| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 16
תל-אביב, יום חמישי, ו' באדר ב' תשס"ה, 17 במרס 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים
"התאונה" של הפלסטיני המחופש לסיני
זיכרונות מה"פלשתיניזאציה" של התיאטרון הישראלי (ב)
מכתב לחברים במקום החצי הראשון של הביקורת
[לא כל כך קל להבין בהתחלה]
יום ראשון, 18.1.04
ש. ו-מ. היקרים,
אנחנו חוזרים עכשיו מהצגת "התאונה" מאת הלל מיטלפונקט ובבימויו, במסגרת תיאטרון בית ליסין בבית ציוני אמריקה, ואני מאוד מתפלא עליכם, שכבר ראיתם את ההצגה וסיפרתם לנו אתמול בצהריים קצת עליה, ואני שואל: או שלא הבנתם, או שבינתיים שינו את המחזה ואת ההצגה ואנחנו ראינו גירסה חדשה לגמרי?
בהצגה שאנחנו ראינו לא היה מדובר כלל בהונג צ'אן, סיני בן 34 שנהרג אחרי חצות לילה בתאונת פגע וברח על הכביש מאשקלון לתל-אביב – אלא בפועל פלשתינאי מובטל בשם אחמד שוקיירי, שעבר את הגבול ממחנה הפליטים בג'בליה כדי לעבוד ולפרנס את הוריו הזקנים, אשתו וילדיו.
וגם הסוף של ההצגה הוא אחר לגמרי. שירי (לונה יקר), בתם של אדם (ששון גבאי) ונירה (ליאורה ריבלין) כלל לא מגיעה לסין כדי לכפר על פשעי אביה וחבריו – בְּעזרה יומיומית בשדה של הוריו הזקנים ושל אשתו וילדיו של הונג צ'אן, – ממש כמו שהחבר שלה קארל, שסבו היה נאצי, מוכן אפילו להתגייר ולגור בישראל כדי לכפר על הפשעים של סבו –
אלא שירי, המזדיינת עם החבר הטוב של אביה, ליאור (נבו קמחי), ומתרוצצת בחברתו בכתונת לילה ותחתוני מיני-מיני ותחת חשוף על הבמה – שירי המוסרית, תקוות "המדינה כתאונה," כדברי הפילוסופית טלי ליפקין-שחק בתוכנייה: "[שירי] מציעה תיקון. שירי מתקנת. אפשר, על-פי מיטלפונקט, שלא הכול אבוד, ושהמפתח לישועה מוחזק אצל הדור הבא."
ובכן, שירי הדור-הבא, בהצגה שאנחנו ראינו, גונבת בלילה את הגבול לג'בליה, אל הוריו הזקנים, אלמנתו ועשרת ילדיו של אחמד שוקיירי ז"ל; שהוא הפועל הזר שאותו הרגו בתאונה, בנוסעם יחדיו במכונית – אביה אדם, החבר של אביה, ליאור, (שמזיין אותה, את שירי הקטנה ממנו בשבע-עשרה שנה), והאישה הקרה של ליאור, מדענית הטילים תמי, שמתעסקת בטילים כתחליף לזין שאין לה, ומזיינת את אדם בשתי הזדמנויות [כל ההגדרות לקוחות מההצגה, שאינה מוותרת גם על הקרנת תמונות הזוועה הגרעינית בהירושימה, כאיור להרצאתה של מדענית הטילים דפנה רכטר בטרם היא מזיינת במלון הכינוס את ששון גבאי].
ובכן, המחזה שאנחנו ראינו הסתיים בשיחת הטלפון של שירי לאביה אדם, שבה היא מספרת לו שהיא עובדת בשדה של אחמד שוקיירי ז"ל בג'בליה ומטפלת בימים בהוריו הזקנים, באלמנתו ובעשרת ילדיו, וכל זאת כדי לכפר על פשעי אביה ושאר הישראלים [כמונו, השבעים, הנאצים], שהם, אנחנו, כפי שמסבר פרופ' שמעון לוי במוסריות נעלה מאוד ומאוד אינתיפאדית בתוכנייה, שהרי בידוע הוא שאנחנו הישראלים אשמים בכול:
"סינִי [זה היה כאמור לפני ששינו את ההצגה], לצורך חילוץ הדימוי הזה מהניכור המדומה שלו – הוא בן דמותה של אישה אמיתית כמו ויקי קנפו, זקנה מיתולוגית במסדרון בית-החולים, הומלס רוסי על ספסל ומאה ארבעים פצועים (סתם מיספר) עזתיים (סתם מקום) מפגיעה של טייס מסוק (סתם כלי תחבורה)."
"יקירתי," בוכה שפל-רוח בטלפון בפני בתו ששון גבאי, אחרי שנשא משא חורבן היישר אל מול הקהל ובו הסביר לנו שאנחנו חברה נבוכה, אובדת דרך, חסרת תרבות, חסרת ערכים, רקובה מבחינה מוסרית ומתפוררת, [אדם: "על חלומותינו שנכחדו, על מעשינו שהפכו חריגים כולם, על שפתנו שהפכה לטינופת, ועלינו, על מה שהפכנו להיות: אנשים חסרי פנים, צללים רפים, עצובים וחסרי אמונה…"] – "אני לא יכול לעשות מה שאת עושה! [כלומר, לכפר!!!] אבל מה את, בתי, עושה שם בלילות?"
"בטח שאתה לא יכול, אַבּוּיִי!" צועקת בנייד לונה יקר (שירי) הזנזונת הקטנה, שעטתה על תחתוני המיני שלה זוג מכנסי מדים מנומרים בסגנון צ'ה גווארה, "בלילות מלטפים אותי בקומבִּינזון הבנים המבוגרים של הבועל שדרסתם אחמד שוקיירי אללה יִרְחַמוֹ ושרים לי שירי אהבה ושלום צודק, ואחר-כך מלטף אותי ושר אבא שלו, אחר כך אחים שלו גם הם, אחר-כך באים גברים עם שפמים מִן אל-גַ'רָאכּ, שכנים, ואוהבים ומלטפים אותי ושרים לי שירי השלום הצודק, וככה אני מכבֶּרת, ומכבּרת, ומכבּרת… כבר נקרע לי מאחור הקומבינזון מרוב שאני מכבֶּרת… אבל אני, יעאני, מוכנה אפילו להתאסלם כדי לכבֵּר על הבְּשָׁעִים שלכם! ילעַן דינכּוֹם! ואם לא הבנת את זה, אַבּוּיִי – אז אתם באישׂראיל לא בַּחוֹת גרועים מהנאצים!"
החצי השני של הביקורת
עד כאן המכתב, שאם לא הבנתם את זה – מציב את הערבים במקום הסינים שהם רק משל במחזה המתחזה הזה. ובאשר למשחק, השחקנים דווקא טובים ואפילו יותר מטובים, אלא שהטרור של ליקוק האחוריים של הפלשתינאים בתכנים ובבימוי בתיאטרון הישראלי, גם במחזות קלאסיים שאינם עוסקים במצב הישראלי – כופה על השחקנים לשחק תפקידים מופרכים ובלתי-אפשריים, וכניראה איש מהם אינו מעז לשחות נגד הזרם ולהכריז מרד או לדחות תפקידים במחזות שניראים לו מסולפים וחד-צדדיים.
ששון גבאי משחק בסגנון של כאילו הוא לא משחק, ואינו מצליח לשכנע ולכבוש את הקהל, חרף כישרונו הגדול שבא לידי ביטוי ב"איסמעיליה", מחזהו המצויין של מיטלפונקט שגם זיכה אותו בשנה הקודמת, ובצדק, בפרס מחזאי השנה.
דפנה רכטר עושה תפקיד קר, יעאני, מדענית טילים, ומתנועעת גבוהה כאילו כלונס תקוע בתוכה. קשה לדעת אם במכוון או שהיא לא יכולה להיות אחרת גם במציאות. אכזבה, אם כי היא מאוד מעוררת סקרנות בנוכחותה, ולא רק בגלל זוג שדיה הכבדים, אלא יש בגופניות שלה משהו מאוד מסקרן ואתגרי.
לונה יקר בתפקיד שירי, כמו גם נבו קמחי בתפקיד ליאור, משכנעים במאה אחוזים אם כי לא מגיעים לשיאים אמנותיים. והטובה ביותר היא ללא ספק לאורה ריבלין בתפקיד נירה, הספרנית באוניברסיטה (שאותה מגדיר פרופ' שמעון לוי בתוכנייה כעובדת "ממחלקת העיזבונות"), שהיא כביכול הדמות המוסרית והחיובית היחידה בהצגה, אף כי לקרירות שלה יש גם חלק באינטראקציה שבין כל חמש הדמויות. בקול יכנאי בתכלית היא תוקעת לכל אחד בתורו, שנונה מאוד ואמיתית, והיחידה שמסוגלת לרגש מדי פעם, בייחוד בתמונת הסיום, כשהיא משלימה עם בעלה אדם, ששון גבאי.
במשך קדנציה של שלוש שנים, שנסתיימה בשנת 2004, שימש מר בן עזר בתור "שופט" ב"אקדמיה לתיאטרון".
אמש בפילהרמונית בהיכל התרבות
פרוקופייב ומאהלר בביצוע צעיר ורענן
התהיינה הפגנות של מנויים שתעצורנה את השיפוץ הלא-נחוץ?
מזל יש לה לפילהרמונית השנה, ככל שיש ביטולים של מנצחים וסולנים מפורסמים וותיקים, כן מתגלים מנצחים וסולנים צעירים ממדרגה ראשונה, והקהל מגיב בהתאם – יוצא מכליו מרוב התלהבות! וכבר למד שלעתים קונצרט מאולתר טוב יותר מזה שהובטח בתוכנית המקורית של העונה.
הפעם היתה זו הכנרית האמריקאית הצעירה, ממוצא קוריאני, שרה צ'אנג, שהפליאה לנגן את הקונצ'רטו מס' 1 ברה מג'ור לכינור ולתזמורת אופוס 19 של סרגי פרוקופייב. הקונצ'רטו נכתב בשנים 1916-1917, במקביל לכתיבת יצירתו הפופולארית "הסימפוניה הקלאסית", אבל הקונצ'רטו הוא ממש היפוכה – יצירה מודרנית מאוד גם לאחר תשעים שנה, לא קלה לביצוע ומציבה אתגר בלתי-רגיל בפני הסולן. שרה צ'אנג היא אשפית. וירטואוזית. בעלת שליטה מושלמת בכינור וגם משחק מבעי עיניים שובה-לב בינה לבין המנצח במהלך נגינתה. כהדרן נתנה קטע של שוסטאקוביץ שאינו רחוק בסגנונו מפרוקופייב. הקהל יצא מכליו, ובצדק. אבל כותב שורות אלה חש, והוא לא היה יחידי בכך – שנגינתה ביצירות אלה חסרה רגש ועומק. אלא שדברים אלה נאמרים על תנאי. זוג ידידים סיפר ששמע אותה מנגנת רפרטואר אחר באספמיה, ונגינתה שם היתה מרגשת מאוד. כך שאולי בנאמנותה המוחלטת לקונצ'רטו היא ויתרה במודע על כל אפשרות לנגינה חמה ומרגשת יותר. וכיאות לדור החדש היא לא רק היתה לבבית ומפרגנת לתזמורת בצורה בלתי רגילה – אלא שבהפסקה עלתה מיד והתיישבה ליד דוכן במבואה (פואייה), בשמלתה הלבנה עם זוג כנפי פרפרי-מלמלה שחורים מלפנים וכתפיים צחות חשופות, שם בדוכן מכרו קלטות מביצועיה, ואילו היא לא הפסיקה לחייך, להצטלם עם זָרים ולחתום למעריצים על תוכניות ואפילו על כרטיסים שהוגשו לה, והכול מתוך נדיבות וצניעות. גם לגברת היא חתמה ועכשיו אנחנו לא יכולים להיפטר מן התוכנייה.
בחלק השני של הקונצרט ניגנה התזמורת את הסימפוניה החמישית בדו דיאז מינור של גוסטב מאהלר, ובמקום זובין מהטה ניצח עליה, כמו גם בחלקו הראשון של הערב, המנצח הוונצואלי הצעיר, בן 26 בסך הכול – גוסטבו דוּדַאמֶל. איזה חומד של בחור. איזו גאונות של מנצח. איתרע מזלי להחליף מושב בחלק השני, כך שבמקום פניה של הכנרית ראיתי עכשיו מהצד את ידיו של המנצח. הוא ניצח בעל-פה על היצירה המורכבת הזו כשהוא חי אותה ומנצח עליה בכל אבריו ובכל חושיו, והתזמורת, שנגניה הוותיקים יכלו להיות הוריו אם לא סבותיו – נענתה לו בהתלהבות של אהובה צעירה וקיבלה את הנהגתו ללא ערעור וברמת נגינה יוצאת מן הכלל. גם כאן בלטה מידת צניעותו של הדור הצעיר. לאחר הפינאלה הכביר, שהעיר כמה נרדמים, טרח גוסטבו דודאמל וניגש אישית לכל פינות התזמורת והקים כל נגן סולו וכל קבוצת נגנים ומחא להם כפיים יחד עם התזמורת והקהל, ורק לבסוף עלה הוא עצמו למרכז הבמה וקיבל תשואות ממושכות וקריאות של התלהבות.
היצירה של מאהלר היתה היפוכו הקונצ'רטו של פרוקופייב. היא נוגנה לראשונה ב-1904, ומאה ואחת השנים שעברו מאז רק היטיבו עימה. היא סוחפת מהרגע הראשון, והכול יש בה – חגיגיות של מארש צבאי, עממיות של מחול כפרי, נעימוּת של ואלס טרקליני, רגעי סולו שקטים של כלים וקבוצות, ורגעי עוצמה מדהימים של כל הכלים יחדיו שגורמים לך לשמוע את הסימפוניה בכל גופך במין האזנה תת-עורית, כמו שאומרים ה"גששים": "חוליו אגלסיאס מהתחת!" – זוהי חווייה טוטאלית שאין איש יכול להיות אדיש לה, ובייחוד לא כאשר נגן המצלתיים מכין אותם לַשׁוֹס הבא.
ובכל זאת, בפרקים האמצעיים, בקטעים השקטים והאיטיים יותר, הורגשה איזו עייפות מסויימת, אינני יודע אם במוסיקה או רק בקהל, האיש שלידי נמנם עד נרדם, ואפילו הפינאלה הסוערת לא העירה אותו – רק מחיאות הכפיים שטרקו ליד אוזניו ממש. אולי גם השעה המאוחרת היתה אשמה. אינני מבין עד כדי כך ביצירה כדי לדעת אם היה אפשר לנגן את קטעיה השקטים והאיטיים בצורה קצת יותר מעוררת.
לבד מקריאות מוכרי הביגאלאך החמים, והצלילים של נגני המדרכות הקבצנים בחוץ, מה שנשמע ביותר היו שיחות של מנויים ותיקים שאמרו שהאדריכלים כרמי ורכטר היו ודאי מזדעזעים בקבריהם אילו ידעו מה הולכים לעולל להיכל התרבות שבנו, שהוא מהטובים בעולם באקוסטיקה שלו ואינו נראה כלל כאולם שזקוק לכך שיהרסו את פנימו ויבנוהו מחדש. דוּבּר אפילו על חרם מנויים, שיתארגנו ויודיעו לתזמורת שאם הולכים לגעת בשנה הבאה בהיכל התרבות, לא יהיו להם יותר מנויים. אכן, שנת 2005 היא כנראה העונה הטובה האחרונה של ההיכל, כי לעולם כבר לא תישמע בו, למשל, כנרית צעירה כשרה צ'אנג בצלילות כזו בחלל כה גדול.
"חדשות בן עזר" אינו יכול לעמוס על עצמו את ארגון תנועת ההתנגדות לשינוי היכל התרבות, גם לא לספק צמיגים להבערה ברחוב הוברמן. אבל אולי יש בין המנויים אנשים שאיכפת להם ויתגייסו לפעולה? עוד מעט כבר יהיה מאוחר. יהרסו את פנימו של ההיכל וזה יימשך שנים ויעלה פי כמה וכמה מהתקציב המתוכנן. כבר היינו בסיפורים כאלה. יש אצלנו הרבה עצלים לעשות כל דבר נחוץ והרבה חרוצים לעשות כל דבר מיותר, או כמו שעגנון אמר בשעתו על י.ר. מגיבורי משפט ת.ג. – "י.ר. הוא אדם מוכשר מאוד! – מוכשר לכל דבר עבירה!"
תגובות מצונזרות היטב
נוהג הוא בעיתונות הכתובה שמנהלי מדורים חסרי השכלה מספקת, אשר העברית שלהם לקוייה (נחותה) – עורכים ומשנים רשימות, תגובות ומכתבים למערכת של כותבים בעלי אי.קיו, השכלה כללית (בייחוד ידע בהיסטוריה) וכושר ניסוח עברי טובים פי כמה משלהם.
"חדשות בן עזר" ישתדל להתנהג באותה צורה סאדיסטית מטומטמת בתגובות הנשלחות אליו, ורק מי שיסתכן ויציין הסכמתו במפורש, יופיע שמו המלא על דבריו המסורסים
"המיגדר האמיתי שלנו הוא [לא] המיטבח"
ממש כשם שמקומו של הפסנתרן הוא [לא] ליד הפסנתר!
עורך "חדשות בן עזר" הנכבד,
הטבחית שלך, בת אם המושבות, שאינני יודעת מה מידת השכלתה, כותבת עלינו, הנשים, במדורה "ממיטבחה של" כי: "המיגדר האמיתי שלנו הוא המיטבח, וככל שמתבגרות מבינות זאת טוב יותר." (גיליון מס' 15). איך אתה נותן לשטויות הללו להתפרסם במכתבך העיתי?
בכבוד רב,
ד"ר חיה צִ'ימָרוֹזָה
סופר נידח משיב: צר לי שלא הבנת, ד"ר חיה צ'ימרוזה היקרה, את ההומור וגם את הכאב בדבריה של בת אם המושבות. ההומור נעוץ בכך שככל שהשנים חולפות, המשפחה גדלה, נוספים גם חתנים וכלות ונכדים ונכדות, שלא לדבר על השבתות ועל החגים הנוראים – הופך המיטבח לאתגר הקשה ביותר של עקרת הבית המתבגרת; לעיתים עליה לספק ממש שירותי קיטרינג לכל בני משפחתה, הנוטים מצידם להעביר ביקורת, בעיקר הבעל. היה לנו חבר שנהג לטלפן באמצע היום ממקום עבודתו לאשתו ולשאול איך הילדים אכלו בצהריים. אם היתה אומרת שלא רצו לגמור את הארוחה, היה מזמין אותה לצאת עימו למסעדה או קופץ לשם לבדו באמתלה של ארוחה עסקית.
וצד הכאב נעוץ בכך שהאישה המודרנית, ובייחוד זו העובדת מחוץ לביתה, צריכה להצטיין בשניים-שלושה תחומים שונים לחלוטין: להגיע להישגיות בעבודתה בחוץ, להצטיין בבישול ובכל שאר עבודות הבית, שלא לדבר על גידול הילדים והנכדים, ולהצטיין בעוד משהו, כל זמן שיש לבעל ולה כוח בלילות.
להיות נקרעת בין דרישות העבודה לדרישות הבית, אלו הן מטלות קשות ומפרכות, מה עוד שיש לעשותן בחיוך ולשמור על המראה הנשי, וככל שהנשים מתבגרות והמשפחה מתרחבת, הן נעשות דומות לאימהות שלנו שהיו מזינות את כולנו בתבשיליהן הבלתי-נשכחים, ומטבען גם הפיקו מכך הנאה וגאווה, אפילו שהיו באות אחר-כך בטענות שאנחנו, בני-המשפחה, הולכים ומשמינים. יש גברים שבחרו אישה לפי אִם היא מבשלת כמו אימא. אני מכיר אישה אחת שקנתה את בעלה בנזיד בשר ושזיפים מיובשים. ועל כל אלה רמזה, בקיצור, בת אם המושבות במדורה החדש.
אכן, מחוספסת היא בת אם המושבות, מצאצאות העלייה הראשונה ההולכות ומתמעטות; ההתיישרות החנפנית לפי קווי ה"פוליטיקלי קורקט" והמיגדר זרים לה מטבעה, טבע בת הארץ. ואלמלא היתה כזו, לא היה "חדשות בן עזר" פותח בפניה את קבציו, אפילו יגרמו דבריה, כמו נייר לקמוס – לנמענות אחדות לבקש שיוציאו אותן מרשימת התפוצה, מה שאכן קרה. חסרות הומור נעלבו. כבוד המיגדר חולל. כותבות מדורי מיטבח כמו בת אם המושבות עלולות ח"ו לחולל דמורליזאציה באקדמיה! – ר"ל יתחילו מיגדריות לחשוב כמו בני-אדם!
שמע מבן-גוריון רק את ההפלצות
עורך "חדשות בן עזר" הנכבד,
אנשים רבים ונאמנים שמעו במרוצת השנים מבן-גוריון דברים חשובים, היסטוריים, והנחילו אותם לדורות הבאים – ורק אתה, מר א. בן עזר, שמעת את ההפלצות! ("חדשות בן עזר", גיליון מס' 14)
בוש והיכלם לך, ואמור לי – האם יש למישהו שאין לו מקרה תחת סיכוי להתפרסם במכתב העיתי שלך?
בכבוד רב,
ד"ר חיה צ'ימרוזה
סופר נידח משיב: ד"ר חיה צ'ימרוזה היקרה, את צודקת, צודקת, צודקת אבל האם לפעמים את גם צוחקת?
יצאנו בהפסקה ולא חזרנו
עורך "חדשות בן עזר" נכבד,
בביקורת על "סינית אני מדברת אליך" (גיליון מס' 15) נכתב: "את כל המערכה הראשונה היה אפשר לתת בחמש עד עשר דקות. יצאנו בהפסקה ולא חזרנו."
ואני שואלת, מניין לקחת לך את החוצפה להעביר ביקורת על הצגה שאפילו לא טרחת לראות את כולה?
בכבוד רב,
ד"ר חיה צ'ימרוזה
סופר נידח משיב: ד"ר חיה צ'ימרוזה היקרה, כאשר אתה מוזמן לראות הצגות רבות, חינם, אתה מגיע לכך שדבר ראשון שאתה מחפש לראות בתוכנייה הניתנת לך בכניסה הוא אם יש הפסקה או לא. הסיבות ברורות. ההפסקה היא מבחן להצגה. אם היא גרועה, הקהל מצביע ברגליו. אך כנגד תגובה טבעית זו (בתיאטרון הישראלי לא משליכים ביצים ועגבניות סרוחות על הצגות גרועות אלא פשוט מסתלקים) – עומדים שני מעצורים.
המעצור האחד הוא התחכמות התיאטרון. יותר ויותר הצגות ניתנות בטווח זמן של עד שעה וחצי, ללא הפסקה, וזאת, לתחושתי, קודם כל כדי לכלוא את הקהל ולא לתת לו הזדמנות להחליט בעצמו, בהפסקה, אם הוא רוצה לראות את החצי השני. קרו אפילו מקרים שבתוכנייה היה כתוב שיש הפסקה, אבל בהצגה – לא. כנראה ברח להם קהל והחליטו לוותר על ההפסקה.
והמעצור השני הוא הכסף ששילם הקהל הרגיל עבור בילוי של ערב. היינו פעם בהצגת "מיתוס" של רינה ירושלמי וברחנו אחרי ההפסקה כי שיעמום יומרני כזה באמת כבר קשה לשאת. במקרה פגשנו בהצגה חבורת ידידים, שהרגישו בדיוק כמונו אבל נשארו מסיבה אחת ויחידה, לדבריהם: "יצאנו לבלות ערב שלם ושילמנו, ולכן אנחנו נשארים עד הסוף!"
היו מקרים שבהם לא יכולנו להסתלק בהפסקה, זאת כאשר נסענו להצגות מחוץ לתל-אביב והיינו תלויים בתחבורה המאורגנת גם בדרך חזרה, כך שלא היה שום רווח זמן בהסתלקות בהפסקה, אפילו ההצגה גרועה.
ועם זאת, רוב ההצגות שראינו (יותר ממאה בשלוש שנים) היו שוות צפייה מלאה, והשחקנים עבדו קשה בכולן, והיו ביניהן הרבה-הרבה הצגות נהדרות ומרגשות שגם זכו בפרסים ובצדק, והאולמות היו מלאים כמעט לגמרי בכל ההצגות, והקהל היה כמעט מכל גווני ושכבות האוכלוסייה, וזו היתה חגיגה מרנינה בהחלט, שהמחישה אולי יותר מכול את הרנסאנס של התרבות העברית בישראל שלא היה כמותו בשום פרק אחר בתולדות עמנו, ובעברית!
רחוב על שם המשוררת אסתר ראב בתל-אביב
ועדת השמות של עיריית תל-אביב החליטה לקרוא רחוב על שם המשוררת העברית הראשונה אסתר ראב (1894-1981) שהווילה המודרנית שלה "הבית האדום", שנבנתה בידי זאב רכטר, היתה בתל-אביב של סוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים מרכז ספרותי, חברתי ואמנותי תוסס. וזאת כמובן רק פרפרת לעומת ערכה הסגולי של אסתר כמשוררת.
ואולם קריאת שם הרחוב מתעכבת בגלל התנגדותו של אחיינה הסופר אהוד בן עזר. הוועדה החליטה על סימטה בת ארבעה בתים ברוחב שני מטר שמקשרת את קצה הרחוב הארוך על שם הרב איצ'ה מַאיֵיר מוישה זוכמיר עם קצה הרחוב הארוך על שם הרב מנדל גימפל יענקיל זונדיל שרקנישט – ואילו מר בן עזר מתעקש שימצאו לקרוא על שמה סימטה בת שני בתים בלבד וברוחב מטר, כראוי לכבודה ולמעמדה, שהוא כיום בשיאו מאחר ששום רחוב עדיין אינו קרוי על שמה וגם שום בול לא הופיע עם דמות דיוקנה בעוד אשר הרב זוכמיר, הרב שרקנישט ודומיהם כבר זכו גם בבולים הנושאים את דיוקנאותיהם, כראוי לכבודם ולמעמדם בתולדות הציונות והתרבות העברית.
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת מערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר"וכתובתו תימחק,
והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חבריו
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל