ר׳ חיים בן משה בן יחיא שקדי (לוזי), מן המשוררים של משוררי דור המעבר בשירת יהודי תימן, נולד בכפר רוצאבה, שליד העיר ד׳מאר, במרכז תימן. הוא הוסמך כרב (מאָרי) עוד בתימן, והיה מוכר בקהילתו כמשורר, כזמר וכתלמיד חכם והיה חבר בית הדין בקהילתו. עסק במלאכות שונות, כגון חייטות, תפירת דליים, כתיבת סת״ם, העתקת ספרים, רקמה אומנותית ומילוי תרמילי כדורי רובה באבק שריפה. עלה ארצה ב־1925* והוא כבן 45 שנה. במשך תקופה קצרה חי בכרם התימנים בתל אביב ועבר להתיישב במחנה יהודה שבפתח תקווה. לימד בתלמוד תורה ובישיבת עין גנים בפתח תקווה (לימים - ׳תורה ומלאכה׳). בנו זכריה ובתו יונה מתו בחייו, והוא מזכירם בצער בהקדמתו לספר שיריו, בתוך התנצלותו על שגיאות אפשריות ביצירתו ״לכן אני הצעיר הדל והנכאה, אחלה כל פני חכם ונבון בתורה, לעיין בחיבורי באהבה וגם חיבה, חרוזים והלילות וגם נשדד ושירה, דינני לכף זכות ולא לחובה, כי מתלאות הזמן ומרוחק הפרנסה, וממקרים שאירעוני בהעדר בני ובתי היקרה, לא יכולתי לנפות את התוכן מחבר בנפה או כברה״.
    אף שעיקר עיסוקו תורני היה, הרבה להתעניין באירועים אקטואליים המתרחשים בארץ ובעולם. ככל הנראה הרבה לקרוא בעיתוני התקופה, וידע זה משתקף לא מעט ביצירתו הספרותית. נפטר בפתח תקווה בג׳ בטבת תשי״ב, 1 בינואר 1952.
    חיים שקדי הותיר אחריו למעלה מ־260 שירים כתובים בעברית ובערבית, חלקם נכתבו עוד בתימן  וחלקם נכתבו בארץ. השירים קובצו על ידו לדיואן שקראו ״שמחת חתנים״. המשורר טוביה סולמי הביא לדפוס כ־170 משיריו, ופרסמם בספר ״שירים בין גלות לגאולה״.
     שיריו המוקדמים עוסקים בתכנים מסורתיים הנפוצים בשירת תימן, כגון גלות וגאולה, הדת והתורה, כנסת ישראל, שבת, מילה, חתן וכלה, משיח וכדומה, ויש בהם ביטויי כמיהה חזקים לארץ־ישראל. ואולם עם עלייתו לארץ ישראל משתנים תכני השירה ועוסקים בנושאים אקטואליים שהתעניין בהם והזדהה עמם. משיריו הרבים ניכרת התעניינות רבה בקורות הזמן, וסביר להניח שהיה חשוף לאמצעי תקשורת שונים. רבים משיריו יוחדו לתיאור מאורעות היסטוריים שהתרחשו בימיו, כגון שירים על ארץ ישראל המתחדשת – הציונות, העלייה, בניין הארץ, אידיאל העבודה, שירי שבח לה׳ על ניצחונות היהודים ושירי אבל על קרבנות הפרעות, וכמו כן כתב שירי הלל להתיישבות בגליל ושירי הלל לירושלים ולטבריה. בשירי הפולמוס שכתב לקרוביו בתימן, יש אף תיאור (בערבית) של מציאות החיים בארץ ישראל.
    אהבת האומה, אהבת הארץ ואהבת עבודת האדמה הם מוטיבים בולטים בשירתו. על פי רוב פונים שיריו לאומה בכללה, ובהם הזדהות עם סבלות היהודים בגלויות השונות, ומועטים הם שיריו העוסקים במעגל העדתי הקרוב, כגון שירים הקוראים למתן רישיונות עלייה ליהודי תימן שנותרו בעדן. מוטיב מעניין בשיריו הוא מוטיב עבודת האדמה, המסמלת את השמחה ואת הרגשת החופש מן הגלות. בכמה שירים הוא משבח את המלאכה ואת העוסקים בה וכתב כמה שירי הלל לפועל, אך יחד עם זאת אפשר למצוא רמזים לניצול הפועלים החקלאיים על ידי בעלי האדמות והאיכרים.
     ביצירותיו המוקדמות שכתבן בתימן ובראשית התיישבותו בארץ המשיך את מסורת השירה התימנית וכתב על פי קונבנציות ספרותיות המקובלות בה – בלשון, במשקל ובחריזה – והשתמש בכל הסוגות המקובלות בשירה זו, כגון נשיד, שירה, הלל, חדויה, קצידה וכדומה. בשיריו המאוחרים שכתב לאחר עלייתו השתחרר בהדרגה מכבלי הקונבנציות הספרותיות המסורתיות והתחיל לכתוב ללא משקל וללא חריזה קפדנית. שינויים אלה הם, ככל הנראה, בהשפעת הספרות העברית החדשה, בהשראתה עבר לכתוב גם שירים קצרים בני חרוזות בודדות, בשונה מן השירים הארוכים המאפיינים את שירת תימן המסורתית. אמנם גם בשיריו שנכתבו בארץ יש גם שירים שקולים, ככל הנראה שירים שייחס להם חשיבות ושביקש לקשט בצורה אמנותית. יחד עם זאת, מצד הלשון מועטות הן השפעותיה של העברית החדשה, ואין הוא מרבה להשתמש במילים מחודשות.
     בשירי שקדי בולטת החוויה הדתית והלאומית; שיריו הם שירים דתיים שהיסוד הלאומי בהם בולט. כמקובל בשירת תימן, מרבית השירים פותחים בפנייה לקב״ה או לשכינה המסמלת את עם ישראל בגלותו, ואף תיאורי המאורעות ההיסטוריים, שהם חלק גדול מיצירתו, מתוארים מתוך נקודת מבט דתית של תיאור נפלאות האל בעולמו והצלתו את עמו. התהליך שמתחולל לנגד עיניו, של התחדשות ארץ־ישראל, מתואר על ידו כאתחלתא דגאולתא, ששיאה בהשלמת האידיאל הלאומי־הדתי של בנין בית־המקדש וחידוש עבודת הקרבנות, וברבות מחתימות שיריו מזכיר הוא אף את ביאת המשיח כשיאו של התהליך.
    שירת חיים שקדי היא שירה אופטימית, הכתובה מתוך התמצאת במתרחש בחיי היישוב ומתוך פתיחות לקליטת רעיונות חדשים. החוויה הבולטת בה היא של אהבת האומה והזדהות עם עם־ישראל בגלויות השונות, ושל אהבת הארץ והדאגה לתושביה העבריים בכללם. לא מצאנו בשירתו ביטויי אכזבה מן הפער בין הציפייה ובין המציאות, אלא רק בשולי הדברים, כגון בעניין תופעת החילון שהוא יוצא כנגדה באחדים משיריו.
* לפי מקור אחר עלה ארצה בתר״ע 1910.

מקורות: פ׳ גיאת: חוויית המפגש עם ארץ־ישראל ביצירתם הספרותית של עולי תימן בין השנים תרמ״ב–תש״ח (2013) 

• שירים בין גלות לגאולה (פתח תקוה : בית יהודי תימן, תש״ע 2010) <עריכה – טוביה סולמי ; יועץ מדעי – יהודה עמיר>