| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 23
תל אביב, שבת, כ"ב באדר א' תשס"ה, 2 באפריל 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים
עוד בגיליון: צפע עין-גדי, פרק שלישי מרומאן לא גמור
בארי צימרמן / מה שאני
אורון יהלום / וכעת כותב בתריסים פתוחים
אשרי הנולד שהיה לרביעייה
אחת ההצגות הטובות ביותר שעלו על במותינו בשנים האחרונות
לרוץ ולראות
12.1.04. יום שני. בערב אני הולך לבד, כי למיסתורית לא מתחשק, היא אחרי יום עבודה וגם לא ידעה שהיום ההצגה – להצגת "מזריץ'" של תיאטרון "צוותא", בשיתוף סמינר הקיבוצים ותיאטרון הקיבוץ. את המחזה, המבוסס על קורותיהם של שניים מהמשתתפים האותנטיים בימי מלחמת העולם השנייה, לייב גולדברג וריטה כ. – כתבו אפריים סידון ואיציק ויינגרטן (שגם ביים את ההצגה), בשיתוף השחקנים, ומסופר בו על קבוצה של יהודים צעירים, נשים וגברים, שהסתתרו בעליית גג בגובה שבעים סנטימטר מעל בניין הגסטפו בעיר מז'ריץ שבפולין בתקופת השואה, עד לשחרור העיר בידי הרוסים.
מתוך יותר מארבעים הצגות שכבר ראיתי בשנתיים האחרונות, היתה זו אחת המרגשות והמרתקות ביותר. הקהל ישב כולו מרותק. הגה לא נשמע. השחקנים היו כולם מעולים, למרות שאינם ידועים כ"מקצועיים", הבימוי היה מצויין, וזו פעם אולי נדירה בתיאטרון הישראלי שאני רואה חבורה של שחקנים מתנועעת יחד כקבוצה, והדבר אינו מפריע לי משום שהם אינם מתנהגים כתיאטרון בובות כוריאוגראפי – כפי שהדבר קורה, לצערי, תחת ידם של במאים לא מעטים אצלנו, שטביעות אצבעותיהם בבימוי חשובות להם יותר ממשחק השחקנים, כאילו מדובר היה בבלט ולא בתיאטרון, וכאילו אי אפשר ששחקן ידבר וכל השאר לא יפריעו לו – ואז המיקרופון הסמוי, העוויתות של הקולגים על הבמה וניסיונם המסוגנן לגנוב מהמדבר את מלוא תשומת-הלב, והתפאורה המגלומנית והמסוכנת-לעיתים, והמוסיקה היוצרת חיץ בין ההצגה לבין הקהל, כל אלה ושאר תופעות דומיננטיות היוצרות את החולירע התיאטרוני. המחזה מרשים, בנוי נכון, במידה, ודווקא מבחינת אי הופעתם של הגרמנים ושל אכזריותם – הוא מתעלה לאחד משיאי הדרמות שנכתבו על השואה, כמו הסרט "החנות ברחוב הראשי", שנעשה על פי סיפורו המופלא של לדיסלב גרוסמן, שגם שם כמעט הכול מתרחש בחנות ולא בזוועות החיצוניות. הבמה הלא-גדולה משחזרת את עליית-הגג שבה התרחשה הדרמה במשך חודשים ארוכים וממושכים. במהלך כל ההצגה, שניתנת ללא הפסקה – אף לא אחד מהמשתתפים מצליח להזדקף כי אין אפשרות לכך בעליית-הגג. הם זוחלים כל הזמן וכל מה שנאמר ומתרחש ומדהים ביניהם נעשה בזחילות, ומדי פעם "יוצאים" שניים או יותר גברים להביא מים ומזון בחסות החשיכה. תחושת הריאליזם שיוצרת חבורת השחקנים המופלאה הזו היא ממש בגדר בל-ייאמן. אתה שם איתם כל הזמן. צריך היה לתרגם את המחזה ולהציגו במקומות רבים בחוץ-לארץ. היה אפשר גם לעבד אותו לסרט מעולה כמו "הפסנתרן". למרבה הצער הוא לא זכה בשום פרס בתחרות פרס התיאטרון לפני שנה, שבמסגרתה היה מועמד, אך עדיין ניתן לראותו.
באֵרי צימרמן
מה שאני
מַה שֶּׁאֲנִי עוֹשֶׂה בֵּין שִׁיר לְשִׁיר
אֵינוֹ פָּתוּחַ לַקָּהָל
בִּכְלָל
זֶה הַכְּלָל:
כֹּל הַנַּחְס שֶׁטָּבַע לְעוֹלָמִים
מַחֲצִיף וְצָף
הַפְּסוּקִים מַפְסִיקִים לִקְרֹא קָחֵנִי
וּבְנוֹת הַשִּׁיר
הוֹי בְּנוֹת הַשִּׁיר
מָה אֶעֱשֶׂה לָכֵן וַאֲנִי
בְּעוֹדִי אֵינֶנִּי
צפע עין-גדי
פרק שלישי מרומאן לא-גמור
"ג'ני מלכת הנגב" [שם טיוטה]
לקראת מלאת 50 שנה לעין-גדי בשנה הבאה
בגלל הביגוד הפשוט ומזג-האוויר החם והיבש לא היה לא היה לנו מה להתגאות בלבוש ובהופעה. חברנו שמרקה אפילו סנדלים לא נעל אלא פסע יחף כשגופו השמן מתנדנד מצד לצד בחלקות החקלאיות ועל סלעים ובבוץ וגם בשבילי המשק ובחדר-האוכל, אפילו בלילות שישי, כשהוא לבוש חולצה חגיגית לבנה. שמרקה צימח סוליות עבות של עור טבעי שהיו שחורות ומבוקעות כמערות ההרים אשר סביבנו.
ויהי היום ושמרקה אושפז בבית-החולים שלימים נקרא על שם סורוקה בבאר-שבע ושכב במחלקה בחברת צמד בידואים משתעלים משבט אל-עזזמה, יחפנים אף הם וריאותיהם כניראה מורעלות בניקוטין.
כאשר עבר ראש המחלקה ד"ר מתתיהו דניאלי המפורסם על פניהם התבונן בכפות הרגלים הפשוטות קדימה על הסדינים הצחורים ומבלי להרים עיניו גבוה יותר שאל בערבית את שמרקה לאיזה שבט הוא שייך, כי עובי כפות רגליים כזה לא ראה מימיו גם אצל בידואים! – ד"ר מתתיהו דניאלי מדד אותן וציווה לצלמן למחקר המדעי שעליו שקד: "בני-אדם וֵרְסוּס בהמות, תרבות גפיים תחתונות בחברות מידבריות".
אחרי שנים נוסדה בחיפה שדולה פלסטינית חרוצה שראתה במחקרו של ד"ר דניאלי דוגמה היסטורית מרשיעה לגישה גזענית. מזלו של דניאלי, שבינתיים גם נעשה פרופסור, שעלה בידו להוכיח שסוליית כף הרגל העבה ביותר שצולמה למחקרו היתה של שמרקה שלנו!
כאלה היינו. שלומפרים. אמנם לא כולנו יחפנים כשמרקה, אך יום אחד כאשר התחדש הוויכוח אם ירדנו לדרגת המוזנחות המידברית שנהגו לכנותה בשם "בדואיזם" סיפר חברנו אברום שפעם נסע לכפר-סבא, דפק בדלת של בית הוריו, אימו פתחה לו ואמרה: "מה יש, בחור? מי אתה?"
אמר לה אברום: "אני מעין-גדי."
"מעין-גדי?!" בחנה אותו היטב בעיניה, "יש לך ד"ש מאברום שלי?"
"אני אברום!" ענה לה.
ומדוע אושפז שמרקה שלנו? בערוגה בגן-הירק דרס בכף-רגלו בעלת העור הנוקשה – צפע עין-גדי. הנחש הארסי שבר מת ושן (סליחה – שבר שן ומת) אבל ליתר ביטחון השכבנו את שמרקה אפרקדן בקומנדקאר והעלנו אותו לבאר-שבע. לא הצלחנו להזעיק לשם כך את הפייפר משדה-התעופה הבריטי הישן במבואותיה המערביים של באר-שבע, שהיה נוחת אצלנו פעמיים בשבוע ומביא דואר ונוסע אחד במושב האחורי. היה רשימה מסודרת של חברים טסים, וכאשר הגיע תורי היתה זו הטיסה הראשונה בחיי והקאתי חמש דקות מעל המקום שעליו עומדת כיום העיר ערד.
גם אותי צילם ד"ר מתתיהו דניאלי, שהיה גם הרופא האזורי של חבל סדום, כאשר הגב שלי נעשה לתפרחת בצקית אדומה לאחר שריססתי את אדמת הכרם בקוטל עשבים חריף בשם סיינוקס.
לפני שהייתי אופה הייתי כורם.
חשבתי שמתאים לי להיות חקלאי, ונכשלתי. המזל של החקלאות הישראלית והאסון שלה – שכמעט איש מהעוסקים בה, הוא או אבותיו, לא נולדו איכרים ולא חיו בכפר מדורי-דורות. אילו היו כאלה היו שייכים, כמו בעמים אחרים, למעמד השמרני, חסר-ההשכלה ואפילו מפגר, שאינו מוכן לאמץ שיטות עיבוד חדשות אלא דבק באורח החיים של אבות-אבותיו. החקלאות הישראלית לא היתה מגיעה להישגים בקנה-מידה עולמי, שאותם פיתחו חקלאים משכילים שהיו פתוחים לחידושי הטכניקה והאגרונומיה. האסון הוא שרוב בניהם ובני-בניהם המשכילים של אותם חקלאים מוכשרים – לא המשיכו בעבודת האדמה אלא פנו למקצועות אחרים, עירוניים, שאיפיינו ומאפיינים את העם היהודי בגולה.
ד"ר מתתיהו דניאלי אמר שמימיו לא ראה התפרצות אלרגית כה חמורה, והלעיט אותי גלולות פירובנזמין ירוקות שניראו לי יעילות עוד בטרם בלעתי מהן, ולו רק בגלל העובדה ששם אבי בנימין – והוא צילם את גבי הפורח שניראה כקציצה לפני הטיגון. אולי השתקפות האור, החום והריחוק במקום הנמוך ביותר בעולם גרמו לכך שכל דבר קטן קיבל אצלנו מימדים גדולים הרבה יותר ממידתו, ממש מיתולוגיים, כאילו היינו אנשי כת סרך היחד שנשארו חיים מתקופת המגילות הגנוזות ואולי עוד מלפני כן, מימי התנ"ך.
לימים, כשעבדתי כמורה בבית-ספר ערב למבוגרים ביישוב עולים בהרי ירושלים, ועבד אז ב"קול ישראל" קריין בשם פלטי בן-ליש. שאל אותי אחד התלמידים: "זה ששומעים ברדיו הוא אותו פלטי בן-ליש שנשאר מהתנ"ך?"
[המשך יבוא]
הזמנה למסיבה
ערב ספרותי עם פרופ' אמנון רובינשטיין לרגל צאת ספרו "השמיכה"
יתקיים ביום רביעי, 6 באפריל בשעה 20.00 במשכן האמנים, רחוב יודפת 7, הרצליה
משתתפים: יוסי שריד, אהוד בן עזר ודן שביט, מנחה ורדה גנוסר
בחסות ראש העיר יעל גרמן
הכניסה חופשית
הרצאתו של מר א. בן עזר על הספר תידפס באחד הגיליונות הקרובים
אורון יהלום
וכעת כותב בתריסים פתוחים
וכעת כותב בתריסים פתוחים
החום נעים, התריסים נעים
הריסים פתוחים, האישונים נעים
לא השתחררתי סופית מן הדרישה
לחרוט סימנים במצבה הגדולה
לפצוע את קליפת אמא אדמה
לפני שאלך לישון בחיקה
כּוּס שעיר חמים ורטוב
כמו לחם מטוגן עם ריבה בחורף
עור חלק צעיר ונעים
עוטף כרשת לוכדת דג מפרפר
משקיטה אותו לנצח בתוכה
משהו נוטר שם
משהו עומד
על המשמר
משהו יודע
דבר שלא ידע לפני כן
הנחמה
בוא תבוא
באחד מן הימים
אורון יהלום, 26, בית אלפא. מעז לקרוא לעצמו מוזיקאי, עיתונאי, סופר. מאחוריו ספר שירה, תקליט, תערוכה, ועוד היד נטויה.
אשרי הנולד שהיה לרביעייה
מאת מר אהוד האופה והסופר אלימלך שפירא
היום, שבת, 2 באפריל 2005, חל יום הולדתו הראשון מבין ארבעה מועדים בשנה של חבר מועצת מערכת מכתבנו העיתי – מר א. בן עזר. רשמית הוא נולד בפתח-תקווה ב-3 באפריל 1936. אך למרבה הבושה הוא נולד בבית-חולים רפאל שניצב על גבעה גבוהה בכפר רמת-גן, כי באותה תקופה נשות פתח-תקווה כבר לא ילדו בבתיהן בעזרת מיילדות, כפי שנולד אביו בראשית המאה העשרים בעזרת מיילדת בבית המשפחה באם-המושבות.
התאריך העברי של יום הולדתו של מר א. בן עזר היה י"א בניסן תרצ"ו, כלומר הוא נולד אחר חצות, בלילה שבין השני לשלישי באפריל, בין י' לי"א בניסן.
והנה, לפני כשלושים שנה נזקק מר א. בן עזר לתעודה בשפה האנגלית המוכיחה כי נולד בארץ-ישראל, זאת לצורך בקשת מילגה מהמועצה הבריטית, שנדחתה. ואולם בבואו למשרד הפנים ברחוב מונטיפיורי בפתח-תקווה ובידו תעודת הלידה שלו, עיין בה פקיד מזוקן חובש כיפה וחמור-סבר ומיד התנפל עליו וצרח:
"אתה לא נולדת בשלישי, אתה נולדת בשני באפריל!"
ובו-במקום הרביץ חותמות ושינה למר בן עזר את שני תאריכי לידתו, הלועזי והעברי, גם בתעודת הזהות – והזקין אותו ביום אחד.
מאז חוגג מר בן עזר מדי שנה ארבעה ימי הולדת – 2 באפריל. 3 באפריל. י' בניסן. י"א בניסן. וכשהוא מתבקש לתת תאריך לידה הוא אומר פעם כך ופעם כך, כדי לשמֵר את כל הגירסאות וגם כדי שלא לפגוע בזכר אימו-יולדתו שעמדה על כך שנולד ב-3 באפריל.
אשרי הנולד שהיה לרביעייה.
על מעמדה של ארה"ב כמעצמת-על יחידה
בתגובה על המסה שלך "בעתיד הנראה לעין" (גיליון מס' 18) העוסקת בין השאר בחשיבותה ובנחיצותה של ארה"ב בעולמנו המסוכסך, אני מצרף לך צילום ביקורת ב"ספרים" מיום 29.9.04 של פרופ' שלמה אבינרי, "המניפסט האימפריאליסטי", על ספרו של ההיסטוריון הבריטי נייל פרגוסון העוסק בחשיבותה ונחיצותה של ארה"ב כמעצמת-על.
Colossus, The Price of America's Empire by Niall Fergusson
Allen Lane/Penguin, 384 pp.
בברכה,
י.ו.
העצומה להשבת "אקדמיה באלף"
כל המבקש לצרף שמו לעצומה שתישלח ותתפרסם בנושא החזרת תוכניתו של בני הנדל "אקדמיה באלף" לשידורי גל א' ב"קול ישראל" – יכול לאַיְ-מֵייל את שמו (ואת שם היישוב שבו הוא גר) בדואר חוזר ("השב") ל"חדשות בן עזר", ושמו יועבר וייכלל בעצומה.
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים
כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא
וכן את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"
וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול באי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק,
והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו רק לאחר קבלת הכרך בדואר
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר עדיין להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען, הכול לפי האי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל