אבנר הולצמן.
    עין בעין : על עשרים חוקרי ספרות / אבנר הולצמן. – ירושלים : הוצאת כרמל, תשע"ח 2018.
    342 עמ'.
    Eye to eye : on twenty literary scholars / Avner Holtzman

    ספר זה משרטט את דיוקנאותיהם של עשרים מחוקרי הספרות העברית, בתוכם מראשי המדברים בתחום זה בזמננו כגון שמואל ורסס, גרשון שקד, דן מירון, מנחם ברינקר, נורית גוברין, בעז ערפלי, ועד אריאל הירשפלד ויגאל שוורץ. עריכת הפרקים על־פי סדר שנות הלידה של גיבוריהם ממחישה את חילופי הגישות והטעמים בחקר הספרות, אך גם את קווי השיתוף וההמשכיות בין חוקרים בני דורות שונים.
    בין הקווים המשותפים האלה: השאיפה לדעת הרבה ככל הניתן על מושא המחקר יחד עם מוּדעוּת לחלקיותו ולמגבלותיו של הידע, וכן קשר אמיץ בין המתחים הרוחניים המניעים את החוקר לבין הספרות שהוא דן בה. כל פרק ממחיש בדרכו גם את הזיקה המורכבת בין חקר הספרות העברית לבין המהפכה הציונית ותוצריה. הספר בכללותו מבקש לחשוף עולם מחשבתי חי ומסעיר, שמי שבוחר להקדיש לו את חייו עשוי להפיק ממנו את כל הטעמים.

   
בפתח הספר:
    בספר זה נאספו דברים שכתבתי ושהשמעתי במשך שלושים וחמש שנים על עשרים חוקרי ספרות. המאמר המוקדם ביותר (על ספרו של שמואל ורסס ביקורת הביקורת) נכתב ב־1982, והוא כמעט הדבר הראשון שפרסמתי מימיי. המאמר המאוחר ביותר (על מנחם ברינקר) נכתב ב־2017 לרגל מלאת שנה למותו.
    המאמרים, הרשימות והדברים שבעל־פה המכונסים כאן לא נכתבו על־פי תכנית רצופה. רובם הם פרי הזדמנויות והזמנות חיצוניות, ומכאן גם סוגותיהם המגוונות, החל בסקירות ובהרצאות לרגל פרסום ספרים חדשים, וכלה בערכים לקסיקוניים או במסות הספד וזיכרון. יש פרקים שהם בבחינת גיחות חד־פעמיות אל עולמו של החוקר הנדון, ואחרים מייצגים מעקב מצטבר אחרי עבודתו במשך שנים רבות או מציעים מבט כולל ומסכם על פעלו. עם זאת, בכללותו הספר משקף עיון שקוד ומתמיד בשדה המחקר של הספרות העברית וקריאה רצופה בתוצריו מאז שבאתי בשעריו כתלמיד לפני ארבעים שנה. חוקרים ומבקרים רבים נוספים שהעשירו את דעתי אינם מיוצגים כאן, אולם על כמה עשרות מהם חיברתי ערכים ב־ YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe (2008) ובלקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים (2014).
    הספר עוסק, רובו ככולו, בחוקרי הספרות העברית. שניים מן האישים הנדונים בו אינם הולמים לחלוטין את ההגדרה הזו, אולם עבודתם קרובה ונוגעת לנושא המרכזי של הספר. אניטה שפירא ידועה בראש ובראשונה כהיסטוריונית של הציונות וכביוגרפית של דמויות מפתח בתוכה, אולם עבודתה קשורה בחוטים רבים אל עולמה של הספרות העברית, וזאת לא רק בספרה המופתי ברנר: סיפור חיים. דוד רוסקיס הוא מן החוקרים הבולטים של ספרות יידיש, אולם חלק חשוב בעבודתו מוקדש להוויה הדו־לשונית של יידיש ועברית ולכמה מגדולי יוצריה, ממנדלי מוכר ספרים ועד יוסל בירשטיין.
    כמעט כל האנשים והנשים שכתביהם נדונים כאן הם חניכי המערכת האקדמית הישראלית, רובם ככולם מתלמידי הדור הראשון, השני והשלישי של האוניברסיטה העברית בירושלים ואוניברסיטת תל־אביב (יוצאים מן הכלל הזה עמנואל בן־גריון, יעקב קבקוב ודוד רוסקיס). עריכת הפרקים על־פי סדר שנות הלידה של גיבוריהם נועדה, בין השאר, להמחיש באופן מדגמי את חילופי הגישות והטעמים בחקר הספרות. מדובר באנשים שונים למדי זה מזה במזגם האישי, בסגנון כתיבתם ובמוקדי ההתעניינות שלהם, איש איש ותרומתו הייחודית לבניין מחקרה של הספרות העברית. אף על פי כן, בזכות התשתית המשותפת של חינוכם האקדמי ניתן לזהות, כמדומה, קווי שיתוף והמשכיות ביניהם.
    האם אכן עולה מן הספר תמונה כללית, או לפחות מדגם מייצג, החורג מצרור הדיוקנאות האינדיווידואליים ששורטטו בו? על כך ניסיתי לרמוז במוטו המשולש שהצבתי בפתח הדברים. נדמה לי שכל אחד מן החוקרים הנדונים כאן היה מצטרף בדרכו לדבריו היפים של שמואל ורסס על שילוב התכונות המרכיב את דיוקנו האידיאלי של חוקר הספרות: אהבת הספרות ועם זאת שמירה על ריחוק אנליטי ופרספקטיבה מחקרית מאוזנת כלפיה; חתירה ללא לאות אל הבלתי נודע מתוך שאיפה לדעת הרבה ככל הניתן על מושא המחקר, יחד עם מוּדעוּת לחלקיותו ולמגבלותיו של הידע. באותה מידה אפשר להחיל על עשרים החוקרים המתוארים כאן, כל אחד על־פי דרכו, את דבריו הנמרצים של גרשון שקד על הַקֶשר האמיץ האמור לשרור בין עולמו הפנימי של החוקר והמתחים הרוחניים המניעים אותו לבין הספרות שהוא דן בה. שאם לא כן, כדברי דוד אבידן בשירו “דיון דחוף”: “אז למה לנו כל העניין הזה”. על שקד עצמו כתב פעם עמוס עוז באותה רוח, ש”הפרוזה העברית מתוארת כאן בידי אדם שהנפשות הפועלות בה פועלות גם בנפשו”. אכן, בכמה וכמה מן הפרקים השתדלתי להראות כיצד גם התבוננות מחקרית אנליטית יכולה להיקרא כווידוי במסכה, החושף לא מעט מאישיותו ומרגישויותיו של החוקר עצמו.
    לדעתי גם הדברים שצוטטו כאן מפיו של דן מירון על דבר הזיקה ההכרחית בין חקר הספרות העברית לבין המהפכה הציונית ותוצריה נטועים עמוק באתוס האישי והמחקרי של גיבורי הפרקים שלהלן, ושוב, כל אחד בדרכו ועל־פי רוחו. כמה מפרקי הספר מציגים את הזיקה ל”עלילת העל הציונית” כתשתית הגלויה של מפעלי המחקר והביקורת הנדונים בהם, וראו למשל את הפרקים על ישראל לוין, מנוחה גלבוע, גרשון שקד ונורית גוברין. פרקים אחרים מבליטים דווקא את המתח והמורכבות הגלומים בעמידתו של החוקר הנדון מול המימד הציוני המוטבע בדרכים מורכבות בספרות העברית ובנפשו שלו כאחד, וראו למשל את הפרקים על דן מירון, בעז ערפלי, יפה ברלוביץ ויגאל שוורץ. אחדים מגיבורי הספר חשפו את המימד הציוני בחייהם, בעבודתם ובזהותם כחוויית תשתית אישית קיומית, כמתואר בפרקים על עמנואל בן־גריון, אורי שהם ודוד רוסקיס. בין כך ובין כך, דומני שכולם היו מזדהים עם אמירתו הנוקבת של יוסף חיים ברנר, בשעה ששרטט בנובמבר 1906 את “גבולות המגרש” של חירות הביטוי בירחונו המעורר:
    מה שנוגע ל”חירות הדיבור”, הנה, אמנם, נכון, אני לתת מקום גם למאמינים בגאולה ועובדים אותה וגם למטילים ספק, למתייאשים או לבלתי מאמינים בשום בנייה בכלל, אבל בשום אופן לא למתייחסים בזרות או בקלות ראש ל”אותו הדבר הנקרא ציונות”. המעורר, כידוע לך, אינו כלי מבטאו של המחנה הציוני […] אבל בהכרח הוא צריך להביע ומתאמץ להביע, ובכל תוקף, את הכאב הציוני; ומי אשר באיזו מידה זר לו הכאב הלז, הוא לא יבוא אלינו ולא ייגש אל הקיר הנטוי, שלפניו אנו, סופרי המעורר שופכים את לבותינו.
    ספק אם הדברים האלה עדיין תקפים ביחס לרבים מחוקרי הספרות העברית מבני הדורות הצעירים יותר. שינוי הערכים המסתמן בימינו בחקר הספרות העברית (ובתחומים נוספים במדעי הרוח והחברה), בארץ וביתר שאת בחוץ־לארץ, בסימן חלחולן והתגברותן של מגמות פוסט־ציוניות אם לא למטה מזה, הוא בעיניי עניין מדכדך ומדאיג הראוי לדיון בפני עצמו.
    אף על פי שהספר דן במחקרי ספרות ובמחבריהם יש בו מבחינתי משהו אישי מאוד. זאת משום שזכיתי להכיר אישית את כל עשרים החוקרים הנדונים כאן, כולם מבוגרים ממני, ששמונה מהם כבר הלכו לעולמם בעת כתיבת הדברים האלה. חלקם היו מוריי ועמיתיי באוניברסיטת תל־אביב, אחרים הכרתי במהלך השנים מתוך העיסוק המשותף, אחדים מהם היו לי לידידים יקרים. מכולם השכלתי לא מעט, ומשהו ממה שלמדתי מהם אצור בדפים האלה. מכאן נימת האמפתיה הבלתי מוסתרת כלפי כל האנשים והנשים שעבודתם נסקרת כאן. עיקר מטרתו של הספר היא לתאר ולהבין, כמעט בלי להתנצח, ואם ניכרים בו פה ושם סימני מחלוקת, הרי היא תמיד לשם שמיים. מטרה נוספת היא להאיר את חקר הספרות העברית כעולם מחשבתי חי ומסעיר, שמי שמקדיש לו את חייו עשוי להפיק ממנו את כל הטעמים, אולי ברוח דבריו של נתן אלתרמן בשירו “הספרים”, כי “גַּם בַּסִּפְרִיּוֹת אֶפְשָׁר, אֶפְשָׁר לֹאהַב עַד מָוֶת”.

תוכן העניינים:

• בפתח הספר (עמ' 11־13)


• עמנואל בִּן-גָריוֹן (עמ' 14־30)
  תמצית דיוקן (עמ' 14־15)
  שומר הנחלה (עמ' 15־20)
  יֵאָמן כי יסופר (עמ' 20־24)
  זיכרון בספר (עמ' 24־28)
  מבט אישי (עמ' 28־30)


• שמואל ורסס (עמ' 31־53)
  תמצית דיוקן (עמ' 31־37)
  פרספקטיבות משתנות (עמ' 37־42)
  הצופה לבית ההשכלה (עמ' 42־46)
  כמעיין המתגבר (עמ' 47־49)
  אשה עבריה מי יידע חייך (עמ' 49־53)


• יעקב קבקוב (עמ' 54־60)
  תמצית דיוקן (עמ' 54־55)
  אימבר בעבותות ההמנון (עמ' 55־60)
• ישראל לוין (עמ' 61־66)
  מה תהי נקמתנו? <על ספרו תנים וכינור> (עמ' 61־66)