רעיה המאיר נולדה בי״ט באלול תש״ה, 28 באוגוסט 1945 בהרי אוראל ברוסיה. ב-1960 עלתה עם אמה ואחותה (אביה סורב עליה במשך שנתיים) והם התיישבו בנתניה. כעולה חדשה למדה בתיכון בר-אילן בעיר ולאחר מכן למדה לשון עברית וספרות רוסית באוניברסיטה העברית (בין מוריה היתה לאה גולדברג), כמו-כן היתה בוגרת בית הספר לחינוך. היא שימשה מורה ומנחה להנחלת הלשון העברית מטעם משרד החינוך והתרבות וכן לימדה הנחיית הורים וייעוץ חינוכי.
    עם בעלה, יגאל, היתה בשליחות חינוכית-ציונית במקסיקו (1986–1988) ובסנקט פטרסבורג ברוסיה מטעם הסוכנות היהודית. רעיה היתה מנהלת היחידה לחבר-העמים בסוכנות היהודית.  כמו כן לימדה עולים חדשים עברית במסגרת נעל״ה (נוער עולה לפני הורים).
    בשנותיה האחרונות הוציאה לאור ארבעה ספרי שירה.
    רעיה נפטרה בו' באדר תשפ״א, 18 בפברואר 2021 בעקבות תאונת דרכים.

• בצל האלמוגן (נתניה : הוצאה פיוטית, תשע״ה 2015) <עריכה ספרותית – שושנה ויג>
• זה לא וידוי (נתניה : הוצאה פיוטית, תשע״ז 2017) <עריכה – שושנה ויג ונורית צין>
• טיפות אחרונות : משירי רעיה המאיר (נתניה : פיוטית, תשע״ט 2019) <ניקוד ועריכה – ציפי הראל>
• סוסים רעבים מחייכים לשמש (נתניה : פיוטית, תש״ף 2020) <עריכה – ציפי הראל>