גרשון לוין, רופא וסופר, בנו של חזן, נולד בלובלין, פולין, בי׳ בטבת תרכ״ח, 5 בינואר 1868. למד בבית ספר תיכון בראדום ואחר סיים לימודיו ברפואה באוניברסיטת וארשה (1895). חי מאז בווארשה ועיסוקו ברפואה תוך פעילות יתירה בציבוריות היהודית־הלאומית במשך עשרות בשנים – בין היתר היה ממייסדי ״הזמיר״, לשם הפצת תרבות המוסיקה היהודית, בווארשה ובמקומות אחרים. היה בחוגם של י. ל. פרץ, נ. סוקולוב ואחרים.
    פירסם במשך עשרות בשנים מאמרים ומחקרים בענייני רפואה וכן סיפורים ורשימות־הווי בעיתונות העברית (רושם רב היו לכתבותיו משדות מערכת הקרבות שבין רוסיה ליאפאן, שפירסם ב״הצופה״) והיידית. כסופר הצטיין בכשרונו הרב. בספוריו ופיליטוניו הוא מוסר את זכרונותיו מזמן המלחמה, שיחותיו ופגישותיו והבהרת אישיותם של כמה סופרים ועסקנים אשר בא עמם במגע ומשא. בכולם יש חומר עשיר ומגוון. בשנותיו האחרונות פרסם על עמודי ״היינט״ את ספרו האבטוביאוגרפי ״מחיי״ שבו תאר בקוים תוססים, בהומור חי ובטביעת עין של תלמיד חכם את הסביבה, העירה הקטנה, על אורותיה וצלליה, על אישיה וזרמיה. בספורים אלה קנה לו את עולמו כסופר יהודי עממי, פיקח ובעל לשון עסיסית שזורה בחן המיוחד העברי, מתובלת בפתגמים מהתלמוד והתנ״ך, דברי חכמים ושיחת חולין. בחיים הצבוריים היה פעיל כלוחם נגד ההתבוללות בכל צורותיה, הן הגלויה והן הנסתרת – ונגד האנטישמיות. והרבה נגישות ורדיפות גרמה לו מלחמה זו, אולם גרשון לוין לא חת ולא נרתע והרגש הלאומי־היהודי שבו לא נפגם במשהו. הוא היה גם כן פעיל במתן סיוע לסטודנטים יהודים ועזרה רפואית להמוני העם. ב״טאָז״ מצא תקון לחייו. גרשון לוין נפטר בי״א בחשון ת״ש, 24 באוקטובר 1939, בימי כיבוש וארשה בידי הגרמנים ובהלווייתו השתתפו שבעה אנשים בלבד. ביידיש הוציא גם ספרים ובהם ספרי־זכרונות. הוסיף מבוא ומילואים לספרו של י. ח. זגורודסקי ״חיינו ואורך - ימינו״ (וארשה, תרנ״ח).

מקורות: קרסל, לעקסיקאָן פֿון דער נייער יידישער ליטעראַטור, Wikipedia, YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe