אברהם בן חיים ליפא גולדפאדן (גאָלדענפאָדים) נולד בי״א בתמוז שנת ת״ר, 12 ביולי 1840 בקונסטאנטין־ישן שבווהליניה (כיום, סטרוקונסטנטינוב, במערב אוקראינה) באותם הימים אחד ממרכזי ההשכלה בדרום־רוסיה. חינוכו העברי והכללי — בעיר מולדתו, שהיתה כבר רווייה אוירת ההשכלה בימי ילדותו, וכל ימיו החזיק תודה לאביו שחשך ממנו את חבלי המעבר מהעולם היהודי לכללי. בגיל צעיר גילה נטייה לחרוז חרוזים ולחבר להם נעימות. היה מחבר שירי־עם בעברית וביידיש, נטיה שמצאה לה עידוד עם התוודעותו לאחד מ״זמרי ברוד״. למד בבית־ספר כללי ממשלתי, דבר שנחשב לגזירה באותם הימים, וסיימו לאחר שלוש שנים בהצטיינות (1857). באותם הימים הושפע מא״ב גוטלובר, מורה בבית־הספר, והוא שטבע את חותמו על גולדפאדן בכיוון התמסרות לשיר וזמר־העם. לאחר־מכן למד בבית־המדרש לרבנים בז׳יטומיר (1857–1866). כאן גברה נטייתו לספוג מההוי העממי בווהלין ופודוליה, וזו מצאה ביטויה באיסוף שירים ונעימות מפי העם ובשיריו ופזמוניו הוא עצמו, שחיברם בשפע והיו מהלכים בעל־פה ובכתובים. בתקופת ז׳יטומיר פירסם ספר שירים שלו, הספר העברי היחיד שפירסם בכלל, בשם ציצים ופרחים (ז׳יטומיר, תרכ״ה. מהדורה שניה, קראקא, תרנ״ז. את הקינה על מות רבו י. איכנבוים, שנדפסה ב״המליץ״ לא הכניס לאסופה זו). אף השתתף בשירים, כתבות (על אלה חתם: ״אברהם חוט־זהב״) ותרגומים עבריים משיריו ב״המליץ״, ״הכוכבים״ ו״הבוקר אור״.
    בתקופת הלימודים בז׳יטומיר חלה גם ראשיתו באמנות הבמה. בחורף 1862 ביים ושיחק עם התלמידים במחזהו של ש. אטינגר ״סערקעלע״ (שרה׳קלי) וכאן רכש ניסיון ראשון להציג באמצעים ואביזרים מצומצמים ביותר. בז׳יטומיר אף יצא ספרו הראשון ביידיש דאָס יודעלע, לידער אויף פראסט יודיש (1866). לאחר סיום לימודיו בז׳יטומיר כיהן בהוראה בבתי־ספר ממשלתיים באודיסה ובסימפרופול (1867–1875). באודיסה נשא את בתו של אליהו מרדכי ורבל, בעל הפואמה ״עדים נאמנים, או, חולדה ובור״, הוא המוטיב ששימש יסוד למחזהו: שולמית. ב־1869 יצאה באודיסה אסופת דברים שלו ביידיש, שבכללה נסיונותיו הראשונים בתחום הדרמה. עסק גם במסחר ובפקידות ולבסוף עזב את אודיסה (1875) ויצא למינכן שבגרמניה, במגמה ללמוד רפואה, אולם ויתר מיד על כך ויצא לגליציה לשם הפצת רעיונות השכלה בין הנוער. בלבוב הוציא יחד עם יצחק יואל לינצקי, חברו מנוער, שבועון הומוריסטי ביידיש, שנתקיים כמה חודשים בלבד (יולי 1875–פברואר 1876). תוך סיבוב על פני ערים ועיירות לאסוף חתומים הכיר את ההוי של המוני בית ישראל בישובים היהודיים הצפופים. היה נע ונד על פני רומניה וניסה לחדש עיתונו, נסיונות שנכשלו עד מהרה.
    ביאסי שברומניה נתקבל בכבוד רב ואף נפגש שם עם ״זמרי־ברוד״, ששרו את פזמוניו יחד עם פזמונים של זמרי־העם היהודיים האחרים (ו. זברז׳ר־ארנקרנץ, לינצקי ועוד). כאן נולד בלבו רעיון התיאטרון היהודי׳ כדבריו באבטוביוגרפיה: ״בימים ההם היה הקהל היהודי שביאסי משעשע נפשו בבעלי הזמר, שהיו מזמרים באולמות מסויימים שירים ביידיש. כיון שהללו נהגו לזמר גם רבים משירי, הסיתני יצרי להיווכח, מה פנים יש לשירתי בפי זולתי. ופעם אחת כשישבתי באחד האולמות הללו, נצנצה בי לראשונה המחשבה לצרף את שירי אלה לפרוזה ולעלילה קטנה ולתתם כעין מחזה לפני הקהל. התכנית נשלמה ובחול המועד סוכות [1876] יריתי את אבן הפינה לייסוד התיאטרון היהודי״.
    מאותו ערב היו חייו קודש לתיאטרון היידי. היה הבמאי, מחבר הנעימות, המנהל, מסדר התפאורות וסובב עם להקתו על פני ערים ועיירות, ביחוד ברומניה. ב־1879 חזר לרוסיה והופיע עם להקתו באודיסה, מוסקבה, פטרבורג, חרקוב וערים אחרות. ב־1883 נאסרו הופעותיו ברוסיה ולאחר שניסה להציג בוארשה במסווה של תיאטרון גרמני יצא ב-1887 לניו־יורק. בארץ החדשה לא הצליח ביותר הן בהצגותיו והן בנסיונותיו להוציא עתונים וחזר ב-1889 לאירופה ועשה תקופות קצרות בלונדון ובפאריס, ומשלא הצליח גם שם יצא ב-1890 לגליציה ונתקבל ברוב כבוד על ידי הנוער הציוני הלאומי. באותן השנים החלה פעילותו בתחומי התנועה הלאומית הציונית ואף היה ציר לקונגרס הרביעי. ב-1903 חזר לארצות־הברית ואף כאן נתקבל ע״י החוגים הלאומיים הציוניים. אלה הציגו את מחזהו העברי, שחיברו ב-1905, בשם: ״דוד במלחמה״ וכן פירסם מפעם לפעם מאמרים בעיתונות היידית. חי באחרית ימיו במצוקה גדולה. אברהם גולדפאדן נפטר בניו יורק בו׳ בשבט תרס״ח,  9 בינואר 1908.
    גולדפאדן חיבר כששים מחזות ביידיש, שהזינו במשך כמה דורות את הרפרטואר של התיאטרון היידי בעולם כולו ולא במעט את התיאטרון העברי בארץ ומחוצה לה. התרפק כל ימיו על העברית ויצירתה — וביטא זאת בהקדמתו למהדורה השניה של ציצים ופרחים. מחזהו העברי ״דוד במלחמה״ נמצא בכתב־יד באוסף שבדרון בספריה הלאומית בירושלים. הצגת המחזה העברי בניו־יורק היתה, אולי ההצגה הראשונה בעברית בכלל (המחזה נדפס בהקדמתו של יהושע בלוך ב״ארכיוו פאר דער געשיכטע פון יידישען טעאטער און דראמע, וילנה, תר״ץ, עמ׳ 291–298). מחזותיו שהוצגו על הבמות בארץ לא יצאו בדפוס. בדפוס יצאו: ״הקנאי או שני יקטן יקשן״ (הוא: ״שני קוני למל״, בתרגומו של מ. אזרחי־קרישבסקי, ללא ציון שנת דפוס), ״שולמית״, בתרגומו של י. לרנר (וארשה, 1921) ו״המכשפה״ בתרגומו ועיבודו לנוער של משה גורלי (1954).
    חומר ביו־ביבליוגרפי עצום אצור בספרי גולדפאדן ועליו שיצאו ביידיש ונרשמו בצירוף חומר ביבליוגרפי אחר בלעקסיקאָן פון דער נייער יידישער ליטעראטור ב, עמ׳ 85–87; (יש להוסיף עתה את הביבליוגרפיה של יפים ישורין, במבחר כתבי גולדפדן ביידיש, שיצא בבואנוס איירס, 1963) תרגום עברי של האבטוביוגרפיה בצירוף חומר אבטוביוגרפי אחר (בעיקר על יחסו לעברית ולציונות) ב״עתים״, 1946.10.9 ; מונוגרפיה מראובן גולדברג ב״עתידות״ – סתיו תשי״ח; א. לוינסון. כתבים ב, 34–43; י. מאנגר. דמויות קרובות, 72–79; ד. סדן, אבני בוחן, עמ׳ 18–22 (גם: אבני מפתן, 18–21; רוזה שמ״ר־באטשעליס. אבינו שמ״ר, עמ׳ 71–77; מהספרות המרובה על גולדפאדן בעברית יצויין מאמרו של אברהם רגלסון: ״א. גולדפדן — משורר עברי״, ב״הדואר״ שנה י״ט, גל׳ 11 (19 בינואר 1940).
[מקורות: קרסל, לעקסיקאָן פון יידישן טעאַטער, לעקסיקאָן פון דער נייער יידישער ליטעראטור, Yiddish Leksikon, ויקיפדיה, Электронная еврейская энциклопедия, YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe, Encyclopaedia Judaica, Jewish Encyclopedia]

• שירים ומחזות / ההדיר, הקדים מבוא ופירוש ראובן גולדברג (ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק : ספריית ׳דורות׳, תש״ל 1970)