עליזה לבנברג נולדה בפוזן, פרוסיה (כעת פוזנן בתחומי פולין) בו׳ בסיון תרע״ד, 31 במאי 1914 למשפחת מותק, משפחה יהודית אמידה וליברלית. המשפחה עברה זמן קצר לאחר מכן לברלין. על אף מאמצי אביה, תיאודור, סוחר תבואות אמיד ובעל אחוזה גדולה, להרחיק את ילדיו מהשפעות סוציאליסטיות, נסחפו עליזה ואחיה הבכור, הנס מותק, אחר המרקסיזם.
    עם עליית היטלר לשלטון יצאו שני האחים לבית מותק לצרפת ולאיטליה, שבו לברלין, ולאחר מספר חודשים היגרו לארץ ישראל. עליזה הצטרפה לקיבוץ עין המפרץ והנס לקיבוץ מזרע, אבל שניהם עזבו תוך זמן קצר ועברו לתל אביב. הנס פעל במסגרת המפלגה הקומוניסטית, תחת עיניה הפקוחות של משטרת המנדט, ולבסוף עזב את הארץ לבריטניה. עם תום מלחמת העולם השנייה חזר למזרח גרמניה והיה להיסטוריון כלכלי חשוב ורקטור של אוניברסיטת הומבולדט.
    עליזה נותרה בארץ, נישאה לקורט לבנברג, ילדה בת והתגרשה. היא פנתה לתחום ההוראה, לימדה מספר שנים אנשים מבוגרים במעברת ראש־העין ולאחר מכן עסקה בעיקר בהוראת תלמידים שהוגדרו אז ׳קשי חינוך׳, בין היתר בכרם־התימנים. לצד עבודתה החינוכית עסקה בתרגום, בין השאר ב׳קול ישראל׳, וכתבה מדי פעם בפעם רשימות ומאמרי דעה בעיתונים ׳דבר׳ ו׳זמנים׳, בעיקר סביב נושאים הקשורים לעלייה הגדולה ולמערכת החינוך בארץ. כבר בשלב זה ניתן לזהות בכתיבתה נטייה לנושאים חינוכיים וחברתיים, באופן ששילב בין הצבעה אמיצה על חוליים שיש לתקן ובין סגנון כתיבה פסקני, לאו דווקא זהיר, שעורר עליה את חמתם של מבקרים שונים. לבחירתה לחרוג מפעילות מקצועית נשית (במקרה שלה – הוראה, אך אצל נשים רבות אחרות גם עבודה בתחום הבריאות והסעד) ולהשמיע קול צלול בזירה הציבורית, שבה היה הקול הגברי דומיננטי, הייתה בוודאי השפעה על התגובות הביקורתיות למאמריה. בד בבד, לבנברג פעלה במוסדות מפא״י לאורך שנות החמישים. היא כיהנה כחברת מרכז המפלגה והשתתפה בחוגי הצעירים ובמועצת הפועלות, וניסתה לקדם נושאים חינוכיים, חברתיים ומגדריים. בקיץ 1959, בעיצומה של מערכת הבחירות לכנסת הרביעית, פרצו אירועי ואדי סליב בחיפה, שהעלו לסדר היום הישראלי את המתחים שהצטברו במהלך קליטת העלייה הגדולה. לא חלף זמן רב ונראה היה שהחברה הישראלית שבה להסיט את עיניה מן המתרחש בשכונות ובעיירות שבהן התרכזו העולים החדשים. לבנברג חשה שמפא״י עוצמת את עיניה נוכח המציאות בישראל, שבה העולים הם ׳כמחצית האוכלוסיה ולא רחוק היום, בו תגיע למעמד של רוב ברור׳. היא חשה כי תנועת העבודה שבויה בטרמינולוגיה ארכאית, מן הימים שבהם ההגשמה החלוצית נסבה על הקמת יישובים חקלאיים שיתופיים.
    בקיץ 1960 הגיעה לבנברג לקרית שמונה כמורה לאנגלית בבית הספר התיכוני. כאן נתקלה בפער בין תושבי המקום, מרביתם יוצאי ארצות המזרח, והחברה הקיבוצית המבוססת השכנה. את חוויותיה מנסיון חיים זה פירסמה בסדרת רשימות, יומן קרית שמונה, בכתב העת קשת בשנים 1961–1962. הרשימות עוררו הדים רחבים ביותר ואף נתנו לה במה בכמה תוכניות רדיו מיוחדות, שבהן הופיעה כמגלה מחדלים ואי-סדרים במינהל ציבורי - כל זאת לפני הופעתה הציבורית של שולמית אלוני, שהמשיכה למעשה את דרכה של לבנברג בטיפול נושאים אלו. יומן קרית שמונה פורסמו לאחר מכן בספר, שזכה לתגובות משמעותיות בעיתונות וברדיו בשל תפוצתו הרחבה.
    זיהויה הקודם של עליזה לבנברג עם מפא״י פגע בהתחלה באמינותה, אך במהלך הזמן יצאה בגלוי נגד ״קלקולים״ במינהל ובשלטון, והתנתקה מהמימסד. היא ראויה לאיזכור הן כתופעה - אישיות אנטי-מימסדית, והן בשל היותה אשה משכילה, ממוצא אירופי, שיצאה למקום שנתפס באותם ימים כבעל בעיות חברתיות, כלכליות ובטחוניות קשות, כדי לעזור לתושבי המקום תוך שהיא חיה בתוכם וכדי לבצע מעין ניסוי חברתי. עם חזרתה למרכז הארץ המשיכה לבנברג לטפח את שיטת ההוראה היחידנית באנגלית, בעיקר כדי לקדם את יוצאי ארצות המזרח, והן את שיטת מתן שיעורי העזר הקבוצתיים - וזאת עוד בתקופה של טרום המתנ״סים. תוכניתה הקבועה ברדיו היתה מעין ״כותל מזרח״ שבו באו לידי ביטוי מצוקות של אזרחים רבים. ממשיכיה של תוכנית זאת היו תוכניות הדיבור ברדיו, שפינו את מקומן, מאוחר יותר, לתוכניות הטלוויזיה כפי שהן במתכונתן היום.
    עליזה לבנברג נפטרה בתל אביב בכ״ב בטבת תשס״ג, 27 בדצמבר 2002. 

• Welding a nation : education in Israel (Tel Aviv : Ihud Olami, 1958?)
• פרקי קרית שמונה (ירושלים ותל אביב : שוקן, תשכ״ה 1964) <תרגמו מאנגלית – הרי ודקלה גולומב>