| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 17
תל אביב, שבת, ח' באדר ב' תשס"ה, 19 במרס 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים
בחגיגות כמעט 50 שנים לעין-גדי
משתתף גם "חדשות בן עזר"
בעוד פחות משנה תימלאנה חמישים שנה לעלייתו על הקרקע של גרעין "הנוער העובד" "שדמות" מסניפי קריית-חיים, פתח-תקווה וכפר-סבא על אדמת היאחזות עין-גדי, עדיין במסגרת שירותם בנח"ל (ב-10.1.56). מר בן עזר העצלן היה בין המייסדים עד שעזב והלך ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. לימים כתב את "אנשי סדום" (1968, "ספריה לעם", "עם עובד"; 2001, "אסטרולוג", עם אחרית דבר היסטורית בשם "הסיפור האמיתי") – שבסופו מופיעות דמויות של חברי עין-גדי וגם אורֵח גרמני מוזר שנחת עליהם בשעתו. ואולם רומאן על עין-גדי עצמה לא כתב, לבד מפרקים ראשונים אלה, שאנחנו שמחים להביאם בהמשכים מעל דפי "חדשות בן עזר", כהשתתפותנו המוקדמת לקראת חגיגות היובל.
קוראים שאינם מעוניינים בפרוזה לוקאלית מדי, או שהתיאורים הארוטיים התמימים עשויים לגרום להם תחושות של דחייה וַגועל, מתבקשים למחוק מכל גיליון חדש את הפרק לפני הקריאה. מי שחושש/ת שמא בכל זאת תתפוס עינו/ה איזה דבר עבירה, ויחטא/תחטא [לא יחד ר"ל], יכול/ה לבקש להפסיק לשלוח לו/ה את המכתב העיתי.
ראו הוזהרתן/תם.
הופעתה של ג'ני במסעדת מוריס בבאר-שבע
פרק ראשון מרומאן לא-גמור
"ג'ני מלכת הנגב" [שם טיוטה]
ישבנו במסעדת מוריס בבאר-שבע. אלה היו ימיה היפים של המסעדה שהיתה בשעתה המפורסמת ביותר ברחבי הנגב והערבה. האולם המזרחי הגדול וגבה-התקרה על קירותיו ועמודיו העבים היה קריר בקיץ ושמר על חום בחורף. המלצרים הזריזים, בבלוריות שחורות ובסינרים לבנים, נשאו קעריות חומוס טרי, ערימות של פיתות, צלחות עמוסות ששליק, קבאב והררי צ'יפס זהובים. קוקה קולה טרם היתה אז בארץ בגלל החרם הערבי, והסתפקו בסודה, בתסס ובגזוז. סביב השולחנות הרחבים ישבו נכבדיה של בירת הנגב ומיטב אנשי האזור, ומבקרים מצפון-הארץ שחנו במסעדה בדרכם לעין-גדי, סדום, מצפה-רמון, עין-חוסוב חצבה, עין-רדיאן יוטבתה, ואילת, או עשו דרכם חזרה.
התקרה הגבוהה בלעה שיחות של קציני-צבא מאובקים במשקפי-רוח על מצחם, של אנשי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות בסנדלים סגורים ובגרביים, של מהנדסי מע"צ, של עובדי מפעל האשלג, של נהגי משאיות הענק בירוק-כהה תוצרת אוטוקאר, אלה שהחליפו בדרכי הנגב והערבה את משאיות הפיאט הישנות, בעלות פני הבולדוג, ואת נהגיהן האיטלקיים, וגם של חבורת בידואים אמידים, במקטורניהם הכהים, המפוספסים, בחלוקיהם הרחבים ובכאפיות צחורות עם עקאל לראשיהם.
אותם צהריים נפלה דממה בחלל המסעדה, ששררה בו בדרך-כלל המולה של ארוחה מתמדת משעות הבוקר המאוחרות ועד לפנות-ערב –
– כי בפתח הקרוע לרווחה, באור-יום המידברי המכה על בתיה הצהבהבים-עתיקים של באר-שבע הישנה, הערבית, שהיתה כמעט ללא עץ, ללא צל, כולה אבק – נכנסה מוארת מאחוריה בהילוך מתרונן, כנאקה צעירה שמעבירה גמלים על דעתם – נערה צהבהבת, יותר נכון בחורה, שבאור-צל המסעדה כבר נראתה אדמונית-למחצה ונמרצת. מכנסי-חאקי צבאיים היו הדוקים לחריץ התחת המושלם שלה ולמורדות ירכיה, בהתרסה גלוייה, שגרמה גם לשיח'ים הבידואים להגניב מבט לעברה בלוויית קול חרחור שמשמיע הגמָּל [דגש בגימ"ל] המנהיג את גמליו.
חולצתה היתה משובצת ועל כתפיה הונחה ברישול כאפייה צחורה, כצעיף. משקפי-רוח מוסטות על רום מיצחה, וככה פסעה פנימה בסנדלי-עור דקי-רצועה שצילצלו קלות באבזמיהם, סנדלים חוגיסטיים, להבדיל מהסנדלים התנ"כיים רחבי-הרצועות החומות ובעלי האבזם אחד, המשעמם, הנרכס מאחור.
"מי זאת?" שאלתי.
"מה אתה עושה את עצמך שאתה לא יודע? זוהי ג'ני, מלכת הנגב!"
לא ידעתי. הייתי תמים אז ושקוע בעצמי. גם חיי המשק הצעיר, עין-גדי, שהייתי חבר בו – העסיקו אותי אך מעט. רוב הזמן הפנוי קראתי ספרים, חלמתי, אהבתי, וסבלתי ממצוקה מינית ממושכת אשר הכוח לעמוד בה בא לי אולי רק מכך שהנערה שאהבתי לא באה אף פעם לבקר אותי במשק, וכך יכולתי "לשמור" את עצמי למענה מתוך איזה מושג מסולף על נאמנות חד-צדדית שמתבטאת בשירים ובמכתבי אהבה ששלחתי לה. וכך גם לא נמשכתי רגשית אל אף אחת אחרת, למרות שהייתי מגורה לעיתים עד כדי שיגעון, וגם היתה לי תכונה מדהימה שיכולתי להבחין מי מהן בהריון עוד לפני שאפילו הבעלים שלהן ידעו.
עתה נזכרתי שכבר ראיתי את ג'ני פעם ואולי פעמיים חולפת על פנינו רכובה על ג'יפ מעלה-אבק של אלוף הפיקוד, בגבעות היבשות של ערד, שעליהן אמורה היתה לקום העיר החדשה – זאת כאשר פסענו, טירוני-הנח"ל, במסע רגלי מפרך אל פסגת מצדה, לקבל את סמל חיל-הרגלים עם התג הקרבי האדום על הכומתה. ופעם שנייה בחג העלייה על הקרקע, בפמליה של מנהל חבל הנגב, או של מחלקת ההתיישבות, או של סגנו, בחור צעיר עב שפתיים ונמרץ, שעורר מאוד גם את דימיון חברותינו במשק.
ג'ני באה הפעם בחבורה שכללה שני קצינים, בחורים אחדים שניראו סטודנטים שעובדים במדידות מתוך כך שאחד מהם נשא על גבו ניוויליר, ועימם כניראה מהנדס, ועוד דמות מיסתורית של איש-מעשה מבוגר כהה-שיער, עב-גבות ועסוק, במעיל-רוח ובמשקפיים שהביעו חשיבות. החבורה הזו, כך ידענו אז, עסוקה באיתור המקום להקמת מפעל טכסטיל גדול ליד דימונה, שהיתה עדיין בראשיתה, עיירת בלוקונים ללא-צל שאיכלסו אותה יוצאי מרוקו ופולין. לימים התברר לנו כי אותה משלחת יהירה וקצת חשאית איתרה ומדדה את מקומה של קריית המחקר הגרעיני בנגב, הקמ"ג, הוא הכור האטומי בדימונה.
ג'ני!
חשתי מעין פיק-פיק ברכיים בעודי בוצע פיתה בפה מלא חומוס. מין רעד ארוטי. האם תשגיח בי? מי אני שאתחרה עם נשיאי הנגב שסבבו אותה, שסבבה סביבם, שסיבבה אותם בניע תחת קטן שלה? חששתי מאוד פן ההתרגשות תסגיר אותי. חסר לי שיצחקו עליי, במשק, גיבור גדול לא הייתי, ועם אישה טרם שכבתי מעודי.
ג'ני חלפה עם חבורתה ליד שולחננו, גדילי הכאפייה הצחורה שלה וקצות צמתה הצהובה, הארוכה, דיגדגו את צווארי בעוברה לידי. הוחלפו עימה מילים אחדות, לא מצידי. ג'ני הבטיחה לחזור ולבקר אצלנו במשק בקרוב, ומיד התרחקה כדי להשיג את חבורתה, שהתיישבה באגף המזרחי המרוחק של האולם. עמוד עבה, מאלה התומכים את התקרה הגבוהה, הסתיר מעתה את מרביתה ממני, לבד מאצבעותיה הבוצעות פיתה פריכה בתנועת תלישה רכה, נהנתנית, ונותרה חקוקה בי רק תנועת ירכיה מאחור, במכנסיים הצבאיים, בחאקי-בהיר, בהתרחקה משולחננו – השוויתי אותה קודם לנאקה? – עתה ניראתה בעיניי כסוסת-מידבר גזעית, ללא רוכב, המרחרחת לבחור מבין כל הזכרים את החזק ביותר שירביע אותה.
[המשך יבוא]
חדשה מרעישה מאת פרופ' פלוץ בן-שחר
מצדה היא פיקציה ציונית
בלעדי ל"חדשות בן עזר"
בכנס רב-משתתפים בקמפוס אוניברסיטת בת-שלמה רבתי ואשר הוקדש לנושא: "ההיבטים הפיקטיביים של הארכיאולוגיה הציונית" פרש פרופ' פלוץ בן-שחר את תגליותיו האחרונות בנושא: "מצדה היא פיקציה ציונית" שכבר התפרסם באחד מכתבי-העת הארכיאולוגיים היוקרתיים בעולם: "דה פרוטוקולס אוף דה ג'ואיש ארכיאולוג'יטס אוף זָיוֹן" וגם צוטט בהרחבה במסדרונות אונסק"ו ובכתב-העת של מוהלות הנשים במצרים ובסודן "הדגדגן הנעלם ותפירת השפתיים" ובכתב-העת הירושלמי למחשבות פוסט זִיוֹניוֹת "בִּיקוֹרְיָה ותֵיאוֹרֶת".
לדברי פלוץ בן-שחר כל סיפוריו של יוספוס פלביוס, הוא יוסף בן-מתתיהו, לא היו ולא נבראו ואינם אלא פרופגנדה רומאית שנועדה להאדיר ניצחון חסר חשיבות על קומץ יהודים מטורפים שהתקבצו על הר קירח חמישה קילומטר דרומית למה שקרוי כיום צוק מצדה ואשר איש מהם לא התאבד אלא נשבו ונמכרו לעבדות ברומא ושם הנשים כתבו שירי עגבים ומצצו והגברים פיסלו וגם עורלתם הושבה להם.
ואילו את יסודות מה שקרוי היום מצדה הציונית בנו הגוּרְגוּזִים, עם מוֹגוֹלי ממוצא מונגולוֹיָאקי ששבטיו, הנודדים על גבי בהמות היאק, התמחו בבניית מבצרים מיותרים על ראשי הרים קרחים. כל זאת היה ידוע לחוקרי ארץ-ישראל הלא-יהודים עד שגנרל יהודי בשם יגאל סוקניק בנה מחדש את מה שמראים כיום לתיירים בתור מצדה הציונית על חורבות הכפר הגורגוזי שעם נטישת הגורגוזים על גבי בהמות היאק שימש משך תקופה של מאות בשנים כפר פלשתינאי פורח, מרכז לשירה ולפרוזה ערבית על גבי מגילות קלף, שנהרס כליל בקרבות תש"ח ותושביו הוגלו לירדן. פרופ' פלוץ בן-שחר אף ריאיין ברבת עמון שלושה פרופסורים ירדניים ממוצא פלשתינאי מהכפר מַסְדָה שאישרו את מחקרו וגם הוכיחו לו כי הפלישתים הם הערבים הראשונים שהקדימו את שבטי החַבּירוּ בפלסטין ועובדה שסידנא אברהים אל-חליל קנה מהם את מערת המכפלה והם שֶׁבְּנַבְּלוּס אנסו את המתנחלת דינה בת יעקוּבּ.
מסתובבות שמועות איתנות כי פרס ישראל בארכיאולוגיה יינתן השנה לפרופ' פלוץ בן-שחר, שהוא גם נצר למשפחה מכובדת מאחת המושבות הוותיקות בארץ.
לפי החלטת אונסק"ו בעקבות המחקר תוסר בקרוב חסות האירגון מאתר מצדה המזוייף.
עיר הנפט
זיכרונות מה"פלשתיניזאציה" של התיאטרון הישראלי (ג)
16.10.04. שבת. בערב עם הגברת להצגת "עיר נפט" מאת הלל מיטלפונקט ובבימויו. לא עיר ולא נפט ולא בטיח. כביכול העלילה מתרחשת בשנת 1969-1970 בפנסיון נידח מול בארות הנפט באבו-רודס, והצעירים של היום עוד עלולים לחשוב שהיתה שם באמת עיר, וגם לא לדעת שהיתה אז כבר מלחמת ההתשה. המחזה צולע ולא משכנע, ארוך מדי. אילו מישהו אחר ביים אותו, ולא המחזאי עצמו, אולי היה אפשר לחסוך שעה מההצגה ולגבש אותה.
מרבית השחקנים, כולל רוזינה קמבוס בתפקיד הסרסורית מדלן, ואולה שצ'ור בתפקיד הבת יודית, ממש עיצבנו אותי. בייחוד שצו'ר, ה"צברית" כביכול, שמדברת כמו עולה חדשה, בעוד שאיטה אימה, היא תיקי דיין, מדברת עברית שורשית וגרונית, הגברת (שלי) אומרת שבאקצנט רומני מכוּון, אני לא הרגשתי. עוד אומרת הגברת שלא ייתכן כי לאם יקראו איטה, שהיא יהודית בעברית, ולבת יודית, שזה אותו דבר.
התוכן, כמובן, שחור משחור. כולם מושחתים. כולם רודפים כסף. כולם "כובשים" וכולם "מנצלים". הרופא הצבאי הוא גנב שמוכר תרופות ל"יזם" יהודי מעדות-המזרח שמוכר אותם למצרים שמעבר לגבול[!], והרופא מתאבד לבסוף. רוּבֵּק, רס"ר המיטבח הסימפטי, יוסף כרמון, גונב כמובן מזון ומביא לפנסיון של איטה. מדלן המאדאם משגיחה על שתי זונות שלה הגרות בפנסיון. ארבעה חברי צוות ההווי שרים בצורה מלאכותית במכוון שירים ישראליים ברקע, בהעמדה יפה מאוד, והם, החיילים והחיילות, כמובן מטומטמים שאחד מהם גם משתתף במשחק הפוקר, שבאמצעותו מציל תימהוני בשם קובּוֹ את הפנסיון השוקע.
ובתוך כל אלה מסתובבת דמותה הלא-משכנעת של אולה שצ'ור, שטוענת כי לאימה יש הצדקה לעשות כל רע ולשקר משום שהיא פליטת שואה, אבל לה, ל"צברית", אין הצדקה. וכדי להמחיש ולאשש אמת עמוקה זו היא מנשלת בסוף המחזה את אימה מהפנסיון ומוכרת עצמה לזנות וממשיכה להחזיק באחת הקולוניות של האימפריה הישראלית (מהגדרותיו של המחזאי בדברי ההיסטוריוסופיה העקומים והמטומטמים שלו בתוכנייה – על הקולוניאליזם הישראלי) – שהיא-היא הפנסיון באבו-רודס – עד לפינוי.
סמל עמוק מיני נפט.
ועם זאת, תיקי דיין בתפקיד איטה, בעלת הפונדק-הפנסיון, עושה תפקיד גדול, מדהים. שעליו בלבד היא ראוייה להיות מועמדת לפרס שחקנית השנה [והיא אכן זכתה בו, בצדק ובגדול!]. למעשה מרבית המחזה הינה פלאגיאט על "אימא קוראז'", שזה בדיוק מה שמתרחש בין איטה ליודית. מה עוד שאולה שצ'ור גם שיחקה בהפקה האחרונה של המחזה בקאמרי את תפקיד הבת. נותר רק להצטער שבאותה הפקה יומרנית וגרועה נתנו את תפקיד אימא קוראז' לג'טה מונטה החיוורת ולא לתיקי דיין בעלת העוצמות הבלתי-רגילות. אני, ההנאה היחידה שהיתה לי בהצגה הערב היא ללהק בדמיוני את תיקי כמו שהיא כאן – בתור אימא קוראז' בהצגה ההיא.
ויפה מאוד היתה גם התפאורה של רוני תורן, אף כי בארות הנפט לא היו נחוצות למחזה והוא היה יכול להתרחש בבאר-שבע, בחצבה, או בשכונת התקווה, ובאותה מידה של פשטנות היסטורית ועיוות מוסרי של התמסרות התיאטרון העברי המקורי לצדק הפלסטיני ולהוקעתה של המדינה המושחתת ביותר בעולם – ישראל.
במשך קדנציה של שלוש שנים, שנסתיימה בשנת 2004, שימש מר בן עזר בתור "שופט" ב"אקדמיה לתיאטרון".
פסוקו של ספר
זאָלן ווערעם פּראַווען אַ חתונה [כאַ'סענע] אין דיַין בויך און איַינלאַדן אַלע זייערע קרובים [קרוי'וויס] – פון יהופּעאץ ביז סלאַבאָדקע!
שתולעים יערכו חתונה בבטנך ויזמינו את כל קרוביהן – מיְהוּפֶּץ ועד סלובודקה.
מתוך: "לאָמיר הערן גוטע בשׂורות, יִידישע ברכות און קללות – שנשמע בשורות טובות, ברכות וקללות ביידיש" מאת יוסף גורי, האוניברסיטה העברית בירושלים, החוג ללימודים רוסיים וסלאוויים, 2004. עמ' 104.
ומי לא בא?
ליריד הספרים בלייפציג
ב-17 במרס נפתח בלייפציג שבגרמניה יריד ספרים שעומד בסימן ספרות ישראלית במלאת 40 שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה. ביריד משתתפים סופרים ישראלים רבים, ובהם עמוס עוז, דויד גרוסמן, יורם קניוק ויהושע סובול. הסופרים משתתפים בערבי קריאה וכמה מהם ממשיכים בתום היריד לברלין, שם מקיימים קרן בל ומכון גתה אירוע ספרותי גדול בהשתתפותם.
הרומאן "אנשי סדום", המתרחש על רקע סדום, עין גדי וים המלח, יצא בשנה האחרונה בתרגום גרמני וזכה לביקורות אנטי-ישראליות ופרו-פלשתינאיות אחדות, שהתעלמו מסיפור התיישבותם של ה"טמפלרים" הגרמניים בארץ-ישראל ומסניפי ה"היטלר יוגנד" שהוקמו בהם ומיחסי אשמה-כפרה בין גרמנים ליהודים, שהם עיקר העלילה הנפרשת בספר.
כזכור לקוראי "חדשות בן עזר" (גיליון מס' 1), המו"ל הגרמני אברהם מלצר ניתק את יחסיו עם בן עזר לאחר שהאחרון לא נטה לתמוך בעמדותיו האנטי-ישראליות (זאת בלשון המעטה) של אותו מו"ל, ישראלי-לשעבר, ולא להסכים לכך ש"אנשי סדום" נותן כביכול הכשר לנאצים, (כך גירסתו של המו"ל, שאינו מחמיץ שום הזדמנות להציג את ישראל באור שלילי).
למרבה הצער יש גם בישראל משכילים מוכי עיוורון היסטורי ושיטיון מוסרי אשר בדומה לגינטר גראס מזכים מאשמה את הנאצים בהשוותם, ללא הנד עפעף, את הפצצת דרזדן במטוסי בנות-הברית – למה שעוללו הגרמנים ליהודים במחנות ההשמדה כאושוויץ וכבירקנאו.
נספחת התרבות של ישראל בגרמניה, גברת דבורה בן-דוד, הודיעה למר בן עזר שאמנם היא יכולה לממן לו כרטיס טיסה כמו לשאר הסופרים הישראלים שהוזמנו ללייפציג, אבל מכאן ואילך כל הטיפול בסופר, והאירוח, חל על הוצאות הספרים ולא על השגרירות, ובאין לבן עזר הוצאת ספרים שתארגן את ביקורו, אין היא יכולה לעזור ואין לו מה לחפש בלייפציג (וכניראה גם לא בברלין) כי איש לא ידאג שם לספרו ולהופעותיו. נוסף על כך מחרימה שגרירות ישראל את המו"ל של בן עזר, את אברהם מלצר – בגלל עמדותיו האנטי-ישראליות.
וכך הנידח נשאר עם הגברת בבית, שהרי בסך הכול הוא הוציא השנה בגרמנית את הרומאן היחיד הרלוונטי שעוסק ביחסי יהודים וגרמנים על רקע ההיסטוריה של ארץ-ישראל החל מאמצע המאה ה-19 – והוא גם לא משתין על ישראל מבחוץ, ופיו אינו נוטף כזבי מוסר ושלום אוניברסאליים הערֵבים כל-כך לאוזני הַפְרִיצִים האינטלקטואלים.
הַפִּינְפּוֹת החדשות:
מדור הייעוץ לנשמה ולַעכוז
מאת פרופיסור כללי מדופלם אודי ר.
כל המאונן עִם ספר יהיה אינטלקטואל
פרופיסור כללי מדופלם אודי ר.
תפסתי את הבן שלי מאונן עם כרך "פאני היל" באנגלית. מה לעשות?
בכבוד רב,
גִיזֶלָה דִילְדוֹ
מיוּעצת
פרופ' כללי מדופלם א. ראב מייעץ: גברת גיזלה דילדו היקרה, עלייך להיות מאושרת שהבן שלך מאונן עם ספר-מין קלאסי ועוד באנגלית, כי השפשוף תורם לשיפור השפה האנגלית והחיכוך – להבנת הנקרא בה. מעט מאוד מתבגרים קוראים בימינו ספרים, ועוד פחות מכך מאוננים עליהם. לצערנו הספרים הפורנוגראפיים כבר אינם מצליחים להתמודד עם סרטי הפורנו וערוצי הפורנו וקלטות הפורנו שממחישים בנקל את מישאלות הדימיון הפרוע ביותר ומגרים את הנוער ואת הזקנים ואת יתר הגילים הגבריים שביניהם (להשפיך ולהשפריץ בבית במקום לצאת לסימטאות החשוכות ולגנים הציבוריים ולאנוס כל מה שזזה), וכך, בגלל הסרטים – הפורנוגראפיה בספרות הפכה לבעלת אופי סאטירי, לפארודיה, וצריך טעם ספרותי מעודן במיוחד וגם עיוורון-להומור כדי להתגרות בימינו ממילים ארוטיות ולאונן עליהן. אגב, צריך גם להיות קצת מטומטם כדי להזדעזע מפירסומן בדפוס, כפי שיש מזדעזעים מספריו של מר בן עזר.
אם תוכלי להשיג כרך "פאני היל" בשפה הצרפתית יוכל הבן המאונן שלך לשפשף לעצמו בנקל שפה זרה נוספת וכך יוכל להחליט למי מבין השפתיים הוא נוטה להיכנס.
וגם טוב שבינתיים הוא רק משחית זרעו לריק ואינו מעבֵּר את חברוֹתיו וגם לא מתחדרֵר עם חבריו.
ואת, גיזלה יקרה ומיוּעצת, שמרי מכל משמר על הדילדוֹ שלך כי בבית התפוצות בתל-אביב מארגנים כנס של כל בנות משפחת דילדוֹ לדורותיהן בשפת הלַדִילְדוֹ ותיפתח שם גם תערוכה של דילדולים ודילדוֹדִים של יהודים.
גונבי רחובות
לכ' הסופר הנידח המכובד,
ברצוני לשאול משהו בעקבות כתבתך (בגיליון מס' 16): האין כבוד הרב מנדל יענקיל גומפל זונדל שרקנישט, נכדו של אציל הנפש הרב חצקל אברום בּוּרֶך פארגעסטנישט, מן העיירה יהופיץ? שאם כן, יש כבר במקומותינו רחוב על שמו...
בֶּנְדָלֶה
מר סופר נידח משיב: יש בפתח-תקווה רחוב ותיק ולא גדול על שם יואל משה סלומון, ממייסדי המושבה (והיחיד מביניהם שהיה דור שלישי בארץ ולא "עולה חדש" של ראשית העלייה הראשונה). הלכו וחתכו ממנו כמחצית וקראו על שמו של איזה רב רק משום שנתכוננה שם ישיבה.
על שמו של יהודה רַאבּ (בן עזר), אף הוא ממייסדי המושבה, היה לא רחוק משם רחוב בן חמישה בתים, וביטלו אותו.
גנבים.
חידת "חדשות בן עזר"
על מי אפשר לומר: "כל דבר מקורי שהוא אומר אינו נכון, וכל דבר נכון שהוא אומר אינו מקורי."
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת מערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק,
והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חבריו
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל