אורי שמואל כהן,
נולד בשיקגו, ארצות הברית, הוא בן להורים יוצאי גרמניה ומרוקו. בהיותו בן חמש חזרה המשפחה ארצה, שרת בצבא בחיל הים ובשנים
1993־1994 היה שליח עיתון דבר ברומא.
למד ספרות עברית באוניברסיטה העברית וב־2005 השלים את עבודת הדוקטור
שלו בהנחיית פרופסור דן מירון באוניברסיטת קולומביה בניו יורק.
מרצה באוניברסיטת תל־אביב. פירסם רשימות ביקורת ספרות
בעתונות היומית וברדיו. כמו כן ערך והגיש תוכנית יומית ברשת ג׳ וב׳קול
ישראל׳. ב־2003 ראה אור הרומן שלו, על מקומו בשלום
(ידיעות אחרונות), העוסק בהתמודדות עם גסיסה ומות ההורים. היה מיוצריו
של הסרט התיעודי אידה פינק: רישומים לקורות חיים (2004), המתעד
נסיעה שלו לגליל עם הסופרת הדגולה ניצולת השואה ושיחה על חייה ועל
ספרות. כמו כן תירגם מאיטלקית את הרומן היפוכו של אחד מאת ארי
דה לוקה (2006).פירסם מאמרים בכתבי עת ובאסופות מאמרים שונות. מאמריו עוסקים ביוצרים מרכזיים – ש״י עגנון, נתן אלתרמן, פרימו לוי, ג׳רג׳יו אגמבן ואחרים. במקומן של אלימות ומלחמה בספרות ובתרבות ובסוגיית המבט בקולנוע ובאמנות הישראלית. ב־2007 ראה אור ספרו הישרדות: תפיסת המוות בין מלחמות העולם בארץ ישראל ובאיטליה, המבוסס על עבודת הדוקטור שלו. הספר מנתח את השיח הפוליטי והספרותי בשתי הארצות בתקופה הנדונה, המאופיינת בסגירות ובהשתקה של קולות חריגים. כהן מעמת בין השיח של השליטים (בן־גוריון ומוסיליני) לבין השיח הספרותי (אלתרמן ושלונסקי, פירנדלו ואונגרטי) ובוחן את הרטוריקה ואת הלשון הפיגורטיבית העוסקת במוות. דיון זה מתקשר לדיון רחב יותר בעבודתו האקדמית, והוא שאלת היחסים בין תרבות לבין פוליטיקה, בייחוד בתרבויות לאומיות ובמדינה המודרנית. בעבודתו הוא מתבסס על הוגים מרכזיים בתיאוריה הביקורתית (פוקו, בארת, אגמבן, דה־מאן ואחרים). ב־2011 ראה אור ספרו לקרוא את אורלי קסטל־בלום. הספר כתוב כמדריך לקריאה ביצירותיה. הוא עורך סקירה כרונולוגית של יצירתה ובוחן קווי התפתחות ברצף זה ואת הסוגיות העיקריות העולות מן הקריאה בספריה, כמו חדשנותה, שאלת סימונה כיוצרת פוסט־מודרנית, מנגנוני ההומור, הממד הפוליטי והמציאות הישראלית ועוד. במרכז הספר עומד הדיון בלשונה המקורית של קסטל־בלום, והאופן שבו היא יוצרת מציאות לשונית המעכלת לתוכה כמו־שרירותית את עולם הדימויים ואת המרכיבים של המציאות הריאלית.
