רומן כצמן. שחוק בשמים : סמלי צחוק ביצירתו של ש״י עגנון / רומן
כצמן. -- ירושלים : הוצאת ספרים ע״ש י״ל מאגנס האוניברסיטה העברית , תשע״ט 2018.
419 עמ׳ Laughter in Heaven : Symbols of Laughter in
the works of S. Y. Agnon / Roman Katsman.
סוד קסמן של יצירות עגנון -
בהתמזגות משכרת של המצחיק והרציני, באירוניה המפורסמת שלו, המערערת את הקרקע מתחת לכל
ודאות בטוחה ואף מתחת לעצמה. ההומור העגנוני מתחמק מגבולות רטוריים, אינו סובל מסגרות
ז׳אנריות ואינו מציית לפתרונות פרשניים פשוטים. בספרו החדש של רומן כצמן מוצעת שיטה
ספרותית-אנתרופולוגית לפענוח ׳צופן הצחוק׳ העגנוני המורכב – השיטה שמתבססת על פרשנות
תרבותית וסמיוטית של סמלים. הקריאה במבחר נרחב של יצירות, הכולל את ארבעת הרומנים הגדולים
של עגנון, מעלה תמונה שלמה של עולם סמלי הצחוק העגנוני – עולם של אלימות וקדושה, תמיהה
טרגית ומפץ אפשרויות. בעולם זה תיבות פורחות, בני מלכים נעלמים, נחשים נושכים בזנבם,
מלאכים ושדים מרקדים, מדומה הופך לממשי ונסים היתוליים ואכזריים אחרים עשויים להתרחש.
המחקר מנסה לפתור את החידה: איך ייתכן שבכל מקרה, אם קוראים את סיפוריו כרציניים או
אירוניים, דתיים או חילוניים, לגלגנים או אמפתיים, ארכאיים או מודרניסטיים, אם מתנפחים
מפתוס או מתפוצצים מצחוק, עגנון הוא תמיד זה שצוחק אחרון.
מבוא: לא צחוק ולא קלות ראש (עמ׳ 1–31)
גישות בחקר הצחוק (עמ׳ 5–10) • צחוק הקרנבל, צחוק התמיהה,
צחוק האפשרי (עמ׳ 10–16) • הצחוק, הטקס והאלימות
(עמ׳ 16–21) • ׳השיר אשר הושר׳ (עמ׳
21–24) • קול צבע שנותן המחוקק לתוך אותיות המצבה (עמ׳
24–26) • קול טלית ישנה בשעה שבולעת את דמעותיה (עמ׳
26–28) • קול שעה בשעה שפוקדת את חברתה ופורשת ממנה לעולם
(עמ׳ 28–29) • החיוך (עמ׳ 29–31)
חלק א: סיפורי עגנון: חמש פרדיגמות של סמליות הצחוק
צורות של צחוק ושאר מיני ציורים שמבדחים את הלב
פרק ראשון: העולמות המתגלים והנעלמים (עמ׳ 35–74)
הארון הנעלם (עמ׳ 37–40) • תיבת הכתבים והמפתח המאגי
(עמ׳ 40–43) • תיבת הזמרה והדם התוסס
(עמ׳ 43–49) • הבית והמזוודה (עמ׳ 49–53) • חמשת
החדרים ביפו (עמ׳ 54–56) • התיבה של אליהו
(עמ׳ 56–59) • הבית והמרתף (עמ׳ 60–63)
• המטפחת (עמ׳ 63–65) • מנורות (עמ׳
66–67) • מצבה, כתר וסדק (עמ׳ 67–69) • כובע
הצחוק של מהר״ם שיף (עמ׳ 69–70)
• כף הקלע (עמ׳ 70–73) • האדם הנעלם
(עמ׳ 73–74)
פרק שני: בני מלכים וכפיליהם (עמ׳ 75–110)
בת מלכה פרזלנית (עמ׳ 75–77) • אחות קטנה
(עמ׳ 77–79) • חתן וכלה, צחוק של אלוהים ושטויות אחרות
(עמ׳ 79–81) • שֵדה נוגעת ואינה נוגעת
(עמ׳ 81–84) • בן מלך נרדם וקבצן של אהבה
(עמ׳ 84–86) • שיער וקרחת (עמ׳ 86–88)
• חמדת ורוחמה (עמ׳ 88–89) • המלכה והשפחה
(עמ׳ 89–90) • אגדות וטקסים (עמ׳ 91–92)
• הכינור מנגן והמלאכים מרקדים (עמ׳ 92–93) • ילדות
וצללים מבהיקים (עמ׳ 93–99) • פיות פיות בנשיקתם
(עמ׳ 99–101) • מצנפת הגבאי ושמלת הגבאית
(עמ׳ 101–103) • נורה וארנו לובלין (עמ׳
103–109) • הים המצחק (עמ׳ 109–110)
פרק שלישי: תחליפי תחליפין (עמ׳ 111–149)
נחש הנושך בזנבו (עמ׳ 111–116) • אתרוג פגום וספר חולה
(עמ׳ 116–118) • הנשמה, הנשיקה והאנדרוגינוס
(עמ׳ 118–121) • פסלים, צלמים וצלבים
(עמ׳ 121–123) • הגידם, הסומא והבגדים (עמ׳ 123–124)
• סוד המלבוש (עמ׳ 124–126) • משחקי ילדים
(עמ׳ 126–128) • מנעלים של לכא (עמ׳
128–129) • צחוק בשמים (עמ׳ 129–131) • שני חתנים, הדרך, החורבה
וגומרת לילה (עמ׳ 131–133) • תהפוכות הזמן
(עמ׳ 133–138) • שם, ברית מילה ולבב ערל
(עמ׳ 139–143) • האביר, העני
והמטפחת (עמ׳ 143–145) • המדינה: פרצופי פרצופים
(עמ׳ 145–149)
פרק רביעי: ליצנים ושוטים, רוחין ושדין (עמ׳
150–171)
והיה העקוב למישור (עמ׳ 150–151) • שדים מהפכים, שעירים רוקדים וארונות ריקים
(עמ׳ 152–153) • קול הדמעות (עמ׳
153–154) • העיר כמלאך המוות (עמ׳ 154–155) • דיקרנוסא
(עמ׳ 155–156) • הנגידים המשוגעים
(עמ׳ 156–158) • היריד (עמ׳ 158–160) • פיטום
(עמ׳ 160–161) • מיתה מדומה (עמ׳
161–163) • ליצנותא דעבודה זרה ואשה של גיהינום (עמ׳
163–165) • מר בר בר ח... - האמורא הצוחק (עמ׳
165–167) • הקרקס: מכתבים ושירי החיות (עמ׳ 167–170)
• שדה בדמות פריצה (עמ׳ 170–171)
פרק חמישי: המדומה והממשי (עמ׳
172–209) חנוונים ואווזים (עמ׳ 172–175) • תאטרון הבובות והמלחמה: מתים היינו מצחוק
(עמ׳ 175–178) • הנוכרייה והגמרא
(עמ׳ 178–179) • פנסים שאין מדליקים (עמ׳ 180)
• צחוק עצוב ומר (עמ׳ 181–182) • המלח והסוכר
(עמ׳ 183–186) • הדגים והמלח (עמ׳
186–188) • חזנים, מרפאים וחולמים (עמ׳ 188–194)
• בית הכנסת של לצים (עמ׳ 194–197) • מצנפת של ביזיון
(עמ׳ 197–198) • ׳לצנו...׳ (עמ׳
198–199) • המגל המבהיק והשוחז הצוחק (עמ׳ 199–202)
• שני פיבושים (עמ׳ 202–204) • השובב מזבוריב
(עמ׳ 205–206) • הצדקת הסומית והליצן בעל השיער הלבן
(עמ׳ 206–208) • ישיבות של שחוק וקלות ראש
(עמ׳ 208–209)
חלק ב תצורות הצחוק המורכבות בארבעת הרומנים של עגנון
פרק שישי: הכנסת כלה: ככה מתוך שמחה ושחק מתוך דמעות
(עמ׳ 213–256)
השוטה, הגולם והבטלן (עמ׳ 213–217)
• לשון ושִלְיָה (עמ׳ 217–219) • הקדרה המרקדת ומושב
לצים (עמ׳ 219–223) • הפת והשומן (עמ׳
223–226) • שירי ליצנות (עמ׳ 226–227) • שריטילי
(עמ׳ 228–231) • העכבר, התרנגול והחתול
(עמ׳ 231–234) • שחוק של אהבה (עמ׳ 234–236)
• ארבעה רבי יודיל ושני רבי אבלי (עמ׳ 236–242) • מה
ממש בזה? (עמ׳ 242–244) • ניטל, קלפים ולסונקה
(עמ׳ 244–248) • החזן הקל (עמ׳ 248–250)
• שלוש אחיות וסלמנדרה (עמ׳ 250–253) • גזילת המת ודו–פרצופין
(עמ׳ 253–254) • השכוי והאוצר (עמ׳ 255–256)
פרק שביעי: אורח נטה ללון: היצעק או יצחק (עמ׳ 257–304)
שם, שפם, יד ורגל (עמ׳ 257–263) • טליתות נעלמות
(עמ׳ 263–264) • המפתח הגדול והתיבה. כמה מיני צחוק
(עמ׳ 264–272) • בת המלך העצובה והצוחקת
(עמ׳ 272–277) • אריג, אדרת והטלית הקטן של הינדנבורג
(עמ׳ 277–279) • תפוחי זהב (עמ׳ 279–284)
• התינוק החולה (עמ׳ 284–287) • אין הקושיות קושיות
(עמ׳ 287–289) • משקפיים, דוד המלך ורוח העם
(עמ׳ 289–291) • ליצני העיר (עמ׳ 292–294)
• הצל והאנדרוגינוס (עמ׳ 294–297) • הבורא ופמליא של
תיירים (עמ׳ 297–298) • דבורים, דבש ותה עשבים
(עמ׳ 298–299) • טוחן גריסין (עמ׳ 299–301)
• הפחח והתינוק (עמ׳ 301–302) • ברית מילה
(עמ׳ 302–304)
פרק שמיני: תמול שלשום: המגוחך שבדבר או הטרגי שבדבר
(עמ׳ 305–351)
האב והבן (עמ׳ 305–306) • נס הדיבור
(עמ׳ 306–307) • רכבת, אור, תנובה (עמ׳ 307–308)
• נשיקה ושפתיים (עמ׳ 309) • קנקן של זיעה
(עמ׳ 309–311) • עגבנייה ומעדר (עמ׳
311–312) • הרגל המתוקה ורגליים שבורות (עמ׳ 313–317)
• הנערה המלוחה והלצה גרועה (עמ׳ 317–320) • מעשה נערות
והשכינה הצוחקת (עמ׳ 320–322) • עיתון לפורים
(עמ׳ 322–324) • לוחות אור ובתי תפילין
(עמ׳ 324–325) • כתבים שלא נכתבו (עמ׳
325–327) • שוטה (עמ׳ 327–328) • חיוכו של האמן
(עמ׳ 328–330) • בלק (עמ׳ 330–335)
• כתבי חרמות (עמ׳ 335–336) • פסל מתתיהו המכבי והצחוק
של ברנר (עמ׳ 337–338) • אנשים שמחים, ניגון הים וריקוד
הפגיון (עמ׳ 338–341) • חוטם האהבה (עמ׳
341–342) • כבש בשטריימל (עמ׳ 342–343) • מיתולוגיה
של כלבים (עמ׳ 343–345) • לילית (עמ׳
345–347) • דם (עמ׳ 347–348) • האדם–הכלב והאלוהים
הלא צוחק (עמ׳ 349–351)
פרק תשיעי: שירה: פתוס של שטות (עמ׳ 352–396)
משקפיים, סיגריות והמצנפת הצוחקת (עמ׳ 352–355) • הלצה
טפלה (עמ׳ 356–359) • מעשי הנערות של הגיבור המגוחך
בבית הנעלם (עמ׳ 359–363) • צחק ורגז: פתוס של שטות
(עמ׳ 363–367) • פזמון של שטות והמהנדס עם השוט
(עמ׳ 367–369) • צחקה הנריאטה: מעשה בקבצן אחד בעל מום
(עמ׳ 369–372) • זה משחק וזו צוחקת (עמ׳
372–373) • תיאודורה והכוהן השוטה (עמ׳ 373–376)
• תיבת הפתקאות (עמ׳ 376–379) • ליצנות, קלות דעת וקונצי״ן
(עמ׳ 379–385) • כאחת מאותן האלות (עמ׳
386–389) • ואתה תחזה: שן הזהב וחוטם הגאווה (עמ׳ 390–391)
• נערים ונערות (עמ׳ 391–392) • פנקסו של הרבסט
(עמ׳ 393–394) • פעמון הצרעת וההיסטוריון המצורע
(עמ׳ 394–396)
אחרית דבר: חבל שאין הזמן מספיק כדי לצחוק עוד (עמ׳
397–398)
שחוק בשמים : סמלי צחוק ביצירתו של 