שלמה שילר (בלנקנשטיין) נולד במיכלובה (על יד ביאליסטוק, פולין), בי״ג בחשון תרכ״ג, 15 באוקטובר 1862, לאביו זליג (סוחר, בר אוריין, מחסידי קוצק). כבר בשנות לימודיו הראשונות בחדר התבלט בהתמדתו ובחריפותו. בהיותו בן עשר עבר אביו לגור לביאליסטוק, ושם המשיך ללמוד תורה ותלמוד אצל מלמדים מפורסמים. אחר זמן קצר החל ללמוד בעצמו בחברת ש״ס בבית מדרש. שם נפגש עם חובשי בית המדרש אשר כבר ״הציצו״ בספרי השכלה האחד מהם שנתפרסם לאחר כך כחובב-ציון, בן ציון ליפשיץ , השפיע עליו ביותר. פעם תפשה אותו אמו כשספרו של פרץ סמולנסקין, התועה בדרכי החיים נושר מחיקו. ההורים שקיוו שבנם המוכשר יהיה רב בישראל, נדהמו. העבירו אותו לבתי מדרש אחרים, אבל ללא הועיל עוד. הבחור כבר ״נפגע״ לאחר שהכיר את שמואל יעקב פוקס, מי שעתיד היה להיות עורך ״המגיד״, עבר לגור לביתו, השתכר משעור לעברית, חי בדחקות רבה והחל ללמוד לימודי חול. במשך שנה גר אצל העשיר והנדבן משה בודביאלר. לזמן מה עבר לגור לקובנה לבית אחיו. שם נזדמן לבת דודה שהיתה בגילו ולימדה אותו רוסית וראשית השכלה כללית. אביו נפטר והוא נתחייב גיוס. לא רצה לבלות שנותיו בשרות מטמטם בצבא הצאר וברח לגליציה. הגיע ללבוב ללא פרוטה בכיסו (בזהוב האחרון קנה ספר שמשך את לבו). בתחילה רצתה המשטרה להחזירו, אבל קצין משטרה אחד חס עליו ואפשר לו לקבל תעודת זהות חדשה. אז הוא בחר בשם המשפחה שילר, מתוך הערצה למשורר הגרמני המפורסם. ושוב החל ללמוד בתנאי רעב וסבל, אך רצון הדעת גבר על הכל. למד לשונות יוון ורומי. התעמק בפילוסופיה. עמד בבחינת הבגרות ונכנס לאוניברסיטה הלבובית. והעת – עת ההתעוררות הלאומית בעולם היהודי בכלל ובגליציה בפרט. הוא נכנס מיד לחוג משכילי לבוב. כל הסטודנטים היהודים שם עתידים להיות מנהיגים ציונים ידועי שם. ביניהם: דוד מלץ, מרדכי אהרנפרייז, ד''ר גרשון ציפר, אדולף שטאנד, אברהם קורקס. הנוער הזה מוציא עתון פולני-ציוני בשם פשישלושץ' (עתיד) ושלמה מפרסם בו את מאמריו הראשונים. הוא נשלח כציר מגליציה לקונגרס הציוני הראשון וחזר מלא להט. עבר כל עיירות גליציה ועשה נפשות ועורר התלהבות רבה. לתנועת התחיה הלאומית שכבר אז לא היתה בעיניו מדינית בלבד כי אם גם רוחנית. לא נאומי תעמולה בלבד השמיע כי אם הרצאות פילוסופיות ממש. עד מהרה נהפך לאידיאולוג ציוני וכינו אותו בשם ״אחד העם״ הגליצאי. וכשם שהיה נאה דורש היה נאה מקיים. הפיץ את התרבות ואת השפה העברית, הקים בתי-ספר עבריים בגליציה ובוקובינה וייסד הסתדרות מיוחדת אשר תפקח ותתמוך בבתי ספר אלה. אירגן ועידות שנתיות של ועדי בתי הספר, ועידות מורים. גולת הכותרת היה אירגון ״יום העברים״, רעיון מיוחד במינו ואשר בוצע בשנת תר״ע (1910) הוזמן כמורה לגימנסיה העברית בירושלים. כעבור זמן קצר נתמנה למנהל המוסד ושימש בתפקיד זה עד שנת תרפ״ב. ריכז סביבו כוחות אינטלקטואליים מובחרים כמורים. אך לא רק העבודה הפדגוגית היתה על שכמו. המוסד היה במצב דחוק, ללא בסיס חמרי, ללא בנין מתאים. הוא ניצל את ביקורו בארץ של ד״ר גרשון ציפר, המנהיג הציוני מגליציה, והשפיע עליו לסייע לגימנסיה. זה הבטיח להמציא אמצעים כספיים וקיים את הבטחתו. לגימנסיה ניתן בית מתאים ואפשרויות התפתחות נרחבות. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה שוב ירדה הדחקות למוסד. צריך היה לדאוג גם לתלמידים אשר נותקו ממקורותיהם הכספיים (הרבה תלמידים נשלחו על ידי הוריהם מחוץ לארץ). נוסף לכך קפץ עליו רוגזו של השלטון התורכי והוא גורש לדמשק. שם שהה כבר עד תום המלחמה. גם שם היה חבר ועד החינוך ליהודי דמשק. עם שובו לירושלים חזר להנהלת הגימנסיה. אך בשנת תרפ״ב התפטר מתפקידו ורק המשיך בהוראה בגימנסיה ובבית המדרש למורים. באותו זמן נתן גם יד לעבודה מפלגתית. היה חבר ב״הפועל הצעיר״ ונחשב למנהיגה הרוחני של התנועה אחר א.ד. גורדון. היה פעיל מאוד בהסתדרות המורים, חבר ועד סניף המורים בירושלים. בשנים תרע״ד, תרע״ט, תרפ״א ותרפ״ג היה גם חבר מרכז המורים (כשהמורה והסופר ח. א. זוטא היה היו״ר). בחגיגות ט״ו בשבט הראשונה, עסק במסירות מרובה בסדורה והיתה לתפארה ולמסורת מאז. כשהתחיל הישוב להתארגן במציאות הפוליטית החדשה השתתף גם בזאת. היה מראשי העוזרים להצלחת אספת הנבחרים הראשונה והועד הלאומי. מטעם ״הפועל הצעיר״ נבחר לאספת הנבחרים ולועד הלאומי. זכורה ביחוד מלחמתו התקיפה לזכויות האישה. בשבתות היה מרצה בפני צעירים שעורים בתולדות הפילוסופיה היונית. בשנת תרפ״ג יצא לחו״ל בשליחות קק״ל. ביקר גם בגליציה. אך בשעת מסעו חלה קשה והרופאים אסרו עליו כל עבודה. נאלץ לחזור ארצה אבל לא הסכים להמנע מעבודה. ביום כיפור תרפ״ו נתעוררה בעיית הכותל המערבי. נערכה אספת מחאה גדולה נגד הגבלת זכויותינו על יד הכותל. רבים סרבו להופיע אך לא הוא. זו היתה הופעתו הפומבית האחרונה. היא התקימה בבית ספר למל. למחרת האספה עוד נתן שעורים אך נפל למשכב בביתו. בתחילה סרב להרשות שיעבירו אותו לבית החולים בשבת בגלל ״חילול שבת בפרהסיה״, אך מצבו הוחמר. בשבת שלאחריה, י״ג בחשון תרפ״ו, 31 באוקטובר 1925, נפטר בירושלים. אוסף המאמרים שלו: פילוסופיים, ספרותיים וציוניים קובצו והוצאו לאור בשם: כתבי שלמה שילר בעריכתו של ר' בנימין. על שמו נקרא קיבוץ גן שלמה (קבוצת שילר) ליד רחובות.
[מקורות: תדהר, קרסל, ויקיפדיה]

ספריו:

• Byt narodowy Żydów : traktat historyczno-polityczny (Lwów : Nakl. Mlodziezy Żydowskiej 'Przyszłośc', 1896)

על המחבר ויצירתו: