גיליון מס' 21

תל אביב, יום שלישי, י"ח באדר ב' תשס"ה, 29 במרס 2005

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים

עוד בגיליון: "הצמה של אבא"

"רק מחסורי מיטיב לך", שיר מתוך "יעזרֶהָ אלוהים לפנות בוקר"

אל כל ידידיו של בני הנדל / אנחנו יכולים להשפיע

הבהרה: לא לבהירים בלבד

מעוללות י"א באדר בסיור בנווה-צדק, 1971

בכל שנותיו ניסה לשיר אחרת

ושירתו כלל לא שינתה את העולם

בגיליון מס' 10 כתבה לנו דפנה, בעקבות הטקס של פרס התיאטרון: "גם אנחנו התרגשנו מהמפגש המחודש עם שמעון ישראלי. השיר שכתב על הגוזל היה פשוט נפלא, והייתי שמחה להשיג אותו בכתובים. אם יש באפשרותך לפרסמו בחדשותיך, אודה."

"חדשות בן עזר" פנה לקהל קוראיו וביקשם להשיג ולשלוח את השיר. והנה אנחנו שמחים למלא את משאלתה של דפנה; את השיר מצא מודפס הקורא ד.מ. ונוספה לו הערה, שנכתב על-ידי שמעון ישראלי לאחת מהצגות היחיד שלו. דמוּ אפוא לעצמם את שמעון ישראלי כבד-הממדים ולבן השיער והזקָן עומד על בימת האולם הגדול של הקאמרי החדש וקורא את השיר בקולו העבה, הנמוך, הנרגש והמיוחד, שיש בו יותר משמץ של מיבטא לא-ישראלי:

שמעון ישראלי

גוֹזָל

גוזל קטן אומר שלום לזוג הוריו

פורש כנף ומתעופף לו מהקן,

כמו כל גוזל שהחיים עוד לפניו

גם הוא חושב שלעולם לא יזדקן.

במלוא גרונו מצייץ ציוץ של מרד

כך מצייצים הגוזלים כולם,

אך הוא חושב שנולד לשיר אחרת

ובשירתו ישנה את העולם.

וכך הוא מצייץ בעוז ובעוצמה

כמו בן-כנף שיודע את הכול.

וכל ציפור זקנה חושבת לעצמה

הנה גוזל שמתחלף לו רק הקול.

בציוציו יצא לכבוש את השמיים

המריא הרחק למרומים.

אך שם פגש את בני-גילו פורשים כנפיים

וכל גוזל משמיע ציוצים דומים.

עכשיו התבגר, גדל והשתנה,

כבר אין הוא שר יותר בלהט נעורים.

וכל ציפור זקנה אומרת לשכנתה

סוף-סוף למד לשיר

כמו כל הציפורים.

בסוף ימיו חזר לקן שבצמרת

גוזל זקן שקולו כבר נעלם.

בכל שנותיו ניסה לשיר אחרת

ושירתו כלל לא שינתה את העולם.

"הצמה של אבא"

חבל על הזמן במובן המקורי

14.11.04. יום ראשון. בערב עם המיסתורית להצגת "הצמה של אבא" מאת אמנון לוי ורמי דנון ובבימויו של רמי דנון בתיאטרון הקאמרי. דבר מטומטם שכזה כבר מזמן לא ראיתי, אבל אני מניח שיזכה בכמה פרסים ובוודאי זכה בשעתו לביקורות חיוביות. כי העדתיות, כמוה כשואה, אסור לומר דבר רע על ביטוייה האמנותיים אפילו הם קיטש שבקיטש. מה עוד שאמנון לוי הוא מגיש תוכניות בטלוויזיה ועיתונאי, ובוודאי שלא כדאי לומר את האמת על המחזה שכתב. לא ראיתי את מחזותיו הקודמים, אבל אם הם ברמה של הנוכחי, הייתי שולח אותו לקורס מזורז של כתיבת מחזות אצל ניל סיימון. יש הבדל של יום ולילה בין המחזה המהוקצע של סיימון שראיתי אתמול, "אבודים ביונקרס", לבין הקשקוש שראיתי הערב, ושניהם אגב על התכחשות של בנים יהודיים לדור של הוריהם.

את תפקיד אב המשפחה עזרא ספיר, לשעבר ספדייה, מחאלב, (איפה הוא ואיפה מישל עזרא ספרא!) עושה השחקן איציק כהן. חלק גדול מן הקהל הם תלמידים ותלמידות פראים וקולניים למדיי, וצוחקים הרבה לקטעים של איציק כהן היכן שצריך ובייחוד היכן שלא צריך ואני לא מבין מדוע עד שהמיסתורית מסבירה לי כי הוא מוּכּר להם מהטלוויזיה, שם הוא מופיע בתחפושת אישה והיה אחד מ"בנות פסיה", גברים בלבוש נשים. רמת המשחק שלו מתאימה למערכון של הגששים, בתפקיד שייקה לוי ובאותו מבטא נלעג. רק שב"הגששים" זה עובד וזה אמנותי ומעולה, ואילו כאן זוהי קריקטורה מבזה. והאבסורד הוא שבתוכנייה יש מאמר מקיף של מר יהודה שנהב, מתוך ספרו המבולבל – על מזימת הציונות לדה-ערביזציה של יהודי המזרח – ואילו הצגת המזרחיים במחזה של אמנון לוי היא קריקטורה גרועה יותר מכל מה שהאשימו שנהב ודומיו דור ושנֵי דורות קודמים בתיאטרון העברי – בעיוות דמותם של המזרחיים. כאן זה הרבה יותר מכוער ובעיקר חסר כישרון. אבל מאחר שאמנון לוי הוא ממוצא מזרחי, אי אפשר לומר שהוא מציג את עזרא ספיר שלו בצורה זולה, מלאה דעות קדומות ומצדיקה כל דעה קדומה של אשכנזים על מזרחיים.

ציון כללי למחזה ולהצגה שבע מינוס. ואין שום דבר לציין ממנה בקטגוריות השונות. אם היה ניתן פרס לאי-משחק או לאנטי-משחק, היה אפשר לתיתו לפסיכולוג האשכנזי ד"ר לוין, שאותו משחק אלי גורנשטיין. שחקן מוכשר שנראה ונשמע כאן אידיוט פטפטן. מגיעים פרסים של חוסר כישרון כמעט לכל הקשורים למחזה ולהצגה. מה עוד שאותו סיפור כבר סופר, רובו או מקצתו, ב"קפה בגדד" וב"בעל, אישה, בית" ובעוד מחזות מקור, חלקם צולעים ומביכים.

ומה כבר ה"תרבות המזרחית" הנעלה שאנחנו חמסנו מ"היהודים הערבים"? איציק לוי ששר בערבית את "אנתא עומרי" (תרגום עברי בגוף התוכניה למילים של אחמד שפיק כמאל מציג תכנים בינוניים ונדושים בתכלית) – ומאחר שרוב הקהל אינו מבין מילה מהשיר, איציק מסתפק בשני בתים מתוך תשעה. למה? הלא אם זוהי תרבות כל כך נהדרת, צריך היה לשיר ממנה בערבית חצי שעה לפחות, כמו אריָה של מוצארט באיטלקית! וכמובן שהאשכנזייה המסכנה והיפה רוויטל, שהיא במקרה גם-כן מנגנת בכינור – במקרה גם היא יודעת את השיר הזה ומלווה את האב איציק! אולי אם איציק היה שר בערבית בתחפושת אישה, זה היה יותר מצחיק והיה אפשר לשמוע את כולו של השיר!

ההתלהבות של הקהל מהצגות גרועות ומופרכות שכאלה גורמת לי לחשוב שקובעי המדיניות בתיאטראות יודעים היטב מה הם עושים, ובצד הצגות טובות ונדירות הם מפיקים הצגות יקרות וגרועות כדי לשמור על הגירעון ולהיזקק לסיוע ציבורי, ומפיקים הצגות וולגאריות ושטחיות שכאלה, משום שחלק ניכר מהקהל מטומטם, כמו חלק גדול מקהל קוראי הפרוזה המקורית, והוא, הקהל – מקבל מה שנותנים לו ונהנה כשאומרים לו שצריך ליהנות, ואולי אפילו באופן ספונטאני, ללא סיבה, מצחיק – אז צוֹחוֹקִים. אבל ההצחקות של הגששים הן שקספיר לעומת הקריקטורה המבזה שעושה איציק כהן לאבא המזרחי ב"הצמה של אבא".

אני לא תמיד מתפעל מאידיש, אבל כששרים משהו באידיש, לפחות יש לזה תוכן יהודי ותרבות יהודית. ומה זה "אנתא עומרי"? פזמון סנטימנטלי אינסופי ששייך כולו לתרבות ערבית, ואפילו אם יהודי, אולי, אינני יודע – כתב אותו באחת מארצות ערב.

במשך קדנציה של שלוש שנים, שנסתיימה בשנת 2004, שימש מר בן עזר בתור "שופט" ב"אקדמיה לתיאטרון".

רק מחסורי מיטיב לך

הַגְּבָרִים שֶׁאָהַבְתְּ, לֹא לִבֵּךְ, הֵבֵאת לִי. כָּל

מָה שֶׁבָּךְ לֹא בָּא עַל פִּתְרוֹנוֹ, שֶׁהִשְׁתּוֹקַקְתְּ

לְהַשְׁכִּיחוֹ. דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה לִי בְּלִבִּי –

נַתַתִּי לָךְ. אַתְּ לֹא שֶׁלִּי וַאֲנִי לֹא שׁוֹאַלֵךְ

לְאָן תֵּלְכִי. אֲשֶׁר יִקְרֶה בֵּינֵינוּ כְּאִלּוּ כְּבָר הָיָה

וְלֹא הִזְדַּכֵּךְ. אֵין לִי מְנוּחָה בָּךְ, וְלֹא אֶהֱיֶה

טַרְפֵּךְ. אַתְּ רוֹצָה חַיֵּי שָׁעָה, לְעִנּוּגֵךְ –

וְשׁוּם מַמָּשׁ אֵין בְּיָדֵךְ. גַּם זִכְרוֹן הַתַּעֲנוּג עוֹמֵם

כְּמִשְׁתָּאוֹת אֶתְמוֹל וְאֵין בּוֹ מַרְגֵּעָה מִן הַצָּמָא שֶׁלָּךְ

לִשְׁכֹּחַ בִּי עַצְמֵךְ כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ. לְכִי. תָּשׁ

אוֹנִי בְּפִנּוּקֵךְ, לָךְ חַיֵּי שָׁעָה. לִי שַׁעֲשׁוּעַ מַר. אֲנַחְנוּ

שְׁתֵּי מַלְכֻיּוֹת מֻפְרָדוֹת בְּשָׂפָה אַחַת

שֶׁל שְׂפָתַיִם וּפִרְפּוּר הַגּוּף. רַק מַחְסוֹרִי מֵיטִיב לָךְ,

מְמַלְּאֵךְ, וּבְהִתְמַלְּאוֹ, אֶחְסַר לָךְ, כִּי אֵלֵךְ.

ינואר 1973

מתוך ספר שיריו החדש של מר בן עזר "יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר" העומד להופיע בקרוב בהוצאת "אסטרולוג" השוכנת בפרדסי כפר-סבא לא רחוק מקלמניה.

מעוללות י"א באדר בסיור בנווה-צדק, 1971

8.3.71. י"א באדר תשל"א. יום שני. קבעתי עם שלמה שבא ועם יהושע [קנז] להיפגש בתשע בבוקר ולצאת לטייל ביפו, נווה-צדק ונווה-שלום. נפגשנו ליד קפה "וֶרֶד" ברחוב דיזנגוף [שם היתה נוהגת בשעתה לשבת רחל איתן, ושם כתבה את ספרה הנהדר "ברקיע החמישי"] ונסענו במיספר 7 לכיכר השעון ביפו. שם הבחנתי לראשונה בבניין הסארייה ההרוס, בחצר המסגד, וכן הראה לנו שלמה את השערים של הכניסה, מצד מזרח, ליפו, בזמנים שהיתה העיר מוקפת חומה.

משם החילונו לחזור. ראינו את מקום חאן מנעולי, ליד השעון, עליו כותב [משה] סמילנסקי [בתקופה מאוחרת יותר זיהה דן ארנון, דנצ'ו, את החאן במקום מרוחק יותר מכיכר השעון, מול שוק הפשפשים, ברחוב שבו מצוייה מסעדת "ד"ר שקשוקה". כיום החצר הזו סגורה למבקרים והיא מלאה גרוטאות ברזל אבל למיטב זיכרוני היא באמת ניראית כחאן, החדרים סביב החצר המרכזית ואפילו טבעות הברזל לקשירת הסוסים, והשקתות].

משם עברנו דרך רחוב תרשיש, בוסטרוס, לתחילת שדרות ירושלים [לימים מצאתי גלויית דואר צבעונית ובה פסי רכבת צרים שהיו מתוחים לאורך הרחוב מתחנת הרכבת ועד לנמל במורד הדרך] ומשם – לכיוון נווה-צדק. עברנו את הבית הפינתי, שהיה בית משפט השלום היהודי, את הסימטה בה היתה גימנסיה הרצליה בראשיתה. את מקום מלונו של חיים-ברוך ומלון קמניץ [למרבה הצער אינני זוכר כיום היכן הם היו. כניראה בצומת רחוב יפו ושדרות ירושלים, ואולי כבר חרבו]. ומשם לנווה-שלום ולנווה-צדק – בית ספר אליאנס ובית הספר לבנות, הדומה לבית ספר פיק"א בפתח-תקווה. שם נקלענו להצגת י"א באדר, והמורה הכניסה אותנו לאולם בחושבה כניראה שאנו מפקחים ממשרד החינוך.

"אולם ובמה זו," אומר שלמה שבא, "שימשו להצגת חובבי הבמה העברית ביפו, להצגות של מנחם גנסין, אשר ברנר עזר להן וכתב עליהן ברשימותיו."

התלמידות, מחופשות כמו בפורים – הציגו מסכת י"א באדר, הערבים מול טרומפלדור וחבריו.

יצאנו לשוטט בחוצות ובסימטאות השכונה. היינו בבניין "האוטונומיה הרוסית", שם שכן בראשיתו, בקומה השנייה, בית הספר לבנות, ובקומה הראשונה ישב ברנר וכתב. האישה שגרה באותה דירה חשבה שאנחנו מהעיריה, ושאלה אם נוכל לעזור בהשגת שיכון טוב יותר.

ראינו את ביתו של הרב קוק [חלק מהשלטים שהיו מוצבים בחזיתות הבתים, נעלמו מאז]. בית [אהרון] שלוּש. את הבית והחדר בקומה השנייה בו גר עגנון, במקום המשקיף על הגשר שעובר על-פני תוואי הרכבת הישן ומקשר את נווה-צדק עם המושבה הגרמנית. ראינו כמה בתים של ותיקי תל-אביב – אמזלג, רוקח ועוד.

הגענו לכיכר המרכזית של נווה-צדק [אז עוד טרם נבנה בה מקלט הבטון והיא היתה ממש כיכר], שם בית-הכנסת של הרב אשלג, מחבר פירוש "הסולם" ל[ספר] "הזוהר". [בית-הכנסת הוזנח כליל מאז, ולבסוף נשרף בידי מנוולים בעלי-עניין שקיוו לבנות על מקומו. זכרוֹ היחיד – ישראל גוריון, מחופש לבן-גוריון הצעיר, עומד במעלה מדרגותיו, מבלי שיודעים שזה בית-הכנסת – ונואם, בסרטו של דוד פרלוב על בן-גוריון]. וכן הבית בו נערך "הפועל הצעיר", והבית [אותו בית פינתי] בו גרו ברנר, אהרונוביץ ודבורה בארון [לימים שופץ הבית בשם "בית הסופרים", ונזנח, ומאוחר יותר ניבנה עליו מוזיאון נחום גוטמן, מבלי שיהיה לנחום גוטמן שום קשר ביוגראפי למקום ולבניין החדש].

על החדר של עגנון, אשר מגזוזטרתו [מרפסתו, בילדותנו השתמשו בשתי המילים באותה תכיפות] רואים [ראו אז] את הגשר ואת הרכבת ואת המושבה הגרמנית –  מספר עגנון בספּרו על חדרו של חמדת ב"תמול שלשום" או [גם] ב"גבעת החול". בית-הכנסת היה עזוב כולו, הצצנו בחלונות, גם עלינו לקומה השנייה [עד היום רואים בפאתי קירותיו למעלה שרידים של ציורי-קיר או קישוטי קיר צבעוניים דהים].

משם סיירנו בכמה רחובות שהם תחילת תל-אביב, אחוזת-בית – קצה רחוב יהודה הלוי. קודם גם הצצנו לתחנת-הרכבת הישנה של יפו, שהיא נטושה וסגורה מכל צד. [היא דומה לתחנת הרכבת הירושלמית. אפשר לראותה כאתר צילום באחד הסרטים של יהודה ג'אד נאמן, דומני, "השמלה"].

עלינו על מגדל שלום והשקפנו על כל האיזור ממעוף הציפור. שם שתינו קפה. ירדנו והלכנו לאכול צהריים במסעדה בולגרית ברחוב לווינסקי, ליד רחוב הקישון. עברנו באלנבי והתעכבנו בדוכן הספרים המשומשים של האדון ניסים, ליד פינת מזא"ה, שם אני קונה הרבה ספרים, מהם שעליהם אני כותב ב"ספרי דורות קודמים". יהושע קנה כמה וכמה ספרים. בהם ספר שירי הגטו מתורגם לגרמנית ומעוטר בציורים של לילינטאל.

בנווה-צדק שוררת עדיין אווירה של רחוב חובבי-ציון בפתח-תקווה לפני שנים רבות. היא כמין מושבה קטנה שנשתמרה, אם כי הבתים במצב מוזנח מאוד, חלקם הגדול מתפורר, והתושבים – רובם עולים חדשים שהיגרו לכוכים אלה מכל פינות הארץ, כניראה מעיירות הפיתוח.

כאשר ישבנו באולם בית-הספר לבנות, הקרוי עכשיו על-שם יחיאלי – סיפר שלמה את הסיפור הבא על טרומפלדור, מפי פנחס שניאורסון – כשהגיע טרומפלדור לתל-חי יצא לטייל באדמת חַמָארָה עם שניים מן החברים. פגשו בהם בידואים, שדדו אותם והציגום ערומים. [וכך גם חזרו לתל-חי].

כשביקשו הערבים להיכנס לחצר תל-חי [כניראה בי"א באדר], אמר שניאורסון לטרומפלדור – "אל תיתן להם. הם יפשיטוך בשנית!"

פקיד ציבור אם התרשל

"פקיד ציבור, אשר בטיפולו באזרח התרשל או גרם לו נזק: חומרי, או  נפשי, או עוול, או התעמר בו, או אילץ אותו להתרוצץ בין המשרדים או הפקידים – יהיה אחראי אישית לתוצאות מעשהו ויחויב לפצות מכיסו הפרטי את הנפגע!"

כך פסק בפסק-דין השופט משה רביד מבית משפט השלום בירושלים, והוסיף: "הפיצוי לאזרח יהיה על המדינה ורשויותיה, וגם אישית על כל מי שנטל חלק בפעולות אלה."

שלח למכתב העיתי: מ.ב.ח.

לא לבהירים בלבד

בכתבה על טקס פרס התיאטרון הישראלי לשנת 2004 ("חדשות בן עזר" מס' 9 מיום 4.3.05) נכתב: "שם ביציע העליון ישבו רק בני-תשחורת שמחאו כפיים בהתלהבות לבני-גילם הקשורים לפרס התיאטרון."

עקב השימוש הנדיר בצירוף בני-תשחורת במובן של בני הנוער והדור הצעיר כולו, היו שסברו שיש בהערה נופך גזעני.

חס ושלום, אילו הכותב היה חושב שכך יובן, היה מוחקו על הסף או מוסיף הבהרה מי הם "בני-תשחורת" – בעלי השיער השחור עדיין.

התקינות הפוליטית מאפשרת לצחוק רק על אשכנזים, ותיקים, צאצאי העליות הראשונות, ייקים, עולי בריה"מ-לשעבר, יהודים רפורמים, יהודים קונסרווטיבים, אנשים בעלי נטיות מיניות נורמאליות וכדומה.

כל לגלוג על סקטורים אחרים כגון נשים-כְּנשים, ערבים ישראלים, ערבים פלשתינאים, ערבים ערבים, פלשתינאים ישראלים, עיראקים, מרוקאים, תימנים, פרסים, הומואים, לסביות, דתיים וחרדים – גובל בגזענות ובמֶל-שוביניזם – אלא אם כן הוא נעשה לפעמים ברוח טובה, כמו הרפרטואר הקלאסי של חתני פרס ישראל אפריים קישון ז"ל ויבדלו לחיים ארוכים ה"גששים", וכל הדומים להם ברמתם בבידור הישראלי לדורותיו – כשייקה אופיר ז"ל, שהיה בעל כישרון גאוני שרק מקצת ממנו בא לביטוי בחייו ונשמר באודיו ובווידאו אחרי מותו.

כותב שורות אלה סבור שאפריים קישון לא ייזכר במיוחד בספרות העברית וכי את מקומו בכותל המזרח של התרבות הישראלית קנה לעצמו דווקא בזכות סרטיו הנפלאים, אשר שלא כספריו – טעמם רק משתבח עם הזמן והם בבחינת  "ירוק לעד".

אל כל ידידיו של בני הנדל / אנחנו יכולים להשפיע

 אל כל ידידיו של בני הנדל שלום, אני מאזין נאמן של אקדמיה באל"ף, ואני מבקש להביא לידיעתכם את המכתב המצורף ששלחתי שלשום אל השר אהוד אולמרט. מדובר בהורדת התוכנית של בני הנדל אקדמיה באל"ף מגלי האתר – כך פתאום, ביום חמישי שעבר. קיצוצים, רייטינג, חשבונות אישיים, שנאת האינטלקטואלים. את העתק המכתב לאולמרט שלחתי לכנסת, לוועדותיה, לעיתונים. ביקשתי רק להביא את הדברים לידיעתם. לעיתונים הצעתי לפרסם את המכתב כ"מכתב גלוי למר אהוד אולמרט". ספק אם יעשו זאת. וכן שלחתי אותו לכל ידידיי. כעת, אם יש למי מכם הצעות, אתם מוזמנים לתת יד. וכמובן להשתמש ברשימות הדואל שלכם. אם נעשה מספיק רעש ייתכן שנתגבר על החושך. בינתיים כבר קיבלתי תשובה מח"כ רן כהן שכבר הגיש שאילתה לשר אולמרט. השר עצמו עדיין לא ענה לי. אשמח לקבל תגובות, הצעות או פעולות שאתם נוקטים בהן.

בברכה,

פרופ' עמרי לרנאו

ozlernau@netmedia.net.il

*

לכבוד

אהוד אולמרט

שר המסחר, התעשיה והתעסוקה

השר הממונה על רשות השידור

eolmert@moital.gov.il

אהוד שלום רב

אני מבקש להביא לידיעתך מעשה שאני מניח כי נעלם מעיניך. ביום חמישי האחרון, 17.3.2005, ירדה מעל גלי האתר תוכניתו של בני הנדל אקדמיה באל"ף, כך סתם, באמצע 10 סדרות של שיחות שהתקיימו עד לאותו יום. התוכנית נעלמה, ואתמול הופיעה ידיעה קצרה על כך באתר רשות השידור: "סדרות אקדמיה באל"ף ירדו בשלב זה מלוח השידורים מסיבות שאינן תלויות בנו, מיום ה' 17.3.05 ואילך." הסימן הראשון לכך שאקדמיה באל"ף גוססת היה לפני מספר חודשים, כאשר הרצאת הערב נעלמה מלוח השידורים עם עליית רשת מורשת. נשארו שתי הרצאות בבוקר, בין שש לשבע, והנה ירד גם עליהן הכורת.

התוכנית הזו, שבני הנדל מוביל אותה שנים רבות, היא אחת מן הפנינים שנשארו ברדיו, כולה תרבות, איכות והנאה ליודעי חן. בני הביא לאקדמיה באל"ף במהלך השנים מאות יוצרים וחוקרים מכל קצווי קשת הידע והתרבות, שוחח איתם בנחת, בהומור, בידע בלתי נדלה, להנאתם הצרופה של מאזיניו. אינני יודע מה הביא את הנהלת רשות השידור לבטל את אקדמיה באל"ף, לאחר שלא עלה בידה להמית את קול המוסיקה. בסך הכול מדובר בשעה שולית בלוח המשדרים, היא בוודאי אינה הפקה יקרה, ואנשים שתוכניות לאניני טעם הן כצנינים בעיניהם, קל להם שלא להיחשף לה. יש לרשות השידור מספיק תוכניות גם עבורם.

כידיד וכאזרח אני מבקש שתמצא דרך לבטל את המהלך הזה.

                               אחכה לתגובתך,

מאמר מומלץ מאוד

אפריים קארש: מורשתו האסונית של ערפאת

חיה וקיימת בשלטון יורשיו

וכן פאנל של 8 מתדיינים בשאלה: האומנם קץ האידיאולוגיות?

בבמה למחשבה לאומית "האומה", גיליון 159, מרס 2005

בעריכת יוסי אחימאיר

מאמרו של פרופ' אפריים קארש פורסם לראשונה באנגלית בכתב-העת האמריקאי "קומנטארי" בינואר 2005. עתה הנוסח העברי. המלצה הטובה ביותר לאמינותו ולתבונתו של פרופ' קארש הם הלגלוג והביקורת שהוא סופג מצד ההיסטוריונים החדשים, בעיקר כאשר הוא מפריך את "מחקריהם" המצמררים והתלושים מהמציאות על קורות מלחמת העצמאות.

אל תחמיצו!

 [מלפפונים – כן!]

בתיאטרון: "דמוקרטיה" ו"מילאנו" בקאמרי.

"חודש בכפר" ב"הבימה".

"מקווה" ו"אבודים ביונקרס" ב"בית ליסין" בקאמרי הישן.

"בשני קולות" ב"גשר".

ואל תחמיצו בקולנוע: "מיליון דולר בייבי".

©

כל הזכויות שמורות

סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים

כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא

וכן  את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"

וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול באי-מייל!

הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק,

והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב

509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה

תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו רק לאחר קבלת הכרך בדואר

לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם

המלאי טרם אזל ואפשר עדיין להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען, הכול לפי האי-מייל:

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל