זיוה שמיר.
רוצי, נוצה : יצירת אלתרמן בעקבות אירועי הזמן / זיוה
שמיר. -- תל אביב : הוצאת ספרא בשיתוף הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013.
359 עמ'. Plume of public poetry : Alterman captures
the spirit of his age / Ziva Shamir
אלתרמן העמיס על כתפיו את
המשימה הקשה ביותר שנטל על עצמו משורר עברי בזמן מן הזמנים: להנציח בשיריו את צִבעי
התקופה האפֵלה ביותר בתולדות עַם ישראל ואת התקופה המוארת שידע העַם מעודו, בהבינוֹ
אל נכון ״כַּמָּה דַּק הַתָּג / שֶׁבֵּין טֶרֶם-שׁוֹאָה וְעֶרֶב-חָג״, ככתוב בשירו
״ליל המצור״ מתוך שמחת עניים. הוא עשה כן בכישרון רב ובהתמדה חסרת
תקדים. ״טוריו״ השבועיים הם התגובה המשמעותית ביותר של משורר כלשהו בשנות מלחמת
העולם השנייה, השואה והתקומה. גם בחטיבות יצירה אחרות תיעד אלתרמן את אירועי הזמן.
כאשר קרא לנוצה לרוץ ולנסות להדביק את מראות הזמן ומוראותיו, הוא ידע היטב שהוא
רץ ריצת יחיד למרחקים ארוכים; שבמשימת המעקב אחרי אירועי השעה אין לו אח ורֵע בין
סופרי דורו, בארץ ובעולם כולו. הספר רוצי, נוצה עוקב בעיקר אחר צִדם התמַטי-אידֵאי
של ״שירי העת והעיתון״, ובוחן את עמדתם בנושאים בעלי חשיבות לאומית ממדרגה ראשונה:
בסוגית טוהר הנשק, בסוגית ״מי הוא יהודי?״, בנושאי דת ואמונה, בנושא מקומו של איש
הרוח במדינה ובחברה הנתונות במצור, וכיוצא באלה נושאים שהעסיקו את מחברם בשנות
המלחמה, המאבק על עצמאות ישראל ושנותיה הראשונות של המדינה..
תוכן העניינים:
פרק ראשון: העט ומוראות העת : ההוֹוה בפרספקטיבה רב-דורית <מבוא>
(עמ' 7־27)
פרק שני: נר בחלון ופנסים אדומי זקָן : אותות הזמן בשירי כוכבים בחוץ
(עמ' 28־81)
א. המשך או מהפכה
ב. נבואותיהם של גדולי המשוררים העברים
ג. שירת אלתרמן ואגדות הילדים הטבטוניות
ד. עיר לאור נר: ימי-הביניים מתקרבים
ה. רוחות מלחמה: על אותות הזמן בשירי כוכבים בחוץ
פרק שלישי: חרב היונה : מ״אל תתנו להם רובים״ ועד ״שלום על הרובים״
(עמ' 82־105)
א. שתי עמדות מנוגדות כלפי שירי האון והפגיון
ב. אל תתנו להם רובים
ג. ״זֶמֶר הפלוגות״: העט והאת – המחרשה והחרב
פרק רביעי: שירי האיגרת של אלתרמן : הז'נר האפיסטולרי : מן השירה הקלה
אל לב ה״קנון״ (עמ' 106־132)
א. שיר וידוי – זָ'נר נדיר בשירת אלתרמן
ב. השיר האיגרוני
ג. דמות הבוהמיין
ד. משמעות הווידוי בשיר ״איגרת״
פרק חמישי: הרעיון ההיסטוריוסופי המונח על ״מגש הכסף״ : טורו של אלתרמן
שניבא את הקמת המדינה (עמ' 133־156)
א. האם-האומה שעיניה כהו מזוקן
ב. תרומה ללא תמורה
ג. הסהר הכסוף המשתקף בתוך מגש הכסף
ד. המסכֶת והדרמה
ה. המדינה שנולדה מהספרים
פרק שישי: מיכל, מיכאל ומלאכי עליון : על הנערים המשליכים נפשם מנגד
(עמ' 157־177)
א. מדוע מתנכרת האם לבניה?
ב. הנער המשליך נפשו מנגד
ג. ״בטרם יום״ – שירם של הנפָלים הנופלים בטרם ראו אור יום
פרק שביעי: משא התוכחה של נתן אלתרמן בנושא טוהר הנשק : על הטור ״על זאת״ ועל אמת וסילוף בביקורת (עמ' 178־194)
א. תוכחה בעיצומה של מלחמה
ב. אמת וסילוף בביקורת
ג. תגובה של שיר פופולרי
פרק שמיני: מוּשׂכּלות ראשונים : על טורו של נתן אלתרמן ״תחום המשולש״
(עמ' 195־216)
א. הימנעות מתיאורו המוחשי של הטבח
ב. החשכה ברורה כשמש
ג. כסדום היינו לעמורה דמינו
ד. כללי המוּסר הטבעי
ה. החוט המשולש
ו. תגובתו של בן-גוריון
פרק תשיעי: השואה והתקומה : לפי הטורים ״מכתב של מנחם מנדל״ ו״על אם
הדרך״
(עמ' 217־250)
א. הפלגה פואטית: האשכול האוקסימורוני
ב. ״מכתב של מנחם מנדל״ והאשכול האוקסימורוני
ג. הפלגה פואטית: שירים של panta rhei
ד. ״על אֵם הדרך״ כשיר panta rhei
פרק עשירי: אלוהיי ציווני : על יחסו של אלתרמן לאל, לדת ולמסורת לפי טורו
המוקדם ״הקלריקל הקטן״ ולפי מחזהו המאוחר ״ימי אוּר האחרונים״
(עמ' 251־287)
א. משפחה חילונית וחינוך דתי
ב. הטור ״הקלריקל הקטן״ על רקע מועד חיבורו
ג. טור המעלה שאלות פילוסופיות ומעשיות
ד. בלי אמונה האדם ניצב מול תהום
פרק אחד-עשר: מוּם אשר טבע בו המלאך : אלתרמן בסוגיית ״מיהו יהודי?״
(עמ' 288־310)
א. שחף המרחף בין מים לשמים
ב. שֵׂיבַת האומה משחירה בִּן-לילה
ג. סיפורם של יעקב ועֵשָׂו בראי שירת אלתרמן
פרק שנים-עשר: המסכה האחרונה : תחזית אַפּוֹקליפּטית לעתיד לבוא
(עמ' 311־340)
א. יצירות של danse macabre
ב. ״עופי, מגילה״ – המסכה האחרונה ויצירת אפרים קישון
ג. נשף מסכות או מִשתה ערב דֶבר?
ד. פגישת מחזור של יצירות אלתרמן
ה. ״אז אמר השטן״ – בין ניתוח אנליטי לגרסא דינקותא
