חמדה בן יהודה, עיתונאית, סופרת והמנהלת האחראית על מפעל הוצאת המילון ההיסטורי של אליעזר בן יהודה, במשך למעלה מ-50 שנה (מילון הלשון העברית הישנה והחדשה, כרך א׳ 1908 – כרך ט״ז 1958).
    חמדה נולדה בשם ביילה, בדריסה*, רוסיה הלבנה, בי׳ בניסן תרל״ג, 7 באפריל 1873, חמישית למשפחה בת שבעה ילדים, לאביה שלמה נפתלי הרץ יונאס (1840–1896) ולאימה רבקה לאה. אביה היה איש משכיל, חובב ציון (לימים היה בין מייסדי ״אגודת בני ציון״ במוסקבה), ששלח ידו גם בכתיבה ופרסם שירים ומאמרים בעיתונות העברית של אותם ימים במזרח אירופה (המליץ, המגיד).
    המשפחה, שהעתיקה את מקום מגוריה מדריסה להלובויקה, קבעה ב-1882 את מושבה במוסקבה. שם עשתה חמדה (במוסקבה נקראה ״פולה״, לאחר שבגיל תשע שונה שמה ל״בל״), את לימודיה היסודיים והתיכוניים בבתי ספר רוסיים ובמכללה לנשים למדעי הטבע (התמחתה במקצוע הכימיה).
    ב-1891 פקדה טרגדיה קשה את המשפחה: אחותה הבכורה דבורה (נולדה 1855), שהיתה נשואה לאליעזר בן יהודה (1858–1922), והיתה אם לחמשת ילדיהם, נפטרה בירושלים משחפת והיא בת 36 (ספטמבר 1891).
    בן יהודה שהכיר את חמדה מביקוריו בביתם, מיהר לבקש את ידה מספר שבועות לאחר מכן. הוא גם טען שזו היתה בקשתה של דבורה טרם מותה. חמדה הסכימה, אלא שהאב התנגד לכך בשל פער הגילים ביניהם (15 שנה), וכן בשל היותו חולה שחפת (והוא שהדביק את אחותה).
    בחורף 1892 המשיכה הטרגדיה להכות במשפחה. מגפת הדיפטריה פרצה בירושלים, ושלושה מילדי בן יהודה (אביחיל, שלומית ועטרה) ניספו בה. אמנם בכל החודשים האלה אימו של בן יהודה סייעה לו בניהול הבית, אבל עתה, כשכלו כל הקיצין, נתרכך יונאס מסירובו (גם תוקף רשיון מגוריו במוסקבה פג, והוא נאלץ לעזוב את העיר), והוחלט כי הכל יעלו ארצה וחמדה תינשא לבן יהודה. שנ״ה יונאס עם אשתו, חמדה ושני אחיה הקטנים, יוסף ופניה, הגיעו לאיסטנבול, שם חיכה להם כבר בן יהודה, וב-29 למרץ 1892, הם נישאו. במעמד זה החליף בן יהודה את שמה מ״פולה״ ל״חמדה״, והמילה הראשונה שלימד אותה בעברית היתה ״מפתח״ (מילה שהתקבלה בעיניה כסמלית ביותר: מפתח (בעברית מלשון פתיחה) לחיי נישואין, אבל גם לארץ חדשה, עם חדש ותרבות חדשה. ואכן, חמדה שבאותן שנים היתה מעורה בתרבות הרוסית (נמשכה בעיקר לתורתו של טולסטוי) ורחוקה מכל יהדות או ציונות, עזבה את הכל מאחריה: את לימודיה במכללה, את חוג חבריה וחברותיה בני גילה, ואת החיים האטרקטיביים בכרך הגדול, ובאה לבנות את עצמה (היתה בשנתה ה-19) בארץ שוממה ונידחת, עם גבר אלמן וחולה, בתנאי עוני ונרדפות, וכממלאת מקומה של אם - לשני ילדים הלומי שכול ויתמות (בן ציון, לימים נקרא איתמר, וימימה).
    משפחות יונאס ובן יהודה הגיעו לארץ ב-15 לאפריל (מספר ימים לפני ערב פסח תרנ״ב), וכבר באותו יום עלו לירושלים. כאמור, מלכתחילה למדה חמדה לדעת שהיא באה למלא כאן לא רק פונקציה פרטית של אשת איש ואם, אלא פונקציה לאומית תרבותית של ״המשפחה העברית הראשונה״, כלומר המשפחה הציונית הראשונה והיחידה בארץ ישראל, המתקשרת בין בני ביתה אך ורק בלשון העברית (כל זאת בשעה שהעברית לא היתה כשירה לדיבור ולתקשור, ולא כל שכן לשיח משפחתי אינטימי ולגידול וחינוך ילדים בשל חסרונן הרב של מילים אלמנטריות בחיי היום יום). חמדה אכן התחייבה לתפקיד בלתי אפשרי זה כחלק מברית הנישואין, והטקס הזוגי ביניהם אכן מוצג על ידה כקבלת שליחות קדושה שאין ממנה נסיגה; וכך היא כותבת: ״נדהמתי עד למאוד מהמשא הכבד מנשוא אשר נתן על שכמי מחייה הלשון. הוא לא דרש ממני הסכמה כי אם נדר, ונדרתי. לא העזתי לפקפק ביכולתי, כה גדולה היתה אישיותו של בן יהודה. ולא היה מוצא אחר כי אם לכרוע ברך ולקבל הכל בהכנעה וללכת באשר ילך״.

לכתבות נוספות על חמדה בן-יהודה בספריה הלאומית

יצירות חמדה בן-יהודה בפרויקט בן-יהודה

    חמדה עשתה כל מאמץ לעמוד בהבטחותיה, אבל היא עשתה זאת בדרכה שלה בהטביעה בכל את אישיותה: אישיות דומיננטית של צעירה מודרנית, חילונית, שעקרונות של יופי, תרבות ונאורות, הינחו את בחירותיה ומעשיה. ואכן תוך שיש ה חודשים היא השתלטה על העברית הבסיסית ומעתה והלאה היא קיבעה לשון זו כדרך דיבור בלעדית בביתם; כמו כן היא העמידה בית זה כמודל לחיים הירושלמיים החדשים, כאשר אחרי יום של עבודה מפרכת וטיפול בילדים (מערכת העיתון ממנו מצאו את פרנסתם, וכן הדפסתו במכונת הדפוס, התנהלה בדירתם), היא זימנה אנשי רוח ותרבות שעלו אליהם לרגל מהארץ ומחוצה לה (מה שהיא מכנה ״בית ועד לחכמים״); אבל יותר מכל, היא נעשתה מעורבת בכל עיסוקיו המקצועיים והפוליטיים של בן יהודה, לרבות הפולמוסים שהוא ניהל עם מתנגדיו, ואשר גררו אותו לחרמים, למאסרים ולמשפטים ופגעו קשות במקורות כלכלתם וממילא במקומו הציבורי בקהילה. מעורבותה של חמדה בכל אלה היתה למתן, לגשר ולהחזיר את המצב לתיקנו, וזאת היא עושה בתחכום מניפולטיבי מרשים: היא הצליחה לשחרר את בן יהודה מבית הסוהר, כאשר הוא נאסר יחד עם אביה בחנוכה (סוף 1893) ועיתונם הצבי, שעליו היתה כל פרנסתם, הופסק ל-14 חודש (באותו שבוע כרעה חמדה ללדת עם ביתה הבכורה, דבורה. בן יהודה היה עסוק עימה, ואביה ערך את גליון החג ופרסם בו מאמר שהעלה על נס את גבורת המכבים, מאמר שהתפרש בטעות כקריאה למרד נגד הממשל הטורקי); ב-1900 היא קיבלה עליה את מו״לות העיתון (״בעלת הפירמן״) ושמו של העיתון הוסב מהצבי להשקפה; היא הפעילה קשרים לגיוס כספים בארץ ובעולם עבור הוצאת המילון; היא ייצרה תנאים נוחים למחקר ולעבודה עבור בן יהודה גם כשהבית תסס מילדים (הביאה לעולם שישה ילדים, כשהילדה הבכורה דבורה ובן בשם אהוד נפטרו בילדותם. ארבעת האחרים: עדה, אהוד-שלמה, דבורה-דולה וזלפה - שרדו); ליוותה את בן יהודה בנסיעותיו לספריות ולארכיונים; נפגשה באירופה ובאמריקה עם מנהיגים, בעלי שררה ובעלי הון, והופיעה בפני קהלים יהודיים, ציוניים ולא ציוניים, כאשר הסיסמה החד משמעית בפיה היתה: אם תהיה לנו לשון נהיה לעם (״לשון לנו – עם הננו״).
    התגייסותה של חמדה בן יהודה לבעלה היא מירבית, כשהיא מזדהה עם עמדותיו הלאומיות ומגבה בעיקר את אלה הלא פופולאריות, האקסצנטריות; אבל לגבי עמדותיה-היא, שאלא היו בתחום הלאומיות, היא הדגישה את עצמאותה ודעתנותה, ולא פעם גם כנגד אלה של בן יהודה. כאן יש לציין כי מערכת היחסים ביניהם היתה שזורה באהבה והערצה הדדית, ועניין זה בא לידי ביטוי במאות המכתבים שהירבו לשלוח זה לזו ממסעותיהם בארץ ובחו״ל, וכן באמון הרב שבן יהודה רכש לה, כאשר הפקיד בידיה כל עניין להחליט ולבצע כראות עיניה, כפי שנהג תמיד לומר: ״הכל כמו שאת רוצה״.
    אין ספק שמפעלו הקולוסאלי של בן יהודה להחייאת הלשון העברית באמצעות ריכוז לקסיקוגרפי של כל המילים העבריות לדורותיהן לרבות החידושים של השנים האחרונות, הוא גם מפעלה של חמדה בן יהודה. במשך שלושים שנות חייהם המשותפים (1892–1922), היא קידמה את המילון כרך אחרי כרך, שבעה במספר, אבל עם מותו של בן יהודה חשה אחריות יתר, ובמשך עשרות השנים שלאחר מכן (1922–1951) חתרה בכל דרך למהר ולסיים את המילון עד האות האחרונה: הקימה שתי ועדות של מלומדים מהארץ ומחוץ לארץ שמונו על המשך העבודה והשלמתה (1923, 1933), והפעילה את העולם היהודי ואת היישוב הארצישראלי לקחת חלק בסיוע הכספי (הכרך האחרון יצא לאור שבע שנים אחר מותה, 1958).
    שלושה תחומים נוספים העסיקו את חמדה בן יהודה ואשר גם בהם הטביעה את חותמה המקורי: כתיבתה העיתונאית, יצירתה הספרותית, ופעילותה לקידום האישה בארץ. חמדה בן יהודה החלה להשתתף בעיתונו של בן יהודה (בשמו המתחלף: הצבי, האור, השקפה) כשנה לאחר בואה. אמנם לא היה לה כל נסיון בכתיבה, והיא גם סרבה לכתוב כל אימת שבן יהודה הציע לה, אך העובדה שהעיתון לא העסיק כתבים בתשלום, ונבנה על אינפורמציה שהואילו לשלוח מתנדבים מן המושבות והערים, אילץ אותה לתרום גם חומר משלה. ב-1897 פתחה חמדה בן יהודה במדור תחת השם ״מכתבים מירושלים״ כשהיא חותמת עליו בשם ״חידה״. לפי גליה ירדני, מכתבים אלה ״היו בבחינת חידוש בעיתונות העברית״ בשל ״נעימתם האינטימית, הקלות והלבביות שלהם״. שלא כמו העיתון העברי המצוי אז, שנהג לדון בסגנון מליצי ומסורבל בבעיות חובקות עולם, התייחדה הכתיבה של חמדה, לרבות זו הביקורתית, בנושאים אנושיים יומיומיים כפי שהיא עצמה הציגה זאת: ״לא אכתוב על אודות עניינים גדולים וחשובים… כתוב אכתוב פשוט מראות מחיי הירושלמים ממה שרואים בשווקים וברחובות בכל יום״. ואכן הרפורטז׳ות הקצרות שלה, אם מירושלים ואם ממקומות שונים בארץ ובעולם, בהם סיירה וביקרה, ייצרו משב רוח אחר של מציאות: מציאות שהתנערה מן הייצוג הכללי והמקיף אל ביטוי ספיציפי חד-פעמי כשקולו של היחיד תמיד במרכז, ובעיקר זה של האישה, הילד, או בן העדות.
    חידושים עיתונאיים נוספים פרי עטה היו מדורי ״האופנה״ ו״הירכתון״. הירכתון, חידוש לשוני של בן יהודה למה שנקרא ״פיליטון״ (הופיע בירכתי העמוד): ז׳אנר כלאיים של סיפור קליל, אקטואלי לעיתים פרובוקטיבי, הנע בין הז׳ורנאליסטי לבלטריסטי, בו הירבתה לעסוק. ובאשר למדור האופנה, היה זה השג נחשוני ובלעדי לה, שהרי את המילה ״אופנה״ חידש בן יהודה במיוחד עבורה, כדי לאפשר לה לדון בנושא זה שהעיתונות העברית מעולם לא התייחסה אליו (חתמה בשם ״שושנה לבנה״ או ״איה״).
    כאן כדאי להוסיף כי בטרם ידעה חמדה עברית כהלכה, היא הירבתה לשוחח עם בן יהודה על הוצאת עיתון לילדים, וכאשר באו נציגי המורים העבריים בארץ, יהודה גרזובסקי ודויד יודילוביץ - לבקשו לפעול בנידון, היא עודדה אותו מאוד. ואכן עיתון קטון יצא לאור במשך תקופה קצרה מאוד (1892–1893), אך היה עיתון הילדים הראשון בארץ. השתתפו בו מורים כמו יצחק אפשטיין, מרדכי לובמן ואליהו ספיר, וכן סופרות ומורות כמו נחמה פוחצ׳בסקי, נחמה גיסין ומרים פפרמייסטר-פרס. חמדה השתתפה שם בתרגומים של שירי ילדים מרוסית לעברית.
    חמדה בן יהודה המשיכה לפרסם את מאמריה וסיפוריה גם אחרי שנפסקו לצאת עיתוניו של בן יהודה (1915), אם בעיתונות העברית באמריקה בה שהו בימי מלחמת העולם הראשונה (התורן, העברי), ואם בעיתונות של שנות ה-20 וה-30 בארץ (דואר היום, הד ירושלים). כתיבתה זו התייחדה גם ב״לשון הבן יהודאית״ שהיתה מדוברת בפי המשפחה, ואשר שימשה לא פעם כסדנא לתרגול המילים החדשות שיצר וחידש בן יהודה, ולהפצתן בקרב הציבור. לא בכדי התבדחו הירושלמים על משפחת בן יהודה באומרם, שעם כל מילה חדשה שמציע אליעזר – מייצרת חמדה סיפור חדש.
    חמדה בן יהודה שלחה ידה גם בסיפורת, חלקה יצאה לאור בחוברות דקות בהוצאת שי״ש (שלמה ישראל שיריזלי) הירושלמית (חוות בני ריכב, 1906), וחלקה הגדול קיבצה בספר בשם מחיי החלוצים בארץ ישראל (1945). כמו כן הירבתה לכתוב לילדים, ביניהם הסדרה מחיי הילדים בארץ ישראל (התפרסמה בעיתונות הילדים העברית באירופה: עולם קטן (וינה, קרקוי), החיים והטבע, (וילנה), וכן בהוצאת תושיה (ורשה). ואולם עבודתה הספרותית המרכזית היתה הטרילוגיה המשפחתית, ממנה התפרסמו רק שני חלקים: בן יהודה חייו ומפעלו (1940), ובגרסה מוקדמת הלוחם המאושר (1932), ונושא הדגל, חיי איתמר בן אב״י (1882–1943); החלק השלישי: דבורה אם העברים נשאר בכתובים. ביצירות אלה העמידה בן יהודה לא רק רומן-משפחה על הדקומנטציה הדרמתית והצבעונית שבה, אלא גם נראטיב לאומי ציוני מכונן, כאשר אבות האומה, המיתולוגיים בעיניה, מופיעים בדמות משולשת של אב (אליעזר ״המכהן בקודש״), אם (דבורה ״אלילת המשפחה״, הראשונה שהחייתה את העברית בפי ילדיה), ובן (איתמר בן אב״י ״נושא הדגל״, עליו נעשה הנסיון הגורלי לגדלו אך ורק על השפה העברית).
    יצירות אלה, כמו מירב הסיפורת שלה, היו שנויות במחלוקת, כאשר המסתייגים, בעיקר אלה מהאסכולה הריאליסטית של אז, טענו כי טיפולה המוגזם בחומרי המציאות גורף אותה אל גבול הפנטסיה, ומוזיל את כתיבתה.
    מעצם בואה לארץ היתה חמדה בן יהודה ערה למצבה הנחות של האישה ביישוב החדש; יישוב, שגם אם נופף בדגל השיוויון והנאורות של התחייה הלאומית, שלל מהאישה כל זכויות ובראש וראשונה את הזכות לבחור ולהיבחר (שלא לדבר על היישוב הישן האורתודוכסי, שעל פי ״תקנות ירושלים״ כמו מחק את האישה כליל מן החיים הציבוריים). חרף כל זאת אין חמדה בן יהודה ממהרת להיאבק הלכה למעשה על שינוי המצב, כשהיא מסבירה את עמדתה זו במניפסט שהיא מפרסמת רק אחרי מלחמת העולם הראשונה (״הגיעה שעתנו״, דואר היום, 30 לספטמבר 1919). וכך היא כותבת שם: ״שאלת האישה בארץ ישראל העסיקה את מחשבתי מכבר: מה מהותה? מה היא צריכה להיות? מה תעודתה בחיינו הלאומיים? מה מקומה במעמד הכללי של האישה בעולם כולו?… עוד לפני חמש עשרה שנה הזדמנתי בפריז עם אחת ממנהלות התנועה של שיווי הזכויות לאישה, ד״ר קטה שירמכר, שביקשתנו להקים בירושלים סניף להחברה הכללית אף יעצתנו לשתף בו גם את האישה הנוצרית והמוסלמית, ונשיב את פניה ריקם באומרינו בליבנו: היות עמנו משועבד, נכלם ונרדף… מעריצות השליטים גם בארצנו, איך נשחרר את האישה? את הרגש הלאומי בכלל השתדלנו לעורר בה אז, וכשיבוא היום – תגיע גם שעתה״. במילים אחרות, חמדה בן יהודה טוענת שכל עוד נמצא היישוב בארץ תחת דיכוי, לא ניתן היה לדרוש את שחרורה של האישה. ואילו עם הצהרת בלפור ומימוש החלום על בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, הגיע הזמן להיפנות סוף סוף גם לקידום האישה. במניפסט זה היא אף מודיעה על היווסדה של ״התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל״, ומזמינה את כל הנשים בארץ להצטרף אליה: ״והנה יום זה בא… הגיעה שעתנו גם אנו! והרינו קוראות לנשים היהודיות: התעוררנה מתרדמתכן!… רק להרים את האישה ממצבה השפל… ללמדה ולהשכילה, להכינה לחיים החברותיים ולהביאה להכרה של שיווי זכויותיה עם האיש באותה החברה״.
    ב-1919 הפעילות הפמיניסטית של בן יהודה קיבלה אופי מעשי יותר, אם כי כל השנים קודם לכן שבה והשמיעה את קולה בנידון. ואכן במאמריה כמו בסיפוריה, פנתה בן יהודה להסביר לקוראים, גברים ונשים כאחד, מה מקומה ותפקידה של האישה היישובית בחברה החדשה, כשהיא מציעה גם דגם מופת של ״יהודיה חדשה״ שיש לחתור ולהידמות אליה. חמדה בן יהודה, כמו אליעזר בן יהודה, תפסה את תפקידה הקרדינאלי של האישה כבונה ומעצבת עם. כלומר באישה, היולדת והמחנכת, מותנה אופיו וטיבו של העם האמור לגדול ולהתפתח כאן. כך שאם תהיה זו אישה איכותית - הדור הגדל בביתה יהיה איכותי. אליעזר בן יהודה מיקד את איכותה של האישה במיומנותה בלשון העברית וראה באימהות הדוברות עברית את ״הקרן הקיימת שלנו״. חמדה בן יהודה הרחיבה את האיכויות הנדרשות: היא דיברה על ״היהודיה החדשה״ כאישה בעלת השכלה, בעלת מודעות לאומית, ובעלת הכרה בעצמה, בכוחה ובמעמדה; דמות זו היא גם מימשה בסיפוריה, כמו תחת השקד (1903), שמלה חדשה (1907), במולדת (1917), ואחרים. כן יש לציין כי עוד ב-1903, פנתה אל דור הנשים הצעירות בארץ ועודדה אותן להצטרף ולקחת חלק במרחב הציבורי: ״והידעתם מי מכם יוכלו יתר לעשות? הנערות!לא תוכלו לשער… אשר עושה אישה… אישה אשר יוצאת בראש תנועת לאומית, אישה מדברת מעל במה״. אין ספק כי בין מבשרות הפמיניזם הציוני בראשית ההתיישבות, ונסיונן לעצב ולחנך כאן אישה חדשה, יש להציב את חמדה בן יהודה.
    בסוף שנות ה-40 תחילת ה-50 הדרדרה בריאותה של חמדה, עקב נפילה ופגיעה קשה בגופה. נפטרה בירושלים בכ״ד באב תשי״א, 26 באוגוסט 1951.
* לפי מספר מקורות נולדה בעיר דיסנה (פלך וילנה) הסמוכה.

נכתב על-ידי יפה ברלוביץ
[מקורות נוספים: תדהר, קרסל, לקסיקון אופק לספרות ילדים, ויקיפדיה, Encyclopedia of Jewish Women]

• לולו : טריזאלאדאדו דיל איבריאו (קאיירו : דפוס קארמונה אי זארה, 1902) <נדפס בירושלים ורק מחמת הצנזורה הטורקית כתבו: קאיירו>
• מחיי הילדים בארץ-ישראל (ורשה : תושיה, תרס״ג) <כולל את הסיפורים: ישראל – מוכר התאנים>
• תחת השקד ; לולו : ציורים מהחיים החדשים בארץ-ישראל (ירושלים : ש״י שיריזלי, תרס״ו)
• חטאת אפרים (ירושלים : ש״י שיריזלי, תרס״ו)
• חות בני רכב (ירושלים : ש״י שיריזלי, תרס״ו)
• שמלה חדשה : ציור (ירושלים : ש״י שיריזלי, תרס״ז)
• ספורים קצרים מחיי הארץ (ירושלים : דפוס ציון, תר״ץ?) <כולל: קץ המעגמה – מלכת הפרחים – נסים ונפלאות – נשיא בישראל>
• הלוחם המאושר : חיי אליעזר בן-יהודה (ירושלים : דפוס ציון, תרצ״ב)
• בן-יהודה – חייו ומפעלו (ירושלים : בן-יהודה – הוצאה לאור, 1940)
• נושא הדגל : חיי איתמר בן-אב״י (ירושלים : בן-יהודה, תש״ד 1944)
• ספורים מחיי החלוצים (ירושלים : בן-יהודה, 1945) <מהדורה מחודשת. כולל: חלוץ החלוצים - אליעזר בן-יהודה – נשיא בישראל – נסים ונפלאות – קץ המעגמה – מלכת הפרחים>
• בן-יהודה – חייו ומפעלו (ירושלים : מוסד ביאליק, תש״ן 1990) <מהדורה חדשה. יצא לאור לראשונה ב-1940>