שמואל ורסס נולד בווילנה בי' בתמוז תרע"ה, 22 ביוני 1915. למד בחדר, וקיבל חינוך עברי בבתי הספר של רשת 'תרבות' וחינוך יידי ב'רעאַלגימנאַזיע' המהוללת של וילנה. בנעוריו עבד כמתנדב בייוו"אָ, המכון לחקר יידיש ותרבותה, ופרסם רשימות בעיתונות יידיש בווילנה ובווארשה. ב-1933 החל ללמוד באוניברסיטת וילנה, אך נאלץ להפסיק מחמת קשיים כלכליים. ב-1935 עלה לארץ-ישראל ללמוד ספרות עברית באוניברסיטה העברית, ומאז ועד מותו ישב בירושלים. הוריו ואחותו ורבים מבני משפחתו נספו בשואה עם קהילת וילנה. בשנות הארבעים והחמישים נהג ורסס לחתום על מאמריו בשם שמואל וילנאי, לציון זיקתו לעיר מולדתו.
    בירושלים נעשה ורסס תלמיד קרוב של הפרופסור יוסף קלוזנר, ונחל ממנו את הזיקה המחקרית העמוקה לספרות ההשכלה העברית, אך לא קיבל את שנאתו של קלוזנר ליידיש ועסק כל השנים במשולב בספרות היהודית שנכתבה בשתי הלשונות. ב-1938 פרסם את מאמרו המחקרי הראשון, מונוגרפיה ביידיש על הסופר המשכיל יעקב שמואל ביק. מ-1940 פרסם סקירות ורשימות ביקורת בעיתונות הספרותית, בעיקר ביומון הצופה ובירחון גליונות. ב-1947 קיבל תואר דוקטור על מחקרו בספרות המוסר של יהודי ספרד. בשנות 'המדינה שבדרך' הרבה להרצות בפני מבוגרים ומדריכי תנועות נוער, וכן בסמינר למורים שנערך במחנות המעפילים בקפריסין. אחרי קום המדינה עסק בהקניית ספרות עברית לחיילים עולים חדשים. משנת 1953 עד פרישתו לגמלאות ב-1983 נמנה עם סגל החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, ובשנות השבעים כיהן כראש החוג. בד בבד שימש במהלך השנים מרצה אורח באוניברסיטאות תל-אביב, חיפה ובאר-שבע. בשנת 1989 זכה בפרס ישראל לחקר הספרות העברית.
    מאות מחקריו של שמואל ורסס מקיפים מאתיים שנים של ספרות יהודית שנוצרה מראשית תקופת ההשכלה ועד אחרי מלחמת העולם השנייה. במרכז עבודתו עמדה ספרות ההשכלה העברית. הוא עסק בהרחבה ביוצריה הבולטים (יוסף פרל, יצחק ארטר, אברהם מאפו, י"ל גורדון ואחרים), פענח וההדיר טקסטים גנוזים מתוכה, אפיין את נושאיה, צורותיה והז'אנרים שלה (האוטוביוגרפיה, הרומן, הסאטירה, הפיליטון, האיגרת, הפרוזה המחורזת), תיאר את המתחים הבין-לשוניים בתוכה, את גלגולי הטקסטים שלה מנוסח לנוסח, את זיקותיה לחסידות ולשבתאות ואת מגעיה עם ספרויות אירופה. מוקד אחר של עבודתו קשור להווייתה כפולת הלשון של ספרות ההשכלה וספרות התחייה, ובהקשר זה חקר את הזיקות בין עברית ליידיש ביצירותיהם של מנדלי מוכר ספרים, מ"י ברדיצ'בסקי, ש' בן-ציון, ח"נ ביאליק, י"ד ברקוביץ ואחרים. בד בבד הקדיש סדרות של מחקרים לכמה מן הקלאסיקונים של הספרות העברית החדשה, מברדיצ'בסקי וביאליק ופייארברג ועד עגנון והזז; חשף את התשתיות האגדיות והפולקלוריסטיות המשוקעות בספרות זו וסימן את גלגוליהם של נושאים ומוטיבים בתוכה. ורסס חקר את תולדותיהם של כתבי העת העבריים, מן המאסף הברלינאי ועד העיתונות העברית בפולין בין שתי מלחמות העולם; תרם לחקר הביקורת וההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית; והניח יסודות לדידקטיקה של הוראת הספרות העברית בעשרות ילקוטי טקסטים וביבליוגרפיות שהכין בשביל תלמידי המקצוע באוניברסיטאות.
    בהשראת מורו קלוזנר פיתח ורסס את שיטות המחקר הפוזיטיביסטי, הביו-ביבליוגראפי, המתבסס על איסוף שיטתי שקוד של כל העובדות והנתונים הניתנים להשגה על היוצר והיצירה ועל רקעם. אולם כהשלמה לשיטות מסורתיות אלה התמחה בדרכי המחקר הטקסטואלי המודרני של הספרות כספרות. כתוצאה מכך מתגלמת במחקריו של ורסס סינתזה מאוזנת בין בדיקת תולדות הטקסט והצבתו בהקשריו הרלוונטיים לבין עמידה על חוקיותו האסתטית הפנימית. בדרך כלל הוא לא חתר בעבודתו לסיכומים היסטוריוגרפיים רחבים, ולא הכפיף אותה להשקפת-עולם כוללת, אלא בנה את ספריו כצירופים של פרקים, שכל אחד מהם מאיר יצירה, אדם, סוגיה או ז'אנר לעומקם, וחיבורם יחד הוא היוצר את המפה הספרותית הכוללת של התקופה. הנחת-היסוד המובלעת שלו היא, כי עבודתו של כל חוקר היא חלק ממפעל קולקטיבי מצטבר, וכי הארה מחקרית מקיפה של תקופה או של יוצר גדול תושג על-ידי עבודת-צוות שמשתתפיה מודעים איש לעבודתו של רעהו, נעזרים זה בזה וכל אחד מוסיף נדבכים משלו לבניין מחקרה של הספרות. עם זאת, כמה וכמה מעבודותיו קנו להן מעמד קלאסי ייחודי, כגון מחקרו על דרכי האוטוביוגרפיה בתקופת ההשכלה, על דיוקנו של המשכיל כאיש צעיר, על הקשר בין תנועת ההשכלה לתנועה השבתאית ולהמשכיה, או על הריאליה ההיסטורית שבתשתיתן של יצירות עגנון. על מעמדו המיוחד של ורסס בקרב עמיתיו יכולים להעיד דבריו של דן מירון: 'העוסקים בחקר הספרות העברית יודעים היטב שהחוקר הגדול הזה הוא לא רק הבקי והידען שבכל חוקרי הספרות העברית הקרויה חדשה (ועל כך אין ויכוח), אלא גם הישר, הענייני, ואם ניתן לומר, גם האותנטי שבכולם'.
    ספריו של ורסס: סיפור ושורשו: עיונים בהתפתחות הפרוזה העברית (1971); ביקורת הביקורת: הערכות וגלגוליהן (1982); בין גילוי לכיסוי: ביאליק בסיפור ובמסה (1984); ממנדלי עד הזז: סוגיות בהתפתחות הסיפורת העברית (1987); השכלה ושבתאות: תולדותיו של מאבק (1988); התרגומים ליידיש של 'אהבת ציון' לאברהם מאפו (1989); מגמות וצורות בספרות ההשכלה (1990); Relations Between Jews and Poles in S. Y. Agnon's Work (1994); מלשון אל לשון: יצירות וגלגוליהן בספרותנו (1996); ש"י עגנון כפשוטו: קריאה בכתביו (2000); 'הקיצה עמי': ספרות ההשכלה בעידן המודרניזציה (2001). כמו כן ערך אסופות מִכִּתביהם של יוסף פרל (מעשיות ואגרות, 1970, עם חנא שמרוק) ומ"י ברדיצ'בסקי (הכתבים היידיים, 1981), ערך את הקובץ בין שתי מלחמות העולם: פרקים מחיי התרבות של יהודי פולין ללשונותיהם (1997, עם חנא שמרוק), ההדיר את חליפת המכתבים בין י"ל גורדון למרים מארקל מוזסזון (ידידתו של המשורר, 2004) ואת האוטוביוגרפיה המשכילית אביעזר מאת מרדכי אהרן גינצבורג (2009). אחרי מותו הופיעו ספריו: גנזי יוסף פרל (2012), המרכז את מחקריו ביצירתו של הסאטיריקן המשכילי הגדול; והמארג של בדיון ומציאות בספרותנו (2014),  עיונים בסוגיית זיקת הגומלין בין בדיון ומציאות בתולדות הספרות העברית והיידית במאה ה-19 ובזמן החדש.
    שמואל ורסס נפטר בירושלים ביום י' בחשון תשע"א, 18 באוקטובר 2010, והוא בן 95 שנים.

נכתב על ידי אבנר הולצמן עבור לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים

ספריו: