| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 12
תל אביב, יום רביעי, 9 במרס 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים
"כתר בראש"
ואיפה הציצים של אבישג
במשך קדנציה של שלוש שנים, שנסתיימה בשנת 2004, שימש מר בן עזר בתור "שופט" ב"אקדמיה לתיאטרון". סופר נידח הצליח לחדור לכונן הקשיח של השופט ולהוציא משם ביקורות, שאחדות מהן נחשפו ותיחשפנה לתועלת קוראי המכתב העיתי.
26.10.04. יום שלישי. בערב להצגת "כתר בראש" מאת יעקב שבתאי ב"הבימה" בבימויו של אילן רונן ובכיכובו של יוסי בנאי בתפקיד ראשי של דוד המלך.
מה אומר ומה אדבר, מעודי לא הייתי חסיד של יעקב שבתאי. לדעתי ניפחו מעבר לכל פרופורציה את הרומאנים, הסיפורים והמחזות שלו. אולי היו חן ושובבות בהפקה הראשונה של המחזה, בבימויו של שמואל בונים בשנת 1969 בתיאטרון הקאמרי, עם אבנר חזקיה בתור דוד, ושורה של שחקנים מהשורה הראשונה. אבל מה שראינו הערב היה לא קומדיה ולא טרגדיה, לא תנ"ך ולא אקטואליה, סתם גיבוב של שטויות, והלב כואב על שחקן גדול כיוסי בנאי, שהוא כבר מעל שבעים, ויכול היה לעשות עוד כמה תפקידים נהדרים מהרפרטואר הקלאסי כמו המלך ליר או הקמצן או החולה המדומה, והוא מתבזבז כאן על מערכון "גששי", שנופל בברק ובהומור אפילו מ"מים לדוד המלך" של ה"גששים". ולא עוד אלא שב"סעודה" הוא עושה טעות מביכה ומזכיר פעמיים בפני יואב בן צרויה את אבנר בן נר אך קורא לו יואב בן נר. טוב שלא אמר יצחק בן נר!
אמנם אהרון אלמוג כשריה הסופר מגיש משחק טוב. וכך גם אורי אברהמי בתפקיד נתן הנביא. אבל רוב השאר ממש לא-נעימים, ומוטב שלא להזכיר את שמם. רמת המשחק היא של הצגת סיום בתיכון. כולם מדקלמים ואין כל מתח דרמטי ועלילתי של ממש. ייאמר רק שהדבר האמיתי היחיד בהצגה הוא זוג שדיה התפוחים של אבישג השונמית, היא הגר תפוחי בת העשרים ושלוש, חתיכה לתפארת שכולה מאוּפֶּרת בגוון עור כהה במקצת אבל היא לא חושפת את האוצר העליון מתוך חזיית הזהב שלה אפילו רגע אחד במהלך ההצגה, וחוץ מלצחוק היא לא עושה כלום.
אך מתסכל פי כמה הוא תפקיד הקלוץ שלמה, זה הילד הקטן עזר קלמנוביץ' הגבוה, שמופיע רק בחמש הדקות האחרונות של ההצגה!
בזבוז של ערב ושל כמה שחקנים טובים. ובאשר לבמאי, כנראה, אם הוא לא יכול לעוות את המחזה לפלקט פוליטי פרו-פלשתיני, הוא מאבד כנראה את כל כישרונו. היחיד שנראה כיום דומה לדוד המלך הוא דווקא ערפאת החולה והזקן, הנמצא בדמדומי שלטונו ומחפש ולא מחפש יורשים. אבל כנראה שבהצגות שאילן רונן מביים זה לא "בון טון" ללגלג על ערפאת כי הוא שייך לצד "הטובים" בתיאטרון הישראלי בימינו.
ציון כללי להצגה 7 מינוס. אין על מה להמליץ.
[הדברים נכתבו עוד בטרם עלה המנוח לגן עדן של מעלה שבו מזומנים לכל גבר ולכל אישה שבעים נערות בתולות ושבעים נערים בתולים].
אותה הגברת בשינוי האדרת (האנטישמית)
קן ליווינגסון בעקבות הזקנות האנגליות מאוקספורד
מאת סופר נידח
כל המבקר בשנים האחרונות בלונדון ורואה את הטורים הנחמדים של ילדי בית-הספר הצועדים בלבושם האחיד ומבקרים באתרים שונים, מבחין בנקל כי כמחציתם ואולי יותר אינם אנגלים בהירי-עור. הם דור העתיד, ויש לקוות שהבריטים ישכילו לקלוט אותם לפחות כמו שאנחנו קלטנו את עולי רוסיה. אבל בינתיים הקול המוסלמי, ובעתיד הרוב המוסלמי בלונדון, משפיעים כנראה על פוליטיקאים מקומיים כמו ריח התיש על העז בעונת הייחום. וכך לא מפליאה הכתבה בעיתון לאנשים החשובים – "ראש העיר לונדון ליווינגסטון: 'אריאל שרון הוא פושע מלחמה'" ("הארץ", 6.3.05), שבה נאמר, בין השאר:
"אריאל שרון, ראש ממשלתה של ישראל, הוא פושע מלחמה שצריך לשבת בכלא, ולא על כיסא ראש ממשלה," כך כותב ראש העיר לונדון, קן ליווינגסטון, במאמר שכתב ביום שישי (4.3.05) בעיתון הבריטי "גארדיאן". "שרון ממשיך לארגן טרור... (ובהשוואה לישראלים) יותר מפי שלושה פלשתינאים נהרגו בעימות הנוכחי. התרחבותה של ישראל כוללת טיהור אתני. טיהור אתני, אפלייה וטרור הם בלתי מוסריים. הם (הישראלים) ממשיכים ללבות זעם ואלימות ברחבי העולם. ראש העיר לונדון לא יכול שלא לדבר נגד חוסר צדק כזה. יהיה זה לא רק צעד מוטעה – אלא גם צעד שיתעלם מהאיום ש(פעילותה של ישראל) מהווה לביטחונם של תושבי לונדון. כל התקיפות האנטישמיות והגזעניות צריכות להיפסק. עם זאת, המציאות היא כזאת שרוב התקיפות כיום באירופה הן נגד שחורים, אסייתים ומוסלמים. לאורך עשרים שנה מנסה ממשלת ישראל לצייר את כל מי שמותח ביקורת על מדיניותה כאנטישמי."
יש לי חדשות בן עזר בשבילכם. ראש העיר לונדון אינו מקורי ביותר. דברים דומים כבר שמע אדוני ורעי מר א. בן עזר ברחוב הראשי באוקספורד לפני כשנתיים וחצי. פשפשתי ביומניו ומצאתי את התיאור הבא:
21.6.03. שבת. עוד בדרך לקְוִוין סטריט, ששם החנויות, אנחנו עוברים בקורנמארקט סטריט, המדרחוב של אוקספורד. שם יש בימי שישי דוכנים של מוסלמים ושל פלסטינים. זקנה אחת ושתי נשים מבוגרות, שלושתן אנגליות מכוערות, מאיישות דוכן למען פלסטין ומניפות משני צידיו שני דגלי פלסטין. אלה הדגלים היחידים המתנוססים ביום שישי במדרחוב המרכזי של אוקספורד. בדרכנו חזרה אנחנו עוברים שוב על פני הדוכן הפלסטיני, שכאמור אין בו שום ערבי, רק שלוש נשים אנגליות מכוערות להפליא. אני מתעכב רגע לראות מה כתוב בשורות הפתיחה של העצומה למען הפלסטינים ונגד הכיבוש, האוקיופיישן, שעליה הן מחתימות עוברים ושבים. שני דגלי פלסטין הם בגודל בינוני ורואים שתפרו אותם ביד, בשקידה רבה, חיברו בדים בצבעי שחור, לבן, ירוק ואדום.
מרחק צעדים אחדים לפניהן בקורנמארקט סטריט החתים איש אנגלי חייכן וקצת תימהוני על עצומה למען שתי מדינות דמוקראטיות, פלסטין וישראל. ליד הדוכן של הנשים עומד גם דוכן של הסברה מוסלמית, אבל שם ישראל לא מובלטת, גם לא הפלסטינים, עד כמה שראיתי.
כמובן ששתי הנשים כאן, הפחות זקנות, החלו מיד לנסות לדבר איתנו כי חשבו שאנחנו תומכים בהן. מצאו עם מי. אשתי שאלה מדוע הן לא מציגות תמונות של הקורבנות הישראליים בפיגועי הטרור, רק את הפליטים הפלסטינים, ואז אחת הנשים ענתה לה שהלב שלה עם הפלסטינים – "מי הארט איז ויב דה פלסטיניינס!" – והציעה לאשתי לעמוד לידה ולהסביר את העמדה הישראלית, ולדעתה כמובן ששרון וממשלת ישראל אשמים בכול.
אני ניסיתי להסביר לאנגליה שמולי כי מחוץ לסיום ה"כיבוש" יש לערבים גם תביעה לזכות השיבה, וכי טרם השלימו עם קיומה של ישראל, וקיים חשש שאם רק יוכלו יום אחד להתגבר עלינו, לא יהססו להשמיד אותנו.
אשתי שאלה את האנגליה שישבה מולה אם היא תוכל לערוב לה שאחרי שיוסר ה"כיבוש" – לא יהיה טרור וישראל תחיה בביטחון (זה מסוג השאלה שגם לאדוארד סעיד לא היתה עליה תשובה – מי יבטיח את גורל המיעוט היהודי במדינת פלסטין הדמוקראטית, שתכלול את כל שטחי ארץ-ישראל או שיהיה בה רוב ערבי בישראל שבתוך תחומי הקו הירוק?)
אבל שום דבר לא שיכנע את שתי האנגליות הללו, שניראה כי האורגזם האחרון שהיה להן אירע כאשר הפגינו נגד המלחמה בוויטנאם.
"את עוד תראי, גברת," אמרתי לאחת מהן, "שהאינתיפאדה תבוא גם אליכם. הלא אֶת הפרלמנט שלכם כבר הקיפו במחסומים של בטון! יום אחד אתם תהיו בדיוק במצב שלנו מול העולם המוסלמי."
"אם האינתיפאדה תבוא לכאן, זה הכול בגללכם, בגלל הכיבוש, בגלל שרון וממשלת ישראל!"
"גברת," הרמתי קול, "את פשוט שונאת את ישראל, ושונאת את היהודים!"
והסתלקתי.
בתוך הוויכוח הן שירבבו כטענת-חיזוק את המילים המוכרות: "אנחנו אומרות בדיוק מה שגם ישראלים אומרים!" – ולצד הדוכן היתה מפה בולטת של ההתנחלויות, על רקע חום, כאשר שטחי ישראל עצמה מצויינים בהם בצהוב של מידבר, ללא שמות של יישובים. ומי חתום למטה, גם בעברית באותיות בולטות, כיוצרה של המפה? – אירגון "בצלם"!
תנו כבוד לתחת של האישה
לאהוד שלום רב,
באחד מעיתוניך האחרונים כתבת על הצגה שהיית בה כמבקר [גיליון מס' 6 על הצגת "מקווה"], ועל שחקנית שהיו לה פנים יפות ומה שקלקל לך את ההנאה היה התחת הגדול שלה או המילוי של אגן הירכיים הרחב.
אני שולח לך קטע מספרו המהולל של מַריוֹ וַרגַס יוֹסָה "שבחי האם החורגת", [הוצאת הספרייה החדשה, 1992] אשר מדבר כולו על פלאי התחת של האישה.
מיותר לציין שאני מזדהה איתו ודעתי לא כדעתך. מכאן גם אבקשך לתת לנ"ל (כלומר לתחת) כבוד ויקר המגיעים לו בדין. ואזכיר לך שגדולי הציירים, שהיו בהחלט בעלי טעם הנציחו אותו במופלאות של יצירותיהם. הנה ורגס עצמו, במבוא לסיפור, כותב שהוא מבוסס על ציור מעשה ידיו של הצייר הפלמי יאקוב יארדנס, עוזרו של רובנס, תמונה שהמלך מציג בה את מחמדי גופה של רעייתו להנאתו של ראש הממשלה.
המשך לכתוב, הדברים מעניינים בהחלט,
בברכה,
ד"ר יעקב זמיר
פתיחת הסיפור "קאנדאוּלס מלך לוּד"
מאת מַריוֹ וַרגַס יוֹסָה
אני קנדאולס מלך לוד, ארץ קטנה בין איוֹניה לקאריה, בלב האזור אשר מקץ מאות רבות עתיד להיקרא תורכיה. הדבר שבו אני מתגאה ביותר בממלכתי אינו הריה מצולקי היובש ולא רועי העיזים שלה, שבהתעורר הצורך ידבירו פולשים פריגיים, אאוֹליים ודוֹריים שמוצאם מאסיה וכנופיות פיניקים, לאקדימוֹנים ונוודים סקיתים העטים לחמוס את מחוזות הספר שלנו, כי אם עכוזה של לוקרציה, אשתי.
אני חוזר ואומר – עכוז. לא אחוריים. לא ישבן, לא שת ואף לא תחת, אלא – עכוז! שכן ברוכבי עליה זו ההרגשה הסוחפת אותי: הנני על סוסת שרירים וקטיפה, מרץ עצור וצייתנות. עכוז מוצק וכה עצום-מידות, כגרסת האגדות המתרוצצות בממלכה ומשלהבות את דמיונם של נתיניי. (כולן מגיעות לאוזניי אלא שאין הן מפריעות לי, אדרבה, הן מחניפות). כשאני פוקד עליה לכרוע על ברכיה ולנשק את השטיח במצחה כדי שאזין בו את עיניי להנאתי, פורשים כלי-החמדה שלה את מלוא מימדיהם המקסימים. כל חצי-כדור – גן-עדן בשרים. ובין הפלחים השניים – חריץ ענוג של פלומה כמעט בלתי-מוחשת, אובדת בסבך של לובן, שחרחרוּת ורכוּת משי משכרת, סבך העוטר את עמודי-השיש של ירכיה, אלה מעלים בי את דמות המזבח בדתם הברברית של הבבלים, שדתנו העבירה מן הארץ. נוקשה העכוז למישוש, מתוק למגע שפתיים, נרחב לחיבוק, יוקד בלילות קרה, כר מעדנות להניח עליו את הראש, מבוע עינוגים לעת הסתערות החשק. אכן, לא קלה החדירה, ובתחילה – אף מכאיבה, הרואית, בהתחשב בעמידות בשריה הוורדרדים למול מתקפת הגבריות. נחוצים רצון עיקש ואבר מעמיק לחתור וקשה עורף שאינם נרתעים בפני דבר או איש, כמו שיש לי.
רבים משתעממים חיש מהר עם נשותיהם החוקיות. שגרת חיי הנישואין קוטלת את התאווה, הם מתפלספים, שהרי היכן היא האשלייה שתתמיד ותקציף את עורקי הגבר שלאורך חודשים ושנים שוכב עם אותה אישה. אולם אני, למרות הזמן שנקף מאז נישואינו, בלוקרציה גבירתי לא מאסתי. מעולם לא שיעממה אותי. בצאתי לציד הנמר והפיל, או למלחמה, זיכרה מאיץ את פעימות ליבי ממש כבימים הראשונים, וכאשר אני ממזמז שפחה או אישה כלשהי להפיג את בדידות הלילות באוהל השדה, ידיי חשות תמיד אכזבה חריפה: כלום להללו אחוריים ייקרא, שת, ישבן, תחת?! רק לזה שלה, הו אהובה – עכוז! לכן נאמן ליבי לה, לכן אוהב אותה.
תגובות מצונזרות היטב
נוהג הוא בעיתונות הכתובה שמנהלי מדורים חסרי השכלה מספקת, אשר העברית שלהם לקוייה (נחותה) – עורכים ומשנים רשימות, תגובות ומכתבים למערכת של כותבים בעלי אי.קיו, השכלה כללית (בייחוד ידע בהיסטוריה) וכושר ניסוח עברי טובים פי כמה משלהם.
"חדשות בן עזר" ישתדל להתנהג באותה צורה סאדיסטית מטומטמת בתגובות הנשלחות אליו, ורק מי שיסתכן ויציין הסכמתו במפורש, יופיע שמו המלא על דבריו המסורסים.
מכתב עיתך מקסים, חכם ורענן
לאהוד בוקר טוב,
ידידתי המוכרת לך, כך אני מאמין, ורדה ג., הביעה עניין בעיתונך הנפלא לאחר שסיפרתי לה עליו, והעברתי אליה את רוב הגיליונות האחרונים. אני מבטיח לך שהיא תשמח מאוד אם תצרף אותה לרשימת המנויים שלך.
מכתבך עיתך מקסים, חכם ורענן. אתה מקדים את זמנך ביוזמתך המו"לית. מי ייתן וירבו קוראיך.
ד"ש
חיים נ.
מסה קצרה על השינה
או – "דבר גדול" ראשון בבוקר "הארץ"
איזו חריצות! אתה גם מספיק לישון לפעמים?
אני נהנה מרוב החומר בעיתונך,
שיהיה לך שבוע טוב
ג.א.
סופר נידח מעיר: מר בן עזר מרשה לגלות לך שהוא ישן טוב פעמיים ביממה: משלוש אחר חצות עד שש בבוקר, וקם כדי לקרוא את "הארץ" בחדר הקטן, ומשלוש אחר-הצהריים עד שש בערב, וקם כדי להכין סלט לארוחת הערב. הקושי היחיד הוא בחורף, כשהוא מתעורר ורואה בשעון את הסיפרה שש – ואינו יודע אם זה עדיין חושך של שש בבוקר או כבר חושך של שש בערב. כך חי לו מר בן עזר יומיים אינטנסיביים בכל 24 שעות – אך בפחד מתמיד שאם יסגרו את עיתון "הארץ" יתחיל לסבול מעצירות ויצטרך ללעוס שזיפים שחורים מיובשים.
*
לשאלת קוראים: השיר על שאול מאת א. עלי [מצוטט בגיליון מס' 8 מיום 4.3.05] הוא מתוך ספר שיריו "הדרך לארץ המובטחת", ספריית פועלים 1989, עמ' 38.
*
לסופרים שבנמענינו אנו מזכירים כי התאריך האחרון להגשת מועמדות למפעל "סופר-אורח" בבתי הספר ברחבי הארץ, מטעם משרד החינוך והתרבות, הוא יום שני ה-4.4.05. לקבלת תקנון מפעל "סופר אורח" יש לפנות בטלפונים 02-5603604 ו-02-5604227. אל תבואו אחר-כך בטענות שלא ידעתם.
*
עוד לא מאוחר להתחיל להתמכר לסידרת הטלנובלה הלטינו-אמריקאית הנפלאה "האסירה" (180 פרקים!) – בכיכובה של השחקנית גבריאלה ספאניק הבלתי-נשכחת [לה הקדיש כזכור מר בן עזר את ספרו "חנות הבשר שלי"].
שלושה פרקים ברצף ב"ויווה פלטינה" כל יום חמישי מ-22.20, שידור חוזר כל יום שישי מ-12.30 בצהריים וכל שבת מ-9.00 בבוקר. ראו הוזהרתם, ממכֵּר! אלא אם כן אתם מתמלאים גועל וגבהות-לב ונוטשים אחרי חצי דקה כדי להרגיש את עצמכם אינטלקטואלים, יעני – אניני-טעם, כמו למשל פרופ' א.ה. שמעריץ את אום-כולתום ואף פירסם מסה על השפעתה על הספרות העברית. כן, זה בסדר, ילדים, פרופ' א. ה. הוא אִין.
יאללה, פלצנים! אם אתם כאלה, לא מגיע לכם לראות את גבריאלה ספאניק.
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת מערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק,
והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חבריו
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל