צבי וויסלבסקי - מאמרים:
 

1918
1. הועידה העברית הלאומית באוקריינה.  השילוח, כרך ל"ה (1918), עמ' 550־560.
   כונס ב"על מצפה", ירושלים 1959, עמ' 19־30.
       הערכה שלילית של תוצאות הוועידה העברית הלאומית באוקראינה, שהתכנסה בקיאב בכ"ח במרחשוון – ז בכסליו תרע"ט (3־11 בנובמבר 1918). לדעת הכותב הכזיבה הוועידה את התקוות שתלו בה לאיחוד כל כוחות העם לשם בניין לאומי, ועל התנועה העברית הלאומית לחדול מלרדוף אחר נצחונות קלים באמצעות ועידות כלליות של הציבור היהודי, אלא להתקדם לקראת מטרתה "על ידי מעשים של מסירות נפש עד לאין קץ וגבול, על-ידי התאמצות כל הכוחות ועל ידי עבודה עקשנית ואיטית".


1919
2. ספרות של אלמים (מעין סקירה).  משואות : מאספים לשאלות הזמן, לדברי עיון וספרות, ספר א. העורך: ד"ר מ. גליקסון, הוצאת "אמנות", אודיסה תרע"ט, עמ' 617־628.
   כונס ב"על מצפה", ירושלים 1959, עמ' 31־41.
       סקירה על דרך הקוצים של כתבי-העת היהודיים ברוסיה (בעברית וברוסית) בזמן מלחמת העולם הראשונה ומיד לאוחריה, וכן על כתבי העת והקבצים העבריים בתקופה זו בארצות אחרות.

 

3. בשולי הגליון.  ארץ, מאסף לספרות יפה ולבקורת, הוצאת "ארץ" באודיסה, 1919, מדור מאמרים ורשימות, עמ' 31־38.
       רשימת ביקורת על המאסף "משואות" ספר א, בעריכת ד"ר מ. גליקסון, הוצאת "אמנות", אודיסה תרע"ט.

 

4. "היהודי" (מזרח ומערב). ארץ, מאסף לספרות יפה ולבקורת, הוצאת "ארץ" באודיסה, 1919, מדור מאמרים ורשימות, עמ' 16־20.
       הרהורים על כתב-העת Der Jude בברלין (בעריכת מארטין בובר), המבטא שלב חדש בהתפתחות התנועה הלאומית היהודית במערב, הוא שלב המעשה והבניין הלאומי, שבו היחיד מישראל חדל לראות בציונות תנועה מדינית- דיפלומאטית גרידא אלא מתחיל לחפש בה את גאולת נפשו מבחינה אישית, אגב מילוא כל חובותיו הלאומיות כלפי עמו.


1920
5. ימי הבינים מתקרבים ... (קטעי הרהורים).  השילוח, כרך ל"ו (1919־1920), עמ' 156־163, 185־192.
   כונס ב"על מצפה", ירושלים 1959, עמ' 42־58.
       הרהורים על התמורות הרוחניות והמדיניות באירופה בעטיה של מלחמת העולם הראשונה, ועל הסכנות המיוחדות האורביות לציבור היהודי במציאות החדשה.


1922
6. המחברת - - - (למלאות מאה שנה ליום הולדת הד"ר י.ל. פינסקר).  רמון, מאסף עתי לאונמות ולספרות, ברלין, חוברת א', תרפ"ב (1922), עמ' לה-לז.
   כונס, תחת הכותרת "י.ל. פינסקר ומחברתו", ב"אורות בדרך", ירושלים 1960, עמ' 3־13.
       מסה על ה"אוטואמנציפציה" של ד"ר י. ל. פינסקר.

 

7. אביר ספרותנו (על קברו של דוד פרישמאן). רמון, מאסף עתי לאמנות ולספרות, ברלין, חוברת ב, תרפ"ב (1922), עמ' מא-מג.
   כונס ב"יחידים ברשות הרבים", ניו-יורק 1943, עמ' 43־50, וכן בהוצאה המורחבת של ספר זה (ירושלים 1956), עמ' 39־43.

 

8. ה"רזסביט" ועורכו (למות א. אידלסון). התקופה, ספר יד-טו, טבת-סיון תרפ"ב, עמ' 768־782.
   כונס ב"יחידים ברשות הרבים", ירושלים 1956, עמ' 62־81.


1923
9. השקר המוסכם [אחרי מיטתו של מאכס נורדאו]. העולם, שנה י"א, גל' ו, ה' באדר תרפ"ג (21.2.1923), עמ' 118־120.
   כונס, כפרק ב של המסה "מאכס נורדוי", ב"אורות בדרך", ירושלים 1960, עמ' 29־35.

 

10. ההתבוללות היהודית ושמשיה. העולם, שנה י"א, גל' ט, כ"ו באדר תרפ"ג (14.3.1923), עמ' 178־179; גל' י, ד בניסן תרפ"ג (21.3.1923), עמ' 198־199.
        מסה בשני פרקים: פרק א' דן בגורמיה ובאופיה של תנועת ההתבוללות היהודית בארצות המערב למן תקופת האמנציפציה ואילך; פרק ב' דן בוועדת ארגון הקהילות המתוקנות של יהודי ארצות הברית של אמריקה, שנתכנסה ב-1923 לרגל מלאות חמישים שנה לארגון זה, והחליטה בין השאר לאסור על חברי הארגון את הציונות ואת קרן היסוד, להטיל חרם על האידית להגיה מחדש את התנ"ך בהתאם לרוח הזמן.
        הפרק הראשון, הכללי, של המסה, שובץ, בשינויים קלים, בפרק יב ("חולמה ולוחמה של התחייה העברית") של הספר חבלי תרבות. ירושלים 1946, עמ' 274־279.

 

11. "תרבות". העולם, שנה י"א, גל' י"א-י"ב, י"א בניסן תרפ"ג (28.3.1923), עמ' 217־218.
    כונס ב"על מצפה", ירושלים 1959, עמ' 259־261.
        קריאה לכוחות התרבותיים העבריים להתארגן בתוך ההסתדרות "תרבות", העוסקת באירופה המזרחית במלאכת הקודש של הקמת בתי ספר עבריים לילדי ישראל.

 

12. אסתר חיות [ביקורת על הרומאן של אליעזר שטיינמן, "אסתר חיות", הוצאת שטיבל, וארשה תרפ"ג].  עין הקורא, רבעון. ברלין, חוברת א', טבת-אדר תרפ"ג, עמ' 47־56.
    כונס, תחת הכותרת "על רומאן", ב"על מצפה", ירושלים 1959, עמ' 272־280.

 

13. פואמה פילוסופית על גורל העם העברי. העולם, שנה י"א, גל' ט"ז, י"ח באייר תרפ"ג (4.5.1923), עמ' 311־314;  גל' י"ח, ג' בסיון תרפ"ג (18.5.1923), עמ' 351־355.
    כונס, תחת הכותרת "מ. גרשנזון והפואמה הפילוסיפית שלו על גורל העם העברי" (פרקים א-ב), ב"ערובי רשויות", תל-אביב 1944 עמ' 150־166.
        ביקורת החוברת הרוסית "גורל עם ישראל" של הוגה-הדעות היהודי-רוסי מ. גרשנסון שבה מרצה הלה את השקפתו על היהדות ומתריס על הסכנה הצפויה לה, כביכול, מצד הציונות, שהיא בעיניו פרי הרציונליות ההיסטורית.

 

14. מורה (למלאות שלושים שנה לעבודתו הספרותית של הד"ר י. קלוזנר). העולם, שנה י"א, גל' כ"ג, ט"ו בתמוז תרפ"ג (29.6.1923).
    שובץ (בהשמטות ובשינויים) במסה "יוסף קלוזנר", בספר קלוזנר, תל-אביב תרצ"ז, עמ' 16־29. וראה להלן, ערך מס' 166.

 

15. ספרות לנוער. עין הקורא, רבעון, ברלין, חוברת ב'-ג', ניסן-אלול תרפ"ג, עמ' 174־177.
        שלוש רשימות ביקורת על הספרים: מסעי הברון איש מינכהויזן ומוצאותיו בתרגום א. פוירשטין, הוצאת "אמנות", פראנקפורט ע"נ מאין; שלושה בסירה אחת מאת ג'רום ק. ג'רום בתרגום א. אפשטיין, הוצאת "אמנות", פראנקפורט ע"נ מאין; מבחר סיפוריו של ולאדימיר קורולנקו בתרגום א. דרויאנוב, ספר א, הוצאת "אמנות", פראנקפורט ע"נ מאין.

 

16. על הבורחים.  העולם, שנה י"א, גל' מ"א, כ"ג במרחשוון תרפ"ד (2.11.1923), עמ' 751.
    על חרפת הירידה מארץ ישראל של נוער עברי בימי המשבר הכלכלי ב-1923.

 

17. "השילוח". העולם, שנה י"א, גל' מ"א, כ"ג במרחשוון תרפ"ד (2.11.1923), עמ' 752.
    סקירה על התפקיד הנכבד שמילא בתולדות הספרות העברית החדשה הירחון השילוח בגלגוליו השונים. המאמר נכתב לרגל חידושו של השילוח בירושלים על ידי יוסף קלוזנר.

 

18. כתבי האוניברסיטה. העולם, שנה י"א, גל' מ"ג-מ"ד, כ"ג בכסלו תרפ"ד (23.11.1923), עמ' 793.
    המסה, שנכתבה לרגל צאת שני הכרכים הראשונים של כתבי האוניברסיטה העברית בירושלים (כרך א: מאתמאטיקה ופיסיקה; כרך ב: יהדות וקדם), דנה בשני תפקידיה העיקריים של התנועה הלאומית העברית: הקמת מדינה עברית במקום גיטו, ובניית מדע עברי שירענן את המחשבה הישראלית שכמשה בעולמה הגיטואי המסוגר. שני הכרכים הראשונים של כתבי האוניברסיאה העברית הם "ניצנים ראשונים של צמיחת המדע העברי בלשון העברית".

 

19. הכופר ב"רוחות" (למלאות שני שנים למות א. אידלסון). העולם, שנה י"א, גל' מ"ז, ו' בטבת תרפ"ד (14.12.1923), עמ' 860־862.
    כונס ב" על מצפה", ירושלים 1959, עמ' 81־87.


1924
20. "חכמת ישראל". העולם, שנה י"ב, גל’ ב', ה' בשבט תרפ"ד (11.1.1924), עמ’ 23־24.
    כונס ב"ערובי רשויות", תל-אביב 1944, עמ’ 210־220.
        קובלנה מרה על הירידה הרוחנית בחיי ישראל בדורות האחרונים. "הכל זוחל והולך על שטח חיינו, ואין כנפיים להתרומם ולעוף למרחקים". הכותב מתעכב בייחוד על הירידה הרוחנית, המוסרית והאנושית של נושאי דגל תורת ישראל בדורות האחרונים, הלקויים בעקרות רוחנית, ומתפרנסים משיירי שולחנם העשיר של דורות קודמים של תלמידי חכמים, ואילו עיקר עיסוקם הם, הוא בפוליטיקניות יהודית מחרחרת ריב, ובבחישה חצופה בקערת הציבור. חלקו האחרון של המאמר מתריע על רפיון ידם וצרות אפקיהם של העסוקים בחכמת ישראל, שרובם כותבים לועזית ומיעוטם עברית, שבמשך כל תקופת התחייה העברית לא הצליחו ליצור את הכלים החיוניים ביותר לצרכיו של העם הבונה לו את מדינתו, והאדם בישראל נאלץ עד היום להזדקק לליקוטים משולחנם של חוקרים נכריים ברצותו להכיר את ארץ ישראל, את התנ"ך, את דקדוק הלשון העברית, את הארכיאולוגיה הישראלית וכו'. "הזו היא חכמתנו ובינתנו לעיני העמים? הבזה נוכל לפרנס את הנשמה ואת דעת עברנו?..." תגובה מאת ש. א. הורודצקי על מאמר זה – ראה להלן, ערך מס' 319.

 

21. לתקנתה של ספרותנו.  עתידנו, ירחון, חוברת א', ינואר 1924, עמ’ ל"ט-מ"ח.
    כונס ב"על מצפה", ירושלים 1959, עמ’ 322־336.
        עיון בדרכים לתקנת הספרות העברית, שהתעוררה אמנם לחיים חששים עם צמיחתה של התנועה הלאומית בישראל, שתבעה יצירת ספרות עברית אשר תיענה לצרכי האומה השונים, אך רבו ליקוייה ופגמיה של העשייה הספרותית העברית לאחר מלחמת העולם הראשונה, והעיקריים ביניהם הם: העדר מגמה כללית, מקריות, חוסר שיטה וחוסר סדר. לשם תיקון המצב יש להקים מוסד תרבותי עברי מרכזי, שיאחד ויאגד את כל האברים הבודדים של היצירה העברית ויכוון בשיטתיות את כל ניצוצותיה הבודדים למטרה האחד הכוללת והמקיפה – תחיית האומה.

 

22. "התקופה". העולם, שנה י"ב, גל’ ד', י"ט בשבט תרפ"ד (25.1.1924), עמ’ 62.
        הערכת חשיבותו הספרותית-ציבורית של הרבעון "התקופה", הבמה המרכזית של היצירה העברית החיה, לרגל צאת ספר העשרים שלו, אגב הבלטת זכותו הגדולה של מייסד הרבעון, הנדיב א. י. שטיבל. הכותב מדגיש כי אמנם מתכחשים ספרי "התקופה" לשמם, "ואין בהם מן התקופה ומסערתה, מכשלונה ומעלייתה ולא כלום", אך "דיינו שהספרים מביאים לנו כל רבע שנה מן הטוב והמשובח שהותיר לנו אלוהים לפליטה".

 

23. מכס נורדו (למלאות שנה לפטירתו).  העולם, שנה י"ב, גל’ ו', ז' בשבט תרפ"ד (8.2.1924), עמ’ 105־106; גל’ י"ג, כ"ב באדר ב' תרפ"ד (28.3.1924), עמ’ 246־247.
    כונס (עם תוספת פרק באמצעו – ראה למעלה ערך מס' 20) ב"אורות בדרך", ירושלים 1960, עמ’ 25־37.

 

24. חלוף המערכות.  העולם, שנה י"ב, גל’ י', א' באדר ב' (7.3.1924), עמ’ 186־188.
    כונס ב"על מצפה", ירושלים 1959, עמ’ 210־215.
        ביקורת חריפה על הגישה המוסרית כביכול, שסיגלו לעצמם חוגים יהודיים-לאומיים מסוימים, המתריעים על הגזל שהתנועה הציונית עומדת לגזול את הערבים בארץ ישראל. וכך מסתמן בתוך התנועה הציונית שידוד מערכות רעיוני מסוכן מאוד מבחינה לאומית: "חדלנו מחשוב בפרובלמה שלנו והתחלנו מהרהרים בשאלה הערבית". גם בקרב ההמונים הציוניים וגם בקרב מנהיגיהם החל תהליך של ויתור על ידי מנהיגי תנועת התחיה, יש משום מעילה בפיקדון שהופקד בידם והיא מעין מעילה בתולדתו של העם.

 

25. פתיחת האשנב והגפת התריס.  העולם, שנה י"ב, גל’ י"ז, כ' בניסן תרפ"ד (24.4.1924), עמ’ 326־328;  גל’ כ"א, י"ט באייר תרפ"ד (23.5.1924), עמ’ 404־405;  גל’ כ"ב, כ"ו באייר תרפ"ד (30.5.1924), עמ’ 426־427.
    פורסם בשלושה המשכים; ההמשכים ב, ו-גג הם תחת הכותרת: פתיחת האשנב והגפת התריסים.
    חזר ונדפס, בשינויים קלים, כשני פרקים ראשונים במאמר "שלושה פרקים", בתוך כנסת לזכר ח.נ. ביאליק, ספר א', תל-אביב תרצ"ו, עמ’ 141־152, וראה להלן, ערך מס' 161.
        פרקי מסה על ח.נ. ביאליק עם צאת כתביו ומבחר תרגומיו בארבעה ספרים, על ידי "חובבי השירה העברית", ברלין תרפ"ג.

 

26. טפולוגיה שלא הצליחה. העולם, שנה י"ב, גל’ כ"ז, ב' בתמוז תרפ"ד (4.7.1924), עמ’ 537־539.
    כונס ב"על מצפה", ירושלים 1959, עמ’ 262־266.
        השגות על נסיונו של ד"ר יעקב קלצקין, במסות שלו על נחום סוקולוב, ח.נ. ביאליק ומיכה יוסף בן-גריון, להכניס אישים אלה לתוך מיטת-סדום של הגדרות כוללניות, אוניברסליות, נטולות כל חותם סובייקטיבי ואינדיבידואלי של היוצר. בייחוד מתרעם כותב ההשגות על עמדתו העוינת של קלצקין כלפי בן-גריון: קלצקין, במסתו על בן-גריון (ב"העולם" 1924, גל' י"ז), הכניס את אישיותו של הלה לתוך מסגרת אובייקטיבית, כביכול, אך שרירותית למעשה, ללא התחשבות בתכונותיו האמיתיות החורגות ממסגרת זו, ומנה בו רשימת-חטאים ארוכה, מבלי להוכיח " את מציאותו אף של אחד מהם".

 

27. על מפתן המיתוס (קטע).  הד ליטא, גל’ ט"ו, כ"ז בתמוז תרפ"ד (29.7.1924).
    נדפס מחדש ב נתיבות, קובנה, שנה ב', גל’ 15 (18), ד' באלול תרפ"ז (1.9.1927).
    חזר ונדפס, בשינויים קלים, ב גליונות, ירחון, כרך ג', חוברת ג', תמוז תרצ"ה עמ’ 246־251.
    נדפס בניסוח חדש, תחת הכותרת "ראשיתו של מיתוס ישראל חדש" (פרק ממסה על הרצל), ב מאזניים, כרך י"ח, ניסן-אלול תש"ד, עמ’ 206־212.
    כונס ב"אורות בדרך", ירושלים 1960, עמ’ 14־24.
        דיון בתופעה הסוציולוגית, שכל תהליך של התפוררות ציבור או אומה מלווה גם תהליך הפוך של התרכבות חדשה, שמתחילת ברייתה קשורה היא בדמות מסוימת, "דמות גוף ונפש, שכל הרהורי הלב של הציבור, כל רצונו ביודעים ושאיפותיו בלא יודעים, ניתלים ותלויים בו", ודמות זו נושאת בקרבה גרעין של מיתוס חדש, שתודות לו זוכה האומה, הנמצאת על סף הכיליון, לפתוח במחזור חיים חדש. גם לתהליך ההתפוררות של עם ישראל נתלווה בסוף המאה שעברה תהליך התרכבות חדש, הלוא היא תנועת התחיה העברית שקשורה בדמותו של הרצל, העומדת "על מפתן המיתוס החדש של האומה הישראלית".

 

28. שני עולמות.  העולם, שנה י"ב, גל’ ל"א, א' באב תרפ"ד (1.8.1924), עמ’ 606־609.
    כונס ב"על מצפה", ירושלים 1959, עמ’ 288־292.
        מאמר הערכה על הצגת הבכורה בברלין, על ידי התיאטרון הארצישראלי, של המחזה "בלשאצר", שלפי תפיסת כותב המאמר בעייתו המרכזית היא התנגשות העולם היהודי, עולמו של ה' הנסתר, עם העולם האלילי עולמם של הבעל והעשתורת הנגלים.

 

29. מטאוטי ודי-האן.  העולם, שנה י"ב, גל’ ל"ב, ח' באב תרפ"ד (8.8.1924), עמ’ 628־629.
        השוואת רצח המדינאי הסוציאליסטי האיטלקי מאטיאוטי בידי הפאשיסטים לרצח הסופר והעיתונאי היהודי האנטי-ציוני יעקב די-האן בירושלים. הכותב רואה ברצח די-האן, "כתם אדום על שמי ישראל" ומתפלל, "שלא תהא בכיה זו על מעשה אי מוסרי שנעשה בארץ ישראל כבכיה לדורות".

 

30. גזירת השתיקה.  העולם, שנה י"ב, גל’ ל"ה, כ' באלול תרפ"ד (19.9.1924), עמ’ 754־755.
        הרהורים, במלאות עשר שנים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, על רשמי המלחמה בלבות עמי אירופה והיהודים. עמי אירופה המערבית גזרו על עצמם לאחר המלחמה שתיקה-מרצון, כדי להתייחד עם פצעיהם ולהתחיל במאמץ מחודש לתיקון הפגמים שהטילה בהם המלחמה. ואילו יהודי אירופה, ובייחוד יהודי גרמניה, שהקריבו על מזבח המלחמה ממיטב בניהם, יצאו ממנה עם הכאב הקדמוני של זרות ונכר, כי כבני קין הם בני ישראל שבארצות הגולה, "שגזירה נגזרה עליהם, שקרבנם לא יירצה, לא קרבן הגוף ולא קרבן הרוח".

 

31. על מזבח האסתטיציסמוס (למלאות שנתיים לפטירתו של דויד פרישמן).  העולם, שנה י"ב, גל’ ל"ח, כ' באלול תרפ"ד (19.9.1924), עמ’ 765־766.
    כונס ב"יחידים ברשות הרבים", ניו-יורק 1943, עמ’ 50־55, וכן בהוצאה המורחבת של ספר זה (ירושלים 1956), עמ’ 43־47.

 

32. כשלונה של האריסטוקרטיה היהודית. העולם, שנה י"ב, גל’ מ"ה, י בחשון תרפ"ה (7.11.1924), עמ’ 906־908.
    בתוספות קלות, ובניסוח חדש בחלקו, חזר ונדפס המאמר, תחת הכותרת "האצילות בישראל", ב העבר, רבעון, חוברת ו', אלול תשי"ח (אוגוסט 1958), עמ’ 115־120, ומשם כונס ב"על מצפה", ירושלים 1959, עמ’ 314־321.
        לרגל השתמדותו של האנס הרצל, בנו של המנהיג הציוני הדגול, שהכותב רואה בה חיזיון שלא על עצמו בלבד בא ללמד, הוא דן בפרשת תולדותיה ומעמדה של האריסטוקרטיה היהודית בכללה בדורות האחרונים ומגיע למסקנה, כי היא "הולכת וגוועת לעינינו ואין לה תקוה של קיום אלא אם כן תיאחז אחיזה חדשה בעולם, בתוך האומה המחדשת את כוחות חייה".

 

33. "החטא וענשו".  העולם, שנה י"ב, גל’ מ"ו, י"ז בחשון תרפ"ד (14.11.1924), עמ’ 942־944;  גל’ מ"ז, כ"ד בחשון תרפ"ד (21.11.1924), עמ’ 962־963.
    שלושת הפרקים הראשונים של המאמר (שמספרם שישה) כונסו ב"על מצפה", ירושלים 1959, עמ’ 281־287.
        על הדמות המפלצתית של היהודי פיגין ב"אוליבר טוויסט" של צ'ארלס דיקנס, לרגל צאת הספר בתרגומו העברי של הילל בבלי, בהוצאת א. י. שטיבל, וארשה תרפ"ד. הכותב מתרעם על הסופרים הסאטיריקונים, הצדים ומציגים לראווה ולקלס את גופות גיבוריהם ונשמותיהם. בחטא כזה נכשל גם דיקנס, אלא מאחר שהלה הומניסטן היה וצדיק, לפיכך זכה וקיבל את ענשו עוד בחייו, ובזה כופר עוונו. את העונש הזה רואה הכותב בכשלונו האמנותי של דיקנס בהעלותו ב"אוליבר טוויסט" את הדמות המפלצתית של פיגין היהודי. דמות זו, שלו כגיבוריו השליליים האחרים של דיקנס, היא נטולת כל הסבר פסיכולוגי וכל פשר אנושי, אינסטינקט החיים שלה לקוי ומזויף מתחילתו, והיא נשארה אטומה בשביל הסופר, שלא יכול להסביר את מניעי מעשיה והתנהגותה.

 

34. לא זורו לא חובשו... העולם, שנה י"ב, גל’ מ"ט, ח' בכסלו תרפ"ה (5.12.1924), עמ’ 988־989;  גל’ נ', ט"ו בכסלו תרפ"ה (12.12.1924), עמ’ 1011־1012; גל’ נ"א, כ"ב בכסלו תרפ"ה (19.12.1924), עמ’ 1028־1029;  גל’ נ"ב, כ"ט בכסלו תרפ"ה (26.12.1924), עמ’ 1048־1049.
    כונס ב"על מצפה", ירושלים 1959, עמ’ 61־75.
    על גורלה של כנסת ישראל בברית המועצות, ועל עמדתה של הציבוריות היהודית, לפלגותיה השונות, לבעיה זו.

 

35. תחת קסמי אגדת הזקנה [על דויד פרישמן].  הד ליטא, גל’ כ"ה, ד' בטבת תרפ"ה (31.12.1924).
        כונס ב"יחידים ברשות הרבים", ניו-יורק 1943, עמ’ 55־61, וכן בהוצאה המורחבת של ספר זה (ירושלים 1956), עמ’ 47־51.

1925

36. סופו של רומן? (לרגלי הפולמוס הוורשאי).  העולם, שנה י"ג, גל' א', ו' בטבת תרפ"ה (2.1.1925), עמ' 4־6.
    המאמר נכתב לרגל דרישתו של נח פרילוצקי, מנהיג האידישיסטים בפולניה, מן הממשלה הפולנית, לתמוך אך ורק בבתי ספר יהודיים עם לשון ההוראה האידית ולא העברית, דרישה שעוררה "ריב לשונות" חריף בקרב הציבוריות היהודית בפולניה, ובריונים אידישיסטים אף היכו את יצחק גרינבוים. הכותב רואה במעשה מחוצף זה של האידישיסטים עונש נאות לתנועה הלאומית העברית על חולשת דעתה שגילתה מזה שלושים שנה ויותר כלפי האידישיסטים, בראותה בו אמצעי למלחמה בהתבוללות, ו"היא שכחה, שיחידה היא השומרת על הגחלת האחרונה של היהדות ההיסטורית", והרכינה את ראשה בפני הגל האידישיסטי הריאקציוני, הגטואי, המתנקש כעת בחיי התרבות העברית ההיסטורית. הגיעה, איפוא, השעה, שהתנועה העברית הלאומית תשים קץ לרומאן אומלל זה עם אויבתה בנפש, התנועה האידישיסטית, הגלותית-גטואית. השגות על המאמר – ראה להלן ערך מס' 322.

 

37. מכתב גלוי לר' שמעון דובנוב.  העולם, שנה י"ג, גל' ג', כ' בטבת תרפ"ה (16.1.1925), עמ' 45־46.
    חזר ונדפס בחלקו (תחת הכותרת "דבר אל דובנוב", במדור "בעתונים") בהדואר, שנה ד', גל' י"ג, י"ב בשבט תרפ"ה (6.2.1925).
    כונס ב"יחידים ברשות הרבים", ירושלים 1956, עמ' 202־205.
        מחאה גלויה נגד ההיסטוריון הנודע שמעון דובנוב על שהצטרף לעמדת האידישיסטים בפולניה ב"ריב הלשונות" שהתעורר באותו זמן בציבוריות היהודית (ראה למעלה, ערך מס' 47). הכותב מתרעם על דובנוב, שמאז ומתמיד נוהג הוא לתת יד לאלה, שלהלכה קיבלו אמנם את תורתו בדבר אוטונומיה לאומית, אך למעשה זייפוה ולא השאירו ממנה שיור כלשהו. לביסוס דבריו מביא הכותב דוגמאות ממעשי האידישיסטים, הדוגלים כביכול במשנת דובנוב, אך חותרים למעשה תחת נסיונות האוטונומיה היהודית באוקראינה ובליטא.

 

38. המונארכיסמוס היהודי.  העולם, שנה י"ג, גל' ד', כ"ז בטבת תרפ"ה (23.1.1925), עמ' 66־67.
    כונס ב"על מצפה", ירושלים 1956, עמ' 76־79.
    עיון בתמורה הנפשית הגדולה שחלה בדורות האחרונים, למן המהפיכה הצרפתית ואילך, ביחסו של היהודי אל המדינה ואל כל ערכיה. היהודים שהחלו לשאוף לשיווי זכויות, חייבו לא רק את הזכויות, אלא את המדינה בכללה וסדריה. הכותב נוטה לכנות את כל התקופה האחרונה בשם "תקופת הקניין של ערך המדינה לנפש הישראלית", כי מבחינת היחס למדינה אין הבדל מהותי בין השאיפה של היהודים לאמנסיפציה במדינות המערב לפני מספר דורות, לבין מלחמתם להשגה זכויות אזרחיות ולאומיות באחת מארצות אירופה המזרחית בדורנו ולבין השאיפה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

 

39. בעלי תשובה [המשך המאמר הקדם]. העולם, שנה יד, גל' ה, ה בשבט תרפ"ה (30.1.1925), עמ' 85־87, כונס ב"על מצפה", ירושלים 1956, עמ' 80־84.
    תגובה שלילית על כרוז של עיתונאים ועסקנים מבין פליטי ישראל מרוסיה (פאדמאניק ואחרים), שקרא ליצירת חזית יהודית כל-אולםית נגד השלון הבולשביסטי, מתוך חובה מוסרית-אנושית, כביכול, שהיהודים חייבים כלפי התרבות העולמית הנרמסת ברוסיה. הכותב כופר בהנחת היסוד של הכרוז, שהיהידים הם, כביכול, מושאיה היחידים של התרבות העולמית: לאמיתו של דבר, תרבות זו לא היהודים יצרוה, ולא הם היהודים החייבים בשמירתה. ובאשר לאותם עסקנים ועינונאים יהודיים החתומים על הכרוז, המעמדים פנים כבעלי-תשובה שחוזרים בהם מדעותיהם הסוציאליסטוות שהטיפו קדם המהפיכה, לא נתחוללה בהם למעשה כל תמורה נפשית: כשם שעד למהפיכה הקומוניסטית סחרו בהשקפות סוציאליסטיות זולות שסיגלו להם מתוך המחשבה הרוסית והאירופית ולאראו בקיבוץ היהודי הרוסי אלא חומר למהפיכה, כך אך דיעתיהם החדשות עכשיו אינן אלא מקנת חוץ, וממשיכים הם לראות את הקיבוץ היהודי כחומר גרידא לשידוד מערכותיה המדיניות והכלכליות של רוסיה.

 

40. מגידי מישרים [המשך המאמר הקודם]. העולם, שנה יג, גל' ו, יב בשבט תרפ"ה (6.2.1925), עמ' 109־110. כונס ב"על מצפה", ירושלים 1956, עמ' 85־88. השגות חריפות על קובץ מונארכיסטי רוסי, שהוצא על ידיד קבוצת מתבוללים יהודים מפליטי רוסיה (י. ביקרמן, י. לווין, גריגורי לנדאו ואחרים), שהכריזו בו על חטאן, כביכול, של היהדות ומפלגותיה בעבר כלפי המונארכיה הרוסית.

 

41. דבר אל דבנוב. הדואר, שנה ד, גל' יג, יב בשבט תרפ"ה (6.2.1925) ראה למעלה. ערך מס' 48.

 

42. לפני מתן תורת הגאולה. העולם, שנה יג, גל' ז, יט בשבט תרפ"ה (13.2.1925), עמ' 125־126. כונס ב"על מצפה", ירושלים 1959, עמ' 221־225. דיון בפרשת הבחירות לוועד הקהילות היהודיות בפרוסיה, שבהן התחרו לראשונה הציונים במפלגה היהודית הליברלית. בחירות אלו לא הנחילו אמנם ניצחון מכריע לציונים, אך ההתמודדות כשהיא לעצמה הכניסה תסיסה רעיונית חשובה לחיי הקיבוץ היהודי בגרמיה. ברם, בסופו של דבר הוכיחו הבחירות, כי יהדות גרמניה בכללה עומדת עדיין "לפני מתן תורת הגאולה בישראל", ומכריעים בה לעת עתה כוחות הראיקציה, המתעטפים באיצטלה של "ליברליות" ו"פרוגרסיביות".

 

43. הסוציאליסטים היהודים במערב והתנוע הלאומית היהודית (לרגלי נאומו של ל. בלום לכבוד וייצמן בפריז). הד ליטא, שנה ב, גל' 4 (29), א באדר תרפ"ה (25.2.1925). בדורות האחרונים לא פסקה מלהטריד את לבות המשכילים היהודים בכל הארצות השאלה כיצד לקיים יחד את האהבה והנאמנות למדינה, שהם אזרחיה, עם רגש השיתוף לאומתם הפזורה בעולם, ורבו חיפושיהם למציאת המזיגה האמיתית, שלא תיקרע נפשם לגזרים. ניגוד נפשי זה החריף בכל ארץ שבה הוענק ליהודים שיווי זרויות אזרחי, והתשובה שניתנה לבעיה זו על ידי הסנהדרין בפאריס אינה שונה במהותה מזו שניתנה על ידי ועידת הלסינגפורס. המסיבות המיוחדות, שבהן נמצאה היהדות הצרפתית במאה ה-19, גרמו להסתגלותה הגמורה והמוחלטת ללאומיות הצרפתית, ובכל זאת לא נשתחררה עד היום מאותו ניגוד נפשי. ובנאומו של בלום לכבוד ויצמן יש משום אישור כתב ההתקשרות הישן בין מדינת היהודית, ואישור זה בא ללמד על כלל הקיבוץ היהודי בצרפת. הכותב אף רואה בנאום זה הדגמת התהליך של התקרבות היהודים הסוציאליסטיים במערב אירופה אל כבשונה של הפרובלימה היהודית בעולם, והוא מציין שקדם בכך לל. בלום אדוארג ברנשטיין, שהוסיף לשניות היהודית המסורתית (הקשר למדינה-המולדת והקשר לגזע-האומה) עוד יחס נפשי שלישי: יחס הקורבה אל האנושות בכללה. לדעת הכותב מעיד כל זה על חיפוש משמעות סוציולוגית מוכבת יותר למושג המדינה.

 

44. עם ליקוי המאורות. העום, שנה יג, גל' ט, ג באדר תרפ"ה (27.2.1925), עמ' 162־164; שם, גל' יב, כד באדר תרפJה (20.3.1925), עמ' 222־224. המאמר נכתב לרגל המשבר שפקד מפעלים מסחריים ומוסדות כלכליים חשובים בגרמניה, עם קביעת שער כספים מוצק. הכותב רואה במשבר זה "אך פתיחה קטנה ליום הדין הגדול, שמתרגש לבוא על אותם המעמדות החדשים בכלכלה ובמדיניות, שזכרו במתן-כלכלה ובמתן-שלטון עם התרופפות היסודות הכלכליים והמדיניים של העולם בימות המלחמה העולמית האיומה". לחזותו הקשה מגיע הכותב לאחר התבוננות בחידושים שנתחדשו בעולם בעטיה של מלחמת-העולם הראשונה, והם: הסט המזכר, מבחינה מוסרית ומדינית, מאירופה לאמריקה, שפירושו נטילת השלטון מתרבות אירופה, בת היחס ובת המסורת הענקית, ומסירתו לתרבות אמריקה, שפועלים בה עדיין יצרים ראשוניים; כשלון סמכותה של הדת, שחדלה להיות מרדנית, והחלה להאהיל בכנפיה על סדרי העולם המקולקלים; התרוקנות הרעיון הדמוקראטי-סוציאליסטי מתכנו ההומניסטי, אגב העמדת המדינה במרכז העולם האנושי במקום האדם.

 

45. פחדנות וותרנות. העולם, שנה יג גל' י, י באדר תרפ"ה (6.3.1925), עמ' 182־183. כונס ב"על מצפה", ירושלים 1959, עמ' 246־242. גינוי הוותרנות שגילתה התנועה הלאומית העברית בפולניה ובלטביה כלפי התנועה האידישיסטית בארצות אלו, והוקעת הפחדנות העבדותית של יהודי תורכיה, שסרבו לפתוח לילדיהם בתי ספר עבריים למרות רשיון השלטונות, ושל יהודי ערצמיה המתבוללים המתחמקים מהכנסת הוראת הלשון העברית לבתי הספר היהודיים.

 

46. שוליא של אומן ונשיא הרפובליקה הגרמנית. העולם, שנה יג, גל' יא, יז באדר תרפ"ה (13.3.1925), עמ' 208־209. אחר מיטתו של פרידריך אברט, נשיאה הראשון של הרפובליקה הגרמנית.

 

47. Judea capta הד ליטא, שנה ב, גל' 6 (31), ז בניסן תרפ"ה (1.4.1925). מסה מוקדשת לפתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים. " - - - עם פתיחת האוניברסיטה הולך ונפתח צוהר ראשון ישראלי אל ההויה העולמית. עוד ימים רבים תביא היונה השלוחה את עלי הזית המרים, אולם בשורת היבשה כמו כן תביא בפיה הקט, יבשה שהרגליים תצעדנה עליה בטוחות, והעיניים תהיינה מכוונות כלפי מעלה – כלפי מרחבי העולם".

 

48. עניית אמן חטופה... העולם, שנה יג, גל' יד-טו, ט בניסן תרפ"ה (3.4.1925), עמ' 273־274. תגובה סרקסטית על גילויי יחס פושר, "עניית אמן חטופה", מצד חוגים יהודיים מסוימים לתנועת התחיה הלאומית. הכותב רואה בתופעות אלו מסימני התקופה ולכן יש להוקיען. הוא מתעכב על שלוש מהן: שאננות הרוח של קהל יהודי בברלין הצופה בתמונות ראינוע מחיי החלוצים בארץ ישראל ויוצא ידי חובתו כלפיהם במתן פרוטות עלובות לקרן הקיימת; תשובתה הפושרת-מתחמקת של אגודת הסופרים והעיתונאים היהודיים בווארשה לפניית הסופרים העברים בארץ ישראל לכל אנשי הרוח בישראל להתאחד ולפעול למען גאולת אדמת המולדת; הברכה הפושרת בה קידם קונגרס התאגדויות הסטודנטים היהודים את פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים. תרעומתו של הכותב מופנית בעיקר כלפי אלו האחרונים: החלטה פשרנית-דיפלומטית אטנה נאה כל עיקר "לצערים, שההן שלהם נובע מתוך לב חם ושואף לקראת חיים אחרים, והלאו שלהם – לאו".

 

49. מעבר לנהר סמבטיון. העולם, שנה יג, גל' כד, כ בסיון תרפ"ה (12.6.1925), עמ' 460־461; שם, גל' כה, כז בסיוון תרפ"ה (19.1.1925), עמ' 479־480. על חורבנם הכלכלי של היהודים בברית המועצות (בעקבות חוברתו האידית של יעקב לשצינסקי "האמת על היהודים ברוסיה", ברלין 1925).

 

50. ציד לבטלה. הד ליטא, שנה ב, גל' 11 (36), יא בתמוז תרפ"ה (3.7.1925). תגובה על ראיון של עיתונאי אחד עם גיאורג בראנדס בשאלות יהדות, ציונות, ספרות עברית וכו', שנתפרסם בהד ליטא גליונות 8 (33), 9 (34). בראיון זה הביע בראנדס, בין השאר, גם את דעתו על ביאליק, וציין שהוא מונוטוני מאוד, חסר הומור, ולקורא גראים דבריו כפרקים מתהילים או מספרי הנביאים. הכותב מעיר, כי ניתן למצוא הצדקה לציד גילויי דעת של גדולים משלנו ומשל אומות העולם לגבי ענייני ציבור ומדינה של תנועתנו הלאומית, מאחר שעניינים אלו נחתכים בהווה וייחתכו גם בעתיד בסיועם של גדולי עולם, והצהרות סינפאטיה מצדם עלולות להביא תועלת, אם כי כרוכה בהן אף סכנה של טשטוש המהות של שאיפולינו. מה שאין כן אותה יצירה מעודנת, שספרות עברית חדשה שמה: הבינה השוקלת והמעריכה אוסרת עליה לצאת בתופים ובמחולות לשוק הספרותי העולמי, ולהתריע על נצחונותיה המרובים. אין הספרות העברית החדשה מכריזה על עם חדש, ואינה חפצה להיות התחלה, אלא מתכוונת להמשיך במסורת התרבותית העברית הקדומה. וכשבאים מבקרים נכרים להעריך את הספרות העברית החדשה, הם משווים אותה עם יצירת הקדומים של ישראל, ספר הספרים, ומגיעים למסקנה, כי הספרות העברית החדשה לא הוסיפה הרבה על העושר הגנוז לנו ולעולם במקרא. הכותב מגיע איפוא למסקנה, כי "הספרות העברית החדשה עדיין לא ניתנה לאכספורט, ולחינם טורחים משלנו להרכיבה על אחרים בתור יצירה חדשה, הפותחת שערים להכרת עולם חדש וצרופיו - - - ועד שהספרות העברית לא תוצא את עצמה, לא תקפוץ את הקפיצה הראשונה מן הסבך המיוחד שבו נסתבכה – אינה יכולה לתבוע הוקרה מאת אחרים - - - ואל נא מהיה בהולים היותר להוציא לרשות הרבים את הניצנים הרכים שלנו, ואל נבוא להתחנן על נפשנו בפני הזרים. הרחוקים".

