| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 25
תל אביב, יום חמישי, כ"ז באדר ב' תשס"ה, 7 באפריל 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים
עוד בגיליון: על ההצגה "קיסריה סופ"ש"
פרופ' פלוץ בן-שחר המציא את הגלגל הסמוי מן העין
רק מחסורי מיטיב לך, שיר מאת מר א. בן עזר
על "השמיכה"
דברים שאמר מר א. בן עזר בערב שהוקדש לספרו של אמנון רובינשטיין "השמיכה", סיפורים מחוברים ונפרדים בגוף ראשון יחיד. הוצאת שוקן, 2005, ב"משכן אמנים", הרצליה, יום רביעי, 6.4.05, בהנחיית ורדה גינוסר ובהשתתפות דן שביט, יוסי שריד ואמנון רובינשטיין.
אני אנסה הערב לאפיין את הרומאן של אמנון רובינשטיין לפי שישה חתכים או מרכיבים שכמו מזמינים את הקורא להתעכב עליהם.
א. כולנו יחד וכל אחד לחוד
זוהי הרגשה ישראלית מאוד, שבאה למשל לאחרונה לכדי ביטוי בהצגה מעולה שלא זכתה לשימת-לב ראוייה, והיא "מילאנו" של שמואל הספרי בתיאטרון הקאמרי; הצגה על רקע ההווי של אוהדי קבוצת הכדורגל הפועל תל-אביב, הצגה שבה כולם שרויים יחד בהווייה הישראלית הדביקה והאותנטית כל-כך, לטוב ולרע, אבל גם כל אחד עומד לגורלו לחוד.
אמנון רובינשטיין מגדיר את ספרו לא כרומאן אלא כ"סיפורים מחוברים ונפרדים בגוף ראשון יחיד." המחוברים הם ה"כולנו יחד" והנפרדים הם ה"כל אחד לחוד" ב"גוף ראשון יחיד."
אי אפשר לומר שפרק השמיכה הראשון של חיים או סיפורו של רונן נכדו בפרק השני ומותו בשלישי – הם המנוע או המניע של עלילת הרומאן, אף כי הם מניעים חלק ניכר ממנה. יש גם מקריות רבה בגורלות של כל אחת מהדמויות לחוד, אבל יש התחברות הגיונית, סינאופטית, בהצגתן יחד, כמבטאות את ה"כולנו יחד" של תקופה ושל מקום, וככה ניבנה הרומאן.
ב. סוד הקיצור והצמצום
הרומאן של אמנון רובינשטיין קצר מאוד. 178 עמודים במתכונת קטנה, שלפחות ארבעה-עשר עמודים מהם אינם קשורים לעלילה עצמה אלא הם מבוא ומעין ביבליוגראפיה. אומר בקיצור: לפעמים הרבה יותר קשה לכתוב רומאן קצר מאשר רומאן ארוך. קשה שלא להיסחף, וכאן מדובר ביריעה מעין-ביוגראפית של אנשים שונים וגם ביריעה היסטורית כל כך רחבה.
כאשר אתה מסיים את הספר אתה חוזר ובודק אותו מתחילתו וכאילו קורא אותו ברפרוף פעם נוספת כדי לסדר לעצמך את כל הקשרים בין דמויותיו. לכאורה יש בו קטעים לא מוסברים, לא מיד-מובנים, וכאילו לא ריאליסטיים, אבל הקריאה החוזרת מאשרת שהכול בו הגיוני ומדוייק כמו שעון, רק צריך לדעת להרכיב נכון את החלקים המפוזרים, וזה גם במדוייק העיקרון האמנותי של הרומאן.
ג. השימוש בחומר היסטורי ודוקומנטארי
אני מאוד קרוב ברוחי לז'אנר המשלב חומרים היסטוריים ודוקומנטאריים ברומאן בידיוני. עשה זאת בשעתו יורם קניוק באחד הרומאנים הטובים שלו "הסיפור על דודה שלומציון הגדולה", ועשיתי זאת אני לפני כארבעים שנה ברומאן "אנשי סדום" ואף נתתי בסופו את רשימת המקורות, ואילו במהדורה החדשה של הרומאן משנת 2001 אף הוספתי אחרית דבר שמגלה את כל המי-ומי והמה-ומה שמרכיבים את הרומאן. ולימים השתמשתי בחומר דוקומנטארי מן העיתונות, הקשור ל"פרשת לבון", לכתיבת הרומאן "לא לגיבורים המלחמה", וזאת כרקע להשתגעותו של גיבור הרומאן.
השימוש בחומר דוקומנטארי מוסיף לרומאן או לסיפור אמינות בלתי רגילה, משרת את כוונתו האידיאולוגית של הכותב, וגם משמש פתח לבדיחות פרטיות, כאשר הסופר ממציא ושותל פרטים בדויים בתוך הרקע ההיסטורי. ביסמארק אמר פעם שהמדינאי משתמש גם באמת לצרכיו. וזה, הערב, מתאים פעמיים. כי אמנון רובינשטיין הוא מבחינות מסויימות גם מדינאי ומעכשיו גם סופר בידיוני, והסופר הבידיוני משתמש גם באמת, במובן של שימוש בחומר היסטורי, דוקומנטארי ואוטוביוגראפי – בתוך הריקמה הבידיונית של ספרו, ואז גם האמת נעשית לחלק מהבידָיון. יש היום שכותבים ביוגראפיות בדויות-למחצה. משום-מה בעיקר עושות זאת נשים. זה בעיניי די מיותר משום שהתוצאה אינה ביוגראפיה אחראית וגם לא רומאן בידיוני. ויש כמובן גם תופעה הפוכה, של סופרים שכותבים אוטוביוגראפיות אמיתיות או בדויות תחת הכותרת של "אמת דיברתי", אבל במקום להיכלל במדור ספרי העיון של רשימות רבי-המכר הם נכללים במדור הרומאנים. אמור לי מי אתה ואומר לך אם הביוגראפיה שלך חשובה, והיא בקטגוריה של רומאן, או שהיא לא חשובה ואז היא רק ספר עיון, או בכלל לא.
היריעה ההיסטורית הרחבה שפורש בפנינו אמנון רובינשטיין בַּ"שמיכה" הקצר שלו, היא בדרך כלל מאוד סטרייטית. הוא לא מעוֵות. זה טוב מבחינה היסטורית כי הקורא, בייחוד הקורא היותר צעיר, מפליג לתקופות שעליהן כמעט שאינו יודע דבר.
וזה לא כל כך טוב מפני שלעיתים ההיסטוריון מתגבר על הסופר, והרקע ההיסטורי נותר קצת בכלליותו, ואין בו מה שהייתי מכנה ב"מלאכת הכתיבה" פריצוֹת ממזריות שמעבר לשילוב בין גורל הגיבורים לבין הפרשה ההיסטורית; אמנם כאן שילוב מאוד הדוק כמו למשל בתיאורי ההעפלה והמאבק בבריטים ובאוניות הציד והגירוש שלהם, או החיים במחנה בקפריסין.
ד. ההתיישבות היהודית בקפריסין
אינני יודע אם אתה יודע, אמנון, שיש גיאולוג ברחובות בשם יעקב ניר, שמקדיש את מרבית זמנו לחקר פרשת המושבות היהודיות בקפריסין. [טלפונו ואי-מייל שלו שמורים במערכת, וניתן להתקשר אליו דרכה]. ומתוך כך שלא הודית לו ולא כללת אותו בביבליוגראפיה, אני מניח שלא ידעת עליו. חבל שלא שאלת אותי על אותה תקופה בקפריסין והייתי מפנה אותך אליו. אילו נעזרת בו היית יכול להעשיר את הקטעים הללו ברומאן, שהם פחות ידועים מפרקים היסטוריים אחרים בו. מדובר בתקופה של לפני כמאה שנים ויותר. לא איכנס כאן לפרטים, לשם כך צריך להתרענן שוב בידיעותיו של יעקב ניר, רק אומר שאבי המנוח ניהל בשנות השלושים למאה הקודמת חווה חקלאית בקפריסין, שהיתה שייכת ליהודי עשיר בחדרה בשם ד"ר ברין. כאשר ביקרתי עם אשתי בקפריסין לפני כשמונה שנים במלון פָּאפוֹס אַמָאטוֹס הופתעתי לראות עד כמה מנהל המלון דומה לי ולמשפחת אבי בפניו, ולי – גם בגילו, ועלה בדעתי לכתוב סיפור או רומאן בשם "אחי הקפריסאי". והדברים אינם כל-כך בידיוניים כי היה סיפור שכזה על איש פתח-תקוואי אמיתי שעבד שנים רבות בקפריסין ומספרים שהקים לו שם משפחה רזרבית.
ועכשיו אנחנו חוזרים מקפריסין לישראל, כמו ברומאן של אמנון רובינשטיין.
ה. ממעמקים
אם איני טועה הרי הפרק "מכתבו של שאול" בעמוד 72 הוא הפרק החזק, הנועז והמדהים ביותר בספר, פרק שבו אמנון רובינשטיין משתחרר קצת מאחריותו לאיפיון הלשוני, העלילתי והתקופתי של הדמויות, ומעז לצלול למעמקים. זה גם הפרק האופייני ביותר לדרך הכתיבה המיוחדת של הרומאן. ברקע מהדהדת כמובן פרשת התאבדותו המיסתורית של נחמיה ארגוב, שלישו של דוד בן-גוריון, שאם איני טועה היתה קשורה בהסתבכות עם המרגלת מארי האגן, ולמיטב זיכרוני לא היתה קשורה כלל לפרשת לבון. ואילו אמנון רובינשטיין, בעיצוב דמותו של שאול, עוזרו המתנדב של בן-גוריון בתקופה שבה כבר היה בן-גוריון שקוע בתביעה להקמת ועדת חקירה משפטית, בעקבות ועדת השרים, בעקבות פרשת לבון – שאול זה בא מכיוון אחר, מעיתון "למרחב" של "אחדות העבודה", ובא מרקע מיני אחר, הוא הומוסקסואל נסתר, ומכתבו מסביר את התאבדותו לאחר שבחור ערבי שעימו שכב מאיים לסחוט אותו בכך שיחשוף את הסיפור בשבועון "העולם הזה", שכזכור חרט תחת כותרתו את המילים הבלתי-נשכחות: "ללא מורא, ללא משוא פנים". בפרק הזה, יותר מאשר בתיאורי ההתעלסויות של אנינה ושל רֵייצ'ל, הולך המספר עמוק יותר עם גיבורו ונוגע בעוצמת-רגשות ובאזורי-נפש שבפרקים אחרים אולי לא צלל לכל עומקם. אינני רוצה להישמע פטרוני מדי אבל הייתי אומר שזהו פרק בידיוני שנכתב בידי סופר אמיתי, לבד מפגם אחד: זה סיפור מאוד ריאליסטי, ובתור שכזה קשה לתאר ששאול, במפגשו הראשון עם הבחור הערבי, לא זיהה את מוצאו. ואני מעדיף שלא להרחיב בנימוקים לכך.
ו. קינתה של אום-דאוד
בתוך ה"כולנו יחד וכל אחד לחוד" נכנסת גם קינתה של אום-דאוד הפלסטינית אשר בנה דאוד נרצח בידי אמנון החייל, שהוא בנה של אנינה ונכדו של חיים המעפיל, והוא גם אחיו הבכור של רונן הפסיכי, שנהרג כזכור בידי אלי, מאהבה של אימו, אנינה, זה אלי שאותו העריץ רונן והאמין שרק הוא, אלי – יכול לשחררו מהסיוט של לבוש הזכוכית שלו, בשבירתו.
אמנון, בשירותו הצבאי, רוצח את הילד הפלסטיני מתוך סערת רגשת מנוגדים. מצד אחד, הדחף לשחרר את השבוי, כמו אצל המספר ב"השבוי" של יזהר או ב"על חודו של כדור" ליצחק אורפז, דחף שמתנגש, מצד שני – בדחף המטורף להרוג את הנער הפלסטיני במנוסתו, זאת כבר לאחר ששיחרר אותו, וזה מה שאכן קורה.
קינת אימו אום-דאוד, שגם היא כבר חלק מהיותו "כולנו יחד וכל אחד לחוד" על פיסת ארץ זו שבין הירדן לים – קינתה ניתנת במלוא ההזדהות של המספר עם המניעים שלה, שפירושם נקמה, שפירושם כי לעולם לא יהיה שלום, או כדברי המפקד הפלסטיני לה, לאם השכולה:
"מאות ינקמו את דמו של דאוד – ינקמו את דמו בתל-אביב, בחיפה, בנתניה, בקיבוצים, בבתי-הקפה, בבתי-הקולנוע, בכל מקום בו הם חיים החזירים הציוניים." (עמ' 102).
המונולוג של אום-דאוד מדגיש פן נוסף ברומאן, שהייתי קורא לו "הפן הנייטראלי". דומה כי המספר אינו נוקט עמדה אלא כאילו מרחף ופוגש את דמויותיו בפינות רבות של מקום וזמן והתרחשויות היסטוריות, ומתאר אותן ומביא בנאמנות מסוגננת את דבריהן מנקודות מבטן שלהן – אך מבלי לשפוט אותן. כאילו הוא מהאו"ם, אבל או"ם אובייקטיבי.
זה בסדר גמור מבחינה ספרותית ואנושית, והלוואי שהיו ערבים מרחמים עלינו ומזדהים איתנו כמו שיש בתוכנו שמרחמים עליהם ומזדהים איתם. אבל כדאי אולי לזכור את מה שברנר כתב כבר לפני יותר מתשעים שנה, ב-1911, במאמרו "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו":
"כמדומני שלא טעיתי הרבה באומרי לך שעד עתה אין מקום בעצם לז'אנר מחיי פלשתינה, אפילו באותה מידה שיש מקום לז'אנר בספרות בכלל. מובן מאליו שיכול הוא חוואג'ה מוסה לכתוב מחיי הערבים כנפשו שובעו, אני – ביישוב היהודי קא עסקינן."
ברנר שלל את העניין שמצא חוואג'ה מוסה, משה סמילנסקי, בחיי הערבים במחזור סיפוריו "בני ערב". ברנר אמר שאמנם יכול להיות שקיים מקרה פרטי של אהבה בין יהודי לערבייה, כמו בסיפור "לטיפה" של סמילנסקי, או גם להיפך, אבל אין לעשות ממנו הכללה. הדבר רחוק בתכלית ממרירות המציאות שבה אנו חיים. ולחובבי הנוסטאלגיה – מדובר בשנת 1911.
ולכן מנקודת-מבט היסטורית רחבה יותר, ציונית, התיאור שלך, אמנון, גם הוא מקרה פרטי מאוד: נער פלסטיני אחד שנהרג באשמתנו, כמו הנער מוחמד דורא שהפך לסמל טלוויזיוני בעולם; כאילו, מתוך הנאה או שיגעון או קפריזה הסתבכנו וקטלנו אותו, וזה בערך כמו לרחם על חייל בריטי שנהרג מידי מעפילים כאשר השתתף בגירושם מהארץ לקפריסין וירה בהם, כן, גם לוֹ היתה אימא, ולדאוד יש אימא, ורק לעשרות ומאות הילדים הרצוחים שלנו אין אימהות –
כן, המונולוג שלך-של-אום-דאוד יערב מאוד לטעמה של כנופיית ההיסטוריונים החדשים, שאין לחשוד בך שאתה קרוב להם בדיעותיך, להיפך, אבל הם מבססים את שנאתם להיסטוריה הציונית שלך ושלי, של מרביתנו – מבססים את השנאה ואת ההכחשה העצמית על יסוד רגש העליונות הישראלי המטורף, שמאפיין לא רק אותם, ושעליו עמד כבר לפני כארבעים שנה יהושפט הרכבי, באומרו שיש ישראלים שאינם מוכן להודות שנבצר מאיתנו להגיע לשלום אמיתי עם הערבים ועל כן הם מאשימים בעיקר את עצמנו, כאילו בנו תלוי הכול, והם מקלים ראש בעוצמת ההתנגדות הערבית לעצם קיומנו כאן, ללא שום קשר למעשינו הטובים או הרעים.
ובנימה אופטימית זו נסיים ונאחל לך, אמנון, ספרים ומחקרים נוספים בכל תחום, ובאשר לתחום הבידיוני – שתמשיך לצלול עוד יותר ובאותו אומץ אל נבכי היצר, ותן קצת מנוחה להיסטוריה שבה אתה בקיא כל כך.
"קיסריה סופ"ש"
20.11.04. שבת. בערב עם המיסתורית להצגה "קיסריה סופ"ש" מאת גורן אגמון בהפקת תיאטרון בית ליסין באולם בצ"א, הנעים והאינטימי, בתל-אביב. קומדיה חביבה ואנושית, אם כי הטקסט והמשחק של חלק מהדמויות מוגזמים מאוד ודי מעצבנים בסגנון הפרודיה החובבני שלהם. יש השפעה לא קטנה של "סקס והעיר הגדולה" על היחסים בין שלוש החברות שבמחזה – תמי, מאיה ודינה, אבל הן אינן מגיעות אפילו לקרסולי הטקסט והביצוע של הסידרה האמריקאית.
שתי החברות, אורנה פיטוסי בתפקיד מאיה, ונעמה שפירא בתפקיד דינה – מוגזמות ומעצבנות את השכל. גם ההצחקות שלהן נובעות ממשחק מוגזם וולגארי ומטקסט חובבני-לעיתים. מרים גבריאלי בתפקיד אימו של יונתן – משחקת את האם היהודיה-הישראליה מתוך נאמנות של מאה אחוזים לשטאנץ או לקריקטורה.
מצילים את המחזה ואת ההצגה שני השחקנים הראשיים, דפנה רכטר הנהדרת בתפקיד המחזאית תמי, וגולן אזולאי השופע אנושיות וטוב-לב בתפקיד יונתן, איש השב"כ-המוסד הממלא משימות בגליל ובווינה גם יחד. יונתן הוא מעין גלגול של הפרא האציל, כמו המוסכניק, החבר של דנה מודן בסדרה שלה "אהבה זה כואב" בטלוויזיה. בהכללה בוטה אפשר לומר כי מאחר שהמחזאיות הישראליות אינן יכולות או אינן רוצות להתרפק על המיניות הבוטה של הגבר הערבי, בהקבלה לשחור האמריקאי, הן מצאו להן תחליף לפינטוז בדמות הגבר המזרחי החתיך הצעיר, שרבים מסוגו עושים כיום את מיטב התפקידים בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון הישראליים.
תפקיד המחזאית של דפנה רכטר הוא קצת מאולץ ולא תמיד הגיוני וסביר. מבחינה עלילתית גם יונתן לא תמיד משכנע. מה, הוא נוסע בשליחות לווינה עם תמונות של בני משפחת אביו שנישא בשנית? הגיוני יותר שהיה נוסע עם תמונות בני-משפחה ערביים, כחלק מזהות בדוייה. ואולם אישיותה של דפנה רכטר היא כה כובשת, ממלאה את האולם, משעשעת ונוגעת ללב, שהיא מחפה על הרבה ממגרעות המחזה ומצליחה ליצור תפקיד מצויין בתוך ובמסגרת מחזה בינוני-ומטה. הייתי ממליץ עליה לתפקיד שחקנית-המשנה של השנה, ואפילו שחקנית השנה אם לא תהיינה מועמדות בעלות תפקידים בולטים יותר.
שאר בעלי התפקידים בהצגה אינם ראויים לציון כלשהו. גם הבמאי אבישי מילשטיין לא מצטיין. לעיתים יש הרגשה שהוא מביים תיאטרון בובות, בעיקר בהופעותיהן של אורנה פיטוסי ונעמה שפירא.
במשך קדנציה של שלוש שנים, שנסתיימה בשנת 2004, שימש מר בן עזר בתור "שופט" ב"אקדמיה לתיאטרון".
מבוקר עד ערב בערים ובמושבות
פרופ' פלוץ בן-שחר המציא את הגלגל הסמוי מן העין
בלעדי ל"חדשות בן עזר"
מאת סופר נידח
בהרצאתו בכנס רב-משתתפים בקמפּוּכְּס אוניברסיטת המושבה בת-שלמה רבתי, שהוקדש לנושא: "גלגולי הגלגל בתקופת 'תור הזהב' של פלשתינה המוסלמית והעות'מנית" פרש פרופ' פלוץ בן-שחר, ראש החוג להיסטוריה וארכיאולוגיה פוסט-קולוניאליסטית, את תגליותיו החדשות בנושא: "גלגלי הגמלים, הסוסים, הפרדים והחמורים הסמויים מן העין בפלשתינה המוסלמית והעות'מנית" שכבר התפרסם בכתב-העת להיסטוריה מן היוקרתיים בעולם: "דה פרוטוקולס אוף דה ג'ואיש היסטוריינס אוף דה פאקינג קולוניאֵל זָיוֹן" וגם צוטט בהרחבה במסדרונות אונסק"ו, בכתב-העת "יחדנא" של החוגים הדמוקראטיים, החילוניים והפמיניסטיים בריאד בירת סעודיה, ובכתב-העת הירושלמי למחשבות פוסט-זִיוֹניוֹת "בִּיקוֹרְיָה ותֵיאוֹרֶת".
לדברי פרופ' פלוץ בן-שחר שימשו מרכבות על גלגלים בתור אמצעי תחבורה פרימיטיבי למלכויות יהודה וישראל וכן לצבאות העמים אשר סביבם, מצרים, אשור, בבל ומדי. ואולם, כאשר פלשתינה השתחררה מעול הכיבוש היהודי של מלכי בית חשמונאי והורדוס, והחל בה לאחר כמה מאות שנים הרנסאנס המוסלמי והעות'מני – ניטש בה השימוש בגלגל ובמרכבה, והוקמו עורקי תחבורה מהירים על גבי גמלים, חמורים, סוסים, פרדים, שוורים, נשים, עיזים וכבשים, ששימשו לא רק לרכיבה מהירה ללא פקקים בין כפר של אנשים משכילים לעיר של אוניברסיטאות ובתי תיאטראות – אלא גם לחריש בשדה, לחלב לגבינה וללָבָּנֶה, לבשר לשחיטה – ובשעת הדחק גם לדחיקה כי אלה היו אנשים בריאים וחזקים ובעלי ערכים ולא כמו הנהגים של היום שלא מסוגלים אפילו לזיין את המכוניות שלהם.
ואלו ביצועים היו לסוסים המיוחסים ולסוסות האצילות! – שום אישה לא הורשתה לרכב עליהם מחשש פן תגיע לאורגזמה בדרך מבּוֹרדוּקָן לתל-עזזמֶה.
"תור הזהב" של פלשתינה המוסלמית והעו'תמנית החל מסתיים עם ראשית הכיבוש הקולוניאליסטי של הארץ בידי שתייני הבירה הגרמנים הטמפלרים (ה"טַמְבָּלִים"!) שהביאו-החזירו לפלשתינה-א"י את השימוש בגלגל האירופי המפגר והמשעבד, והקימו בתי-מלאכה לעגלות ולמרכבות כדי לדכא את בני-הארץ האותנטיים, ובמקביל החל הכיבוש האכזרי שנעשה בידי המתיישבים הז'ידלאקים של המושבה פתח-תקווה שהיתה הקולוניה האימפריאליסטית הראשונה של העלייה הקולוניאליסטית הראשונה ושאחריה באו מושבות יהודיות רבות, כמו באפריקה – שכולן ובייחוד ראשון-לציון עמדו בסימן האימפריאליזם המנצל, המוצץ-דם והקולוניאליסטי הצרפתי – מייסודו של ברון בנימין אדמונד דה רוטשילד מכנופיית משפחות היודֶען העשירים ששלטו במרכזי הכוח של האימפריות האירופאיות באוסטריה, בצרפת, בבלגיה, בבריטניה ובוותיקן, והיו מביאים יהודיות צעירות ויפות שנולדו בקולוניות בפלשתינה לפריס וכובשים אותן ביד חזקה ובזרוע(!) נטוייה לפילגשים.
כאן קם לפתע בהצתה מאוחרת הקהל כולו על רגליו ושר יחדיו: "רוּל, בריטניה, בריטניה רול דֶה וֵיבְס!"
ולאחר ההפסקה הקצרה הנרגשת והספונטאנית המשיך פרופ' פלוץ בן-שחר וסיפר כי מאז ייסוד המושבה הגרמנית "רפאים" בירושלים, בית הספר הצרפתי "מקווה ישראל" ליד יפו, והקולוניה הציוניסטית "פתח-תקווה" ליד העיר המעטירה ראס-אל-עין – החלה ההידרדרות הגלגלית הקולוניאליסטית בתהליך האירופאיזציה של פלשתינה-א"י, בייחוד תחת שלטון המנדאט הבריטי – הנמשכת והולכת עד ימינו אלה, כאשר המכונית המהירה ביותר עושה דרכה מפתח-תקווה לתל-אביב ביותר זמן מאשר בדהירה על גבי החמור הקטן ביותר וזאת מסיבה פשוטה שחמורים הולכי על ארבע מעודם לא יצרו פקקי תנועה כפי שיוצרים חמורים נוסעי על ארבע, כי חמורים הולכי על ארבע מייצרים רק נעירות וגללים ואברי מין גדלי-מימדים שאין כמותם לשום טאייר ולשום שאסי של מכונית!
ועכשיו היכונו לתגלית המדעית המרעישה ביותר!
פרופ' פלוץ בן-שחר שמר לסיום ההרצאה את התגלית המרעישה בחידושה והיא, והיא – לגמלים, לחמורים, לסוסים, לפרדים, לשוורים, לנשים, לעיזים ולכבשים ב"תור הזהב" של הרנסאנס הפרה-קולוניאליסטי פרה-אימפריאליסטי בפלשתינה – היו גלגלים סמויים מן העין שאיפשרו לבהמות לפתח מהירויות מדהימות ללא שום צורך בדרכים סלולות אלא הן יכלו להסתפק אפילו בשבילי עיזים בלבד ששם היה אפשר גם לחנות למנוחה, לחלוב את העז ולהתייחד עימה.
רק מחסורי מיטיב לך
הַגְּבָרִים שֶׁאָהַבְתְּ, לֹא לִבֵּךְ, הֵבֵאת לִי. כָּל
מָה שֶׁבָּךְ לֹא בָּא עַל פִּתְרוֹנוֹ, שֶׁהִשְׁתּוֹקַקְתְּ
לְהַשְׁכִּיחוֹ. דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה לִי בְּלִבִּי –
נַתַתִּי לָךְ. אַתְּ לֹא שֶׁלִּי וַאֲנִי לֹא שׁוֹאַלֵךְ
לְאָן תֵּלְכִי. אֲשֶׁר יִקְרֶה בֵּינֵינוּ כְּאִלּוּ כְּבָר הָיָה
וְלֹא הִזְדַּכֵּךְ. אֵין לִי מְנוּחָה בָּךְ, וְלֹא אֶהֱיֶה
טַרְפֵּךְ. אַתְּ רוֹצָה חַיֵּי שָׁעָה, לְעִנּוּגֵךְ –
וְשׁוּם מַמָּשׁ אֵין בְּיָדֵךְ. גַּם זִכְרוֹן הַתַּעֲנוּג עוֹמֵם
כְּמִשְׁתָּאוֹת אֶתְמוֹל וְאֵין בּוֹ מַרְגֵּעָה מִן הַצָּמָא שֶׁלָּךְ
לִשְׁכֹּחַ בִּי עַצְמֵךְ כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ. לְכִי. תָּשׁ
אוֹנִי בְּפִנּוּקֵךְ, לָךְ חַיֵּי שָׁעָה. לִי שַׁעֲשׁוּעַ מַר. אֲנַחְנוּ
שְׁתֵּי מַלְכֻיּוֹת מֻפְרָדוֹת בְּשָׂפָה אַחַת
שֶׁל שְׂפָתַיִם וּפִרְפּוּר הַגּוּף. רַק מַחְסוֹרִי מֵיטִיב לָךְ,
מְמַלְּאֵךְ, וּבְהִתְמַלְּאוֹ, אֶחְסַר לָךְ, כִּי אֵלֵךְ.
ינואר 1973
מתוך ספר שיריו החדש של מר בן עזר "יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר" העומד להופיע בקרוב בהוצאת "אסטרולוג" השוכנת בפרדסי כפר-סבא לא רחוק מקלמניה.
"חדשות בן עזר" אבל על מותו של סול בלו, "סופר אמריקאי ממוצא יהודי," כפי שהגדיר את עצמו בנחרצות בפגישה פומבית לפני שנים רבות בתל-אביב, "ולא סופר יהודי אמריקאי," כפי שהסופרים שלנו ביקשו להתייחס אליו.
מערכת "חדשות בן עזר" אבלה על מותו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני ועל ששכח להזכיר את היהודים בנאומו באושוויץ אלא כינה אותם פולנים ועל ששכח להזכיר את היהודים בבקשת הסליחה שטמן בכותל המערבי בביקורו בירושלים וכלל אותם באברהם וצאצאיו שהם גם מוסלמים ונוצרים ועל שהמשיך לאסור את השימוש בקנדונים בקרב מאמיניו השחורים באפריקה מוכת האיידס.
תגובות מצונזרות היטב
נוהג הוא בעיתונות הכתובה שמנהלי מדורים חסרי השכלה מספקת, אשר העברית שלהם לקוייה (נחותה) – עורכים ומשנים רשימות, תגובות ומכתבים למערכת של כותבים בעלי אי.קיו, השכלה כללית (בייחוד ידע בהיסטוריה) וכושר ניסוח עברי טובים פי כמה משלהם.
"חדשות בן עזר" ישתדל להתנהג באותה צורה סאדיסטית מטומטמת בתגובות הנשלחות אליו, ורק מי שיסתכן ויציין הסכמתו במפורש, יופיע שמו המלא על דבריו המסורסים.
היה קורא ספר ארוטי בהיחבא
לסופר אהוד בן עזר שלום!
קראתי את הספר ששלחת לי, "חנות הבשר שלי", בהשתאות רבה. ספר מיוחד במינו. אני, שמורגל הייתי בספרך "המחצבה" (לפני זמן רב) – הרצתי את עיניי על פני דפי הספר בעניין רב. לרגע היה נדמה לי ששוב אני בשנות העשרה שלי, קורא ספר ארוטי בהיחבא. והספר היה ארוטי גם בגלל חלק מהסצינות וגם בשל נושא הבשר. איך שהוא נארגו שני הנושאים והיו לתבשיל אחד. טקס החניכה בעמוד 106 היה מרתק במיוחד. נהניתי מאוד.
א. ד.
ליקוק חדש: מלקקים שפתיים עם "חדשות בן עזר"
תודה על הדואר שאתה שולח. ממש ללקק את השפתיים!
שלך,
ע. ו-א. ז.
מצחיקונת
[בעקבות גיליון מס' 24]
ל-צ. ד.
צחקתי עד דמעות ועד הרטבת התחתונים,
כפי שלא צחקתי כבר עשרות שנים.
הסביריני , מהו הדבר ומה פשר המִקבֶּצֶת
שהרי לפעמים הלשון נפלאה ונמלצת
ולעיתים היא מפחידה כאותה המפלצת.
אשוב ואקרא החומר מחר,
כי מרוב צחוק ושמחה על הכתוב ראשי עלי סחרחר.
לבוקר אשמח מחדש למראה המבחר.
ש.ש.
גבְּריאלה ספניק בשער "ויווה פלוס"
לידיעת מעריצי השחקנית הוונצואלית-מקסיקאית, כיום במיאמי – גבריאלה (אלנה אולטרה) ספניק היפהפייה והמרגשת (לה הקדיש בדף מיוחד בספרדית מר א. בן עזר את הרומאן "חנות הבשר שלי", 2001) – גבְּריאלה מככבת בשער הגיליון החדש, אפריל 2005, של הירחון "ויווה פלוס", וכן מופיעה בראיון טלפוני על פני תמונות ועמודים רבים עם אדי פולונסקי מישראל, שגם זכה להתלוות אליה בביקורה כאן בשנת 2000. כל חברי מערכת "חדשות בן עזר" מאוהבים בה ורואים בשקיקה את הטלנובלה החדשה שלה "האסירה", שלושה פרקים ברצף ושידור חוזר כל חמישי-שישי-שבת בערוץ "ויווה פלטינה". חגיגה למעריציה.
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים
כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא
וכן את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"
וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול באי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק,
והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו רק לאחר קבלת הכרך בדואר
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר עדיין להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען, הכול לפי האי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל