שמחה אסף (אוסובסקי), נולד בט' בתמוז תרמ"ט, 8 ביולי 1889, בלובן (מחוז מינסק) כיום בבלארוס. למד בישיבות סלוצק וטלז. בעת לימודיו בישיבה עסק רבות בנושאים תורניים מחקריים. היה בקי בספרי משפט זרים, כגון המשפט האירופי (בעיקר של צרפת ואנגליה), המשפט הרומי והמשפט האמריקני. בשנת 1921 עלה לארץ עם העלייה השלישית ושימש כמורה בבית המדרש למורים של תנועת המזרחי בירושלים. בשנת 1925 כיהן כמרצה לספרות הגאונים, ובהמשך - לספרות רבנית באוניברסיטה העברית בירושלים, במשך כ-30 שנה. בפרק מן הזמן, כיהן גם כרקטור האוניברסיטה העברית בירושלים. שימש כרב והיה מוכר כתלמיד חכם "ליטאי", עקב לימודו בישיבות הליטאיות. הוא נודע כבעל כושר רטורי גבוה, ושיעוריו היו פופולריים ביותר בקרב תלמידיו. הוא העביר שיעור יומי בתלמוד, אשר שודר ברדיו קול ישראל. עסק בפעילות ציבורית; היה פעיל בתנועת המזרחי ובמערכת החינוך הדתי בישראל. בין השאר, הוא ייצג את תנועת המזרחי בוועד הלאומי והיה חבר בית דין הכבוד של ההסתדרות הציונית העולמית. בין השנים 1929־1946 כתב מחקרים, מאמרים וספרים העוסקים בגאונים, בחינוך העברי, במשפט העברי ובהיסטוריה של עם ישראל בימי הביניים. בין ספריו: "מקורות לתולדות החינוך בישראל", "ספר הישוב", "העונשין אחר חתימת התלמוד", "בתי הדין וסדריהם", "תשובות הגאונים מן הגניזה", ועוד. בשנת 1948 מונה כשופט בבית המשפט העליון, למרות שלא היה משפטן. זאת - בשל בקיאותו במשפט העברי וכדי ליתן ייצוג גם לחוגים הדתיים. לשם כך חוקקו חוק מיוחד שכונה: "חוק אסף". הוא נמנה עם ההרכב הראשון של בית המשפט העליון, ומכאן גם חשיבותו בכתיבת פסקי דין. אחד מפסקי הדין החשובים שכתב היה פסק דין בעניין מילר, שלימים נודע כציון דרך בדיני ירושה. שמחה אסף נפטר בירושלים בט' בחשון תשי"ד, 18 באוקטובר 1953.
[מקורות: אתר בית המשפט העליון, קרסל, תדהר, ויקיפדיה]