להשיב על טענה זו על ידי קביעת עובדה פשוטה: הסכם־עבודה זה הוא הסכם בין פועלים לפועלים על עניני פועלים. אך הואיל ועוררת שאלה כללית וטענת בשם האיסור, מבחינה ציונית ומבחינה סוציאליסטית, לבוא לידי כל הסכם שהוא עם “הבורגנות הרביזיוניסטית”, וכיוון שאני סבור כי בחגוי־טענה זו טמון איזה שיבוש קשה, חפץ אני להביא אותך לידי כך שתבדקי את עצם הטענה. חוששני, כי מי שאומר: “אסור בכלל לחתום חוזה כל שהוא עם הבורגנות הרביזיוניסטית” (או. עם איזו בורגנות אחרת) – ספק אם הוא יודע מהו סח. כבר אמרתי קודם: אין עושים הסכם עם ידידים דוקא, או עם אנשים שאתה אתם תמים־דעים או תמים־מעשים. עם אלה אין צורך בהסכם (עם אלה אפשר וצריך להתאחד ממש, ולבקש מתוך אחוד להתגבר על שארית חלוקי־הדעות, שקיימים תמיד בין אנשים או לחפש יחד תשובה על מה שעוד טעון בירור). עם מי יש צורך בהסכם? עם מתנגדים, עם מתחרים, עם יריבים, עם אויבים. כדי למנוע מלחמה אם אפשר, או כדי לצמצם אותה בתחומים מסויימים, או כדי למנוע הפסדים ואסונות. השאלה היא לא זו: עם מי מותר לעשות הסכם? כל הסכם עם כל מי שהוא, אם אך אפשר על ידי כך למנוע תקלות ולהפחית סכנות צפויות ולהציל את החברה משפיכת־דמים וממידות ברבריות, ומהרס ומחורבן – לא מותר אלא חובה לעשותו. ויש שאתה רואה צורך לבוא לידי הסכם עם אויב ודאי כנגד אויב רע וקשה ממנו. בכל מקרה כזה קיימת רק שאלה את: אם אפשר להגיע לידי הסכם? בין כל ראשי המדינות של ימינו אין כליאו[ן] בלום, אדם המסור בכל לבו להמוני העמלים, ורוצה בכל נפשו בשלום בין העמים, והוא איש של כבוד ושל יושר ומתעב כל נבלה וכל גסות־רוח, ואילו היה בלום יכול להגיע לידי הסכם עם היטלר (שהוא ההיפך הגמור ממנו) בדבר מניעת מלחמה בין צרפת וגרמניה, כלומר מניעת מלחמה עולמית חדשה – כלום היינו אוסרים עליו מפני שהיטלר הוא רשע מרושע וידיו דמים מלאו, לפיכך לא נאה לחתום אתו על ניר אחד? אילו היה נמצא אדם שהיה אומר ככה, היינו קוראים עליו: חסיד שוטה (ושמא: מתחסד ערום). ובמקרה שלנו את באה ואוסרת מראש כל הסכם שהוא עם “הבורגנות הרביזיוניסטית”. לפי זה יהיה אסור, למשל, לבוא אתם לידי הסכם, שלא להפריע שום נואם, משום צד, בדברו, ולא “לפוצץ” שום אספות, ואסור לעשות אתם הסכם שלא להתנפל על בית ההנהלה הציונית.

ומה הנימוקים לאיסור זה? את אומרת, שבתור ציונים איננו רשאים לבוא לידי הסכם עם “יהודים שעזבו את ההסתדרות הציונית” אילו היה בעשיית הסכם משום מתן פרס או מתן תעודת הצטיינות – ודאי היית צודקת. למה נתן כבוד למי שהרים יד על שלמות ההסתדרות הציונית? אבל הסכם איננו לא פרס ולא מדליה. זהו סידור, שפעמים הוא טוב הרבה ופעמים הוא טוב פחות, אבל תמיד הוא מתכוון למנוע תקלות גרועות ומסוכנות יותר. הנה, למשל, “אגודת ישראל”. הם אמנם מעולם “לא עזבו” את ההסתדרות הציונית, כי מעולם לא היו בתוכה. הם תמיד נלחמו נגדה והיו זמנים שהמלחמה היתה קשה ומרה. והיו זמנים שהם השתמשו נגדנו באמצעים גרועים משל הרביזיוניסטים. היה זמן שאנשים משלהם ניסו לבקש את קרבת מחנה המופתי ולנצל קרבה זו כנגד עמדת הישוב והתנועה הציונית.¹³⁷⁸ גם היום הם אינם רוצים להמנות על “כנסת ישראל” ואינם משתתפים לא בועד הלאומי ולא באספת הנבחרים ולא בקונגרס הציוני ולא בסוכנות היהודית, ואינם יכולים להסכים אפילו למינוי רב אחד עם שאר הישוב. ואף על פי כן כשעולה הדבר, בשעת פורענות, לסדר הסכם כל שהוא בין “אגודת ישראל” ובין “הועד הלאומי” ולקבוע עמדה מוסכמת (ולפעמים אפילו הופעה משותפת) בפני הממשלה, אנו חושבים זאת להתקדמות, להישג במדיניות היהודית ואילו יכולנו אתם להגיע לידי הסכם אחד שישתתפו בבחירות לקונגרס הציוני או לאספת הנבחרים של הישוב, אף על פי שהם היו מצטרפים שם לכוחות שכנגדנו, היינו שמחים כי היינו רואים בזה שלב נוסף בארגון הכלל היהודי לאומה השולטת על עצמה, אף על פי שאין לרשותו שוטרים ושופטים וגובי מסים מטעם הרשות. ואת הענין הזה מבינים אצלנו, בתוך צבור הפועלים, הכל, ומעולם לא קם שום חכם ולא שום טפש לטעון כנגדנו על שאנו מבקשים לבוא לידי הסכם עם “אגודת ישראל”. מדוע, איפוא, יהיה אסור עלינו לבוא לידי הסכם עם הבורגנות הרביזיוניסטית באיזה ענין שהוא, לטובת הישוב, או לטובת המדיניות הציונית בפני הקמים עלינו, – כמו המופתי ופורעיו, או המכשירים העוורים בידי סטאלין וסוכניו, הקוראים לעצמם קומוניסטים, או פקידים בריטיים מסויימים הרוצים להחניק את עליתנו ולהפוך את ארץ־ישראל לגיטו בשבילנו? אינני יודע אם אפשרי איזה הסכם כיום הזה בין ההסתדרות הציונית ובין המפלגה הרביזיוניסטית, יתכן שהם אינם רוצים בשום הסכם אלא רק בחתירה תחת ההסתדרות הציונית – אבל אילו היה איזה הסכם – למנוע חתירות – אפשרי, מדוע היינו אנחנו, הציונים, צריכים לאסור אותו?

ומאידך, אילו היתה הטענה שלך, – כי בתור ציונים אסור לנו לחתום על הסכם עם מי שעומד מחוץ להסתדרות הציונית – צודקת, אזי היתה חלה לא רק על הבורגנות הרביזיוניסטית בלבד אלא אף על הפועלים הרביזיוניסטים, שגם הם חטאו חטא זה של עזיבת ההסתדרות הציונית ויצירת הסתדרות מתחרה בה וחותרת תחתיה. ובכן – אם זאת היא דעתך, למה את אומרת, שאין את מתנגדת להסכם עם פועלים רביזיוניסטים? וכי מפני שפועלים הם – מותר להם מה שאסור לבעליהם?

ג. ועוד לך טענה כנגד ההסכם “בתור סוציאליסטים”: “אנחנו מכניסים לתוכנו יסוד שרצה כל הזמן לפוצץ אותנו”. ושוב, אם הטענה הזאת צודקת הרי היא חלה על כל הסכם שהוא עם פועלים רביזיוניסטים. נכון הדבר, הרביזיוניסטים רצו כל הזמן “לפוצץ” אותנו. אינני יודע, אפשר עודם רוצים, אפשר כבר התיאשו. ובכן, לפיכך אסור לנו לבוא אתם לידי הסכם שלא יפוצצו, ולא יעשו עוד נסיונות לפוצץ אותנו, ושאנחנו מצדנו לא נתן להם מזון מגרה, המעורר את תיאבון הפיצוץ, ונעזור ליצור מצב כזה שלא יוכלו לנצל את סבלותיהם של מחוסרי־העבודה ואת התרעומות השונות – בלתי צודקות וגם צודקות – על חלוקת־עבודה בלתי צודקת?

ולמה את קוראת להסכם זה “אנו מכניסים לתוכנו”? כלום הם על ידי כך נכנסים להסתדרות, כלום הם כבר רוצים להכנס? כלום על ידי הסכם זה בדבר לשכת־עבודה אחת הם כבר נכנסים לתוך הועד הפועל של ההסתדרות, למערכת “דבר”, למרכז החקלאי, לבנק הפועלים, למועצת פועלי תל־אביב, לאגודות המקצועיות, לקופת חולים? הלא עדיין הם נשארים מבחוץ לכל אלה.

ויהא שעל ידי כך הם נכנסים “לתוכנו”. כיצד יכולים הם בהכנסם “לפוצץ אותנו”? אנא, תסבירי לי אם אין זו מליצה רעשנית בלבד. מה הם המכשירים המסוכנים אשר בידיהם, שיוכלו בכח אלה לפוצץ אותנו, מאה אלף פועלים מאוגדים בהסדרותם, במושבים, בקבוצים, באגודות מקצועיות וקואופרטיביות. כיצד בכלל אפשר לפוצץ אותנו ומפני מה עלינו לפחוד, אם אנחנו עצמנו לא נתפוצץ?

ומאידך, אם אמנם רוצים הם להכנס אלינו כדי לפוצץ אותנו מה האמצעים שבידינו למנוע את כניסתם? הלא ההסתדרות פתוחה לכל עובד יהודי. הלא אין ההסתדרות דורשת מחבריה שיקבלו בכל את דעתי או דעתך, כי אם שיהיו בעבודה ולא ינצלו את זולתם, ואם יום אחד יקומו כל העובדים הרביזיוניסטים ויחליטו להכנס לתוך ההסתדרות, מבלי להסתלק מהשקפותיהם וממפלגתם– ואפילו אם הם זוממים “לפוצץ את ההסתדרות מבפנים”, כלומר לערוך מלחמה על הדעות המקובלות כיום בהסתדרות ועל האנשים המנהלים כיום את ההסתדרות – כלום יש בידך, או בידי מי שהוא, לנעול בפניהם את דלתות ההסתדרות, שזה כוחה וזו זכותה הגדולה, שהיא נותנת מחסה לכל עובד?

ואני מוסיף לשאול: אילו בא הנס הזה, ואילו קמו הפועלים הרביזיוניסטים והתעשתו והיו דופקים על פתחה, כלום היית חפצה לסגור בפניהם את ההסתדרות הכללית של העובדים העברים? כלום אין אנו מצפים לכך, שכל העובדים העברים – על דעותיהם הנכונות והמוטעות כאחת, על קשריהם המפלגתיים השונים, על מסורותיהם השונות, על שבטיהם, על עדותיהם הישנות והחדשות – יתלקטו כולם אל תוך ההסתדרות הכללית, ובמידה שיש ביניהם חלוקי־דעות וניגודים יביאו אותם להתנגשות ולליבון אל תוך בית־העבודה האחד, מבלי כל פחד שהבית יתפוצץ על ידי כך מתוכו? ואם אנחנו, בעומק לבנו, איננו רוצים שהעובדים הרביזיוניסטים יתלקטו אף הם אלינו, הרי אנחנו עושים עצמנו בדאים ואך לשקר אנו דוגלים בשם איחוד כל העובדים.

ד. ועוד טענה לך בענין “הפצצה המסוכנת”, כנגד מי שסבור כי אנחנו נחנך אותם. ואת שואלת: “איך נחנך, מה האמצעים בידינו לחנך, ואם אמצעי חנוכנו כה מרובים למה נתחיל מבית”רים, נתחיל בחנוך הקרובים יותר".

מטענתך זו אני שומע, שאין את בכלל מאמינה ביכלתנו לחנוך נוער יהודי שאיננו נמצא במחיצה אחת אתנו, כאילו כל ילד שייך מטבע ברייתו לאיזה גזע, גזע הסתדרותי או גזע אויב לה. בדורות קודמים היו רבים מאמינים ב"גזרה קדומה" שאין לשנותה; פלוני נולד במזל טוב ואלמוני נולד במזל רע. האחד נגזר עליו מששת ימי בראשית שיהיה עשיר, והשני – שיהיה אביון. עכשיו נתגלגלו הדברים שאין מאמינים בגזרה קדומה כזאת, אבל מאמינים בגזרה אחרת: ילד פלוני להסתדרות וילד אלמוני – למחנה אחר. האמנם מוכרח הדבר להיות כך? והלא ראינו שבמשפחה אחת, בבית אחד, בבית־ספר אחד, כלומר באותם תנאי המחיה, מאותו מוצא מעמדי, מאותו הווי חברתי נפרדים בזמננו ילדים לדרכים שונות. מדוע נחשוב את הדבר לגזרה? האם רק מפני שבזמננו אנשים צעירים רבים נרפים כל כך ללמוד ולחשוב בעצמם, ולבקש דרך לעצמם, והם שמחים שיש אחרים העושים זאת בעדם ופוטרים אותם מטורח, ולפיכך הם מוסרים עצמם בידי “המנהיג” הראשון המזדמן להם בדרך?

זוהי ודאי תקלה גדולה, ואין זו תקלה של הנוער הבית"רי בלבד, זוהי גם תקלה של כמה חוגי נוער הנמנים על ארץ ישראל העובדת. וכנגד תקלה זו צריך להתקומם בכל מקום, אך אינני רואה מדוע נוותר על חנוך נוער יהודי הנמצא בהסתדרויות נוער מתנגדות לנו. אם ההסתדרות יכלה לחנך רבבות נוער יהודי ולהוציא אותם מחיי בטלה, ורדיפת־רוח ומהתבוללות ומריקנות לחיי עבודה ועזרה הדדית וכיבוש והגנה – מדוע לא תוכל לחנך עוד אילו אלפים, החיים חי עבודה והנמצאים גם בעמדות כבושיות (ראש־פנה, זכרון יעקב ועוד)?¹³⁷⁹

ה. את שואלת מה הם אמצעי החנוך שבידינו? אני חושב כי יש לנו רב. יש לנו “דבר”, יש ספרים – יש כתבי גורדון, יש כתבי ויתקין, כתבי ברנר, כתבי ארלוזורוב, ילקוטי אחדות־העבודה, פרקי הפועל־הצעיר, דברי פועלות, ספר השומר. יהיו בקרוב הכתבים המקובצים של משה ביילינסון ושל יוסף אהרנוביץ האם רבות הן התנועות אשר להן ספרים כעין אלה? ויש מעשים; מושבים, קבוצות, קבוצים, מפעלי־חיים. ויש אנשים, המוכנים לחיות ולהגשים בחייהם את שאיפות ההסתדרות, מוכנים לחיי שוטר, לחיי מלח, לחיי סבל, לחיי פועל חקלאי. יש מוכנים ללכת לסדום ויש מוכנים לשמירת הגבולות ולהגנת הרכבת. מאמצי ההסתדרות לעבודה, להגנה, לכבוש, לעזרה הדדית, לאחדות הפועלים, לגאולת העם, – אלה הם המחנכים. ואם הסתדרויות הנוער החלוציות ממלאות את תפקידן באמונה – הרי גם הן עלולות לשמש מופת ולחנך כאחד גם את חבריהן וגם את מי שעומד בחוץ. ואם הללו אינן ממלאות את שליחותן, יש להרהר אחריהן, שמא נפלו בהן פגימות הטעונות תיקון.

ו. והטענה, שצריך להתחיל בחנוך האנשים הקרובים יותר לרוח הפועלים – אינני מבין אותה. חנוך של צבור איננו דומה לבית־ספר, שיש בו כך וכך ספסלים, ומקבלים לחנך את מי שהקדים לבוא ולהרשם, ואת המאחרים משאירים בחוץ. וגם לא זאת היא שיטת החנוך להמונים שקודם אתה מכניס את “הקרובים”, ולשאר אתה אומר ש"יחכו". ואחרי שאתה מסיים את לימוד הראשונים, ה"מיוחסים", אתה פונה גם לאחרים, פחותי הערך. ראשית, אין לחלק את העובדים למיוחסים ולפחותים. ושנית, על איזה חינוך מדובר? האם על איזה “קורס”, שצריך לסיים? הכוונה היא להביא אנשים עובדים להכרה ראשונית, שלא טוב להם להתקוטט ולחתור זה תחת זה, ושיש להם הויה משותפת, וצרכים משותפים, ושכוחם באחדותם, ושהם צריכים – אפילו בשעה שקיימים ביניהם ניגודים רעיוניים, שאינם יכולים לעבור מן העולם בן־רגע – להצטרף לפעולה משותפת בדברים הפשוטים ביותר, שביחס אליהם אין חלוקי־דעות. האם זאת היא תורה כל כך מסובכת, שצריך לחנך בה עוד את ה"יותר קרובים", ורק אחר כך ללכת בה לרחוקים? ואני הייתי סבור כי ה"יותר קרובים" כבר למדו את התורה הפשוטה הזאת והיא כבר נכנסה לתוך עצמותיהם.

ז. אף על פי שאת חוזרת ואומרת שאת אינך מתנגדת לעצם הסכם עם פועלים, הרי כל הטענות הללו קודמות, בעצם, לכל פרטי הסכם, ושוללות מראש כל הסכם, אפילו אם סעיפיו כשהם לעצמם טובים ונכוחים, אולם את הולכת ומוסיפה טענות גם כנגד פרטים אחדים בהסכם זה.

ואני רוצה לראות על מה את מערערת בו. ראשית על שההסכם מכיר בועדה המורכבת שוה בשוה משני הצדדים והמכריע בה נייטראלי. ואת רואה בזה עלבון להסתדרות, שמיעטה את דמותה, ושלא “הראתה להם שאנו חזקים מהם” ועל ידי זה “הרימונו אותם מאשפתות והבאנו למוחם את המחשבה שהם באמת כוח שאפילו ההסתדרות מפחדת מפניו”. כל כך הרבה פחד: את מפחדת שהם חשבו שההסתדרות מפחדת מפניהם!

חוששני שאת לא העמקת הרבה בהסכם זה בטרם שאלת את הקושיה הזאת. מהי הועדה הזאת המורכבת שוה בשוה? היא ועדת הבקורת, אשר עליה לפקח על הנהלת הלשכה. בחברה מתוקנת נוהגים לבנות את המוסדות בשתי קומות: א) הנהלה, ב) פיקוח. במקרה שלנו הרוב בהנהלת הלשכה הוא לרוב, כלומר כל עוד חברי ההסתדרות הם הרוב בין הפועלים יש להם הרוב בהנהלה. אולם בועדת הבקורת יש חלק שוה גם לרוב וגם למיעוט שבצבור הפועלים. תחשבי מעט ותראי שאולי יש בזה גם מן הצדק. הלא ועדת הבקורת צריכה להשגיח ולבקר את מעשי ההנהלה, ואם גם בועדת הבקורת, יהיה הרוב מובטח מלכתחילה לרוב שבהנהלה, יש חשש שהמיעוט במקרה שנתקפחו עניניו בהנהלת הלשכה, לא ימצא לו אוזן קשבת גם אצל ועדת הבקורת. מה יעשה אז? לפיכך נהוג הדבר בכמה מקומות, שאם את ההנהלה בוחרים לפי רוב ומיעוט, הרי את ועדת הבקורת מרכיבים או סתם מאישים נאמנים ומוסכמים על ידי כל המשתתפים או מחצה על מחצה וסידור זה איננו משמש כלל וכלל ראיה ש"ההסתדרות מפחדת", אלא: שההסתדרות אינה רודפת אחרי כבוד מדומה וגם אינה מבקשת שום “רווחים” על ידי קיפוח המועטים. אדרבא, היא מוכנה לתת ערובות ברורות למיעוטים – המפחדים שמא יקפח אותם הרוב התקיף – שאיננה מתכוונת כלל וכלל לקפח אותם, אלא לנהל את הענינים בצדק גמור.

ח. ואת מערערת על “הבורר הניטראלי” ושואלת: “לאיזה אדם הכוונה, איזה מין טיפוס הוא הניטראלי הזה”. אל נא תבהלי מפניו ותשתדלי להבין מתי ולשם מה יש בו צורך. מה תעשה ועדת הבקורת במקרה שאיזה פועל קובל על מעשי הלשכה, ובתוך הועדה מחולקות הדעות מחצה על מחצה? כיצד יוחלט אז הדבר? לצורך מקרה כזה בוחרים בורר מכריע. הבורר צריך להיות “נייטרלי”. כלומר: מוסכם על ידי שני הצדדים. אדם ששני הצדדים רוחשים לו אמון, שלא יטה את הכף מתוך חשבונות פרטיים או מתוך פניות מפלגתיות, וישמור על הצדק. בוררות – זוהי צורת ההכרעה בחברה התרבותית שאינה רוצה שהאגרוף יהיה השופט העליון בין יריבים. והאמנם סבורה את כי משפט האגרוף הוא המשפט הנעלה ביותר?

מי יהיה הבורר הנייטרלי? אינני סבור ששאלה זו צריכה להטריד אותך הרבה, ושהיא כל כך קשה לפתרון. אילו היה הבורר צריך להכריע בשיטות פוליטיות של רביזיוניסטים וסוציאליסטים – היה ודאי קשה למצוא אדם כזה, שיהיה מוסכם על שני הצדדים וששניהם יקבלו את פסק דינו, אבל אם הבורר הזה נדרש להכריע בשאלות הנידונות בלשכת העבודה, כלומר בשאלות מסוימות של חלוקת עבודה צודקת בין פועלים לפועלים – לכך, אני מקוה, ימצאו הרבה עובדים ישרים, אשר יהיו נאמנים על שני הצדדים.

ט. ועוד קושיה אחרונה לך: מדוע אין בין סעיפי ההסכם אף נקודה אחת בעניני שביתות והפרתן? אומר לך: ודאי לא במקרה, לא מפני שמחברי ההסכם שכחו על מציאותן של שביתות בעולם, ולא מפני שחברי ההסתדרות שנהלו את המשא ומתן על ההסכם לא הבינו עד מה חשוב להגיע לידי הסכם כללי עם כל ארגוני הפועלים שמחוץ להסתדרות, על סדר הכרזת שביתות והנהלתן ומניעת הפרתן. אלא שאי אפשר לחתום הסכם על מה שאין מסכימים. והואיל ואינני מוצא בהסכם שום דבר מפורש בעניני שביתות, הריני מניח שבנקודה חשובה זו לא הגיעו הצדדים לידי הסכם.

ודאי לא נעלם ממך שבשאלת השביתה קיים ניגוד גדול בין ההסתדרות לבין הפועלים הרביזיוניסטים. ניגוד זה מה טיבו? אנשים תמימים סבורים, כי ההסתדרות “אוהבת” שביתות והפועלים הרביזיוניסטים “שונאים” שביתות. זוהי תמימות יתרה. גם ההסתדרות אינה להוטה אחרי שביתות. היא שוקלת ושוקלת הרבה עד שהיא מחליטה לסדר שביתה: לומדת את תביעות הפועלים, מבחינה בהן בין המוצדק לבלתי מוצדק, בין מה שניתן להיות מושג בשעה זו ובין הבלתי ניתן, בוחנת את מצב המשק, נכנסת במשא ומתן עם בעל בית החרושת, ושוקדת על הטבת תנאי העבודה והקיום של הפועלים בכל האמצעים שבידה, בטרם תהיה נאלצת לבוא לידי הפסקת עבודה. כי יודעת ההסתדרות היטב־היטב מנסיונה, ומן הנסיון העשיר של תנועת הפועלים בארצות שונות, ששביתה אינה משחק עליז, אשר שכרו תמיד מובטח לו. פועלים שנתנסו בחיי־עבודה ובמלחמות עבודה יודעים מה שטירונים אינם יודעים, כי נשק השביתה הוא נשק חד מאוד, ויש אשר הוא פוצע – ואפילו פוצע קשות – את יד הפועל האוחזת בו, לפיכך אין לאחוז בנשק זה מתוך קלות דעת או מתוך נצחנות חסרת אחריות. ההסתדרות מחייבת את השביתה רק באין ברירה אחרת, בשעת הכרח, לאחר שניסתה בכל הדרכים האחרות אשר ברשותה. מאידך, גם “שנאתם” של הפועלים הרביזיוניסטים לשביתות אף היא אינה מוחלטת כל כך. לא פעם אחזו הם עצמם בנשק השביתה, בשעה שראו בה הזדמנות רצויה לעצמם. אולם להלכה טוענים הרביזיוניסטים כי כל שביתה פסולה כשהיא לעצמה, שהיא “פשע לאומי” באשר היא גורמת נזק לכלכלה הלאומית, מפחיתה את התוצרת ומחדדת את היחסים בין המעמדות. (בדרך אגב, הרביזיוניסטים המתנגדים מאוד מאוד למלחמת מעמדות ולחידוד היחסים בין המעמדות לא היו נרתעים עד עתה מחידוד היחסים בין פועלים לפועלים). כנגד זה סבורה ההסתדרות כי כל עוד קיים משטר של הון פרטי ועבודה שכירה, של בעלים ופועלים, אין הפועל – אשר כוח עבודתו והתאגדותו הם הם הרכוש היחיד שלו – יכול לוותר על נשק השביתה בבואו להגן על עבודתו ועל זכות התאגדותו ועל תנאי קיומו. כפי שאת רואה, קיים כאן במהלכי המחשבות ניגוד רציני למדי. ביקשו חכמים לגשר על פני הניגוד הזה – ולא עלתה בידם.

מה, איפוא, היתה חובתם של אלה אשר נפגשו הפעם לחדש משא ומתן בדבר הסכם־עבודה? האם היה להם לומר זה לזה: “הואיל והשקפותינו על ענין השביתה מחולקות, לפיכך אין לנו כל צורך וכל ענין לבקש לבוא לידי הסכם על כל דבר שהוא, גם לא על חלוקת עבודה צודקת ולא על מניעת התחרות בשוק העבודה”, או מוטב היה להם לומר: “נעשה היום הסכם על מה שאנו מסכימים היום, ונראה מה תורה אותנו העבודה המשותפת. אולי תעשה היא מה שלא עשו הויכוחים והמלחמות. אנו רשאים להאמין, שהעבודה המשותפת כשתהיה נעשית ביושר לבב תפשט הרבה מן העקמומית ותלמד אותנו לקח”?

ולמען בהירות הענין, ולמען שתשפטי נכונה, את צריכה גם לדעת שההסכם חל לא רק על סדרי לשכת העבודה כי אם גם על סדרי ועדי הפועלים במקומות העבודה. אף זהו שלב לא פחות־ערך. נאמר בו: “את המשא ומתן עם המעביד במקום העבודה בכל עניני הפועלים ינהל הועד שיבחר על ידי פועלי המקום”. סעיף צנוע זה, שאפשר לא שמת אליו לב, צפונה בו הודיה מצד הפועלים הרביזיוניסטים, כי בכל הענינים הנוגעים לפועלים במקום העבודה מחליטים ומנהלים המוסדות הנבחרים של פועלי המקום. האין זו הודיה חשובה? האין בזה משום מתן הבטחה שלא להפר את אחדות הפועלים ואת המשמעת החברית למוסדות שנבחרו? אינני מכניס לסעיף הזה כוונות יתרות ממה שנאמר בו באמת, אינני אומר שיש בו ערובה מספיקה מפני כל מיני ניגודים בין פועלים לפועלים, אך סעיף זה יש בו כדי להעיד על הכוונות הישרות של חותמיו. מי שמתכוון לעסוק בהפרת שביתות איננו חותם על סעיף כזה.

י. הייתי חפץ לדעת, כיצד היית את נוהגת במצב זה אילו היית מנהלת את המשא ומתן. אפשר היית אומרת לצד השני, כמו שאומרים תינוקות בשעה שהם מתנצחים: “אין אתם חפצים – לא צריך!' והיית עוד מחזיקה טובה לעצמך, שאת תופסת מרובה, שאת אינך ותרנית כ”פשרנים הללו שהסכימו להסכם מקוצץ כזה, שאת יודעת ללמד את המתנגדים ש"אנו חזקים מהם" וש"אין אנו מפחדים מפניהם". אפשר שהיית נוהגת ככה. אך יתכן גם שהיית מעלה על דעתך, כי אזי היו הדברים נשארים ללא תקנה כלומר: שוב הפקרות בשוק העבודה, שוב התחרות מבישה בין פועלים לפועלים, שוב חתירה תחת חברי ההסתדרות בכל מקום שיד החותרים מגעת, ושוב מהלכים בארץ אנשים עמלים בהכרה מרירית שההסתדרות רודפת אותם, יורדת לחייהם, וגוזלת מהם את עצם הזכות לעבוד בארץ; ושוב הפרות־שביתות ותגרות־ידים העלולות להביא גם לידי שפיכות־דמים, וחילול שם העבודה והארץ; ושוב האויר מורעל והוא מרעיל לא רק את הצדדים הנלחמים ממש, כי אם גם את העומדים לצדם של כל אחד מן הצדדים, ובעיקר את הילדים והילדות אשר עוד לא טעמו טעם חיים ובטרם למדו להכיר את הסובב אותם, ולדעת למה הם נלהבים ומה הם שוטמים, הם כבר רואים עצמם מחוברים לצד זה או לצד אחר במלחמה ונעשים “נושאי כלים” לאנשי החיל, ומעבירים בקנאות ילדותית את השנאה ואת הבוז ואת האמונה בכל שטנה על בני גילם ה"אויבים". ומדוע יהיה כל זה? מפני שפועלים יהודים, “מפותחים”, "בעלי הכרה, בעלי שאיפות נשגבות, היודעים לדון בחכמה בכל השאלות ובכל הסעיפים, לא יכלו להסתדר ביניהם בשאלה אחת פשוטה: כיצד לחלק בצדק את מספר ימי העבודה בין כל הפועלים היהודים!

אומר לך בגילוי לב ואל נא תתרעמי עלי: אפשר שבשביל נערים ונערות שעדיין לא טעמו טעם עבודה וחיי פועלים ומצוקת אביונים והם רואים את החיים כולם כ"קפיצת־דרך" עליזה, וכבר יש אתם מן המוכן פתרונים לכל השאלות הקשות והסבוכות בחיי עמם ובחיי העולם כולו, ודעתם זחוחה. עליהם כי על כן הם יושבים על מדין ושופטים את הועד הפועל של ההסתדרות אם הוא היטיב להבין את עניני הפועלים ולהגן עליהם באמונה – אפשר שבשביל כל אלה ושכמותם אין ענין זה שבהסכם חשוב ביותר. חלילה לי לומר שהם מתנגדים לסידור צודק של חלוקת־עבודה בין כל מבקשיה ומניעת מלחמות בין אחים עובדים על יום עבודה ועל פת לחם. אולם הם היו טועמים טעם אחר בהסכם זה אילו בא לעולם בקול־תרועה, תרועת מנצחים על האויב שנחל תבוסה, או לפחות כתרועת החוגגים: “לנו הגביע!” עכשיו, כשסידור זה בא בצורת “הסכם” (מלה שאינה אהובה) ו"ויתורים" – ניטל טעמו. ואפשר שעצם הענין של חלוקת עבודה איננו בעיניהם אלא אחד “הסעיפים” שאיננו שקול כנגד איזה “סעיף” אחר, אשר אילו ניתן להם לנהל את המו"מ היו הם יודעים לדרוש את הכללתו בתוך החוזה, ולא היו מוותרים עליו, אלא נלחמים “עד טפת דמם האחרונה”, כלומר הם היו אומרים לצד שכנגד: “מקבלים אתם – מוטב, ולא – יקוב הסעיף את ההסכם!”.

אפשר שגם את כך. אולם מחשבתי אני לא כן עמדי. אינני מאמין שאפשר להעפיל על הור־ההר אם מתחת לרגלים חול תחוח, ולא קרקע מוצק. ואינני מאמין לתופסים את המרובה בפיהם אם אינם יודעים לקיים את המעט אשר בידם לקיים.

ואל תחשבי כי התכוונתי בזה לומר, שדרך מחשבה זה מיוחד דווקא לאנשים קטנים הרואים עצמם מדינאים גדולים, בטרם יקנו לעצמם קצת יחס של כבוד לנסיון הרחב והעמוק של ההסתדרות, ולהישגים הכבירים של ההסתדרות בדרך הנסיון הזה. קטנים לאו דוקא. יש הרבה־הרבה אנשים מבוגרים, האוהבים מאוד־מאוד לשנן מלים שגורות (וגם נדושות), אך אינם יודעים להוקיר ערכים חשובים בטרם הפכו למלים שגורות, וגם אלה נאחזים בכל חומם בקליפה ואינם מגיעים אל התוך. אלה ואלה מגלים תיכף את הפגם הגלוי: היתכן, הסכם־עבודה ואין בו סעיף על שביתות?

אכן, חשובה שביתה. כל כמה שהיא עוזרת, לו לפועל שיגיע לחיי אדם מתוקנים יותר. אך לא חשוב “סעיף” על שביתה אם הוא בא למנוע את הפועל־הפרט ואת צבור הפועלים כולו מחיי־אדם ומיחסי־אדם מתוקנים יותר.

יא. האנשים אשר גלגלי מחשבתם אינם יכולים להתנועע אלא בעקב השגרה יודעים לדבר גדולות על השביתה ואינם יודעים את החשיבות של חלוקת־עבודה בחיי העובד ובגורל תנועת הפועלים. מדוע? מטעם פשוט. מפני שהשביתה היתה גילוי גדול ומנוף גדול בידי הפועל ותפשה מקום רב בחיי הפועלים בכמה ארצות. וחלוקת העבודה היתה בידי אחרים, והפועל לא הצליח לכבוש אותה, ואפשר גם לא עמד על ההפסד העצום שבחלוקת־עבודה בלתי־מסודרת ובלתי צודקת. חלוקת־העבודה היתה ענינם של הבעלים. הם שהזמינו לעבודה את מי שרצו. מי שקרבו אותו – עבד, מי שדחו אותו – היה בטל. ואף דואג לא היה לו, למסכן הבטל. הפועלים לא היתה להם יד בחלוקת העבודה, ואף לא ידעו דאגה חברית לצבא־המובטלים אשר עבודה לא נמצאה להם והם נידונו לכלייה בתוך השפע והרווחה של העולם הקפיטליסטי. הרבה פורעניות גדולות באו על מחנה הפועלים בגלל הזנחה זו.

בארצות אשר בהן התעוררו העמים על אסון־הצבור הזה, הוטלה הדאגה לחלוקת עבודה על המדינה ועל השלטונות.

אצלנו התפתחו הדברים אחרת. הבעלים לא חזרו אחרי הפועל העברי. הם עשו אתו חסד בקבלם אותו לעבודה. שום מוסדות שלטון או מוסדות הישוב אשר יטפלו בחפוש עבודה, בהמצאת עבודה, בחלוקת־עבודה – לא היו אז בארץ. והפועל העברי – זו היתה ראשית דאגתו: למצוא עבודה, לעצמו ולחברו. וכמו בהרבה דברים אחרים, באין לו על מי לסמוך – נשען על עצמו. הכל היו פטורים: האכרים, החרש[ת]נים, הקבלנים, החברות הגדולות, ועדי המושבות והקהלות. ורק הפועל והסתדרותו הם שהעמיסו על עצמם את העול הזה, שהוא בעצם עול־העליה, עול־הישוב, עול־הציונות: לדפוק על כל דלת ולשאול ליום־עבודה, לתבוע ולהשפיע שתנתן עבודה לפועל היהודי, לגלות מקורות עבודה, ליצור עבודות, ואת העבודה שצבור הפועלים זוכה בה – ושאינה מספיקה – לחלק בין כל הידים המושטות אליה. וכשם שההסתדרות דואגת לפועל מפני מחסור בעבודה, כך היא דואגת למשק מפני מחסור בידים עובדות. מתוך האחריות הזאת לפועל ולמשק נוצרו הצנורות השונים שבהם שוטפת הפעולה הזאת של ההסתדרות: לשכות העבודה, המשרדים הקבלניים השונים (סולל בונה, יכין, המשרדים החקלאיים, הקואופרטיבים) וקרן חוסר־העבודה.¹³⁸⁰ וכך הונהגו “הגיוסים” לעבודה מצד אחד, והתחלקות הפועלים בימי־עבודה וההתנדבות ל"פדיון־עבודה"¹³⁸¹ מצד שני.

יב. ההסתדרות התכוונה, והיא שואפת גם עכשיו, להקיף את כל העובדים העברים בארץ. והיא השיגה במגמה זו יותר מאשר איזו הסתדרות פועלים חפשים אחרת בעולם. ואף על פי כן לא עלה עדיין בידיה להכיל את כל הפועלים. השפעות פוליטיות אויבות להסתדרות ואויבות לאחדות־הפועלים, גרמו לכך שיציצו בארץ ארגוני פועלים שונים מחוץ להסתדרות, כנגד ההסתדרות. עם התהוותם של אלה נעשתה שאלת חלוקת־העבודה חמורה ביותר. הללו טענו כנגד ההסתדרות שבכח שלטונה בשוק העבודה היא נועלת בפניהם כל אפשרות של עבודה – כלומר אפשרות חיים בארץ. ההסתדרות טענה, שהארגונים הללו מסתגלים לחוגים מסוימים של נותני העבודה, מבטיחים להם “לשבור” את ההסתדרות, ובזכות זו הם מוציאים את העבודה מידי הפועל חבר־ההסתדרות. אין אני דן עכשיו בכל העובדות הנוגעות לכך, אך אני רואה עצמי רשאי להניח הנחה אחת: שום ניגודים פוליטיים ורעיוניים בקרב העובדים לא הזיקו לנו כמה שהזיקו המלחמות הללו על יום עבודה ועל פת־לחם.

מי שעוד לא עבד בעצמו עבודת־שכיר ומי שלא טעם טעם של חרדה לפת־יומו, באשר היא מצויה לו מדי יום ביומו מידי הוריו ומפרנסיו – ספק אם הוא יכול לדעת משהו על הרגשתו של אדם אשר יום עבודה זהו רכושו היחיד לעורו, ובקבלת שכר יום זה תלוי קיומו וקיום אשתו וילדיו. מה ירגיש אדם המחכה הרבה ימים ליום עבודה ואיננו, ובאותה שעה הוא רואה, או נדמה לו, שאיזה צבור מאורגן, שאיזו הסתדרות תקיפה הוציאה ממנו את יום־העבודה אשר יכול היה להיות לו? האפשר לו לסלוח? גם בימים שבתוך ההסתדרות הכללית היו קיימות שתי מפלגות הפועלים “אחדות העבודה” ו"הפועל הצעיר" (בטרם התאחדו למפלגת פועלי ארץ־ישראל) היו לעתים בשעת מצוקה, חברי המפלגה האחת חושדים בחבריהם מן המפלגה האחרת שהם מקפחים את זכותם לעבודה. וכל כמה שהחשד היה רע ומר, וכל כמה שאנשים התקוממו נגד החשד הזה – לא יכלו לעקור אותו מן הלב. על אחת כמה וכמה בין הסתדרויות אויבות וצוררות זו את זו. ההתחרויות הללו והחשדים שבגללם, והתגרות הכרוכות בהן עלולות לעכור כליל את אויר־הנשימה, ולזרוע שנאה בין עובדים, אשר תאריך ימים מכל ההשקפות והדעות.

ואכן, הקול יצא כי ההסתדרות שוללת את זכות העבודה של כל יהודי אשר איננו חבר בהסתדרות. ואף על פי שהמוסדות העליונים של ההסתדרות דחו כמה וכמה פעמים את הקטרוג הזה והכריזו וחזרו והכריזו על העקרון של זכות־עבודה לכל, ועל נכונותם לבקש ולהציע פתרונות מעשיים – עשה לו הקטרוג כנפים. יתכן, שגם בהסתדרות גופה לא חסרו פתאים אשר בדרך דבורם או בהתנהגותם עזרו לחזק את הקטרוג הזה. בעיני אני זהו הקטרוג הקשה ביותר מכל הקטרוגים אשר קוטרגו על ההסתדרות.

יג. נפתולים קשים נפתלת כל הסתדרות פועלים כנגד החותרים תחתיה, כנגד מפירי שביתה, כנגד ארגוני־פועלים מפוררים ושוברים, העושים את שליחות הבעלים כנגד העובדים. במלחמות מרות אלה עם אחים תועים ומותעים יש שגם הסתדרות פועלים צודקת אוחזת באמצעים בלתי־צודקים. אולם באמצעים הבלתי־צודקים מתנקמים בבעליהם. בקורות תנועת הפועלים יש הרבה דוגמאות כיצד הסתדרות פועלים בעלת מגמות צודקות יורדת פלאים בגלל האמצעים הבלתי צודקים שהיו נוקטים בהם. בכל מלחמה יש “גבורים” האומרים: הכל מותר. לא. אין זה נכון. יש מותר ויש אסור. וכלל ראשון הוא: במלחמתך כנגד המתנגד אל תעשה אתה מעשים המשמיטים את הקרקע מתחת לרגליך: אל תשתמש באמצעים המביאים אותך לידי שחיתות.

אין שום הסתדרות פועלים רשאית לעשות את זכות העבודה מונופולין לחבריה. בגזלה מזולתם את זכותם לעבוד היא מתנקשת לא רק בקיומם של הללו כי אם גם ביסוד ראשון של קיומה היא: זכות העבודה לכל אדם באשר הוא אדם. אין העבודה ענין ליחסנים, אלא לכל אדם מבקש עבודה. יסוד ראשון הוא. עליו מתיצבת כל תנועת־פועלים במלחמתה עם תקיפים ועריצים הרואים את העבודה בקנינם, והם “מעניקים” אותו למי שישר בעיניהם, והם מרעיבים את מי שאינו כשר ורצוי להם.

מה הדרך להבטיח חלוקת־עבודה צודקת בין כל מבקשיה? ישנה דרך פשוטה וקלה: המדינה הדמוקרטית מקבלת על עצמה את סידור חלוקת־העבודה כענין של החברה כולה. אבל אצלנו, שאין עדיין כח צבורי או שלטוני המסוגל לקבל עליו אחריות זו? אצלנו חייבת ההסתדרות, דווקא משום שהיא הגדולה והחזקה, ולה הזכויות ועליה האחריות, לבקש פתרונות מתוך הסכם עם ארגוני הפועלים, בין שהם אהודים בין שאינם אהודים עליה, כדי להסיר מכשלה. ואמנם הצליחה ההסתדרות לסדר סידורים מוסכמים עם ארגוני פועלים שונים, עם “הפועל המזרחי”¹³⁸², עם פועלי “אגודת ישראל”.¹³⁸³ בזמנם לא חסרו מערערים על אותם ההסכמים והסידורים, גילו בהם תלי תלים של פגמים. אך הסידורים נתקיימו, ואם גם לא היו בתכלית השלמות. ההסתדרות הצליחה לא על ידי נצחנות והתנשאות, לא על ידי חששות שמא “תרים מאשפתות” את יריבה, כי אם על ידי רצון נאמן להסיר מכשול.

הדבר היה הרבה יותר קשה עם הרביזיוניסטים. כי הקושי יותר ממה שהוא בעצם עניני חלוקת העבדה הוא בניגודים הנפשיים והפוליטיים, וכאן היו מפריעים גדולים ועצומים. לא פעם נעשו נסיונות ונכשלו.¹³⁸⁴ סוף סוף בא הנסיון האחרון, אשר לשם הצלחתו הועמד על מיעוטו, ונסתיים בחיוב. העל זאת לא ישמח מי שלב לו לחוש באי־כבוד וביסורי־חנם שהיו מקדירים את חיינו? האם על זאת לא ישמח מי שמאמין שלאחר שגיאות וטעויות עתידים האנשים העובדים למצוא את דרכם, וללכד את כוחותיהם למאמצים משותפים, למען אחוה וחירות, למען גאולת העם והאדם?

לונדון, ח' תמוז, תרצ"ז

204

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

לונדון, י"ג תמוז תרצ"ז, 22.6.1937

לונדון, י"ג תמוז

שלום לך לאה.

אל תצחקי למגלה הזאת אשר הכינותי למען צפורה [מירון].¹³⁸⁵ משישבתי לכתוב לא יכולתי לעשות את המלאכה רמיה. ולואי – שהכתיבה לא תהיה לשוא.

אם רוצה את, יכולה את להודיע לזלמן [רובשוב] או לרמז או לזאמה [אהרונוביץ] שיש בידיך דבר כזה. אפשר יתענינו לעשות בזה משהו. אם הועד הפועל ירצה להוציא זאת בחוברת מיוחדת – לא אתנגד לכך. אם כדאי הדבר – איני יודע. אולם כשראיתי ב"מעלה" מה כותבים שם על ההסכם¹³⁸⁶ – הצטערתי צער רב.

הדואר לא הביא לי השבוע שום דבר. איני יודע מדוע. אני דואג. איני יודע אם שני המכתבים הגדולים שלי למפלגה¹³⁸⁷ (האחד על ידי זלמן [רובשוב] ושני על ידך) נתקבלו בשלום. ויהיה לי חבל, אם המכתבים לא הגיעו ועמלי היה לשוא. נסיתי במכתבים האלה למסור לחברים את השקפותי אני על המצב הפוליטי ועל דרכי הפוליטיקה של ההנהלה הציונית.

תדאגי את לכך שמגלתי לצפורה [מירון] לא תלך לאבוד, ושתשאר בשבילי איזו העתקה.

על עניני אכתוב מחר, כי עייפתי מגמר כתיבה זו. ואני גם מחכה לקבל מחר תשובה אחרונה מקונין. תקותי, שאוכל לצאת לארץ בסוף השבוע או בראשית השבוע הבא.

שלום לך

ברל

205

אל זלמן רובשוב, תל־אביב

לונדון, י"ג תמז תרצ"ז, 22.6.1937.

לונדון, י"ג תמוז.

זלמן,

חש אני בדאגתך. דע לך, שאין בלבי שום מחשבה זרה, אלא לשוב מיד הביתה ולעבוד ב"דבר" ובהוצאת כתבי משה בילינסון בכל מדת יכולתי. אינני חושב להתעכב כאן אפילו שעה אחת יתרה.

אני מקוה לקבל מחר היתר־יציאה מקונין. ואזי אני נוטל את הספינה הראשונה שתבוא לידי. לשם פוליטיקה ועסקנות לא אשהה כאן אף כל שהוא. חוששני, שהדבר יתקבל שלא כהוגן אצל חברינו, אבל חפצי אני הוא – לבוא לארץ ולהשאר בה גם למשך ימי הקונגרס.¹³⁸⁸ חושב אני, שמשהו צריך להשאר בארץ, ואני [ ]¹³⁸⁹ לכמה חדשים, וגם לבי רחק מאד מעניני חוץ לארץ, וגם אצבעותי מבקשות עבודה – מן הדין שינתן לי חפצי. בידך אפקידנו.

בושתי לומר, שחושש אני לגורל המשלוחים שלי: לא קבלתי שום אשור ואפילו ברמז למה ששלחתי בשביל ספר המאורעות (אני מניח בהחלט שהמאמר לא עלה בידי ולא יסכון לתפקידו), ולא לשני המכתבים – שהם אחד – ששלחתי אליך וללאה, בשביל ידיעת חברי המרכז.¹³⁹⁰ האמנם היתה בהם עין רעה?

מבין אני שמשה [קובילנסקה] אתכם, וקשה לי שאני פרוק־נטל לגמרי. תאמר לה, שאני אעשה מה שבידי כדי להפגש איתה. אני רוצה לקרוא את רשימותיה.

מיד אחרי צאתה, חושב אני, צריך להעביר את חדרו למער[כ]ת.¹³⁹¹

יחסכם לליבינשטיין מצער אותי.¹³⁹² הוא ראוי למכתב, למענה, להזמנה, לזירוז. הוא ראוי גם לשכר־סופרים ובזמנו. הרי הוא, נוסף לכל, גם אדם נרדף. כמעט מוחרם.¹³⁹³ והוא אחד המעטים, הלומדים, החושבים. למה ימר לבו גם על “דבר”?

אני למד, שחיים גרינברג¹³⁹⁴ מצטער ש"דבר" איננו שם לב למאמריו. ואמנם כפעם בפעם ראוי להביאו. הלא לא רבים אתנו כמוהו. והוא גם איננו משעמם אפילו מבחינה עתונאית טהורה. לדוגמא, רשימותיו “פון אטאג בוך” בקעמפפער¹³⁹⁵ מ־4 ביוני. כלום לא פיליטון טוב?

ענין שלמה גרודזנסקי מעסיק אותי.¹³⁹⁶ האם אין עלינו להביאו אלינו? עלי הוא חביב מראשיתו ועד היום אני מצטער שבעטיו של משה נטרד מאתנו וגם אנחנו הפסדנו.

שלום לכולכם

ברל

206

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

לונדון, ט"ז תמוז תרצ"ז, 25.6.1937

לונדון, ט"ז תמוז, צ"ז.

שלום, לאה.

אני מקוה שזהו מכתבי האחרון מלונדון. קונין כבר נתן לי תעודת שחרור, לא שהוא פתר את השאלות המסובכות שהתעוררו אצלי בזמן האחרון. אולם הן לא תפתרנה גם על־ידי ישיבתי בלונדון. כל החששות הללו אין להן כל שייכות להרגשתי שלי. לי אין כל ספק, שבמשך החדשים האלה בלונדון תקנתי מה שאפשר היה לתקן לאחר קלקול של הרבה שנים. ואת בעצמך הלא הרגשת מתוך כתיבתי בזמן האחרון, שאמנם שבו כחותי. ואם הגיע בשלום “מכתבי” לצפורה [מירון],¹³⁹⁷ שנשלח באחריות מפני שלא הייתי בטוח כי מכתבי מגיעים בשלום, הרי תמצא בו עדות נוספת, אם לא על איכות עבודתי, הרי לפחות על כמות כח העבודה. חפצתי לדעת אם כח הרצון של צפורה עמד לה לקרוא את המכתב עד תומו.¹³⁹⁸ (אגב, אם יתעורר מישהו להשתמש במכתב – אל יוציאו בטרם אבוא ואעבור בעצמי על ההגהה).

הזמנתי כרטיס לאניה “פלשתינא”, היוצאת מטריאסט ב־30 ביוני ומגיע לחיפה ב־5 ביולי בבוקר. מאוד חפצתי להשתמש הפעם הזאת בהזדמנות מיוחדת ולצאת באניה מלונדון ישר לארץ, מבלי טלטולי רכבת, כי אם שבועיים על פני המים. אולם הייתי אז מאחר לבוא, אולי יום לאחר פרסום הדין וחשבון.¹³⁹⁹ וגם המפלגה טלגרפה לי על המועצה המתכנסת ב־8 ביולי, וחפצתי להקדים.¹⁴⁰⁰ עוד לא קבלתי את כרטיס האניה, אבל אני מקוה לקבל אותו הערב או מחר. כשאקבל אטלגרף ל"דבר" על צאתי, ואבקש שיודיעו לך.

גם אני מצטער שלא יכולתי להפגש עם מאשה [קובילנסקה] בארץ,¹⁴⁰¹ אבל אולי זה לטובה שאראה אותה לבדה בעוד זמן־מה.

תמסרי את שלומי לאמא ולכל בני הבית. להתראות ברל

207

אל בן־ציון קונין, לונדון

פריס, י"ט תמוז תרצ"ז, 28.6.1937¹⁴⁰²

פאריס, ב"בנכר".

קונין,

דרישת שלום מפאריס, לפני צאתי:

א. אכלתי מֵלון לסעודה ולקנוח – סטרוֹבֵּריס בשמנת.¹⁴⁰³

ב. מאותו יהודי אשר סעדתי אתו בצהרים חתכתי את כיסו והוצאתי ממנו – והוא התרגש – מכתב התחייבות על חמש מאות לא"י לעניני.¹⁴⁰⁴

ג. בקרתי אצל גרַקו הזקן.¹⁴⁰⁵

ד. קבלתי הבטחה – לפי שעה רק הבטחה – בשביל [חיים יחזקאל] אפתקר.¹⁴⁰⁶

ה. דברתי טלפונית אל קיציס.

וכל זה בזכות חצי־גרעין של טירואיד!

ואליהו [גולומב] עוד איננו, אף על פי שבן־גוריון אמר לי כי יַצא.

והלכתי גם לחנות הרוסית, אלא שבן־הלויה שלי, הפאריסאי,¹⁴⁰⁷ לא יכול היה למצוא אותה.

הואיל ואינני יכול לחפש עכשיו בניירותי את מספר הבית שבו נמצאת הסרג’ורי¹⁴⁰⁸ של ד"ר קונין בווטרלו רוֹאַד – הריני שולח את מכתבי על שמו של ידידנו המדינאי כמר דב הוז.

ושלום לפרומא מואיסוונא ולארגז הספרים.¹⁴⁰⁹

שלך בארי החתי

208

אל חברי תיאטרון “הבימה”, תל־אביב

פאריס, י"ט תמוז תרצ"ג, 28.6.1937

על־פי העתק

פאריס, בדרך לארץ

י"ט תמוז

ל"הבימה",

יקירי,

לא אוכל לומר לכם עד מה נגעה בי אבדת [יעקב] אביטל.¹⁴¹⁰ אהבתיו בחיים ועל הבימה. אהבתי את העלם הזה מן הרגע שהופיע ב"דייגים". והייתי מרגיש בו מדי הופיעו בכל תפקיד שהוא. בשנתים האחרונות פרשתי – על כרחי – מבקורים בתיאטרון, ועל זאת אני מצטער עכשיו ביחוד.

בקשתם אותי לדבר עם מלצ"ט.¹⁴¹¹ הייתי עושה זאת בחפץ לב, אולם חייתי בלונדון בבדידות ומחוץ ל"חברה". אך אין אני מסתלק מעזור לכם במה שתמצא ידי. הלואי שתתחזקו ונתחזק.

ידידכם

ב. כצנלסון

209

אל מנדל קרופניק, תל־אביב

לונדון, סיון־תמוז תרצ"ז, יוני 1937¹⁴¹²

למ. קרופניק שלום.

הדאיגוני בשמועות רעות עליך. וטוב לשמוע כי הבראת. אני מודה לך גם על מכתבך שלמדתי ממנו כמה דברים.¹⁴¹³ ברכתי על המכונה החדשה. ולואי שתלא תהיה אצלנו בטלה, ושנשמח על השירותים שתעשה לנו.¹⁴¹⁴

מן הדברים הרבים שאתה שואלני יש כאלה, שאני סומך בהם לגמרי על ההנהלה, ויש כאלה – כמו יקוּר העתון וכו’ – שלא אוכל להביע בהם שום דעה, מבלי שאשב ואקשיב לכל הדעות. ולשאר: פרסים. ענין ברנר¹⁴¹⁵ גרם לי עלבון עד כדי כאב. כשראיתי מה עשה לו שטיבל. ההוצאה שיכולה ככה להתנהג עם עצמה ואתנו – אינה ראויה שיעמדו אתה בקשר. מאידך, גם אנחנו ראויים לכמה פולסין¹⁴¹⁶ אם במשך כל זמן ההדפסה לא הצצנו ולא ראינו מה הנייר ומה ההדפסה. תמה אני על הקרואים שלנו, שהם סבלנים כל־כך גדולים, ולא שפכו קיתון על פנינו.

את הצעת המלון של [ברוך] קרופניק אינני דוחה.¹⁴¹⁷ אמנם אינני מכיר את המלון, אבל אני מעמיד אותו על חזקתו. אינני נלהב להפצת ספרים שמושיים סתם, הפצת מלונים עברים – שאני.

את הצעת שלום־עליכם אני מקבל בהתלהבות.¹⁴¹⁸ יותר מאיזה קלַסיק עברי אחר עלול זה להיות ספר למשפחה, להמונים ממש. ולא רק לעמוד בארון ולחכות לשעת־כושר, אלא להיות נקרא ונקרא. אולם אני מערער על הפורמַט. מסופקני, אם שיטה זו של כרכים גדולים, אלבומיים, הולמת את זמננו, ואת הקורא שלנו. למה יסחוב אדם כרך שלם, כשהוא צריך לקרוא נובלה. הלא אין זו אינציקלופדיה.

מאידך גיסא, אני מעורר את שאלת הזמן. במשך השנה נתן את [יעקב] שטינברג, את בילינסון, ואולי גם את אהרונוביץ.¹⁴¹⁹ כיוון שאינני בודד ביחסי ל[דוד] שמעונוביץ,¹⁴²⁰ וכיוון שיש בזה הבטחה – אמנם אישית שלי ושל משה בילינסון – הרי לא יתכן שנדחה את שמעונוביץ לאחר שלום עליכם. ואומר את האמת, איני מפקפק שאפשר לסדר ששוקן¹⁴²¹ יוציא את שמעונוביץ, אבל איך פארגין ניט.¹⁴²² סוף סוף שמעונוביץ הוא שלנו. ואנחנו חייבים בכבודו, ולמה נדחה אותו אל הגביר, ואחר־כך ינתן פרס ל"ארץ". הלא כן היה גם עם טשרניחובסקי, ש[מרדכי] ברנשטיין נגש להדפסתו לאחר הסכמה אתי,¹⁴²³ על סמך ההפצה של “דבר” ולאחר שטרחתי למען טשרניחובסקי וסדרתי את הענין עם שוקן, נפל הדבר בידי “הארץ”. (אגב, עד היום אינני יודע, אם הצליחו בהפצתו, וכמה הפיצו?). אגב, גם ביחס לשמעונוביץ אני בטוח בהצלחת־ההפצה. כי מכל אנשי השירה העברית הוא המובן יותר, והרצוי לרבים. ושלשת הכרכים שאני מציע (אם לא תבואו אתם להוסיף ולהציע הוצאה מלאה) – אידיליות, סטירות, ופרוזה – הם אקטואליים וארצישראליים, ורבים יברכונו. מאד מאד אני ממליץ לא לדחות את הענין ולקבוע אתו מועד.

אגב, בין הפרסים שאנו חייבים בנתינתם– וגם יברכונו – מבחר כתבי ש. בן־ציון,¹⁴²⁴ שעד עכשיו לא זכה לכינוס, ואם אנחנו נהיה הגואלים נזכה במצוה, ונקים את שם הסופר על נחלת העזובה.

ענין [זלמן] שניאור גרם לי הרבה צער.¹⁴²⁵ מה קל ופשוט היה מכתוב לו, כי על הדברים הגדולים יותר – אין ההנהלה יכולה לדון במצבה הקשה עכשיו, והיא מחכה להבראתי. למען השלום ולמען השיב את לבו על “דבר” אפשר היה גם לקבל את הצעתו בדבר מתן “פרקי יער” לכבוד היובל. לא היינו מסכנים את עצמנו בזה.¹⁴²⁶

– – –

אשר לנסיעתך לחוץ לארץ – רואה אני כמה טעמים לכך, אם רק תוכל בקיץ קשה זה לסדר את הענינים, שתוכל לצאת. וגם ריפוי – לאו מלתא זוטרתא.

אשר “לדבר לגולה” פחתה אמונתי, שנוכל בימים כל־כך רעים לקיים מפעל כזה.¹⁴²⁷

– – –

שלום

ב.כ.

210

אל מרי יציב, תל־אביב

טריאסט, כ"א תמוז תרצ"ז, 1.7.1937

טריאסט, בדרך הביתה.

מרי,

היום – כ"א תמוז. בעצם הלילה הזה, לפני שלש שנים העירני בילינסון עם הידיעה המרה אשר מרירותה לא פגה גם היום לאחר כל מה שעבר עלינו, על מות ביאליק.¹⁴²⁸ יחד הלכנו למערכת, כדי להודיע לקוראינו כי נתיתמנו. המלים “נתיתם ישראל” פרצו מפי שנינו בבת אחת, בשעה שעמדתי בדפוס נשען על הלוח השחור “לחבר סרט”.

מרי, אני סומך על חכמתך, שלא פירשת את שתיקתי שלא כהלכה. קשה לי מאד להיות בעל־חוב בכלל ובפרט. וכל עוד רובץ עלי הפחד של פשיטת רגל – וכך היה כל החדשים הללו – איני יכול לדבר. את ספר המאורעות עוד לא ראיתי, אבל עצם הדבר שהוא יצא, הוא בשבילי מעין סילוק שיעור ראשון. בעיני ספר זה הוא יותר מקריאת שם על נקודה. כי נשמת־אפו של בילינסון חיה, מוכרחה להיות חיה, בספר זה. וכל אדם שיבוא להכיר את תולדות הישוב, את תקופתנו – לא יוכל שלא לפנות אליו. יודע אני, עד כמה חלקי קטן בספר זה, ועד כמה שלא מלאתי מה שחפצתי, אולם המעט שעשיתי במצבי, נתן לי קצת הרוחה. ועכשיו,אני מתכונן בלבי, לעבודה העיקרית שאני חפץ להתחיל בה אפילו בזמן קצר זה, שיעמוד לרשותי עד הקונגרס. אני מקוה שבעזרת שחורי ושטוק נוציא מהדורה טובה.¹⁴²⁹ וזהו עיקר אצלי. אני כמעט בטוח, שמהדורה זו תהיה נעשית יותר טוב ממה שנעשתה הוצאת כתביהם של ויתקין, גורדון וארלוזורוב. אני מקוה שתיעשה באותה האחריות שבה הוציא פוזננסקי את ברנר. אם כי מלאכה זו הפעם מורכבת יותר. בדמיוני אני רואה את הכרכים חיים ומחיים.

ועוד לי דבר שלישי, המעסיק אותי כל הימים, ורק בימים האחרונים התקדמתי קצת לקראתו: מחשבתי נתונה להקמת מוסד עליון של התנועה “לחנוך אנשים” אם אפשר לומר כך. קולג', או סמינר, או “ישיבה” שלנו, שרוחו של בילינסון תהיה חופפת עליו. אני מתאר לעצמי פנה מופרשת, בקרבת איזו נקודה חקלאית, על שטח של עשרים או שלשים דונם, עם אולמי הוראה ועבודה עצמית, עם ספריה, עם חדרי דירה לתלמידים ולמורים. לפני צאתי הספקתי רק לבוא בדברים בענין אדמה, ואני מאמין שענין זה יסודר על נקלה. הצד הכספי – הקמת מפעל עצום כזה והחזקתו – מסובך למדי, אבל אני מאמין שאנשים אחדים אם ימצאו לכך – יקימו. את הסכום הראשון השגתי בדרכי הנה, בפאריס, התחייבות מידיד אחד על 500 לא"י. ועוד הבטחה אחת. ועוד חצי הבטחה. מובן מאליו, שהקושי הגדול ביותר הוא לא בהשגת כספים, אלא בהקמת המוסד וביצירת רוח המוסד. הימצאו הכחות לכך?¹⁴³⁰

לפי ששמעתי יוצאת משה [קובילנסקה] מחר את הארץ. להקדים לבוא – לא יכולתי. ולהשאר כאן ולחכות לשובה – אין המצב הכללי מרשה. ואני יודע בי שאני צריך לראותה. לא רק למענה, כי אם גם למעני. אך אפשר זה לטובה, שאפגש אתה לבדי ובהתרכזות נפשית ולא באותם התנאים שבהם אני חי בארץ.

שלום לך, מרי

ברל

211

אל בני אפלבוים (אילן),¹⁴³¹

טריאסט, כ"א תמוז תרצ"ז, 1.7.1937

טריאסט, בדרך הביתה, כ"א תמוז, תרצ"ז

שלום עליך, בֵּני.

תודתי לך על חוברות התרגום ששלחת אלי.¹⁴³² בדרך כלל מרגיש אני זרות, כשאני רואה את דברַי בלבוש לועז. וקשה עלי הדפדוף בהם. הפעם הזאת, אם כי איני רואה עצמי דיין לתרגום לאנגלית, דפדפתי והדברים נתקבלו על דעתי. אפשר גרם לכך יחסי למתרגמים.

חבל שלא השתמשת בהזדמנות ולא כתבת מה שחפצת לכתוב אלי בעניני העבודה בנוער באמריקה, “ובכלל”. גם בימי מחלה הייתי נתון לכך ולדומה לכך. עכשיו, שחזרתי למוטב, על אחת כמה וכמה. בשבועות אחרונים כבר הרגשתי עצמי שוב בעבודה ממש. משהו מזה אולי תראה בדפוס. ואפשר תמצא אצל גולדה [מאירסון]¹⁴³³ את מכתבי למרכז כנגד התנהגות מנהיגותנו בענין “החלוקה”¹⁴³⁴ אגב, בתשובה לילדה קטנה שכתבה לי מכתב עם הטענות כנגד ההסכם עם הריביזיוניסטים¹⁴³⁵ (ודאי ראית את השומר הצעיר, ואת דברי החכמה המחנכים ב"במעלה" שלנו¹⁴³⁶) כתבתי אגרת, כמעט חוברת. איני יודע מה יהיה גורלה, ואיני יודע אם יש בדברים כגון אלה צורך בחוץ לארץ. שם, כמדומה, מטריד את הנוער שלנו רק דבר אחד: “השאלה הערבית”.

את יוסף ברץ ראיתי בטרם קבלתי את מכתבך.¹⁴³⁷ אם עוד יש צורך בכך אדבר עמו ועם חבריו בחבר הקבוצות. יש אומרים, כי שם מנשבת רוח טובה יותר בזמן האחרון. (ודאי ראית גם את [שלמה] לביא ב"ניב הקבוצה"¹⁴³⁸). אך איני יודע אם יכול אני לסמוך על “יש אומרים”.

ברכתי לשלמה גרוז’נסקי. הייתי חפץ לראותו בארץ, ואולי גם בעבודה עמדי. מצדי אין הדבר לא בגדר הנמנע ולא בגדר הרחוק. אם גם בשבילו כך – יבוא אתי בדברים.

שלומי לגולדה. בקשתי אליה, אם טרם יצאה מאמריקה: בג’איש פובליקיישן סוסייטי יש תנ"ך בכרך אחד. פורמט לא רע, ואותיות בהירות. איני יודע אם זהו תנ"ך עברי ממש, או רק תצלום מן ההוצאה המיסיונרית, אולם זו נמאסה עלי כבר. ואחזיק לה טובה אם תביא לי. וכן חפצתי לראות מה הספר אשר הוציא חייים ליברמן על רוסיה?¹⁴³⁹ שלום לך ולכל ידידינו

ב. כצנלסון

212

אל נחמיה שיין, עין־חרוד

חיפה, ט' אב תרצ"ז, 17.7.1937

נחמיה,

הצטערתי הרבה שלא באת אלי לפני צאתי.¹⁴⁴⁰ אתה הולך וגדל ועוד מעט ולא אכירך. איני רואה אותך, ואף אין אתה כותב לי.

והצעתי מאז: שתסע אתי כמזכיר – בעינה עומדת. ואולי יבוא יומה. אלא שבינתיים אני מקוה שנחדל לערוך קונגרסים בחו"ל, ונכנס את כולם בארץ.

השארתי לך בבית את “שכיות המקרא”,¹⁴⁴¹ יש שם מה לראות וגם מה ללמוד. אני מקוה, כי תמצא בו ענין.

שלום לך, ותהנה מחדשי החופש ומחדשי הלמוד שלאחריהם.

חזק!

בארי

ט' באב.

שלום לך בתיה [שיין]. מכתבך נתקבל ערב נסיעתי. למדתי ממנו על מצב בריאותך. כיצד מתחזקים? בידי לאה השארתי קצת כסף. היו לי ימים מלאי טרדה לפני צאתי. ומי יודע מה מחכה לי עכשיו.¹⁴⁴² שלום לך, חזקי והתחזקי.

ברל

213

אל ר' אברהם חן,¹⁴⁴³ ירושלים

תל־אביב, י"א אב תרצ"ז,

אור לי"א מנחם־אב תרצ"ז ת"את"ו¹⁴⁴⁴

נכבדי ויקירי,

אני כותב לך את הדברים הללו לאחר שובי ממסעי בארץ וערב יציאתי לחוץ־לארץ.¹⁴⁴⁵ אנא ואנא, אל נא יחלוף בלבך צל של מחשבה זרה, כי מחמת רשלנות או אדישות רחמנא ליצלן לא קבעתי לך מועד לבוא תל־אביבה כבקשתך.¹⁴⁴⁶ חלילה לי מזאת. אך לא יכולתי שתראני במצבי זה. כל ימי תעבתי את העסקנות המשתבחת ברבוי טרדותיה, ומכריזה על עצמה בנוסח פולין: “כל העיר כולה על ראשי”. ולנפשי לא גרסתי מעולם עסקנות אשר מרוב דאגתה ל"רעיון" ול"רבים" אינה משאירה מקום למה שיוצא מגדר זה. אך מזלי גרם לי, שבמדה שפחתו כחותי הגופניים בה במדה נתרבו הענינים המופנים אלי, מעט בצדק והרבה שלא בצדק. וחוסר כוחי למלא את מה שראוי למלא מביא אותי לידי הרגשה של בעל חוב שאינו עומד בתשלומיו.

צר לי, שבגלל המעט שעולה בידי לפעמים לעשות נוטים כמה מידידי להפריז ביכלתי. אך תאמין לי, שאם אין כוחי אתי להעיר ולעורר שעת־רצון, הרי נפשי קשובה תמיד – גם מתחת לפזור נפש ופזור כחות חיצוניים – שלא להחמיץ שום שעת־פעולה לטובה.

מוקירך

ב.כצנלסון

הריני מצרף לך כאן את כתב ידך שהמצאת לידי בשעה שכח לא היה אתי לרדת לעמקו, אך גם העיון הקל עורר אותי למחשבה.

214

אל דב שרירא,¹⁴⁴⁷ צובא

תל־אביב, י"ח אב תרצ"ז, 26.7.1937

לשרירא היקר לי שלום.

גם אתה היית קרבן מחלתי. את דבריך לשאלה הערבית קבלתי בשעה שכבר לא הייתי מסוגל לעשות משהו.¹⁴⁴⁸ אך חסתי עליהם, ובצאתי למצרים לקחתי אותם אתי, בתקוה שאוכל להתרכז ולעיין בהם. אולם משאלתי זו, וכן אחרות, לא נתנו לי. וכן היה גם בלונדון. ומשנתחזקתי קצת – אפפוני ענינים אחרים, וגם בלעוני. במצב זה שאנו נתונים בו חדשים אלה – חוששני שאי אפשר לדון בדברים כמו שדנו לפני כך, וכמו שנדון אולי לאחר חדשים אחדים.¹⁴⁴⁹

גם רשימתך הקטנה בדבר מכון למחקר צבורי – שמורה אתי.¹⁴⁵⁰ הדבר קרוב ללבי יותר ממה שאתה יכול לשער, זה כמה שנים שאני חש את גודל הצורך שבדבר. ואילו הסכימה התנועה לדבריך “להוציא כמה אנשים ולהטיל עליהם לשקול את ענינינו” הייתי אני מתנדב מיד להיות בין המוצאים. לאחר מות משה בילינסון עלה הרעיון גם אצלי וגם אצל כמה מידידי, שעכשיו צריך לגשת לדבר. אולם לא היה מי שיגש. באשר פניתי מצאתי אזלת־יד. ואני עצמי נאבקתי עם מה שגרוע מרפיון. עכשיו, כשחזרתי לעצמי, נדרתי נדר: לא אנוח ולא אשקוט ואעשה מה שבכחי להקים את הזכר החי הזה לבילינסון. ואולי יהיה בידי להודיע משהו ביום השנה על הצעדים הראשונים. ואזי אפרסם גם את רשימתך, בציון זמן כתיבתה.

אגב, אם נפנה לצבור שלנו לשם כך – היענה?

בנאמנות

ב. כצנלסון

אור לי"ח באב. ערב “יציאה”.¹⁴⁵¹

215

אל אליעזר ליבנשטיין, לונדון

תל־אביב, י"ח אב תרצ"ז, 26.7.1937

תל־אביב, י"ח אב, תרצ"ז.

שלום לך, ליבינשטיין.

אני מקוה, כי סוף סוף נשלחו לך 150 הלירות.¹⁴⁵² התחלתי בזה מיד לבואי ואיני יודע מה היו העכובים. אפשר רק התור הארוך שבעבודות משה¹⁴⁵³ אולם מדי פעם קבלתי תשובה, שמחר ישלח.

ענין הספר האנגלי היה לי למגנת־לב. גם בזה התחלתי מיום בואי, וסוף־סוף זכיתי שיבואו אלי שני העורכים.¹⁴⁵⁴ הסבירו לי את הקושי הרב שיש להם בעריכת החומר. רק לאחר כמה חדשי עבודה הוברר לי כמה צדדים חלשים יש בחומר זה. הדברים כתובים “פור דהי קונוינסד”.¹⁴⁵⁵ הציטטין אינם מדויקים, טעונים בירור מחדש. ריבוי הכותבים אף הוא גורם להכבדה רבה, הרמה שונה, הגישה שונה לעתים.¹⁴⁵⁶ עובדה אחת מוארת במקומות שונים באור שונה וסותר, ועוד ועוד. אפשר שצדקו בכל זה. אולם טענה אחת יש לי, מדוע הוברר כל זה כל כך מאוחר. האנשים בוכים על עבודת־הפרך הזאת. הבטיחו לי בכל זאת, שאם לא לסוף יוני, הרי לסוף יולי יסיימו את מלאכתם.¹⁴⁵⁷ ובינתים, מחר, ישלחו לי את הפרק הראשון. עבר שבוע ויותר, ואת הפרק הראשון לא קבלתי, ואין קול ואין עונה, חוץ מטלפון המבקש כסף. כשהתחלתי מתמרמר, באה שוב הסברה והודעה, כי הספר יהיה מוכן לסוף אוגוסט. וסוף סוף קבלתי, ערב צאתי, פרק ראשון. איני יודע מה יהיה בסופו של דבר. איני מפקפק שהאנשים עמלים הרבה, אך איני יודע למי הם עמלים ובינתים כבר אכל הספר – שאיננו – סכומים עצומים. קרופניק אומר, שעל החומר העברי בלבד הוציא כ־450 לא"י. ובאנגליזציה שלו כבר הושקעו כ־350 לא"י, והקץ אינו נראה.

השכחה שחלה בועדת המינויים לגביך הרגיזה רבים.¹⁴⁵⁸ זיאמה [אהרונוביץ], ששאלתיו, היה אומלל מאד. האשים את עצמו, שאלמלא שכח לא היה שום אדם מתנגד. ומבקש אותי מאד שלא אראה בזה שום מזמה מצד מי שהוא. כיוון שבאתי לארץ לעצם הבחירות, ולא יכולתי לתקן, פניתי ללוקר ול[מלך] ניישטד והם טלגרפו ל[ליאו] לויטרבך¹⁴⁵⁹ והודיעו לי כי הכניסו גם אותך וגם את [חיים אנצו] סרני לרשימה העולמית.¹⁴⁶⁰ כל כמה שאיני משלים עם שיטה זו של שכחה לגבי מי שאין גושים אדירים עומדים מאחריו, לא יהיה בזה מן האמת, אם תכליל את הדבר בנוסח שמפלגת פועלי ארץ־ישראל “הצטרפה כנראה לגופים המחרימים”.¹⁴⁶¹ די ברעה שישנה, למה להוסיף עליה.

את מכתבך למערכת דבר מסרתי. אני עצמי הייתי שקוע בכל מיני ענינים אחרים, ורק אתמול שבתי ממסעי בנקודות החדשות. ביקורי בארץ – לשבועים – במצב זה, היה למעלה מכחי ולמטה מכל עבודה מסודרת.

בקשתך שעל המאמר תבוא חתימה שלמה באה באחור. הפעם הזדרז זלמן [רובשוב] וקבע את המאמר בדפוס בטרם הגיע מכתבך.¹⁴⁶²

אני בכל זאת עודני חושב: שמא תבוא לציריך.

שלום לך, ולארנה ולמאיה.¹⁴⁶³

ב.כ.

216

אל דוד ורנר סנטור,¹⁴⁶⁴ ירושלים

תל־אביב אב תרצ"ז, סוף יולי 1937¹⁴⁶⁵

סנטור נכבדי,

איני מאמין בתועלת של ויכוחים, ובפרט עם אנשים שאינם קוראים מה שכותבים להם.

הנה אתה מיסר אותי, שאינני יודע מה שאמר הרברט סמואל בבית הלורדים,¹⁴⁶⁶ ואני מיחס לו מה שלא אמר, ובאותה שעה אתה כותב לי שאני מדבר על סמואל “כעל בוגד”. היכן השתמשתי במבטא זה? מסופקני, אם תמצא אצלי באיזה מקום מבטא זה בכלל. אולם לך יש צורך, בשביל הצדקת הצער שלך, שאקרא לסמואל “בוגד” דווקא. האמת, בימים רבי־מבוכה כימינו, אין בוגדים, אך יש טועים טעויות מסוכנות. ואיש כמוך איננו חושש לשים בפי במלה שאיני משתמש בה.

ואשר לענין סמואל בבית הלורדים – תרגע. קראתיו. ואם אתה רוצה לקבל את התירוץ שהדבורים על מיעוט ו"סובסטנשל פריוד"¹⁴⁶⁷ אינם מיעוט מתמיד – בבקשה תקבל את התירוץ. אני אינני מלומד כל כך, שאדע מתי יגמר אותו סובסטנשל פריוד. בשבילי מספיק, שיהודי בעל עמדה, ראש וָעד העזרה ליהודי גרמניה,¹⁴⁶⁸ הומאניסט, מרים את קולו לא לפתיחת שערי הארץ, אלא לצמצום העליה.

אגב, אילו היה לך מעט כבוד למה שחושב איש כמוני, היית יודע שאת יחסי לסמואל קבעתי לא מן היום, אלא מ־1921.¹⁴⁶⁹ וכך כתבתי עליו גם ביום פרידתו.¹⁴⁷⁰ יחסי ליהודים מסוג זה אני מביע לא באמרי “בגידה”, אלא בשם שקרא לו יהודי גדול אחד, שודאי גם אתה אוהב להסתמך עליו, אחד־העם: “עבדות בתוך חירות”.¹⁴⁷¹

בידידות

ב. כצנלסון

217

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

ציריך, כ"א אב תרצ"ז, 29.7.1937¹⁴⁷²

ציריך, למחרת בואי.

שלום לאה.

הטיסה היתה קלה יותר ממה שאפשר היה לחשוב. באוירון נפגשים ונפרדים עם מכרים, כאילו נוסעים בין עפולה לעין־חרוד. ביום הראשון היינו ברודוס, באתונה ובסלוניקי. במקומות אלה היה חם הרבה יותר מאשר בתל־אביב. בסלוניקי לנתי. למחרת יצאתי באוירון אחר. עברתי על פני יון, אלבניה, והגעתי לברינדיזי ומשם לרומא, ומשם למילנו. יכולתי לנסוע מיד ברכבת לילה, אולם החלטתי לא להתעייף יותר, ונכנסתי למלון ללינת־לילה, ולמחרת ברכבת – הנה.

צירים זריזים כבר הקדימו לבוא.¹⁴⁷³ מתהלכים כצאן בלי רועה. “מחכים”. הבאים מפולין ומארצות אחרות מספרים על השמחה הגדולה שתקפה את המוני יהודים לשמע “המדינה היהודית”.¹⁴⁷⁴

אני כותב בשעת ישיבה. נפתחה “מועצת האחוד”¹⁴⁷⁵ ושפרינצק נואם את נאום הפתיחה. בן גוריון צריך היה לבוא אתמול ועדיין לא בא.

אפשר שאסע מחר לג’יניבה לישיבת ועדת המנדטים.¹⁴⁷⁶ עוד לא החלטתי. ולפי שעה שלום. כשיהיה מה לספר – אמשיך.

218

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

ציריך, כ"ח אב תרצ"ז, 5.8.1937¹⁴⁷⁷

יום ג' לקונגרס, ציריך.

שלום לאה,

חוששני, שבימי הקונגרס לא אוכל להצטיין בכתיבת־מכתבים. עד הרגע הזה לא יכולתי לשבת אפילו רגע אחד לשם כתיבת מכתב. כי המועקה הגדולה והחרדה והטרדות הבלתי־פוסקות כולן יחד חברו עלי. עכשיו, לאחר שעלה בידינו להציל את הסיעה מפילוג,¹⁴⁷⁸ ולאחר שנתקבלה החלטה שאמנם יש בה קרבן גדול מאד מצדנו, מצד מבקרי שיטת ההנהלה,¹⁴⁷⁹ הוקל לי מעט, ואני גם יכול להשאר רגע לבדי. עתה מתהלכים רבים מאושרים. אם כי לא כולם מבינים את ערך האחדות הזאת שניצלה ברגע האחרון, ואת הסכנות הגדולות שהיו פורצות, אלמלא עשינו זאת. יש כועסים עלי ויש מכירים לי טובה, על שהעברתי את הסירה שלנו דרך המשברים המסוכנים. אולם אני יודע ומודיע, כי לא לי בלבד הזכות הזאת, כי חלקו של יצחק [טבנקין] גדול בזה. הוא שעמד באגף הכי קיצוני, נתעורר בו ברגע האחרון בכח רב הזיק הישן.¹⁴⁸⁰ ותלמידיו היו מוכרחים ללכת אחריו. עוד לא נס ליחה של אחדות־העבודה! כך אני חושב ברגעים אלה. אבל לכמה זמן זה יספיק.

אינני יודע אם ל"דבר" הודיעו משהו על נאומי בסיעה בענין החלוקה.¹⁴⁸¹ כ[א]ן עשו הדברים רושם גדול, גם על השוללים וגם על המחייבים. רבים ראו בו את מרום הבירור. גם בן־גוריון וגם יצחק – שני הניגודים הקיצוניים – הודיעו בפומבי, על חשיבותו. ובפרט התרשמו אנשים אשר באו מרחוק. למזלי – לא היתה סטנוגרמה לדברים.

קונין היה פה, כמובן. הפרופסור הגדול היה חולה ולא היה יכול לקבל אותנו.¹⁴⁸² אולם בקליניקה עשו לי את כל הבדיקות והדקירות והקזות־הדם, “לפי הפרוגרמה”. על תוצאות יודיעני קונין מלונדון. הוא דרש, כמובן, שלאחר הקונגרס “אגש” אליו לימים אחדים.

בן־גוריון התחיל שוב מענה אותי: אין לי רשות להשאיר אותו לבדו עם כל המשא שלו, וכו'. בכל קונגרס בא איזה נס ומציל אותי מצרת האכסקוטיבה. אני רוצה לקוות שגם הפעם אנצל ברגע האחרון.

– – –

שלום לך, עלי למהר לישיבה.

ברל

219

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

ציריך, ד' אלול תרצ"ז, 11.8.1937¹⁴⁸³

ציריך, לאחר ההצבעה הקשה.

שלום, לאה.

אני כותב לך לאחר ההצבעה בקונגרס.¹⁴⁸⁴ אנשינו בדרך כלל מאושרים: הצלנו את אחדות התנועה. ואני לבי נוקף אותי מאד: כיצד ישתמשו האנשים ביפוי כח שנתנו להם. המבינים הם מה האחריות הזאת שהם לוקחים על עצמם. בן־גוריון שהיה כבר על סף אבדן שיווי־המשקל נגש אלי לאחר ההצבעה, כשפניו מזהירות ואמר לי: ששים הקולות של השוללים שנתנו בהצבעה הזאת מכבידים מאד מאד. אמרתי לו: הלואי שיכבידו. אך חוששני שרק עליך יכבידו ולא על חיים [וייצמן]. הסכים לי.

אני חיפשתי כל ימי הקונגרס דרכים להציל את הקונגרס כולו מפני הצבעה מחולקת כזאת. אבל ברגע האחרון התעקשו אוסישקין והמזרחי,¹⁴⁸⁵ וגם שלנו לא הבינו את המצב.¹⁴⁸⁶ וההצבעה נתקיימה. ולואי שלא תצמחנה ממנה תקלות חמורות.

ובינתים תקלה חמורה מתקרבת כבר אלי. כבר כתבתי לך, כמדומה, במכתבי הקודם כי בן גוריון לוחץ עלי הרבה ורוצה לעשותני לחבר האכסקוטיבה. נצטרף אליו גם יצחק [טבנקין]. ועכשיו טוענים כלם, כי “העם” דורש. אני אינני מאמין כי היותי באכסקוטיבה יכול לשנות משהו לטובה. ואני יודע, כי אם אכנע הריני הורס בזה את כל התכניות שיש לי לשנים המעטות שנשארו לי. מחשבותי על כתיבה, על פעולה חינוכית להכין אנשים חדשים, גם על חיים שקטים יותר ומרוכזים יותר – בטלות על ידי זה. והפעם הדבר קשה לי עוד יותר מאשר בכל השנים הקודמות, התחלתי לחוס על שנותי. ואני רוצה בעבודה פעוטה ודלת־מראה שלי מאשר בעבודה מפארת במרכבת אחרים. אך מה אעשה? אני עודני מקוה, שכמו שנצלתי עד כה – אנצל גם הפעם, ברגע האחרון.

הדברים שלך על נחמיה [שיין] מעציבים אותי מאד.¹⁴⁸⁷ גם אני כך התרשמתי ממנו. חוששני שהמחלה הזאת תשאיר בו רושם קשה לכל חייו. דברתי על זאת עם קונין – ולא הרגיעני. ומאד חפצתי להיות עמו ולטפל בו, אפילו אם לא אוכל לתקן הרבה.

שלום לך

ברל

תאמרי לצפורה [מירון] שעדיין אני מחכה לתשובתה.¹⁴⁸⁸

(הכתבתי שם שבמכתבי אליה שלקחתי ממנה חסר עמוד. היכן נעלם?)

את נאומי בקונגרס – ודאי תקראי ב"דבר".¹⁴⁸⁹ אני מצטער שלא רשמו את דברי בסיעה שהיו מקיפים יותר ואולי גם ממצים יותר.

220

אל דוד זכאי, תל־אביב

ציריך, ה' אלול תרצ"ג, 12.8.1937¹⁴⁹⁰

ציריך, למחרת ההצבעה

את התאריך איני יודע.

שלום דוד,

לא בענין הקונגרס. ענין זה אני מפקיר למטלגרפים ולכותבים הרואים “לעינים”. או לחכמים של ארץ ישראל האוספים חתימות לחזק את ידי בן גוריון והמפחדים מפני ההתבדלות שלי והיותי בחברה רעה.¹⁴⁹¹

רצוני לכתוב לך בענין חדרו של משה בילינסון. הבטחתי למֵרי [יציב] שאעשה זאת מיד, ועד לאחר ההצבעה לא יכולתי להפנות לכך. ברור ודאי גם לך, שחובה גדולה היא לשחרר את מַרי מן החדר ולתת לה לצאת מן הבית. את הרעיון של מסירת הספריה לחדרי העיון¹⁴⁹² אינני יכול לאַשר כי אני רואה בחלומי את המכון החנוכי של תנועתנו על שמו, ושם ספריתו. אני לא רק חולם, כי אם גם עושה משהו. ובידי יש כבר התחלה כל שהיא. אם לא יטרידוני מעולמי הטבעי וממקומי שלי בעבודה – הריני מוכן להתמסר לכך, יחד עם הוצאת הכתבים ועם עניני “דבר” מעתה, ולעזוב כל דבר אחר. מה יהיה איפוא גורל הספריה בינתים. לקשור את מרי לעוד שנה או שנתים עד שיבנה הבית והמוסד יקום – אי אפשר. אין אני רואה אלא מוצא זה: פינוי חדר אחד – סגור ונעול – לי ולספריה. אפשר שזה קשה מאד. קשה הפינוי וקשה השמירה. אך אם לא ימצא מקום כזה בתוך המערכת נצטרך לשכור חדר כזה לחוד. אולי בקרבת המערכת: רצוני לעבוד בחדר זה.

יותר איני יכול להאריך, ואתה תדון אותי לכף זכות, גם על חטאי בקונגרס.

ברל

המתקדם ענין כתבי שמעונוביץ?¹⁴⁹³

המתקדם ענין [זלמן יצחק] אנוכי?¹⁴⁹⁴

221

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

ציריך, י' אלול תרצ"ז, 17.8.1937

ציריך, י' אלול תרצ"ז

שלום לאה.

ובכן, רואה אני שנבואתי נתקיימה. לכאורה נראה היה שהפעם אין לי תקוה להמלט. “העם” שלנו דרש. כל המפלגות חפצו והסכימו. והיו רגעים שנראה היה לי שהענין כבר אבוד, והייתי מדוכא הרבה. כי בהליכתי לאקסקוטיבה ראיתי בשבילי סתירת גולל¹⁴⁹⁵ על כמה מתכניותי, שאמנם אינני יודע אם יעלה בידי לקיימן גם בלאו הכי. עכשיו נשמתי לרווחה. אמנם עוד צרה אחת תלויה על ראשי: אי־רצוני להשתתף בהנהלה סייע לכך שתוקם ועדה פוליטית, ואני בתוכה.¹⁴⁹⁶ ומטעם ועדה זו יוטל עלי ללכת ללונדון. דיה לצרה בשעתה. לפי שעה אני חפשי לשוב לארץ, ולהמשיך במה שאני רואה עצמי בעל חוב: לגמור את הכרך הראשון של כתבי סירקין, להתחיל בהוצאת כתבי בילינסון, להשתתף בסמינר של הקבוץ¹⁴⁹⁷ וכדומה. אם יעלה בידי גם לכתוב משהו – יהיה זה הרבה מאוד. אף על פי שהקונגרס ננעל – הריני עוד קשור כאן לימים אחדים. אתמול – לאחר הנעילה – היתה ישיבת סיעה,¹⁴⁹⁸ ובה אמרתי את דברי. בינתים מתחילים עניני “הסוכנות”.¹⁴⁹⁹ גם כאן יש לי עוד “ענינים”, לא בפומבי אבל ביחידות, בטפול באנשים, ואולי עוד יעלה בידי להשיג אמצעים בשביל חלומותי.¹⁵⁰⁰

ובינתים עוד תלוי על ראשי ענין משה [קובילנסקה] שדחיתי לאחר הקונגרס.¹⁵⁰¹ חפצתי שהיא תגש הנה, אבל כנראה שאי אפשר לה. ועוד ענין אחד: לסיה [גלילי] מנהל עתה בכפר בצ’חוסלובקיה מחנה מדריכים, והם תובעים ממני שאשתתף שם יומיים או שלושה. בקיצור –חובות והצעות. נדברתי עם [אליהו] דובקין,¹⁵⁰² שתהיה לי אניה בא' בספטמבר – וכיצד אשתמש בימים שנשארו לי, טרם החלטתי. כשאחליט – אודיע לך, וגם אמציא לך כתובות. אך לפי שעה יכולה את לכתוב הנה, ומפה יעבירו אלי. שלום לך.

ברל

כל פעם רוצה אני לשאול ושוכח: הנתקבלה מלונדון מזוודת־הספרים שלי. תשאלי ב"דבר". שם דברים יקרים לי מאוד, ואצטער הרבה אם ילכו לאבוד. תחקרי.

222

אל בן־ציון קונין, לונדון.

ציריך, אלול תרצ"ז

שלום קונין.

ראשית, אני מזיע. מזיע ממש, לא ברוח אלא בגוף.¹⁵⁰³ ואם אתה נוטה ליחס את כל הבריה’שאפט¹⁵⁰⁴ שלי לפעולות הטבלאות שלך, הרי אני – למען הכעיסך – נוטה ליחס את ההזעה לא לטירואיד, אלא לקונגרס. שנית, את אליהו [גולומב] לא היית מכיר. הוא עשה שוב מפנה ב־90 מעלות.¹⁵⁰⁵ לאחר נאומי בקונגרס היה לו קשה להביט לצדי. כשם שהוא משלים אתי בשעה שאני דואג לשלום ולאחדות בסיעה וכמובן, על ידי קרבן שלנו, הבלתי־משיחיים, כך איננו יכול לסלוח לי שכששומע ממני מלה אפיקורסית.¹⁵⁰⁶

שלישית, את החלטת הקונגרס אתה יודע. יתכן, שבעוד זמן־מה אתלוש את שערותי. זמן רב טרחתי להחזיק יחד את השוללים מכל הסיעות, לא לשם התבדלות אלא כדי להשפיע על הרוב, ולהפיג קצת את התלהבותם העלולה להצעיד אותנו למפלות גדולות ועצומות. אולם נואשתי מהם. הם דאגו רק להבליט את עצמם, לעשות את הרוב ל"רשעים", ואוגנדיסטים וכו'. עוד ברגע האחרון עשיתי כל המאמצים למנוע אותם מהכרזה “פרינציפיונית”, ומחלוקת העם העברי לרוב “הרוצים” בחלוקה ולמיעוט המתנגד לה, אלא להעמיד את הענין של אי־מתן־יפוי־כח להנהלה. הם לא שמעו לי. והתוצאה ידועה לך. ידידינו מאושרים על שאחדות תנועתנו נצחה בכל התנאים, ואני – אינני מאושר. כי אני יודע מה יכולים לעשות הדילטנטיות הציונית והתמימות המשיחית מן היפוי־כח הזה.

רביעית, בין המחייבים שדברו בקונגרס היה משה [שרתוק] מן הנבונים והזהירים ביותר. כוכבו עלה אצל חיים [וייצמן]. לקח אותו לג’יניבה.¹⁵⁰⁷ מובן מבלי התיעצות עם שום אדם – מה יאמרו שם, ברגע האחרון עוד הספקתי לתפוס את משה ולהסביר לו. הוא על כל פנים שומע.

חמשית, אני שולח לך את הסטנוגרמה של נאומי בקונגרס. במועצת הסיעה דברתי דברים יותר מקיפים, ואפילו המחייבים נתרשמו. אולם פרוטוקול מדברי לא קבלתי. אז הודיעו גם בן גוריון וגם טבנקין, הראשון: שהוא מסכים לכל מה שאמרתי, השני – שבקורתי את החלוקה היא הענינית והתמציתית ביותר. משונה, לא כן? ואפילו חומר לך לצחוק עלי. אולם נאומי בקונגרס הרגיז את המחייבים מאד מאד מדוע? לא אבין.

וששית, צרה חדשה על ראשי. בן גוריון התחיל מרגע בואי ללחוץ עלי, שאין כחו לשאת בענינים מבלעדי, ושעלי להיות שותף לאחריות וכו'. אתה מבין את הפרספקטיבה, ליהפך לתושב לונדון. גם טבנקין מצדו – תובע ותובע. בקיצור, לך צפויים ימים טובים. אולם אני מקוה, שכשם שנצלתי עד כה, כך אנצל גם הפעם אינני רוצה להיות ¹⁵⁰⁸ɜaлoжни дeмokpaтии במשטר חיים [וייצמן].

– – –

שלום לך

ברל

המשורר הלאומי מתנפח עלי מאד.¹⁵⁰⁹ אבל האמינה, שלא יכולתי בימים אלה לדבר אליו מטוב ועד רע.

223

אל בן־ציון קונין, לונדון

ציריך, ט"ז אלול תרצ"ז, 23.8.1937

ציריך, 23.8

נצחת, קונין, פעמים. לאכסקוטיבה לא הוכנסתי, וללונדון בוא אבוא. על מה יש להצטער יותר.

חוששני, שאבלה השנה בלונדון יותר משאני חפץ. הכניסה לאכסקוטיבה נראתה לי כרצח אך גם ההליכה ללונדון, לשם הועדה הפוליטית ומתן עצות לחיים, היא לי על אפי ועל חמתי. אלא שבדבר הראשון הצלחתי “לשכנע” את חברי, ובדבר השני לא. מה אעשה והם מאמינים בי, ואינם מאמינים לי שאין בידי לתקן כלום. דעתי על המצב המדיני שונה מדעתך. אינני מאמין שאמריקה או צרפת יעזרו לנו עכשיו בתקוותנו לקיום נאמן של המנדט, עכשיו לאחר שהממשלה הבריטית made up their¹⁵¹⁰ ואנגליה עצמה– למרות הדבורים הנאים בפרלמנט – אם המופתי¹⁵¹¹ לא יפריענה בעזרת הפקידות הפלשתינאית – תצעד לקראת החלוקה. מה יכול איש כמוני להועיל במצב זה? ובכן, אני בא. ושוב תוכל לא רק לעקוץ אותי, אלא גם לדקור אותי ולהקיז לי דם כאות נפשך. בימי הקונגרס עמדה לי החכמה הקונינית המשומרת בטבלאות – במידה מספיקה בהחלט. אמנם, קבלתי דוזה¹⁵¹² מוגדלת במקצת, גרן ומחצית. עד שאזלו הטבלאות, ולא מצאתי בציריך את פארמור, אלא את פארקה דיויס, וכאן נתבלבלו עלי החשבונות. אגב, תש כחה של האָכסמה, והיות שאני מרשה לעצמי להתערב בעניניך, הריני סבור, שבגלל הדוזה המוגדלת לא קם בה כח.¹⁵¹³

הואיל ואהיה בלונדון, הריני פטור מלשון הרע שבכתב. לפי שעה אומר לך, שחיים [וייצמן] היה במלא כחו הארטיסטי, ולבו היה טוב עליו. בויכוחו עם אנשי הסוכנות עלה למדרגה נאה, אולם הוא איננו יודע מה לעשות בכחו. משה [שרתוק] היה עניני (זאכליק בלע"ז) וטוב, לרגעים אפילו התעלה למעלה מתלמיד שמצטיין בבחינות, וכבש לבבות וזכה להכרה. דויד [בן גוריון] הגיע פעמים לשברון מוחלט, עד כדי יאוש אפילו מעצמו. ועלי היה לחבוש פצעיו. אליהו [גולומב] התנודד מאד בחשבונו הנפשי עמדי, מכעס רב על נאומי עדי הוקרה רבה על עזרתי, אך מבחינה אישית אהבתיו מאד גם בימים אלה. אך למה אכתוב לך על כל אלה? והלא עוד מעט תחזה באור פני יחזקאל [סחרוב] וממנו תשמע גדולות ונצורות.¹⁵¹⁴

סבורני, כי אבוא לונדונה בצוותא עם עקיבא [קונין]. כי מפה אני הולך לצ’יחוסלובקיה, למחנה מדריכים, ומשם – לאמשטרדם, לקרובַי.¹⁵¹⁵ אני מבקש להיות בלונדון ב 6 או ב 7 לספט', אם [אברהם] הרצפלד אשר יקדים לבוא לא יכריחני להקדים אף אני, לשם הענינים שהוא עוסק בהם, החשובים בעיני מכל פוליטיקה. הפעם לא אשהה בלונדון הרבה, כי לאחר שבוע אצטרך “לגשת” לג’ינבה, ומשם כנראה אצטרך לשוב. ומי יודע, שמא לשבועות רבים.

שלום, בּאֵרי החתּי

המען שלי בהולנד:

M. Kaznelson, Werkdorp Nievweslius Post Middenmeer N. H. Holland

224

אל לאה מירון־כצנלסון, תל־אביב

ציריך, ט"ז אלול תרצ"ז, 23.8.1937

ציריך, ט"ז אלול, תרצ"ז

שלום, לאה.

חוששני שההפסקה בין מכתבי האחרון, לאחר נעילת הקונגרס, לבין מכתבי זה אחר נעילת מועצת הסוכנות, ארכה יותר מדי. הסיבה פשוטה: הימים האחרונים היו קשים מן הראשונים. ימי הסוכנות היו מלאים מתיחות ואי־נעימות, וגם טיפולי בהם היה לי קשה ביותר, אף על פי שלא תחבתי עצמי אל תוך הקדרה. בן גוריון כשלו כחותיו לגמרי, והוא הגיע לשבר נפשי גמור, ועלי היתה הדאגה הזאת, גם בליל הנעילה וגם למחרת בבוקר, וסוף סוף נדמה לי שעזרתי להרגיעו, והוא עתיד להתגבר ולשוב ל"תלם".

ובינתיים נסתבכו עניני. ניצלתי מן האכסקוטיבה, ונפלתי לתוך הועדה הפוליטית. הפעם פחדתי מפני כניסה לאכסקוטיבה יותר מאשר בכל השנים הקודמות, כי ראיתי בזה סתימת הגולל על תכניותי ועל העבודה שאני רוצה לעשותה. סוף סוף הלא רוצה אני לחיות ולעבוד בקרן־זוית ולא “במרום” החברה, רוצה אני ללמוד וללמד ולא לנהל שיחות עם אנשי־מדינה. אולם גם הועדה הפוליטית היא בשבילי צרה גדולה, כי היא מכריחה אותי, לפחות לפי שעה, לפזר את כחותי לדבר שאיני מאמין בו, ולענינים שאין אני רואה בהם את תפקידי. בשעה הראשונה עוד נחמתי את עצמי, כי אשוב מיד לארץ ואתרכז בעבודות הכי תכופות – גמר כתבי סירקין, הסמינר של הקבוץ, הכנת כתבי בילינסון, ובמקצת עניני “דבר”. האמנתי כי אוכל שבועות אחדים לעבוד במרץ ובשקט, עד שאהיה מוכרח לצאת ללונדון. אולם בלבי ידעתי, כי יש בזה קצת משום מעילה באמון שנתנו בי, ואם אני רוצה למלא שליחות זו ביושר, חובה עלי לא לעזוב את חיים [וייצמן] אפילו לרגע אחד ולהמצא במחיצתו בתחילת המשא ומתן, בין שיכנסו את ישיבות הועדה המדינית בין שלא יכנסו.¹⁵¹⁶ נסיתי לדרוש שנשב פה בשביל בירורים פוליטיים. אבל לשום אדם לא היה כח ורצון להשאר עכשיו לישיבות. על יסוד זה הוחלט שעלי להיות בלונדון כבר בראש השנה, ותיכף אחרי זה להמצא בג’ינבה במשך כל החודש של המשא ומתן,¹⁵¹⁷ ואחר כך – נראה. וייצמן אומר שב־15 באוקטובר יעלה לארץ. אם כן – אהיה חפשי. אולם גם בזה אינני בוטח.

ומר לי מאוד, כי נכנסתי לתקופה של נדודים, של דבורים קשים עלי, של פיזור־כחות, וספק אם הקרבן הזה כדאי. לי לעצמי ודאי שאיננו כדאי. ומי יודע כמה חודשים אמצא במצב זה.

כבר היה בידי כרטיס־אניה הביתה – ונאלצתי לדחות. ועכשיו הייתי יכול אולי לנוח עד בואי ללונדון, אולם אין לי מנוחה: הבטחתי ללסיה [גלילי] שאבוא לימים אחדים למחנה־המדריכים שלו בצ’יחוסלובקיה, ומשם אגש לימים אחדים להולאנד, כי אני מקוה להשיג שם משהו בשביל תכניותי הקשורות במפעל בילינסון.

בענין זה – הקמת מוסד חנוכי עליון לתנועה – טפלתי כל שעה פנויה שהיתה לי בקונגרס, וגם הצלחתי משהו. יש לי כבר קצת כסף, וכמה הבטחות שאינן מחוסרות־ערך. אני חולם על “בית־מדרש” כזה בלב הישוב החקלאי, שבו אוכל לאסוף אלי את טובי הבחורים ולמסור להם את הירושה שלנו. זהו בעצם הצורך הכי עמוק שנשאר לי מכל העסקנות שלי. מכל השאר אני מוכן להסתלק. עלה בידי לעורר התלהבות לכך אצל כמה אנשים, ונדמה לי שהסכום עשרים אלף לא"י שאני רוצה בשביל הקמת חדרי־הדירה והספריה ואולמי־ההרצאות וחדרי־העבודה ימצאו. יעקב לשצ’ינסקי היה מאושר שהזמנתיו לבוא ולעבוד אתי בזה. וגם בהולאנד יש לי תקוות להשיג משהו בשביל זה. ארצה איפוא לנצל את זמני הפנוי, עד בואי ללונדון, בשביל זה. בלונדון אהיה רק כשבוע, כי משם כבר אצא לג’ניבה. קונין ודאי ישמח, כי הוא כבר דורש את בואי. מן הבדיקות החמורות שעשו לי פה לא הוברר עדיין שום דבר. והוא עודנו רוצה להוסיף ולברר.

אם אדון על עבודת קונין לפי הקונגרס, הרי השכיל לעשות, כי לאמתו של דבר הייתי הפעם בריא יותר מאשר בקונגרסים הקודמים. אני שולח לך כתובת בשביל מכתב אחד לצ’חוסלובקיה וכתובת בשביל מכתב שני להולאנד:

כיון שיום יום משתנות כאן התכניות – יתכן שאשנה גם תכנית אחרונה זו, אבל אזי אודיע לך מיד. אינני שואל שום דבר, כי שאלותי ברורות לך.

שלום לך ולכולנן

ברל

משה אמר לי, כי צפורה שאלה אותו עלי והוא הסביר לה. אם תראי אותה – תשאלי.¹⁵¹⁸