גיליון מס' 36

תל אביב, יום שני, כ"ג בניסן תשמ"ה, 2 במאי 2005

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

גיליון מיוחד

למלאת 84 שנים לרצח הסופר יוסף חיים ברנר

בידי פורעים ערבים

מצורף נספח מיוחד בצלמית וורד

ובו הסיפור "עצבים" מאת יוסף חיים ברנר

בהעתקתו ועם הארותיו של אהוד בן עזר

מתוך הספר המחתרתי "ברנר והערבים"

שיצא לאור במלאת 80 למותו של ברנר

[אסטרולוג, 2001]

ולא נודע כי יצא לאור

[על הסיפור כבר אין זכויות יוצרים והוא "נחלת הכלל"]

ערב במושב אליכין, אלוהים וברנר

לפני שלושים שנה

נשלחתי להרצות במושב אליכין, של יוצאי-תימן, בעמק-חפר, על "ברנר והשאלה הערבית", מטעם המרכז לתרבות של ההסתדרות במלאת חמישים שנה להירצחו. הביאוני לשם במונית מיוחדת. הגענו לבית ההסתדרות, שהיה סגור אך מואר בפנים. ליד הפתח הצטופפו כמה נערים תימנים שפיצחו בלי הפסק גרעינים. השעה היתה רבע לשמונה. הם ניחמו אותנו, אותי ואת הנהג, שעד לתשע יתאסף קהל.

כעבור כמה רגעים הגיע האחראי, בחור תימני, רחמים בשארי שמו, וקרא מרחוק –

"שלום אדון אחיעזר!"

לא. לא כך היה הדבר. הוא התקרב. באור המועט, עמדנו בחבורה, לא הבחין בתחילה מי כאן המרצה ומי הנהג. הנהג, בחור אשכנזי מבוגר ממני בכמה שנים ובעל פנים של חשיבות – ניראה יותר מרצה ממני.

שאל בשארי: "מי כאן אדון אחיעזר?"

הצגתי את עצמי, כדי לחלצו ממבוכתו, ותיקנתיו: "אהוד בן עזר."

"לא." אמר. "אחיעזר."

"בכל זאת," אמרתי, "בן עזר."

"לא יכול להיות," אמר, "כך מסרו לי. גם במודעה כתוב אחיעזר."

ניגשנו אל המודעה המודבקת על פתח הבית. ובאמת כתוב: "הח' אהוד אחיעזר ירצה על ברנר והשאלה הערבית."

"טעות," אמרתי.

"תיכף ניראה," אמר הנהג והוציא את פתק הנסיעה [ההסעה] שלו. "נידמה לי שגם אצלי כתוב אחיעזר," פרש את הפתק, "לא. אתה צודק. כאן כתוב בן עזר."

"אני מצטער," אמר בשארי, "כך הודיעו לי, אחיעזר. טעות."

פתח את הדלת ונכנסנו. שאלתי אם יש ספרייה במקום. השיב בחיוב ולקח אותנו לחדר הספרייה. חדר לא גדול, אצטבאות מלאות ספרים. רובם משעממים וחסרי עניין. ספרי קריאה, אפילו של "הספרייה לעם", כמעט ולא היו. גם ספריי לא. פרספקטיבה מדכאה לגבי ספרייה יחידה במקום. לא שום ספרות עברית מקורית, לבד מכמה קלאסיקונים.

בשארי עזב אותנו בחדר, ואחר דקות אחדות חזר – "מוטב שתיכנס לאולם. אנשים באים והולכים. אם יראו שיש מרצה, יישארו."

נכנסתי. אולם לא גדול ביותר. על הקירות – תערוכה נודדת של רפרודוקציות דהות, מהוצאה זולה, של גוגן. עיתון אחד, "דבר", מונח בכניסה. כמה שורות של כיסאות ומעבר באמצע. שולחן למרצה. בקבוק מיץ אשכוליות וכוס. כעשרה צעירים, כולם תימנים, בגיל של קצת יותר וקצת פחות מעשרים.

ישבתי לידם. השעה היתה כבר שמונה ושלושים של ליל שישי, 4 ביוני 1971. אמרתי: "תראו, אני סופר. זה המקצוע שלי. באתי להרצות אצלכם. עד להרצאה עצמה אתם יכולים לנצל את הזמן ולשאול שאלות."

שאל בן-תשחורת אחד:

"כמה ספרים צריך לכתוב בשביל לקבל פרס נובל?"

ועוד בטרם הספקתי להשיב, קפץ אחר וצעק:

"מספיק ספר אחד!"

התחלתי להשיב בקשר לפרס מה שניתן להשיב.

"אז איך יודעים מסופר שכתב כמה ספרים אם הוא סופר טוב או לא?"

ובעוד אני מסביר, קפץ אחר ואמר:

"עגנון קיבל פרס נובל."

ואחר:

"שמעתי, עגנון היה איש צנוע מאוד. חי כמעט בלי כלום. היה לו דירה קטנה. היה יושב כל היום וכותב. לא היה לו הרבה כסף. איש עני."

ומישהו אחר קופץ ואומר:

"שמעתי, ברנר היה כותב במין צורה מיוחדת כזאת, אף אחד בעולם לא יכול היה לכתוב כמו הוא!"

עוד אני מדבר, ומנסה להשכילם כמידת הבנתם, וכבר נתאחרה השעה, ונכנסו גם כשתיים-שלוש נערות, ובא בשארי והולך לשולחן המרצה, ובלי להזמין אותי להצטרף אליו פותח את הערב. קמתי ובאתי לשבת לידו. מפיו נדף כל הזמן ריח של תבליני-מאכל תימניים. וניראה היה שגם שתה קצת לכבוד השבת.

קודם לכן הסביר לי כי כאן בכפר כארבעה בתי-כנסת, והמבוגרים, שהם דתיים, שולטים. אינם מרשים נגינה וריקודים בליל שישי, ואם מתקיים משהו למורת-רוחם – מיד מתארגנים ו"עולים" על המועדון. סיכמנו שארצה בקצרה על נושא הערב, ויתר הזמן – שיחה.

אגב, לא ראיתי שום אנטנה של טלוויזיה בכפר. למרות שהבתים די גדולים ודי אמידים למראה. גם במועדון לא היתה טלוויזיה.

פתח בשארי ואמר:

"רציתי להתחיל את הערב בדיון חברתי, שזה נחוץ לנו. אתם יודעים, אני בין הפטיש והסדן. רק עושה כאן משהו שלא מוצא חן בעיניהם – תיכף עולים עליי. וצריך לעשות דיון בזה. אבל היות שלא באו כולם – לא נוכל לעשות את זה הערב."

(היו אולי כשלושים צעירים)

"ועכשיו," אמר, "ידבר החבר אחי..."

"בן..." לחשתי לו.

"ובכן, עכשיו ידבר החבר בן עזר על החבר חיים ברנר."

קמתי, וכשלושים זוגות עיניים שחרחרות תלויות בי בסקרנות. וניכר בהם שלא רק על ברנר לא שמעו מעודם, אלא שלא קראו שום דבר בעל ערך לא בספרות העברית החדשה ולא מספרות העולם.

ראיתי שעם "השאלה הערבית" לא תהא כאן תפארתי על הדרך. התחלתי אפוא לספר על חייו. המרד בישיבה. השירות בצבא [הרוסי]. הבריחה. לונדון. ארץ-ישראל. העבודה בחדרה. הגירושין. המוות. דיברתי כעשרים דקות. כל הזמן נכנסו צעירים ויצאו אחרים. שתי הנערות גיחכו כל הזמן. הפסקתי מדי פעם. לבסוף, באחת מהפסקותיי מפני הפרעתן – טמנו את פניהן בחזיהן הצעירים ובקול צחוק כבוש, וכפופות-גו, רצו החוצה, ומבעד לחלון שמענו את התפרצות צחוקן הבריא. הפראי...

"מה לנו ולהן..." היה אומר, מן הסתם, ברנר.

"ובכן," אמרתי ברצינות, "עכשיו, שנשארנו גברים בלבד, בינינו... נוכל לדבר יותר בחופשיות..."

והסברתי להם את התזה על ברנר, החילוני, ללא אלוהים, ועל חוסר היכולת של האהבה לאישה ושל המולדת למלא את הריקנות שבנפש, ומה זה אומר לנו.

רוב היושבים בקהל, שהיו מתמעטים מדי רגע, חבשו כיפות.

סיימתי את ההרצאה וחיכיתי לשאלות.

עיקר השואלים והמתווכחים עימי היו שניים. אחד, פרוע שיער וממושקף, חבוש כיפה, דמות של משכיל תימני צעיר, בעל שאיפות, ספקן, לגלגן, אך לא חכם. את השני אתאר אחר-כך.

שואל הממושקף:

"יכול להיות אדם שאוהב את האישה שלו וגם מאמין באלוהים. אז איך יכול להיות שברנר צודק?"

והתקיפו אותי, מנקודת-מבט דתית.

השני, בחור נמוך, עיניים יוקדות, רזה, ידי פועל, לבוש חולצה משובצת, מאשים אותי, לאחר שהוויכוח בעניין הדתי מתלהט, ואני מסביר להם, בצורה עממית, את ההשקפה על ההתפתחות הדירלקטית ביהדות, נוסח ג. שלום, ועל יהדות שכוללת גם חילוניות – [אך הוא] מאשים אותי ב"שטיפת מוח".

בייחוד נתלהטו הרוחות על שהזכרתי את עניין הצורך במקווה שנצטרכה אישתי, וכיצד רצה הרב שאשקר לו [למעשה, הרב הצטער ששאלתי אם אפשר בלי הליכה למקווה, כי אם לא הייתי שואל, היא היתה בחזקת בת-ישראל כשרה שברור שהלכה למקווה], ועניין הממזרים.

"איך אתה יכול להגיד שייכנסו ממזרים בקהל ישראל. וחוץ מזה – עושים כל מיני דברים. גונבים. משקרים. אז מה יש אם אישתך היתה עושה משהו שכופים עליה?"

לא חפצו להבין את הנקודה – שאדם אינו מוכן לעשות טקס [להשתתף] בניגוד להכרתו.

ובעוד אנו מתווכחים – מצית אותו בחור משובץ-חולצה סיגריה ומעשן להנאתו. בליל שישי!

"מה זה?" אני אומר, "אני מתווכח איתך מתוך עמדה שאני מאמין בה. וחושב שאתה מתווכח איתי באמת – והנה אתה לא מאמין במה שאתה אומר!"

שינה טעמו. לפתע הוא חילוני. ואילו הדור הקודם "יילך בעוד שלושים שנה. לנו אין בעייה. אנחנו כבר חופשים. אבל מה תעשו אתם, האשכנזים, עם כל הישיבות באמריקה. כל היהודים שם בישיבות. והמפד"ל – זאת הבעייה שלכם, לא שלנו!"

כך, לא פחות ולא יותר.

ונסבה השיחה על העניין העדתי. וממשיך "המשובץ":

"אתה אומר כל הזמן שצריך לקרוא ספרים טובים. לדעת. אבל מה אני יכול לעשות ואני פועל בניין. כשאני חוזר בערב הביתה, עייף, אני לא מסוגל לעשות שום דבר. בקושי קורא ספר, ולא מבין מה שאני קורא."

דיברתי, מאוד בזהירות, על חיי – כיצד עלה לי בקושי להיות סופר, למרות שנקודת ההתחלה שלי היתה טובה יותר. אבל, אם לא הייתי מתעקש, למרות כל התנאים החיצוניים – לא הייתי מגיע לשום דבר. וכך עליו – להתעקש, למרות כל הקשיים. כי, כל כמה שזה אכזרי – היום ההשכלה היא המפתח לכול. לא כסף ולא ייחוס אבות.

עתה נישארנו מעט מאוד, כחמישה איש. לאט-לאט נעשתה ה"הרצאה" לשיחת יחידים. הם התעניינו מאוד בשאלה העדתית: אם יש בני עדות המזרח בין מכיריי? אם מקבלים אותם?

סיפרתי להם על דוגמת אבי אמזלג [המלחין והמבצע], משה נתן, א.ב. יהושע, על הקינה, מצד אחד – על שלא שומרים על ה"ייחוד" המזרחי, וכששומרים – שכאילו דוחקים אותו לצד ולא משתפים את המזרחיים בזרם הכללי – וכשמשתפים – על ש"מטמיעים" אותם ולא שומרים על ייחודם.

וכן את דעתי על שלושת הדורות [של עליית בני עדות-המזרח, סבים, אבות ובנים, נשים כגברים] – המסורתי השוקע, האמצעי המתבטל, והשלישי – שיוכל להעלות בגאווה את מורשת האבות [והסבים]. ועניין זה מוטל עליהם, אם לא יתנו לכך ביטוי בספרות – לא יהיה קיום לעולם המזרחי [אכן, טעיתי קצת. תופעה אדירה כמו סמי מיכאל שייכת כולה לדור הראשון, ואילו בני הדור השלישי והרביעי לא בדיוק הוכיחו את עצמם כסופרים גדולים, אף כי לעיתים הם יודעים לעשות קאריירה ספרותית, הרבה מעבר למיגבלות כישרונם – בזכות מוצאם]. 

אומר הבחור המשובץ –

"אני כותב שירים ואין לי אף אחד להראות לו אותם."

כאן נעשתה השיחה לדיאלוג בינינו. הבחור נתקף דיבור, כאותו בחור תימני, משורר, שפגשתי בקיבוץ עברון לפני כשנתיים (או בקיבוץ אחר בגליל). הוא החל מדקלם לי בעל-פה את שיריו, כתובים בנוסח שיר-השירים ופיוטי שבזי, אלחריזי ויהודה הלוי – תמימים מאוד, פטריוטיים, וחסר-ערך.

"איך אני יכול לדעת מה אני שווה?"

אמרתי לו שהוא יכול לשלוח לי שירים שלו. אקרא אותם ואכתוב לו עליהם. אולי אראה אותם לעוד מישהו. אך עליו להתכונן גם לביקורת שלילית.

לא איכפת לו. סיפר על תוכנית לווילה שעשה, והראה למהנדס. לא חשוב לו שאין לו כסף לבנות – רק רצה לדעת אם הוא יכול לתכנן נכון.

וכך המשיך לסובבני בדברים, בשירים ובקטעי שירים. נתתי לו את כתובתי לפי תא הדואר.

לפני שיצאתי אמר – "תראה, אתה סופר. אולי תוכל להשתמש במה שאני מספר לך. לא חשוב לי שהשם שלי לא יופיע. מאה אלף איש חשובים יותר מסופר אחד. אבל אם אחד מהם מספר משהו לסופר, וזה עושה מזה סיפור..."

הנהג בדק את הצמיגים, אם לא הוציאו לנו את האוויר (קודם לכן חשש לצאת מהמכונית, פן יסחבו אותה) ואנו יצאנו לדרך [חזרה לתל-אביב].

קיצור תולדות חייו של ברנר

(1921-1881)

יוסף-חיים ברנר נולד בנובייה-מליני שבאוקראינה ביום י"ז באלול תרמ"א, 11 בספטמבר 1881. הוא למד בשקידה בחדר ובישיבות ויאטקה וקונוטופ. בשנת 1897 הלך ללמוד בישיבת פוצ'פ, שם התיידד עם בנו של ראש-הישיבה, אורי-ניסן גנסין, שניהם שיקעו עצמם בספרות העברית החדשה ואף ניסו להוציא עיתונים ולפרסם בהם מביכורי-עטיהם.

משם הלך להומל, בה נמשך לתנועת הפועלים היהודית ולהתעוררות הציבורית היהודית. שם גם הושפע מדוסטוייבסקי ומטולסטוי. בהומל התיידד עם הלל צייטלין. אברמזון, גיבור סיפורו "מסביב לנקודה", הוא צירוף של ברנר-עצמו וצייטלין. בהומל נמצא עימם אז גם א.נ. גנסין, ובה נדפס סיפורו הראשון של ברנר "על פת לחם" ("המליץ", 1900). לאחר שנה יצא לאור בווארשה ספרו הראשון "מעמק עכור", קובץ סיפורים שבהם משוקע הווי של עוני, דלות ודכדוך סוציאלי ברחוב היהודי.

בראשית המאה חי ברנר לסירוגין בביאליסטוק ובווארשה והתפרנס לרוב מהוראת עברית. הוא גוייס לצבא הרוסי ושירת בו, בעיר אוריול, משלהי 1901 ועד ראשית 1904. את חוויותיו תיאר בסיפורים "שנה אחת" (1909-1908) ו"מא. עד מ." (1906). עם פרוץ מלחמת רוסיה-יפן הוברח בעזרת חבריו ויצא ללונדון. בלונדון היה פעיל בחוגי תנועת העבודה היהודית הכללית, וגם הארצישראלית, "פועלי ציון". עסק בכתיבה ובתרגום בשתי הלשונות, עברית ואידיש, וכן עבד בבית הדפוס של העסקן הציוני י. נרודניצקי. בלונדון יסד את כתב-העת הספרותי "המעורר" (1907-1906) שריכז את מיטב הכוחות הצעירים היוצרים בספרות העברית. הוא עצמו עסק לא רק בעריכת "המעורר" אלא גם בהדפסתו ובמשלוחו למנויים, ובו גם החל לכתוב כפובליציסט.

בשל חוסר-אמצעים להמשיך בהוצאת "המעורר" עקר בשנת 1908 ללבוב, שם התקרב לסופר ג. שופמן ולצעירי הסופרים שבגליציה, והוציא שני קבצים ספרותיים בשם "רביבים". בראשית 1909 עלה לארץ-ישראל בעילום-שם, בדרכונו של ידידו ר' בנימין, יהושע רדלר-פלדמן. ברנר ביקש תחילה להיסתר מהילת-הסופר שעיטרה אותו, והתחיל לעבוד בחדרה כפועל בפרדס. משלא עלה הדבר בידו, עבר לירושלים. מאז התחיל פועלו כסופר וכפובליציסט בימי העלייה השנייה, זאת בנוסף להרצאותיו הפומביות ולעבודתו בהוראה לסירוגין. בעיתוני העלייה השנייה, "הפועל הצעיר" ו"האחדות", השתתף ברשימות פובליציסטיות, במסות, בביקורת, בסיפורים ובתרגומים, ונעשה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בארץ, לא רק בקרב הפועלים. באותה תקופה כתב את סיפוריו הארצישראליים "עצבים", "בין מים למים", "מכאן ומכאן" ו"שכול וכישלון", שבהם גולל יריעה רחבה מחיי הגולה, היישוב הישן והחדש, וכן סיפר על אישים שהתקשר אליהם ביותר, דוגמת א.ד. גורדון. ברנר היה מו"ל שותף להוצאת "והיה העקוב למישור", סיפורו הראשון של ש"י עגנון, ומספרים כי לשם כך מכר את חגורתו.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה, 1914, ביקש ברנר להיאחז בחקלאות בנחלת-יהודה שליד ראשון-לציון אך המלחמה סיכלה את תוכניתו. הוא התעתמן, ובשנת 1915 עבר לתל-אביב. הוא נשא לאישה את הגננת חיה ברוידא, ונולד להם בן, אורי, לימים ממפקדי הפלמ"ח. שמו ניתן לו לזכר אורי-ניסן גנסין.

זמן-מה לאחר הולדת בנו קיבל ברנר מישרה של מורה ללשון ולספרות עברית בגימנסיה העברית "הרצליה", ימים שתוארו בסיפורו "מהתחלה" אשר סופו אבד עימו בהירצחו. בימי הגירוש התורכי של יהודי יפו-תל-אביב, באביב 1917, נדד ברנר עם הגימנסיה הגולה על תלמידיה לפתח-תקווה, לשפיה ומשם עבר לגן-שמואל ולחדרה תוך שהוא שוקד לעזור לפליטים. בנדודיו היו עימו אשתו ובנו הקטן, שהיה אז כבן שנה. ימים אלה תוארו בסיפוריו "המוצא" ו"זעיר שם". עם הכיבוש הבריטי חזר ברנר לתל-אביב והתחיל להשתתף בשבועון של "אחדות העבודה", "קונטרס". ביוזמתו של ברל כצנלסון הוקמה בעריכתו האכסניה הספרותית "האדמה".

נישואיו של ברנר לא עלו יפה. לימים נפרדה ממנו חיה, נסעה להשתלם בגרמניה במקצועה, לקחה עימה את אורי הקטן, וברנר לא שב לראותו. "בנער קטן זה תלה ברנר את כל גורלו," כתב פיכמן בזכרונותיו, "הוא היה כל תוכן חייו. אורי היה העוגן בו נאחז. זה היה ענף חייו הירוק – הענף היחידי, והוא הישקהו את כל טל האהבה, שהיה שמור בליבו. בשבילו חי, בשבילו היה מוכן תמיד למות."

וכתב על כך מרדכי בן הילל הכהן: "נהרס קן משפחתו, אשר אמר לחיות בצילו חיים אישיים. אין לזר להרוס את קודש הקודשים, חיי המשפחה של זולתו, אבל מי אשר ידע והכיר את רשת-נשמתו של ברנר כמוני, הוא יודה, כי ברנר גווע ביום חורבן חיי המשפחה שלו."

בשלהי 1920 עבר ברנר לגליל והיה עם סוללי-הכבישים של ראשוני העלייה השלישית, הירצה והורה עברית במחנות החלוצים. בין היושבים ליד שולחן העיתונאים בוועידת הייסוד של ההסתדרות בחנוכה תר"ף, 1920, היה גם ברנר. באמצע הוויכוח התפרץ פתאום בקריאה אל הנואם: "אבל מה יש לך לומר לעצם הדבר?!" – העיר לו היו"ר: "אתה אינך ציר. אין לך רשות הדיבור." – השיב ברנר: "רשות הדיבור אין לי. אבל זכות הצעקה יש לי." לימים רשם וכייר נחום גוטמן את דמותו של ברנר בצעקתו.

עם שובו ליפו בשנת 1921, הוא גר בבית יצקר בשכונת אבו-כביר במחיצת בני משפחת יצקר ועם חבריו הסופרים צבי שץ ויוסף לואידור, שם נרצחו בידי ערבים ביום כ"ד בניסן תרפ"א, 2 במאי 1921. הוא נטמן בקבר האחים של הרוגי הפרעות בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל-אביב.

*

בעקבות הערך "ברנר, יוסף-חיים" מתוך "לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים" מאת ג. קרסל, כרך ראשון, ספריית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, תשכ"ה, 1965, וכתבת-ענק מדהימה וחד-פעמית שעֶרכּה לא יסולא בפז –  "חברים מספרים על ברנר" מאת משה נתן, שבועון "במחנה", אפריל 1971.

יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

ספר השירים החדש של אהוד בן עזר בהוצאת אסטרולוג

נמצא למכירה בחנויות הספרים במחיר 48 שקלים

ובהזמנה באי-מייל לקוראי "חדשות בן עזר" במחיר 30 שקלים

benezer@netvision.net.il

כולל הוצאות המשלוח בדואר והקדשת המחבר

בציפורן עט פארקר 51 המקורית שבה כתב את רוב השירים

לא תהיינה מודעות ענק בעיתונים

אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב

©

כל הזכויות שמורות

סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים

כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא

וכן  את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"

וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול חינם באי-מייל!

הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב

509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה

תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו רק לאחר קבלת הכרך בדואר

וגם את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"

 תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר) שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר

לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם

המלאי טרם אזל ואפשר עדיין להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען, הכול לפי האי-מייל:

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל