| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 18
תל אביב, יום שלישי, י"א באדר ב' תשס"ה, 22 במרס 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים
גיליון חצי מיוחד
מוקדש ליוסף טרומפלדור
לפני שנתיים, בחודשים מרס-יוני 2003, שהה מר בן עזר באחוזת ירנטון שליד אוקספורד, במסגרת הזמנה מטעם "מרכז אוקספורד ללימודים עבריים ויהודיים" – לארבעה חודשי כתיבה לצורך המשך כתיבת הרומאן ההיסטורי שלו "והארץ תרעד" (שם טיוטה), שתחילתו בארבעה פרקים בספרונו "אפרת" (ספריית "תרמיל" בעריכתו המסורה של המשורר ישראל הר, 1978) –המתארים בין השאר את הפרעות המחרידות שנעשו ביהודי צפת בידי שכניהם בשנת 1834 ואת רעש האדמה הנורא שפקד אותם בשנת 1837. כתיבת הרומאן טרם הסתיימה.
בחודש אפריל 2003 נכתבה בירנטון גם מסה קצרה זו, ולמי מהקוראים שקשה לו לקרוא דעות והערכות שמקוממות אותו, מומלץ מאוד לוותר על קריאתה.
בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמדינות "העולם השלישי" יצליחו לשפר בהרבה את מצבן. עשרות ומאות מיליוני הרעבים והחיים על סף העוני והבערות, או המשועבדים לעריצות, בעיקר במדינות אפריקה ואסיה, לא יצליחו לשפר את מצבם וזאת בגלל הגידול הטבעי המהיר, היעדר מעמד-ביניים חופשי, מבוסס, יצרני ומודרני, ובגלל שחיתות ההנהגות ואכזריותן.
בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמישטרים דמוקרטיים מבשרי עתיד טוב יותר יתקיימו במרבית המדינות האלה. להיפך, תגבר בהן הפלגנות השבטית, הקנאות והחינוך הדתיים, דיכוי הנשים וכל התופעות החשוכות של חברות מפגרות שאינן מסוגלות להושיע את עצמן ואינן משכילות דיין כדי לקבל סיוע מן החוץ.
לא תחזור התופעה המדהימה של התאוששות יפן אחרי מלחמת העולם השנייה, של שגשוג קוריאה הדרומית, של המתרחש בסין בסוף המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21 – כל אלה חברות לא-אירופיות שהיו במידה רבה זרות לציביליזאציה המערבית – בשפות, בדתות ובאורח החיים, אך השכילו לאמץ את הישגי הציביליזאציה הזו מבלי לוותר על ייחודן הלאומי והתרבותי. והרי גם הן יכלו להשקיע את עצמן באותו סוג של פיגור שקיים באפריקה ובחלק ממדינות ערב, אלא שמשהו הטבוע בתשתית האנושית שלהן, ברצון החיים הלאומי, בחריצות, בפתיחות הרוחנית לחידושים, בהתמקדות בבניין מדינתך ובנטישת הדרך של הרס מדינות ועמים אחרים – הציל אותן מגורל דומה.
בעתיד הניראה לעין, מי שירצה למלט עצמו ומשפחתו מגורל החיים במדינות חשׂוכות עתיד ועתירות אוכלוסין, ואפילו במדינות שאינן במצב קטסטרופאלי, כגון הודו (שבגלל היעדר פיקוח על הילודה עתידה לעבור את סין בגודל אוכלוסייתה), פאקיסטן, מצרים, אינדונזיה, בנגלדש, פיליפינים וכדומה – מי מאזרחיהן שירצה לחיות אורח חיים מערבי במדינה דמוקרטית מסודרת במאה ה-21, יהא עליו להחליט –
אם הוא מקדיש את חייו להעלאת ארצו-שלו למדרגה הזו,
או נישאר בארצו מהיעדר ברירה או גם מתוך שהוא נהנה מהמותרות המערביים של שכבה דקה עליונה ולעיתים קרובות מושחתת מאוד ואנטי-דמוקרטית,
או שהוא מהגר למערב.
בעתיד הניראה לעין, גם אם מדינות מסויימות באפריקה ובעולם הערבי והמוסלמי תזכינה, או כבר זכו בדמוקרטיה (כביכול) – לא רק שהדבר אינו עתיד לשפר את מצבן אלא הוא עלול לדרדר אותן למלחמת אזרחים מתמדת. העולם המוסלמי ובייחוד הערבי אינו יכול להיות דמוקרטי. רק מנהיג גדול כאתא-טורק הצליח להציל את בני-עמו מחזרה אל חיק המדינה הדתית האיסלאמית בכך שקטע אותם מהכתיב הערבי והכריח אותם לעבור לכתיב לטיני, והציב את הצבא לשמור על כך שלעולם, גם לא בהליך "דמוקרטי" – לעולם לא יחזור האיסלאם לשלוט בטורקיה המודרנית ולא תחזור תקופת החליפות.
צל-של-צל של בדיחה היה סאדאם חוסיין. הוא לא רדף את שלושת רבעי מיליון הנוצרים החיים בעיראק, אבל לאחר נפילתו הם מפוחדים עד מוות מן העתיד המצפה להם במדינה ה"חופשית". הוא כֵּן רדף את השיעים, שהם שישים אחוז ממדינתו, החזיק אותם ביד ברזל, הרג בהם, אסר עליהם את פולחניהם, את תהלוכות ה"עשׂורה" שבה הם חובטים עצמם עד זוב דם בשרשראות ובחרבות בדרכם לקברי הקדושים שלהם – והנה לאחר נפילת משטרו, כאשר השתחררו מעריצותו והחלו צועדים ומפגינים – השתחרר השד הכלוא מן הבקבוק, ושישים האחוזים השיעיים מבטיחים בשם ה"דמוקרטיה", אם תתממש ותעניק להם רוב – כינון עיראק מוסלמית בתכלית שבה נשים תלכנה ברעלות, וכל שאר השיפורים לאחור ודיכוי המיעוטים, כמו באיראן.
בעתיד הניראה לעין ילך ויגבר זרם המהגרים מהארצות העניות, המדוכאות וחסרות העתיד אל הארצות העשירות, המפותחות, החיות כבר היום את העתיד של המאה ה-21. טובי האנשים מאותן ארצות, הלומדים במערב, חלקם אף נשלחים ללמוד בו, עומדים בשלב מסויים בפני משבר בחייהם – אם לחזור למדינות המפגרות שלהן ולחיות שם לעיתים ללא חופש אמיתי ולשרת בארצותיהם מישטרים מושחתים עד היסוד, או לעשות ולביתם ולמצוא תעסוקה בארצות המארחות אותם ללימודים. יש להניח כי כמעט כל מי שיכול להסתדר בעבודה, נשאר במערב ללא היסוסים.
בעתיד הניראה לעין, תהליכי ההגירה מהעולם המפגר לעולם המפותח יגבירו את אי-השקט הבין-גזעי בעולם המפותח – וזאת ככל שאחוזי המהגרים יהיו גבוהים יותר. ויש לזכור שמרבית ההגירה אינה דווקא מהעשירון העליון והמשכיל אלא מעובדי-הכפיים, שנדרשים למלא עבודות פשוטות במדינות העשירות. באופן פרדוכסלי, ואולי כלל לא פרדוכסלי, ככל שנדידת האוכלוסין העולמית תגבר, היא תצבע את החלק העשיר של העולם באותם סימפטומים של החלק העני. לא מיד. לא על פני השטח. אבל האזרחים המקוריים של המדינות העשירות והמבוססות במערב לא כל-כך יאהבו את המחשבה שיום אחד הם עלולים לאבד את הזהות האתנית והתרבותית שלהם בהיותם מוקפים בשלל מיעוטים מרחבי העולם, שרובם אינם רוצים להיטמע בתרבות ארץ המקור, (ואלה שכן נטמעים, הופכים אותה לעיתים למשהו אחר, אולי פורה מאוד, אך גם אחר ומוזר). ולכן, ככל שיגבר תהליך נדידת העמים, שהוא בעצם בריחת כל מי שיכול ממקום שאין סיכוי לחיות בו למקום שיש סיכוי – יתגברו האיסורים על ההגירה, ויגבר המתח הבין-גזעי.
בעתיד הניראה לעין, אותו חלק לא-מפותח בעולם האיסלאמי, החלק ה"פרימיטיבי", השומר על קנאות דתית ומשתמש בהישגי המערב כדי ללמוד כיצד להשמיד ולא כיצד לבנות – חלק זה ילך ויגביר את מלחמתו באלה שיש להם "חיים טובים" – כלומר טרור, טרור ועוד טרור, וזאת כדי שישרור צדק עולמי נוסח בן-לאדן:
א. גם לנו גם לכם (המערביים) לא יהיו חיים טובים או לא יהיו חיים כלל!
ב. כדי להפחיד את אלה מבני עמו ואמונתו הסבורים שימצאו מקלט לעצמם וחיים חדשים במדינות חופשיות מן העריצות הדתית של האיסלאם, ואילו עתה, בעידן של טרור, רק על פי מראה פניהם הם ייחשדו מיד כמשתפי-פעולה פוטנציאליים עם הטרור האיסלאמי.
בעתיד הניראה לעין, שקט לא יהיה. רק אחריותה הגלובאלית של ארה"ב, ואומץ הלב של אנגליה, הקטנה יחסית, לעומת מדינות כצרפת, כגרמניה וכרוסיה – עמדו בשנים 2001-2003 בין תחילתה של הידרדרות עולמית כללית של האנושות – לבין צל של תקווה שאולי לא יהיה יותר טוב אבל גם לא יותר גרוע כי לפחות יש מי שדואג כל הזמן לא רק לכבות את האש אלא גם לנסות וללכוד את מציתיה ולאסור עליהם מלחמה מתמדת.
בעתיד הניראה לעין לא מסתמנת הופעתו של מגן אחר לסדר העולמי זולת ארה"ב. במאה ה-20 חזינו וחזו הורינו בנפילתן, ובעלייתן ובנפילתן של ממלכות ומדינות שניראו בשעתן שוות-כוח לארה"ב: האימפריות העות'מנית, האוסטרו-הונגרית והבריטית, הרייך השלישי, הקיסרות היפנית ורוסיה הסובייטית. היעלמותן לא היוותה סכנה לשלום העולם, להיפך, קריסתן של גרמניה הנאצית ויפן ב-1945 היתה הצלה לעולם. ואולם אם ארה"ב תחדל להיות מדינת-על, מדינת-עולם – שום מדינה אחרת לא תוכל לבוא במקומה בעתיד הנראה לעין. לא אירופה המאוחדת באגואיזם ובפחדנות שלה. ולא סין, שהיא אמנם ענק מתעורר אך לא ענק חזק, דמוקרטי ומוסרי-דיו, שייקח על עצמו אחריות לעולם כולו. בקושי מתמודדת סין עם גודל ועם קיום אוכלוסייתה שלה-עצמה.
בעתיד הניראה לעין יתברר שהעתיד החל ב-11 בספטמבר 2001. עד אז חשבו גם האמריקאים, חרף אזהרותיה של ישראל, שאפשר להימנע ממלחמה כוללת בכוח הסהרורי והקטלני שהוליד מתוכו האיסלאם, כוח של ארגונים ומדינות המשתעשע במחשבה להשמיד בנשק מודרני, גם לא קונבנציונאלי, את מעוזי הכוח של הציוויליזאציה המערבית, וזוכה על כך לתשואות ברחבי העולם הערבי והמוסלמי לתפוצותיו – כמי שהשיב להם בכוח ההרס את גאוותם וכבודם, החשובים בעיניהם יותר מן החיים ומן החמלה והאנושיות.
בזכות כוח הטרור הדמוני הזה, אשר כאש בשדה קוצים מלהיב את עצמו והופך את מנהיגיו הפאנאטיים והפרימיטיביים למוכי שיגעון גדלות – נעשה נשיא אמריקאי נלעג, אלכוהוליסט-לשעבר, איש עסקים כושל, בור בפוליטיקה העולמית, שעל חודם של קולות מפוקפקים נכנס לבית הלבן – לאחד מנשיאיה הגדולים של ארה"ב, אשר קנה את מקומו כמגן העולם החופשי מפני שלטון העריצות והרוע, תפקיד היסטורי שמילאו צ'רצ'יל ורוזוולט במלחמת העולם השנייה.
עם היבחרו, איש לא היה מאמין שכך יקרה לו, גם לא הוא עצמו.
בעתיד הניראה לעין, הדוגמה של העם האמריקאי, שנוצר וקם מהגירתם של עמים אחרים, היתה צריכה להיות פיתרון לעולם כולו: ארצות-הברית של אירופה, של אפריקה (לפחות של דרום-אפריקה), של העולם הערבי, של ברית-המועצות בשעתה, ואפילו אצלנו, חזון הסהר הפורה של רטוש, אבי הכנענים, מדינה חילונית רב-לאומית ורב-דתית בכל המזרח התיכון.
למעשה, חזון "כור ההיתוך" של ארה"ב הצליח-בחלקו רק במדינה זערורית אחת, ישראל, ורק בקרב אזרחיה היהודיים. בכל שאר ארצות העולם לא ניראה סיכוי שהגיוון הרב-גזעי והרב-דתי, הגדל והולך, ייפתר על ידי היווצרות עם חדש אחד במדינה דמוקראטית גדולה אחת ושוות זכויות לכול. ואי-אפשר לומר שאין בעיות גם בארה"ב כיום. הם מאוד מקפידים על חוקי ההגירה, ויודעים לבחור היטב מכל ארץ את הטובים ביותר כדי לתת להם, ולא בקלות, זכות אזרח. לא פעם לרעת אותן ארצות שגידלו את הצעירים האלה והשקיעו בהם ויוצא שהן סיבסדו את מערכת הרפואה או את תעשיית המחשבים של ארה"ב.
אבל אולי ארה"ב היא כן פיתרון לעולם כולו בכך שבזכות העובדה שקמה מעמים רבים, רובם אירופאיים, הרי היא כבר קרוב למאה שנה ושתי מלחמות עולמיות (ועם לא מעט חריקות), הכוח המציל את העולם מן הכוחות הקמים עליו להורסו. לא לחינם היתה הבדיחה הנפוצה, ערב מלחמת עיראק: מָה רוצים מהצרפתים שאינם עוזרים לאמריקאים בעיראק? הרי הם גם לא עזרו לצבא האמריקאי לשחרר את פריס מהנאצים!
בעתיד הניראה לעין אין כל סיכוי לסיום הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הדיבורים על ההסכמים, וההסכמים אם ייחתמו, והצעדים אם יינקטו – כל שליחי הנשיא האמריקאי לא יכבו כהוא זה את התבערה הגלוייה והעוממת של שנאת הערבים לישראל.
אם תהיה מדינה פלשתינאית עצמאית, לא יהיה שלום אלא היא תהיה ראש גשר למלחמה נוספת.
ואם יהיה שלום-כביכול, אזיי המדינה הפלשתינאית לא תהיה עצמאית אלא מפורזת ובת-חסות של ישראל, (ושל ישראל בלבד, כי אי אפשר לסמוך על שום גורם כאשר מדובר בביטחון ישראל), והתוצאה מצידם תהיה אותה תוצאה – עוד טרור ועוד מלחמה.
כל זמן שיימצאו פלשתינאים צעירים מתוסכלים, יימצא מביניהם המתאבד-המתפוצץ הבא. ולא ייתכן שלא יהיו מתוסכלים כל זמן שעצם קיומה של ישראל מרגיז אותם ומטריף עליהם את דעתם. ולא ייתכן שלא יהיו, כל זמן שהוריהם פשוטי-ההליכות מייצרים אותם באחוז הילודה הגבוה בעולם כדי להגביר את הייאוש ואת חוסר התקווה של הדור הפלשתינאי הצעיר וכדי לגבור מיספרית על היהודים בתקווה שכך יכריעו אותנו. וככל שיתקרב השלום (האמיתי או המדומה), כן יגבר הטרור, שגם בימים רגילים אין מנוח ממנו – ויטרפד אותו.
בעתיד הניראה לעין עדיין כדאי לזכור כי בשנת 1938 הגדיר נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, את האיום של היטלר לפלוש לצ'כוסלובקיה: "סכסוך בארץ רחוקה בין עמים שעליהם איננו יודעים דבר."
חצי ההצגה "בשני קולות" בתיאטרון "גשר"
מומלצת מאוד
1.2.05. יום שלישי. בערב עם ל. (אחותי) להצגת "בשני קולות" מאת המחזאי האירי בריאן פריל בתיאטרון "גשר". ההצגה מורכבת משני מחזות קצרים, שניהם בעקבות צ'כוב. "משחק יאלטה" בעקבות הסיפור "הגברת עם הכלבלב", ו"אפטֵרפְּלֵיי" בעקבות גיבורי מחזותיו של צ'כוב, סוניה סרבריאקובה מ"הדוד ואניה" ואנדרי פרוזורוב מ"שלוש אחיות".
הטוב מבין שני המחזות הקצרים הוא "משחק יאלטה", בבימוי יבגני אריה, תרגום בן בר-שביט, ועם שני שחקנים שהם למעשה ישראלים לגמרי, גם באקצנט – יחזקאל לזרוב בתפקיד דמיטרי דמיטריביץ' גורוב, ואפרת בן-צור בתפקיד אנה סרגייבנה. זו פעם ראשונה שנהניתי מהצגה של תיאטרון "גשר" משום שהבימוי לא האפיל על השחקנים ועל הטקסט אלא הותיר מקום לדואט מופלא של זוג אוהבים, שניהם נשואים לאחרים, דואט שהוגש בעדינות, בהומור, במינון הולם של במה מסתובבת ושל אורות וקולות. ממש הרמוניה אמנותית שבדרך נס, ואולי משום ששני השחקנים הם ישראליים "ותיקים" – יצרה תיאטרון אינטימי וקאמרי בבמה גדולה מול אולם גדול שהיה מלא בני-נוער שהקשיבו בשקיקה וללא שום הפרעה. הקולות נשמעו ברורים, ללא אקצנט זר, ולכן היינו איתם ברוסיה. יחזקאל לזרוב מתגלה כשחקן יוצא-מן-הכלל, כישרוני, יפה, בעל אישיות מרתקת. אמנם לא מומלץ לשחקן השנה אבל אולי לאחת משתי הקטגוריות האחרות.
המחזה השני, "אפטרפליי", מאכזב. ישראל דמידוב בתור אנדרי, ונטליה וויטלוביץ'-מנור בתור סוניה סרבריאקובה, לא מלהיבים ולא יוצרים אווירה אינטימית. גם הטריקים של הבימוי של יבגני אריה, הבמה המסתובבת, אלא שהפעם רובה קונסטרוקציית המתכת החשופה ללא לוחות הכיסוי, או הספרות שנופלות משעון גבוה, או צורת השתייה, צורת הדיבור – לא מלהיבים. דמידוב מדבר כמו עולה חדש שבקושי יודע עברית, אולי משום שבתפקידו הוא נגן רחוב קבצן, אבל התוצאה יוצרת ניכור, למרות שמשחקו מצויין מבחינה טכנית. נטליה ויטלוביץ'-מנור נראית זרה אף היא ולא מלהיבה. אני לא מתפעל מכישרון המשחק שלה, לפחות לא במחזה הזה. ציון כללי 8 עם 9 ללזרוב על משחק וכוריאוגראפיה. [הוא היה מועמד לפרס התיאטרון לשנת 2004 בקטגוריה של כוריאוגרפיה אך לא זכה].
במשך קדנציה של שלוש שנים, שנסתיימה בשנת 2004, שימש מר בן עזר בתור "שופט" ב"אקדמיה לתיאטרון".
סופר נידח על ישראל הפוסט-קולוניאליסטית
אינני קורא את דבריהם של העיתונאים עמירה הס וגדעון לוי ב"הארץ" כי חד-צדדיותם בחשיפת "עוולותינו", ללא הבנת מכלול הסכסוך – נועדה לטפח את שיגעון העליונות הישראלי שבו לוקח חלק ניכר מקוראי העיתון – לפיו אנחנו בחטאינו כלפי הפלשתינאים אשמים בסכסוך הישראלי-ערבי, ואם רק נתנהג כמלאכים יחבקו אותנו הערבים באהבה רבה אל חיקם ובא לפלסטציון גואל.
אני גם לא קורא את דברי אילן פפה, אבי שלאים, ברנרד וסרשטיין ודומיהם, אם כי דווקא הרֶבֶּה שלהם, בני מוריס, "בגד" בהם במהלך שנות האינתיפאדה וקבע, בין השאר, שאמנם על ישראל לסגת לגבולות יוני 67' במלואם – אבל אז תפרוץ כאן המלחמה המכרעת כי הערבים לא יסתפקו בנסיגתנו, והתוצאה תהיה שבין הירדן לים ישרוד או ישלוט רק עם אחד. על כך אמרו תלמידיו-מעריציו המאוכזבים שהוא עבר שטיפת מוח ציונית.
והנה, מתברר כי שלשום, יום ראשון ה-20 במרס, במכון ואן ליר, שבשעתו היה מעוז הגניוס היהודי בירושלים ובו כיהנו פרופסורים גאוני עולם כגרשם שלום – התקיים כנס המוקדש ל"קולוניאליות ופוסט-קולוניאליות בישראל" – לא פחות ולא יותר. הבריטים הענווים בהודו ובאפריקה, הצרפתים הרחומים בהודו-סין ובאפריקה, הבלגים העדינים בקונגו ואנחנו האכזרים בישראל, החל מייסוד הקולוניה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקווה, בשנת 1878.
אכן, ארבע מעצמות קולוניאליסטיות-פוסט למהדרין. ומשתתפים בכנס: "מיטב ההוגים הביקורתיים העוסקים בתחום": יהודה שנהב, עדית זרטל, דרור משעני, שרה חינסקי, חמוטל צמיר, אורלי לובין, מיכל גלוזמן, עמרי הרצוג, אבי שושנה ועמירה הס.
תודה, תודה רבה ל"גלריה" של "הארץ" על המידע כי עכשיו אני יודע את דברֵי מי עוד אין לי צורך לקרוא.
יוסף טרומפלדור הופשט ערום
ודוד בן-גוריון נשדד והציל הבראונינג
מפנקסי סופר על-זמני מר אלימלך שפירא
חי בצריף דל במושבה על גדת הירקון הדרומית
בחודש ינואר 1920, שבועות אחדים לפני י"א באדר תר"פ, הלכו מר יוסף טרומפלדור וחבריו לחָמַרָה (נקודת-היאחזות יהודית זעירה, שבה הוחזק שנים אחדות קודם לכן מר יוסף לישנסקי ובסמוך לאותו מקום חברי "השומר" ניסו להורגו, הוא נפצע וברח, נתפס בוואדי-רובין ונתלה בכיכר המארג' בדמשק) – כדי להציל חפצים ונשק מנקודה זו, שניטשה בלחץ המאורעות. כשהגיעו מר טרומפלדור וחבריו לחמרה והחלו מאספים אי-אלו חפצים, לא הרגישו, שהקיפה אותם חבורה לא קטנה של בדווים מזויינים, שדרשו מהם לפשוט את בגדיהם ולמסור להם את נשקם. מר טרומפלדור, שהיה מזויין באקדח מאוזר, אמר תחילה להתנגד להם, אך בראותו שלשווא הדבר, השליך את אקדחו. השודדים התקרבו אליהם והפשיטום. ערומים – וחגורי-שק שבו לתל-חי. המקרה עשה רושם רע על מר טרומפלדור: "הכול ראיתי בחיי: הורגים, שוחטים, אולם אין פושטים בגדים. במנהג ברברי כזה אני נתקל בפעם הראשונה, עוד טוב שהצלחתי להציל את המאוזר..."
(מתוך: "מחיי יוסף טרומפלדור", קובץ רשימות וקטעי מכתבים. הביא לדפוס מנחם פוזננסקי. מהדורה ראשונה, יפו תרפ"ב, 1922. מהדורה שלישית, הוצאת עם עובד, תל-אביב, תשי"ג, 1953. עמ' 321-322. וכן מצוטט ברשימה "מחיי יוסף טרומפלדור" במדור "ספרי דורות קודמים" מאת ידידי הצעיר מר א. בן עזר, "הארץ", "תרבות וספרות", 25 בפברואר 1972).
בתוך חיפושיי לאתר את מקור הסיפור בדפוס, למרות שחרות היטב בזיכרוני כאילו התרחש אתמול, מצאתי סיפור אבטוגראפי שאירע בימי נעוריי למר דוד בן-גוריון בקיץ 1909, ושעליו סיפר במכתב לסופר אהרון עבר-הדני:
"אני החלטתי לעזוב סג'רה וללכת לעבוד ליבניאל. לקחתי כל חפציי, שנתכנסו בסל קטן שנשאתי בידי, והלכתי ברגל יבניאל מזויין בבראונינג. זה היה בבוקר. קרוב לשרונה, בין כפר-קמא ובין יבניאל, פגשני רועה בדווי וביקש אש. אמרתי לו שאין לי. נתקרב אליי לתפוש הבראונינג. יכולתי בנקל לירות בו, אבל זה היה קרוב לכפר הערבי סרונה, והחלטתי לא לירות והתאבקנו זמן רב. שנינו נפלנו ארצה, פעם הוא עליי ופעם אני עליו. מאמציי היו מכוונים לשמור על הבראונינג. פתאום הוציא שברייה – סכין בדווית עקומה, – והיכה על ידי השמאלית שאחזה בסל חפציי. הסל נפל מידי, הוא תפס אותו וברח."
("קורות", ירחון לידיעת העבר, נובמבר 1971, עמ' 15. שב ונדפס בספר של ידידי הצעיר מר א. בן עזר "ברנר והערבים", "אסטרולוג" 2001, עמ' 85).
דע מאין באת
למערכת "חדשות בן עזר" שלום רב,
למי התכוונתם בחידתכם (גיליון מס' 17) איני יודע, אך ממי לקחתם אותה אולי אתם לא יודעים. מו"ל אנגלי שלח כתב-יד של ספר לעיונו ולחוות-דעתו של ד"ר סמיואל ג'ונסון (1709-1784), שהיה ידוע בחריפות לשונו, והלה השיב לו בזו הלשון: "כתב-היד ששלחת לי הוא מקורי וטוב, אלא שכל מה שמקורי בו אינו טוב וכל מה שטוב בו אינו מקורי."
בכבוד רב,
ד.מ.
תיקון טעות: בפרק הסיפור "ג'ני מלכת הנגב" (גיליון מס' 17), במקום "קול חרחור שמשמיע הגמָּל [דגש בגימ"ל] המנהיג" צ"ל כמובן: "קול חרחור שמשמיע הגמָּל [דגש במ"ם] המנהיג". כמו-כן כללית מעתה המיסתורית היא הגברת.
הרוגז ממש מדגדג בחלציי
מר א. בן עזר הנכבד,
ה"נְיוּז לֶטֶר" שלך לא משעשע.
הוא פוסט-פלצני, אליטיסטי, מל-שוביניסטי אנטי-פוסט-פמיניסטי, אזוטרי ובלטריסטי מדי, מה עוד שיותר ממחצית הגיליון עוסקת בכבודך, ולגבי "סופר נידח", כפי שאתה מציג את עצמך, מקומך מנופח מאוד וכלל לא מקופח. קצת צניעות, פירגון וטעם ספרותי מעודכן לא יזיקו לך...
ומדוע אני לא מבקשת שתמחק אותי מרשימת התפוצה שלך? אל"ף מפני שאני מקבלת אותך חינם, ובי"ת מפני שאני אוהבת מאוד, ממש מתה – להתרגז, אבל כשאני קוראת את "הארץ" קשה לי מאוד להתרגז כי אני מסכימה לרוב מה שנכתב בו נגד – אבל העיתון עצמו לא מגרה אותי כי כדי להתרגז על אלה שהוא כותב נגדם אני לא צריכה אותו כי אף אחד לא יכול להתחרות איתי בהתרגזות הישירה שלי מכל מה שקורה במדינה, אלה הם הימים החשוכים ביותר של העם היהודי מאז "תור הזהב" של גירוש ספרד והאורגיות של שבתאי צבי עם ש. שלום, ואני בעד הנסיגה, למרות שכל יום רוצחים יהודי והטרור לא פסק, לא פוסק ולא ייפסק, ולכן אני גם נגד הנסיגה, וככה אני מתרגזת כפולה – גם מהבעד-נסיגה וגם מהנגד-נסיגה ובמוצאי שבת האחרונה הפגנתי נגד עצמי בכיכר רבין וגם בתהלוכה עד כיכר דיזנגוף וכל הדרך מה זה התרגזתי על שרון ותמכתי בו בלב חצוי מרוב רוגז!
אבל ה"ניוז לטר" שלך מר א. בן עזר – הוא נטו מרגיז אותי הכי מאוד-מאוד וזה מה גם שאני אוהבת בו, להתרגז, להתרגז, להתרגז, וככל שאני יותר רוגזת עליך יותר כך אני יותר נהנית. כי הרוגז מָמֵש מדגדג בחלציי ושורט לי בדגדגן ואתה לא יכול לתאר לעצמך מר א. בן עזר לאיזה שיאים של אוֹרְגֵז אני מגיעה עם ה"ניוז לטר" המרגיז והמרגיז והמרגיז שלך, אז בבקשה תמשיך להרגיז אותי כי שרוייה אני בענן הרוגז ומדמה עצמי לשלגיה מסמיקה מכעס שיושבת על אפו של פינוקיו ומבקשת ממנו: "תמשיך לשקר... תמשיך לשקר... תמשיך לשקר..."
בכבוד רב ובהתרגזות רבה מאוד-מאוד-מאוד גם בשם כל חברותיי המשכילות מִגִינות המיגדר ומפרבריו הירוקים והמוגנים, שאינן יושבות על המשפחתונים לשמוע שריקות עדרים...
ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
מדור חדש: בעקבות הגרגרן
ארוחת צהריים עסקית לשניים בתל-אביב, 144.50 ₪ כולל הטיפ
סופר נידח מגלה: מותש מהביקור בתערוכה המדוברת והיומרנית ביותר בעיר, "הפתרון האין-סופי" של סיגלית לנדאו במערומיה, התגלגל מר א. בן עזר עב-הכרס עם המיסתורית שלו למסעדת "אוונגרד" ברחוב אבן גבירול 38 תל-אביב. ארוחת-צהריים עסקית כללה שתי צלחות מרק-היום מוסמך מִקרֶם-חצילים עם יוגורט, נענה ופלפל שחור – מרק מעולה, ובכמות אדירה. מר בן עזר סיים גם את מרק המיסתורית. אפשר גם לקחת סלט כמנה ראשונה במקום מרק.
מנה עיקרית לקחה המיסתורית "לבן בטריאקי", שני שיפודים של בשר לבן – פילה וסינטה, עם גבעת אורז, מנה כה גדולה ששאריתה נמסרה לה ב"דוגי בֶּג", ואילו מר בן עזר הגרגרן לקח "פרפר אוואנגרד", גליל חזה עוף עטוף ברצועות בייקון צלויות היטב וממולא בגבינה צהובה, חרדל ותבלינים (רוטב דיז'ון) נוסח קורדון בְּלֵה (אך בלי ציפוי פירורי הלחם בסגנון השניצל), ובתוספת נדיבה של מקלוני צ'יפס עבים ולוהטים היטב מלוא הצלחת, וכד קטן עם רוטב טריאקי שאולי היה שייך למנת המיסתורית. [ייתכן שהחלפתי את שמות המנות העיקריות כי עקבתי מרחוק. ס.נ.]. גם הבחנתי כי מר בן עזר לא הותיר דבר ל"דוגי בג" ולא הפסיק לדבר והכתים כרגיל את חולצתו.
המחיר הבסיסי היה 58 ₪ לארוחה עסקית, וכלל גם שני בקבוקי שתייה קלה, הפעם דיאט קולה וספרייט, וכן אספרסו ותה עם נענה. השניים הוסיפו לקינוח שני כדורי סורבֶּה – קָסִיס ומנגו, שמחירם 10 ₪. (אמנם, קשה למצוא בארץ גלידת קסיס כמו באי סן לואי בפריס). ס"ה לתשלום, לאחר הנחה של שקל וחצי – 124.5 ₪, עליו הוסיפו הגרגרן והמיסתורית 20 ₪ טיפ. השירות היה מצויין, המלצריות והמלצרים צעירים וחביבים, בייחוד אנסטסיה, והשֶׁף מעולה. טל. 03-6913838. בצהריים כדאי לבוא מוקדם לפני שהמקום מתמלא. מגרש החנייה הסמוך הוא ליד לונדון מיניסטור, פינת שאול המלך ואבן גבירול ("צוותא" לפרולטארים).
וטיפ לסועד – מר בן עזר, אם השתייה הקלה אינה מספיקה להיקף מותניו, מזמין בעורמה כוס קוביות קרח ומוסיפן לכוס הקולה ומכפיל את כמות הנוזלים ששתה – באפס תוספת מחיר.
מוגש כשירות לציבור המבקרים בעיר וגם למקומיים, ללא שמץ של אינטרס מסחרי או רווח.
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת מערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק,
והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חבריו
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר עדיין להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען לפי האי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל