משה יצחק בן אליעזר יהודה הלוי ווֹלַך נולד בסלונים, פולין (כיום בתחומי בלארוס), בכ״א באב תר״ל, 18 באוגוסט
1870 לאביו אליעזר יהודה ולאמו לאה לבית וייסנברג. למד בחדרים ובישיבות, הצטרף לתנועת
חיבת ציון והחל לעסוק בהוראה עברית (בין תלמידיו – הסופר א.ש. קמנצקי) ואח״כ פנה לעסוק
במסחר. נשא לאשה את לאה לבית רפאלוביץ . אחרי הקונגרס הציוני הראשון (1897) הצטרף לתנועה
הציונית ופעל למענה בתעמולה, בנאומים בעברית וביידיש באספות ובבתי־כנסת, הגן עליה בנאומיו
ובויכוחיו מפני התקפות רבנים ואדמו״רים שנלחמו בה ופעל למען הקרנות הציוניות. התמסר
ללקט פתגמים מפי העם ומספרי חכמי אומות העולם וניסח אותם בעברית יפה, בחרוזים ובמלים
קולעות, עשה הרבה להפיצם בשיחות ובמסיבות של משכילים וסוחרים ואסף אותם בכתב במשך עשרות
שנים. בשנת תרצ״א עלה ארצה בעקבות צאצאיו. מסר את אוסף משליו לעיונו של ח״נ ביאליק
, וזה יעצהו לבוא בדברים עם המשורר דוד שמעוני (שמעונוביץ) ועם הסופר אשר ברש לשם ברירת
המשובחים שבהם ולהוצאתם בספר שיקרא בשם ״משלי עם בחרוזים״. ואכן נבררו כ־500 משלים
ופתגמים ראויים להדפסה ויצאו בחמישה כרכים (בשנות ת״ש, תש״ג, תש״ו, תש״ז, תש״ח) עם
הקדמות מאת סופרים ידועי־שם: אשר ברש, דב סדן, יעקב פיכמן,
מרדכי ליפסון ויוחנן טברסקי. אף הוציא סיפור היסטורי לבני הנעורים, מתורגם ומעובד מלועזית:
״אחרית
רשע״ (אודסה, תר״ס), סיפור על הרמב״ם ובתו שרה. מ״י ווֹלַך
נפטר בתל־אביב בכ״ט בשבט
תשי״ב, 27 בינואר 1952.