הלל ברזל.
    סיפורי אהבה של שמואל יוסף עגנון : עיוני מחקר / הלל ברזל. – רמת גן : הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשל״ה 1975.
    288 עמ׳
    Love stories of S. Y. Agnon  / Hillel Barzel

    יצירתו של עגנון היא בעלת סימני היכר, המעניקים לה חותם אחדותי. לא רק הסגנון קובע לה קלסתר פנים אחד, אלא גם אורח ההסתכלות, הקצב והערכים עליהם היא מושתתת. עם זאת מצטיין כל אחד מסיפוריו של עגנון בחוקיותו האמנותית הנבדלת. אמצעי ההבעה מתגוונים מיצירה ליצירה, עד כדי קביעתה של סגוליות נבדלת לכל אחת מהן. כל הבא להקיש בפשטנות מסיפור עגנוני אחד על משנהו, מחטיא את הסוד הגנוז, שאין לו אח, המייחד כל אחד מסיפוריו של האמן.
    הוא הדין גם בסיפורי האהבה של שמואל יוסף עגנון, התופסים, לאחר הופעת ״שירה״, מקום מכריע במכלול כתביו. סימן היכר משותף לכולם הוא ה״משולש״. בסיפור אהבה של עגנון יהיה מצוי תדיר לפחות זוג אוהבים אחד וכן גבר, או אשה או מהות מיטאפיזית (התורה ב״אגדת הסופר״) המתנקשים בקשר שבין בני הזוג. האוהב, או האוהבת, נקלעים בכף־הקלע של שתי נקודות משיכה. ה״עגינות״ היא על כן חלק בלתי נפרד מסיפורים אלה. ״עגינות״ יש לתפוס במסגרת יצירתו של עגנון לא במובנה ההילכתי, אלא כמצב של חוסר הגשמה ותלות במכשול שאין להתגבר עליו. האהבה אינה פותחת שערים, כי אם משאירה את האוהבים ליד ״כפות המנעול״. כל סיפורי האהבה של עגנון כתובים בשיטת הצירוף. לאמור: אין המחבר מסתפק בהארתו של עניין אחד הנמצא במוקד המסופר אלא מצרף אליו עוד עניין, או עניינים אחרים. פעמים שהצירוף הוא ״אופקי״, נתון במישור הגלוי של היצירה ופעמים שהוא ״אנכי״ ברובד הסמוי. ״סיפור פשוט״ מצרף את הבעיה הסוציולוגית, שינוי פניה של החברה היהודית במעבר ממבנה סמכותי לשיוויוני, לתיאור הפסיכולוגי של אהבת הירשלה ובלומה נאכט שהופרעה. ״שבועת אמונים״ מצרפת אהבת חולין לאהבת קודש, כשהשנייה היא בגדר של פנים נסתרות, שיש לתור אחריה במעמקיה של היצירה. הצירוף הופך גם לשיטה בקביעת קלסתר פניהם של הגיבורים. פני הגיבורים מצטרפים אם מדמויות ממשיות, שידע המחבר, או מן ההיסטוריה, ומחלקי פרצוף בדויים, פרי דמיונו של הכותב.
    בד בבד מתגלים המרחקים הגדולים, המבדילים בין סיפור אהבה אחד למשנהו. כל סיפור מציג גורל נבדל, דמויות אחרות, ראשית נבדלת של האהבה וסיום שונה. אפילו מוטיבים זהים מופיעים במשמעות אחרת. אינה דומה התרחקותו של יצחק קומר מאהבתו הראשונה להסתלקותו של הירשלה. לאהבה השנייה הממירה את הראשונה מובן אחר ב״תמול שלשום״ וב״סיפור פשוט״. לגט ולקנאה הופעה שונה לחלוטין ב״הרופא וגרושתו״ וב״פנים אחרות״. מחלת אמה של תרצה שונה במהותה מזו של שושנה אהרליך. אסונו של קומר עמוק יותר מזה של הירשלה. הפסיחה על שתי הסעיפים של הגיבור הראשי אף היא נבדלת ברומאנים, שעיקרם פרשיות אהבה: ״סיפור פשוט״, ״תמול שלשום״ ״שירה״. המיתודה הסיפורית מתייחדת אף היא במעבר מגורל לגורל, מדמות בסיפור אחד, לדמות בסיפורים השונים.
    למרות השוני ניתן, כנראה, לחלק את סיפורי האהבה של עגנון לפי שני קני מידה עיקריים. האחד מתייחס לאופן העיצוב והאחר – לז׳אנר. מצד העיצוב יש להבדיל בין סיפור האהבה הפסיכולוגי לסיפור האהבה המיטאריאלי. האחד שם את הדגש במניעים הנפשיים המכוונים את התנהגות הגיבור. נוסחאותיהן של תורות מעמקים פסיכולוגיות דרושות להבנתו של סיפור זה. האחר, הוא בעל תשתית סמויה, ויש לו זיקה לספירת־על. מצד הז׳אנר יש להבחין בין סיפור קצר (את זה כינה עגנון ״סיפור אהבים״) לבין רומאן. כפי שצוין, גם הסיפור הקצר מתעמק ומתרחב בשל אמנות הצירוף. ב״עידו ועינם״ גלומים מהותם של המשיחיות ושל חזון הגאולה של העם, כמו גם פרשיות נוספות, הנוגעות לצביון חייה ולעיסוקיה של האומה. הסיפור המיטאריאלי מאפשר בשל צביונו מידות של דחיסות. בכל זאת, אפשרויותיו של הסיפור הקצר הן מוגבלות, במיוחד בכל הכרוך בעיקוב אחר דברי־הימים בגילוים. לעומת זאת מנצל הרומאן של עגנון את מצעו הרחב ופונה מן האישי אל ההיסטורי. הרומאנים ״תמול שלשום״ ו״שירה״ מגוללים אגב תיאור חיי גיבוריהם תקופות שלמות בחיי העם.
     עיוני־המחקר בספר זה נוגעים בכיווני יסוד אלה שבסיפור האהבה העגנוני. החלק הראשון מוקדש לסיפור האהבה הפסיכולוגי, השני – לסיפור האהבה המיטאריאליסטי והשלישי – ל״שירה״ כרומאן אהבה. לאור החומר המחקרי, רב הכמות והאיכות, שנתחבר על כל הסיפורים וכן על ״שירה״, היה טעם בהבאת דברים רק אם מצטרף אליהם יסוד של חידוש. ייחודו של החלק הראשון בהזדקקותו לנקודת המוצא של השוואת נסחים. גם החלק השני מציג את הדברים מנקודת ראותו של העיון המשווה, ואולם לא של נסחים נבדלים של סיפור אחד, אלא של סיפורים שונים. החלק השלישי מאמץ לעצמו את מיתודת ההשוואה בשתי מסות. הראשונה בוחנת את הרומאן במכלול כתביו של המספר. השנייה בוחנת את היחס בין השלם לחלקו: בין ״שירה״ ל״עד עולם״. המסה השלישית ״תשתית פיוטית לשירה״ מבקשת להציג נקודת ראות משלה. מורי ורבי, פרופיסור ברוך קורצווייל ז״ל, היה הראשון שעמד במסתו ״חשבונו האמנותי האחרון של שמואל יוסף עגנון״ (״הארץ״, 9–12 במרץ 1971) על ההתייחסות של ״שירה״ לכליל הסוניטות ״אשה״ לש. שלום. דברי מכוונים להראות אותה מיתודה עיצוב מיוחדת במינה, שנקט עגנון. המספר החליף ברומאן את תשתית המעמקים הפסיכולוגית וכן את תשתית הקודש בתשתית מיצירות ספרותיות שונות ומגוונות, בעיקר מן השירה העברית. האמנות, שהיא אחד מן המרכיבים התימאטיים של הרומאן הפכה להיות גם הגורם הקובע את אישיותיו. המסה הרביעית, האחרונה מתרכזת לא במיתודת הכתיבה הסמויה של עגנון, אלא במיתודה הגלויה של ה״אני המספר״, כפי שאמור בגוף הרומאן. המסה שכתבתי בשעתה (״בשדה חמ״ד״, שבט-אדר, תשל״א) על ״הפואטיקה של ש״י עגנון״, משלימה את הדברים הכתובים במסה ״הלכות כתיבה ב״שירה״.
    לתועלתו של הקורא, מובאים נספחים הקשורים בעיוני-המחקר: הנסחים המושווים בחלק הראשון מפרי עטו של ש״י עגנון וכן מכתבו של המשורר ש. שלום אלי, בתגובה למסה ״תשתית פיוטית ל׳שירה׳״.
    מתוך פתח דבר.

תוכן העניינים:

• בפתח הספר (עמ׳ 9–12)
  חלק א׳ – סיפורי אהבה פסיכולוגיים
• ״הרופא וגרושתו״ – מסיפור-לווי ליצירה עצמאית (עמ׳ 13–51)
• ״פנים אחרות״ – הדרך חזרה (עמ׳ 52–71)
  חלק ב׳ – סיפורי אהבה מיטאריאליסטיים
• סיפורי אהבה מיטאריאליסטיים : עיון משווה: ״עגונות״, ״עידו ועינם״, ״לילות״ ו״שבועת אמונים״ (עמ׳ 72–124)
  חלק ג׳ – רומאן אהבה : עיונים ב״שירה״
• ״שירה״ במכלול כתבי עגנון (עמ׳ 125–145)
• ״שירה״ ו״עד עולם״ (עמ׳ 146–173)
• תשתית פיוטית ל״שירה״ (עמ׳ 174–193)
• הלכות כתיבה ב״שירה״ (עמ׳ 194–211)
• ה״פואטיקה״ של ש״י עגנון (עמ׳ 212–239)
• חתימה (עמ׳ 241–246)
  חלק ד׳ – נספחים
• ״הרופא וגרושתו״ – נוסח א׳ (עמ׳ 249–254)
• ״הרופא וגרושתו״ – נוסח ב׳ (עמ׳ 255–258)
• ״פנים אחרות״ – נוסח ״דבר״ (עמ׳ 259–272)
• ש. שלום: בין ״שירה״ ו״הסוניטות״ : תשובה להלל ברזל (עמ׳ 273–278)
   
• ביבליוגראפיה (עמ׳ 279–282)
• מפתחות (עמ׳ 283–288)