אבשלום פיינברג, בן פאני וישראל, נולד בכ״ט בתשרי תר״ן, 23 באוקטובר 1889 בגדרה. אמו היתה אחת משלוש הנשים שעלו ארצה עם קבוצות הביל״ויים הראשונות ואביו נמנה עם מייסדי ראשון לציון. הורי אבשלום עזבו את ראשון לציון והצטרפו למשפחות הבילויים בגדרה ומגדרה עברו לחדרה שבו היה אביו מראשוני המייסדים. הנער הושפע במיוחד מסבו ר׳ מאיר בלקינד, שנטע בו את האהבה לתנ״ך, את המסירות לארץ־ישראל ואת האמונה בגאולת העם בארצו. אבשלום למד בבית ספר ביפו ובראשון לציון, היה תלמיד מצטיין, ובגיל שתים־עשרה יסד עם נערים בני גילו מגדרה, רחובות, נס ציונה וראשון לציון אגודה בשם ״נושאי דגל ציון״ ומטרתה חתירה להקמת ארץ ישראל יהודית וחופשית. מאחר שאותו זמן לא היו בתי ספר תיכוניים בארץ נשלח אבשלום בשנת 1904 ללמוד בבית ספר תיכון בצרפת. כעבור חמש שנים חזר לחדרה ואותו זמן פגש את האגרונום אהרן אהרונסון מגלה ״אם החיטה״, שיסד את תחנת הנסיונות בעתלית והקים לה סניף בחדרה. בזכות האהבה המשותפת לחקלאות ולארץ נקשרה ידידות בין אבשלום לאהרן ואבשלום מונה לשמש מנהל תחנת הנסיונות בחדרה ואחר כך מונה מזכיר התחנה בעתלית. הוא התמסר בלהט לטיפוח התחנה, ערך מסעות וסיורים בארץ, בסוריה ובלבנון, הוסיף דעת ונסיון והשכיל לנצל את אלה לקידום עבודת התחנה. כבר באותו זמן בשלה בו ההכרה שיש לסייע לבריטים לכבוש את ארץ ישראל מידי התורכים מתוך ההנחה שהארץ המשוחררת תימסר לידי העם היהודי. בשנת 1915 כתב להנרייטה סאלד: ״אני מביע לא רק את שאיפתי אלא גם את שאיפת חברי למפלתה של תורכיה וככל שתקדים לטובתנו היא״. הוא גם קיווה והתפלל לתבוסת גרמניה והתמרמר על מה שראה בקוצר הראייה מצד הפרו־גרמנים בישוב העברי שכן גרמניה לא תיתן, לדעתו, דריסת ליהודים בארץ ותעדיף ליישב בה גרמנים. בתחילת 1915 העלה אבשלם את רעיונותיו לפני אהרון אהרונסון והשנים התחילו טווים קווים לתכנית פעולה. אבשלום התחפש לפליט ועלה על אנייה שבאה לארץ להעביר ממנה פליטים. הוא הגיע לאלכסנדריה והצליח להתקשר עם אנשי המודיעין הצבאי הבריטי ופירט בפניהם את תכניתו – הקמת רשת מודיעין שתפעל בארץ ישראל ותעביר את ממצאיה למפקדה הבריטית. הם קיבלו את תכניתו וקבעו את המשימות שיוטלו על הרשת. כששאלהו הקצין כמה כסף ידרשו אנשי הרשת תמורת השירות השיב אבשלום כי יפעלו למען מטרה יחידה – המטרה היהודית הלאומית. אבשלם חזר ארצה ומיד החל איסוף החומר המודיעיני למען הבריטים על ידי הארגון שקרא לעצמו ״ניל״י (״נצח ישראל לא ישקר״). יום יום נשלחו פעילים לחוף הים להמתין לאנייה שנועדה לבוא כדי לקבל את הדו״חות, אך לשווא. בקוצר רוח יצא אבשלום כדי להגיע משם למצרים, אך נתפס בדרך ונאסר. לאחר ששוחרר ממאסרו שב וניסה להגיע למחוז חפצו דרך קושטא אך בינתיים חודש הקשר עם הבריטים. כעבור זמן נפסק הקשר שנית ושוב החליט אבשלום לצאת לדרך ולחצות את מדבר סיני. הוא צירף אליו את יוסף לישנסקי איש ניל״י ובעזרת מורה־דרך בדואי החלו השניים עושים דרכם אל עבר המדבר. בכ״ו בטבת תרע״ז, 20 בינואר 1917, לא הרחק מנקודת המוצא למסע, הותקפו השניים בפיתחת רפיח על ידי עשרות בדואים. לישנסקי נפצע וברח ואבשלום נפגע ונהרג. המאמצים למצוא את גופתו עלו בתוהו. לאחר מלחמת ששת הימים גילה שלמה בן אלקנה, קצין משטרה לשעבר, לאחר מבצע של חקירות בקרב הבדואים שבסביבה, את מקום קבורתו של אבשלום בחולות סיני. מתחת לדקל שצמח מגרעיני תמרים שלקח עמו כצידה לדרך נתגלה שלדו הוא זוהה והובא בכ״ו בחשוון תשכ״ח, 29 בנובמבר 1967, למנוחות עולמים בטקס ממלכתי מלא בהר הרצל בירושלים.
    כתביו ומכתביו נלקטו ונערכו על־ידי אהרן אמיר ב-1971.

לכתבות נוספות על אבשלום פיינברג בספרייה הלאומית

יצירות אבשלום פיינברג בפרויקט בן־יהודה

ארגון ניל״י באתר

[מקורות: יזכור, אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל, תדהר, ויקיפדיה] 

• אבשלום : כתבים ומכתבים  (חיפה : שקמונה, 1971)
  כולל: אבשלום פיינברג – קווים למונוגרפיה / אהרן אמיר – מכתבים לרבקה אהרנסון – מכתבים לשרה אהרנסון – מכתבים אחרים – יומן המסעים (1911–1915) – דין-וחשבון אל הלייטננט ל. וולי (1915) – דין-וחשבון אל גב’ הנרייטה סאלד (1915)