גיליון מס' 30

תל אביב, יום רביעי, י"א בניסן תשס"ה, 20 באפריל 2005

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואין בו שום פסולת

עוד בגיליון: הטרנספיגורציה של מר א. בן עזר ביום הולדתו ס"ט

"ההיית או חלמתי חלום?" –  שירי ירדן וכנרת

המשוררת אסתר ראב זכתה בחצי פרס חולון לספרות

בפחדֵך פן הולכת אַת, שיר מתוך "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"

"סוחרי גומי" בתיאטרון חיפה

ברגע האחרון: משלחת שלום ישראלית תבקר אצל ערפאת

שנה וחודש למותו של נתן יונתן

ביום שישי 12 במרס 2004, לפנות-בוקר, נפטר המשורר נתן יונתן לאחר מחלה ממושכת. אף שלא נולד בפתח-תקווה אפשר לומר עליו שהיה בן המושבה ובה עברו עליו ימי ילדותו ונעוריו.

עם נתן בבית-לחם, אוקטובר 1996

[פרק מהיומן של מר א. בן עזר. בסוגריים מרובעים תוספות מאוחרות]

18.10.96. יום שישי. אחר-הצהריים אוספת אותי מונית ובה המשורר נזי ח'ייר, הסופר מוחמד עלי טהא, והשחקן סלים דאו. בדרך אנחנו אוספים את נתן יונתן, ביהוד, וממשיכים דרך ירושלים לבית-לחם. [המיסתורית בתל-אביב, ונילי ביהוד, מלוות אותנו כל אחת בתורה במבט של דאגה כאילו מרצוננו התנדבנו לנסוע למקום אשר מי יודע אם נחזור ממנו].

במחסום הכניסה, לאחר הפנייה לגוש עציון, שואל חייל ישראלי ממשמר הגבול את הנהג, "מאיפה אתם?" – "מחיפה, מהגליל." – "וַאלה טוריסטס?" – "כן. טוריסטס." – וכך אנחנו נכנסים לבית-לחם על תקן של תיירים. מסתובבים בעיר למצוא את העירייה ובינתיים עוברים על-פני תחנת המשטרה הבריטית שוהעברה מהמימשל הצבאי לידי אנשי ערפאת. מעל הכניסה שלט גדול מואר, במרכזו תמונה צבעונית של היו"ר ערפאת, מצדדיו דגלי פלשתין ולמטה תבנית מסגד אל אקצה.

אנחנו מסתובבים קצת ברחובות העיר עד שמוצאים את העירייה. הרבה מכוניות. באחת מהן נוהגת אישה ערביה צעירה שמעשנת סיגרילה ארוכה. יש הרבה התחלות בנייה. מסעדות פתוחות. אנשים מטיילים ברחובות, גם נשים ובחורות. יש כמה בתי מלון. אוטובוסים של תיירים, אבל הכבישים במצב נורא, הכל צפוף.

מגיעים לרחבה של כנסיית המולד. ממול לכנסייה בית העיריה. עולים לאולם וינה, שניבנה בתרומות של עיריית וינה. בכניסה מחכה לנו קבוצה גדולה של אנשים מכובדים, לבושים בחליפות, ורבים ניגשים ולוחצים את ידינו ואומרים את שמותיהם אבל אני לא מספיק לעקוב אחר השמות והתפקידים ועד עתה איני יודע בדיוק מי היו כל אלה. ראש העיר אליאס פרייג' לא היה ביניהם. נידמה לי שהיה שר התיירות של הרשות הפלשתינית, אבל איני בטוח.

הפותח המקומי מדבר ערבית בלבד, אף לא אנגלית בפנייה אלינו אבל אומרים לי שהוא מברך אותנו בערבית. בתחילת דבריו קמים כולם ועומדים דקה של דומייה, גם אנחנו, כניראה לזכר שבעים הקורבנות שנפלו מצידם בהתלקחות האחרונה [בעקבות פתיחת מנהרת הכותל].

ראשון האורחים מדבר הסופר הערבי-ישראלי מוחמד עלי טהא. לא מתרגמים לנו את דבריו ויש לי רושם, גם בכל המשך הערב, שידידינו הערבים שמחים על כך שאיננו דוברים ערבית ואינם ששים לתרגם לנו את הדברים, אך אני שומע היטב את המילים נתניהו, ירושלים הערבית, וכדומה. לאחר דברי מוחמד, שחבריו קוראים לו אבו-עלי, מדבר נתן, באנגלית. הוא אומר דברים שקולים ונכוחים. [ואני חושב לעצמי – איזה אומץ ומאור-פנים יש לאיש ששכל את בנו במלחמה לעמוד ולדבר כאן ללא שמץ תוכחה או טינה]. כל הזמן עומדים שני בחורים עם מצלמות טלוויזיה ומצלמים.

אחרי נתן בא תורי. גם אני בוחר לדבר אנגלית, שאז יש סיכוי שיותר אנשים באולם יבינו את דבריי, אם כי ייתכן שיש כאן רבים שמבינים גם עברית אך אינם ששים להפגין זאת. אני פותח במילים:

 "ערב טוב, שכנים וידידים. זו לא פעם ראשונה שאני בבית-לחם אבל בפעמים קודמות הייתי תייר (לא רציתי להשתמש במילה כובש, אבל היא היתה ממילא תלוייה באוויר) ועכשיו אני אורח של אנשים חופשיים בעיר חופשית, שאני מקווה שיהיו לי גם לידידים חדשים. שמעתי הרבה את שמו של נתניהו אצל הדוברים הקודמים, שדיברו ערבית שאותה איני דובר, יש לי עליו ביקורת רבה אולי לא פחות משיש לאנשים היושבים כאן, אבל ברור לי שגם אילו פרס היה נבחר לראש-ממשלה, וגם אילו רבין לא נרצח והיה מכהן כראש ממשלה, עדיין היינו בקשיים רבים מאוד ביישום הסכמי אוסלו, וזה פתרון קל לחשוב שהכל תלוי בנתניהו."

אני מראה את "במולדת הגעגועים המנוגדים" [האנתולוגיה שהוצאתי ב-1992 על הערבי בספרות העברית, שתורגמה לאנגלית בשנת 1999, וב-2001 יצאה לאור בשלמותה בהוצאת דאר אל-חמארה, בביירות] שהבאתי איתי ומסביר קצרות על אודות הספר. מזכיר את יהוד אל חייבר. עובר לנושא נוסף: עיקר היצירה הערבית הפלשתינאית הוא בשירה, ולקורא העברי יש בעייה בקריאת שירים אלה כי רובם פוליטיים והוא חש שהם רואים בו כתובת להאשים אותו. שונה הדבר בפרוזה, ב"ערבסקות" של אנטון שמאס, "החמניה" של סהר חליפה, ובספריו של סמי מיכאל, אנחנו מזדהים עם הגיבור. לכן אילו היה נכתב רומאן פלשתינאי שמתאר את עצמם וגם אותנו בעיניהם, כל הוצאת ספרים בישראל היתה שמחה לפרסם אותו, ובייחוד אילו היה נכתב בידי אישה, ואז היה הקורא העברי יכול להבין ולהזדהות עם הגיבור הערבי ולא לחוש זרות כלפיו, כמו כלפי השירה הפלשתינאית הפוליטית.

אחר כך אני מספר שסלים דאו שיחק בסרט שלי, "המחצבה" [בתפקיד חדידו], וזה מראה על אפשרות של יצירת תרבות משותפת אחת, ולבסוף אני מספר את תוכנו של "חוסני החולם" [עם ציוריו של אורי שולביץ. הספר יצא לאור ב-1997 ונכלל ברשימת עשרת הספרים המצויירים הטובים ביותר של ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו" לאותה שנה], כשאני מדגיש את הסמליות בכך שיוצא בארה"ב ספר של סופר עברי שהוא בעצם מעשיית-עם ערבית, ואני מדגיש בסוף דבריי פעם נוספת את הפסוק, שהוא מוסר ההשכל של הסיפור: "אל תחצה את המים בטרם בטרם בדקת את עומקם."

נזי קורא משיריו בלהט, שמשום מה ניראה לי תמיד להט לאומני. לא שירי אהבה. אחר-כך נותן סלים דאו סטנד-אפ קומדי בערבית שוטפת כאשר השמות אבו-עמאר (ערפאת) ונתניהו חוזרים שוב ושוב. אני בטוח שאילו ישב איתנו סופר עברי דובר ערבית, סמי מיכאל או ששון סומך, הם היו מרגישים הרבה פחות חופשיים. משום מה יש לי הרגשה, למרות הנחמדות, שהם כל הזמן קצת מלגלגים על התמימות של נתן ושלי. אבל גם אני משחק את המשחק של הנחמדות. אני גם חש עצמי בטוח לגמרי במשך כל הערב. אף לא מבט אחד של שינאה. החיילים הפלשתינאים במדיהם הכהים מחייכים כמו חניכי צופים שקיבלו לראשונה נשק של מבוגרים בידיהם.

אחרי הפגישה אנחנו מוזמנים למסעדה ויושבים יחד עם עוד כעשרים נכבדים מקומיים, מתברר שנכחו בערב גם ראש המשטרה הפלשתינית וגם שיח' המכללה האיסלאמית, שלא שתה בירה וגם לא עראק. אני משוחח עם פרופיסור לספרות ערבית הדובר אנגלית רהוטה, שגם תירגם את דבריי במשך הערב, ד"ר קוסטאנדי שומאלי שמו, מרצה באוניברסיטת בית-לחם. בין שאר הדברים הוא אומר, שלא לציטוט – כי בתקופת הישראלים היה חשוב לשלטון מה עושים ולא מה אומרים. כיום, תחת האוטונומיה, חשוב לשלטונות גם מה אומרים, והשתמע מכך שאפשר לדבר רק נגד ישראל.

בדבריו עולה שוב ושוב המצוקה של הסגר. "אתם בישראל חיים טוב ואנחנו סובלים." הסיבות לסגר אינן מעניינות אותם ביותר.

באמצע השיחה מפנים את תשומת-ליבנו למכשיר הטלוויזיה התלוי גבוה בחדר השני. הטלוויזיה הפלשתינאית משדרת עתה את המפגש שלנו. רואים את נתן ורואים אותי. קשה לי לשמוע מה מדבריי נתנו. אינני רואה למטה כיתוביות בערבית, ודאי גם לא הספיקו. נתנו אפוא רק באנגלית. על כל פנים, גם זה מעניין, הופעה ראשונה בטלוויזיה הפלשתינאית. מי היה מאמין שדבר כזה ייתכן לפני כשנתיים-שלוש.

משתתף אחר בסעודה, דומני רופא, הסביר לנו, לנתן יונתן ולי, שאבימלך מלך שכם, המלך הערבי של העיר, שהרי הכנענים היו ערבים – קיבל יפה את אברהם, אבל אברהם החזיר לו רעה תחת טובה. הוא דיבר בשיכנוע פנימי עמוק ובנימה של תלונה, כאילו מדובר במעשה שאירע אתמול. מסתבר שהבורות אצלם [בתנ"ך כספר היסטורי] דומה לזו שאצל הדתיים [החרדים] שלנו. אברהם, שמקודש גם על האיסלאם כנביא, לפני בוא מוחמד, הופך לפתע ליהודי בלבד, והכנענים – לערבים.

כפיצוי אני מספר לו על רטוש ועל כך שגם בישראל ישנה השקפה שאומרת שאנחנו הם צאצאי הכנענים וכי יש לשחרר אותנו מהיהודיות שלנו ומהציוניות שלנו, נוסח רטוש.

ביציאה מהעיר שוב מחסום. ניגש חייל של משמר הגבול ושואל את הנהג: "מאיפה אתה?" – למקומיים אין נותנים לצאת.

 "מדליית אל-כרמל." עונה הנהג בערבית.

 "אה!" מחייך החייל הדרוזי ומיד שואל, בערבית כמובן, על מכרים משותפים [גם הוא דרוזי!] ושולח אותנו לדרכנו בברכת שלום.

בנסיעה מספר לי מוחמד עלי טהא כי הוא ונזי הוזמנו על-ידי ערפאת לטוניס לרגל הסכם אוסלו. חברים פלשתינים מאנשי ערפאת שאלו אותו: "אם וכאשר תקום המדינה שלנו, אתה תעבור לגור בה?"

ענה מוחמד עלי טהא: "אני לא חושב שאעבור, וזאת משתי סיבות. הראשונה, רק צפונה מחיפה אני מרגיש במולדתי, בכפר בגליל. אבל אפילו בישראל – כל מקום אחר זר לי. דבר שני, בישראל אני יכול לכתוב מה שאני רוצה. במקרה הכי גרוע יעצרו אותי ללילה אחד אבל אשתי וילדיי יהיו בטוחים שאחזור הביתה. האם אתם יכולים להבטיח לי שגם במדינה הפלשתינית שלנו יהיו אשתי וילדיי בטוחים שאחזור [אליהם], אם אעצר?"

 "אתה יודע מה," אמרו לו הפלשתינאים של ערפאת, "יותר טוב שתישאר בישראל."

בתל-אביב אנחנו עוצרים לשתות קפה בבית-קפה קטן באבן-גבירול, מול גן העיר. אווירה שונה לגמרי. יפים ויפות של תל-אביב יושבים על המדרכה. שלושת חבריי הערבים, יחד עם הנהג, יושבים כמכושפים. הם מדברים ביניהם ערבית קולנית. אינני יודע אם בכוונה. איש בקהל לא ניראה מוטרד. אולי משום שאני יושב עם הערבים ומדבר עברית, אולי משום שחזותם כשל ערבים ישראלים. אני מתעקש להזמין אותם לקפה בעירי, תל-אביב, ואנחנו נפרדים לשלום.

יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

ספר השירים החדש של אהוד בן עזר

יצא לאור לקראת החג בהוצאת אסטרולוג

ונמצא למכירה בחנויות הספרים במחיר 48 שקלים

ובהזמנה באי-מייל לקוראי "חדשות בן עזר" במחיר 30 שקלים

benezer@netvision.net.il

כולל הוצאות המשלוח בדואר והקדשת המחבר

בציפורן פארקר 51 המקורית שבה כתב את רוב השירים

לא תהיינה מודעות ענק בעיתונים

תפילת הודייה של ס"ט ביום הולדתו

מאת סופר נידח

בליל י"א בניסן ראינו את מר א. בן עזר כורע ברך לבוש פיג'מה ונועל דרדסים לפני תמונת דיוקנו של אדוננו מורנו ורבנו בַּאבַּא הקדוש כשעל פניו כמו גם על פני הדיוקנו של אדוננו מורנו ורבנו באבא הקדוש מקועקעת שושנת יריחו ומצוייר מוּסְטַשׁ-פרא שחור שאינו-מוברש, (ממש כשל מזכ"ל ההסתדרות העומד בראש המחנה הרש), ומר א. בן עזר השמן היה כורע ונוגע בראשי אצבעותיו חליפות בחזהו כמצטלב בהתוותו נקודות מגן-דוד וגם מדליק פתילת נר שמן זך ומתפלל בצקון לחש:

אדוננו מורנו ורבנו בַּאבַּא קדוש ונקי מכל חטא

ברוך אתה שזיכיתני והגיעתני בי"א ניסן להיות בן סמ"ך-טי"ת

ועל צד האמת לא בֶּן עֶזֶר יהא שם-משפחתי מעתה אלא בֶּן עָזָר

ככל הבגדדים שאבותיהם ישבו על נהר כְּבַר

ובמה נשתנה יום הולדתי השתא משאר ימי הולדתי בעבר?

שבכל השנים חגגו אותי אשכנזי ומעתה ס"ט הנני, ספרדי טהור

ואזכה לקידום מהיר כמקופח ספניולי, מה עוד, יַא בַּאבא –

שברכתך היתה עליי שצעיר כבר לא אמות ואכן לא מתי –

ובעזרת השם שמְת על שולחני מזונות שאבות-אבותיי לא חלמו לאוכלם

והקפצת בפניי דורות של נשים יפות שיש לנו רשות להשתמש בהן

ולא לראותן בלבד, ואתה, גם אתה עַלַא אֵרִי כך עשית, אוּח יא באבא,

ושלחת אותי באווירונים לארבע כנפות תבל בתור תייר

והבאת תבל למעוני בטלוויזיה ובאינטרנט והריני

מתענג על מה שאבות-אבותיי ואפילו מלכים-בעבר לא חלמו מימיהם –

וחסכת ממני קילע ומרידען ועצירות הנקבים ונפיחות הבטן ופלאטפוס

ושאר מחלות של יהודים לא-ספרדים

והנחת לי להתהולל בטרם נפל על שנות נעורינו ובחרותנו פחד האיידס

וחוץ מקולונוסקופיה יצאתי בר-מזל שאיש לא תקע לי באחוריי

ואיפשרת לי לחיות את מרבית ימיי יושב בצֵל ולא עודר בטורייה בשמש

ואת לילותיי לבלות בשינה עמוקה ובנחירות-פרא

ושלא אעבוד בשום מישרה רק אכתוב

ואשבח חוכמתך הרבה שהשמנת אותי כדי שלא יהיה לי קר בחורף

ולא אהיה זקוק יותר מדי לחום אנושי

ושאף אחד מנכדיי לא חלה כי טרם נולד

ושחננת אותי באשתי ובבני

והשארת לי את כל שערות ראשי

ועשיתני ספניולי בבלי מרוקאי מזרחי וחופשי

מי שכולם חייבים לו הכול ובאופן אישי

חי נפשי! – מי כמוך באלים יא באבא, גדול בקדושה! –

אני כבר בקשֶׁת המזרחית החדשה!

המשוררת אסתר ראב זכתה בחצי פרס חולון לספרות

המשוררת גברת אסתר ראב ז"ל בת 111 זכתה בחצי פרס חולון לספרות על-שם ראש-העיר ד"ר חיים קוגל ז"ל (שהכיר את מר פרנץ קאפקא ז"ל) – שאותו חלקה גברת ראב עם המשורר מר יהושע רבינוב ז"ל במעמד פרופ' ברוך קורצווייל ז"ל שדיבר על שירתם. זה הפרס הספרותי ז"ל החשוב היחיד שקיבלה המשוררת גברת אסתר ראב ז"ל בימי חייה (1894-1981), לבד ממלגת התפנות ליצירה של שם ראש הממשלה מר לוי אשכול ז"ל, שכמוה קיבלו במרוצת השנים מאות סופרים עבריים ידועים וגם אלמונים.

יש האומרים כי מבחינה ספרותית שווה כיום מחצית פרס חולון של המשוררת גברת אסתר ראב ז"ל לא פחות ואולי גם יותר מפרס ישראל לשירה עברית.

בפחדֵך פן הולכת אַת

בְּפַחַדֵךְ פֶּן הוֹלֶכֶת אַתְּ לְמָקוֹם אֲשֶׁר כָּל בָּאָיו

לֹא יְשׁוּבוּן הִפְקַדְתְּ בְּיָדִי מַזְמֵרָה שְׁחֹרָה.

זָמַרְתִּי בָּהּ אֶת הַגְּפָנִים בְּכַרְמוֹ שֶּל אַבָּא.

רְאוּיָה הִיא לְמִשְׁמֶרֶת בְּמוֹזֵיאוֹן הַמּוֹשָׁבָה.

כָּבוֹד גָּדוֹל אֶעֱשֶׂה לָכֶם בְּמוֹתִי. לִי תִּהְיֶה

לְוָיָה מְכֻבֶּדֶת. אוֹתִי גְּבָרִים עֲדַיִן אוֹהֲבִים. נָשִׁים

מְקַנְּאוֹת בִּי. אָמַרְתִּי לוֹ: "הִזָּהֵר,

אֲנִי טוֹרֶפֶת גְּבָרִים." אָמַר לִי: "אוֹתִי לֹא טוֹרְפִים

בְּקַלּוּת." אִלְמָלֵא אוֹיְבַי לֹא הִלְבִּין שְׂעָרִי.

אֵינֶנִּי יְשֵׁנָה בַּלֵּילוֹת. הַנֹּעַר מִתְנַכֵּל לִי.

אֵינְךָ רוֹצֶה לְהָבִין. לְךָ אֹפִי פּוֹלָנִי.

שָׁבַרְתָּ אֶת לִבִּי בִּשְׁגִיאוֹת חַיֶּיךָ. מַדּוּעַ

הָלַכְתָּ בְּדַרְכִּי? תֹּאכַל תַּפּוּחַ. מֻתָּר לְךָ לְהַקְדִּישׁ

שָׁעָה לְדוֹדָה זְקֵנָה. עַל מַצֵּבָתִי תַּחֲרֹט:

"מָתְקוּ לִי רִגְבֵי עֲפָרֵךְ, מוֹלֶדֶת –

כַּאֲשֶׁר מָתְקוּ לִי עֲנְנֵי-שָׁמַיִךְ – "

רְצוֹנִי בְּמָקוֹם לְיַד אָבִיךָ. הִזָּהֵר, הָאֲוִיר

בִּטְרַקְלִינֵי סִפְרוּת סָמִיךְ הוּא וּמֻרְעָל.

קַח אִשָּׁה טוֹבָה וּמָא תְּשׁוּף אִנָאר מִן טִיזְהָא. אַל

תִתְעַצֵּב. צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת סִדּוּרִים אַחֲרוֹנִים. אֲנִי

הִיא אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.

ינואר 1973

"וּמָא תְּשׁוּף אִנָאר מִן טִיזְהָא": "ואל תִראה את האור (האש) מעכוזה" – אִמרה עממית ערבית המזהירה ולועגת למי שרואה את האור (העולם) מבעד לנקב העכוז של אשתו, ואותה שמעתי מפי דודתי אסתר.

לרוץ ולשמוע כל תוכנית שלהם!!!

"ההיית או חלמתי חלום?"

שירים וסיפורים מגדות הירדן ועד חופי הכנרת

אליהו הכהן ואורה זיטנר

בסוף המאה שלפני הקודמת, במושבתו רחובות, היה לסופר משה סמילנסקי ידיד-נפש ושמו אליעזר מרגולין, שהערבים כינוהו חוואג'ה ניזאר. בשם הזה גם כתב עליו סמילנסקי את אחד מסיפוריו היפים. לימים היגר מרגולין לאוסטרליה אך שב כקצין בצבאה לארץ-ישראל במלחמת העולם הראשונה, ובדרגת קולונל היה מפקד הגדוד ה-39 של קלעי המלך, "הגדוד הראשון ליהודה", שהיה מורכב מחיילים יהודים שרבים מהם ארצישראלים.

עוד בהיותם חברים צעירים ברחובות יצאו השניים לטייל הגלילה. כאשר נגלתה להם לראשונה הכנרת, השמיע מרגולין אנחת רווחה והתפעלות – הנה הירדן! רגיל היה לרוחבם של נהרות רוסיה, לוולגה. סמילנסקי תיקן את טעותו, והשניים המשיכו דרומה אל מוצא הירדן מהכנרת, ושם כאשר ראהו לראשונה מרגולין הוא פרץ בבכי מרוב אכזבה – הכזה הוא הירדן?

