צפת, 12.9.1934

– – – למה התישבתי פה? סוף סוף הרי איננה חולה, ופה עולה הכל כל כך ביוקר. ההבראה כולה¹ תעלה כאן יותר ממאה לירות, ואומרים שבסידור הזה היו יכולים לשפר את הכלכלה לכל החברים בקיבוּץ. לא היה צורך בהבראה יקרה זו. וכך מרעיבים את הקיבוּץ כולו כדי לתת הבראה למספר אנשים קטן, ואחר כך שבים אנשים אלה הביתה וחיש קל מפסידים הם במשקל בשל הכלכלה הכללית הגרועה. רבות השגיאות שאנו שוגים ורבים הדברים שהם בלתי־רציונליים בהחלט.

היום התוַכחנו כאן הרבה על חיי בודד וחיי קיבו, וכמו בהרבה מקרים אחרים שוב עמדתי להגנת הקיבוץ, וכמעט כל החברים חיטטוּ בחסרונות ובליקוּיים, כאילו הם עצמם אינם… בתוך הקיבוץ. אחר־כך שאלתי את עצמי: למה אני עושה זאת, ובקנאוּת כזאת? האומנם מתוך קסרקטיניות, האומנם מתוך איזו חובה אופיציאלית – שאיננה בי? בודאי שלא! אלא אני מרגיש את עצמי יותר מוכשר להתגבר על הרבה צרות ‘קטנות’, יום־יומיות. הנה כאן שומע אני התאוננות על כלכלתנו, על החינוך, על הטיפול בחולים וכו'. וכשאני מנסה לומר, שהבחוּרה שלנוּ אינה מעריכה את העוּבדה שלאם של ילדים קטנים קל יותר בקיבוץ מאשר מחוץ לקיבוּץ – אין הם מסכימים לי. וכשאני אומר, מה שהקיבוץ עושה למען חולה אין הבודד עושה ואינו יכול לעשות, – אומרים לי, שהקיבוץ עושה בני־אדם לנכים ושמראה פניה של הבחוּרה מחוּץ לקיבוּץ טוב משל חברה בקיבוץ.

בעת ביקור בפלוגת הקיבוץ שעיבדה את משק טירה, 1927

פגישת הפלוגות של קיבוץ ‘השומר הצעיר’ מססס“ר [כיום אפיקים] בכנרת בפסח תרפ”ח [אליק רביעי משמאל, בין היושבים בשורה השניה]

אנוּ מסכמים עתה מעשים של שנה יוצאת ומדברים על המעשים אשר ייעשׂוּ בשנה החדשה; אנוּ שומעים דין־וחשבון של מוסדות וּועדות אשר פעלוּ, וּבוחרים, לעתים בשינוּיים קלים, מוסדות חדשים. אך בחיינוּ הקיבוּציים למדנוּ לדעת, כי לא רק המעשה אשר יעשה חשוּב, אלא גם איך ייעשה וּמה הרוּח אשר תפעמו. דווקא משטר חיי הקיבוּץ מאַפשר תופעה מיוּחדת במינה, שהאדם ישתתף במעשה אשר מבחינה אובייקטיבית יש לגמור את ההלל עליו, אך הוא, האדם עצמו, המשתתף בפועל במעשה – רוח המעשה תפרח ממנוּ. היש מי שמתהלך במחנה ואזנו קשובה לקלוט את הרוחות המנשבות? מה רבות ושונות הרוּחות! יש מעשה טוב, והרוּח נכאה, יגעה, ללא תנופה; ויש, לעתים, מעשה רע והרוח מתופפת, מצדיקה, מרימה ראש. יש אורך־רוח לשגרה, לפרישה בפינה, להרגל רע שהפך לטבע שני, ויש קוצר־רוּח למאמץ תרבותי־חינוּכי־חברתי – מאמץ הבא להצדיק את המימרה העתיקה, כי ‘לא על הלחם לבדו יחיה האדם’.

יש רוּחות! יש מי שחוזה בעיני רוּחו שחורות לקיוּמו הכלכלי של הקיבוּץ; הניבא לו ניווּן תרבוּתי וחברתי אם לא יימצאוּ דרכים להעלות את החברה ואת היחיד בתוכה; יש מי שלבו מתמלא כיסופים למסורת בית אבא־אמא והוא אינו מאמין לתחליפי חג ומועד בנוסח החדש, ובעצם הכיסוּפים מוצא הוּא מפלט לרוּחו המחפּשת; יש מי שרוחו קצרה ללבטי החינוך בקיבוּץ, ונדמה לו כי אי־שם בחופי חיים אחרים טוב יותר; ויש מי שרוּחו שקטה לגמרי כמי הכנרת ביום קיץ בהיר, ואם לא תידה בו אבן היא תישאר שקטה ימים ושנים ללא ניע וזיע.

ויש גם רוּחות נגדיות, כמוּבן, רוּחות תסיסה פורה, רוּחות עשיה מתוך אמוּנה והתגברות, רוּחות קונסטרוקטיביות, בונות, מתמידות. לא תמיד עומד האדם ברוּחו בפני רוּח אחרת. לעתים, נאבקות הרוחות המנוגדות ומשפיעות באותו אדם גוּפו. המותר לנוּ ככלל בעל יעוד וחזון לעמוד מנגד? המאוַיים התרבוּתיים והחברתיים – האומנם אינם אלא פרי גיל ותקופה מסוּימים? האומנם תקופתנו אנוּ, שמעטות כמותה בהיסטוריה האנושית (בתולדות עמנו – תקופה מיוחדת במינה), מעלה בעיות רוחניות־תרבותיות־פוליטיות פחות ומצריכה העזה, התאזרות ופתרונות מהפּכניים פחות מאשר אותה תקופה בה צעד מפעלנוּ הקיבוצי את צעדיו הראשונים? –

השאלה היא, באיזו עין רואים אנו את התקופה המתקרבת. מה תדרוש מאתנו ככלל ומה תדרוש מכל יחיד בתוכנו. אין ברצוני לחזור על הצהרותינו המוסכמות, כי למען הצלה ולמען עמידה בהיאבקות על קוממיוּתנוּ בארץ הזאת נהיה כוּלנוּ מוכנים וכו' וכו' – בנוסח הידוּע. במקום זה מדאיגה שאלה אחרת. איך ייעשה הדבר? הנזנק ביום בהיר אחד, כשניקרא לכך, בקפיצה נחשונית אל התפקידים הגדולים? היקום בנו הכוח, בלי שנטפּחהו קודם, בלי שנחנך את עצמנו לכך יום יום, בלי שמעשינו, רוחנו, אורח חיינוּ, תרבותנו הפּנימית יהיו מכוונים לכך על־ידי מאמצים קולקטיביים מתמידים?

1944

¹

התיים בקיבוץ הם פרי מהפכה. אין ספק, כי אצל כל אדם המצטרף למחננוּ, מתחוללת תמוּרה מהפּכנית גדולה המשנה ביסוד את צורת חייו, הכלכליים. המוסריים, החברתיים והתרבוּתיים. ברם, הדרך אל הקיבוץ ובתוכו אינה תמיד חלקה וישרה. יש בה עליות וירידות, הצלחות וכשלונות, ולפתחה רובצת השגרה, האינרציה. את חחזון הגדול קשה לתרגם יום יום לשפת המציאות האפורה על

סתירותיה המרוּבות.

החזית החברתית

אם להשתמש במושג הנפוץ מאוד בימים אלה, יש לומר: כי הגיעה השעה שנפתח בחיינוּ הקיבוציים ב’חזית שניה' – החזית החברתית. בחזית הראשונה, המשקית, יצאנוּ עטורי נצחון. העמל הרב אשר הושקע בשטח זה, החל בצעדים הראשונים של כיבוּש עבודה וכיבוּש עצמנוּ לעבודה, ועד היותנו משק מסועף ורב־גוֹני – נשא פרי. על כן אתה מרגיש כאן קרקע מוצק תחת רגליך. כל נדבך נוסף נבנה על קודמו. הנסיון הקודם נאגר ומסייע לכל מפעל חדש, להתקדמות המשקית. לא כן בשטח החיים החברתיים והתרבוּתיים. כאן מרובה הפּרוּץ על העומד. הישג מסוּים של שנה אחת אינו מובטח לשנה שניה, אם לא עמלת לכבשו שנית. ה’מסורת' כאן רכה וענוגה וכל רוּח תזיזנה. בודאי, ישנם גם בשטח זה נכסי־צאן־ברזל, ערכים קבועים ויקרים, אך זה טבעם: מורגשים הם כל זמן שאתה ממשיך לטפחם ומתמיד לשקוד עליהם.

מרובות מאוד הבעיות הפנימיות של החברה הקיבוצית: חיי החברה וארגוּנה, מיזוּג העליות השונות, חיי תרבות והפעולה הרעיונית, האמנות בקיבוץ, יחסי חברים, בעיות החינוך המשוּתף ועוד ועוד. אוּלם בתור נושא ראשון בחרנוּ את בעית הפעילות של החבר בחברה הקיבוצית, באשר כאן גנוז מפתח להרבה שערים נעולים. הדיון על פעילות החבר בקיבוץ הוּא דיון על אופן חייו וּבו בזמן יש כאן דיון על החברה כוּלה.

איך תיארנו לעצמנו את הפרט בחברה הקיבוצית? ראינו אותו כיצור חברתי, כחלק אורגני של הכלל הקיבוצי, הנתון לעֵרוּת מתמדת, מסור לכלל ועומד לרשוּתו, נושא באחריוּת בעול ובדאגה של היצירה הקולקטיבית. אם נשאל את עצמנוּ ההוכיחו עשרות השנים של חיים קיבוּציים, שחזון זה לא היה אלא חלום? נצטרך להשיב: לא! עדה היצירה הקיבוצית הענפה, הטבוּעה במפת הארץ מדן ועד באר־שבע.

אוּלם נשרת שירוּת דוב את המפעל, שאנוּ מקדישים לו את חיינוּ, אם נרצה להתעלם מתופעות מדאיגות, הקונות לעצמן שביתה בחברתנוּ, ואשר עם התפשטוּתן עלולות הן לסכן לא במעט את קיומו האיתן של כל הבנין אשר הוקם.

הפרט והחברה

ומה הן התופעות המדאיגות? ישנה תופעה של הסתגרות הפרט. יש שאדם בתוכנוּ לובש שריון לשם ‘התגוננוּת’ מתמדת בפני החברה, התובעת ממנו לקיים איזו חובה ציבורית. בשבע דרכים יהדוף כל ‘התקפה’ המכוונת לרתום אותו באיזה שהוּא עול. ולעתים קרובות ה’עול' הזה יכול להיות גם תפקיד זעיר, שאינו מצריך מאמצים מרובים, וכן חודרת באורח בלתי־רשמי ההכרה, כי חובה קיימת בעיקר לגבי מילוּי יום העבודה. ואילוּ כל יתר הדברים, שהחברה זקוקה להם, צריכים להסתדר לפי רצונו החפשי של הפרט. כך אנוּ עדים מדי שנה בשנה למחלת ההתפטרוּיות בעת בחירת אנשים לתפקידים שונים. הסתגרות הפרט מלוּוה אדישות להרבה דברים המתרחשים בתוך הקיבוץ או בציבוּריות רחבה יותר. הביקור באסיפה הכללית אינו נחשב כחובה שאין להשתמט ממנה. ההימנעות בהצבעה אף היא גילוּי של אותה אדישות, אם כי יש לה סיבות נוספות הקשוּרות בעצם חוסר הכנת האסיפה, כלומר, בעוּבדה שציבוּר החברים אינם מצוּידים בידיעת הענינים, כדי שיהיה מוכשר להכרעות אקטיביות בהם. אנוּ עדים גם לצמצוּם האופק אצל חלק מהחברים, הנגרם על־ידי העדר חיים רעיוניים וּפוליטיים עֵרים של הציבור הקיבוצי. בשיחה עם חבר כזה נדמה לך, כי בעצם לא שינה את עמדתו היסודית שלו, אך אתה מוצא התרחקות ושיבוּש דברים, ולעתים אף שכחת החזון.

ממלאי תפקידים

מכל ה’מפלגות' המסוכנת ביותר לקיבוץ היא מפלגת ה’בעלי־לא־איכפּת', העלוּלה להיוָצר בתוכנוּ עקב סדרי חיינוּ: הרי את תפקידי החברה מוכרחים למלא ומישהוּ צריך לשאת בהם ועל כן – בלי רצון מכוּון – נוצרת שכבה קבוּעה כמעט של ממלאי תפקידים, הנעקרים מעבודה גופנית ומכל מקצוע, ורתוּמים בעול העסקנוּת, ללא חליפין, במשך שנים רבות.

ייתכן שמישהוּ יחשוב, כי ישנה ברכה לקיבוץ בהתמחות מספר חברים במקצוע העסקנות, באשר גידול היקפו של המשק וריבוּי עניניו, דורשים ידיעה יסודית יותר מאת החבר הממלא את התפקיד. לדעתי, מרובה השלילה על החיוב בדרך ‘קלה’ זו, והקיבוּץ צריך להימנע בכל כוחותיו מגיבוּש חבר עסקנים קבוּע בשטחי פעוּלותיו. מישהוּ יכול לומר: יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק. ייתכן. ייתכן כי לאחר שחבר ממלא תפקיד במשך שנים רצופות, קשה לו המעבר לעבודה גופנית וממילא הוּא נמשך ביתר קלות למלא תפקיד זה או אחר. ואילוּ הציבוּר, הרוטן על תופעות אלוּ, חושש גם ל’אֶכּספּרימנטים' חדשים ומעמיס מחדש את התפקידים על אותם החברים כמעט.

הדמוקרטיה הקיבוצית

בפעוּלתו או באדישוּתו של כל פרט בחברתנו, נבחנת גם יעילותה של הדמוקרטיה הקיבוצית. בתוכנו ודאי שאנוּ מוכרחים להבדיל בין דמוקרטיה פורמלית לדמוקרטיה קיבוצית אמיתית. עיקרה של הדמוקרטיה שלנוּ אינה יכולה להיות בהצבעה פורמלית באסיפה הכללית. האסיפה צריכה להיות רק פסגת הפירמידה הקיבוצית, הנשענת על בסיס רחב של עשרות ומאות תאי־פעילות של אנשים החיים חיים מלאים ועֵרים יום יום בעבודה ובענפי המשק, בחברה, תרבות, מדיניות, חינוך, אמנות וכוּ'. אינני מאמין שקיבוץ הנושא בעול תפקידים מרוּבים, יכול להתקיים בלי הפעלה מתמדת ומכוּונת של רבים מאוד בתוכו. לא תוכל להתקיים הנהלת ענינים דמוקרטית של קיבוץ בלי פעילות הכלל הקיבוצי וכל פרט בתוכו.

קשה מאוד להשתחרר מן ההרגשה כי כוחות רבים אינם באים לידי גילוּיים המלא, כי פוטנציות רבות הגלומות בחברתנו אינן מנוצלות דיין, וזה לרעת הפרט והחברה גם יחד. אני מכיר רבים מחברינוּ גם מחוץ־לארץ, ולעתים אתה מתפלא על חברים ידוּעים, כיצד – יחד עם עלייתם בעבודה, בבטחון וכוּ' – הם מגלים כאן נסיגה באותם השטחים, שהם נושאי שיחתנוּ הערב. ונשאלת השאלה: האם זה הכרח המציאות? הרי שאיפת הקיבוץ היא: עליה אישית של כל פרט בתוכו, לפי מלוא יכלתו ונטייתו. שאיפה זו מתגשמת בתכנה, אך היא צריכה להעמיק יותר.

גם בעית מיזוּג העליות קשוּרה במידה לא מעטה בשאלת הפעילות. באוירה של אדישות אין צומחים כוחות חדשים, צעירים ובלתי־מנוסים ואינם מצטרפים לפעילות. והרי השכם אינו מתרחב בהתאם לצרכים והאפשרוּיות האובייקטיביות.

מפעל לדורות או חלום נעורים

נוכח ביקורת זו יש שאתה שומע: האדם שלנוּ התבגר ומה שאפשר לדרוש מחברה צעירה אין לדרוש מחברה מבוגרת; מופיעים צרכים חדשים, נטיות אחרות, וכל סדר יומו של הפרט בחברה קיבוצית בוגרת הוּא אחר. אין ספק, שבעיות הקיבוץ הותיק שונות בהרבה מבעיותיו של קיבוץ צעיר, ואפשר שהיה כדאי פעם לנתח במיוחד את כל התמוּרות החלות אצל הפרט והכלל הקיבוצי בישוּב הותיק; אוּלם דבר אחד צריך להיות מוסכם: גם קיבוץ ותיק אינו יכול להתקיים על זכרונות בלבד. אין הקיבוץ חלום־נעורים בלבד, או מאמץ חד־פעמי עליון למהפּכה חד־פּעמית. התמדה במפעל דורשת כוחות יותר גדולים ובזאת הוּא ייבחן אם הבנין שהוקם הוּא לדור או לדורות. הייתי מקבל את ההסברה הפשטנית של ההתבגרות אילוּ ראיתי כי התופעות השליליות, שצוינוּ לעיל, הן נחלתם של הקיבוצים הותיקים בלבד. אך יש שבקיבוץ ותיק המצב טוב יותר בנדון זה מאשר בקיבוץ צעיר, ויש שבתוך הקיבוץ הותיק ה’זקנים' צעירים יותר מהצעירים. עלינוּ לחפש איפוא את הגורמים בכיווּנים אחרים.

נדמה כי גורמים רבים חוּברו יחדיו, המשפיעים על הפרט והכלל ומולידים את התופעות הנזכרות לעיל. כולנוּ מודים בתלוּת ההדדית הגורלית, הקיימת בין הגורם הכלכלי והחברתי בבנין הקיבוץ, אך למעשה אנו מרכזים את מיטב הכוחות בשטח הכלכלי בעיקר, ביחוּד בתקוּפת הקמתו ובנינו של המשק. אנוּ אוכלים שנים רבות מן ‘הקרן החברתית’ הראשונה, שהונחה ביסוד הבנין הקיבוצי בשנותיו הראשונות ואיננוּ דואגים במידה מספקת להגדלתה והאדרתה, כדי שתעניק לנוּ פירות נוספים ומחודשים לימים באים. אנו סומכים יתר על המידה על המטען הרוחני הראשוני ואיננוּ מבינים, כי עמידה בחיי הרוח והתרבוּת, היא כנסיגה ויבוּש הבארות. אנוּ ‘חוטפים’ מן היד אל הפה ואיננוּ יכולים לאזור כוח, כדי לקיים פעוּלה חברתית או רעיונית רצופה ותכניתית, כדי ללקט את גרעיני ההווי הקיבוצי לדמות מוצקת משפיעה וכובשת של ישוב פועלים סוציאליסטי. אנו קולטים עליה חדשה ומצליחים להקנות לה ביתר קלות את סגוּלותינוּ הטובות, החלוציות, המתגלות רק לעתים מזומנות והמכוסוֹת יום יום שכבה די עבה של שגרה קרתנית. אנוּ מדברים על דמוקרטיה קיבוצית, אך לא למדנוּ לשכלל כלים ארגוניים ותרבוּתיים, כדי לעשותה יעילה ופעילה, ערה ומקפת כל חבר וכל חוג בתוכנו.

דעת קהל פעילה

אלה הם מקצת מן הגורמים שהביאו למשבר פעילותו של הפרט בחברה הקיבוצית. מזה יש להסיק מסקנות. אנוּ חיים בתקוּפה גורלית. לא תועיל כל התחמקות. המתיחות של חיינוּ תגבר ולא תרד, על כל פנים בשנים הקרובות. נברר איפוא יחד איך לחיות את התקוּפה. הפתרון איננוּ בתקנון כתוּב. מעולם לא היה תקנון לחיינוּ, אבל היה משהוּ אחר חשוּב יותר מזה: דעת קהל פעילה, ערה ומגיבה על תופעות שונות. ויש להחיותה מחדש ולהפכה לגורם קובע בחיינוּ.

לפני שנתים קבענוּ את עריכת האסיפות השנתיות ואת בחירת מוסדותיו וּועדותיו של הקיבוץ בחודש אוקטובר, במקום חדשי הקיץ החמים – יולי־אוגוסט – ודומני, שאין להצטער על שינוּי זה. מעלה נוספת לדחיה זו, שכן היא מאפשרת לועדת ההצעות, הנבחרת אחר חג הפסח, לעשות עבודתה. לקראת האסיפות השנתיות ול’עונת' הבחירות, בצורה יסודית יותר. אוּלם שינוּי חשוב זה עדיין אינו פותר את כל הבעיות ה’מסורתיות' המתיצבות שנה שנה לפני ועדת ההצעות בבואה להרכיב את מוסדות הקיבוּץ וּועדותיו.

ומה הן הבעיות?

א. התפתחוּתו הגדולה של המשק על כל ענפיו בחקלאות, בתעשיה, במלאכה, בתובלה, במוסדות חינוך מקומיים ואזוריים, במוסדות שירות גדולים, במחסנים ובמוסדות ההנהלה – הולידה את ההכרח להעסיק מספר גדול של חברים בתפקידים אדמיניסטרטיביים ריכוזיים. במשק גדול כמשקנוּ, לא רק שמזכיר אינו יכול להיפנות לעבודה גופנית (פרט לתורנוּיות־שבת) במובן האורתודוכסי של מלה זו, אלא שהדבר נמנע גם ממרכז ענף, מסדרן עבודה, ממחסנאי וכו'. כל התפקידים האדמיניסטרטיביים הללוּ דורשים מאת החברים הנושאים בהם, התמחות, ידיעת הענינים הנתונים לטיפולם, התמדה בגבוּלות מסוּימים ותכוּנות אישיות המכשירות אותם למגע אל הציבור.

ב. למחסור החריף בכוחות מינהלה כמה וכמה סיבות; ראשית – הדיספרופורציה הקיימת בין הגידול המשקי הנמרץ ובין גידולה של החברה שהיה אִטי יותר; שנית – ריתוּק מספר גדול של חברים פעילים למפעלים וענפים (כגון: ‘ספן’, ‘קלת’, ענפי משק מסוּימים, בית־הספר ועוד) המצמצם את אפשרוּיות התמרוּן והחילופים בקביעת חברים לתפקידים השונים; שלישית – ‘דעת הקהל’ הקיבוצית לא תמיד מעודדת את החבר לנשיאה בעול הפעוּלה הציבוּרית. היא מתאכזרת אליו ברגעי ההכרעה באסיפה, ומכבידה עליו לעתים קרובות את מילוּי תפקידו בעבודת יום־יום; ורביעית במנין, אך רבת חשיבוּת, היא הסיבה – שהחבר עצמו אינו שׂשׂ לשים צוארו בעוֹל תפקיד מחמת ‘כאב הראש’ המתמיד הכרוך בו, בשל מריטת עצבים, בשל התעסקות מיגעת בישיבות בערבים על חשבון שעת הנופש, שעת הקריאה ובילוּי הזמן בחוג המשפּחה.

וכך אנוּ עדים למשבר כרוני בפעילות החברתית, לתופעה של הסתלקות מתמדת מקבלת תפקיד – דבר אשר נהפך כמעט למחלה ‘אורגנית’ של החברה הקיבוצית. ומכאן רק צעד אחד בלבד לשיטה הנפסדת הרווחת בחיינוּ הציבוּריים של הטלת כל התפקידים על חוג מצומצם מאוד של חברים, שהתרגלו משוּם־מה לראותם כמתאימים, בניגוּד לתביעתם, לאַפשר להם תקוּפות של עבודה ‘נורמלית’ במשק ללא עול של תפקיד (לעתים, תביעה זו יורדת מאליה במידה שחבר פלוני או אלמוני ‘מאחר’, מבחינת הגיל וכושר ההסתגלות, לעבור מעבודה שיש עמה מילוּי תפקיד, לעבודה ‘רגילה’). בשל צורת הבחירות הנהוגה בישוּבנוּ ובשל צורת הלחץ על החבר והודעות ההסתלקות בצדו, יקרה לפעמים שהציבוּר בוחר לתפקיד מסוּים חבר שאינו מתאים ביותר אך ורק משוּם שהוּא לא הסתלק. אין כל רע בדבר, אילוּ היה אותו ציבוּר, שהרים ידו בהצבעה בשעת הבחירה, מכבד את ההכרעה שנפלה והיה זוכר את חובתו כל ימות השנה לסייע לאותו חבר במילוּי תפקידו. אך, דא עקא – ההצבעה לחוד ו’המציאות' לחוד.

התופעות שמנינו לעיל, האם הן הכרח המציאות? – לדעתי, לא! אך כדי לשרש אותן יש צורך בקביעת כמה וכמה הנחות, מהן ישנות ומהן חדשות, שבלעדיהן אין תקוה כי המצב הזה ישתנה בעתיד:

א. חובת הפעילות החברתית. כל חבר חייב לדעת, כי כשם שהשתייכוּתו לחברה קיבוצית עובדת, מחייבת אותו למשמעת עבודה, ועד היום יסוד זה איתן ומקוּבל על הכל, כן נובעת מהשתייכות זו גם חובת הפעילוּת החברתית המתחילה בהשתתפוּת באסיפה כללית, חברוּת בועדות ועד מילוּי תפקיד בענף, במוסדות הקיבוץ המקומיים והתנוּעתיים. אם כל חברי הקיבוץ מכירים בכך, שאורגניזציה חברתית זו, ששמה קיבוּץ, אינה יכולה להתקיים אם לא ישרתוה ממלאי תפקידים מינהליים במספר מסוּים – ממילא נהפכים תפקידים אלה לחלק אורגני של עבודת הקיבוץ התקינה, שבלעדיה אין לו קיוּם. מה איפוא היסוד המוּסרי והמעשי להבדל, שרבים נוהגים להבדיל עד היום. בין עבודה בשדה ובסדנה, שחבר חייב בה לכל הדעות, וּבין ריכוּז ענף, מזכירות, גזברות וכו' שלגביהם אין חובה זו מובנת? –

ב. הטלת חובת הפעילות, הלכה למעשה, על רוב החברים. אם ההנחה בסעיף א' תתקבל, צריך להישאר רק סייג אחד המשחרר חבר מסוּים מחובה זו – הכרת הציבור באי־התאמתו למילוּי תפקיד מסוּים. אוּלם את הדגש יש לשים במאמץ המתמיד של החברה הקיבוצית לשתף ולהפעיל מכסימוּם חברים מכל השכבות והגילים בשטחי הפעוּלה החברתית, הציבוּרית והמינהלית של הקיבוץ מתוך אמונה גדולה ביכלתו של האדם בקיבוץ להגיע לידי פיתוּח כוחותיו הפנימיים ולידי עליה אישית. עלינוּ לזכור כי צורת חיינוּ נתנה לחברים הרבה אפשרויות לפיתוּח כשרונותיהם, אשר היוּ בלי ספק נשארים חבוּיים ומבוזבזים, אילוּ לחמו רק את מלחמת הקיוּם הרגילה שבחיי בודד. אך מאידך גיסא, נזכור כי גם בקיבוּץ נוצרות לעתים מסיבות הדוחקות לקרן זוית חברים המרגישים שיכלתם האישית בשטח זה או אחר אינה מנוצלת כראוּי. יש צורך להשתחרר מהשגרה המקובלת בהערכת חברים ובהדבקת תוים עליהם. מישהוּ שמקובל לחשוב עליו, כי מתאים הוּא, והוּא נבחר לתפקיד זה או אחר – עלוּל גם לאַכזב, אם ישמש בתפקיד מספר שנים מופרז, מתוך עייפות ושגרה. ולעומת זה, חבר הנבחר לתפקיד בפעם הראשונה או לאחר הפסקה של שנים מספר, עשוי למלאו ברעננוּת מספקת תוך איזון מינימלי של עצביו הוּא ועצבי החברים הבאים במגע אליו. לביצוּע מגמה זו דרושים שני דברים: העזה של הציבוּר לבחור באנשים חדשים כדי להרחיב את חוג הפעילים, ואוירה של עידוד וסיוע בכל ימות השנה.

ג. תקופת כהונה מוגבלת בתפקיד. קיים ויכוח, מה עדיף על מה בתוך אורגניזציה קיבוצית על כל המיוּחד שבה: התמדת חבר בתפקיד והתמחות בו, מתוך העדפת המומנט המשקי והיעילות שבשיטה זו, או תקופת כהונה מוגבלת וחילופי גברא בפרקי זמן אופטימליים, מתוך העדפת המומנט החברתי והשלמה עם הצד השלילי שחילופין אלה גוררים עמם. התשובה לשאלה זו צריכה להיות שונה לגבי שני סוגי תפקידים. אם לגבי סוג ‏ התפקידים המשקיים, כגון מרכז־ענף, הנהלת בית־חרושת וכו' רצוּיה ואף הכרחית ההתמדה, ואין להגביל את ממלא התפקיד בפרקי זמן קצובים מראש, הרי לגבי מילוּי תפקידים ציבוּריים מובהקים במוסדות המשק המקומיים או התנוּעתיים, יש להעדיף ללא פקפוּק את השיטה של תקופת כהונה מוגבלת לפרקי זמן קצוּבים מראש. יודע אני, שלגבי שאלת קיומה של התנוּעה הארצית חיוּני ענין הגרעין הקבוּע של האקטיבה התנוּעתית, וכי יתר הזרמים הקיבוציים מקיימים את תנוּעותיהם על יסוד גרעינים קבוּעים פחות או יותר, ואף־על־פי־כן יפה עשתה מועצת תל־יוסף, שקבעה כלל שהמגויס חוזר למשקו אחר שנתים של פעילוּת.

אם יקוים כלל זה, הן בשטח הארצי הן בשטח המקומי, עתיד הוּא לדרבן את כל הגורמים להעלות מפעם לפעם שכבות חדשות של חברים לפעילות, כי דבר אחד, כנראה, אין החברה הקיבוצית מסוגלת ‘לעכל’ – חלוקת קבע לשכבת ‘עסקנים’ ולשכבת חברים שאינם יודעים אלא את עבודת יומם.

אין הכלל הזה פוגע בעוּבדה שיש מספר חברים ותיקים בתנוּעה המיצגים אותה כלפּי חוץ, או העומדים בראשה, העושים את עבודת התנוּעה בצורות שונות באופן קבוּע כמעט. חברים אלה, כל אחד באופן אישי, קיבל את ה’מנדט' שלו ממשקו הוּא ומן התנוּעה כולה, ואם המעמד הזה בא תוך הסכמה והבנה הדדית בין החבר לקיבוּצו, הרי הציבוּר הרחב חייב לקבל את התופעה הזאת כאחד הדברים ההכרחיים המלווים כל תנוּעה חברתית רצינית. יצוּין רק שאין, לדעתי, כל אפשרות לכפּות על חבר להפוך אותו לעסקן קבוּע, כשם שלא יתואר מקרה הפוך של כהונה ממושכת וקבוּעה בתפקידים מחוּץ לבית, שלא על דעת הקיבוּץ, אליו משתייך החבר.

ד. הכשרת אנשים לתפקידים. בשחר ימיה של התנוּעה לעגנו ל’מומחים‘, ואת החברים לתפקידים השונים בחרנוּ לא לפי ידיעותיהם המקצועיות והמעשיות בענין שלשמו נבחרו, אלא לפי סימנים אחרים, החשוּבים בלי ספק גם כיום, כגון: נאמנוּת, מסירוּת, אופי חברתי וכוּ’ וכוּ'. כיום אנוּ יודעים להעריך את הצורך בהשתלמות ולימוד, אך הערכה זו עדיין אינה מקיפה את כל השטחים החיוניים לקיבוץ. לדוגמה: עובדים בישוּבנוּ חברים בריכוז הבניה זה 15–20 שנה במסירוּת והתמדה, אוּלם מי יכול להעריך כמה שגיאות יכולנוּ למנוע בשטח חיוּני זה. אילוּ היו חברים אלה, בתמיכת הקיבוץ, יוצאים מפעם לפעם להשתלם במקצוע זה וללמוד באופן יסודי את בעיות הבניה בקיבוץ בכלל, ובאקלים החם של אזורנוּ בפרט? – זה שנים שהתנוּעה מקיימת סמינריונים רציניים למרכזי משק, ועד עתה לא שלחנו אליהם אף תלמיד אחד¹. לא נמשיך בדוגמאות נוספות, אך ברוּר דבר אחד: ככל שהקיבוץ יכשיר אנשים לתפקידים השונים – כן יחדיר בהם יתר בטחון ביכלתם למילוּי המשימה, כן ירחיב על־ידי כך את חוג הפעילים.

מנינוּ איפוא לעיל ארבעה אמצעים שבכוחם לתרום תרומה רצינית לפתרון משבר הפעילות: א. קביעת חובה של פעילות חברתית, בדומה לחובת העבודה; ב. הרחבת מעגל הפעילים; ג. קביעת תקוּפת כהונה מוגבלת, בהתאם לאֹפי התפקיד; ד. הרחבת השיטה של לימוּד והשתלמות לנושאי התפקידים הקיימים בפועל ובכוח.

לבסוף, מלים אחדות באזני ועדת ההצעות. לצערנוּ, כל ועדת הצעות הנבחרת בישוּבנוּ אינה פועלת לטוָח רחוק יותר מאשר סידור הענינים של אותה שנה. כל שיטת עבודתה בנוּיה על הנחה אחת: ‘אחרַי – המבוּל’. העיקר לפתור את הבעיה המעיקה בו ברגע. שיטה זו מתנקמת קשות. על־פי שיטה זו החלפנוּ ללא הצדקה מזכירים לאחר 11 חדשי עבודה, במקום למצות במלואו את התור של שנתים; על־פי שיטה זו אין בכלל שוּם תכנון רציונלי של חלוקת כוח־אדם, המביא בחשבון את צרכי הבית ואת צרכי הגיוס לתנוּעה, מתוך איזון כלשהו של שני הצרכים החיוניים גם יחד.

אני מעיז להציע לועדת ההצעות החדשה לזנוח שיטה זו ולהביא לקיבוץ תכנית מקיפה של חלוקת כוח־אדם לתפקידים המרובים, מתוך ראיית הצרכים ל־2–3 שנים לפחות.

1954

¹

בהזדמנות זו של מסירת דין־וחשבון על־ידי ועדת החברה לפני בחירתה של ועדה חדשה, מוטל עלינו לברר מהי ועדת־החברה ומה תפקידה בחיינוּ. המוסד ועדת־החברה מפגר – לדעתי – לעומת התפקידים האובייקטיביים המוּטלים עליו. תפקידו חייב להתרחב, מפני שהקיבוץ כולו נמצא בפיגוּר בשטח החברתי ובשטח הארגוני. אין התאמה בין התפתחותו הכלכלית של הקיבוץ להתפתחוּתו החברתית והתרבותית. קיימת סתירה בין התקנון הישן ובין המציאוּת כיום, והיא באה לידי ביטוי בכל הזדמנות ומשמשת גורם הורס בתוכנוּ. מובן, שאין בכוחו של ישוב בודד לפתור שאלה זו. אנחנו זקוּקים להגדרות ברורות ולתקנון. בעבר שימשו האוירה הציבורית ודעת הקהל קנה־מידה לנוהג ולא הורגש צורך בחוקים. אולם כיום לא נוכל להמשיך בדרך זו. שוב אין הקיבוּץ יכול להיות לפי הרגשת החברים בלבד. האמצעים הישנים שוב אינם מספיקים, מאחר שהתנועה הקיבוּצית היתה לתנועה המונית. עם זאת עוד עלינו לעבור דרך ארוכה – לקביעת נורמות.

עד אשר תקבע התנוּעה כוּלה – על דעת הקהל ועל דעת המקום – דברים מוסכמים, עלינו לקיים מכשיר זה הקרוי ועדת־חברה, אף כי אינו מקבל מן האסיפה הוראות כיצד לנהוג. הרכב הועדה, הכוללת אנשים שהקיבוץ נותן בהם אמוּן, הוא הערובה היחידה בתנאים הקיימים. העיקר הוא: ועדת־החברה צריכה להיות פעילה וערה לכל הסובב אותה.

יש להקים ועדה בעלת סמכוּת חזקה יותר, המוכרת על־ידי האסיפה, ועליה לעבוד בשני שטחים: 1. להיות היוזמת בהעלאת בעיות שונות. 2. לפעול כועדת ביקורת. לועדת־החברה נכניס את מומנט הביקורת, והקיבוּץ יתן לה את הסמכוּת הדרושה לכך. קיים בקיבוץ מכלול בעיות בלתי־ברורות. לשם טיהור האוירה, לשם שיפוּר היחסים ההדדיים, על ועדת־החברה לבקר באופן מתמיד את חיינוּ, ויש בכך ברכה.

מחוסר תקנון אין דרך אחרת לפני הקיבוץ מאשר לתת אמוּן בועדת־החברה, החייבת לשמש כמצפונו של הקיבוּץ. זו תהא דרך־בינים עד אשר התנועה תאזור כוח ותגיד לקיבוץ דברים מפורשים לאחר 40 שנה. אולם, כל זמן שהתנועה לא עשתה זאת נשארה ועדת החברה המכשיר היחיד. עלינוּ לבוא לידי הבנה בקשר לדרך פעוּלתה של ועדת־החברה. וזאת לזכור, הועדה עומדת תחת לחצם של חברים הרבה הדורשים בירוּר. הועדה נקלעת בין שני קצוות: בקצה האחד קיים הצורך לדון בבעיות עד תומן, ובקצה השני קיים החשש מפני דיון בענינים קטנוניים. אולם עדיין אין קנה־מידה לדיון שבעיני האחד יש לו חשיבות ובעיני משנהוּ הוא דבר קל־ערך. קנה־המידה המשותף ייוָצר בהמשך פעוּלתה ונסיונה של הועדה.

פאריס, 15.3.47

– – – לעתים מול כל הצרות והיסורים, שאתה עֵד להם כאן, נראה לך כל הויכוח בקיבוץ, על מכשירי רדיו, להתפנקות ולהסתגרות אנשים באוֹפק צר ומחניק. ואת הרי יודעת שמעולם לא זילזלתי בדברים אלה, אך אם אנשים ישקיעו את עצמם אך ורק בענינים אלה ובליבוּי הקנאה איש לרעהוּ, מי יודע לאן יגיעוּ.

– – – לי ברור כי יש לסכם תחנה בדרך התפתחותו של הקיבוץ, למצוא איזה הסדר חוקתי לבעיות מספר כדי לשים סכר מפני הידרדרות למדרון.

באיחוּר רב ולאחר הזנחה רבה, מעלה התנוּעה לדיון מרכזי ולהכרעה מוסמכת את שאלותיה הפנימיות של החברה הקיבוצית. אמנם, לא חסרו ב־10–15 השנים האחרונות דיונים בעל־פה ובכתב בסוגיות אלוּ, אך הם התנהלו בצורה ‘פרטיזנית’, בלתי־מרוכזת והעיקר ללא סיכוּמים מחייבים. אין פלא, איפוא, ששׂדה זה העלה קוצים ודרדרים לרוב. תמיד נמצאו סיבות חשוּבות שהצדיקו, כביכול, את דחיית הדיון בשאלות חברה; תמיד היו ‘מאורעות’ כלליים אשר האפילוּ על שטח זה של חיינוּ ודחקוּ לקרן־זוית את הדיון התנוּעתי עליו. זכורני, ועידה אחת של הקיבוץ המאוחד, בה הציעה עם פתיחתה, קבוצת חברים לכלול בסדר היום סעיף של בעיות החברה הקיבוצית. חברים אלה השתייכו מבחינה מדינית לאופוזיציה ולמרות זאת נתקבלה הצעתם ברוב קולות למורת רוחם של אנשי ההנהגה, אך משהגיע תורו של הסעיף לדיון, הקדיש הפותח מטעם ההנהגה את רוב זמנו להסברה מדוּע אין לדון בפורוּם של הועידה בבעיות החברה.

הפער בין ההלכה והמעשה גדל

אין ספק שאחת הסיבות שגרמו להתחמקות הציבוּר הקיבוצי מלקבוע עמדה מחייבת בשאלות החברה הפנימיות היה הפחד מפני הסתירה העלולה להתגלות, אגב הדיונים, בין הכרזותינוּ ובין הנוהג שהשתרש וקנה לו שביתה בחיי יום־יום. ומעניין שפער זה בין ההלכה ובין המעשה איננוּ קבוּע ועומד, אלא גדל והולך משנה לשנה ללא קביעת סייגים ועמדה תנוּעתית כוללת ומחייבת.

התורה ניתנה מסיני; באוּ חכמינוּ ואמרו: ‘עשו סייג לתורה’, ואמנם קמו לה מפרשים ומפרשי מפרשים, אך נאמניה לא זנחו אותה ושמרוּ מכל משמר את בסיסה בכל ‘שולחן ערוך’ שנקבע. תורת הקבוּצה קיימת ועומדת ויסודותיה איתנים, אך לציבוּר החי על פיה חובה לתת ‘שולחן ערוך’, כי על כן תורת חיים היא – לנוּ ולבנינוּ אחרינו. העקרון המקודש ביותר, אם הדוגלים בו אינם יודעים לתרגמו לשפת המעשה והמציאות, סופו שהוּא נהפך למסגרת לקישוט ומתרוקן מתכנו.

התנוּעה הקיבוצית הקימה, מבחינה משקית והתישבותית, מפעל אדירים על יסודות חברתיים, שאין דוגמתם בתבל כולה. ההצלחה המשקית האירה לה פנים ועברה על כל המשוער. מיטב המרץ והמסירות הושקעו בשטח זה, אך לעוּמת זה נתגלוּ בקיעים בשטח החברתי אשר רבוּ ורחבוּ, כי לא נסתמוּ בעוד מועד. האיזון ההכרחי בין שני החלקים נתערער, וּבסופו של חשבון מוכרחים הליקוּיים החברתיים להשפיע השפעה שלילית חוזרת, גם על מבנהו המשקי של הקיבוץ.

החוברת הכחולה

על כן נברך על היזמה שהתעוררה במוסדות ה’איחוד', להעמיד על סדר יומה של התנוּעה את בעיות החברה הקיבוצית, ולסכּמן במועצה מיוחדת שתתכנס בחודש יולי. לפנינוּ החוברת הכחולה הנושאת את השם ‘הנחות והצעות בבעיות החברה הקיבוצית’, ולמקרא הכתוב בה, שאלו רבים: המבטאה חוברת זו את חחזון הקיבוצי, או שיש בה משוּם צילום המציאות הקיבוצית בלבד? –

זוהי שאלה נכבדה מאוד, ומרמזת על שלוש האפשרוּיות שהיוּ נגד עיני החברים שעסקו בהכנת החומר לדיון במשקים ולהכרעות המועצה: אפשרות ראשונה – דבקוּת דוגמטית, עקרה, בכל עקרון וּבכל נוהג שהיוּ מקודשים בשחר ימיה של הקבוצה, תוך התעלמות מוחלטת מן התמוּרות ומן השינוּיים שחלו בעשרות שנות חייה ובמציאוּת הסובבת אותה בארץ, בתנוּעת הפועלים ובעולם כוּלו. אפשרוּת שניה – אופורטוניסטית קיצונית, לצלם כל סטיה, כל נוהג וכל מושג שהשתרשוּ בחיינוּ עד ימינוּ אלה, בלי לדקדק הרבה מה תואם את היסודות הראשוניים והאלמנטריים של חיי־קבוצה ומה חותר תחתם, ולהכריז על כשרותם הקיבוצית ועל אישורם בגושפנקה רשמית, כדי לשחרר את מצפוּננוּ ממועקת הסתירה בין ההלכה שלנוּ וּבין המעשה. ועדת החברה המרכזית, וביחוּד הח' א. ריזנר שהכין את רוב החומר לדיוּניה, בחר באפשרות השלישית – לעגון בחוף מבטחים של הנאמנות לכל דבר שיש בו משוּם יסוד עליו מושתת עצם בנינו המשקי והחברתי של הקיבוץ, ועם זאת להתיר רשמית כמה וכמה מנהגים שהחברה השלימה עמם זה כבר, וחדלה לראותם כמשהו רציני המתנקש בקיוּמו של הקיבוץ כקיבוץ.

גבול ההתפשרות עם המציאות

דרך זו היא הקשה שבשלוש הדרכים ובהכרח שתעורר ויכוחים, באשר חברים שונים יפרשו באופן שונה את גבול ההתפשרות עם המציאות, שמעֵבר לו מַתחילה ההתכחשות ליסודות הקיבוץ. אין סכנה בויכוּחים הללוּ בתנאי שהם מתנהלים בפורוּם קיבוצי מתאים, ומסתיימים בהכרעה קולקטיבית. לדוגמה: במעבר ממחסן בגדים א' למחסן ב', הקרוּי מחסן נורמות, לא ראה רוב הציבוּר הקיבוצי התכחשות ליסוד השויון והצריכה המשוּתפת (אף כי בודדים ראו בכך ‘קץ’ הקומוּנה), אלא הסדר רציונלי יותר לטובת החבר והקיבוץ גם יחד. לעוּמת זאת, רואה כיום רוב הציבוּר הקיבוצי את המעבר ממחסן הנורמות למחסן על יסוד תקציב אישי, ‘המתגלגל’ חיש מהר לצורה של הקצבות כספיות לקניית מצרכים בחוץ – את פירוּקו של אחד משני עמוּדי התווך עליו עומד וקיים הקיבוץ – השיתוף בצריכה (העמוד השני – השיתוּף ביִצוּר). אָפייני הדבר, כי באותם המשקים בהם הונהג התקציב האישי במחסן בא הדבר (לפי עדות החברים בכנס ועדות החברה) לרגל הכשלון הארגוני במחסן הנורמות בגלל אי־הצלחה בבחירת החברות המתאימות, ולא משוּם שנוכחו פתאום לדעת שצורתו החדשה של המחסן הנה קיבוצית יותר, חסכונית או משקית יותר. סוּפר גם על קוּריוז מעניין, שבאחד המשקים הגדולים נטה רוב הציבוּר, בגלל כשלון ארגוּני, לאחר שוּרה של אסיפות סוערות, לעבור לתקציב אישי, והנה התנדבה חברה אחת להכניס סדר במחסן, וכעבור חדשים מספר נעלם הויכוּח כליל ושוּב אין אדם תובע את המעבר לתקציב אישי.

התביעה לרביזיה בנימוק: ליקוּיים…

מדוגמה זו אפשר להסיק כמה מסקנות חשוּבות: התביעה לרביזיה ולשינוּי צוּרה בנימוק של ליקוּיים, בשטח זה או אחר מחיי הקיבוץ, אינה יכולה להיות קנה־מידה לקבלת הכרעות מרחיקות לכת. ליקוּיים רציניים אינם חסרים בשוּם שטח משטחי חיינוּ. מה לנוּ חשוּב יותר משטח העבודה? וכלום לכל החברים יחס אחד לעבודה, כלום לכולם אותה הרגשת האחריות, אותה מסירוּת ואותו פריון־עבודה? – ואף־על־פי־כן, למראה תופעות שליליות של רשלנות וחוסר מסירות בעבודה איננו נתפסים מיד לאותה עצה רעה, הנשמעת מפעם לפעם בתנוּעה הקיבוצית, להנהגת נורמות אישיות של הֶספק בעבודה (להבדיל מנורמות של הספק הנבדקות על־ידי עובדי הענף כוּלו). דוגמה אחרת: מרבים לדבר על בזבוּז בקיבוצים ועל זלזול ברכוש הציבוּרי. בכל קיבוץ מצוּיים חברים הכואבים את הענין הזה במיוּחד, ומאן דהוא אף מגיע למסקנת יאוש, האומרת שנגעים אלה הם ‘אורגניים’ לעצם צורת החיים הקיבוציים ועל כן?… על כן הוא מיואש!… כלום עוּבדה זו של בזבוּז אינה נכונה, וכלום אין להילחם בתופעה זו? – ודאי שחובה להילחם, ואף־על־פי־כן הוּכח בחשבון הלאומי הכולל, כי צורת ההתישבות הקיבוצית עולה לעם פחות כסף מכל צוּרת התישבות אחרת. בבואנוּ לבחון עקרון קיבוצי זה או אחר איננוּ יכולים להסתמך על ‘עוּבדות חיים’ מנוגדות לו, שנוצרוּ בתוכנוּ, כהוכחה ניצחת לחוסר אפשרוּת הגשמתו של העקרון. הרוצה ללכת בדרך זו חייב לזכור כי מעל הויכוּחים הפנימיים שלנוּ קיימת עוּבדת חיים כבירה וניצחת הרבה יותר, שהחברה האנושית בכללותה ואף 95% מתושבי ישראל אינם חיים חיי קיבוץ. הבעיה לגבינו היא תמיד אחת ויחידה: הזקוּקים אנו לעקרון זה או אחר כדי לקיים קיבוץ או שאפשר גם בלעדיו?… האם נוכל לקיים קיבוץ, אם בגלל חולשה ארגוּנית במחסן הבגדים נשלח כל חבר העירה לקנות לו בגדים, אם בגלל חוסר שיפוּרים בחדר־האוכל נפתח מטבחים פרטיים, אם בגלל אי־סדר בבתי־הילדים נעבור ללינה משפּחתית, אם בגלל רשלנותם של חלק חברים בעבודה ננהיג נורמות של הספק, אם בגלל שימוּש לרע בנימוק ‘בריאות’ נדרוש תעוּדת רופא על כל יום מחלה, אם בגלל בזבוּז רכוש הקיבוץ נחלק אותו לחבריו, ולהבדיל אלף הבדלות – אם בגלל ‘עובדת חיים’ שנוצרה. שחברה אחת או שתים החלו לגוון את הנוף האנושי שלנוּ בפרכּוּס צבעוני ובעשיית צפרנים, נכריז כי איננוּ מתערבים בענינים ‘פרטיים’ של סגנון ותלבושת וריקודים סלוניים, למרות הקשר הפנימי הקרוב הקיים בלי ספק בין דברים ‘פעוטים’ אלה ובין עיצוב דמוּתו של האדם בחברה סוציאליסטית וחינוך ילדים.

על אף הלעג והציניות

החזית החברתית בקיבוץ רחבה מאוד ועמוקה, ולא הדוגמאות והבעיות שצוינוּ לעיל דווקא הן החשוּבות ביותר. ידוּעה לי בעיה חברתית אחת השקולה אולי כנגד כל שאר הבעיות החברתיות יחד (כוונתי לבעית העבודה העצמית של המשק הקיבוצי), ואינני דן בה הפעם משוּם שרבות דוּבּר בה. אוּלם עם פתיחת דיונינוּ בשוּרה שלמה של בעיות חברתיות עלינוּ להשתדל קודם כל לדעת לבור את המוץ מן התבן, לחוש בסיס תחת רגלינו, בסיס של עקרונות מוצקים. על אף הלעג והציניות, בהם חדורים סביבתנו והעולם כוּלו, לכל שאיפה נעלה ולכל אידיאה חברתית, עלינוּ לדעת, כי אשליה מסוכנת היא לחשוב, כי קיבוץ יכול להתקיים ‘פשוט’, ‘סתם ככה’, בלי שחזונו הגדול והמיוּחד יאיר את דרכו. אזננו צריכה להיות קשוּבה לכל הצעה לתיקון, לשיפוּר ואף לשינוּי שיש בהם משוּם סיפוק צרכיו האמיתיים של האדם; משוּם העלאת רוחו, השכלתו, תרבותו ותנאי חייו. אך נרחיק את נפשנו מכל פרקטיציזם צר, נטול אופק וקצוץ כנפים המושך אותנו בכל כובד קסמיו ופיתוּייו לאחור, אל אותה תחנת חיים, אותה עזבנו לפני שנים רבות חדורים הכרת שליחות ויעוד מסוימים.

1954