שושי בריינר (לבית כץ), סופרת, נולדה בחיפה בי״א בניסן תשי״ב, 6 באפריל 1952, וגדלה
בקריית חיים. ב־1970 התגייסה לצה׳׳ל ושירתה כמפעילת מכ׳׳ם בחיל האוויר. לאחר מכן למדה
באוניברסיטת חיפה וקיבלה תואר ראשון בספרות כללית ובספרות עברית. תואר שני בספרות עברית
קיבלה מאוניברסיטת בן־גוריון. בשנים 1976–1986 לימדה ספרות בתיכון. לאחר מכן עסקה בעיצוב
פנים ובעיצוב רהיטים. כיום עוסקת בעריכה ספרותית.
פרסומה הראשון היה אריאדנה (1990, הקיבוץ המאוחד), רומן
מסע שבו חוזר הגיבור בבגרותו לבודפשט בירת הונגריה, כדי לשחזר את מהלך הישרדותו כילד
בימי מלחמת העולם השנייה. המסע החיצוני משמש מעטה למסע פנימי של היזכרות שממנה נמנע
עד אז: היזכרות בהוריו ובאחותו ובכל אותם אירועים ואנשים שפגש בדרך והעדיף לשכוח מרוב
כאב ורגשי אשם. חוקרת צעירה ממכון לחקר השואה מעוררת את ׳׳זיכרונו׳׳, וכמו אריאדנה
המיתולוגית היא מבטיחה לו את החבל שבעזרתו יוכל לשוב מהלבירינט של עברו אל חייו בהווה.
ספרה השני, אהבה עברית (2006), כולל ארבעה סיפורים קצרים
ונובלה אחת, שבמרכזם אהבה, המתוארת מנקודת מבטם של בני ובנות הדור השני לשואה. היצירות
עוקבות אחרי דמויות המנסות להיאחז באהבה מתוך שאיפה להתגבר על המטען הטראומטי הכבד
שהן נושאות עמן דרך הוריהן, שהיו קורבנות לרדיפת היהודים על ידי הנאצים באירופה. בלשון
תמציתית, קולחת ואירונית פורשות היצירות את הטרגדיה האנושית של אלה שחייהם למעשה נגמרו
שם, ובחייהם כאן לא נותר להם אלא לנסות ולזכות ברגעי עונג מעטים ולהשיג תחליפי אהבה
במקום האושר שכבר לא יהיה.
ספר הפרידות הגדול (2009) מגולל את חייהם של שלושה דורות למשפחה
המתכנסת לשבעה אחרי מות אחיו של האב. המנוח מותיר אחריו אוטוביוגרפיה החושפת סוד דרמטי
מעברו, ומשמשת סיפור מסגרת. כל יום מימי השבעה מוקדש בספר לסיפורה של דמות אחרת, והרומן
נבנה באמצעות מעברים בין עברם של דויד ואשתו מינה, ניצולי שואה מהולנד ששרדו את זוועות
המלחמה, לבין ההווה הבורגני של ילדיהם, בני ורעיה, ונכדיהם, גילי ומתן. התוצאה היא
דיוקן מרתק של אהבה ועזיבה, כשכל דמות מתוארת ומתעצבת לנוכח הפרֵדה מכמירת הלב מבן
משפחה שמת או מאהוב שאבד.
המספר בכתב סתרים, הוא מנחם פנסיונר מהוצאת אבוקה, שמתאר
את מערכת היחסים בין הסופרת איה ספיר לעורך אלכס שפירא. הספר מתמקד באהבה בגיל מאוחר.
זהו סיפור רב־תהפוכות, הנודד בין חיפה ובין תל אביב, בין הסוואנה של אפריקה ובין הוליווד
של מרילין מונרו, ומפתיע את הקוראים לא פחות מאשר את איה ואלכס. בסופו, אחרי התערבות
מטעמם של עולמות עליונים, אנו נשארים עם השאלה מהו נוף האהבה שאנחנו אוהבים.
הרומן כמעט אולימפוס (2024) מספר את סיפורה של קטיה שגדלה
בקייב עם אמה וסבתה במשפחה דלה שאין בה גברים. יופייה הבולט מוביל אותה לקריירה של
דוגמנות. היא חזקה ועצמאית, כמו שחינכו אותה להיות, אבל כשהיא פוגשת את ואדים, אוליגרך
רוסי יהודי, נשוי ומבוגר ממנה, רצונו הטבול בניסיון ובהצלחות קודמות, אוסף אליו את
רצונה, והיא מחליפה את מעיל הצמר הכבד בכפכפים וטישרט, נוסעת אחריו לתל אביב ומחכה
שמשהו יתגשם.
כתיבתה של בריינר מאופיינת בסגנון תיאורי פלסטי מדויק ואותנטי,
המעצב מתווה בין־דורי שבו מומחשת היטב המתיחות שמעל ומתחת לפני השטח בין בני זוג, בין
הורים לילדים ובין ערכים שונים המתנגשים זה בזה. ראויים לציון מיוחד האמינות של היחסים
בין בני זוג מסוגים שונים, וגם, מה שנדיר במיוחד בספרות העברית, שמחת החיים, החיוניות
והתיאורים הארוטיים המשכנעים. אהבה עברית נבחר לאחד מחמשת המועמדים לפרס ספיר
ב־2007. סיפוריה התפרסמו בכתב העת מקרוב ובאנתולוגיות ההולנדי של עכו
(בעריכת אבי מלר, 2004) וכשמדליין סטו בוכה (בעריכת גיא ליכטנשטיין, 2007).