הדסה טל (לבית
נורנברג), משוררת וחוקרת,
נולדה בתל-אביב ב-1953. גדלה והתחנכה בעיר הולדתה. קיבלה תואר ראשון בחוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב, תואר שני בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים ותואר דוקטור באוניברסיטת ויטס ביוהנסבורג, דרום-אפריקה (1986, נושא המחקר:
״המיתוס במבחר יצירות עגנון״). למדה הוראת יוגה. לימדה ספרות בסמינר הקיבוצים ובאוניברסיטה הפתוחה.
פרסומה הראשון היה שני השירים ״בי אדונִי״ ו״הכניסני״ (חדרים 11, קיץ 1994), שכונסו בספר ביכוריה,
קולות (ספרית פועלים, 1999). מוטיב שליט בשירתה הוא הניסיון לסמן את ההיולי, במטרה למפות את שורשי המבע, המילה, התקשורת והחוויה. תיאור ההיולי נעשה באמצעות ייצוגים שונים: התינוק, הילדות והטבע. טקסט הפרוזה הקצר והמניפסטי הסוגר את ספר שיריה השלישי,
קפה נואר (2006), ״גוויל מעידן של אֵינְכְּתָב״, מנסח מניעים שונים לכמיהה אל המקום שממנו נובעת המילה, והמרכזי הוא מגדרי: הנפש השרה היא במהותה נשית, כי האישה נובעת מהנשייה, מהמקום הקמאי. יש בשירתה גם צדדים אחרים: דיאלוג עם המיתולוגיה היוונית ועם שירתם של סאפפו, אבות ישורון ועוד.
הפואטיקה שלה לירית, סוגסטיבית ונוטה להפשטה. רבים משיריה פרגמנטריים או חלק ממחזור של פרגמנטים, ואינם מעוצבים במסגרות צורניות פורמליות. לדוגמה, ספר שיריה השני,
שיר ערש לתינוק שכמעט (2005), המלווה ברישומים של מנשה קדישמן, הוא ספר קונספט ובו שלושים ושמונה פרגמנטים המתארים באופן חידתי את
״הַגּוּפוֹגְלִיף הַתִּינוֹקִי״ (שיר 16), תינוק שהוא למעשה ייצוג של המבע בטרם היותו שפה. המחזור מתמקד בעיקר בתהליכי התהוות המילה בתוהו ובוהו של ימי בראשית:
״דַּק לְמַגַּע רוּחַ –/ בְּמִלָּה – לְהַפְרִיד אוֹתְךָ/ מַיִם – מִמַּיִם// בּוֹקֵעַ כְּמוֹ אוֹר לְמַרְאִיּוֹת״ (שיר 28).
שיריה תורגמו לערבית ולפולנית. כמה שירים הולחנו על ידי דורי פרנס (1994), עדי רנרט (2002) ונעה בלאס (2008). הופיעה עם הרקדנית שלומית ירון בעבודה משותפת המשלבת את שיריה (2005). זכתה בפרס לאה גולדברג לספרות על ספרה
קולות (2000). בשנת 2003 הקימה ואצרה את הגלריה לאמנות ע״ש בלה ושמחה נורנברג, באוניברסיטת בר-אילן. בשנים 2007–2009 הייתה חברה בבית מדרש
״כנה״ בירושלים, ובמקביל השתלמה בהוראת יוגה.
הדסה טל נשואה לפרופ׳ חיים טל ולהם שתי בנות.
