| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 19
תל אביב, יום שישי, י"ד באדר ב', פורים תשס"ה, 25 במרס 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים
עוד בגיליון: סכנות מיסוי אורבות להמשך קיומו של "חדשות בן עזר"
פרופ' תחיה גוֹלוֹבְקִין מאוניברסיטת בת-שלמה רבתי היא גבר!
מוסף מיוחד: פורים בבית-הכנסת באוקספורד 1998
נסיעה לקברות הצדיקים
אהוד בן עזר / ספרי דורות קודמים
"הירקון שבלב" לאלימלך שפירא
אלימלך שפירא: "הירקון שבלב". הוצאת שטיבל, יפו. שנת תרפ"ה-פ"ו. קנ"ז עמ'.
המחיר 125 מיל.
פורסם לראשונה בגיליון "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ"
ב-3 במרס 1972, פורים תשל"ב
מפליאה, אך אולי מובנת, היא ההתעלמות של כל חוקרי הספרות הארץ-ישראלית מספרו (הנדיר אמנם) של אלימלך שפירא: "הירקון שבלב". רק פעם אחת נזכר עד כה שמו של אלימלך שפירא בדפוס ובאה גם תמונתו – בספרו של י. יערי-פולסקין "ברון אדמונד רוטשילד, הנדיב הידוע" (הוצאת "חולמים ולוחמים", תל-אביב, תר"ץ). יערי-פולסקין מזכיר את אלימלך שפירא בתור אחד ממקבלי פניו ושומרי-ראשו של הברון רוטשילד בביקורו בפתח-תקווה בט"ו בשבט של שנת תרנ"ט, 1899; זה היה ביקורו האחרון של הברון בארץ-ישראל. מאותו ביקור גם נותרה אחת מתמונותיו הראשונות של אלימלך שפירא. הוא נראה בה חובש תרבוש, משופם, ומעילו מכופתר עד לצווארו, בחברת הברון הניצב באמצע, לבוש מעיל פרווה יקר ובהיר. הברון גבוה, מוקף חבורת מלוויו. דיוקנו של אלימלך שפירא: נמוך, מוצק, עגול פנים ובריא לחיים.
אלימלך שפירא נולד על הים בה' בחשוון תרמ"ג, 1882, כאשר הוריו היו בדרכם לארץ-ישראל. משפחת שפירא לא התמהמהה זמן רב ביפו ועלתה לירושלים. לא עברו ימים רבים ויחיאל מיכל פינס ויואל משה סלומון, מייסדי הכפר יהוד, השפיעו על הוריו של אלימלך שפירא לבוא ולהתיישב בכפר יהוד וגם לקנות נחלה בפתח-תקווה. אגב, אין שום קשר משפחתי בין אלימלך שפירא ובין משפחת שפירא המפורסמת מפתח-תקווה, משפחתו של השומר אברהם שפירא. אין זה אלא דימיון של שם-המשפחה הנפוץ, ותו לא.
פרקי הספר "הירקון שבלב" משלבים מציאות ודימיון ופורשים יריעת חיים מקסימה מימי ראשית ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל. אחד הפרקים היפים בספר מספֵּר על חגיגות פורים בפתח-תקווה בשלהי שנות השמונים של המאה שעברה [המאה ה-19. – הערת ס.נ.]. היו במושבה צעירים אחדים שידעו משהו מן האופרטות של גולדפאדן. וכן ראו תיאטרון. על-פי יוזמתם נערך משחק פורים, אשר כמוהו לא ראתה פתח-תקווה ואולי גם לא תראה עוד. סנדר חדד רכב באישון-לילה לירושלים להביא משם נייר מוזהב לקישוט התלבושות. התפקידים חולקו. נמצא מרדכי הצדיק, צנום כגרוגרת, והמן בן-חיל, לבוש גלימה אדומה. רק בתפקידי הנשים התקשתה הרג'יסורה. רווח והצלה עמדו להם מאיכר צעיר בשם מ.ק. [כנראה מנדל קופלמן. – הערת ס.נ.], אשר תבע לעצמו בתוקף שני תפקידים: של ושתי ושל אסתר המלכה. בקשתו ניתנה לו, כי היה מוחזק לידען בהילכות נשים... מלבד אלה היו שם עוד ארבעה שומרי-ראש המלך, לבושים כצ'רקסים, מזויינים בחרבות, אשר שאלו אותם מבדווים מכריהם. הכול היו מרוצים – מלבד אחד, אשר מחה נמרצות על שהשאירוהו בלא תפקיד. למען השלום המציאו בשבילו תפקיד נוסף: מעין "שר הפנים" או "וָזִיר". הלבישוהו מחלצות ונתנו בידו מקל כבד, שחור, וגולת-כסף בראשו, ממין המקלות שהיו בידי ה"קוואסים" של הקונסולים. מדי עבור איש מפמליית המלך אחשוורוש, היה ה"ווזיר" מקיש במקלו על הרצפה ושר את הפזמון שחובר לכך:
"שורו, הביטו, קונסוּלָטים, איש החצר הופיע!" (עמ' צ"ו).
ממשיך אלימלך שפירא, שהיה אז ילד, ומתאר בספרו:
המשחק נערך לראשונה בליל קריאת המגילה בביתו המרווח של זרח ברנט. אכן היה זה מחזה מרהיב עין! הכול התנוצץ בשלל צבעים וזהב. החרבות שיקשקו והאקדחים הוצמדו למותניים, ועל הכול ניצחו בעלי התפקידים הראשיים. גולת הכותרת – אסתר יעלת החן, הגדולה והרחבה כענק. את הטכסט חיברה או התאימה הרג'יסורה לפי מבחר מנגינות יהודיות, ואלאכיות, ומארשים של תזמורת הצבא התורכי בירושלים... הנה לדוגמה, בית אחד, שאותו שר מרדכי הצדיק לאסתר בהילקחה אל בית המלך:
"אסתר'ל עטרת ראשי, / את מחלצותייך לִבשי, / וביפי פנייך הזעירים / שחרי פני מלך המלכים.
"ואם ישאלוך: מי את 'יַא אָחְתִי'? / ענה תעני: שבט בנימין משפחתי; / אסתר משבט בנימין, / והמאמין יאמין..."
בסוף המשחק יצאו הכול אל הרחוב וירו באקדחיהם ואחר-כך רכבה כל הלהקה ליהוד והציגה את המחזה לפני "האינטליגנציה" היהודאית. למחרת היום, המשיכה בהצגותיה פעמים רבות, עברה מבית לבית. השתייה היתה כדת, ולבסוף הגיעה השמחה למדרגה כל-כך עילאית, עד שאחשוורוש שלנו הסיר מעליו את כל הבגדים החמודים, נשאר רק ב"חאלאטו" (חלוקו) לעורו (יום חמסין היה היום ההוא) והחל לרוץ ברחובות ולהכריז בקולי-קולות, כי עולה הוא ירושלימה להוריד את הפּאשָׁה (הפחה) מגדולתו... רוצה הוא להציל את נתיני מדינתו שלו מיד ה"תֶרְכֶּלֶה שִׁיקסֶה"! רק הוא יכול לעשות זאת, צעק, הוא ולא אחר! לבסוף עלה על גבעה מחוץ למושבה, ובהיותו תקוף שיגעון-גדלות גראנדיוזי, הפשיל את החאלאט שלו וציווה לכל בני המושבה, נתיניו, לבוא ו... ואחר-כך החל לרוץ הלאה בדרכו ירושלימה. בקושי רב עלה בידי חבריו להשיגו ולהחזירו למושבה, אך הוא לא נרגע עד שתפשוהו והטבילוהו היטב בשוקת הבהמות של הקולוניה. (עמ' צ"ו-צ"ז).
אלימלך שפירא חי עד היום בבדידות, בצריף דל על גדת הירקון. למחייתו הוא מתפרנס מן הדגים שהוא שולה מן הנהר בחכה שהתקין לעצמו במו-ידיו, והוא צולה אותם על גחלים. בראשית הקיץ הוא זורע בחלקה הקטנה שליד צריפו מיקשה של אבטיחים. אבטיחיו מפורסמים בגודלם. חציו של אחד מהם מספיק לו למחייתו למשך יום שלם די והותר, ולפנות-ערב הוא נכנס לתוכו ויוצא לשוט בו כבתוך בוצית על פני הירקון.
ליד חלון צריפו צומח עץ הדר מן המופלאים בארץ, כל זני ההדר מורכבים בו. כשהוא יושב ליד שולחנו ושותה כוס טה אין עליו אלא להושיט יד מבעד לחלון ולקטוף לו לימון ריחני. למרות גילו המופלג, כבן תשעים, ראיתיו מטפס על העץ וקוטף במו ידיו את האשכוליות הגבוהות. מפרי החושחש המר הוא מבשל בחורף ריבת תפוזים מרים. יש שהוא ממתיק בה את הטה – זכר לימים המרים של מלחמת-העולם הראשונה, אבל בייחוד אוהב הוא לקנח את ארוחתו בכפית מן הריבה וללגום כוס מים צוננים אחריה.
לאגודת הסופרים לא הצטרף אלימלך שפירא מעודו, הגם שספרו נדפס כארבע שנים בלבד לאחד היווסד אגודתם. כששאלתי אותו פעם, מפני מה אינו נמנה עמם, השיב לי בפתגם ערבי, שמשמעו בעברית בערך כך: "בעכוז של הצרעה (הזאת) לא תמצא דבש." אבל ייתכן כמובן שמידה מסויימת של מרירות על שלא הכירו בו כל השנים כסופר נתלוותה לאמירה זו.
לפני ארבעים שנה שלח סיפור למשה סמילנסקי, עורך "בוסתנאי", וסמילנסקי החזיר לו את הסיפור וכתב לו שזהו סיפור של "אדם תמים". כה רב היה צערו על הסירוב, עד כי מאז לא ניסה לפרסם שום סיפור נוסף, אף כי בארגז אשר בצריפו מצהיב אוצר בלום של דפים עתיקים. למרות צערו, נשאר לנאמן ל"בוסתנאי" והיה חתום עליו וקורא בחוברותיו מדי שבוע עד שנפסקה הופעתן בשנת 1939. מאז חדל לקרוא עיתונות ספרותית, אבל היה חתום על עיתון "הבוקר". מדי בוקר היה מחלק-העיתונים של המושבה נוסע על אופניו בדרכי העפר אל הירקון ומביא לו את עיתונו. וככל שהיה מקדים לבוא, לא מצא מעולם את אלימלך שפירא ישן. כי משכים קום הוא האיש מעודו. ואת הבטלה שנא. מדי בוקר הוא לוגם כוסית קוניאק קטנה אחת, לרפואה. ואינו שותה חלב אלא מחלב עיזו האחת, "חשובה" שמה, וגם גבינה מגבן לו מחלבהּ. בזכותה, כך סיפר לי, אף הסכים להיכנס כחבר לאגודה הציבורית האחת, מחוץ למושבה, שהיה חבר בה מעודו, היא אגודת מגדלי העיזים "עזיזה", אשר מפיצה מדי סתיו את רשימת התיישים הגזעיים ומקומות מגוריהם, וגם קובעת את המחיר.
כאשר חדל גם עיתון "הבוקר" להופיע פסק אלימלך שפירא לקרוא עיתונים. ובכל-זאת גונבו, כנראה, לאוזניו שמועות על כך שקם דור חדש של סופרים מבני המושבה, ואולי היה גם מציץ מדי פעם בסתר וקורא משהו מהם וממה שנכתב על-אודותם. כי כאשר שאלתי אותו פעם לדעתו על הדור החדש הזה, אמר: "מה הם מתגאים כל-כך, כאילו נולדו במשפחות רוזנים וגדולי ארץ, ומשרתים ושפחות שימשו אותם בארמונות משפחותיהם. הלא עם אבותיהם ואבות-אבותיהם למדתי יחד באותו וֵרְסִיטֶט (אוניברסיטה). יחד רעינו יחפים את הג'מוּסים בביצה."
סכנות מיסוי אורבות להמשך קיומו של
"חדשות בן עזר"
עוד לא נדם רעש להבי מסוק מחלקת חקירות מס הכנסה בגוש דן והשרון בחיפוש אחר עצי ההדר של מר א. בן עזר, הפרדסן והבעלים של "חדשות בן עזר" והנה התרגשה ובאה עליו צרה מכיוון אחר. שלטונות מס ערך מוסף תובעים ממנו להעביר אליהם תשלום מע"מ עבור כל גיליון שהוא מפיץ באי-מייל חינם כי לדבריהם מגולם בחלוקת החינם רווח רעיוני עקיף של תוספת מוניטין ופרסום שעליו יש לשלם מע"מ כמו על כל השקאה [טעות, השקעה] בפרדסו שבו צייר מר גוטמן את הערבייה הערומה, שעליה כתב מחקר ד"ר גדעון עפרת, ובו קבע גם את מקצועה.
מתברר שגם אם מר בן עזר היה משווק אוויר – היה עליו להוסיף ולגבות עליו מע"מ ולהעבירו אחר קיזוז לשלטונות מס ערך מוסף, בדיוק כפי שהוא מקזז מע"מ בשיווק תפוחי-זהבו מהפרדס, ויש לקחת בחשבון גם את תפוחי-הזהב שהוא מפשפש ומוצא בסוף יום העבודה בשקיות ומתחת לחולצות של המבררות הצעירות [שזו עבודה קשה כי אצלן יש גם זוגות תפוחי-זהב מוצקים שלא נתלשים ועליהם לא חל מע"מ] – כי לא כל יום מר בן עזר ממשש בעוֹבדות ומחזיר את תפוחי-זהבו לערימה שלפני המע"מ, וכמו כן עליו לשלם מע"מ גם על התענוג שבבדיקה, וגם על מה שהמבוגרות, שאותן הוא לא מחשֵש, מצליחות לגנוב!
אם לא תיפתרנה הבעיות הללו תיתכן אפילו הפסקה זמנית במשלוח גיליונות העיתון. אך אל דאגה, גם אם תהיינה הפסקותיו רבות כחול אשר על שפת הים, כעוף החול יקום העיתון ויתחדש.
שלטונות מס הכנסה ומע"מ החליטו השנה להתרכז בסופרים שהם פרדסנים ולהניח לנפשם את בעלי הבאסטות, רועי הזונות וסוחרי הסמים ואת כל מי שמסוגל להפוך שולחנות במשרדים.
מה עוד שאנחנו מצויים עתה בעיצומה של עונת קטיף ההדרים. אפשר עוד למצוא שאמוטי נהדרים: לא עבים מדי, לא גדולים מדי, לא קטנים מדי ולא דקים מדי – ורק הקלמנטינות מראשית העונה, מחורבנות. החזירו לנו את הקלמנטינה דקת הקליפה ומעוטת הגרעינים [הזגים או החרצנים?] של פעם, שפלחיה גדושי המיץ היו ממש מתפוצצים לנו בפה!
והחזירו לנו גם את נעורינו!
חדשה מרעישה: פרופ' תחיה גוֹלוֹבְקִין
מאוניברסיטת בת-שלמה רבתי
היא גבר!
פרשת "טוּטְסִי" בַּקָמְפּוּכְּס!
פרופ' תחיה גולובקין, ראש החוג לספרות פוסט-פמיניסטית באוניברסיטת בת-שלמה רבתי, זו שהמציאה את הנרטיב הפוסט-וַגינלי – היא גבר!
התגלגלות הפרשה מזכירה את הסרט "טוטסי" בכיכובה של דסטין הופמן. ומעשה שהיה כך היה: לאור ההשתלטות הכמעט טוטאלית של המורות לספרות על החוגים לספרות ברחבי חורבות העולם האקדמי בישראל, הבין עוד לפני שנים הסטודנט הצעיר ירמיהו קרש (לא קארש, קרש!) שהסיכוי היחיד שלו להגיע עד לפיסדה הוא אם יאמץ לעצמו זהות נשית טוטאלית. מה עוד שסוּפר לו כי יש בין הפרופסוריות במדעי הרוח נשים חובבות נשים ולפיכך גם נשים שאינן חובבות נשים חובבות אותן כדי להתקדם מהבחינה המקצועית וזאת לא רק על ידי שימוש מוגזם ומואץ בספרי מורותיהן לביבליוגראפיה בעבודות הדוקטוראט שלהן אלא על-ידי אימוץ ומישוש גופן ממש.
וכמו כדי להוסיף שמן לתבערה הארוטית הרוחשת ומתלקקת בחוג לספרות פוסט-פמיניסטית בקמפּוכְּס אוניברסיטת בת-שלמה רבתי, התברר שירמיהו-תחיה קרש-גולובקין הוא-היא דווקא חובב/ת נשים מושבע/ת, ולא היה-היתה מחמיץ-מחמיצה כל הזדמנות להתחכך, להידחק, לצבוט ולמשש את הסטודנטיות שלו (לא היה אף סטודנט בחוג כי גבר אמיתי לא הולך ללמוד ספרות פוסט-פמיניסטית אלא אומר להן: "עַלַא אֵרי!" – והולך לעבוד במגפיים ובמגבעת ועם מזמרה בכרמי בת-שלמה המושבה).
בקיצור, כל העניין התפוצץ כאשר הסטודנטית האמביציוזית נ.ג., שהיתה סטרֵייטית גמורה שהסתמכה בעבודת הדוקטוראט ובבּיבּליוגראפיה שלה רק על מחקריה וספריה של הפרופסור מורתה, החליטה שכדי להעפיל לפיסדה עליה לחלוק מחסדיה עם האישה הנערצת עליה, ובמחשבותיה כבר התרוצצו מילים מדליקות שהיא עתידה לשמוע מפיה: "אל תצטטי אותי תמצצי אותי!" – וככה וככה הרומאן המלוקק בין השתיים הפך לסוער יותר ויותר ולשיחת היום במסדרונות ובמנזה של אוניברסיטת בת-שלמה רבתי. ומאחר ש-נ.ג. היתה כּוּסית [חתיכה] ממש פצצה, לא עמד [ועוד איך עמד] ירמיהו-תחיה קרש-גולובקין בפיתוי – והשתיים התייחדו לבסוף בשעת ערב מאוחרת בחודרו שבקמפּוּכְּס.
לאחר התגפפות ממושכת, שבמהלכה התוודתה נ.ג. במצח נחושה על כך שמראשית תקופת התבגרותה גילתה בעצמיותה את הנטייה המינית לבנות-מינה וכי היא מאוהבת במורתה, ולאחר התערטלות הדדית תרתי משמע – והנה! – לפרופסורית הנערצת בקמפוּכּס – אין כּוּס! – היא גבר! – ולא עוד אלא גבר מגוּרֶה וארוך מאוד, ועל המקום בחודרו-בחודרה שבקמפוכס בעל אותה שלוש פעמים בחושבו-בחושבה תחילה ש-נ.ג. שונאת גברים, מה שהוסיף לגירוי שלו – אך התברר עד מהרה כחזיון-שווא, תעתוע בשרים, כי מחוץ לשמלה, שאותה חיש מהר פשט פרופ' ירמיהו-תחייה קרש-גולבקין כבר בתחילת הייעוץ – הם היו הזוג הכי סטרייטי בעולם – נ.ג. היתה פעורה כגירעון אוניברסיטאי שצבר תאוצה, והשניים לא פסקו מלהתאוות אהדדי – מִדָדיו הפיקטיביים כתמיכת המדינה בהשכלה הגבוהה – שנשרו עד דדיה הנהדרים בעלי המיצוץ המשגע!
בעקבות החדשה המרעישה הפרופסור/ית איבד את כל עולמו האקדמי והוא כיום מגבן עיזים וחולב גבינות בפאתי הקמפּוּכּס של אוניברסיטת בת-שלמה רבתי, ואולם נ.ג., שנתפרסמה מאוד בזכות השערורייה ושדיה הזקופים והצחים וגם התראיינה בקומבינזון אצל קירשנבאום, לונדון, סמל, דיין, לפיד את יצפאן (מה שקידם אותה מאוד לפרופסורה תקשורתית ולגיוס משאבים למחקריה) – עומדת כיום בראש החוג לספרות פוסט-פמיניסטית אבל עדיין וַגינלית, ומפרנסת גם את בעלה המאני-דפרסיבי ירמיהו קרש לחיתוך גבינות שמסייע לה באהבה רבה לכתוב את מחקריה בספרות הפוסט-וַגינלית ועורך אותם (ובלילות עורך במשעולים הנידחים של המושבה בת-שלמה טיולים בשמלות והוא גם משתינה למכלי הדלק של הבולדוזרים המפלסים את תוואי כביש חוצה ישראל פוצע הנוף!)
[כל הזכויות לסרט, לטלנובלה או למחזה שבהם נ.ג. היפהפייה חטובת-הגוף היא גם דור שלישי לשואה ממוצא מזרחי(?) ושירמיהו קרש נכנס במקומה להריון(?) עד שהעניין מתפוצץ והם קופצים שניהם למקווה ומתאבדים אהדדי כמו דון ג'יובּאני הנופל לאש הגיהינום באופרה של מוצרט – מצויות בידי מערכת המכתב העיתי "חדשות בן עזר", וכל המפר אותן יהיה לו דין ודברים עם היועץ המשפטי שלו, עו"ד וגנר פּוֹיזֵן. ובאשר למִקווה המוות – מעבירים אותו חליפות מדי ערב מבמת "הנאהבים והנעימים" שבתיאטרון "הבימה" לבמת "מקווה" של תיאטרון "בית ליסין" בקאמרי הישן].
"חמישים שנה אני במקצוע ולא פגשתי עותק של 'הירקון שבלב'!"
הערת סופר נידח: גם לאחר התפרסם הרשימה של חייו של הסופר מר אלימלך שפירא וספרו "הירקון שבלב" לפני 33 שנים במדור "ספרי דורות קודמים" – לא התעניין איש בגורלו, לא מבית הנשיא וקרן עמו"ס, לא מקרב הקהילייה הספרותית או התקשורתית, ואף לא מהמחלקה לעזרה סוציאלית של עיריית פתח-תקווה, מושבה הידועה בשקידתה לשכוח את תולדותיה.
רובינזון הג'ינג'י, בעליה של החנות לספרים משומשים-ישנים "זוהר" בתל-אביב, אמר יום אחד ל-ע.פ., אשתו הראשונה של מר א. בן עזר: "תגידי לבעלך שאתן לו כל סכום שיבקש תמורת 'הירקון שבלב'. חמישים שנה אני במקצוע ולא פגשתי אפילו עותק אחד של הספר!"
רק עיתונאית אחת, נ.פ., עמדה אז על המקורות הספרותיים לרשימתו של מר א. בן עזר אבל שמרה את התגלית לעצמה. מחקרי מוכיח בעליל כי המקורות לרשימה על ספרו של חבר מערכת מכתבנו העיתי, הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא – מצויים בספר היובל הראשון (הגנוז) של פתח-תקווה מאת חריזמן ויערי-פולסקין משנת 1929, ובספר "התלם הראשון" מאת יהודה רַאבּ (בן עזר), בהוצאת מ. ניומן והספרייה הציונית, 1956, מהדורה חדשה עם אחרית דבר מאת מר אהוד בן עזר בהוצאת הספרייה הציונית, 1988.
מוסף מיוחד: פורים בבית-הכנסת באוקספורד 1998
אוקספורד. יום רביעי. 11.3.1998. אני הולך בחברת עוד כמה צעירים, בעיקר צעירות, הנמצאים בירנטון [הכפר שבו שוכנת האחוזה של "אוקספורד סנטר פור היברו אנד ג'ואיש סטאדיס"], ויחד מגיעים לבית-הכנסת. אני שם כיפה שחורה על ראשי, היא נמצאת אצלי תמיד בארנק-הצד הקטן של הנסיעות, בעיקר ללוויות. בית-הכנסת הוא מיבנה מודרני. עזרת הנשים יותר גדולה מתחום הגברים כי שם יושבים גם הילדים עם האימהות. הקהל מאוד צעיר ואני יושב בשורה ראשונה בצד – המקומות חופשיים – מוקף נערים יהודים אנגליים, לבושים ספורטיבית, בנעלי ספורט וטי-שירטס. אחד מחזיק בקבוק ויסקי קטן עטוף בעיתון. אני שואל אותו אם הוויסקי כשר והוא עונה לי: "כן. זה ויסקי שמיוצר בתאילנד. שם נמצאים כל כך הרבה ישראלים שהוא מוכרח להיות כשר. יש עליו חותמת כשרות של סניף חב"ד בתאילנד!"
בקיצור, חברֶ'ה נהדרים, עם חוש הומור וחיוניות בעיניים. לא ניראים דתיים במיוחד ולא מעוררים אנטאגוניזם כמו חלק מנוער הכיפות הסרוגות בארץ, שרובו שטוף בחזון הלאומני המשיחי. למרות שבית-הכנסת אורתודוכסי, האווירה חופשית מאוד ומזכירה קהילה ריפורמית כמו בית דניאל בתל-אביב. אין רב או חזן קבוע. את המגילה קורא גבר צעיר, ד"ר יונתן וֶבֶּר, המשמש גם מורה להיסטוריה יהודית ב"מרכז" בירנטון. הוא דומה באופן מדהים ל-י. גיסי. אותו זקן. אותן תנועות וחיתוך דיבור, אותה קומה ואותו רזון יחסי.
לבושו: נעליים חצאיות שחורות מצוחצחות היטב. ז'קט בצבע אדום-בריק נוצץ עם דוגמאות בחום-זהב, כשלטי-אבירים קטנים, וחגורת בד שחורה שאינה רכוסה אלא משתלשלת כשני זנבות לצד ירכיו. (למחרת מסבירה לי אשתו, קוֹני, שהמלבוש הוא "סמוקינג ז'קט" של אביו, מעין חלוק-בית שגברים אנגליים היו נוהגים ללבוש אותו לארוחה לא-פורמאלית בביתם. אין לכך קשר עם עישון, אף כי העישון היה ממש נפוץ. בתור ילדה היא זוכרת שאחרי הארוחה היו מחלקים לגברים סיגרים ולנשים מניפות, וזאת בתוך חדרים סגורים). על הז'קט הצבעוני – טלית ענקית, וממעל, על מחלפותיו הארוכות וזקנו העבות – כובע נפוליון שחור גדול, משולש קצוות. וכן משקפיים עגולים בסגנון סבתא.
לידו ניצב גבר עב-זקן, הניראה ככרוז במכירה פומבית או כַּשחקן המבוגר, שמת באמצע המסיבה ב"ארבע חתונות ולווייה אחת"; לראשו כובע צילינדר ענק בצבע אדום. לפני קריאת המגילה הוא עורך חזרה עם הקהל, בעיקר הילדים, ומסביר באנגלית שכל פעם שיושמע השם "הוֹמֶן" צריך להרעיש בכל האמצעים, עד אשר הוא ירים את "גָמָלִי" (בעברית), בובת גמל בינונית בצבע חום, וזה האות להפסיק בבת אחת את הרעש. הוא עושה שתי חזרות, והקריאה מתחילה, לאחר שקדמה לה סדרת הברכות הרגילות.
לאט-לאט מתברר לי שמעודי לא שמעתי קריאה מיוחדת כזו של המגילה. עברית שכספירית. בהברה ספרדית צלולה ומדוייקת, עם טעמי המקרא ובקריאה מתוך מגילת הקלף עצמה, ללא ניקוד, ומבלי לעשות אפילו שגיאה אחת בהגיית כל השמות הפרסיים המסובכים והמשונים שבמגילה, שלא לדבר על צורות מיוחדות-לעיתים של העברית. אני מחזיק בידי, ככל השאר, מהדורה דו-לשונית של המגילה, שהוצאה בארה"ב ויש בה לא מעט שגיאות דפוס, לפחות בעברית.
לנוכח קריאתו הרהוטה אני סבור תחילה שהוא מחביא מגילה מנוקדת קטנה בתוך מגילת הקלף, אך לא. הוא יודע את כל הטעמים והניקוד בעל-פה. אמנם הקריאה בתורה היא תמיד מתוך מגילה, ללא ניקוד וטעמים, שאותם צריך לדעת בעל-פה, אך נדמה לי כי בהברה האשכזית אין שומעים את יופייה של השפה אלא מעין מיש-מש שצליליו כאידיש, ומצד שני כאשר שומעים את העברית בהברה הספרדית של גאוני ש"ס, מתברר לעיתים שיש להם בעיות בהבנת הנקרא.
האווירה הולכת ומתחממת ככל שמוזכר יותר שמו של המן. הציבור נכנס ממש לאכסטזה של הרעשה בכל הכלים האפשריים – רעשנים, קופסאות, טפיחות ידיים, שריקות וקולות. התפרצות אדירה של שחרור אנרגיות, שכלל לא ניראית מתאימה לאופי האנגלי העצור, שגם היהודים חיים כאן במסגרתו.
אחד המרעישים ביותר הוא דב-בער קארלר, המורה לאידיש שמוצאו מרוסיה, גבר ענק, מוקף זקן עבות ומחלפות שיער. מחזיק בידו רעשן וממלא אחר המנהג בדבקות. הוא משמש מורה לאידיש כאן, ויכול היה לשחק בתור טוביה ב"כנר על הגג" באופן יותר משכנע מחיים טופול.
הערב נעשה מעניין יותר ויותר מעוד כמה בחינות. מתברר שיונתן [ג'ונתן] ובר הוא אחד הקריינים המעולים ביותר של המגילה והוא עושה זאת כבר קרוב לעשרים שנה. הוא אינו רב ולא חזן. הקהילה מתנהלת כאן ללא רב, ובהתנדבות. הוא עצמו מתפלל בשבת בבוקר עם מתפללים בנוסח אשכנז וקורא להם את המגילה בהברה אשכנזית. כל הזרמים והנוסחים חיים כאן בשלום תחת קורת גג אחת, וכל יהודי אורח מתקבל בסבר פנים יפות ומיד מרגיש את עצמו חלק מן הקהילה והשמחה. ממש משונה לי שלפתע כל הפנים האנגליות, שאינן שונות בהרבה מהממוצע האירופי של רחוב באוכספורד – הן של יהודים.
הקריאה של יונתן ובר היא ממש מונודרמה, ערב תיאטרון אנגלי משובח, בעברית (הוא-עצמו אינו נוטה לנהל שיחת יום-יום בעברית אלא באנגלית בלבד, ועיקר כוחו בעברית הפולחנית). סיפור המגילה, שיש בו איכויות ספרותיות ודראמטיות רבות, אפילו סקס וחשדות, וכידוע שם אלוהים אינו נזכר בו אפילו פעם אחת – הסיפור כאילו מתרחש עכשיו, כשמדובר בקריאתו של יונתן ובר. כל פעם שהוא מסיים פרק, הוא עושה הפסקה קצרה, כמו לאחר ניגון פרק בקונצרט, ואז קורא הגבאי בעל ה"גָמָלִי" והמטֶה הכבד [המעוטר כמטה שהיה מקיש בו הקוואס בימי התורכים] בקול דראמאטי עבה, ובאנגלית חגיגית: "צֵ'פְּטֵר טוּ!" או "צ'פטר טרי!" – "צ'פטר פור!" – והקריאה מתחדשת, וכאשר האווירה מתחממת, מקדים יונתן ושר קטע תרועה קצר, כמו של חצוצרה: "טרה לה לה לה, טרה לה לה לה..."
הקהל רובו מבין לפחות את העברית של המגילה, זה ניכר לפי תפילותיהם לפני ואחרי, ולפי תגובותיהם ל"מדרש פורים" מפי יונתן ובר, שבא בסוף, לאחר קריאת המגילה, ויש בו חידודי לשון בעברית שדורשים ידיעה טובה מאוד בשפה, ומובנים מיד על-ידי רוב השומעים.
וישנו גם הנמשל, או הסמל. יושבת קהילה יהודית של כמאתיים איש, המון ילדים וילדות קטנים, רובם מחופשים וצבועים, יושבת בלב הממלכה הבריטית, וחוגגת בקולי-קולות את מפלתם של ושתי ושל המן וכיצד היהודים התגברו בסופו-של-דבר על הגויים ואפילו הרגו בהם, ברשות המלך אחשוורוש (שניראה לי משום מה דומה לנסיך צ'ארלס), במשך יומיים. בישראל לא חשבתי מעודי על המימד הזה – שקריאת המגילה בגולה היתה מעין משחק של נקמה בגויים, שיחרור לחצים, כמו "שפוך חמתך" בליל סדר פסח. אם הייתי גוי אנגלי והייתי נוכח בערב הזה ומבין את תוכנו הייתי אומר לעצמי שהיהודים הם בכל זאת "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" – זאת חרף המרחק והשוני בין המלכה ושתי למלכה אליזבט.
הקריאה המחודשת במגילה מגלה לי עוד דבר. זה שנים מתקנים מחדשי העברית וקובעים שאין לומר הראשון לחודש אלא האחד בחודש, ולא האחד עשר לחודש אלא האחד עשר בחודש, והנה במגילה כתוב "הארבעה עשר לאדר"! – כלומר שהלמ"ד הוא בסדר גמור, ורק אידיוטים התנפלו עליו להשמיטו.
בתום קריאת המגילה, שלא שיעממה אף רגע, ולאחר שהקהל הוציא את כל המרץ שלו בהרעשות המן, נושא יונתן ובר "מדרש פורים" בנוסח "ברוך מוכר פרי הגפן", מדרש שכל-כולו שיר-הלל למצוות ההשתכרות בפורים, והוא מוזג לעצמו כוסית ויסקי ושותה בברכה שאינה קשורה בפרי הגפן. מאוחר יותר מסבירים לי שהוויסקי נחשב כשר משום שאינו עשוי מפרי הגפן ולכן אין חשש ליין נסך. אני לא בקיא גדול, אבל נידמה לי שבארץ אדם דתי לא מרשה לעצמו לשתות ויסקי, שכידוע מיוצר רק על ידי נוכרים. אין ויסקי "כשר" [אני כנראה טועה, אין צורך בכשרות, שהרי הוויסקי אינו עשוי מענבים]. אולי לכן הדת היהודית ניראית כאן יותר נחמדה, ולא משעבדת.
בתום הקריאה והברכות מתאספים כולם באולם הסמוך, להרמת כוסית ולאכילת אוזני המן, כיבוד שהוכן והוגש כולו בהתנדבות של משפחות המתפללים המקומיים. אני חש צורך לגשת ליונתן ובר ולשבח אותו על קריאתו הנפלאה. מציג עצמי בשמי ואומר שאני סופר עברי הנמצא כעת בירנטון. בו-במקום הוא מזמין אותי לבוא לביתו מחר בערב למסיבת פורים ולקידוש.
[המשך בגיליון 20]
נסיעה לקברות הצדיקים
עם הרב אמנון יצחק ביום רביעי, כ"ו אדר ב', 06.04.05
ההרשמה במשרדי "שופר" רח' מתתיהו 10, בני ברק טל: 03-6777779
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים
כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב
מזכירת-המערכת המתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק,
והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר עדיין להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען לפי האי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל