"יצירתו של שמואל יוסף עגנון היא מן המבטים הנוקבים ביותר שניתנו באדם היהודי אי-פעם. עגנון בוחן את מצבו של האדם היהודי, גם זה המאמין, ומגלה את בדידותו הנוראה ואת גבורתו הטרגית ליצור אמונה ומשמעות גם כשהכול חרב מסביבו. הוא גם יוצר רגעי חסד וחמלה, באותם רגעי התבוננות עוצרי-נשימה המאירים את גיבוריו בהילה בוהקת, ברגעים בהם הם יכולים פתאום להכיל את מלוא ההרס והכאב של גורלם, והם גדלים להיות ענקים כגודל כאבם. ובנוסף, עגנון הוא מבעלי ההומור החד ביותר בספרות העברית, ובעל מגוון אירוניות אדיר שתחכומו גדל לעיני הקורא בכל קריאה נוספת של סיפוריו."
מתוך ההקדמה של פרופ' אריאל הירשפלד לספר "לקרוא את ש"י עגנון"."
תוכן העניינים:
הקדמה
(עמ' 13־14)
פתיחות
(עמ' 15־23)
בניין אב
(עמ' 25־43)
אירוניה והיפוכה (גבעת החול) (עמ'
45־61)
בין סופר
סת"ם לסתם סופר (אגדת הסופר) (עמ'
63־89)
אנטומיה
של עגינות (עמ'
91־130)
אל מעמקי ה"אני" (הרופא
וגרושתו) (עמ' 131־149)
הסיפור והגאולה (עמ'
151־164)
עגנון והטרגדיה (עמ'
165־199)
א. מבוא (עמ'
165־178)
ב.
הנפילה - והיה העקוב למישור (עמ'
179־189)
ג. היבריס (עמ' 189־193)
ד. עולם הסמלים
של הטרגדיה (עמ'
193־196)
ה. סוף דבר (עמ'
196־199)
הסיפור והזמן הקדוש (עמ'
201־216)
עגנון המאוחר (עמ'
217־238)
א. התכלית והמעשים (עמ'
217־228)
ב. הקרע האחרון (עמ'
228־231)
ג. לאחר הסעודה (עמ'
231־238)
ספריו של ש"י עגנון (עמ'
239־240)
רשימת מקורות (עמ' 241)
קריאה נוספת (עמ' 243)
ש"י עגנון: הערות ביוגרפיות (עמ'
245־246)
על אריאל הירשפלד (עמ'
246)
