שירתה המוקדמת של דליה רביקוביץ'
נתקבלה על-ידי הביקורת כתופעה יוצאת-דופן בשירה הישראלית החדשה. ייחודה לא התבטא
בנושאי-השירה, שכן אלה הם מן הנושאים הפיוטיים, שמשוררים מרבים להעלותם ולטפל בהם
(אהבה, מוות, אכזבה, קיפוח וכד'). אולם, אופן העלאת הנושאים, הן מבחינה תימאטית
והן מבחינת דרכי-העיצוב, הוא אשר העלה אותה למקומה המיוחד בין משוררינו הצעירים.
חיבור זה יעסוק בבדיקת התימאטיקה של שירת דליה רביקוביץ' ובדרכי
העיצוב שלה, וכן בשינויים התכניים והצורניים שחלו בשירתה. התייחסות בלעדית לדרכי-העיצוב
מצד אחד, או התעלמות מהן ושימת-דגש על אספקטיים תכניים מצד אחר, תהיה לקויה בחסר
ובמלאכותיות. שכן שירתה של המשוררת מצויינת ביחסי-הגומלין ההדוקים הקיימים בין
תוכן לצורה, כשהצורות, הודות לגמישותן וטבעיותן, משרתות להפליא את התוכן. באופן
כזה נוצר מבנה לירי אורני, אשר יש לדון בכל האספקטים שלו ובהתייחסותם אחד למשנהו.
לפיכך ננסה לנתח כאן את הקשר בין דרכי-העיצוב והתימאטיקה, כפי שהוא
בא לידי ביטוי בנושאים מרכזיים בשירתה של המשוררת (הקיפוח, האֶרוס והמוות), תוך
הקדשת תשומת-לב מיוחדת להשלכותיהם של השינויים בתוכן על דרכי-העיצוב. – מן המבוא.
פרק ראשון: קיפוח ועלבון כנושאי יסוד בשירת דליה רביקוביץ' ודרכי עיצובם
(עמ' 9־33)
א. הילדה המקופחת ביחסיה עם עולם המבוגרים (עמ' 10־20)
ב. האשה הנפגעת ומעמדה הכפוי בחברה (עמ' 20־33)
