שאלה במקום הקדמה
למה לקרוא את אורלי קסטל-בלום?
יצירת האמנות אינה יודעת להצדיק ישירות את קיומה, ולמעשה מסרבת להתגונן. אך יצירת האמנות דורשת מאיתנו דבר מה, משהו שמעבר לקשב, סוג של פעולה המגששת את דרכה אל הפלא של האמנות. אל הרגע הזה מגיעים באינספור דרכים, והפרשנות היא אחת מהן. אפשר לחוש ביצירותיה של אורלי קסטל-בלום מעין דיבוב של תחושת הגישוש הזאת, משהו בין אימה לאי-הבנה. כאילו כל הזמן, מעבר לפינה, מסתתר רגע גדול של אושר, של אהבה אינסופית.
אם יש ביצירה משהו על-זמני, אפשרות להתפרש לקוראים בכל הזמנים, הרי הדיבור עליה הוא דיבור זמני, מתחלף. היצירה של אורלי קסטל-בלום עומדת בפני עצמה כאחד הביטויים המעניינים והעמוקים של הזמן הזה, והיא תמשיך להיות רלוונטית גם כשאנחנו נחדל. היא אינה זקוקה לפרשנות, אך הפרשנות יכולה להיטיב איתה, לפתוח אותה אל המקום, לקשור אותה אל העכשיו. במילים אחרות: לסייע במשהו לתהליך הפלאי שבו הקורא והכותב הולכים לאיבוד בסיפור.
עיקרה של ביקורת הספרות - ושל הספר הזה - הוא סוג של דיבור, חלק משיחה, ולכן זהו סוג של כתיבה נדיף ביותר. אין לו קיום בזמן, אבל הוא מקיים את הזמן. הדיבור על כתיבתה של אורלי קסטל-בלום נובע מצורך. אנחנו אלה שזקוקים לפרשנות, למעשה המחקר, לדיבור על היצירה, כדי לראות באמצעותם את העולם באופן חדש, עשיר ואפילו עמוק משהיה אילולא היא כתבה, אילולא אנחנו פירשנו, אילולא דיברנו. מהרגע שאורלי קסטל-בלום החלה לפרסם, היה ברור שגם אם לא פשוט לומר מדוע - היא סופרת שמבטאת את הזמן שלנו בצורה שיש בה מן הזמן עצמו.
כמו המסובים ב"המשתה" של אפלטון, אנחנו יושבים מוקפים בספרים, בלב מלחמת אזרחים שסופה הוא סופנו, ומדברים בנחת על אהבה ועל היפה שבכתיבה של אורלי קסטל-בלום. זוהי שיחה מהוססת, ומשתתפים בה לא רק החיים אלא גם כל מי שקדמו לנו. זהו דיבור מתלבט בין פירושו של הטקסט ובין הטקסט הכתוב; דיבור שבעצמו מבקש להיות טקסט שעליו אנו מדברים.
אורי ש. כהן 2011
תוכן העניינים:
שאלה במקום הקדמה
(עמ' 11־12)
זמן היסטוריה
(עמ' 13־47)
פואטיקות
(עמ' 49)
א. ההתנגדות לקריאה (עמ'
51־63)
ב.
למות מצחוק (עמ' 65־87)
ג. אין גבול לדמיון של המציאות (עמ'
89־107)
ד. הגוף (עמ' 109־122)
ה. כלכלת הרגש (עמ' 123־131)
ו. המרחב המרוסן (עמ' 133־136)
ז. צפונית מזרחית (עמ' 137־144)
במקום סיכום (עמ' 145־146)
ספריה של אורלי קסטל-בלום (עמ' 147)
רשימת מקורות (עמ' 149־150)
קריאה נוספת (עמ' 151־155)
אורלי קסטל-בלום: הערות ביוגרפיות (עמ' 157)
על אורי ש. כהן (עמ' 158)
