אהרן אמיר (ליפץ) נולד בעיר קובנה שבליטא בב׳ בסיון תרפ״ג,
7 במאי 1923. אביו, דב ליפץ, ניהל את רשת החינוך ׳תרבות׳ בליטא, והעניק לבנו חינוך עברי מובהק. ב־1934 עלתה המשפחה ארצה, ואמיר למד בגימנסיה
׳הרצליה׳ בתל־אביב. ב־1940 החל ללמוד במכון למדעי המזרח באוניברסיטה העברית בירושלים, וסיים בו את לימודיו אחרי הפסקות ממושכות ב־1950.
ב־1938 הצטרף אמיר לשורות האצ״ל, וב־1940 עבר לארגון הלח״י, בו היה חבר לא־פעיל עד אחרי קום המדינה, אם כי במלחמת העצמאות נלחם בירושלים בשורות ה׳הגנה׳. אולם המסגרת הארגונית־האידיאולוגית העיקרית שהשתייך אליה באותן שנים הייתה
׳הוועד לגיבוש הנוער העברי׳ (ה׳כנענים׳) בהנהגת אוריאל שלח, הוא המשורר יונתן רטוש. אמיר התוודע אל רטוש ב־1942, ונעשה תלמידו הנאמן ויד ימינו למשך שנים רבות.
׳מצאתי את הדרך אל הרעיון ה״עברי״׳, כתב במסתו האוטוביוגרפית ׳הכינור והחרב׳
(1975). ׳אז, ובמשך שנים לאחר כך, ראיתי בו ובשירותו את ייעוד חיי, ומאז עד היום הוא, לפחות, מרכז הכובד של חיי׳. כחלק ממחויבותו המתמשכת לרעיון ה׳כנעני׳ ערך אמיר את בטאון התנועה,
אלף (1948–1953), שימש מזכיר ׳מרכז העברים הצעירים׳ (1951–1953), היה ממייסדי
׳המועדון למחשבה עברית׳ (1965–1967) שהתגלגל ב־1967 ב׳מטה הפעולה להחזקת השטחים׳, ויזם את הקמת
׳הוועד הציבורי הישראלי לעזרת לבנון׳ (1976–1982). מ־1944 פרסם מאמרים פוליטיים־אידיאולוגיים ברוח חזונו, שמבחר מתוכם כינס בספרו
ואני בשלי (1997).
פעילותו הספרותית של אמיר החלה אף היא בראשית שנות הארבעים. פרסומו הראשון בפרוזה, הסיפור
׳קינה על מות תינוק׳, הופיע (עדיין בשם אהרן ליפץ) בסתיו 1940 בירחון ׳גליונות׳. שירו הראשון שפורסם,
׳הגר׳, הופיע במאי 1943 בכתב־העת
מחברות לספרות. יצירתו בשירה ובפרוזה התנהלה כל השנים במקביל לפעילותו הרעיונית, והקשר בין שני מישורים אלה מורכב, לא־ישיר ודורש פענוח. רק ביצירה אחת, מעין פואמה־בפרוזה בשם
׳שירת ארץ העברים׳, פרשׂ אמיר בישירוּת ובמלוא התוקף את חזון יצירתה של אומה עברית חדשה, שבניה מתנערים ממורשת העבר היהודית ומשתיתים את זהותם על זיקה טבעית לטריטוריה של מרחב הסהר הפורה ועל החייאת התרבויות השמיות הקדומות שהתקיימו בו. יצירה אוטופית חגיגית ומליצית זו נכתבה בשנים 1947–1949 כהתרסה נגד תוכנית החלוקה של האו״ם שנגדה את החזון ה׳כנעני׳. היא פורסמה תחילה ב־1949 ושוב ב־1967, מייד אחרי מלחמת ששת הימים שה׳כנענים׳ ראו בה פתח תקווה מחודש להגשמת חזונם. שירתו המוקדמת של אמיר כונסה בקבצים
קדים (1949), שרף (1956) ויתד (1970). ניכרת בשירים אלה השפעה מובהקת של שירת רטוש. זיקתו הרעיונית של המחבר נרמזת בעיקר בעיצוב הלשוני והתמונתי הנוטים אל השגב המקראי. בשירים רווחים מעמדים של שכרון חושים ייצרי, תפאורת קדומים מדברית צחיחה ודמויות הרואיות במצבים דרמטיים. לעתים משולבות בהם דמויות מן הפנתיאון הכנעני. כל אלה מעוצבים בלשון עברית ארכאית, תמציתית ומסוגננת. תכונות אלה לא נעלמו בספרי שיריו הבאים
(שלום נפרד, 1979; חרס, 1984) אך הן נמהלו ביסודות חדשים שגברו והלכו עם השנים: הומור ואירוניה עצמית, נימה דיבורית, תמונות מן ההווה הישראלי, חומרים אוטוביוגרפיים, שירי זיכרון על רעים שאינם ושירי דיוקן על דמויות מן ההיסטוריה והתרבות, מלנין ועד עגנון ומצ׳רלי צ׳פלין עד בינג קרוסבי. אחרי הכינוס של מבחר מקיף משיריו בקובץ
ושבו העבים אחר הגשם (1991) קיבץ אמיר את שיריו החדשים בספרים מטה אהרן (1996) והסתננות (2001). גם ביצירות הפרוזה העיקריות של אמיר ניתן לזהות הדים ומשקעים מהשקפתו ה׳כנענית׳, וזאת על־ידי עיצובן של הדמויות כעברים חדשים, אזרחי האומה המתגבשת בארץ על בסיס לאומי־טריטוריאלי המנוער מן המורשת היהודית. הרומן
ולא תהי למוות ממשלה (1955) מתאר בפירוט ריאליסטי משכנע יממה בחייה של משפחה קטנה בימי מלחמת העצמאות בירושלים. תודעתן של הדמויות רוויה ניכור ואף סלידה מעולם המושגים היהודי והציוני, וכנגד זאת מלאה ביטויים של שייכות טבעית למרחב השמי וזיקה עמוקה לרבדים הקדומים, ה׳אליליים׳ שבתנ״ך. מזווית אחרת כך הדבר גם בשלושת כרכי הטרילוגיה
נון (1969; 1985; 1989), שגיבורה בעל התודעה המקומית־עברית הטבעית צומח במושבה בגליל בשנות השלושים, מצטרף ללח״י ולאחר מכן למשמר הגבול, ומשתתף בכל המלחמות עד מבצע שלום הגליל ב־1982. ספרי פרוזה נוספים של אמיר הם
אהבה (קובץ סיפורים, 1951); עולם שכולו טוב (רומן פנטסטי,
1979); אפרודיטי, או הטיול המאורגן: מסע בעשרה שלבים (1986) והנבלים (רומן בחתימת מיכאלה נדיבי, 1998). בצידם יש לציין שני ספרים של פרוזה תיעודית־אוטוביוגרפית, המגוללים פרקים מימי נעוריו של המחבר, שבהם התגבשה השקפתו ה׳כנענית׳:
פרוזה (1978) ואוב (1994). עם זאת יש מקום לטעון, כי את עיקר רישומו בתרבות הישראלית הותיר אמיר לאו דווקא כמשורר או כמספר אלא כעורך וכמתרגם. ב־1958 ייסד את הרבעון
קשת, שנעשה עד מהרה אחד מכתבי־העת הספרותיים המשמעותיים בישראל. בתחום הפרוזה שימש
קשת חממת־גידול לבחירי המספרים מ׳דור המדינה׳ (ביניהם
עמוס עוז, א״ב יהושע,
יהושע קנז, יורם קניוק,
יצחק אורפז ונסים אלוני). בד בבד גילה
׳קשת׳ פתיחות לתרבויות קרובות ורחוקות, והקדיש מקום רב לדיון בסוגיות המזרח התיכון, אם כי עורכו נמנע מלאכוף עליו באופן ישיר את השקפת עולמו. אחרי שמונה־עשרה שנים של פרסום סדיר סגר אמיר את
׳קשת׳ ב־1976, אך חידש אותו ב־1998, תחילה באופן חד־פעמי ומשנת 2002 באופן סדיר כרבעון ספרותי משובח בשם
קשת החדשה. בתחום התרגום זוקף אמיר לזכותו מאות יצירות שתרגם מאז שנת 1945 ממיטב הקלאסיקה המודרנית האמריקנית (כגון הרמן מלוויל, תומס וולף, ויליאם פוקנר, מארק טוויין וארנסט המינגוויי), האנגלית (כגון ג׳יין אוסטן, ג׳ורג׳ אליוט, וירג׳יניה וולף וד״ה לורנס) והצרפתית (כגון ז׳ן פול סארטר, אלבר קאמי, ז׳ורז׳ סימנון ואלבר ממי). כמו כן תרגם עשרות ספרי הגות, היסטוריה ותיעוד, כגון כתבי המדינאים צ׳רצ׳יל, דה גול, קיסינג׳ר וגורבצ׳וב. סגנונו כמתרגם נוטה אל ההגבהה וההידור הלשוני, ועל כך נמתחה לעיתים ביקורת, אך תכונה זו התמתנה עם השנים. בשנת 2003 זכה אמיר בפרס ישראל לתרגום, אם כי השופטים הדגישו בנימוקיהם כי הפרס ניתן לו לא רק על הצטיינותו בתחום זה אלא
׳מתוך ראייה כוללת של הישגיו כפרוזאיקן, כמשורר, כעורך וכפובליציסט׳. אמיר עצמו ציין לא פעם, כי פעילותו הענפה כמתרגם נבעה בעיקר מצורכי פרנסה, וכי הוא מצר על שמשלח־יד זה השתלט והאפיל במידה רבה על שאר תחומי יצירתו, ואפשר שמשום כך לא עלה בידו, לפי הרגשתו, לממש את מלוא הפוטנציאל שלו כיוצר מקורי. את העובדה הזו תיאר בביטוי הקשה
׳החמצת חיים׳. אהרן אמיר
נפטר לאחר מחלה קשה בכ״ב באדר א׳ תשס״ח, 28 בפברואר 2008.
חוקת החירות / פרידריך האייק (ירושלים : שלם, תשע״ג 2013)
<מבוא – גל גרזון>
עריכה:
סיפורים עבריים בני זמננו (תל־אביב : עם הספר, 1962) <כולל ספורים מאת: ס. יזהר, גדעון תלפז, יורם קניוק, נסים אלוני, הדה בושס, יצחק אורפז, אברהם ב. יהושע, יצחק בן נר, אבי עתניאל, מלאכי בית־אריה, עליזה עמיר, עמוס קינן, מרדכי טביב, עדי צמח, י. אורן, אהרן אמיר, אמציה פורת, עמוס עוז>
סיפורים צרפתיים בני זמננו / מבחר ומבוא – יובל רון (תל־אביב : עם הספר, 1962)
אור, אמיר.מסע עם אהרן.מקור ראשון, שבת, כ״ח באדר ב׳ תשס״ח, 4 באפריל 2008, עמ׳ 11 <״החיבור שלי לאמיר היה החיבור אל העבריות הקדומה והרצון לכונן מכוח זה את החיים העכשוויים. כשאין ישראליזציה יש פלשתיניזציה״>
<פורסם גם בבלוג של
אמיר אור באתר ׳בננות׳>
אורן, יצחק. אהרון אמיר – ארץ העברים בשירה ובפרוזה.
נתיב, שנה ה׳, גל׳ 28 (1992), עמ׳ 64–70.
אשכנזי, יפתח.
מתת ההקשבה.הארץ, תרבות וספרות, ג׳ באדר
תשס״ט, 27 בפברואר 2009, עמ׳ 2 <רצונו של אהרן אמיר לדבר עם סופרים
ומשוררים צעירים היה עדות שאנחנו עוסקים במשהו שלא נמדד רק ברשימת רבי
המכר>
בן־נר, יצחק.
מלוטש : כמעט־סיפור לזכר אהרן אמיר על הפגישה הראשונה ועל הפגישה
האחרונה, כעבור ארבעים שנה. הארץ, תרבות וספרות, ל׳ באדר א׳
תשס״ח, 7 במארס 2008, עמ׳ 4.
גינוסר, ורדה.
מלך קרת.הארץ, תרבות וספרות, ל׳ באדר
א׳ תשס״ח, 7 במארס 2008, עמ׳ 3. <על הפואמה
״שירת ארץ העבדים״ לאהרן אמיר>
גינוסר, ורדה. מעורב עברי
– שפת אם ואב. גג: כתב־עת לספרות, גל׳ 20 (2009), עמ׳ 5–18.
הולצמן, אבנר. ׳יום תחית אי־אז
ובריאת־יש־מתהו׳ : עיון ב׳שירת ארץ העברים׳ לאהרן אמיר.
מחקרים בספרות עברית : ספר זכרון לאורי שהם / בעריכת ראובן צור, עוזי שביט (תל־אביב : אוניברסיטת
תל־אביב, תשמ״ו
1986), עמ׳ 209–233.
לאור, דן. ״אני שומע את אמריקה שרה!״ : על היבט אחד בתמונת העולם של
״הכנענים״.
קשת החדשה, גל׳ 11 (אביב 2005), עמ׳ 148–160 <על ההשפעה האמריקאית על תנועת הכנענים, ובמיוחד על שניים מראשיה:
יונתן רטוש ואהרן אמיר, ועל תרומתם של שני יוצרים אלה להפצת ידיעת אמריקה והספרות האמריקאית בקרב הציבור בארץ> <חזר ונדפס בספרו
המאבק על הזיכרון : מסות על ספרות, חברה ותרבות (תל־אביב : עם עובד, תשס״ט 2009), עמ׳ 296–310>
לב־ארי, שירי.
כנען עוד כאן.הארץ, גלריה, י״ב בטבת תשס״ח, 21 בדצמבר
2007, עמ׳ 3 <שיחה עם אהרן אמיר>
לב־ארי, שירי.
בגיל 8 הוא הביך את ביאליק.הארץ, גלריה, כ״ח בטבת תשס״ח,
6 בינואר 2008, עמ׳ 6 <דיווח על ערב לכבוד יום הולדתו ה־85 של אהרן אמיר>
לב־ארי, שירי.
חייו של איש עברי.הארץ, גלריה, כ״ה באדר א׳ תשס״ח, 2
במארס 2008, עמ׳ 1, 4.
*
שה־לבן, יוסף. על אהרון אמיר. טורים לחינוך ולהוראה, גל׳ י״ד (אייר תשמ״א, מאי 1981), עמ׳ 49–53.
שועלי, צפי.
היונה התמה בוודאי תגביה עוף : האם היה קשר בין כישלון השיווק של ספרי
אהרן אמיר הראשונים לבין דרכו האידיאולוגית? הארץ, תרבות
וספרות, ג׳ באדר תשס״ט, 27 בפברואר 2009, עמ׳ 2.
שטנדל, אורי. הנצח קרוב מאוד : לזכרו של אהרן אמיר.
מאזנים, כרך פ״ג, גל׳ 3
(אב–אלול תשס״ט, אוגוסט 2009), עמ׳ 36–37.
שפרה, ש.
״אוסיף לנסוע״ : דברים שנאמרו לכבוד יום הולדתו ה־85 של אהרן אמיר בבית
ביאליק, ב־3 ינואר 2008. הארץ, תרבות וספרות, ל׳ באדר
א׳ תשס״ח, 7 במארס 2008, עמ׳ 2.
Laor, Dan. American literature
and Israeli culture : the case of the Canaanites. Israel
studies, vol. 5, no. 1 (Spring 2000), pp. 287–300.
הגורני־גרין, אברהם. די לנקמה. דבר,
י״ח בתמוז תשמ״ט, 21 ביולי 1989, עמ׳ 19 <חזר ונדפס בספרו
משא ועיון : מסות על לשון, חינוך
וספרות (תל־אביב : אור עם, תשנ״ג 1992), עמ׳ 107–110>
הולצמן, אבנר. הכנעניות כהוויית־חולין.
הארץ, כ״ח בשבט תשמ״ט, 3 בפברואר 1989, עמ׳ ב 8 <חזר ונדפס בספרו:
מפת דרכים : סיפורת עברית כיום (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, 2005), עמ׳ 314–317>
זהבי, אלכס. יורק וקאז׳יק, יהונתן ויהודה.
מעריב, ספרות, כ״ג בניסן תשמ״ט, 28 באפריל 1989, עמ׳ 3.
הגורני־גרין, אברהם. ה״נון״ של מי? דבר,
ג׳ בכסלו תש״ן, 1 בדצמבר 1989, עמ׳ 19 <חזר ונדפס בספרו
משא ועיון : מסות על לשון, חינוך
וספרות (תל־אביב : אור עם, תשנ״ג 1992), עמ׳ 110–113>
חקק, הרצל. עד אבסורד. נקודה, גל׳ 149 (1991), עמ׳ 44–45.
פסח, חיים. עץ שתול ונחלי דם. במחנה, גל׳ 13 (13 בדצמבר 1989), עמ׳ 41.
צ׳צ׳יק, ורדה. ״בא לו להתפרפר״. ידיעות אחרונות, 13 בדצמבר 1989, עמ׳ 34.
קיסטר, יוסף. האם לא למדו ושכחו הכל? האומה, שנה כ״ז, חוב׳ 98 (1990), עמ׳ 308–310.
קריץ, ראובן. מאצ׳ו כסמל לאומי.
ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, כ״ח בשבט תש״ן, 23 בפברואר 1990, עמ׳ 22 <חזר ונדפס בספרו:
ערב רב : על ספרים, סופרים וסוגיות סיפרות (תל־אביב : פורה, 1990), עמ׳ 17–22.
רז, אביעד. ריח אבק השריפה והדם עדיין באוויר. הארץ,
ח׳ בטבת תש״ן, 5 בינואר 1990, עמ׳ ב 8.
על ״ושבו העבים אחר הגשם״
יעוז־קסט, איתמר. שיחה עם המשורר והסופר אהרון אמיר עם צאת כרך שיריו המקובצים
– ״ושבו העבים אחר הגשם – כל השירים״. פסיפס, גל׳ 15 (1992), עמ׳ 4–6.
סלע, אורי. המסר הסמוי. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, ט״ו באב תשנ״ב, 14 באוגוסט 1992, עמ׳ 27.
סתוי, זיסי. אהרן אמיר. אולי עוד ״יגלו״ אותו. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, כ״ט באדר
ב׳ תשנ״ב, 3 באפריל 1992, עמ׳ 24.
עקרוני, אביב. חמישים שנות שירה. עתון 77, גל׳ 149 (1992), עמ׳ 22–23.
על ״הנבלים״ (בחתימת ״מיכאלה נדיבי״)
בורובסקי, דגנית. ציונות רומנטית עכשיו: הסגנון מסתיר את ההיסטוריה.
מעריב, מוסף שבת – ספרות וספרים, כ״ב בכסלו תשנ״ט, 11 בדצמבר 1998, עמ׳ 27.
גילת, צבי. כתב את זה בסוד אהרן אמיר. מעריב, סופשבוע,
ט׳ בתמוז תשנ״ח, 3 ביולי 1998, עמ׳ 24–26, 28–29 <ראיון עם הסופר בצאת ספרו
״הנבלים״ (מופיע בשם הספרותי מיכאלה נדיבי)>
על ״הסתננות״
איזקסון, מירון. ניסויים בשירה פוליטית. הארץ, מוסף ספרים, גל׳
473 (ז׳ בניסן תשס״ב, 20 במארס 2002), עמ׳ 24.
בן־שאול, משה. ממרומי הלבנון עד אוסמה בן לאדן ויונתן רטוש. עתון 77, גל׳ 264 (2002), עמ׳ 7.
נסים, קובי. נער התוף או נביא. מעריב, מוסף שבת – ספרות וספרים,
ח׳ בכסלו תשס״ב, 23 בנובמבר 2001, עמ׳ 27.
אהרן אמיר (ליפץ) נולד בעיר קובנה שבליטא בב׳ בסיון תרפ״ג,
7 במאי 1923. אביו, דב ליפץ, ניהל את רשת החינוך ׳תרבות׳ בליטא, והעניק לבנו חינוך עברי מובהק. ב־1934 עלתה המשפחה ארצה, ואמיר למד בגימנסיה
׳הרצליה׳ בתל־אביב. ב־1940 החל ללמוד במכון למדעי המזרח באוניברסיטה העברית בירושלים, וסיים בו את לימודיו אחרי הפסקות ממושכות ב־1950.
