דוד עמירן (הורסט קלנר), גיאוגרף וחוקר ארץ־ישראל, נולד בברלין בי״ב בכסלו תרע״א, 13 בדצמבר 1910. אביו, רופא, היה בן למשפחה שהיגרה מליטא לגרמניה. המשפחה הייתה מסורתית, ואביו היה ציוני ששאף לגור בארץ. לאחר שסיים את בית הספר התיכון, החל ללמוד גיאוגרפיה בפרייבורג בשנת 1929. הוא הושפע עמוקות מהוראתו וממחקריו של מורהו, הנס שרפר, ונדד בעקבותיו לפרנקפורט ולמד זמן קצר גם בברלין. בסוף 1932 יצא עמירן למוסקבה כדי לעבוד בסקר גיאומורפולוגי בדרום הרי אורל, ולאחר עליית היטלר לשלטון לא רצה לחזור לגרמניה. הוא נסע לשווייץ לאוניברסיטת ברן, שם כתב את עבודת הדוקטורט שלו על טרסות נהר באיטליה.
    לאחר הגשת הדוקטורט בקיץ 1935, הגיע עמירן לירושלים, מתוך הערכה שיוכל למצוא עבודה בתחום התמחותו בארץ. עם הגעתו, התקבל לעבודה בספריית הגיאולוגיה בהמלצת פיקרד, ושנתיים לאחר מכן סייע לו פיקרד לקבל מענק להכנת ״אטלס ארץ ישראל״, פרויקט שהעניק לו מעמד של ״עמית הוראה״ עד 1940. בסוף שנות ה־30 השתתף בקורס קצינים של ההגנה בקרית ענבים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, התגייס לצבא הבריטי ושירת כקצין ביחידת המיפוי במצרים, יחד עם יהודה קרמון. לאחר שחרורו מהצבא, התקבל כסגן מנהל השירות המטeorולוגי הממשלתי, שם עבד כשנתיים עד פרוץ מלחמת השחרור. במהלך המלחמה חזר לשרת כמפקד גדוד בירושלים ובתפקידי מטה נוספים. לאחר שביתת הנשק השנייה, מונה לסגן מפקד יחידת המיפוי וצילומי האוויר של צה״ל, שם שירת גם יצחק שטנר. בתקופה זו שינה את שמו הגרמני לדוד עמירן ונשא לאישה את רות ברנדשטטר, ילידת יבנאל.
    בשנת 1949 הוזמן עמירן על ידי האוניברסיטה העברית להקים את המחלקה לגיאוגרפיה, כחלק מתוכניות ההתפתחות שלה לאחר הקמת המדינה. במהלך שנות ה־50 הפך לנציג הגיאוגרפיה הישראלית במוסדות הגיאוגרפיים הבינלאומיים ונבחר לוועדות שונות, ביניהן ועדה לאזורים צחיחים. במסגרת זו יצא לייעוץ בדרום אמריקה בנושא המדבר, וחזר לאזור זה גם בשנות ה־60 וה־70. במחצית השנייה של שנות ה־50, בתיווך טדי קולק, מונה למנהל 'המכון לחקר הנגב' בבאר שבע וכן למנהל 'המועצה המדעית' שליד משרד ראש הממשלה. במשרד זה שימש כחבר בוועדת השמות הממשלתית, שהעניקה שמות עבריים ליישובים חדשים ולאתרים גיאוגרפיים בארץ.
    בעברו מילא תפקידים במנהל האוניברסיטה העברית, והיה סגן נשיא האוניברסיטה. בנוסף, פעל להרחבת תשתיות המחקר ויזם את הקמת 'מכון ירושלים לחקר ישראל' ב־1978, שבו עמד בראשו עד 1984. הוא הקים את ״האגודה הגיאוגרפית הישראלית״ בשנת 1961 ועמד בראשה עד 1977.
    סיפור חייו של דוד עמירן הוא סיפור של יזמות חלוצית וניהול בתחומי המחקר המדעי והמוסדות האקדמיים בישראל. על יזמותו ותרומתו למדעי הגיאוגרפיה זכה בפרס ישראל בשנת 1977. עם זאת, חשיבות מפעל חייו ניכרת בהקמת המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנות ה־50 פעל להקמת בניין המחלקה בגבעת רם, והיה עד להעברה נוספת להר הצופים. במשך שנים רבות עמד בראש המחלקה, ריכז את צוות ההוראה והעובדים, קבע את תוכנית הלימודים ופיתח את המחקר והתארים הגבוהים. במהלך כשלושים שנה חינך דורות של תלמידים שהפכו לחוקרים, מורים לגיאוגרפיה, מתכננים בגופי תכנון שונים וממשיכי דרכו בהוראה ובמחקר באוניברסיטאות.
    פועלו המדעי של עמירן משקף את צמיחתה והתבססותה של הגיאוגרפיה המודרנית בארץ־ישראל בשני הדורות האחרונים. סקירת מעל 120 פרסומיו מראה את תרומתו לפיתוח כל ענפי הגיאוגרפיה בארץ, לקביעת כיווני המחקר ושיטותיו עבור דורות תלמידים שהפכו לעמיתים למחקר, הוראה ואהבת הגיאוגרפיה.
    מאפיין בולט בפועלו הוא העניין והלימוד בנושאים מרכזיים בכל תחומי הגיאוגרפיה: מורפולוגיה, כרטוגרפיה, אקלים, גיאוגרפיה אזורית, כפרית ועירונית, פיתוח אזורי ובעיות הסביבה. תחומי מחקריו השתנו והתרחבו עם הזמן, החל במורפולוגיה ואקלים בשנות ה־30 וה־40, דרך דגש על נושאי יישוב עירוני בשנות ה־50 וה־60, ועד להתמקדות בפיתוח אזורי, בעיקר באזורים צחיחים, ובמחקר איכות הסביבה בישראל. עם זאת, גישתו המחקרית נשארה כוללת ורחבת־מבט, המחפשת תמיד את ההשפעות ההדדיות בין תנאים טבעיים לפעילות אנושית, ורואה בנתונים הפיזיים אתגרים שהאדם מתמודד איתם בתהליך הפיתוח והשינוי המרחבי והכלכלי.
    קו מרכזי בעבודותיו הוא זיהוי פוטנציאל הפיתוח האזורי על בסיס הבנה מעמיקה של היתרונות והמגבלות הפיזיות של האזור. גישת יחסי הגומלין בין האדם לסביבה הטבעית מבוססת על תפיסה הומניסטית הרואה בחינוך ובהקניית ידע את המפתח לקשר הרמוני ויעיל בין פעילות אנושית למשאבים הטבעיים.
    תכונה נוספת בולטת בפעילותו היא הבסיס המחקרי על עבודת שדה שיטתית ויסודית. סדרת מאמרים על מערך היישובים בארץ והמפה המיוחדת ב״אטלס ישראל״ בנושא מיקום טופוגרפי של היישובים מדגימים את כושר ההתבוננות, הניתוח הגיאוגרפי והדיוק בתיעוד ממצאי עבודת השדה במחקריו. גם ״אטלס ירושלים״ מ־1973 מבוסס על עבודת שדה מפרכת ומדויקת, שבה נבדקו כל האלמנטים המבניים של ירושלים בסוף שנות ה־30 ותועדו במפות נושאיות ששימשו בסיס להשוואה וניתוח גיאוגרפי־עירוני שנים רבות לאחר מכן.
    בשנות ה־80 פרסם עמירן סדרת מאמרים המסכמים תחומים מרכזיים בעבודתו, ביניהם מחקר שימושי הקרקע – הקרקע כמשאב בסיסי להתיישבות האדם, והשינויים בשימושי הקרקע כמדיום לשינויים פוליטיים, כלכליים וטכנולוגיים בחברה. הוא הדגיש כי ערכם של משאבים פיזיים נקבע על פי הידע של האוכלוסייה המשתמשת בהם, ומדגיש את הקשר הבלתי נפרד בין גיאוגרפיה פיזית לאדם ולניצול יעיל של המשאבים.
    שיא המחקר של עמירן הוא פרסום ״אטלס ישראל״, האטלס הלאומי שיצא בשלוש מהדורות. עמירן שימש יושב־ראש המערכת של האטלס והיה בעל השפעה מכרעת בתכנו ובעיצובו. האטלס הוא סיכום כרטוגרפי ומילולי של הידע הגיאוגרפי על ארץ־ישראל בכל תחומי החקירה: פיזית, היסטורית ואנושית.
    מחקר פוטנציאל הפיתוח באזורים צחיחים, באמצעות ניצול יתרונות אקלימיים ויישום טכנולוגיות השקיה ושיטות גידול מתקדמות, הוא נושא מרכזי בעבודתו. מוקד זה בא לידי ביטוי בפרסומים רבים העוסקים בחקר המדבר בישראל ובעולם. כשליש מפרסומיו עוסקים בנושאי חקר המדבר.
    חקר אזורים צחיחים ופיתוחם זכה להכרה בינלאומית בעבודותיו בדרום אמריקה, שם חקר את המרכיבים הגיאוגרפיים בתכנון ופיתוח אזורים צחיחים בצפון־מזרח ברזיל ובמדבריות החוף בצ'ילה ופרו. עבודות הייעוץ נערכו בהזמנת גופי פיתוח ממלכתיים כמו משרד החקלאות של פרו ורשות התכנון האזורית של צפון־מזרח ברזיל.
    עבודותיו בתחום המדבר מבססות קו מובחן בגיאוגרפיה הישראלית – הקשר ההדוק בין מחקר גיאוגרפי לפיתוח מרחבי. מחקריו אינם מסתפקים בחקר השפעת גורמים טבעיים על פעילות אנושית, ואינם מקבלים את התפיסה שהמדבר הוא אזור בלתי מיושב. הם מצביעים על כיווני פיתוח אפשריים שיכולים לשנות את הערכת הפוטנציאל ההתיישבותי באזורים צחיחים. גישה יישומית זו שימשה מקור השראה לעבודות רבות בגיאוגרפיה הישראלית תחת קטגוריית 'גיאוגרפיה של פיתוח'.
    בנוסף, עבודותיו בתחום הגיאוגרפיה הכפרית והעירונית משלימות את מעגל המחקר ביישוב. סדרת המפות והטקסטים ב״אטלס ישראל״ בנושא יישובים עירוניים וכפריים מסכמים את ממצאי המחקר בתחום. בתחום הגיאוגרפיה העירונית תרם עמירן לעיצוב כיווני המחקר, שאלות המחקר ושיטות החקירה המיוחדות למחקר עירוני. מחקריו כוללים את כל צורות היישוב העירוניות, מירושלים דרך הערים הגדולות ועד לערי הפיתוח.
    דוד עמירן היה נציג מוכר של הגיאוגרפיה הישראלית באיגוד הגיאוגרפי הבינלאומי ושימש חבר פעיל בוועדות האיגוד בנושאי אזורים צחיחים ואדם וסביבה.
    דוד עמירן נפטר בכ״ד באדר א׳ תשס״ג, 26 בפברואר 2003, בגיל 92. הוא הותיר אחריו מורשת מחקרית ומוסדית משמעותית, שהשפיעה על דורות של חוקרים ותלמידים בגיאוגרפיה בישראל.

דוד עמירן בספריה הלאומית ארכיון דוד עמירן בספריה הלאומית

מבוסס על רשימתו של יורם ברגל באתר גלעד זכרון לגיאוגרפים ישראליים
[מקורות נוספים: ויקיפדיה]