יהושע
השל ייבין נולד בב' באייר תרנ"א, 10 במאי 1891 בעיר ויניצה שבדרום-מערב האימפריה הרוסית
(אוקראינה) למשפחה מן המעמד הבינוני המבוסס. בגיל ארבע וחצי התייתם מהוריו, ישראל ורחל
לבית מרשלקוביץ, ועבר לגור ולהתחנך אצל סבתו האמידה מצד אמו במזריץ'. ייבין קיבל חינוך
מסורתי, בתחילה למד אצל מלמד פרטי תורה וש"ס ואחר למד בגימנסיה עברית בווילנה. כבר
בנעוריו התבלט בזיכרונו ובידיעותיו, ובגיל שמונה ידע את כל ספר ישעיהו בעל-פה. למד
רפואה באוניברסיטת מוסקבה. לאחר סיום לימודיו גויס לצבא הרוסי ושירת כרופא במלחמת העולם
הראשונה. בצבא נחשף לאימי המלחמה וחוויותיו הקשות במלחמה ניכרות ברבות מיצירותיו הספרותיות.
מגיל צעיר היה ייבין ציוני, ובהיותו סטודנט הצטרף לאגודה הציונית "יבנה". כן היה פעיל
באגודת "חובבי שפת עבר", בה הרצה, בעברית. בתקופה זו התחיל גם את דרכו הספרותית כסופר
דו-לשוני, ביידיש ובעברית. הוא פרסם סיפורים, שירים ודברי הגות בכתבי העת המרכזיים
ביידיש ובעברית. בשנת תרע"ט באודסה התפרסם סיפורו "בין צללי ערב" בכתב העת "משואות"
שבעריכת משה גליקסון. בשנת 1919 עבר לווילנה והתפרנס כמורה בגימנסיה העברית וכרופא.
בתקופה זו החליט לעזוב את מקצועו כרופא ולהתרכז רק בכתיבה ספרותית. בשנת 1922 עבר לברלין,
עיר שהייתה מרכז לסופרים יהודיים רבים וחשובים. שם היה פעיל בתנועת "פועלי ציון" ואף
פרסם בביטאוניה. בברלין התפרנס כסופר וכמתרגם. בין תרגומיו: "ז'אן כריסטוף" מאת רומן
רולאן, "חיים" מאת גי דה מופאסאן, "מבוא למטפיזיקה" של הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון
ועוד. בברלין, ב-1922, נישא למרים-עטרה, בתו של המו"ל והעורך שרגא פייבל מרגולין. בשנת
1923 נולד בנם הבכור, ישראל. בשנת 1924 עלו יהושע ייבין ומשפחתו לארץ. ייבין השתייך
לתנועת העבודה. הוא השתתף כסופר ופובליציסט בעיתונות הציונית, בעיתונות של תנועת העבודה
ובכתבי העת שלה. עבד כמרצה ומורה מטעם ועדת התרבות של ההסתדרות בעמק יזרעאל. בשנת 1926
נולד בנו השני, זאב. ב-1928, עקב קשיי כלכלה, עזבה משפחתו את ארץ ישראל וחזרה לברלין.
המשפחה חזרה לארץ ב-1930, ערב עליית הנאצים לשלטון. בשנת 1928 עזב ייבין את תנועת העבודה
ועבר לתנועה הרוויזיוניסטית. בפברואר 1928, ייבין עם אורי צבי גרינברג ואבא אחימאיר
השתתפו בכינוס ארצי של הפועלים הרוויזיוניסטים, והקימו את "גוש העבודה הרוויזיוניסטי".
משנה זו ואילך ייבין שימש כהוגה דעות, סופר וממעצבי האידאולוגיה של האגף המקסימליסטי
בתנועה הרוויזיוניסטית. משנה זו השתתף ייבין במערכת "דואר היום", עיתון שיצא לאור מטעם
התנועה הרוויזיוניסטית. בשנת 1930 ייסדו, ייבין, אצ"ג ואחימאיר את "ברית הבריונים",
תנועת המרי הראשונה בבריטים. הם הראשונים שהכריזו על הבריטים כעל "שלטון זר". ביוני
1933, כשנרצח חיים ארלוזורוב בחוף הים בתל אביב הואשמו קבוצת "ברית הבריונים" ברצח.
כמה מהם נעצרו וישבו בבית הסוהר המרכזי בירושלים. ייבין ישב כארבעה חודשים בכלא (שוחרר
ב-30 בנובמבר 1934), כשד"ר אב"א אחימאיר ישב כשנה במעצר. לאחר מאסרו של ד"ר אבא אחימאיר
בשנים 1932 – 1934 שימש ייבין כעורך "חזית העם", ועד שנעצר ונשפט ערך בפועל את עיתון
הירדן של התנועה הרוויזיוניסטית. בשנים 1937 – 1939 שימש כפובליציסט של האצ"ל, פרסם
מאמרים ב"המצודה", וב"אומר לעם", בעיתונות המחתרת ובעיתון האצ"ל בפולין "די טאט". בשנת
1939 הקים האצ"ל תחנת רדיו "קול ציון הלוחמת", את החומר לשידור כתבו דוד רזיאל, אברהם
שטרן (יאיר) וכן ד"ר ייבין. לאחר פילוג אצ"ל והקמת לח"י, פרסם מאמרים אידאולוגים בהתווית
דרכה של המחתרת. בשנת 1938 הוציא לאור את המונוגרפיה שלו על שירת אצ"ג: "אורי צבי גרינברג
משורר ומחוקק", ספר המנתח את הרעיונות היסודיים בשירת אצ"ג וקובע שבשירתו של אצ"ג גלומה
תפיסה חדשה של הציונות והוא מחוקק כלים ודפוסים חדשים. ידידות עמוקה שררה בין אצ"ג
וייבין. רוב שנות שהותו של אצ"ג בארץ הוא גר בבית משפחת ייבין. ביחד סבלו מעוני, לעתים
קרובות רעבו ללחם וכן סבלו מרדיפות והחרמות של היישוב בשל רעיונותיהם. בשנים 1940 –
1948 המשיך ייבין לעסוק בתרגום ובכתיבה. בהמשך לדרכו הרעיונית והפוליטית; אם לתחנת
השידור של האצ"ל, אם סיפור בהמשכים ואם מאמרים לעיתונות הרוויזיוניסטית. בשנים 1949
– 1960 פרסם ייבין מאמרים וסיפורים ב"סולם", ירחון בעריכת ישראל אלדד (שייב) שדגל בהקמת
מלכות ישראל ובהרחבת המדינה הקיימת לתחומי גבולות הארץ כפי שהם מתוארים בתנ"ך. ייבין
השתתף באופן קבוע ב"סולם" והיה ממעצבי דרכו הרעיונית. בשנת 1959, כשהיה כבר עיוור ולא
יכול היה לקרוא, זכרונו הפנומנלי עמד לו והוא זכה בתואר 'חתן התנ"ך' במבחן הארצי השני
לתנ"ך במעמד ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון. בשנת 1960, פרסם את ספרו, שפרקים ממנו
התפרסמו ב"סולם", על עיקרי תורת ואמונת ישראל "בשבילי אמונת ישראל". בשנת 1966 קיבל
את פרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר על מכלול עבודתו הציבורית והספרותית למען רעיון מלכות
ישראל. יהושע השל ייבין נפטר בירושלים בח' בניסן תש"ל, 13 באפריל 1970 והוא בן 79.
[מקורות: קרסל,
תדהר,
ויקיפדיה]
יהושע
השל ייבין נולד בב' באייר תרנ"א, 10 במאי 1891 בעיר ויניצה שבדרום-מערב האימפריה הרוסית
(אוקראינה) למשפחה מן המעמד הבינוני המבוסס. בגיל ארבע וחצי התייתם מהוריו, ישראל ורחל
לבית מרשלקוביץ, ועבר לגור ולהתחנך אצל סבתו האמידה מצד אמו במזריץ'. ייבין קיבל חינוך
מסורתי, בתחילה למד אצל מלמד פרטי תורה וש"ס ואחר למד בגימנסיה עברית בווילנה. כבר
בנעוריו התבלט בזיכרונו ובידיעותיו, ובגיל שמונה ידע את כל ספר ישעיהו בעל-פה. למד
רפואה באוניברסיטת מוסקבה. לאחר סיום לימודיו גויס לצבא הרוסי ושירת כרופא במלחמת העולם
הראשונה. בצבא נחשף לאימי המלחמה וחוויותיו הקשות במלחמה ניכרות ברבות מיצירותיו הספרותיות.
מגיל צעיר היה ייבין ציוני, ובהיותו סטודנט הצטרף לאגודה הציונית "יבנה". כן היה פעיל
באגודת "חובבי שפת עבר", בה הרצה, בעברית. בתקופה זו התחיל גם את דרכו הספרותית כסופר
דו-לשוני, ביידיש ובעברית. הוא פרסם סיפורים, שירים ודברי הגות בכתבי העת המרכזיים
ביידיש ובעברית. בשנת תרע"ט באודסה התפרסם סיפורו "בין צללי ערב" בכתב העת "משואות"
שבעריכת משה גליקסון. בשנת 1919 עבר לווילנה והתפרנס כמורה בגימנסיה העברית וכרופא.
בתקופה זו החליט לעזוב את מקצועו כרופא ולהתרכז רק בכתיבה ספרותית. בשנת 1922 עבר לברלין,
עיר שהייתה מרכז לסופרים יהודיים רבים וחשובים. שם היה פעיל בתנועת "פועלי ציון" ואף
פרסם בביטאוניה. בברלין התפרנס כסופר וכמתרגם. בין תרגומיו: "ז'אן כריסטוף" מאת רומן
רולאן, "חיים" מאת גי דה מופאסאן, "מבוא למטפיזיקה" של הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון
ועוד. בברלין, ב-1922, נישא למרים-עטרה, בתו של המו"ל והעורך שרגא פייבל מרגולין. בשנת
1923 נולד בנם הבכור, ישראל. בשנת 1924 עלו יהושע ייבין ומשפחתו לארץ. ייבין השתייך
לתנועת העבודה. הוא השתתף כסופר ופובליציסט בעיתונות הציונית, בעיתונות של תנועת העבודה
ובכתבי העת שלה. עבד כמרצה ומורה מטעם ועדת התרבות של ההסתדרות בעמק יזרעאל. בשנת 1926
נולד בנו השני, זאב. ב-1928, עקב קשיי כלכלה, עזבה משפחתו את ארץ ישראל וחזרה לברלין.
המשפחה חזרה לארץ ב-1930, ערב עליית הנאצים לשלטון. בשנת 1928 עזב ייבין את תנועת העבודה
ועבר לתנועה הרוויזיוניסטית. בפברואר 1928, ייבין עם אורי צבי גרינברג ואבא אחימאיר
השתתפו בכינוס ארצי של הפועלים הרוויזיוניסטים, והקימו את "גוש העבודה הרוויזיוניסטי".
משנה זו ואילך ייבין שימש כהוגה דעות, סופר וממעצבי האידאולוגיה של האגף המקסימליסטי
בתנועה הרוויזיוניסטית. משנה זו השתתף ייבין במערכת "דואר היום", עיתון שיצא לאור מטעם
התנועה הרוויזיוניסטית. בשנת 1930 ייסדו, ייבין, אצ"ג ואחימאיר את "ברית הבריונים",
תנועת המרי הראשונה בבריטים. הם הראשונים שהכריזו על הבריטים כעל "שלטון זר". ביוני
1933, כשנרצח חיים ארלוזורוב בחוף הים בתל אביב הואשמו קבוצת "ברית הבריונים" ברצח.
כמה מהם נעצרו וישבו בבית הסוהר המרכזי בירושלים. ייבין ישב כארבעה חודשים בכלא (שוחרר
ב-30 בנובמבר 1934), כשד"ר אב"א אחימאיר ישב כשנה במעצר. לאחר מאסרו של ד"ר אבא אחימאיר
בשנים 1932 – 1934 שימש ייבין כעורך "חזית העם", ועד שנעצר ונשפט ערך בפועל את עיתון
הירדן של התנועה הרוויזיוניסטית. בשנים 1937 – 1939 שימש כפובליציסט של האצ"ל, פרסם
מאמרים ב"המצודה", וב"אומר לעם", בעיתונות המחתרת ובעיתון האצ"ל בפולין "די טאט". בשנת
1939 הקים האצ"ל תחנת רדיו "קול ציון הלוחמת", את החומר לשידור כתבו דוד רזיאל, אברהם
שטרן (יאיר) וכן ד"ר ייבין. לאחר פילוג אצ"ל והקמת לח"י, פרסם מאמרים אידאולוגים בהתווית
דרכה של המחתרת. בשנת 1938 הוציא לאור את המונוגרפיה שלו על שירת אצ"ג: "אורי צבי גרינברג
משורר ומחוקק", ספר המנתח את הרעיונות היסודיים בשירת אצ"ג וקובע שבשירתו של אצ"ג גלומה
תפיסה חדשה של הציונות והוא מחוקק כלים ודפוסים חדשים. ידידות עמוקה שררה בין אצ"ג
וייבין. רוב שנות שהותו של אצ"ג בארץ הוא גר בבית משפחת ייבין. ביחד סבלו מעוני, לעתים
קרובות רעבו ללחם וכן סבלו מרדיפות והחרמות של היישוב בשל רעיונותיהם. בשנים 1940 –
1948 המשיך ייבין לעסוק בתרגום ובכתיבה. בהמשך לדרכו הרעיונית והפוליטית; אם לתחנת
השידור של האצ"ל, אם סיפור בהמשכים ואם מאמרים לעיתונות הרוויזיוניסטית. בשנים 1949
– 1960 פרסם ייבין מאמרים וסיפורים ב"סולם", ירחון בעריכת ישראל אלדד (שייב) שדגל בהקמת
מלכות ישראל ובהרחבת המדינה הקיימת לתחומי גבולות הארץ כפי שהם מתוארים בתנ"ך. ייבין
השתתף באופן קבוע ב"סולם" והיה ממעצבי דרכו הרעיונית. בשנת 1959, כשהיה כבר עיוור ולא
יכול היה לקרוא, זכרונו הפנומנלי עמד לו והוא זכה בתואר 'חתן התנ"ך' במבחן הארצי השני
לתנ"ך במעמד ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון. בשנת 1960, פרסם את ספרו, שפרקים ממנו
התפרסמו ב"סולם", על עיקרי תורת ואמונת ישראל "בשבילי אמונת ישראל". בשנת 1966 קיבל
את פרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר על מכלול עבודתו הציבורית והספרותית למען רעיון מלכות
ישראל. יהושע השל ייבין נפטר בירושלים בח' בניסן תש"ל, 13 באפריל 1970 והוא בן 79.