 

51. בית היוצר. העולם, שנה יג, גל' כז, יא בתמוז תרפ"ה (3.7.1925), עמ' 518־519. כונס ב"יחידים ברשות הרבים", ניו-יורק 1943, עמ' 37־42, וכן בהוצאה המורחבת של ספר זה (ירושלים 1956), עמ' 35־38. מאמר הערכה על העבודה המסורה והנאמנה של יורשי מיכה יוסף בן-גריון, רעייתו ובנו, המכנסים בזהירות ובחריצות את כל שברי יצירתו של המנוח, ומסיימים פרשיות ספרותיות-מדעיות שלא הספיק הלה להביאן לידי גמר. חשיבות מיוחדת מייחס הכותב לחיבור הגדול בחקר המרא, שהמנוח הספיק לסמן רק את תכניתו הכוללת ולאסוף למענה את המקורות הספרותיים, והיורשים הצליחו לסיים את המפעל (הוא החיבור "סיני וגריזים" בגרמנית) לאחר עבודת עמל שנמשכה שנים. בחיבור זה שבו ניתן סידור חדש של התורה, אגב ניסיון להוכיח כי לאמיתו של דבר סידור זה קדום הוא התווה בן-גריון, לדעת כותב המאמר, מתיב חדש יהודי מקורי, בחקר המקרא, ועל ידיד כך הפיץ אור חדש על התולדה הישראלית.

 

52. גבורה שבחולשה. העולם, שנה יג, גל' כח, יח בתמוז תרפ"ה (10.7.1925), עמ' 538־539. שובץ (בשינויים קלים) במסה "חולמה ולוחמה של התחייה העברית" וכונס ב"חבלי תרבות", ירושלים 1946, עמ' 315־321. לרגל התפרקות חברת שיירי הטריטוריאליסטים היהודים בלונדון ועם מלאות 20 שנה לדחיית הקונגרס הציוני את הצעת בריטניה הגדולה לכונן מושב יהודי אבטונומי באוגנדה – מעלה הכותב מחדש את פרשת אוגנדה ומעריכה מנקודת ראות היסטורית-סיוציוליוגית.להצעת אוגנדה התייחסו בחיוב הבורגנות היהודית והפרוליטריון היהודי: שני קצוות אלו נשאו בקרבם, בגאווה חברתית, את חלום הגאולה הקוסמופוליטית, אך הודו בצו החיים לרכז המוני היהודים בפינה משלהם באולם, אגב אמונה שבגוף היהודי כוח ורצון להתחיל פרשה חדשה בדברי ימיו, ללא כל זיקה לקשר ההיסטורי שבין התקוות המדיניות של עם ישראל לארץ ישראל. ואילו באי כוח הבורגנות היהודית הזעירה, הכופפת מאז ומתמיד את ראשה בפני הגל ההיסטורי, הודו בחוסר כוחו של העם להתחיל בפרשה חדשה זו של התיישבות טריטוריאליסטית בגלל השלשלאות הכבידות שבכלו את הגוף היהודי מטעם הגזירה ההיסטורית. בהודיה זו בחולשה היה משום גדורה, ומבורגנות יהודית זעירה זו יצאו אלה שהטילו על עצמם את הנטל של שיבת עם ישראל לארצו ההיסטורית

 

53. כוחו של מפעל. העולם, שנה יג, גל' לא, י במנחם אב תרפ"ה (31.7.1925), ע.' 598־599. על היחס החיובי המתחיל להסתמן בקרב הציבוריות היהודית בגרמניה לתנועה הציונית, שאת מקורו רואה הכותב בהשפעת המפעל ההתיישבותי הגדול הנעשה בארץ ישראל על ידי התנועה הציונית.

 

54. אנטיישמיות, התבוללות וז'ורנליסטיקה ישראלית. העולם, שנה יג, גל' לז, כט באלול תרב"ה (18.9.1925), עמ' 725־726. כונס ב"על מצפה", ירושלים 1959, עמ' 234־239. לדעת הכותב מסבירה הז'ורנליסטיקה הישראלית שבכל הלשונות את מכלול חזיונות החיים היהודיים, כשבידה שני סממנים בלבד: אנטישמיות והתבוללות. את היחסים המורכבים שבין ישראל לאומות העולם היא מודדת על פי קנה המידה של האנטישמיות, ואת כל התהליכים הפנימיים של חיי האומה – על פי קנה המידה של התבוללות ולאומיות. שני קני-מידה קבועים ומסוימים אלה "המיתו כל רצון של התעמקות בחיים הסוציאליים, החניקו כל שאיפה רצויה לצלול בים זה ולהעלות ממנו פניני מחשבה אמיתית". קנה המידה של האנטישניות הבאי אותנו להערכה בלתי צודקת ובלתי נכונה של היכסים המרכבים השוררים בינינו לבין אומות העולם, ואילו קנה המידה של התבוללות ולאומיות אינו מסוגל להסביר עד תומם את שפעת תהיליכי ההפרדה וההרכבה בגוף הלאומי הישראלי.

 

55. מחיאות כפיים. העולם, שנה יג גל' לט, יד בתשרי תרפ"ו (2.10.1925), עמ'. 762־764. כונס ב"על מצפה", ירושלים 1959, עמ' 247־252. הכותב מוקיע את המנהג שהשתרש בשנים האחרונות בחיי ישראל ללוות במחיאות כפיים ובקול תרועה כל הישג ציבורי, ולו גם קטן שבקטנים. התוצאה היתה, שההתרברבות נעשתה טבע שני לחוגים ולמעמדות בישראל, שאינם בושים לתבוע בפה כיבודים ורגשי הוקרה כתמורה לכל מעשה שלהם למען הציבור. והרי מספר דוגמות: יהודי אמריקה, שבזמן מלחמת העולם הראשונה מילאו את החובה היהודית המסורתית, והגישו עזרה חמרית לקיבוצי ישראל שנפגעו מבלהות המלחמה, זכו מוחיהם לשפע ברכות ומחיאות כפיים, אף על פי שבמעשה העזרה שלהם "לא היה אף רעיון אחד גואל", ו"עשרות המילוינים דולרים שאספו ושחילקו בין נפגעי המלחמה והמהפכות והפרעות לא הזיזו אף זיז כלשהו את העגלה הפרוקה של ההיסטוריה הישראלית". תהילות ותשבחות אלו מהפכו ללחם חוקם של יהודי אמריקה, לבם גבה, וכעת באים הם בתביעות "למקומות המזרח בבית מקדשנו, חסר הכתלים! - - - ועם יינטלו הברכות – ורפה היד הנותנת". ובזכות נדבותיהם רואים הם את עצמם זכאים לתת ליישוב העברי בארץ ישראל, "היצר מתוך יסורי לא אמוש צורות חיים משלו", עצות והוראות "גם כיצד לחנך את הבנים וכיצר לחיות חיי משפחה, במה לכפו, וכו'". גם החלוצים, בני העליה השלישית, שהתרגלו למחיאות כפיים מצד הסיבור היהודי, החלו לשכוח כי קר שליחים הם לציבור היהודי הגדול, ולא הציבור עצמו ובלבם השתרשה היוהרה המעמדית, ושוב "התחילו משמעים ניצוחי-דברים שהיו רווחים בקהל היהודי לפני דור אחד, כשפרחי הסוציאליסמוס היהודי אמרו להפוך את עולם ישראל בהבל פיהם". והינה באה עליית המעמד הבינוני. העליה הרביעית, ואף היא זכתה למחיאות כפיים – ומיד רמו עיניה והחילה אף היא להתריע על קרבנות שהיא מביאה ועל קיפוחים שהיא מתקפחת. ואולם "דעיין לא הגיעה השעה לריב על המקום הראשון בהיסטוריה החדשה שלנו. כי עדיין לא נפתחו עמודיה הראשונים - - - כל קיבוץ לקרן זוויתו, כל מאמד לעבודתו - - - !"

 

56. המיליון וההיכל. העולם, שנה יג, גל' מ, כא בתשרי תרפ"ו (9.10.1925), עמ' 784־786. תגובה על שתי ידיעות שנתפרסמו לאחרונה: המיליונר היהודי-אמריקני יוליוס רוזנוולד הכריז, כי מוכן הוא לתרום מיליון דולר לעזרת יהודי רוסיה, אך בתנאי שבכסף זה ישתמשו רק בתחומי רוסיה עצמה, משום שמתנגד הוא להגירת יהודים מרוסיה; בלונדון נחנך היכל מפואר ביותר של קהילת היהודים הליברלים הקטנה מיסודו של קלוד מונטעפיורי, מחבר ה"פירוש שעל האבאנגליונים הסינאופטיים". הכותב רואה בשני מאורעות אלה ביטוי לשאיפה אחת: לגזור גזירת כליה על נדודי ישראל בגוף וברוח. המיליונר רוזמוולד רוצה בכוח המיליון שלו לעכב את המוני ישראל באירופה המזרחית, מטולי אפשרות קיום כלכלי במולדתם, מלנדור לארצות אחרות ומלהקים להם מקלטים זמניים "עד שנבוא אל מקום ההשרשה האמיתית בקרקע". ואלו קלוד מונטיפיורי רוצה לשים קץ לנדודיו הרוחניים של ישראל, על ידי הקמת ההיכל המתוקן לקרבו אל שלוות התרבות הנוצרית. ואולם "הנדודים נמשכים על קפם וחמתם של יושבי הבירות היהודיות באמריקה ובשאר ארצות, ועל אפם וחמתם של מתכנסים לעבוד 'עבודה מתוקנת' לאלוהים בלונדון הבירה. תש כוחם של המיליון וההיכל!"

 

57. ממעטי הדמות. העולם, יג, גל' מב, ה במרחשוון תרפ"ו (23.10.1925), עמ' 825־826. קובלנה על החותרים מבפנים, מקרב המחנה הציוני, תחת ראש מאווייה של אומתנו – המדינה היהודית". מאז ראשית התגלותו של הרצל, נושא בשורת התקומה הלאומית השלמה, מדינת היהודים, קם להילחם בה האינטליגנטן היהודי, שהאינרציה הלאומית הגלותית גיברה מתוך גרונו ועל ידי שליחו אחד-העם נאבק עמה מאבק עיקש ואכזרי. רק היהודים הפשוטים, שיצרי החיים הפשוטים גברו בהם על הרפלכסיה האינטליגנטית", הם שהצילו את האידיאה של מדינת היהודים, ואולם, "ממעטי הדמות" לא תמו ובם עכשין עם הערמת המכשולים בדרך המדינית שלנו בשנים האחרונות, שוב משמעים במחנה הציוני קולות של כפירה "בערך החשוב ביותר שנקנה לנפש העברית בדורות האחרונים – בערך המדינה", וכדוגמה מביא הכותב מדיבריהם של משה קליינמן ושלמה שילר, שנדפסו לאחרונה, ושיש בהם משום התכחשות לתכנה ולמטרתה של הציונות המדינית.

 

58. שנים שוויתרו... העולם, שנה יג, גל' מט, כד בכסלו תרפ"ו (11.12.1925), עמ' 962־964, כונס ב"על מצפה", ירושלים 1959, עמ' 216־220. הסבר הרקע ההיסטורי-פסיכולוגי לוויתורם של היהודים ושל הארמנים בתורכיה על זכויות מיעוטים לאומיים המגיעות להם. הכותב רואה בוויתורם של הארמנים "לא רק קב גדוש של חולשה ויראה מפני התקיף התורכי - - - אלא גם פקחות יתירה - - - של אנשים היודעים את עצמת חוחו של הקרוב-קרוב, ואת רפיון עמיינו של הרחוק-רחוק, שלא נענה לצרכיהם ולשאיפותיהם אלא למראית אין בלבד". וכאן, אגב סקירת תולדותיו הארוכות של העם הארמני העתיק, שארצו מחולקת כעת בין רוסיה, פרס ותורכיה, מבליט הכותב את אכזבתו של עם זה מאומות אירופה, כתוצאה משוויון הנפש שהן גילו לגורלו אחר מלחמת העולם הראשונה. והארמנים בתורכיה למודי ניסיון היסטורי, הגיעו למסקנה, שאין ערך להבטחת זכויות מיעוט שניתנה מאונס, ולפיכך עמדו וויתרו עליה. ואשר ליהודי תורכיה הללו ויתרו על זכויות של חיים יהודים לאומיים משלהם משום ש"עדיין לא באה שעתם, שעת ההתעררות וההכרה, ולמה ייטפלו לזכויות, שההרגשה הצורך בהן עדיין לא נתעוררה בלב, והסכנה הכרוכה בהן היא בבחינת ודאי".

 

59. לוקארנו-לונדון וחבר העמים. העולם, שנה יג, גל' כ, א בטבת תרפ"ו (18.12.1925), עמ' 986־987. הערכה חיובית של חוזה לוקארנו-לונדון (נחתם ב-16 באוקטובר 1925 על ידי בריטניה הגדולה, צרפת, בלגיה,איטליה וגרמניה לשם שמירת השלום באירופה, אגב אישור הגבולות שנקבעו בחוזה ורסאי). הכותב רואה בחוזה החדש סיום תקופת מהלחמה בשלום: גם המנצחים וגם המנוצחים במלחמת העולם הראשונה כלכלתם לקויה, ו"היא שגוזרת על המעטת הצבא ועל הפתחת הזיון". עם חתימת החוזה, שבעקבותיו תצטרף גרמניה לחבר הלאומית ישופר גם מצבו של מוסד בינלאומי זה, וישתנו לטובה צורתו ומהותו, ובייחוד יורגש הדבר ביחסו של חבר הלאומים לענייני המיעוטים הלאומיים: חלקים גדולים של העם הגרמני חיים כמיעוטים בקרב מדינות שונות, ועם כניסת גרמניה לחבר הלאומים עתידה זו להיות "מליץ יושר לקטני עמים ולמיעוטים".

 

60. במלכות פולין. העולם, שנה יג, גל' נא, ח בטבת תרפ"ו (25.12.1925), עמ' 1007־1008. על מצבה הכלכלי החמור של פולניה, הפוגע במיוחד בפרנסתם של אזרחיה היהודיים.