רוחו של הסיפור הזה מרחפת על שעתיים וחצי מופלאות שהתרחשו שלשום בערב באולם צוותא בתל-אביב, שבמהלכן אליהו הכהן סיפר בצורה מרתקת ואורה זיטנר ליד הפסנתר ניגנה ושרה ברגש ובבהירות רבה שירי ירדן וכנרת, מהם ידועים ומהם שכוחים, שירים וסיפורים מדהימים.

כך השיר על "טַבְרִיָא הארץ הקדושה", שמצא אליהו הכהן בספרו של ד"ר פרנקל על ארץ-ישראל בעקבות ביקורו בה במחצית הראשונה של המאה ה-19, והתאכסנותו במלון וייסמן בטבריה. שיר עם מילים, ובנדיר – גם תווים, ואורה זיטנר שרה אותו – שיר מזרחי בהברה אשכנזית, הנשמע כלהיט מקורי גם לעכשיו.

והידעתם כי משוררה הראשון של ארץ-ישראל בראשית המאה ה-19, ששיריו תורגמו והולחנו, היה המשורר ביירון ב"מנגינות עבריות" שלו? וכי מרבית האנשים שכתבו ספרים וחיברו שירים על ארץ-ישראל והירדן והכנרת במאה ה-19 – כלל לא ביקרו בארץ ואף הסתמכו על ספרים של קודמיהם שגם הם לא ביקרו בה? ומה סמלי יותר מכך שהמשוררת רחל כתבה את מרבית שיריה היפים והמולחנים דווקא בשנות חייה האחרונות בעליית-גג בתל-אביב כשהיא חולה בשחפת פתוחה, רחוקה מנופי הכנרת, וזוכה לשמוע רק פעם אחת את אחד משיריה שהולחן בידי יהודה שרת?

וכך, זה מספר וזו מזמרת והקהל נכנס לאופוריה אינטלקטואלית-לוקאלית שהיא מלב-ליבה של התרבות העברית שנוצרה בארץ-ישראל וגם נתח של היסטוריה חיה. כך גם היה אפשר לדעת מהו היום גילם של "צעירי מפא"י" – אהוביה מלכין בן הגליל, שישב באולם, הוא בן 88 עד מאה ועשרים.

הערב הוא בהחלט גם לצעירים, שהרי איש מאיתנו, קרחים ולבני שיער (לא נספר על הנשים) – לא היה עדיין אפילו בביצים ובביציות של הוריו במרבית התקופות שאותן מעלה באוב אליהו.

כיצד צובעים?

עוד מתכון לפסח מאת בת אם המושבות

לקראת ליל ה"סדר" אנחנו מנקים וצובעים את ה"בייקה" הגדולה בפרדס של הסופר מר א. בן עזר, ששם ייערך ה"סדר" הגדול בהשתתפות מאות בני-המשפחה העל-זמניים לדורותיהם ואותו ינהלו חליפות מר א. בן עזר ולצידו האושפיזין ידידו הוותיק הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא, והם ישמרו על המסורת המשפחתית, שנודעת החל מהמאה השמונה-עשרה בהונגריה – ולפיה אין מחביאים אפיקומן במשפחת רַאבּ כדי שלא ללמד את הילדים לגנוב!

המברשת מתמלאת צבע מהר מאוד, והצבע מתחיל לטפטף מהצדדים ושערותיה אינן קולטות די צבע חדש. מה עושים? בקופסה לחוד יוצקים טרפנטין ומדי פעם טובלים בזהירות את קצה המברשת עמוסת הצבע, שכבר אינו נמרח בקלות – בטרפנטין, ומיד ותוך כדי סיבוב מתמיד כדי למנוע  טפטוף – עולים על משטח חדש וצובעים אותו בקלי-קלות בצבע המדולל עד שהמברשת משתחררת מעודפי הצבע ויכולה לקלוט מריחת צבע חדש כמברשת בתולה.

ואיך סוגרים קופסת צבע בין צביעה לצביעה או לאיחסון ממושך? מנקים היטב בסמרטוט טבול בטרפנטין את שולי הקופסה והמכסה עד היותם מתכת בלבד, מניחים שקית ניילון קטנה, כשל כריכים, על הקופסה, מהדקים עליה את המכסה עד סגירה, הופכים ומשמרים.

אם מוסיפים צבע כהה לצבע בהיר כדי לקבל גוון מסויים, כדאי לרשום על הקופסאות את מספר כפיות הצבע הכהה שנתווספו לכל קופסה של צבע בהיר, ואת יעדיה בדירה.

בהצלחה.

פנינת תיאטרון בתיאטרון חיפה

"סוחרי גומי" לחנוך לוין

משה איבגי, רבקה נוימן וישראל (פולי) פוליאקוב

לרוץ לראות את ההצגה!!!

אתמול, יום שלישי, צפינו באולם הלא-גדול-מדי של "מרכז הבמה" היפה בגני תקווה ב"מחזה עם פזמונים" הבלתי-נשכח של חנוך לוין – "סוחרי גומי", שאותו ראינו לראשונה בשנת 1977 בבימויו של חנוך לוין ובהשתתפות זהרירה חריפאי, אלברט כהן ויוסף כרמון.

והנה, תודות לשלושה שחקנים מעולים היה הביצוע החדש מוצלח לא פחות מן המקורי. משה איבגי, בתפקיד הרווק שמואל ספרול, ישראל (פולי) פוליאקוב בתפקיד הרווק יוחנן צינגרבאי, ועל כולם תרתי משמע רבקה נוימן בתפקיד הרוקחת הרווקה בלה ברלו – הגישו הצגה מרתקת, משעשעת, חכמה וקאמרית, שבנוייה כולה על טקסט ומשחק, ובלי פעלולים מיותרים. הסצינה הבלתי-נשכחת שבה רוכבת בלה על חלצי יוחנן, וחוזרת על שמו בכל מנעדי האורגזם העצמי – נותרה אחד השיאים של המחזה ולא נפלה מהתמונה שבה זהרירה עשתה את ה"יוחנן!" שלה ברוכבה על אלברט כהן בתפקיד יוחנן צינגרבאי: "אח, יוחנן, כן, יוחנן, / כן, יוחנן, אוי, יוחנן, / ככה, יוחנן, טוב, יוחנן, / אוי, יוחנן, כן, יוחנן..."

הנעבכיות של איבגי התאימה לדמותו של ספרול, שירש מאביו עשרת אלפים קנדונים ובמשך עשרים שנה אינו מצליח להיפטר מהם למרות שמדי פעם הוא מוריד את המחיר. המזרח-אירופאיות ה"גששית" של פולי התאימה לדמותו של יוחנן צינגרבראי פקיד העירייה המחוק, שאימו הורישה לו שישים אלף לירות מופקדות בבנק שאינו מוכן להיפרד מהן, ואשר צורך קנדונים בתור הכנה למשגל שלא יתקיים לעולם. שניהם מעולים במשחקם.

ואילו רבקה נוימן כפעמיים בלה ברלו, בהפרש של עשרים שנה – עושה תפקיד שהוא מעבר למשחק, ובצדק מביא לה שוב ושוב מחיאות כפיים ספונטאניות מהקהל. היא נפלאה. היא הרוקחת בלה ברלו מבלי שיורגש כלל שהיא משחקת כדי להיות בלה ברלו. היא הדמות. נקודה. וזו גדולתה.

הקנדונים במחזה מאבדים את נצחיותם בגלל הגלולה נגד הריון. לא שיער חנוך לוין לפני כשלושים שנה שהאיידס יחזיר את נצחיות השימוש בהם.

הבימוי של משה נאור מוצלח, חסכוני-מאוד ותופס נכון את האופי הקברטי-הנזירי של המחזה. כך גם התפאורה המינימליסטית להפליא של לילי בן נחשון, התאורה של אורי מורג, והמוסיקה המעולה של רן בגנו שאותה מנגנים נדב רובינשטיין (או גיורא ליננברג) בפסנתר ובקלידים, וסלעית להב המקסימה בכלי-נשיפה, בעיקר בסקסופון, ובאקורדיון.

אגב, אין חשש שהקהל יברח מההצגה ולכן אפשר לכתוב בתוכנייה כמה זמן היא נמשכת ואם יש באמצע הפסקה או לא (יש).

תגובות מצונזרות היטב

נוהג הוא בעיתונות הכתובה שמנהלי מדורים חסרי השכלה מספקת, אשר העברית שלהם לקוייה (נחותה) – עורכים ומשנים רשימות, תגובות ומכתבים למערכת של כותבים בעלי אי.קיו, השכלה כללית (בייחוד ידע בהיסטוריה) וכושר ניסוח עברי טובים פי כמה משלהם.

 "חדשות בן עזר" ישתדל להתנהג באותה צורה סאדיסטית מטומטמת בתגובות הנשלחות אליו, ורק מי שיסתכן ויציין הסכמתו במפורש, יופיע שמו המלא על דבריו המסורסים

בעקבות  הזֶרֶג שצריך לַמוֹל

למיטב זיכרוני הצפוני (קריות-חיפה), בתקופת המנדט "גיירנו" שיר בריטי ממלחמת העולם הראשונה בשם:   Bless them All…  והפכנו אותו  ל –  Fuck them All… ובעגת פלשתינה-א"י – פאקזֶמוֹל, וכך מילות השיר עפ"י הלחן המקורי הינן: "פַאקזֶמוֹל – פאקזמול – פאקזמול / צריך את הבריטים למול / לחתוך את הזין – לשים עליו חול / ולצעוק בקול  פאקזמול!!! – "  (וחוזר חלילה).

ואולם, צף ועלה בזיכרוני כי לפני למעלה מעשרים שנה סיפר לי מישהו ששהה תקופת-זמן באירלנד כי השינוי המקורי בשיר ל"פאק דם אול" שייך לאירים, בעת מאבקם בבריטים בסוף שנות העשרה ובשנות העשרים למאה הקודמת. אנו, "היישוב העברי" בתקופת המנדט, אימצנו את הגירסה שהתאימה לצרכינו – המאבק ב"ספר הלבן" ועל הקמת מדינה עברית.

קרייתי בדימוס (בעקבות גיליון מס' 29)

קל יותר לפתוח קופסה סרדינים מלפתוח ספר

ברצוני להתריע על השתלטות הכריכות הרכות על ספרינו. למרות שהפרש המחיר בין הכריכה הרכה לקשה הוא רק חמישה עד שמונה שקלים לספר, מעוניינות כניראה הוצאות הספרים לכרוך אותם בכריכות רכות. רוב הציבור אינו יודע שהפרש המחירים הוא זניח. החסרון העיקרי של הכריכה הרכה הוא בגב הקשיח של הספר. אין אפשרות לפותחו לרווחה מבלי "לשבור" את הגב, וקשה להחזיקו בזמן הקריאה. הספרים שבספריות הציבוריות נראים כמו חורבות לאחר כמה השאלות בלבד.

בכבוד רב

חיים פילון, טבעון

[נכד של ד"ר חיסין, שהיה קורא ספרים והופך דפיהם ברכיבה על חמור באחוזת-בית ולא מתהפך. הערת מר ס.נ.]

סופר נידח מעיר: "חדשות בן עזר" מחכה להסברים מצד המו"לים.

מי יכול להוסיף מידע למקור המילה טמבל?

לאהוד שלום רב,

שמחתי לגיליון מס' 29 ולהפיכתי לאחד מהכותבים הפעילים בעיתוני החדשות המעניינים שלך. להלן תיקונים והסברים לאלימלך:

חיילמר מקורה במילה חלם, שאין צורך להסביר מה כוונתה, החי"ת צרויה, הלמ"ד סגולה והמ"ם צרויה אף היא.

לנושא בלטה, הרי פרוש המילה בערבית מרצפת, וזה הקשר עם שם היישוב עם הלטינית שקראה לאזור "פלטה", באו ישמעאלים, שיבשו את השם והפכוהו ל"בלטה" – ייתכן שאני שוגה, אבל יש בכך מידה מסויימת של הגיון.

בקשר ל"טמבל" איתך הסליחה, מכל מקום בטוחני כי יש כאן גם מעט מהטורקית.

לגבי תפריטי הפסח, אני משוכנע כי בכישוריך יכולת לכתוב לנו הכול בחרוזים, לדוגמא:

"קח(י) שתי מצות / אותן עליך להשרות, / במי ורדים וחבצלות, / לפחות לעשר דקות, / וכן הלאה וכן הלאה – " אני מקווה כי במשך הזמן תארגן את כל המילים והביטויים הנוסטאלגיים בסדר האלף-בית על מנת להוציא את המילון של המילים שאבדו.

כל טוב,

יעקב ניר

ברגע האחרון: משלחת שלום ישראלית תבקר אצל ערפאת

לכתבנו מר סופר נידח נודע: משלחת שלום ישראלית עומדת לבקר אצל יו"ר הרשות מר י. ערפאת במשכנו בבניין המוקטעה שברמאללה. הם יביאו לו את איחולי מחנה השלום הישראלי והאיחוד האירופי להמשך כהונתו הנאורה וידגישו כי ממשלות ישראל לדורותיהן החמיצו בזו אחר זו הזדמנויות היסטוריות להגיע עימו להסכם ויתורים חד-צדדי בעקבות תביעותיו, הסכם שהיה מקרב מאוד את השלום. בהודעת הגינוי המשותפת ייאמר שאם ממשלת ישראל לא תתעשת בתקופה הקרובה ולא תגיע להסכם בהנהגתו האמיצה ושוחרת השלום של היו"ר – היא תהיה אחראית למרחץ דמים נורא שיפרוץ באזור אם תיפול ההנהגה הפלשתינאית בידי כוחות קיצוניים, ואז לא יהיה לישראל עם מי לדבר וכולנו ממש נתגעגע כל כך לאבו-עמאר הנחמד.

©

כל הזכויות שמורות

סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים

כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא

וכן  את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"

וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול באי-מייל!

הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק,

והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

או לעזור ל"חדשות בן עזר" ולשלוח אותו הלאה לכל רשימת התפוצה שלו

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב

509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה

תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר

וגם את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"

 תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר) שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר

לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם

המלאי טרם אזל ואפשר עדיין להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען, הכול לפי האי-מייל:

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל