״שרה (סוניה) דושניצקי נולדה בעיירה סייני שבצפון מזרח פולין בג׳  באדר ב׳  תרע״ג, 12 במארס 1913. במלחמת העולם הראשונה גורשה המשפחה לרוסיה, ואחריה שבה והתיישבה באחוזה שרכש האב, שם עברו על שרה שנים ספורות של נעורים מאושרים. אלא שהנדודים התחדשו: מריאפול שבליטא לסובאלק שבפולין ולדזיי שבליטא, שם ספגה שרה בבית הספר התיכון את התרבות הליטאית. עם מות האב, ב-1931, התפזרה המשפחה, ושרה הגיעה לקובנה, שם החלה ללמוד רפואה. היא היתה פעילה בתנועת ״החלוץ״, ניהלה את סמינר ״תרבות״ בעיר והתחתנה עם איזיה ספיר. כשפלשו הנאצים לברית המועצות ברחה שרה מזרחה, למעמקי ביילורוסיה, שם נהרג בעלה. אחרי שהייה בגטו בעיר ז׳ אטל, היא נשלחה למחנה הכפייה דבורץ, שם היתה עדה בבית החולים המקומי למעשי זוועה. בדצמבר 1942, רגע לפני חיסול המחנה, ברחה ליערות והצטרפה לגדוד הפרטיזנים הביילורוסי של בולאק, שנהפך לחטיבת הפרטיזנים ״פובידה״ (ניצחון). כפאראמדיק השתתפה בלחימה בנאצים, ואף נפצעה בכתפה. עם תום המלחמה הצליחה שרה לחזור לפולין, ובשליחות תנועת ״דרור״ השתתפה בחשיפת ״עונג שבת״ - ארכיונו של עמנואל רינגנבלום, היסטוריון גטו ורשה (לימים כתבה את ״מאבקו של הגטו״ - אחד מספריה הרבים). היא היתה ממקימי ״הקואורדינציה״ - הארגון לאיתור ילדים יהודים שהוסתרו אצל נוצרים ולהשבתם לחיק היהדות. ראשית פירסומיה, שירים ומחזות, פורסמו בעיתון ליטאי לנוער וכן כתבה מאמרים בבעיות-חינוך בשנים 1928–1939 בליטא. עיקר כתיבתה בארץ היה בענייני השואה אם בתחום החינוך והמחקר ואם בבלטריסטיקה. זמן קצר לפני מותה - בגיל 95 - השלימה את ״הילדים שלנו״, הספר המתאר פעילות זו, שהיתה רוויה סיפורים קורעי לב. שרה התחתנה עם צבי שנר ז״ל , אף הוא ניצול שואה, עלתה לארץ כשהוא בעקבותיה, והשניים היו ממקימי קיבוץ לוחמי הגטאות (1949) ובית לוחמי הגטאות ע״ש יצחק קצנלסון (1951), שצבי ניהלו ושרה היתה בו חוקרת ומדריכה. מן הסתם קיוותה כי כמו שולה ואנטולי, גיבורי ״הילדים מרחוב מאפו״, הספר שכתבה לנערי הארץ שלא ידעו את השואה, ״הם יהיו זוג מאושר. יבוא יום והם יבנו את ביתם במולדת החדשה... אז ישכחו את סבלות העבר״. אולם בספרה האוטוביוגרפי, ״ואל המנוחה לא באתי״, אותו רשם מפיה חברה צביקה דרור, הודתה: ״בבית העלמין של יהדות אירופה הכרותה, שבו חיינו, לא יכלה לנבוט שמחה״. מנכ״ל בית לוחמי הגטאות, שמחה שטיין, אומר כי ״שרה חשה כאילו כל כובדו של העולם מונח על כתפיה הצרות״, וכי ביקרה בחומרה יתרה כל מחקר וספר שעבר תחת עיניה הבוחנות. שרה נשמית-שנר נפטרה בכ״ב באלול תשס״ח, 22 בספטמבר 2008. היא הותירה את ילדיה, אבנר, גיורא ומשה.״
[מקורות: אורי דרומי, הארץ, ו׳  בתשרי תשס״ט, 5 באוקטובר 2008; קרסל, ארכיון גצל קרסל בספריה הלאומית, לקסיקון אופק לספרות ילדים, אתר קיבוץ לוחמי הגיטאות, ויקיפדיה, Jewish Women׳ s Archive]