שמואל אהרן תמרת נולד בשנת תרכ״ט (1869) בכפר ליד מאלטש שבליטא (כיום בתחומי בלארוס). מילדותו בעל זיקה מיוחדת לטבע. למד בביהמ״ד ונתפרסם כעילוי. בן י״ז נשא בתו של הרב מעיירת־הקייט מילייצ׳יץ׳ הסמוכה לביאליסטוק. המשיך לימודיו בסמוך על שולחן חותנו ואחר נסע לקובנה ומשם לישיבת וולוז׳ין, בה היה חבר־לימודים לביאליק וכן באגודה הלאומית של תלמידי הישיבה ״נצח ישראל״. עם מות חותנו (1893) כיהן במקומו ברבנות עד ימיו האחרונים. ביאליק וח. טשרנוביץ ניסו להביאו לאודיסה לשם הוראת התלמוד בישיבה. בא ולאחר כמה ימים חזר לעירו ולא הועילו שום הפצרות להניאו מכך. כל שנותיו בעיירה בהתבודדות ביער וגם תפקידי־הרבנות מילא באנסו.
    מתחום זיקתו לחיבת־ציון יצא מאמרו הראשון ״שילומים לריב ציון״ (״המליץ״ 1899, גל׳ 56–70), שבו באה לידי גילוי עמדתו, שבגווני גוונים לא שינה עד ימיו האחרונים. קיטרג כאן על האורתודוכסיה, המעדיפה את הצורה על התוכן (״שמו כל מעייניהם בקליפתן של המצוות״. חתם כאן ״אחד המרגישים״ והמערכת הוסיפה הערה, שהכותב הוא אחד מגדולי הרבנים. מאז נתפרסם בחתימתו ״אחד הרבנים המרגישים״) וכן כיוון חיציו נגד ההשכלה, הדומה לה (״השכלת הפרחים״) ובציונות ביקש לקומם הריסות האומה מבחינה רוחנית־תרבותית. השתתף בקונגרס הציוני הרביעי בלונדון (1900) וחזר מאוכזב ביותר בשל הנביבות שבציונות המדינית וגינוני הקונגרס והדיפלומטיה. גברה אכזבה זו לאחר הפוגרום בקישינוב ופגישת הרצל עם פליבה. מאמריו בכיוון זה לא נתקבלו למערכות וכן לא מצא בתנועת ״המזרחי״ שוני מהותי מהציונות המדינית, שנואת־נפשו. מתוך כך בא לקטרג על הלאומיות בכלל, המסתאבת לגזענות ונעשה מהראשונים בעברית ללוחם חריף נגד המלחמות ושפיכת־דמים. דבריו אלה כינס לספרו הראשון ״היהדות והחירות״ , שביאליק וח. טשרנוביץ עשו למען הדפסתו (אודיסה, תרס״ה). מאז לא פסק מלהרעים נגד הציונות המדינית ואחר כך נגד וייצמן, הרביזיוניסטים, שעשו את הצבאיות סיסמת־עיקר וכן נגד היהדות האורתודוכסית בשל התאבנותה ושקיעתה בפלפול וחידושי תורה. בשטף פולמוסו הגיע לעמדה, שקשה למצוא כמותה ברבנות האורתודוכסית (״האם אפשר לכנות בשם אחר זולת ׳שרירות הלב׳ את קלות־הראש, שהראתה הבטלנות, בהשריצה כל כך פלפולים של הבל להטריד את המוחות ואת הכוחות וכל כך חומרות מוזרות, שהמציאה בכוח פלפוליה ההם להעיק על האדם״). מלחמתו למען הפאציפיזם, שהחל בה בימי מלחמת רוסיה־יפאן הגביר בייחוד לאחר מלחמת העולם הראשונה. אהד בראשית המאה את התנועה המהפכנית ואחר-כך את המהפכה. אולם בחל בה משראה שגם היא נזקקת לשפיכת־דם. השתתף באכסניות עבריות שונות עד ימיו האחרונים וכן כתב יידיש. ספריו האחרים: ״מוסר התורה והיהדות״ (וילנה, תרע״ב), ״ספר האמונה הטהורה והדת ההמונית״ (אודיסה, תרע״ב), ״כנסת ישראל ומלחמות הגויים״ (וארשה, תר״ף), ״שלושה זיווגים בלתי הגונים״ (כריכת הפאציפיזם עם בעיות כלכליות ; לימוד תורה עם האורתודוכסיה המאובנת; תחיית השפה והתרבות העברית עם הציונות המדינית. פיטרקוב, תר״ץ). חיבר ספר בהלכה (״יד אהרון״. פיטרקוב, תרפ״ג) ובהקדמה המקפת מיצוי דעותיו ותפקיד התורה וההלכה במכלול דעותיו. בשנותיו האחרונות התקרב ל״אגודת ישראל״.
    אהרן שמואל תמרת נפטר בווארשה, אור ליום כ״ז באב תרצ״א, 10 באוגוסט 1931.
[מקורות: קרסל,YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe, ויקיפדיה]

• Biography of “One of the Sensitive Rabbis” = ביאָגראַפיע פון ״אחד הרבנים המרגישים״ / by Rabbi Aaron Shmuel Tamares, translation by Ri J. Turner. In geveb = אין געוועב : a journal  of Yiddish studies, April-May 2017.