גיליון מס' 20

תל אביב, שבת, ט"ו באדר ב' תשס"ה, 26 במרס 2005

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים

עוד בגיליון: חיים חפר ושירו הגנוז בפרק מהרומאן של בן עזר על עין-גדי

הצהרה בדבר מיניותה של המשוררת אסתר ראב ז"ל

 "הוי מדרש מדרש", שיר חדש מאת בארי צימרמן

חלוקת חינם של הספר "ג'דע"

"בגדי המלך" היה ערום ולכן הצטנן ומת

21.9.04. יום שלישי. בערב עם המיסתורית להצגת "בגדי המלך" של ניסים אלוני בתיאטרון "הבימה". עריכת המחזה בידי דורי פרנס ומיכאל גורביץ, בימוי מיכאל גורביץ, ובתפקידים בולטים: אבי אוריה בתור המלך קספר השמיני. משה בקר בתור זום, ראש הממשלה. דביר בנדק בתור אדריאן קורבו, חייט. דב רייזר בתור אלכסנדר טורנו, חייט. אודי רוטשילד בתור הקטור באסונה, משורר. אברהם מור בתור דוקטור פיץ, הרופא המלכותי. בצד הנשי לא בלטה לטובה שום שחקנית. ההצגה נמשכה כשעתיים, עם הפסקה. חלק מהקהל הצביע ברגליו ולא נשאר לחלק השני. אלוני הוא אלוני. אין מחזה. יש הצגה. והבימוי המבריק של מיכאל גורביץ מפיח חיים בטקסט מאולץ ומלאכותי, שניתן לסכמו במשפט אחד: המלך היה ערום ולכן הצטנן ומת.

מה זה אומר? מצד אחד, הכול. מצד שני, שום דבר. תיאטרון. לא החיים. ולכן גם מה שמחזיק את ההצגה הוא לא הטקסט המבולבל-לעיתים וכאילו מבריק – אלא ההמצאות הבימתיות של גורביץ והמשחק המעולה של אוריה, בקר, בנדק ורייז. ציון כללי הייתי נותן – 8. ואילו למחזה – 7, הוא נשאר ברמה של מעשייה לילדים, ואילו היה מעובד לרמה שלהם, כמו "עוץ לי גוץ לי" הנהדר – היה אפשר להביא אליו את הקטינים. אבל ניסים אלוני ברח כל השנים מלכתוב מחזה ממש, והיתל בקהל התל-אביבי האנין שלו, שמייצגו הנאמן היה חסידו הנאמן משה נתן ז"ל, ואם יש לקח אחד אמיתי ב"המלך עירום" – הרי הוא שהמחזאי ניסים אלוני הוא כמו המלך, והמחזה הוא הבגד שאינו קיים.

התפאורה של פרידה קלפהולץ-אברהמי יפה מאוד, וכך גם התלבושות של נטע הקר.

במשך קדנציה של שלוש שנים, שנסתיימה בשנת 2004, שימש מר בן עזר בתור "שופט" ב"אקדמיה לתיאטרון"

.

חיים חפר והברונית דה רוטשילד

פרק שני מרומאן לא-גמור

"ג'ני מלכת הנגב" [שם טיוטה]

לקראת מלאת 50 לעין-גדי בשנה הבאה

לא עברו ימים רבים וג'ני אכן הופיעה אצלנו, בעין-גדי, רוכבת-יושבת בשיזוף ירכיים על המושב הקידמי בקומאנדקאר, ליד הנהג – ועוד בטרם ירדה, עוד כשחנתה המכונית ברחבה השיפועית המסולעת, מול חדר-האוכל הקטן, בעל החלונות המרושתים והגגונים, שהשאירה לנו בירושה היאחזות הנח"ל – סבבו אותה אחדים מחברינו בעניין רב ובמבט חקרני, והגם שאורחים היו לנו די והותר, וליבנו היה ממש גס בהם – לה הציעו חברינו טיול לסדייר, הוא נחל דויד, רחצה וביכורי תמרים לחוף ים-המלח, טיפוס במעלה הצוקים, ביצי נחשים, קרני איילים –

מה יש לומר, התחרמנו עליה כתיישים בסתיו.

ג'ני דחתה את ההצעות בחיוך תוך כדי שהיא משלשלת את רגליה הדבשיות, בסנדלים דקי-הרצועה, ומציבה אותן על הקרקע היבשה שלנו. בערב עתידה להגיע משלחת חפירות קטנה, בראשות הארכיאולוג הצרפתי ז'אן כריסטוף דה ברטראן, לחפור את היישוב הקטן שנתגלה בצלע הנג'אר, מעל ואדי ערוגות, העריג'ה. וג'ני הקדימה ובאה כדי להכין עבורם חדרים באכסניית-הנוער שלנו.

חדר-האוכל רגש סביבה. החברות – בעקימת-אף, והחברים – נרשמים בתור לעבודת-חוץ, בחפירות, למרות שהפתק, המהודק זה ימים אחדים ללוח ההודעות של סידור-העבודה, היה מיותם עד שהופיעה ג'ני.

גם אני רציתי להירשם. לא מיד, כי התביישתי, אלא ניגשתי מאוחר יותר, בערב, בדרך לעבודתי במאפייה, אך הרשימה היתה כה גדושה, כאילו ניצבים כאן בתור לקבל משהו, והחלטתי שלא אעשה צחוק מעצמי. מה עוד שהיתה לי אפשרות להיספח לחפירות על חשבון שעותיי הפנויות בימים, כמתנדב. את עבודת האפייה הייתי עושה בלילות. אם אתגבר על נטייתי העזה לישון מלפנות-בוקר עד הצהריים, אוכל לצאת עם החופרים, ולישון שעות אחדות לפנות-ערב, בטרם אחזור למאפייה.

המחשבה הזו עלתה בדעתי רק לאחר ימים אחדים. כי תחילה – בוא המשלחת, בנוסף על מחנה-עבודה של תלמידי תיכון חדש מתל-אביב, שעמד להסתיים – הגבירו את צריכת הלחם היומית, והיה עליי לעיתים להכין פעמיים ביממה עיסת-בצק במלוש החשמלי. מי שיודע כמה זמן יש לחכות עד שיתפח הבצק, יבין שעבודה כזו נמשכת כפליים זמן, גם כאשר ראשי-הפרימוס של התנור בוערים כל אותה עת במלוא הקצב. התנור היה עשוי ברזל ומתחתיו מבערים, ראשי פרימוסים, שבערו על נפט או מזוט. את התנור ירשנו מהיאחזות הנח"ל שקדמה לבואנו לעין-גדי.

בתקופת אפייתי הפיקה הברונית דה רוטשילד סרט צבעוני דוקומנטארי על עין-גדי. חיים חפר קצר-הקומה, בכובע רחב-שוליים, מכנסיים קצרים ונעליים גבוהות, ליווה אותה, כתב את התסריט והיה לה גם מתורגמן. הסרטון הוצג בבתי הקולנוע בארץ אחרי יומן החדשות השבועי של "כרמל" (או של "פוקס מוביטון") ולפני הסרט עצמו. רואים את ידיי מכניסות במירדה תבניות-פח עם לחם לתנור החם בצבעי חום-אדמדמם לוהט. והאמת שכלל לא היה מחומם אלא הואר מבפנים בנורות שקבעו בו לצורך הצילום, והכנסתי לקירבו כיכרות-לחם קרים שאותם אפיתי בלילה. אילו הבערתי אותו לא היה אפשר להיכנס למאפייה מרוב חום, וסרט-הצילום העשוי צלולויד היה נשרף.

לצורך הסרט היה על אחד מחברינו להעביר מהלך שחמט במשך חמש-עשרה דקות אם לא יותר, כי כל הזמן היו עסוקים בצילום הפעולה האחת שלו. ובעלון הסטנסיל של המשק, שאני הייתי מייסדו ועורכו הראשון, השאיר לנו חיים חפר, שכבש בידידותו את ליבנו – שיר תודה שספק אם נדפס אי-פעם בכל פירסום עברי אחר:

ברשות בת השיר (אם לא תתנגד היא)

עת אני כבר לדרך מוכן וארוז,

רוצני לומר משהו לעין-גדי

ולהודות לכולכם במשקל וחרוז:

אם הרגשתם לא טוב, אם היה קצת לא נוח,

עייפתם (ולא ניכנס לפרטים) –

נא סלחו, חברים, זה אופיו של קולנוע

ובעיקר שבעסק ישנם צרפתים.

ובכל זאת, היה טוב לחוש ולדעת

שעל אף האימרה: "זה צילום אחרון,"

לא זורקים אבנים כשאומרים: "עוד הפעם – "

רק דופקים עוד צילום על חשבון הברון.

רק דופקים עוד צילום וחושבים: "מילא, מילא...

מה? שוב פעם? אלי!" (ונכונים גם לזה...)

בחיי, כוכבים כמו ליד ים המלח

לא ימצא שום אדם גם בשאנז-אליזה!

כן הרבה סבלנות כל המשק גילה לי

ועזרה פה ושם, הוי ושעות עבודה!

חי נפשי, לו הייתי קצת סנטימנטלי

הייתי אומר קצת יותר מתודה.

אך כיוון שאין אנו דוברי אימרי-שפר

ובזים במקצת למילים ה"נאות" –

אומר רק: תודה. ואחתום: חיים חפר.

ואוסיף גם נ.ב. – להתראות.

לחם מהמאפייה שלי קנו גם מטיילים שעברו בסביבה. להם הוצאתי למכירה כיכרות פחות-טריים שנותרו בארון-הלחם המרושת. כך הגדלתי בלירות אחדות את הכנסות המשק וגם הפכתי לדמות כמעט פולקלורית, מה עוד שידיי המיתולוגיות היו כבר מבחינה קולנועית לנחלת כלל הצופים בקדימונים שלפני הסרט, כי טלוויזיה טרם היתה בארץ. רבים רצו לראות את המאפייה הנמוכה בעולם וגם היחידה באיזור ים-המלח הלוהט, שעליו מסופר שאפשר לאפות בו בצק בשמש. בעלונים של בתי-ספר תיכוניים שביקרו אצלנו נדפסו רישומים של "האופה" בסנדלים שדבקו בהם דלדולי בצק יבש, מכנסיים קצרים, וחולצה לא רכוסה מתנפנפת, בדומה לציורים שבהם הנציח נחום גוטמן את החיילים המרושלים של מלחמת השיחרור באלבומו "כאלה היו".

הצהרה בדבר מיניותה של המשוררת אסתר ראב ז"ל

הנני מצהיר בכל לשון של הצהרה כי למיטב ידיעתי ושפיטתי המשוררת אסתר ראב ז"ל היתה משוררת ממין בני-האדם ולא ממין הפמיניסטיות, וכי כל ניסיון להכליל ולכלוא אותה בגטו של ספרות הנשים עושה צחוק וגם גורע ממעמדה הירוק-לעד בשירה ובספרות העברית.

אהוד בן עזר

כְּדבֵּר פרדס אל פרדס

שלום לאדוני סופר נידח,

ודאי תדע להעריך את עניין התיבות הנארזות, שהרי גם בפרדס של משמר השרון בשדות שוויקה, לא רחוק מן הפרדסים שכונו הפרדס של בן עזר, היה בית-אריזה, ומשם הוא כנראה הגיע לשיר ואולי גם מתוך מה שעוררו פרדסיך הכתובים בַּנְיוּז לֶטֶרְךָ –

שי ממני מוקירך,

בארי

באֵרי צימרמן

הוי מדרש מדרש

הוֹי מִדְרָשׁ מִדְרָשׁ

שֶׁקֶר עָמוֹק

שֵׁיקֶר שֶׁל פְּסוּקִים

בֵּיִת אֲרִיזָה שֶׁל תֵּבוֹת

אַתָּה שִׁכָּרוֹן

אַתָּה זִכְרוֹן עָבָר מִתּוֹךְ

דָּבָר

הֵמְיַת אוֹתִּיוֹת מִתְפָּרְעוֹת

בִּכְלוּב

לִבְלוּב קֶרֶשׁ לֶעָנָף

נִצַּת נוֹצוֹת לְכָנָף

בֵּן צִפּוֹר בֵּן בְּעוֹר בֵּן חֲמוֹר

אֶצְלֵךָ עוֹמְדִים בַּתּוֹר

טוֹבְלִים בִּיאוֹר שֶׁל אוֹר

מִתְבַּאֲרִים וּבוֹעֲרִים

אֶשָּׂא עֵינֵי אֶל הַהוֹרִים

פְּסוּקִים עֲסוּקִים

מְדֻשְׁנֵי עֹנֶג

סְפוּגֵי אֱמֶת לְהַחֲרִיד

הוֹי מִדְרָשׁ מִדְרָשׁ

הַלְעִיטֵנִי מִן הָאָדָם הָאָדָם הַזֶּה

הַשְׁכִּירֵנִי וְאֶשְׁכָּר

מִטּוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ

לִירֵאֶיךָ

בֹּא אֵלַי רַמַּאי נֶחְמָד

שֵׁב אֶצְלִי עַל כַּף הַיָּד

דְּרוֹר תִּקְרָא

פְּסוּקֵי מִקְרָא

אַל תִּירָא

אַל תָּעוּף בַּחֲזָרָה

אַתָּה תּוֹרָה

אַתָּה שְׂכָרָהּ

 אַתָּה הַבְּרֵאשִׁית בָּרָא.

מוסף מיוחד: פורים באוקספורד 1998

[חלק ראשון בגיליון 19]

חלק שני: המסיבה בביתם של קוני וגו'נתן ובר

לבקשת ה.ו. שבעלה מדפיס ומביא לה את המכתב העיתי בבוקר למיטה עם כוס קפה

 וסליחה על תפיחת הגיליון

12.3.98. יום חמישי. ירנטון ליד אוקספורד. בעשרים לחמש, גשם מטפטף בחוץ, וכבר מתחיל להחשיך, אני יוצא עם גיטה ופאוול למסיבת פורים אצל יונתן וקוני ובר. פאוול, בחור צעיר וקירח, סטודנט מפולניה הלומד כאן במסגרת שנת הלימודים היהודיים בירנטון, יושב ליד גיטה ומנחה אותה. משפחת ובר גרה מחוץ לאוקספורד, בשכונה או עיירה לימין הדרך ללונדון, מרחק של כרבע שעה נסיעה.

אנחנו מגיעים לבית מלא חדרים לא-גדולים, למעלה חדרי-השינה. יונתן בלבוש של אתמול, ה"סמוקינג ז'אקט" האדום וכובע נפוליאון שחור, בלי הטלית. אשתו, קוני, בעלת פנים יפות וגוף גדול בשמלת קטיפה ענקית ואדומה, ושפע תלתלי שיער אדמוני-כהה שנופלים לצידי פניה [זו היתה פיאה מהתחפושת-לפורים]. שני נערים קטנים ושמנמנים, בז'קטים כהים, חולצות לבנות ופפיונים שחורים, מקבלים את פנינו במיתקפה של נימוס אקטיבי. לוקחים את המעילים, את המטריות, מגישים מסיכות, שואלים שוב ושוב מה עוד יכולים לעשות בשבילנו. בהמשך הערב הם מטיילים עם המגשים העמוסים נתחי מתיאס טעימים, מגישים צלחות, מבקשים אותך לרוקן את קסמי ההרינג שצברת בצלחתך – לתוך צלחת שעל המגש שלהם. מנקים ומפנים כל הזמן צלחות משומשות. מתברר שהם בנים למשפחה שכנה. אחיהם הגדול, גם הוא שמנמן ולא-גבוה, מדבר קצת עברית, עומד ליד שולחן המשקאות, אף הוא בפפיון ובחולצה לבנה. מתברר שיונתן פתח מראש כחמישה בקבוקי יין אדום של יקבי הגולן, ולמרבה הצער אין להם שותים רבים. מצד שני מוציאים מהמקרר בקבוקי מיץ תפוחים מקומי, שמיוצר כאן בכפר, ולדברי הבחור, יונתן קונה כל פעם את מחצית הבקבוקים המיוצרים בשנה [בעונה]. טעמו של המיץ באמת נהדר. למרות שאלה תפוחי-עץ מלפני שנה לפחות, ניראה שזה עתה נסחטו.

יונתן נוטל ידיו בכלי גדול ומברך על אוזן המן ענקית, ואחר כך בוצע אותה ומחלק לאורחים. אני מסתובב ומדבר עם אנשים. מתברר שאחד מהם, שאתמול משך את תשומת ליבי בבית-הכנסת, בסוף השורה שבה ישבתי, וניראה לי משום מה מוכר, וישראלי, הוא ד"ר צ.מ. מאוניברסיטה בארץ. מיד אנחנו קושרים שיחה. אני מספר לו על הרצאת יזהר אתמול. הוא כלל לא ידע על אודותיה. הוא גר באוקספורד עצמה, בשנת שבתון. לדבריו היה בשעתו בירנטון, אבל אם אפשר לגור באוקספורד עצמה, זה עדיף, מבחינת התחבורה.

הוא מנחש את תוכן דבריו של יזהר מבלי ששמע את הרצאתו, ואומר ש-ע. ע. אומר אף הוא דברים דומים, וכי עבור סידרה של עשר הרצאות באוניברסיטת תל-אביב, שבה יזהר אומר שהכל ייאוש ואין גם טעם ללמוד וללמד ספרות, משלמים לו כך וכך דולרים להרצאה.

לדבריו, עיקר המחקר במדעי היהדות כיום מתנהל בארה"ב, ובאנגלית, ולא בישראל ובעברית, וכבר כתב על כך פרופ' יוסף דן. האנגלית הופכת לשפת המחקר של מדעי היהדות, ואת הישראלים זה פחות ופחות מעניין, גם בגלל קשיי ההתבטאות באנגלית.

בהמשך הערב אני מתפעל פחות מ-צ. מ. הוא דתי. וכשאני אומר שכאן מאוד נעים כי האנשים לא כופים את דיעותיהם ולא מתייחסים ברצינות תהומית להלכה וגם אינם שטופים בדיעות לאומניות, וגם ההברה הספרדית מאוד נעימה לאוזניי – הוא אומר לי שאינני מכיר את הציבור הדתי וכי לנו, לחילונים, יש מושג מעוות על הדתיים, פרי מאה שנות חינוך ציוני מעוות.

ואז הוא ממשיך ואומר שהוא רוצה קודם כל שהילדים שלו יקבלו אותם כספים לחינוכם כמו ילדי החילונים, משום שידוע שהחינוך הדתי מופלה לרעה לעומת החינוך הממלכתי, וכי הוא אינו מוכן שהשבת תיפרץ בירושלים, ואם יוכל יילחם ככל שאפשר על שמירת השבת בכל הארץ, כי לא ייתכן שהשבת תאבד את אופייה במדינה יהודית. החילונים עשו עוולות גדולות כמו בחטיפה ובאימוץ של ילדי תימן.

אני שואל אותו אם הוא באמת מאמין בעלילת הדם הזו, והוא אומר שאנשי מפא"י ו"השומר הצעיר", מהקיבוצים, באו למעברות וניצלו את מצוקת הילדים ולקחו אותם לחינוך בקיבוצים. כשאני אומר שדווקא יצאו מכך הצלחות, למשל רן כהן ואלי עמיר, הוא אומר שתלוי בעיני מי זו נחשבת הצלחה, לא בעיניו. לדעתו השניים אפילו לא השתחררו מהעדתיות שלהם.

כשאני מנסה לספר לו על שטיפת המוח שעושים לחוזרים בתשובה, הוא שב ואומר שחטיפת ילדי תימן מקזזת זאת ולכן החילונים לא יותר טובים מהדתיים, שכמובן רובם, הדתיים בישראל, בבתיהם פנימה, הם אנשים נעימים, ואינם שונים מהאנשים הנעימים שהתאספו כאן הערב.

בקיצור, אני רואה עם מי יש לי עסק, ומשתדל לא להמשיך לשוחח איתו במיוחד. כל השוני בין הדתיות הנחמדה של האנשים כאן, הייתי אומר אפילו – נהייה אמיתית ליהדות, לבין הכוחניות והצדקנות של הדתיים בארץ, עולה בשיחה קצרה זו.

לאחר נתחי המתיאס והמשקאות, מוזגים לי וודקה פולנית, לאחר שסיפרתי על הוודקה במוסקבה [הוזמנתי לשם להרצות, עם המיסתורית, חודשים אחדים קודם לנסיעתי לאוקספורד], מגיע תור המנות החמות. כל פרט מחושב כאן, ומאחר שבמגילה כתוב "מאה ועשרים מדינה, מהודו ועד כוש", התפריט הוא על טהרת המיטבח ההודי הכשר. כל מיני סוגים של אוכל מבושל ושל סלטים בטעם די חריף, הודי, ואפילו הקפה בסוף מוכן מראש עם הל. הכל מאוד מיוחד ובהרבה תשומת לב. גם הבית מקושט כולו בפסוקים מהמגילה ובשירים כגון "שושנת יעקב צהלה ושמחה". הבית מרוהט בסגנון מאוד עתיק. אסלת בית השימוש היא מחרסינה עתיקה שיש בה ציורי חבצלות כחולות מבפנים, והכל ספון בעץ כהה, גם המושב. הבית מלא שידות ואיצטבאות, ספרים וחפצים, אפילו לקלטות יש תאים מסודרים בשידה עשוייה עץ עתיק, כאילו בנו שידות לפי מידתן עוד בטרם הומצא הגרמופון. המיסתורית [זו הגברת, ששהתה אותו שבוע בישראל] היתה משתגעת מהעתיקות האלה.

קשה לי לזכור את כל הגברים והנשים שעימן יצא לי לדבר. אחת מהן היא בת-דוד של יונתן, שגרה בבאר-שבע וכניראה מלמדת אנגלית. קרוב-משפחה אחר, לרר שמו, אוסף בולים ויש לו אפילו את בול פתח-תקוה הנדיר ביותר. הוא מבטיח לקחת אותי לירידים שבהם ישנן גלויות ישנות של ארץ-ישראל. בשעתו למד בירושלים ויש לו קשר די אמיץ לישראל. הוא איש מאוד נחמד. גר בלונדון ומכיר את ריסה ודיק דומב ואת בקיאותו של דיק במפות עתיקות של ארץ-ישראל. מקום מגוריו לא רחוק ביותר מביתם.

מסתובב גם בראד הממושקף, הספרן הראשי של ירנטון, הנהנה לדבר אידיש ודובר גם עברית, זאת נוסף על האנגלית ועוד כמה שפות שהוא יודע.

לאחר הארוחה מתחילה התוכנית האמנותית, ברוח פורים. יונתן עצמו נושא נאום היתולי. אחד הבחורים הצעירים נושא דרשה, הכל באנגלית, ובה הוא מפענח בגימטריות עבריות ובתרגומים לאנגלית את המגילה ועושה השוואות לפוליטיקאים אנגלים מקומיים בסגנון ה"בָּבָּה בּוּבָּה". המקומיים צוחקים מאוד אבל אני לא כל כך מבין את ההקשרים כי אינני מכיר את הנפשות הפועלות בפוליטיקה האנגלית ואת המוצא או את הקשר היהודי של אחדים מהם.

אחריו מופיע פרופיסור פול פנטון ((Paul Fenton, שאותו ואת אשתו אביבה ושלושת בנותיהם פגשנו בימים הראשונים בירנטון. הוא מלמד באוניברסיטת שטראסבורג ובסורבון, כמובן נושאים יהודיים. כעת הם גרים באוקספורד.

תחילה הוא נושא דרשה הומוריסטית, באנגלית מצויינת, ואחר כך, בעזרת שני הכליזמרים המלווים כל הזמן את הערב, אחד בכינור ואחד בקלידים, הוא פותח בפרקי חזנות, בשירים ובניגונים באידיש, ולבסוף שר סדר שלם של ברכות לפורים מתוך חוברת קטנה. הוא אדם לא גבוה, עדין מאוד, לובש כובע מרובע וגלימה של פרופיסור, זו תחפושתו היום, והוא בעל קול בלתי-רגיל. טנור צלול, בעל עוצמה רגשית וחוש למסורת עתיקה, בטוח בעצמו, יודע את כל המילים. תענוג מוסיקלי לשמוע אותו.

הוא שר באידיש את השיר שהפזמון החוזר בו הוא פינקלשטיין, רוזנשטיין ווסרשטיין. כל פעם שהוא מזכיר את וסרשטיין, כולם פורצים בצחוק כי זה השם של הנשיא של ירנטון, ברנרד וסרשטיין, שמתברר שנסע לפורים לסאות-המפטון ולכן גם לא היה בהרצאה של יזהר.

אני חש באוויר איזה רצון לשמור על חיוניות יהודית בנוסח קהילתי מודרני, עם קריצה, נוסח שמשלב גם את מסורת השטטל. לא לתת לחיים היהודיים לגווע, אחרי השואה, ובחברה [שמסביב] שהיא לא-יהודית בתכלית.

האנגלית היא השפה המקשרת, ויהודים מגלויות שונות מנהלים בה טקסים דתיים משותפים אשר לנו, לישראלים החילונים, ניראים זרים ולא מעוררים חשק להשתלב בהם, למרות שהאנשים האלה קרובים לנו יותר משהם או אנחנו קרובים לחוגים החרדיים בישראל או אפילו לרוב החוגים הדתיים. כי כאן יהדות אקטיבית, דתית, היא בחירה מרצון ומבוססת קודם כל על התנדבות ועל התחושה שחשוב לתרום לחיי הקהילה, שהם במידה רבה גם הסביבה החברתית שלך. לעומת זאת, בישראל, להיות יהודי דתי זה נעשה כבר למין מקצוע, על חשבון הציבור, ואילו הסביבה החברתית והמשפחתית שלנו, החילונים, אין לה שום צורך במסגרת הדתית.

הערב, שהתחיל בשש, נמשך עד אחרי תשע. הבת הקטנה של פאול פנטון עומדת לידי ואני מלטף את תלתליה הכהים ומדבר עם אימה. איזו ילדה נחמדה. ממש משובב את הנפש לראות אותה. כל השאר מבוגרים, או נוער.

הדרך חזרה עובדת מהר על שלושתנו, במכונית של גיטה, שנוהגת היטב. יורד גשם דק, ואנחנו נפרדים איש לביתו או לחדרו. אני מאוד עייף וגם קצת שתוי, כי ריחמתי על יין הגולן האדום, ובטני מלאה מהאוכל ההודי היהודי. אני הולך מוקדם לישון. אין כבר טעם לטלפן לישראל, כי שם כבר חצות הלילה.

תגובות מצונזרות היטב

נוהג הוא בעיתונות הכתובה שמנהלי מדורים חסרי השכלה מספקת, אשר העברית שלהם לקוייה (נחותה) – עורכים ומשנים רשימות, תגובות ומכתבים למערכת של כותבים בעלי אי.קיו, השכלה כללית (בייחוד ידע בהיסטוריה) וכושר ניסוח עברי טובים פי כמה משלהם.

 "חדשות בן עזר" ישתדל להתנהג באותה צורה סאדיסטית מטומטמת בתגובות הנשלחות אליו, ורק מי שיסתכן ויציין הסכמתו במפורש, יופיע שמו המלא על דבריו המסורסים.

לבזבז את הכישרון שלך והזמן

...בינתיים אני קוראת את העלונים שלך בעניין, אך תוהה, אם באמת אתה צריך לבזבז את הכישרון שלך והזמן על זה. הספר שלך "המחצבה" עשה עליי רושם גדול מאוד כשקראתי אותו בימי נעוריי.

בברכה,

ר.ג.

סופר נידח עונה בשם מר א. בן עזר: אני מתייחס ל"חדשות בן עזר" כאל הרפתקה סוחפת, כמו כתיבת רומאן חדש. שום כישרון לא מתבזבז כאן. להיפך, מה שמתבזבז בדרך-כלל הוא האי-כישרון של מי שמתעקש לכתוב על ריק רומאנים חסרי אמת ולשווק אותם באופן שקרי לקונים תמימים שלא קוראים אותם.

במהומה ובצפיפות התקשורתית שבהן רק המפורסמים מתפרסמים עוד יותר,

ושבהן רוב הסופרים מתוסכלים כי אין להם שום אפשרות להפיץ את ספריהם וליצור דיאלוג אמיתי עם הקהל,

ולמול הקוראים שחוזרים ושואלים אותך ­– "מדוע הפסקת לכתוב?" – וזאת מפני שלא ראו בחנויות את ספריך האחרונים ולא שמעו עליהם בתקשורת,

במהומה הזו שבה אתה מסתובב כאילם, או משתרך כעגלון של חנטור בתחרות עם מכוניות פאר נוצצות שטסות בכביש המהיר –

במהומה הזו אתה מגלה פתאום שבְּעלוּת של כלום אתה יכול לעקוף את התקשורת הפלצנית, המעוֶותת, והמוחקת את עצמה חדשות לבקרים – וליצור בלחיצת מקשים אחדים דיאלוג סימולטאני עם מאות קוראים חיים, חלקם סופרים ומשוררים,

ואתה יכול לפרסם מה שאתה רוצה, מתי שאתה רוצה וכמה שאתה רוצה,

ומי שעסק פעם בכתיבה יעריך את תחושת השחרור הזו, שנדמה לך לעיתים שהיא באה במקום כתיבת ספר על מנת שיהיה מודפס, אף כי מי יודע – אולי "חדשות בן עזר" יהיו לימים הם-עצמם כרכים מודפסים, ויכילו דברים מעניינים, חשובים וגם משעשעים, שנכתבו גם על ידי משתתפים אחרים – קטעים שלא היו באים לעולם לולא אפשרות החינם האי-מיילית האינטימית והמיידית שבה אפשר לקרוא אותנו בהמשכים עד שכבר נעשה מיותר להוציא אותנו בספר.

זאת ועוד –

אי-מייל ולא אתר או קבוצת דיון באינטרנט, כי האיכות של "חדשות בן עזר" נובעת, לטוב ולרע, מכך שאדם מיומן אחד [שכתב יותר מ-40 ספרים וערך קרוב ל-80 ספרים] עורך את כל מה שמתפרסם במכתב העיתי, והוא לא ישחרר לנמענים טקסט – מופרע ומרגיז ויוצא-דופן ותת-תיקני ולא-קאנוני ככל שיהיה – אבל שאינו עומד במבחן ההורדה לדפוס של עיתון מודפס או של ספר איכותי בעברית. מכתב עיתי אינטימי שממוען רק למי שרוצה בו ולא לקהל הרחב והסתמי, ומי שלא רוצה בו יוצא ממנו ומי שרוצה מצטרף אליו ואין צורך לגלוש ולחפש את החומר אלא מקבלים אותו באי-מייל בבוקר, אמנם לא כל יום, כי העורך צריך גם לישון.

קריא, פשוט ומעניין

ל-א.ב.ע. שלום רב,

רב תודות עבור החומר המחדש והמרענן אותו אתה משפיע עלינו לאחרונה. קריא, פשוט, ומעניין ביותר. הערכתי לזמן אותו אתה מקדיש על מנת להעשירנו במידע ובקריאה נעימה.

כל טוב,

י.נ.

מבקש הכתובת של הפרופסורית זקורת השדיים

לכבוד סופר נידח

מאת קורא ספרים מאותו מקום נידח

נדהמתי לשמוע על השערורייה בה נתגלתה לבסוף הגברת כגבר [גיליון מס' 19]. קראתי במתח רב ובנשימה עצורה את השתלשלות העניינים והופתעתי לגלות שסיום הסיפור בין הפרופסור ובין נ.ג. הוא צורם, שוביניסטי, לאומני ומתאים לתת-תרבות הכיבוש המתגלגלת לה בחוצי-חוצות בימים אלה והחורגת מהסטנדרטים הגבוהים שאימצו להם בשנים האחרונות
 הסופרים העבריים הפוסט-ציוניים בארץ-ישראל.

תמהני, מדוע נשכח חלקם של הפלשתינים בסיפור?! האם הכיבוש השחית אותך עד כדי הדחקת חלקם? האם לא די לנו בהתקרנפות הכמעט-טוטאלית וקשר השתיקה שננקט מקצה אל קצה בתרבות הישראלית השוביניסטית? אבקשך לתקן במהדורה הבאה את המעוות ולהזכיר לקוראי עיתונך שגם הפרופסור, גם הגברת זקורת השדיים נ.ג. (אגב, יש לך את הטלפון שלה?) וגם ארצנו המובטחת נתונים עדיין תחת כיבוש ערבי דורסני, אלים ואכזר, אשר באמצעות אונס, רצח, איסלוּם-בכוח, שוד וגירוש – דיכא ומדכא את זוג הגיבורים ושאר הנכבשים היהודיים מזה כ-1370 שנה ולא עוד אלא שעל חורבות בית מקדשנו, הציב הכובש בהתרסה מסגד, כמו כדי להגיד: "אנחנו הכובשים, אנחנו המנצחים ומסגדנו מעל בית מקדשכם – הוא ההוכחה!"

הלאה הכיבוש!

בברכה,

עמנואל גרטל

עין גנים, פתח-תקווה

סופר נידח עונה: לא כל ההקשרים במכתבך הבנתי אבל בשם חופש הנידחוּת השורר במכתבנו העיתי – הבאתיו במלואו. רק הכותרת קבעתי על דעת עצמי כדי לעורר במאות קוראינו, שדיעותיהם ודאי שונות ומגוונות – עניין בדבריך.

לא. אין לי הטלפון שלה. חפש במדריך הטלפונים של המושבה בת-שלמה או שאל עליה במזכירות קמפוס אוניברסיטת בת-שלמה רבתי, ואם תמצא, תן גם בשמי ליטוף לאחד הציצים.

מבצע "ג'דע"

חלוקה חינם בקובץ מחשב של ספר שהודפס ואזל

בשנת 1993 הופיע בהוצאת עם עובד ויד יצחק בן צבי, בסידרה "ראשונים בארץ", רומאן היסטורי-ביוגראפי שכתב מר א. בן עזר: "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה". הספר, שזכה בפרס יציב, אזל כליל לפני שנים אחדות, והוצאת "עם עובד" אינה מוכנה להכין ממנו הדפסה שנייה לקהל הקוראים העברי בכלל והפתח-תקוואי בפרט – אלא אם כן ועד המושבה פתח-תקווה (העירייה), שבט אבו-קישק (שכנים-לשעבר) או חובבי-ציון מביאליסטוק ("הביאליסטוקים", הגל השלישי של מייסדי המושבה העברית הראשונה של העלייה הראשונה, שרובם באו מביאליסטוק ומפינסק) יתחייבו לקנות 300 עותקים מראש, מה שכנראה לא יקרה לעולם.

לפיכך שולח מר בן עזר באי-מייל לכל מבקש את הקובץ המקורי של "ג'דע" כפי שנמסר בשעתו להדפסה. המגרעת היחידה היא שבמהדורת המחשב אין קונטרס תמונות, אך הרווח הוא שניתן להוריד ממנו בנקל לכל עבודה מחקרית-היסטורית הנכתבת על גבי מחשב בתוכנת וורד. ומאחר שהספר ממילא אזל, אין מר בן עזר חושש מפגיעה מסחרית בזכויות היוצרים שלו.

מאמר מומלץ מאוד

פרופ' חיים הררי: מבט מעין הסערה,

 טרור, שקרים, ממון ופריעת חוק במזרח התיכון

בגיליון "קשת החדשה" מס' 11, אביב 2005

בעריכת אהרן אמיר

דברים מרתקים שהשמיע פרופ' חיים הררי במהלך שנת 2004 בפגישת-דיון שנתית של הנהלת חברה רב-לאומית, ואלה רצו בקובץ אי-מייל אנגלי בשם Undeclared WWIII, שכותב שורות אלה גם טרח בשעתו לתת לו צורה טיפוגראפית קצת יותר מסודרת ולאַיְ-מֵלוֹ לעשרות נמעניו בארץ ובחו"ל. הדברים עוררו הדים רבים מאוד. עכשיו בתרגום עברי.

©

כל הזכויות שמורות

סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים

כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא

וגם את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה" ו"חשבון נפש יהודי חילוני"

הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב

מזכירת-המערכת המגורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק,

והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם

המלאי טרם אזל ואפשר עדיין להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען לפי האי-מייל:

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל