המקרא ותולדות ישראל : מחקרים במקרא ובספרות ימי בית שני לזכרו של יעקב ליוור  / העורך – בנימין אופנהיימר. — תל אביב : אוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה למדעי הרוח, תשל״ב 1971.
    400, xxxiii  עמ'.
    Bible and Jewish history : studies in Bible and Jewish history dedicated to the memory of Jacob Liver / edited by Benjamin Uffenheimer

    קובץ זה משקף בהיקפו ובאופיו את מחקר המקרא הישראלי הצעיר. המבקש להעלות קווי יסוד משותפים לחיבורים אלה יתקשה בדבר, כי אין לנו אסכולה ישראלית או אסכולות ישראליות במובן של קבוצה או קבוצות חוקרים המסכימים על הנחות יסוד משותפות בתחום הספרותי, התיאולוגי או ההיסטורי. רוב החיבורים המכונסים כאן עוסקים בשאלה מסוימת, אשר בשל צימצומה והגדרתה אינה זקוקה להנחה כללית. ניתן לומר, כי המחקר הישראלי של הדור הזה הוא פוזיטיביסטי, והוא עוסק בראש ובראשונה בריאליה של המקרא. השוני בהשוואה למחקר הדור הקודם ניכר בעליל. אבות חקר המקרא בישראל כקויפמן, בובר, קאסוטו וסגל הקדישו מרץ רב לויכוח עם המחקר הפרוטסטנטי, הן מבחינה תיאולוגית הן מבחינת הביאור הספרותי של צמיחת המקרא בכלל וספרי התורה בפרט. האספקט הפולמוסי הוא אחד הסממנים המובהקים במפעלו של קויפמן; הוא מזדקר בכתבי קאסוטו וסגל והוא אבן פינה במפעלו של בובר, אף כי הוא חבוי שם מתחת לפני השטח. אספקט זה איננו מצוי בכתביו של טור־סיני, שהקדיש את מפעלו המקראי לליבונן של בעיות לשוניות ופרשניות, בדומה לשני תלמידי חכמים שקדמו לו, הריהם א׳ אהרליך, בעל ״מקרא כפשוטו״ ופ׳ פרלס, שהיו נציגים מובהקים של הביקורת הפילולוגית.
    עם כל ההבדלים בכתביהם של אבות מחקר המקרא הישראלי – ועמהם אפשר למנות חוקרים יהודיים שלא חיו בא״י ואף לא כתבו בשפה העברית, כגון פרנץ רוזנצוייג ובנו יעקב – אפשר להצביע על שני קווים המשותפים להם, הריהם המגמה הפולמוסית האנטי־נוצרית המובהקת, אשר לעתים הגיעה לידי גישה אפולוגטית מובהקת, ויחסם האינטימי אל הלשון העברית. לרובם השפה העברית היתה גירסה דינקותא ומקצתם אף השתתפו בפועל במפעל החייאתה. אף זאת, ידיעתם בתחום זה לא הצטמצמה בגבולות שפת המקרא, כזאת של חוקרי המקרא של אומות העולם אשר למדו את לשון המקרא באוניברסיטאות בבחינת שפה ״מתה״. ההתוודעות הלשונית האינטימית של חוקרים אלה בלשון המקרא, בלשון חז״ל ובשכבות המאוחרות של הספרות העברית חינכה אותם ליחס של כובד ראש כדפי הכתוב ואף הכינה את לבבם להערכה ספרותית־אסתיטית נאותה.
    כנגד זה ניתן לומר, כי מחקר המקרא הישראלי של הדור הזה קיפח לחלוטין את האספקט הפולמוסי האנטי־נוצרי, שכן בשביל חוקרים אלה הנצרות איננה בבחינת מציאות יום יומית חיה שאתה יש להתמודד. אכן, גם מחקר זה לא צמח בחלל ריק מבחינה תרבותית. דומני שההשפעה המכרעת שכיוונה צעדיו באה מתחום המזרחנות והארכיאולוגיה, אשר טופחו במשך הדור האחרון במיוחד באמריקה. השפעתו של גדול החוקרים האמריקאים בתחומים אלה, ו״פ אולברייט, היא עובדה שאינה טעונה הוכחה. המחקר האמריקאי הוא פוזיטיביסטי והאוריינטציה התיאולוגית־הנוצרית איננה מהותית כבמחקר המקרא האירופי. המקרא מתבאר כאן כחוליה בלתי נפרדת, אף כי יחידה במינה, של התרבות המזרחית הקדומה. חקירותיהם של מלומדים אלה בתרבויות מיזופוטמיה, מצרים וכנען הן המסגרת לגישתם למקרא.
    בקובץ זה מודגמת תרומתה של האשורולוגיה להבהרת בעיות מקראיות בחיבוריהם של ארצי־מלמט, תדמור, אפעל, ורשימתו של אחיטוב שואבת השראתה מתחום האגיפטולוגיה. ליד ההשפעה מתחום המזרחנות פועל אצל חוקרי ישראל מניע פנימי הקשור במעמדנו האכסיסטנציאלי, הריהי חוית המולדת, הבאה לידי ביטוי בהתענינות הלוהטת בגיאוגרפיה ההיסטורית (קלאי, בן־שם), בארכיאולוגיה (א׳ שטרן) ובאפיגרפיקה של א״י (נוה). גם הגישה הלשונית קנתה לה שביתה אלא שבדור זה נתפצל תחום זה למקצועות מקצועות, בהתאם להתפתחותה ולהישיגיה של הבלשנות העברית, ליד הנסיון ליישם עקרונות של הבלשנות הכללית לשם הבהרת תופעות סגנוניות ותחביריות (בלאו) תמצא מחקרים המבטאים את ההבחנה המתחדדת והולכת בין שכבות הלשון השונות, בעיקר בין לשון המקרא ולשון חכמים (א׳ הורביץ), וכן חיבורים המוקדשים לחקר המסורה ולתולדות הניקוד (י׳ ייבין, א׳ דותן). העיסוק בגופו של מקרא נוגע לשאלות היסטוריות, ספרותיות־ביקורתיות, אסתיטיות, לשוניות ותיאולוגיות. שני חיבורים מוקדשים לבירור הרקע ההיסטורי (אהרוני, קצנשטיין) של פרשיות מקראיות, וחיבור אחד (מ׳ הראל) עוסק בבירור מונח טופוגרפי. מאמר אחד מוקדש לשאלה ספרותית טהורה, כאשר המחברת (ל׳ פרנקל) מבקשת ליישם עקרון הידוע לנו מן הריטוריקה הקלאסית לביאור המבנה הספרותי-אסתיטי של הכתובים. חוקר אחר (ליונשטם) עוסק בנושא הנוגע לחקר המסורות, ומאמר נוסף עומד על שיטת המקורות (הרן). מ׳ גרינברג משלב מחקר המסורות בגישה ספרותית אסתיטית, וג׳ ברין עומד על גילגולה של נוסחה ספרותית מסוימת. שני חיבורים עוסקים בחקר הנבואה (אופנהיימר, הופמן); אחד מהם מכיל נסיון להגיע להבנת תופעה זו ע״ס עימות פשוטו של מקרא במדרשו המיסטי. ועוד חיבור עוסק בבעיה תיאולוגית טהורה (נֶהֶר). החיבורים העוסקים בתרגומים העתיקים, בתרגום השבעים (וייסרט) ובתרגום אונקלוס (קדרי), מסיימים את העיסוק בגופו של מקרא ויוצרים את הגשר לפרשנות הקדומה ולספרות ימי בית שני, בה נכללות הכתובות הארמיות מייב (פורטן), הספרות התנאית והאמוראית (ספראי), הברית החדשה (פלוסר), ספרות קומראן (ליכט) והספרות היהודית־הלניסטית (מ׳ שטרן). קבוצה זו של חיבורים מסמלת את האספקט ההיסטורי השני אשר אליו מכוון מחקר המקרא היהודי בכלל והישראלי בפרט, הריהי הערכת המקרא כחוליה ראשונה בתרבות ישראל, להוציא את הגישה הנוצרית הקלאסית אשר לפיה המקרא אינו אלא הפרוזדור לברית החדשה. שינוי זה של הפרספקטיבה המחקרית הוא מכריע, באשר הוא מאחז את מחקר המקרא היהודי הן במזרחנות הן בחכמת ישראל, ובכך הוא מחזיר את הערכת המקרא לפרופורציה ההיסטורית הנאותה.
    מחקר המקרא היהודי החדיש ניזון מתנועת התחיה הלאומית והוא אף הזין ומזין אותה. ההתעניינות בקדמוניות ישראל מסמלת את חתירתנו להכרת מהותנו, להבנת עצמנו ולביאור הקשר בו נתקשר דור זה עם אדמת המולדת. חקר פרשיות היסטוריות של המקרא נובע במקרים רבים, במודע או שלא במודע, מתוך הקשר הקיומי העמוק של דור התחיה עם דורות קדומים. הללו נאלצו להיאבק לא פעם בבעיות קיום דומות ולעתים אף זהות לשלנו, שכן המקום והסיטואציה הגיאוהיסטורית הולידו אותן. ברם, מתוך שבחו אתה למד גם על מגבלותיו של מחקר זה באשר הוא ברובו מוקדש לריאליה ולא נפנה עדיין לשאלות פילוסופיות ותיאולוגיות, שהיו כה מרכזיות במפעלם של חוקרי הדור הקודם, בראש ובראשונה בספריהם של קויפמן ובובר. דומה כי בשעה שהוא יתפנה להן, גם בעיות הרוח תתיצבנה מזוית ראיה חדשה, הן בשל שינויי הזמנים והעתים הן בשל המוחשיות היתרה בה חשים אנחנו את עולם המקרא. יש לקוות כי הסינתיזה הגדולה בין כל המקצועות המרובים הנזכרים כאן ובין החקר הספרותי והעיוני של המקרא תתגשם עוד בדור זה בפירוש מדעי ישראלי חדש של המקרא, שהוא צורך השעה.
    קובץ זה מוקדש לזכרו של חבר וידיד יקר שהלך מאתנו ללא עת, יעקב ליוור ז״ל. הוא נפטר ביום י״ג באייר תשכ״ט אחרי מחלה קשה. החוג הנרחב של עמיתיו ותלמידיו אשר תרמו לקובץ – לדאבוננו לא היה ביכולתנו לכלול את כולם בשל מגבלות תקציביות – הוא עדות לפעילותו המדעית הענפה כמורה וחוקר, כראש חוג למקרא באוניברסיטת תל-אביב, כאחד העורכים העיקריים של האנציקלופדיה המקראית וכעורכם של קבצים מדעיים שונים. לפי השכלתו ונטייתו היה יעקב ליוור היסטוריון אמפירי, אשר התיחס בחשדנות כלפי כל תיאוריה כוללנית ואשר שיקע את עצמו בחקרם של פרטים, שכן מחוור היה לו כי כל תיאור היסטורי נאות הוא פסיפס של עובדות בדוקות המשובצות במערכת הכללית בהתאם למשקלם הסגולי. מחקריו הקיפו תחומים רבים ושונים, ביניהם העיון ברשימות יחס, בחומר אפיגראפי, בפרשיות ספרותיות והיסטוריות של המקרא וכיוצא בזה. שני ספריו ומאמריו המרובים מעידים על כושר סינתטי ועל חדירה עמוקה לפרטים ולפרטי פרטים. בערכים הגדולים שהוא כתב למען האנציקלופדיה המקראית הוא התגלה, נוסף לכך, כמי שמסוגל, תוך כדי סיכום עבודת המחקר של שני דורות, להצביע על העיקר ולהביע את דעתו המאוזנת והשקולה הן ע״י עצם עריכת החומר הן על ידי רמזים ביקורתיים דקים שיש בהם כדי להוביל את הקורא ביד בטוחה במבוך זה של דעות והשערות, אשר בו הפרוץ מרובה על העומד. אלה התכונות שבזכותן הוא היה לחוקר גדול בישראל. יהי זכרו ברוך!
    מתוך ההקדמה מאת בנימין אופנהיימר.

תוכן העניינים:

• דברי פתיחה

פרשיות במקרא
• יוחנן אהרוני: כיבושי דויד לפי תהלים ס וקח (עמ' 13–17)
• בנימין אופנהיימר: הקדשת ישעיהו וגלגוליה במסורת חז״ל (עמ' 18–50)
• ישראל בן-שם: מלחמת זרח הכושי (עמ' 51–56)
• גרשון ברין: לתולדות הנוסחה ״הוא יהיה לי לבן ואני אהיה לו לאב״ (עמ' 57–64)
• משה גרינברג: אמנות הסיפור והעריכה בפרשת המכות (שמות ז-יא) (עמ' 65–75)
• יאיר הופמן: אדום כסמל הרשעה בספרות הנבואה (עמ' 76–89)
• מנשה הראל: כרם היה לידידי בקרן בן-שמן (יש' ה, א-ב) (עמ' 90–92)
• מנחם הרן: קדמותו של זבח הפסח (עמ' 93–103)
• שמואל א. ליונשטם: פרשת מותם של אבות האומה בספר בראשית (עמ' 104–123)
• אנדרה נהר: מעבר לניסיון : איוב ואברהם בהתנסותם (עמ' 124–128)
• לאה פרנקל: האנטיתיזה כיסוד ספרותי במקרא (עמ' 129–146)
ה. י. קצנשטיין: משא צור (יש' כג, א-יד) (עמ' 147–153)
היסטוריה, גיאוגרפיה, ארכיאולוגיה
• שמואל אחיטוב: לזיהויה של פיתום (עמ' 157–160)
• ישראל אפעל: בני קטורה ובני ישמעאל (עמ' 161–168)
• פ' ארצי וא' מלמט: שיבּתוּ, מלכת מארי : לחליפת-מכתביה בכרך חדש של תעודות מארי (עמ' 169–183)
• יוסף נוה: שני אוסטרקונים ארמיים מן התקופה הפרסית (עמ' 184–190)
• זכריה קלאי: בעל שָׁלִשָׁה ואפרים (עמ' 191–206)
• אפרים שטרן: אספקטים ארכיאולוגיים לתולדות השפלה וחוף הים בראשית מאה ד' לפסה״נ (עמ' 207–221)
חיים תדמור: המְעוּנִים בדה״י לאור תעודה אשורית (עמ' 222–230)
לשון ודקדוק
• יהושע בלאו: על חזרת הנשוא במקרא (עמ' 234–240)
• אהרן דותן: ״סָובָאִים״ עיונים בדרכי עבודתם של נקדני טבריה (עמ' 241–247)
• אבי הורביץ: ״כיאזמוס דיאכרוני״ בעברית המקראית (עמ' 248–255)
ישראל ייבין: צורות ״יקטולנו״, ״יקוטלנו״ במגילות מדבר יהודה לאור מסורת הניקוד הבבלי (עמ' 256–276)
תרגומים עתיקים וספרות ימי בית שני
• דוד וייסרט: תרגום השבעים לפועל ״חדל״ בס' יחזקאל (עמ' 279–288)
• יעקב ליכט: רעתה של האשה הזרה : שיר שנמצא בשרידי כתביה של כת מדבר יהודה (4Q184) (עמ' 289–296)
• שמואל ספראי: הערות היסטוריות למשנת פסחים, פרק עשירי (עמ' 297–306)
• בצלאל פורטן: חוזה הנישואין הארמי של האמה תמת (עמ' 307–329)
• דוד פלוסר: ״הראיתה מימיך ארי סבל?״ (עמ' 330–340)
• מנחם צבי קדרי: מחקר תרגום אונקלוס בימינו: מעמד המחקר ותפקידיו (עמ' 341–374)
מנחם שטרן: ניקולאוס איש-דמשק כמקור לתולדות ישראל בימי בית הורדוס ובית חשמונאי (עמ' 375–394)
ביבליוגרפיה של כתבי יעקב ליוור
• שמואל אחיטוב: כתבי יעקב ליוור ז״ל (עמ' 395–400)


• English abstracts

---

עודכן לאחרונה: 5 בפברואר 2020