מידד שיף, סופר עברי ועיתונאי שרבים מגדירים אותו
כאחד הקנאים לשפה העברית, נולד בראשון לציון בז' באלול תרע"ז, 25 באוגוסט 1917, גדל בה ובתל אביב. בתיכון למד בגימנסיה
הרצליה. בשנות ה-30 למד כלכלה בלונדון סקול אוף אקונומי וסיים בהצטיינות,
אף כי מעולם לא עסק בכלכלה.
שיף נחשב לסופר חוץ-ממסדי בתקופה שבה הספרות וביקורת הספרות נכתבו ברוח
מפא"י. קרוביו אומרים כי לא השתייך לשום זרם פוליטי וכי גם הניסיון
לשייכו לזרם הכנענים אינו תואם את המציאות. שיף נמנה עם מייסדי השבועון
"העולם הזה", לצד אורי אבנרי ושלום כהן ואף פירסם בו מדור שנקרא "מסיפורי
מידד".
במדור כתב שיף סיפורים קטנים, משלים ואנקדוטות מחיי היומיום ברוח הומוריסטית,
לעתים בהשראת הסופר האהוב עליו ניקולאי גוגול, שאת סגנונו הגדיר כהומור
טוב לב. באותן שנים גם החל לכתוב פרוזה. פירסם את חמשת ספריו בשנות ה-40, ה-50 וה-60. את רוב ספריו פירסם בעצמו או
בהוצאות שוליים לא ממסדיות.
ב-1945 פירסם את ספרו הראשון מחרוזת דר בהוצאה עצמית ובו אוסף סיפורים
קצרים. ב-1947 פירסם רומן בחרוזים תחליף מודרני, גם הוא בהוצאה עצמית,
המגולל סיפור אהבה. בסוף הספר צירף מאמר ארוך שבו הסביר מדוע שום הוצאה
לאור לא היתה מעוניינת להוציא את ספרו זה. ב-1948 הוציא לאור ספר סיפורים
קצרים שנקרא בני בליעל, הפעם בהוצאה לאור שהקים אורי אבנרי "במאבק".
אולם הספר שעורר את ההדים הרבים ביותר היה הרומן שמעון צהמרא שיצא לאור ב-1952. גיבור הספר הוא חצי יהודי וחצי ערבי שגדל בלבנון. הוא
מגיע מביירות לבוהמה התל אביבית של שנות ה-50 ומתלבט אם לעטות על עצמו
את הזהות של הישראלי החדש או זהות ערבית לבנונית. בסופו של דבר מתאכזב
הגיבור מהתרבות הישראלית החדשה וחוזר ללבנון.
הרומן הזה עורר שערוריה ושיף - שהיה לדברי קרוביו אנטי ממסדי מבטן ומלידה
- ספג ביקורות קשות, שבמידה מסוימת הביאו לקץ הקריירה שלו כסופר. מאז
פירסם רק ספר אחד, שנקרא סנשו פנצ'ר (1964) ובו אוסף סיפורים קצרים.
שיף עבד בשנות ה-60 והיה שותף ליצירתם של שעשועי רדיו רבים, כמו כן
עבד במשך שנים רבות בעיתון "הארץ" כעורך לשוני וכעורך מדורים ובשנות
ה-70 עבר לעבוד ב"ידיעות אחרונות" כעורך לילה. הוא נחשב לאדם בעל זיכרון
פנומנלי שידע לצטט פרקים שלמים מהתנ"ך (שמו נלקח מספר שמות) ואהב
את שירת ימי הביניים.
מידד שיף נפטר בתל-אביב בכ"ו בחשון תשס"ה,
10 בנובמבר 2004. הוא השאיר אחריו
שלושה ילדים (ביניהם הסופר אגור שיף)
ונכדים.
[מקור: שירי לב-ארי,
'הארץ', 12 בנובמבר 2004]
[מקורות נוספים: קרסל,
ארכיון ג. קרסל בספריה
הלאומית,
לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים,
ויקיפדיה]
[צילום: י' ברזלאי]
מידד שיף, סופר עברי ועיתונאי שרבים מגדירים אותו
כאחד הקנאים לשפה העברית, נולד בראשון לציון בז' באלול תרע"ז, 25 באוגוסט 1917, גדל בה ובתל אביב. בתיכון למד בגימנסיה
הרצליה. בשנות ה-30 למד כלכלה בלונדון סקול אוף אקונומי וסיים בהצטיינות,
אף כי מעולם לא עסק בכלכלה.
שיף נחשב לסופר חוץ-ממסדי בתקופה שבה הספרות וביקורת הספרות נכתבו ברוח
מפא"י. קרוביו אומרים כי לא השתייך לשום זרם פוליטי וכי גם הניסיון
לשייכו לזרם הכנענים אינו תואם את המציאות. שיף נמנה עם מייסדי השבועון
"העולם הזה", לצד אורי אבנרי ושלום כהן ואף פירסם בו מדור שנקרא "מסיפורי
מידד".
במדור כתב שיף סיפורים קטנים, משלים ואנקדוטות מחיי היומיום ברוח הומוריסטית,
לעתים בהשראת הסופר האהוב עליו ניקולאי גוגול, שאת סגנונו הגדיר כהומור
טוב לב. באותן שנים גם החל לכתוב פרוזה. פירסם את חמשת ספריו בשנות ה-40, ה-50 וה-60. את רוב ספריו פירסם בעצמו או
בהוצאות שוליים לא ממסדיות.
ב-1945 פירסם את ספרו הראשון מחרוזת דר בהוצאה עצמית ובו אוסף סיפורים
קצרים. ב-1947 פירסם רומן בחרוזים תחליף מודרני, גם הוא בהוצאה עצמית,
המגולל סיפור אהבה. בסוף הספר צירף מאמר ארוך שבו הסביר מדוע שום הוצאה
לאור לא היתה מעוניינת להוציא את ספרו זה. ב-1948 הוציא לאור ספר סיפורים
קצרים שנקרא בני בליעל, הפעם בהוצאה לאור שהקים אורי אבנרי "במאבק".
אולם הספר שעורר את ההדים הרבים ביותר היה הרומן שמעון צהמרא שיצא לאור ב-1952. גיבור הספר הוא חצי יהודי וחצי ערבי שגדל בלבנון. הוא
מגיע מביירות לבוהמה התל אביבית של שנות ה-50 ומתלבט אם לעטות על עצמו
את הזהות של הישראלי החדש או זהות ערבית לבנונית. בסופו של דבר מתאכזב
הגיבור מהתרבות הישראלית החדשה וחוזר ללבנון.
הרומן הזה עורר שערוריה ושיף - שהיה לדברי קרוביו אנטי ממסדי מבטן ומלידה
- ספג ביקורות קשות, שבמידה מסוימת הביאו לקץ הקריירה שלו כסופר. מאז
פירסם רק ספר אחד, שנקרא סנשו פנצ'ר (1964) ובו אוסף סיפורים קצרים.
שיף עבד בשנות ה-60 והיה שותף ליצירתם של שעשועי רדיו רבים, כמו כן
עבד במשך שנים רבות בעיתון "הארץ" כעורך לשוני וכעורך מדורים ובשנות
ה-70 עבר לעבוד ב"ידיעות אחרונות" כעורך לילה. הוא נחשב לאדם בעל זיכרון
פנומנלי שידע לצטט פרקים שלמים מהתנ"ך (שמו נלקח מספר שמות) ואהב
את שירת ימי הביניים.
מידד שיף 