| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 13
תל אביב, יום שישי, ל' אדר א' תשס"ה, 11 במרס 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים
"קח אותי מוריס" בקלות
29.1.05. מוצאי שבת. בתשע בערב מתקיימת הצגת "קח אותי מוריס" באולם דוהל שבשכונת התקווה. הגברת עדיין חולה ואינה יכולה, וגם מלכתחילה לא היתה נלהבת לבוא להצגה שלא ידעתי לומר לה מהי. לבסוף נ. מ. חברנו, ששמע מאיתנו בטלפון על הכרטיס הפנוי, התנדב לבוא, וגם לקח והחזיר אותי במכוניתו, אחרת הייתי צריך להיסחב במוניות.
באחד האשנבים, שבו היה תור למנויים – ניקבו עם קבלת הכרטיס חור בכרטיסייה של כל צופה, ורובם ניראו תושבי האזור, קהל עממי. האולם היה מלא מפה-לפה בקהל צעיר ומבוגר יותר שרובו עממי. קיבלנו מקומות בשורה 17, אחרונה לפני הסוף, אבל מאחר שהשחקנים דיברו למיקרופונים צמודים, הפעם לא היתה בעייה של שמיעת הטקסט. חבל רק שלא יכולנו לראות מקרוב יותר את השחקניות, שאחת מהן, בתפקיד רותי, דומני ששמה מיכל סלע, היתה יפה מאוד ונחרתה בזיכרוני, ובייחוד בבגד-ים שחור שני חלקים, ואני מצטער שלא יצא לי לראותה מקרוב.
להצגה לא נלוותה תוכנייה, כך שאינני יודע את שמות השחקנים, הבמאי והמחברים. ואולם, כאשר קראתי את המודעה של ההצגה ביציאה מהאולם, ראיתי כי צביקה שוורצברג, אחד משלושה המפיקים, הוא גם שותף לכתיבת המחזה יחד עם גברת אחת שאת שמה שכחתי.
לאחר יומיים קיבלתי את הכמו-תוכנייה בת עמוד אחד של ההצגה, ושם כתוב שהמחזה הוא מאת אורלי ישועה וצביקה שוורצברג, בימוי: דדי ברון. תפאורה ותלבושות: רקפת לוי. מוסיקה: אפי שושני. תאורה: רוני לביא. כוריאוגרפיה: מרינה בלטוב, והמשתתפים, ללא פירוט שמותיהם מול תפקידיהם בהצגה, אלא כנראה רק לפי סדר הופעתם: גיל וסרמן / ורדי מוסקוביץ, מיכל סלע (היפה), דוד שאדי (החתיך, רקדן וזמר), נגה רוט גור (אשתו הנבגדת), יהב גל (הבלש השלומיאל), פזית ירון מינקובסקי / שרון מלכי (המאהבת של הבעל החתיך).
ההצגה עצמה מעוררת תחילה חשד לתת-רמה ואולם אני מוכרח לומר שידידי נ. ואני נהנינו לבסוף מההצגה משום שלקחנו אותה בסוגה, קומדיה של מצבים שמשתמשת נכון בקלישאות של הפתעה והצחקה, טקסט מובן, שנון לעיתים, אם כי כל הזמן ברמה עממית פופולארית, פוזל לקהל "פשוט" וחסר-השכלה ובייחוד כשהוא מלגלג על המשכילים ושפתם הגבוהה.
העלילה מופרכת-למדי אבל שלימה בתוך עצמה. לחייו המשעממים של זוג "צפוני" ברמת-אביב גימ"ל פולש בעל מזרחי, עם המאהבת שלו, גם היא מזרחית, בתור זוג שהוזמן לבילוי של החלפת בני-זוג. נוסיף לכך את האישה המרומה של הבעל, ואת המחזר-הבלש של המאהבת, ונמצא שלושה זוגות בהרכבים משתנים, כאשר בולטים הם הבעל המזרחי (כנראה דוד שאדי) והאישה מרמת-אביב גימ"ל, רותי (מיכל סלע), יפהפייה שחורת-שיער מדהימה בעלת גוף צעיר ומשגע. במשך שעתיים, כולל הפסקה, הם מצליחים להחזיק את הקהל, להצחיק אותו שוב ושוב בקצב המטורף שלהם, בהגזמות, במשחק נוסח שייקה לוי של הבעל המזרחי, שהוא גם רקדן מצויין – ובכלל ההומור בהצגה הוא מאוד "גששי", כולל לעיתים שימוש בעברית גבוהה, ויש גם השפעה של הטלנובלות הדרום-אמריקאיות, והמעניין הוא שהקהל אינו משתעמם אלא להיפך, מגיב בקול לטקסט, מוחא כפיים באמצע, ומרגיש בהצגה כמו בבית במובן העממי והחיובי ביותר.
אילו היינו רואים הצגה כזו בעיירה איטלקית, היינו מתמלאים קינאה לנוכח מסורת התיאטרון העממית של הקומדיה דל-ארטה. אז הנה יש לנו את זה כאן. קומדיה עממית טובה בסוגה ומשוחקת היטב שיכולה לשעשע אנשים בכל קצות הארץ תוך מינימום שימוש בתפאורה ובאפקטים מיוחדים. בסלון המודרני-הצחיח גם אין ספרים (בכל שאר המחזות המקוריים שראיתי לאחרונה היו ספרים בסלון), ולמרות שהשוני העדתי-התרבותי הוא אחד מיסודות העלילה וההומור בהצגה, הוא מצליח להישאר הומור חביב, עשוי היטב, לא נושך ולא מעליב, הומור לכל המשפחה ולכל העדות, כמו "הגששים".
אני הייתי נותן להצגה את הציון הגבוה ביותר מבין הצגות הבידור שראיתי, 8, אבל אני חושש שהאחרים בחבר השופטים לא יזכו אותה בתואר הצגת הבידור של השנה. עד היום אני אסיר תודה לד"ר פפיטה האזרחי, מורתי לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים לפני כמעט יובל שנים – שאת תורת האסתטיקה שלה אימצתי לעצמי מאז. באמנות לא הנושא קובע, אלא הביצוע. מחזותיו של אלוני שבוצעו השנה ב"הבימה" היו הצגות גרועות, ואילו "אבודים ביונקרס" של ניל סיימון, ולהבדיל, "קח אותי מוריס" הערב, הן הצגת טובות בסוגן כי הן משוחקות היטב ואינן משעממות לרגע את הקהל. את תלמידי התיכון שהתפרעו בהצגה המשעממת והיומרנית "הצמה של אבא" – היה צריך לקחת ל"קח אותי מוריס" ואז היו יושבים, אמנם לא שקטים, אלא צוחקים ולוקחים חלק פעיל ובתגובות נכונות למראה הצגה, ויוצאים בהרגשה שתיאטרון הוא משהו מלא שמחה והנאה ולא שיעור חובה משעמם.
במשך קדנציה של שלוש שנים, שנסתיימה בשנת 2004, שימש מר בן עזר בתור "שופט" ב"אקדמיה לתיאטרון". סופר נידח הצליח לחדור לכונן הקשיח של השופט ולהוציא משם ביקורות, שאחדות מהן נחשפו ותיחשפנה לתועלת קוראי המכתב העיתי.
ההצגה כמובן לא זכתה בפרס התיאטרון.
עוֹלָל
עוֹלָל חוֹלֵם חֲלֵב אִמּוֹ
יוֹנֵק חִילָהּ בַּחֲלוֹמוֹ
אָסִיר נִרְדָּם בְּחִתּוּלָיו
לָבָן לֵילוֹ, מָתוֹק וְחַם –
וְטִפּוֹת טִפּוֹת שִׂכְלוֹ חוֹמֵק
מִתּוֹךְ שְׁנָתוֹ, פִּטְמָה, טַבּוּר,
בְּפֶה פָּעוּר, אָזְנָיו וְרֻדּוֹת
צוֹחֵק חָלָב, חוֹלֵם אִמּוֹ
וּמִתְעוֹרֵר רָעֵב –
וּפָעוֹט פָּעוּט מֻטָּל עַל
דַּד, יָדָיו צוֹוְחוֹת
מִצְחוֹ קָמוּט, שִׁכּוֹר
מִן הֶעָתִיד לָבוֹא –
נובמבר 1975
מתוך ספר שיריו החדש של מר בן עזר "יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר" העומד להופיע בקרוב בהוצאת "אסטרולוג" השוכנת בפרדסי כפר-סבא לא רחוק מקלמניה.
סוף-סוף: מכתב מגבּריאלה ספּאניק
[בבקשה לקוראו בהברה לטינו-אמריקאית]
לקוראי "חדשות בן עזר" ולאחוד בן עזר שלום רב,
אני מאוד מצטערת שלא חודיתי לך עד חיום על שחקדשת לי את חרומאן שלך "חנות חבשר שלי" ועוד נתת את חחקדשה בספרדית וחוספת עליי: "שחקנית גדולה"!
אני מתאוששת לאט-לאט מן חכווייה חטיפשית וחקשה שקרתה לי במיטבח שלי, ומזל שכל זה קרה כבר אחרי שסיימתי את חצילומים של חסידרה "לה פריסוניירה" [האסירה] בת 180 חפרקים, שעליח עבדתי קשה יותר מכל סידרה קודמת בגלל צילומי חחוץ חמתישים וחמסוכנים, שכפי שוודאי ראית את כולם שיחקתי בעצמי, ללא מחליפה. זה חיה קשה מאוד. בנחר, ברחפת, בקפיצות מחַמכונית חנוסעת ובחַצלפות על גבִּי חַערום.
אני גם מתאוששת מחמשבר שעבר עליי מאז חתגרשתי ממיגל [לאון]. ודאי ראית אותו משחק לצידי בטלנובלה "לה אוזורפאדורה" ["המתחזה"]. חוא גבר יפה מאוד וחלוואי וחיי חיו מתנחלים על מי מנוחות וחייתי כבר יכולה לחבוק בן או בת משלי.
תמסור את אחבתי לכל קוראי "חדשות בן עזר" (ככה זה אצלכם? כל סופר מוציא עיתון?) ולכל חצוֹפים בסידרה שלי, שמשודרת אצלכם כל חמישי בערב עם שידורים חוזרים בשישי בצחריים ובשבת בבוקר. אני אוחבת אתכם. חבל שאני לא קוראת עברית וחרומאן שהקדשת לי לא תורגם לספרדית.
לפי חעטיפה של חרומאן שלך "חנות חבשר שלי" אני רואה שאתם בישראל אוחבים חַרְבֵּה צ'וריסוֹס ונשים חטובות. חבל שאתה לא צעיר יותר ואין תמונה שלך על חעטיפה מאחור, שאז אולי חייתי יכולה לחִתאחֵב בך. אבל אני שמחה שאתה כותב שאתה כבר כמעט מדבר קצת ספרדית בזכות הטלנובלות שלי כי אני חושבת שחשפה חספרדית חיא נחדרת, וגם כמו שאמר חסופר חגדול שלנו גבריאל גארסיה מארקס, שחַתרומה חכי גדולה של חתרבות חספרדית לעולם בתקופה שלנו חן חטלנובלות וכי חוא חיה שמח לכתוב אחת מחן.
אם יש לך משחו אחר שכתבת ותורגם לספרדית, בבקשה תשלח לי.
מוּצ'וֹ בֵּסוֹס [הרבה נשיקות]
שלך,
גבּריאלה
תגובות מצונזרות היטב
נוהג הוא בעיתונות הכתובה שמנהלי מדורים חסרי השכלה מספקת, אשר העברית שלהם לקוייה (נחותה) – עורכים ומשנים רשימות, תגובות ומכתבים למערכת של כותבים בעלי אי.קיו, השכלה כללית (בייחוד ידע בהיסטוריה) וכושר ניסוח עברי טובים פי כמה משלהם.
"חדשות בן עזר" ישתדל להתנהג באותה צורה סאדיסטית מטומטמת בתגובות הנשלחות אליו, ורק מי שיסתכן ויציין הסכמתו במפורש, יופיע שמו המלא על דבריו המסורסים.
לא עיתון יומי
מר סופר נידח יקר,
בימים האחרונים אני מדפיס מדי בוקר את מכתבך העיתי ומביא אותו לאשתי למיטה על מגש עם קפה הבוקר. כל כך התרגלה, שכאשר בוקר אחד לא הופיע המכתב העיתי, החילונו דואגים לשלומו ושלומך. אולי הגברת לא מרשה לך להמשיך לשחק בהוצאת עיתון? אולי שלטונות המס עיקלו את פרדסך?
י.ו. גם בשם ה.ו.
מר סופר נידח מעיר: מכתב עיתי נכתב ונשלח אחת למתי שמתחשק וכאשר גיליון חדש מתמלא בחומר שראוי לְאִיְ-מוּל לרשימת הנמענים. אין להסיק שום מסקנות מתדירות הופעתו ואפשר לתת לאישה בבוקר גם עיתון יומי רגיל או רשימת מטלות יומית עם נשיקה, גם בשמי. אמנם, לעיתים מצטבר חומר שמספיק לשליחת מכתבים עיתיים אחדים ביום או לפחות יום-יום, אבל המערכת מתחשבת במאות נמעניה הנאמנים [זו אינה בדיחה] ומשתדלת לא "להפציץ" אותם במילים רבות מדי כדי שלא להימאס עליהם.
הגברת לא קוראת את העיתון.
אבי תורת ההידרדרות
אהוד בן עזר, שלום,
"חנות הבשר שלי" (המפתה מאוד לקריאה) הגיע הבוקר, ואני כבר ממהרת לחסל כמה מטלות דחופות, שאי-אפשר לדחות, כדי למהר ולהמשיך לקרוא אותו. מעניין אותך לשמוע חוות-דעת אודותיו, או מעדיף שלא. לידיעתך, מי שכתב את "המחצבה" – לא יכול, אפילו ישתדל מאוד, לא יכול לכתוב דבר לא מוצלח. תודות על הספר, ועל "חדשות בן עזר" –
מ.ל.
סופר נידח עונה: מ.ל. היקרה,
יש לי חדשות בן עזר בשבילך. מרבית הביקורת קיבלה רע מאוד את ספרו הראשון, "המחצבה", כשיצא לאור ב-1963. המבקר הספרותי של "במחנה" דוד כרמי-ויינפלד שאל אם עורכי "הספרייה לעם" היו בחופשה כאשר הוחלט על הוצאת הרומאן חסר-הערך, ופרופ' ברוך קורצווייל כתב על הספר בסיכום השנתי ב"תרבות וספרות" של "הארץ" שהוא "רפורטאז'ה לשעתה".
כאשר יצא לאור ב-1968 "אנשי סדום" היתה הביקורת כמעט מאוחדת בשאלה כיצד זה מי שכתב את "המחצבה" – הוציא לאור רומאן גרוע כ"אנשי סדום", וכשיצא "לא לגיבורים המלחמה" בשנת 1971, היתה הביקורת מאוחדת בשאלה כיצד הידרדר עד כדי כך מי שכתב את "אנשי סדום".
וכן הלאה וכן הלאה, כבר יותר מארבעים ספרים שמר בן עזר מידרדר והולך. חוק פרקינסון אומר שלפי רמתו של השוער או של פקיד המודיעין אתה יכול לדעת את רמת המנהל של החברה, לפי הכלל שכל אחד מבקש שמי שתחתיו יהיה גם פחות חכם ממנו (וגם לפי הרמה של הרב את יכולה להקיש על הרמה של אחרון חסידיו). עכשיו את יכולה לתאר לעצמך באיזה שפל מדרגה נמצא "חנות הבשר שלי" שבידייך, האחרון שברומאניו.
אגב, מר בן עזר אינו יחיד בסינדרום הזה. סופרים רבים יכולים להעיד שמבקרים ובני-אדם משבחים ספרים קודמים שלהם, שבשעתו קטלו אותם או סתם לא קראו ורק שמעו או קראו עליהם – והכול כדי לשאול את הסופר, לכתוב עליו או לומר מאחורי גבו – איך זה שספרו החדש נופל כל-כך ברמתו מקודמיו?
פרופ' דב סדן, שהיה יהודי לא טיפש, אמר פעם, אולי גם כתב, שהספר הטוב ביותר של כל סופר הוא ספרו הראשון. הוא התכוון לאמת הביוגראפית הכואבת שבוקעת ועולה בדרך כלל, לא תמיד, מכל רומאן ראשון של סופר אמיתי.
תגובה על "בעקבות הזקנות האנגליות מאוקספורד" (גיליון מס' 12)
שלום אהוד,
אין מה להכביר מילים על האנגליות, שהלכו לעמוד ברחוב אחרי שאיזה מוסלמי שטף להן את המוח. בסך הכול אנו הישראלים, עם המזג והצעקנות שלנו, לא מתאימים לענות להן. לענות לאנגלים צריך בשפתם ובמזגם. בקור ובלי ניד עפעף – להזכיר להם את עלילותיהם בעת מלחמת העולם השנייה ואחריה, בטיבוע אניות שהובילו ניצולי שואה לפלשתינה, ומה היה להם לעשות בהודו ובאפריקה ובמזרח הרחוק, איך שדדו ועשקו וניצלו ואנסו את "הילידים", ולשאול היכן האימפריה שלהם עכשיו, וגם מה יש להם לעשות בדיוק באירלנד, למה הם לא יוצאים משם ונותנים עצמאות לעם שבוחל בנוכחותם ("אנו ליבנו עם האירים דווקא...")
הו בריטניה, בריטניה, היכן היא האימפריה הגדולה שלך, הו, כמה מצטערים אנו על שחזרת למימדייך הטבעיים, לאי שלך, שאליו את שייכת, וכמה שמחים אנו לראות גם את כל הנערים הצבעוניים המבלים ברחובותייך עם נערותייך הנאות.
אלא שכנראה תעבורנה הרבה שנים עד שנהיה מסוגלים לענות להם בלשונם ובמזגם.
בברכה,
ד"ר יעקב זמיר
בהחלט עשה לי את הבוקר
בוקר טוב וגשום לך סופר נידח,
אודה באם תְאַיְי-מֵייל לי את גיליונותיך הקודמים.
מאוד שיעשע אותי, בעיקר בהקשר לתאריך (יום האישה בינלאומי) הדיון בעכוז, "קאנדאוּלס מלך לוּד" [של מריו ורגס יוסה בגיליון מס' 12] – בהחלט עשה לי את הבוקר, יש מקום לגדל תחת שכזה, ויבוא לציונה גואל...
דפנה
(קולגה מרשימת התפוצה)
סופר נידח עונה: למען תגובות כשלך כדאי לעשות את המכתב העיתי, אבל היו כבר גם אחדים/ות שביקשו להורידם/ן מרשימת התפוצה כך שאפשר לומר שכמו שחלק מהנמענים/ות בוחרים/ות שלא להמשיך לקבלו כי הוא לא מתאים להם/ן – כך גם אולי המכתב העיתי בורר באופן טבעי את נמעניו/ותיו – כלומר את אלה שאינם/ן נבהלים/ות מחדוות הרתיעה ומעונג החינם אשר בלהמשיך ולקבלו; ואכן יש כל הזמן מצטרפים חדשים שגם מבקשים את הגיליונות הקודמים – מה שאני עושה בתענוג רב למרות הקושי שבלחיצת האצבע על המקש. בקיץ, כשמזיעים, יהיה לי אולי קשה יותר.
ובהזדמנות זו עליי להתנצל בפני ידידי המשורר שלמה אַבַּיוֹ מקיבוץ געש ששכחתי לציין בסוף הציטוט מהסיפור את שמו כמי שתירגם מספרדית באופן מופתי את מריו ורגס יוסה.
בגיליונות הקרובים:
ערב עם דוד בן-גוריון / עוד ביקורות תיאטרון
ליובל 50 לעין-גדי, רומאן בהמשכים – ג'ני מלכת הנגב (שם טיוטה)
וידוי רציני ראשון של העורך מר סופר נידח
יום מיומן פוקט וקו-פיפי לפני הצונאמי
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת מערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק,
והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חבריו
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל